רוב ברבאה: סמאדהי ותובנה

השיחה הזו של רוב ניתנה ביום השני של הריטריט: 'מדיטציות על ריקות' מ2010. אפשר למצוא את ההקלטה שלה כאן:

http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/9550/

 

מה שאני רוצה להיכנס אליו זה סמאדהי, המקום שלו בריטריט הזה, ובתרגול הריקות שאנחנו עושים/ות. חלקכם/ן ודאי מכירים/ות את המילה הזו, סמאדהי, וחלקכם/ן פחות. Samadhi. זו מילה שהבודהא השתמש בה הרבה, הדגיש אותה ודיבר עליה הרבה. בדרך כלל זה מתורגם כ'ריכוז', וזה תרגום סביר, אבל אני לא ממש מעריץ שלו, כי הוא יכול קצת להוליך שולל. כשאנחנו אומרים/ות ריכוז, המיינד נוטה לחשוב על מיקוד מיקרוסקופי. סמאדהי יכול לכלול גם את זה, אבל כשהוא מעמיק – ממש לא בזה הוא עוסק. אפשר לומר ש-סמאדהי זה איחוי של התודעה והגוף, מאוחדים ויציבים במצב של רווחה. הוא מערב את כל המיינד וכל הגוף: מיושבים, יציבים, ומכילים תחושת רווחה. לפעמים א/נשים שומעים/ות על קונספט כמו סמאדהי ומתחילים/ות לחשוב: 'האם יש לי את זה?' 'האם אי פעם זה היה לי?' 'האם הייתי יודעת אם היה לי את זה?' כאילו זה מתג של הדלקה וכיבוי. על הרבה מהקונספטים האלו, כמו גם על מיינדפולנס, חמלה – מועיל יותר לחשוב כספקטרום. למשל רוגע. 'האם אי פעם היה לי רוגע?' אנחנו נוטים/ות לחשוב כך, במקום על רמות שונות של רוגע. אז אנחנו נעים/ות לאורך הספקטרום הזה, ואנחנו רוצים/ות, במקרה של רוגע או של סמאדהי, לעודד תנועה של 'קצת יותר' רוגע או סמאדהי. אז במקום ליצור שניות מוגזמת של 'האם יש לי את זה?' או 'האם אני טוב/ה מספיק כדי שיהיה לי את זה?' שזה, לעתים קרובות האופן בו אנחנו חושבים/ות – אפשר לחשוב על זה בדרך פחות נוקשה וניגודית, פחות שחור/לבן.

בריטריט הזה, כפי שאמרתי אתמול, מוצעים הרבה תרגולים של תובנה וריקות. ומה שהיינו רוצים/ות זה שתעשו שני תרגולים מקבילים, אפשר לומר – שתי שדרות של תרגול מדיטציה. האחת היא התרגולים של ריקות, והאחרת היא סמאדהי. עכשיו הסמאדהי, ואני אדבר על זה עוד – יכול לבוא דרך תרגול עם הנשימה; הוא יכול לבוא דרך מטא; הוא יכול לבוא דרך משהו אחר, ואנחנו נדבר על זה. יש הרבה מאוד אפשרויות. אבל הייתי אומר שכדאי לחשוב במונחים של חצי-חצי. חשבו על ההליכות והישיבות שלכם, וחלקו, בגסות, לחצי: חצי לתרגול של ריקות, וחצי לתרגול של סמאדהי. ובראיונות אנחנו מאוד מעוניינים/ות לשמוע על שניהם, ולמצוא דרך לטפח את שניהם. הם תרגולים מקבילים, והם תומכים מאוד האחד בשני, ואני אדבר גם על זה היום.

אז יש סיבה להציע את זה. לעתים קרובות אנחנו יכולים/ות לשמוע או לקרוא על סמאדהי, ולהבין מתוך זה שזה 'סוג של' לא רלוונטי. שתובנה היא המקום שבו השחרור באמת קורה, וש-סמאדהי זה מסלול צידי. אפשר להבין השקפה כזו, אבל נראה שהיא לא ממש מחזיקה מים. תמיד יש חריגות, אבל ככלל – זה דבר מאוד רלוונטי, והוא מאוד מועיל בדרך של העמקת התובנה והחופש שהיא מביאה. א/נשים לעתים קרובות, ושוב – זה מובן, חוששים/ות שאם הם מבלים/ות יותר מידי זמן עם סמאדהי וייכנסו לזה יותר מידי – הם יפתחו היקשרות או השתוקקות אליו, ויתקעו שם, כי זה יכול להיעשות מאוד נחמד, ושזו תהיה מעין דרך ללא מוצא  והסחת דעת מתובנה משחררת. שוב, זה לא ממש נכון. זה יכול להיות נכון לעתים, אבל באופן כללי לא ממש. ואם זה כן קורה כך – זה תמיד משהו שאפשר לעבור דרכו, ולראות מעבר אליו.

הבודהא היה מעריץ גדול של סמאדהי, ואם תדפדפו דרך המג'הימה ניקאיה, אוסף הדרשות הבינוניות – כל כמה עמודים הוא מדבר על זה: "כפי שנהר הגאנגס גולש, זורם ונוטה לכיוון מזרח, כך גם מתרגל שמפתח ומטפח סמאדהי גולש, זורם ונוטה לכיוון ניבאנה". יש תנועה טבעית בסמאדהי שנעה, לתובנה עמוקה מאוד ולחופש. זו לא תנועה בשני כיוונים שונים.

