ראייה שמשחררת, פרק רביעי

לפני כמה ימים יצא לאור התרגום לספר "ראייה שמשחררת". בספר זה, ספרו היחיד של מורה הדהרמה רוב ברבאה, הוא פורש עבור המתרגלת דרך שיטתית אל אותה הבנה יוצאת דופן ומהפכת לגבי 'מהו הקיום הזה' המכונה במסורת: 'האמת', 'הטבע המוחלט', ולעתים קרובות יותר: 'ריקותם של כל הדברים'. הראייה הישירה הזו, של הטבע המוחלט של הדברים, היא המשחררת. דרכה נעשה הלב חופשי מכבלי ייחוס המציאות, ויודע את כל הדברים כחופשיים במהותם.

הראייה הזו מטופחת בעשרות צעדים קטנים. כל אחד מהם הוא אפשרי, יפה, משחרר ומתגמל בפני עצמו. "ראייה שמשחררת" מציע את הצעדים האלו בדיוק ובהירות. הוא גם מבקש מן המתרגלת משחק ועבודה מיומנים ואינטלגנטיים בכל צעד, כך שהיא, ההולכת בדרך, יוצרת את דרכה שלה בעת שהיא צועדת בה.

אני שמח כל כך שהאפשרות הזו נגישה היום לכל כך הרבה מתרגלות ומתרגלים גם בישראל. אני מאחל מעומק לבי שהיא תשרת היטב. מאחל שהתרגול של רבים/ות מאיתנו יתפתח ויעמיק לקראת האפשרויות המוצעות כאן באופן נדיב, בהיר ומפורש, ופותחות שער למחוזות נדירים ויקרים כל כך.

אני אסיר תודה לקרן שפי שעשתה מלאכת תרגום מופלאה. שנינו עמלנו על הספר, אבל מירב המאמצים היו ללא ספק שלה. אני מקווה שהם היו מתגמלים. ומוקיר כל כך את רוב על המסירות המופלאה שלו להרחבה של מה שעשוי להיות אפשרי עבורנו כמתרגלים/ות ובני/ות אדם, ועל השיתוף בחלק מהממצאים שלו בספר הזה. אני שמח על כך שבטח בי שאערוך אותו באופן שהולם את הבנתו.

כאן אפשר לרכוש את הספר במחיר מוזל באתר ההוצאה, כספר פיזי או דיגיטלי.

כאן נמצא דף הפייסבוק שלו, אליו עוד נעלה שיחות מתורגמות ואולי נפרסם כמה אירועים שקשורים לספר, אז שווה לבקר ולחבב.

זהו הפרק הרביעי של הספר, בו רוב מציע בסיסים לטיפוח תובנה בדרך הבודהיסטית ומציע אופנים בהם תובנה אל הריקות מקיום עצמי של כל הדברים עשויה להתפתח:


טיפוח התובנה

מהי "תובנה"?

לפני שנתחיל לבדוק כיצד ניתן לעודד התפתחות הדרגתית כזו של הראיה שלנו, יש צורך להציג כמה מושגי מפתח, שיעמדו ביסוד כל הגישה שנשתמש בה ביחס לתובנה. חשוב לציין שתובנה היא מושג שאפשר להגדיר בדרכים שימושיות שונות. כאן לא ננסה לנסח מהי תובנה בצורה שלמה, או אפילו מדוייקת לחלוטין; תחת זאת, ננסה לומר כמה שצריך כדי להתחיל לפתוח את הדלת בפני תפיסה מסויימת של התרגול, ששונה בצורה עדינה אבל משמעותית מצורת התרגול שרבות מקוראות הספר הזה מכירות. ואז, דרכה, יוכלו להיפתח אפשרויות של צורות תרגול חדשות ושונות.

לעת עתה, נאמץ את ההגדרה הרופפת הבאה: "תובנה" היא כל הבנה או צורת הסתכלות שמביאה מידה כלשהי של מיסוס או הפחתה של הדוקהה. כדאי שנצביע כבר עכשיו על כמה מהמשמעויות המיידיות של הגדרה כזאת, ובכך נוכל גם להבהיר יותר למה הכוונה כאן.

