חופש מתוך הקושי: מיומנות עם חמשת המכשולים

שיחה מאת יהל אביגור

שיחה זו ניתנה בריטריט בו סייעתי ליונתן דומיניץ בעין דור במרץ 2019, וייעודה לאפשר גישות וכלים לעבודה עם חמשת המכשולים, באופן שפותח חופש ותובנה ארוכי טווח.

פתיחה

בדרך של התרגול הנפשי-רוחני, אנחנו יכולים להתייחס לשתי תנועות: לטפח את היפה, ולהביא יחס נבון לקשה ולמכאיב.

יש משהו חשוב לגבי טיפוח היפה שיונתן הזכיר כבר, ואני רוצה לחזור ולהדגיש: העניין של המדיטיה עם הנשימה הוא לא רק 'להשאר בפוקוס'. יש תמונה רחבה הרבה יותר של מה שאנחנו מפתחים כשאנחנו עושים מדיטציה. איכויות של סבלנות, של קבלה בברכה, של נחישות, סקרנות, עירנות, איזון, יצירתיות, איסוף של התודעה. זה ממש לא רק 'להשאר בפוקוס'.

ולצד טיפוח היפה, ישנה מידה שווה של שחרור במגע עם הקשה. שניהם הכרחיים. אי אפשר ללכת לכיוון חופש בלי לעבוד עם הקושי שבחוויה הנוכחית. שחרור, למעשה – נולד מתוך הבנה של אי-הנחת עד תומה, ואמנות בעבודה איתה.

על מנת להבין אי נחת, צריך למצוא דרכים לעבוד למיין ולפנות אליה באופן מדוייק יחסית, ולתרגל יחסים שמביאים חופש ביחס אליה. זוהי למידה של אי נחת. לא רק לחוות אותה באופן פאסיבי, ו'להיות שם'. אז חמשת המכשולים הם בעצם שיטת מיון מסויימת, נקודת מבט שמביאה בהירות לחוויה שלנו של אי נחת, ומתוך הבהירות הזו – אפשר לתרגל יחסים שמביאים חופש.

מהם המכשולים?

"Monks, there are these five hindrances. Which five? Sensual desire as a hindrance, ill will as a hindrance, sloth & drowsiness as a hindrance, restlessness & anxiety as a hindrance, and uncertainty as a hindrance. These are the five hindrances.

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/an/an09/an09.064.than.html

אתם יכולים לשאול את עצמם – האם חוויתם היום את אחד המכושלים האלו, ומתי?:

הראשון הוא רצון חושי: הנהייה והכמיהה אחר הנעים. מחשבות כמו: 'אני נורא רוצה שהמדיטציה תגמר'. או: 'כוס תה. כוס תה'. או: 'וואו, הוא ממש חתיך הבחור הזה…'. וישנן וריאציות עדינות יותר, שלא אכנס אליהן עכשי

השני – סלידה: התנועה של דחייה כלפי משהו או כלפי מישהו. זה יכול להיות להרבה מאוד דברים:

  • לכאב, כמו שיונתן תיאר היום
  • 'הישיבה הזו'
  • 'שוב המורה הזה'
  • אולי אדם מסויים
  • אולי לחלק מסויים של עצמי, או לעצמי בכלל.

פן נוסף של סלידה הוא שעמום: אפשר לומר שזו סלידה עדינה כלפי החוויה, כשלא קורה בה הרבה.

המכשול השלישי הוא עייפות: היא מופיעה כספקטרום: מהרדמות, ועד ריחוף קל, שיש תחושה ש'לא קורה פה כלום'.

רביעי – חוסר מנוחה, חרדה ודאגות: של הגוף ושל התודעה. גם זה ספקטרום: תזזיתיות של הגוף; הרבה מחשבות, או נטייה להלכד במחשבות; או תחושה חרדתית: 'מה יהיה', ותכניות מכאן ולשם, דאגות מהעתיד.

והאחרון הוא ספק: בתרגול, או בעצמי.

כמה אפיונים נוספים שלהם:

המכשולים הם חלק אינטגרלי מהחוויה האנושית: ביטויים ספציפיים של אי נחת.

הם תנועות מאוד לא אישיות, מאוד אופייניות של התודעה. הבודהא ציין אותם, וזה מה שאנשים חווים היום. אז משהו מאוד יסודי בקיום שלנו.

והם מלווים בקושי, הופכים את חוויית הקיום ללא-נעימה, כל עוד הם נוכחים.

למה לעבוד איתם?