למה זה כ"כ מועיל? בתוך המצב המנטלי או האיכות של סמאדהי – ישנן הרבה איכויות מועילות. מיינד מיושב ויציב במצב של איחוד ורווחה, מיינד בסמאדהי – הוא מאוד גמיש. לעתים קרובות המיינד לא עושה מה שאנחנו רוצים/ות שהוא יעשה. למעשה, הוא עושה הכל מלבד זה, אבל כאשר המיינד מוצא את דרכו לעבר המצב הרך והמאוחד של רווחה – הצ'יטה – המיינד והלב – נעשה גמיש, קל תנועה, הוא מסוגל לבחור ולהשתמש בגישות שונות. כפי שאמרנו אתמול בלילה – אנחנו משתמשים/ות בגישות שונות, באופן מדיטטיבי, וככל שיש יותר איחוד של סמאדהי, כך המיינד כשיר יותר לנסות כך, וכך – לשחק עם החוויה, עם היחסים שלו אל החוויה והדרכים שבהן הוא רואה אותה. שזה, באופן בסיסי, מה שנעשה פה. הוא יכול לעשות את זה, ולהחליף בין דרכים או אופנים של משחק עם החוויה ועם האופנים שאנחנו רואים/ות וחוקרים/ות וכן הלאה. כאשר המיינד נפתח או מתיישב בסמאדהי במידה כזו או אחרת, הוא נע לעבר מצבים עמוקים יותר של עידון. לפעמים א/נשים נתפשים לעניין של פוקוס, או לריכוז. וכן – סמאדהי כרוך גם בפוקוס – באפשרות של השארת המיינד יציב על משהו כדי לחקור אותו. אני לא יכול/ה לחקור משהו אם אני לא יכול/ה לשמור אותו במוקד תשומת הלב. אז פוקוס זה חלק מסמאדהי, אבל האיכויות האחרות האלו הן חשובות במידה שווה.

עוד אחת מהן היא עידון. זה לא בהכרח מאוד גלוי, אבל כאשר המיינד מעמיק – הוא נעשה מעודן יותר. האיכויות והמרקם של התודעה נעשה מעודן יותר, מזוקק יותר. ובגלל שההכרה יותר מעודנת  -אנחנו יכולים/ות לראות יותר עדינויות ודקויות. וככל שאנחנו רוצים/ות להעמיק בריקות – כך אנחנו צריכים/ות להיות מסוגלים/ות לראות יותר דקויות. אז אנחנו מדברים/ות על הדרך בה, באופן מעודן ביותר, המיינד למעשה מפברק דברים, מפברק את החוויה בדרכים שונות, וחלקן מאוד מאוד מעודנות. כדי להיות מסוגלים/ות לראות זאת, אנחנו צריכים/ות את העדינות והדקות הזו שמגיעות עם הסמאדהי.

יציבות היא פקטור נוסף. יש לה כמה פנים. הראשון הוא, כפי שאמרתי, היכולת להישאר יציב/ה עם דבר אחד, כיוון אחד של החוויה או אלמנט שלה, אותו אני חוקר/ת. אני יכול/ה להישאר יציב/ה, ללמוד על זה, לשאול סביב זה. אני נשאר/ת שם. והיציבות של הסמאדהי מתחילה גם להרוות את הישות כיציבות רגשית. זה לא תמיד קורה באופן לינארי, ועם סמאדהי יש נטייה להיטלטלות לפעמים, אבל יותר ויותר – הישות, הרגש והלב – מרגישים, באופן עמוק יותר ויותר – יציבים ביחס לחיים. ושוב, יש פה חירות גדולה מאוד – להישאר עם מה שאנחנו רוצים לחקור. זה ענק.

בגלל הרווחה שמגיעה עם סמאדהי, ואני מדבר פה על ספקטרום – הרבה או מעט – יש אפקט מרכך, משכך. לפעמים עם ריקות, ומישהו/י שמתרגל/ת את זה או שומע/ת על זה – עשוי לעלות פחד לעתים, או רעד, ואחד הפונקציות של הסמאדהי והרווחה שהוא מביא היא – שהוא מרכך. קל יותר להסתכל על מה שאולי לא היה קל להביט בו קודם, במצב תודעה אחר. זה מובן? זה ממש ממש חשוב. בעיקר אני רואה את זה על א/נשים שעושים ריטריטים עמוקים וארוכים – שהיכולת באמת להיות בסדר, ולהרגיש באמת בסדר כאשר המיינד נפתח לטריטוריות לא נודעות – ממש נתמך על ידי הסמאדהי. בסמאדהי יש חמימות ואהבה. אם אנחנו חושבים/ות על זה במונחים של ריכוז ופוקוס – זה לא משאיר הרבה מרווח לחום ולאהבה של הלב. אבל האמת היא שאם אנחנו מעמיקים/ות בסמאדהי – זה מרגיש מאוד רך. המרקם של החוויה, של הגוף והלב – נעשים רוויים בחמימות ואהבה. וזה מאוד חשוב כאשר התובנה מעמיקה. אז הרווחה הזו, שמגיעה עם סמאדהי – היא ממש חשובה. היא לא שם כל הזמן, היא באה והולכת, אבל כשיש מספיק גישה לזה, מספיק טבילות בתוך הרווחה הזו – זה עוזר לנו מאוד. ואני הייתי אומר, שזה חשוב כמו האספקט של הפוקוס. במיוחד משום שעבור רבים, ולא רק בתרבות שלנו – רק המילה 'ריקות' מצביעה על איזה ניהיליזם. זה ממש לא זה, ואנחנו נדבר הרבה על למה זה לא זה, אבל אם יש אפילו פחד מניהיליזם כזה – הרווחה הזו מאוד עוזרת, משככת.