ראשית, על פי הגדרה זו, התובנה איננה בפני עצמה איזושהי חוויה מסוימת שעלינו להשיג. אין ספק שחוויות יוצאות דופן יכולות להיות חשובות לעתים, אבל למעשה, הן לא מה שמשחרר. תובנה היא גם לא פשוט "להיות קשובות ולצפות בהצגה", בלי שתהיה לכך שום השפעה על הפיברוק או הפירוק של חוויית הדוקהה. כך, לדוגמה, הידיעה שדוקהה, היאחזות או תגובתיות נוכחות אצלנו כרגע היא כמעט אף פעם לא מספיקה כדי לשחרר אותנו מהן, אפילו ברגע זה. והיא בהחלט לא תספיק כדי למצות או לחסל את הנטיות החבויות בנו להשתוקקות וסלידה. נחוצה הבנה כלשהי שבכוחה לגדוע או למוסס משהו יסודי יותר שעליו הדוקהה נשענת, וכך לחסל את הדוקהה או לפחות לצמצם אותה.

שנית, ההגדרה הזאת של תובנה מאפשרת לה טווח רחב של התגלמויות. תובנה יכולה להיות נוכחת בכל מצב וביחס לכל חוויה או תופעה: גסה או מעודנת להפליא, גלויה או עמוקה יותר, "של העולם הזה" או טרנסצנדנטית. היא יכולה להתגלם בתור הבנה של דפוס אישי שמייצר בעיות, או שהיא יכולה לכלול זיהוי של משהו כללי יותר. למשל, רגע שבו ידיעת החלופיות של כל הדברים מותירה חותם מובהק יותר על הלב והתודעה, כמו גם, למעשה, כל הבנה ברמה כלשהי של הריקות של משהו. אבל התכונה המהותית של תובנה היא תרומתה להפחתת הדוקהה.

שלישית, חשוב להדגיש שבהגדרתנו הנוכחית, רק מה שהמתרגלת יכולה ממש לתפוס כרגע נחשב כתובנה מבחינת המתרגלת. כך, למשל, ייתכן שאחוש חרדה כשאבדוק את חשבון הבנק שלי ואגלה שלא נשאר בו כסף כלל. אבל אם אסרב להאמין לדיווח מהבנק ופשוט אבחר להאמין שיש בחשבון שלי יתרה של מיליון דולר, הבחירה הזאת לא תהיה תובנה על פי ההגדרה שלנו כאן, גם אם היא אכן תפחית את המצוקה שלי. באופן כללי יותר, כל אמונה שלא מבוססת על תפיסה, וכל הנחה בדבר קיומן של ישויות שאי אפשר לצפות בהן, לא ייכללו בהגדרת התובנה המסוימת והמצומצמת הזאת.[1]

רביעית, ובהמשך לנקודה הקודמת: תובנה כמו שבחרנו להגדיר אותה לא מבוססת על מתן אמון בחוויה של מישהי אחרת, ולא על אמונה עיוורת –  גם לא אמונה "בודהיסטית" – ביחס לטבע הדברים; היא מבוססת בראש ובראשונה על חוויה אישית של מה שמפחית דוקהה. במקום שבו יש תובנה, יש ראייה שממוססת את הדוקהה; ואת השחרור הזה מדוקהה אנחנו יכולות לחוות ולדעת בכוחות עצמנו.

תובנה וארבע האמיתות הנאצלות

אם כן, ניתן לתאר תובנה בקווים כלליים בתור כל ראייה שמשחררת. אבל חלק מאיתנו, למרות ההבהרות לעיל, עלולות להרגיש שזו צורה מוזרה לחשוב על תובנה. אפשר אולי לתהות מה בדיוק היחס בין תובנה שמומשגת באופן הזה לבין "המציאות" או "האמת". בתשובה לכך, נוכל להצביע כאן בקצרה על היבט חשוב בגישה של הבודהה ועל כמה מתוצאותיו.

הבודהה חזר והדגיש שוב ושוב, שכל מה שהוא מלמד נוגע במהותו אך ורק לשאלת הדוקהה והאפשרות לשים לה קץ.[2] בפועל, אם כן, עקרון העל המאחד המרכזי עבור הדהרמה כולה הוא ההקלה על סבל ואי נחת. אף שאין זה ברור במבט ראשון, להמשגה או לגישה הזאת של הבודהה יש השלכות משמעותיות מאוד. נשוב אליהן פעמים רבות ונרחיב אותן בהדרגה, ועם התרגול הן יהפכו גלויות יותר לעין ומובנות יותר במלואן. מתברר שהפיכת ההקלה על סבל ואי נחת לכוח המניע ולמושא הראשי של התרגול היא לא רק המעשה החומל והמיומן ביותר שאפשר להציע עבור שיכוך הדוקהה, אלא שתוך כדי התהליך של שיכוך הדוקהה, הגישה הזאת מתחילה גם לחשוף את האמת של הדברים. כשמיסוס הדוקהה הוא מושא החקירה המרכזי, המציאות מתגלה בהדרגה. בנתיב שגילה הבודהה, אם כן, התובנה, גילוי האמת והחופש מדוקהה נפתחים בפנינו יחד.

