תרגול מדיטציה של מרחב

מאמר זה, שנכתב ב2016, נשען בכבדות על הוראותיו של רוב ברבאה לגבי 'מרחב של תודעה', כפי שהן מופיעות בספרו seeing that frees', ובריטריט: unbinding the heart. הוא משלב הנחיות מתומצתות מתוך המקורות האלו, יחד עם הבנות שעליהן התרגול הזה מבוסס או שהוא מאפשר – כפי שעברו דרך ניסיוני שלי מתוך הנחיותיו של רוב.

את המדיטציות המונחות של רוב לגבי 'מרחב של תודעה' אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1071/

תרגול מדיטציה של מרחב

תרגול המדיטציה יכול להתפתח באופנים רבים. ברובד אחד החוויה המדיטטיבית היא באופן מוחלט אישית וייחודית לכל מתרגל/ת, וברובד אחר אפשר לסמן טווח של חוויות אופייניות, שצפויות להיפתח כאשר תרגול המדיטציה הולך ומעמיק. לאורך האפיק המגוון הזה – אופנים מסוימים של תרגול יעודדו היפתחות של חוויות כאלו או אחרות. במאמר זה אציע אופני תרגול שיעודדו את האפשרות של תרגול מדיטציה שמאופיינת בתחושת 'מרחב של תודעה'. השתקעות בתרגול כזה יכולה להיות מועילה ביותר מבחינת האיכויות הנפשיות ואפשרויות הריפוי שהיא מציאה, כמו גם מבחינת הדינמיקה של התפתחות הדרגתית של תובנה.

ראשית, אנסה להציע דרך ראייה על התרגול בכללותו, אז אתאר את החוויה של מרחב של תודעה ואת יתרונותיה, אציע אופנים לפתוח ולטפח את החוויה הזו ולעבוד בתוכה, ואצביע על פוטנציאלים שנפתחים מתוך העבודה הזו.

מפת-כיס לתרגול הרוחני: הקדמה ואוריינטציה

ההקדמה הזו מיועדת לתת כלים להתמצא בדרך של התרגול, ולהרחיב את ההבנה לגביו ולגבי האופקים האפשריים בו. היא אינה הכרחית למי שרוצה לפתח את ההשגה (תפישה) של מרחב של תודעה, שניתן לתרגל את גם ללא הבנה או הסכמה עם הכתוב בפרק זה.

ניתן לצייר, וכאן זה ייעשה זאת בקווים גסים מאוד, מפה שיכולה לעזור להבין חלקים נרחבים של התרגול המדיטטיבי בבודהיזם, ואולי גם במסורות אחרות.

המונח הבסיסי שמתאר את הכיוון הבסיסית של סיפור הדרך הזה הוא: 'דעיכה' (fading) ואפשר גם לומר 'עצירה', 'הפסקה', 'הפגה'. המונח הזה בא לציין את הכוונה והיכולת, שהולכת ומתפתחת עם התרגול – להפסיק, להעלים, להפיג – באופן זמני או קבוע – את קיומם של חלקים מסוימים של החוויה שלנו. עם התפוגגותם של החלקים האלו – מתפוגגת גם אי הנחת הכרוכה בהם. האפשרות של דעיכה יכולה להיות מובנת דרך הרהור על ההתהוות המותנית שעומדת בבסיס פעולת ההכרה והתפישה. בקצרה, אפשר לומר שהתהוות מותנית פירושה שאלמנטים שונים של מה שאנחנו חווים/ות כ'תודעה', ושל מה שאנחנו חווים/ות כ'עולם' – מופיעים באופן תלוי הדדית. דרך גסה יחסית לראות את התלות הזו היא דרך הרהור באופן בו מוסכמות תרבותיות מסויימות 'יוצרות' ומשפיעות על חוויות. לדוגמא – לאומיות – משתקפת בתחושות וחוויות שנחוות כאמתיות ביותר, מובנות מאליהן, אולי כפי שבתקופות אחרות תפישה כזו או אחרת של אלוהות הייתה יוצרת חוויות, שהיום, בהיעדר המוסכמה התרבותית שיוצרת אותן – פשוט לא יופיעו, או יחוו ויפורשו באופן שונה מאוד. דוגמא מעט יותר 'מדיטטיבית' עשויה להיות ההבנה שאותם דברים בהם אנחנו 'מתעסקים/ות' באופן תדיר בתודעה שלנו – יולידו תפישות מציאות שהולמות אותם. אם התודעה עוסקת באופן בלתי פוסק בשיפוט של האופן בו אחרים/ות מתנהגים/ות – התנהגויות מסוימות שלהם/ן יבלטו במיוחד. אם הנטייה הזו של התודעה תחלש לזמן מה, פחות ופחות התנהגויות כאלו יופיעו עבורי.

