רוב ברבאה: כוחו של הלב הנדיב

כוחו של הלב הנדיב

רוב הדרשות של הבודהא מוקדשות לתלמידים/ות שלו, או לנוודים/ות שהיו מתרגלים/ות שחיו חיי חסר/ת בית, ויש כמה שמוקדשות לבעלי/ות בתים. העצות של הבודהא אליהם/ן נוטות להיות די פשוטות, הגיוניות, מתאימות לבעלי/ות בתים. אבל הוא דיבר לא/נשים שאינם בהכרח מעוניינים בהארה. אם היית מעוניין בזה בהודו העתיקה, סביר שהיית עוזב/ת את הבית. אבל היום, יש די הרבה בעל/ות בתים שכן מעוניינים/ות בהארה. וזה די נפוץ שמתרגלים/ות, גם ותיקים/ות, לא לוקחים/ות בחשבון את המקום של נדיבות בתהליך ההתעוררות שלהם/ן. או לא לוקחים בחשבון את הכוח של נדיבות, והמשמעות שלה כלפי התהליך של התעוררות. זה דבר שהולך מאוד לעומק. נדיבות מאפשרת תחושה שונה באופן רדיקלי של החיים, וגם של מוות.

אני אומר כל מיני דברים, ועליכם לחוש מה נכון ורלוונטי עבורכם/ן.

באופן קלאסי, אפשר לחלק נדיבות לשלושה דברים:

  1. דברים חומריים.
  2. המתנה של היעדר פחד. לחיות בעולם, כאשר אחרים מרגישים חסרי פחד לידינו, ואפילו – עוזרים לאחרים להשתחרר מפחד. זה המקום של אתיקה.
  3. המתנה של הדהרמה – הלימוד.

לגבי הראשון – יש כסף, ודברים חומריים, אבל יש גם זמן. אולי צריך להיות נדיבים/ות עם זמן. או עם יכולות וידע, או עם הכרת תודה. יש המון איכויות אפשריות כאן. נדיבות היא בשירות האהבה והטוב. בשם הרצון שאחרים/ות יצמחו וישגשגו. שיהיו בטוב באופן עמוק. אז אולי אנחנו נותנים/ות הרבה זמן למה שלאו דווקא עוזר לזה. זו שאלה לשאול. אנחנו רוצים/ות להרחיב את המעגל, כמו בתרגול הכוונה האוהבת (מטה). להרחיב עד אין סוף, ללא גבול. זה המקום בו הרדיקליות נכנסת: כאשר אני הולך/ת מעבר למעגל הקרוב אלי. הדרך, חשוב לציין פה, לא עוסקת רק בתשומת לב, מיינדפולנס. כמובן שהיא חשובה, אבל הדרך היא יותר מזה.

לעתים קרובות א/נשים מבקשים/ות ריפוי רגשי. וזה דבר מאוד חשוב. אבל אני לא בטוח אם א/נשים יכולים/ות לעבור ריפוי רגשי עמוק, בלי להיפתח לנדיבות. מחקרים על דיכאון מראים שעזרה לאחרים היא אחד הדברים שעוזרים הכי הרבה. לפעמים יש נטייה במעגלים שלנו לחשוב – שעיסוק עצמי בלבד יביא שחרור. אני לא בטוח שזה נכון. יכול להיות שהכרחי לפתוח משהו על ידי נדיבות. זה לא פשוט – כי אולי אנחנו במקום בחיים שבו אנחנו צריכים/ות יותר עבודה פנימית. להדגיש את הריפוי של עצמנו. אבל אולי יש זמנים שבהם 'יציאה מעצמי' היא הדבר החשוב והנכון. לעתים קרובות אנחנו מניחים/ות שעבודה על העצמי, והיחסים שלי לחוויה, ובעיקר לחוויה קשה – הם הדבר החשוב ביותר; אבל יכול להיות שאני מנציח/ה איזה עיסוק עצמי, ואיזה התלכדות והיסגרות של העצמי בעצמו. לעתים קרובות אנחנו מתחילים/ות לתרגל, ואנחנו מתעמתים/ות עם עולם פנימי לא קל, ומנסים/ות להתמודד אתו, אבל ראייה רוחנית אמתית – הופכת הכל על ראשו. היא משנה את האופן שבו אנחנו תופשים/ות את עצמנו ואת העולם. ישו אמר: 'זה שמנסה לשמור על חייו, מאבד אותם, אבל זה המוותר על חייו, לטובתי, ישמור עליהם'. מה זה אומר, מבחינה מיסטית – נפשית? משהו בתרגול עמוק מצביע על וויתור על הכל. לוותר על חיינו, למסור אותם. אולי ברובד מסוים קשה לשמוע את זה, ואולי ברובד אחר – זה מרגיש חיוני.