האופן שבו ניסח הבודהה את ארבע האמיתות הנאצלות[3] הוא ביסודו של דבר הרחבה של עיקרון העל הזה של הדהרמה — המוכוונות העמוקה לעבר שחרור מדוקהה. תפיסת התובנה שאימצנו, שמכוונת באופן ישיר כל כך לשחרור הדוקהה, היא במובן מסוים גרסה מיידית ומקוצרת של ארבע האמיתות הנאצלות.

זה כך משום שכשמתרגלת ניגשת לתובנה מתוך ההגדרה הרופפת שהוצעה כאן, באותו רגע היא מתבוננת למעשה דרך המשקפיים של מה שלימד הבודהה על ארבע האמיתות הנאצלות – אף שלעתים קרובות מדובר בגרסה מפושטת מעט של הלימוד הזה. כלומר, בהתייחסותה לתופעות, המתרגלת תתמקד בדרך זו או אחרת, מפורשת או מובלעת, בחוויה הממשית של דוקהה (האמת הנאצלת הראשונה), בזיהוי מה שתומך בדוקהה (האמת הנאצלת השניה), ובמציאת דרכי ראייה, הבנה והתייחסות שמאפשרות לה לחוות הקלה מסוימת מהדוקהה (ואלו פחות או יותר האמיתות הרביעית והשלישית, בהתאמה).

כשאנחנו פוסעות בנתיב התובנה שמתוות ארבע האמיתות הנאצלות, לעתים נבין משהו, וההבנה הזאת תפחית דוקהה בעתיד. אולי, למשל, יתבהר לנו איך סוג מסוים של התנהגות לא אתית עתיד בהכרח להמיט סבל על עצמנו ועל אחרים; או עד כמה חיוני לדאוג ללב ולתודעה באמצעות טיפוח תכונות יפות כמו מטא, סמדהי, נדיבות וחמלה. לעתים התובנה תהיה צלולה במידה מספקת כדי למנוע מאיתנו להתנהג באותה דרך מזיקה בעתיד; לעתים יהיה די בה כדי לגרום לנו להתחייב לחיים של תרגול. במקרים האלו, התובנה מפחיתה סבל עתידי.

לצד זאת, אנחנו יכולות גם להגיע להבנות שממוססות מידה מסוימת של דוקהה באופן מידי. במקרים אלו יש תחושה מורגשת של הקלה, שחרור או חופש, שמגיעה מתוך תובנה מסוימת וברגע התובנה עצמו. תחושות ההקלה וההשתחררות יהיו אז אותות עבורנו שאנחנו על המסלול הנכון.

כמתרגלות, אנחנו מעוניינות כמובן הן בסוג התובנות שתורמות לחופש עתידי והן באלו שמביאות חופש גם ברגע הנוכחי. אבל למטרותינו הנוכחיות אנחנו מתעניינות במיוחד בסוג השני.

אופנים של תרגול תובנה ו"צורות הסתכלות"

הבה נציע הבחנה נוספת. ודאי קרה לך פעם, שתובנה התגלתה לך באופן ספונטני ברגע של נוכחות קשובה. ברגע הזה, "השגת" או "הגעת ל"תובנה. יש רגע של "אהה!": בבת אחת או בהדרגה מתגלה לך משהו, מתברר לך משהו, וזה משפיע על הדוקהה. תובנה כזאת הופיעה כתוצאה מטיפוח איכויות כמו תשומת לב, שלווה או סקרנות.

