רוב ברבאה: פתיחה לתרגול סמאדהי

פתיחה לתרגול סמאדהי

זוהי שיחת הפתיחה שרוב ברבאה נתן בריטריט של חמישה ימים בנושא סמאדהי, איסוף התודעה או ריכוז, מ2008. את ההקלטות של הריטריט כולו אפשר למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/retreats/1183/


ראשית, אני רוצה לומר עד כמה אני שמח להיות כאן ולחלוק את ההנחיות האלו אתכם, ולחלוק את המתנה שאני מרגיש שהגיעה אלי דרך הדהרמה. הלימוד הזה של סמאדהי, ושל הדהרמה בכלל עשה כזה מהפיכה בחיי, שאני ממש מרגיש מאושר לחלוק את זה. את חלקכם אני מכיר, והרבה לא, אז אני רוב, וזה כריס, שיסייע בריטריט.

אז אנחנו כאן בריטריט. ובמובן מסויים, כל ריטריט שאנחנו עושים הוא יציאה מהזרם של חיי היומיום, וכניסה לזרם של הרהור. והזרם הזה של ההרהור זה משהו שהולך הרבה אחורה. דורות, אלפי שנים של אנשים של בני אדם שרצו לצאת מהזרם, ולאפשר משהו אחר. לצאת לתקופה קצרה או ארוכה, כדי לחקור את החיים יותר לעומק, ולראות מה עשוי להיות אפשרי לנו כאנשים, מה עשוי להיות אפשרי להכרה האנושית. האם זה אפשרי – לפגוש את החיים אחרת? האם זה אפשרי שישנה הבנה שיכולה לבוא, והאם אני יכול להבין את החיים, ואפילו את המוות אחרת. זה עומד מאחורי התנועה של כניסה לזרם הזה. אז כשאנחנו באין לריטריט, אנחנו נתמכים על ידי התנופה הזו, של אינסוף אנשים שנכנסו לזרם הזה, עם השאלה הזו.

זה ריטריט סמאת'ה, וזו מילה שפירושה רוגע, או שלווה. אני אשתמש במילים סמאת'ה וסמאדהי, יש ביניהן הבדל מסויים, אבל לעת עתה זה לא חשוב, ואני אשתמש בהן לחילופין. רוגע, שלווה, ריכוז – זה התרגום הרגיל. אחדות של המיינד והגוף יחד, איסוף של התודעה. סמאת'ה או סמאדהי מוביל לתענוג ושמחה. אמור להוליך לתענוג, רווחה. לזה אנחנו מכוונים, ולאורך זמן – תחושה ממש עמוקה של רווחה, מאוד יסודית, הרבה יותר מרשימה, בהפרש גדול, ממה שמישהו הכיר בעבר. זה לא רק עניין בודהיסטי, או פרוייקט בודהיסטי, וזו מילה שקיימת גם במסורות אחרות. זה התקיים עוד הרבה לפני הבודהא. אבל הבודהא ממש מדגיש את זה בתורה שלו. אם תדפדפו דרך הדרשות, תראו שכל כמה עמודים הוא קורא: 'פתחו סמאדהי'. למעשה, הוא נזכר שההחלטה שלו לפתח סמאת'ה היתה אחת מנקודות המפנה בתרגול שלו. אחרי שעזב את הארמון, הוא עשה כמה שנים של סגפנות חמורה מאוד, ויום אחד עלה זיכרון של היותו ילד קטן, יושב בגנו של אביו, בצל עץ, וראה איכר זורע את שדהו מרחוק, והיה משהו בקיום שלו שם, שאפשר לו להכנס למצב יפה של סמאת'ה, של תודעה מאוחדת, נוכחת, פתוחה, בהירה ושמחה. והוא נזכר בזה כשהוא תרגל את הסגפנות החמורה, והתחושה היתה: 'זה מצב ללא אשמה', זה מצב שאין בו רע, ושיש לו פירות. והוא שינה את דרכיו, וחזר לתרגל מצבי סמאדהי. אחרי ההתעוררות אמר: 'כל עוד יש כבוד לסמאדהי, הדהרמה לא תידרדר'.

