השיחה הזו ניתנה ביומו העשירי של ריטריט הג’האנות. בשיחה רוב מתייחס לאתגרים שתרגול מכוון מטרה כמו תרגול ג’האנות (אבל לא רק תרגול ג’האנות) יכול להביא איתו ובסופה מוצעת מדיטציה מונחית קצרה ויפה. התרגום כאן מציע חלוקה לשני חלקים שנועדה לעזור לנווט בתוך השיחה. חלקה הראשון של השיחה מוקדש להתמודדות עם אתגרים שקשורים לבנייה לא מועילה של העצמי דרך דימוי עצמי שלילי, בתוך תרגול מכוון מטרה. חלקה השני מוקדש לתשוקה שמלווה ומניעה את התרגול, ובו רוב מציג אתגרים שמלווים את התשוקה הזו וגם מציע לראות את היופי והקדושה שיש בה. 

אפשר להאזין לשיחה המקורית כאן: 

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60889

חלק א’

טוב. תכננתי שנעשה היום שאלות ותשובות אבל שיניתי את דעתי. בעצם, אני רוצה להתחיל מלדבר על שאלות ותשובות, כי כשחשבתי לעשות ריטריט ג’האנות, זה היה הדבר הראשון שחשבתי עליו, והדבר שחשבתי שיהיה המאתגר ביותר עבור כולם, כולל עבורי. איך לקחת קבוצה של אנשים עם רקעים מאוד מאוד שונים, שיש להן ולהם כמויות מאוד מאוד משתנות של ניסיון בתרגול מכוון מטרה כמו תרגול ג’האנות – איך לקחת אותם ולשים אותם באותו חדר, ולאפשר להם לשאול שאלות ולשמוע שאלות של אנשים אחרים, בלי בלגן פסיכולוגי, ודוקהה קיצונית וכל זה?

אז – אני לא מגזים – זה באמת היה הדבר העיקרי שהעסיק אותי לגבי הריטריט. לא השרטוט של מפת הג’האנות. לא ללמד את התנועות הבסיסיות ואת כל ההיבטים המעודנים. זה היה זה. זה היה הדבר. ו-“המממ, איך לעשות את זה?” ותכננתי לדבר על זה קרוב לתחילת הריטריט. אני לא יודע מה קרה. סרי אומרת שכן דיברתי על זה, אבל אני לא זוכר שדיברתי על זה. אני מתכוון באמת באמת להעלות את העניין הזה כבעיה להתבונן בה, ובאמת להניח אותו כאן בחדר ולאפשר לנו להכיר בו ולדאוג ולטפל בו. אולי זה היה כל ההכנות לריטריט, כל העומס סביב זה, והעניינים הרפואיים… אני לא יודע מה קרה, אבל לא עשיתי את זה, אז סליחה.

אתן יודעות, מה שקורה לחלק מאיתנו, לפעמים, כשאנחנו שומעות או שומעים שאלה, וזה נשמע כאילו, טוב, היא ברמה אחרת לגמרי ממני? היא ממש ממש הרבה יותר מתקדמת, או מה שזה לא יהיה. או שאנחנו מרגישות, “הממ, אם אני אשאל את השאלה המתקדמת הזאת, יסתכלו עלי כאילו אני איזה מין מתרגלת יהירה, מלאה בעצמה?” או “השאלה שלי, אולי היא לא מספיק מתקדמת, או שהיא יותר מידי למתחילים?” כל זה, כל הדוקהה הזאת, כל המקום הזה שנפתח להשוואה בדרכים לא מועילות, שיפוט עצמי בדרכים לא מועילות, כל מיני מסקנות שאנחנו מגיעות אליהן לגבי עצמנו, לגבי אחרים, השקפות, וכולי. לחלק מאיתנו זה יכול להיות נורא קשה לשאול שאלות, נורא קשה. אפילו כשמישהו מצליח לשאול את השאלה, זה יכול להיות כל כך קשה שלעיתים קרובות – לא בריטריט הזה, אבל באחרים – מישהו שאל שאלה באולם, או בטרקלין או לא משנה איפה, ואני עניתי, והוא שם, הוא מהנהן וכל זה. ואחר כך, אנחנו מחליפים מילים מתישהו ואני אומר, “זה היה מועיל?” והוא עונה, “אין לי מושג, התנתקתי לגמרי אחרי ששאלתי את השאלה, לא הייתי שם.”

אז כל זה מאוד מאוד נורמלי, ועבור חלק מאיתנו, בזמנים שונים, זה יכול להיות מאוד כואב לשמוע איזו שאלה, או מה שלא יהיה, או איזה דיון על משהו, או הנחייה כלשהי. אני מתכוון, זה לא רק לגבי שאלות ותשובות. אפילו אתמול, עצם המעבר לג’האנה השניה, וההנחיות לאלו ש – למרות שאני אומר, “אתן יודעות, הקצב שלכן הוא הקצב שלכן, והוא חייב להיות הקצב שלכן,” כמה בקלות עולה המחשבה, “אוי, אני לא שם עדיין,” וכמה כאב יכול לעלות מעצם ההקשבה להוראה הזו, על מצבים או על היפתחות כזאת או אחרת או על תובנות, מה שלא יהיה, שזה מרגיש שהם מעבר ליכולתנו, ומה שיכול לקרות, האופן שבו הנפש יודעת לא רק לקשור את עצמה, אלא לקשור את עצמה בקשרי תיל, אתן יודעות? נורא נורא כואב.

אנחנו יכולים, ואולי אנחנו צריכים – אני לא יודע – להוסיף אפשרות לשאול שאלות בפתקים, אז אני יכול לקבל כמה פתקים והם יכולים להיות אנונימיים, ואני יכול לנסות לעשות את זה. אולי אם השואלים ירצו לזהות את עצמם הם יוכלו לעשות את זה, ואם לא אז לא, ונקווה שהתשובה שלי תפגע במטרה פחות או יותר. זו בהחלט אפשרות. אנחנו יכולים לשקול את זה. אבל, במובן מסוים, אתם יודעים, אני תוהה אם, במידה מסוימת, הפיתרון הזה מתחמק מהתמודדות עם סוגייה הרבה יותר רחבה. אני חושב שזה עניין תרבותי. אני לא יכול לחשוב על פסקה אחת בקאנון הפאלי שמתארת מצב מהסוג של:”האדם הזה והזה היה שם, והוא רצה לשאול שאלה, אבל חשש שישפטו אותו,” או “היא שמעה את השיחה של ההיא עם הבודהה או עם אננדה, או משהו כזה, וזה גרם לה להרגיש ממש לא טוב.” הדברים האלה פשוט לא קיימים שם. ואני לא חושב שהם קיימים, ככל שאני שמעתי – לא תרגלתי הרבה באסיה, עם מתרגלים מאסיה, אבל יש לי מורים שכן, וממה ששמעתי, זה לא באמת קיים בהקשר הזה. איכשהו זה אפשרי שתהיה קבוצת של מתרגלים. אחת עובדת על השלב האחרון של ההתעוררות בדרך להארה המוחלטת, ואחר נמצא איפשהו באמצע והשלישי במקום אחר והכל איכשהו בסדר. אז אני מאמין שהסוגייה הרחבה יותר היא תרבותית. 

אז מה קרה לתרבות שלנו – אני מתכוון לתרבות המערבית, עם כל ברכותיה, וכל הישגיה המופלאים – איך קרה שנהיה כל כך קשה להיות בסיטואציה כזו ביחד? וזה קשור גם לעובדה ש – ואני חושב שדיברתי על זה כאן, ובטוח שדיברתי על זה בהקשרים אחרים – תחושת העצמי שלנו שונה למדי. לא רק המושג של העצמי ומה שהוא כולל, אלא ממש תחושת עצמי שונה מאוד. אנחנו חיות וחיים בתרבות שונה, שבה הבניה של העצמי נשענת על תומכות אחרות וכך גם תחושת הניכור שלו. ובתרבות שלנו העצמי מתמודד עם לחצים שלא היו קיימים, נניח, בתקופת הבודהה או בתרבויות אחרות. המצב הזה מעניק לנו המון, בהקשרים של אינדיבידואליות וביטוי עצמי ויצירתיות, אבל יש מחיר. לפעמים בדיוק אותן מתנות שבהן זכינו – הפוטנציאל היצירתי שלי, אפשרות הביטוי העצמי שלי – מביאות הרבה מאוד כאב. מה שיכול היה להיות מתנה הופך לכאב גדול כי אדם עלול להרגיש כאילו, “טוב, אני יודע שאני יכול, ואני צריך, ונראה שאחרים בכיוון, אבל איפה שלי?” או “שלי לא טוב כמו של אחרים.” 

זו שאלה מאוד מעניינת בעיני. אני באמת שואל: מה קרה? איך זה קרה לתרבות שלנו, ולחברה שלנו ולתחושת הביחד שלנו? אני לא אכנס לזה. כמובן שאין לי את כל התשובות. אבל זו שאלה מאוד מעניינת בעיני, ואני חושב עליה ולפעמים מנסה לקרוא עליה וכולי. 

אז אני רק רוצה לומר כמה דברים. ואחרי שאמרתי את כל זה, אתן יודעות, לגבי כל ההנחיות בריטריט, וכל מה שנאמר, חלק מהדברים ירגישו רלוונטיים עכשיו, וחלקם לא, אבל גם האחרונים אמורים להפוך לרלוונטיים בשלב כלשהו. אז הבעיות האלה אמורות להפוך לרלוונטיות מתישהו, הבעיה של החזקת מטרה, הבעיה של השוואה, והבעיה של תשוקה למשהו, וכל מה שבא עם התשוקה הזו, הבעיה של ממש ממש לרצות משהו והתסכול שעולה. אז אם זה לא מרגיש רלוונטי עכשיו, מתישהו זה אמור להפוך לכזה. אם זה לא קורה אף פעם, גם זו סוג של בעיה. החקירה אמורה להיות רלוונטית: למה אני אף פעם לא מתמודדת עם שום בעיה מהסוג הזה? אז אולי זה מרגיש רלוונטי עכשיו ואולי לא, אבל זה נכון לגבי כל ההוראה בריטריט. אני מאמין שזה יהיה, צריך להיות, רלוונטי בשלב כלשהו. 

חלק ממה שאני רוצה להגיד יהיה תזכורות. היה הרבה מידע בשישה שבעה ימים הראשונים של הריטריט. אז חלק יהיה תזכורות. כמו שאמרתי בהתחלה, הרבה נאמר, ולגבי חלק מהדברים, החשיבות, נדמה לי שאמרתי – אני לא בטוח שאתם זוכרים – שלגבי חלק מהדברים החשיבות שלהם לא תהיה ברורה. אז אני אחזור על חלקם, רק כתזכורות קטנות. 

התזכורת הראשונה: אתן יכולות לעשות את זה. כולם וכולן כאן בחדר הזה יכולים ויכולות לעשות את זה. וכשאני אומר ‘זה’, אני מתכוון לכל מה שאמרתי לגבי השהייה בתוך [marination], המומחיות [mastery], והחוויות שנשמעות נפלאות. אתם יכולים לעשות את זה. יהיו זמנים שבהם תאמינו שאתם לא, ושלעולם לא תוכלו, אבל אתם ואתן – כן. באמת. רק אתמול שמעתי ממישהי – לפני כמה ימים היא הייתה במצב הזה של, “אוי, אני לא יכולה,” והכל מצטמצם, הכל מתכווץ, נתקע; שנאה, שנאה-עצמית, כל הבלגן. ועדיין, למרבה המזל היא ממשיכה להגיע, ואז כמה ימים לאחר מכן, ראו זה פלא, משהו נפתח באופן שהיא מעולם לא חוותה. אתן יכולות לעשות את זה.  

אם חוויתם אי פעם תחושת רווחה נעימה מתוך המדיטציה, במדיטציה – בואו נאמר, פיטי – איזושהי רווחה נעימה בגוף, אני מתכוון לזה: אם אי פעם חוויתם משהו כזה, אז הכל, כל מה שאני מדבר עליו, אפשרי עבורכם. כל הדבר כולו, כל שמונה הג’האנות – כל זה אפשרי. אתם יכולים לעשות את זה. אם נקלעתם לשפל, אם מה שחוויתם קודם נעלם, לא מופיע לאחר צהריים, ליום, לשלושה ימים, מה שלא יהיה, זה לא אומר שהכל נהיה בלתי אפשרי. זה אפילו לא אומר שהתרגול הולך אחורה. אפילו לא זה. 

הנה מה שנכון להבין מזה – טוב, הנה גל. סביר שזו מתקפת מכשולים בצורה כזו או אחרת, במידה כזו או אחרת, ואולי יש בה יותר ויותר, אולי נבנית שם מסביב יותר או פחות פפנצ’ה. אז זה גל. ומה שבאמת נכון ללמוד ממנו זה, “טוב, מה אני יכולה לעשות עם זה?” צריכות לעלות שאלות, שהן חלק מאמנות התגובה וההיענות שאנחנו מדגישים כאן. מה יכול להיות מועיל עכשיו ביחס למה שקורה, ביחס לגל הזה, ביחס להיעדר ההופעה? וגלים כאלה, בהקשר של תרגול ג’האנות, כן, הם יכולים להימשך שלושה ימים או משהו כזה, ושלושה ימים בריטריט בתוך גל כזה, בתוך מתקפת מכשולים, במיוחד אם היא מעורבבת בפפנצ’ה שעולה, שלושה ימים הם לא מעט זמן לשבת בתוך דבר כזה. אין טלוויזיה. זה חג המולד, ומזמן לא שתיתם משהו, וזה כאילו… זה הרבה זמן לשבת בתוך הדבר הזה. אם אני מאמינה לו, זה הרבה זמן, וזה נראה כמו נצח. זה לא נצח. זה גל שנמשך שלושה ימים. וכמובן שיכולים להיות גלים, שנמשכים כמה שעות, או חצי יום, כמו שאמרתי.

תגובה והיענות, שאילה: “טוב, מה יכול להיות מועיל עכשיו? מה אני יכול לנסות? בוא נשחק.” וברור שאתה מרגיש נורא כבד ומבואס; ולא משחקי במיוחד. אז אפשר לחשוב על זה כעבודה, או כמשחק. הדבר החשוב הוא למצוא דרך להתייחס ולהגיב. איך עלי להתבונן באובייקט המדיטציה? עם איזו דרך הסתכלות אני יכול לשחק שם, עכשיו, כשזה ממש מרגיש שדברים לא עובדים? איך עלי להתבונן בתרגול שלי בכללותו? איך עלי להתבונן בתרגול ג’האנות? איך עלי להתבונן בעצמי בַּדֶּרֶךְ? זוכרים שדיברתי על זה? ההשקפה שיש לי על עצמי בדרך היא מאוד מאוד משמעותית. זה היבט קובע. אני מכיר אנשים – אני לא יודע אם אמרתי את זה; אני אחזור – הכרתי אנשים שתרגלו במשך שנים, וחוו כל מיני חוויות עמוקות, כל מיני חוויות שהיו יכולות להיות מאוד משחררות, ואיכשהו הן לא. בטווח הארוך, הן מצטברות למעט מאוד. ומה שאיכשהו עוצר את הכל בתוך תקיעות חסרת שחרור, זו מין השקפה על העצמי שפועלת שם. הם אפילו לא ממש מודעים להשקפה שיש להם על העצמי בדרך, וזה כמעט כאילו זה חונק את הכל. זה מרוקן את האפשרות שחוויות או מצבים של היפתחות או תובנה יבנו משהו באמת משחרר באופן יציב, או רדיקלי. 