האופן הזה של תרגול תובנה ניצב מול אופן אחר, שגם אותו אפשר לתרגל לפעמים, ובו התובנה עצמה היא נקודת המוצא, היא הסיבה, היא עצמה שיטת התרגול. באופן השני הזה של תרגול תובנה, ננסה בצורה יותר מודעת להחזיק ביציבות "צורת הסתכלות" על החוויה שלנו – תפיסה מסוימת של החוויה, גישה מסוימת של התייחסות אליה – שמושפעת מראש מתובנה זו או אחרת. זה לא אומר רק "לחשוב משהו חכם", למשל ש"כל הדברים הם בני חלוף" – חשיבה יכולה להיות כלולה או לא כלולה בתרגול כזה – אלא ממש להחליף הילוך, אל מצב בו אנחנו מתבוננות דרך המשקפיים של תובנה מסוימת (למשל, מתבוננות בעולם או בחוויה במטרה לראות את הטבע החולף של כל דבר שמתגלה לעינינו). או אז אנחנו ממש רואות וחוות דברים, בכוונה תחילה, בצורה שונה מזו שאנחנו מורגלות בה – בצורה שחושפת ומדגישה תובנה זו או אחרת. אם תובנה היא מה שמשחרר, אז החזקה יציבה של כל צורת הסתכלות המבוססת על תובנה תהיה משחררת במידה מסוימת ברגע ההסתכלות. והיא תמשיך לשחרר ככל שנמשיך להחזיק בה. השימוש והמשמעות של המילה "תובנה" באופן התרגול הזה הם, אם כן, "צורת הסתכלות שמשחררת". ובאופן דומה, נוכל לדבר על "צורות הסתכלות של תובנה".

נדיר שתובנה תשפיע עלינו לאורך זמן אם נוכחנו בה רק פעמים ספורות. לפיכך, לגישה השנייה שתיארנו יש תוצאה חשובה נוספת — היא עתידה לגבש ולבסס כל תובנה שתשמש אותנו כצורת הסתכלות. כשאנחנו חוזרות על תובנה שוב ושוב, יש סיכוי רב יותר שהיא תיספג בנו בהדרגה ותכה שורש בלב ובהבנה שלנו לטווח הארוך.

בנוסף לכך, הגישה הזו תומכת בהעמקה אורגנית של התובנה. כשאנחנו בוחרות בצורת הסתכלות שמגלמת רמת תובנה התחלתית כלשהי ואז חוזרות אליה שוב ושוב, שוהות בה ומטפחות אותה – זה אמור להוביל אותנו בטבעיות אל תובנות עמוקות יותר; התובנות הללו יופיעו מעצמן מתוך המרחב והקרקע הפורייה שמעניקה להן צורת ההסתכלות.

עם הזמן, כל תובנה חדשה ועמוקה יותר יכולה בעצמה להתגבש בנו, ואז אפשר להשתמש בה בתור צורת הסתכלות עוצמתית עוד יותר. כל התנועה הזאת יכולה בעיקרון להישנות שוב ושוב, ברמות עוקבות של ראייה והבנה. בתהליך הזה התובנה מעמיקה ומתעדנת בדרך עוצמתית ומהימנה.

פברוק הוא בלתי נמנע

אופן תרגול התובנה השני, שבו יש התכוונות לטפח ולהחזיק ביציבות צורות הסתכלות משחררות, עלול בתחילה להישמע לחלקנו לא אטרקטיבי. זו תגובה נפוצה למדי, שיכולה לנבוע ממגוון של סיבות. אחת מהן יכולה להיות האמונה ש"להיות" ו"לעשות" אלו שני דברים ממש שונים. במקרה כזה, עמדה של "פשוט להיות" נחשבת לעתים קרובות עדיפה, או איכשהו יותר אותנטית. אבל כפי שנראה, עם הבשלת התובנה לגבי התהוות מותנית ופברוק, מתברר שהניגוד המדומה הזה בין "להיות" ו"לעשות", אף שהוא יכול להיראות מאוד ברור במבט ראשון, מוטעה למעשה ומבוסס על רושם כוזב. הוא נשען על שלוש הנחות יסוד הקשורות זו לזו:

  1.  שבאמת יש מציאות אובייקטיבית, שאפשר וראוי "להיות איתה".
  2. שכל דבר אחר חוץ מהמצב שבו המודעות "פשוט יודעת", או "מקבלת" באופן טבעי ותמים את ה"מציאות" הזאת הוא מצב שצריך לבנות באופן מלאכותי ומאומץ.
  3. כיוון שהמצב של "להיות" נחשב כמצב של "אי-עשיה" ולכן כנטול מאמץ, ההנחה היא שלא ייבנה בו עצמי. זאת בניגוד למצבים שמעורבת בהם כוונה מובהקת יותר, שנחשבים כמצבים שבונים עצמי.

