רוב ברבאה – עבודה עם הגוף הרגשי, הנחיות שניות

ההנחיות האלו, השניות מבין סדרה של חמש הנחיות שעוסקות בעבודה עם רגשות – ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט: the boundless heart. את כל ההנחיות אפשר למצוא בדף הריטריט בדהרמה-סיד: https://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

תחת השם: working with the emotional body.

אני מקווה שאתם יכולים לזכור מה שאמרתי בשיחת הפתיחה (אני חושב…) – ש-ההיפתחות של ההנחיות היא לא לינארית, אלא – אנחנו מוסיפים חתיכות של הפאזל, והן מגיעות כשהן מגיעות. התרגול ייעשה קל יותר. אם זה קשה – אז דעו שזה ייעשה מוכר ופשוט יותר. הבוקר אני רוצה לגשת לקשיים שונים, ולאופן בו  אפשר לגשת אליהם, ולהוסיף עוד חתיכות של הפאזל.

קשיים יעלו, וזה משהו שצריך להניח. והשאלה היא: מה הגישה שלי, ומה אני עושה איתם? ולזה אני רוצה לגשת היום. אז הדבר הראשון הוא: עייפות, או המכשול של עצלות וכבדות. מין עמימות, כבדות, ישנוניות שמגיעה. כריס דיבר על זה, והציע כמה תגובות אפשריות – ל-איך להעלות את האנרגיה, ואני רוצה להוסיף עוד דבר, לגבי התרגול הספציפי שאנחנו עושים. עייפות זה מצב מנטלי מאוד מעניין. לפעמים מישהו הולך או יושב, ומרגיש ממש עייף, מלא בעייפות. הכל בי עייף. גוף, תודעה, נשמה. הכל עייף. ולעתים אנחנו באמת עייפים, צריכים לישון, יש משקע של עייפות שמגיע איתנו לריטריט. אבל אם אני מתחיל לחקור את העייפות לאורך הציר המרכזי – אני מגלה משהו מאוד מעניין. אם אני מחפש את העייפות – לא כל כך פשוט למצוא אותה. לעתים קרובות מה שאני אמצא – זה מתח, או כבדות מאחורי העיניים, וזה כל מה שאני אחווה, פיזית, מכל העניין של עייפות. וזה לא נעים. לא מייסר, כנראה, אבל לא נעים. קצת. משהו מאוד מעניין קורה. אז אם אני יכול לזהות את זה, העיניים הן גם לאורך הציר המרכזי, ואני יכול ‘לפתוח את הידיים’ של תשומת הלב, ולתת לזה להיות לא-נעים; להרגיש מה שזה – וכל ה’ענקיות’ של העייפות – יכולה להתבהר, ואז זו חוויה יותר קטנה, הרבה יותר בת-ניהול. אם אני ניגש לזה, וזה לא תמיד נכון, אבל מספיק פעמים כדי להיות מפתיע – אפשר לראות שיחד עם הכבדות הזו, או המתח מאחורי העיניים – יש סלידה, או רצון להפטר מזה. וזה מנפח את העניין (של העייפות), כך שהוא ממלא את כל הישות. תבדקו את זה, אולי זה יהיה כך ואולי לא – תבדקו. זה מאוד מעניין. הסלידה גורמת למשהו קטן להראות גדול, ובזה – יש תובנה ענקית. אז זה יכול להיות רלוונטי.

עייפות היא בעצם מאוד מעניינת. דיברתי עם חברה טובה, שאמרה שהיא עייפה הרבה, והיא הגיעה לאיזו תובנה שלמעשה – היא הרגישה שבגלל דרכים מסוימות שבהן היחסים בחיים שלה היו כרגע – היא ממתנת, ‘מבקבקת’ את החיות שלה. היא מרגיעה, מדללת – ומדחיקה את אנרגיית החיים. ואז היא מרגישה שאין לה אנרגיה, אבל זה לא בדיוק מה שקורה. לעתים קרובות – עייפות היא מתוך התנגדות. אני לא רוצה להרגיש משהו, או שאני מתנגד לכוח החיים שלי, לשפע שלי. וזה יכול להיות הרגל מאוד חזק, וזה מחלחל לחיים, ויום אחר יותר – מדחיקים את כוח החיים שלנו, ויש עייפות. זו רק אפשרות אחת, ואני באמת לא יודע – אבל עייפות היא, בדרך כלל – הרבה יותר מעניינת ממה שנראה במבט ראשון.