אז איך עלי להתבונן באובייקט המדיטציה? איך עלי להתבונן בתרגול שלי? איך עלי להתבונן בתרגול הג’האנות שלי? ובתרגול שלי בכללותו? איך עלי להתבונן בעצמי בדרך? איך עלי להתבונן בגל הזה, בהיעדר, בנסיגה הזו של המים? לסולמייקרים, הזכרתי כמה חשוב זה עשוי להיות להחזיק בפנטזיה מדומיינת ממש תומכת של העצמי בדרך. או אולי זה יכול להיות, “טוב, זה לא הולך עכשיו. הכל מאוד קשה או מאוד יבש או משהו, ואני פשוט צריכה להישאר עם זה. להמשיך לעבוד. זו מתקפת מכשולים. אני רק צריכה להמשיך לבוא. להיות סבלנית ולהמשיך לעבוד?” השאלה המרכזית באמת היא: האם מה שקורה מלמד על מציאות כלשהי שנכונה לגבייך או אמת כלשהי עלייך, הגל הזה, היעדר ההופעה, החוסר (אפילו אם הוא נמשך שלושה ימים)? או האם באמת הגל אומר עליך משהו אמיתי, או משהו אמיתי על התרגול שלך, או על היכולות שלך כמתרגלת? או שזו רק הנטייה הרגילה שיש לנו להאמין במשהו לגבי העצמי? אני פשוט רגילה להאמין שאני לא יכולה, שאני כישלון, שאחרות יכולות – מה שלא יהיה. 

אז אני מניח את השאלה הזו כאן. איך אתם שומעים אותה? זה משהו כמו, “רוב אומר בלה-בלה-בלה…” “הוא נחמד וטוב לב ואומר שלא נדאג יותר מידי.” לא, אני מתכוון שתיקחו את השאלה הזאת, ושלפעמים תשאלו אותה ממש, באופן אינטנסיבי. אתם יכולים, “בלה-בלה-בלה, נחמד, נחמד, נחמד.” לא! אני באמת מתכוון לזה כשאלה. האם זה באמת אומר משהו אמיתי עלי? ומהו המשהו הזה שזה אומר? או שזו רק הנטייה הרגילה להאמין במשהו לגבי העצמי? אז זו שאלה אמיתית בשבילכם. זוכרים שדיברתי על להקשיב על קצות האצבעות? על זה אני מדבר. אנחנו יכולים בקלות לשמוע משהו כמו מה שאמרתי עכשיו, וזה פשוט – שמעתם את זה כל כך הרבה בריטריטי תובנה, כאילו, “אה, הנה הקטע החביב והנחמד” או משהו בסגנון, וזה נכנס באוזן אחת ויוצא מהשניה. לא! תתפסו את זה ב… כן? תשאלו את השאלה! ממש ממש תשאלו.

ניסיתי להיזכר – אני לא זוכר, אז יכול להיות שאני טועה קצת בזמנים – אבל אם אני מנסה להיזכר, לא הייתי אומר שנפלתי אל הג’האנה הראשונה, כי זה היה משהו שעניין אותי ממש מההתחלה, כשרק שמעתי עליהן. הן ממש סקרנו אותי. אבל איכשהו, בדרך זו או אחרת, הגעתי לג’האנה הראשונה בריטריט תובנה לפני שנים. היה לי לא מעט פיטי וכולי, ולמען האמת מערכת יחסים בעייתית עם פיטי, שכמו שאמרתי, אני די השתגעתי לזמן מה. אז הייתה את כל התקופה ההיא – פיטי בדרך מאוד לא מועילה, זה נמשך כמה שנים למען האמת. אתן לא חייבות לשחזר את הטעויות שלי. אני רק רוצה להציע סוג של בוחן מציאות. זוכרות שאמרתי לוותר על הלו”זים? אם אתן נאחזות בלו”ז, הוא יביא לכם דוקהה, זה מה שהוא יביא. זוכרים שאמרתי את זה?

אז רק לתת נקודה להשוואה: חוויתי את ההיפתחות הזאת לפיטי, שהייתה מאוד נעימה לזמן קצר ואז נהייתה מאוד מאוד בעייתית, למשך, אני חושב, כמעט שלוש שנים. נאלצתי להפסיק לתרגל לפרק זמן לא קצר, ולחקור כל מיני דברים מכיוונים אחרים, ואז לחזור לתרגול ולהתחיל מחדש מאוד בעדינות. אתם לא חייבים לעשות את כל זה. זה נבע בחלקו, כמו שסיפרתי, ממאמץ יתר. אז חזרתי לתרגל, ועם הזמן הגיע מעט פיטי, ומתישהו אפילו קצת שמחה. ואז זמן קצר אחר כך, כשהייתי בריטריט, נכנסתי לג’האנה הראשונה. זה היה ריטריט תובנה. למזלי, המורה שאיתה דיברתי, אני די בטוח בזה, הייתה כריסטינה והיא הייתה מאוד מאוד פרו-ג’האנות, חיובית ומעודדת לגביהן (לפחות כלפי). לא קיבלתי תגובה שלילית של “זה לא טוב.”

אחר כך הייתה לי כבר תוכנית לסדרה של ריטריטים. אני לא בדיוק זוכר. ואז אני חושב שעשיתי ריטריט של חודש ובמשך רוב החודש הזה תרגלתי רק ג’האנות. זו הייתה הכוונה שלי. זה לקח את כל החודש להרגיש באמת שזה נהיה יציב, שזה נהיה טוב, ואולי היה משהו מהמומחיות (mastery) הזו בתרגול. ואז, לא מעט זמן אחר כך, חזרתי לעוד ריטריטים, ופחות או יותר התחלתי – זה כנראה לא היה נחוץ, אבל לקחתי את הזמן; אני לא יודע אם הייתי צריך את זה; לקחתי את הזמן לעשות את הכל שוב מההתחלה. מה שאני אומר בעצם זה שזה תהליך איטי, או שזה יכול להיות תהליך ממש איטי. אם אתן חושבות, “אה, רוב יושב שם. הוא בטח פשוט… ככה וככה,” זה לא נכון, בסדר? אמרתי את זה גם בהקשר של עבודה עם המדומיין. אני לא איזה מישהו שיש לו הרבה דימויים או משהו כזה.

אז האם זה משהו לגביך, או שזה משהו שקשור לדרך ההתייחסות שלנו? מה שאני יכול לומר – ואני אחזור לזה – זה שאני מרגיש שעבדתי קשה על דרך ההתייחסות שלי לדברים שמאוד רציתי, מטרות שמאוד רציתי, היפתחויות שמאוד רציתי. זה מה שמשנה. זה לא איזה סופר-דופר כישרון, נטייה טבעית. אני לא בטוח אם זה בדיוק, לגמרי… אבל משהו כזה. 

לפעמים עולה באולם שאלה, ואולי אני אומר משהו כמו, “כן, זה נשמע כמו הג’האנה השלישית,” ואת מרגישה ש”טוב, מה אם אני עדיין מנסה לייצב את הפיטי או להביא אותו…” אבל מי ששאלה את השאלה על מה שנשמע כמו הג’האנה השלישית, מה שבהחלט יתכן שהוא הג’האנה השלישית, אתן יודעות, אולי היא מתרגלת את זה שנים. אולי היא מתרגלת ג’האנות שנים, או לסירוגין במשך שנים. אז כדאי לזכור, וגם לזכור ש, טוב, יתכן שהדבר הזה נפתח עבורה או עבורו, אבל יכול להיות גם שיש פערים אחרים בתרגול שלהם, או שהן מתמודדות עם קשיים אחרים שלא נמצאים בשאלה שעלתה עכשיו. התודעה מתכווצת כל כך בקלות כשהיא שומעת, ועם ההשוואה, וכולי.

עוד דבר שדיברתי עליו בתחילת הריטריט היה שאני רואה את שלושת השבועות האלה, או כמה זמן שיש לנו ביחד, בתוך הקשר הרבה יותר רחב, הקשר אפשרי הרבה יותר רחב של החיים והתרגול שלכם. אני מאוד מעודד אתכם לאמץ ראייה דומה. אז שלושת השבועות האלה שאנחנו מבלים יחד נמצאים בהקשר רחב יותר שיכול לכלול שנים של תרגול ג’האנות. אני חושב שאמרתי מתישהו, אפשר לקחת תקופה של שלוש שנים לתרגול ג’האנות – כן, אם זה משהו שהייתם רוצים לעשות, ואם יש הזדמנות לעשות את זה. אבל אני מתכוון לתקופות. רובכם, אולי לא כולכם אבל רוב הנוכחות והנוכחים בחדר הזה – יהיו מתרגלי דהרמה מסורים למשך שארית חייהם, ואני מקווה שאלה יהיו חיים ארוכים מאוד. ובמהלך החיים האלה, אולי יהיו תקופות שבהן תחזרו לתרגול ג’האנות, ואני אדבר על זה בסוף הריטריט. אז אני רואה את הריטריט הזה בתוך ההקשר הזה. 

זה מעניין, אתן יודעות – הרבה אנשים רצו לבוא לריטריט הזה. לא היה מקום. מאיזושהי סיבה, בגאיה האוס החליטו שזה יהיה ריטריט הרבה יותר קטן, המספר. אז הרבה התאכזבו. ואני הרגשתי, בין היתר, “זה רק שלושה שבועות.” כאילו, אל תשימו עליהם יותר מידי, לחץ, ציפיות. ההקלטות יהיו שם. ההוראה תהיה שם. אז באמת, איך זה יכול להיות לעבוד ולשחק עכשיו, בשלושת השבועות האלה, כמו שאמרתי – לשחק ברצינות, ממש ברצינות. לתת את כל הלב, לעבודה ולמשחק שלכן, אבל בלי להטיל יותר מידי לחץ על שלושת השבועות האלה. 

אני באמת, באמת מתכוון לזה. זה לא משהו מהסוג של, “אה אם אני אגיד את זה, איכשהו אתן תרגישו טוב יותר” או משהו כזה. זאת אומרת, אני מקווה שכן, אבל… שלושה שבועות הם רק שלושה שבועות. הריטריט הוא רק שלושה שבועות. העובדה שאני כאן, זה כאילו, זה לא כזה הבדל גדול, אתן יודעות? או העובדה שאנחנו כאן ביחד ואחרים ואחרות לא נמצאים כאן איתי. 

טוב. הרבה ממה שאני אומר זה חזרה. האם אני נשען על תרגולים שעזרו, בעבר, להביא רווחה ופיטי? האם אני בוחר בתרגולים האלה? או האם, מאיזושהי סיבה, אני בוחר בתרגולים אחרים? זו שאלה ממש חשובה. אם תשאלו אותה ותגלו שהתשובה היא לא, אז למה? מה בדיוק קורה שם? 

עוד כמה תזכורות לדברים שאמרתי מוקדם יותר: אל תשכחו בקשר לכוונה, וכמה היא חשובה. מה אני מאמינה שאני עושה כשאני נכנסת לתרגול, פורמלי (ישיבה, הליכה, עמידה, מה שלא יהיה)? מה באופן חצי מודע או לא מודע בכלל, אני מאמינה שאני עושה? אני רוצה לפתח פיטי, רוצה לפתח ג’האנה, אבל יש שורה של איכויות יפות אחרות שאנחנו יכולות לראות שאנחנו מפתחות באותו הזמן, למשל… [יוגיות ויוגים עונים ברקע] מכווננות [attunement], כוונה מלאה, רגישות, סבלנות, טוב לב. מצוין. אמון, אהבה לדהרמה, מודעות קשובה. מה זה היה שם? היעדר-שיפוט, יפהפה. זה ממש חשוב. אלו איכויות ממש ממש חשובות. אז אם הגעתן לג’האנה השמינית ואין בכן טוב לב, או שאתן מלאות שיפוט-עצמי, או חסרות סבלנות, זה איכשהו… [פיהוק] זה לא כזה מעניין. צריך לראות את התמונה הגדולה. אלו איכויות ממש חשובות, וגם לפתוח את הכוונה, שוב ושוב, ולראות: זה מה שאני עושה כאן. אנחנו כל כך מתכווצים ומתכווצות. אפילו עכשיו, חלקכן, בכלל לא שומעות את מה שאני אומר. אנחנו נהיים כל כך מכווצים. לפתוח את ההשקפה יעזור להכל. יעזור לרווחה שלכן. 

דיברנו גם על האפשרות לפתוח את הכוונה כך שהתרגול הוא לא רק בשבילי, נכון? דיברנו על תרגול אחת בשביל השניה, ולהמשיך להגיע ולתרגל אחד בשביל השני, ולתרגל בשביל כל הבריות. ושוב, זה אחד הדברים שמאוד קל להגיב אליהם במין, “אה, כן, כן, בטח. כן.” האם אתם יכולים להיות רדיקליים כאן? האם אתן יודעות איך לעשות את זה? אז אפשר להסתפק ב, “אה, כן, זה רעיון טוב,” ואיכשהו לעשות את זה פעם או פעמיים במין חצי כוח כזה. איך זה יהיה להיות רדיקליים לגבי זה, באמת רדיקליים? נסו. ואם אתם לא בטוחים מה זה אומר להיות רדיקליים לגבי דבר כזה, נסו. הכוונה שלנו לתרגל, כאילו אנחנו נותנות ונותנים את הכוונה, לא בשבילי; בשביל אחרות ואחרים, באופן רדיקלי, בשביל כל הבריות – תבדקו אם אתם יכולים להרגיש את הדבר הזה ואת הכוח שיש בו לפעמים. 

דיברתי על החלפת עצמי באחרת. חלקכן לא מכירות את התרגול הזה, אבל תיארתי בקצרה: הדוקהה הזאת, המכשולים האלה, הסבל הזה, הכאב של התקיעות, הכאב של לא להשיג את מה שאני רוצה, לא להיפתח למה שאני אוהבת, כאב ההשוואה העצמית השלילית – כל אלה – אני מאמצת את הדוקהה הזאת, אני מאמצת את הסבל הזה על מנת שבדרך פלא, איפשהו, מישהו יזכה להיפתח למה שהוא מייחל אליו. אפשר ליישם את זה לגבי כל מיני סוגים של דוקהה. זה תרגול רדיקלי. הסטה רדיקלית של הרצון, של הכוונה, וכולי. 

חלק ב’

טוב. מי שמע על הדרך כפולת השמונה? מי שמעה על ארבעת הבסיסים של תשומת הלב? מי שמע על שבעת גורמי ההתעוררות? טוב. אתם טובים בזה. מי שמעה על ארבעת בסיסי הכוח? מממ! אידהיפָּדָה [[Iddhipādā. אחת הרשימות של הבודהה, אידהיפָּדָה. ארבעת בסיסי הכוח, לפעמים מתרגמים ארבעת בסיסי ההצלחה, ארבעת בסיסי ההישג. אני לא מתכוון להיכנס אליהם. אני רק רוצה להזכיר את הארבעה: תשוקה, התמדה, כוונה, וכושר הבחנה (הבחנה בין מה שמועיל לבין מה שאינו מועיל). אז אני נותן כאן גרסה מאוד מקוצרת, אבל ארבעת האידהיפָּדָה, ארבעת בסיסי ההצלחה – בואו נקרא להם ככה, ארבעת בסיסי ההצלחה או ההישג: תשוקה, התמדה, כוונה וכושר הבחנה לגבי מה שמועיל ומה שאינו מועיל. [עונה לשאלה של יוגי] כן אידהיפָּדָה זו בעצם המילה בפאלי ל-סידהי [siddhi].

והבודהה אומר, 

מי שמפתחת את (מי שמטפחת, מעניקה תשומת לב ל) ארבעת בסיסי הכוח הללו מעניקה תשומת לב ומפתחת את הדרך כפולת השמונה (הדרך המובילה לסוף ולשחרור. ו) מי שזונחת את ארבעת בסיסי הכוח זונחת את הדרך כפולת השמונה (זונחת את הדרך, נוטשת את הדרך לשחרור).^[1]

זה מעניין בעיני שרובכן לא הכרתן את הרשימה הזו. לפעמים מקשרים אותה לכוחות רוחניים (psychic powers) וכאלה דברים, אבל בעצם, בציטוט של הבודהה שקראתי עכשיו, הרשימה הזו קשורה מאוד לדרך כפולת השמונה ולשחרור. זה די מעניין שלא שמענו על הרשימה הזו. למה אתן חושבות שזה ככה? יכול להיות שזה קשור לעובדה שתשוקה היא אחד הבסיסים? והמילה ‘כוח’, כן. אז ‘כוח’ הוא לא כוח כלפי או על מישהו או משהו אחר. בפיסיקה כוח קשור לכושר לעבודה, הכושר לעשות או לגרום למשהו קרות. זה ככה, “אה, תשוקה. אולי רגע נחביא אותה בפינה. נשים אותה מתחת לשטיח היכן שלא יהיה אפשר למצוא אותה כחלק מ…” אני תוהה אם זה חלק מהעניין. 

