רוב ברבאה: דרכי ראייה משחררות 2: דוקהא

השיחה הזו ניתנה ביום השביעי מתוך עשרים הימים של ריטריט: 'מטא וריקות', שרוב לימד יחד עם קת'רין מק'גי ב2011.

http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/12531/

דיברנו על הרעיון הזה – של פיתוח דרכי ראייה, טיפוח אימון בדרכי ראייה והתייחסות לרגע, לחוויה. אנחנו נחקור שלוש כאלה במיוחד, למרות שגם 'להישאר במגע' היא כזו, וכך גם ה-מטא. אבל יש שלוש שנדגיש במיוחד. הראשונה הייתה הארעיות. עכשיו, כמו שאמרתי – אנחנו נעים/ות די במהירות דרכן, כי אני רוצה לתת לכם/ן לשחק איתן, וא/נשים שונים ימצאו אחדות מביניהן מועילות יותר מאחרות. יכול להיות שתנסו את זו, אבל תראו שהראשונה יותר מתאימה, ואחרי שתנסו את שלושתן – תחליטו במה להשקיע.

יש שתי דרכים ליישם את דרך הראייה השנייה. הראשונה מביניהן – היא רק פסיעה קטנה מדרך הראייה של ארעיות. דרך הראייה השנייה, המאפיין השני הוא דוקהא. זו מילה מאוד עשירה, שבד"כ מתרגמים/ות כ'סבל', אבל זו מילה מאוד עשירה עם הרבה רוחב, עומק ועידון בתוכה. למטרתנו – לדרך התרגול הזו – אנחנו יכולים/ות לתרגם כ'בלתי מספק'. זו דרך להשקיף על התופעות, החוויות, האירועים, ולראות דרך העדשה שיודעת שהדבר הזה, יהיה אשר יהיה – הוא בלתי מספק מטבעו. כלומר – כל דבר שנולד, שעולה, שהוא ארעי, כל תופעה מותנית – הוא בלתי מספק, גם בגלל שהוא ארעי. הוא לא יכול לספק אותי לאורך זמן, כי הוא ארעי. אני לא יכול ליהיות שמח/ה לנצח מהאירוע הזה, מהתופעה הזו. בגלל טבעם החולף של דברים – הרי שהם בלתי מספקים. כדי לראות את זה – אנחנו רואים ומסמנים דברים כ'בלתי מספקים'. צליל הציפורים – יפיפה, אבל לא יכול ממש לספק אותי, כי הוא ארעי. התחושה הזו, מה שלא תהיה, נעימה או לא – לא מספקת, לא מספקת.

כל שלושת המאפיינים – הם דרכים לתמוך בוויתור, בהרפיה. זה כל מה שהם. אלו הן פשוט זוויות של תמיכה בוויתור – ברגע. אז כשאנחנו מתייחסים/ות למשהו כ'בלתי מספק" – אנחנו משתחררים/ות, משחררים/ות את האחיזה, במובן מסוים – מהדבר הזה. אנחנו משחררים/ות, לא נאחזים/ות, וגם רואים/ות שאנחנו לא צריכים/ות לדחות שום דבר. זה פשוט דוקהא, זה פשוט לא-מספק. במסורת הנוצרית המיסטית יש שתי אמירות יפות: Holy discontent – חוסר שביעות רצון קדושה – התחושה ש'כל חוויה שהיא – נחמדה, מלכותית, יפה, יומיומית, משעממת, קשה – מתייחסים/ות אליה כ: זה לא זה. 'זה לא יכול לעשות את זה בשבילי'. התחושה הזו של חוסר שביעות רצון קדושה – זה משהו שמתרגל/ת אמור/ה להוקיר. מישהו/י לא פשוט מרוצה מהתבוססות ומהשגה של מה שהוא/היא רוצה בעולם התופעות; ומתוך זה באה תחושה של Holy disintrest – חוסר עניין קדוש. והדגש פה הוא על הקדושה. אז זו לא תחושה של חוסר שביעות רצון סתם כי אני מבואס/ת, או חוסר עניין כי אני משועמם/ת, והייתי מעדיף/ה לראות טלוויזיה או משהו. אלא – אלה דרכים להתייחס לרגע הנוכחי, ולקרקס – למופע – שחולף מול עינינו ברגע הנוכחי, בהכרה. למייסטר אקהרט – אולי המיסטיקן הנוצרי המעמיק ביותר – יש לימוד, שהוא לימוד מדיטציה בעצם: Let go of creatures. הרפה ממה שנוצר. והוא לא מתכוון – שלא יהיה לך דג זהב, או משהו כזה. אלא – כל דבר שהוא נוצר, שנולד, שהוא תופעה מותנית – הרפה/י ממנה. כי מה שנוצר, במסורת הזו – לא יכול להיות היוצר האמתי. אם את/ה רוצה לדעת מהו אלוהים, במסורת הזו – עליך להיות לא כבול/ה למה שנוצר. אני לא אומר יותר על זה, כי יש שם הרבה, ואני רוצה להישאר צמוד להוראות. זה יכול להישמע כמו משהו מכחיש – חיים, או משהו כזה. אני לא הייתי רואה את זה בכלל ככה, אלא להפך – זה לא מגביל את החיים, או להיות מוגבלים/ות ל, או על ידי – החיים.