זהו עיקרון עמוק, שזכה פה למקום מאוד לא מספק, ואפשר לסכם אותו שאפשר לסכם בהבנה: במלים אחרות – התודעה 'מפברקת', מייצרת ומעצבת את החוויות שלנו בהסתמך על האמונות וההשקפות, ההיאחזויות והאופנים המותנים בהם אנחנו מפנים/ות את תשומת הלב.

הכיוון והכוונה של חלקים נרחבים של התרגול הבודהיסטי, כמו גם של תרגולים רוחניים אחרים – הוא בדיוק להחליש ואף להפסיק לחלוטין, באופן זמני, את הפעילות הזו של 'פברוק'. ההחלשה וההפסקה הזו – מאפשרות לראות ולהבין משהו מהותי על טבעה של המציאות, וההבנה הנובעת מן הדעיכה (ולא הדעיכה עצמה) היא טומנת את אפשרות השחרור המשמעותית ביותר. דוגמא אחת מיני רבות לאופנים בהם הבודהא מתאר זאת אפשר למצוא בדרשה על הניתוח (של ההתהוות המותנית):

"הבורות היא תנאי לנטיות ולהתניות; הטיות והתניות הן תנאי הכרחי להכרה; ההכרה היא התנאי למבנה הגופני – מנטלי… המבנה הגופני מנטלי… לששת מרחבי החושים…"FOOTNOTE: Footnote . הוא ממשיך ומתאר כיצד מגע, תחושה, השתוקקות, היאחזות, התהוות, לידה, מוות, ולכן צער – עולים באופן שמותנה בבורות, בהטיות, בהכרה וכן הלאה. ולאחר מכן אומר: "מהיפסקותה והיעלמותה של הבורות נפסקות ההטיות וההתניות; מהיפסקותן… מפסיקה ההכרה…"FOOTNOTE: Footnote וכן הלאה.

הפברוק של התודעה, והאפשרות של דעיכה – הן לא בינאריות, אלא נחוות כספקטרום: דעיכה של תפישה יכולה להתקיים ברמות שונות ובאופנים שונים. הרבה מתרגולי המדיטציה המוצעים במסורת הבודהיסטית (ואחרות) – הם פשוט צורות שונות, ורמות שונות של תרגול של דעיכה. תרגול מיינדפולנס בסיסי, למשל – מאפשר רמה מסוימת של דעיכה: הוא מאפשר לסיפורים שאנחנו מספרים על עצמנו, לפפנצ'ה (הרעש המנטלי, ההכברה) הגסה – להתפוגג, וכך – אי הנחת שמלווה אותם מתפוגג גם הוא. תרגול מטא – מאפשר דעיכה של תחושות וחוויות של התנגדות, שנאה ופחד, וכך מפוגג את אי הנחת שהן מביאות. תרגול אנאטה – מפוגג את ההזדהות שלנו וההיאחזות שלנו בדברים כ'אני' ו'שלי', וכך משחרר מאי הנחת שכרוך בהזדהות, וכן הלאה. כל תרגול כזה – שמאפשר לתודעה לפברק פחות – נושא אתו איכויות ואפשרויות אחרות של תובנה, שחרור מאי נחת וריפוי – שיכולים להיות אפקטיביים מאוד, ולשנות את האופנים יסודיים ביותר של חוויה של עצמנו ושל העולם.

