רוב ברבאה: סמאדהי, ניבאנה וריקות התפיסה, חלק 2: ניבאנה

זהו חציה השני של שיחה שרוב נתן בריטריט שנקרא: The art of concentration, מ2008.


היתה עוד מישהי בריטריט עבודה, שעשתה קצת תרגול סמאת'ה, והיתה שם רווחה בגוף, והיא יכלה לפזר את זה. ואז היא ישבה בריטריט קבוצתי, ויהיה לה כאב בברך, והם עשו תרגול אחר. אבל באמצע אחת הישיבות היא נזכרה בתרגול הרווחה שהיא עשתה, ורק מלהזכר ברווחה, הכאב הלך ומה שהחליף אותו זה רווחה. והיא נהנתה מזה, ואז היא תהתה: 'האם אני מרמה'? אני לא 'עם מה שיש'. והרעיון הזה של 'להיות עם הדבר כפי שהם' הוא מאוד מרכזי בדהרמה, אבל יש פה משהו הרבה יותר עמוק שם. יותר ממה שנראה במבט ראשון. היא היתה יכולה לומר: 'דברים משתנים. אוקיי, אז היה כאב ועכשיו זה עונג. אוקיי, זו ראייה של ארעיות, דברים משתנים'. אבל בעצם, משהו אחר קרה, והוא היה תובנהעם פוטנציאל יותר עמוק מהראייה של שינוי. כמובן, דברים משתנים, וזה מועיל לראות את זה וזו רמה חשובה מאוד של מדיטציית תובנה. אבל תובנה יותר חשובה היא שהתפיסות שלנו הן, מה שהבודהא קורה לו 'התהוות מותנית'. הן תלויות. מה שאנחנו תופסים, בגוף, בתודעה, בכל זה – תלוי במצב התודעה שלנו. תלוי בפקטורים בתודעה. זו, פוטנציאלית, תובנה חשובה מאוד, הרבה יותר מאשר התובנה אל  השינוי, שהיא גם חשובה כמובן. אז כל דבר, כל דבר, פנימי או חיצוני, כל כאב, אפילו, הטיבטים אומרים: ריק, כלומר 'לא קיים מצד עצמו'. צריך את התודעה כדי לראות את זה באופן כזה או אחר, זה לא קיים מהצד שלו, זה ריק. אני והגברת בריטריט העבודה דיברנו על זה, והיא היתה מין: 'וואו, אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה'. וזה מעניין, כי היא היתה פה לזמן מה, ואחרי זמן מה היא היתה שוכחת את זה, ואני הייתי מזכיר, ואז שוב, שוכחת את החשיבות של זה ואז נזכרת. והתגובה הראשונה היתה: 'אני לא יודעת אם אני מוכנה להתקרב לשאילה הזו לגבי המציאות, אבל אפילו אז היה את העניין של השכחה. אז זה ממש לוקח זמן. זה אולי נשמע… 'אוקיי, אולי זה לא כזה חשוב', או שזה פשוט נשמע מוזר. לוקח זמן לספוג את זה ולהבין את החשיבות. אז בהתחלה סמאת'ה ומדיטציית תובנה ניראים כמו שני דברים שונים. ואני יודע שחלק מכם שעשיתם מדיטציה תובנה מרגישים 'אני ממש עושה משהו אחר עכשיו'. אבל כשמתקרבים אז אפשר להתחיל לראות שהסמאת'ה מזינה את הויפאסנה. מזינה את התובנה, והתובנה מזינה את הרוגע והריכוז. הן מחזקות האחת את השנייה, ומתחילות להתערבב. הן רק נראות שונות בהתחלה. אחת הדרכים שבהן אני אוהב לתאר מדיטציית תובנה זה לומר שמה שמדיטציית תובנה היא, זה למעשה ללמוד או לפתח דרכי ראייה שמביאות וויתור. או לפתח דרכים של ראייה שמביאות חופש. בשבילי, זה מה שמדיטציית תובנה היא, יותר מאשר 'להיות עם מה שיש', למרות שזה יכול להיות חלק מזה. אז הבוקר אחד הדברים שזרקתי היה להציע שכשיש קצת כאב, מה קורה אם אני שם לב לתגובה שלי אליו ומתחיל לעבוד עם להרגיע את הסלידה הזו. כשישי אי נעימות תהיה סלידה. מה קורה כשאני מרגיעה אותה? חלק ממה שקורה זה שהסבל מתחיל להתנקז מהחוויה, ודבר נוסף – התודעה נרגעת, וסמאת'ה מגיעה. ועוד משהו שיכול לקרות הוא, שאי הנעימות מתחילה לדהות. אי הנעימות נעשית פחות אי נעימה. אם אני לוקח, כאחת מדרכי הראייה שלי או מדיטציות התובנה שלי, אני מהרהר בארעיות. רואה שינוי שוב ושוב ושוב שינוי, מעוניין רק בזה. זה גם צריך, ואכן, מוליך לסמאת'ה. יש הרגעה של התודעה כשעושים את זה. יש וויתור, ובאופן הולם, השקטה של מה שקשה. שינוי של התפיסה. אפשרות אחרת, ואני רץ דרך זה: להתייחס לדברים כ'לא אני ולא שלי'. משהו עלה בראיון, והמתרגל אמר: 'הקול הזה, הוא לא באמת אני, זה רק קול'. אפשר לעשות את זה עם כל דבר. הגוף, תחושות, מחשבות, מצבי תודעה, מצבי רוח. כל הספקטרום של החוויה: לא אני, לא שלי, רק משהו שעובר, רק משהו שקורה. כשמישהו עושה את זה, יש הרגעה, ויש שינוי בחוויות. הן מתחילות לדעוך מעט.