קושי אחר – אי נוחות גופנית, ואני אדבר על זה קצת. בואו ניגש לזה מהקצה הרדוד. אתה יושב, ויש גירוד. והיד, באופן טבעי – נשלחת ומגרדת. הפעולה הזו מבטאת: ‘אני רוצה להפטר מהגירוד הזה’. אנחנו לא חושבים על זה, אבל זו תנועה של סלידה. הגירוד קצת לא נוח. אז – להישאר שם, ו- ‘מה זה גירוד?’ האם אפשר לחקור את התחושה האנושית הזו? הידיים הפתוחות, מחזיקות וחוקרות: ‘מהי התחושה של גירוד?’ ומה קורה כשאני מביא את היחס הזה לחוויה?

וכמובן כשאנחנו יושבים והולכים – אי הנוחות יכולה להיות הרבה יותר אינטנסיבית, ויש כאב. זה מאוד רגיל. אז – להרגיע את שאר הגוף. כשהגב, כשהברך כואבים – באופן טבעי גם הפנים, הבטן, הכתפיים – יתכווצו. אז לרכך. זה יהיה מועיל. כי האינטנסיביות מוסיפה בעיה. ולשים לב: ‘איפה אין כאב?’ אולי יש לי כאב בכתף, ותשומת הלב נשאבת לאיפה שיש בעיה. וזה לא תמיד מועיל. אז – הכתף כואבת – איך תנוכי האוזניים? הבהונות? האף? הם כנראה בסדר. וזה נותן תחושה שיש יותר הקשר ומרווח. אז במקום להיתפס לאיפה שיש קושי, ולקשר שיש שם – לשים לב למקומות שהם בסדר.

או – להביא את התרגול שאנחנו עושים עם הציר המרכזי – לאיפה שהכאב. אז איך זה יהיה להביא את אותה תשומת לב קלילה, סקרנית – ולאפשר לכאב להיות לא נעים, שזה מה שהוא? ברגע הזה – ‘אתה יכול להיות לא נעים’. ויש שם אפשור וסקרנות. כחלק מזה – תשומת הלב יכולה לגשש קצת, ולהיכנס לכאב. להיכנס למרקם של הכאב עם תשומת הלב. ומה אני עשוי למצוא? כמו בציר המרכזי – אני יכול לראות שהכאב משתנה מרגע לרגע. יש לזה טבע משתנה, ארעי. למה זה חשוב לראות את זה? כי מה שאנחנו נוטים לעשות עם חוויה לא נעימה – זה להפוך אותה לגוש גדול, ולהמעך תחתיה. אבל אם אני יכול להשאר שם מרגע לרגע, ולראות שינוי – זה לא מוצק כמו שזה נראה. זה הגיוני? אז אני לא כ”כ מעוך מתחת למשהו שנראה מוצק. אני רואה מרווחים שם.

זה יכול להיות מועיל, כשיש אי נוחות פיזית – לפתוח את המודעות לרוחב גדול מאוד. כשיש קושי – תשומת הלב תיטה להתכווץ, וזה לא מועיל; אבל אם אפשר להיות עם הקשבה לצלילים, ועם המרחב של החדר – יש הקשר רחב יותר, וזה מאוד עוזר.

אני יכול להיעשות ער ליחסים שלי עם הכאב, ולעתים קרובות תהיה התנגדות אליו. אז אולי אני יכול להרגיע את זה טיפה – להרגיע את היחסים למשהו.

זה חשוב זה לא לאמץ את הגוף. יש כיסאות, ויכול להיות מאוד מיומן לגוון את התנוחה. זה לא מבחן סיבולת. אנחנו רוצים את התחושה שתשומת הלב שאני מביא לכל דבר – מועילה. אם אני רק מנסה לשאת כאב – יכול להיות שהדרך שבה אני שם לה לא מועילה. זה מימד חדש של תרגול: להתחיל לשים לב – מתי תשומת הלב מועילה, ומתי לא כ”כ. אני אומר על זה עוד, אבל מתחיל עכשיו.

אני לוקח סיכון של להעמיס אבל… לפעמים יש יכולת להביט במשהו בצורה מאוד אינטנסיבית וחודרת. האינטנסיביות של תשומת הלב חזקה. לפעמים זה מועיל, ולפעמים לא כ”כ. אני יורה על זה לייזר. לפעמים זה מועיל, אבל לפעמים לא. לפעמים יכולה להיות יותר רכות של תשומת הלב. וזה מאוד מועיל. אז אתם יכולים להרגיש לפעמים – מתי צריך תשומת לב אינטנסיבית, ומתי רכה? אז לפעמים – תשומת הלב יכולה להיות ממש עדינה. ממש רק לגעת במשהו. וזה עשוי להיות הרבה יותר מועיל מאשר להתבונן בו כמו קרן לייזר.