אבל מתברר שברגע שיש איזושהי חוויה, יש תמיד פברוק כלשהו, שהוא צורה של "עשייה". וכחלק מהפברוק הזה יש תמיד גם צורת הסתכלות. דרך צורת ההסתכלות אנחנו בונות את מה שאנחנו חוות. זה חלק ממה שנצטרך מתישהו לזהות ולהבין בשלמות. במוקדם או במאוחר מתברר לנו שהעובדה היסודית ביותר ובעלת החשיבות היסודית ביותר ביחס לכל חוויה שהיא, היא שהיא תלויה בצורת ההסתכלות, כלומר, שהיא ריקה.[3] פרט למה שניתן לתפוס באמצעות צורות הסתכלות שונות, אין שום "מציאות אובייקטיבית" שקיימת באופן בלתי תלוי; ואין שום צורת הסתכלות שחושפת איזושהי "מציאות אובייקטיבית". כמו כן, אנחנו עתידות לגלות שגם במצבים של "פשוט להיות" שאפשר היה להניח שהם נטולי עצמי, עצמיות מעודנת כלשהי עדיין נבנית בכל מקרה.[4] גם זו עובדה שצריך להכיר בה.

בהכללה, שכנוע מלא בכל זה יתאפשר רק דרך התובנות המעמיקות שמגיעות על פי רוב כשתרגולי הריקות מתקדמים. אבל צריך לציין שכל מה שנחוץ לנו כרגע הוא הכרה בכך שצורות הסתכלות שונות הן אפשריות, לפחות מדי פעם. אם נצרף לכך גם נכונות להתנסות במגוון צורות הסתכלות ולהבחין בהשפעות שלהן על הדוקהה ועל האופן שבו דברים מופיעים, יהיה בזה די כדי לפתוח בפנינו בהדרגה תובנות מעמיקות יותר.

ייתכן גם שבעבר ניסית לפעמים לאמץ גישה דומה במידת מה לגישה שמתוארת כאן, אבל משהו ריפה את ידייך וּויתרת על כך. אולי מהר מאוד הופיעה חוויה של עייפות מסוימת מהאימוץ המכוון של צורות הסתכלות, ובעקבותיה הרצון לעבור לצורת תרגול של "פשוט להיות עם דברים כפי שהם מופיעים". אפשר לומר על כך שני דברים לעת עתה. ראשית, כפי שנסביר בהמשך, קל יחסית ללמוד להפחית את השחיקה הזאת – באמצעות רכישת היכולת להיענות בעדינות לתנודות ברמת המאמץ; כמו גם היכולת לקבל בברכה ובהנאה את החוויות של שחרור, חופש ונינוחות, שצורות הסתכלות של תובנה פותחות בפנינו.

שנית, בהקשר של הגישה הנוכחית לתובנה, הבחירה לעבור זמנית לתרגול מיינדפולנס בסיסי אינה בהכרח בעיה בפני עצמה. עם זאת, בלי לתפוס את התרגול במונחים של צורות הסתכלות, סביר מאוד שבפועל נחזור מבלי משים אל התפיסה של "להיות עם דברים כפי שהם". אם אין לנו מספיק ניסיון בראיית האופן שבו צורות הסתכלות שונות מפברקות תפיסות שונות, סביר שנתקשה להתגבר על ההנחה המובלעת שדברים הם באמת כפי שהם נראים, שבאמת יש אופן שבו הם הווים כשלעצמם. ייתכן שגם נתקשה אפילו להבחין בנוכחותן של הנחות כאלה. בתוך מה שנדמה כמו "פשוט להיות עם דברים כפי שהם מופיעים" כלולות בלי ספק כל מיני תפיסות והנחות, רובן לא מודעות, ביחס למה שנתפס. בעצם מדובר בצורת הסתכלות; או מה שסביר יותר, מדובר בתרגול שמובלעות בו, ברגעים שונים, צורות הסתכלות מגוונות למדי.

הגישה כאן, שמעודדת טיפוח פעיל של מגוון צורות הסתכלות מיומנות, מבוססת אם כן על ההבנה שאנחנו תמיד ובכל מקרה מפעילות צורת הסתכלות מסוימת או התייחסות מסוימת כלפי החוויה. אבל לרוב אנחנו לא מודעות לעובדה הזאת, וגם לא לאופן שבו אנחנו מסתכלות — מהי בדיוק ההשקפה שלנו בכל רגע נתון. אפילו התיוג המיידי והאינטואיטיבי של תחושה גופנית כ"שלי", גם בלי לחשוב במודע את המילה "שלי", הוא דוגמה להשקפה כזאת, לצורת הסתכלות על התחושה הגופנית. אפשר לומר שצורת ההסתכלות בכל רגע נתון בנויה מהמכלול של כל ההנחות, התפיסות, התגובות והנטיות, הגסות והעדינות, המודעות והלא מודעות שנוכחות באותו רגע.

