זהו חלקה השני של השיחה האחרונה שרוב נתן בריטריט: ‘מטא וחמלה כדרך להתעוררות’, שלימד יחד עם קת’רין מקגי וג’ון פיקוק ב2008.

אז לחמלה, ובמיוחד לחמלה עם שוויון נפש בתוכה, יש שני פקטורים, ואני רוצה לדבר עליהם קצת. בחמלה צריכה להיות תבונה, וצריכה אמונה בתוכה. ויש לזה כל מיני רמות שונות. אז ברמה מאוד יומיומית, פן אחד של תבונה הוא להבין את המגבלות של הפעולות שלנו. מאוד קל לראות את זה בהקשר פוליטי. אפילו בדמוקרטיה. הנטייה לחשוב ‘איזה הבדל זה עושה אם אצביע או לא?’ או בהחלט, אפשר לראות את זה עם הגלובליזציה. מאוד קל לראות שאנחנו מוגבלים שם. ואפילו בהקשרים אחרים, צריך לראות שאולי נוהגים בחמלה, ומנסים לעזור, וזה רק חוט אחד ברשת. מה שאנחנו בוחרים לעשות, איך שאנחנו מדברים ופועלים, זה רק חוט אחד ברשת של תנאים. ברשת של תלות הדדית. זה מעניין לתת שיחות דהרמה, מהרבה סיבות, אבל גם כי אתה מדבר כי אתה רוצה לעזור איכשהו. וזה חשוב בשבילי, ובשביל כל מי שעושה משהו כזה, אני נותן שיחה, אבל יש כ”כ הרבה שקורה עכשיו שמרכיב את השיחה הזו. אולי זה נראה לי, או לכם, שאני נותן את השיחה. וכמובן שברמה מסויימת זה נכון, אבל למעשה, ואם מישהו מכם היה מעורב בהופעה מסוג כלשהו, מה שאתה נעשה מודע לו זה שהשיחה היא שיתוף פעולה, אני עושה את רוב הדיבור, למרות שבקבוצה הזו… זה שיתוף פעולה. יש לי את חתיכות הנייר האלו, אבל האופן בו כולם נוכחים או לא, ערניים או לא, מעוניינים או לא. אם אכלתם יותר מידי לארוחת הצהריים, זה ישפיע על השיחה הזו. תודה באמת. זה מאמץ קבוצתי. אז מה שיוצא מהפה, התחושה של זה, היא התהוות מותנית. אם אני רוצה לתת משהו, ורואה את זה באופן מרוכז בעצמי, זה יותר מידי. זה רק קו אחד. המילים יוצאות, חלקן נשמעות, אם נהיה כנים, רק חלקן נשמעות וחלק לא, ואיפה זה נוחת? זה נוחת בהרבה מצבים מנטליים שונים, היסטוריות תרגול שונות, מצבי חיים שונים. ומישהו יצא מהשיחה והריטריט הזה ויפגוש סט של תנאים אחרים. אז שיחה היא רק זרע, ואז היא פוגשת הרבה תנאים אחרים. ואם אני עם כוונה של חמלה, אבל רואה את עצמי באופן מרכזי מידי ומשמעותי מידי, שם החמלה שלי תידלדל, ולא תהיה בלתי מעורערת. אני צריך לראות את הרשת הזו, עכשיו, ובטח בעתיד. דיברנו על ריקות, וזה נושא מאוד קשה, גם אינטלקטואלית, ובטח לספוג את זה ממש. אז בשבילי, זה הרבה יותר מועיל לראות שיחה כזו כזרע, ואולי זה יפגוש זרעים אחרים ויצמח. אבל אם אני חושב: ‘השיחה מתחילה ב19.30, ועד 20.30, כל מי שבחדר צריך להבין’, זה יותר מידי. אז למי שאנחנו עוזרים, עלינו לזכור, אחרי הנתינה שלנו, הם יוצאים ופוגשים תנאים והשפעות אחרות. אני לא המספק היחיד של תנאים ושל חמלה.

יש כמה פסקאות מאוד מעניינות של הבודהא על תנאים. הוא מדבר על קארמה, ומדבר על ההבשלה של קארמה מהעבר, אולי עשינו משהו רע, ואנחנו מרגישים את הכאב של אשמה או חרטה. או שישנו הזכרון הכואב הזה. למשהו מהעבר יש תוצאות בהווה. הוא אומר משהו מעניים, בכמה פסקאות שונות. כשהתודעה, הלב, קטן, דחוס – הקארמה הזו מבשילה, הזכרון מבשיל בהקשר הזה, של התודעה והלב המכווץ והסגור. בלב שאינו סגור, שהוא חסר גבולות, בין אם באמצעות טוב לב וחמלה, חדווה או שוויון נפש, או דרך סמאדהי או תובנה; בלב שאינו סגור, כשהקארמה מבשילה, האפקטים מהעבר עולם, הם בהקשר מאוד אחר. והבודהא אמר –בקושי יהיה אפשר להבחין בהם. זה לימוד מהמם. ככל שהלב יותר קטן, בכל זמן שהוא, והקארמה באה, ויש אפקט גדול. הבודהא נותן כמה אנלוגיות. אחת מהן היא של גביש מלח בכוס מים. מה יהיה טעם המים? די מלוחים. לעומת גביש מלח באגם גדול. והבודהא אומר – זה יעלה, אבל בקושי יעשה אפקט. אז, אפילו כשיצורים סובלים, ישנו התנאי שהם פוגשים של ‘איך הלב הוא’. אנלוגיה אחרת, שאומרת משהו על מערכת השיפוט בזמנו. אם אתה עני, יכולים לזרוק אותך לכלא לזמן ארוך, ואף אחד לא יודע. ואם אתה עשיר, לא שמים אותך בכלא. זה אנלוגיה נעימה. אבל מה שאנחנו מזינים, לפתיחות של הלב יש עושר אמתי שהיא מביא. העושר האמתי.

בחמלה יש תבונה ואמון בה. אז יש אמון, ואנחי אכנס לזה. האמון הזה מביא שיוויון נפש לחמלה. האם מישהו שמע על מקסימיליאן קולבר. סיפרתי על הביקור שלי באושוויץ, אז כשהייתי שם, נתקלתי בסיפור של מקסימיליאן קולבר. הוא היה פולני שנעשה כומר ונזיר פרנציסקני (זה מסדר קתולי) וחי בפולין, וזמן מה באסיה. כשהנאצים השתלטו על פולין, הם זרקו אותו מיד לכלא, רק כי היה נזיר. והוא שוחרר, וחזר למנזל שלו, והחביא כשלושת אלפים פליטים פולנים, שאלפיים מהם היו יהודים. החביא אותם, כמובן תחת איום עצום אליו. אחרי זמן מה זה נודע, והוא וחלק מהעמיתים שלו נשלחו לאושוויץ, בימיו הראשונים של המחנה. אחרי שהוא היה שם כמה חודשים, יום אחד, בבלוק שלו, אסיר נעדר, וההנחה של השומרים היתה שהוא ברח. למעשה הוא טבע בשירותים, בטעות או בהתאבדות. ואם מישהו בורח מבלוק, העונש היה שעשרה אנשים נבחרים באקראי ומוצאים להורג. אז עשרה נבחרו, ואחד מהם, שיהיה לוחם מחתרת פולני, נשבר מיד: ‘איך אשתי וילדי יסתדרו בלעדי’. וזה לא עשה כל רושם, ואז מקסימיליאן קולבר צעד קדימה ואמר: ‘אני אקח את מקומו של האיש הזה’. ובאופן מפתיע, המפקד הסכים. העונש היה, וזה לא דבר שנחמד לשמוע, העונש היה שזרקו אותם לחדר קטן, כשראיתי את החדר הייתי בטוח שהם מתו ממחנק, אבל הם הושארו של לגווע. נזרקו לחדר הקטן, ונשארו לגבוע, ובד”כ אנשים החזיקו כמה ימים שם. אחרי שבועיים רשויות המחנה רצו לשים קורבנות חדשים בחדר. אז הם פתחו את הדלת, ומצאו ששלושה היו חסרי הכרה אבל עוד חיים, והוא, מקסימיליאן קולבר, היה חי ובהכרה מלאה. הוא נשאר בהכרה מלאה גם כשהרגו אותם בהזרקת רעל. לא סיפור נחמד במיוחד. אבל אתה תוהה, בסיפור הזה, וזה רק סיפור אחד מבין אינסוף סיפורים שבהם וויתור על העצמי לטובת אחרים קורית, ואתה תוהה, מה קורה… שמעתם על דמיאן המצורע? הוא היה קתולי ממסדר דומיניקני. ומתישהו, אחד מהאיים בהוואי היה מושבת מצורעים. אז הם השתמשו בו לשמור מצורעים, ואף אחד אחר לא חי שם. והוא התנדב להיות כומר שם, לחיות את שאר חייו, עם דבר מלבד אלפי מצורעים. הוא היה גם רופא, וגם איש הדת שם. ואחרי שתים עשרה שנה נדבק בצרעת ונפטר. אז מה קורה בתודעה של יישות שמאפשרת משהו כזה? אנחנו יכולים לדבר הרבה על אמונה. זו תכונה מאוד מעניינת, ויש גם לה ספקטרום.

ההתחלות של אמונה, ולא דיברנו הרבה על תרגול של התמסרות, ויחסים עם קואן יין וכל זה. התחלות האמונה הן: ‘זה יסתדר כמו שאני רוצה’. אנחנו שומעים: ‘זה יהיה בסדר’, אבל בעצם זה אומר: ‘זה יסתדר כמו שאני רוצה’. ואלו ההתחלות של האמונה, אבל זו אמונה לא בוגרת. דרך של אמונה והתמסרות היא דרך שמעמיקה ומתבגרת, ויש התבגרות של מה אמונה והתמסרות אומרות, בעצם. וזה נע, נוטש את מה שאני יכול  להשיג ומה שאני מבקש מאלוהים או מהבודהיסטווה, וזה נע מזה. מישהו אמר לפני כשבוע, נפגשנו והי אמרה: ‘אני מרגישה שהאלים נוטשים אותי’, ונכנסנו לזה, ומה שהיא התכוונה אליו בעצם היה: ‘אני לא מקבלת מה שאני רוצה’. זה מותמר ומעמיק, והמלים היפות של ישו בגת שמנים, כשהוא יודע מה עומד לקרות, ואומר: ‘כך ייעשה, כך מה שאינו שלי ייעשה’. היפוך של ערכים. אולי הדוגמה המפורסמת ביותר היא של סט.ג’ון אוף-דה-קרוס, שכותב על התנועה הזו, ממה שאני רוצה, ל’כך ייעשה’. ולעבר ‘הלילה השחור של הנשמה’, שבו אתה לא מקבל כלום, ויש משהו שם, בחשיכה ובאי-הקבלה של מה שאתה רוצה. משהו קורה בעומקי האמון וההתמסרות. ההשקפה לגבי סבל משתנה. ובמקרה הזה, דרך אמונה. האב קולבר ראה את המצב הזה אחרת. משהו בעומקי האמונה וההתמסרות שלו, בתחושה שלו של אלוהים או איך שתרצו לקרוא לזה. משהו שאפשר לו לראות את המצב הזה אחרת. כך שהסבל לא אמתי כפי שהוא נראה. או שהוא מוחזק במשהו אחר. כל אלו הן השקפות שונות של סבל, דרכים שונת בהן סבל נראה וזוכה להתייחסות.