כל זה מאפשר אקלים עבור הצי'טה (המילה בסנסקריט ללב ותודעה) שהוא האקלים הטוב ביותר לחקירה. כל זה יוצר סביבה פנימית שהיא נחוצה כדי שנוכל לחקור לעומק. אז, לעתים קרובות מאוד, כשאנחנו מדברים/ות על סמאדהי וריכוז בריטריט – זה מפתה לחשוב: 'אה, אני אמור להתמקד בנשימה', ומאוד בקלות – התחושה לגבי התרגול מתכווצת – התחושה לגבי מה שאנחנו עושים הופכת להיות לגבי המיקוד. מהר מאוד, יחד עם זה – המיינד המודד נכנס לתמונה: 'האם אני מצליח/ה להיות ממוקד/ת?' ואם המיקוד הולך טוב, אז נחמד לי, ואם הוא לא, כפי שוודאי יקרה לעתים – אני מרגיש/ה רע, כאילו כל העניין לא הולך. אז – אם נתעדף את המיקוד – המיינד המודד, שמודד את עצמנו – יכנס מהר מאוד, וכל העניין ייטה לשקוע. הרווחה הרגשית, והיחסים הרגשיים לתרגול – יתחילו לשקוע. אז, מאוד חשוב – אפילו, ואולי במיוחד – למתחילים/ות, לראות תמונה הרבה יותר גדולה. למתוח את ההבנה שלנו לגבי מה אנחנו עושים/ות כאשר אנחנו מפתחים/ות סמאדהי. הישמרו מהמיינד שאומר: 'אני מפתח פוקוס, אני צריך להיות בפוקוס, וזה מה שאני מנסה לעשות', ואז מודד את זה. מה עוד קורה? תמיד יש עוד הרבה שקורה שם. אנחנו מנסים/ות להתמקד, כי זה אכן חלק מהסמאדהי – בנשימה או במטא, והמיינד נודד. באופן טבעי, נורמלי, זה מה  שמיינד עושה. הרגע הזה – שבוא הבחנתי שהמיינד נודד – זה רגע של תשומת לב, רגע של ערנות – ברגע הזה אני יודע/ת איפה המיינד. זה רגע של הצלחה, של ניצחון. המיינדפולנס היא חלק מהתמונה הגדולה יותר של הסמאדהי, וזה חשוב לראות את זה. כשאני רואה את זה ומחזיר/ה את המיינד, והוא בורח ואני מחזיר/ה אותו שוב, ושוב – בסופו של דבר, דמיינו – זה כמו שריר גדול שמתפתח. ההחזרה הזו בחזרה היא חלק מהסמאדהי, והיא בונה שריר, כוח – במיינד. הכוח הזה של המיינד זה חלק ממה שאנחנו מטפחים/ות. אז הפעולה הזו של-לראות שהמיינד נדד ולהחזיר אותו – זה דבר מאוד חיובי. אנחנו יכולים/ות לשמוח בו. ואם נראה שבפרקים מסוימים זה כל מה שאנחנו עושים – זה מעולה. אנחנו בונים/ות את השריר הזה.

כשהמיינד מוסח ונודד ל-עבר, עתיד, דאגות, חלומות בהקיץ – אז ברגע של ההבנה של זה – מהר מאוד שיפוט נכנס לתמונה. אנחנו שופטים/ות את עצמנו. ושוב, הרגע הזה – הוא הזדמנות. אז מה שאני מציע פה – זה שבמקום לראות את זה כ'זה עובד רק כשאני ממוקד' בנשימה, או במטא – לראות את כל הדבר, כולל את הזמן בו אני לא עם הנשימה – כחלק מהעניין, וחלק מהתמונה הגדולה של מה אנחנו מפתחים/ות פה. כי ברגע הזה, אם אני שם/ה לב למיינד השופט שנכנס – אולי אני יכול/ה לשחרר את זה קצת, ולא להישאב לזה כל כך – ואז מה קורה? לא רק שאני מפתח/ת מיקוד, מיינדפולנס, לא רק שאני מפתח/ת את השריר הזה – אלא גם – שחרור, בהדרגה, מהכוח של המיינד השופט. אני צריך/ה לראות את זה כחלק מהתמונה הגדולה. כשאני רואה שהמיינד נדד – ויש שם חוסר סבלנות. האם אני יכול/ה לא להלכד כ"כ בחוסר הסבלנות? לראות את זה כהזדמנות לתרגל סבלנות, ולוותר על חוסר סבלנות. אז אפשר לראות פה תמונה הרבה יותר גדולה. זה מהותי, כי כמעט לכולם, לפעמים – הדרך בה אנחנו רואים/ות את התרגול מתכווצת לאיזו תמונה קטנה של 'אני והמיקוד שלי, ואיך הולך לי עם זה'. ומהר מאוד כל התרגול ידלדל ויתייבש ויהפוך לקצת אומלל. אם אני רואה את התמונה הגדולה יותר וכשאני יושב/ת אני מזכיר/ה את זה לעצמי שוב ושוב, תהיה הרבה יותר תחושה של כל העניין כחיובי, יצירתי ומועיל.

 

כשאנחנו מדברים/ות על סמאדהי, ואני לא רוצה לדבר יותר מידי על הטכניקה, כי על זה אדבר בזמנים אחרים, אבל – רוב הזמן, כשאנחנו מדברים/ות על סמאדהי זה כלפי אובייקט אחד. את/ה לוקח את הנשימה או המטא, ואת/ה מנסה להישאר אתו, וללכת יותר ויותר עמוק עם הדבר הזה. חלקכם/ן, עם זאת, אולי כבר מרגישים/ות שיש דרך נוספת להגיע למצב של איחוד ואיחוי ולהעמיק בזה. והיא- להיות דווקא פתוחים/ות מאוד עם תשומת הלב, לא מתמקדים/ות באובייקט אחד – אלא פותחים/ות את תשומת הלב לכוליות של החוויה, ובמובן מסוים – מרפים ביחס לתופעות כאשר הן עולות. לשמור על תודעה מאוד פתוחה, ובתוך התודעה הפתוחה – אותה תחושה של רווחה, איחוד, רווחה – מתחילה להיכנס. בנוגע לריטריט הזה – לי זה לא ממש משנה. אבל אם אתם הולכים/ות לעשות את זה בדרך הפתוחה יותר – שימו לב שתחושה של סמאדהי אכן נכנסת. אם אתם פתוחים/ות – וזה לא מרגיש שתחושת הרווחה והאיחוי מופיעה – תחזרו לתרגול ממוקד באובייקט אחד.

