רוב ברבאה: אהבה והריקות של הדברים, חלק 2 – ההתהוות המותנית של התפיסה, הריקות של כל הדברים

השיחה הזו היא השישית שרוב נתן בריטריט: Lovingkindness and compassion as a path to awakaning, מ2008 (יחד עם קת'רין מקגי וג'ון פיקוק). זהו חציה הראשון של השיחה. קישורים לשיחות המוקלטות תוכלו למצוא כאן: https://dharmaseed.org/retreats/1265/


בואו נחקור קצת. משהו לגבי טבע התפיסה. אם ניקח צעד אחורה, ונראה איך התפיסה עובדת, בחיינו. לכולנו היתה החוויה של להיות כועס במצב כזה או אחר, וכל מי שרוצה להתבגר קצת, חייב להודות שצבע צובע את התפיסה לעתים. אנחנו אפילו אומרים, באנגלית: 'לראות אדום'. המילים מרמזות על הצביעה של התפיסה, מישהו מביט על העולם והמצב דרך העדשה של כעס, והעדשה משתנה באופן הולם, השקפה עלינו, על אחרים, על המצב. ו, אולי חוויתם בריטריט, את הקיצוניות השניה, המטא הולכת היטב, ויש התרככות וחמלה, ויוצאים החוצה, והיופי. מרגישים, יש שלווה, זה כמעט להיות בעולם מלאכים, בעולם שמיימי. אולי רק לזמן קצר. זה בא, כשיש הרבה אהבה מסביב, איך התפיסה משתנה, כשיש הרבה כעס, איך התפיסה משתנה? כשאנחנו כועסים עם מישהו אחר; באופן רגיל, עולה המחשבה לשלוח אליו מטא. אבל יכול להיות מאוד מיומן, במקום לשלוח אליו, קוורא לשלוח לעצמנו. לעתים קרובות אנחנו צריכים אותה, כי אנחנו כואבים. זה יכול להיות מקום מעניין להתחיל. ועם המטא לעצמי, דברים מתחילים להתרכך. תודעה, לב , מתחילים להתרכך, כי יש מטא. העיניים מתרככות, והתפיסה גם. כי תפיסה תלוייה במצב התודעה. אז, יש לנו, אפשר לומר, רצף שבקצהו האחד זעם רצחני, ובקשה השני אהבה וטוב לב וחמלה יפיפיות. עם הפתיחות של זה. תמיד יש מידה כלשהי של אהבה או כעס כלפי מושא או דוחה ביחס אליו – מושכת ודוחה. תמיד יש מידה מסויימת של אהבה או סלידה. ואפילו עם תשומת לב, בכל רגע של הכרה יש מידה כשלהי של היאחזות ורצון לנוע לעבר, או אוורסיה. תמיד מידה מסויימת, עם אם מאוד מעודן. ישנו הרצף הזה, וכל רגע של הכרה, מזעם רצחני ועד אהבה אינסופית, כל רגע של הכרה יכול להיות ממוקם על הרצף הזה. איזו נקודה על הרצף הזה מגלה את המושא האמיתי? את האופן שבו 'דברים הם באמת?'. כשהתודעה נעה על הרצף, התפיסות משתנות. מה מגלה את המושר האמיתי? אין כזה. אנשים, תודעות, גם של חשופיות וכבשים, מאמינים באובייקטים אמיתיים. מושאים אמיתיים. אנחנו, וכאן זה נהיה ממש מעניין, אנחנו יכולים לומר: 'הכל יחסי', וזה יפה, ולפעמים תובנה נולדת שם, אבל גם אם אמרנו את זה אינטלקטואלית, אנחנו מאמינים במושא אמתי. אבל אין ממש הדבר האמתי, אין מושא שאינו תלוי בתפיסה. מישהו יכול לומר, אוקיי, אם לא מיינדפולנס, אולי שוויון נפש מגלה. וזה נשמע כמו שוויון, או משהו באמצע, ואולי זו הנקודה הניטראלית. אבל מי שמתרגל שווין נפש יראה אותו דבר. כששוויון הנפש מעמיק, מושאים משתנים. אהבה ושווין נפש, התוצאה של הנוכחות שלהם בלב ובתודעה היא, שאובייקטים פחות נוכחים בתודעה. אנחנו יכולים לראות את זה בתרגול, בישיבה בהליכה, על הכרית, כשיש כאב, מה קורה אם אנחנו עושים את זה? כשיש רגש, מה קורה כשאנחנו רוחצים אותו באהבה? ולא רק על הכרית. יש משהו שנראה ממש חשוב, או מאוד מטריד אותנו. וכשיש הרבה אהבה או שוויון נפש, זה בקושי משפיע. החשיבות לא ניראית כ"כ קריטית. או שבקושי יש לו רושם על התודעה.