אז אם אנחנו חושבים על מה בונה את החוויות שלנו, ובונה סבל. אז אנחנו באים מכמה זוויות שונות כאן, אז בואו נלך לרמה יומיומית מאוד. עד כמה זה נפוץ, שאנחנו כורכים וכובלים את הסיפור שלנו, סיפור חיינו, העתיד והעבר שלי, בדרכים שלמעשה בונה ומרכיבה סבל. עד כמה זה נפוץ? האם אתם מכירים את זה? או מזדהים, יש כאב ברגל, ו'זה הכאב ברגל שלי, ואני בטוח שלאף אחד אחר אין כאב ברגל'. איכשהו העצמי מזדהה עם זה, ובדיוק המהלך הזה של הזדהות בונה. בונה את החוויה ובונה סבל. שוב, אם אני מגיב למשהו, אם אני סולד כלפי משהו לא נעים – בונה חוויה ובונה סבל. וגם, הפקטורים האלו יכולים להשזר, והם אכן משזרים באופן מאוד מעודן לתשומת הלב שלנו. אז לפעמים אנחנו חושבים: 'אני רק נמצא עם, אני רק שם לב לדבר הזה, לכאב, לאבל, לפחד. אבל ישנם פקטורים, שמסתתרים וכרוכים בתשומת הלב שמגבירים, מרכיבים, בונים את הדבר. ואחת האג'נדות של מדיטציית תובנה היא להתחיל ולראות את הבנייה ולהרפות אותה. זרקתי עוד משהו מעניין הבוקר, אני לא יודע עם ניסיתם את זה, העניין של לערבב טופו וגזר (כנראה מתייחס לתרגול של לחוש את הלא-נעים ביחד עם נעימות, ולתת להם להתערבב). מישהו ניסה את זה? אולי מצאתם, אני לא יודע, שיש לזה השפעה מורגשת. כמובן, אפשר לעשות את זה מתוך סלידה, אבל אם לא, אז התחושה של הכאב שתקוע בכתף יכול להשתחרר, ופתאום הוא לא שם, או מתפוגג קצת. מה קורה שם? התודעה עושה משהו מוצק. התודעה מדביקה דברים יחד. וזו דרך אחת להגדיר מהי תודעה. תודעות הן מה שמדביק דברים יחד. זה מה שתודעות עושות. אנחנו חושבים: 'התודעה כאן, מקבלת את החוויה'. התודעה, למעשה, יוצרת, מפברקת במילותיו של הבודהא, בונה חוויה על ידי הדבקה יחד של דברים. ואנחנו מקבלים את מה שהוא תופס במעשה ההדבקה הזה, כמציאות. ואפשר לראות, כשעושים את זה – מערבבים דברים יחד, וזה מביא סמאדהי, או, כמו שגם הצעתי – להשאר עם הנעים, ולא להגרר ללא נעים. ועוד אפשרות: יש אזור, ומשהו קורה בו, אבל אתה לא בטוח אם זה נעים או לא נעים, ואתה מתבונן בו (ישהו שיתוף את זה בקבוצה) ודרך אחת לראות את זה זה לומר שיש כמה תדרים שקורים באותו זמן באותו מקום. יש תדר נעים ותדר לא נעים, והם מעורבבים. אפשר לפתח את האמנות של לכוונן בעדינות את הרדיו כדי להתכוונן לנעים. מה קורה? התפיסה הזו, ש'ישבה על הגדר' של נעים ולא נעים, הולכת לנעים. או, אם אתה ממש מפתח את המיומנות, אפילו כשזה לא נעים, אפשר להתחיל לראות משהו כנעים. יש משהו בתשומת לב (( Attention ותפיסה. תשומת הלב בונה דברים, מלחימה דברים יחד. אם, בקצרה, אם מתרגל מחזיק את ההרהור הזה בתודעה שלו, מביט על דברים ואומר לעצמו: 'זה מולחם, זה מודבק, אתה משהו שהתודעה שלי מרכיבה', או לומר, בקיצור: 'אתה ריק, אתה ריק'. זו דרך ראייה של תובנה, וזו דרך עבודה מאוד מעמיקה, ועם זה, המיינד הולך למקום שבו הוא תופס שום דבר, אין-דבר, ומוצא את עצמו בג'אנה השביעית. ואפשר ללכת עוד צעד ולומר על מה שנמצא שם בתרגול: 'זו רק תפיסה, זו רק תפיסה', אפילו תפיסה של 'כלום' או 'אין דבר' היא רק תפיסה, ואז באמצעות דרך הראייה הזו, של התובנה, ימצא את עצמו בלא-תפיסה-ול-לא-תפיסה (הג'אנה השמינית). סמאת'ה מזינה תובנה, ותובנה – סמאת'ה, הן מחוברות יחד לבלי התר.