ההעמקה הזו בסמאדהי זו רק מיומנות. זה עניין גדול במובן אחד, אבל במובן אחר – זה לא ממש עניין גדול. אנחנו למדנו הרבה מיומנויות. לקשור שרוכים, ללכת לשירותים, לקרוא, לכתוב. אנחנו לא מכירים/ות בזה. אם אתם יודעים/ות לנגן באיזה כלי נגינה, לומדים ללכת. אלו מיומנויות. וסמאדהי זו פשוט מיומנות. צריך סבלנות ועניין כדי להיכנס לזה. אז מה היחס שלנו ללמידת מיומנות? כל כך הרבה כאן הוא סביב יחסים וגישה, ובסופו של דבר זה ממש חיוני. כי אם היחסים שלי עם למידת מיומנות הופכים להיות של שיפוט עצמי ותסכול – מאוד קשה לפתח את זה. ומה היחס למטרות? אם אני אומר שזה מצב של איחוי ואיחוד, או אפילו אם אני אומר שזה רצף, ספקטרום, בלי נקודת הגעה סופית – מאוד בקלות המיינד מגיע עם תחושה של מטרה, ונקשר ומתכווץ סביב זה מאוד בקלות. אז מה אני עושה עם התחושה של 'מקום שאני בדרך אליו?'. אני יכול/ה לזרוק את כל הרעיון של מקום אליו אני מכוון/ת, אבל אולי זה לזרוק את התינוק עם מי האמבט. איכשהו אני צריך/ה למצוא דרך שהיא בסדר, בריאה ושמחה להתייחס, דרך בוגרת להתייחס לרעיון של ללכת לאנשהו, לפתח משהו. כשהבודהא שאל: במה סמאדהי תלוי? הוא אמר: הוא תלוי בשמחה. וזה מוזר, כי סמאדהי מביא שמחה. אבל הוא גם תלוי בשמחה. זה קשור באיכויות של הערכה, של הוקרה – והזנה של האיכויות האלו. זה מאוד קשה שתהיה תחושה של ניסיון לפתח משהו אם אין רמה מסוימת של שמחה, של אדיבות. האיכויות האלו הן קריטיות מבחינת האווירה שאתה אנחנו ניגשים/ות לתרגול, במובן של להיות בסדר עם התחושה שנאחנו הולכים/ות לאנשהו, לומדים/ות משהו. וגם, כמו שאמרתי אתמול – משחקיות. כשאנחנו לומדים/ות מיומנות אנחנו משחקים/ות, מנסים/ות, ואפשר לעשות את זה בלב קל: 'זה מעניין – כשאני עושה את זה…'. והאיכות הזו של קלילות ומשחקיות יכולה ממש לעזור. אני הייתי אומר שאי אפשר בלעדיה. כשיש קלילות, משחקיות בתרגול, גישה ניסויית.

 

אוקיי, אז רובכם/ן, למעשה כולכם/ן, מכירים/ות את מה שקרוי חמשת המכשולים. אז כשאנחנו יושבים ומנסים להשתקע במדיטציה – מה שאנחנו פוגשים/ות בו הם חמישה מכשולים. רצון חושי או תאווה; סלידה לצורותיה השונות; עייפות ועצלות, דלדול וישנוניות; חוסר מנוחה וספק. ואלו מבקרים אותנו עד שאנחנו מתעוררים/ות לחלוטין. אז הם הולכים להיות בסביבה לזמן מה. זה מאוד חשוב, כשאנחנו מפתחים/ות את התרגול, במיוחד סמאדהי – שהיחסים אתם יהיו בריאים. אנחנו צריכים/ות לצפות להם. אני צריך/ה לצפות לגלים בתרגול שלי. אני לא יכול/ה לצפות לריטריט של ארבעה שבועות שכולו נסיקה חלקה למשכן אלוהי… אולי זה יקרה, אבל באופן כללי – זו לא הדרך בה התודעה עובדת. צפו לגלים. זה חלק מהעיסקה. יש שני דברים מאוד חשובים ביחס למכשולים. אני לא אכנס לכל אחד מהמכשולים באופן ספציפי, אבל שני דברים ממש חשובים: האחד הוא – לא לקחת אותם באופן אישי. אלו פקטורים של ההכרה האנושית שיעלו עד שאנחנו ערים/ות לחלוטין. אז אם מכשול בא, אם יש סלידה, חוסר מנוחה, עייפות – ואני מתחיל/ה לקחת את זה כ'אומר משהו עלי' או על התרגול שלי: 'אני לא טוב/ה מספיק', 'לא מפותח/ת מספיק', 'לא מגיע/ה לשום מקום' וכן הלאה – אנחנו לוקחים/ות את זה אישית, וזה לגמרי לשפוך דלק על המדורה. זו ירייה ברגל של עצמך. באמת להחזיק בתחושה, כשאנחנו מרגישים אותם – שאלו לא דברים שצריך לקחת באופן אישי, אלו גלים באוקיינוס של ההכרה שלנו. זה הדבר הראשון. הדבר השני הוא – לא תמיד, אבל בדרך כלל – כשמכשול מגיע – יש סיפור שמגיע אתו. כשיש סלידה: 'זה באמת הבחור/ה הזה/ו שגורם/ת לי לקושי'; 'זה באמת כך – שיש משהו לא בסדר איתם/ן, ואנחנו צריכים/ות לעשות משהו, ואנחנו צריכים/ות לעזוב את הריטריט' או משהו כזה. או במקרה של רצון חושי: 'אני באמת צריך/ה משהו'. והמיינד הולך ומשכנע את עצמו במשהו, לגבי העולם החיצוני, לעתים קרובות. זה כמעט כאילו המכשולים הם זרעים קטנים. ההכרה זורקת את הזרעים האלו כל הזמן,  או כמעט כל הזמן – ולזרעים האלו יש ווים, והווים האלו מחפשים משהו, איזה סוגיה או מצב –  להיתלות בו, לנעוץ שיניים. ואז – הם מתחילים לנער אותו ולשקשק אותו. ואז הדבר הבא שקורה לנו הוא – שיש איזה אישיו, איזה עניין, שנראה שהוא 'קיים שם'. התודעה זורקת את הזרעים האלו כל הזמן, ומה שחשוב הוא: מה אנחנו עושים/ות עם זה. מה אנחנו עושים/ות עם זה. לוקח די הרבה תרגול כדי לראות שזה מה שקורה, וזה לא באמת שהעולם החיצוני הוא מה שאני חושב/ת שהוא. אז צריך להיות סבלניים/ות עם זה, ועם סמאדהי, כי זה תרגול לכל החיים. באמת – לאורך כל החיים.

