בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות ובאופן מדויק ומוקפד על ידי דנה פרבמן. כדי להקל על הקריאה, השיחה תפורסם בשני חלקים.

שיחה זו, העוסקת בעבודה עם חמשת המכשולים בתוך תרגול הסמאדהי, ניתנה על ידי רוב ביומו שלישי של הריטריט. את הקלטת השיחה המקורית אפשר למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60867/

כמו שאמרתי, אנחנו צריכים להבהיר לעצמנו כמה דברים לגבי המכשולים: אחד מהם הוא שיש גם  מכשולים ממש עדינים. אז כולנו רגילים למכשולים ממש גסים, ולרוב זה מה שמלמדים אותנו כששומעים לראשונה על המכשולים בריטרטים של תובנה ודברים כאלו. אבל מכשולים מגלים את עצמם גם בצורה ממש ממש עדינה. וכפי שאמרתי, יש סוטה ב – Majjhima Nikāya – קובץ הדרשות באורך בינוני – שהבודהא מדבר על המכשולים העדינים והוא מונה את כל המכשולים העדינים[1]. דברים כמו התרוממות רוח ואינרציה, פחד, מאמץ יתר עדין, או פחות מידי מאמץ, ממש ממש עדין. תשוקה, אם היא לא מנוהלת נכון. תפיסות של ריבוי – אתם יודעים, יותר מידי מודעות ליותר מידי דברים. יש רשימה שלמה שם. אבל הנקודה היא, שיש מגוון שלם של דקויות. ובאופן מסוים, תמיד יש משהו לשחק אתו ולהתנסות בו משהו שניתן לעשות בו שינוי או טוויסט ממש קטן. 

כמובן שיש פעמים בתוך תרגול ג’אנות שכל זה נעלם, ואנחנו לא רואים אף מכשול. וזה בסדר. אתם לא צריכים לחפש אותם בשלב הזה. אתם פשוט נהנים מזה. כשתיכנסו יותר ויותר לטריטוריות של ג’אנה תתחילו לראות את המכשולים העדינים ששם, או שיכולים להיות שם, שבמבט ראשון לא הבחנתם בהם. זה לא שאנחנו תמיד מחפשים אותם. אנחנו לא תמיד מחפשים את המכשולים בתרגול ג’אנות. אנחנו אפילו יותר נוטים לעבר מה שנעים ומרגיע ומהנה. אבל הם יגיעו באופן מעודן.

תנו לי לציין משהו אחר שאני רוצה לחזור אליו בריטריט ולהדגיש אותו די הרבה. וזה משהו שאני חושב שמתבהר יותר בתרגול ג’אנות מאשר בתרגולי תובנה או מיינדפולנס. וזה סוג של מיקרו-נגטיביות של התודעה, שהיא מאוד שכיחה. אז אתם יכולים לשבת עם אנרגיה ממש נעימה בגוף. אתם יכולים לשבת עם פיטי למשל, או מה שזה לא יהיה, ואתם כבר יכולים להיות ממש רגילים לזה בשלב הזה. אבל זה עדיין ממש נעים. רוב האנשים יתנו את יד ימין שלהם כדי להרגיש את מה שאתם חווים ברגע הזה. אבל אתם כבר חוויתם את זה בעבר ו”ביום ההוא זה היה יותר טוב מהיום” (צוחק) ו”ואני יודע שזה יכול להיות יותר טוב”. ובצורה הממש עדינה הזו, המיינד נוטה למה שלא בסדר, מה שלא טוב כמו שהוא צריך להיות. חלק מזה זה בסדר. זה חלק מ’ההתעצבות’ לכדי צורה. שוב, כמו הקדר עם החמר על האבן ריחיים. זה ברור?
“אז מה לא בסדר? זה לא.. זה קצת כמו..” אני מפעיל על זה לחץ. אבל כשיש לזה את הטעם הזה של השליליות, אנחנו מדברים פה על משהו ממש ממש עדין. זה כמו כוס חצי מלאה, חצי ריקה, אבל ברמה ממש ממש מעודנת. זה רק שברגע הזה, הדרך שבה אני מסתכל על זה ומתייחס לדבר הזה שהוא בעצם ממש יפה, ואיכשהו אני מסובב את זה עם נימה שלילית, מסתכל על זה דרך עדשה שלילית. זה מאוד שכיח, וזה מה שאנחנו יכולים לקרוא לו כמו רמה מאוד בסיסית של זיהום מנטלי, של סלידה בתודעה. ואתם תבחינו בזה יותר ויותר ככל שתתקדמו, וזה בעצם משהו שממש חשוב להתייחס אליו ולעבוד אתו. החדשות הטובות הן שאנחנו מבחינים בזה הרבה יותר בתרגול ג’אנות, למרות שהייתם נוטים לחשוב שתבחינו בזה יותר בתרגול מיינדפולס או תובנה. אתם תתקרבו לזה ותראו את זה עובד ברמה הרבה הרבה יותר מעודנת, ואתם תוכלו לעשות עם זה משהו. ומה שאני רוצה לומר עכשיו ואני אחזור על זה, ועל דברים נוספים, זה שאנחנו פשוט מבחינים בזה. תצפו לזה, תזהו את זה, ואז תמצאו מחדש את ההנאה ותלמדו ליהנות ממנה. תמצאו את מה שנעים, תכנסו לזה, לתוך ההנאה. אז אנחנו עושים את המיקרו-תנועה הזו. אנחנו מדברים על מיקרו תנועה ממש מעודנת. שיפט קטן במערכת יחסים והגישה שלנו, כן? אבל בעצם, אנחנו יכולים לחשוב על זה כמכשול ממש עדין, לגמרי. 

אוקיי ושוב במונחים של מכשולים עדינים, יש שני מונחים שנקראים ‘שקיעה’, ו’הסחפות’ . אני לא יודע מאיפה הם מגיעים. אני לא יודע אם המילים האלו מגיעות מהבודהא, אף פעם לא נתקלתי בהן אצל הבודהא, הבאתי אותן אני חושב מ-קמלסילה[2], אני לא זוכר. אבל אלו מילים שנוכחות כיום בתרבות הדהרמה. אז – ‘שקיעה’ ו’היסחפות’, מה זה אומר ?

היסחפות היא כמו גרסה מעודנת של חוסר מנוחה, ומה שזה בעצם אומר זה שהתודעה עדיין חיה, אתה עדיין עם המיינדפולנס, אתם ממש לא קופצים מחוץ לעור שלכם, או אובססיביים או מודאגים, או משהו כזה. התודעה נוכחת. הכל טוב, היא די עם האובייקט, אבל יש טיפה יותר נטייה להיסחף מהאובייקט, או לעיתים הביטוי של זה יהיה פשוט קצת יותר מחשבות או תמונות במיינד ונטייה שלו להימשך אליהן. אז שוב אנחנו מדברים כאן על משהו ממש עדין. 

ושקיעה היא ורסיה מעודנת יותר של עצלות. שוב, זה לא קרוב אפילו להירדמות או משהו כזה, זו פשוט קצת יותר עמימות שנכנסת פנימה. זה פשוט שיש פחות נוכחות, חיות, בוהק או חדות. אלו מכשולים מעניינים, בגלל שלעיתים קרובות הם בעיקר קשורים לרמות של מאמץ. שוב חזרנו לעניין של רמות מאמץ והעובדה שאני לא יכול להימנע מהנושא הזה. אני לא יכול להתעלם מהפרמטר הזה של התרגול. ככל שתכנסו עמוק יותר ויותר לסמאדהי, ממש טיפה יותר מאמץ, רק מעט יותר מידי או מעט פחות מידי עושה באופן פרופורציונאלי יותר הבדל, ויש לזה יותר השפעה. במילים אחרות, ככל שאנחנו הולכים עמוק יותר, המערכת הופכת להיות הרבה יותר רגישה. ואז רק ממש מעט מאמץ יתר או פחות מידי מאמץ הולך להפריע ולגרום לבעיות ויש לזה יותר השפעה ברמות העמוקות האלו. 