יש פה המון. ברמה אחת, מה שאפשר לגלות כאן זה מה שהבודהא היה קורה לו אמצעים מיומנים לשהייה מיטיבה. אמצעים מיומנים כדי לפתח נחת בחיים, במצבים שונים. זו גישה אחת, כשיש משהו קשה, להיות בנחת עם זה. כ"כ חשוב. האם אנחנו מפתחים בחיים שלנו את המיומנויות האלו, להיות יותר ויותר בנחת. כמה זה חשוב לחיינו, והתחושה של איכות החיים והרווחה. האם אנחנו מעוניינים לפתח את האפשרות של שהייה נינוחה, אפילו כשמשהו קשה קורה, מחלה או מצב קשה. ישנה האפשרות לנחת עם זה. וגם, ישנן תובנות כאן. והן מאוד חשובות ויסודיות. הראשונה היא, שהיחסים הם החשובים. היחסים עם החוויה, עם כל מושא, שהם החשובים. לעתים קרובות, בתרגול תובנה או זן, אנחנו נותנים תשומת לב למושאים, וזה מה שאומרים לנו לעשות, אבל לפעמים אנחנו כ"כ מקובעים עם המושאים שקורים, כ"כ הרבה תשומת לב הולכת לשם, שאנחנו לא רואים מה מסביב למושא, היחסים שלנו עם המושא. לפעמים אנחנו לא מבינים מהם היחסים האלו. אם לומר את זה באופן גס, היחסים עם המושאים, דהרמות, חוויות, תופעות, היחסים הם או של שלום, או של מאבק. מנסה לאחוז או להיאבק. כשיש מטא, אהבה וחמלה וביחסים האלו, עם על מה שקורה, אהבה היא יחסים של שלום. יחסים של אהבה הם יחסים של שלום. ואנחנו יכולים לראות שכשהיחסים לא נאבקים עם מה שקשה, הסבל מתנקז מהחוויה. הסבל נעלם מהחוויה, במידה שבה אנחנו יכולים לרכך את המאבק שלנו איתו. במידה שאהבה נכנסת ליחסים, שלום נכנס, סבל מתנקז מהחוויה. וזה כ"כ חשוב. כשאנחנו נאבקים עם משהו, ואנחנו חושבים 'יש לי את הבעיה הזו, והדבר הזה בחיי, הדבר הזה בהכרה שלי הוא בעיה'. להתאמן ולראות שהוא, אינהרנטית, לא יכול להיות בעיה. הבעיה היא ריקה. אנחנו מביאים את זה דרך היחסים. כשלעצמה, כל חוויה היא ריקה מבעיה. זו רמה כ"כ חשובה, קריטית, של תובנה. ואפשר לקבל תחושה של הפוטנציאל והאחריות שזה מטיל על התודעה. עצום. זו רמה אחת, ואפשר ללכת קצת יותר עמוק.