למכשולים האלו, כמו לכל דבר, יש ספקטרום של עדינות. הם יכולים להיות מאוד גסים, ואנחנו כולנו יודעים/ות מה זה להיות בתוך חוסר מנוחה ענק, או עמימות ועייפות וכן הלאה; והם יכולים גם להיות די מעודנים. לפעמים א/נשים מדברים/ות על שקיעה והיסחפות. שקיעה כמעין ביטוי עדין של עייפות. זה לא שמישהו/י מנקר/ת, או נרדם/ת – אלא דברים נעשים קצת… הם 'מאבדים את הקצה' נעשים קצת מעורפלים איכשהו. וההכרה מרגישה קצת שוקעת, לא באופן שמרגיש בהיר ואנרגטי. או שיש היסחפות – שזה סוג מעודן של חוסר מנוחה. זה לא שהמיינד רוצה לקפוץ החוצה מהמדיטציה, או שאנחנו מסוחררים/ות במחשבות, אלא אנחנו די מרוכזים/ות, אבל כן יש הרבה מחשבות ודימויים שעולים, והמיינד עוקב אחריהם. המיינד נמשך ונסחף לתוכם. זה ביטוי מעודן של חוסר מנוחה. זה מאוד נפוץ, בעיקר כשאנחנו מתחילים/ות להעמיק. כשהמיינד מתחיל לשקוע, מה שאנחנו צריכים/ות זה להכניס יותר אנרגיה, ואולי להיעשות יותר אינטימיים/ות עם מה שאנחנו שמים/ות אליו לב – הנשימה, או המטא. למצוא דרך להכניס אנרגיה מחודשת לתוך כל התהליך. לפעמים מה שאנחנו צריכים/ות זה יותר מרחב. המיינד נעשה מכווץ מידי, וצריך לפתוח את ההכרה, ולהפוך אותה למרווחת יותר, וזה יבהיר דברים. שתי הגישות האלו, למרבה הפלא, מתאימות גם למצב ההפוך – כאשר ישנה היסחפות. לפעמים צריך חיבור מחדש, להיעשות קרוב/ה למה שקורה, ולפעמים צריך יותר מרווח וחופש ביחס למה שקורה.

 

כאשר אנחנו שמים/ות יותר מידי לחץ על המיינד – שיישאר ממוקד – תהיה לו נטייה לברוח יותר למחשבות. אז אנחנו עשויים/ות לחשוב: 'אני בורח/ת, אז אני צריך/ה להיות צמוד/ה יותר לאובייקט'. אבל האמת היא – שאני צריך/ה להיות יותר משוחרר. רוב הא/נשים, כשהם מנסים/ות לפתח סמאדהי, המכשול הגדול שהם/ן ירגישו זו הקפיצות. התחושה של: 'כשאני מנסה לפתח את זה, הכל נעשה קצת לחוץ'. זה הדבר הכי מטריד, לא/נשים רבים/ות. שוב, זה כנראה יגיע לכולכם/ן, לעתים, התחושה של הקפיצות. חלק מהאמנות של המדיטציה זה לצפות לזה, ואז לראות: איך אני מתייחס/ת לזה? אם בסמאדהי שלי, לא משנה איך אני מגיע/ה לשם, אני שומר/ת אחוז כלשהו של המודעות בכל הגוף, אז הרגישות לכל הגוף תאמר לי מתי יש כיווץ בתוך התרגול. הכיווץ והקפיצות ישתקפו בגוף. באופן ברור, למשל בכתפיים, או באופן מעודן יותר. המתח השרירי בכל הגוף יתגבר קצת. אז אפשר להשתמש בגוף כדי לומר לנו מתי אנחנו נעשים קפוצים מידי, ולהרגיע. לצפות לזה, ולהרגיע. ככל שהריטריט ימשיך, אנחנו נציע תרגולים של תובנה, של ריקות – ואנחנו נשתמש בהם גם משום שהם מעודדים וויתור, ומשחררים את כל העניין. אז משתמשים בתרגול תובנה כדי לשחרר את היחס לסמאדהי.