אז עם המכשולים העדינים, ‘שקיעה’ ו’היסחפות’, אחד הדברים שממש שווה לשים אליהם לב הוא רמת המאמץ, ולראות כפי שאמרנו קודם היום, מה תהיה ההשפעה של להפחית מעט את האינטנסיביות? או אולי לעבור ממוד של ‘חקירה’ למצב שהוא יותר ‘רספטיבי’. במילים אחרות, מה שאני רוצה לומר הוא ששני המצבים – היסחפות ושקיעה יכולים להתעורר גם כתוצאה ממאמץ יתר, ממש מעט, או ההפך – קצת מאמץ חסר – באופן שנשמע פרדוקסלי. אנחנו לא יודעים…
מה אתם צריכים לעשות? אתם פשוט צריכים להיכנס לזה ולשחק, לשחק עם המאמץ העדין. מעט יותר, מעט פחות, טיפה יותר אינטנסיביות, טיפה פחות, טיפה יותר חקירה, טיפה יותר רספטיביות, קצת יותר עדין, אתם יודעים, מה שזה לא יהיה. ולפעמים אחת הדרכים שאני אוהב לחשוב על זה היא למשל עם ההיסחפות, למה יש שם יותר מחשבות? למה התודעה הולכת? אנחנו לוחצים עליה חזק מידי ו.. (אני אשתמש עכשיו בדימוי שהוא ממש מוצלח) זה קצת כמו ללחוץ על בננה והיא פשוט יורה החוצה לכל עבר. אולי זו לא האנלוגיה הכי טובה. אבל שוב, לחזור למה שאמרנו קודם, הגוף יכול לגלות לנו משהו לגבי המאמץ. אפילו המידה של תשומת הלב יכולה להשפיע על זה. אז יש הרבה דברים לנסות, אבל נקודה אחת שצריך לקחת בחשבון היא הספקטרום. מה שאנחנו באמת מדברים עליו הוא ספקטרום. כשאנחנו מדברים על המכשולים, אנחנו בעצם מדברים על ספקטרום, למרות מה שהבודהא אמר “עם נטישת המכשולים, עם סילוק המכשולים עולה, הג’אנה הראשונה”. כן, זה נכון, וברמה אחרת, אנחנו מדברים כאן על ספקטרום שלם שלא הולך להיעלם בדרך כזו או אחרת. לפעמים אפילו בתוך הג’אנה, שוב, אני משתמש במילה ‘בתוך’ בצורה רופפת. אתה יכול להיות בתוך השמחה. הנה האור הבוהק לפניכם ובקצוות שלו, בקצוות של המודעות אליו יש חבורה של כלבי טרייר שנובחים. וזה לא שהם ממש באמצע וממש רועשים, אבל אתה פשוט מודע להם שם ברקע. האם אתה בתוך הג’אנה או מחוץ לג’אנה? זו שאלה לא רלוונטית, ‘בפנים’, ‘בחוץ’; מה יהיה הדבר האינטליגנטי פה? השאלה היא – מה אני צריך לעשות בנקודה הזו? מה צריך לקרות? 

אחד מהדברים: למה אני צריך לשים לב? בואו נגיד – הנה האור הבוהק והשמחה ממש פה. והנה הטריירים הקטנים נובחים. אני פשוט הולך להיכנס ממש לשמחה, ואני הולך לפתוח את הגוף שלי לזה, ואת המיינד שלי לזה. עוד נדבר על כך. עכשיו, מאוד יכול להיות שכשאני אעשה את זה, הטריירים פשוט לאט לאט יירדמו או יירגעו או מה שלא יהיה. אבל גם יכול להיות שהם פשוט יישארו שם, ושזה הכי טוב שזה הולך להיות לעכשיו. אוקיי. אז יש לי את השמחה היפה הזו, ממש שמחה ואושר כיפיים וטעימים, שהאדם שקודם נתן את היד הימנית שלו עבור הפיטי עכשיו ייתן גם את היד השמאלית שלו עבור זה. ואל תדאגו! הטריירים שם. זו לא בעיה. פשוט תכנסו לזה ותיהנו מזה. ואל תדאגו מהעסק הזה של ‘בתוך’ או ‘מחוץ’. זו בדיוק הדרך איך לא לגרום לתודעה לצרוך דברים שהם לא רלוונטיים. אבל גם לפעמים הטריירים ינבחו, ואני אגיד – תנו לי ללכת אליהם ולראות מה הם צריכים ולראות אם אני יכול לעשות משהו שיעודד אותם לעשות משהו אחר.   

אז זה לא שיש תמיד נוסחה אחת, אבל אחת הנוסחאות היא: “זה בסדר. זה הדיל עכשיו. זה הכי טוב שזה הולך להיות”. 

—————–

לפעמים יש מכשולים בצורות אחרות. לפעמים מכשול עולה, והאם זה מכשול? לא, זה פשוט גוף האנרגיה, זה לא שהתודעה עסוקה עם משהו כזה או אחר. זה פשוט שגוף האנרגיה מרגיש קצת מכווץ או חסום. אני לא באובססיה לגבי זה, אני לא חושב על זה, לא נאבדתי בהשתוקקות, או בספק, או משהו כזה. זה פשוט מרגיש קצת חסום. אנחנו יכולים לקרוא לזה מכשול עדין, אם אתם רוצים. או שזה פשוט גוף האנרגיה שפשוט לא נרגע, או שהצ’יטה פשוט לא באמת ‘מתיישבת’ ונרגעת. זה אפילו לא בגלל איזו הסחת דעת גסה או מחשבה, זה לפעמים פשוט משהו מעט נסער באנרגיה של הצ’יטה או של הגוף. אז זה קצת כמו הטריירים הנובחים.

ולפעמים, ושוב ,זה משהו שיכול להיות רלוונטי עבור חלק מכם, או עבור חלק מכם בשלב מאוחר יותר, יכול להיות רלוונטי לחלק מכם עכשיו – לפעמים זה פשוט מדהים, אם יש לכם די הרבה ניסיון בכניסה ויציאה מג’אנות, זה לפעמים, זה ממש כמו, זה כמעט כמו שאתם יכולים לצלול מתחת למשהו. אז פה זה חסום, או פשוט לא מרגיש נכון. משהו לא ממש מיושב. וכמו שאמרתי זה קצת כמו תדרים של רדיו או בגדים בארון – הג’אנות שם ממילא, ואתם פשוט יכולים לכוון את הנקודה הזו בתודעה לרמה שהיא בעצם ממש שקטה. עכשיו, אולי זה לא יהיה ממש בתולי, מדהים, בוהק, שליו בצורה יוצאת דופן, אבל יש שם משהו שאתם מזהים אותו כמו – “אוקיי זה סוג של שלווה שמתאימה לג’אנה השלישית” בואו נגיד. אני מזהה את השלווה הזו. ואתה מכוון לשם את התודעה, ואתה פשוט קצת צולל מתחת. ואז מתכוונן לזה. אני לא נכרך. כן, החלק הזה של הגוף לא מרגיש ממש מחובר, או מרגיש אולי מעט מכווץ, או שהתודעה… אבל אני פשוט מתכוונן לשם, אני צולל לשם, ואז מה העבודה שלי שם? צללתי פנימה. עכשיו אני במגע עם השלווה הזו. מה עכשיו? עכשיו אני צריך לעבוד עם זה, להיכנס לזה, ליהנות מזה, להיפתח לזה, להתמקד בזה וכו’. נדבר על זה עוד. אז זה לא באמת שהג’אנה כבר ממש שם, אבל יש איזה פתח אליה, זה כמו שביל אל הג’אנה שנמצא שם, ואתה יכול לתפוס את זה ולכוונן את התודעה לשם ולצלול לשם – באמצעות אימון, עם הזמן. אז זה זה. וכשיש לך גישה אל השביל זה, או לפתיחה הזו, אז אתה עובד על להישאר שם ולייצב את זה, להיספג בזה וכו’. כמו שאמרתי, בתרגול ג’אנה, אנחנו ממש רוצים לפתח את הגישה הזו של לעבוד עם – לעבוד נגד, אם תרצו – המכשולים. אנחנו ממש רוצים את הרעיון הזה של ‘אנטי דוט’. אבל אנחנו גם ממש רוצים לטפח סבלנות. אז אני סבלני בזמן שאני עובד עם זה. ממש חשוב. אני משחק עם זה ומתנסה עם כל זה, ואני משתמש בכל היצירתיות של וכושר ההמצאה שלי ב-איך שאני מתייחס למכשולים וממנף כל מה שיכול לעזור. אבל בו זמנית – יש לי פתרון חזק ומבוסס. אני לא מתכוון להרים ידיים עכשיו. אני לא מתכוון לקום וללכת, או רק לשבת שם ולומר “או מה שלא יהיה, למי אכפת”. יש את עשר הקומבינציות האלו של איך לעבוד באופן אקטיבי, בצורה יצירתית, נבונה ונחושה, עם סבלנות, הכל יחד. זה לא שאנחנו רוצים להיקלע לקרב עגום של שעות עם המכשול הזה או עם מכשול אחר. בנקודה כלשהי, זה יהיה: “אוקיי מכשול, אתה ניצחת את הקרב הזה. אתה לא הולך לנצח את המלחמה, אבל את הקרב הזה ניצחת ואני יוצא להליכה”, או “לשתות כוס תה”. חלק מזה זה פשוט לשחרר קצת מהלחץ שאנחנו מפעילים ולפתוח קצת את התודעה. 

