במפגש החמישי של הקורס ‘מודעות רחבה וראייה משחררת’ – תרגלנו מדיטציות שמאפשרות חופש ושלווה על בסיס תחושת המודעות: הן בראייתה כקרקע נרחבת לכל המופעים (מדיטציה מונחית 1); והן בראיית המופעים כמופעי מודעות, וראייתה של המודעות מופיעה ביחס אליהם (מדיטציה מונחית 2). בפרקי השאלות ובתשובות שוחחנו על האופנים בהם ניתן לעדן את התרגולים הללו, ועל המפגש שלהם עם הדהרמה הרחבה יותר וחיי היומיום. בשיחה – הצעתי מיקום של התרגולים הללו ככלים ואמצעים מועילים לחופש ולתובנה בהקשר הרחב יותר של הדרך להתעוררות, ושוחחתי על היחס ביניהן לבין תובנות ואפשרויות תרגול עמוקות אף יותר.

פתיחת המפגש היא הקדשה למורה שלי, אשר עוזב את עולמנו בימים אלו.

מקווה שזה ישמש אתכם/ן היטב.

https://drive.google.com/drive/folders/1tPC7UqaveJut6RnHpKPtZ-hONmMzbod9?usp=sharing

לפני כמה שבועות התארחתי במפגש קורס של אסף סטי אלבר, ודיברתי על שחרור וריקות. היה ממש כיף, אז חשבתי שאולי תהנו גם.

אז הנה ההקלטות: https://drive.google.com/open?id=1bS2n7lwcRD-yxrE8YZlcq0LYTgV3HW2m

זהו חציה השני של שיחה שרוב נתן בריטריט שנקרא: The art of concentration, מ2008.

---

היתה עוד מישהי בריטריט עבודה, שעשתה קצת תרגול סמאת’ה, והיתה שם רווחה בגוף, והיא יכלה לפזר את זה. ואז היא ישבה בריטריט קבוצתי, ויהיה לה כאב בברך, והם עשו תרגול אחר. אבל באמצע אחת הישיבות היא נזכרה בתרגול הרווחה שהיא עשתה, ורק מלהזכר ברווחה, הכאב הלך ומה שהחליף אותו זה רווחה. והיא נהנתה מזה, ואז היא תהתה: ‘האם אני מרמה’? אני לא ‘עם מה שיש’. והרעיון הזה של ‘להיות עם הדבר כפי שהם’ הוא מאוד מרכזי בדהרמה, אבל יש פה משהו הרבה יותר עמוק שם. יותר ממה שנראה במבט ראשון. היא היתה יכולה לומר: ‘דברים משתנים. אוקיי, אז היה כאב ועכשיו זה עונג. אוקיי, זו ראייה של ארעיות, דברים משתנים’. אבל בעצם, משהו אחר קרה, והוא היה תובנהעם פוטנציאל יותר עמוק מהראייה של שינוי. כמובן, דברים משתנים, וזה מועיל לראות את זה וזו רמה חשובה מאוד של מדיטציית תובנה. אבל תובנה יותר חשובה היא שהתפיסות שלנו הן, מה שהבודהא קורה לו ‘התהוות מותנית’. הן תלויות. מה שאנחנו תופסים, בגוף, בתודעה, בכל זה – תלוי במצב התודעה שלנו. תלוי בפקטורים בתודעה. זו, פוטנציאלית, תובנה חשובה מאוד, הרבה יותר מאשר התובנה אל  השינוי, שהיא גם חשובה כמובן. אז כל דבר, כל דבר, פנימי או חיצוני, כל כאב, אפילו, הטיבטים אומרים: ריק, כלומר ‘לא קיים מצד עצמו’. צריך את התודעה כדי לראות את זה באופן כזה או אחר, זה לא קיים מהצד שלו, זה ריק. אני והגברת בריטריט העבודה דיברנו על זה, והיא היתה מין: ‘וואו, אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה’. וזה מעניין, כי היא היתה פה לזמן מה, ואחרי זמן מה היא היתה שוכחת את זה, ואני הייתי מזכיר, ואז שוב, שוכחת את החשיבות של זה ואז נזכרת. והתגובה הראשונה היתה: ‘אני לא יודעת אם אני מוכנה להתקרב לשאילה הזו לגבי המציאות, אבל אפילו אז היה את העניין של השכחה. אז זה ממש לוקח זמן. זה אולי נשמע… ‘אוקיי, אולי זה לא כזה חשוב’, או שזה פשוט נשמע מוזר. לוקח זמן לספוג את זה ולהבין את החשיבות. אז בהתחלה סמאת’ה ומדיטציית תובנה ניראים כמו שני דברים שונים. ואני יודע שחלק מכם שעשיתם מדיטציה תובנה מרגישים ‘אני ממש עושה משהו אחר עכשיו’. אבל כשמתקרבים אז אפשר להתחיל לראות שהסמאת’ה מזינה את הויפאסנה. מזינה את התובנה, והתובנה מזינה את הרוגע והריכוז. הן מחזקות האחת את השנייה, ומתחילות להתערבב. הן רק נראות שונות בהתחלה. אחת הדרכים שבהן אני אוהב לתאר מדיטציית תובנה זה לומר שמה שמדיטציית תובנה היא, זה למעשה ללמוד או לפתח דרכי ראייה שמביאות וויתור. או לפתח דרכים של ראייה שמביאות חופש. בשבילי, זה מה שמדיטציית תובנה היא, יותר מאשר ‘להיות עם מה שיש’, למרות שזה יכול להיות חלק מזה. אז הבוקר אחד הדברים שזרקתי היה להציע שכשיש קצת כאב, מה קורה אם אני שם לב לתגובה שלי אליו ומתחיל לעבוד עם להרגיע את הסלידה הזו. כשישי אי נעימות תהיה סלידה. מה קורה כשאני מרגיעה אותה? חלק ממה שקורה זה שהסבל מתחיל להתנקז מהחוויה, ודבר נוסף – התודעה נרגעת, וסמאת’ה מגיעה. ועוד משהו שיכול לקרות הוא, שאי הנעימות מתחילה לדהות. אי הנעימות נעשית פחות אי נעימה. אם אני לוקח, כאחת מדרכי הראייה שלי או מדיטציות התובנה שלי, אני מהרהר בארעיות. רואה שינוי שוב ושוב ושוב שינוי, מעוניין רק בזה. זה גם צריך, ואכן, מוליך לסמאת’ה. יש הרגעה של התודעה כשעושים את זה. יש וויתור, ובאופן הולם, השקטה של מה שקשה. שינוי של התפיסה. אפשרות אחרת, ואני רץ דרך זה: להתייחס לדברים כ’לא אני ולא שלי’. משהו עלה בראיון, והמתרגל אמר: ‘הקול הזה, הוא לא באמת אני, זה רק קול’. אפשר לעשות את זה עם כל דבר. הגוף, תחושות, מחשבות, מצבי תודעה, מצבי רוח. כל הספקטרום של החוויה: לא אני, לא שלי, רק משהו שעובר, רק משהו שקורה. כשמישהו עושה את זה, יש הרגעה, ויש שינוי בחוויות. הן מתחילות לדעוך מעט.

אז אם אנחנו חושבים על מה בונה את החוויות שלנו, ובונה סבל. אז אנחנו באים מכמה זוויות שונות כאן, אז בואו נלך לרמה יומיומית מאוד. עד כמה זה נפוץ, שאנחנו כורכים וכובלים את הסיפור שלנו, סיפור חיינו, העתיד והעבר שלי, בדרכים שלמעשה בונה ומרכיבה סבל. עד כמה זה נפוץ? האם אתם מכירים את זה? או מזדהים, יש כאב ברגל, ו’זה הכאב ברגל שלי, ואני בטוח שלאף אחד אחר אין כאב ברגל’. איכשהו העצמי מזדהה עם זה, ובדיוק המהלך הזה של הזדהות בונה. בונה את החוויה ובונה סבל. שוב, אם אני מגיב למשהו, אם אני סולד כלפי משהו לא נעים – בונה חוויה ובונה סבל. וגם, הפקטורים האלו יכולים להשזר, והם אכן משזרים באופן מאוד מעודן לתשומת הלב שלנו. אז לפעמים אנחנו חושבים: ‘אני רק נמצא עם, אני רק שם לב לדבר הזה, לכאב, לאבל, לפחד. אבל ישנם פקטורים, שמסתתרים וכרוכים בתשומת הלב שמגבירים, מרכיבים, בונים את הדבר. ואחת האג’נדות של מדיטציית תובנה היא להתחיל ולראות את הבנייה ולהרפות אותה. זרקתי עוד משהו מעניין הבוקר, אני לא יודע עם ניסיתם את זה, העניין של לערבב טופו וגזר (כנראה מתייחס לתרגול של לחוש את הלא-נעים ביחד עם נעימות, ולתת להם להתערבב). מישהו ניסה את זה? אולי מצאתם, אני לא יודע, שיש לזה השפעה מורגשת. כמובן, אפשר לעשות את זה מתוך סלידה, אבל אם לא, אז התחושה של הכאב שתקוע בכתף יכול להשתחרר, ופתאום הוא לא שם, או מתפוגג קצת. מה קורה שם? התודעה עושה משהו מוצק. התודעה מדביקה דברים יחד. וזו דרך אחת להגדיר מהי תודעה. תודעות הן מה שמדביק דברים יחד. זה מה שתודעות עושות. אנחנו חושבים: ‘התודעה כאן, מקבלת את החוויה’. התודעה, למעשה, יוצרת, מפברקת במילותיו של הבודהא, בונה חוויה על ידי הדבקה יחד של דברים. ואנחנו מקבלים את מה שהוא תופס במעשה ההדבקה הזה, כמציאות. ואפשר לראות, כשעושים את זה – מערבבים דברים יחד, וזה מביא סמאדהי, או, כמו שגם הצעתי – להשאר עם הנעים, ולא להגרר ללא נעים. ועוד אפשרות: יש אזור, ומשהו קורה בו, אבל אתה לא בטוח אם זה נעים או לא נעים, ואתה מתבונן בו (ישהו שיתוף את זה בקבוצה) ודרך אחת לראות את זה זה לומר שיש כמה תדרים שקורים באותו זמן באותו מקום. יש תדר נעים ותדר לא נעים, והם מעורבבים. אפשר לפתח את האמנות של לכוונן בעדינות את הרדיו כדי להתכוונן לנעים. מה קורה? התפיסה הזו, ש’ישבה על הגדר’ של נעים ולא נעים, הולכת לנעים. או, אם אתה ממש מפתח את המיומנות, אפילו כשזה לא נעים, אפשר להתחיל לראות משהו כנעים. יש משהו בתשומת לב (( Attention ותפיסה. תשומת הלב בונה דברים, מלחימה דברים יחד. אם, בקצרה, אם מתרגל מחזיק את ההרהור הזה בתודעה שלו, מביט על דברים ואומר לעצמו: ‘זה מולחם, זה מודבק, אתה משהו שהתודעה שלי מרכיבה’, או לומר, בקיצור: ‘אתה ריק, אתה ריק’. זו דרך ראייה של תובנה, וזו דרך עבודה מאוד מעמיקה, ועם זה, המיינד הולך למקום שבו הוא תופס שום דבר, אין-דבר, ומוצא את עצמו בג’אנה השביעית. ואפשר ללכת עוד צעד ולומר על מה שנמצא שם בתרגול: ‘זו רק תפיסה, זו רק תפיסה’, אפילו תפיסה של ‘כלום’ או ‘אין דבר’ היא רק תפיסה, ואז באמצעות דרך הראייה הזו, של התובנה, ימצא את עצמו בלא-תפיסה-ול-לא-תפיסה (הג’אנה השמינית). סמאת’ה מזינה תובנה, ותובנה – סמאת’ה, הן מחוברות יחד לבלי התר.