אז מה קורה? מה קורה אם אני לא תפוש/ה בתופעות, ולא מוגבל/ת על ידיהן? אם אני שוהה באופן הזה של התייחסות: לא להיות תפוש/ה, כבול/ה כך? לגבי הכל: להרפות, להרפות, להרפות. זו לא הכחשה, כמובן – וזכרו – דרכי הראייה האלו הן פשוט מודים, הילוכים של מכונית. בזמן אחר – כמובן – כאב הלב המסוים הזה – אני צריך/ה לחקור אותו, להבין אותו, לראות מאיפה הוא בא, לעבוד בדרך אחרת. אלו מודים, הילוכים. וזה לא ניתוק. זה לא שעמום, או חוסר עניין יומיומי – דברים כאלו הם ביטויים של סלידה. איפה שיש שעמום – יש סלידה. סלידה היא חלק משעמום, דחייה של החוויה. אם אנחנו נותנים/ות לעצמנו לשחק עם זה, וזה מאוד קרוב לארעיות. לתת לדברים לחלוף – כי הם לא יכולים לספק באופן מלא – זה לא דבר קר. זה בכלל לא מוביל לקרירות. כשאני אומר שמשהו לא מספק – אני לא דוחה אותו, או חושב שהוא מגעיל, או נדחה על ידו, בכלל לא. אלא – זה תרגול של שחרור האחיזה. וויתור, הרפיה.

אז זה הראשון – זה צעד אחד מהארעיות.

השני – הוא יותר… עבודה ישירה יותר עם היחסים עם התופעות. גם הראשון, אבל פה זה ברור יותר. זרקנו את המילה הזו: וודאנה. ומה שזה מתייחס אליו זו התחושה שמלווה כל חוויה, בכל אחד מהחושים – של נעימות, אי נעימות או משהו באמצע, ניטראליות. זוהי ה-וודאנה. כל דבר מורגש כנעים/לא נעים/ניטראלי. כשיש וודאנה – יש תגובה אוטומטית יחד אתה. כשהיא נעימה – אנחנו מחזיקים/ות אותה, ורוצים/ות עוד. וכשהיא לא נעימה – אנחנו דוחים/ות אותה. ניטראליות יכולה להוביל לכל מיני כיוונים. אפשרות אחת היא – שאני אאבד עניין, אחליט שאין פה מספיק דברים מעיינים ואדחוף את זה מתוך שעמום ותחושת חסר, או אלך לאיזו פנטזיה. ובזה אנחנו מעוניינים/ות – ביחסים עם חוויה או תופעה.

איך אני יודע/ת מהם היחסים האלו? איך אני יכול/ה לומר אם זו אחיזה – ניסיון למשוך משהו בכיווני, או לדחוף אותו? מה אומר לי את זה? בבירור – לפעמים ה-מיינד צורח – 'אני חייב לצאת מפה!' או 'זה נורא!' – ואז ממש ברור מהם היחסים, בגלל המחשבות. אבל לעתים קרובות – הרמה הזו של הריאקטיביות יכולה לשקוט לעתים, ועדיין – יש נוכחות של סלידה והיאחזות, אבל זה לא מתבטא כמחשבה של דחייה או תאווה. איך אני יכול/ה לשים לזה לב, אם המיינד לא אומר לי את זה על ידי מחשבה? ובכן – אם יש איזה ריווח בתודעה, אפילו קצת ריווח, עם המרחב של הגוף – אני יכול/ה לקבל תחושה, בגוף – של מצב בו סלידה או היאחזות נמצאות בסביבה. למעשה – בסלידה יותר קל להבחין, בדרך כלל. בכל מקרה, אני אוכל להבחין במידה מסוימת של מתח או התכווצות של הגוף בכל מצב שבו יש היאחזות או סלידה. זה יכול להיות באזור אחד – והכתפיים ממש יעלו, או אולי הבטן מתכווצת, או אזור אחר. זה יכול להיות רק בתחושה המרווח של כל הגוף. המרחב של הגוף מתכווץ. בגלל זה חשוב לשמור על רגישות לכל הגוף. זה משקף את המיינד יותר בבירור, לפעמים, מהמיינד 'עצמו'. לפעמים זה מאוד ברור וגס, ולפעמים הרבה יותר עדין – תחושה עדינה של הגוף מתכווץ או נעשה מעט אינטנסיבי, במרחב של הגוף. אני אזרוק משהו עכשיו, כי מתישהו, בריטריט הזה או אחר זה יהיה שימושי – שלפעמים זה אפילו יותר מעודן מזה, ואפילו אי אפשר להרגיש את זה במרחב של הגוף – ויש רק קצת סלידה, או ניסיון להיאחז במשהו, וזה אפילו לא משתקף בגוף, כי הוא נעשה כל כך פתוח, או רך, או שהוא נעלם – ואז זה מתבטא בתחושה של המרווחות של התודעה. התודעה פתוחה מאוד, והמרחב הזה מתכווץ קצת. זה משקף את הנוכחות של משיכה ודחיפה עדינות.