אם אני יוצא להליכה, אז זה היופי, האוויר, האור, המרחב. אני מקווה שעד סוף הריטריט הזה כולכם תכירו ביופי של הגשם, כי אתם הולכים לתרגל הרבה עם זה. אין שום סיבה שמזג אוויר רע (או מה שקוראים לו מזג אוויר רע) ישפיע על התפיסה שלכם לגבי מהו יופי. באופן מסוים, מה שאנחנו עושים זה, הדגש הוא יותר על  טיפוח של well being מאשר להילחם נגד המכשולים. אנחנו עושים את שניהם, אבל זו דרך מסוימת לחשוב על זה. זה שיווי המשקל. ושוב, לאלו מכם, או כשאתם צוברים יותר ויותר ניסיון, אחרי שכבר יש לכם הרבה ניסיון בכניסה ויציאה מג’אנות שונות, אתם לפעמים ממש יכולים לחוש מה אפשרי ברגע מסוים. אז אולי אני עובד עכשיו בג’אנה הרביעית, שם מגרש המשחקים שלי. אבל יש מכשולים מסביב, או מה שלא יהיה, ואני תקוע בראשונה או בשנייה, ואז פשוט יש לך תחושה של: אני יכול להישאר עם זה, ולעצב את זה, ולשחק עם זה וזה יעמיק. בפעמים אחרות יש תחושה ש: ” זה הכי טוב שזה יכול להיות עכשיו”. פשוט יש לכם תחושה לגבי זה אחרי כמה זמן. זה דורש תרגול. אז עדיין, זה נהדר. אתם יודעים שזה ממש טוב. רק העובדה שיש איזה מכשול עדין שמונע מכם להגיע רחוק כפי שהגעתם בעבר היא לא בעיה. אתם לוקחים מה שאתם יכולים עכשיו, מה שנגיש לכם, ואתם סוג של מפתחים תחושה של (אני לא יודע מה יכולה להיות האנלוגיה פה…) מה יהיה אפשרי בכל סיטואציה. אוקיי. 

———

לסיום, כמה דברים על תובנה בהקשר של המכשולים.
משהו שכבר אמרתי: המכשולים הם ספקטרום. הם לא און / אוף. יש ספקטרום לכל מכשול כשבקצה אחד הוא ממש ממש גס, ואז נהיה יותר ויותר עדין. חלק מזה זה פשוט לדעת ולהבין שזו הטריטוריה שבה אני פועל. וגם להבין את ההשלכות של זה. אחת מהן, זה שהמכשולים הולכים להיות מבקרים שכיחים. הם יבואו וילכו. אם אני מחזיק בגישה של “הם לא צריכים להיות כאן” או “הם לא יהיו” או “אחרי כמות מסוימת של תרגול, או כשאגיע לג’אנה X  זה לא יקרה”, זה יהיה ההפך מתובנה. זו אשליה. אז יש חלק מסוים מהתובנה הוא רק ההכרה שהם ספקטרום, מה שאומר, בצורה כזו או אחרת, ברמה כזו או אחרת על גבי הספקטרום, בין אם בצד הגס או העדין, שהם הולכים לבוא. אני מודע לזה. 

הדבר השני – זה לא ליניארי. כן, הם יבואו וילכו, וזה יקרה אפילו אחרי שתגיעו לאיזו ג’אנה שלא תהיה, אתם יודעים, כחלק ממה שהוא התרגול שלכם עכשיו. ואתם יכולים, במילים אחרות – איך אני אגיד את זה? יכול להיות לכם הרבה יותר קשה עם המכשולים בשלב מאוחר יותר של הריטריט מאשר שהיה לכם בשלבים מוקדמים של הריטריט. או שתרגישו “עכשיו הגעתי לג’אנה הזו. זה הלך כל כך טוב, ועכשיו פתאום אני בסוג של גיהנום” או מה שלא יהיה. אמרתי את זה כבר בעבר בהרבה מאוד שיחות. אם מישהו בא אלי ומתרגל סמאדהי, והוא מתאר לי סוג של תרגול חלק, בגרף עולה, יום יום, בדרך לגן עדן או עולם טושיטה, סוג של גרף ליניארי עולה ששום דבר לא מפריע לו, או שהוא משקר, או שהוא באמת, ממש לא שם לב. זה יותר כזה: אוקיי: יש מגמה, כן, אבל זה יותר כזה (מחוות יד – כנראה גרף שעולה כלפי מעלה עם גלים) בעצם זה יותר כזה. אני אסביר, אבל זה לא ליניארי. אז שוב, רק בגלל (ואני אחזור לזה עוד שנייה), שהיה לנו כזה מדהים בחמישת הימים האחרונים, וכל זה נפתח עבורנו, לא אומר שאני לא הולך ליפול לבור של מכשול מחר, או שהמכשולים לא הולכים לבקר. בואו נגיד את זה כך.   

החלק השלישי לגבי תובנה, זה שאנחנו רוצים לעזור לעצמנו להיכנס למערכת יחסים עם המכשולים, בה אנחנו ממש לא לוקחים אותם באופן אישי. המכשולים הם חלק מלהיות אנושיים, עד ש, כנראה, מישהו הופך לארהנט, וזה אומר ער לחלוטין. הם פשוט פנים של להיות אנושיים. לקחת באופן אישי – מה שאני מתכוון בזה למשל: “או, אני מודט רע” או “זה אומר שאני..” או יותר גרוע “אני אדם רע, כי כל הזמן מגיע המכשול הזה. כל הזמן מגיעה סלידה”, או “כל הזמן מגיעה השתוקקות. אני ממש תאב-בצע” או “אני כזה וכזה”. 

המכשולים – אל תיקחו אותם אישית. הם פשוט משהו אנושי. הם כמו חלק מהעובדה של להיות בני אנוש, והעלייה של המכשולים לא אומרת כלום על היכולת שלי כמודט או הערך שלי כבן אדם. זה ממש, ממש חשוב. אז, האם אני יכול לעודד את הגישה הזו? וזה חלק מהכיוון שאנחנו רוצים לנוע אליו. זה חלק מהמתנה של תרגול ג’אנות. אחרי זמן מה אנחנו מתחילים לראות: זה לא אישי. אבל אנחנו רוצים ממש לעודד את הגישה הזו – לא לקחת את זה באופן אישי. 

הדבר השני שאנחנו רוצים לנוע לעברו – וזו כבר התובנה הרביעית– הוא שיותר ויותר אנחנו מתחילים פחות ופחות להאמין לסיפורים שהמכשולים ‘מוכרים לנו’. מה שקורה זה שמכשול עולה, ואנחנו משוכנעים שהעניין הוא בעצם הבן האדם הזה, שהוא בעצם הבעיה. זו לא הבעיה של המכשול שלי. זה הוא. או שהסיפור מסובב לגבי עצמי, ולעיתים קרובות זה מעורר את כל הפפנצ’ה, את כל ההתרבות של המחשבות. בעצם, מה שקורה זה, שזה זרע של מכשול שצמח, שזה מה שקורה לבני אדם. הזרעים האלו של המכשולים פשוט ימשיכו לבוא – זרעים של סלידה, זיהומים מנטליים, תאווה, התנגדות, אשליה – בצורה כזו ואחרת, יציגו עצמם כמכשולים. הם זרעים קטנים. ואז ללא תשומת לב קשובה וחכמה, הזרעים האלו הופכים עצים ממש ממש ענקיים, יערות, ג’ונגלים – כן, ג’ונגלים זה יותר טוב. חלק ממה שמאפשר להם להפוך לג’ונגל זה שאני מאמין להם: מאמין למה שהם אומרים לי, מאמין לתפיסות, לסיפורים שהם מוכרים לי. זה כל כך חשוב ומכריע. כמו שאמרתי, אם שום דבר אחר לא הולך לקרות לכם בריטריט הזה; אם לא חוויתם אפילו אלפית השנייה של גרם של הרגשה טובה, אבל זה מה שקרה בריטריט, שלמדתם להאמין להם פחות, אז זה ממש ממש טוב. זה הולך לעשות שינוי ענק בחיים שלכם – שינוי עצום. 