אז לבודהא יש את המילה הזו: ניבאנה; נירוונה בסנסקריט. וזו המטרה של הדרך, זו הסיבה של התרגול, סוף הסבל. אחד התיאורים שלו את ניבאנה הוא: sabbe sankhara samatha, שמיתרגם ל: כל הדברים המפוברקים מושקטים. ההשקטה של כל הדברים המפוברקים. וזה לוקח הרבה זמן להסביר, וצריך הרבה סמאת’ה כדי להבין את זה, אבל יש משהו שמתחיל עם רק לחזור לנשימה ולהרפות מהסיפור, ומפברקים פחות ופחות. דברים, עצמי ועולם, נעשים מושקטים יותר ויותר, עוברים דרך הג’אנות, ודברים נעשים יותר וויתר שקטים, עצמי ועולם, כל הדרך עד ל’לא תפיסה ולא-לא תפיסה’, ועוד יותר עד כדי: ‘כל הצורות המפוברקות מושקטות’. ניבאנה. מה שהבודהא קורה לו ‘ההפסקות של התפיסה’, ואומר: ‘מימד זה צריך להיוודע, בו ראייה עוצרת, והתפיסה של הצורה דועכת, ושמיעה… כל הדברים של החושים, של ששת החושים – דוהים, ולא מפברקים עוד תפיסה. והוא קורא לזה ניבאנה, הבלתי מותנה, הבלתי מפוברק, שאינו מת. ואומר: שם, אני מצהיר, אין ביאה, אין הליכה, אין עצירה, אין חלופיות ואין התהוות. זה לא מבוסס, ללא יסודות, ללא משך (זה אפילו לא קיים בזמן) אין לו אובייקט, והוא ללא תמיכה. זה אכן סוף הסבל. זה הולך לגמרי מחוץ לתחום של מה התודעה הרגילה יכולה לדעת. לבלתי מפוברק, או אפשר לומר – התודעה לא יוצרת, וכך היא אפילו לא מרכיבה, לא מפברקת את עצמו, כי תודעה היא גם משהו מפוברק. לפעמים הבודהא מדבר על זה כ’מודעות ללא מושא’, המודעות הלכה אל מעבר לראייה של משהו, או עשייה של כל מושא שהוא, אפילו לא מושא של ‘כלום’. והוא אומר: זה שחרור מוחלט. המודעות שוחררה לגמרי מהצורך להחזיק במושאים. בנייה, מתברר, היא חלק אינהרנטי לתפיסה. היא מובנית לתוך התפיסה. יש פה משהו מאוד רדיקלי. כשהבודהא התעורר, היה משהו כל כך רדיקלי בזה, ובמה שאנחנו יכולים להתעורר אליו כאנשים.

ישנם עולמות של חוויה, ואפשר לראות: אני בונה עולמות. אני יכול לבנות עולם-מסויט, ובתוכו יהיו הסיפור שלי והכאב שלי והדרך בה אני רואה דברים, אני בונה את זה – בונה עולם שהוא סיוט; ואני יכול לבנות את העולם הקונוונציונלי, שכולם יסכימו לגביו, ואני יכול לבנות פחות ופחות. ובמובן מסויים, הג’אנות עדיין מפוברקות, אבל הן פחות מפוברקות, ובמובן מסויים הג’אנות הבלתי חומריות, העולםמות של חלל אינסופי וכל אלו, הם עולמות מפוברקים, אבל הן פחות מפוברקים. ואפשר ללכת אל מעבר לפיברוק. ורואים שאפילו חלל וזמן, ואפילו הרגע הנוכחי, ששמים עליו כל כך הרבה משקל בהוראה רוחנית, אפילו הרגע הנוכחי הוא משהו מפוברק. התחושה של ‘עכשיו’. דברים שאנחנו לוקחים ככל כך מובנים מאליהם, אילו דברים הם יותר  יסודיים בחוויה שלנו? ואנחנו מתחילים לראות שגם אלו מפוברקים.

אז כן, אנחנו נהנים מהרוגע שלנו, בכל מידה שאליה הוא מעמיק, אבל בעצם יש פה משהו הרבה יותר משמעותי. אנחנו צריכים להבין את חוויות המדיטציה שלנו. אם יש לנו חוויה של חסד, של אושר או של אחדות, משהו צריך להיות מובן שם, אחרת אנחנו לא חולבים את זה באופן מלא. ואז זו רק חוויה שהתודעה שלנו רוצה. לא ממש הבנו שם משהו. והתודעה אולי רוצה את זה בחזרה והיא לא יודעת איך, כי היא לא הבינה את התהליך. אז בהתחלה זה נראה כאילו אנחנו ממש יוצרים את הסמאת’ה, מנפנפים בכנפיים ועושים הרבה במדיטציה, ומתנשפים, ואז יש תחושה נוחה ואתה מחזיק את זה, וזה הרבה עבודה, הרבה פיברוק. ולאט לאט זה נע למקום שבו הם ‘שם’ המצבים ההולכים ומעמיקים האלו של הרוגע, קיימים כל הזמן, ואפשר להתכוונן לתחושה שלהם. ויש תקופה, בין לבין, שבה הם מרגישים לא מפוברקים, ויש לך תחושה שאתה מתכוונן למשה, לפן אחד של המציאות. ואז, ברמה נוספת, אתה מבין איך הם מפוברקים, גם כשאתה רק מסובב את החוגה בעדינות לשם. אז אנחנו יכולים להרגיש לפעמים במדיטציה: ‘אני רק קיים’, ואני לא אעשה שום דבר, אני לא עושה במדיטציה ,אני רק קיים. וזו דרך מאוד תקפה ויפה, אבל ברמה אחרת, מסתבר, שזה קצת מיתוס. כל רגע של חוויה, למעשה, מערב מידה של עשייה. זו עדיין יכולה להיות אסטרטגיה יפה לעתים, לשמוט את כל העשייה ופשוט להיות, אבל מסתבר שזה קצת, או הרבה, מיתוס. אז מה שמסתבר הוא שהתודעה מפיקה חוויות, וצורכת אותן. מפיקה וצורכת. שוב ושוב ושוב, ללא הפסק. ואז הבודהא בא, ואומר: קודם כל, האם אתה יודע שזה מה שקורה? ושנית, האם זה כזה רעיון טוב? האם זה באמת מה שאנחנו רוצים לעשות, להפיק ולצרוך כל הזמן? או שיש משהו מעיק בכל ההפקה והצריכה הזו של חוויות, אפילו של חוויות נעימות? מה עשוי לקרות, איך זה יהיה, אם התודעה תפסיק לעשות את זה? זה דורש הרבה מיומנות.

כשאנחנו מדברים על ‘ריקות’ בדהרמה, יש הרבה רמות בהן אפשר להבין את זה, אבל יש משהו בסמאת’ה, ובהעמקה לאנשים שרוצים, שיכול לפתוח הבנה מאוד עמוקה של ריקות, של התהליך הזה של פיברוק. וזה אופן של הבנה שממש אפשר לחיות אותו. אז לפעמים, אנחנו יכולים לשמוע או לקרוא משהו שמדבר על ‘הבלתי מפוברק’ על ההליכה אל מעבר לעולם, הפסקות התפיסה, וזה נשמע נורא. זה נשמע שומם ועגום, ו’למה שמישהו ירצה את זה בכלל?’. העניין בסמאת’ה, שהוא מתקדם במורד האי-פיברוק הזה, ורואים ש’הםם, זה נחמד לא לפברק קצת’, ואם אני מפברק פחות – אפילו יותר נחמד, ויותר נחמד ויותר נחמד, וזה מאפשר לתנועה הזו לכיוון מה שהבודהא קורא לו ניבאנה, זה מאפשר לה להיות לא מחרידה, לא מפחידה. זה בסדר, ברמה עמוקה מאוד, שעולם החוויה שלנו הוא ריק. זה ממש בסדר. הבודהא אמר: שארהנט, אדם מואר בשלמות, הוא מישהו שהבין תפיסה. זה לא נשמע כל כך זוהר, בעצם. אבל זה האופן בו הוא דיבר על זה לפעמים. והבין את הפסקת התפיסה, את ההליכה מעבר לזמן, מעבר למרחב, מעבר ל’עכשיו’, מעבר לתחושה של מודעות.

אז יש משהו בכל זה שיש לו הרבה קשר לאמת. מהו אמתי? בדהרמה, השאלה היסודית היא מה מוביל לסבל ומה לא. אבל כרוך יחד בשאלה הזו הוא: מה אמתי, מה באמת אמתי, מהי המציאות? האם אני סובל בגלל משהו שאינו אמתי? העניין עם ריקות הוא לראות שמה שאני סובל בגללו הוא בעצם לא אמתי. אז מה אמתי, ומה לא מפוברק? מה לא מורכב, לא בנוי, לא מולחם יחד? האם יש משהו כזה, בכלל, שאינו מפוברק? בשביל אנשים מסויימים, אלו יהיו שאלות בוערות. שאלות שפועלות בתשוקה, חיות ומניעות בחיים של אדם מסויים. והן יסידיות לקיום שלנו כאנשים: מה באמת אמתי? אז אני חוזר לעניין שעסקנו בו: ‘האם סמאת’ה היא בריחה?’. ובכן, לאור כל מה שאמרתי, זה בדיוק ההיפך, זה מסע לכיוון מה שהוא אמתי יותר ויותר, אפשר לומר, וויתור מדורג על מה שפחות אמתי, יותר מפוברק, יותר נפוח ובנוי. אז ההבנה הזו של הבודהא, זו שהבודהא מצביע עליה היא רדיקלית לגמרי. היא מהפכת הכל על ראשו. הדהרמה הופכת הכל. הבודהא אומר שהעולם זה לא שהוא קיים, וזה לא שהוא לא קיים, אלא זה משהו שהוא קורא לו דרך האמצע. ויש פה משהו שאנחנו צריכים להבין לגבי איך דברים מופיעים באופן תלוי, איך הם מפוברקים. בהבנה הזו טמון החופש. בהבנה הזו חופש מגיע. ואפשר לומר, שוב, שזו רק תובנה אחת, שנמשכת מהיומיומי ביותר, בוויכוח עם חבר, צאצא או שותף או הבוס שלנו, וזה חוט שמגיע כל הדרך עד התעוררות, ניבאנה.

שיר יפה של רומי, לסיום, שנקרא: wean yourself

Little by little, wean yourself.

 This is the gist of what I have to say.

From an embryo, whose nourishment comes in blood,

 move to an infant drinking milk,

 to a child on solid food,

 to a searcher after wisdom,

 to a hunter of more invisible game.

 Think how it is to have a conversation with an embryo.

You might say, The world outside is vast and intricate.

There are wheatfields and mountain passes and orchards in bloom.

At night there are millions of galaxies,

and in sunlight the beauty of friends dancing at a wedding.

You ask the embryo why he or she stays cooped up in the dark with its eyes closed.

Listen to the answer.

There is no “other world.”

I only know what I have experienced.

You must be hallucinating.

יש משהו בתהליך של הסמאת’ה שגומל אותנו, אנחנו נגמלים בהדרגה מההקשרויות שלנו, באופן הולך ומתקדם, דרך הסמאת’ה עצמה, אנחנו הולכים אל מעבר; ‘צייד לשלל בלתי נראה’. ובכך, יש חופש שאין לתארו. זה זמין לנו כאנשים.

תמלל ותרגם: יהל אביגור

---

תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

זהו חציה הראשון של שיחה שרוב נתן ביום החמישי (מתוך חמישה) של ריטריט: The art of concentration מ2008.