לב העניין הוא שבכל רגע נתון אנחנו מסתכלות על החוויה, העצמי והעולם בצורה שבוראת, משמרת או בונה מידה מסוימת של דוקהה, או שאנחנו מסתכלות בצורה משחררת במידה מסוימת. למרבה הצער, רובנו רגילות להסתכל בחוויות ובתופעות בצורות שנוטות לתרום לדוקהה, לא לשחרור של הדוקהה ולהתרת הכבלים מעצמנו ומהעולם. באמצעות מעט חקירה, נוכל לזהות זאת לעתים די קרובות ברמות גסות יחסית של החוויה; אבל ברמות מעודנות יותר נגלה שזה המצב כמעט תמיד. הנטיות המורגלות והנורמליות לראות דברים בצורות שמפברקות, בונות ומהדקות את הדוקהה הן בעלות שורשים עמוקים, וקשה לשנות אותן. עם זאת, זו העבודה הגדולה והיפה של הדרך. את מדיטציית התובנה, ואולי אפילו את כל הדהרמה, אפשר לתפוס בקווים כלליים בתור הטיפוח של צורות הסתכלות שמפחיתות דוקהה, שמשחררות.

תובנה של ריקות

כשאנחנו חוקרות כך צורות הסתכלות משחררות שונות, מתחיל להתברר לנו פגם יסודי עוד יותר באופן שבו אנחנו תופסות את הדברים. כפי שהוסבר לעיל, אנחנו כל הזמן תופסות את התופעות כאילו ביסודן הן ניחנות בקיום אינהרנטי. התפיסה הזאת גם היא כמובן השקפה, צורת הסתכלות שפועלת בתוכנו ותומכת בדוקהה. איך נתבונן מעבר לה ונלמד לראות אחרת?

הניסיון האישי שלי בתרגול, בהוראה ובשיחות עם אחרים והקשבה להם, מלמד שמדיטציות שמשתמשות רק בתרגול תובנה מהסוג הראשון – כלומר, נשענות בעיקר על תובנה כ"תוצאה" – לרוב לא יספיקו כדי להתגבר על עוצמתו של ההרגל העמוק והאשלייתי שלנו להרגיש אינטואיטיבית שלדברים יש קיום אינהרנטי. כפי שאמרנו, רכיב או היבט מסוים של תופעה יישאר מוצק בעינינו אם לא נרד לחקרו באופן מודע ומעמיק. הנטייה הגורפת שלנו היא לא לראות את הריקות של הדברים, אלא לייחס להם באופן לא מודע קיום אינהרנטי. לפיכך עלינו להתאמן בהשקפות שמפרקות או מסלקות את אשליית הקיום האינהרנטי.

הנכונות לאמץ בעקביות גישה ניסויית כלפי מגוון של צורות הסתכלות יכולה להתחיל לחשוף בפנינו את הריקות של כל המופעים. בהמשך נוכל גם לתרגל התבוננות בתופעות מתוך נקודות מבט שבעצמן כוללות רמה מסוימת של הבנה של ריקות. יתברר לנו שעומקים שונים של הבנת הריקות אפשר לתרגם לצורות שונות של הסתכלות.

הבנה מלאה יותר של הגישה הזאת תתגבש עם ההעמקה במגוון התרגולים המוצעים כאן, אבל יש משהו שחשוב אולי להבהיר לגביה כבר עכשיו. מה שמוצע כאן מרחיק לכת הרבה מעבר לטיעון האינטלקטואלי המוכר, שכל תפיסה היא יחסית ולכן אי אפשר לגלות את האמת הסופית על הדברים. שכן עם התרגול יתבהר לנו לא רק אילו צורות הסתכלות מובילות לדוקההואלו מובילות לחופש; יתברר לנו גם ממה בדיוק מורכבת כל צורת הסתכלות. ובהדרגה נוכל ללמוד לסגת מיותר ויותר מרכיבים שתורמים לפברוק בצורת ההסתכלות שלנו.