התרגול של מרחב של התודעה – גם הוא נקודה אחת אפשרית, אופן אחד אפשרי – של תרגול כזה. הוא מאפשר לסוגים מסוימים של היאחזויות ומגבלות שאנחנו חיים וחווים את עצמנו בתוכן – להתפוגג, ומאפשר 'סל' של אפשרויות לרווחה, שחרור, ותובנה. הוא לא תרגול קשה ליישום בדרך כלל, ויכול להיות מועיל ביותר לתלמידים/ות רבים/ות.

מרחב של תודעה

פתיחה של מרחב של תודעה הוא השגה מדיטטיבית נפוצה ונגישה יחסית למתרגלים/ות בעלי/ות ניסיון. ישנם/ן א/נשים שיחוו אותה באופן ספונטני, וישנם/ן שלא – אבל מרבית המתרגלים/ות המסורים/ות – יכולים/ות לבחור לפתח את ההשגה הזו, וליהנות מן הפירות שלה. זהו אופי של חוויה מדיטטיבית, והיא לא מצריכה הבנה אינטלקטואלית או אמונה מלבד אמונה מסוימת בפוטנציאל של מדיטציה, שתאפשר 'לשחק' עם האפשרויות שיוצעו כאן. אבל היא כן מצריכה מיומנות במדיטציית תשומת לב (מיינדפולנס) או כוונה אוהבת (מטא) ומהווה מעין 'קומה שניה' של תרגול המדיטציה. בתוך המיומנות הזו יכולות להתפתח מיומנות משניות או נוספות, ולכן היא פותחת אפשרויות להתפתחויות נוספות של תרגול המדיטציה.

מהם היתרונות והאיכויות של תרגול מרחב של תודעה?

פתיחת מרחב של התודעה והתבססות בו לאורך זמן – יכולה לשנות באופן יסודי את האופן בו אנחנו חווים/ות את עצמנו על ידי השפעה על היחס למחשבות ורגשות, על תחושת העצמי והגוף, ובמידה מסוימת – על תחושת העולם. אני אפרוש את האפשרויות האחת אחרי השנייה, אבל יתכן מאוד שהן יתפתחו יחד, או בסדר שונה.

התרגול של פתיחת מרחב של תודעה יתחיל בדרך כלל בביסוס תחושת מרחב בגוף, לאחר מכן ב'מרחב' של שמיעה ובחושים אחרים, ולאחר מכן יתפשט אל ההשגה המנטלית של מחשבות ורגשות. בשלב זה נוצרת, באופן טבעי יחסית, אפשרות לראות ולחוות את המחשבות והרגשות 'בתוך' המרחב של התודעה. המחשבות, שיש להן תפקיד חשוב כ"כ בחיינו, יכולות להחוות כהתרחשויות, לעתים קרובות קלושות למדי, שעולות וחולפות בתוך המרחב של התודעה. דימוי יפה שמגיע מאג'אן צ'ה מתאר את המצבים המנטליים כמו עננים בשמי התודעה. חוויה של המחשבות באופן כזה מרופפת הרבה מהכוח והסמכות שיש להן עלינו, ותחושת הסמכות הפנימית שלנו מתבססת על מצע רחב הרבה יותר. תהליך דומה קורה גם ביחס לרגשות, אם כי הוא עשוי לדרוש מיומנות מעט יותר מבוססת. אנחנו יכולים/ות לחוש את הרגשות כגוונים שונים שהמרחב מתמלא בהם, כ'אקלים' פנימי, שמופיע בתוך חלל, בתוך מרחב שהוא לא פחות משמעותי מה'אקלים' הספציפי שמופיע בו. כך – הרגשות זוכים בקלילות וחופש, ואיכות של יופי. אנחנו חווים/ות אותם, בלי להיות לכודים/ות בתוכם.