אז – מה לעשות? בצורה השנייה של המאפיין של דוקהא – אנחנו נעשים/ות רגישים/ות לנוכחות של סלידה או היאחזות – ורואים/ות אם אנחנו יכולים/ות להרגיע אותם. אז – זה מעניין, כשיש משיכה או דחיפה, הגוף מתכווץ או נעשה אינטנסיבי, ובאופן מעניין – אם אני מרגיע/ה את הגוף – ההיאחזות מרפה. זה עובד בשני הכיוונים. האם זה הגיוני?

אני אחלק את הדרך השנייה הזו לארבעה אופנים קצת שונים. אז יש הרבה אפשרויות.

האפשרות הראשונה היא לעשות את זה שוב ושוב – פיתוח רגישות לתחושה של משיכה ודחיפה, דחייה והחזקה, פיתוח רגישות לתחושה הזו, והרגעה שלה. ושוב. ושוב. עושים/ות את זה שוב ושוב. מרגיעים/ות את המשיכה והדחיפה. עם זה – אני רוצה להרגיש, בגוף – איך זה מרגיש למשוך ולדחוף? איך זה מרגיש כשיש סלידה והיאחזות, ואיך זה מרגיש כשיש הרפיה, שחרור מסלידה, התנגדות והיאחזות? בראש ובראשונה – זה מרגיש יותר טוב. כשיש היאחזות וסלידה – זה לא מרגיש כ"כ טוב. נכון? אז הדרך הראשונה – דרך הגוף – מרגיעים/ות שוב ושוב. דרך הגוף מרגיעים/ות את מערכת היחסים עם העניין.

האפשרויות השנייה והשלישית – קצת חוזרות על מה שאמרתי על 'אי-המספיקות' קודם. לפעמים את/ה מתרגל/ת ואת/ה שם/ה לב ליחסים עם משהו, ושם/ה לב שיש סלידה, נניח עם כאב גופני. יש סלידה, ודרך להרגיע את היחסים עם זה – זה להזכיר לעצמך את הארעיות של זה, להתכוונן אליה שוב, לראות אותה. כשאני רואה את הארעיות – יש נטייה לשחרר, לוותר. לפעמים – כשאנחנו משתמשים/ות בארעיות כדי לעזור לשחרר דברים – אם יש תחושה של מרחב וחלל שנוצר בתרגול – אפשר ממש לראות תופעות נעלמות, מתפוגגות אל תוך החלל. האפשרות לראות אותן נעלמות, כמו טיפות גשם שנוחתות על האגם, ונעלמות – ולראות את ההתמוגגות שלהן ולתת להן להתמוגג – עוזרת מאוד לוויתור, להרפיה. ודרך נוספת – פשוט לראות את התופעות כלא-מספקות. לסמן אותן כך: 'לא מספק, לא מספק'. שוב ושוב. זה מרגיע את היחסים.