---

לפני שני ערבים דיברתי, כחלק מהשיחה, על הביקורת הפנימית. ואני מודע, ואולי אתם גם, שזה שהקדשתי לה רבע שיחה לא אומר שהיא תיעלם. זה, לעתים קרובות, מבנה שנמצא שם הרבה הרבה זמן. אולי עשורים. וריטריט כזה יכול להציף אותה, ושיחות כלשהן יכולות לעשות את זה, ואנחנו יכולים למצוא את הביקורת הפנימית מאוד שם, חיה ובועטת, ועושה את מלאכתה. ואני יודע שלחלקכם השיחה אתמול עשתה את זה, ואני יודע שלחלק רק התרגול הזה עשה את זה. אולי חלק ממה שאומר הערב יפגוש את המקום זה או יביא אותו. האם זה יכול להיות בסדר? הזה הוא, עושה את מלאכתו נאמנה, וזה רק חלק ממה שקורה. זה בסדר שזה שם, ואולי חלק אחר של היישות מקשיב, ואולי שומע איזו אמת במה שנאמר, וזה בסדר שהביקורת הפנימית שם. חלק מקשיב ומאכסן חלקים לאח”כ. חלק ממה שאני אומר הערב לא נמצא במרחב החוויה של אף אחד מהמאזינים, וזה בסדר. אני נותן את זה בין השאר כי אני רוצה שאנשים שמעוניינים ידעו מה אפשרי. וגם כי יש קו של תובנה אחת, מהמצבים הברורים והיומיומיים ביותר, וכל הדרך לשחרור מוחלט, ואני רוצה למשוך את החוט הזה.

אז, מה שאני אדבר עליו הערב זה היחסים של ריכוז ותובנה. עכשיו, בד”כ, מה שאנחנו אולי שומעים על היחסים האלו, או הדבר הנפוץ שאנחנו שומעים זה שריכוז, סמאדהי, הרגעת התודעה הוא הכנה לתובנה. אז אתה מבלה זמן קצר או ארוך בהרגעת התודעה, ואתה לוקח את התודעה הזו, שהוא יותר בהיר ומרוכז, ומתחיל ליישם אותו למדיטציית תובנה. כלומר, מיישם אותו כך שהוא שם לב לכל מה שקורה בחייך, וחוויות שונות, ולהבין אותן. והריכוז והבהירות מאפשרות את התובנה. וזה לחלוטין נכון, וזה בסדר ואין עם זה בעיה. אבל יש, בעצם, הרבה יותר בריכוז מאושר רק זה. לא רק שהוא הכנה, אלא אפשר למצוא שתודעה רגועה, עם מידה של סמאדהי, הוא הקרקע הטובה ביותר לזעי התובנה להזרע. כמה מכם הייתם בריטריט. ויש תובנה לגבי קושי אישי, דפוס אישיות, או משהו פחות אישי, כמו ארעיות. וזה נראה כ”כ ברור: ‘הבנתי’! ואז הריטריט נגמר, והולכים הביתה, ומה קורה לתובנה? אנחנו מאבדים את הגישה אליה, והיא מאבדת את הכוח לשנות את חיינו, איכשהו. אחד דברים הנפלאים והחזקים בתרגול סמאדהי הוא שהוא מזין את הקרקע, כך שזרע התובנה יוכל לנבוט בישות באופן עמוק יותר, כך שתובנות יכולות ממש לשנות את הלב והחיים של מישהו. והתובנות האלו נשארות באופן שהוא נגיש עבורנו. בחלק מהיתרונות של הסמאדהי כבר נגעתי, אבל אני רוצה לחזור קצת.

ביטחון. דיברתי על זה מתישהו. לאט לאט, עם הסמאדהי, מתפתחת עבורנו תחושה של ביטחון בעצמנו, ביכולת שלנו להיות שמחים ולהרגיש היטב, ובטחון בתרגול שמגיע לאט. וזה חלק חשוב בתובנה. אני יודע שאני יכול להיות שמח, לא משנה מה. זה נותן לנו מינוף שמאפשר לנו להרפות ממה שזה לא מועיל להחזיק בו. זו נקובת משען ממנה אפשר לשחרר הרבה היאחזויות. באמת באמת חשוב. אמונה מגיעה, ואמרתי את זה אתמול. אמון בלימוד, בדרך, שהם אכן מוליכים לאן שהם אמורים להוליך. יש עסיסיות שמופיעה בתרגול, תחושה של רווחה. זה מאוד מזין למסע הזה, לדרך. לאורך זמן, עם תרגול סמאדהי, התודעה מאבדת את ההיקסמות שלה מפפנצ’ה, ההתמכרות ל-לסבך כל דבר ולבנות קושי ענק וסיבוכים סביב דברים. התועדה פחות ופחות מעוניינת בתהליך הזה. יותר שביעות רצון מגיעה, לאט לאט. וכל זה הם גם פנים של תובנה, בהיותה הדבר שמשחרר. ונגעתי בזה, אנחנו יותר חופשיים לחקור וויתור, עם כל ההשלכות שיש לזה על שינויי אקלים.

באה הבנה יותר ברורה לגבי הלימוד על אנטה, שנראה מאוד לא ברור לפעמים, זה נעשה ברור על ידי הסמאדהי, כי אנחנו מתחילים לחוות זמנים בהם העצמי הוא הרבה פחות ‘קיים’, הרב פחות בנוי וחזק, וזה משהו שאחזור אליו. התודעה נעשית יותר גמישה, ואנחנו יכולים להשתמש בו בהרבה דרכים יצירתיות, במיוחד במדיטציה. מדיטציית תובנה זו בעצם לא טכניקה אחת, אלא טווח שלם של גישות, והתודעה נעשית מסוגלת לגשת באופנים שונים ולתמרן, ושישתמשו בה באופנים שונים. וגם, לאט לאט, עם ההעמקה של הסמאדהי, משהו ביישות יותר פתוח כדי לשמוע על ‘הפסקות’, או ‘הפסקות של העולם’, או ‘ללכת מעבר לעולם’. זה יכול להשמע מוזר ומרוחק מאוד. אבל כשהסמאדהי שם אתה יותר כשיר לשמוע על זה. מה שאני רוצה לחקור הערב, בעיקר, זה מה שנגענו בו הבוקר. טבע התפיסה. יש משהו לגבי תפיסה וסמאדהי שהוא ממש מפתח, ומתוך זה אפשר להבין את האופן בו התודעה בונה בעיות. אנחנו בונים בעיות, ויתר על כן, יותר לעומק, אנחנו בונים הכל. כשהבודהא התעורר, הוא הפיק מין שיר קצר, שאומר משהו כמו: ‘בונה הבית, אני רואה אותך, קורת הגג שלך נופצה, והלבנים פוזרו’, או משהו כזה. הוא ראה דרך, באופן מלא, תהליך הבנייה הזה, וכך הוא תיאר את ההתעוררות הזו. כשאנחנו מבינים את זה, אפשר להניח את זה. אז יש קו אחד של תובנה, כמו שאמרתי, שהולך מהמצבים היומיומיים ביותר ועד להתעוררות. קו אחד. אז, אנחנו ביומנו, ומוצאים את עצמנו במצב רוח רע, או שאנחנו כאן, או בכל מקום אחר, ויש כאב גופני, עולה מכל סיבה שהיא. או שאנחנו תופסים משהו אחר, מוכר או לא, כ’הוא ממש טיפש’, או ‘הוא אדם נורא’. תופסים אותם איכשהו. שאלת דהרמה: ‘איך אני מרכיב (בונה) את התפיסה הזו?’. זו אחת משאלות הדהרמה העמוקות ביותר. איך אני בונה את הסבל הזה, ואת התפיסה הזו. אז יש לי כאב בגוף, ויש כמה שאלות דהרמה מאוד חשובות. הראשונה, בסיסית יותר: ‘האם אני מודע לזה?’ אני במצב רוח רע. האם אני יודע את זה, או שאני משעבד את עצמי ואחרים אליו. האם אני ער לזה, ופתוח לזה? שאלה שניה: איך אני מרכיב, או – איך התודעה מרכיבה, בונה ומתחזקת את זה? השאלה הזו, כשעוקבים אחריה, מובילה להתעוררות מלאה. זו השאלה עליה יש לענות. אז כשאנחנו פונים לסמאדהי, מתחילים לראות את זה. בתהליך של הסמאדהי מה שהתודעה עושה זה לא לבנות, או לבנות פחות בעיה. היא בונה פחות, באופן כללי. ויש בזה משהו אותנטי. כשאנחנו בונים משהו יש בזה משהו לא אותנטי. אנחנו בונים השקפה, תפיסה של אחר, תפיסה של עצמי, או תפיסה של מצב. זה לא אותנטי, ויש משהו מאוד אותנטי בלא-לבנות, לא להיות מעורב בזה. אז סמאת’ה, אפשר לומר, זה המעשה של לא-לבנות, או אי-המעשה של בנייה. אנחנו ביחסים עם שותף, חבר, צאצא, לא משנה. ואנחנו מפשלים במשהו. ולעתים כ”כ קרובות אתה נכנס לכזו תסבוכת עם האדם השני ועם עצמך, ואחרי זמן מה אתה חושב: ‘האם זה היה נחוץ, מה שקרה בינינו? האופן שבו ‘האצבעות שלי התעוותו’ שם? ‘האם זה בכלל היה אמיתי?’ האם יש לכם לפעמים את החוויה הזו? לפני כמה שנים מישהי בריטריט עבודה תיארה קושי, ואני לא זוכר מה זה היה, אבל היא חוותה הרבה קושי ועצבנות סביב זה. והיו גם פרקי זמן של רוגע. ואני הצעתי לה, פעם אחת, כשיש רוגע יחסי, למה לא לזרוק פנימה מחשבות על הקושי. להביא ולזרוק אגנים לבריכה הזו, ותראי מה קורה, ואולי תהיה בהירות, מתוך הרוגע, שתבוא כלפי הקושי. אבל מה שקרה הוא שהיא באה חזרה בראיון הבא ואמרה: ‘כשזרקתי את זה פנימה, לא קרה כלום!’. כלום לא קרה, זורקים את האבן, ואין אדוות, ובטח לא צונאמי. מה קורה כאן? האם יש משהו שלא נוכח במצב של סמאת’ה שהוא למעשה נחוץ כדי לבנות בעיה ועצבנות. אם אנחנו לא מרגישים את זה וחווים את זה בעצמנו זה יישאר תיאוריה, ואנחנו צריכים לחוות בעצמנו כדי לראות שיש בזה משהו. אנשים דיווחו בקבוצות שהם מתחילים לקבל תחושה שסמאת’ה זה לא הכחשה של הרגשות, היא המלטות ממשהו. אלא שהקושי הרגשי הזה, אני פשוט לא מזין אותו איכשהו עם תשומת הלב שלי, כשיש סמאת’ה. זו הבנה שונה של מה שקורה, ולוקח זמן עד שזה מגלה את עצמו. אז ככל שהסמאדהי מעמיק, התחושה של העצמי נעשית קלושה יותר. אנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו: זה מי שאני, וכך אני, וזה הסיפור שלי וכל זה. ככל שיש יותר סמאדהי, כל המבנה הזה נעשה פחות מוצק, כאילו הבית נעשה קטן יותר איכשהו. אנחנו לא כ”כ בונים את העצמי, את הגדרות העצמי, הסיפור והבעיה של העצמי לא נבנות כ”כ. זה משהו שקורה עם ההעמקה של הסמאדהי. וגם, העולם לא נבנה כ”כ. ישנה דהייה של מה שאנחנו יכולים לקרוא לו ‘עולם’, עולם פירושו עולם החוויה. כל מה שאנחנו רואים, עולם חיצוני ופנימי נעשה שקט יותר. העצמי והעולם מתחילים לדהות קצת. וזה פקטור יסודי של סמאדהי, למעשה, זו דרך אחת לתאר מה הוא סמאדהי. יש הרבה תובנה בזה, בכל מידה שבה זה קורה. קצת, הרבה, המון. מי אני, כשאני לא כרוך בסיפור? מי אני כשאני לא חושב? מי אני כש-אפילו הגוף התפוגג? כמובן שאני נוטה להזדהות עם גוף, מחשבות, תוכן מנטלי, ואז מי אני, כשכל זה שוכך? ואז זה חוזר, ואז שוקט שוב. מי האני האמיתי? השקט יותר או הרועש יותר? וגם, ואנשים נגעו בזה, כשאנחנו חותכים את הסיפור שלנו שמגדיר אותנו יכול להיות שם פחד. אנחנו מפוררים חלק ממה שמחזיק את תחושת הזהות והמציאות שלנו במקומה, ויכול להיות שם פחד. ואמרתי מתישהו, זה טעם נרכש. לומדים להרגיש בטוח בדהייה הזו, וזה הדרגתי. ואפשר ללכת בזה בקצב שאתם רוצים, ולהרגע לזה. אבל הפחד די נפוץ בתהליך הזה. אנחנו צריכים להבין את זה. סמאדהי מכיל הרבה יותר מאשר התחושה הנעימה והנינוחות שם. זה נפלא, ואני ממש מעודד את זה, אבל אנחנו צריכים להבין שם משהו שנוגע לתובנה. ואנחנו צריכים להבין את הקשר הזה. לפעמים העצמי גדול ורועש, כמו טרול רוגש; ולפעמים העצמי מאוד מזוקק ושקט, או נורמלי, ולפעמים בקושי שם, וכך גם העולם. אנחנו צריכים להבין את זה, ולהבין את תהליך הבנייה. ההתהוות המותנית. וזה כרוך בהבנה שלנו של סמאת’ה.