אלו מילים והנחיות שלא ייעלמו. הן עוברות אלפי שנים, ולא ייעלמו. יש הוראות שייעלמו, שהן זמניות, ואולי אנחנו יכולים/ות לחוש אילו הן. אבל אלו הן מילים שיש להם משמעות רדיקלית נצחית עבור האנושות. אולי יש חלקים בנו שמפחדים, אבל חלקים אחרים שמרגישים שזה מאתגר אותם.

חלק מהאנשים עושים כל מיני ריטריטים וסדנאות, ואחרי שנים – לא תמיד משהו נפתח לעומק. לא תמיד נפתח הסדק שמשנה הכל עבורנו. כשאנחנו מתבוננים/ות בנדיבות, יכול להיות מועיל לראות – איפה אני מגביל/ה את הנדיבות שלי?

אני לא מדבר רק על כסף. איפה אני מגביל/ה את ההוקרה שלי לי ולאחרים/ות, האם אני מגביל/ה את ההתמסרות שלי, בתרגול ובחיים, את האנרגיות שלי? האם אני מגביל/ה את הערנות שלי? את האינטנסיביות שלי? לפעמים אנחנו מדליקים/ות טלוויזיה ברקע, או רדיו, וזה מנקז את האינטנסיביות של תשומת לב מן החיים. זה לא נותן ללהבה להבנות ולהיות חזקה.

במובנים של כסף – זה גם נושא מעניין. בארצות הברית, נראה שלקראת הבחירות לנשיאות א/נשים מדברים/ות על כל מיני דברים, וככל שמתקרבות הבחירות – נראה שהנושא היחיד הוא כסף, מסים. בסוף, סביב זה מצביעים/ות.

נראה שכולם/ן מסכימים/ות על הנחיצות של צרות עין, כולל ממשלות. יש סטטיסטיקות… במקביל לפסגת G8האחרונה – העזרה למדינות המתפתחות נפלה ל0.28% מההכנסה של המדינות המשתתפות. ארה"ב משקיעה בסיוע חוץ 78 דולר לכל אזרח/ית אמריקאית, ובביטחון – 1200 דולר, לכל אזרח/ית אמריקאי/ת. וכל זה עוד לפני המשבר הכלכלי של 2008. זה לא כדי להאשים, אלא כדי להצביע על משהו: פחד והגבלת הנדיבות הולכים יד ביד. צרות עין כרוכה בצורת ראייה מסוימת של עצמנו ושל העולם. הן קשורות באופן יסודי.

מנקודת המבט של הדהרמה – אנחנו רואים/ות את העולם בצורה שגויה, ואנחנו מתנהגים/ות ובוחרים/ות מתוך המקום הזה, וזה מחזק אותו. זה מה שנקרא סמסארה. והפחד שמגביל את הנדיבות שלנו – נובע מתוך הראייה הזו של העולם, של העצמי ושל זמן – ומחזק אותן. זה מרגיש כמו פחד מאוד ראשוני, כמעט ביולוגי. אבל ברמה אחרת – הדהרמה יכולה לומר אז מה?! גם לזה צריך לגשת. אם זה מרגיש עמוק, ומוטמע – זה לא אומר שלא ניגשים/ות לזה. אולי צריך עדינות, אבל לא פחד.

