רוב ברבאה – עבודה עם הגוף הרגשי, הנחיות שלישיות

ההנחיות האלו, השלישיות מבין סדרה של חמש הנחיות, שעוסקות בעבודה עם רגשות – ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט: the boundless heart. את כל ההנחיות אפשר למצוא בדף הריטריט בדהרמה-סיד: https://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

תחת השם: working with the emotional body.

בהנחיות האלו ישנן הנחיות עבודה ושלושה תרגילי מדיטציה קצרים.

אז בואו נחזור קצת, ואז נוסיף עוד קצת.

אז התרגיל המדיטטיבי הראשון – אנחנו פשוט שמים לב לחוויה לאורך הציר המרכזי הזה, ומה ששם – שקורא לתשומת הלב, ומשקף, או מבטא – את מצב הלב, המצב הרגשי. אבל אני לא צריך לחשוש – האם זה שיקוף, או שזה פשוט עיכול או משהו. לא חשוב – היכנסו ותבטחו בזה. אז – אני בודק – ויש אזור שקורא לתשומת הלב שלי יותר. אז אפשר לגלות שם. אבל זה יכול להיות גם מועיל מאוד ללכת למקומות שאף פעם לא קוראים לכם. לפעמים ללכת לאן שלא הולכים בד"כ. לפעמים זה בהיר לי – אני חווה את הרגש הזה – צער, או חדווה וכן הלאה. אבל לעתים קרובות, וכנראה שרוב הזמן  -אי אפשר למצוא ממש את המילים, שמסכמות את החוויה. וזה מאוד מעניין. זה טבע המציאות שלנו. שאנחנו לא ממש מתאימים לתבניות הנוקשות של השפה. אז רק לומר משהו בקצרה על תיוג או סימון של מה שקורה. לפעמים התודעה עושה את זה באופן אוטומטי: 'עצבות', ויש – שעושים את זה באופן מכוון. שחקו עם זה, כי לפעמים זה יכול להיות ממש שימושי, ולפעמים – לא כ"כ. זה יכול להיות שימושי כי זה מביא סוג של בהירות, ואיזה ריחוק, או מרחב – ביני לבין החוויה, והמרחב הזה – יוצר מידה של רווחה. אני לא כרוך לגמרי בדבר, ויש איזה רוגע מזה. אז יכול להיות שימושי. ולפעמים – לא כ"כ שימושי. אני לא יודע אם שמתם לב, אבל לפעמים התודעה מסמנת משהו: יש איזו 'פאזיות' בחזה, והתודעה מסמנת: 'פחד'. ואז זה נעשה פחד, אחרי שאני מסמן. אולי זו היתה פשטו פאזיות בחזה, ואם אני אסמן: 'התרגשות', ואז זה ילך לשם. באופן דומה – 'עצב', וכן הלאה. אז התיוג הוא לא פעילות ניטראלית, אלא חלק מהפיברוק של מה שקורה, לעתים קרובות. מובן?