כשהבודהא דיבר את הג’אנה הוא השתמש במשפט שנשמע מוזר בהתחלה: ‘הישגים של התפיסה’. ובהתחלה זה נשמע מוזר, למה הוא לא קורה לזה: ‘יכולות של התודעה’, או ‘מצבים מעולים שאתה יכול להיכנס אליהם’, או משהו? היא מאוד מדויק. אלו הישגים של התפיסה. וזה משהו שאני רוצה לחקור בשיחה.   

אז אני אחזור קצת למה שאמרתי אתמוך על הג’אנות. הג’אנה הראשונה, אפילו התחושה הנוחה הזו, כשאתה מפזר אותה בכל הגוף… תחושת הגוף וחוויית הגוך הרגילה שלנו שהיא: הנה יש לי בהונות מוגדרים בבירור, והכל מוגדר בחדות יחסית,… הכל נעשה יותר פלואידי, פחות מוגדר. והגוף, החוויה של הגוף הופכת להיות החוויה הנעימה הזו. התפיסה של הגוף שלי נעשית תחושה נעימה. ועם העמקת הג’אנות – תפיסת הגוף היא של שמחה, הגוף נעשה שמחה, ואז הגוף נעשה שלווה, ואז הגוף נעשה דממה. אלו תפיסות יותר ויותר מעודנות של הגוף, וצריך לעשות די הרבה מזה כדי לראות שזה מה שקורה. זו לא דרך ראייה ברורה בהתחלה. זו אחת מההבלחות של הגאונות של הבודהא, לפעמים הוא מאפשר תובנה שונה באופן רדיקלי.

מאוד בקצרה, הג’אנה הרביעית היא לא סוף הסיפור, יש, למעשה, עוד ארבע. אתאר מאוד בקצרה. הג’אנה הרביעית, יש רק דממה, והגוף התפוגג בדממה הזו. תחושה מאוד מאוד מעודנת של גוף. וזה יכול להיעשות יותתר מעודן, עד שכל מה שנותר הוא חלל, ואין תחושה של סולידיות בשום מקום, כאן או שם. אפילו בעיניים פקוחות, לא תופסים סולידיות או צורה בשום מקום. זה נקרא ‘העולם של חלל אינסופי’. וזה ממה כל מה שיש, ואתה ספוג ומתפוגג לתוך החלל הזה. תחושה עצומה של חופש שם, ותחושה מאוד מיסטית של אחדות. זה מעמיק, שוב, ואתה עובר מעבר לחלל, וכל מה שיש זה תודעה מפולשת לכל דבר. חלק מזה נמצא ממש בקצה של מה שאנחנו יכולים לדמיין בלי הרבה נסיון מדיטטיבי. אין דבר מלבד תודעה. רק יודעת, יודעת. חוויה יפה ומיסטית להדהים. ואפילו זה מעמיק, והתודעה דוהה, ויש רק תחושה של ‘שום דבר’; זה העולם של ‘שום דבר’, ואתה רק לגמרי מלא ומפוגג לכלום. יש רק כלום. וזו השביעית, ואפשר ללכת מעבר לזה, ולעבור לעולם של ‘בין תפיסה לאי תפיסה’, וזה ממש בקצה השפה. כשאין כלום, התודעה עדיין תופסת תחושה של ‘כלום’. זה מאוד מעודן ומזוקק. אין אפילו תחושה של ‘תופס’, תנועות של תודעה או פקטורים של תודעה, או משהו כזה. ואז הולכים ממש לקצה התפיסה, והתודעה לא עושה משהו או כלום שם, וזה רק הדבר המעודן ביותר, ואתה מוכה בחוסר יכולתו של התודעה לדעת: ‘האם זו תפיסה, האם זו לא תפיסה?’ מזוקק מאוד. בגא’נה הרביעית יש תושה מיסטית של אחדות. כל הפיזיות של הקיום נחווית כדבר אחד, ורואים את זה בצורה מאוד אמתית. בג’אנה השישית, הכל הוא ‘תודעה אחת’. אז כל זה, כל הדברים, הם פשוט משחק של תודעה אחת, וזו נעשית תפיסה מאוד מוחשית ואמתית. כל אלו, אם מתרגלים אותן, הן מאוד מתמירות, בטווח הארוך.

עכשיו כל הסמאדהי, ג’אנה או לא, מכיל שחרור (release) והקלה (relief). אז כשאנחנו בסמאדהי אנחנו משוחררים ממשהו, ויש הקלה מהשחרור הזה. יש הקלה בוויתור על הסיפור, בוויתור על העצבנות, בוויתור על המכשולים. כשמוותרים לגמרי על המכשולים, וזו גם הג’אנה הראשונה; שהבודהא דיבר עליהן, על הג’אנות, כמצב של שחרור והקלה. אבל גם סמדהי שהוא לא ג’אנה, יש פה ספקטרום של שחרור והקלה. ועם זה, תחושה של חופש. וזה לא משהו שקולטים אותו בהתחלה, אבל נסו, אפילו כאן בריטריט, כשיש מצב רגוע, תראו – האם אין שם מצב מסויים של שחרור שם? יש בזה שחרור ממשהו, והקלה ממשהו. אם אנחנו מדברים על ג’אנות, בכל מצב משהו דוהה מן המודעות. המכשולים דוהים ראשונים, ובשניה – מחשבה, בשלישית –  החדווה דוהה, ולפני כן, עוד לפני הג’אנות, הסיפור ועצבנות רגשית מתחילות לדהות. יש רצף עדין של דהייה של דברים. כשאתה מגיע, נאמר, לג’אנה החמישית, של מרחב אינסופי, מה שדוהה הוא החומריות, מוצקות, צורה. וממשיכים, וב’כלום’, למשל, ה’דבריות’ של דברים נעלמת מן החוויה. ואתה לא עוד תופס דברים, אתה כבר לא בעולם של דברים, זה נעלם. שזה נפלא. אבל יש  בזה גם תובנה. ושוב, ראו את כל זה כרצף. אני מדבר על זה ברמת הג’אנות, אבל זה פועל ממש ברמה היומיומית. יש תובנה כאן, ויש חופש שקורה לאחר מכן, עם הזמן, מהתובנה הזו. מתחילים לראות, בריטריט כזה או ארוך יותר: מכשולים, והם הולכים ויש רוגע. ושוב מכשולים. הולכים, ויש רוגע. ולומדים, לאורך זמן, שהם לא כ”כ אמינים, כ”כ אמתיים כמו שהם נראים. תחושה שהרג השלילי, הכאב בגוף, אפילו, לא חייב להיות שם. מישהו נכנס ליוצא מרגש שלילי, או מכשול או כאב גופני, ותובנה מתחילה ליפול: שזה לא חייב להיות שם. זה לא נתון. זו לא מציאות בלתי תלויה. אפשר לקבל תחושה לגבי איך התודעה יוצרת את זה, איך התודעה מפברקת קשיים רגשיים, מכשולים, אפילו כאב בגופני. איך התודעה מפברקת מוצקות, ‘דבריות’ וכל זה. כל זה מפוברק. זה נשמע הגיוני?

יש גם, עם סמאת’ה, ואולי שמתם לב לזה כבר, ובטח אחרי שנכנסים לג’אנה, ישנן חוויות עולם שהן מעין מצב שאחרי הג’אנה. אם ניקח את השלווה של הג’אנה השלישית, או פשוט רוגע שאתם בו עכשיו, נכנסים למצב הזה, ויוצאים להליכה או משהו, וזה נראה כאילו השלווה מרווה את הקיום. כאילו המציאות של הקיום היא שלווה. זה רוחץ הכל, הכל מדבר שלווה. נכנסים ויוצאים מזה, שוב ושוב, ובנקודה מסוימת, התחושות שלנו לגבי המציאות מתחילות להיות מוטלות בספק. איך העולם הוא? האם הוא שלווה, או לא? מהי המציאות כאן? מתחילים לקבל תחושה… ובאופן דומה ואולי יותר מעודן, למשל, עם החלל. תופסים תחושה של מוצקות ואז לא תופסים תחושה של מוצקות ושוב ושוב, עד כדי כך שהאמת של המוצקות של דברים ממש מתחילה להיות מעורערת. התפיסה הזו מושמת בסימן שאלה. אנחנו אומרים, בשפת דהרמה, שתפיסה היא ריקה. היא לא דבר אמיתי, זה ריק. אני תופס מוצקות, וכמובן שברמה אחת זה אמיתי, אבל ברמה אחרת זה משהו שהתודעה עושה לחוויה. זה לוקח זמן. זה לוקח הרבה סמאדהי ותרגולים אחרים, ולהכנס ולצאת. וזה קו אחד של תובנה שאני משקף מכיוונים שונים. מהיומיומי ועד לעמוק ביותר, קו אחד. לוקח זמן לספוג את זה ולהבין את המשמעותיות. בהתחלה זה… אוקיי, אני יכול סוג של לראות את זה קצת, אוקיי. יש אנשים שלא רואים שזה ממש עניין חשוב. וזה לוקח זמן להבין שיש לזה משמעות עצומה.

תמלל ותרגם: יהל אביגור

---

תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

זהו חלקה השני של השיחה האחרונה שרוב נתן בריטריט: ‘מטא וחמלה כדרך להתעוררות’, שלימד יחד עם קת’רין מקגי וג’ון פיקוק ב2008.