סמאדהי – איחוי, איסוף ונינוחות של התודעה – מגיעה בדיוק מתוך שחרור מהמכשולים האלו.

חופש מהם מביא אושר:

הבודהא אמר עליהם: "נניח שהיה נהר ענק, עם יובלים מוליכים ממנו לכל צד, כך שהזרם לא היה מצטבר לכדי סחף משמעותי, ולא היה מגיע רחוק. כך המכשולים – מחלישים את היכולת של המתרגל להבחין ולדעת מה יוביל לטובתו האמיתית, ומה יוביל לטובתם של אחרים. אין בידו לחוות מצב אצילי. עם ההתגברות על המכשולים – זה כאילו היובלים נחסמים, והזרם המרכזי תופס תאוצה, והוא זורם למרחק וסוחף הכל איתו. כך למתרגל יש כוח והבחנה שמאפשרת את ראיית טובתו ארוכת הטווח וטובתם ארוכת הטווח של אחרים."

accesstoinsight.org/tipitaka/an/an05/an05.051.than.html

וגם:

"להתגבר על המכשולים זה כמו לשלם חוב שכבל אותך כל חייך; כמו להבריא ממחלה קשה; כמו להשתחרר מכלא, להשתחרר מעבדות, או לצאת מאזור מסוכן ללא פגע."

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/mn/mn.039.than.html

מיומנות איתם מביאה הבנה וחופש. התודעה שלנו בונה סבל, יוצרת ומשמרת אותו. לפעמים אנשים, בעקבות דברים ששמעו וכן הלאה – מניחים שיש הרבה סבל בפנים, הרבה קושי, ואני פשוט חווה קושי שנמצא שם, כדבר קיים ומוצק. אבל אם אנחנו מסתכלים מקרוב, וזו היתה אחת ההבנות הענקיות של הבודהא – אנחנו יכולים למצוא תנועות ופעולות שהתודעה והלב שלנו עושים – שמשמרים ומחזיקים את הסבל שלנו במקום, כאן ועכשיו. הסבל שאנחנו חווים עכשיו – גם מתוחזק, מוזן – עכשיו. זה דבר מאוד חשוב לראות, כי זה אומר שאנחנו לא קורבנות של הסבל שלנו. אנחנו יכולים להבין מהן התנועות האלו של התודעה, ולעבוד איתן באופן שיביא חופש ורווחה. זה מה שאנחנו מתרגלים פה, וזה לא קל, אבל בהחלט אפשרי, לכל אחד ואחת מאיתנו.

חשוב לזכור שהם נמצאים בכל נקודה בחיים שלנו. אלו ממש לא רק 'דברים שקורים במדיטציה', אלא כוחות שפועלים בחיים שלנו כל הזמן, לעתים קרובות בעצמה.

ביטחון איתם מביא עצמאות ואי-פגיעות: אני יכול להיות עם הכאבים והקשיים שבלב ובתודעה שלי. אני לא צריך לתמרן את כל העולם על פי הגחמות של הלב שלי. מביא יציבות עמוקה.

אם כל מה שתעשו מעתה בריטריט זה להפוך את עצמך למיומנים עם המכשולים – זה דבר נפלא לעשות.

איך לגשת אליהם?

ההנחה של הבודהא היתה שאיפה שיש סבל, אפשר לעשות משהו. אפשר לגשת אליהם ברוח כזו – של הערכה וכבוד עצמי. קל מאוד להפוך לקורבנות של המצבים המנטליים שלנו ופה אנחנו לוקחים לעצמנו מידה של סמכות; ועם זה ביטחון שאנחנו יכולים לעבוד דרך כל מה שמגיע ולצאת נבונים יותר. המכשולים יכולים להיות לא קלים, וצריך טיפה עוז רוח בעניין הזה.

חשוב לזכור שאין בעיה עם זה שהם שם, הם פשוט חלק מהאנושיות שלנו. הבעיה היא – שאנחנו נלכדים בתוכם, והם נעשים 'יותר גדולים מאיתנו', אנחנו שוקעים בתוכם.

אז עם המכשולים, כמו עם כל רגש קשה – יש קו מנחה מאוד חשוב: העוצמה, האנרגיה, העומק של המודעות – צריכה להיות רבה יותר מזו של הקושי. כמו מאזניים, או נדנדה.

איך הם לוכדים אותנו? איך אנחנו נכנסים 'מתחת לעקב' של המכשולים?

1.דחייה: אנחנו מרגישים אי-נעימות, ומנסים לדחות אותה. ואז היא מתנפתחת: הופכת למחשבות, יש תגובתיות שלנו למחשבות האלו, ולאי הנעימות הראשונית. ההתנגדות מנפחת.