והתובנה החמישית, בהקשר של מה שאמרתי עכשיו, היא שאנחנו בעצם מתייחסים למכשולים כ – כן, הם ממש לא נעימים, אבל הם בעצם סוג של אבק של זהב, עפר של זהב. יש בהם משהו כל כך יקר. אני פשוט צריך למצוא את מערכת היחסים הנכונה איתם. אני יכול להפוך את זה לאוצר עבורי, אם אני רק אמצא את מערכת היחסים הנכונה איתם, בהקשר של אופן ההסתכלות שלי עליהם, והבאת חכמה לזה. אז הם ממש כמו אבק זהב, כמו משהו לא מזוקק, שמכיל עדיין גם דברים לא ממש טובים. אבל בעצם יש פה אוצר, בגלל שכמו שאמרתי, המכשולים הולכים להופיע בחיים שלנו. לא רק במדיטציה. בואו נחשוב, למשל, מה לגבי הפרויקט היצירתי הזה שלי? לגבי העבודה שלך? מה לגבי איך אני מביא את עצמי במערכת יחסים ארוכה? אותם דברים עלו. אותם מכשולים יעלו, הם יפריעו, והם יכשילו. ניווראנה – זו המילה להם בפאלי. וזה בדיוק מה שזה אומר: משהו שהוא מכשול, שמפריע בדרך שלנו להתקדם קדימה. הם הולכים לעשות את זה בכל התחומים השונים של חיינו. לא רק במדיטציה. אני יכול לפתח חכמה לגביהם, אם אני אלמד איך להתייחס אליהם בדרך שבה הם יאבדו את הכוח שלהם מולי. יכול להיות שהם ימשיכו לבוא כזרעים, אבל הם יאבדו את הכוח שלהם – זה ענק, ויקר באופן אבסולוטי. וחלק מזה הוא שאני מתחיל להבין גם משהו לגבי רגשות. וזה ממש מעניין. משהו שנראה כמו “זה הרגש הזה שאני מרגיש”, אני בעצם רואה “הו, לפעמים זה בעצם רק זרע של מכשול. והתודעה הפכה אותו לסיפור ואז עלה הרגש הזה. אבל בעצם, בשורש שלו, זה היה רק מכשול, או בעיקר מכשול”. לפעמים. אז יש משהו לגבי הבנה של המכשולים, שבעצם ממש חשוב להבנת חיי הרגש שלנו. אני אחזור לזה עוד דקה. העובדה שיש פה ספקטרום, שיש מנעד – זה חלק מההתפתחות של העידון, כי אני מבחין שהם יהפכו יותר ויותר עדינים. אז תשומת הלב שלי צריכה להפוך גם היא יותר עדינה, על מנת שתוכל לקלוט את המכשולים העדינים ולעבוד איתם. אז כשדיברנו אתמול על כמה חשובה ההתפתחות של העידון, הדקות, והיכולת לברור ולהבחין, אז זה גם בהקשר של המכשולים. בהקשר של המסלול המלא שלנו, הזיהוי הזה, והעבודה עם הספקטרום העדין של מכשולים, הם גם חלק מפיתוח של העידון. כן, כמובן שזה הרבה יותר נעים להתכוונן ולהבחין בדקויות של רמות עידון של השלווה המדהימה הזו, לעומת השלווה היוצאת דופן הזו, אבל במונחים של העידון המלא, השלם, ששוב, כל כך חשוב בהקשר של חיי הרגש שלנו וכל השאר – זה גם חשוב. זה הכול עניין של עידון. הכול עניין של הבחנה בדקויות. של התכווננות. 

בהקשר של לא לקחת את המכשולים באופן אישי ולא להאמין להם, האם אתם יכולים לשמוע שזה בעצם וויתור, letting go? זה בעצם הבאת תובנה לגבי מה הם המכשולים. אני רואה אותך, מה אתה, ואני משחרר. אני לא נכרך שוב אחרי הסיפור הזה, אחרי ההזדהות הזו. יש פה letting go. זו תובנה. כן?

דבר אחרון: אם אתם עושים מספיק זמן תרגול ג’אנות, מה שתתחילו לשים לב אליו הוא, מה שנראה כמו נפילה / הדרדרות או אפילו ריאקציה – זה כאילו הכל הולך ממש טוב, ואולי אפילו טריטוריה חדשה נפתחת. הגעתי לפתיחה חדשה, או למצב חדש, או משהו מדהים קרה. ואני שם למשך זמן קצר, כמה שזה לא יהיה – חצי יום, שלושה ימים, מה שלא יהיה, אפילו כמה שעות – ואז פתאום זה כאילו גיהנום משתחרר. ולפעמים זה נראה ממש כאילו הפתיחה המדהימה הזו היא זו שגרמה לנפילה אחורה, שזה כמו איזו תגובה לזה איכשהו. זה לא שזה יקרה עכשיו כל פעם, אבל יש משהו כזה. וזה מעלה הרבה שאלות. מה שאני מתכוון זה, שתצפו לזה, אל תיקחו את זה אישית, זה לא ליניארי, כל זה. אבל האם יש פה איזשהו קתרזיס, איזושהי היטהרות שמתרחשת? 

אני יודע שיש אנשים שזה בדיוק אופן ההסתכלות שלהם: שמה שאנחנו עושים בתרגול ג’אנות זה בעצם מאפשרים סוג של היטהרות קארמטית של הסנקהרות שלנו ושל הרגשות שלנו. יש אנשים שזו דרך ההסתכלות שלהם. אני אהיה קצת יותר זהיר. אז אני לא רוצה לפסול את זה, אבל אני מעדיף להחזיק בשתי התפיסות: כן ולא. שוב, אם אני לוקח צעד אחורה, מה שאנחנו רוצים זה את הטווח. זוכרים מה אמרתי? אני רוצה שיהיה לי טווח. אתם זוכרים שאמרתי את זה? אני רוצה שתפתחו טווח בהקשר של הרגשות שלכם. אני רוצים אותו בהקשר של הרגשות שלנו, וגם בהקשר של איך אנחנו עובדים עם ומתייחסים לרגשות. אני רוצה שיהיה לכם טווח ממש רחב. אני יכול לעבוד עם רגשות בהרבה דרכים. אני יכול להסתכל על רגשות בהרבה צורות. וגם יש לי טווח ממש גדול של רגשות. אבל אם יש הרבה תרגול ג’אנות, ואם אנחנו מאפשרים לתרגול ג’אנות, בטווח הארוך אני מתכוון, לאפשר לתובנות להגיע, אנחנו נבחין יותר ויותר באופן הפיברוק של רגשות. אנחנו נוטים לחשוב “רגש זה דבר אמיתי. הוא עולה מעצמו. הוא כאן. וזה כאילו – אני צריך להתמודד אתו בגלל שזו האמת”. במשך הזמן, אולי נכנס לזה יותר ואולי לא, ואני יודע שזה עניין רגיש, אבל זה הופך להיות כמעט בלתי ניתן להכחשה שרגש זה פבריקציה. מבלי שאני אעשה משהו, בדרך כלל באופן בלתי מודע, הוא לא יכול לעלות כרגש כזה. הוא לא יכול להיות מפוברק. הוא לא יכול להיבנות. אז במילים של הבודהא, אנחנו: “רואים מכשול כמכשול”[3], ולא בהכרח כרגש. אני מזהים מה נוכח שם. זה ‘פברוק’, ובמילים אחרות זה בעצם ‘ריק’. רגש הוא ריק.
אבל אם אתם זוכרים את התובנה הראשונה, אמרתי “אני יכול לבחור לראות רגש כריק, ואני יכול לראות אותו כאמיתי”. אני לא חונה באף אחד מהם. יש לי את האפשרות להחליף בין צורות ההסתכלות. עבורי זה ממש מכריע. לרוב, אנשים יחנו באחד מהם, וזו הופכת להיות ההשקפה שלהם. בשבילי זה יהיה קטסטרופלי וטרגי להחזיק רק בצורת הסתכלות אחת, תמיד לראות רגשות כפברוק. אני לעולם לא ארצה להחזיק רק באופן ההסתכלות הזה. אבל שתי דרכי הראיה הופכות נגישות. ולכן הראיה של קתרזיס, הראיה של “כן, משהו מיטהר כאן. אולי אני אפילו לא יודע מה, אבל אני יושב בתוך ההיטהרות הזו” ואז יש לי את העמדה הזו ואת המערכת יחסים הזו עם זה, או את הראיה של “זה לא זה. הם פברוקים, ואני צריך להתעניין בפברוקים”. שתי דרכי ההסתכלות שם. אבל ככל שאנחנו מתרגלים יותר ויותר ג’אנות אנחנו מתחילים לראות “מכשול כמכשול” יותר ויותר, כפי שהבודהא אומר. ומה שקורה, כפי שאמרנו, זה לא ליניארי. זה ממש למעלה ולמטה. אבל יש שם כיווניות, בטווח הארוך, עם תרגול ג’אנות, שמה שעשוי להראות יותר כפפנצ’ה – כמו תסיסה ממש חריפה, כאילו אנחנו ‘נאבדים’ בתוך סיפור, ומאמינים בכל דבר, והשקפה עצמית וכל זה, בעצם מתחיל להראות עצמו פחות כ-פפנצ’ה, ויותר כפשוט מכשול טהור. ובמשך הזמן, יש סוג של ניפוי, סינון החוצה של האלמנט ה’פפנצ’אי’ של התודעה. וזה הופך ל: “זה רק המכשול”. זה עדיין יכול להיות ממש חזק: אני ממש חסר מנוחה בגוף, אבל אין סיפור שמוצמד לזה. אני לא נאבד לתוך זה. מה שהיה בדרך כלל פפנצ’ה הופך יותר ל”אני פשוט מתמודד עם מכשול עכשיו”. ואז במשך הזמן, אפילו המכשולים עצמם ייטו יותר ויותר להיות בצד העדין של הדברים, אבל הם עדיין שם. אז עם הרבה זמן לתוך תרגול ג’אנות, יש את התנועה הזו של ‘גילוח החוצה’ של הגסות, ירידה לעומק של המכשולים, אפילו של היותר מעודנים. אבל הם יישארו. זה חלק מהדיל. ואנחנו צריכים להיות בסדר עם זה,  ממש מוכנים לזה, אוקיי? (צוחק) סליחה.