אזור נוסף בו יחול שינוי הוא היחס ותחושת הגוף, ותחושת העצמי המשתמעת ממנה. כל אחד/ת מאיתנו חש את מרחב הגוף שלה באופן אחר במידת מה: חלקנו חשים/ות אותו כרחב או צר יותר מאחרים/ות, פתוח או סגור יותר, וכן הלאה. מאחר והגוף הוא שדה מרכזי ביותר של תחושות שעולות באופן אפקטיבי ומשמעותי עבורנו – התחושה הבסיסית של הגוף כשדה של חוויה היא מכוננת, יסודית – בחוויית העולם שלנו. כהמחשה ניתן לדמיין את התחושה אחרי פעילות גופנית ממושכת, והאופן בו היא משנה את תחושת העצמי שלנו. תרגול והשתקעות בתחושת מרחב מרגילה אותנו לחוות שדה רחב יותר של חוויה מאשר זה בו אנחנו מורגלים/ות. התחושה של 'מהו הגוף שלי', ו'מהם הגבולות שלו' מתחילה להתרחב (מבחינת המרחב) ולהתגמש (מבחינת מגוון האפשרויות). האפקט של שינוי כזה על תחושת העצמי הוא משמעותי ביותר. אנחנו חווים/ות את עצמנו פחות ופחות כנתונים בידי התנודות הטבעיות שתחושות הגוף והמופעים שלו, ויחד עם השינוי ביחס למחשבות ורגשות – תחושת העצמי תהפוך לפתוחה וגמישה יותר, באופן אורגני.

כדי לאפיין את השינוי בתחושת העולם, נאמר שהפתיחה המורגשת בתרגול הזה נובעת גם מכך שאנחנו מפסיקים/ות לפברק תחושה של גבול ברור וצר. מפסיקים/ות לפברק את התחושה ש'אני תחום בגבולות הגוף'. אין לפרש את האמירה הזו כמכוונת לומר ש:'הגבול האמתי של האני הוא רחב יותר מהגוף', אלא – כהצעה להשגה, תפישה אחת אפשרית, שבה אנחנו לא מפברקים/ות את גבולות הגוף בצורה בוטה כ"כ כמו בדרך כלל. הפחתת הפברוק הזה – תגזור גם הפחתה של פברוק של תחושות גבול חריפות של 'דברים בעולם'. אנחנו עשויים/ות להרגיש שדברים הם פחות תחומים, פחות נפרדים. אולי שהם 'נוגעים בנו' והאחד בשני בדרך כלשהי. חווית העולם הנגזרת מכך תהיה של תחושת שייכות, אחדות, נזילות של הדברים. התרופפות של הנפרדות והמוגבלות שלהם.

איך לפתוח מרחב של תודעה?

הנחיות בסיסיות

ההנחיות הבסיסיות לפתיחת מרחב של תשומת לב יכולות להיות מסוכמות בכמה נקודות פשוטות, שאפשר ליישם במדיטציה (בישיבה, עמידה או הליכה):

  • תחילת תרגול של תשומת לב לתחושות גופניות. אפשר להתחיל מנקודה מסוימת, ולהרחיב לגוף כולו.
  • הרחבה הדרגתית של התחום של תשומת הלב לכלל התחושות הגופניות, למרחב של השמיעה (וראייה, אם העיניים פקוחות), וביסוס תחושה של מרחב שם.
  • תשומת לב לנטייה של המרחב להתכווץ – ופתיחה שלו, שוב ושוב.
  • אם מופיעים רגשות או מכשולים (עייפות, חוסר מנוחה וכיוב') – אפשר לשים לב לביטוי הגופני שלהם, ולכלול את הביטוי הגופני בתוך המרחב של תשומת הלב.
  • תשומת לב חוזרת ונשנית לתחושת המרחב שנוצר, ולנינוחות היחסית שהוא מאפשר.
  • כאשר תחושת המרחב בגוף ובשמיעה יציבה יחסית (בדרך כלל ייקח זמן מה עד שזה יקרה) – אפשר לכלול את המחשבות והרגשות בתוך תחושת המרחב הזה.