---

אז לחמלה, ובמיוחד לחמלה עם שוויון נפש בתוכה, יש שני פקטורים, ואני רוצה לדבר עליהם קצת. בחמלה צריכה להיות תבונה, וצריכה אמונה בתוכה. ויש לזה כל מיני רמות שונות. אז ברמה מאוד יומיומית, פן אחד של תבונה הוא להבין את המגבלות של הפעולות שלנו. מאוד קל לראות את זה בהקשר פוליטי. אפילו בדמוקרטיה. הנטייה לחשוב ‘איזה הבדל זה עושה אם אצביע או לא?’ או בהחלט, אפשר לראות את זה עם הגלובליזציה. מאוד קל לראות שאנחנו מוגבלים שם. ואפילו בהקשרים אחרים, צריך לראות שאולי נוהגים בחמלה, ומנסים לעזור, וזה רק חוט אחד ברשת. מה שאנחנו בוחרים לעשות, איך שאנחנו מדברים ופועלים, זה רק חוט אחד ברשת של תנאים. ברשת של תלות הדדית. זה מעניין לתת שיחות דהרמה, מהרבה סיבות, אבל גם כי אתה מדבר כי אתה רוצה לעזור איכשהו. וזה חשוב בשבילי, ובשביל כל מי שעושה משהו כזה, אני נותן שיחה, אבל יש כ”כ הרבה שקורה עכשיו שמרכיב את השיחה הזו. אולי זה נראה לי, או לכם, שאני נותן את השיחה. וכמובן שברמה מסויימת זה נכון, אבל למעשה, ואם מישהו מכם היה מעורב בהופעה מסוג כלשהו, מה שאתה נעשה מודע לו זה שהשיחה היא שיתוף פעולה, אני עושה את רוב הדיבור, למרות שבקבוצה הזו… זה שיתוף פעולה. יש לי את חתיכות הנייר האלו, אבל האופן בו כולם נוכחים או לא, ערניים או לא, מעוניינים או לא. אם אכלתם יותר מידי לארוחת הצהריים, זה ישפיע על השיחה הזו. תודה באמת. זה מאמץ קבוצתי. אז מה שיוצא מהפה, התחושה של זה, היא התהוות מותנית. אם אני רוצה לתת משהו, ורואה את זה באופן מרוכז בעצמי, זה יותר מידי. זה רק קו אחד. המילים יוצאות, חלקן נשמעות, אם נהיה כנים, רק חלקן נשמעות וחלק לא, ואיפה זה נוחת? זה נוחת בהרבה מצבים מנטליים שונים, היסטוריות תרגול שונות, מצבי חיים שונים. ומישהו יצא מהשיחה והריטריט הזה ויפגוש סט של תנאים אחרים. אז שיחה היא רק זרע, ואז היא פוגשת הרבה תנאים אחרים. ואם אני עם כוונה של חמלה, אבל רואה את עצמי באופן מרכזי מידי ומשמעותי מידי, שם החמלה שלי תידלדל, ולא תהיה בלתי מעורערת. אני צריך לראות את הרשת הזו, עכשיו, ובטח בעתיד. דיברנו על ריקות, וזה נושא מאוד קשה, גם אינטלקטואלית, ובטח לספוג את זה ממש. אז בשבילי, זה הרבה יותר מועיל לראות שיחה כזו כזרע, ואולי זה יפגוש זרעים אחרים ויצמח. אבל אם אני חושב: ‘השיחה מתחילה ב19.30, ועד 20.30, כל מי שבחדר צריך להבין’, זה יותר מידי. אז למי שאנחנו עוזרים, עלינו לזכור, אחרי הנתינה שלנו, הם יוצאים ופוגשים תנאים והשפעות אחרות. אני לא המספק היחיד של תנאים ושל חמלה.

יש כמה פסקאות מאוד מעניינות של הבודהא על תנאים. הוא מדבר על קארמה, ומדבר על ההבשלה של קארמה מהעבר, אולי עשינו משהו רע, ואנחנו מרגישים את הכאב של אשמה או חרטה. או שישנו הזכרון הכואב הזה. למשהו מהעבר יש תוצאות בהווה. הוא אומר משהו מעניים, בכמה פסקאות שונות. כשהתודעה, הלב, קטן, דחוס – הקארמה הזו מבשילה, הזכרון מבשיל בהקשר הזה, של התודעה והלב המכווץ והסגור. בלב שאינו סגור, שהוא חסר גבולות, בין אם באמצעות טוב לב וחמלה, חדווה או שוויון נפש, או דרך סמאדהי או תובנה; בלב שאינו סגור, כשהקארמה מבשילה, האפקטים מהעבר עולם, הם בהקשר מאוד אחר. והבודהא אמר –בקושי יהיה אפשר להבחין בהם. זה לימוד מהמם. ככל שהלב יותר קטן, בכל זמן שהוא, והקארמה באה, ויש אפקט גדול. הבודהא נותן כמה אנלוגיות. אחת מהן היא של גביש מלח בכוס מים. מה יהיה טעם המים? די מלוחים. לעומת גביש מלח באגם גדול. והבודהא אומר – זה יעלה, אבל בקושי יעשה אפקט. אז, אפילו כשיצורים סובלים, ישנו התנאי שהם פוגשים של ‘איך הלב הוא’. אנלוגיה אחרת, שאומרת משהו על מערכת השיפוט בזמנו. אם אתה עני, יכולים לזרוק אותך לכלא לזמן ארוך, ואף אחד לא יודע. ואם אתה עשיר, לא שמים אותך בכלא. זה אנלוגיה נעימה. אבל מה שאנחנו מזינים, לפתיחות של הלב יש עושר אמתי שהיא מביא. העושר האמתי.

בחמלה יש תבונה ואמון בה. אז יש אמון, ואנחי אכנס לזה. האמון הזה מביא שיוויון נפש לחמלה. האם מישהו שמע על מקסימיליאן קולבר. סיפרתי על הביקור שלי באושוויץ, אז כשהייתי שם, נתקלתי בסיפור של מקסימיליאן קולבר. הוא היה פולני שנעשה כומר ונזיר פרנציסקני (זה מסדר קתולי) וחי בפולין, וזמן מה באסיה. כשהנאצים השתלטו על פולין, הם זרקו אותו מיד לכלא, רק כי היה נזיר. והוא שוחרר, וחזר למנזל שלו, והחביא כשלושת אלפים פליטים פולנים, שאלפיים מהם היו יהודים. החביא אותם, כמובן תחת איום עצום אליו. אחרי זמן מה זה נודע, והוא וחלק מהעמיתים שלו נשלחו לאושוויץ, בימיו הראשונים של המחנה. אחרי שהוא היה שם כמה חודשים, יום אחד, בבלוק שלו, אסיר נעדר, וההנחה של השומרים היתה שהוא ברח. למעשה הוא טבע בשירותים, בטעות או בהתאבדות. ואם מישהו בורח מבלוק, העונש היה שעשרה אנשים נבחרים באקראי ומוצאים להורג. אז עשרה נבחרו, ואחד מהם, שיהיה לוחם מחתרת פולני, נשבר מיד: ‘איך אשתי וילדי יסתדרו בלעדי’. וזה לא עשה כל רושם, ואז מקסימיליאן קולבר צעד קדימה ואמר: ‘אני אקח את מקומו של האיש הזה’. ובאופן מפתיע, המפקד הסכים. העונש היה, וזה לא דבר שנחמד לשמוע, העונש היה שזרקו אותם לחדר קטן, כשראיתי את החדר הייתי בטוח שהם מתו ממחנק, אבל הם הושארו של לגווע. נזרקו לחדר הקטן, ונשארו לגבוע, ובד”כ אנשים החזיקו כמה ימים שם. אחרי שבועיים רשויות המחנה רצו לשים קורבנות חדשים בחדר. אז הם פתחו את הדלת, ומצאו ששלושה היו חסרי הכרה אבל עוד חיים, והוא, מקסימיליאן קולבר, היה חי ובהכרה מלאה. הוא נשאר בהכרה מלאה גם כשהרגו אותם בהזרקת רעל. לא סיפור נחמד במיוחד. אבל אתה תוהה, בסיפור הזה, וזה רק סיפור אחד מבין אינסוף סיפורים שבהם וויתור על העצמי לטובת אחרים קורית, ואתה תוהה, מה קורה… שמעתם על דמיאן המצורע? הוא היה קתולי ממסדר דומיניקני. ומתישהו, אחד מהאיים בהוואי היה מושבת מצורעים. אז הם השתמשו בו לשמור מצורעים, ואף אחד אחר לא חי שם. והוא התנדב להיות כומר שם, לחיות את שאר חייו, עם דבר מלבד אלפי מצורעים. הוא היה גם רופא, וגם איש הדת שם. ואחרי שתים עשרה שנה נדבק בצרעת ונפטר. אז מה קורה בתודעה של יישות שמאפשרת משהו כזה? אנחנו יכולים לדבר הרבה על אמונה. זו תכונה מאוד מעניינת, ויש גם לה ספקטרום.

ההתחלות של אמונה, ולא דיברנו הרבה על תרגול של התמסרות, ויחסים עם קואן יין וכל זה. התחלות האמונה הן: ‘זה יסתדר כמו שאני רוצה’. אנחנו שומעים: ‘זה יהיה בסדר’, אבל בעצם זה אומר: ‘זה יסתדר כמו שאני רוצה’. ואלו ההתחלות של האמונה, אבל זו אמונה לא בוגרת. דרך של אמונה והתמסרות היא דרך שמעמיקה ומתבגרת, ויש התבגרות של מה אמונה והתמסרות אומרות, בעצם. וזה נע, נוטש את מה שאני יכול  להשיג ומה שאני מבקש מאלוהים או מהבודהיסטווה, וזה נע מזה. מישהו אמר לפני כשבוע, נפגשנו והי אמרה: ‘אני מרגישה שהאלים נוטשים אותי’, ונכנסנו לזה, ומה שהיא התכוונה אליו בעצם היה: ‘אני לא מקבלת מה שאני רוצה’. זה מותמר ומעמיק, והמלים היפות של ישו בגת שמנים, כשהוא יודע מה עומד לקרות, ואומר: ‘כך ייעשה, כך מה שאינו שלי ייעשה’. היפוך של ערכים. אולי הדוגמה המפורסמת ביותר היא של סט.ג’ון אוף-דה-קרוס, שכותב על התנועה הזו, ממה שאני רוצה, ל’כך ייעשה’. ולעבר ‘הלילה השחור של הנשמה’, שבו אתה לא מקבל כלום, ויש משהו שם, בחשיכה ובאי-הקבלה של מה שאתה רוצה. משהו קורה בעומקי האמון וההתמסרות. ההשקפה לגבי סבל משתנה. ובמקרה הזה, דרך אמונה. האב קולבר ראה את המצב הזה אחרת. משהו בעומקי האמונה וההתמסרות שלו, בתחושה שלו של אלוהים או איך שתרצו לקרוא לזה. משהו שאפשר לו לראות את המצב הזה אחרת. כך שהסבל לא אמתי כפי שהוא נראה. או שהוא מוחזק במשהו אחר. כל אלו הן השקפות שונות של סבל, דרכים שונת בהן סבל נראה וזוכה להתייחסות.