נדיבות מביאה תחושה של רווחה. היה ראיון עם מישהו מקהילה וולונטרית, ששרדה המון, שזה דבר מאוד נדיר. אז הוא נשאל – מה עזר לכם לשרוד? והתשובה הייתה – שמהתחלה הייתה כוונה של נדיבות. לא רק כלפי עצמם/ן, אלא כלפי אחרים/ות. לעשות כלפי אחרים. הם/ן שלחו א/נשים לעזור בחו"ל, גם כשהם/ן חיו באוטובוסים ישנים, ולא היה להם/ן כסף בשביל עצמם/ן.

מה שחשוב פה הוא הקשר בין נדיבות ואושר. אולי אנחנו מבינים/ות את זה אינטלקטואלית, אבל צריך לעזור לזה להעמיק. שימו לב לתחושת האושר שעולה כאשר אני נותן/ת משהו בלי תחושת לחץ, בלי תחושה ש'אני צריך/ה' לתת. האושר שיש כשאני רואה מישהו/י מקבל/ת משהו. לשים לב לזה.

הבודהא:

"בלי לנטוש את חמשת האיכויות האלו, הוא/היא לא מסוגל/ת להיכנס ולהישאר במצבים מדיטטיביים עמוקים: צרות עין לגבי רכוש, צרות עין לגבי אנשים תומכים, לגבי הרווחים שלו, לגבי הסטטוס שלו, וצרות עין לגבי הדהרמה." במצב של צרות עין לגבי אלו – הג'אנות לא יהיו אפשריות, וגם לא מצבים של התעוררות.

לעתים קרובות א/נשים ניגשים/ות לתרגול עם רצון לקבל משהו. 'הלוואי והיה לי ידע איזוטרי, או היה לי מלאך שומר', או משהו כזה. רצון לקבל משהו. וזה מעניין, כי הלימוד על נדיבות ניתן, ונמצא שם. אבל אולי אנחנו לא רואים/ות את החשיבות של זה. היה ניסוי, שנערך לפני זמן קצר: היתה מכונת אסימונים, והמהמרים/ות היו מחוברים/ות לאלקטרודות. המכונה הייתה מתוכננת כך ש-או שזכית בהרבה כסף, או ש,אם לא זכית – הכסף נתרם לאחרים/ות. ומה שגילו הוא – שהא/נשים היו יותר שמחים/ות כאשר הם/ן 'הפסידו', והכסף נתרם. ע"פ המדדים, המוח 'התפוצץ' משמחה כאשר אנשים תרמו את הכסף.

עולה פה שאלה – למה תובנות לא מתיישבות אצלנו, ולא מתמצקות. ראשית – נראה שאנחנו צריכים/ות להזכיר לעצמנו תובנות, ולבחור דרכים בחיים שיתקפו אותן. ודבר נוסף הוא – שאנחנו לא יודעים/ות, לעומק, מה מביא שמחה. אנחנו לא מייחסים/ות אותה למקום הנכון. מישהו/י אוהב/ת לאכול בשר. ונניח שיש מולו/ה ארוחה טובה. בכמה אחוז ממנה הוא/היא ממש נהנה/ית מהטעם של הבשר? אולי רק לכמה שניות, בעצם. אנחנו מחברים/ות נקודה לנקודה, מסיקים/ות משהו ומניחים/ות שיש איזו שמחה בזה.

כך – אנחנו מבלבלים/ות הנאה חושית ושמחה, ולכן רודפים/ות אחרי נוחות. יש בנו את היסוד הזה, של רדיפה אחרי נוחות. ואנחנו חושבים/ות שאנחנו רודפים/ות אחרי שמחה. אבל אולי אנחנו מערפלים/ות את מה שבאמת חשוב לנו, כי אנחנו רודפים/ות אחרי נוחות. יש לנו את מה שאנחנו צריכים/ות, באופן בסיסי. אם יהיה לי את זה פעמיים – האם אהיה פעמיים שמח? ופי חמש?