אז אני רוצה לדבר קצת על תשוקה. ודיברתי המון על תשוקה, כמו שחלקכם יודעים, בהקשרים אחרים – בהקשר של ארוס וסולמייקינג וכל זה. אני לא רוצה להאריך. אני רק רוצה להגיד כמה דברים, ולא כל כך לגבי ההיבטים של הסולמייקינג והארוס. 

אז יש לנו תשוקה, ותשוקה היא תמיד למשהו. אנחנו תמיד משתוקקות או משתוקקים למשהו. אז יש – שימו פה איזו מילה שמתאימה לכם – יש משהו שאני רוצה להשיג, או מטרה, או משהו שאני רוצה לפתוח או להגיע אליו, לחוות. ואז, במקרה שלנו, אנחנו בריטריט. אנחנו עובדים ומשחקים ומנסים להתקדם לעבר הדבר שאליו אנחנו משתוקקים. הנה התשוקה. ואני לא מתכוון, לא מתכוונת, פשוט לזנוח את התשוקה שלי. אני רוצה להשיג את זה. מה שזה לא יהיה (במקרה שלנו, ג’האנה או לא משנה מה). הדברים שאנחנו לומדים בתהליך הזה, שאנחנו מפתחים בתהליך הזה, שאנחנו לומדים על מערכת היחסים שלנו עם תשוקה ועל מערכת היחסים שלנו עם מטרות, אלה החלקים הגדולים ביותר או הכי חשובים של התרגול הזה. ממש אפשר לראות אותם כחשובים יותר מלהשיג ג’האנה כזו או אחרת. כמה מכם מאמינים למה שאמרתי עכשיו? זה ממש מעניין! טוב. אני באמת, באמת מתכוון לזה. 

אז מה קורה כשאנחנו מניחות את עצמנו בהקשר כזה? הדבר היחיד שאנחנו עושות הוא לתרגל בכיוון הזה. הדבר היחיד שאנחנו עושות הוא לתרגל. אין שום דבר אחר. ואז מה שתופס את עיקר תשומת הלב שלנו נהיה מה שלגביו או ביחס אליו סביר שהעצמי יעריך או ישפוט את עצמו. אם היינו עושות משהו אחר לגמרי, אתן לא הייתן מעריכות את עצמכן על בסיס המדיטציה שלכן ואיך היא הולכת, העצמי היה נבנה סביב משהו אחר לגמרי. אתן מניחות את עצמכן בסביבה כמו זו, לתרגל, לתרגל, לתרגל, ויש דיבור על כל מיני מטרות, ושום דבר אחר לא ממש קורה – זה הדבר שהעצמי יִבָּנֶה סביבו. העצמי חייב משהו להיבנות סביבו. הוא יכול להיבנות באופן נחמד, כזה שמרגיש טוב, אופן יומרני, אופן פרובלמטי, אופן מכווץ וקשה. אבל בתוך הסביבה הזו, העצמי יבנה סביב התרגול ואיך שהתרגול הולך.

אז אנחנו שמים לב: בתרגול יהיו עליות וירידות, אין ברירה אחרת. ומה קורה בסביבה כמו שלנו, כשיש כזה דגש, דגש אדיר, מין דגש אובססיבי על מדיטציה – ולא רק על מדיטציה אלא על מדיטציה בכיוון מסוים שהולכת לקראת מטרות מסוימות? בתרגול יש עליות ומורדות, וכמה, בגלל העליות והירידות האלה, איתן, כל מצב הרוח עולה ויורד. ויחד עם זה, כל הדברים שאנחנו מאמינים בהם נגררים פנימה כל כך בקלות, כל ההשקפה שלנו ומה שאנחנו מאמינים בו לגבי העצמי, לגבי אחרים, לגבי העולם, התרגול, גאיה האוס, מה שלא יהיה. זה כל כך, כל כך חשוב. 

אז העניין הזה, העליות והמורדות, כשהכל מרגיש נורא קשה, מרגיש שאני לא הולכת לשום מקום, מרגיש שאני נכשל וכולי, אז – מה המילה כאן – הכוח, העוצמה של העקומה הזאת, אם עד סוף הריטריט הם יורדים לכאן, העוצמה נהיית קטנה יותר, זו תהיה הצלחה אדירה. ומה מקטין את העוצמה? שאנחנו מאמינות פחות למה שהתודעה מספרת לנו ברגע הזה. בחזרה למה שאמרתי בקשר למכשולים: להאמין פחות בסיפור שעולה. המקום הזה נהייה טעון, וביחס למקום הטעון הזה, מצב הרוח וכל תחושת העצמי שלי נבנים באופן מאוד סוער על הגלים האלה. ואז עולם שלם של פפנצ’ה נבנה מסביב. ואם העוצמה של המבנה הזה תוכל להיחלש, להיות קטנה יותר, זה יהיה דבר אדיר. העוצמה נחלשת בעיקר כשאנחנו לומדות לא להאמין לכל מה שהמכשולים מספרים, לכל מה שהתודעה מספרת, המסקנות, האמונות לגבי העצמי, לגבי התרגול – לא לקחת אותן באופן אישי. אני רק חוזר על דברים שאמרתי, אבל זה כל כך חשוב. 

אז באמת, אני ממש מתכוון למה שאני אומר. אני אראה את זה כהתפתחות אדירה והצלחה אדירה אם זה מה שיקרה עד סוף הריטריט, אם זה הדבר שתוכלו לספר לי שקרה. ובהקשר של החיים שלכם, זה עשוי להיות יותר משמעותי, יותר טרנספורמטיבי ויותר משחרר מאשר השגה של ג’האנה כזו או אחרת. או, אפשר להגיד את זה בעוד דרך: זוכרים שאמרתי שתרגול ג’האנות הוא כל זה ולא רק זה? כולל הקושי ואת דרך ההתייחסות לקושי. זוכרות שאמרתי את זה? תרגול ג’האנות כולל את כל החלקים הכי ממורטים, מטונפים, איטיים, משעממים, לא סקסיים, לא זוהרים ולא מרשימים. אני באמת, באמת, מזמין אתכם, שוב, אל ההשקפה הזו על מה שאנחנו עושים ועושות כאן. לזה אני מתכוון כשאני אומר תרגול ג’האנות. כל דבר קטן יותר מייצג מין הבנה לא בוגרת. הוא לא ישא את אתם פירות. אם יש לי השקפה מצומצמת, אני מצמצם את הפירות. אז אני באמת, באמת, שוב ושוב, מזמין אתכם אל תוך ההשקפה הרחבה בהרבה הזו לגבי מה שאתם עושים כאן, מהי הטריטוריה, ומה נחשב לתרגול ג’האנות פורה. זה לא תמיד מרגיש טוב. מחצית הזמן, או כל חלק מהזמן, מה שהוא לא יהיה בדיוק, שמרגיש ממש לא משהו, חשוב ומשמעותי באותה המידה, לפחות באותה המידה. אז האם אני יכול איכשהו לאמץ השקפה רחבה יותר, ולעבוד, ולשחק, ולשחק ברצינות ועם כל הלב וכול זה, בלי לוותר על התשוקה?

קצת מסוכן להגיד את זה, אבל אני אגיד את זה בכל זאת: מהי בדיוק התשוקה או מהן בדיוק התשוקות בתרגול ג’האנות, או בהחלטה להקדיש זמן, כל זמן בחיים שלכן, לתקופה של ריטריט ג’האנות או תרגול ג’האנות, מהן בדיוק התשוקות, מה בדיוק אתן מבקשות שם, ולמה, ויחד עם זה גם אופן ההתייחסות אל התשוקה הזו – שני הדברים, אופן ההתייחסות שלנו אל התשוקה והתשוקות, ואל מה בדיוק אנחנו משתוקקות ומאיזה סיבה אנחנו משתוקקות – אז כל המבנה הזה כולו, עשוי להיות, הוא עשוי להיות מאוד מאוד משמעותי וקובע ביחס למה שנפתח עבורכן. זה מעניין, אני מהסס אם לפתוח את זה, אבל… למה להשתתף בריטריט ג’האנות? אולי אני רוצה את העונג. שמעתי על מצבי העונג היפים אלה. או שאולי, למשל, פגשתי או קראתי איזה נזיר שאמר ש”חייבים ג’האנות, בלי ג’האנות, את קצת מבזבזת את הזמן שלך בדרך הבודהיסטית,” אז אני זה משהו שאני צריכה לעשות. האם התשוקה שלי מכוונת לעונג? האם היא מגיעה מאיזשהו ציווי, מאיזשהו צריך, ואם כן אולי זה “אני צריכה כי אני באמת רוצה להשתחרר,” אבל אולי יש שם צריך מסוג אחר? להתעמק קצת יותר בתשוקות, לפתוח את הטווח ואת הרבדים השונים, המגוון והרבדים של התשוקות. 

אולי זה בגלל שאני אוהב את המורה? או שאני מכיר מישהו שאוהב את המורה, והוא אמר שהמורה טוב/טובה מה שלא יהיה? אולי זה כי אני רוצה להשיג משהו? או לקבל אות הצטיינות? ושוב, מהיכן התשוקה הזו מגיעה? דיברתי על זה אתמול – זה איכשהו, איך התשוקה להישג עשויה להגיע ממקומות שונים או דחפים שונים בנפש, בתחושת העצמי. אולי אני רוצה לשפר את הריכוז שלי או את היכולת של התודעה להתרכז ולהתמקד במשהו? ושוב, אם כן, אז למה? ואולי אני אמצא תשובה ל’למה’ ואז שוב למה? האם זה כי שמעתי על המצבים המיסטיים האלה ואני סקרנית לגביהם, או יש לי תשוקה לאיזושהי היפתחות מיסטית? או שאני רוצה להשתתף בריטריט מסוים כי חברה שלי משתתפת, או הבן זוג שלי משתתף, והם ממש בעניין, ואני פשוט מצטרף? או שאולי אני לא ממש בטוח, או אני ממש לא יודע למה? או מלא סיבות אפשריות אחרות.

האם אנחנו יודעות לזהות את התשוקות והדחפים שמניעים אותנו? והאם אנחנו מבינות, כמו שאמרתי קודם, שהן בעצם ממש משמעותיות, ושלמערכת היחסים שלנו עם התשוקה יש משמעות אדירה במה שקורה בתרגול? שוב, הייתי אומר, שבשביל רבות ורבים, זה, מה שאמרתי עכשיו, משמעותי יותר, חשוב יותר כלימוד מאשר איזה הסבר טכני שאני יכול להציע שאולי יעזור למעבר בין הג’האנה הזאת לג’האנה הבאה. זוכרות שהשתמשתי בביטוי הזה, לפתח חוש ריח? חלק ממה שאני מתכוון אליו, וממה שדיברתי עליו אז, היה לזהות, מה חשוב ומה פחות חשוב? למה יש סוג של מטא-חשיבות, חשיבות-על, ולמה יש חשיבות קטנה יותר? אז אם הייתי מלמד שני נושאים – נניח שאחד מהם הוא מה שאמרתי על התשוקה, והשני, נניח, מה שאמרתי עכשיו, “טוב, הנה דרך שמאפשרת לעבור בין הג’האנה הזו לג’האנה השניה. נסו אותה” או משהו כזה – האם יש לכן את התבונה או את האינטואיציה, את חוש הריח שידע לזהות, “זה החלק החשוב. זה משני”? 

אני מהסס לומר את כל זה כי מה שאמרתי עכשיו, והשאלות האלה, הסוגיות האלה, יכולות להיות די מטרידות או מטלטלות עבור חלק מהאנשים, ואולי מבלבלות עבור אחרים. אבל עבור כמה מכם, או עבור כמה מאלו שמקשיבים לשיחה הזו, בואו נגיד, לכמה מכם זה חשוב שתשיגו יותר בהירות לגבי השאלות האלה, או שאולי יגיע הרגע שבו השאלות האלה, להעמיק בשאלות האלה, יהיה בדיוק מה שאתם או אתן תצטרכו. ואולי יש מי שמקשיבים ומקשיבות עכשיו ולא יודעים שבהמשך, בשלב כלשהו, יהיה כזה צורך. אבל אתם מבינים את העניין הזה לגבי – זה איכשהו, אני חושב שזה קשה לפעמים לבני אדם, או שזה קשה לנו להקשיב ולהשיג מין תפיסה מבנית של ההוראה. כשאני מדבר על “חוש ריח,” זה חלק ממה שאני מתכוון אליו. אילו חלקים בהוראה נמצאים איכשהו למעלה בהיררכיה ואילו חלקים הם פרטים שנמצאים נמוך יותר בהיררכיה? זה מין כושר או מיומנות די נדירה, ממש לפתח את היכולת הזו לראות את ההיררכיה של ההוראה. מה שנמצא בקומה העליונה בעצם הרבה יותר חשוב. לעיתים קרובות, כשאנחנו שומעות את הדבר הזה, הוא לא נשמע חשוב. הדבר שנשמע לנו חשוב הוא הפרט הקטן הזה או הטיפ הקטן ההוא או מה שלא יהיה. אבל אני מאמין שלאורך זמן אנחנו יכולים ויכולות לפתח את האמנות והמיומנות הזו, ממש ללמוד לחשוב באופן יותר מבני, יותר רחב, ובתוך התהליך הזה, זה לא בדיוק חשיבה כמו שזה – טוב, זה כן חשיבה, אבל זו גם אינטואיציה. אני מרגיש שזה ממש ממש חשוב. 

אז, אתן יודעות, מה קורה לנו כבני ובנות אדם עם תשוקה, כשיש לנו תשוקה, כשיש לנו תשוקה חזקה? האם אנחנו בכלל יודעות לזהות, כמו שאמרתי, אילו תשוקות יש לנו, או מה באמת מניע אותנו? והאם זו תשוקה עמוקה בתוכנו, או שזה משהו אחר? מה מוביל אותנו? אילו תשוקות מובילות אותנו, וכולי? אבל, כשיש לנו תשוקה עמוקה ומשהו שאנחנו באמת רוצות, זה קשה. אלא אם קיבלת מיד את מה שרצית, זה קשה. ישבתי באולם הזה כיוגי הרבה פעמים. אני זוכר בהקשר אחר – זה לא היה ריטריט ג’האנות – הייתי בריטריט ארוך, ושמעתי שיחה בין תלמיד למורה, וממה ששמעתי, האמנתי אז שאני שומע את המורה מאשר את ההתעוררות של התלמיד. ואתן יודעות, הייתי חייב לצאת להליכה ארוכה אחר כך, הליכה ארוכה ממש. באותה תקופה זה לא העלה את כל מחשבות ה”אני כישלון” וכולי, אבל, אתן יודעות, היה משהו שכל כך רציתי, ורק לשמוע – וזה מחזיר אותנו לשיחה על שאלות ותשובות וכל זה – רק לשמוע או להיות עד לרגע שבו נדמה כאילו למישהו אחר יש את הדבר שאני כל כך רציתי, מעומק הלב, שהיה חשוב לי כל כך, זה היה קשה. זה היה לי קשה. אפילו בלי כל סיפורי ה”אני לא יכול, לעולם אני לא, בלה-בלה-בלה” שכבר לא היו בשלב הזה. הם לא היו שם כל כך. 