אם אנחנו מדברים יותר במונחים של תרגול בודהסיטי תרוודי מסורתי, ושואולים: ‘מהי אמונה בדהרמה?’ מה זה אומר עבורנו להביא אמונה לחמלה? יש אולי שתי איכויות, שני פנים שהם חיוניים. האחד הוא, הפן הראשון – שאיכויות יפות והטיפוח שלהן, טיפוח הפתיחות של הלב, דרך נדיבות, שוויון נפש, סמאדהי ומטא, כל האיכויות האלו מביא רווחה, שמחה ובטחון. זה מה שמביא בטחון בחיים. יש חכמה בראייה של זה ויש אמונה בזה. וגם אמונה שזה אפשרי עבורי. לא משנה כמה עני אני מרגיש עכשיו וכמה חוסר בהן ניכר כשאני מביט פנימה, זה אפשרי עבורי. זה אפשרי ליישות הזאת, ללב, ליישות, לטפח איכויות יפות ולתת להן לצמוח. זה פן ראשון. פן שני של אמונה בדהרמה, במובן קונוונציונלי יותר הוא, שחופש מסבל הוא אפשרי. זה בשורש של כל הבנת דהרמה שהיא. וזה מעניין, כי ‘סצנות דהרמות’ שונות מתייחסות לזה אחרת. אמון אחד הוא – שחופש כללי מסבל הוא אפשרי. התעוררות היא אפשרי, חופש מסבל הוא אפשרי, במובן מאוד שלם. וזה מעניין, כמה מתרגלים, ואפילו שמתרגלים המון שנים, מאמינים בזה. ואני מכיר אנשים שמתרגלים המון שנים, ולא מאמינים באפשרות של התעוררות או הארה. אני לא אכנס לזה עכשיו. מה שיותר חשוב, זה שברגע, חופש מסבל הוא אפשרי, או לפחות שברגע הזה, לא משנה מה יש בו, כל מה שקורה, פחות סבל הוא אפשרי. מידה של חופש מסבל היא אפשרית. זו אמונה אמתית, ותבונה, וזה אקטיבי, זה עושה משהו. אני פה, בסיטואציה של סבל, ואני בוטח, אני יודע, שזה אפשרי עבורי לסבול פחות. או שאחר יסבול פחות. ומה שהאמונה הזו עושה זה להביא חיות ליחסים עם סבל, זה מביא חיות, חקירה, יכולת תגובה. זה ממש… שינוי קטן, במובן מסויים, אבל כ”כ משמעותי. זה מסב רגע של סבל למשהו שאפשר לעבוד איתו וללמוד ממנו. אם זה לא שם, אם האמונה הזו לא שם, איך אנחנו רואים סבל? איך אנחנו מביטים על סבל, של עצמנו ושל אחרים? אני חושב שבימים אלו, כשאנחנו חיים בחברה לא-דתית, כמה זה קל לראות סבל כחסר משמעות. ובתוך זה, להיות מוצף מהסבל. ההקשר של הסבל שאנחנו רואים, זה ממש קל בתרבות הפופולרית שלנו לראות סבל כחסר משמעות, חסר תכלית. ‘כלום לא יכול לצאת מזה’.

בחמלה יש תבונה. ובאופן יסודי, מה שזה אומר זה שאנחנו מתחילים באופן יותר ויותר עמוק להבין את הסיבות והתנאים שמביאים סבל. וההבנה הזו מביאה חמלה. אז זה אפשרי שמישהו לעולם לא יתקרב לתרגולים של חמלה ומטא, ורק ההעמקה של התובנה תביא חמלה, באופן חסרר מאמץ, טבעי ואורגני. כי אנחנו נכנסים לתנאים ולנסיבות שם. ולהבין את זה. כשאנחנו מתחילים לראות יותר ויותר את הסיבות והתנאים, אנחנו רואים יותר ויותר את המשותפות שבזה. אני עושה את זה, את עושה את זה, כולם עושים את זה. אנחנו מזינים סבל דרך אי ההבנה של התנאים והנסיבות, והראייה הזו של המשותפות שמביאה הרבה חמלה. מסורתית, עם שווין נפש כלפי ברואים, ישנם משפטים שאנחנו מהרהרים בהם, כמו במטא. ואני אקרא אותם. מסורתית, עושים את זה אחרי הרבה תרגול חמלה, והלב מאוד פתוח לסבל, וכדי לאזן את זה, מכניסים את ההרהורים האלו של שוויון נפש: ‘כל הברואים הם הבעלים של פעולותיהם. אושרם וסבלם תלוי בפעולותיהם, ולא במשאלותי כלפיהן’. זה בהקשר של איחולי טוב דרך תרגול החמלה, ואז רואה שיש מגבלה לזה. ‘כל הברואים הם הבעלים של הפעולות שלהם, והיורשים של התוצאות שלהן. העתיד שלהם נולד מפעולות כאלו, בן לוויה של פעולותיהם, ותוצאות פעולותיהם יהיו ביתם. כל הפעולות המכוונות, מיומנות או מזיקות, לפעולות כאלו הם יהיו יורשים’. ללב שמאוד פתוח לסבל, זה מאוד מפקח להרהר כך, במגבלות ומהו זה שהאדם לא מבין בהקשר של תנאים ונסיבות. אין כאן האשמה. זה לראות את המשותפות, וממש לא לגבי אשמה. וישנה התחושה שחירות היא אפשרית, ואז אנחנו רואים את הסבל אחרת.

וכך, שיישוית שמעוניינות בחמלה ובפתיחות של הלב וכשאנחנו חיים בעולם, אנחנו מוצאים את הסבל של העולם, את העוצמה האדירה שלו, וזה נוגע בנו. אנחנו רואים את זה, ואנחנו, בתקווה, פתוחים לזה, ורוצים להיות פתוחים לזה, ואנחנו מכירים במגבלות של מה שאני יכול לעשות. במגבלות של הפעולות שלי. אנחנו מביטים בעולם, פוליטית, סביבתית, חברתית, וכמה מעט שינוי נראה שקורה. לפעמים יש שינויים עצומים, כמו שהאנושות עשתה לפעמים, אבל לעתים קרובות, נראה שמעט מאוד קורה. ועדיין. יכול להיות המודעות: יש מעט שינוי, יש אינסוף סבל, ואף על פי כן, לחיות עם אהבה וחמלה זו הדרך הטובה ביותר לחיות. אנחנו יכולים לתהות: מה הטעם? זה לא עושה שום הבדל. זו הדרך הטובה ביותר לחיות. אפילו כשאנחנו מאוד מודעים למגבלות של זה ולחוסר הטעם לכאורה של זה, שם בחוץ. אני זוכר שהעניין עם שינויי האקלים… זה השתנה מהר, בהתחלה אמרו: ‘המדע לא בטוח, וזה לא ברור, אז בוא נשתהה עוד עם מה אנחנו צריכים לעשות’, ואז פתאום זה ממש עניין. ואני הרגשתי, גם כשהמדע היה לא בטוח, או עכשיו, שאומרים שזה מאוחר מידי, מהי הדרך הטובה לחיות? אם אנחנו בוחרים בפעולות שהן לא הדרך הקלה, שאולי מותחות אותנו, או דורשות מאיתנו איזו פרישות, מה אנחנו מזינים בזה? אולי זה עושה הבדל ואולי לא, ואולי המדע טועה ואולי לא. מה זה מזין אם אני מתעלם מכל זה וממשיך כרגיל? אולי האינדיווידואל הזה פה לא יעשה הבדל, אבל מה אתה מזין בלב הזה, ובלב של אחרים, כשאני בוחר לוותר, או לחיות אחרת, כי אולי זה עושה הבדל. מה אני מזין בזה? ואולי זו שאלה חשובה כמו, ואולי יותר חשובה מאשר האם התרבות כפי שאנחנו מכירים אותה תשרוד. מה אנחנו מזינים? אני לא מעולה עם זמנים, אבל כמעט…

לפעמים, עם החמלה ושוויון הנפש, יש תחושה שאנחנו הולכים על חבל, וצריך למצוא נקודת אמצע. אבל אני חושב שבעצם ריכוך מגיע לכל העניין. איך רואים סבל, ומה שלא יכול להפתר, כל העניין נהיה יותר רך ומרווח. מה מאפשר את ההתרככות הזו, יותר מכל דבר אחר? הראייה של ריקות, ההפתחות לזה. זה מרכך את ההשקפה שלנו. וככל שמישהו נכנס ומהרהר בריקות ומבין אותה, יותר מסירות מגיעה לחיים. אנחנו יותר ויותר מסורים לסבל, מוסרים את עצמנו באופן חסר-היאחזות. אז ריקות זה לא דבר קר או יבש, ובטח שלא ניהיליסטי. זה לא אומר ששום דבר לא קיים, ושום דבר לא משנה. אם זה היה ניהיליזם זה היה מוליך לאדישות. ההרהור בריקות הוא מאוד הדרגתי, ואני לא פגשתי אף אחד שהבין את זה בפתאומיות, ולא משנה מה תקראו או תשמעו על זה. זה מאוד הדרגתי. זה משהו שקשה להבין, ואנחנו מהרהרים, ויש לזה הרבה רמות למה שזה אומר, ואנחנו צריכים לראות שוב ושוב. אז בריטריט הזה אנחנו נוגעים בזה בכל מיני דרכים, ויש הרבה דרכים לראות ריקות. ומה שחשוב זה לעשות את זה שוב ושוב, לראות את זה שוב ושוב, עד שהאסימון נופל. וזה לא: ‘הנה, הבנתי, יופי’. ההרגל של תעתוע, של אי ראייה של ריקות, של ראייה של דברים כ’קיימים’ כ’עצמם’, עמוק להדהים, עמוק באופן קיצוני. אז חלקית זה עניין אינטלקטואלי, וצריך לרדת ללב. זה גם וגם. וזכרו, הריקות זה כלי, רק כלי, שאנחנו לוקחים לשחרור מסבל. וחמלה היא כלי אחר, ולפעמים הם באים יחד, באותו רצף.

אני זוכר שחייתי בבוסטון, בתקופה של הפיגוע במגדלי התאומים. ובלילה בו זה קרה היתה התאספות במרכז המדיטציה, ודיון שם, ומתישהו עלה העניין של ריקות, ומישהו אמר: ‘זה הכל ריק, וכלום לא קרה באמת’. אוקיי, אבל זה ממש היה הכלי הלא מתאים באותו זמן. כי למי שאמר את זה, ולמעשה לכל מי שהיה בחדר, ממש אף אחד, לא יכל להרים את הכלי הזה של ריקות באופן שיביא חמלה. וזה נכון, אתה יכול, אולטימטיבית, לומר ש’שום דבר לא קרה באותו יום’. באמת, כלום לא קרה. אבל אם אנחנו לא יכולים… אם הראייה שלנו את הריקות היא כ”כ מפותחת עד שאנחנו יכולים לגשת לזה כך באופן שמשחרר חמלה, אז צריך להניח את הכלי של ריקות. רק מילים, ולהתייחס בחמלה ליישויות, לסבל, ולאחריות שלי על הסבל. מישהו יכול לראות, עם העניין של ריקות, שגם סבל הוא ריק. הוא לא קיים באופן בלתי תלוי. חמלה, אהבה ריקות. ואיכשהו, הראייה של זה משחררת עוד חמלה. באופן מסתורין ויפיפה. איך זה שבודהיסטווה יכול להחזיק שאיפה כזו, בזמן כזה? הם מחזיקים אם החמלה עם הראייה של ריקות. אני ריק, הוא ריק, הסבל ריק, הזמן ריק. הכל ריק. ברמה אחת כלום לא קרה, וברמה אחרת, אני ממש שם. זה מה שמאפשר לבודהיסטווה להיות בודהיסטווה, שהחמלה והריקות שתיהן שם.