אז – לא טוב לא רע, לא נכון או לא – אבל לשיים משהו ייפתח אותו בכיוון מסוים, ולא לשיים אותו – יפתח את זה אחרת. אז שחקו עם זה. אלו חיינו, זה המרקם של חיינו, בתוך ומחוץ לריטריט. אתמוך בבוקר הצגנו את הרעיון, שקראנו לו במלים שונות – של בלון, או ביצה – מרחב גדול יותר, לא כ"כ ממוקד בציר המרכזי בדרך צרה, אלא מקיף את כל הגוף, וחש את הכוליות של חוויה של הגוף. כמה אנשים אמרו – שזה לא נוח אם אתה אומר 'בלון' – כי אז צריך להרגיש שיש לזה קרום או גבול. לא חייב להיות כך. זה יכול להיות גם מרחב רוטט, ולא מוגדר. מה שאנחנו עושים זה – לגלות את התחושה של המרחב הזה כאן. זה הכל. לגלות את המרקם של זה. אנחנו יכולים לומר, ואולי אלו מילים טובות יותר – 'להיפתח לחוויה של גוף האנרגיה'. מישהו אמר: זה קונספט, דימוי, וזה לא מתאים לי. ובכן  -זה אכן קונספט, או דימוי; אבל הייתי מאתגר ושואל – מה אינו קונספט או דימוי? קונספטים או דימויים הם שימושיים, משום שהם מנחים ומדריכים את תשומת הלב, ובמקרה הזה -מכוונים את תשומת הלב וההכרה לכיוון ש, אם אנחנו קצת קשוחים עם שפה – לתפיסה מסוימת. הכל בחיים הוא תפיסה, בסופו של דבר. ויש שאלה – אילו תפיסות הן מועילות, ואלו לא כ"כ מועילות. אז תפיסה של שדה כאן, והתחושה בו – יכולה להיות תחושה מאוד מועילה, ומזינה. אז אם אני אומר שיש בלון כאן – כמובן שזה לא אומר שבאמת יש פה בלון, אלא בא לפתוח צורה של תפיסה, שיכולה מאוד להועיל, לאורך זמן. ומה אנחנו רוצים לעשות שם? להיפתח לזה, ולבלות שם, ובעיקר – עם המרקם של זה. אז איך זה מרגיש? מה הרטטים? האנרגיות? התחושות של המרחב? אולי יש אזורים שמרגישים מאוד שונים האחד מהשני, או שהכל מרגיש אותו דבר – גם בסדר. להרגיש, ולשים לב. ואם זה נעים קצת – ליהנות מזה, וממש לרחוץ בזה. יש משהו מאוד מרפא, פוטנציאלית, לגוף, לתאים ולהכרה. אז ממש טוב להינות מזה, ולבלות קצת. הבודהא אמר: 'זה תענוג שאני ארשה לעצמי'.

ולהמשיך למתוח את זה, כי האינסטינקט יהיה – שזה יתכווץ. כשאני מוסח – זה יתכווץ, כשאני עייף – יתכווץ, ולפעמים סתם – יתכווץ אז להרחיב, למתוח, למלא את המרחב במודעות.

אז עד כאן בסדר?

יופי.

אז אציג עוד כמה דברים היום. דברים קטנים.

מה התודעה החושבת עושה עם כל זה? מה היא עושה עם החוויה ברגע? יש לנו חוויה, כאב לב, היעדר תחושה, או משהו. מה התודעה החושבת עושה – איך היא מתייחסת, מעריכה, חושבת, מודדת – מה היא עושה ביחס למה שקורה? אני בטוח שנתקלתם בזה. כשלימדתי את זה במקום אחר לימדתי את זה ביום הראשון. משהו קורה – והתודעה החושבת לא יכולה להניח לזה לבד – היא קופצת ומתערבת, משוכנעת בצדקת הערכותיה. מה התודעה החושבת עושה עם החוויה?

כשאנחנו מדברים על מיינדפולנס – יש לה איזה רוחב. היא לא רק עבודה באובייקט, אלא יש לה תחושה לגבי – מה עוד קורה בתמונה, מה עוד בשדה. אז – אני בתשומת לב, אולי לאורך הציר המרכזי, אבל אני שם לב – מהן התגובות, מהן ההנחות? מהן ההנחות של התודעה על מה שקורה, על החוויה? אני לא מתכוון עדיין – וכנראה לא נגיע לזה בריטריט הזה – על מה התודעה אומרת לגבי הסיפור שמעורב כאן. זה בעצם ממש חשוב, אני מרגיש שהסיפורים שלנו זה חלק שממש חשוב לעבוד איתו במיומנות.