אני אתן עוד דוגמה. חלקכן יודעות שלפני שהייתי מורה דהרמה הייתי מוסיקאי. התחלתי לנגן בגיטרה מאוד מאוחר. שמעתי את ג’ימי הנדריקס כשהייתי בן 17 בערך, ופשוט התאהבתי. שמעתי גם איזה בחור צעיר שהראו בטלוויזיה מנגן קונצ’רטו לגיטרה, ופשוט חשבתי, “וואו, אני רוצה לעשות את זה.” והפרטים לא משנים, אבל הלכתי לאוניברסיטה, הייתי חייב לעשות את כל העניין האקדמי באוניברסיטה. שנים אחר כך עדיין הייתי ממש ברמה של מתחיל, אל תוך שנות ה-20 שלי וכולי. למדתי משהו אחר באוניברסיטה וממש, ממש, ממש רציתי לעשות מוסיקה. הייתי לי כזאת תשוקה כואבת, כמעט חותכת קרביים, זה הרגיש כאילו שמשהו רוצה לצאת החוצה, להפוך לביטוי, להתגלות, להראות. זה יכול להיות סיפור מאוד ארוך, אבל… מכל מיני סיבות – סיבות מסובכות וכואבות – אבא שלי ממש לא תמך ברעיון הזה, וזה היה ממש חשוב לו שאני אלך לכיוון של קריירה אקדמית וכל זה. מה שקרה היה שאני לא הסכמתי איתו. מצאתי בית ספר למוסיקה בארצות הברית שיכולתי להתקבל אליו, למרות שהייתי עדיין די מתחיל. היה לי מספיק כסף לכמה חודשים – אפילו לא שנה מלאה. ופשוט נסעתי. מאוד קשה עם אבא שלי וכולי. היו לו סיבות; לא חייבים להיכנס לזה עכשיו. 

אנשים סביבי חשבו “אתה משוגע! כאילו, ברור שאתה ממש בעניין של גיטרה, אבל אתה לא כזה מוצלח.” וזו הייתה האמת. לא הייתי כל כך טוב. הייתי ברמה של מתחילים. אני רוצה להגיד כמה דברים יחד על כל זה. על תשוקה ואיך אנחנו מתמודדים או מתמודדות עם תשוקה. אם משווים את אמא שלי ואותי מוסיקלית, הייתי אומר שהיא – טוב, דבר ראשון כישרון מוסיקלי הוא לא דבר אחד. יש הרבה כישרונות במוסיקה, כמו במדיטציה. אנחנו לא מדברים כאן על דבר אחד. יש הרבה סוגי כישרונות. אז במוסיקה, נגיד, יש הלחנה, ואוזן, ואוזן שיכולה לעשות את הדבר הזה או את הדבר האחר, או חוש צורני – יש מיליון דברים שונים. אפילו כישרון הלחנה הוא כמה דברים יחד; כישרון אלתור. אני הייתי בעניין של גיטרה ג’אז. אתן יודעות, אפילו זה כולל הרבה דברים. לאמא שלי, הייתי אומר, במובנים מסוימים לפחות, יש לה הרבה יותר כישרון מוסיקלי מלי. יש דברים שהיא יכולה לעשות בקלות, שבשבילי לא היו קלים או טבעיים. 

אז זה היה המצב. סביר שבאותה נקודה יכולתי לבחור באיזה כיוון אקדמי שהייתי רוצה. ובמקום זה נסעתי לאמריקה כדי לנסות להיות מוסיקאי ג’אז, בלי הרבה כסף וכולי, אבל הייתה אינטואיציה. וידעתי שאני לא כל כך טוב; אני מתכוון, זה היה ברור. ידעתי שאני מתחיל. הייתה לי אינטואיציה שהתשוקה והכמיהה והארוס שלי, עומק האהבה שלי למוסיקה והצורך הזה שלה להתגלם, לצאת לעולם – זה היה ברור שכל אלה הרבה יותר חזקים מאצל אמא שלי. היא יכולה לעשות כל מיני דברים, די בקלות, די בקלות, אבל האהבה שלה למוסיקה לא מתקרבת לעומק האהבה שלי למוסיקה. אז היא מעולם לא פיתחה אותה. אבל הייתה לי את האינטואיציה הזו שאיכשהו יש קשר בין עומק האהבה והתשוקה שלי לבין הכישרון שבאותו זמן לא היה נראה, או האפשרות שלו. האהבה והתשוקה שלי הצביעו על משהו שבאותו זמן באמת לא היה אפשר לראות. אתן בטח חושבות, “כן כן, הוא בטח היה מבריק והוא רק…” לא, הייתי ממש מתחיל. 

אז הלכתי לבית הספר הזה למוסיקה שהבדיחה בו הייתה, “כל מה שאת צריכה כדי להתקבל זה צ’ק ודופק.” ואני ניצלתי את זה. היה לי את הצ’ק, לפחות לשליש מהשנה או משהו כזה. לא ידעתי מה אני אעשה אחר כך, אבל היה לי צ’ק, והיה לי דופק. הבדיחה המשיכה – החצי השני של הבדיחה היה, “בזמן האחרון הצ’ק מספיק.” אבל המקום הזה, באותה תקופה, זה היה פחות או יותר המקום היחיד בעולם שבו יכולת ללמוד ג’אז, אז זה היה המקום להגיע אליו. זה היה לפני שנים, בשנות השמונים. אז באמת הייתי בתחתית של התחתית שם, אני באמת מתכוון לזה. הרבה אנשים מכל העולם היו מגיעים לשם כי זה היה המקום היחיד להגיע אליו. מוסיקאים ומוסיקאיות ברמה ממש. הם היו שם רק בשביל הוויזה, כדי שהם יוכלו להיות באמריקה ולעשות קשרים, לעבור לניו יורק, ולנגן ג’אז בניו יורק וכולי. היה שם טווח ענק – באמת, באמת מוסיקאים ממש מקצועיים; הם לא היו צריכים ללמוד כמעט כלום – וכל הדרך עד אלי בתחתית. והייתה לי תשוקה עמוקה, פיזית ממש, אז הייתי הולך לשם, ובאמת שמחתי לא להיות באנגליה ולעשות את מה שאני אוהב, אבל זה ממש ממש ממש כאב. הייתי הולך לקולג’ ומבלה שם מין יום משפיל, מנגן ואחרות מאזינות, ואז מקשיב לאחרות ואחרים וכל זה. לפעמים הייתי גורר את הגיטרה שלי בדרך הביתה. אני לא מגזים. זה היה ממש ממש קשה. אני שמח שזה מצחיק אתכם.

איכשהו נשארתי חמש עשרה שנים, והתפתחתי כמוסיקאי. עבדתי על זה כל כך קשה. וזה היה קשה בכל מיני מובנים. מה שאני מנסה להגיד, באמת, הוא שאם אני אוהב או אוהבת משהו באופן עמוק, אם אני באמת משתוקק למשהו באופן עמוק – וצדקתי בקשר לכישרון; זה באמת נוגע ללב בשבילי, אני מרגיש ממש מבורך ממה שהופיע בסופו של דבר. אז האינטואיציה הזו לגבי זה ש”אם אני אוהב את הדבר הזה כל כך, חייב להיות שם משהו שרוצה לבוא לידי ביטוי,” אני חושב שהיא התבררה כנכונה, ואני מלא התרגשות וענווה אל מול מה שהגיע בסופו של דבר. אבל הדבר העיקרי שאני מנסה לומר הוא שאם אנחנו באמת משתוקקים למשהו, ואם אנחנו נותנות לעצמנו את הרשות להרגיש את התשוקה, ולא זורקות אותה הצידה, ולא נמנעים ממנה, אז אנחנו חייבים למצוא דרך לסבול אותה, להחזיק, להיות בסדר עם הכאב שמלווה אותה לעיתים קרובות, הפצע, הבעירה, התסכול, שבאים איתה לפעמים, והעיכובים והתבוסות שמלווים את כל המסע הזה.

אז התשוקה מלווה את המסע. התשוקה, לכן היא אחד מ’בסיסי ההצלחה,’ ‘בסיסי ההישג,’ – היא חלק מהדלק. ואיכשהו, אם יש לי תשוקה כזאת, ואני לא מתכוונת להניח לה, ואני מתכוונת להרשות לעצמי לבעור, אז לפחות בחלק מהזמן, אני אחווה תסכול. אני אחווה קושי. אני אתמודד עם עיכובים ומעצורים. אני אתקל במכשולים שנראים בלתי עבירים ובעיות שנראות “אין לי מושג מה לעשות.” זה יקרה, והשאלה היא, איך אני אחזיק את כל זה? איך אני אתייחס לכל זה? האם אני יכולה לשאת את כל הדברים האלה? 

כשאני מביט אחורה על כל התקופה בתוך המוסיקה, מנקודת מבט מסוימת, אני חושב שאני יכול לומר שהתשוקה לבטא ולגלות את מה שביקש להתגלות, אני חושב שאני יכול לומר שהיא הייתה יותר גדולה מהתשוקה שלי להיות חופשי מהכאב שליווה את התשוקה הזו, כאב הכישלון, הכאב של לא להצליח, הכאב שליווה את ההרגשה שאני מאחור, שאני לא טוב כמו אחרים; הכאב של, במשך תקופה ארוכה, להרגיש שאני לא מצליח להיות אפילו במקום שהתודעה שלי, מה שיכולתי לשמוע בתוכי – מה שנגלה בחוץ היה כל כך גרוע בהשוואה למה שיכולתי לשמוע בתוכי. הכאב של כל הדברים האלה, התשוקה הזו [להשתחרר ממנו], דרך אחת לראות את כל זה היא, שהתשוקה הזו הייתה פחותה מהתשוקה לביטוי, ואני מלא הודיה על כך. 

אז זה מעניין. בעיני זה מעניין. כמה מהדוקהה שאני מרגישה עכשיו בקשר לתשוקה שלי ובקשר למה שאני אוהבת – במקרה שלנו, תרגול ג’האנות, בריטריט הזה – כמה מתוך הדוקהה הזו נובעת מתוך דימוי עצמי שלילי? במילים אחרות, העצמי יקשור את עצמו כמעט לכל דבר. שימו את עצמכן בהקשר אחר, והעצמי יקשור את עצמו לשם. שימו אותי בהקשר אחר שבו כל מי שמסביב עושים משהו, ואנחנו עושים את זה כל היום, והעצמי יקשור אל הדבר הזה. כמה מתוך הדוקהה נולדת משם? כמה ממנה נולדת רק מתוך הנטייה לדימוי עצמי שלילי, הנטייה למצוא איזה [אובייקט] טעון, או אובייקט שנהיה טעון דרך חזרה, דרך הוראה, דרך סביבה ואז הדוקהה נבנית עליו, הדימוי העצמי השלילי נבנה עליו? וכמה מתוך מה שאני מרגישה הוא תסכול שנוגע למה שאני אוהבת באופן עמוק, שזו (מבחינתי) דוקהה אחרת?

כמה מתוך הדוקהה שאני מרגיש עכשיו מופיעה ביחס לתחושה שיש משהו שאני באמת אוהב באופן עמוק, וזה פשוט מתסכל שהוא לא שם, לא לחוות את ההיפתחות הזו, לא להשיג את זה, אבל הדוקהה היא ביחס למשהו שאני אוהב עמוקות? וכמה מתוך הדוקהה שלי היא בעצם ביטוי למין נטייה לדימוי עצמי שלילי, שיכול להיבנות סביב כל מיני דברים? אם אני מניח את עצמי במצב אחר, שבו אנחנו מדגישים משהו אחר שוב ושוב ושוב, הדבר הזה נהיה טעון, התרגול הזה, התרגול ההוא, הדבר הזה, הדבר ההוא, ואחרים מסביב, והעצמי נבנים, כמו שאמרתי, ביחס לאותו דבר שנהיה טעון דרך החזרה, דרך הסביבה, ואז הנטיה של העצמי להיבנות עם דימוי עצמי שלילי ביחס לדבר הזה – כמה מתוך הדוקהה היא שלי היא מהסוג הזה, וכמה מהסוג האחר? אני לא צריך לדעת את האחוזים המדויקים, אבל בתוך התרגול, זה יותר, האם זה אפשרי לפעמים לנסות להתמקד בסוג הראשון, בתשוקה האמיתית, העמוקה? 

אז יכולה להיות כאן מין אלכימיה דרך הדוקהה, אבל כדי שזה יקרה אני צריכה, שוב, לזהות ולהבחין: איזה חוט מוביל אותי כאן? תשוקה זה דבר קשה. זה קשה. כשאני אומרת “כן” לתשוקה, אני אומרת “כן” – אם לאמץ את האנלוגיה של הבודהה – לגחל בוער. אני יכולה לזרוק את הגחל הבוער הצידה או ללמוד איך לשאת אותו, ואיך לשאת את הכוויות. והיכן שיש כוויות, יש יופי, אפילו ברכה, חסד, מתת. אבל אני צריכה למצוא את הדרך הנכונה לאפשר לעצמי לבעור, לאפשר לאש לבעור בתוכי, לאפשר לתשוקה לנוע בתוכי, דרך שתהיה מועילה. זה יכול לדרוש הבחנות די עדינות בתוך הכאב. 

טוב. זה כל מה שרציתי להגיד היום. אולי זה לא הרגיש רלוונטי עכשיו. באיזשהו שלב, זה אמור להרגיש רלוונטי, כי אם אתם עושים את הדברים האלה לאורך זמן, אם יש לכם תשוקה, זה יכול להיות קשה. אז אני מקווה, שלפחות מתישהו, זה בוודאי יהפוך לרלוונטי, אבל שזה גם ירגיש רלוונטי ושתוכלו לזהות את זה. 

[1:05:10, מדיטציה מונחית]

בואו ניקח רגע של שקט ביחד. ממש עכשיו, האם זה אפשרי, לא משנה איך אתן מרגישות או מרגישים, לא משנה איך התרגול הולך – אם אתם עפים עכשיו ושמחים עם איך שדברים נפתחים, או אם אתם במאבק, לא בטוחים, או מרגישים קצת אכזבה ותסכול, או כל מקום באמצע – האם אתן יכולות להיפתח ליופי של התשוקה שלכן? ליופי של התשוקה לתרגל, לתרגול, למה שאתן מבקשות ומבקשים בתרגול? למחויבות העמוקה שהביאה אתכם לכאן? האם אתם יכולים להרגיש כמה יפה זה, כמה יפה הוא הביטוי של התשוקה בתוככם, הזרע הזה הקריאה והמחויבות? התשוקה היא יפה. התשוקה שלכן, של הנשמה שלכם – אוצר. נכון, גם חרב פיפיות אבל משהו מופלא, ניסי, מלא עוצמה, מתת.

האם זה אפשרי גם, אולי, להביט אחורה, אולי אל ימי הריטריט שחלפו, או, אל חיי התרגול שלי, ולזהות, להכיר, לפקוח עיניים, להיפתח אל הזיכרון של כל אותן פעמים שהגעתן והגעתם, שניסיתן, שהתאמצתם, שנשאתן את מה שהיה קשה, שעבדתם בסבלנות, ששיחקתן בנחישות? לדעת את כל זה. האם זה אפשרי להכיר בכל זה? האם אתם יכולים, שוב, לראות את היופי של הנכונות הזו, של העבודה הזו, של המשחק, הסבלנות? האם אתן יכולות לאהוב את מי שממשיכה להגיע? להעריך את מי שממשיך להגיע? להפנות אליה ואליו טוב לב? להוקיר אותם? אולי אפילו לחבק אותן? גם אם היא נראית לכם צנועה או לא מושלמת, התשוקה, הנכונות, אלה המתנות בתוככם, אליכן, שניטעו בלבבות שלכם ושלכן על ידי האלוהי, על ידי טבע-הבודהה. זרעים שנטמנו, התשוקה הזו, הנכונות הזו – שלכם, שלכן. זרעים, תכשיטים, שניתנו לכן, שניטעו בכם, שמתגלים בכן מן האלוהי, מטבע הבודהה. 