נניח שאתם/ן בוחרים/ות לעבוד עם הנשימה. אנחנו יכולים/ות להתמקד במקום מאוד מדויק, ויש לזה את האיכות שלו. אז אני יכול/ה להיות מודע/ת לנשימה בנחיריים, או בבטן, ולמיינד יש יכולת לחדור איכשהו, לגשש – וזה מאוד שימושי לפעמים. אני יכול/ה לפעמים לגשש ולחדור יותר אם האנרגיה קצת נמוכה, אם אני שוקע/ת או משהו. אבל גם יכול להיות שאני צריך ללכת למצב יותר רספטיבי. כאילו ההכרה מקבלת את הנשימה, במקום לחדור אליה. הנשימה באה, נוגעת בהכרה, ואני מקבל/ת אותה. יש דרכים שונות בהן אנחנו יכולים/ות לשחק עם האופן בו תשומת הלב ניגשת לאובייקט. לפעמים יכולה להיות לנו נקודה אחת במרחב אליה אנחנו שמים/ות לב – כאן (באף) או כאן (בבטן). כל אדם הוא/היא שונה לגבי זה. אנחנו צריכים למצוא מה עובד בשבילנו. אולי לעבוד עם ריכוז צר זה מצוין. אבל לא/נשים רבים/ות, לא לכולם/ן – עדיף מיקוד רחב יותר. לכלול את כל הגוף, כבר מהתחלה, ביחסים שלהם/ן עם סמאדהי. או (1) רק כדרך לבחון – האם זה הדוק מידי או לא, או (2) מתייחסים/ות מהתחלה לכל הגוף, ומוצאים/ות דרך להזין את הרווחה בכל הגוף. מוצאים/ות דרך לנשום, או לעשות את המטא כך ש-כל הגוף מעורב, מהתחלה, כולו נושם, ואני יכול/ה להרגיש אותו נושם. ולמעשה, מזינים/ות את הרווחה בכל הגוף עם הנשימה או עם המטא. אנחנו רגילים/ות לחשוב על המטא סביב מרכז הלב, וזה יכול להיות כך, כמובן, אבל מטא יכולה להיות בכל הגוף. למצוא דרך לנשום, לעשות את המטא כך שכל הגוף מעורב, וכל הגוף מרגיש טוב. מזינים/ות תחושת רווחה בכל הגוף דרך הנשימה, או דרך המטא.

כתזכורת בהמשך לאתמול – זה בטח יהיה טוב לכולם/ן לעשות מטא לפחות פעם ביום. אם אתם עושים/ות מטא (וזה יהיה שילוב מאוד יפה לעשות מטא וריקות, אם אתם לא כ"כ בעניין של נשימה) אם אתם/ן עושים/ות מטא – שמרו על הגוף מעורב. הבודהא אומר: 'רגישים/ות לכל הגוף'. אנחנו רוצים/ות… זה עניין די מרכזי בתרגול המטא, ובתרגול נשימה גם. רגישות לכל הגוף. הרבה משתקף בגוף, ואנחנו משתמשים/ות בו כדי להעמיק. עם המטא, זה אולי נשמע קצת מסובך, כי יש את המשפטים: 'מי יתן ואהיה שמח/ה', 'מי יתן ואת/ה תהיה/יי שמח/ה', ויחד עם המשפטים – אולי יש דימוי או תחושה של נוכחותו/ה האדם השני/ה, ויש את הגוף. אז זה נשמע כאילו יש שלושה דברים, וזה נשמע כמו הרבה, אבל למעשה זה לא הרבה. תנו לזה להיות ממורכז ומקורקע בגוף, ולסבוב סביב הגוף. האם זה נשמע הגיוני?

 

אוקיי. אומר עוד קצת על הגוף, משום שזה כל כך חשוב. זה דבר מהותי, למשך זמן ארוך מאוד מאוד – כלפי האופן בו הסמאדהי מעמיק. ושוב, לפעמים זה לא ברור בהתחלה, ואולי חושבים/ות על סמאדהי כחוויה לא גופנית, כאילו אני רק צריך/ה להיות מרוכז/ת בנקודה אחת, והגוף לא מעורב. אז גוף כן צריך להיות מעורב, כל הגוף. בין אם משתמשים/ות בו על ידי רגישות לקפיצות ולהרפיה, שוב ושוב, או שאנחנו הופכים/ות את כל הגוף למעורב מההתחלה, ומזינים/ות את התחושה של כל הגוף. ככל שהסמאדהי מעמיק, והמיינד אוסף את עצמו באופן חד-נקודתי, ואני לא מתכוון לנקודה קטנה, אלא ליציבות – מה שמתחיל לקרות, במידה כזו או אחרת הוא שהתחושה המוחשית, התפישה של הגוף – מתחילה להשתנות. וכמה מכם/ן כבר מודעים/ות לזה. הגוף מתחיל להיפתח, מתחילה להיות בו תחושת רווחה, והוא מתחיל להרגיש רך בדרך כזה או אחרת, הוא אולי נעשה פחות מוגדר. כל מיני דברים אפשריים. אבל תחושת הגוף, כאשר הסמאדהי מעמיק – זה דבר די חשוב. אנחנו מעודדים/ות את תחושת הגוף הזו. ככל שהסמאדהי מעמיק הגוף נחווה אחרת. בגלל זה, ובגלל שיש איזושהי מידה של רווחה – המיינד משתקע עם זה, ובתוך זה, יותר בקלות. וזה מה שמביא תחושה עמוקה יותר של איחוי ורווחה. אחרי זמן מה עם זה – מתרגל/ת מתחיל/ה להכיר את האופן בו הגוף מרגיש כאשר המיינד הולך יותר לעומק. הוא/היא מתחיל/ה להכיר את התחושה הזו של רווחה או רכות, או פתיחות או מה שזה לא יהיה. ועם הזמן – מתחיל/ה להיות מסוגל/ת להזמין את זה מחדש. לזכור את תחושת הגוף הזו, לקרוא לתחושת הרווחה הזו מחדש, וזה מוביל לסמאדהי. התחושה של האופן בו הגוף מרגיש היא די אינטגרלית להעמקה של הסמאדהי.