כלי עזר ויישומים

אפשר להגדיר שפתיחת המרחב של התודעה הוא דרגה וצורה מסוימת של הפחתת פברוק, של דעיכה, שבה מה שדועך באופן בולט הם הגבולות שאנחנו מפברקים בדרך כלל. בין השאר – גבולות תחושת הגוף, גבולות התחושה של דברים כקיימים באופן קשיח 'מחוץ אלינו, או 'בתוכנו'. אבל הדעיכה מתרחשת באופן 'רוחבי', ולא נוגעת רק לגבולות: גם המחשבה דועכת במידת מה, חיי הנפש והרגש נרגעים והופכים שקטים יותר, התפישה של העולם משתנה וכן הלאה. לכן – על מנת 'להגיע' או לכוון את עצמנו למרחב הזה – אנחנו יכולים/ות לנקוט בכל 'טקטיקה' מדיטטיבית שתאפשר פחות פברוק. ה'טקטיקות' משתנות, בהתאם לניסיון ולכלים המדיטטיביים של כל אחד/ת, אבל העיקרון דומה. על בסיס האמירה הזו, אציע כמה דרכים שעוזרות באופן ספציפי לעבודה עם מרחב. חלקן יעזרו לפתוח את המרחב באופן ראשוני, וחלקן – יסייעו בעבודה מיומנת ואפקטיבית אתו.

דרכי עבודה לביסוס תחושת מרחב
  • האבחנה החדה והבהירה לגבי המאפיינים של המופעים הגופניים והנפשיים, שמודגשת בסוגי תרגול מסוימים (מיינדפולנס, אניצ'ה) – לא כ"כ חשובה פה, ואפילו יכולה להפריע. אפשר לשמוט את הסימון של דברים באמצעות מילים. פה אנחנו מעדיפים/ות רוחב על חשבון דקדקנות מיקרוסקופית. הדיוק פה – בא לידי ביטוי כנוכחות רחבה, עדינה, חיה, וכתשומת לב מתמידה לתחושת המרחב.
  • איזון של האנרגיה של תשומת הלב: זהו פן הכרחי של כל תרגול מיומן במדיטציה. לעתים נצטרך להפוך את תשומת הלב לאקטיבית יותר, בהירה יותר (עם פיתוח מיומנות – ניתן גם לעשות זאת גם בלי להפוך אותה למכווצת); ולעתים – להרגיע אותה, על מנת שתוכל להתרחב, ולהיפתח.
  • תשומת לב לחלופיות והשתנות כל התחושות הגופניות, הצלילים, וכל מה שעולה במרחב. תשומת לב במיוחד לפן של עלייה, השתנות והיעלמות – יעזור לפתוח תחושת מרחב. תשומת לב לחלופיות משחררת מהיאחזות באופן אוטומטי ואינטואיטיבי, וגם משום כך מקלה מאוד על פתיחת המרחב.
  • תשומת לב לתנועה יסודית של אדיבות או כוונה אוהבת בבסיסי המדיטציה. התנועה של כוונה אוהבת מפחיתה את הצמצום הנובע מתוך איבה, פחד וביקורת, שמלווה אותנו, באופן מתון ומתמיד – ועוזרת לפתוח, באופן אורגני, מרחב של תודעה.
  • אפשר לתת לתחושה של גבולות הגוף להיות עמומה, או להשתנות בדרכים אחרות.
  • זה לא כל כך חשוב שתחושת המרחב תהיה אינטנסיבית, או גדולה מאוד. גם אם המרחב אינו גדול מהגוף, או שהוא מורגש אך בקושי – זו לא בעיה. הדבר החשוב הוא – לשים לב למרחב, לפתוח אותו במסירות, בהתמדה וברגישות מרגע לרגע – גדול או קטן, מובהק או קלוש ככל שהוא בכל זמן. ההתמדה, הרגישות החוזרת ונשנית, ותשומת הלב המעודנת למרחב יועילו יותר מאשר ניסיון ליצור חוויה אינטנסיבית במיוחד, שיכולה להיות מצוינת כאשר היא מתרחשת, אך אינה הכרחית.
  • באופן טבעי למדי – מחשבות ורגשות יתחילו להחוות כאלמנט חולף בתוך המרחב של התודעה. מתוך מודעות לאפשרות הזו, כדאי לאפשר להן להופיע ככאלה, כאשר המרחב יציב יחסית. לפני כן – להתבסס במרחב סביב התחושות הגופניות והשמיעה. בהדרגה, אפשר 'להכניס' לתחושת המרחב גם את הדימויים שעולים כלפי עצמנו, את תחושת ה'מקום', כל סוג של דימוי עצמי (דימוי ש'אני יושב כאן') וכן הלאה.
יישומים ופיתוחים נוספים של התרגול
  • את סוג התרגול הזה מועיל במיוחד לתרגל גם בהליכה, בעמידה, ובתוך היומיום. הראייה בהחלט יכולה להיחוות כחלק מתחושת המרחב. שווה לשים לב לשינוי באופן בו אנחנו חווים/ות אובייקטים 'חיצוניים' בתוך התרגול הזה. יכול להיות מועיל לעמוד מול 'מרחב' של שמיים או נוף, ולתרגל כך. תחושת המרחב החיצוני תעזור עוד יותר לתחושת המרחב של התודעה.
  • ניתן להעמיק ולבסס את התרגול הזה על ידי הכוונת תשומת הלב לאיכויות שפותחות את תחושת מרחב, כמו – דממה או יציבות. וטיפוח הראייה שכל מה שעולה בתודעה עולה 'מתוך' הדממה הזו וחוזר אליה, ושהוא 'ספוג' בדממה הזו. צלילים עולים מתוך הדממה ושבים אליה; הם "שייכים" לדממה. באופן דומה- מחשבות עולות מתוך המרחב של התודעה ושבות אליה, והן "שייכות" לתודעה.
  • אחרי זמן מה של תרגול אפשר לפתח רגישות לגבי העומק והנרחבות של תחושת המרחב של התודעה. אפשר למקד את תשומת הלב במרחב עצמו, לחוש ולהיספג בתחושת האינסופיות, הנרחבות, העומק, הדממה שבו.
  • מעבר לאפשרויות שנפתחות מתוך התרגול עם מרחב, לאחר שהושגה מידה של מיומנות בו – אפשר להתחיל להשתמש בו כבסיס למדיטציה, שעליו אפשר לתרגל ולטפח איכויות שונות ודרכי העמקה שונות, כמו: תרגול עם שלושת המאפיינים, ארבעת המשכנות השמימיים, או מצבים מעמיקים מאוד של ריכוז. המרחב של התודעה, בהיותו תרגול שמפחית פברוק, ומאפשר רגישות ופתיחות – הוא אפקטיבי מאוד כמצע כזה.