ישנה הריקות של 'איך הם דברים'. הריקות של 'מה שיש'. ועל זה דיברנו לפני כן, ואנשים אמרו: 'אין אובייקט אמתי'. לפני זמן מה בריטריט דיברנו על מקומות בהם התודעה יכולה להפתח לתחושה של אחדות או שותפות, ולפעמים זה נפתח באופן נרחב מאוד, תחושה נרחת של אחדות. יפה מאוד. ואפילו זה ריק. זו עדיין תפיסה שמגיעה לישות דרך היחסים שלנו עם דברים. ואם אתם זוכרים את הפתק היפה שהקראתי מהמתרגלת שדיברה על המרחב העצום השחור, שמלא באהבה ומחזיק הכל, פתיחה יפיפיה, ויש הפתחות מיסטית לאנשים מסויימים. זה מגיע מתנאים, מוחזק על ידי תנאים, מוחזק על ידי דרך הראייה שלנו והיחסים שלנו עם זה. יש שורה במטא-סוטה, ואני תוהה, בד"כ לא ממש מדגישים את זה, אבל אם קוראים את המטא-סוטה באופן לא מקובע, היא מתארת את היופי של מטא ואת התרגול שלה, ואז אומרת זה שמוביל להתעוררות. ובאופן מדוייק יותר: 'על ידי אי-היאחזות בהשקפות מקובעות'… על ידי אי-היאחזות בהשקפות מקובעות, מגיעה התעוררות. בלי להחזיק בהשקפות מקובעות לגבי 'איך דברים הם', 'איך אני', 'איך המושא הוא', זו הנקודה. אי ההחזקה בהשקפות לגבי מה דבר הוא או אינו. אנחנו מדברים על דברים, חוויות. האמת שלהם היא, לא שהם קיימים או שהם לא קיימים. הם מתקיימים ביחס להשקפותינו עליהם. הלימוד הזה של ריקות נקרא 'דרך האמצע'. האמצע בין לומר שדברים קיימים ושאינם קיימים. דרך האמצע. וזה לא אומר שהם קיימים חצי מהזמן או משהו. זה מעבר לזה. לומר שדברים לא קיימים זה בבירור לא נכון, אבל לראות שהם לא קיימים בשום אופן שאינו תלוי בדרך הראייה, שאינו תלוי ביחסים איתם. אז כשאנחנו אומרים שהם לא קיימים, זה אומר שהם לא קיימים אינהרנטית, באופן בלתי תלוי, או, כמו שהטיבטים אומרים, הם לא קיימים 'מצידם שלהם'. אז, האופן בו אנחנו ניגשים לזה זה דרך הראייה, דרך תרגולי האהבה והחמלה, אנחנו מתחילים לראות את היחסים שלנו עם החוויה. ומתחילים לראות את היחסים עם דברים, זה להתחיל לראות ריקות. להתחיל לראות את היחסים זה להתחיל לראות ריקות. ולהתחיל לראות ריקות זה להתחיל לראות חופש. שם נמצא החופש הנפלא ביותר, ממש שם. אפשר לראות את זה במדיטציה, או במצבים מורכבים יותר. למשל, קחו מצב כמו ריטריט מדיטציה, מישהו בא לGH למשך שלושה שבועות, וממש רוצה לעבוד על הסמאדהי, ואז הוא נכנס לאולם, ומישהו לידך משתעל או זז, ועצבנות עולה. וכל ההשקפה על המצב והאדם – עוברת דרך הפילוטר של עצבנות. הגענו לסיטואציה עם האג'נדה של 'מה אני רוצה', וזה מעצב את ההשקפה, ומשנה את התפיסה. אנחנו יכולים לשחק עם זה, והיופי של התרגול הוא באפשרות לשחק את זה. האם אני יכול לשנות אתההשקפה במצב כזה? האדם הוא חסר מנוחה, והאם אני יכול לראות את זה כהזגמנות ללמוד סבלנות? ואז, בכל פעם שיש הפרעה כלשהי, זו הזדמנות ללמוד סבלנות, וכל ההשקפה משתנה. או אם אתה ממש מתקדם, אז אפשר לשבת שם ולשכוח מהסמאדהי וכל זה, ולאמץ את ההשקפה: 'אני כאן בשבילך. רק בשבילך'. מה קורה? ההשקפה משתנה, והתפיסה משתנה. התפיסות של דברים שיש לנו תלויות בהשקפה, באיך אנחנו רואים.