רוב הריטריטים שאני מלמד הם של מדיטציית תובנה, וזה ריטריט טיפה שונה. יש לו גווון אחר וגישה אחרת ללימוד. אחד הפנים הוא – שאנחנו נדבר ממש על מדיטציה. בד"כ אנחנו מדברים על חיי יומיום, וכל זה, אבל עכשיו נתמקד בעיקר בזה; ונדגיש גם טכניקה, ויותר מזה – את האמנות של זה. זה לא כ"כ לגבי טכניקה פשוטה, אלא יותר אמנות, ואנחנו רוצים לתקשר משהו מהאמנות הזו, ואני מקווה שתקבלו תחושה שלה בעצמכם. במהלך הריטריט אני אומר יותר מידי; יותר ממה שתוכלו לקחת פנימה עכשיו. הרבה מידע, טיפים וגישות. אנשים הם שונים, אנשים שונים שומעים דברים שונים, וצריכים דברים שונים, ומגיבים לדברים שונים. אנשים שונים ימצאו דברים אחרים מועילים. ואני מניח את ההנחיות, והן לא ממש לינאריות, אלא זה יותר מזנון של רעיונות, שאני לא יכול להגיד את כולו בבת אחת, אז אני צריך לעשות סדר, אבל יכול להיות שמה שמופיע מאוחר יותר יכול להיות מועיל מהתחלה. ואני גם אומר דברים, ואחזור אח"כ ואדגיש פנים שונים של דברים שאמרתי. אז אני מדבר אתכם, אבל גם לדבר השחור הזה כאן (מכשיר ההקלטה). חלקכם ממש תאהבו את מה שאני אומר, חלקכם לא, וחלקכם תרצו לשמוע את ההקלטות אח"כ, ולשמוע שוב. אז יש את ההקלטות, שאפשר לשמוע שוב, ואפשר לשמוע מה שנכנס, ולבטוח במכונה השחורה הזו.

אז אני רוצה לומר משהו על גישה לריטריט. שתי מילים: משחקיות וסבלנות. זה ממש מפתח בתרגול הזה. איך זה יהיה לשחק בתרגול שלנו? יש פן של יצירתיות, סקרנות, נסוייות קלילה, כמו ילדים שמנסים דברים, שהם ממש שקועים במשהו, אבל גם יש שם קלילות. האיכות הזו, ככל שניתן, צריכה להכנס לתרגול. האיכות של משחקיות מרגע לרגע ממש צריכה להכנס לתרגול, ככל שניתן. ועם מה אנחנו משחקים כאן? אנחנו משחקים עם הנשימה. אני אסביר אח"כ מה זה בעצם אומר. משחקים עם הנשימה, ועם האופנים בהם אני תופס אותה. אז בד"כ אנחנו תופסים אותה נכנסת מכאן ויוצאת משם, אבל זו רק דרך אחת לתפוס אותה. אז אנחנו יכולים לתפוס אותה בהרבה דרכים. ולשחק גם עם האופן בו התודעה מתייחסת לנשימה וגוף. כבני אדם יש לנו גוף, נשימה, ותודעה. ולשחק עם האופן בו התודעה מתייחסת לגוף מבחינת תשומת לב, והכוח שלה, הרוגע והקלילות שלה. ולשחק גם עם התפיסה, וזה הדבר האחרון. אז משחק, מאוד חשוב. וסבלנות. יש לנו חמישה ימים, וזו רק התחלה. אנחנו מתחילים תהליך של חיים שלמים. וזה לא יהיה לינארי. מה שאני רוצה לתת לכם זה משהו שאתם יכולים לקחת, ככלים.

ואני רוצה לבקש מכם לבוא עם 'ראש פתוח' לכל העניין הזה, במיוחד אם יש לכם נסיון בתרגולים אחרים. זה כפי הנראה ירגיש חדש, ביחס לגישות אחרות. עם הטכניקות ממש לא עובדות אחרי כמה ימים, תאמרו לי, ואנחנו נמצא משהו אחר שעובד. חלקכם פה אני מכיר, ואני יודע שחלקכם מתרגלים באופן שמרגיש ממש טוב. אם זה מרגיש ממש טוב בגוף, תשארו עם מה שאתם עושים, ונמשיך משם.