אם אנחנו מדברים יותר במונחים של תרגול בודהסיטי תרוודי מסורתי, ושואולים: ‘מהי אמונה בדהרמה?’ מה זה אומר עבורנו להביא אמונה לחמלה? יש אולי שתי איכויות, שני פנים שהם חיוניים. האחד הוא, הפן הראשון – שאיכויות יפות והטיפוח שלהן, טיפוח הפתיחות של הלב, דרך נדיבות, שוויון נפש, סמאדהי ומטא, כל האיכויות האלו מביא רווחה, שמחה ובטחון. זה מה שמביא בטחון בחיים. יש חכמה בראייה של זה ויש אמונה בזה. וגם אמונה שזה אפשרי עבורי. לא משנה כמה עני אני מרגיש עכשיו וכמה חוסר בהן ניכר כשאני מביט פנימה, זה אפשרי עבורי. זה אפשרי ליישות הזאת, ללב, ליישות, לטפח איכויות יפות ולתת להן לצמוח. זה פן ראשון. פן שני של אמונה בדהרמה, במובן קונוונציונלי יותר הוא, שחופש מסבל הוא אפשרי. זה בשורש של כל הבנת דהרמה שהיא. וזה מעניין, כי ‘סצנות דהרמות’ שונות מתייחסות לזה אחרת. אמון אחד הוא – שחופש כללי מסבל הוא אפשרי. התעוררות היא אפשרי, חופש מסבל הוא אפשרי, במובן מאוד שלם. וזה מעניין, כמה מתרגלים, ואפילו שמתרגלים המון שנים, מאמינים בזה. ואני מכיר אנשים שמתרגלים המון שנים, ולא מאמינים באפשרות של התעוררות או הארה. אני לא אכנס לזה עכשיו. מה שיותר חשוב, זה שברגע, חופש מסבל הוא אפשרי, או לפחות שברגע הזה, לא משנה מה יש בו, כל מה שקורה, פחות סבל הוא אפשרי. מידה של חופש מסבל היא אפשרית. זו אמונה אמתית, ותבונה, וזה אקטיבי, זה עושה משהו. אני פה, בסיטואציה של סבל, ואני בוטח, אני יודע, שזה אפשרי עבורי לסבול פחות. או שאחר יסבול פחות. ומה שהאמונה הזו עושה זה להביא חיות ליחסים עם סבל, זה מביא חיות, חקירה, יכולת תגובה. זה ממש… שינוי קטן, במובן מסויים, אבל כ”כ משמעותי. זה מסב רגע של סבל למשהו שאפשר לעבוד איתו וללמוד ממנו. אם זה לא שם, אם האמונה הזו לא שם, איך אנחנו רואים סבל? איך אנחנו מביטים על סבל, של עצמנו ושל אחרים? אני חושב שבימים אלו, כשאנחנו חיים בחברה לא-דתית, כמה זה קל לראות סבל כחסר משמעות. ובתוך זה, להיות מוצף מהסבל. ההקשר של הסבל שאנחנו רואים, זה ממש קל בתרבות הפופולרית שלנו לראות סבל כחסר משמעות, חסר תכלית. ‘כלום לא יכול לצאת מזה’.

בחמלה יש תבונה. ובאופן יסודי, מה שזה אומר זה שאנחנו מתחילים באופן יותר ויותר עמוק להבין את הסיבות והתנאים שמביאים סבל. וההבנה הזו מביאה חמלה. אז זה אפשרי שמישהו לעולם לא יתקרב לתרגולים של חמלה ומטא, ורק ההעמקה של התובנה תביא חמלה, באופן חסרר מאמץ, טבעי ואורגני. כי אנחנו נכנסים לתנאים ולנסיבות שם. ולהבין את זה. כשאנחנו מתחילים לראות יותר ויותר את הסיבות והתנאים, אנחנו רואים יותר ויותר את המשותפות שבזה. אני עושה את זה, את עושה את זה, כולם עושים את זה. אנחנו מזינים סבל דרך אי ההבנה של התנאים והנסיבות, והראייה הזו של המשותפות שמביאה הרבה חמלה. מסורתית, עם שווין נפש כלפי ברואים, ישנם משפטים שאנחנו מהרהרים בהם, כמו במטא. ואני אקרא אותם. מסורתית, עושים את זה אחרי הרבה תרגול חמלה, והלב מאוד פתוח לסבל, וכדי לאזן את זה, מכניסים את ההרהורים האלו של שוויון נפש: ‘כל הברואים הם הבעלים של פעולותיהם. אושרם וסבלם תלוי בפעולותיהם, ולא במשאלותי כלפיהן’. זה בהקשר של איחולי טוב דרך תרגול החמלה, ואז רואה שיש מגבלה לזה. ‘כל הברואים הם הבעלים של הפעולות שלהם, והיורשים של התוצאות שלהן. העתיד שלהם נולד מפעולות כאלו, בן לוויה של פעולותיהם, ותוצאות פעולותיהם יהיו ביתם. כל הפעולות המכוונות, מיומנות או מזיקות, לפעולות כאלו הם יהיו יורשים’. ללב שמאוד פתוח לסבל, זה מאוד מפקח להרהר כך, במגבלות ומהו זה שהאדם לא מבין בהקשר של תנאים ונסיבות. אין כאן האשמה. זה לראות את המשותפות, וממש לא לגבי אשמה. וישנה התחושה שחירות היא אפשרית, ואז אנחנו רואים את הסבל אחרת.

וכך, שיישוית שמעוניינות בחמלה ובפתיחות של הלב וכשאנחנו חיים בעולם, אנחנו מוצאים את הסבל של העולם, את העוצמה האדירה שלו, וזה נוגע בנו. אנחנו רואים את זה, ואנחנו, בתקווה, פתוחים לזה, ורוצים להיות פתוחים לזה, ואנחנו מכירים במגבלות של מה שאני יכול לעשות. במגבלות של הפעולות שלי. אנחנו מביטים בעולם, פוליטית, סביבתית, חברתית, וכמה מעט שינוי נראה שקורה. לפעמים יש שינויים עצומים, כמו שהאנושות עשתה לפעמים, אבל לעתים קרובות, נראה שמעט מאוד קורה. ועדיין. יכול להיות המודעות: יש מעט שינוי, יש אינסוף סבל, ואף על פי כן, לחיות עם אהבה וחמלה זו הדרך הטובה ביותר לחיות. אנחנו יכולים לתהות: מה הטעם? זה לא עושה שום הבדל. זו הדרך הטובה ביותר לחיות. אפילו כשאנחנו מאוד מודעים למגבלות של זה ולחוסר הטעם לכאורה של זה, שם בחוץ. אני זוכר שהעניין עם שינויי האקלים… זה השתנה מהר, בהתחלה אמרו: ‘המדע לא בטוח, וזה לא ברור, אז בוא נשתהה עוד עם מה אנחנו צריכים לעשות’, ואז פתאום זה ממש עניין. ואני הרגשתי, גם כשהמדע היה לא בטוח, או עכשיו, שאומרים שזה מאוחר מידי, מהי הדרך הטובה לחיות? אם אנחנו בוחרים בפעולות שהן לא הדרך הקלה, שאולי מותחות אותנו, או דורשות מאיתנו איזו פרישות, מה אנחנו מזינים בזה? אולי זה עושה הבדל ואולי לא, ואולי המדע טועה ואולי לא. מה זה מזין אם אני מתעלם מכל זה וממשיך כרגיל? אולי האינדיווידואל הזה פה לא יעשה הבדל, אבל מה אתה מזין בלב הזה, ובלב של אחרים, כשאני בוחר לוותר, או לחיות אחרת, כי אולי זה עושה הבדל. מה אני מזין בזה? ואולי זו שאלה חשובה כמו, ואולי יותר חשובה מאשר האם התרבות כפי שאנחנו מכירים אותה תשרוד. מה אנחנו מזינים? אני לא מעולה עם זמנים, אבל כמעט…

לפעמים, עם החמלה ושוויון הנפש, יש תחושה שאנחנו הולכים על חבל, וצריך למצוא נקודת אמצע. אבל אני חושב שבעצם ריכוך מגיע לכל העניין. איך רואים סבל, ומה שלא יכול להפתר, כל העניין נהיה יותר רך ומרווח. מה מאפשר את ההתרככות הזו, יותר מכל דבר אחר? הראייה של ריקות, ההפתחות לזה. זה מרכך את ההשקפה שלנו. וככל שמישהו נכנס ומהרהר בריקות ומבין אותה, יותר מסירות מגיעה לחיים. אנחנו יותר ויותר מסורים לסבל, מוסרים את עצמנו באופן חסר-היאחזות. אז ריקות זה לא דבר קר או יבש, ובטח שלא ניהיליסטי. זה לא אומר ששום דבר לא קיים, ושום דבר לא משנה. אם זה היה ניהיליזם זה היה מוליך לאדישות. ההרהור בריקות הוא מאוד הדרגתי, ואני לא פגשתי אף אחד שהבין את זה בפתאומיות, ולא משנה מה תקראו או תשמעו על זה. זה מאוד הדרגתי. זה משהו שקשה להבין, ואנחנו מהרהרים, ויש לזה הרבה רמות למה שזה אומר, ואנחנו צריכים לראות שוב ושוב. אז בריטריט הזה אנחנו נוגעים בזה בכל מיני דרכים, ויש הרבה דרכים לראות ריקות. ומה שחשוב זה לעשות את זה שוב ושוב, לראות את זה שוב ושוב, עד שהאסימון נופל. וזה לא: ‘הנה, הבנתי, יופי’. ההרגל של תעתוע, של אי ראייה של ריקות, של ראייה של דברים כ’קיימים’ כ’עצמם’, עמוק להדהים, עמוק באופן קיצוני. אז חלקית זה עניין אינטלקטואלי, וצריך לרדת ללב. זה גם וגם. וזכרו, הריקות זה כלי, רק כלי, שאנחנו לוקחים לשחרור מסבל. וחמלה היא כלי אחר, ולפעמים הם באים יחד, באותו רצף.

אני זוכר שחייתי בבוסטון, בתקופה של הפיגוע במגדלי התאומים. ובלילה בו זה קרה היתה התאספות במרכז המדיטציה, ודיון שם, ומתישהו עלה העניין של ריקות, ומישהו אמר: ‘זה הכל ריק, וכלום לא קרה באמת’. אוקיי, אבל זה ממש היה הכלי הלא מתאים באותו זמן. כי למי שאמר את זה, ולמעשה לכל מי שהיה בחדר, ממש אף אחד, לא יכל להרים את הכלי הזה של ריקות באופן שיביא חמלה. וזה נכון, אתה יכול, אולטימטיבית, לומר ש’שום דבר לא קרה באותו יום’. באמת, כלום לא קרה. אבל אם אנחנו לא יכולים… אם הראייה שלנו את הריקות היא כ”כ מפותחת עד שאנחנו יכולים לגשת לזה כך באופן שמשחרר חמלה, אז צריך להניח את הכלי של ריקות. רק מילים, ולהתייחס בחמלה ליישויות, לסבל, ולאחריות שלי על הסבל. מישהו יכול לראות, עם העניין של ריקות, שגם סבל הוא ריק. הוא לא קיים באופן בלתי תלוי. חמלה, אהבה ריקות. ואיכשהו, הראייה של זה משחררת עוד חמלה. באופן מסתורין ויפיפה. איך זה שבודהיסטווה יכול להחזיק שאיפה כזו, בזמן כזה? הם מחזיקים אם החמלה עם הראייה של ריקות. אני ריק, הוא ריק, הסבל ריק, הזמן ריק. הכל ריק. ברמה אחת כלום לא קרה, וברמה אחרת, אני ממש שם. זה מה שמאפשר לבודהיסטווה להיות בודהיסטווה, שהחמלה והריקות שתיהן שם.