התכוונתי לענות עכשיו לשאלות, אבל כבר היו לנו כמה, ואני חושב שזה מספיק לעכשיו. אז בואו נשב דקה יחד. (שתיקה). תודה לכם. תהנו מהתה, מהתרגול בערב, ואני חושב שיש כמה ראיונות הערב. אז אם לא בדקתם עדיין, פשוט תבדקו שזה לא אתם. ונפגש מחר.

[1] MN 128

[2] כפי הנראה לכוונה היא למורה מודרני בשם קמלסילה, ולא למורה בן המאה השמינית. לדיון בשקיעה וריחוף ראה: Kamalashila, Meditation: The Buddhist Way of Tranquillity and Insight, 2nd edn (Birmingham: Windhorse, 1996), 165–74

[3] ⁷ Cf. the Buddha’s statement at DN 22: “One dwells seeing phenomena as phenomena in terms of the five hindrances” (dhammesu dhammānupassī viharati pañcasu nīvaraṇesu).

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות ובאופן מדויק ומוקפד על ידי דנה פרבמן. כדי להקל על הקריאה, השיחה תפורסם בשני חלקים.

שיחה זו, העוסקת בעבודה עם חמשת המכשולים בתוך תרגול הסמאדהי, ניתנה על ידי רוב ביומו שלישי של הריטריט. את הקלטת השיחה המקורית אפשר למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60867/

בעצם, מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לדבר על המכשולים, אבל כמה דברים לפני כן. 

כמו שאמרתי, זה מאתגר ללמד את הריטריט הזה. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להעביר, וכל כך הרבה דברים שמרגיש שחשוב לתקשר, כיוון שכל אחד מכם נמצא במקום שונה, עם צרכים שונים. הזכרתי אתמול את התרגול בהליכה, ודרק בדיוק הזכיר מטא. מי מכם מתרגל מטא כתרגול הבסיס שלו? מישהו? יופי, אוקיי. כשאתם מתרגלים בהליכה האם מרגיש לכם בנוח לתרגל מטא? זאת אומרת, אתם יודעים איך עושים את זה? כן? אוקיי, אני מניח שמה שאני רוצה לומר זה שאני אדבר על מטא מחר, אבל שוב, מה שאני רוצה להציג זה את האפשרות לתרגל מטא עם מודעות לגוף האנרגיה. זה אומר שיכול להיות שיש לי משפטי מטא, ויכול להיות שאני רואה את זה ויזואלית, או לא משנה מה. אבל בעצם יש לי את כל המרחב הזה, ואני אף פעם לא מאבד את זה, ואני רגיש לזה (אדבר על זה יותר מחר) אז כשאני הולך הלוך ושוב, אני עושה את זה עם הסוג הזה של המודעות, עם כל המטא, כפי שאני מתרגל מטא, אוקיי? האמת, זה כל מה שרציתי לומר על זה לעת עתה, ואני אדבר על מטא מחר. זה בסדר? 

דבר שני, ממש בקצרה. ממש מיהרתי אתמול בחלק האחרון של השיחה, אז אני רק רוצה לוודא שמשהו היה ברור. יכול להיות זה שהיה ברור בכל מקרה, ואולי אין צורך שאומר את זה. אבל כשדיברתי על, אתם יודעים, “למה אנחנו עושים ריטריט ג’אנות?” ואיך אנחנו תופסים את הסיבות לעשות ריטריט ג’אנות, ועל מה אנחנו שמים דגש – אני לא רוצה להחליף דגשים אחרים או מה שמורים אחרים אולי ידגישו – בין אם זה לפשט, או קרן לייזר, או האפשרות של תודעה חסרת תנודות, או כל זה. אני לא רוצה להחליף את כל הסיבות האלו – יותר להוסיף עליהן, אוקיי? אז כל הדגשים האלו חשובים, ויכולים להדגיש אותם בזמנים שונים, אבל אני רק ממש רוצה להוסיף משהו שלרוב לא מדברים עליו, שעבורי נראה ממש ממש חשוב: וזה האיכויות האלו של הרגישות, התכווננות, עידון וכו’. זה יותר להוסיף את זה לסיבות האפשריות שבגללן אנחנו עושים את זה, והדגשים האפשריים, ואז לאפשר להם להיות יותר משמעותיים, או אולי אפילו הסיבות והדגשים הכי משמעותיים. אז לא התכוונתי לומר, אתם יודעים, לזנוח את כל זה. זה יותר שאלה של על מה אנחנו שמים דגש.

אוקיי. מה שאני רוצה לדבר עליו, כפי שאמרתי, זה המכשולים. עכשיו יש פה כמה דברים: אחד הוא שלפעמים, בסוטות, זה כאילו, זו לא בדיוק ההגדרה, אבל זה כאילו, כשנוטשים את המכשולים, אז נפתחת הג’אנה הראשונה. אז זה ממש נשמע כאילו שחלק מההגדרה של הג’אנה זה העדר מכשולים. לא נאמר “עם הריכוז המתמשך על כך או כך..” אלא “עם נטישת המכשולים”[1], זה ממש מעניין, וזה די חשוב. שוב, יש לזה השלכות. איך אני חושב על מה שאני עושה פה?
אבל חלק ממה שאני רוצה לומר עליהם זה שזה יכול להישמע “אוקיי עבודה עם המכשולים בעצם מתרחשת לפני הג’אנות (‘טרום-ג’אנות’)”, וזה אכן כך, ברור, זה קורה מהיום הראשון כשמישהו מתחיל לתרגל מדיטציה. אבל לא רק אז. ברגע שנכנסים לג’אנות, אפילו כשכל שמונה הג’אנות אולי נגישות ומבקרים בהן וחוקרים אותן לעיתים קרובות וכו’ – אפילו כשכל זה קורה ומצליח ונהדר, המכשולים עדיין יופיעו לפעמים. בוודאי. מה שאני עוד רוצה להוסיף, ועל זה מדברים רק לעיתים רחוקות, ומכירים בכך, זה שהמכשולים יכולים להופיע בצורה מאוד מעודנת גם בתוך ג’אנה.  

עכשיו אני משתמש במילה הזו, ג’אנה, בצורה מאוד רופפת ופתוחה, כדי להימנע מהגדרה נוקשה של מהי כן ג’אנה ומהי לא ג’אנה. הנקודה היא, שוב, לגבי עידון. כך שאפילו בתוך ג’אנה, מכשולים יכולים להופיע. ויש סוטה ב  – Majjhima Nikāya כשהבודהא מלמד מתרגלים ממש ממש מתקדמים. הם עושים כל מיני דברים שקשורים להתעוררות עם כוחות-תודעה מיוחדים וכל מיני כאלו, והוא עדיין מדבר איתם על המכשולים העדינים שמגיעים ברמות עמוקות מאוד של סמאדהי[2]. אז אנחנו צריכים להחזיק ברעיון הזה שמכשולים, כמו שאמרתי קודם, הם חלק מהעסק כאן. הם חלק מהעסק כשהג’אנות נראות לנו רחוקות מאיתנו שנות אור, והן חלק מהעסקה גם כשצברנו הרבה ניסיון בג’אנות. הם יבואו וילכו, והאמת, הם חלק מהעסקה, בצורה מעודנת יותר, אפילו כשנמצאים בתוך ג’אנה, ולכן הם חלק מהעבודה, חלק מהמשחק, חלק מהשלם. שוב, כשאני אומר ‘תרגול ג’אנות’ אני מתכוון שהוא כולל את המכשולים וכל זה. אני רוצה לומר משהו על תובנה בהקשר של המכשולים, אבל קודם אני רוצה לעבור עליהם ממש מהר כיוון שהרוב כנראה ממש מוכר לכם. אני רוצה לעבור על חלק מהנוגדנים (Antidote) למכשולים. 