ההתנגדות למכשולים היא מאוד מוטמעת ועמוקה. יש משהו לא נעים, ואנחנו פשוט לא רוצים להיות שם.

  • אני מקבל מייל שלא מוצא חן העיני, ומהר מאוד עולה סלידה, ביקורת עצמית, תחושה שאני לא רוצה לראות. דחייה. וזה מנפח את הסיפור.
  • אם להיות כנה, אני לא כל כך רציתי לפנות ולתרגל עם המכשולים לקראת השיחה הזו. הסלידה היא אוטומטית, טבעית מאוד: 'למה שאני ארצה להתעסק במכשולים?'.  

2. הזדהות: אנחנו מרגישים, מאמינים, שהן 'בעיה שלנו', שהם 'בגללנו' איכשהו, אומרים משהו עלינו. הכאב שלי – מובן ככשלון שלי, בדרך כזו או אחרת. זה, שוב, דבר מאוד טבעי.

3. אמון באמיתיות של נקודת המבט שלהם על העולם: המכשולים, כמו כל רגש, הופכים לפילטר שאנחנו רואים דרכו את החוויה. ואנחנו נוטים להאמין למה שניבט מבעד לפילטר הזה. ולכן גם להתנהג על פי מה שאנחנו קולטים דרכו. כך – מה שהוא למעשה פילטר – נראה לנו כאמת לאמיתה, ולוכד אותנו בתוך מערכת הפרשנויות שלו.

ישנו דימוי עתיק במסורת של המכשולים כפילטרים. הדימוי הוא של בריכת מים, שאתה מנסה לראות את ההשתקפות שלך בה. בהשתוקקות – המים נצבעים בצבע כלשהו, ואנחנו רואים באופן מוטה ('הארוחה תהיה כל כך נפלאה'. 'כשאצא מפה, אני אשתה קפוצ'ינו, וזה יהיה הדבר הכי טוב בעולם', ואז – כשאתה שותה… ובכן, זה נחמד…); בסלידה – המים רותחים; בעייפות – המים מעופשים; בחוסר מנוחה וחרדה – פני המים סוערים; בספק – הם מלאים בוץ.

אז – מה לעשות ביחס אליהם?

א. לזהות:

  • להבחין: מהו המצב הנפשי שנוכח עכשיו? מה התודעה עושה?
    • זו שאלה עדינה שאפשר להכניס לתוך המדיטציה, מידי פעם: מה התודעה עושה עכשיו?
    • זה שאנחנו יודעים מהו המצב הנפשי, או המצב של התודעה: בין אם רגש או מצב רוח, שזה דבר מעודן יותר – נותן לנו איזשהו מרווח ביחס למכשול. אנחנו כך יודעים שהמחשבות והפרשנויות שלנו – הן תוצאה שלו, ולא של משהו אמתי.
    • משום כך כדאי לזכור את חמשת המכשולים. כי הם נותנים לנו מפה ראשונית ופשוטה של עבודה. אותן דרכי עבודה יעזרו גם עם רגשות מאוד מורכבים, אבל המפה הזו מאוד מפשטת. בלב של כל רגש קשה אחר – ישנם המכשולים הללו.

ב. להכיר

  • לחוות את החוויה הגופנית של המצב שנוכח עכשיו. המחשבות, הפרשנויות – אלו אזורים מסובכים, וקשה לעבוד שם. המגע עם החוויה הנוכחית בגוף –  מפשטת מאוד, וגם מקלה את ההזדהות עם 'עצמי'.
    • אז – אם יש קושי, או מכשול – איך אני יודע שהוא שם? איך הוא מבטא את עצמו בגוף?
    • עם עייפות, למשל, זה מאוד עוזר.
  • ועוד יותר פשוט – להבחין באי הנעימות שבו.
    • להפנות את תשומת הלב לחוויה הגופנית, אולי במקום שיש בו יחסית הרבה תחושה ולהרגיש את התנועה של נעימות ואי נעימות שיונתן הזכיר.
    • זה מפשט מאוד. בכל רגש קשה, מורכב ככל שיהיה – יש את זה במרכז שלו. לא נעים, ורצון לברוח מזה. אפילו באמצע ויכוח נורא, או אירוע קשה. גירושין, או משהו. בלב של האירוע, ישנה התנועה הזו, ותמיד אפשר לחזור לזה. וזה מוציא את האוויר מהבלון של האירוע.