יש דרכים רבות בהן אפשר לתפוש את מה שקורה כאשר הסמאדהי מעמיק, וא/נשים מעדיפים/ות גישות שונות. אז מה שאמרתי עכשיו, תפישת הגוף שמשתנה, וזה מאפשר יותר רווחה ואפשר להיכנס לשם יותר – זו דרך אחת לתפוש את זה. דרך אחרת, שחלק מהאנשים אוהבים לראות דרכה וחלקם לא – שבסמאדהי, או מטא – אנחנו עובדים/ות עם מה שאנחנו קוראים/ות לו הגוף המעודן. כלומר – התחושה האנרגטית של הגוף. לא רק עצמות, ציפורניים וכן הלאה. אלא שדה האנרגיה של הגוף. דרך אחת לראות את זה היא שמה שאנחנו עושים/ות בסמאדהי זה שאנחנו עובדים/ות עם השדה הזה של אנרגיה גופנית מעודנת. ומשחקים/ות עם זה, ורוקחים/ות מזה בעדינות – מצב של יותר פתיחות, יציבות, רווחה. זה אותו דבר מבחינה זו בעבודה עם הנשימה או המטא. גוף האנרגיה העדין הזה, במובן מסוים – נמצא שם כל הזמן. לפעמים אנחנו מודעים/ות לזה, לפעמים לא. לפעמים הוא מרגיש מאוד הרמוני: הכל מרגיש פתוח, מיושר, וסוג של… מרגיש טוב. לעתים, לעתים קרובות אפילו, זה לא מרגיש כך. משהו מרגיש חסום, תקוע או מכווץ – בשדה האנרגיה של הגוף. זה מאוד נורמלי. פעמים רבות ביום אנחנו עוברים/ות בין המצבים האלו. אחד הדברים שקורים כשעושים/ות תרגולים של סמאדהי ותובנה הוא, שבגלל שהם תרגולים של וויתור – זה מתחיל לפתוח את הכיווצים והחסימות בגוף האנרגיה העדינה. בגלל זה גוף האנרגיה מרגיש יותר אנרגטי, הרמוני, מיושר. וכאשר הוא מיושר – באופן טבעי עולה מצב של סמאדהי.

 

אז… מה שאנחנו נפנה אליו הרבה בריטריט הזה, או מה שאפשרי זה להשתמש בגישות של ריקות כנקודות מבט, כדרכים לראות את החוויה שלנו, וגם דרכים לראות כיווץ. אז אולי יש כיווץ בגרון. גוף האנרגיה העדינה חסום. תרגולי הריקות הן דרכי ראייה גם כלפי החוויה הזו של חסימה, וזו דרך ראייה שמשחררת את היחסים עם החסימה ומפוגגת אותה. זה נכון לכל החוויה, אבל שימושי במיוחד עם חוויות קשות. בדרך כלל כשא/נשים שומעים/ות על סמאדהי הם חושבים/ות: קודם את/ה מפתח/ת את הריכוז שלך, ואז את התובנה. וזה, באופן כללי, הדרך בה אנחנו מדברים/ות, כמורים/ות. אבל, למעשה, באופן שווה לחלוטין – תובנה מביאה סמאדהי. במידה שבה אני יכול/ה לראות לעומקם של דברים – זה יביא סמאדהי. הם מזינים האחד את השני. ולריטריט הזה – מה שאנחנו רוצים/ות זו ההזנה ההדדית של שניהם. כי הם יזינו האחד את השני – סמאדהי יביא תובנה. תובנה מזינה סמאדהי.

אנחנו מחפשים/ות איזון שם. לפעמים, זה נדיר, אבל לפעמים אנשים רק רוצים לבלות במצב של סמאדהי, והם לא רוצים להרהר ולנתח באופן שיביא לתובנה. זה סיפור שאנחנו שומעים לגבי סמאדהי, אבל מניסיוני זה לא קורה כ"כ הרבה. ודאי שזה כן קורה, אבל זה יותר נדיר מההפך שהוא: לא לפתח מספיק דאגה בריאה כלפי הסמאדהי, כך שהוא יהיה מאוזן עם התובנה. יש פחות מידי סמאדהי, ואז מה שעולה בתרגול הוא סוג של עצבנות, סוג של התרגשות או פיזור של האנרגיות והאנרגיה המנטלית, ולא מספיק רווחה. במסורת שלנו, של מדיטציית תובנה – נראה שלרוב הא/נשים יש מינון לא מספק של סמאדהי בתרגול התובנה; ולעתים פוגשים/ות גם את ההפך.

אנחנו נוטים/ות לחשוב: סמאדהי מגיע דרך ריכוז, במובן המקובל של המילה. אני אדבוק במשהו וזה יביא את זה. אבל אם אנחנו נכנסים/ות לזה, ועושים/ות הרבה תרגול עם סמאדהי אנחנו מגלים/ות: סמאדהי מגיע מוויתור. ושוב, זה לא משהו מובן מאליו או שניכר בהתחלה בכלל: במידה בה יש וויתור – יש סמאדהי. סמאדהי מגיע מוויתור. כשאנחנו ממוקדים/ות באובייקט – אנחנו למעשה מוותרים/ות על הרבה דברים אחרים. ואז הגוף והמיינד יכולים לאחות את עצמם. משום שתובנה מביאה וויתור, או צריכה להביא וויתור – היא מובילה לסמאדהי. לפעמים, וזה משהו שאתם/ן יכולים/ות לנסות לזכור לאורך השבועות, למרות שוודאי שאומר את זה שוב – מישהו/י מתרגל/ת עם תרגול תובנה, תרגול ריקות כזה או אחר – ואפשר להרגיש שבשדה החוויה יש תחושה של רווחה, יציבות או משהו דומה. הסמאדהי גדל, ונראה שאפשר לנוח שם. ושם – את/ה נע/ה בחופשיות בין תרגול תובנה לתרגול סמאדהי. את/ה יכול/ה לנוח ברווחה הזו. לפעמים אפשר לברור את התחושה הזו מבין כל מה שמתרחש באותו רגע – לברור את התחושה של יציבות, רווחה או מיושבות, ולנוח שם. לפעמים אנחנו מנסים/ות למצוא קצת סמאדהי וזה לא קורה, האנרגיה חסומה וכן הלאה – ומה שזה צריך זה קצת תובנה. או שמשהו מעסיק אותנו, ומה שצריך זה קצת תובנה, דרך התרגולים של ריקות. וכשיש תובנה אפשר להרפות, ואז ה-סמאדהי זמין. בפעמים אחרות אנחנו מהרהרים/ות במשהו, אבל אין מספיק סמאדהי, ואז צריך להכניס אותו. זה עדיין של איזון יצירתי.

