עבודה מיומנת עם רגשות בתרגול המדיטציה

השיחה הזו היא למעשה איגוד של כמה וכמה הנחיות שניתנו על ידי רוב בורבאה, בריטריט בשם: the boundless heart מ2011, כפי שהובנו ועובדו על ידי.

מומלץ מאוד לעבוד עם ההנחיות השונות בהדרגה: לקחת פרק אחד, לתרגל איתו למשך כמה ימים, ואז לעבור לזה שאחריו.

מרבית ההנחיות נמצאות בהנחיות שתחת הכותרת: working with the emotional body, בקישור הזה: http://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

רקע

מקובל מאוד לחוש, בתרבות הדהרמה המערבית, שרגשות הם חשובים. באלפי השנים שהטרימו את בואה של הדהרמה למערב, רגשות דווקא לא תפשו מקום מרכזי כ"כ בתרגול, והן נעשו חשובות מאוד בין השאר בגלל האופן בו אנחנו, כא/נשים מערביים/ות בני/ות התקופה – חושבים/ות ומבינים/ות את עצמנו. הפנימיות שלנו, הרגשות, תחושת האותנטיות – הפכו להיות דברים חשובים ומורכבים בתרבות שלנו. אם אנחנו חושבים/ות שהתפקיד של הדהרמה הוא לגרום לזה שלא יהיה לנו עצמי, באיזשהו אופן או מובן – אז אולי אלו חדשות לא כ"כ טובות. כי תחומים שלמים של רגשות: ספק עצמי, אשמה, אולי סוגים של מחויבות מוסריות, וגם עושר של ציפיות ודימויים כלפי העצמי, שיוצרים ומזינים רגשות שונים – הם פרי של החברה המערבית המודרנית. נזירי היער התאילנדים (פה מדובר, למרבה הצער, בגברים בלבד) הנזירים/ות הטיבטים/ות במערות והא/נשים שמדברים/ות עם הבודהא בקנון הפלי – התחילו את המסע שלהם/ן מנקודה אחרת מאיתנו. ישנן שאלות מהותיות עבורנו, כמו שאלת הרגשות – שנראה שלא העסיקו אותם/ן באותה צורה. ועם זאת, הדהרמה מציעה לנו כלים יוצאי דופן ביעילותם לעבודה עם רגשות. האופנים בהם היא מפרשת ומאפשרת עבודה עם הנפש שלנו – היא יעילה בדרכים רבות ושונות – וגם, בבירור, ברובד הזה. וכמו בכל רובד של עבודה – אם אנחנו רוצים/ות שהיא תהיה מועיל/ה עבורנו – אנחנו צריכים/ות לעבוד עם הדברים. אני אציע פה כל מיני הנחות ואופני עבודה. אבל כולם/ן אפקטיביים רק ככל שאנחנו מתרגלים/ות אותם במדיטציה שלנו. אני גם מציע פה סט אחד של הנחות, שעל רובן לא אדבר, וכלים – שעליהם כן אדבר. חשוב לי לומר – זהו רק סט אחד, מבין רבים אפשריים. אני לא טוען שהוא הטוב ביותר. אני כן יכול להעיד – שהוא ישים מאוד, ושהוא עובד היטב.

אה, ועוד הערה: אם אתם/ן קוראים/ות את השיחה הזו, תשימו לב שבמהלכה מופיעות כמה שאלות. זה יהיה טוב אם תשתהו כמה שניות, ותפתחו את השאלה עבורכם/ן. אולי יש איזו תשובה שכבר מוכנה שם ורוצה להישמע. השאלות הן לא פחות, ואולי יותר חשובות – מהתשובות שאני מציע אחריהן.

מה אנחנו רוצים/ות שיקרה?

כאשר אנחנו פונים/ות לעבודה עם רגשות, שווה להתחיל מה מהשאלה: 'מה אנחנו רוצים/ות שיקרה?'

התשובה לשאלה הזו היא חשובה מאוד, כי היא מעצבת את כל אופן העבודה.

התשובה שאני אציע, ועליה אשען היא: אנחנו רוצים/ות להיות בקשר, במגע – עם כל טווח הרגשות שלנו. נעימים ובלתי נעימים. אנחנו רוצים/ות ליהנות מהנעימים, ולהיות מסוגלים/ות לשאת את הבלתי נעימים באופן שיפחית את הנזק האפשרי שלהם, ויגלה לנו יופי ועומק וייחוד שלנו – דרכם. הפעם, אנחנו נתמקד בעיקר בצד הזה – של עבודה עם הרגשות הפחות נעימים.