אנחנו משחקים עם הנשימה, ואנחנו מתמרנים את הנשימה בתרגול הזה. לא כל הזמן, אבל עושים את זה. לא כמו פרניאמה, אלא באופן הרבה יותר מעודן. אבל כן משחקים אותה. ולעתים קרובות יש התנגדות לזה: 'זו לא מדיטציה כהלכתה'. ואני אשאל: 'למה לא?'. הרבה אנשים למדו לא לתמרן את הנשימה; ואני אשאל: 'למה לא?' והאמת היא שעוד לא ענו לי באופן משכנע. אבל חלק ממה שאני משער הוא, שאנחנו מדברים המון על להיות 'עם דברים כפי שהם', בלי לשנות או לתמרן כל הזמן. אבל 'להיות עם דברים' לעולם לא יוכל להיות הדבר היחיד בתרגול; לעולם לא. ואם התרגול שלנו הוא רק 'להית עם מה שיש', ולא מגיב ומעצב דברים, אז זה לא מיתרגם כ"כ טוב לחיינו. אנחנו לא פאסיביים בחיינו, רוב הזמן; אנחנו מתמרנים כל הזמן, מזיזים דברים. אתם יכולים לדמיין את עצמכם נוהגים בלי להתערב באיך שהמכונית נוסעת, אלא רק 'להיות עם דברים'? ברור שלא. אז למה כן לתמרן את הנשימה? אנחנו מעוניינים כאן בלהפוך את תחושת הגוף והנשימה לנעימה ומענגת ככל שניתן. לשם אנחנו הולכים בתרגול הזה. מכוונים להגביר את תחושת התענוג. ואחת הדרכים לעשות את זה הוא לתמרן את הנשימה כדי שזה ירגיש טוב. כשיש תענוג בנשימה, התודעה יכולה להשתקע בזה. בד"כ במדיטציית נשימה, הנשימה נכנסת ויוצאת וזה די משעמם. כשיש תענוג, התודעה מעוניינת להשאר שם, במקום לקפוץ בחזר מהקיר הזה כל הזמן. והתענוג הזה, התחושה של חמימות, רווחה ונחת בגוף, לאט לאט אנחנו בונים את זה, וזה הופך למשאב עצום בשבילנו, ולא דבר קטן. אז, רק מציע להיות פתוחים לרעיון הזה. אני אחזור הרבה על מה שאני אומר היום.

וגם, להיות פתוחים ולהניח לרעיונות קודמים לגבי 'איך נשימה אמורה להרגיש'. אנחנו חושבים: 'הנשימה אמורה להכנס בנחיריים, ולרדת במורד הגרון' וכל זה, אבל אולי אנחנו יכולים להניח לכל זה, ולהיות פתוחים לגבי 'איך הנשימה אמורה להרגיש', או איפה אפשר להרגיש את הנשימה. להיות פתוחים לגבי זה.

ואנחנו רוצים שדברים ייעשו יותר ויותר נינוחים. בתרגול הזה – אנחנו עובדים עם זרם האנרגיה בגוף. זה בסדר עם זה מרגיש מופשט כרגע, אני אנחה על זה יותר. מעוניינים בתחושה של רטט בגוף. ויש המון לגלות שם, עולם שלם. אז כאן, כשאני אומר 'גוף', אני לא בהכרח מתכוון לציפורניים וטחול וכל זה. אלא יותר – האזור הזה של מרקם ואנרגיה. אז כשאני אומר להיות עם הגוף או עם כל הגוף', אני מתכוון לתחושה של האזור הזה כאן (האזור של כל הגוף – יהל). וכשאני אומר נשימה, אני מתכוון לתנועה של אנרגיה בתוך זה, וגם לאוויר שיוצא ונכנס. אז סמאדהי; לפעמים אנחנו מקבלים תחושה שסמאדהי זו דבקות של המיינד באובייקט, והמיינד נדבק לזה ומתאחד עם זה. אבל יש הרבה יותר במה שסמאדהי הוא.