דיברתי על פחד לפני כמה שיחות, ואני יכול להכניס אותו. וזה די מעניין כם פחד, כי זה יכול להיות די ברור. אנחנו נוטים לחשוב, להרגיש ולהאמין, שיש משהו שקורה, או שאמור לקרות בעתיד, ואז יש לי פחד כלפי זה. אני מפחד מזה. ואיפשהו שם ישנה ההנחה שהדבר או הסיטואציה (מצד אחד) והפחד (מצד שני) – אלו שני דברים נפרדים. ושהם בלתי תלויים. יש מושא, כל מושא, ויש את איך אני עשוי להתייחס אליו. ואני יכול להתייחס עם פחד או שיוויון נפש, והוא עדיין מה שהוא, לא משנה איך אני אתייחס. ואנחנו מתחילים לקבל תחושה שזה לא ממש המקרה. ועם פחד, לפחות אינטלקטואלית זה די ברור. הפחד צובע את התפיסה. אתה הולך בלילה, בין הצללים, וזה נראה כמו… משהו מפלצתי. וזה לא, אלו רק הצללים, צבועים על ידי התפיסה של הפחד. פחד, ואמרתי את זה בעבר, פחד כרוך לעתים קרובות בחשיבה על העתיד. והחשיבה סביבו היא כלפי העתיד, אפילו אם זה כמה שניות קדימה, או לזמן ארוך יותר. אם אני מאמין בהווה, אם אני מאמין ברגע הווה, במצב של ההווה כמשהו שיש לו קיום עצמי ואמתי, אם אני מאמין בהווה, אז פחד מהעתיד הוא בלתי נמנע. הוא בהכרח יקרה, כמו שגלגלי העגלה עוקבים אחרי השור, אם לשאול מטאפורה של הבודהא. אם אני מאמין בקיום עצמי של ההווה יהיה פחד מהעתיד. אבל אנחנו יכולים לראות, דרך תרגולים אלה ואחרים, שהווה נעדר קיום עצמי, הוא לא עצמאי. גם העבר. אני יכול לחשוב על מערכות יחסים רומנטיות שהיו לי… ובתלות במצב הרוח: 'הם היו נפלאים, וזה היה מתוק', ובמצב רוח אחר: 'אוי ואבוי, מה חשבתי?'. או אם אני חושב על התיכון שלי, זה היה סביבה מאוד מלחיצה, והיה שם משהו מאוד אכזרי, בעצם. ולפעמים, במצב רוח אחר, היתה שם הרבה שמחה. ההווה לא בלתי תלוי, העבר לא בלתי תלוי, הם תלויים במצב המנטלי בהווה. העתיד אותו דבר. העתיד רק ייעשה הווה ועבר. הוא ריק, לא בלתי תלוי. כשאני מתחיל לראות את זה, אני לא באמת מאמין בהווה, ואז אני לא באמת מאמין בעתיד, ואז לפחד אין מדרך. אני לא יכול להאמין לפחד.

אם אני אחזור לאקסימאטי סוטה, ולרמה השלישית שהוא מתאר שם: 'אהבה אינה מבוססת על שום דבר'. ורק לחקור את זה בקצרה. זה נראה שבמסורות אחרות, במקורות נוספים… לרומי, המשורר הסופי, קראתי פעם ולא מוצא שוב. אבל הוא מדבר על אהבה ללא מושא. זו אפילו לא אהבה לכל היצורים או לכל הדברים, אלא ללא מושא. והתודעה יכולה להתחבט בזה. ונדמה לי שהוא אומר שזו האהבה הטובה ביותר. בחלק מהמסורות הטיבטיות הם מדברים על חמלה ללא מושא התייחסות. אותו דבר. וזו, נאמר, הדרך הטובה ביותר, ללא חסרונות. אז אני רק מציע את זה כאפשרות. כשמעמיקים לריקות, או כשיש הפתחות, אפשר לקבל הצצות לזה.