הדבר הראשון שאני רוצה לומר לפני כן הוא שאנחנו משתמשים בהם, בנוגדנים, כשיש לנו איזושהי מטרה: כשאתה רוצה להיפטר ממשהו או משהו, אני רוצה נוגדן למחלה, או כל דבר, אני ממש מקווה להיפטר מהמחלה הזו. אז יש, בואו נאמר, דרכים לתרגל מדיטציית תובנה, שבהן כשעולה מכשול, ההשקפה היא “זה בסדר”. הוא רק פה, אני רק מתבונן בו. אני עושה אותו דבר עם מכשול ובלי מכשול, או כמו שאני עושה עם כל דבר אחר. רק מתבונן. זה לא יותר טוב או פחות טוב. ואני פשוט אומר לעצמי – “זה בסדר”. אבל כשמתרגלים ג’אנות זו לא הגישה. אנחנו רוצים נוגדנים, ואנחנו רוצים לעבוד נגד המכשולים. וזה בבסיס, גם בסאטיפאטאנה סוטה – זו ההנחיה של הבודהא – הוא מדבר על מה מזין את המכשולים ומה מרעיב אותם. ואנחנו בוודאות ממש מעוניינים במה שמרעיב אותם.[3]

יש נטייה קלה במהלך השנים של הלימוד המודרני של מיינדפולנס… אבל בכל מקרה, זו עדיין דרך לגיטימית לעבוד מידי פעם. אבל בג’אנות, בתרגול לסמאדהי – לא. יש לנו מערכת יחסים אחרת, גישה אחרת. שוב – תיזהרו מהאינרציה. תיזהרו מההרגל. אם יש לכם הרגל של “אוקיי, זה רק מכשול. אני רק אשב עם זה. אני רק אתבונן בזה. זה בסדר” אנחנו רוצים לנער את האינרציה הזו מעט, לעורר אותה מעט. הם הולכים להגיע. אין מצב שהם לא יופיעו. אם אתם באים אליי לראיון ומספרים לי שלא פגשתם שום מכשול, אני פשוט אסיק שאתם לא שמים לב. כיוון שלפחות המכשולים המעודנים יותר הולכים להופיע, לא משנה כמה תרגלתם, ולרוב, ואני אסביר אח”כ, גם המכשולים הלא כל כך עדינים יופיעו. 

אז אם נעבור במהרה על הנוגדנים, שני המכשולים השכיחים ביותר הם כנראה – הם בד”כ נמסרים בסדר מסוים, אבל בואו נתחיל עם שני המכשולים הכי שכיחים – רפיון ועצלות, וחוסר שקט ודאגה. אז אני רק הולך לזרוק לכם כמה נוגדנים, ואם אתם חושבים על משהו ששכחתי אז זה ממש יעזור, אז בבקשה תגידו בקול רם. נשים את כולם יחד בכלי כך שכולם יוכלו להשתמש בהם. 

רפיון ועצלות – לנמנם או להירדם זה המצב קיצוני שלהם, כשהראש נופל ככה. אבל כמו כל המכשולים, יש לזה טווח, אז זה יכול להיות רק עמימות, ערפול, חוסר אנרגיה וכו’. אז – להרחיב את המודעות לגוף כולו. יש סיבה שאני חוזר על זה שוב ושוב ושוב. זה כל כך, כל כך חשוב. זה ישפיע על המיינד, על התודעה. זה יהיה בלתי אפשרי, אם אתם באמת מרחיבים את המודעות לגוף כולו וממלאים אותו במודעות, זה הולך להיות ממש קשה לנקר. יש בזה משהו שהוא התנועה ההפוכה. אז להרחיב את המודעות לכל הגוף וממש למלא אותו שוב ושוב ושוב. כפי שציינתי בחלק מהמדיטציות המונחות, השאיפה פנימה היא באופן טבעי מעוררת והנשיפה באופן טבעי מרגיעה. אז אם אני רוצה, אם אני צריך עוד אנרגיה, קצת יותר מודעות לשאיפה וקצת יותר מודעות לפן המעורר של השאיפה הולך להביא אנרגיה לדברים. נשימה ארוכה, או ארוכה יותר, או ממש ארוכה תביא אנרגיה. היא תביא אנרגיה לגוף. אתם יכולים לחשוב על זה כחמצן או מה שתרצו, אבל אם תחשבו במונחים של אנרגיה, זה פשוט שיש שם יותר אנרגיה. וזה יעורר את המיינד. אז נשימה ארוכה, לעבור לנשימה ארוכה – אם אתם עובדים עם הנשימה כמובן. וגם אם אתם עובדים עם מטא, אז שוב, מה הולך לעזור? יכול להיות שחזרה אחורה לאדם הקל ביותר תקליל קצת את הדברים, תביא קצת בהירות, רק בגלל שהמטא תגיע וזה קל יותר, או אולי דווקא ללכת לאדם הקשה יותר, כי אז קשה יותר והאתגר ישמור עלי ערני. או אולי ללכת לכל הברואים, חלקית בגלל שזה מגדיל את המרחב – אחזור לזה תיכף. השאלה היא – האם אני צריך להחליף קטגוריה אם אני מתרגל מטא, ובאיזו צורה? וזה לא כאילו שזה תמיד הולך להיות אותו דבר שהולך לעזור. אז אני צריך לרצות להגיב ולהתנסות.
עוד יתדות, אוקיי? דברנו על יתדות בספירה (עם הנשימה) נכון?; כשמביאים את היתדות האלו זה נותן לתודעה משהו להתעסק אתו, משהו להתמקד בו. זאת אומרת זה ממש שומר על התודעה ולא מאפשר לה ‘ליפול’, אוקיי? עם המספרים והספירה, הם כמו יתדות. עם תרגול המטא, אם אתם משתמשים במשפטים, המשפטים הם כמו יתדות. מה שיכול להיות ממש מועיל לעיתים קרובות במטא – בואו נאמר ששני המשפטים הראשונים שלכם הם “מי ייתן ואהיה שמח” “ומי ייתן ואהיה שליו”. אז בד”כ אתם אומרים “מי ייתן ואהיה שמח, מי ייתן ואהיה שליו”. בעצם אם התודעה צריכה עוד יתדות, אם היא צריכה עוד אנרגיה, או אם היא נאבדת: “מי ייתן ואהיה שמח. מי ייתן ואהיה שמח. מי ייתן ואהיה שליו. מי ייתן ואהיה שליו”, תאמרו כל אחד פעמיים. בראשון אני לא ממש שם, בשני אני קצת יותר שם. אז רק דברים קטנים כאלו, אבל הם יכולים לעשות הבדל עצום. אתם יכולים גם רק לדמיין למשל את כל הגוף שלכם מלא באור, אור לבן, ממש כמו השמש – ממש, ממש עוזר. שוב, כשהתודעה מתעייפת, כשמחשיך, מעורפל. אתם יכולים גם לפתוח את המודעות ממש ממש רחב, הרבה יותר רחב מגוף האנרגיה, שהוא בעצם קצת יותר רחב מהגוף הפיזי. אתם יכולים להרחיב אותה לגודל של החדר הזה. זהו חדר ממש רחב ועצום. או אפילו לשמים בחוץ וכו’. כשאנחנו מתעייפים התודעה מתכווצת. זה בעצם מה שאנחנו עושים כשמתכרבלים והולכים לישון. התודעה סוג של מתכווצת פנימה. אז לפתוח את המודעות, לפתוח את העיניים, לפתוח את המודעות. יש לכם תחושה של כל החדר. אתם כאילו מעוררים את התודעה ומעודדים אותה לכיוון המנוגד שאליו היא הולכת כשהולכים לישון. תודעה עייפה היא תודעה קטנה. אתם יכולים גם לפעמים לסקור מהר את כל הגוף, ושמים לב לכל תחושה שאתם מרגישים שם. ושוב, להתנסות. האם זה עוזר עכשיו, עם המכשול הזה לסקור ככה ממש מהר? לפעמים כן, כשאנחנו עייפים. רק להעביר את תשומת הלב ממש מהר. אולי יותר יועיל לעבור מלמטה למעלה, או אולי הפוך – מלמעלה למטה. אולי שניהם, או אולי זה ממש יועיל לעשות את זה ממש לאט, ממש להרגיש את התחושה. שוב, אתם צריכים לנסות. אז אלו היו כמה נוגדנים לעייפות ועצלות. אנחנו ממש רוצים להשתמש בהם. 