[1:16:00, סוף מדיטציה מונחית]

---

^[1] SN 51:20.

---

השיחה תורגמה במיומנות ונדיבות על ידי מרים ויילר

על עבודה ומשחק במחוזות סמאדהי עמוקים ויפים

אז יש לי את ההשקפה הזו על תרגול ג’האנות, שכוללת טריטוריה רחבה מאוד של חוויות – לא רק שמונה הג’האנות המוגדרות באופן ברור וחד (לכאורה), אלא כל הטריטוריה. האזור האפור, האזור של “אני בגיהנום עכשיו,” הכל – אפילו כשאני מסתובב או מסתובבת בחוץ (אני אגיע לזה) בין ישיבות של תרגול פורמלי – זה תרגול ג’האנות, כי אני לא הולכת בחוץ כמו שהייתי הולכת בריטריט מהאסי, או בריטריט גואנקה, או אם הייתי סתם מסתובבת, או בדרך לעבודה. אז זה ענק, ההשקפה הזו. זה אומר שיש עבודה לעשות (כמו שאמרתי כשהצגתי את השיחה היום) או יש משחק לשחק, תבחרו כאן את המילה החביבה עליכן, בתוך ומחוץ ל – כשאתן על הכרית וכשלא, אבל גם בתוך ומחוץ לג’האנה. 

כשאתם נכנסים בפעם הראשונה לג’האנה חדשה – נניח, הפעם הראשונה שנכנסתם לג’האנה הראשונה או השניה או מה שלא יהיה – לעיתים קרובות זה ירגיש לגמרי חסר-מאמץ, בפעמים הראשונות במרחב חדש. עשיתם את הקפיצה הקוואנטית הזו, וזה מרגיש לגמרי חסר-מאמץ. המחשבה על עבודה, או עשיה, או משחק עם משהו, מרגישה נורא רחוקה ולא קשורה. המחשבה הזו בכלל לא תעלה אם לא שמעתם הנחייה כזו. אם אתם רק מדלגים בין ג’האנות במהירות, אתם בכלל לא תשימו לב לזה. אתן תפספסו 99 אחוז מהערך של תרגול ג’האנות. אתם רק מדלגים וזה כאילו, כמו שאמרתי, אתם מדלגים – “ראיתי את הטאג’ מהאל. נסעתי לשם, והפניתי את מצלמת את הפלאפון שלי אל המבנה בזמן שהסתכלתי על משהו אחר.” אם תישארו, ממש תשתקעו ותשרו [marinate], אם ממש תעבדו, ותשחקו, ותביאו את כל הרגישות והחכמה והמודעות והפתיחות שלכן, ותשהו שם ממש באינטימיות, ממש תכירו את המרחב, אחרי כמה פעמים בשכבה החדשה הזו שהגעתן אליה אתן תתחילו לראות שבעצם, “אה, כן יש עבודה לעשות כאן. או, כן יש משחק לשחק כאן. יש הרבה מה לעשות.” אבל זה מאוד מאוד מעודן. אנחנו מדברים על עבודה, משחק מאוד מעודנים – כן, לגמרי, בדרך כלל. אז אם אתם מרגישים עדיין כאילו שאתם במין מצב לגמרי חסר-מאמץ שאתם לא יכולים לעשות בו כלום, בעצם מה שקורה הוא שאתם במין מצב של היעדר מודעות, וזה לא יהיה מועיל במיוחד, וזה לא יעמיק, זה לא במיוחד יועיל לחיים שלכם, וכולי. 

אז העבודה מתחילה. “טוב, הנה הייתה לי חופשה קצרה במרחב החדש,” ואז העבודה והמשחק מתחילים. ואני מתרגלת לזה – מה זה אומר בשביל התודעה באמת לעבוד באופנים הכי עדינים, ובאמת לשחק בדרכים הכי עדינות, ללמוד על הג’האנה הזו, לבסס אותה, להעמיק אותה, וכולי, ללמוד על המרחבים השונים שלה, הרמות, הטקסטורות, הצדדים השונים? 

עוד דבר שיכול לקרות, וזה לעיתים קרובות מה שקורה כשאנחנו מגיעות, כשהתודעה מגיעה לשכבה חדשה, כשהצ’יטה מגיעה לשכבה חדשה, זה קצת כמו סכר שנפרץ. שוב, החוויה הראשונה של הג’האנה הראשונה או הג’האנה השניה, כאילו סכר נפרץ, והמים פשוט שוצפים פנימה. זה יכול להיות מאוד מאוד אינטנסיבי. ואז, שוב, כשאני מתרגלת לג’האנה הזו, החוויה, נדמה שהיא נהיית פחות אינטנסיבית, או לעיתים קרובות זה מה שיכול לקרות.  

אז, איזו מין ‘עבודה’? איזה מין ‘משחק’? מה הם כוללים? העיקרון של תנועה בין אופנים של הבאת תשומת לב – האופן החודר, המקבל, הרחב, הצר, וכולי – התנועה הזו היא חלק מהעבודה. שוב, זו תנועה די מעודנת, אבל היא חלק מהעבודה. יש משהו פעיל בג’האנה. יש עוד אופנים אפשריים של עבודה עם תשומת הלב: אני יכול לעטוף את האיכות הג’האנית סביב הגוף שלי ולהתמוסס בתוכה, או למוסס את הגוף שלי החוצה – יש הרבה אפשרויות. תשחקו. תחפשו את האופן שעובד לכן. אז אתן יודעות, תהיו יצירתיות. אפילו אם אני מציע “לשבוע, להתענג על הנימיטה העיקרית, מה שהיא לא תהיה, המרכיב העיקרי, כמו הפיטי בג’האנה הראשונה, ממש להתענג עליו, ממש לרוות, זה דורש מין עבודה אקטיבית. אם אני ממש רוצה להתענג עליו עד המקסימום, אני אצטרך ממש לשחק עם מערכת היחסים שלי איתו. 

יש ראשי תיבות שחלקכם, מי מכם שפגשו באחד על אחד לאורך השנים, מכירים. מה אני צריך או צריכה? כשאני בתוך ג’האנה, אני צריך לדעת: מה אני צריך לדעת? כמו שאמרתי, בהתחלה זה משהו כמו: “אה, אני לא צריכה כלום. אני פשוט שם.” זה פשוט קורה. אני מתקדם עם המומנטום של המים שפרצו את הסכר. אני לא עושה כלום. זה פשוט, “וואו, וואו, וואו, וואו, וואו!” אחרי זמן מה, אתם תראו, “אה, רגע. יש פה עבודה לעשות.” וכולי. מה כוללת העבודה שעלי לעשות? מה חשוב, מה לא חשוב? כי אם אני אדע מה חשוב זה יאפשר לי לדעת מהי העבודה שעלי לעשות. מה שלא חשוב – כל זה לא חלק מהעבודה שלי.  

אז יש ראשי תיבות: מששאלה [במקור SASSIE]. אני לא סתם יושבת שם. אני עושה משהו. אל תשבו סתם – תעשו משהו! אין איזה ספר כזה? לא, זה ההפך. אל תשבו סתם. תעשו משהו! לפעמים. לפעמים אפשר להיות במצב של אי עשייה, אבל שוב, זה בעצם, בהקשר הרחב היותר, זה רק אופן אחד של עבודה. רק אופן עבודה. אז, מששאלה [SASSIE]

• מ’ של מלאות [במקור, S של Suffusion]. כמו שאמר הבודהה, “למלא, להרוות את הגוף כולו.”^[1] אז זה אחד הדברים שאני עובדת עליו. כשיש פיטי, אני עובדת: לוודאי, או האם אני יכולה לעודד, האם אני יכולה לעזור לכל מרחב הגוף להיות כולו מלא ורווי באופן הומוגני בפיטי? בשלב מסוים זה יהיה המצב, מרחב הגוף יהיה מלא ורווי. זהו. ואז סיימנו עם המשימה הזאת. אין יותר מה לעשות. זהו. מה עוד אפשר לעשות? הכל מלא ורווי, נכון? אז המשימה הסתיימה. ודיברנו על דרכים לשחק עם זה, ומה לעשות כשזה לא כל כך מצליח. 
• ה’ של היספגות [במקור, A של Absorption] אז לפעמים (אני לא יודע אם יצא לכם לחוות משהו כזה), זה כמעט כאילו הפיטי (או מה שלא יהיה, שמחה, משהו אחר), הפיטי יכול להרגיש כמעט כאילו הוא איכשהו ‘מלפנים’, איכשהו קצת לפניכם, כאילו הגוף והצ’יטה שלכם נמצאים כאן, וזה איכשהו נמצא מלפנים, או משהו כזה. ואנחנו מנסים: האם אני יכול להיספג בתוך זה עוד? האם אני יכול למקם את עצמי ואת הצ’יטה איכשהו יותר ‘בתוך’ זה, כך שאני ממש ארגיש שאני ‘בתוך’ משהו? עכשיו, מבחינתי, הייתי אומר, שההיספגות הזו – אין לה גבול. אין לה גבול. 

יש עוד דבר שאני רוצה להגיד על המלאות. אני יכול להגיד אותו ואז לחזור להיספגות? זה בסדר? כן? אז כשאני מנסה למלא, אני לא, מחפשת, עוברת על הגוף שלי ובודקת: “איפה אין פיטי?” זה קצת איכשהו כמו להסיט את תשומת הלב אל השלילי. זה יותר, אל תתרחקו מהפיטי ותתבוננו ככה, “הא!” עם איזה אובססיה למה שלא בסדר. רק תנו לפיטי להתפשט – תעזרו לו להתפשט, תפרסו אותו, תמרחו אותו, אתן יודעות, כמו ריבה על טוסט או משהו, במקום להתעסק בשלילי. שווה לזכור את הנטיה העדינה הזו לעבר השלילי, לעבר מה שלא בסדר, לעבר “זה לא מספיק טוב.” אז בסופו של דבר, כמו שאמרתי, כשאנחנו לומדות להכיר את הפיטי, כשהחוויה של כניסה אל הג’האנה הראשונה ויציאה ממנה נהיית יותר ויותר מוכרת, הפיטי יתפשט תמיד. זה פשוט רגיל. ובסופו של דבר, כשהפיטי יהפוך ליותר ויותר מוכר, כמו שהזכרתי אתמול, והדגשתי את זה מאוד, נוכל, אם נרצה, לפעמים, לראות כאב, לשחק עם התפיסה כך שנראה כאב בתור פיטי. האזור הכואב הזה בגוף, אני רואה אותו כפיטי, ולכן הוא נעים. אפשר לעשות את אותם הדברים גם עם יתר הג’האנות. אז האזור הכואב הזה, אני יכול לראות אותו כשמחה, או דממה, או אַיִן (שוב, אני לא חושב שזה נכון לגבי הג’האנה השמינית). 

עכשיו, למה אני אומר את זה? אני לא מתכוון למשהו כמו, “אה, זה יכול להיות טריק די מוצלח. זה יכול להיות שימושי, אם את בנסיעת אוטובוס ארוכה ולא נוח לך או משהו.” כן, זה יכול לעזור, אבל זו לא הנקודה. וזו בוודאי לא הכוונה לנסות ככה, “אה, עכשיו אני יכולה לעשות את זה. אז אני יכולה לחיות חיים ללא כאב.” זו לא הכוונה. לבודהה היו מלא כאבים. לי יש מלא כאבים. זו לא הכוונה. הכוונה היא, שאני לומד כאן משהו על הגמישות של התפיסה. אני לומדת משהו על התלות שישנה בין תופעות וחוויות לבין דרכי הסתכלות. בתלות בדרך ההסתכלות, ישנה החוויה הזו; בתלות בדרך הסתכלות אחרת, ישנה חוויה אחרת. וכשאני מבינה את הריקות של כל הדברים – במילים אחרות, שכל התופעות, כל החוויות, כל הניסיון, כולם תלויים בדרך הסתכלות – כשאני באמת מבינה את זה, ההבנה הזו מחזקת, או, במילים אחרות, היא מלמדת אותי על, היא אומרת שתפיסות הן גמישות ובנות שינוי, וזה מחזק את היכולת שלי להגמיש את התפיסה. 

אז נדמה לי שזה היה אתמול, אמרתי שזה הדבר הכי חשוב. זה הדבר הכי חשוב בדהרמה. זה הדבר הכי חשוב. אני חושב שאמרתי שזה יותר חשוב מאשר “האם זו הג’האנה הנכונה? האם אני בתוך הג’האנה הזאת? האם אני בחוץ?” נכון? אמרתי את זה, כן? זה הדבר הכי חשוב אבל זה לא הדגש העיקרי או הכוונה העיקרית בריטריט הזה. אז בתור אופן תרגול, זה משני. במילים אחרות, תשחקו עם זה קצת, כשאתם מכירים היטב את הפיטי או את המרכיב העיקרי של ג’האנה אחרת. זה לא הופך לתרגול העיקרי. אז, מבחינה פילוסופית, ומנקודת המבט של ההשלכות ביחס לחיים שלנו וביחס לתובנה שלנו ולשחרור שלנו, זה הדבר הכי חשוב. בהקשר של ריטריט ג’האנות, זה תרגול משני. זה משהו שאתם יכולים לבחור לשחק איתו מידי פעם.

אז בחזרה לעניין של ההיספגות. האם יכול לקרות שההיספגות שלנו תהיה כל כך עמוקה שלא נשמע צלילים? למשל, אתה לא שומע את הציפורים מצייצות, או מה שלא יהיה. דלתות החושים נסגרות. שוב, בקאנון הפאלי, הבודהה לא מתאר את ארבע הג’האנות הראשונות באופן הזה. הוויסודהימגה כן מתארת אותן ככה, אני חושב.^[2] לפעמים בקאנון הפאלי הבודהה אומר שזה קורה בג’האנות חסרות הצורה.^[3] בג’האנה החמישית עד השמינית.^[4] אבל במקומות אחרים, הוא לא אומר את זה. הוא מתאר אותן כאשר החושים עדיין פתוחים. אז ברור שהוויסודהימגה היא שיפור בהשוואה למה שאמר הבודהה, נכון? 

בואו נעצור רגע. נסו לוודא שאתן לא מחזיקות במושג של כפירה. או, האם אתן כן מחזיקות במושג של כפירה? כי הגישה של חלק מהאנשים אל הדהרמה אומרת ש”באופן אקסיומטי, מההתחלה, מה שהבודהה אמר הוא אמיתי ונכון והוא הסמכות.” למען האמת, כנראה, אני לא יודע מה אחוז הבודהיסטים שניגשים לבודהיזם באופן הזה. אז איפה אנחנו עם השאלה הזאת? האם אפשרי שמישהו או מישהי שחיו אחרי הבודהה שיפרו את ההוראה שלו? 

יוגית: למה לא?

רוב: גם אני חושב, למה לא? אבל אני באמת מתכוון לזה כשאלה, ממש שאלה. אם אתן לא חושבות שזה אפשרי, למה? למה זה לא אפשרי? באיזה השקפה אתם מחזיקים על כל הדבר הזה, שנובע ממנה שמשהו כזה הוא בלתי אפשרי? בכל שדה אחר של פעילות אנושית זה אפשרי לשפר את מה שהיה [קודם]. אז איינשטיין שיפר את התיאוריה של ניוטון, שבעצמו שיפר את התיאוריה של קופרניקוס. ועכשיו אומרים, “טוב, יכול להיות שיש טעות בתיאוריה של איינשטיין. אז יהיה צריך לשפר אותה בקרוב.” אז זה מעניין – אני לא אכנס לזה. דיברתי על זה בהקשרים אחרים. 