אחלה.

אבל איך נלך לשם? מה יוביל אותנו לנקודה הזו?

שלושה כלי לעבודה:

כדי לעשות זאת, וכפתח לעבודה כולה – אני אציע שלושה כלים: הראשון הוא כלל המפתח של ארבע האמיתות. השני – המשאב של סמאדהי, כלומר – תחושה של פתיחות, של נעימות ונינוחות. השלישי – המפה של ההתהוות המותנית, שעליו ארחיב וממנו 'נמשוך' את מרבית אופני התרגול.

תשומת לב בהלימה עם ארבע האמיתות

אנחנו רוצים/ות לבדוק ולשחק עם הדרך בה אנחנו נותנים/ות תשומת לב, ולמצוא את דרך בה מתן תשומת הלב שלנו יפחית את אי הנחת. הלימוד של ארבע האמיתות מגלה לנו שמאחורי כל אי נחת, יש השתוקקות והיאחזות; הרפה/י אותן – והסבל יצא מהתמונה. זה מה שהן אומרות, על קצה המזלג. הרבה פעמים אנחנו מוצאים/ות את עצמנו 'פשוט שמים/ות לב', או 'נמצאים/ות עם משהו'. לפעמים זה טוב, אבל לפעמים – האופן שבו אנחנו נותנים/ות תשומת לב – לא ממש עוזרת, ואפילו מקבעת משהו. אז אנחנו צריכים/ות ללמוד איך מפחיתים/ות סבל, באופן מיידי, על ידי האופן שבו אנחנו נותנים/ות תשומת לב. אני ארחיב על זה כשניגש לתרגולים עצמם, אבל רציתי לומר את זה כבר כאן, כדי להבין את ההקשר של כל מה שאציע לאחר מכן.

במקרה של רגשות – אפשר לנסח כלל נוסף, מקביל: האנרגיה של תשומת הלב צריכה להיות גדולה יתר מאשר האנרגיה של הרגש. זו כמו נדנדה של שני ילדים, כאשר על אחד נבון ועדין ומתחשב, ואפשר לסמוך עליו; והשני – יש לו הרבה פוטנציאל, אבל הוא גם ברדקיסט רציני. אם הברדקיסט יהיה ילד בריון וכבד, והילד המחושב והנבון יהיה קטנטן וקליל עם משקפיים – ושניהם ישבו על נדנדה – אנחנו לא יכולים/ות לדעת מה יקרה. לא היינו משאירים/ות זוג כזה לשחק לבד. אבל אם הילד הנבון והסבלני יהיה כבד וגדול יותר – אפשר להשאיר אותם לשחק – ולהרגיש די בטוחים/ות שיהיה בסדר. אז – אנחנו רוצים/ות להבין – איך אפשר להגדיל את הצד של תשומת הלב, ולאפשר לו להיות גדול יותר מזה של הרגש. הצעד הראשון – הוא פיתוח של סמאדהי.

סמאדהי

אנחנו רוצים/ות לגשת לעבודה עם רגשות ממקום שיש בו רווחה מסוימת. לא במקרה – זה לא הנושא הראשון שמלמדים/ות. וזה מאוד מומלץ להניח את הקשיים בצד לזמן מה, לעתים לתקופה ארוכה, או לזמנים מסוימים בתוך המדיטציה, ולמצוא משאב: להשען על מקום נוח, נעים, שמאפשר נינוחות ורוחב, ולגשת לשאר הדברים ממנו. 'שהייה נעימה כאן ועכשיו' – היה התיאור של הבודהא לזה. אם אנחנו נוליך את עצמנו באופן צר מידי, בלי מספיק משאבים אל תוך העבודה עם הרגשות, אנחנו נשאב ונשקע, ואולי נחווה את הרגשות, אבל כבר אמרנו – שהשאלה החשובה היא: 'האם זה מועיל?'. הרי אנחנו חווים/ות אותם כל הזמן גם ככה. המשאב של סמאדהי הוא היסוד, הבסיס של המדיטציה. זה לא שמתישהו יהיה ממנו 'מספיק' וזהו. אבל דרוש מינון מספק, שמשתנה בהתאם לכל מצב ולכל אחד/ת. כפי שהבודהא הדגים: מלח שנמהל בכוס – ממליח אותה. אבל מלח שנמהל בגנגס – לא יורגש כלל. הסמאדהי – הופך אותנו לגנגס, לנהר ענק. ואז הרגשות הם לא דבר כ"כ נורא.

לצורך זה – חשוב להבין סמאדהי באופן הנכון: לא נקודה צרה במקום אחד, ותודעה שנשארת שם. אלא – דווקא רווחה, נינוחות, נעימות.

אז – בואו נשאל: מה במדיטציה נותן מנוחה, רגע, רוחב, נינוחות?

אציין שלושה משאבים שתמיד זמינים לנו, אם נדע להישען עליהם. השניים הראשונים הם גופניים, והייתי אומר שלפחות הראשון הוא באמת בסיס הכרחי. וכמובן – גם זו מיומנות. ל א/נשים שונים – חלק יהיו קלים וחלק מאתגרים, אבל – יש פה משהו לכולם/ן, ובהדרגה – הכל יכול להפתח:

משאב 1: גוף האנרגיה

  • תשומת לב לכל הגוף, לנשימה, לחיות של הגוף. אפשר ללמוד לשהות שם, ולהשתקע בכל הגוף.
    • זה שונה מאשר: 'להיות עם הנשימה' במקום ספציפי.
    • עבודה מרכזית פה – לשים לב מתי תשומת הלב מתכווצת, ולהרחיב אותה שוב ושוב. זה תובע קצת יותר מאמץ מאשר 'לחזור לנשימה', אבל זה יותר מתגמל, ועוד מעט אסביר למה.
    • אפשר לעשות את זה בנפרד, בלי קשר לרגש. זה מעדן ומעמיק את המדיטציה.
    • גם כאשר יש תחושה רגשית או פיזית לא-נעימה, אפשר להתעלם ממנה, ולשלוח את תשומת הלב למקום נעים. בתוך המרחב של תשומת הלב שלנו יש כל מיני דברים שקורים. לעתים קרובות אנחנו מפספסים/ות את זה, כי אנחנו מתכווצים/ות לאזור שאנחנו הכי רגילים/ות ללכת אליו, ובמשתמע – הכי מזדהים/ות איתה, ולכן – גם אין הרבה יכולת עבודה שם.
  • וגם – זה יכול להיות מסביב לרגש , בזמן תשומת הלב לרגש.
    • כאשר אנחנו משתמשים/ות בו כך – זה מונע את ההתכווצות וההצטמצמות לתוך האזור הלא-נעים של הרגש. כשיש יותר מרחב של תשומת לב מסביב לזה – יש גם יותר מרחב מנטלי – וזה מאפשר עבודה.
    • כאשר ישנה האפשרות הזו – אפשר להפגיש בין התחושה הנעימה לבלתי נעימה – כמו מים שמכים בעדינות על סלע. זה משנה את האינטנסיביות ואת הנוקשות של התחושה הלא נעימה, ובהדרגה – ישנה וישחרר אותה.

משאב 2: מרחב

  • ככלל – אפשר להפריד שלושה רוחבים של תשומת הלב: צרה יחסית – ממוקדת באזור אחד של הגוף, או בנקודה אחת; ברוחב הגוף; ומאוד רחבה. עכשיו – אנחנו מתמקדים/ות בשלישית.
  • אפשר להדגים את זה עכשיו: בעיניים פקוחות או עצומות, מצאו תנוחה שתאפשר לגוף להיות פתוח, זקוף. שימו לב למרכז של הגוף, ופתחו את תשומת הלב לצלילים. הם מגיעים ממקומות שונים, במרחקים שונים, ואנחנו יכולים/ות לשים לב לכל המרחב שלהם. ואז – פתחו את תשומת הלב כדי שתהיה רחבה מאוד. לפעמים זה דורש מאמץ מסויים, אבל זה מאוד עדין. לעתים קרובות – זה דווקא מבקש איזו התרווחות, ו'היעשנות לאחור' עם התודעה.
  • אם נחזור למשל על כפית המלח בגנגס – פה אנחנו נותנים/ות לזה ביטוי מאוד מוחשי.
  • לראות אותם בתוך המרחב הזה.

משאב 3: מטא

  • אני לא אומר על זה הרבה, כדי לא להפוך את השיחה לשיחה על סמאדהי.
  • מטא פירושה ידידות, רצון טוב. זה ממילא נכנס לכל מה שאמרנו, אבל לפעמים אפשר ממש לנטות לשם, ולראות את זה משפיע: מטא כלפי עצמנו, כלפי אחרים/ות, או כלפי הרגש הלא-נעים. אם יש לכם/ן תרגול מטא מפותח במידת מה – אני ממש מעודד אתכם/ן להשתמש בו כדי למצוא משאב. ובכל מקרה: 'האם אני עושה את העבודה הזו ברוח של חמלה וידידות כלפי עצמי?'. בסופו של דבר – התרגול הוא מתנה עבורנו ועבור העולם. לעתים קרובות מאוד (מאוד) ישנה רוח, לעתים קרובות עמומה – של ביקורת עצמית ושל תחושה ש'אני לא בסדר' איכשהו. אני אדבר על זה עוד בהמשך, אבל רק לומר, מהתחלה – אנחנו עושים/ות את זה מתוך אהבה כלפי עצמנו; ואם יש שם ביקורת – אז אפשר לתת לה להיות שם ולעבוד אתה כשרוצים/ות, אבל מה שמנחה את העבודה – זו החמלה והאהבה לעצמנו.

ההתהוות המותנית כמפה

עכשיו נפנה לדבר על החוויה של רגשות, ועל הגישה אליהם. המפה שלנו, כמו שאמרתי, היא הקונספט של ההתהוות המותנית. בקנון הפלי – כשהבודהא מדבר על התהוות מותנית הוא לא מדבר על דפים וחפצים ואיך הם נוצרים מעצים, עננים וכל מיני חומרים אחרים; וגם לא על זה שאני לא ממש אני, כי אני תוצר של ההורים שלי או משהו כזה. אלא – הוא דיבר על פקטורים של התודעה, פנים של החוויה הפנימית – שאם אני רואה אותם/ן בבהירות ועובד איתם/ן, ועם הקשרים ביניהם אני יכול/ה להבין משהו מהותי מאוד על החוויה והקיום. משהו שמשחרר לעומק. העבודה שאני רוצה להציע עם רגשות – נשענת גם על קריאה חופשית של המפה הזו, ומולידה את ההבנה הזו – של הריקות, ההבניה, הפיברוק של הרגשות, יחד עם כבוד ועדינות כלפי החוויה שלהם. במקום ללמוד את המעגל של ההתהוות המותנית, אנחנו יכולים/ות לפתוח את המפה על ידי שאלה שנשאל את עצמנו. אז כדי לפתוח את המפה הזו – אפשר לשאול: 'ממה רגש מורכב?'

אז אני באמת שואל: מה מרכיב חוויה של רגש מסוים?

יש כמה דברים שאני חושב עליהם, אז בואו נבחר איזה רגש, וניתן יחד דוגמאות לכל אחד:

  • החוויה הגופנית
  • נעימות ואי נעימות
  • תנועה של משיכה ודחייה (היאחזות)
  • תפישות של עולם ואחרים/ות, ושל עצמי
  • מחשבות
  • השקפות ואמונות לגבי עצמי ועולם

וודאי, אפשר למנות עוד, אבל זה הרבה.

אז יש לנו את כל המפה הזו, ואנחנו רוצים/ות להתחיל ללכת בה, ובכל מקום – ליישם את ארבע האמיתות: איך אני יכול/ה לשים לב באופן שיפחית סבל?

אני אציע כמה תחנות. הן לא נפתחות באופן לינארי בדיוק, אבל – כן יש פה מסלול – מהפשוט ביותר אל המורכב ביותר. זה יהיה קל יותר ללכת כך. ואני גם 'חותך' בין אברים שונים של ההתהוות המותנית, שאין ביניהם 'חיתוך' כ"כ חד וברור. זה מועיל לנתח דרכם את החוויה, אבל בסופו של עניין צריך להודות – שהם בונים האחד את השני ומפולשים האחד בשני.

הגוף

  • תשומת לב לציר המרכזי, לכל אורכו. הרבה מאוד מההתרחשות מתרחשת שם
  • אופי נוח של תשומת הלב. דימוי של כפות ידיים פתוחות ומחזיקות יחד, שמאפשרות למה שמופיע להיות מורגש, מבלי להחזיק בו בחזקה.
  • לתת לחוויה להיות עמומה, אם היא מאופיינת בכך. אם ברור מה זה, ויש לזה שם – יופי, אם לא – אז גם יופי. לחץ, או בעבוע, או כיווץ קטן, או מרווח מסוים – הם גם חלק מהשדה שאנחנו רוצים/ות להכיר.
  • יש שני יוצאי דופן: פחד וכעס, שיכולים להיות מורגשים בכל הגוף, הרבה יותר מאשר בציר המרכזי. אני לא אומר על זה הרבה, כי זו יכולה להיות, בקלות, שיחה שלמה. הקווים המנחים לעבודה הם דומים מאוד, אבל תשומת הלב צריכה להיות לכל הגוף; פה – המרחב שיותר גדול מהגוף – הוא מאוד מועיל. כי אפשר 'להקיף' את הכעס או הפחד כך.

נעים/לא נעים: וודנה

  • תוך שאנחנו בתשומת לב לציר המרכזי בגוף – אפשר להיות ערים/ות לנעימות ולאי הנעימות של התחושות. ללמוד לשהות עם זה, איך שזה מופיע. כבר זה – יכול להפחית מאוד את ההיטלטלות שלנו, שמונעת מהמשיכה והדחייה האוטומטית שעולות עם הוודנה. אפשר לחשוב כאן על הלימוד של 'החץ השני'. הוודנה, לצורך העניין – היא החץ הראשון, והשני – הוא המשיכה והדחייה. אז כאן – אנחנו מתרגלים לתחושות לא נעימות. רואים/ות שזה לא נורא. זה נעשה נורא, או מרגשי נורא – בגלל הפחד להיות במגע עם זה.
  • התרגול הזה – מאוד מפשט את המגע שלנו עם רגשות. מה שהיה סיפור ענק, עם עבר ועתיד, ותחושות עצמי – נגלה פה כ'פשוט תחושות' נעימות או לא נעימות. מצידי – זה לא נכון לומר שתמיד צריך ללכת לשם. לפעמים נדמה לי שבשיח בתרבות הדהרמה שלנו – יכולה להיות נטיית יתר לכיוון של פשטות. כאילו זה תמיד הדבר הנכון. עבורי – יש המון מקום למשמעויות וסיפורים. אבל – היכולת להיכנס ולצאת מ'מודים' של פשטות או מורכבות – משחרר המון. .

היאחזות והשתוקקות

  • חלק מהותי של החוויה האנושית, אליו מצביעות ארבע האמיתות – הוא התנועה של השתוקקות והיאחזות; משיכה ודחיפה; היטלטלות.
  • ראשית – אנחנו רוצים/ות ללמוד להבחין בתנועה הזו. איך זה מרגיש – כאשר ישנה משיכה ודחיפה?
    • משיכה ודחיפה – גם מתבטאות בגוף. אם נשים לב לציר המרכזי לאורך זמן מה נוכל להבחין שיש שם לחץ שאנחנו מפעילים/ות, באופן לא מודע. הלחץ הזה – הוא ביטוי של המשיכה והדחייה. הוא יופיע בקנה מידה של כל הציר, בקנה מידה של נקודה קטנה, ובקנה המידה של הגוף או המרחב כולו.
    • איך אני יכול/ה לדעת שיש משיכה ודחיפה? התשובה היא, שוב, בארבע האמיתות: אם יש סבל, אי נחת – יש משיכה ודחיפה. אם ישנה תחושה לא נעימה, ונניח, לצורך העניין, שזו 'אותה תחושה' (למרות שזה ביטוי לא מדויק, כי המשיכה והדחיפה ישנו את ה'תחושה') שבזמן אחד יש כלפיה הרבה משיכה ודחיפה, ובזמן אחר – מעט – איפה יהיה יותר סבל, אי נחת? אי הנחת, הסבל – לא נובע מהתחושה 'כשלעצמה' (שוב, ביטוי קלוקל) אלא – מהמשיכה והדחיפה. זה משהו שצריך לראות המון, המון פעמים, עד שהוא מובן. גם אם ההגיון מובן, אנחנו מרגישים/ות, אינטואיטיבית – שבתחושה, או ב'משהו' – יש בעיה, ולא ביחס אליו.
  • החדשות הטובות הן – שאנחנו יכולים/ות ללמוד לשחרר את המשיכה והדחיפה. אנחנו מתקרבים/ות למקום הדומיננטי בציר המרכזי של הגוף, ואז – אנחנו ממש מאפשרים/ות לו להרגיש כמו שהוא מרגיש. אבל באמת. זה לא 'סוג של להיות עם זה, ולהיות בסדר עם זה שזה שם, איכשהו'. אלא – משהו הרבה יותר מורגש ומיידי: ממש לאפשר לזה להתנגן, ברגע הזה. לשחרר את ההתנגדויות שבגוף, ולתת לזה להתפשט כמה שזה רוצה. להסיר כל התנגדות. ולראות מה קורה.
    • לפעמים – צריך להתייחס למימד הזמן, בהקשר של הציפייה שהדברים האלו ייעלמו. אז במדיטציה, אפשר לגשת לזה ולראות איך אפשר להיות פשוט בסדר עם זה שזה יישאר שם כל המדיטציה, או כל הריטריט, או כל החיים.
    • אופן מעט שונה של התרגול הזה – יכול להדגיש פחות את ה'אפשור', ולהתקרב ולהיות במגע אינטימי עם אי הנעימות. המגע הזה מאפשר חמלה, ותחושת מתיקות שבאה עם הקשר.

היחס, המחשבות והאמונות על החוויה: סנקארה

  • במהלך כל זה – התודעה החושבת מגיבה. לעתים קרובות – היא עושה את זה בדרכים די מעודנות, וכמעט לא מורגשות.
  • לפעמים, אנחנו יכולים/ות להיסחף באיזו אשמה או ספק עצמי, שנובעים מהאופן שבו התודעה החושבת שלנו מגיבה לתחושות האלו, שאפשר לפשט אותן עד לכדי 'פשוט תחושות לא נעימות במרכז הגוף'.
  • לעתים מאוד קרובות – המחשבות שלנו מחוות דעה לגבי החוויה שלנו. כאשר התחושות לא נעימות – המחשבות ייטו לחשוב מחשבות לא מחמיאות. הן יחוו דעה על העולם, ועוד יותר – על העצמי.
  • שווה להקשיב למחשבות השקטות, שכמעט ולא מורגשות, לגבי החוויות האלו: 'זה לא צריך להיות כאן'; 'זה אומר שאני…'; או אפילו מחשבות מכאיבות על עצמי, שלא מתייחסות ישירות לתחושות האלו מצד התוכן, אלא שהתחושות מזינות. אנחנו רגילים/ות, בתרבות שלנו – לחשוב שאם יש תחושה לא נעימה, אז משהו 'לא בסדר' איפשהו. אבל לא צריך להילחץ, זה לא אנחנו המצאנו. משום כך הבודהא היה צריך להבהיר, באמת הראשונה: 'תקשיבו, בחיים יש אי נחת'. מחד – ברור מאליו. מאידך – הכרה שיכולה להיות מאוד משחררת.
  • ואפשר להכניס בכוונה תפישה אחרת לגמרי. מנוגדת, ולהיות רגישים/ות למה שהיא מעלה: 'זה מושלם': זו ההפתחות המושלמת של משהו, שאולי אני לא מבין, אבל זה אינטיליגנטי ומושלם". אולי אפילו אפשר לקרוא לזה: "טבע בודהא".

הסימון האינטואיטיבי של החוויה: תפישה

  • התודעה שלנו, באופן אוטומטי – שמה תגיות על דברים. "מפחיד"; "נעים"; "מכאיב". והתגובה האוטומטית שלנו – היא לסימונים האלו, ולא דווקא לפרטים 'מאחוריהם'. כשהתחלתי לעבוד כך שמתי לב שהתודעה מסמנת: "כאב" כמעט לכל דבר לא נעים בציר המרכזי. דברים קטנים כגדולים. ולהרגל הזה היה אפקט ענק, כי הסימון הזה: "מכאיב" – מוביל לאפקט חזק של התרחקות והתכווצות מול החוויה. כאשר התחלתי להתקרב ראיתי שיש שם הרבה דברים, ושאני יכול לסמן בהרבה יותר דרכים, יותר מעודנות מאשר: "מכאיב". למשל: בעבוע, או סערה, או אי נעימות, או לחץ, או כיווץ, או נעימות, רוגע, מרווח. רק זה, כבר – שינה המון.
  • התודעה שלנו 'מחברת את הנקודות' בדרכים יותר או פחות מדויקות, ומגיבה לכל הצורה. אז – אפשר להתקרב, ולראות: יש פה הרבה נקודות, שיכולות להתחבר בכל מיני דרכים. דוגמא: יש תחושה של כיווץ בחזה, והתודעה מסמנת: 'פחד' – וזה הופך לפחד! מה יקרה אם נסמן: 'התרגשות?'
  • לפעמים – אפשר לשחק קצת עם הסימון, כדי שיעבוד לטובתנו במקום לרעתנו. זה יכול להישמע כמו הכחשה, אם אני חושב שהסימון המורגל שלי הוא אמיתי, אבל אם אני רואה שוב ושוב שמה שאני רואה הוא גם תוצר של הסימון – אז אפשר להתחיל לשחק. ודאי שיכול להיות שבאמת יש דחיקה והכחשה – ואז תהיה תחושה של לחץ והתרחקות. יש הבדל מורגש בין יצירתיות עם הסימון לבין הכחשה. זה לא להמציא, או לאלץ – אלא – לבחור לראות אותו דבר בדרכים שונות. (כמו הדוגמא של: "התרגשות")

לסיכום

המילה הזו: 'רגשות' מצביעה לאיזה רובד של החוויה, שלמעשה אני לא יכול להגדיר אותו, ואני בספק אם מישהו/י יכול/ה. אפשר להגדיר או לתחום בכל מיני דרכים שיעזרו לעבוד עם זה, אבל זה אחד הדברים שבסופו של דבר יכלו כל הגדרה, וטוב שכך. הדבר הכי חשוב עם רגשות הוא: איך אנחנו רואים/ות אותם, ומה אנחנו עושים/ות איתם. אני, אישית, מרגיש כעס ולפעמים זעם, פחד ולפעמים חרדה, תשוקה, שעמום. ואני יודע – שגם המורה שלי מרגיש את הדברים האלו. אין שום יומרה או כוונה או רצון שלא להרגיש אותם. הכיוון שאליו אנחנו הולכים/ות הוא: להיות מסוגלים/ות לראות אותם בדרך שתועיל. בשביל זה – אנחנו צריכים/ות לערער את הדרך הרגילה והמקובעת בה התודעות של רבים/ות כל כך מאיתנו – מגיבות לרגשות ורואות אותן: כקושי, בעיה, או משהו שאומר עלי או על אחרים/ות משהו לא טוב. כאשר אנחנו מתחילים/ות לפרק אותן למרכיביהן – אנחנו יכולים/ות להבין משהו חשוב מאוד: הרגשות האלו הם לא 'דבר'. זה לא שבאמת – יש שם כעס. אלא – יש רשת של תחושות, תגובות מותנות, אמונות – שמזינות ומקיימות האחת את השנייה, ומולידות את העצמי ואת העולם בדרך כזו או אחרת, בהתאם לרגש. זה מלמד אותנו משהו עמוק מאוד. אנחנו יכולים/ות גם לראות – איך העצמי והעולם נגלים כשונים ביחס לרגשות שעוברים ומופיעים כלפינו. וזו דרך מצוינת להבין משהו על הטבע של העצמי, העולם, ושל רגשות. כדי לעזור ולתמוך בזה – זה מועיל מאוד לטפח אזורים מזינים של החוויה: סמאדהי בגוף, במרחב; מטה – מאפשרת לכל זה להיעשות כמסלול של שמונע מ, ומוביל אל – אהבה. דרך המשאבים והאהבה, ועם הפתיחות של 'מה הם', והמיומנות של לשחרר אותם – אנחנו יכולים/ות לפתח יותר ויותר ביטחון בעולם הרגש שלנו. לסמוך על הרגשות, שכאשר אנחנו ניגשים/ות אליהם באופן מיומן ועדין – הם פותחים בנו משהו יפה, אינסופי, אישי מאוד ומצביע אל האינסוף.

3 תגובות בנושא “עבודה מיומנת עם רגשות בתרגול המדיטציה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s