עם חוסר שקט  – זה בעצם חוסר שקט ודאגה, כשלגבי דאגה, הכוונה היא לדברים לא אתיים שאני דואג שעשיתי, או שמישהו הולך לגלות כך וכך. אבל נעזוב את החלק הזה. נשים את זה בצד רגע. אז הרבה מהנוגדנים הם, באופן מעניין, דומים, אז: יותר יתדות יכולים ממש לעזור. אם אתם עובדים עם הנשימה, הנשימה הארוכה נוטה ממש לעזור עם חוסר שקט. או שזה יכול להיות בדיוק כמו שעשינו עכשיו. אתם מוצאים דרך לנשום או דרך לבנות את הנשימה כך שזה מרגיש מרגיע.
אני מתכוון למשל, כאילו יש מקום בגב שלכם, וזה ממש כאילו הנשימה והתחושה שלה באות מטאפורית, כאילו מישהו מלטף בצורה מרגיעה את הגב שלכם, וזה משקיט את חוסר המנוחה.
שוב, אנחנו יכולים לעצב את הנשימה עם הדמיון שלנו, ולזה יכול להיות אפקט ממשי על האנרגיה שלנו, וודאי. שוב, הרחבת המודעות לכל הגוף. אז זה עוזר גם למכשולים המנוגדים (ז”א, גם לעייפות וגם לחוסר המנוחה) אם תרצו. ושוב הנעת תשומת הלב יכולה ממש לעזור כשיש חוסר שקט. משהו ממש פרקטי – אם יש ממש הרבה חוסר שקט שהוא יותר פיזי ממנטלי, במילים אחרות – זה לא כ”כ הרבה בניה של מחשבות או פפנצ’ה, אבל פשוט הגוף מרגיש חסר מנוחה, והמיינד לא מצליח להירגע, אז מה שיכול ממש לעזור, זה שוב, מודעות ממש גדולה, עד כמה שאתם מצליחים לפתוח אותה. אבל בתוך זה יש לכם עבודה לעשות. והעבודה היא לשחרר את האובייקט המרכזי שלכם, ולהפוך מודעים לתחושות של חוסר השקט, ממש לתחושות המעקצצות שעולות ועוברות בגוף – אתם יודעים משהו כזה – במודעות הרחבה הזו, והעבודה שלכם היא ממש לאפשר את זה באופן מלא, והתחושות האלו יהיו מרגע לרגע, באות וחולפות, לא נעימות – וממש לאפשר אותם, לקבל בברכה. טכנית מה שאנחנו עושים זה מה שאני הייתי קורא לו ‘מאמצים דרך הסתכלות מסוימת’ אבל אם אתם נשארים עם זה זמן מה, אז מסיבות שאפרט אח”כ, זה יכול להרגיע את כל הדבר הזה. כל המערכת נרגעת, כי אז אנחנו במערכת יחסים שונה לגמרי עם האי שקט. כשאי שקט עולה, עולה בנו גם התנגדות לאי שקט. זה לא נעים התחושה הזו של האי שקט. ואז ההתנגדות מזינה את כל הדבר הזה. כשאתם הולכים רחב ככה, ונכנסים למוד שממש מאפשר ומקבל בברכה, אנחנו, בהגדרה כמעט, מרגיעים את ההתנגדות. אנחנו מתרגלים מערכת יחסים שלא דוחה, לא מתנגדת. וזה זה, והמרחב, שממש ממש יעזרו. אתם פשוט נשארים עם זה, נשארים עם זה, שוב ושוב. האמת, אם רק תעשו את זה – אני זוכר ששיחקתי עם זה לפני שנים בהרמיטאג’, יושב חסר מנוחה, חסר מנוחה, יושב… בזמן שאני עושה את זה, האמת בסופו של דבר ישבתי שלוש שעות, כי התרגול הזה הוא שאפשר להכל ממש ממש להירגע. אז כל הדברים האלו  – הם די עוצמתיים, אם אנחנו מוצאים את הדרך הנכונה לעבוד איתם.

אוקיי, השתוקקות כמכשול שלישי (בד”כ ממקמים אותו כמכשול הראשון, אבל אני שם אותו שלישי). בואו נדבר על סוג מסוים של השתוקקות: תשוקה מינית. אוקיי אז יש השתוקקות למישהו, או מה שזה לא יהיה. אתם יודעים, אתם יכולים ללכת ולעשות מקלחת קרה או מה שלא יהיה, אבל אני רוצה להציע את זה כאפשרות אמיתית, במיוחד כשמתרגל מתפתח, ואתם כולכם מתרגלים מנוסים. אז לעיתים קרובות, מה שקורה זה שיש תשוקה מינית, וזה הולך לתמונה של ‘לעשות סקס בצורה כלשהי’, יש לי את הבן אדם הזה, או מה שלא יהיה. זה החלק שפחות מועיל לסמאדהי. אבל התשוקה עצמה והאנרגיה, יש דרך לעבוד עם זה. למשל: אוקיי, הנה השתוקקות. זה כבר הלך לתמונה בראש. האם אפשר להרגיש את האנרגיה של התשוקה המינית? אז יש לי את התשוקה, יש לי את התמונה (שכנראה היא לא תמונה במובן אימג’ינלי, אלא ממש תמונה שם), ויש לי אנרגיה מינית. כמובן שהן קשורות. אנחנו יכולים לומר שיש לכם שלושה דברים. מתוך השלושה האלו, אם אני יכול להתמקד ב-, ולהיפתח ל-, בעצם, להרגיש את האנרגיה – אז רוב האנשים, עולה תשוקה, ואז עולה התמונה, ואז עולה התחושה ואני נאבד בתוך התמונה. ברדיפה אחרי הפנטזיה המינית. אני מסתבך ונכרך בתוך זה. אם אני רק יכול להתמקד יותר באנרגיה ולהיפתח לזה, לאפשר לאנרגיה הזו שבמרחב ובגוף, זה בעצם מרגיש טוב. אם זה לא לחוץ מידי, אני נפתח לזה, ואני נהנה מזה, זה בעצם די קרוב לפיטי. זה די קרוב לתחושה טובה. והרבה פעמים כשאנשים חווים פיטי לראשונה, הם אומרים “זה כמו אורגזמה”. זה לא חייב להיות כזה אינטנסיבי, אבל יש שם דמיון. אז מה שאתם בעצם עושים זה מתקרבים לזה יותר אנרגטית, מרגישים את זה, נפתחים לזה, ואז סוג של ‘רוכבים’ על זה בדרך שמאפשרת להפוך את למשהו שהוא יותר אנרגיה טהורה, שזה בעצם ממש תורם ומועיל לאן שאנחנו הולכים. או דומה לאן שאנחנו הולכים. אני לא בהכרח אציע את זה למישהו שהוא ממש מתחיל. אבל לכם כבר יש הרבה ניסיון, אז אם עולה כזו תשוקה, זה טוב. זו הדרך לעבוד עם זה. זה יכול להיות מאוד דומה לפיטי אם אצליח לסנן דברים החוצה, ולשים דגש ולהיפתח בדרך הנכונה. 

מה לגבי השתוקקות לאוכל? למישהו יש רעיונות? לשבת כאן, ואתה לא יכול לחשוב על שום דבר אחר חוץ מארוחת צהריים, או תה. זה קרה למישהו? אוקיי, אם כך זו לא בעיה. 

סלידה או זדון (ill will). אני אחלק את זה לשניים – המכשול של זדון מתייחס למצב שבו אני ממש כועס על מישהו, עד כדי כך שאני רוצה שיפגע. מטא כמובן. אתה מחליף – אם זה ממש חזק, אם נשימה זה התרגול בסיס שלכם, פשוט תחליפו אותו במטא. אני צריך להתמודד עם השליליות הזו. זה הכרחי,  כי כשזה נמצא שם, זה לא הולך לעזור. זה ממש להולך להפריע פה. אבל יש עוד אפשרות נוספת, שהיא כשיש לי כוונה רעה כלפי מישהו, או אפילו שאני לא אוהב אותם, והתודעה נמצאת במצב הזה של דחייה  (זה יכול להרגיש מעודן או גס) אז מה שאני יכול לעשות, דבר ראשון – אני יכול לומר “אוקיי, אני שולח מטא לבן אדם הזה”, שזה נהדר. זה יכול ממש לעזור. אבל יש אפשרות שניה, שהיא בעצם להביא את המודעות בחזרה אליי בלי ניסיון לשנות את הכוונה הרעה, או כמה הבן אדם הזה נורא, או כאלו מחשבות ורגשות.  להחזיר את המודעות לעצמי, ובעצם לשים לב ולהרגיש את הדוקהה שזה מייצר אצלי. בלב שלי. יש לזה טעם בפה. יש לזה טעם בגוף האנרגיה שלי ובתודעה שלי. זה דוקהה. זה כואב. אז אני לא מנסה לשנות את הכוונה הרעה, אני רק חוזר אליי ומרגיש מה קורה לי. לא שופט, רק: “איך זה מרגיש? אוקיי, זה דוקהה”. ומרגיש את הכאב של זה. אני רק צריך לתת למודעות שלי לחוש בכאב שם. 

אם אני עושה את זה, אם אני פשוט נותן לעצמי להרגיש את זה, אז מה שיכול לקרות, זה כשאני מרגיש את הכאב, כשאני פוגש אותו, הוא הופך לחמלה לעצמי, אוקיי? חמלה עצמית. אתה חושב “כן.. אבל הבעיה שלי היא עם האדם הזה”. זה לא משנה. ברגע שיש חמלה עצמית, יש חמלה. זו אנרגיה חדשה במערכת, וזה מרכך את הכל. אז החמלה העצמית שלי מתחילה לשנות את המערכת יחסים שלי עם האדם הזה. זה גם ממש ממש עוזר. 