אבל אם נגיד שאו שאת מחזיקה בעמדה של, “הבודהה צדק,” ואז אין שאלה; איך נחליט “האם החושים נסגרים? האם אני שומעת את הציפורים או שאיני שומעת אותן?” אם החלטת שהבודהה צדק, את שומעת את הציפורים, בסדר? אם החלטת שזה אפשרי שמישהו יכול היה להוסיף על ההוראה של הבודהה ולשפר אותה, אז הדברים קצת יותר פתוחים. אם תשאלו אותי, האם היה לאורך ההיסטוריה של הבודהיזם מישהו ששיפר והוסיף על דברי הבודהה, או על היבטים מסוימים של ההוראה של הבודהה? הייתי אומר שכן, אני חושב שנגרג’ונה עשה את זה. אני חושב שהוא לקח דברים שהבודהה איכשהו אמר אבל לא ממש הרחיב עליהם באופן מלא – אם אתן מכירות את הדרשה לקצ’יאנה ודרך האמצע בין קיום לאי קיום.^[5]בעיני, הכל נמצא שם בקאנון הפאלי, ונגרג’ונה לקח את מה שהיה שם והרחיב, ועיבד, ופירט את ההשלכות והמשמעויות של הדברים. ומבחינתי, באמת, זה שיפור. זה לא משהו שאני רוצה לכפות על אף אחד, זה רק, אם אתם שואלים אותי. 

איך נחליט? בוויסודימגה נאמר שהחושים נסגרים, אתה לא שומע את הציפורים – זה שיפור? או לא? כאילו, אין ספר שזו היספגות ‘טובה יותר’, לא? היספגות אינטנסיבית יותר, כי את לא שומעת כלום – זה חייב להיות יותר טוב, נכון? זה יותר. יותר זה גם יותר טוב. [צחוק] סליחה. 

שוב, אני רוצה שנשתמש בתבונה שלנו. אם אנחנו רוצים להגיד שזה יותר טוב, אז למה זה יותר טוב? למה יותר היספגות זה יותר טוב? וזה יהיה קשור, שוב, אני חוזר אל הדברים שאמרתי בהתחלה: איך אני חושב? מהי ההשקפה שלי על הג’האנות? מהי ההשקפה שלי על התעוררות? ואיך אני רואה את הג’האנות ואת המקום שלהן ביחס להתעוררות? אז למה יותר היספגות זה יותר טוב? אתם חייבים איכשהו להסביר את השלם, “מה אנחנו עושים? לאן אנחנו הולכים או הולכות? מה אנחנו עושות עם הג’האנות?”

ואפשר – יש תפיסות כאלה, שוב, שמתארות את הג’האנות באופן כזה, ש”כן, זה חייב להיות ככה, שאם השגתי את תשומת הלב הממוקדת הזו, כמו קרן לייזר, זה יותר טוב, כי תובנה עולה מתוך תשומת לב ממוקדת כזו, שמסוגלת לנתח המציאות של הרגע הזה ולראות את ההופעה וההעלמות הרגעית והמהירה נורא של המצרפים. וזו המציאות המוחלטת, וראיתי אותה בעזרת תשומת הלב הממוקדת שלי,” אם אני מאמינה או מאמין שזו התובנה המוחלטת, שאין משהו אחריה. דיברתי על כל זה. אני לא אחזור. 

אבל האם באמת ‘יותר’ זה ‘יותר טוב’? אילו פירות נולדים מתוך ‘יותר היספגות’? ושוב, אפשר להפוך את זה. נסו לבלות עם אלו שיש להן דרגה כזו של היספגות, או שאומרות שיש להן דרגה כזו, או משהו כזה. תבלו איתן או איתם. תלמדו איך הן, איך החיים שלהן, איך התובנה שלהן. דברו איתן על עניינים שקשורים לתובנה עמוקה. האם המצב הזה נותן פירות? או – אילו פירות הוא נותן? 

אז היספגות – הייתי אומר שהיא אינסופית. לא משנה כמה אנחנו ספוגים בתוך, שוב, השאלה כאן היא: מהי העבודה, מה אני מנסה לעשות בתרגול, ברגע הזה, בג’האנה הזו, עם הפיטי הזה, מה אני מנסה? אני מנסה להיות יותר ספוגה, להעמיק את ההיספגות שלי. אבל אין לזה סוף. מישהי אחת אומרת, “אה, לא שמעתי את הציפורים.” מישהו אחר אומר, “אה, טוב, מישהו ניסר את הצוואר שלי במסור ואני לא הרגשתי כלום!” זה כאילו, “טוב, הוא יותר טוב ממנה…” זה לא משנה! מהם הפירות? אבל בבסיס, מבחינת עבודה ומשחק, זה נותן לנו כיוון. ולא משנה כמה ספוג או ספוגה אני, אפשר להיות יותר. אבל לא צריך לדאוג לגבי זה יותר מידי. רק לזוז עוד קצת. זה לא “יש לי את זה? אין לי את זה? זו בכלל ג’האנה כי אני עדיין שומעת את הציפורים?” זו לא השאלה. זה רק, זה נותן לנו כיוון שאין לו סוף. ובמובן מסוים, זה מפחית את הלחץ. ועוקף את כל השאלה הזו של “יש לי את זה? אין לי את זה?”

אז העבודה כאן, כשהתמלאתם, העבודה של ה-מ’ (ה-S הראשונה), זה פשוט זהו. סיימתי. טוב. אני לא צריך לדאוג לגבי זה. כאן עם ההיספגות, זה מרכיב קבוע של משחק ועבודה יצירתית. האם אפשר להיכנס עוד פנימה? האם אפשר ממש ממש להיכנס? וזה פתוח. זה כיוון שמזמין עבודה ומשחק מעודנים, אבל זה לא משהו שאני יותר מידי מודאג לגביו. יכול להיות שיום אחד יהיה טוב יותר מיום אחר – זה לא משנה.

• טוב – מ’, ה’, ועכשיו פעמיים ש’: שימור [S של Sustaining]. שימור של הפיטי אם אתם עובדים על הג’האנה הראשונה, או של הנימיטה העיקרית באיזו ג’האנה שבה אתם עובדים ו-(4) שימור או התמדה של תשומת הלב על האובייקט הזה. גם לגבי השניים האלה הייתי אומר שהם אינסופיים, ויש להם אפשרויות אינסופיות. אז לא משנה כמה אנחנו משמרות או מתמידות, תמיד אפשר להגביר. ואם תסתכלו מספיק מקרוב, ואני לא רוצה שתעשו את זה עכשיו, תוכלו לראות שאפילו כשיש המון שימור או התמדה, כשתשומת הלב ממש ממש מתמידה, עדיין יש מיקרו-ננו שניות שבהן היא לא שם. אבל אל תעשו את זה, ואני אסביר בסוף למה. זה כיוון שאני עובד איתו: “טוב, זה הדבר שאני צריכה לעבוד עליו עכשיו: ממש להתמיד, ממש לשמור את התודעה על האובייקט העדין הזה, האובייקט המעודן הזה.” או אם זה מרגיש שיש רווחים בפיטי או בשמחה או מה שלא יהיה, אם אני אסתכל מספיק מקרוב, אני אראה רווחים. אז זה מקום להביא אליו קצת יותר כושר הבחנה, וגם תבונה. זה פשוט, כמה שאני משמרת את הדברים האלה, כמה שהם מתמידים, הם יכולים להיות יותר. אז אני עובדת או אני עובד. זה כיוון של עבודה, כיוון של משחק, בשונה מהישג או הגדרה – אני מגדיר, “זו הייתה, זו לא הייתה, ג’האנה, כי הכל הלך טוב ואז שמעתי את ציפור מצייצת. אז בשניה ההיא, הייתי מחוץ לג’האנה, ואז בשניה הבאה הייתי שוב בפנים.” זה לא מועיל לחשוב באופן הזה. פשוט תעבדו על עוד שימור ועוד התמדה. 
• מ, ה, ש, ש, א של אינטנסיביות [I של Intensity]. אז כאן, אם אנחנו מדברים על הג’האנה הראשונה, האינטנסיביות היא האינטנסיביות של הפיטי. והייתי אומר שזה לא באמת משנה. אז שוב, יש נטייה נפוצה מאוד לחשוב ש”טוב, אם הוא יותר אינטנסיבי הוא בטוח גם יותר טוב, נכון?” לא! זה לא משנה. הפיטי צריך להיות חזק מספיק בשביל להיות נעים, וזהו. האינטנסיביות תשתנה עם הזמן, אתם תראו. אתם תראו גם שאם אתם משחקים עם דברים מסוימים, לפעמים יש דברים שאפשר לעשות כדי לחזק את האינטנסיביות. לאורך זמן, עם הג’האנה הראשונה – ככה, אני מתכוון הרבה זמן בתוך ומחוץ לג’האנה הראשונה, הרבה השתקעות, הרבה ניסיון ומומחיות שמתפתחים – האינטנסיביות תפחת. זה כמו הנהר ההררי הזה שדיברתי עליו. זה הכיוון של ההבשלה, ולא עוד ועוד אינטנסיביות. אז יש איזה דרך שבה האינטנסיביות של הג’האנה הראשונה (א) לא חשובה, ו(ב) ממילא, לאורך זמן, פוחתת. 
• מ, ש, ש, א, ה (בסוף) ולפניה – ל היא… להנות! [E של Enjoy, S, A , S, S , I] ולפעמים אין לי ברירה אלא ממש להגיד למתרגלות או מתרגלים, זה כמעט כאילו את רוצה לתרגל כשלפנייך שלט ניאון בוהק שאומר: “ת ה נ י, ת ה נ י, ת ה נ י, ת ה נ י, ת ה נ י.” לפעמים, זה כמעט כאילו ש, אני אומר, אתן יודעות, יכול להיות שאם פשוט תנסו למקסם את ההנאה ברגע, שוב ושוב, עם התושיה והיצירתיות והמשחק שלכן, יכול להיות שזה פשוט יקח אתכן לאן שאתן מנסות להגיע, ומה שצריך לקרות יקרה, רק מתוך הכוונה למקסם את ההנאה. מאוד שונה מ”זה זה? או שלא? האם אני עושה את זה נכון?” וכולי. 

אבל כמה פעמים שמעתי, מחבר’ה בריטריטים שתרגלו ג’האנות, כמה קשה זה לאפשר לעצמנו להנות באמת, להנות באופן מלא? וכמה, לעיתים כל כך קרובות, אנחנו שמים לב שיש משהו שעוצר אותנו, משהו שחוסם או מונע. ולפעמים זה מילולי; אנחנו ממש אומרים, “אה, זה לא יכול להיות נכון. זה לא יכול להיות. אני לא יודע מה מלמדים כאן, אבל זה לא מתאים. זה לא דהרמה כמו שהיא אמורה להיות.” או משהו דומה. לפעמים, או לעיתים קרובות יותר, זה יותר עניין אנרגטי. אנחנו ממש מרגישים את עצמנו עוצרים או מונעים, ואז הספק עולה: “זה באמת בסדר?” וכולי. לפעמים זה קשור להיסטוריה שלנו – אולי סוגים מסוימים של חינוך דתי שאיכשהו הדגישו ש”מה שהוא רוחני או דתי לא יכול לכלול הנאה, לא יכול להיות שיהיה לו שום קשר להנאה.” לפעמים זה הרקע הדהרמי שלנו, הרקע הבודהיסטי שלנו, ששוב, דוחף לאיזושהי סנוביות ביחס להנאה. שוב, הכל קשור להשקפות מסוימת בנוגע למקום שאליו אנחנו הולכים והולכות, ואז, השקפות מסוימות שנטבעות באישיות והופכות לחלק ממנה, וכל השאר. זה כל כך שכיח. זה ממש ממש שכיח. 

אז מה צריך לקרות כאן? לפעמים, מתרגלים או מתרגלות צריכות ממש לחקור עם עצמן או עם חבר, או מורה, או מישהו; בעצם, מהן ההשקפות? במאה אני מאמינה כאן? ומהו באמת השורש של הפסיכולוגיה הזאת, האמונה הזאת? אבל, אולי לעיתים קרובות יותר, הדבר הזה מקבל מענה בלי תהליך פסיכולוגי גדול. זה פשוט מקבל מענה, מרגע לרגע: “טוב, אני שמה לב שאני קצת עצורה. אז ה-ל של מששאלה [ה-E של SASSIE] – האם אני יכולה להנות? מהרגע הזה – האם אני יכולה ממש לרוות ולהתענג עליו? האם אני יכולה ממש להיפתח אליו?” אז פשוט, מרגע לרגע, אתן מעודדות ומעודדים את ההנאה, וזה משנה את הדפוס הפסיכולוגי הרגיל, הדפוס הפסיכולוגי העמוק סביב הנאה, סביב רוחניות, וכולי. מהניסיון שלי, לעיתים קרובות אפשר לרפא את הדפוס הזה, את הנטייה הזו להחזיק, למנוע, אפשר לרפא אותה פשוט באמצעות התנועה הזו מרגע לרגע, שוב ושוב – אני לא חייבת לעשות סביב זה תהליך פסיכולוגי גדול. אבל לפעמים, יש אנשים שזה כן נחוץ להם; זה מאוד מועיל לבדוק ולחקור את זה. 

העבודה, המשחק – הם מאוד קלילים ופתוחים לשינוי; מאוד מוכנים להיענוֹת. מהי העבודה עכשיו? מהו המשחק עכשיו? מה אני צריך לעשות? ולפעמים זה: להנות ממה שיש לך. להנות ממש שיש לך. למקסם את ההנאה. שוב, כמה חזק יכול להיות הקול הזה של “זה לא מספיק טוב. זה לא טוב כמו שזה היה אתמול,” וכולי. והנטייה הפסיכולוגית העדינה, של ההשקפה, לרדת על מה שיש לנו, או למצוא פגמים, לחפש פגמים. בעצם, מה שקורה הוא שמכל הדברים שאנחנו יכולים להקדיש להם תשומת לב – משהו נעים שקורה, משהו שיכול להיות טוב יותר – אנחנו שמים לב לדבר שיכול להיות טוב יותר. זו נטייה של תשומת הלב יותר משזו מחשבה ממש. “לא, זה ממש לא כזה טוב” – זו רמה די גסה. לפעמים זה רק המקום שאליו תשומת הלב נוטה: אני מתעסק במה שלא בדיוק כמו שהוא צריך להיות. אז תהנו ממה שיש לכם. תהנו מהדבר הטוב. לפעמים זה הדגש שצריך להביא. יש פה כזו מתנה מבחינת האפשרות לחנך מחדש, לכוונן מחדש את הנפש. שוב ושוב ושוב, הרגעים העדינים האלה יוצרים שינוי פסיכולוגי. 

בפעמים אחרות, זה נעים, זה נחמד, זה יפה, זה הולך טוב, התודעה יציבה, הרגשה טובה, מה שלא יהיה, פיטי, סוקהא, מה שיש שם, אבל יש מין קהות ממש ממש עדינה. אז מה קורה? זה לא שאני נרדם או משהו. אולי הדבר שנחוץ כרגע הוא להביא יותר נוכחות – אתן יודעות, אנחנו במישור מאוד מעודן עכשיו – להביא יותר חיות, להביא יותר ערנות. צריך ממש לתרגל יותר משחקיות ובדיקה, ולא פשוט לשבת שם ולהגיד, “זה בסדר. זה טוב.” עוד חקירה, או משהו אחר שנדרש, לשחק עם האינטנסיביות ולהגביר ולהנמיך אותה, לשחק עם האופנים השונים של הבאת תשומת הלב, וכולי. אז לפעמים, יש משהו נעים. ואנחנו חושבות, “אה, זה טוב.” אבל בעצם, מה שנחוץ, למשל, זה לבדוק, “האם אני יכולה ממש להגביר את האינטנסיביות של תשומת הלב ברגע הזה, וממש לחדור אל תוך הדבר הזה?” 

אז לעיתים קרובות, כמו שאמרתי, העסק הזה עם האינטנסיביות של תשומת הלב – הרבה  אנשים לא… כי זה לא משהו שמלמדים בבית ספר. אז אנחנו צריכים ללמוד להכיר אותה. מהי מידת האינטנסיביות ברגע הזה? איך זה מרגיש? ואיך אני יכול – למשל, להגביר את האינטנסיביות? אבל זה יקח אותי, ברגעים מסוימים, לשכבה אחרת. ברגעים אחרים, הדבר הנכון יהיה יותר הכיוון של קבלה. וברגעים אחרים, אנחנו לא דואגים ומתעסקים יותר מידי בלעשות את זה יותר טוב. פשוט נהנים ממה שיש. אז מה שאנחנו צריכים בכל רגע, זה משתנה כל הזמן, קליידוסקופ, וכולי. 