תמלל ותרגם: יהל אביגור

תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

זהו חלקה הראשון של השיחה האחרונה שרוב נתן בריטריט: ‘מטא וחמלה כדרך להתעוררות’, שלימד יחד עם קת’רין מקגי וג’ון פיקוק ב2008.

במסורות הדהרמה ישנו הקונספט והרעיון של הבודהיסטווה, שהיה שם מהתחלה. ולפני, משהו בין… זמן מה אחרי שהבודהא מת, הוא קיבל חשיבות די מרכזית ומשמעות קצת אחרת. ומה שזה התחיל לומר, במסורת, זה מישהו שיש לו שאיפה כפולה בשני מובנים. האחד, מישהו ששואף לחמלה עצומה, חסרת גבולות; משרת את החיים ואת הברואים. והשני, וזה לפעמים מוזנח קצת, באופן מעניין, להבין באופן מלא את הריקות של כל הדברים, כל התופעות. החמלה והתבונה, יחד, השאיפה למלא את שני הפוטנציאלים האלו מרכיבים את הבודהיסטווה. במקור המשמעות היתה – מישהו ששואף להיעשות בודהא בחיים העתידיים. אבל זה הגיע, היסטורית, למרות שהיסטוריונים חלוקים לגבי מתי ואיפה זה הופיע לראשונה במסורת, אבל זה הורגש, בקרב מתרגלים מסויימים, זמן מה אחרי מותו של הבודהא, ש: א. לא היתה הבנה מלאה של מה שהבודהא הצביע עליו, שזה החלק של הריקות. וגם, וזה ב. שהדגש על חמלה חמק, ואנשים התחילו לתרגל רק לעצמם. אז יש לידה מחדש של הדגש על החמלה וההבנה של הריקות. אז בודהיסטווה הוא מישהו שלגמרי מסור לחמלה, שחי עם חמלה בליבת סדר העדיפויות שלו. כל חייו סובבים סביב חמלה, סביב הרצון, המשאלה, לשרת אחרים. יש טקסט משנטידווה מהמאה השמינית, אני חושב. וזה המיצוי של השאיפה הזו, אז אני רוצה להביא קצת ציטוטים מזה. זה מבטא את הכמיהה, המשאלה, ההתמסרות למרכזיות של חמלה ולתנועה הזו.

‘אני תרופה לעייפים ולתשושים, מי יתן ואהיה מרפא עבורם, עד שמחלה לא תופיע עוד. מי יתן ואצמית את הרעב והצמא שלהם במזון ומשקה. מי יתן ואהיה מזון ומשקה עבורם בעת מחסור. מי יתן ואהיה אוצר אינסופי לאלו הזקוקים לו, מי יתן ואהיה המשרת, ואתן להם כל שהם מבקשים, גופי, שמחתי, הטוב שלי, כעת ולתמיד, בכל מקום, אין לי עניין בכל אלו, אני זונח אותם כדי להשיג את מטרתם של כל הברואים. מי יתן ואהיה מגן לחסרי המגן, מדריך לתועים. סירה, גשר, מעבורת לאלו המבקשים את החוף שמנגד. מנורה לאלו הזקוקים לה, מיטה לאלו הזקוקים למיטה, עבד לזקוקים לעבד, לכל הברואים. מי יתן ואהיה אבן משאלות, כד שופע, לחש קסמים, תרופה מופלאה, עץ ממלא משאלות, פרה המניבה לכל הברואים. כשם שאדמה, מים, אש ואוויר עומדים לשימושם של כל הברואים בכל החלל, בדרכים רבות, מי יתן ואהיה האמצעי לקיום של כל הברואים בכל החלל, עד שהכל יעבור לניבאנה. מי יתן ועל ידי מעלותי, מי יתן והעיוור יראה, והחירש ישמע, מפחד יפסיק לרעוד, תיושב דעתו של המוטרד, והמותש יהיה שבע רצון. מי יתן והחולה יחלים, אלו הכבולים משוחררים, מי יתן והחלשים יהיו חזקים, ויאהבו האחד את השני. וככל שהאדמה והשמים נותרים, מי יתן ואשאר גם אני, לרפא את מכאובי העולם. אני לוקח על עצמי את מכאובי העולם, מי יתן ויהיה מאושר’.

אלו פיסקאות מאוד חזקות, מאוד יפות. כששנטידווה, בדרך החיים של הבודהיסטווה, בפרק לפני כן הוא מתאר את זה מתפרץ לתודעתו במעין פיצוץ פתאומי, אבל אני תוהה אם, כפי שהשפה מאוד קישוטים וקיצונית, אני תוהה אם זו לא הגזמה, ואם זה באמת חייב לבוא באופן כ”כ פתאומי. אנשים אוהבים דברים פתאומיים, כי זה דרמטי וניכר. אבל אני תוהה אם התנועות האלו לקראת עשיית תנועה מרכזית יכולות להיות מדורגות, וזו לא חייבת להיות תנועה פתאומית, או ששניהם אפשריים. השאלה שאני רוצה להכנס אליה היא: מה מאפשר סוג כזה של חמלה? ראשית, לעלות, ושנית, להשאר שם. אז חמלה ענקית כזו, כדי שהיא תשאר, החמלה צריכה יציבות, אי-מעורערות. איפשה בחמלה צריך אי-מעורערות של החמלה. שתעמוד בפני כל סבל שהוא. כגודל היסוד, גודל החמלה. ואני רוצה להכנס לזה היום, וזו הדרך בה הברהאמויהארה הרביעי, שוויון נפש, נכנס. אז איך אפשר להפוך את החמלה לחזקה יותר ויציבה יותר?

אז, ישנן ארבע בהראמויהארות, מטא; חמלה; מודיטה – אושר, שעליו קת’רין דיברה אתמול; ושוויון נפש. ואני בטוח שקת’רין אמרה שמודיטה מתורגמת בד”כ באושר סימפתי, שמחה בשמחת אחרים. אבל זה משהו הרבה יותר רחב. אפשר לומר, שמחה רוחנית, אושר שאינו תלוי באגו. אושר שלא תלוי בזה שאני מקבל משהו, או שאתה אומר עלי משהו טוב או שאני מקבל משהו טוב. אלא אושר שמגיע מפתיחות ומהאפשרות שהחיים יגעו בנו. אז יש מודיטה, ואת האחרון, אופקה או שיוויון נפש. כשהבודהא דיבר על שיוויון נפש הוא דיבר על שיוויון נפש כלפי כל התנאים וכל הדברים. אז זה לא היה ביחס ליישויות אחרות בהכרח. אז אפשר לומר שיש שתי משמעויות. אחת – יציבות בפני כל מה שקורה, בפני כל תנאים שהם. והמשמעות ה’קטנה’ יותר זה שוויון נפש בהקר של חמלה, הדרך בה שוויון נפש צריכה להיות שם כבסיס של חמלה, כדי להפוך את החמלה לבלתי מעורערת. כך שבחיינו, ובתרגולים שלנו, אנחנו נותנים חמלה ליישויות. ולעתים קרובות זה עוזר. ולפעמים אנחנו מאחלים חמלה, מודטים, פועלים, וזה לא עוזר. האדם עדיין סובל, וזה אפילו מחמיר. שם שוויון הנפש צריך להכנס. אז שאלה – איך אפשר להכניס את זה באופן עמוק לתרגול, את שוויון הנפש הזה.

אז, וזו תהיה הפעם האחרונה שאני אומר את זה, אם אתם יכולים לשמוע את זה שוב… האיזון בתרגול. כשאנחנו מדברים על חמלה בתרגול, יש את ההתכוונות לסבל, ולתת לצער להדהד בלב, הפן שמקבל את הסבל. והאיזון של זה עם האנרגיה המרפאת, התרופה שמשככת ועוזרת. ולהרגיש את האנרגיה המרפאת בדרכה החוצה. היא רוחצת אותנו בדרך החוצה, והיא מזינה ושמחה. אז זה ממש מהותי. האיזון יהיה דינמי, ואנחנו יכולים לפתח את המיומנות הזו, שבה אנחנו מודעים לאיפה האיזון בכל רגע. ‘האם אני יותר מידי בצד האמפתי? יותר מידי עם הצער, וצריך לעבור לצד השני ולהרגיש את ההזנה?’. יהיה צער. הלב נפתח, ויש דמעות בצער העולם, או בצערם של אלו שאנחנו מכירים. וזה אוצר יפה של מה זה להיות אנושי, לחיות במלוא האנושיות שלנו, שאנחנו נרגיש את זה, ונבכה עם זה. אבל, לאורך זמן, אם אין דאגה לאיזון הזה, לחמלה לא יהיה כוח ואפשרות להשאר לאורך זמן, והיא ממש יכולה להשאר לאורך זמן. אז במובנים מאוד ספציפיים של טכניקה כאן, אבל אם מפתחים את האיזון הזה במדיטציה, זה מתרגם את עצמו, כשאתה יושב עם מישהו, מקשיב לו, מחזיק את ידו. אתה עם מישהו, ואתה יכול לקחת את אותה מיומנות מדיטטיבית למרחב הבין אישי. זה ממש מהותי, וזה מכניס קלילות לחמלה. וזה חשוב, כי לעתים כל כך קרובות אנשים מרגישים שזה כבד מאוד. כמה ימים לתוך ריטריט ואנשים ממש מזיעים מרוב משקל, ומחכים לעבור הלאה. אז זה מביא איכות של יציבות, שאלו פקטורים של שווין נפש שמגיעים פנימה.

וגם, הסמאדהי. במובן היסודי ביותר, סמאדהי כפחות מוסחות, וזכרו, זה רצף, וזה מאוד נפוץ ששופטים ‘אם יש לי את זה או לא’. אבל אי המוסחות מאוד עוזרת. פחות מוסחות פירושה יותר יציבות של תודעה. זו ממש משוואה. פחות מוסחות, יותר יציבות. והיציבות הזו מתחילה לחלחל ליישות בכל מיני אופנים. אז לא להזניח את הכוח של סמאדהי. וזה מאוד נפוץ שאנשים אומרים שהם מעדיפים לתרגל כשיש מוסחות והסמאדהי פחות טוב, כי זה יותר דומה למה שיש בחוץ, ואז זה יישאר איתי אחרי הריטריט. יש מידה של תבונה בזה, אבל אל תזלזלו בעד כמה הסמאדהי יכול להשפיע על היישות, על התאים ועל ההכרה. עם סאמדהי, הגוף רוחץ ומתעטף במשהו יציב ונוח, והפתחיות והכוח שזה מביא הופך להיות האופן בו הגוף נחווה יותר ויותר מהזמן. היינו יכולים לבלות כמה חודשים רק עם סמאדהי, וכשהו מעמיק, הוא מביא שמחה. שמחה באה באופן מאוד מלא ליישות, והשמחה הזו, המודיטה, היא גם בסיס לשוויון נפש. כשיש שמחה כזו בחיינו, יש לנו מספיק, ואנחנו פחות מעורערים ביחס לסבל שלנו ושל אחרים. אז הסמאדהי עובר מין מסע כזה, דרך שמחה ואל שוויון נפש.