אז כאן – אם אני עם רגש מסוים – כמה מהר התודעה נכנסת ואומרת: 'זה לא בסדר'. 'יש פה משהו לא נכון'. 'זה לא צריך להיות כך'. וכמובן, לאדם אחר, או לאותו אדם בזמן אחר – אם אני מרגיש טוב, חיובי – 'זה לא יכול להיות מה שאמור לקרות, אני בטח מתעלם ממשהו'. או – תחושה שמה שהוא טוב, נוח, מביא רווחה – הוא חסר ערך, או שווה פחות ממה שקשה. כי מה שקשה – זה אמיתי יותר, ואז אני מגיע לשורש של ה'ענינים שלי', וזה זוכה לאיזה מעמד נישא. אז – מה התודעה עושה בזמנים שונים? וכמובן – אם אני לא ממש מרגיש כלום – 'אני צריך להרגיש משהו חזק יותר', או – 'צריך להרגיש משהו בהיר יותר', או – 'זה לא צריך להשתנות כ"כ הרבה', 'צריך להישאר יותר יציב'; או – 'זה צריך להיות שונה', או 'צריך להיות יותר קתרסיס'. או: 'מה זה אומר עלי, שאני מרגיש את זה עכשיו'. 'שוב' – אני מרגיש מדוכא, או אני כועס, או אני מרגיש חסימה. יש את הכיווץ הזה בבטן, או באזור הלב, ואני מסיק משהו על עצמי – כי יש מתח איפשהו בגוף. ואולי יש מתח באופן תדיר כשאני מסתכל, ואולי אני מסיק משהו על החיים שלי, על האישיות שלי. וזה כ"כ מכאיב – שהתודעה מאמינה לזה, ומסיקה השקפות עצמי מסוימות. מאוד מגביל, מאוד קשה. 'מה זה אומר עלי שיש את החוויה הזו'. זה טוב שזה עולה – טוב שאנחנו רואים את זה. במקום לראות את זה כבעיה, ולחשוב: 'הלוואי והייתי יכול להיפטר מזה, וכך למדוט היטב', למעשה – זה ממש טוב לראות את זה, ממש טוב שזה עולה, והתודעה יורקת את כל השיפוט הזה. כי זה בדיוק מה שקורה לנו בחוץ, כל היום. אולי אנחנו מודעים לזה, או לא, או חצי-מודעים, אבל ממש טוב שזה יוצא לאור הזרקורים. אז אפשר לראות את זה כהזדמנות. השיפוטים האלו באים – ויש להם אפקט עצום. לגבי מי אני, ומה עולה עבורי בחיים האלו, ואילו נתיבים פתוחים או חסומים עבורי. משום שאנחנו מאמינים במה שהתודעה אומרת – יש לזה נזק עצום. אז טוב שזה עולה. האם אני יכול לראות את זה? לשים לב לזה? ו-האם קצת ספק יכול להיכנס לתמונה? יש קצת מרחב סביב זה, ואז 'אולי זה לא בדיוק נכון, גזר הדין הזה על עצמי, על החוויה?'

אז אני תוהה אם אנחנו יכולים לעשות כמה תרגילים מדיטטיביים.  

אפילו לא צריך להכנס לתנוחה. אנחנו רוצים שזה יהיה ממש מהיר. לא צריך להתארגן וכאלה – אני יכול לשים לב לאיך אני, בכל מצב או אני נמצא. איפה שאתם – תרגישו את הגוף.

תרגיל קצר ראשון:

תחושה של ישיבה שוב. להשתקע בגוף, ואז להתכוונן למה שדומיננטי, או לחוויה – בציר המרכזי. ידיים פתוחות, עדינות של מודעות. למצוא את הדרך לשכם לתוך התרגול.  עכשיו – אי אפשר ממש לשים לב למחשבות או להנחות של התודעה, אלא כנראה שמים אליהן לב יותר ב'סביבה', כמעט בשוליים של מה שקורה. אז בעת שאתם שמים לב לציר המרכזי – האם אפשר לשמוע מה התודעה אומרת, מהן ההנחות? מה שהן לא יהיו, האם אפשר לתת להן לגלות את עצמן?  

לפעמים אפשר לשים לב למה שקורה בשולי החוויה, לפעמים זה יותר מרכזי.