דבר שהוא די נפוץ – הזכרתי, למשל, את החוויה הזאת של אור, מין אור לבן או זהוב. זה די נפוץ. אני קורא לדבר הזה – ‘נימיטה משנית.’ זה סימן משני שהסמאדהי מעמיק. העיקרית – שוב, אם אנחנו מדברות על הג’האנה הראשונה, העיקרית היא הפיטי. זה יכול לקרות, שהאור יתחיל להיות מאוד מעניין, והפיטי גם נמצא שם. זה די חשוב: האם אני יכולה לערבב אותם? כי האור הוא טוב, והוא יכול לעזור, והוא סימן. אבל האם אני יכולה לערבב אותם? כך שזה יהיה כמעט כאילו הם רק שני צדדים של אותו דבר, שני היבטים של אותו דבר, כך שאם אני ממש חוקרת לעומק, אם אני חוקרת לעומק את הפיטי, אין הבדל בין החקירה הזו לבין החקירה של האור. אני חווה את החקירה של הפיטי גם כחקירה של האור. ואם אני חוקרת את האור, כי אני יכולה לחקור את האור בתור דבר שיעזור לי לחדור עמוק יותר אל תוך הפיטי – במילים אחרות אלה פשוט היבטים שונים של אותה התופעה. אם אתן לא מצליחות לערבב אותם אז חשוב להיות ממש ממש בטוחות: מה עיקרי ומה משני כאן? האור הוא משני. פשוט תניחו לו. זה בסדר. זה סימן טוב, אבל לא הדבר העיקרי. הדבר העיקרי הוא הפיטי, וזה הדבר שאליו אני מנסה להיכנס עוד. אבל לעיתים קרובות זה כן אפשרי – אתם מבינים למה אני מתכוון כשאני מדבר על “לערבב אותם”? זה כמעט כאילו שהחוויה החזותית של כניסה אל האור לא תהיה שונה מלהיכנס אל הפיטי, למשל. 

[בתגובה לשאלה, כנראה לגבי ה-ש’ הכפולה, במקור שני ה-S בלב ה-SASSIE] הכוונה בשניהם היא יציבות. אחד מתייחס ליציבות של תשומת הלב ואחד ליציבות של הנימיטה העיקרית, אז יציבות של הפיטי – במילים אחרות, הוא לא נעלם לשנייה או משהו ואז חוזר. או אם מדובר בג’האנה השניה, שמחה, או מה שרלוונטי. אז שני סוגים של שימור.

אנחנו משתמשים במושג הזה מומחיות [mastery], וכל הדברים האלה הם חלק מפיתוח מומחיות. הכוונה כאן היא לא שתדרגו את עצמכם או תספרו נקודות וכל מיני ענייני אגו כאלה. הכוונה היא עבודה עם הג’האנות כך שהן באמת יהיו הכי פוריות. אז מה קורה? הנה אני כאן מתרגל, ועכשיו נכנסתי לג’האנה הראשונה, וזה מתקדם יפה מאוד, ואז משהו קורה. נזרקתי החוצה מהמרחב הזה. אני לא בטוח מה קרה. פשוט נדחפתי החוצה. או שזה היה משהו כמו, “הממ, זה מרגיש שהכל קצת מאבד כוח,” ואז זה נעלם. 

אז אחרי ש – טוב, אתן יכולות לנסות את זה מההתחלה. כשאתן מרגישות ש, “טוב, זו הטריטוריה של הג’האנה הראשונה, פחות או יותר” – כשזה קורה, כשאתן מאבדות אותה, תבדקו אם אתן יכולות להיזכר בה. פשוט להיזכר בג’האנה הראשונה ולהחזיר אותה, או כל מרחב אחר. תבדקו אם זה אפשרי. החוויה הזו קרתה ממש עכשיו; היא חיה; פשוט תיזכרו בה ותחזירו אותה. זו תנועה מאוד עדינה וקלילה. ברור שלפעמים זה לא יהיה אפשרי, ותצטרכו לחזור לתרגול הבסיס שלכן. או אם אתן עובדות על ג’האנה אחרת, אולי תמצאו ג’האנה מוקדמת יותר, או משהו. 

אז אלה דברים שאתם יכולים לנסות. לקראת סוף הישיבה, אם אתם לא לגמרי מותשים, אתם יכולים להתאמן (רק לכמה דקות או משהו, שתיים שלוש דקות, חמש דקות) על תנועה מכוונת מתוך – נניח שאתם בג’האנה הראשונה או בסביבה שלה. באופן מכוון לצאת ממנה ולעבור אל מין מצב תודעה רגיל יותר. פשוט לשמוט – לצאת באופן מכוון. תבלו שם קצת – כמה רגעים או משהו. ואז תבדקו אם אתם יכולים לחזור אל הג’האנה הראשונה – פשוט לקפוץ בחזרה ישר אל הג’האנה הראשונה. אז אתם קופצים באופן מכוון יותר. 

כל זה, הרעיונות שאני אציע עכשיו, שאתן יכולות לנסות, כולם מאוד קלילים. זה רק כיף ושעשועים. זה משחק. כן, זה חלק מהמומחיות, אבל הגישה צריכה להיות מאוד קלילה. אתן רק משחקות עם התפיסה, משחקות עם התודעה, משחקות עם מרחבים שונים. 

עכשיו, דיברנו על הנחיות למדיטציה בהליכה, נכון? שווה שאני אחזור על זה בקצרה? כן? שוב, כל זה רלוונטי ל: איפה הקצה של מגרש המשחקים שלי עכשיו? אז נניח שאני מִתְרַגֶּלֶת עכשיו לג’האנה הראשונה. הייתי בתוכה ויצאתי. וזה ממש מרגש, ואני ממש בעניין. כשאני יוצאת לתרגול בהליכה, אני נעמדת בקצה השביל שלי, ובודקת: האם אני יכולה להרגיש את גוף האנרגיה, להיזכר ולהחזיר את הג’האנה הראשונה? ואני פשוט עומדת שם. אולי עולה פיטי. ואני פשוט עומדת, ונכנסת לפיטי, עובדת איתו, נספגת בו, וכולי – אותו דבר. ואני עומד או עומדת שם כמה זמן שזה לוקח, או כמה זמן שאני רוצה. אז יכול להיות שאני אעמוד שם לאורך כל פרק הזמן של התרגול בהליכה, וזה נהיה תרגול בעמידה. אין בעיה.

או שאחרי כמה דקות, כשאני מרגיש ש”טוב, יש פיטי ואני ממש – כן, זה ממש יאמי, אני ממש בתוך זה, כל הגוף, הכל.” עכשיו אני יכול להתחיל ללכת. עכשיו השאלה היא: האם אני יכול לשמור את הריכוז הזה? האם אני יכול לשמור את המרכזיות של הפיטי תוך כדי הליכה? וכמה מהר אני צריך ללכת כדי לעשות את זה? זה מעניין, אולי אני אצטרך ללכת ממש מהר. או ממש לאט. אז נדרשת הרבה מאוד היענוּת כדי להבין, מהו הקצב המתאים? כל המהלך נשען על היענוּת – רגישות והיענוּת. ואני יכול לעצור בכל נקודה על השביל ולהיכנס שוב לפיטי, להמשיך לקצה השביל, לקחת את הזמן, כמה זמן שאני רוצה. אנחנו הולכים והולכות הלוך ושוב בתוך הפיטי, משאירים את תשומת הלב על הפיטי, בתוך הבועה הזו, ונענים ונפתחים וחוקרים את הבועה, כן? אלה ההנחיות הבסיסיות להליכה. נוכל לחזור לזה. 

עכשיו, חלק מהדברים שאני הולך להציע עכשיו, בעצם, כדאי להיות קצת זהירוֹת עם הקצב כשאתן מתחילות לנסות אותם. אבל, כשיש לכן מספיק ניסיון והכרות עם הג’האנה הראשונה ועם הפיטי, אז, בואו נאמר שאתן בתור לארוחת צהריים. האם אני יכול או יכולה לעמוד בתור, ופשוט להיזכר ולהחזיר את הפיטי, ואולי את כל המצב הג’האני? ואולי החזרתן אותו, אז האם אני יכולה להיכנס אליו לשלושים שניות, דקה? אם התור ממש איטי, אז אתן יכולות – לכמה זמן שלא יהיה. או שאתם שותים תה בטרקלין או בספריה: “בואי נראה. אני יכולה למצוא את הפיטי? הוא שם? אני יכולה לקרוא לו? אני יכולה להיזכר בו ולהיכנס אליו?” או שאתם הולכים במסדרון: “בוא נבדוק. אני הולך במסדרון – בוא נראה אם אני יכול ללכת במסדרון בתוך הפיטי.” אני זוכרת או מזמנת משהו – מאוד מאוד בעדינות וקלילות. או שאתן בשירותים, או במיטה לפני – מה שלא יהיה. 

אז בעצם מה שאתם עושים זה להיזכר בכוונה במצב, להיזכר בכוונה בתפיסה, ממש, ועם הכוונה הכי עדינה, הכוונה הכי עדינה לקרוא לו. אז כדי להתחיל לנסות את זה, אתם תהיו זקוקים למספיק היכרות עם הפיטי ועם הג’האנה. אתן לא רוצות לנסות את זה מוקדם מידי, כי זה יהיה סתם מתסכל. לפעמים, לחישה קטנה, לחישה בלב – למשל, התעלות [rapture] (אחד התרגומים של פיטי) או אושר [bliss] או משהו אחר, או פיטי, אם אתם מעדיפים את הפאלי. כמו גרעין של משהו אל תוך הצ’יטה, והוא עושה את הקסם שלו. התודעה, כשהסמאדהי הולך ומעמיק, התודעה נהיית יותר ויותר נוחה להשפעה. הצעות מאוד מאוד עדינות ממש פועלות כמו כוח קסם. אבל נדרשת מספיק היכרות. כמו שאמרתי, לא כדאי לנסות את זה מוקדם מדי או להפעיל יותר מידי לחץ. זה אחד הדברים, שבפגישות אחד על אחד, אני בטח אחכה לפני שאני אציע את זה למישהו. אפשר להרגיש, ולפעמים אני אהיה יותר מודע לזה שזה זמין ואפשרי. זה כמעט כאילו אפשר להרגיש את זה בתוך מישהו שעדיין לא הבין שזה זמין, אז: “אולי תנסה את זה?”

בסוף, כמו שאמרתי לגבי ההליכה, זה יהיה אפשרי להתחיל את הישיבה ככה, ממש. אתן תוכלו להתחיל עם פיטי, להתחיל עם הג’האנה הראשונה, או, אם הג’האנה השלישית היא המקום שאני לומדת עכשיו, הקצה של מגרש המשחקים שלי אז להתחיל עם הג’האנה השלישית. זו כוונה מאוד מאוד מעודנת, וכולי. וכמובן שכשאתן עובדות על זה, לפעמים אתן תנסו, ואתן יודעות, “טוב, ‘התעלות’!… טוב, ‘התעלות’! [rapture]” “נו כבר!” אתן יודעות, חמש עשר דקות מקסימום. אם זה לא הולך, זה לא הולך. הכל בסדר. בחזרה לתרגול הבסיס. אבל לאורך זמן, זו הופכת להיות, יותר מכל אפשרות אחרת, זו הופכת להיות הדרך להיכנס לג’האנה. פשוט לזכור אותה. פשוט להביא את הכוונה המאוד מאוד מעודנת הזו. אז הדבר הזה, מה שתיארתי עכשיו, זה אחד המרכיבים של מומחיות [mastery]. 

צריך להיות זהירים כאן עם האנרגיה, כי אחד הדברים שתרגול הבסיס עושה זה בעצם לתת אנרגיה. אתה בונה דרכו אנרגיה. אז כשאתה מתחיל ישר עם הפיטי, לפעמים זה ימשך איזשהו זמן, אבל כל הישיבה – הפיטי איכשהו ילך לאיבוד מהר יותר, מוקדם יותר במהלך הישיבה – לפעמים. ובפעמים אחרות לא. אני משתמש לפעמים באנלוגיה של קפיצה לרוחק, לקופצים לרוחק יש מסלול ריצה לפני הקפיצה, אבל שוב, זאת אחת האנלוגיות האלה שלא ממש עובדות כשחושבים עליהן. כי  יש קופצים לרוחק שלא צריכים את הריצה לפני הקפיצה, לפעמים! טוב, אני אעבוד על זה. במילים אחרות, לפעמים יכול לקרות שנמצא את הפיטי – מעולה, אבל אז רבע שעה אחר כך, הכל פשוט מתפוגג. לא הייתה שם מספיק אנרגיה שבנינו בעזרת תרגול הבסיס. ועדיין שווה לשחק עם זה. אם זה קורה, טוב, חוזרים לתרגול הבסיס; לא משנה! הדבר החשוב כאן הוא הגמישות. 

אז כשאתן מגיעות או מגיעים למקום הזה – ושוב, אל תמהרו. חלק מהמתרגלות, זה כאילו הן שומעות את כל זה ומיד רצות לנסות, וזה מוקדם מידי. אחרים חושבים: “אה, אין סיכוי שאני יכול לעשות את זה. זה נשמע ממש מתקדם ומוזר.” ובעצם הם כן מוכנים. אז דברו איתנו. נסו קצת. הכל ממש בקלילות. אבל באופן כללי שווה לחכות קצת עם הדברים האלה. ובהתחלה – לא בכל פעם – רק לנסות מידי פעם. “טוב, אני יושבת, ובואי נראה אם אני יכולה להביא את הדבר הזה רק בעזרת התכוונות מעודנת.” אבל לא בכל פעם. בסופו של דבר זה אפשרי. 

טוב, אז אני יושב וזה הולך ממש טוב. מה אני עושה? מה אני עושה עכשיו? אני יושב. ואני ממשיך לשבת. ואני יושב עוד. אני יושב כל עוד שזה טוב. וכשאני אומר טוב אני מתכוון – כל עוד שטוב בג’האנה הזו. תשתקעו, תשרו [marinate]. אז כן, יש מקום למעבר מהיר בין הג’האנות אבל זה מקום מאוד מוגבל ומשני. הרבה יותר מזה, אנחנו רוצים לשרות ולהשתקע. שבו כל עוד אתם יכולים לשמר ולהחזיק את הג’האנה הזו וזה מרגיש טוב. אז העסק הזה של ההשתקעות, הוא כל כך חשוב. אנחנו רוצים לעבוד לקראת, בואו נגיד, מינימום – מינימום! שאני יכול לשבת בתוך פיטי ממש נעים, ממש ספוג בו, למשך שעה. בואו נגיד משהו כזה בתור מינימום. אם אני לא צריך ללכת לתורנות או משהו. 

אם אני רצה ומדלגת מהראשונה עד השמינית – נגיד, אני פשוט רצה או רץ דרך כולן מהראשונה עד השמינית ואז בחזרה מהשמינית לראשונה, וזה התרגול שלי, ואני ‘מתרגלת ג’האנות’ – השאלה שיש לי כאן היא: איזה שינוי התרגול הזה יוצרר בחיים שלך? באמת, בכנות, תשאלו: האם הוא מייצר שינוי משמעותי? איזה שינוי הוא מייצר? כמה שינוי הוא מייצר? ואם לא, למה אני מתרגל או מתרגלת באופן הזה? למה שאני אמשיך לתרגל באופן הזה? אולי ככה למדתי. אולי ככה אני מבינה את הטקסט, לא משנה. אבל למה? המטרה שלנו כאן היא להביא לשינוי: שינוי אמיתי, עמוק, משחרר, יפה, משאבים עמוקים, וכל הדברים האחרים שהזכרנו. אז ההשתקעות והשריה בתוך, זה אחד הדברים העיקריים שבאמת יביאו לשינוי. 