יש לזה הרבה קשר לוויתור. וויתור על ההטלטלות שיש לנו עם העולם, עם עצמנו, אחרים, עבר ועתיד. וויתור על ההטלטלות הזו היא תנאי לסמאדהי. וויתור וסמאדהי מאפשרים את מה שהבודהא כינה 'שהייה נעימה'. וזה מה שסמאדהי מאפשר. שהייה נעימה. בתוך ודרך זה התפיסות שלנו מתחילות להשתנות, להפתח. אנחנו מתחילים להשתנות ולהפתח, התודעה מתעדנת, ודברים מתעדנים, כולל החוויה של גוף ונשימה.

אז מישהו, ואולי מישהו כאן חושב: 'זה נשמע די אנוכי, לנסות לטפח מקום נעים לעצמנו'. אבל, מבחינת גישה, חשוב לראות שזה לא עניין אנוכי, ולעשות מה שאפשר כדי להרפות מגישה או אג'נדה של עיסוק – עצמי מוגזם. אג'אן בודהדאסה היה אחד המאסטרים הגדולים של מדיטציה בתאילנד, נזיר, שמת בשנות התשעים. והוא אמר: 'מדיטציה היא פעילות לטובת בריאות הציבור'. זה מובן? למה שאנחנו עושים כאן, יש אדוות החוצה. בסופו של דבר אנחנו מודטים לטובת כל הישויות, לרווחת כל הישויות. כאדם, מה אני מביא לעולם? מה אני יוצר מבחינת הפעולות שלי? האם האדוות שליוות ומועילות? האם מביאות רווחה? מה אני מוציא במונחים של דיבור? זה ענק. מה אני יוצר במונחים של מחשבות ותדרים אנרגטיים? יש לנו הרבה השפעה אחד על השני, כבני אדם, אנחנו מאוד רגישים. אז מה אני יוצר? לפעמים כשאנחנו מתרגלים, אנחנו מאבדים לפעמים את התחושה של תמריץ לתרגול שלנו. וזה טוב להזכיר לעצמך: זה לא בשבילי, זה לכל היצורים, וזה יכול לעזור לפתוח את תחושה ההשראה שלנו מחדש. אותו בודהדאסה היה מתחיל כל שיחת דהמה: 'אחים ואחיות להזדקנות, למחלה, ולמוות. זה דבר מאוד בודהיסטי לומר, אבל באופן בסיסי הוא אומר: אנחנו בסירה הזו יחד, והיא שוקעת. וזו המציאות. אנחנו אחים ואחיות לזקנה, מחלה ומוות. אין שום אדם באולם או בעולם שלא יעבור את זה. אנחנו חולקים את זה, ומשהו בלהביא את תחושת המשותפות הזו בליבת השאיפה שלנו בתרגול, את זה שאנחנו עושים את זה בשביל אחינו ואחיותינו. לפעמים, אחרי ירח הדבש של המדיטציה, שיכול להיות מחר בבוקר, או שאתם מתרגלים שנים, וזה קל להחליק לתוך… אתה יושב באופן קבוע, ויש תחושה של 'לסיים עם זה', כי זה פשוט עוד משהו, עוד חלק ממה שאתה עושה בחייך. ויש משהו בלהכנס למוד של 'לסיים את זה'. אבל מיינד כזה, מה הוא עושה, איך זה עוזר, לאחי ואחיותי להזדקנות, מחלה ומוות. כשאני מנסה 'לעבור את זה', אולי לך זה מספיק, אבל במה זה עוזר לאחרים? יש פה משהו חשוב על גישה. וצריך לעודד את זה להפתח כך לפעמים.

