אורות עולים ויורדים (הערה להארה מהמסורת הסופית)

"דע כי יש אורות עולים ויש אורות יורדים. האורות העולים הם אורות הלב, והאורות היורדים הם אורות הכס האלוהי."

מתוך: הסופים: אנתולוגיה, ע"מ 416

הלב, בפסיכולוגיה הסופית, הוא לא רק מרכז של רגשות ותחושות עצמי, אלא הוא גם מרכז של דמיון, פנטזיה וחלום. הלב יוצר כל הזמן: דמיון, מחשבות, רגשות – ואנחנו חופשיים/ות לחשוב ולתפוש את היצירה הזו בכל אופן שנבחר. אנחנו יכולים/ות לחשוב על הדמיונות, הרגשות, המחשבות כהפרעה, כטעות; יכולים/ות לחשוד בהם ולחשוש מהם. אבל כותב השורות המצוטטות מנגיש אפשרות אחרת: אנחנו יכולים/ות גם לראות את הרגשות והמחשבות האלו כנביעה אלוהית, כאור אלוהי. עם כל הייחוד והספציפיות ואי הנעימות שבהם. מתנותיו של האל. ועוד יותר בבירור אפשר לראות כך את האיכות המפנטזת, המדמיינת של התודעה. הפנטזיה תמיד נמצאת שם, גם אם התפישה עדינה מאוד, דקה מאוד – יש שם מימד של פנטזיה. הפנטזיה הזו, במקום להיות דבר מגונה ומתעתע, יכולה להיתפש גם היא כאלוהית, כמתת אל – שמתבטאת בייחודיות של הפנטזיה שלנו. משום שלפנטזיה של איכות של 'יצירת עולם' עבורנו, מגע אתה יכול להדהד כאלוהי באופן מהמם ממש. וודאי שאני לא אומר ש'כך הם הדברים', ושרגשות או פנטזיה הם 'באמת' אירועים עם הדהוד אלוהי. אני רק אומר שאנחנו יכולים/ות לבחור לראות אותם כך. כך אני מפרש את האפשרות של 'אורות עולים'.

ולגבי האורות היורדים: האפשרות של טרנסצנדנציה – 'מעבר לעולם', או לפחות הכמיהה אליה, היא אפשרות שפתוחה בפנינו. ולא רק שהיא פתוחה, נראה שבליבם/ן של רבים/ות ישנה הנטייה הזו: לרצות לראות ולהיות במגע עם משהו שנמצא הרחק מעבר לגבולות העולם והחושים. ההליכה לקראת ה'מעבר' מולידה קשת של חוויות שבהן העולם מופיע כפחות ופחות 'קיים', ותחושה לגבי קיומו של 'מעבר' נעשית יותר ויותר דומיננטית, עד כדי חוויות שנתפשות ונחוות על ידי רבים/ות כיציאה מוחלטת מעולם התפישה, ומפגש עם משהו שנמצא מחוץ לתחום הידיעה והחוויה. ואותן חוויות נחוות, גם על ידי א/נשים שאינם/ן דתיים/ות במובן המקובל, ולא ישתמשו בשפה של אלוהות – כמעין 'קרינה' של 'משהו שמיימי' שעוטף את ומחלחל אל העולם.

דרך אחרת לחוות או לראות את שתי האפשרויות האלו נפתחת כאשר תרגול המדיטציה על ריקות ושל העבודה עם הדמיון מפותחים יחסית. אז – אפשר להפריד בין התבוננות באפיסטמולוגיה ובאונטולוגיה. ההתבוננות והשהייה עם האפיסטמולוגיה – השאלה: 'איך אני תופש/ת דברים?' – עשויה להצמיח רגישות לקיומו של המדומיין, ושל הרובד הארכיטיפי של הקיום: התחושה שכל מה שנחווה נושא הדהוד של פנטזיה, ושל ארכיטיפ קולקטיבי או אישי לחלוטין, שיש לו תפקיד מארגן כלפי החוויה. את זה אני מקביל ל'אורות העולים'.

השהייה עם האונטולוגיה: עם השאלה: 'מהו העולם שמחוץ לגבולות התפישה שלי'? תוליד תחושה שכל מה שאני רואה וחווה – הוא מדומיין וארכיטיפי באופן בו הוא מופיע כלפי; וגם שהרובד הנתפש, מפוברק, מדומיין שלו – הוא לא 'כל הדבר'. אני תופש וחווה חומר, או רגש, או כל דבר שהוא – דרך הפיברוק, הדמיון. אבל החומר, או הרגש – לא נוצר כולו דרך או באמצעות הדמיון שלי. זו תהיה הגזמה פרועה – לומר שהתודעה שלי מפברקת ובוראת מאפס את עולם החומר, למשל. אבל – זו תהיה גם הגזמה לומר שעולם החומר, או הרגש, או כל עולם אחר – אכן קיים כפי שאני חווה אותו. זאת משום – שכל תחושת קיום שלי אותו כרוכה בפיברוק, דמיון ופנטזיה. אז – מה זה אומר על עולם החומר, או עולם הרגשות, או כל ז'אנר של חוויה? זה מצביע על הראייה – שהם מתקיימים קיום פלאי, שנמצא מעבר ליכולת ההשגה האנושית. משם – זהו פסע אחד, שאפשר לבחור או לבחור שלא לעשותו – לראות אותם כ'אורות יורדים', כמקרינים קיום אלוהי. ובכל מקרה, אותו פסע לא חייב 'לתת תשובה' ולבטל או לפתור את הפליאה ותחושת האינסוף שלהם, אלא להפך – הוא יכול להעמיק אותה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s