ג. להחזיק באופן מועיל:

  • עם החוויה הגופנית או עם הוודנה – להביא רוח וכוונה של אפשור, של לקבל בברכה.
    • זה אחרת מאשר להכנס לתחושה של המכשול ('אפשרתי לעצמי לקום'). אלא – להרגיש אותו, כפי שהוא מופיע עכשיו, ולקבל בברכה, לאפשר, שוב ושוב.
    • זה מפחית את ההתנגדות.
  •  להרחיב את תשומת הלב, בכמה אופנים:
    • למצוא מקום בגוף, שבו המכשול לא מורגש. אז עם חוסר מנוחה, למשל – בתנוכי האוזניים אין חוסר מנוחה. ברגליים. הרבה פעמים יש משאב בחלק התחתון של הגוף.
    • לשים לב לכל הגוף. התודעה תתכווץ מול מכשול או קושי. אז להרחיב, שוב ושוב.
    • לשים לב גם לצלילים.
  • רגישות להשתנות של המכשול: לדעת מתי הוא שם יותר, מתי פחות, מתי לא נוכח.
    • להרגיש את הגלים שיש בכל קושי, גדול ככל שיהיה.

ד. לא להזדהות, לא להאמין:

  • לשמוע את המחשבות שמגיעות מתוך המכשול: 'אני חסר ערך'. 'העניין הזה של מדיטציה זה לא בשבילי', ולומר לעצמך: 'אלו רק מחשבות. הן לא משקפות אמת'. וכך גם עם תפיסות ודימויים של העולם, של עצמך ושל אחרים שהמכשול יוצר.
  • להשתיל מחשבות אחרות: 'זה בסדר'. ולחזור על זה, שוב ושוב. או אפילו: 'זה מושלם'. או לשלוח מטא לעצמך: 'מי יתן ואהיה מאושר', בתוך המכשול.
  • לפעמים מתחת לעייפות, חוסר מנוחה וכן הלאה – יש רגש אחר, וצריך לשאול את עצמך: 'האם יש משהו שאני לא נותן לעצמי להרגיש?' חוסר בטחון, או פחד, או קושי. ולשבת עם זה בעדינות, בדיוק באופנים שפירטתי פה.

אילו תובנות שמביאות חופש אפשר להפיק מתוך העבודה הזו?

אפשר לחשוב על שתי רמות של תובנה שיכולה להתגלות ולהתגבש מתוך העבודה עם המכשולים.

  1. התודעה שלנו בונה סבל. בכל פעם שישנו קושי, יש תנועות של התודעה שבונות אותו, מחזיקות אותו במקום ומנפחות אותו. ואנחנו, כאנשים, יכולים לראות את זה ולהתיר את זה. זוהי הפרדיגמה הבודהיסטית של ארבע האמיתות על רגל אחת. דרך העבודה עם המכשולים – אנחנו לומדים לראות איך התודעה בונה סבל, ולומדים את אפשרויות הפעולה שלנו איתו, את האפשרות של התרה, ואת החופש שיש בזה. אנחנו לומדים לראות – האושר והרווחה שלנו תלוים, במידה עצומה – בדיוק בפעילות הזו. עד כמה התודעה בונה סבל, ועד כמה אנחנו יכולים להתיר.
  2. שלוש התנועות בונות הסבל שהדגשנו פה הן: התנגדות או השתוקקות, ייחוס לעצמי, אמונה באמיתיות של מה שאני חושב או רואה.
  3. העולם שבחוץ, אנחנו מגלים – נגלה באופן שתלוי בפילטרים האלו, תלוי ביחסים הפנימיים של התודעה. וזה דבר כל כך כל כך חשוב לראות. כשיש שנאה, העולם נגלה באופן אחד. מתוך יחסים של רכות וקבלה – אחרת לגמרי. העולם הזה, שנראה לנו מוצק ומציאותי, נצבע ומתעצב כל העת על ידי האופן בו אנחנו מביטים. הלב צובע את העיניים, והן צובעות את העולם. וזו לא בעיה, אלא טבע הקיום. למעשה – הראייה הזו פותחת גמישות של חוויית הקיום שלנו, והיא פתח להבנה עמוקה ומשחררת, לגבי אי-האמיתיות של העולם כפי שהוא נראה, שיכולה להסיר את המגבלות בפני האהבה שלנו בעולם הזה.