כשאנחנו עושים את תרגול החמלה, זה מאוד נפוץ ונורמלי שתהיה תחושה של העצמי עושה חמלה. הנה אני, יושב והולך ומין מנפנף בכנפי ומנסה ליצור חמלה. וזה מאוד נורמלי וטבעי. העצמי עושה חמלה. ולפעמים, ואני בטוח שחלקכם טעמתם את זה במידה כזו או אחרת, כשהסמאדהי מעמיק יש פחות תחושה ש’העצמי עושה את זה’. ויש תחושה של, כמעט אי מאמץ, או מעט מאמץ, ומעט עצמי עושה, אלא איכשהו חמלה נוכחת. יש פחות עשייה. וזה יכול להיות נפוץ, אם מישהו טועם את זה לפעמים, להזניח את העשייה של החמלה, ולחשוב שזו החמלה ממש, רק כשאין עצמי שם. אבל כל הטווח הוא חשוב. וזה ממש חשוב לשמור במודעות. כל הטווח של חמלה ושל איך היא מרגישה חשוב לנו. אז לפעמים זה כן מרגיש כאילו אני כאן, מנופף בכנפי ומתנשף בנסיון להניע חמלה. מאוד העצמי הזה נותן חמלה לעצמי האחר. ממש עצמי ואחר. מאוד נחוץ ובסדר וחשוב. אז העשייה… עשייה זה פן של חמלה. חמלה רוצה להתיר סבל, ויש בזה עשייה. אז ישנם הפנים של הקבלה והחישה, אבל יש גם עשייה. אז, אתם יודעים, כשאנחנו בנוכחות ילד רעב, אנחנו לא אומרים: ‘תאמרי לי הכל, אני כולי אוזן’. זה מטופש, בבירור. אתה פועל. אבל זה עדין. לפעמים כשאנחנו עושים יותר, או מרגישים שאנחנו עושים יותר, בעשייה, תחושת העצמי ניבנית בגדר ‘העושה’, ועם זה הקשרות לתוצאות. יותר ‘עושה’, יותר הקשרות לתוצאות, ועם זה, פחות שיוויון נפש בחמלה. לפני כחמש שני, אני זוכר, הייתי בריטריט של שלושה חודשים כאן, ובנקודה מסויימת חליתי באופן די רציני עם התלקחות של קרוהן, שזה משהו שקורה לי לעתים. זה משהו שלא ממש הבינו למה הוא קורה. כשאני מקבל את זה, חלק ממני מתחיל לנסות להבין, ולשחק עם הדיאטה, ולרשום לעצמי פתקים, זו פשוט האישיות שלי, אני לא יכול לעשות עם זה כלום… טוב, כנראה שאני יכול, אבל… ושמתי לב שיש שני מודים. מוד אחד היה ‘אין מה לעשות, אין לאן ללכת’, והייתי יכול לשבת עם אי הנוחות שם, והכאב והפחד וכל זה, ורק להחזיק את כל זה בחמלה. אי עשייה, רק להיות עם זה, לתת לזה להיות מוחזק. וזה היה מוד אחד, שהיה דרך מאוד יפה להיות עם משהו קשה. והמוד השני היה יותר של עשייה, ולנסות לדאוג לעצמי ולנסות להבין מה יביא ריפוי. שניהם נחוצים. ורק לראות, לפעמים שמתי לב שכלל שהלכתי למוד שרוצה להבין, מתוך רצון לרפא, כך התרחקתי מהחמלה והמתיקות שבזה. שתיהן נחוצות, וממש חשוב להכיר בזה, שעם חמלה זה טווח, וכל זה זה חמלה. אפילו שזה נראה כאילו מישהו מורט את שערות ראשו בנסיון להבין, זו יכולה להיות חמלה.   

כמו שהזכרתי, זה יכול להיראות לאנשים מסויימים, לעתים שהחמלה נפתחת או עוברת לאזור אחר לגמרי, וזה כאילו מרחב של חמלה נפתח. חלל. ובמרחב הזה, הסבל מוחזק. כל סבל שעולה מוחזק במרחב הזה. וזה יכול להרגיש כאילו זה מרחב בנו, או מרחב רחב, בגודל היקום, אינסופי. זו תפיסה מאוד אמתית שיכולה לעלות לאנשים בזמנים שונים. מרווחות היא פן של שוויון נפש. ממש. כשיש סבל, מרחב או מרווח סביב הסבל זה צבע או פן של שוויון נפש. אז בתרגול הזה, ככל שאנחנו יכולים לעודד ולשהות במרווחות הזו, שבה כל סבל שיכול לעלות ביקום מוחזק ללא מאמץ, ואנחנו יכולים להציץ לחוויה הזו ולהזין אותה. באופן מאוד אמתי, זה משנה את כל היחסים לסבל בעצמנו, בעולם ובחיים האלה. זה נע יותר ויותר מהאני הקטן שצריך להחזיק את הסבל, לתחושה שזה מוחזק, ואתה יודע ומרגיש שזה מוחזק. ובנרחבות של ההחזקה הזו יש שיוויון נפש, עם החמלה, מעורבבת בחמלה. ולפעמים, לאנשים מסויימים, זה יכול להיות, כמעט תמיד תחושה מאוד יפה, מיסטית או אפילו דתית. תפיסות יכולות להשתנות, להפתח, ואז אנחנו יכולים, לא להחזיק בזה, אלא להזין, לעודד ולטפח את ההפתחות הזו. וזה עניין הדרגתי, אבל מאוד אפשרי, והרבה התמרה מגיעה משם. מישהי השאירה לי פתק עם שיר של רילקה שהיא מצאה. הוא מאוד יפה, ומדבר על התחושה של ההחזקה הזו כתחושה של משהו כמעט, או ממש דתי.

“כפי שממרחק העלים נופלים, נופלים כאילו הגנים הרחוקים דוהים אל השמיים, נופלים במחוות של וויתור. ואל תוך הלילה, נופל העולם הדחוס הזה, מטה, דרך הכוכבים, בבדידותו. כולנו נופלים. הנה, ידו נופלת גם, כפי שקורה לכולנו, רק הבט סביב. ועדיין, יש אחד המחזיק אותנו ברכות, כאילו בידיו אנו נופלים, לאין קץ.”

אז זה מדבר באופן יפה מאוד על ההחזקה הזו, שלאנשים מסויימים לובשת צורה אישית מאוד. ובמסורת הטיבטית היחסים עם הבודהיסטווה, היחסים עם הגורו או גורו-השורש כמישהו שמחזיק, ברוחב ההכרה שלו את הסבל של התלמיד. וכך גם בנצרות המיסטית, כשהישו הקוסמי או רוחו של ישו מחזיקה את הסבל של הקיום. זה יכול להיות אישי, או לא אישי, לא חייבת להיות דמות. זו נטייה שיכולה להיות שם או לא, והיא יכולה להפתח ולהביא הרבה שוויון נפש. אפשרות אחת.

כשאנחנו מדברים על שנטידווה והרעיון של בודהיסטווה, זו שאיפה מאוד גבוהה, באופן די… מאוד גבוהה. כמעט לא מציאותית. הטעם שמגיע זה של מין אי-מציאותיות. ועדיין, יש אנשים שלוקחים את זה ממש, ומתרגל לכדי משהו אמתי עבורם. ובין אם זה מושך או דוחה אותנו, זה לא כ”כ מה שאני רוצה לדבר עליו. אלא, מה הופך את החמלה שלנו, לא משנה מה מצבה היום, להפוך לבלתי מעורערת. אנחנו צריכים לכבד: ‘איפה אני’, איך זה אעבורי עכשיו כשאני בסיטואציה עם מישהו סובל, מישהו שאני מכיר או לא, איפה אני, באמת, באנושיות שלי? ולפעמים, וזה ממש משהו שצריך לתת לו תשומת לב מאוד זהירה. לפעמים אנחנו מזניחים את עצמנו והצרכים; אבל לפעמים אנחנו יותר מידי זהירים, ויש מקום למתוח את הכוחות שלנו, את הגבולות שלנו, ולומר: ‘לעזאזל עם עצמי והדאגה שלי לעצמי’. אולי יש לזה מקום. בהחלט יש לזה מקום, פשוט צריך לעשות את זה באופן נבון. ולמתוח את הגבולות של היכולת והנשיאה שלנו בנתינה. ואני לא בהכרח מדבר על ‘לתת את חיי’, מילולית, אלו יכולות להיות דרכים קטנות של שמיטה של הדאגה לעצמי. לפעמים, ובטוח נתקלתם בזה, שמשהו לא מרגיש ממש נכון בשבילכם. הגוף מעצבן, או משהו אחר, וזה יכול להיות מאוד מיומן להכניס את הרעיון: ‘זה לא משנה איך אני מרגיש, אני נותן את החמלה לך’. לוותר על הדאגה לעצמי. לא כל הזמן, אבל לפעמים. וזה אזור עדין, וצריך הרבה תשומת לב זהירה.