אני מודע לכך שהרבה מכם/ן מכירים/ות את המילה ג'אנה או דהיאנה – מצבים של סמאדהי, ריכוז עמוק. אני לא הולך להשתמש במילה הזו הרבה בריטריט הזה, אלא – אני אדבר יותר על סמאדהי כשדה וכספקטרום. אנחנו מעוניינים/ות בהעמקה שלו, זה הכל. לפעמים עם המילה הזו, ג'אנה, א/נשים נתלים/ות בזה, ועושים/ות מזה יותר מידי עניין. בריטריטים אחרים אדבר על זה, אבל פה לא. מה שחשוב מאוד הוא שהמיינד המשווה לא יזכה באחיזה גדולה מידי כלפי ההסמאדהי. אנחנו פשוט עושים/ות את זה כדרך לדאוג לעצמנו, מפתחים/ות משהו מתוך אדיבות לעצמנו, ואולטימטיבית – לכל הברואים. אולי אפשר להחזיק את זה, במקום את המיינד המשווה, שיכול להיכנס כל כך בקלות.

דבר קטנטן אחרון, שאני לא אכנס אליו לעומק, ואני לא יודע אם נגיע אליו בריטריט הזה: יש יחסים עמוקים הרבה יותר, למעשה, בין סמאדהי וריקות, שהם לא גלויים בכלל, ושמדברים/ות עליהם לעתים רחוקות מאוד במסורת שלנו, ונראה שבכל המסורות, למעשה. אני לא יודע אם יהיה לנו זמן, אבל אני רוצה לומר משהו פשוט יחסית: לפעמים זה נראה, בתרגול הסמאדהי, כשאנחנו חוזרים/ות שוב ושוב לנשימה, או למטא וכן הלאה, מישהו/י יכול/ה להרגיש: 'אולי אני מתעלם/ת ממשהו שצריך תשומת לב'. 'אולי יש שם רגש או משהו, שצריך תשומת לב, ואני מדחיק/ה אותו, דוחה אותו' או משהו כזה. זה מגיע מתוך הרבה יושר פנימי והרבה נכונות, וזה חשוב. ויכול להיות שזה קורה לעתים, יכול להיות שאנחנו מתחבאים/ות ממשהו דרך הנשימה או המטא, אבל לעתים קרובות – זה לא המקרה, וזה לא פשוט כמו שזה נראה. יש לזה קשר למה שאמרתי קודם – לפעמים מה שקורה הוא שמכשול 'נעץ את שיניו' במשהו, ואז הוא נראה כמו דבר אמתי שאני צריך/ה לעסוק בו, בעולם, ולפעמים זה כן, אבל לעתים קרובות – זה בעצם לא. אם אנחנו מדברים/ות על ריקות – הדבר הוא ריק. הוא ריק מלהיות מה שהוא נראה, ריק מלהיות הביעה שהוא נראה. המיינד יוצר את זה. הקרס הפך אותו לכזה. צריך הרבה סמאדהי, כמו שאמרתי קודם, כדי לראות את זה. וחלק מהדברים שנדמה לנו: 'זה כ"כ חשוב שאביא את תשומת הלב שלי לזה', או 'כל כך חשוב שאפתח לזה' – אז לפעמים זה חשוב, ולפעמים, אתם יודעים/ות – זה פשוט לא. לפעמים המיינד זורק בוץ, יוצר בוץ, ואז משכשך/ת בו. זו שאלה מאוד עדינה, ואני אומר משהו שצריך בשבילו יותר זמן, ואני רק מציג אותו בקצרה עכשיו. כשאנחנו מעמיקים/ות בסמאדהי, יש משהו בזה, כשהקרסים נועצים את שיניהם במשהו – המיינד בונה משהו, מפברק משהו, ואז נשבה במציאותיות שלו. כשאנחנו מתרגלים/ות סמאדהי המיינד מעמיק בסמאדהי, ומה שקורה הוא שאנחנו בונים/ות פחות, מפברקים פחות, יוצרים פחות אישיו, עניין כזה או אחר. בונים/ות פחות עצמי, ובונים/ות פחות עולם. אני צריך לדבר הרבה יותר על זה ואני לא יודע כמה אספיק בריטריט הזה. אבל זה מה שקורה לגבי סמאדהי – אנחנו בונים/ות פחות. וזה מאוד מהותי להבנה עמוקה של ריקות. שוב, אחת המתנות הגדולות של סמאדהי, כשאנחנו מעמיקים/ות בו – זה שאנחנו מתרגלים ל-להרפות ולוותר בנוגע לעצמי. לא להחזיק בעצמי כל כך בנוי, רועם, ולא להחזיק את העולם של דברים ושל ה'עניינים' – באופן כל כך בנוי, רועם ודומיננטי. אנחנו לומדים/ות לשחרר מזה, וללמוד: 'זה ממש בסדר, זה אפילו מרגיש מאוד נחמד כשאנחנו עושים את זה.' אז למרות ש-סמאדהי הוא לא תרגול ישיר של ריקות – יש פה תנועה מקבילה ש, אם אנחנו מבינים/ות אותה, באמת מהרהרים/ות בה – היא לגמרי חשובה ואינטגרלית להבנה של ריקות. ואפילו אם אנחנו לא מהרהרים/ות בה – אנחנו מתרגלים/ות לוותר על מה שנראה לנו בדרך כלל כאמיתי, על מה שלוקח את כל המרחב שבתוכנו. וזו מתנה ענקית של סמאדהי.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s