והאפשרות האחרונה – להביא את עצמך ממש קרוב למה שקורה – אולי זה כאב בגוף, או רגש, אולי… מה שלא יהיה – לבוא ממש קרוב עם המודעות, ואז – במקום להיות ממש בהיר/ה לגבי מה זה, ולשים לב בקפידה לכל פן של התופעה – להתקרב ממש, ואז – לאפשר. לאפשר. אפשר להשתמש במילה כלחישה, או הצעה עדינה – לאפשר את הדבר הזה, את החוויה או התופעה הזו – באופן מלא וטוטלי ככל שניתן. אז כאן אנחנו ממוקדים/ות ביחסים, ומעודדים/ות יחסים של 100 אחוז אפשור עם משהו. להיפתח למשהו. אני לא צריך/ה להיות מאוד בהיר/ה לגבי החוויה. אלא להתקרב – ולהיפתח, לאפשר. או אפשר לומר – לקבל בברכה. Welcoming. אז אני לא כ"כ מעוניין/ת בבהירות לגבי האובייקט, אלא ביחסים אתו. בזה אנחנו מעוניינים/ות. זה יכול להיות כלפי אובייקט, או פשוט כלפי ה-וודאנה – זה לא ממש משנה.

עלתה אתמול שאלה לגבי הפחד, וגם שם – ליצור חלל – ולאפשר את החוויה. לקבל, להיפתח לחוויה. אפשור – זו השקטה של סלידה, אבל זו גם לא היאחזות. זו גישה אחרת – אין סלידה, אבל גם לא היאחזות. שוב ושוב – אפשור. תרגול מאוד יפה. ממש ממש יפה.

וגם – אם אני משחק ורואה מה עובד בשבילי בזמן כזה או אחר – אני מתחיל לראות משהו, ואמרנו את זה בעבר, אבל זה כל כך חשוב לזור ולומר ולראות את זה – אני רואה ש99% מהסבל, הדוקהא – מגיע ממערכת היחסים עם החוויה. הסלידה וההיאחזות, ולא מהדבר עצמו. סבל מגיע מהיאחזות וסלידה. בשפה אחרת – הדבר עצמו הוא ריק מבעייתיות. זו תובנה שאני רוצה לראות שוב ושוב עד שהלב לא יכול להתווכח – הדבר עצמו הוא לא הבעיה, אלא אם אני הופך/ת אותו לכזה דרך סלידה והשתוקקות. וכאן, שוב – התחושה הממשית היא החשובה. הנה אני יושב/ת, ונניח – יש את הירך הפצועה – אני מרגיש/ה את הסבל בזה. ואני רוצה להרגיש את אי הנחת, הסבל, שמגיע עם סלידה והיאחזות, ובעת שאני מרפה, מוותר – בכל דרך שאני עושה את זה – מאפשר/ת, או מרגיע/ה את היחסים, או רואה את זה כלא מספק ומרפה – כשאני מאפשר/ת את זה – מידה מסוימת של חופש, ולו גם קטנה – מידה מסוימת של הקלה, של נחת, של שלווה, ריווח, אפילו חדווה. חשוב להרגיש את ה'לפני' וה'אחרי'. לכל מהלך כזה יש שני צדדים: הכאב של ההיאחזות והסלידה, וההקלה בוויתור עליהן. ואני רוצה שתהיה לי תחושה ברורה, בכל הישות – של שניהם. אני צריך/ה לטעום את הכאב, ואת השחרור. אם אני לא טועם/ת את זה – התובנה לא נטמעת, ברמת תאי הגוף.

עכשיו, זה יכול להיפתח בהרבה דרכים, ועליכם לקחת את זה ולשחק. זה אפשרי, לפעמים, שמישהו/י מוצא/ת דרכים לשחרר ברגע, ביחס למשהו, ומישהו משחרר מאיזה כאב – ולפעמים אני יכול לשים לב שכשיש וויתור – רוגע מתאפשר, יציבות מתאפשרת – רוגע או יציבות מגיחים, מתגלים. למה? כי משיכה ודחיפה זה בדיוק מה שמעצבן את ההכרה. אין שום דבר אחר שמעצבן את ההכרה מלבד משיכה ודחיפה לגבי דברים. אז לפעמים שאני מוותר/ת – יש קצת יציבות, או הרבה – לפעמים – שמגיעה לישות, לגוף, למיינד – דרך הוויתור. תיהנו מזה. תנו לעצמכם/ן ליהנות מזה, לרחוץ בזה קצת. לפעמים יכול גם להיות שבגלל היציבות שהתאפשרה מהוויתור – בגלל היציבות – האגם רגוע יותר, ואני יכול לראות יותר בבירור. יותר לעומק. אני יכול/ה לראות יותר בעדינות. ואולי אני יכול/ה לראות שכבות עדינות יותר של היאחזות ושל דחיפה. אז, במובן מסוים, בגלל היציבות – מה שמתאפשר זה יותר רגישות למשיכה ודחיפה, ברמה מעודנת יותר. ואולי – אני יכול/ה להרגיש את זה, ואולי יש דוקהא עדינה עכשיו. לא משהו שאפשר ממש לקרוא לו סבל, אבל סוג מסוים של מגבלה, של כיווץ – ואולי אפשר לשחרר גם את זה, ואולי יש עוד רמה. לפעמים – יש אפשרות של שביל של עידון הולך וגדל – שלוקח אותנו מטה-מטה, אל תוך שכבות של משיכה ודחיפה, ראקטיביות, היאחזות – שמתקיימות כל היום וכל הלילה בלי שאנחנו מודעים/ות. ומה קורה כשאני מתחיל/ה להתיר אותן, לשחרר שם. מה קורה?