הבודהא דיבר על נדיבות, דאנה, כבסיס לתרגול הזה. אנחנו יכולים להתייחס לתרגול שלנו כדאנה, כנדיבות. אחרים יהיו המושא לעצבנות שלי, לתגובתיות, לחוסר ההתחשבות שלי. אז לעשות פחות מזה – זו מתנה לאחרים. זה חשוב מאוד, ולכן אני מזכיר את זה הלילה. אנחנו יכולים להחיות ולהביא את הגישה של נתינה כשאנחנו מרגישים שזה נחוץ. זה מאוד קל שהתרגול ייעשה קפוץ קצת. במיוחד כאן, אנחנו מנסים לעשות משהו. לטפח רוגע ורווחה. ומשום שיש מטרה, זה מאוד קל לתודעה להתכווץ סביב זה קצת או הרבה. כשאני מסב את ההשקפה לתרגול כנתינה… כשיש נתינה בלב, זה יוצר תחושה מרווחת. נדיבות, כתנועה, יוצרת מרווחות בתודעה ובלב. כשאנחנו קפוצים מידי, זה מאפשר מרחב, וזה נותן לתרגול להפתח במקום לחנוק אותו. בחודשים או בשבועות האחרונים ראיתי ארבעה סרטים על שינויי האקלים. אחד מהם, אולי ראיתם, זה סרט חדש של אל גור, ממש טוב, ואני לא זוכר איך קוראים לו, ועוד שניים. ותמיד אחרי שראיתי אותם, תהיתי – האם האנושות, האם אנחנו נוכל לצאת מזה או לא. עניין כ"כ גדול, ושאלתי את עצמי 'למה אנחנו שוב ושוב נרדמים לנוכח זה?'. קראתי על כמות השאלות שברק אובאמה נשאל מכלי התקשורת השונים. וכל כלי תקשורת שלח כמה מאות שאלות, ומתוכן על שינויי האקלים – ממש מעט, אפס, או אחת או שתיים. אז למה אנחנו שוב ושוב נרדמים לנוכח מה שמתבקש מאיתנו, והאם אנחנו יכולים לפנות לזה, קולקטיבית ואישית? המשאב הפנימי של רווחה, מה שאנחנו, לאט לאט, אוספים כאן בתרגול הזה, עושה הבדל ענק, וזה פקטור ענק שמאפשר לנו לשחרר ולוותר. אנחנו צריכים פחות. פשוטו כמשמעו, כשיש לי מספיק כאן, אני צריך פחות. אין שאלה לגבי זה. אני לא צריך לטוס באיזיג'ט לכל מיני מקומות לשכב על החוף, אפילו כשיש לחץ. אני יודע שזה עניין רגיש. אבל לעתים קרובות אין לנו את המשאבים הפנימיים שלנו. בנוגע לאוכל, בידור, קניית דברים כדי להרשים אחרים. אנחנו פחות תלויים בזה שדברים יהיו נוחים, ושעונג חושי יגיע עוד ועוד. פחות תלויים בתחות ביטחון, איכשהו. וזה עומד בליבה, אולי, של מה יאפשר לנו כמין אנושי להתמודד או לא. אולי זה מוגזם לומר, אני לא יודע. לאורך חיים של תרגול כזה, אנחנו יותר ויותר זמינים לטוב, יותר זמינים לעזור לאחרים, כי יש לנו מספיק. כל הרעיון של וויתור, של הרפיה, כבר לא מפחיד. אז נדיבות כבסיס, חלק מהדחף שלנו לתרגול – ממש חשוב.

עוד חלק חשוב מאוד – זה לדאוג ללב. ואפשר לומר שזה מה שהתרגול הוא – לדאוג ללב. וזה מה שאנחנו עושים בתרגול, בעצם, מהתחלה ועד הסוף. אז מישהו שאל את הבודהא: 'מה עוזר לסמאדהי?'. והוא אמר: 'שמחה'. סמאדהי מביא לשמחה, אבל גם תלוי באיזו דרגה יסודית של רווחה. אז אנחנו נאמר משהו עכשיו, ואני מציע שתזכירו את זה לעצמכם לאורך הריטריט. שזה – לכוון את הלב לקראת הערכה. פשוט בכל פעם שנזכרים. להרהר, למשל, בכל מה שתומך בזה שתהיו כאן חמישה ימים. אולי מישהו דואג לדברים עבורכם, אולי דואג לעבודה איכשהו. יש שמונה אנשים שמתנדבים כאן בבית, ואנשי צוות. להזכיר ללב את מה שניתן להודות עליו. זה לא דבר קטן. אנחנו רוצים להזין אושר, ואנחננו עושים את זה באופן מכוון. זה כ"כ קל לאנשים, לרובנו, להתמקד בשלילי. זה נראה כ"כ מושך, 'האוכל לא משהו, וזה צפוף מידי כאן', וזה מפתה, להתמסר להתלוננות. אפילו קצת. זה נראה כ"כ אמין ונכון. אז מה שאנחנו יכולים לעשות, כולנו, זה להמיר את זה למוד של הערכה. כל מה שמעביר אתכם לתחושה הזו, תכניסו את זה מעת לעת. במיוחד כשהמיינד רוטן לו. אז סמאת'ה הולכת נגד הכיוון של היקסמות מהשלילי. אז הערכה והוקרה, וחלק מזה – להיות בטבע. קחו זמן ביום, אם אפשר בזמן ארוחות, ואם לא אז בסדר, אפשר גם בזמן הליכה – וצאו לטיול, ופתחו את היישות לראות, להריח לחוש את הטבע והיופי שלו. וגם, קחו זמן ביותר לתרגול גופני. אולי זו ההליכה, או יוגה, צ'יקונג, טאיצ'י, או כל דבר אחר. זה יעזור לחווית הגוף והאנרגיה שלו.