לפעמים צריך לשאול: ‘מהם הצרכים שלי?’ במצב מסויים, ומהם הרצונות שלי. אני בטוח שהייתים במצב בו הייתם בידידות או מערכת יחסים עם מישהו, והם סובלים. ואולי זה נמשך זמן מה, וזה כרוני, ואנחנו בתפקיד מטפל, באופן כזה או אחר. אולי זו רק ידידות. ובידידות עם מישהו, אפילו, שמביא סבל על עצמו. ואפשר לראות את זה על ידי הבחירות שהאדם עושה. אלכוהול, סמים, אורח חיים… אפשר לראות. ואכפת לך ואתה רוצה לחיות עם חמלה שם. ואפשר, באופן מאוד מובן וטבעי, להרגיש ש בהמשכות של היחסים האלו, הצרכים שלי לא נענים. וכך, זה מאוד נפוץ כשאתה מוצא את עצמך ביחסים כאלו עם חבר, או כל סוג של יחסים, ובמיוחד זה קשה אם נראה שהאדם מביא את זה על עצמו, אם הייתם ביחסים עם מכור או משהו כזה. זה יחסים שמאוד קשה לשמור ולשמור אותם בריאים. והשאלה: ‘האם אני אכפתי כלפי הצרכים שלי?’ בסיטואציה הזו. ‘האם אני דואג לצרכי?’. כי אם יש היסטוריה של ידידות, תהיה שם בדידות. לפעמים זה מרגיש שהאדם לא פנוי. לפעמים ממש מילולית הוא לא פנוי, ואין לו את האנרגיה להיות שם, או שהוא נעלם מהשטח. ואנחנו מרגישים שלא רואים אותנו. אנחנו לא מרגישים שיש זרם של ידידות ואהבה, לא מרגישים אהבה. אלו דברים ממש חשובים להיות מודע אליהם. ‘מהם הצרכים שלי, מה קורה כאן’. ו’למה צריך לדאוג כאן’. וזה יכול להיות יותר מורכב. כי אנחנו אולי עם מישהו שסובל ואנחנו, אם אנחנו כנים, אנחנו מביטים פנימה, ואולי רואים שאנחנו רוצים שיזדקקו לנו. וזה מוזר, משהו בנו מושקע בלשמור את האדם השני סובל. וזו מילה נוראית, אבל בפסיכותרפיות מסויימות קוראים לזה ‘תלות הדדית’. השקעה הדדית בזה שמישהו סובל, והשני רוצה לשמור את זה כך. אז אנחנו צריכים לשאול – האם אני רוצה, או צריך להרגיש שזקוקים לי, ואם כן מה קורה שם. האם אני רוצה שיכירו במאמצי? המאמצים של שירות. ובמובן מסויים, חלק מזה הוא פשוט אנושי. כשאנחנו נותנים, חומלים, חלק בנו רוצה שהמאמצים שלנו יוכרו. אז השאלה, או שאלה היא – האם זה אפשרי להשיג את מה שאנחנו צריכים באופן בריא? באופן בריא, כך שזה לא נכנס ליחסים באופן חסוי, בזרם תחתי כלשהו. אנחנו, בעצם, מודעים ומשיגים את מה שאנחנו צריכים באופן בריא. לא קל. בכלל לא קל. לפעמים יש סיטואציה של שירות, ואנחנו מתוסכלים, ואנחנו מרגישים סלידה מזדחלת פנימה. ואנחנו מרגישים שיפוט שמזדחל פנימה, במיוחד אם הם עושים את זה לעצמם. שוב, מטא וחמלה לעצמי. לא להזניח. אנחנו יכולים למהר לתת לאחר.

לעתים קרובות, עם זאת, אין לנו עניין של האני, וזה לא חבר או אדם קרוב איתו אנחנו עובדים. ועדיין השאלה, מה מאפשר לחמלה להיות חזקה, יציבה ועדינה. כשאני אומר ‘חזקה’, אני בעצם מתכוון לפתיחות ועדינות של הלב. מה מאפשר את זה? בעולם, אנחנו מביטים באחרים ורואים, אפשר לומר, שהם גורמים לסבל לעצמם ולאחרים מתוך תעתוע. לא רואים את התוצאות של מה שהם עושים, או של איך הם. וזה ברור, ואנחנו רואים את זה, וגם משום כך שוויון נפש הוא כ”כ חשוב. שוויון נפש צריך להכנס. אנחנו מדברים על ‘האוייבים הקרובים’, וה’אוייב הקרוב’, מה שנראה כמו אבל הוא שונה, בבחינה מקרוב, האוייב הקרוב של שוויון נפש זו אדישות. פשוט, הלב סגור, קר, לא מעוניין ולא מחובר. שוויון נפש היא פתוחה, רכה, עדינה ונוכחת. לעתים קרובות אדישות יכולה ללבוש שפה רוחנית. אבל זה לא שוויון נפש. במסורות שונות יש לנו את הרעיון של ‘קארמה’, ואנשים מאוד בקלות מתפתים לומר: ‘זו הקארמה שלהם, הם צריכים לעבור את זה’. או במערב: ‘זה אלוהים מעניש אותם’, או משהו. אז במקום לשאול… זה שימוש לא בוגר בקונספטים רוחניים. במקום לשאול – מהי האחריות שלי על הסבל? זו שאלה ענקית. מהי האפשרות שלי להגיב, ומהי התגובה?

תמלל ותרגם: יהל אביגור

תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

סמאדהי בתרגול מטא וחמלה: חלק שני – ארבע התנגדויות נפוצות

זהו תרגום לחלק השני (מתוך שנים) של שיחה שרוב ברבאה נתן בראשיתו של ריטריט של חודש שנקרא: Lovingkindness And Compassion As A Path To Awakening, וניתן ב2008 יחד עם קת’רין מקגי וג’ון פיקוק.

כל מי שעושה תרגול כזה – מטא, חמלה, עבודה עם הנשימה, או כל מי ששומע על תרגול כזה, אולי לא כולם, אבל ל – 99% מהאנשים, תהיה אחת מארבע התנגדויות אם לא יותר. ומישהו מתחיל לעשות תרגול כזה, ואחרי זמן מה יש לו תחושה של ‘אולי זה לא רעיון כזה טוב’. אז אני רוצה להכנס לזה ולחשוף שם קצת, ובתקווה להביא תבונה ושיקול דעת לשם. אם אנחנו נותנים את עצמנו לתרגול סמאדהי, לעתים יש תחושת קפיצות. בתהליך אנחנו מרגישים קפיצות. כנראה כבר שמתם לב לזה. מנסים להשאר עם משהו, וזה מרגיש דחוס. המאמץ להשאר מרגיש דחוס. כל הרעיון של עבודה לכיוון מטרה, של העמקת הריכוז של טיפוח סמאדהי או מטא. האם לא אכנס לאיזו ‘חתירה’ או מאמץ סביב זה? הקשרות. אם סמאדהי מרגיש טוב, האם לא אקשר ואתקע שם? והאחרון: הדחקה. האם זה אפשרי שע”י המשפטים, או השארות עם דבר אחד, ואפילו ארגיש טוב שם, אולי אני מדחיק איזה רגש או משהו ביישות שצריך לעלות? אלו הארבעה. קפיצות, חתירה למטרה, הקשרות והדחקה.

הדברים אלו עולים, כשאלות וספקות. והרבה אנשים ירגישו קצת מבואסים כשזה עולה. ואנשים ירגישו מבואסים מזה, ואז יעלה רצון לעבור לתרגול של ‘רק להיות’, או ‘להיות עם מה שיש’. זה מאוד מאוד נפוץ. כמעט כל מי שעושה תרגול כזה, תהיה לו, בנקודה אחת לפחות, את הנטייה הזו. יותר מידי עבודה, או משהו לא מרגיש נכון, ועוברים לתרגול ויפאסנה פתוח.

לחץ ודחיסות

אז – קפיצות. איך אפשר לעשות את התרגול הזה, ולא להיעשות דחוסים מידי. רכות זה פקטור של סמאדהי. בסמאדהי יש רכות, או נוקשות בו. זה חלק מהאיכות שם. אחת הדרכים שהיא מאוד עוזרת מול תחושה של קפיצות יתר, ואתם בודאות תתקלו בתחושה הזו, אחד מהם זה להפוך את המודעות קצת גדולה יותר. הבודהא אמר – רגישים לכל הגוף. אז האם אפשר שיהיה לנו, כחלק מהתרגול, מודעות שכוללת את כל הגוף, ולהיות מקורקעים בזה? וגם, ברוחב הזה של מיינדפולנס, מודעות לגבי: ‘איך אני מרגיש לגבי התרגול כרגע’, מהם היחסים הרגשיים שלי עם התרגול עכשיו? האם אני משועמים, מנסה יותר מידי, לא מעוניין, חותר לאנשהו? תחושת הגוף יכולה לשקף את היחסים האלו שיש לנו עם התרגול כרגע. כשאנחנו קפוצים מידי, אפשר להרגיש את זה בגוף. אז חלק מהאמנות היא שתהיה מודעות רקע של הרוחב של הגוף, ולהיות רגישים לזה, זה ישקף את מה שקורה במובן של היחסים. זה נשמע הגיוני?

כשהסמאדהי מעמיק, הגוף נעשה מאוד מרכזי, מאוד חשוב. ולכן – רגישות לכל הגוף. והגוף הוא העוגן למה שאנחנו עושים. ועם הסמאדהי, תחושת הגוף משתנה, ונעשית יותר מעודנת, פחות מוגדרת, וזה חלק ממה שקורה לאורך זמן, כשהסמאדהי מעמיק. אבל אנחנו יכולים לעבוד עם הקפיצות – להרגיש אותה בגוף, ולהרגיע את הגוף. זה חלק מהתמונה הגדולה של הסמאדהי. רגישים לכל הגוף.

לפעמים אנחנו ניגשים לתרגול, וזה כאילו אנחנו מפשילים שרוולים, ובטון תקיף וזועף: ‘מי יתן ואהיה ברווחה!’. זה לא יקרה כך. הכוונות הטובות ביותר שם, אבל צריכה להיות ממש עדינות ורוגע של הגישה. לנשוך שיניים… זה הולך לפעמים, אבל בד”כ זו אמנות מאוד מעודנת. אז, שוב, האם יכולה להיות עדינות וטוב לב? התודעה נודדת, ושימו לב – האם יכולה להיות עדינות וטוב לב בחזרה?

ולפעמים – תהיה קפיצות, ואתם תרגישו: ‘אני ממש רוצה ללכת לתרגול ויפאסנה’, אבל תראו אם אפשר לקבל את הקפיצות, להביא אדיבות לשם, וזה ישתנה. ואנחנו יכולים להיות מודעים לקפיצות, כי הגוף משקף את זה בבטן, בכתפיים. לשים לב, ולהרגיע. חלק מהאמנות היא העמקת תשומת הלב לרמת המאמץ. ואנחנו לומדים: מתי יותר מאמץ, מתי פחות? יותר על דוושת הגז, פחות? להביא את זה לתוך התרגול.

אז ספציפית לגבי תרגול המטא, וקת’רין אמרה לי שהיא דיברה על מתן וקבלת אהבה במטא לעצמנו. לפעמים צריך לעבור למוד מקבל, וזה עוזר עם הקפיצות, ועם המטא בכלל. אם אנחנו קפוצים מידי עם המאמץ, יהיה לזה אפקט הפוך ממה שאנחנו רוצים שיקרה. המיינד לחוץ, וכמו בננה חצי מקולפת – לוחצים על החלק התחתון, ואו שהיא מתרסקת, או שהיא עפה החוצה. מכוונות נכונות – מנסים להיות קפוצים עם התודעה והיא בורחת יותר. יותר מחשבות וכניסה אליהן. ולפעמים אנחנו רפויים מידי, ויש עמימות ושקיעה של התודעה. להיות מודעים לזה. זה חלק מהעדינות, וצריך להיות מודעים ולשחק עם זה. תהליך מעודן.