התרגול פה הוא פשוט לשחרר. בין אם זה יותר מעודן ממה שהיה קודם, פחות מעודן או אותו דבר – התרגול הוא פשוט להיעשות מודע/ת לאיך משיכה ודחיפה מרגישים, ולשחרר. זה תרגול מאוד יפה. וזה תקף לכל החוויות. זה מפתה להתמקד בחוויות קשות, אבל מה אם נתמקד בחוויות ניטראליות – מהי סוג המשיכה והדחיפה שמתרחשת סביב ניטראליות? או חוויות נעימות? לכלול הכל, לא רק את הקשה.

מידה מסוימת של מרחב, אולי הבועה שסביבה הגוף – עוזרת לנו להיעשות מודעים/ות ליחסים עם דברים. אם אני יותר מודע/ת לדבר עצמו, וזה יכול להיות מאוד מועיל לשים לב כך לפעמים, אבל לעתים קרובות – אנחנו מסנוורים/ות לגבי מהם היחסים, כי אני כ"כ שאוב/ה לתופעה עצמה. שוב, הכוונה ממוקדת של תשומת הלב, וגם פתיחה שלה – אלו אפשרויות מאוד מועילות. והיכולת הזו שיש לנו, כא/נשים – לבחור בין זה לזה, לפעמים כך ולפעמים אחרת – זה ממש חשוב בשלב זה – כי כל דרך תגלה תובנות שונות לגבי ריקות. לא נקבל את כל התמונה עם רק אחת משתי הדרכים. אז – לפעמים פתוח יותר, לפעמים מכוון יותר. אז לגבי הכאב בירך – אפשר ללכת ממש אליו, ולראות אם אפשר להרפות ביחס אליו, או לעבוד באופן הרבה יותר פתוח, ולתת ל-הכל להיות. אז – קחו את כל זה לתרגול לזמן מה. כפי הנראה תמצאו, בכל מיני מובנים – שזה תרגול יותר רך. יש בו משהו מאוד יפה במובן הזה. אתמול עלתה שאלה על עשייה, ולפעמים א/נשים מרגישים/ות אמביוולנטיים/ות לגבי עשייה בתרגול. התרגול הזה, וגם תרגול ה-אנטא שיבוא לאחר מכן – הם למעשה פחות עשייה מהמצב הרגיל שלנו. הם לא נראים כך. אני כ"כ רגיל/ה למשוך ולדחוף, ולמשוך ולדחוף, ולמשוך ולדחוף – וזו בעצם העשייה, וכשאני מוותר/ת על זה – מה שאני עושה זה בעצם להפסיק לעשות. אבל אני כ"כ לא רגיל/ה לזה, שכשאני עושה את הוויתור זה יכול להרגיש כמו עשייה, בהתחלה. אבל, למעשה, אפשר לעשות את דרכנו למקום שבו זה אי-עשייה, ויש בזה רכות. אנחנו כ"כ רגילים/ות להיאחזות, לאורך כל היום, שצריך להתאמן ב-לא לעשות את זה. אז ההרגל יכול להרגיש לנו יותר קל לפעמים, אבל – הוא לא כ"כ מועיל. אולי זה לא ניכר במבט ראשון – שזה תרגול של לעשות פחות.

במונחי איזון – מטא זה ממש חשוב. אולי עדיף לעשות יותר מטא מתובנה, ובכל מקרה מינימום של חצי מהזמן עם ה-מטא. יש עוד כמה דברים לומר, אבל אני חושב שאתן לכם/ן לשחק עם זה קצת, ולראות מה עולה עבורכם/ן, במקום לומר עוד.

אני לא אומר עוד, בין השאר, כי זה תרגול שיכול להוליד הרבה תובנות. ואני רוצה לתת לכם/ן לתרגל ולראות. מה זה אומר על העצמי, על חופש וכן הלאה. אז בוא נשב בשקט לזמן מה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s