מה שעוד יכול לקרות – ומה שאני בטוח שתשימו לב אליו במהלך הריטריט הזה, הוא שאנחנו מפתחים התנגדות לרעשים מסוימים: החימום, הציפורים, המחוגים, שהם הרבה פחות רועשים היום ממה שהם היו בעבר, נגיד לפני 10, 15 שנה משום מה. וזה כאילו “אוף.. העורבים האלו כ”כ רועשים”, או מה שלא יהיה, ו”אני מנסה לתרגל והם מפריעים לי”. או הבן אדם הזה “כל פעם כשהוא קם, העצמות שלו חורקות” כמו ששלי חורקות, או הנשימה שלו. התנגדות לרעש, שיכולה גם לכלול התנגדות לאדם אחר או יצור אחר, או מה שלא יהיה. זה הולך להיות ממש שכיח, אוקיי? אני חייב לזכור את התמונה הגדולה, את המטרה. לאן אני הולך עם התרגול הזה? אני בוודאות לא הולך לכיוון של יותר סלידה / התנגדות. אני הולך לקראת פחות התנגדות, זה מה שאני רוצה. זה אפילו לא קשור לזה שג’אנה היא המטרה המרכזית שלי. זה פחות התנגדות. זה מה שאני רוצה. הפחתה של מזהמי התודעה, חופש ממה שמזיק. אני רק מזכיר לעצמי “מה אני רוצה? אני רוצה ללכת למקום שיש בו פחות התנגדות, בו אני פחות מוטרד מרעש, אני פתוח יותר, יש שם יותר אהבה וכו'”. אז שוב, מה זה מרמז על איך כדאי לתרגל ג’אנות ובאיזו דרך אני מחזיק את כל הדבר זה? האם זה אפשרי, האם אני יכול למצוא דרך לתרגל ג’אנות שבה אני לא כ”כ מוטרד, כזו שכוללת קולות ורעשים שהולכים ובאים? לא מוטרד, אבל גם לא בדרך ש’שוטפת את התינוק עם המים’: “כאילו, אז אין שום צורך שאתאמץ אם כך”. 

אז כגישה, השקפה או עמדה, שזה ממש ממש אפשרי. לפעמים מה שבעצם אפשר לעשות זה באופן מכוון לשחרר את האובייקט המרכזי להיעלם ולהיפתח יותר לקולות, ולתחושת מציאות שכוללת קולות. אני לא חושב על הצלילים כ”משהו אחר ממה שאני מנסה לעשות כאן”, אלא אני נפתח לקולות וכולל את זה בחוויה ואז זה מתחיל לשנות את איך שאני מרגיש לגבי הצלילים. ואז בתוך זה, כשאני שומר על הפתיחות, אני יכול להחזיר את האובייקט המרכזי, אבל עכשיו יש לי מרחב הרבה יותר גדול וגישה הרבה יותר פתוחה, אוריינטציה יותר רחבה. אתם יודעים, טכנית, נגיע לזה כשנדבר על הג’אנה השנייה, אבל בעצם טכנית אם בכל רגע נתון, אתם יכולים להפחית באופן ממש משמעותי התנגדות בתודעה, אתם בעצם תגיעו ממש קרוב לג’אנה השנייה. סוקהא תתעורר. אושר יתעורר. עם הרבה תרגול – או אולי, שוב, זה עוד אחד מהדברים האלו. פשוט תנסו. אני אומר, אוקיי פשוט תנסו את זה. לפעמים אני אומר ” אוקיי, פשוט תנמיכו את ההתנגדות”, כיוון שהפחתת ההתנגדות יכולה לאפשר התעוררות של שמחה, התעוררות של סוקה.

אוקיי, מכשול אחרון: ספק. אנחנו יכולים להטיל ספק במורה, להטיל ספק בלימוד, ואנחנו יכולים להטיל ספק בעצמנו. בטוח יש עוד הרבה דברים שאפשר להטיל בהם ספק, אבל אלו השכיחים ביותר.  

אז מה ההבדל בין שאילת שאלות לבין ספק? ספק לרוב לא יכלול שאילת שאלות, או שיהיה שם העדר של אפשור של שאילת שאלות, או של איזשהו מצב של חקירה שהוא דווקא מועיל. ספק נוטה לשתק. אנחנו נתקעים בסוג של בלבול או משהו כזה. במצב כזה אנחנו בעצם לא שואלים כלום. המיינד פשוט נע קדימה ואחורה או במעגלים. אז לפעמים, מתחת לכל זה, פשוט מסתתרת שאלה אחת, שתיים או שלוש שפשוט דורשות מענה, או שצריכות להתנסח, ושאולי אני צריך לשאול את עצמי או את המורה. אבל לא נתנו לשאלה להתנסח עדיין; ואנחנו פשוט תקועים בסוג של תנועה לא ברורה קדימה ואחורה. אז – האם יש שם שאלה? וברגע שיש לנו שאלה, זה כבר מפסיק לשתק. אפילו ניסוח של השאלה באופן בהיר יעזור. נרגיש לא משותקים. ואז ניסוח השאלה ושאילת השאלה והתעסקות בזה יעזור ממש. אבל ספק משתק. אז, רק דבר אחד שכדאי לזכור פה הוא הטיימינג. מתי אני הולך להיאבק בספק או בשאלה הזו? התשובה היא – “מחוץ למדיטציה”. במילים אחרות – כן, יש משהו שאני לגמרי לא בטוח לגביו. אני מבולבל. יש לי שאלה ואני לא יכול להמשיך עד שתהיה לי תשובה. רק “זה זמן המדיטציה שלי, אז אני פשוט הולך לשים את זה בצד. אבל אני מבטיח לך, תודעה, שאני אחזור לשאלה הזו, ואני אחשוב על זה, אני אהרהר בזה, אני אחקור, אני אשאל מישהו מאוחר יותר”. אתה עושה דיל עם התודעה, כמו “אנחנו נגיע לזה, אני לא מתעלם מזה”. אבל זה יקרה מחוץ לתרגול הפורמלי.

כמה אנשים שמעו על תרגול של החלפת האושר של עצמי עם אחר? כמה מכם, אוקיי.
זה תרגול אדיר, עם אפשרויות אינסופיות. אני חושב שיש על זה חלק נרחב בספר שכתבתי, ראיה שמשחררת[4]. בשלב כשלהו, תוכלו לבקר את זה. אני רוצה לומר שזה תרגול יפיפה ממש. זו אחת החקירות המדהימות שאתה יכול לעשות כמודט, מלאה באפשרויות יצירתיות ואפשרויות יפיפיות לטרנספורמציה. בקצרה, הנה אני, די אומלל מאיזו מתקפת מכשולים או משהו כזה, ואני אומר לעצמי “אתה יודע מה? אני אקח את זה. אני אקח את זה כיוון שאיפשהו, מישהו אחר – אולי מישהו שאני מכיר, אולי מישהו שאני לא מכיר ולעולם לא אכיר – מישהו ממקום אחר, שבדרך מופלאה, בהתאמה, אני לוקח את הדוקהה שלו כדי שהוא יכול לקבל את האושר” אז שוב, טכנית, אתם יכולים לומר, מה אני עושה פה? במקום התגובה האוטומטית של ההתנגדות למכשול, אני בעצם אומר: “בוא, בוא אני אקח את זה”. אבל יש בזה לב, יש בזה “אני מוכן לקחת את הסבל הזה עכשיו. אני פותח את עצמי לסבל הזה לטובת שחרור של מישהו אחר מהסבל הזה, איפשהו”.  

אז זה סוג של, אם תרצו, ‘חשיבה קסומה’, זה לא משנה – שימוש בדמיון שלכם, אם תרצו. יש הרבה וריאציות על זה עם ריקות ועוד, אבל זה בקצרה מה שזה. זה דבר מאוד יפה. ולרוב מה שיקרה עם המכשולים, זה שאין בזה לב. הכל נדחס, אומלל, ללא לב. אפשרות אחת זה להביא את הלב לזה, בדרך ממש יפה. אפשר לעשות את זה גם עם אי נוחות פיזית: “אני יכול לקחת את הכאב הזה עכשיו. אני אקח את הכאב הזה עכשיו. אני מוכן לקחת את הכאב הזה עכשיו כדי שמישהו אחר יזכה בהקלה, ברווחה”.

[1] DN 2

[2] MN 128

[3] DN 22, MN 10. Also see SN 46:51.

[4] ⁴ Rob Burbea, Seeing That Frees: Meditations on Emptiness and Dependent Arising (Devon: Hermes Amāra, 2014), 322–6.