אז לבודהא יש את המילה הזו: ניבאנה; נירוונה בסנסקריט. וזו המטרה של הדרך, זו הסיבה של התרגול, סוף הסבל. אחד התיאורים שלו את ניבאנה הוא: sabbe sankhara samatha, שמיתרגם ל: כל הדברים המפוברקים מושקטים. ההשקטה של כל הדברים המפוברקים. וזה לוקח הרבה זמן להסביר, וצריך הרבה סמאת'ה כדי להבין את זה, אבל יש משהו שמתחיל עם רק לחזור לנשימה ולהרפות מהסיפור, ומפברקים פחות ופחות. דברים, עצמי ועולם, נעשים מושקטים יותר ויותר, עוברים דרך הג'אנות, ודברים נעשים יותר וויתר שקטים, עצמי ועולם, כל הדרך עד ל'לא תפיסה ולא-לא תפיסה', ועוד יותר עד כדי: 'כל הצורות המפוברקות מושקטות'. ניבאנה. מה שהבודהא קורה לו 'ההפסקות של התפיסה', ואומר: 'מימד זה צריך להיוודע, בו ראייה עוצרת, והתפיסה של הצורה דועכת, ושמיעה… כל הדברים של החושים, של ששת החושים – דוהים, ולא מפברקים עוד תפיסה. והוא קורא לזה ניבאנה, הבלתי מותנה, הבלתי מפוברק, שאינו מת. ואומר: שם, אני מצהיר, אין ביאה, אין הליכה, אין עצירה, אין חלופיות ואין התהוות. זה לא מבוסס, ללא יסודות, ללא משך (זה אפילו לא קיים בזמן) אין לו אובייקט, והוא ללא תמיכה. זה אכן סוף הסבל. זה הולך לגמרי מחוץ לתחום של מה התודעה הרגילה יכולה לדעת. לבלתי מפוברק, או אפשר לומר – התודעה לא יוצרת, וכך היא אפילו לא מרכיבה, לא מפברקת את עצמו, כי תודעה היא גם משהו מפוברק. לפעמים הבודהא מדבר על זה כ'מודעות ללא מושא', המודעות הלכה אל מעבר לראייה של משהו, או עשייה של כל מושא שהוא, אפילו לא מושא של 'כלום'. והוא אומר: זה שחרור מוחלט. המודעות שוחררה לגמרי מהצורך להחזיק במושאים. בנייה, מתברר, היא חלק אינהרנטי לתפיסה. היא מובנית לתוך התפיסה. יש פה משהו מאוד רדיקלי. כשהבודהא התעורר, היה משהו כל כך רדיקלי בזה, ובמה שאנחנו יכולים להתעורר אליו כאנשים.