האם זה היה אפשר לשים לב למשהו שם?

אז בואו נעשה את זה שוב.

אותו דבר, גישה מהירה פנימה. להרגיש את הגוף, ולפתוח עוד קצת, כדי לשמוע – מהן ההתייחסויות? ואנחנו יכולים לזרוע, בקלילות – זרעים של ספק.

אז זו הרחבה מסויימת של התרגול, ואפשר , לפעמים פשוט לבדוק: 'מה קורה שם?'

אז יש להיות מודעים למה שהתודעה החושבת עושה ואומרת, ובואו ננסה משהו אחר.

תרגיל קצר שני:

היכנסו למדיטציה שוב, מדיטציה – במרכאות. לחוש את הגוף, למצוא אותו. להתכוונן לחוויה בגוף. עכשיו – רק מתחברים. האם זה יהיה  אפשרי, אפילו לרגע או שניים – להציג את המחשבה, בכוונה לחשוב: החוויה הזו, כרגע, מה שעולה עכשיו – זה בדיוק נכון. זה ממש מושלם. אני בכוונה חושב משהו מסוים ביחס לחוויה. 'זה הגילוי הנכון בדיוק'. 'האנטיליגנציה האינטואיטיבית של הישות – מתגלית כך', וזה בדיוק נכון. מציע לי בדיוק מה שנכון.

האם זה מרגיש אפשרי? האם אתם שמים לב לאפקט? יכול להיות שלא יהיה, לפעמים יהיה אפקט, לפעמים לא, לפעמים תהיה רתיעה דווקא. כל מיני דברים.

אנחנו יכולים להיות מודעים למה שהתודעה עושה, ואני יכול גם להציג גישה מסוימת. מה זה אומר? זו 'קופת שרצים' שלמה, אם חושבים על זה. מה זה אומר – לבטוח במעמקי הישות? 'מה שעולה זו תוצאה של מעשי העבר' – זו השקפה אחת, ואפשר לשחק עם השקפה אחרת – מה שעולה זה ביטוי של תבונה עמוקה, של תודעה נבונה ועמוקה. זו השקפה אחרת. אז יש השקפות שונות – ויש גם רמה אחרת – שהיא לשים לב לכך ש-ההשקפה שיש לי משפיעה על החוויה. אז בין אם אני מאמין בהשקפה הזו או לא, כשאני רואה משהו, חווה משהו – להשקפה שיש לי יש השפעה על החוויה. אז אפשר לשחק עם זה – לדקה, או כמה שניות. אנחנו מנערים את ההכרה מהסימטאות אליהן היא נכנסת. האם זה מרגיש בהיר מספיק?

תרגיל שלישי ואחרון – מהיר וקצרצר. ואלו דברים שאתם יכולים 'לזרוק פנימה' לתרגול לשכם, ואולי יניעו משהו. היום בבוקר ניסיתי להציג את הקונספט שיש לנו מידה מסויימת של אנרגיה תודעתית שנמצאת בתוך רגש, ולתשומת הלב גם יש אנרגיה, ואם האנרגיה של הרגש גדולה מזו של תשומת הלב – אנחנו בצרות. אבל אם האנרגיה של תשומת הלב יכולה להיות גדולה יותר – אנחנו מרגישים שאנחו במקום טוב יותר, ואנחנו יכולים לעבוד יותר. אז השאלה הגדולה היא – איך אני יכול להגביר את האנרגיה של תשומת הלב, ביחס לזו של הרגש? בואו ננסה משהו.

תרגיל קצר שלישי:

בכל תנוחה שאתם – להגיע לגוף, להשתקע בו, להתחבר לחוויה, פשוט לדעת אותה.  ועכשיו – לחתוך, לקצוץ – עבר ועתיד. לקצוץ. הם לא משנים. רק הרגע הזה, עכשיו. שום דבר אחר. הרגע המיידי הזה. וקשה להשהות את זה. אפשר להירגע קצת, ולצלול פנימה שוב. למצוא גוף, חוויה, ולקצוץ, לגדוע – עבר ועתיד. וכל מה שיש לך זה המיקרו-רגע הזה. שום דבר אחר. כלום.