רבים מאיתנו נדיבים/ות, בהרבה מובנים. חשוב ליהנות מזה. הבודהא המליץ: אם את/ה מתקשה במדיטציה, שמוט/י אותה לזמן מה, והרהר/י בנדיבות שלך. אולי זה לא נשמע הולם לאנטה, או ריקות. אבל האמת היא שמאוד קשה 'לקפוץ' מיד לראייה של ריקות. חשוב שיהיה איזה כבוד עצמי, שהוא יותר ויותר משוחרר מתנאים. ומשם – זה צעד קטן יותר לשחרור של העצמי.

ויש פה אפשרות של רדיקליות. ישנה האמירה המפורסמת של אג'אן צ'ה: "אם תוותר/י קצת, תהיה לך מעט שלווה, אם תוותר/י הרבה – הרבה שלווה. אם תוותר/י לחלוטין – תהיה לך השלווה של הבודהא." וזה אותו דבר עם נדיבות. מה זה אומר – לתת את עצמי לחלוטין? הצעד הראשון הוא לראות את זה כתרגול, כמו תרגול המדיטציה. משהו שיש לו טעם ועומק כמו לתרגולים אחרים.

מורה טיבטי מהמאה ה11: 'דרך ההתרגלות לוויתור על הטריוויאלי דרך התרגול, אפשר להתרגל לתת הכל בלי היאחזות.' אפשר לראות איפה אני שמור/השמור/ה, וללכת בכיוון ההפוך. לתרגל בכוונה, אל מול דברים קטנים. אבל ממש לצפות לזה, למקומות שבהם אני מגן/ה/ה, וללכת בכיוון ההפוך.בעולם גלובלי, דברים נעשים מאוד מורכבים, וצריך להכניס תבונה. סיפור ששמעתי או קראתי, מספר על

בעולם גלובלי – כל זה נעשה מורכב, וצריך להכניס איזו תבונה. יש איזה מקרה, שאספר לכם/ן עליו (אני לא בטוח מהו הרקע – יהל): עושה רשתות מאפריקה, שמעסיק עשר/ה א/נשים. כל אחד/ת מהם/ן – מפרנס/ת חמישים א/נשים אחרים/ות. לא משנה כמה מהר הם/ן עובדים/ות, הם/ן לא יכולים/ות לייצר מספיק רשתות שיגנו בפני המלריה. שחקן הוליוודי מגייס כספים, ושולח רשתות בשווי עשרה מיליון דולר. עושי/ות הרשתות הראשונים/ות מאבדים/ות את עבודתם/ן, ונאלצים/ות להסתמך על צדקה לקיומם/ן. בתוך חמש שנים הרשתות שנקנו על ידי השחקן שנשלחו נשחקות, ונותרנו ללא כלום. אז, כאמור, כל העניין נעשה מאוד מורכב, ודרושה אבחנה.

אחד הדברים שצריך לאמץ הוא – לא לעשות את זה רק כשזה מרגיש טוב או מתאים. לפעמים 'האם זה מרגיש לי נכון?' הופך למדד המרכזי עבורנו. כששולחים מטה – קל להרגיש אותה כלפי חתלתול, אבל יותר קשה יותר כלפי דג, אולי כזה מזן נכחד של דגים. ואז מגיעה בקשה תרומה, או הבקשה שבסוף הריטריט, ומה עולה? אולי ספק, אולי בלבול. יש א/נשים שמתקשים/ות לומר לא, וזה גם דפוס. מה עומד מאחוריו? לעתים קרובות ישנה השאלה: 'מה יחשבו עלי?' ואולי זה אפילו חשוב לתרגל אמירת 'לא'. ולעתים קרובות עוד יותר יש פחד – שלא יהיה לנו מספיק לעצמנו או לקרובים/ות אלינו, ואז צריך להישען לכיוון השני: 'האם אני יכול/ה להרפות?'