מטרות בדרך הרוחנית

התנגדות אפשרית שניה – הנושא של מטרות, ואפשר לדבר על זה כל היום, אבל… לפעמים, או לעתים די קרובות יש את הפיתוי לחשוב שמטרות אינן רוחניות. ‘אין לאן ללכת, שום דבר להיעשות’, וכו’. יכול להיות מאוד חזק, וכמובן יש בזה איזה עומק לגלות שם. אבל אל תהיו מהירים מידי עם זה, וצריך להביא את כל הכנות והיושרה לשאלה הזו. החיים שלנו מלאי מטרות. ב17.30 תהיה שעת התה, ויהיה פעמון, והמטרה שלנו תהיה להשיג מרק במורד הגרון. לא עניין גדול. עכשיו המטרה שלי היא לתקשר משהו באופן מועיל ככל שניתן. והמטרה שלכם… לנסות להשאר ערים. החיים מלאים מטרות. היו זהירים עם האזור הזה. כן, אי שניות, ואנחנו נדבר הרבה על זה בהמשך, על אי שניות וריקות וכל זה, אבל ממש להבין מה זה אומר, אי שניות, זה קשה ממש להבין את זה עם עומק, בלי שיש עומק של סמאדהי. ואם יש מאמץ ומטרה עם הסמאדהי, והוא מתפתח, זה מביא כיוון חדש לגמרי לכל הנושא של מטרות. אנשים יכולים לומר מאוד מהר: ‘הכל לא דואלי, אין מה להשיג’, אבל הם נוחתים בחזרה לתפיסת ברירת מחדל, והבנת ברירת מחדל של ‘מהם הדברים’, ועדיין יש תחושה של: ‘אני כאן, והמיינד מעורפל, וזה בסדר’. והאי-שניות מגיעה בלומר ‘זה בסדר’. מקום יותר עמוק של אי שניות, שיכולה לבוא דרך תרגול סמאדהי ומטא זה שלמעשה, אין שום דרך בה דברים הם התודעה היא לא כמו שהיא נידמית כרגע. היא לא מעוננת, או בהירה, או עמוקה, או רדודה. אני לא יושב כאן, ואתם לא יושבים שם. זה לא גאיה האוס, וזה לא ריטריט מדיטציה. יכול להיות קשה להבין את זה בלי העומק של סמאדהי. יש עומק של הבנה של אי שניות שחשוב לחשוף, ולא להתפשר על משהו זול יותר.

אני חושב שבשיחת הפתיחה ג’ון הזכיר את המילה ‘ברהמה-ויהארה’. ‘בראהמה’ פירושו אלוהי או מעודן, ו’ויהארה’ – משכן. אז התרגולים האלו, טוב לב וחמלה – הן משכנים בשביל הלב. הלב, היישות, ההכרה, שוכנת במקום של יופי, מעודנות, משהו שמרגיש אלוהי. ויותר ויותר, כשהריטריט יעבור, אז תהיה תחושה של זה, של משכן להכרה, ללב. אז בראמה ויהארס, מטא, חמלה, אושר ושוויון נפש, הם משכנים. גם סמאדהי. הוא הופך למשכן לתודעה. כשאנחנו חושבים על ‘איפה המיינד שלי בד”כ שוכן’, זה לא במקומות מעולים. לרוב הוא לא שוכן בכל מקום, אלא נמשך למה שעושה את הרושם הכי גדול. שוכן בשום-מקום, או, ואפילו יותר גרוע – שוכנים בשיפוט עצמי, בעצבנות. טווח שלם של מצבים שאנחנו, ריאלית, ממש נוטים לעשות בהם בית. אנחנו כ”כ מתרגלים לזה במהלך חיינו, למקצב לא מועיל ולא שמח. משהו לא מועיל הופך למשכן שלנו, וזה כמעט טבע שני. חלק מתרגול המטא זה להחליף את המשכן השלילי במשהו הרבה יותר חיובי. אנחנו מוצאים את עצמנו עם הרבה מחשבות, ולעתים קרובות הן מחשבות ביקורתיות, שליליות. או שיפוט על אחרים, או של מצב. מה אם נשתמש באנרגיה של המחשבה, שהיא ממילא מסביב, ונכוון את המחשבות במטא. להחליף את הלא-מיומן במיומן. אני זוכר תקופה, אני לא זוכר לכמה זמן זה היה, בו הקדשתי את עצמי למטא. כל התרגול הפורמלי, וככל שניתן במהלך היום, מטא מטא מטא. במקלחת, ברחוב. דבר נפלא לעשות. בתחילת התקופה הזו הייתי הולך ברחוב לעבודה, ומנסה לשלוח מטא, והנטייה היתה: ‘אני לא רוצה למלא את המיינד בזה, אלא לתת לו להיות יצירתי וספונטני’. ואז הבטתי במה עולה בתודעה אם אני רק נותן לה להיות, וזה לא היה כ”כ יצירתי, בעצם… רוב המחשבות, חשבתי אותן 1,000 פעמים בעבר. כמה מחשבות יש לכם שלא חשבתם כבר, או שהן באמת מועילות? לא כזה הרבה. ואחרי שראיתי את זה ממש הייתי בסדר עם להחליף את זה במטא. והמיינד, לאט לאט, מוותר על התחושה של ‘אני חייב לחשוב על זה’. המכשולים, והפיתוי שלהם, הסיפור שהם בונים, פחות ופחות מפתה כשהסמאדהי מתפתח. מאוד בהדרגה. והסמאדהי, האיסוף, הפשטות של התודעה, הופך למשהו שאנחנו אוהבים ונמשכים אליו. זה טעם נרכש. נפלא ככל שהוא, זה טעם נרכש כמעט לכולם.

אנחנו יכולים להיות בריטריט, ועושים מדיטציה בהליכה, ומישהו יוצא, או שמכונית מגיעה. ואם המיינדפולנס שם, אפשר לתפוס את הרגע של לרצות לראות: ‘מה קורה?’ ‘מי בא?’ ואם המיינדפולנס ערה, אפשר לומר: ‘אני לא צריך לדעת’. האם זה באמת משנה, איזו מכונית מגיעה, או מי עושה הליכה? אני לא צריך לדעת את זה. או בישיבה, לפעמים, אתה מתחיל לחשוב משהו, ובחצי הדרך של מחשבה, אפשר לתפוס את זה: האם אני צריך לסיים את המחשבה הזו?’ ‘מה יצא לי מזה, בעצם?’ ולתת לדברים ללכת, סמאדהי וויתור, שני צדיים של אותו מטבע, זה לא ברור בהתחלה.

כשהסמאדהי מתפתח, לאורך זמן מה, ואולי אפילו במהלך הריטריט, לאנשים מסויימים, משהו מתחיל לעלות בחוויה, שנקרא ‘פיטי’, piti, וזו כל תחושה פיזית נעימה שעולה ממדיטציה. חום, עקצוץ, תחושה עולה, לב נפתח, תחושה של התרחבות. זה יכול להיות טווח שלם של חוויות, וגם טווח שלם של עוצמה. לאנשים מסויימים זה ממש חזק, כמו מכת ברק של אקסטזה. אני לא יודע כמה זה נפוץ. ובצד השני – משהו ממש לא מדהים. לא משהו שהייתם כותבים עליו הביתה. אלא תחושה נחמדה של נינוחות, תענוג בגוף. כל זה זה פיטי. לפעמים מתורגם כ’אושר’, ‘אקסטזה’, שזה קצת חזק. זה יכול לבוא מהסמאדהי. כאילו התודעה מתחככת באובייקט, במטא, ויש ניצוץ שעולה מזה. כשהמייד פחות מפוזר, והוא, מילולית, מוציא פחות אנרגיה. ביומיום מפזרים אנרגיה כל הזמן. וכשהמיינד פחות מפוזר הוא אוסף אנרגיה, ויש לה ביטוי גופני. לאנשים מסויימים. לא עניין גדול אם זה לא קורה. לא עניין גדול אם כן; אבל שווה לדעת. לפעמים זה מגיע מתוך עניין. כשאני ממש מעוניין ברגע הזה של חוויה, זה יכול להוליד את זה. לפעמים זה מגיע כי יש אנרגיה, והיא מתבטאת. לפיטי יש קשר לפתיחות. פתיחות של היישות. בד”כ מתייחסים לזה כבא מתוך ריכוז, וזה בהחלט בא משם. אבל יש לו יותר קשר לפתיחות של היישות. לכן חלק מהאנשים כשמקשיבים למוזיקה, או בטבע, ויש פתיחות של היישות, ויש תחושה שבאה עם זה, לפעמים. אי-הטלטלות זו מילה טובה. כשההכרה לא מיטלטלת מדברים, זה מאפשר פיטי. כשיש מטא, זה מצב של אי-הטלטלות. אנחנו לא כבולים לחויה באופן לא מועיל, וזה מאפשר את זה. אנחנו רוצים, בריטריט כזה, לעודד סמאדהי. אז כל סוג של תחושה נעימה או נוחה (אולי זה מרגיש שזה לעולם לא יקרה, ואני רק סובל, אבל אנחנו רק בתחילת הריטריט!) כל תחושה נעימה, נוחה, פיזית – אנחנו רוצים לעודד. זה חלק מהתרגול, ושווה לערבב את זה עם מה שקורה. ופיטי זה רק השלב הראשון, ויש חדווה, ושלווה ועוד.

הפחד מהיקשרות למדיטציה

כאן ההתנגדות השלישית עולה. ‘אוקיי, אם זה מרגיש טוב, האם לא אקשר לזה, וזה יהיה רע’. זה לא מוליף להקשרות בטווח הארוך. אולי אם יש חוויה אחת או שתיים, אבל אם זה מתפתח, אין שם הקשרות. התענוג של המדיטציה לא מוליך להקשרות. אז אם יש איזה סוג, צנוע ככל שיהיה, של הנאה, ראו אם אפשר ליהנות מזה. להכניס את זה פנימה. ולערבב את זה עם מה שקורה, פתוחים להנאה, איך שהיא. אג’אן ג’ף הציע: ‘תקשר לזה!’, ואני אף פעם לא שמעתי משהו כזה, והייתי: ‘באמת?!’. וזה היה מאוד נכון. זה בסדר להקשר לזה. היישות מתבגרת, ומניח להקשרות. תהנו מזה אם יש ממה. לעתים קרובות האנשים שעושים עניין מהקשרות לתענוג במדיטציה, לא עושים עניין גדול מהקשרויות אחרות. אוכל מעולה, בית יפה לגור בו, ואת זה לא מאתגרים, והתנוג המדיטטיבי מאותגר. זה טיפה הפוך, אני חושב. שלא לדבר על הקשרויות לדברים כמו ביקורת פנימית.

לפעמים, וזה לכל הריטריט – יש תחושה של העמקה, עונג, וזה לא מוכר, ופחד עולה. זה מאוד נפוץ. לפעמים אנחנו מודטים, והפחד ממש חזק, ואנחנו בטריטוריה לא מוכרת, ו’מה קורה? איפה הנורמליות?’ כשזה קורה – לכו לפחד ותעבדו איתו. ולפעמים יש מצב ביניים: יש מידה של פתיחות והנאה, ויש תענוג שם, ויש גם פחד. שני הדברים קורים. למרבה הצער, התודעה נמשכת, כמו מגנט, לפחד. האם היא חייבת? אם הוא לא חזק, קחו צעד אחורה, ואולי לא לדחות את הפחד, אלא ללכת לכיוון של מה שמהנה, נעים בחוויה, ולהשען כך. וההנאה מזה – תעזור לפחד לפחות. זה עניין של טעם נרכש והתרגלות. לאט לאט, ללמוד לבטוח בזה. לפעמים הפחד בא כי יש התרככות. עם המטא, העצמי מתרכך, ומתחיל להיעשות פחות מוגדר. פחות תחושה של ‘עושה’. ולפעמים בא פחד חזק, ממוות. כמו לאבד את עצמי במוות. מאוד נפוץ וחשוב כחלק מהתרגול. אנחנו לומדים חוויות שונות של העצמי, ולהרפות מהאופן הנוקשה בו קשרנו את עצמנו להשקפת עצמי, דרך הסמאדהי והמטא זה קורה, וזה מאוד חשוב.