תמלל ותרגם: יהל אביגור

---

תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

השיחה הזו היא השישית שרוב נתן בריטריט: Lovingkindness and compassion as a path to awakaning, מ2008 (יחד עם קת’רין מקגי וג’ון פיקוק). זהו חציה הראשון של השיחה. קישורים לשיחות המוקלטות תוכלו למצוא כאן: https://dharmaseed.org/retreats/1265/

---

בואו נחקור קצת. משהו לגבי טבע התפיסה. אם ניקח צעד אחורה, ונראה איך התפיסה עובדת, בחיינו. לכולנו היתה החוויה של להיות כועס במצב כזה או אחר, וכל מי שרוצה להתבגר קצת, חייב להודות שצבע צובע את התפיסה לעתים. אנחנו אפילו אומרים, באנגלית: ‘לראות אדום’. המילים מרמזות על הצביעה של התפיסה, מישהו מביט על העולם והמצב דרך העדשה של כעס, והעדשה משתנה באופן הולם, השקפה עלינו, על אחרים, על המצב. ו, אולי חוויתם בריטריט, את הקיצוניות השניה, המטא הולכת היטב, ויש התרככות וחמלה, ויוצאים החוצה, והיופי. מרגישים, יש שלווה, זה כמעט להיות בעולם מלאכים, בעולם שמיימי. אולי רק לזמן קצר. זה בא, כשיש הרבה אהבה מסביב, איך התפיסה משתנה, כשיש הרבה כעס, איך התפיסה משתנה? כשאנחנו כועסים עם מישהו אחר; באופן רגיל, עולה המחשבה לשלוח אליו מטא. אבל יכול להיות מאוד מיומן, במקום לשלוח אליו, קוורא לשלוח לעצמנו. לעתים קרובות אנחנו צריכים אותה, כי אנחנו כואבים. זה יכול להיות מקום מעניין להתחיל. ועם המטא לעצמי, דברים מתחילים להתרכך. תודעה, לב , מתחילים להתרכך, כי יש מטא. העיניים מתרככות, והתפיסה גם. כי תפיסה תלוייה במצב התודעה. אז, יש לנו, אפשר לומר, רצף שבקצהו האחד זעם רצחני, ובקשה השני אהבה וטוב לב וחמלה יפיפיות. עם הפתיחות של זה. תמיד יש מידה כלשהי של אהבה או כעס כלפי מושא או דוחה ביחס אליו – מושכת ודוחה. תמיד יש מידה מסויימת של אהבה או סלידה. ואפילו עם תשומת לב, בכל רגע של הכרה יש מידה כשלהי של היאחזות ורצון לנוע לעבר, או אוורסיה. תמיד מידה מסויימת, עם אם מאוד מעודן. ישנו הרצף הזה, וכל רגע של הכרה, מזעם רצחני ועד אהבה אינסופית, כל רגע של הכרה יכול להיות ממוקם על הרצף הזה. איזו נקודה על הרצף הזה מגלה את המושא האמיתי? את האופן שבו ‘דברים הם באמת?’. כשהתודעה נעה על הרצף, התפיסות משתנות. מה מגלה את המושר האמיתי? אין כזה. אנשים, תודעות, גם של חשופיות וכבשים, מאמינים באובייקטים אמיתיים. מושאים אמיתיים. אנחנו, וכאן זה נהיה ממש מעניין, אנחנו יכולים לומר: ‘הכל יחסי’, וזה יפה, ולפעמים תובנה נולדת שם, אבל גם אם אמרנו את זה אינטלקטואלית, אנחנו מאמינים במושא אמתי. אבל אין ממש הדבר האמתי, אין מושא שאינו תלוי בתפיסה. מישהו יכול לומר, אוקיי, אם לא מיינדפולנס, אולי שוויון נפש מגלה. וזה נשמע כמו שוויון, או משהו באמצע, ואולי זו הנקודה הניטראלית. אבל מי שמתרגל שווין נפש יראה אותו דבר. כששוויון הנפש מעמיק, מושאים משתנים. אהבה ושווין נפש, התוצאה של הנוכחות שלהם בלב ובתודעה היא, שאובייקטים פחות נוכחים בתודעה. אנחנו יכולים לראות את זה בתרגול, בישיבה בהליכה, על הכרית, כשיש כאב, מה קורה אם אנחנו עושים את זה? כשיש רגש, מה קורה כשאנחנו רוחצים אותו באהבה? ולא רק על הכרית. יש משהו שנראה ממש חשוב, או מאוד מטריד אותנו. וכשיש הרבה אהבה או שוויון נפש, זה בקושי משפיע. החשיבות לא ניראית כ”כ קריטית. או שבקושי יש לו רושם על התודעה.

יש פה המון. ברמה אחת, מה שאפשר לגלות כאן זה מה שהבודהא היה קורה לו אמצעים מיומנים לשהייה מיטיבה. אמצעים מיומנים כדי לפתח נחת בחיים, במצבים שונים. זו גישה אחת, כשיש משהו קשה, להיות בנחת עם זה. כ”כ חשוב. האם אנחנו מפתחים בחיים שלנו את המיומנויות האלו, להיות יותר ויותר בנחת. כמה זה חשוב לחיינו, והתחושה של איכות החיים והרווחה. האם אנחנו מעוניינים לפתח את האפשרות של שהייה נינוחה, אפילו כשמשהו קשה קורה, מחלה או מצב קשה. ישנה האפשרות לנחת עם זה. וגם, ישנן תובנות כאן. והן מאוד חשובות ויסודיות. הראשונה היא, שהיחסים הם החשובים. היחסים עם החוויה, עם כל מושא, שהם החשובים. לעתים קרובות, בתרגול תובנה או זן, אנחנו נותנים תשומת לב למושאים, וזה מה שאומרים לנו לעשות, אבל לפעמים אנחנו כ”כ מקובעים עם המושאים שקורים, כ”כ הרבה תשומת לב הולכת לשם, שאנחנו לא רואים מה מסביב למושא, היחסים שלנו עם המושא. לפעמים אנחנו לא מבינים מהם היחסים האלו. אם לומר את זה באופן גס, היחסים עם המושאים, דהרמות, חוויות, תופעות, היחסים הם או של שלום, או של מאבק. מנסה לאחוז או להיאבק. כשיש מטא, אהבה וחמלה וביחסים האלו, עם על מה שקורה, אהבה היא יחסים של שלום. יחסים של אהבה הם יחסים של שלום. ואנחנו יכולים לראות שכשהיחסים לא נאבקים עם מה שקשה, הסבל מתנקז מהחוויה. הסבל נעלם מהחוויה, במידה שבה אנחנו יכולים לרכך את המאבק שלנו איתו. במידה שאהבה נכנסת ליחסים, שלום נכנס, סבל מתנקז מהחוויה. וזה כ”כ חשוב. כשאנחנו נאבקים עם משהו, ואנחנו חושבים ‘יש לי את הבעיה הזו, והדבר הזה בחיי, הדבר הזה בהכרה שלי הוא בעיה’. להתאמן ולראות שהוא, אינהרנטית, לא יכול להיות בעיה. הבעיה היא ריקה. אנחנו מביאים את זה דרך היחסים. כשלעצמה, כל חוויה היא ריקה מבעיה. זו רמה כ”כ חשובה, קריטית, של תובנה. ואפשר לקבל תחושה של הפוטנציאל והאחריות שזה מטיל על התודעה. עצום. זו רמה אחת, ואפשר ללכת קצת יותר עמוק.

ישנה הריקות של ‘איך הם דברים’. הריקות של ‘מה שיש’. ועל זה דיברנו לפני כן, ואנשים אמרו: ‘אין אובייקט אמתי’. לפני זמן מה בריטריט דיברנו על מקומות בהם התודעה יכולה להפתח לתחושה של אחדות או שותפות, ולפעמים זה נפתח באופן נרחב מאוד, תחושה נרחת של אחדות. יפה מאוד. ואפילו זה ריק. זו עדיין תפיסה שמגיעה לישות דרך היחסים שלנו עם דברים. ואם אתם זוכרים את הפתק היפה שהקראתי מהמתרגלת שדיברה על המרחב העצום השחור, שמלא באהבה ומחזיק הכל, פתיחה יפיפיה, ויש הפתחות מיסטית לאנשים מסויימים. זה מגיע מתנאים, מוחזק על ידי תנאים, מוחזק על ידי דרך הראייה שלנו והיחסים שלנו עם זה. יש שורה במטא-סוטה, ואני תוהה, בד”כ לא ממש מדגישים את זה, אבל אם קוראים את המטא-סוטה באופן לא מקובע, היא מתארת את היופי של מטא ואת התרגול שלה, ואז אומרת זה שמוביל להתעוררות. ובאופן מדוייק יותר: ‘על ידי אי-היאחזות בהשקפות מקובעות‘… על ידי אי-היאחזות בהשקפות מקובעות, מגיעה התעוררות. בלי להחזיק בהשקפות מקובעות לגבי ‘איך דברים הם’, ‘איך אני’, ‘איך המושא הוא’, זו הנקודה. אי ההחזקה בהשקפות לגבי מה דבר הוא או אינו. אנחנו מדברים על דברים, חוויות. האמת שלהם היא, לא שהם קיימים או שהם לא קיימים. הם מתקיימים ביחס להשקפותינו עליהם. הלימוד הזה של ריקות נקרא ‘דרך האמצע’. האמצע בין לומר שדברים קיימים ושאינם קיימים. דרך האמצע. וזה לא אומר שהם קיימים חצי מהזמן או משהו. זה מעבר לזה. לומר שדברים לא קיימים זה בבירור לא נכון, אבל לראות שהם לא קיימים בשום אופן שאינו תלוי בדרך הראייה, שאינו תלוי ביחסים איתם. אז כשאנחנו אומרים שהם לא קיימים, זה אומר שהם לא קיימים אינהרנטית, באופן בלתי תלוי, או, כמו שהטיבטים אומרים, הם לא קיימים ‘מצידם שלהם’. אז, האופן בו אנחנו ניגשים לזה זה דרך הראייה, דרך תרגולי האהבה והחמלה, אנחנו מתחילים לראות את היחסים שלנו עם החוויה. ומתחילים לראות את היחסים עם דברים, זה להתחיל לראות ריקות. להתחיל לראות את היחסים זה להתחיל לראות ריקות. ולהתחיל לראות ריקות זה להתחיל לראות חופש. שם נמצא החופש הנפלא ביותר, ממש שם. אפשר לראות את זה במדיטציה, או במצבים מורכבים יותר. למשל, קחו מצב כמו ריטריט מדיטציה, מישהו בא לGH למשך שלושה שבועות, וממש רוצה לעבוד על הסמאדהי, ואז הוא נכנס לאולם, ומישהו לידך משתעל או זז, ועצבנות עולה. וכל ההשקפה על המצב והאדם – עוברת דרך הפילוטר של עצבנות. הגענו לסיטואציה עם האג’נדה של ‘מה אני רוצה’, וזה מעצב את ההשקפה, ומשנה את התפיסה. אנחנו יכולים לשחק עם זה, והיופי של התרגול הוא באפשרות לשחק את זה. האם אני יכול לשנות אתההשקפה במצב כזה? האדם הוא חסר מנוחה, והאם אני יכול לראות את זה כהזגמנות ללמוד סבלנות? ואז, בכל פעם שיש הפרעה כלשהי, זו הזדמנות ללמוד סבלנות, וכל ההשקפה משתנה. או אם אתה ממש מתקדם, אז אפשר לשבת שם ולשכוח מהסמאדהי וכל זה, ולאמץ את ההשקפה: ‘אני כאן בשבילך. רק בשבילך’. מה קורה? ההשקפה משתנה, והתפיסה משתנה. התפיסות של דברים שיש לנו תלויות בהשקפה, באיך אנחנו רואים.