יהיו ראיונות בריטריט, אבל הם יהיו קבוצתיים. ויש משהו לגבי הראיונות הקבוצתיים, במיוחד בתרגול כזה, שאנחנו מנסים לפתח בו משהו – וזה התודעה המודדת, המשווה, והכאב שבזה. זה עניין מערבי, ולא ממש קיים במרכזי תרגול לא-מערביים. ואם יש מישהו שהוא במקום אחר לגמרי – זה ממש בסדר. ממש בסדר. האם זה אפשרי לא לתת לפחד מהתודעה המודדת והאכב שם – יותר מידי סמכות? אנחנו שם, אנשים, אחים ואחיות להזדקנות, מחלה ומוות, חולקים מה שקורה לנו בתרגול. אז מה עם מישהו עשה יותר, ומישהו עשה פחות. וגם יהיו הרבה שאלות בתרגול הזה, ואני ממש רוצה לעודד את זה גם.    

השתיקה היא אינטגרלית לתרגול. הבודהא אמר: (הסמאדהי) 'תלוי בפרישות'. אנחנו כ"כ מלאים במידע ומילים מאחרים ומעצמנו, וזה יפה, התקשורת המילולית שלנו, אבל איך זה לוותר על למלא אחרים במה שמגיע ממני, ולהרגיע. השתיקה שאנחנו יכולים לקחת יחד ולהתחייב לה יחד זה מעשה של נדיבות. זה יכול להיראות מוזר בהתחלה, שישים אנשים יושבים האחד ליד השני ולא מדברים. האם אפשר להרגיש שיש אפיק של תקשורת, עם אנשים, דרך ובתוך השתיקה. שהיא לא לגבי מילים. להרגיש את החיים של מי שסביבנו, ולהרגיש את התמיכה שניתנת ומתקבלת. אז, בבקשה, הטלפונים, שזה נראה קל להשאיר אותם דולקים בריטריט, בבקשה אל. יש פה משהו כ"כ יקר, בזרם הזה של סמאדהי, והטיפים האלו שאני נותן, שאת רובם קיבלתי מאחרים. יש פה אוצר, ואל תפספסו אותו בשביל לשלוח טקסט, או לשמור על תקשורת. אם יש משהו שאתם חייבים לעשות, עשו אותו היום, ותנו את עצמכם לפשטות של ריטריט ולוח זמנים. אפשרו לעצמכם להתמסר לזה.

ודבר אחרון – חמשת הכללים. אני רואה אותם כתנועה, כמחווה של אהבה. אנחנו מתחייבים לכללים האלו כמחווה של כבוד ואהבה האחד לשני. לאפשר אוויר של אמון, רוגע. מאפשרים לכולם להפתח, ולוותר על השמירה. זו מתנה לעצמנו, כי אנחנו יכולים להיות רגועים כשאנחנו חיים עם הכללים האלו, ואנחנו מאפשרים לאחרים לעשות כן. והפתיחות שזה מאפשר זה חלק ענק מסמאת'ה, מההעמקה של התודעה.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.