הכלל הראשון בנתינה הוא: אל תצפה/י מאף אחד/ת לשים לב. אולי ישימו לב, ואולי יגיבו, אבל בד"כ לא בזמן או בדרך שקיווית. יכול להיות שחיים של נתינה אולי יניבו קהל גדול יותר בלוויה, שלך, אבל לא בטוח שזה תמריץ.

יש פה משהו לגבי היכולת לנטוש. מה זה לחיות עם לב שיכול לוותר? וזה חשוב ומועיל – להיות ליד אנשים ששחררו משהו. מנקודת המבט של התעוררות – חיי היומיום הם דבר טרגי, כמעט בלתי שפוי. ומנקודת המבט של החיים הרגילים – נקודת המבט של ההתעוררות נראית משוגעת. נראית כמו משהו שלא מסתדר. ויש משהו ב-לשאוף: לשאוף להיות נדיב/ה. זה עושה הרבה. או לדמיין את עצמנו עושים/ות דברים נדיבים. זה גם עוזר. אז שווה לאתגר את עצמנו בתרגול הזה, לבדוק את הגבולות שלנו. ולבדוק: מהם האפקטים של נדיבות רדיקלית, ולבחון איזו יציאה מהגבולות של עצמי, אולי של החברה.

האם התרגול הזה יכול להיות ממש חי? איך להיות נדיב/ה, ובמיוחד למתוח את הנדיבות שלי – משפיע על התחושה ש'יש לי מספיק', ועל התחושה ש'אני אהוב/ה'? הלב נפתח, והתחושה משתנה. אם אני עושה את זה כי אני רוצה להיראות באופן מסוים, או בציפייה שמצפה לתגובה – זה שוחק; אם לא – זה משאב.

אילו זיהומים או עיוותים נוכחים, וגורמים למי שרוצה לחיות בשלום לא לחיות בשלום? הסיבה היא – שא/נשים מטושטשים על ידי איבה וצרות עין. ומדוע זה כך? בגלל תחושת העצמי שלהם/ן. ולהביט בעולם במונחים של עצמי, ומנקודת המבט של עצמי. אז התחושה של עצמי, כישות אמיתית ומוצקה – מולידה תחושה של צרות עין. אבל זה פועל גם בכיוון ההפוך – כאשר אני לא כ"כ נדיב/ה – זה קושר, מכווץ וממצק את תחושת העצמי. לעתים קרובות מאוד – אנחנו חווים/ות את העצמי כמרכז של רכישה, של קבלה. 'מה אני מקבל/ת?' מרכז של חומר, טובות, אהבה, זמן, הנאות. אולי, בתרגול – אפשר לטפח זמנים בהם אנחנו לא רואים/ות את העצמי ככזה? הנדיבות מביאה תחושה של חיבור, של מרווח. זה דורש קצת זמן, אבל קורה. העיסוק שלנו בסיפור של עצמנו – מתחיל לדעוך. תחושת העצמי מתחילה לדעוך ולהיפתח. מגיעה אנרגיה, ותחושה של משאב. ואם מישהו/י ממש מותח/ת את זה, אפילו בדמיון ובשאיפה, אפשר לחוש שתחושת העצמי כמעט ונעלמת, ושם יש חופש וקלילות. " "זה/זו המוסר/ת את חייו ת/ימצא זאת", כמו שישו אמר. הדהרמה העמוקה נוקשת בדלת של משהו בישות שלנו.

שאנטידווה כתב, במאה השמינית: "'דרך נתינה כל צער ננטש, ואני אגיע למצב חסר הצער. מאחר וממילא יש מאחר ולוותר על הכל בבת אחת (הוא מתכוון למוות) – עדיף לתת ליצורים החיים". אז אפשר לראות שכל זה לא שלי בכל מקרה, כי אמות, ולא לאשרר את האשליה שזה שלי, דרך אי-נדיבות. כל תחושת החיים משתנה, ונימה אחרת מהדהדת בה. תחושה של חיים שנחיו היטב. כל התחושה של המבורכות של החיים, של דברים – מתחילה להיות נוכחת.