כשהסמאדהי מעמיק, ויש פחות תחושת עצמי, יש אהבה שמגיעה מהסמאדהי. סמאדהי… אהבה מגיעה ממטא, וגם מתרגול תובנה עם עושים את זה היטב, וגם מהסמאדהי. אהבה לעצמי, לאחרים, לטבע, לכל הדברים, לכל הישויות. זה סימן של סמאדהי עם ההעמקה שלו. והכרתי אנשים, לפעמים, שהיו מסוגלים ללכת למצבים עמוקים של סמאדהי בלי פתיחות ואהבה, וזה הופך למשהו מאוד שביר. אני זוכר מישהו בריטריט ארוך, עושים את הסוג הזה של תרגול באופן לא רספטיבי, פתוח, בלי אהבה. ואז היה משבר בריאותי מאוד קשה. וכל התרגול פשוט התפורר. חלקית, כי לא היתה בו רכות, אהבה, רספטיביות. זה לא נכון ללכת כך. טבעית, בסמאדהי יש אהבה בו.

חשש מהדחקה וטבעם של רגשות

נקודה אחרונה, לגבי ההתנגדות האחרונה. קפיצות, מטרות, הקשרות. ורביעית – הדחקה. האם זה אפשרי שאם אני מתמקד במשהו, ומרגיש טוב, עושה מטא, ואני מדחיק משהו שצריך לעלות, רגשית. משהו ביישות שצריך לעלות. זו שאלה מאוד מעניינת, מאוד מעודנת. ואני חושב שמה שאני רוצה לומר בעיקר הוא לא למהר לתשובה. זה מאוד מעניין מה שקורה. האם אנחנו יכולים לחקור את זה? אני זוכר, לפני עשור או יותר, הייתי בשיעור ערב של מדיטציה בארה”ב, והיה מצב של אדם שהכרתי, שהיה, שעשה פשע, בעצם, שעירב גם אותי ואנשים נוספים. ואני ממש כעסתי, וזה נחשף לאורך זמן, והיה הרבה כעס, ועבודה סביבו. וערב אחד, בשיעור הזה, מדטתי, והיתה מידה של סמאדהי. שום דבר יוצא דופן. רק מידה של איסוף. ולתוך זה – עלה הזכרון של האדם הזה, והיה מאוד ברור, עם הבהירות של הסמאדהי, הדימוי עלה, ורגע של הכעס. רגע, ומה שלא היה שם זה… לא לא ניצת למשהו גדול יותר. בד”כ זה היה כעס די גדול, ותחושה של זה. ועכשיו זה עלה, והיה כעס, ולא ניצת. ניצוץ שלא נתפס. זה עשה עלי רושם ענק. זה סיפור של אי-אירוע, אבל עשה עלי רושם. היתה מישהו בריטריט עבודה כאן, וחוותה קשיים, וגם סמאדהי. ואמרתי לה – כשהסמאדהי שם – הזכרי במה שקשה. זרקי את זה פנימה, ותראי מה קורה. והיא חזרה ואמרה: ‘עשיתי את זה, וכלום לא קרה. הקושי לא נבנה’. מה שהיא הבינה מזה… משהו שנאחנו לוקחים כנתון, כמשהו שחייב לעלות, למשל כעס – זה צריך אותנו כדי להבנות. זה צריך תנאים להיות שם, וברגע הזה לא היו לו את התנאים להיווצר. אז אנחנו יכולים לחשוב שיש מחסן של רגשות ישנם, ואני לא רוצה להטות דברים לצד אחד יותר מידי, אלא רק להפנות מבט לשם – נוטים לחשוב שיש מחסן, ויש כעס שצריך לעלות. אבל הכעס לא יעלה אם התנאים ברגע ההווה לא שם. ואנחנו יכולים לפעמים לראות את זה, שאם אנחנו לא מזינים משהו בהווה הוא לא עולה. אם אנחנו רואים את זה שוב ושוב אנחנו מבינים שהרבה מה’אשיוז’ שיש לנו, הם למעשה ריקים. אין להם קיום עצמי. הם צריכים שאני אעשה משהו בהווה; הם לא אורבים שם, ומחכים להראות את עצמם בצורתם השלמה מראש. אנחנו צריכים לראות את זה שוב ושוב כדי שזה יהיה בהיר.

אז בד”כ אנחנו חושבים על סמאדהי כמשהו שאני מנסה לעשות ויוצר. כשנכנסים לזה – רואים שסמאדהי זה בעצם פחות לעשות. אנחנו עושים פחות ופחות, וגם פחות ופחות עצמי, ויש אהבה שמגיעה משם. מתחילים לראות את הריקות של הדברים, מתוך תרגול המטא והסמדאהי. מתחילים לראות שדברים לא יכולים להיות דברים בלי שאני עושה הרבה סביבם, תומך בהם ובונה אותם. וזו הראייה של הריקות, באופן מאוד מדורג, שוב ושוב, שמביאה את החירות הגדולה ביותר בחיים ובתרגול. וזה אפשרי לנו, דרך התרגולים הללו. אוקיי. אפסיק כאן.

תמלל ותרגם: יהל אביגור

רוב ברבאה: סמאדהי בתרגולי מטא וחמלה: תנאים תומכים

זהו תרגום לחלק הראשון (מתוך שנים) של שיחה שרוב ברבאה נתן בראשיתו של ריטריט של חודש שנקרא: Lovingkindness And Compassion As A Path To Awakening, וניתן ב2008 יחד עם קת’רין מקגי וג’ון פיקוק.

קישורים לשיחות המוקלטות תוכלו למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/retreats/1265/

פתיחה: מה זה סמאדהי?

אז, מה שהייתי רוצה לדבר עליו היום זה סמאדהי. זו מילה שחלקכם מכירים, וחלק פחות. זו מילה בפאלי samadhi. ואני רוצה לדבר עליו ולתת קצת אוריינטציה וכוונה לכל הריטריט הזה. אז המילה הזו, סמאדהי, מתורגמת בד”כ כריכוז. וזה מעניין, כאחד המרכיבים של הדרך, מה היחסים שלנו עם הפיתוח של סמאדהי או ריכוז. לעתים קרוובת אנחנו מניחים שזה משהו שאין לנו הרבה סיכוי איתו, ומעדיפים חלקים אחרים על הדרך. או שזה אזור שיש בו שיפוט מסויים, ויש חרדה סביבו: ‘כמה אני מצליח שם?’. ואני רוצה לחקור קצת, ולהציב את זה כהתכוונות לריטריט.

כשלפני כמה שנים חשבנו על הריטריט הזה, אחד המרכיבים ששכנעו אותי שזה רעיון טוב לעשות את זה היה שיכולים להיות שלושה פירות לריטריט כזה. הראשון – פיתוח טוב לב וחמלה, איכויות של לב. דבר יפה, שאין לו תחליף, ונפלא. השני – היה החלק של להבין איך זה מוביל להתעוררות, ולהשתמש בהן כדי להביא שחרור של הלב והתודעה. והשלישי – הפיתוח של סמאדהי, של ריכוז. וחשבתי ש, לפחות חלק מזה – יקרה לכולם. אז אי אפשר להפסיד כאן. זה מצב של ניצחון או ניצחון. במסורת המקובלת, התרגולים של טוב לב וחמלה נחשבים, מלבד היותם יפים כשלעצמם, נחשבים כמובילים לריכוז. והתפקיד שלהן בהתעוררות לא כ”כ הוכר, וכאן אנחנו רוצים להכניס בחזרה את הפקטור הזה, שלהן כדרך להתעוררות.

אז. סמאדהי, המילה הזו. במסורות אחרות יש לה משמעויות אחרות. במסורת שלנו – בד”כ מתורגם כריכוז, וזה סביר, אבל לא נותן את העומק והרוחב של במה מדובר. כשאנחנו שומעים ‘ריכוז’ אנחנו חושבים – שזה לגבי להפוך את התודעה לקטנה ולדחוס אותה למקום קטן, ולשמור אותה שם; או שאנחנו חושבים על משהו, כמו נוזל כביסה מרוכז – הרבה דברים במקום קטן. או – שאנחנו חושבים על לשמור על משהו עם משהו: התודעה עם הנשימה. וזה בהחלט חלק מהעניין, להשאר ביציבות עם משהו. אבל זה לא הכל, וזה הכי טוב, במובנים מסויימים, לשמור על המילה המקורית, שאומרת משהו מאוד יפה. אפשר לומר: יציבות של התודעה, בהחלט. איסוף. התודעה וההכרה מרגישות אסופות, לא מפוזרות. איחוד זו מילה טובה. ובעיקר – איחוד של תודעה וגוף. יש תחושה של הגוף והתודעה מתאחדים, באים יחד לאחדות, כאשר הסמאדהי מתפתח. עומק של מדיטציה, אחד המורים שלי היה אומר, ויש, אכן, תחושה של העמקה כשמפתחים את זה. עידון הוא חלק מזה. התודעה מתעדנת; זה מעניין. מה בקצה השני של סמאדהי? נניח, התקף טנטרום; זה לא מצב מעודן כ”כ של תודעה. דברים די גסים, צבועים בשחור ולבן. כשמרפים מזה, התודעה נעה לעבר יותר ויותר עידון. וככל שמעמיקים בסמאדהי – יותר עידון של התודעה וההכרה. אז אנחנו יכולים לדבר על מצבים מובחנים של העמקה, הג’אנות, ואני לא אכנס לזה היום. אבל כאן נתייחס לזה כרצף – התודעה נעה לאורך הרצף הזה. וזה מסע של חיים, שאין לו סוף; אנחנו ממשיכים להעמיק בזה. ועבורי, החיות של הדרך נשענת על המשך של הגילוי והחקירה של עומקי התודעה. זה זמין לנו כאנשים ומודטים – ללכת במסע הזה אל מעמקי ההכרה.

היתרונות של סמאדהי

בתמונה הגדולה – סמאדהי מביא הרחבה של התפיסה. התפיסות שלנו בחיינו: אני כאן, אתה שם, יושבים כאן; התפיסות האלו מתחילות להתרחב ממובנן הרגיל. ודרך ההתרחבות הזו – באה רספטיביות, באיטיות, בהדרגה. התחלות של הפתחות לתחושה אחרת של ‘מהם דברים’.

תחושה עמוקה של מנוחה עם ההעמקה של הסמאדהי. הגוף, הלב מוצאים מנוחה עמוקה. כשסמאדהי מתפתח לאורך החיים, אנחנו יותר זמינים לעצמנו, לאחרים. ויש רעננות של גילוי שמגיע עם זה; רעננות של תפיסה. אפשר לראות את החיים באופנים חדשים, שונים מאוד.

בד”כ עם סמאדהי, אנחנו חושבים על אובייקט אחד, ושהמשימה היא לשמור את המיינד שם: מטא, נשימה, חמלה. להשאר עוד ועוד, והסמאדהי מעמיק. אבל המילה יותר רחבה, ולמישהו יכול להיות תרגול ויפאסנה, ועדיין יהיה שם סמאדהי, בגלל האיסוף וההעמקה.