דיברתי על פחד לפני כמה שיחות, ואני יכול להכניס אותו. וזה די מעניין כם פחד, כי זה יכול להיות די ברור. אנחנו נוטים לחשוב, להרגיש ולהאמין, שיש משהו שקורה, או שאמור לקרות בעתיד, ואז יש לי פחד כלפי זה. אני מפחד מזה. ואיפשהו שם ישנה ההנחה שהדבר או הסיטואציה (מצד אחד) והפחד (מצד שני) – אלו שני דברים נפרדים. ושהם בלתי תלויים. יש מושא, כל מושא, ויש את איך אני עשוי להתייחס אליו. ואני יכול להתייחס עם פחד או שיוויון נפש, והוא עדיין מה שהוא, לא משנה איך אני אתייחס. ואנחנו מתחילים לקבל תחושה שזה לא ממש המקרה. ועם פחד, לפחות אינטלקטואלית זה די ברור. הפחד צובע את התפיסה. אתה הולך בלילה, בין הצללים, וזה נראה כמו… משהו מפלצתי. וזה לא, אלו רק הצללים, צבועים על ידי התפיסה של הפחד. פחד, ואמרתי את זה בעבר, פחד כרוך לעתים קרובות בחשיבה על העתיד. והחשיבה סביבו היא כלפי העתיד, אפילו אם זה כמה שניות קדימה, או לזמן ארוך יותר. אם אני מאמין בהווה, אם אני מאמין ברגע הווה, במצב של ההווה כמשהו שיש לו קיום עצמי ואמתי, אם אני מאמין בהווה, אז פחד מהעתיד הוא בלתי נמנע. הוא בהכרח יקרה, כמו שגלגלי העגלה עוקבים אחרי השור, אם לשאול מטאפורה של הבודהא. אם אני מאמין בקיום עצמי של ההווה יהיה פחד מהעתיד. אבל אנחנו יכולים לראות, דרך תרגולים אלה ואחרים, שהווה נעדר קיום עצמי, הוא לא עצמאי. גם העבר. אני יכול לחשוב על מערכות יחסים רומנטיות שהיו לי… ובתלות במצב הרוח: ‘הם היו נפלאים, וזה היה מתוק’, ובמצב רוח אחר: ‘אוי ואבוי, מה חשבתי?’. או אם אני חושב על התיכון שלי, זה היה סביבה מאוד מלחיצה, והיה שם משהו מאוד אכזרי, בעצם. ולפעמים, במצב רוח אחר, היתה שם הרבה שמחה. ההווה לא בלתי תלוי, העבר לא בלתי תלוי, הם תלויים במצב המנטלי בהווה. העתיד אותו דבר. העתיד רק ייעשה הווה ועבר. הוא ריק, לא בלתי תלוי. כשאני מתחיל לראות את זה, אני לא באמת מאמין בהווה, ואז אני לא באמת מאמין בעתיד, ואז לפחד אין מדרך. אני לא יכול להאמין לפחד.

אם אני אחזור לאקסימאטי סוטה, ולרמה השלישית שהוא מתאר שם: ‘אהבה אינה מבוססת על שום דבר’. ורק לחקור את זה בקצרה. זה נראה שבמסורות אחרות, במקורות נוספים… לרומי, המשורר הסופי, קראתי פעם ולא מוצא שוב. אבל הוא מדבר על אהבה ללא מושא. זו אפילו לא אהבה לכל היצורים או לכל הדברים, אלא ללא מושא. והתודעה יכולה להתחבט בזה. ונדמה לי שהוא אומר שזו האהבה הטובה ביותר. בחלק מהמסורות הטיבטיות הם מדברים על חמלה ללא מושא התייחסות. אותו דבר. וזו, נאמר, הדרך הטובה ביותר, ללא חסרונות. אז אני רק מציע את זה כאפשרות. כשמעמיקים לריקות, או כשיש הפתחות, אפשר לקבל הצצות לזה.

אני רוצה להכניס משהו שאולי כבר אמרתי, אבל אני חושב שזה הולם. אני חושב שזה חשוב, כשמקשיבים להנחיות, לשים לב לתגובות של מה שנאמר. אז לעתים אני מדבר על אהבה ללא מושא, והנחיות עמוקות מאוד, ומעניין לראות – מה קורה לנו כשאנחנו שומעים את זה. חלק מהאנשים שומעים את זה, וכבים. משהו נסגר, ‘לא רוצה לשמוע’. או מתחילים לחטט באף. לא רוצה לדעת. או שאנחנו ממש מתרגשים, ויש יופי בזה. אבל לפעמים מישהו חושב: ‘אין ערך לאיפה שאני עכשיו, אני ממש רוצה ללכת לשם’. או חתירה אינטנסיבית יכולה להכנס לתרגול. חשוב לראות איפה זה נוחת, ורק לשים לב. יש פה טווח, וזה משתנה בזמנים שונים. אז רק לראות. הבודהא דיבר על שתי אנרגית של התודעה. טנהא, שמתרגם כצמא; הרצון הבלתי פוסק, השתוקקות. ואנרגיה אחרת: צ’אנדה. אפשר לתרגם את שתיהן כרצון, אבל צ’אנדהא היא יותר שאיפה, רצון לעשות. וזה הדלק של התרגול. אז איפה הלימוד נוחת? האם בטנהא, או צ’אנדהא? אז יש מקום לשאיפות נאצלות בתרגול שלנו. אנחנו שומעים דברים, וזה נוחת במקום טוב. וצריך קצת מודעות כדי לשים לב מה קורה. אני לא יודע מאיפה זה, אבל יש את האמירה על המבט על פסגת ההר, וגם על איפה הרגליים עכשיו, ויש שם איזון עדין.

אוקיי, אז הדעיכה הזו, אולי אני אומר על זה יותר. שדברים יכולים להיעלם קצת או לחלוטין, או לדהות, כשאנחנו מחזיקים אותם באהבה. למה? מה קורה שם? למה זה כך? אהבה או חמלה, כמו שוויון נפש, יש להן משהו משותף, ואפשר לדבר על רצף של אהבה, אבל בעומק האהבה, היא חולקת משהו עם שוויון נפש. בעומק האהבה, היא לא נאחזת. זה שונה מאוד מהתרחיש ההוליוודי של אהבה. נענו רחוק מזה. בעומקיה, טבעה אינו אוחז. כמו שוויון נפש. ואנחנו רואים, לומר שוב, ג’ון דיבר על התהוות מותנית, וודאי דיבר על החוליה של היאחזות והשתוקקות, והסבל שבא מזה. וזו חוליה אחת שזמינה מאוד להבחנה ולניסוי שלנו. אנחנו יכולים ללמוד להתיר היאחזות, ולראות את הסבל נעלם. שוויון נפש ואהבה, בעומק, לא נאחזות. אין משיכה ודחיפה. ואנחנו יכולים ללכת עמוק מאוד עם ההתהוות המותנית. היאחזות גואמת לדברים להיראות באופן מסויים. והיא גם גורמת לדברים להיראות. היאחזות גורמת לעולם להיראות. זה לגמרי אנטי-אינטואיטיבי. אנחנו נוטים לחשוב שדברים הם שם. אבל היאחזות גורמת לעולם להופיע. חשוב לראות את זה בחוויה שלכם. ככל שיש יותר קבלה בברכה, פחות סלידה, פחות משיכה ודחיפה, ומה שאנחנו מבחינים בו זה שעולם החוויה מופיע פחות. וכשיש מעט מאוד היאחזות, הוא כמעט ולא מופיע. מתפוגג, מתפוגג, מתפוגג. ואפשר להסיק מזה, יש משהו בהיאחזות שבונה את החוויה. אני לא יודע אם אפשר להסביר את זה יותר, אבל הראייה של היא קריטית. אין שחרור בלי לראות את זה. ואם אתה רוצה ממש להפוך את התודעה: היאחזות בונה חוויה; מה בונה היאחזות? חוויה. אני לא יכול לאחוז בלי משהו לאחוז בו. התהוות מותנית, dependent CO-origination. התודעה לא יכולה להקיף ולהבין את זה. אי אפשר לארוז את זה בחבילה פשוטה ונוחה. התהוות מותנית היא מפה מושגית שהיא כמו נחש שאוכל את זנבו שלו. זו מפה מושגית שמוליכה להתפוגגות המפות הקונספטואליות. היא ממש מגניבה. לא קל להבין את זה. אבל אנחנו יכולים להתחיל לראות את זה, וזה הדבר המדהים. וככל שרואים את זה יותר, ההשלכות הן רדיקליות לגמרי. זה הופך את כל ההבנה שלנו על הקיום על ראשו, ומבפנים החוצה. עד כדי כך הדהרמה היא רדיקלית. ולהתחיל לראות: אין ‘דבר’ שקיים עצמאי, אין ‘דבר’, אין בעיה. הבעיות שאני יוצר בחיים תלויות בזה שאתייחס לדברים כדברים נפרדים. אז אנחנו גם רואים שככל שאנחנו מרפים מהיאחזות, היאחזות מטשטשת את הראייה, אנחנו מעוותים את הראייה דרך ההיאחזות. אז, אהבה ואי היאחזות מובילות ומביאות ראייה עמוקה ובהירה יותר. מה זה אומר, במונחי דהרמה? זה אומר לראות ארעיות, ואת הריקות שאנחנו מדברים עליה עכשיו. ומתוך זה מגיע חופש, ויותר אהבה. כל הדבר מאפשר חופש ואהבה. עכשיו, זה יכול להיות שלשמוע על ריקות, זה נשמע בהתחלה ניהיליסטי, הרסני או מפחיד. אבל אם התרגול שלנו והרהור שלנו בריקות לא מוליך או פותח אהבה וחמלה, אז יש משהו מוסט באופן בו אנחנו מבינים ומתרגלים אותה. מטבעה, היא צריכה להוביל ליותר תחושת אהבה. אם לא, יש משהו שאנחנו לא מבינים, ויש חוסר איזון כלשהו. זה מוביל ליותר אהבה, פחות תחושת הפרדה, פחות גבולות, פחות ביקורת על עצמי, אחר ומצבים. פחות ניפוח או הפחתה של העצמי וכן הלאה. ובמובן מסויים דרך התרגול, כשהיא מעמיקה, אנחנו מתחילים לראות שכל הדברים הם ריקים. עצמיים. שלי, של אחרים. דברים הם ריקים. דברים ‘פנימיים’ ו’חיצוניים’. תודעות ריקות. מה שאנחנו קוראים לו תודעה הוא ריק, ולא קיים כדבר מה נפרד ובלתי תלוי. סבל הוא גם ריק. סבל לא קיים באופן בלתי תלוי. ואיכשהו, דרך כל זה, באופן מסתורי, לא עצמי, לא אחרים, לא סבל – ויותר אהבה וחמלה מגיעה מזה. במסתורין של הפרדוקס הזה. אני מודע, שלפעמים אנשים שומעים, ו’אני לא יודע על מה הוא מדבר’, אבל זה ממש אפשרי, דרך השדרה הזו או באופנים אחרים, אנחנו יכולים לפתוח את זה באופן שיהיה לו השפעה אמתית על האופן בו אנחנו מבינים את חיינו ועל האופן בו אנחנו חיים.

לסיום. מהאקסימטי סוטה ומהתרגול שלנו, אפשר לראות שיש רצף של אהבה, וא רמות, וזו לא מילה כ”כ טובה, אבל, התודעה האנושית נעה על הרצף הזה. לפעמים אנחנו לא מרגישים אהבה, ורק יושבים כאן וטוחנים את המשפטים. זורעים זרעי כוונה. ולפעמים אפילו מרגישים כועסים, ועם זאת אנחנו מנסים. והנסיון הזה, גם אם אנחנו לא מרגישים כלום או את ההיפך, זה ביטוי של אהבה. ויש רצף שם, מאהבה לעצמי ולאחר ולחתול שלי, כל הדרך עד ל’אהבה ללא אובייקט’, שנשמעת כל כך עילאית, והתודעה האנושית נעה על כל הרצף הזה. כולו זמין עבורנו. ובמובן מסויים, האנושיות שלנו נמצאת בתנועה הזו. אנחנו לא תמיד יכולים להיות בעולמות העליונים, אין סיכוי. האנושיות והענווה שלנו הן בתנועה. זה חייב לנוע.  

תמלל ותרגם: יהל אביגור

---

תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!