אז אני יושב, למשך כמה זמן שאני יכול, במגרש המשחקים שלי – נגיד שזה הפיטי והג’האנה הראשונה – ואז בשלב מסוים, הבטריות מתחילות להתדלדל. הכל – האנרגיה נחלשת. אז או שהפיטי נחלש, והתודעה נהיית קצת יותר מוסחת, או שיש אזורים בגוף שנהיים לא נוחים – כואבים או משהו. אולי אפשר להחיות אותו? אז נגמרו לי הבטריות, אבל לפעמים זה כמעט כאילו אתה מוצא איזה מחבוא עם מאגר קטן של אספקת חירום, שאתה יכול להתחבר אליו. ואתה פשוט מחייה את הפיטי, מוצא דרך, והוא חוזר לכמה דקות, אולי. אולי (זה מאוד משתנה) יש לך כמה סיבובים של עוד חמש או עשר דקות, פשוט על ידי החזרה לחיים של הפיטי. אז העובדה שהפיטי נעלם לא אומרת שאין דרך איכשהו להחזיר אותו. אולי זה ידרוש חזרה לתרגול הבסיס, וכולי. 

אבל בנקודה מסוימת, זה כבר, “טוב, נגמר הדלק. הוא לא הולך לחזור.” ואז, הגיע הזמן לעשות משהו אחר. אולי לקום ולעשות מדיטציה בהליכה, בעמידה, או פשוט ללכת לשתות תה. ללכת לנוח, לתת לצ’יטה לנוח, להוקיר ולהעריך, להתבונן ביופי בחוץ. להניח את התודעה במנוחה של ההודיה הקלילה, בפתיחות שלה. אולי זה זמן לתרגול יוגה או משהו כזה. אולי לצאת להליכה. עם התרגול הזה יהיו זמנים שתצטרכו לנוח. פשוט צריך לנוח, אם אנחנו עובדות ועובדים על זה ככה. זה לא יעבוד לשבת-ללכת-לשבת-ללכת-לשבת-ללכת. ממש צריך לנוח ולאגור כוחות. 

אז שוב, כדאי להיות קצת זהירות וזהירים עם הקצב של הדברים האלה כשאתן מתחילות להתנסות בהם, אבל בסופו של דבר, כמו שאמרתי, חלק מהמומחיות [mastery] הוא שתוכלו לצאת להליכה – לא רק מדיטציה בהליכה, ותוכלו ללכת בתוך בועה של פיטי ושהפיטי יהיה במוקד תשומת הלב. או שתוכלו ללכת בתוך בועה של שלווה של הג’האנה השלישית, או דממה של הג’האנה הרביעית, או מה שלא יהיה. והמרכז של תשומת הלב הוא האיכות הזו, האיכות העיקרית – דממה, שלווה, פיטי, מה שלא יהיה – ואתן ממש נהנות, ולא במיוחד דואגות לגבי איפה הרגליים שלכן דורכות וכולי. אז שוב, מתי הזמן להכניס את זה, לנסות לשחק עם זה? אפשר לדבר איתנו ולברר, או פשוט לנסות. אבל בהתחלה, זה הכל רק משחקים. אז, “טוב, בואי נראה אם אני יכולה ללכת מכאן עד לעץ בתוך פיטי.” ואולי זה 50-40 מטר או משהו. זה לא משנה. ואז בהדרגה, אפשר לנסות להרחיב. זה חלק מהכיף, חלק מהמשחק, וחלק מהמומחיות. בלי לחץ, מאוד בעדינות. אנחנו ממש רק משחקות ומשחקים. 

בואו נגיד שאתם יושבים, והגיע הזמן לצאת מהג’האנה. הפעמון של ארוחת הצהריים מצלצל, ואם אתם בעניין, זה כאילו, “אהההה, למי אכפת מארוחת צהריים?” וזו תגובה מאוד בריאה. ואז אתם נזכרים, “אה יש לי תורנות שטיפת כלים אחרי ארוחת צהריים אז אני חייב לאכול.” אז, “טוב אני צריך לצאת.” לפעמים, בהתחלה, כשיוצאים מג’האנה, חשוב לעשות את זה די לאט, כי זה באמת מצב שונה. אז אם פשוט תפקחו עיניים ומיד תקומו, זה יכול להיות קצת מבלבל ומערער. אז כשמצבים מסוימים עדיין חדשים, אני מציע לצאת מהם די בהדרגה. 

אבל דבר שני, כחלק מאותה התכוונות, לפעמים, אולי תנסו לבדוק אם אפשר איכשהו לשמר בסביבה את האיכות הג’האנית? לשמור את הקשר אליה, ואפילו לתת לה להיות במרכז תשומת הלב. אז טוב, אני הולכת לארוחת צהריים, או משהו, אני יושבת, פוקחת עיניים. וכשאני פוקחת עיניים, אני עדיין מאוד מחוברת לפיטי, אם אנחנו באזור של הג’האנה הראשונה, או איפה שאתן נמצאות. ואני קמה או שאני קם, עדיין; כשאני יוצא – אולי כשאני יוצא, אני מתחיל לאבד אותה. אז נסו לעצור לרגע, לבדוק אם אפשר להחזיר אותה, ולהמשיך לזוז. שוב, הכל משחקי. 

אני אגיד את זה שוב, אבל כשאנחנו מגיעים לג’האנות הגבוהות יותר, לא צריך לצאת לפי הסדר. אז עכשיו אנחנו מדברים על הג’האנה הראשונה, אבל באו נגיד שאתם עובדים או עובדות על השלישית. כשאתם יוצאים, אין צורך לעבור ככה, “שלוש, שתיים, אחת.” אתן לא חייבות לעבור דרכן בדיוק כמו שאתן לא חייבות לעבור דרך “אחת, שתיים, שלוש” כדי להיכנס לג’האנה השלישית. אז לפעמים אפשר לעשות את זה אבל רק כי זה המשחק שבא לכם לשחק היום. למשל אתם יכולים לעשות שלישית, ראשונה, שניה, ואז לצאת, או משלוש לאפס, או מה שלא יהיה. אבל אתם בוודאי לא חייבים לעשות את זה. 

טוב, כמה דברים, שבמובן מסוים נובעים ממה שאמרתי, אבל זה כל כך חשוב – כמה דברים על מאמץ: סבלנות והתמדה. ככל שתתרגלו באופן הזה, כך תראו שהמצב של הצ’יטה והתפיסה, יכולות להיות קפיצות קוואנטיות בעשירית השנייה, בתרגול כזה – ולעיתים קרובות הן יגיעו באופן לא צפוי. שום דבר לא קורה, שום דבר לא קורה – פתאום, משהו נפתח. אם אני נהיית מבואסת ומיואשת כששום דבר לא קורה, אם אני נהיית חסרת סבלנות, ואני איכשהו מאבדת את הערנות ואת העידון של האנטנות שלי, הגישה הזו תמנע מהקפיצות הקוואנטיות האלה לקרות, כי אני מכבה משהו. במילים אחרות, אל תישאבו אל חוסר סבלנות. אל תישאבו אל ההשקפה שאומרת, “אויש, זה נורא,” או מה שלא יהיה. אז האנטנות שם פתוחות, וזה די מדהים כמה מהר דברים יכולים להשתנות. יש קפיצה קוואנטית ופתאום מופיעה דלת, ואת יכולה לעבור דרכה. אז זה חלק מהעניין: סבלנות והתמדה, כי דברים כאלה קורים.

אבל סבלנות והתמדה יחד עם משחק – ממש ממש חשוב – כלומר, “האם אני צריך להיות קצת יותר אקטיבי כאן? האם אני צריכה איכשהו להגביר את תחושת הנוכחות, החיות? האם הדבר שנחוץ כרגע הוא לוודא שהאנטנות שלי מכוונות לדקויות מעודנות? או שצריך לנסות דבר אחר? האם אני צריכה לשחק עם רמות מעודנות של מאמץ, מעט יותר, מעט פחות?” אז סבלנות, התמדה, אבל עם משחק. 

ותמיד השאלה: מה נחוץ להדגיש? מה נחוץ לתעדף עכשיו? ממש עכשיו, ברגע הזה, מה נחוץ להדגיש? מה נחוץ לתעדף? האם, ברגע הזה, לתקופת הזמן הקצרה הזאת, הדבר שצריך להדגיש, לשים במרכז, הוא הריכוז, היציבות של תשומת הלב על האובייקט, הנשימה או הנימיטה העיקרית, הפיטי, מה שלא יהיה? או שזה העידון של תשומת הלב שצריך עכשיו להיות במרכז? או ההתמסרות? או הכוונה להרחיב ולפרוס? או למקסם את ההנאה מרגע לרגע? כל אלה דגשים שונים, “טוב, אז לחלק הקטן הזה בתוך פרק התרגול הזה, זה הדבר שאני מדגיש, או זה מה שנחוץ להדגיש.” לזה אני מתכוון כשאני אומר משחקיות, גמישות, היענות, נכונות. 

חלקכם אולי שמעתם את ההנחיה לבחון בדיעבד את הג’האנה אחרי שיצאתם ממנה. מישהו נתקל בהנחיה כזאת? כן, כמה אנשים. אז יש לה איכשהו קצת כל מיני פירושים, אבל הייתי אומר, אחד הדברים, אחת השאלות ששווה לשאול היא: האם למדתי משהו חדש? האם היה פה משהו חדש בשבילי, משהו מועיל שלמדתי? במילים אחרות, האם קרה משהו שהרגיש כמו היפתחות, שיפור, העמקה או משהו כזה באיזושהי דרך. האם, אולי, זה קשור למשהו שעשיתי? כל דבר. ורק לזכור את הדבר הזה לפני שאתם קמים, ולנסות אותו שוב. ואולי זה היה צירוף מקרים. אולי זה לא היה הדבר הזה. אבל אולי כן, אולי זה היה הדבר שעשיתם, או שעשיתם באופן אחר, או זה שהנחתם יותר או פחות משקל או דגש איפשהו או מה שלא יהיה. 

בהקשר רחב יותר, אולי תרצו לבדוק, למשל: “האם אני מזניחה את הג’האנה הראשונה והשניה?” אז התבוננות ובדיקה מנקודת מבט רחבה יותר. לפעמים, הרבה פעמים אומרים שחלק מהבחינה של הג’האנה, הוא ההתבוננות בעובדת הארעיות שלה, שמא תטעו לחשוב שג’האנה היא דבר קבוע. זו הנחיה קצת מוזרה בעיני, כי זה ברור לגמרי, או אמור להיות ברור לגמרי שהיא לא קבועה. זה אמור להיות ברור לגמרי, או שזה נהיה הרבה יותר ברור לאורך זמן, שג’האנה היא גם לא הישג של העצמי. הופעה של ג’האנה תלויה בשילוב מסוים של תנאים ונסיבות. וככל שאנחנו מתרגלים יותר, כך ההבנה הזו אמורה להפוך לברורה מאליה. למעשה הסכנה שתיקשרו לג’האנה ותְצַפּוּ שהיא תהיה קבועה, זו סכנה קטנה מאוד, וכך גם הסכנה שהעצמי יתלהב מעצמו יותר מידי, סכנה קטנה מאוד, בעיני. 

ג’האנה תלויה בתנאים ונסיבות ולכן אין ספק שהיא ארעית. היא תלויה בנסיבות ותנאים. והיא גם ריקה. מהפרספקטיבה של הרמות העמוקות יותר של הריקות, אל תעשו את זה עדיין. אל תהרהרו בריקות שלה עדיין. חלקכן אולי לא יודעות למה אני מתכוון, אבל אם יש לכן ניסיון בתרגול ריקות, תניחו לו כרגע. נחזור לזה בהמשך כאפשרות. וזה לא חלק מלבחון בדיעבד או להתבונן בג’האנה. וגם, ההשתנות המיקרוסקופית של הג’האנה – גם את זה אל תעשו. זה לא יועיל בשלב הנוכחי. אנחנו לא רוצים לעשות לג’האנות דה קונסטרוקציה מוקדם מידי. אנחנו רוצים לתת להן להיבנות. לפרק את הג’האנה בשלב מוקדם מידי זה ממש לזרוק את התינוק עם המים. פספסתי את הנקודה. תמיד נוכל לפרק אחר כך. מה שאנחנו רוצות עכשיו זה לבסס, להתבונן בג’האנה ולחוות אותה כמשהו מתמשך והומוגני, לא ארעי ומלא חורים, ולא מלא מה במה שמנוגד לו, וכולי. 

טוב, דבר אחרון: מחוץ לתרגול הפורמלי, ואולי כשאתן בתורנות, או במקלחת, או משהו אחר, לפעמים הצ’יטה זקוקה למנוחה. באמת חשוב לא ללחוץ עליה יותר מידי. אבל יש שם ספקטרום, כי עדיין אפשר להחזיק במין מגע קל או נוכחות קלה, תחושה קלילה של הנוכחות של המרכיב העיקרי של הג’האנה, הפיטי או אחד האחרים. אפשר ממש לנוח, פשוט לשחרר את כל הדבר, או שאפשר, בפעמים אחרות, להתכוונן ככה שזה, “אני הולכת במסדרון, ממש בתוך הפיטי הזה, או אני יוצאת להליכה בתוך הפיטי הזה,” או פשוט לנוע במרחב עם תחושה קלה של הטעם של המרכיב העיקרי של הג’האנה, פיטי או סוקהא או אחד האחרים. באופן כללי, כל הטון והכיוון של התרגול מחוץ לישיבה צריך להיות באמת די קליל, באמת די קל, פתוח: תשומת הלב הקלילה הזו, פתוחה, קלילה, קלה. זו הרוח.

שוב, לזכור, כל זה הוא תרגול ג’האנות, הכל. אנחנו רוצים גם להיות קשובים להופעה ולהעלמות של המכשולים, טוב? ולא לקחת אותם באופן אישי, אם אפשר, ולא להאמין להם. אבל אנחנו מודעות אליהם, כי הם מופיעים, והם באמת כמו חיצי רעל. מכשול מופיע, ומפיץ את רעלו בצ’יטה, ואז מתחיל לצבוע את ההשקפה על העצמי. מתחיל לצבוע את ההשקפה על אחרות ואחרים. מתחיל לצבוע את ההשקפה על התפיסה, את ההשקפה על הריטריט. מכשולים הם כמו חיצי רעל. חשוב להיות באמת די מודעים לזה שהם בסביבה, לא להאמין להם, לא לקחת אותם באופן אישי. 

טוב. אז זה טוב. הספקנו לדבר על מה שתכננתי. אז מחר יכול להיות שאני אגיע, ויכול להיות, תלוי במה יהיה, שאני לא אגיע. אבל לפחות הספקנו.

---

^[1] למשל AN 5:28.

^[2] Buddhaghosa, Path of Purification, 323–4.

^[3] MN 43, AN 9:37.

^[4] ראו,  Ṭhānissaro Bhikkhu, “Silence Isn’t Mandatory: Sensory Perception in the Jhānas” (2014), 17–20

---

השיחה תורגמה על ידי מרים ויילר

https://www.dhammatalks.org/Archive/Writings/CrossIndexed/Uncollected/MiscEssays/

SilenceIsntMandatory4.pdf, accessed 16 Feb. 2020.

^[5] SN 12:15. אפשר למצוא תרגום של הדרשה לאנגלית כאן ותרגום לעברית כאן.

מדיטציות מטא: ידידות, כוונה אוהבת

אלו הקלטות מריטריט מטא, שניתן באבו גוש, בינואר 24. 

הן כוללות הנחיות לישוב התודעה, שיחות על בניית אמון וחופש ושחרור מכעס וסלידה, הנחיות לתרגול מטא לדמויות ולחוויות, והפתחות לחסד.

אני ממש נהניתי, מקווה שגם אתם תיהנו