האם זה מרגיש אפשרי לקבל מושג של זה? כנראה שיהיה קשה לשמר את זה.  אנחנו כל הזמן מדברים על 'להיות ברגע', אבל אני הייתי אומר – שחלק מאיך שהתודעה עובדת זה להכניס שוב ושוב עבר ועתיד. זה חלק חשוב מאיך שהתודעה עובדת. אבל יכולים להיות לנו רגעים אנרגטיים כאלו – של גדיעה של עבר ועתיד. לעתים קרובות אנחנו מביאים פנימה עבר ועתיד בצורה שמתישה אותנו. 'המתח הזה בכתף', או 'העומס הזה על הגב – היה שם כל כך הרבה זמן, ובכל פעם שאני מרגיש את זה ברגע – אני מביא את כל השנים, ואת כל המסקנות על עצמי מתוך כל השנים האלו, ואני מקרין כלפי העתיד: 'זה יהיה שם". ואם אלו לא שנים, אלו דקות או שעות, ואני סוחב דבר גדול, ומנסה ללכת או לשבת על קורה גדול שהולכת אל העבר והעתיד,  וזה נותן יותר אנרגיה לרגש, בהשוואה לתשומת הלב. אז כשאני קוצץ את זה – אני מקל את זה, מסיר משקל. זה עוד משהו שאפשר לשחק איתו. אתם יכולים לזרוק את זה פנימה ולראות מה זה עושה.

אז העניין הזה של להיות מהיר – זה ממש חשוב כי, ואמרתי את זה בשיחת הפתיחה – אנחנו יכולים לצפות שמדיטציה תהיה מרחב שבו אני לא מוסח, צריכה להיות לי תשומת לב יציבה, ואם לא – אז אני לא עושה מדיטציה. בהקשר של מה שאנחנו עושים – להיות מוסח זה כמו החיים שלנו. אני הולך ברחוב, ומליון דברים קורים – מישהו מדבר, יש הודעות וטלפונים, הסחת דעת כל הזמן. אלו החיים, ואנחנו רוצים את היכולת – לבדוק במהירות. אז אם אתם מוסחים – זה טוב, ולא צריך להילכד בהשקפה 'אני לא צריך להיות מוסח'. משהו מעניין מאוד קורה – אם אני משהה את תשומת הלב על מה שקורה, אבל אם תשומת הלב קופצנית – זה גם טוב ומועיל.

בואו נשב יחד, ויש לכם טווח של דברים לעבוד איתו, אז לא צריך לכרוע תחת זה, אלא – קחו את מה שמועיל ברגע, ועבדו עם זה.

סיכום:

במסורת הזו, של מדיטציית תובנה – אנחנו מדברים הרבה על המשכיות של תשומת לב, של מיינדפולנס, וזה מאוד מעצים לתרגול – לנסות להחזיק המשכיות של תשומת לב, ו-במיוחד בשבילנו עכשיו – שווה לשמור בתודעה את האפשרות של לבדוק, שוב ושוב – לצלול ולבקר – מהי החוויה, ולעבוד איתה, ואפילו במנות קצרות – יכול לעשות הרבה מאוד. אז בכל מקום. בתור לאוכל, או בהליכה לתה – לבדוק. לפעמים זה מועיל קצת – אם אתם מאיטים קצת את התנועות הפיזיות – האפשרות להיות במגע עם מה שקורה – תיהנה מהאפשרות של איטיות, ותשומת הלב יכול להכנס יותר בקלות לחוויה. אחרי קצת יותר תרגול של זה – זה כבר לא משנה. מהיר, איטי, כל דבר. אז – זה יכול להיות מועיל – לתבל את היום, להאט את התנועות הפיזיות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.