קרישנמורטי מת מאוד זקן, מסרטן. ובליל מותו הוא ביקש לצאת החוצה, במקום בקליפורניה בו הוא שהה. והוא נשאר שם בדממה, חי, וקד לארבעת הכיוונים. כל החיים כקידה עמוקה. חיים של נתינה הופכים לחיים של קידה עמוקה. ומה עוד? משהו קורה לתחושת השפע. אנחנו מתנהגים/ות כאילו שיש, וזה יוצר חושה שיש. תחושת היש שלנו היא לא מספר בחשבון הבנק. תחושת המשאבים שיש לנו היא התהוות גומלין, ותלויה מאוד בלב. תלויה מאוד בדרך בה אנחנו רואים/ות את עצמנו, באופן מעודן ובאופן כללי יותר. תחושת העושר הפנימי שלנו תיצור תחושה של שפע. משום כך אנחנו מעודדים/ות תחושת רווחה בתרגול, כי זה הופך למשאב פנימי. זה תיק ההשקעות האמיתי שלנו. ככל שיש פחות תחושת עצמי, פחות פחד – יש יותר שפע. יותר הבנה של ריקות – יותר שפע. זה מה שיוצר תחושת שפע, ולא הכמות שיש לנו.

מהן ההשלכות? כשאת/ה מרגיש שאין מספיק – תן/י. כשאת/ה מרגיש/ה שאני לא מקבל/ת מספיק כסף, או אהבה: תן/י. זה קשור לקארמה, כמובן. כשאנחנו נותנים/ות, יש תחושת שפע. אבל זה דורש שנעשה לא מעט, מספיק כדי שנוכל להבחין. אפשר לשאול: באיזה עולם אני רוצה לחיות? במובן של עולם התפישה שלי. כשאני לא נדיב/ה, כשאני לחוץ/ה, העולם ניראה בדרך אחת. אם אני לכוד/ה בפחד, העולם נראה בדרך מסוימת. כשיש נדיבות – הוא נראה אחרת, פתוח יותר. אז מהו העולם האמתי? הלחוץ, הסגור, המפחיד; או – הפתוח, מלא האור, מלא האפשרויות? אין 'עולם אמתי'. העולם ריק. אין לו מציאותיות מלבד זו שהלב מעניק לו. הריקות הזו של העולם מאפשרת לי לתרגל הרבה יותר בנדיבות.

צ'נדרקירטי: "נתינה, ריקה מנותן/ת, ממתנה וממקבל/ת – נקראת שלמות שמעבר לעולם, אבל כאשר ישנה היקשרות לשלושת אלה – הכתבים מגדירים זאת כשלמות של הקשור לעולם."

אז חכמה מכילה נדיבות, ונדיבות – חכמה. לפעמים אני חושב שהנדיבות מכילה את כל הדארמה. אז אולי לפעמים אנחנו חושבים/ות על ישו, או רומי, ויש תחושה שהם עשו קפיצה אל התהום, מתוך אמונה. ואולי חלקנו מרגישים/ות – אני רוצה, ויכול/ה, לקפוץ. ולפעמים – יש תחושה שזה לא אפשרי. להם היה את האמון הזה בנדיבות, ועשו את הקפיצה, וזה נתן להם לא רק אמונה, אלא ידע. אם זה לא אפשרי ממש לקפוץ – אפשר לשחק עם הגבולות.

איך כל זה משפיעה על החדווה? על הלב? הפתיחות? תחושת החירות? מה קורה לתחושת העצמי, ולתחושת הריקות של העולם? אני, עם אחרים, רואה שיש קשר. זה מאוד ברור. כל פתיחה שישנה, קטנה או גדולה, אני ממש מרגיש שלנדיבות וליכולת להימתח – היה חלק גדול בזה. אני לא חושב שדברים היו נפתחים בלי זה. יש הקבלה אמתית בין הבנה ונדיבות, ואסור להקטין בכוחה.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s