אני רוצה להכניס משהו שאולי כבר אמרתי, אבל אני חושב שזה הולם. אני חושב שזה חשוב, כשמקשיבים להנחיות, לשים לב לתגובות של מה שנאמר. אז לעתים אני מדבר על אהבה ללא מושא, והנחיות עמוקות מאוד, ומעניין לראות – מה קורה לנו כשאנחנו שומעים את זה. חלק מהאנשים שומעים את זה, וכבים. משהו נסגר, 'לא רוצה לשמוע'. או מתחילים לחטט באף. לא רוצה לדעת. או שאנחנו ממש מתרגשים, ויש יופי בזה. אבל לפעמים מישהו חושב: 'אין ערך לאיפה שאני עכשיו, אני ממש רוצה ללכת לשם'. או חתירה אינטנסיבית יכולה להכנס לתרגול. חשוב לראות איפה זה נוחת, ורק לשים לב. יש פה טווח, וזה משתנה בזמנים שונים. אז רק לראות. הבודהא דיבר על שתי אנרגית של התודעה. טנהא, שמתרגם כצמא; הרצון הבלתי פוסק, השתוקקות. ואנרגיה אחרת: צ'אנדה. אפשר לתרגם את שתיהן כרצון, אבל צ'אנדהא היא יותר שאיפה, רצון לעשות. וזה הדלק של התרגול. אז איפה הלימוד נוחת? האם בטנהא, או צ'אנדהא? אז יש מקום לשאיפות נאצלות בתרגול שלנו. אנחנו שומעים דברים, וזה נוחת במקום טוב. וצריך קצת מודעות כדי לשים לב מה קורה. אני לא יודע מאיפה זה, אבל יש את האמירה על המבט על פסגת ההר, וגם על איפה הרגליים עכשיו, ויש שם איזון עדין.

אוקיי, אז הדעיכה הזו, אולי אני אומר על זה יותר. שדברים יכולים להיעלם קצת או לחלוטין, או לדהות, כשאנחנו מחזיקים אותם באהבה. למה? מה קורה שם? למה זה כך? אהבה או חמלה, כמו שוויון נפש, יש להן משהו משותף, ואפשר לדבר על רצף של אהבה, אבל בעומק האהבה, היא חולקת משהו עם שוויון נפש. בעומק האהבה, היא לא נאחזת. זה שונה מאוד מהתרחיש ההוליוודי של אהבה. נענו רחוק מזה. בעומקיה, טבעה אינו אוחז. כמו שוויון נפש. ואנחנו רואים, לומר שוב, ג'ון דיבר על התהוות מותנית, וודאי דיבר על החוליה של היאחזות והשתוקקות, והסבל שבא מזה. וזו חוליה אחת שזמינה מאוד להבחנה ולניסוי שלנו. אנחנו יכולים ללמוד להתיר היאחזות, ולראות את הסבל נעלם. שוויון נפש ואהבה, בעומק, לא נאחזות. אין משיכה ודחיפה. ואנחנו יכולים ללכת עמוק מאוד עם ההתהוות המותנית. היאחזות גואמת לדברים להיראות באופן מסויים. והיא גם גורמת לדברים להיראות. היאחזות גורמת לעולם להיראות. זה לגמרי אנטי-אינטואיטיבי. אנחנו נוטים לחשוב שדברים הם שם. אבל היאחזות גורמת לעולם להופיע. חשוב לראות את זה בחוויה שלכם. ככל שיש יותר קבלה בברכה, פחות סלידה, פחות משיכה ודחיפה, ומה שאנחנו מבחינים בו זה שעולם החוויה מופיע פחות. וכשיש מעט מאוד היאחזות, הוא כמעט ולא מופיע. מתפוגג, מתפוגג, מתפוגג. ואפשר להסיק מזה, יש משהו בהיאחזות שבונה את החוויה. אני לא יודע אם אפשר להסביר את זה יותר, אבל הראייה של היא קריטית. אין שחרור בלי לראות את זה. ואם אתה רוצה ממש להפוך את התודעה: היאחזות בונה חוויה; מה בונה היאחזות? חוויה. אני לא יכול לאחוז בלי משהו לאחוז בו. התהוות מותנית, dependent CO-origination. התודעה לא יכולה להקיף ולהבין את זה. אי אפשר לארוז את זה בחבילה פשוטה