כך המדיטציה הופכת למסע של התנסות: התנסות עם צורות הסתכלות משחררות, ובפרט עם צורות הסתכלות שמסיגות, מערערות או ממוססות מרכיבים שונים בתודעה ובלב שתורמים לפברוק. במסע הזה מתגלה לנו משהו מדהים, שכן בנוסף לכך שאנחנו לומדות לנקז את הדוקהה מתוך מצבים ודברים, אנחנו גם נעות לעבר היפתחות אל מה שמעבר לתפיסה הרגילה, מה שהוא בלתי מפוברק; או אז ישנה אפשרות להיפתח אפילו הלאה, אל האמת היסודית של כל הדברים – הריקות שלהם.

ראיית הריקות של הדברים: טווח של אמצעים

עם התקדמות המסע נציע מגוון שלם של צורות הסתכלות שטיפוחן יכול להביא חופש ולפתוח את השער לתובנת הריקות של הדברים. את התרגולים האלה אפשר לחלק בהכללה לשתי קבוצות, שכל אחת מהן מובילה אל תובנת הריקות בדרך אחרת. לאורך הספר נבחן ונתאר כל אחת מן הקבוצות בפירוט רב, אבל לעת עתה, הנה הן בחטף

1. העמקה הדרגתית בחקירת הפברוק של העצמי ושל כל החוויה

כאן אנחנו מפתחות סוג מסוים של הבנה לגבי כל חוויה, כולל חוויות מדיטטיביות. תחילה נבחין עד כמה רחב מגוון התפיסות שלנו ביחס לעצמי ולעולם. לפעמים אתפוס את עצמי או משהו אחר בדרך מסוימת, וברגעים אחרים בדרך אחרת לגמרי; ועדיין, כל פעם מה שנתפס באותו רגע נדמה אמיתי, מי שאני באמת, איך שהדבר באמת. מה היא אם כן ה"אמת" של הדבר? מתברר לי שהאופן שבו דברים מופיעים תלוי תמיד במבט שלי עליהם. ויתרה מזאת, מתברר לי גם שאי אפשר להגיע לצורת הסתכלות שתחשוף איך הדבר הוא באמת, בפני עצמו. כשנחקור יותר לעומק את האופן שבו המופעים מתהווים מתוך תלות הדדית זה בזה, נתחיל להבין יותר במדויק למה מה שמופיע הוא “כזה” ולא “אחר”, ולמה דברים מופיעים ברגע מסוים בדרך המסוימת שבה הם מופיעים. לשם כך יש ללמוד, באמצעות המדיטציה, איך להיות מודעות לאופן שבו אנחנו מתבוננות בדברים ומתייחסות אליהם, למה שכלול בצורות ההסתכלות שלנו בחוויה.

אבל מעבר לכך, כפי שהזכרנו, אנחנו יכולות לפתח בהדרגה צורות הסתכלות שמפברקות, ברגע הזה ממש, פחות ופחות דוקהה. ברור למה מיומנויות כאלה הן שימושיות, ועם זאת, התובנות שנחשפות דרכן מהותיות אפילו יותר. יתברר לנו, ראשית, שהדוקהה תלויה בצורת ההסתכלות. וכפי שכבר הערנו בחטף, עם העמקת החקירה נגלה שביכולתנו לגלות ולטפח צורות הסתכלות שמפברקות לא רק פחות ופחות דוקהה, אלא גם פחות ופחות עצמי, ולבסוף, כפי שנסביר בהמשך, אפילו פחות ופחות חוויה. זאת לא על מנת לנסות להישאר לנצח באיזה מצב של אי פברוק מוחלט (כאילו זה אפשרי בכלל), אלא על מנת להבין משהו נפלא באמת לגבי החוויה, משהו שמשחרר באופן עמוק את כל תחושת הקיום שלנו.

2. ההבנה שקיום אינהרנטי אינו אפשרי

כאן נתרגל חיפוש שיטתי אחר העצמי, או אחר המהות של כל דבר שהוא. חיפוש כזה בוחן ופוסל את כל האתרים ואופני הקיום האפשריים עבור מה שאנחנו מחפשות, וכך חושף שהוא פשוט לא יכול להיות קיים בדרך שאנחנו תופסות ומרגישות שהוא קיים. כשנראה זאת ישירות, תצמח בנו בהדרגה הוודאות: לא רק שאי אפשר למצוא אותו – לא ייתכן שהוא ניחן בקיום האינהרנטי שנדמה שיש לו. בתרגולים אלה, צורת ההסתכלות רודפת אחרי, וחושפת את היעדרו של הקיום האינהרנטי של תופעה אחת או של כל התופעות, ואז מנסה להחזיק ביציבות את נקודת המבט שרואה את החוסר הזה, את הריקות הזאת, בעודה מוסיפה להתבונן בתופעה או בכל התופעות.