בד”כ המיינד נע עם האובייקטים של החוויה, באופן לא מועיל. נתפס במשהו, חרד ממשהו, דוחה משהו. כשהמיינד ביחסים עם החוויה שהם פתוחים ולא מיטלטלים – בתרגול נשימה, מטא או ויפאסנה, אז אפשר לומר שזה סמאדהי. אי-הטלטלות ופתיחות. 

אם אנחנו חושבים על המיומנויות השונות שאנחנו יכולים לטפח כאנשים… זה די מדהים. חלקן עוצרות נשימה. אם חושבים מה זה דורש לנגן קונצ’רטו לפסנתר היטב, או לכתוב אותו, או אם חושבים על דיוויד בקהם… מדהים. והטווח ממש מדהים. אני לא יודע אם עשיתם את זה כשהייתם ילדים, אבל אפשר לערום מטבעות על המרפק, ולנסות לתפוס אותם. השיא העולמי הוא של 104 מטבעות. הבנאדם כנראה ממש השקיע בלנסות לפתח את זה. מדהים. מבחינה דהרמית, השאלה היא – אילו מיומנויות באמת שווה לפתח? אני דווקא מעריך את בקהם, אגב. אבל לעצמנו – צריך לזכור שיש לנו זמן מוגבל, הזמן שלנו ייגמר. ויש לנו אנרגיה מוגבלת. מה שווה לפתח? אנחנו לעתים קרובות לא מעריכים מספיק את הכוח של סמאדהי. הבודהא ביקש, שוב ושוב, לפתח את זה, את המיומנות הזו.

במערב עד כה, הדהרמה מאוד צעירה, ועד כה הפוטנציאל של האזור הזה של התרגול לא מוצה. היה דגש על התמקדות בפרטים קטנים, וזה לא מה שסמאדהי אומר, והבודהא לא דיבר עליו כך. העניין הוא של האיסוף, האיחוד של התודעה. ועם זה, לאורך חיים או ריטריט – מגיעה רווחה יוצאת דופן. אחד הפירות היא רווחה נפלאה. וריפוי. ריפוי של הגוף, הרגשות, התודעה. איכות החיים, כשהמיינד מתבהר ומתאחה – איכות החיים משתפרת באופן מורגש מאוד.

סמאדהי מביא איתו תחושה של יציבות לחיינו. אז אם אנחנו מעורבים בפרוייקטים יצירתייים ארוכי טווח, כמו כתיבת קונצ’רטו לפסנתר, זה דורש הרבה יציבות – לבוא כל יום, ולהמשיך ולעשות את זה עוד ועוד. כל סוג של פרוייקט יצירתי, אמנותי או לא. או בשירות – בעבודה או התנדבות, או עם משפחה או חברים, הביטוי בפועל של אהבה וחמלה דורש יציבות. והסמאדהי נותן לנו את היציבות הזו, של שירות או יצירתיות. גם במונחים של תובנה. יש משהו בסמאדהי, בהיותו הקרקע הטובה ביותר לתובנות לפרוח עליה. כמה פעמים היינו בריטריט, וממש הבנו משהו. דפוס, או את הארעיות, וראינו משהו ממש בבהירות. והריטריט נגמר, ויום אחרי זה זה רק זכרון. סמאדהי זו קרקע פוריה לשורש הזה, ותובנות יכולות להיות משהו שעובדים איתו וחיים אותו.

בשנה הראשונה שעשינו את הריטריט הזה, ובנקודה כלשהי, בשני-שליש הריטריט, הוא אמר – יש סמאדהי נחמד מאוד, איסוף בהירות וריכוז, והוא אמר: ‘אני חושב שעדיף שלא יהיה לי ריכוז טוב, כי כשאעזוב, בחיים, המיינד מפוזר, ואני רוצה להביא מטא באופן הרגיל של המיינד שלי, אחרת זה לא ריאלי’. היה הרבה יושר שם. אבל סמאדהי מאפשר לדברים להכנס לרמת התאים, כשהמיינד רגוע. מטא, כמו תובנה, יכולה להכנס לתאים, להפוך לטבע שני, כשהסמאדהי מעמיק. אז כן, לישם מטא וחמלה כשהמיינד מפוזר, אבל יש משהו בלשהות עם מטא כשהמיינד מיוצב – זה מרווה את היישות ברמת התאים. מישהו אמר – היום אנחנו באים לריטריט, ושמים לב בעיקר להיפך. המיינד נסחף מכאן לשם. זה נורמלי. יש לנו הרגל של חיים שלמים של לא ממש לתת תשומת לב טובה. זה בסדר. ואנחנו יכולים להתחיל לעבוד עם זה.

מה תומך במסאדהי?

יציבות

אז רק היציבות של להגיע לישיבות והליכות, ההמשכיות של התרגול. זה כבר התחלה של סמאדהי. היציבות של הצורה החיצונית היא סוג של סמאדהי, וזה מתחיל, היציבות הזו, לחלחל לישות. הישות מתחילה להיות יותר יציבה. רק מלהגיע. לא משנה איך מרגישים. אתה קם, בחוץ או כאן, ולא מרגיש טוב, או קצת עייף. מובן. אבל יש משהו ביציבות, לא משנה איך מרגישים, יש יציבות, וגם כוח. כוח של תודעה, זה גם פן של סמאדהי, כוח גמיש, ולא נוקשה. כוח עמוק ורך של תודעה, וזה מתחיל לחלחל ליישות רק מלהגיע. לתרגל עם כל מה שיש.

משפטים

ובתרגול – לחזור למשפטים, לגוף, לאובייקט, שוב ושוב ושוב. אנחנו מגשימים את ההתמדה והכוח, וזה ימצא את הדרך שלו אל היישות. ועם הזמן – להשאר יותר עם המשפטים, עם מושא המדיטציה.

שמחה

אז, אחד הפירות של סמאדהי, ואני מדבר על משהו בטווח הארוך, ובטח תשימו לב בריטריט הזה; וזכרו – אני מדבר היום, אבל נסו לשמור את זה באחורי התודעה לכל הריטריט. אחד הפירות של סמאדהי היא שמחה. הבודהא דיבר על זה שוב ושוב ועל החשיבות של זה. לאחרונה, בשנים האחרונות בדקו מודטים, ומצאו שמודטים שמחים יותר מאנשים שלא-מודטים. משהו באונה הקדמיית ימנית, שקשורה לרגשות חיוביים, היתה פעילה יותר, או משהו כזה. והשמאלית, הקשורה ברגשות קשים, פחות. אז ככלל – מודטים שמחים יותר, אבל למודטים שעשו לפחות עשרת אלפים שעות – יש קפיצה ענקית בגרף. זה די הרבה. הרבה יותר משתעשו בריטריט הזה. אבל רק לומר – תמשיכו… ובהחלט, הבודהא, לפני אלפי שנים, מאוד בהיר לגבי זה: סמאדהי, בטווח הארוך, בונה אושר, אין ספק. והוא אמר עוד משהו מאוד מעניין. להיפך: מישהו שאל אותו: מה הכי מזין סמאדהי? ובלי למצמץ הוא אמר שמחה. אז זה מעניין. היא מגיעה מסמאדהי וגם מזינה אותו. זה מעניין. כמתרגלים, במיוחד בריטריט כזה,  צריך לדאוג לאיזו רמה בסיסית של שמחה, מאוד פשוטה, שצריך להזין. להטות את התודעה לרווחה והזנה.

פתיחות והערכה

אז איך עושים את זה? האם אפשר להיות בריטריט בפתיחות מסויימת. לפעמים אנחנו בריטריט, ואנחנו, בגלל הרגל, או בגלל ששמענו שכך צריך – יש מין התכווצות: ‘אני אהיה ממש טוב במיינדפולנס שלי’, והעיניים לרצפה. האם יכולה להיות פתיחה, רספטיביות, והכוונה של התודעה להערכה. אז יש הרבה דברים, כאן ועכשיו, היום, בריטריט הזה, שאפשר להעריך. הרבה דברים. יש שמונה מנהלים נפלאים שמזינים אותנו ומשגיחים עלינו. יש לנו את היופי של האזור פה, של הטבע. יש לנו את הלימוד. איך זה יהיה להביט סביב: מי כאן, מי מתרגל איתי, מיהם האנשים הנפלאים האלו, מתרגלים איתי ותומכים בי. איזה יופי, וכמה יותר קשה זה היה אם היינו פה לבד. אז בארוחת הצהריים הביטו סביב. לפעמים אתה רוצה להיות עם עצמך, וזה מתאים, אבל לעתים אחרות – הביטו סביב, והאם אפשר להעריך את היופי הזה, ואת התמיכה של אחד בשני בשתיקה, בלוח הזמנים וכל זה. הוקרה. להזין הוקרה. ולקחת זמן מה ביום להטות את התודעה כך, ולחשוב על כל מה שמאפשר לכם להיות כאן שלושה שבועות. הוקרה על זה.

פשטות

מה עוד מזין את רמת הבסיס הזו של שמחה? אולי פשטות. להרפות לפשטות של להיות כאן. אהבה לדהרמה. לאנשים מסויימים זה ממש חזק – האהבה לזה שישזמן לתרגל, לאפשרות לשמוע את הלימוד, להיות בסביבה כזו. טבע. קחו את הזמן להיות ניזונים מהטבע, ליהנות ממנו.

עבודה עם קשיים

לאורך זמן ובהדרגה, האיסוף, הריכוז, האיחוד – הסמאדהי הולך ומעמיק. זה לא קורה, אף פעם, באופן לינארי. אם מישהו נכנס לראיון ומדווח על נסיקה יציבה וחלקה למימדים אתריים של חסד… זה לא ריאלי. זה יקרה בצורה מאוד לא לינארית, עם הרבה עילות ומורדות. כך התודעה עובדת. יש את המכשולים ואת הקשיים שאנחנו חווים. למדו לצפות לגלים. הם בגדר נתון. למדו לקבל אותם. כלומר, לקבל שהם שם, זה לא אומר – לשכב ולתת להם לכבוש אותך ולהתוות את כיוון ההכרה שלך ליומיים או שלושה. אבל לקבל שהם שם, כמאפיין של התודעה. לפעמים זה עניין של פשוט לראות אותם, להיות סבלניים, להבחין. ולפעמים להיות ממש אקטיביים. הבוקר נתנו הרבה דרכים פעילות לעבודה איתם, בהקשר של לקבל אותם. ללמוד לעבוד איתם. ושתי הנקודות הכלליות מהבוקר: אם זה אפשרי שהם לא ‘יעשו עליך סיבוב’. להכיר בזה שזה מי שנמצא, המכשול הזה והזה, ולא להתפתות או להסחף לסיפור או לתוכן של מה שנראה שקורה, השתוקקות, סלידה או ספק. לראות אותו כמי שהוא, לזהות את זה. זה ענק, זה חצי מהקרב נוצח כך. ולא לקחת אותם אישית, ולא לשפוט את עצמך בכלל נוכחותו של מכשול. כאשר אנחנו שופטים את עצמנו, אנחנו מוסיפים שמן למדורה. האם יכולה להיות גישה של טוב לב? כל הריטריט הזה רווי, ככל שניתן, בטוב לב. מכשולים באים, וזה קצה, או חצי יום קשה, כמה אדיבות יכולה להיות שם, כמה טוב לב, במקום תגובתיות?

תמלל ותרגם: יהל אביגור