ונוחה. התהוות מותנית היא מפה מושגית שהיא כמו נחש שאוכל את זנבו שלו. זו מפה מושגית שמוליכה להתפוגגות המפות הקונספטואליות. היא ממש מגניבה. לא קל להבין את זה. אבל אנחנו יכולים להתחיל לראות את זה, וזה הדבר המדהים. וככל שרואים את זה יותר, ההשלכות הן רדיקליות לגמרי. זה הופך את כל ההבנה שלנו על הקיום על ראשו, ומבפנים החוצה. עד כדי כך הדהרמה היא רדיקלית. ולהתחיל לראות: אין 'דבר' שקיים עצמאי, אין 'דבר', אין בעיה. הבעיות שאני יוצר בחיים תלויות בזה שאתייחס לדברים כדברים נפרדים. אז אנחנו גם רואים שככל שאנחנו מרפים מהיאחזות, היאחזות מטשטשת את הראייה, אנחנו מעוותים את הראייה דרך ההיאחזות. אז, אהבה ואי היאחזות מובילות ומביאות ראייה עמוקה ובהירה יותר. מה זה אומר, במונחי דהרמה? זה אומר לראות ארעיות, ואת הריקות שאנחנו מדברים עליה עכשיו. ומתוך זה מגיע חופש, ויותר אהבה. כל הדבר מאפשר חופש ואהבה. עכשיו, זה יכול להיות שלשמוע על ריקות, זה נשמע בהתחלה ניהיליסטי, הרסני או מפחיד. אבל אם התרגול שלנו והרהור שלנו בריקות לא מוליך או פותח אהבה וחמלה, אז יש משהו מוסט באופן בו אנחנו מבינים ומתרגלים אותה. מטבעה, היא צריכה להוביל ליותר תחושת אהבה. אם לא, יש משהו שאנחנו לא מבינים, ויש חוסר איזון כלשהו. זה מוביל ליותר אהבה, פחות תחושת הפרדה, פחות גבולות, פחות ביקורת על עצמי, אחר ומצבים. פחות ניפוח או הפחתה של העצמי וכן הלאה. ובמובן מסויים דרך התרגול, כשהיא מעמיקה, אנחנו מתחילים לראות שכל הדברים הם ריקים. עצמיים. שלי, של אחרים. דברים הם ריקים. דברים 'פנימיים' ו'חיצוניים'. תודעות ריקות. מה שאנחנו קוראים לו תודעה הוא ריק, ולא קיים כדבר מה נפרד ובלתי תלוי. סבל הוא גם ריק. סבל לא קיים באופן בלתי תלוי. ואיכשהו, דרך כל זה, באופן מסתורי, לא עצמי, לא אחרים, לא סבל – ויותר אהבה וחמלה מגיעה מזה. במסתורין של הפרדוקס הזה. אני מודע, שלפעמים אנשים שומעים, ו'אני לא יודע על מה הוא מדבר', אבל זה ממש אפשרי, דרך השדרה הזו או באופנים אחרים, אנחנו יכולים לפתוח את זה באופן שיהיה לו השפעה אמתית על האופן בו אנחנו מבינים את חיינו ועל האופן בו אנחנו חיים.

לסיום. מהאקסימטי סוטה ומהתרגול שלנו, אפשר לראות שיש רצף של אהבה, וא רמות, וזו לא מילה כ"כ טובה, אבל, התודעה האנושית נעה על הרצף הזה. לפעמים אנחנו לא מרגישים אהבה, ורק יושבים כאן וטוחנים את המשפטים. זורעים זרעי כוונה. ולפעמים אפילו מרגישים כועסים, ועם זאת אנחנו מנסים. והנסיון הזה, גם אם אנחנו לא מרגישים כלום או את ההיפך, זה ביטוי של אהבה. ויש רצף שם, מאהבה לעצמי ולאחר ולחתול שלי, כל הדרך עד ל'אהבה ללא אובייקט', שנשמעת כל כך עילאית, והתודעה האנושית נעה על כל הרצף הזה. כולו זמין עבורנו. ובמובן מסויים, האנושיות שלנו נמצאת בתנועה הזו. אנחנו לא תמיד יכולים להיות בעולמות העליונים, אין סיכוי. האנושיות והענווה שלנו הן בתנועה. זה חייב לנוע.  

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.