גישות ששייכות לקבוצה השניה הזאת כוללות שימוש בהיגיון ובכושר ניתוח בזמן המדיטציה. בהתאם לרקע ולנטיות שלך, יכולה להיות לך אולי מידה של התנגדות לתרגולים כאלה, או חשד שמא הם יישארו מופשטים בלבד ולא ישנו את הלב. אבל כשנחקור בפירוט רב יותר הן את הגישות שלנו לחשיבה בזמן המדיטציה (פרק 16) והן את התרגולים עצמם (למשל בפרקים 17 ו־ 22), נגלה שכמו כל תרגול, אומנות הניתוח המדיטטיבי היא כישרון שניתן לטפח, ושלמעשה יש לה השפעה משחררת חזקה ומשמחת על הלב.  במבט מרחוק זה יכול להיראות בלתי אפשרי, אבל מתברר שכאשר ניגשים אליו באופנים הנכונים, אפשר  להשתמש בהיגיון של התודעה המושגית כדי להגיע אל מעבר לתודעה המושגית עצמה.

אינטואיציות ורמיזות של ריקות

בנוסף לשתי קבוצות הגישות הרשמיות האלו, חשוב לציין קבוצה שלישית. סביר מאוד שיהיו רגעים שבהם משהו בלב ובתודעה — אפשר לקרוא לו "חוכמה אינטואיטיבית" — מרגיש רמיזות של חוויה אחרת, ומנחש איכשהו ובאיזושהי מידה את האמת של הריקות. לעתים נקודת מבט כזאת נפתחת בדרמטיות רבת עוצמה, ולעתים באופן הרבה יותר קלוש — אולי נרגיש איכות עדינה שמרווה את המופעים באיזשהו רמז, רק לחישה, של הריקות שלהם, או אפילו סוג של שתיקה, ממד מיסטי וטרנסצנדנטי שנדמה שנמצא "מעבר" למופעים הללו ועדיין איכשהו "זורח" דרכם, על זמני ומשנה את היחס שלנו אליהם, הופך אותם קלושים יותר, מוחשיים פחות. אינטואיציות כאלה יכולות לעלות בבת אחת או בהדרגה, ויכולות להופיע בכל מיני דרכים — דרך קריאה או הקשבה לשיחות דהרמה, אולי אפילו בלי להבין אותן לגמרי, דרך מגע עם מורה או בכל רגע שבו יש פתיחות עמוקה בתוך מגע עם אחרים, בטבע או במדיטציה. האפשרויות כנראה רבות מספור.

חיוני לתת אמון בהיפתחויות הללו, ברמיזות הללו. אך עם זאת, הן אף פעם לא שלמות, ותמיד יש צורך בתמיכה של תרגולים משתי הגישות האחרות כדי לעדן, להעמיק, להרחיב ולגבש את התובנות שהן מביאות. אכן, נדמה שלעתים קרובות, להבת הרגישות האינטואיטיבית ניצתת ומשתלהבת באמצעות הגישות השיטתיות יותר, ואז מציתה ומשלהבת מחדש גם אותן. דרך התרגול נתחיל לגלות ששלוש הגישות הללו הן לא באמת נפרדות, אלא חופפות, מזינות ומחזקות זו את זו הדדית, ובשימוש משולב, הן יכולות לסייע להבנה שלמה להתגבש.


[1]  כל זה לא ממש לא נועד לשפוט בשום צורה את הערך של אמונות כאלו, או את האפשרות והיעילות האפשרית של השימוש בהם. אלא שככלל, גישות כאלו חורגות מתחומו של הספר הזה, והגישה שמותווית כאן לתרגול תובנה.

[2] למשל, ב־ .MN 63 ,MN 2 ,SN 56:31 ,SN 22:86

[3]  הארבע הן האמיתות של: דוקהה; מקור הדוקהה; חיסול הדוקהה; הדרך לחיסול הדוקהה.

[4]  כפי שכבר נרמז, הניסוח הזה של פירושה של הריקות מייצג למעשה רק רמת הבנה מסויימת. בסופו של דבר, דרך תרגול מעמיק, אנחנו עתידות לחרוג ממנו. עם זאת, רמת ההבנה הזאת מהווה קרש קפיצה נחוץ, ומשחרר מאוד, לפיתוח נוסף של תובנת הריקות.

[5]  ראי פרק 11.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.