עבודה עם קשיים בתרגול המרחב של התודעה

באופן טבעי, גם בסוג המדיטציה הזה – יעלו קשיים ומכשולים, והתרגול יכול לשמש מסגרת בריאה מאוד להתמודדות וטיפול בקשיים מנטליים שמלווים אותנו ממילא. בשלבים ראשונים אפשר לזהות את התחושות הגופניות שמתבטאות מתוך המכשולים והקשיים, ולאפשר להם 'להדהד' בתוך המרחב, להיפתח אליהם באופן שמדגיש ונשאר ממוקד בתחושת המרחב, גם אם היא מצטמצמת. בשלב קצת יותר מאוחר – אפשר לפגוש גם הוויה נפשית-רגשית שיש סביב כיווץ, ולהביא אליה תחושת מרחב: לתת לה 'להדהד' בתוך מרחב, להיפתח אליה, בלי לאבד קשר עם תחושת המרחב. אחרי שישנה מיומנות מסוימת של התרגול – אפשר לחוות את הרגשות, גם את המורכבים יותר מביניהם – כ'גוונים' או 'אווירה' של המרחב של התודעה. כעס עשוי להחוות כסערה, כיווץ, חום, חיכוך – אבל כל עוד הוא נחווה 'בתוך' תחושת המרחב, 'מהדהד בתוכה', ואינו 'מציף' את התודעה באופן שמקשה על עבודה – הוא יעבור תהליך של התמרה, והפוטנציאל ההרסני שלו יעוקר. גישה כזו יכולה להיות מועילה ביותר כלפי אזורים רגשיים, ואפתח אותה במקומות אחרים.