ישנם עולמות של חוויה, ואפשר לראות: אני בונה עולמות. אני יכול לבנות עולם-מסויט, ובתוכו יהיו הסיפור שלי והכאב שלי והדרך בה אני רואה דברים, אני בונה את זה – בונה עולם שהוא סיוט; ואני יכול לבנות את העולם הקונוונציונלי, שכולם יסכימו לגביו, ואני יכול לבנות פחות ופחות. ובמובן מסויים, הג'אנות עדיין מפוברקות, אבל הן פחות מפוברקות, ובמובן מסויים הג'אנות הבלתי חומריות, העולםמות של חלל אינסופי וכל אלו, הם עולמות מפוברקים, אבל הן פחות מפוברקים. ואפשר ללכת אל מעבר לפיברוק. ורואים שאפילו חלל וזמן, ואפילו הרגע הנוכחי, ששמים עליו כל כך הרבה משקל בהוראה רוחנית, אפילו הרגע הנוכחי הוא משהו מפוברק. התחושה של 'עכשיו'. דברים שאנחנו לוקחים ככל כך מובנים מאליהם, אילו דברים הם יותר  יסודיים בחוויה שלנו? ואנחנו מתחילים לראות שגם אלו מפוברקים.

אז כן, אנחנו נהנים מהרוגע שלנו, בכל מידה שאליה הוא מעמיק, אבל בעצם יש פה משהו הרבה יותר משמעותי. אנחנו צריכים להבין את חוויות המדיטציה שלנו. אם יש לנו חוויה של חסד, של אושר או של אחדות, משהו צריך להיות מובן שם, אחרת אנחנו לא חולבים את זה באופן מלא. ואז זו רק חוויה שהתודעה שלנו רוצה. לא ממש הבנו שם משהו. והתודעה אולי רוצה את זה בחזרה והיא לא יודעת איך, כי היא לא הבינה את התהליך. אז בהתחלה זה נראה כאילו אנחנו ממש יוצרים את הסמאת'ה, מנפנפים בכנפיים ועושים הרבה במדיטציה, ומתנשפים, ואז יש תחושה נוחה ואתה מחזיק את זה, וזה הרבה עבודה, הרבה פיברוק. ולאט לאט זה נע למקום שבו הם 'שם' המצבים ההולכים ומעמיקים האלו של הרוגע, קיימים כל הזמן, ואפשר להתכוונן לתחושה שלהם. ויש תקופה, בין לבין, שבה הם מרגישים לא מפוברקים, ויש לך תחושה שאתה מתכוונן למשה, לפן אחד של המציאות. ואז, ברמה נוספת, אתה מבין איך הם מפוברקים, גם כשאתה רק מסובב את החוגה בעדינות לשם. אז אנחנו יכולים להרגיש לפעמים במדיטציה: 'אני רק קיים', ואני לא אעשה שום דבר, אני לא עושה במדיטציה ,אני רק קיים. וזו דרך מאוד תקפה ויפה, אבל ברמה אחרת, מסתבר, שזה קצת מיתוס. כל רגע של חוויה, למעשה, מערב מידה של עשייה. זו עדיין יכולה להיות אסטרטגיה יפה לעתים, לשמוט את כל העשייה ופשוט להיות, אבל מסתבר שזה קצת, או הרבה, מיתוס. אז מה שמסתבר הוא שהתודעה מפיקה חוויות, וצורכת אותן. מפיקה וצורכת. שוב ושוב ושוב, ללא הפסק. ואז הבודהא בא, ואומר: קודם כל, האם אתה יודע שזה מה שקורה? ושנית, האם זה כזה רעיון טוב? האם זה באמת מה שאנחנו רוצים לעשות, להפיק ולצרוך כל הזמן? או שיש משהו מעיק בכל ההפקה והצריכה הזו של חוויות, אפילו של חוויות נעימות? מה עשוי לקרות, איך זה יהיה, אם התודעה תפסיק לעשות את זה? זה דורש הרבה מיומנות.