נספח 1: דרכי עבודה ספציפיות עם המכשולים:

מעבר לכך, ישנן דרכי עבודה ספציפיות עם המכשולים שאני אזכיר כאן רק בנקודות, ואפשר למצוא פירוט שלהן בשיחה של רוב ברבאה: 'תגובה נבונה למכשולים', שמתורגמת כאן:

רוב ברבאה: תגובה נבונה למכשולים

רצון חושי:

  • לחזור שוב ושוב.
  • להרגיש את הנעימות שבנשימה.

סלידה:

  • לראות את היפה במי שנדמה כקשה.
  • לשלוח מטא לעצמך.
  • לתת לעצמך להרגיש את הכאב שבסלידה. לראות שאתה זה שסובל ממנה, בגלל הסלידה עצמה.
  • לאפשר את הלא-נעים, באופן מכוון.
  • לשאול את עצמך: 'האם אני מנפח משהו מחוץ לפרופורציה?'

שעמום:

  • אפשר להתעניין בשעמום. ההתעניינות יכולה להביא סקרנות, ואז אולי זה יהפוך לרוגע.
  • להביא רגישות. שעמום נמצא איפה שאין רגישות. הם לא יכולים לשהות באותו מקום.
  • להרגיש את הסלידה, ולהביא גישה של: 'זה בסדר'.

עייפות:

  • לחקור את החוויה הגופנית שלה.
  • על ידי הסקרנות – להרפות את ההתנגדות.
  • להרחיב את התפיסה, לפתוח את החושים יותר.
  • לשים לב לשאיפה.
  • לזקוף את התנוחה, שוב ושוב.

חוסר מנוחה ודאגה:

  • רגישות לנשיפה.
  • מרחב של הגוף, של החדר.
  • לאפשר, לקבל בברכה. לשים לב לתחושה האינטואיטיבית: 'זה לא אמור להיות שם', ולומר לעצמך: 'זה בסדר'.

חוסר מנוחה ועייפות מעודנים: איזון של המאמץ

  • אנחנו עושים מהלך מתמיד בתרגול: קצת 'קדימה', קצת 'אחורה'.
  • כאשר יש ריחוף, או נטייה להכנס למחשבות – צריך לבדוק: האם דרוש יותר או פחות מאמץ, יותר או פחות 'רגל על הגז'? וזה עניין של משחק והתנסות, ולא כ"כ משהו שאפשר לקבוע מראש.

מונחית

ספק

  • באופן כללי שאילה זה דבר ממש חשוב. אבל לעתים קרובות – זה חוסם משהו, או תוקע את התהליך. צריך לבטוח, ולהשלים משהו, ואז לשאול. אז אפשר לומר למחשבות: 'אני אחזור אליכן'. 'לא עכשיו'. ואם יש תחושה שבאמת יש שאלה, או נזק שיכול לקרות – אפשר להתייעץ עם המורה.
  • עם ספק עצמי וחוסר בטחון – כדאי לעבור לרובד הרגשי, לעבוד שם, ולהחזיק את זה בעדינות.
  • לראות את המחשבות, ואולי לשאול לגביהן: 'האמנם'? להטיל ספק בספק. הוא יהיה בנוי על מצב רגשי מסוים, שצובע את התפיסה ומעוות אותה. פילטר, כפי שאמרנו.

נספח 2: מדיטציה מונחית אחרי השיחה:

  • תנוחה
  • איחולי טוב
  • תשומת לב לנשימה. עדינות ופתיחות של תשומת הלב. כמו יד פתוחה, או כמו נוצה, מלטפת את הנשימה.
  • כל הגוף.
  • לחזור לנשימה מתוך פרגון.
  • אם ישנה תחושה נעימה – אם אפשר להרגיש אותה, להיות פתוחים אליה, ולכלול אותה?
  • או – אם ישנה תחושה לא נעימה, האם אפשר לקבל אותה בברכה? לבחור אחד משניהם, לעת עתה.
  • להשתמש בזה כדי להתמקם, ולחזור לגוף ולנשימה.
  • ובכל זמן שאתם רואים לנכון: מה התודעה עושה עכשיו? האם אחד מחמשת המכשולים נוכח? איך אני יודע? מה בגוף אומר לי את זה? האם אני יכול להחזיק את זה בעדינות וברגישות, עם פתיחות ללא-נעים?
  • ולמקם את עצמי מחדש בגוף ובנשימה.
  • האם אפשר לשחק קצת עם המאמץ, האינטנסיביות לעומת הרספטיביות של תשומת הלב? לנוע קצת לכיוון של יותר זקיפות, פתיחות, לנוע לעבר הנשימה ולהרגיש אותה, או קצת יותר לכיוון של רספטיביות, השתקעות – לתת לנשימה להגיע אליכם?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *