טאניסארו: להשתקע בגוף

אם היינו מצלמים/ות את אופן בו התודעה רואה את עצמה, זה היה נראה כמו השתקפות על מים. זזה ונעה מפה לשם, משנה את צורתה כל הזמן. מזדהה עם זה ועם זה. לפעמים א/נשים חושבים/ות שהבודהא אומר ש'אנחנו חמשת המצרפים', אבל זה בדיוק מה שהוא אומר שאנחנו לא. אבל התודעה מזדהה אתם. לפעמים התודעה חושבת שאנחנו המחשבות, או הגוף, או איזה רגש, או תפישה חושית, או שילובים של כל אלו. ובהתרוצצות ושינוי המקום בין כל אלו כל הזמן, התודעה מבזבזת הרבה אנרגיה. חלק ממה שאנחנו רוצים/ות לעשות במדיטציה זה להישאר במקום אחד. כל עוד יש תחושה ש'אני כאן' – תשאיר/י אותה יציבה. כמו סלע. ספוגה בגוף. מדיטציית נשימה היא דרך להישאר ספוג/ה בגוף. המונח בפאלי הוא: קאיה-גטה-סאטי: תשומת לב ספוגה בגוף. והאיכות של הספגות היא חשובה. את/ה רוצה למלא את הגוף, להספיג אותו. לאכלס את כל הגוף, כמה שאפשר.

איפה המתבונן/ת נמצא עכשיו? בשביל הרבה מאיתנו זה מרגיש כאילו יש 'מישהו/י אחר/ת' על הכתף או משהו – שמסתכל/ת. והגוף נראה כמו משהו אחר, שהוא/היא רואה. במדיטציה אנחנו רוצים/ות להיפרד ממנו – ולתת לכל התחושה של 'מי את/ה' – למלא את הגוף. זה שם אותך בעמדה של כוח. אם את/ה משאיר/ה פערים בגוף שלך – חלקים שאת/ה לא מאכלס, דברים אחרים יאכלסו, בלי שליטתך: רגשות, מחשבות. אבל אם את/ה נמצא בכל הגוף עם המודעות, כאשר משהו נכנס לתודעה – את/ה יכולה לראות אותו, כי את/ה ממש שם. אז כאשר את/ה מתמקד בנשימה, נסה/י להיפרד מהרעיון שאת/ה נמצא/ת במקום אחד, ורואה את הנשימה במקום אחר, אלא – את/ה יכולה להיות בכל הגוף, עם הנשימה. ואז את/ה רוצה לשמור על התחושה הזו של מרכז בגוף – של למלא את הגוף עם הנשימה, עם השאיפה ועם הנשיפה. כי התחושה הזו – של למלא את הגוף, משאירה אותך ברגע הזה. כדי לחשוב על עבר או עתיד – תשומת הלב חייבת להתכווץ למקום אחד, כדי לחמוק אל העבר או העתיד. תשומת הלב נצמדת לחלק של הגוף שבו את/ה משתמש/ת כבסיס כדי לחשוב על עבר או עתיד, וחלקים אחרים של הגוף נעלמים מהתמונה. אבל אם את/ה ממלא את כל הגוף במודעות, ומשאיר אותה – את/ה לא יכול/ה לחמוק לעבר ועתיד, אלא אם את/ה מחליט/ה. אז זו דרך להישאר עם הרגע הנוכחי.

כשאת/ה חושב/ת על השאיפה – תחושב/י עליה נכנסת לכל הגוף. כל תא בגוף משתתף בתהליך הנשימה. ואת/ה יושב כאן, באמצע של זה. ולתחושת העצמי יש יותר מוצקות. אז כשבאות מחשבות – את/ה לא מטולטלת על ידי זה. המילה שבה משתמשים/ות בפאלי כדי לדבר על אובייקט המדיטציה מתרגמת כ: "תמיכה". זה מצביע על הכוונה – שהתודעה תעמוד ביציבות על משהו. את/ה עומד/ת פה בגוף. פה היסוד שלך, וכשהיסוד יציב – שום דבר לא יכול להזיז אותך. זה כמו לנסוע ברכבת התחתית. הרכבת נעה לכאן ולכאן. ואם את/ה עומד/ת ביציבות – את/ה לא מיטלטל/ת כאשר הרכבת מאיצה או מאיטה, נוטה ימינה או שמאלה. את/ה יכול לשמור על יציבות, לא משנה מה עם הרכבת. החיים הרבה יותר מטלטלים מהרכבת התחתית. כל מה שסביבך – צלילים, תחושות, מחשבות, דברים שא/נשים עושים/ות או אומרים/ות. הם יכולים להכות בתודעה עם הרבה יותר אלימות, כוח, מאשר ההיטלטלות של רכבת תחתית. אז התודעה צריכה מעמד. משום כך אנחנו עובדים על התמיכה לתודעה. ולא רק כאשר אנחנו יושבים/ות פה ומתרגלים/ות, אלא – אנחנו רוצים/ות לשמור על הבסיס הזה במהלך היום. יש א/נשים שמתלוננים/ות – שזה יותר מידי לבקש: לשים לב לאירועים של היומיום, וגם לנשימה. אם אתם/ן חושבים/ות על עצמכם/ן כנמצאים בראש, ורואים/ות גם את הנשימה וגם את האירועים, אז זה יכול להרגיש כך: במקום לראות משהו אחד, אני צריכ/ה לראות שניים. אבל אם את/ה חושב/ת על עצמך כמאכלס/ת את כל הגוף, חי/ה בגוף, זה שם אותך בעמדה יותר טובה. את/ה 'עומדת על' הנשימה. את יוצאת מתוך עמדה של סולידיות וכוח. מהעמדה הזו את/ה רוא/ה את הדברים שבחוץ. אז במקום שיהיה לך עוד משהו לעשות – פשוט יש לך מקום יותר טוב לעמוד בו. עמדה יותר טובה, שעליך לשמר. אם תחושת העצמי שלך מאכלסת מקום קטן בגוף, ודברים מגיעים מן החוץ בכוח רב, מישהו/י עושה או אומר/ת משהו שפוגש אותך לא טוב – זה יכול להיות מאוד מטלטל, ואפשר להוציא אותך מאיזון מאוד מהר, כי העמד/ה שלך לא סולידית מספיק. התודעה כ"כ רגילה לנוע ממקום אחד לאחר – שהיא מאוד בקלות מוטה ממקומה. אבל אם את/ה עומד/ת – וממלא/ת את הגוף בתשומת לב, זו העמדה והתמיכה שלך – לא משנה מה מגיע – את/ה לא צריך/ה להיטלטל. אז את/ה רוצה לשמר את העמדה של להיות בגוף. לרחוץ בנשימה, להיות מוקף/ת בנשימה מכל הצדדים. לא רק כאשר את/ה יושב/ת, אלא לאורך היום. לחוות את האיכות של להיות ספוג/ה בגוף, מודע/ת, בתשומת לב, ערני/ת.

כאשר את/ה יכול לשמור על העמדה הזו, בסיטואציות שונות, אז את/ה יכול/ה להתחיל לראות את תחושת העצמי שאת יוצר/ת פה. תחושת העצמי נעה לכל עבר: הרגשות, תפישה, ואז שוב – הרגשות, ואז שניהם. כמעין צורות מטושטשות על פני מים. זה דבר שקשה להתבונן בו, ולהבין 'מה זו תחושת העצמי הזו?' או 'למה התודעה צריכה תחושת עצמי?'. כאשר את/ה מטפח/ת תחושת עצמי אחודה, ספוגה בגוף ומוקפת בנשימה מכל צד, אז היא מספיק יציבה בשביל שתוכל/י לראות משהו. ואז אפשר לראות: איפה הצורה פה? איפה התחושה? איפה התפישה? איפה המחשבות? ההכרה? כשהם יחסית יציבות, אפשר לראות את זה.

אז יש הרבה יתרונות לתחושה של תשומת לב ספוגה בגוף, תחושת העצמי ספוגה בגוף. בסופו של דבר את/ה מפרק/ת אותה, אבל בינתיים – את/ה לומד/ת איך להשתמש בה, כך שרוחות העולם לא סוחפות אותך. כל זרמי העולם, ואת/ה לא נסחף בזרמים שבאים מהתודעה. כאשר מדברים/ות על לראות את הגוף 'מתוך עצמו וכשלעצמו' כאי, כמפלט – לזה מתכוונים/ות. הזרמים עוברים, אבל האי נשאר יציב. אז – זהו משאב טוב, שנותן שורשים עמוקים. יש לך את המודעות שלך מושרשת בידיים שלך, ברגליים, בכל מקום בגוף. לא רק בראש, לא מיטלטלת מכאן ולכאן. תחושה רחבה של נוכחות, שממלאת את ההווה. זה שם אותך במקום של כוח, ואז את/ה רוצה לשמור על העמדה הזו למשך הכי הרבה זמן שאת/ה יכול/ה. גם כי זה עוזר לנער את הזרמים מפנים ומחוץ, וגם משום שזה מאפשר לך לראות את תחושת העצמי שלך הרבה יותר בבהירות. מאפשר לך לראות איפה ולמה יש סבל, אי נחת, דחק, חוסר ביטחון – אפילו בתוך התחושה הזו של הספגות.

איך את/ה יכול/ה להבין את הלימוד של הבודהא על ארעיות, אם לא ניסית למצוא עקביות במודעות שלך? כך את/ה דוחק/ת בגבולות. רק כאשר את/ה ממש דוחף את הגבול, את/ה מתחיל/ה לראות מתי דברים מתחילים לדחוף בחזרה. הבודהא לא ביקש שא/נשים יאמינו לו, אלא שיבחנו, שידחקו בגבולות, כדי לבדוק את הלימוד. אז – ארעיות, אי נחת, היעדר עצמיות – איך אפשר לראות אותם? על ידי יצירת תחושה של יציבות, עקביות, ונחת בגוף. כי תשומת הלב חייבת להיות רגועה כדי להישאר. ואת/ה רוצה להזדהות עם זה. לאכלס ולהתמלא בזה לחלוטין. רק בדרך זו – את/ה יכול/ה לדחוק את הגבולות, ולראות איך העקרונות של ארעיות, אי נחת והיעדר עצמיות ידחקו חזרה אפילו במצב זה. עבוד/י על זה קודם. וזכור/זכרי – זוהי מיומנות. לתפוש את העמדה הזו, לשמר אותה. להיות מרוכזים/ות בגוף, אבל – עם תחושה של נחת. כך שזה לא לוחץ את הגוף, או סוגר אותו. למלא את הגוף במודעות.

כדימוי של התודעה במצב הזה, אפשר להשתמש בדימוי שיש בקנון (הפאלי), של אדם/אשה יושב/ת, מוקף/ת לחלוטין בבד לבן, מכף רגל ועד ראש. או כמו הדימוי של אג'אן לי, של נר, שכל הפתילים שלו מוקפים בלהבה לבנה בהירה ויציבה. נסה/י להספיג את הגוף בתחושה הזו של מודעות רגועה ויציבה, וראי/ה מה קורה כתוצאה מכך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s