כשאנחנו מדברים על 'ריקות' בדהרמה, יש הרבה רמות בהן אפשר להבין את זה, אבל יש משהו בסמאת'ה, ובהעמקה לאנשים שרוצים, שיכול לפתוח הבנה מאוד עמוקה של ריקות, של התהליך הזה של פיברוק. וזה אופן של הבנה שממש אפשר לחיות אותו. אז לפעמים, אנחנו יכולים לשמוע או לקרוא משהו שמדבר על 'הבלתי מפוברק' על ההליכה אל מעבר לעולם, הפסקות התפיסה, וזה נשמע נורא. זה נשמע שומם ועגום, ו'למה שמישהו ירצה את זה בכלל?'. העניין בסמאת'ה, שהוא מתקדם במורד האי-פיברוק הזה, ורואים ש'הםם, זה נחמד לא לפברק קצת', ואם אני מפברק פחות – אפילו יותר נחמד, ויותר נחמד ויותר נחמד, וזה מאפשר לתנועה הזו לכיוון מה שהבודהא קורא לו ניבאנה, זה מאפשר לה להיות לא מחרידה, לא מפחידה. זה בסדר, ברמה עמוקה מאוד, שעולם החוויה שלנו הוא ריק. זה ממש בסדר. הבודהא אמר: שארהנט, אדם מואר בשלמות, הוא מישהו שהבין תפיסה. זה לא נשמע כל כך זוהר, בעצם. אבל זה האופן בו הוא דיבר על זה לפעמים. והבין את הפסקת התפיסה, את ההליכה מעבר לזמן, מעבר למרחב, מעבר ל'עכשיו', מעבר לתחושה של מודעות.

אז יש משהו בכל זה שיש לו הרבה קשר לאמת. מהו אמתי? בדהרמה, השאלה היסודית היא מה מוביל לסבל ומה לא. אבל כרוך יחד בשאלה הזו הוא: מה אמתי, מה באמת אמתי, מהי המציאות? האם אני סובל בגלל משהו שאינו אמתי? העניין עם ריקות הוא לראות שמה שאני סובל בגללו הוא בעצם לא אמתי. אז מה אמתי, ומה לא מפוברק? מה לא מורכב, לא בנוי, לא מולחם יחד? האם יש משהו כזה, בכלל, שאינו מפוברק? בשביל אנשים מסויימים, אלו יהיו שאלות בוערות. שאלות שפועלות בתשוקה, חיות ומניעות בחיים של אדם מסויים. והן יסידיות לקיום שלנו כאנשים: מה באמת אמתי? אז אני חוזר לעניין שעסקנו בו: 'האם סמאת'ה היא בריחה?'. ובכן, לאור כל מה שאמרתי, זה בדיוק ההיפך, זה מסע לכיוון מה שהוא אמתי יותר ויותר, אפשר לומר, וויתור מדורג על מה שפחות אמתי, יותר מפוברק, יותר נפוח ובנוי. אז ההבנה הזו של הבודהא, זו שהבודהא מצביע עליה היא רדיקלית לגמרי. היא מהפכת הכל על ראשו. הדהרמה הופכת הכל. הבודהא אומר שהעולם זה לא שהוא קיים, וזה לא שהוא לא קיים, אלא זה משהו שהוא קורא לו דרך האמצע. ויש פה משהו שאנחנו צריכים להבין לגבי איך דברים מופיעים באופן תלוי, איך הם מפוברקים. בהבנה הזו טמון החופש. בהבנה הזו חופש מגיע. ואפשר לומר, שוב, שזו רק תובנה אחת, שנמשכת מהיומיומי ביותר, בוויכוח עם חבר, צאצא או שותף או הבוס שלנו, וזה חוט שמגיע כל הדרך עד התעוררות, ניבאנה.

שיר יפה של רומי, לסיום, שנקרא: wean yourself

Little by little, wean yourself.

 This is the gist of what I have to say.

From an embryo, whose nourishment comes in blood,

 move to an infant drinking milk,

 to a child on solid food,

 to a searcher after wisdom,

 to a hunter of more invisible game.

 Think how it is to have a conversation with an embryo.

You might say, The world outside is vast and intricate.

There are wheatfields and mountain passes and orchards in bloom.

At night there are millions of galaxies,

and in sunlight the beauty of friends dancing at a wedding.

You ask the embryo why he or she stays cooped up in the dark with its eyes closed.

Listen to the answer.

There is no “other world.”

I only know what I have experienced.

You must be hallucinating.

יש משהו בתהליך של הסמאת'ה שגומל אותנו, אנחנו נגמלים בהדרגה מההקשרויות שלנו, באופן הולך ומתקדם, דרך הסמאת'ה עצמה, אנחנו הולכים אל מעבר; 'צייד לשלל בלתי נראה'. ובכך, יש חופש שאין לתארו. זה זמין לנו כאנשים.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.