כאשר ישנם קשיים רבים יחסית, אפשר לאמץ גישה של 'פתיחה' או 'אפשור' רדיקליים. לתת לכל מה שנמצא להדהד במרחב גדול מאוד. לאפשר ולאשר הכל, אפילו בלי לשים לב לאופיים של הקשיים הספציפיים. לשים לב מתי תשומת הלב מתכווצת, ושוב ושוב – לכוון אותה ל'אפשור', 'פתיחה'.

תובנות, אופקים נפתחים:

כאשר אנחנו פותחים/ות מרחב של תודעה, אנחנו מאפשרים/ות מבט אחר ויחסים אחרים עם כל חוויית הקיום שלנו. כמה תובנות יסודיות ומשמעותיות יעלו באופן טבעי מתוך כך. אנחנו נראה ונחווה שמידת אי הנחת שלנו כרוכה באופן עמוק באופן בו אנחנו רואים/ות דברים, שכן – כאשר אני מביט/ה דרך נקודת המבט שמודעת למרחב – אני חווה פחות ופחות אי נחת. אנחנו יכולים/ות גם להבין משהו לגבי הקשר בין אופן הראיה, מידת אי הנחת – והמוצקות של העולם, של דברים. כאשר אנחנו חווים/ות מחשבות, רגשות, דימויים, כשאנחנו משוקעים/ות בתוך המרחב הם, באופן מדורג, יאבדו את ממשותם ומוצקותם ויהפכו לגמישים, 'נוזליים' הרבה יותר. אנחנו מגלים/ות שמה שניראה לנו 'אמתי' ומובן מאליו כ"כ לפני כן הופך לגמיש ופתוח, כאשר אני חווה אותו דרך מבט אחר, שיש בו פחות היאחזות.

השגה אופיינית חשובה שיכולה להיפתח מתוך התרגול הזה נוגעת להשפעה ההדדית של תודעה ו'דברים': מתוך פתיחת תשומת הלב לכלל המרחב של התודעה אפשר להתחיל לחוש שכל הגירויים, התחושות הגופניות, הצלילים, המראות, הרשמים המנטליים – הם מופעים שנחווים על ידי, ו'בתוך' התודעה. הצליל כבר לא נחווה כ'צליל' מן ה-'חוץ', אלא כאירוע של התודעה, שמהדהד בתודעה, ומושפע, בדרך כזו או אחרת – מן התודעה. ה'אקלים' שיופיע בתודעה בכל רגע, התחושה שלה והמרקם שלה – ישפיע על האופן בו המופעים הללו נחווים, ואופיים של המופעים, כמו תחושות גופניות בלתי נעימות – ישפיעו על המרחב של התודעה – על המרקם ותחושת הרוחב שלה. כל אלו – מאפשרים פתח להבנה של ההתהוות המותנית, שהוזכרה בפתיחת המאמר: ההבנה שכל ה'דברים', המופעים – מושפעים מן התודעה, והיא מושפעת מהם.

ההבנה הזו בהחלט יכולה להעמיק מתוך התרגול הזה, וכאשר היא הופכת לאפקטיבית מספיק, וכאשר נספגנו די הצורך בתחושת המרחב – אפשר 'ללכת מעבר' לתרגול של מרחב של תודעה. אחת הדרכים בהן ניתן לעשות זאת, שרק אציין אותה מבלי להרחיב כאן – היא לראות שגם תחושת המרחב של התודעה היא מפוברקת על ידי התודעה, אינה קיימת כדבר כשלעצמו.

אפשר, וכדאי, להתאהב באופן התרגול הזה. להטמיע ולהעמיק בו, וכך לאפשר לו לפעול את פעולתו המיטיבה על עולם הרגש, על חוויית העצמי ועל פתיחת ההבנה לגבי 'טבעם של הדברים'. ואולם, זהו אינו 'סוף הדרך'. המרחב של התודעה, אינסופי, יציב ונרחב ככל שהוא עשוי להרגיש – הוא תופעה מותנית, הוא מפוברק. ואפשר לחוות ולטפח אי פיברוק והבנה עמוקים אף יותר, שמאפשרים חופש עמוק אף יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s