עכשיו, לפעמים, כמובן, וחלק מהאנשים אמרו את זה בקבוצות – אנחנו מנסים לעשות את התרגול הזה, ואולי זה חדש, ואני מסתכל ומרגיש: ‘אני לא מרגיש כלום’. בשביל רוב האנשים, רוב הזמן בחיים – זה מה שקורה! אנחנו לא במצב רגשי אינטנסיבי רוב הזמן, וזה בסדר גמור, ונכון לגמרי. אני בהחלט לא אומר: ‘אם אתה לא מרגיש כלום, אתה בהכחשה, ואתה בעצם יושב על הר געש, ו’כדאי שתתאפס על עצמך’. זו בהחלט לא ההנחה. תבדקו אם זו ההנחה שלכם. רוב הזמן אנחנו לא תחת רגש חזק. אז – האם אפשר להבין את זה, לראות – שאלו החיים שלי, לראות שאני לא תחת רגש רוב הזמן. מה התודעה עושה עם זה? אז – אולי אפשר לעזוב את המילה: ‘רגש’, ולחשוב במקום: ‘מהי החוויה לאורך הציר המרכזי’, אפילו לא לחשוב במונחים של רגשות. אז אם אני מסתכל – מה קורה בציר המרכזי, ואני יכול לומר: אני לא מרגיש שום דבר, ואני נכנס ורואה, ואז מתחוור: יש קצת כיווץ, קשר – מאחורי הגרון; או – מרגיש קצת דחוס מאחורי העיניים; או קצת לחץ בחזה; או – מרגיש פתוח ליד מקלעת השמש; הבטן מרגישה רכה; או – שזה מדגדג באזור רחב; או חמים. אולי המילה רגש היא מסנוורת קצת.

אולי אני נכנס, ויש תחושה של מרחב, חלל – אין שם כלום. אז אני נכנס ובודק – עם תשומת לב עדינה כמו נוצה – להרגיש את החלל באזור הבטן, ואז זה מתכווץ, ואז זה עובר – וחלל שוב – ואז עם החלל יותר בקלילות, ואז יש התמוססות, וזה מאוד עדין, אבל קצת נעים. זה משתנה, וההסתכלות משנה את זה. ההסתכלות היא חלק מכל העניין. ההתמוססות היא נעימה, ואולי אפשר להישאר עם הנעימות. אז אולי אני מסתכל, די מקרוב, וליד בסיס הגוף – יש קצת כיווץ, קצת החזקה… אולי אני עם זה, ובדרך בה אני עם זה, בגלל הגישה של לאפשר את הלא-נעים, זה יכול להתרכך קצת. יש ריכוך. ואני אני עם זה, ואני שם לב: זה מתרכך, ויש עדינות שמגיעה. איכות, אפילו לא רגש… ואז אני עם הנעימות, ואז צל של מלנכוליה, וזו מילה רגשית, אבל אולי אפילו לא לקרוא לזה כך – אלא רק ענן עובר. קלילות, חיות – של תשומת לב – ל-‘לא הרבה קורה’ – מתחילה לחשוף עולם. זה מה שאנחנו עושים, במובן מסויים – בכל סוג של מדיטציה – לומדים להיות מיומנים בתשומת הלב.

מצאתי פיסקה על הצייר פול סזאן, ואני לא זוכר איפה אבל… התקופות הארוכות שהוא בילה לבד, לומד סצנה ומצייר אותה, משנה את נקודת המבט מעט בכל יום – נעשתה אגדה אצל אמנים צעירים, אנשים היו שומעים על האיש הזקן המשוגע הזה, יושב ומסתכל עוד ועוד. הוא כתב לבנו ב1906: ‘כאן, על שפת הנהר, יש נושאים בשפע. הנושא, נראה מזוויות שונות, נותן לנושא עניין כל כך עמוק ומגוון, שאני חושב שאני יכול להיות משוקע בו חודשים, בלי לזוז ממקומי, אלא רק להתכופף קצת ימנה או שמאלה’. ואם אתם מכירים את הציורים שלו – הוא ממש אמן של התבוננות. אז סבלנות. אנחנו לא לוחצים, ומשהו מתחיל להיעשות רגיש למה שקורה.

אני רוצה לדבר על שימוש במשאבים, אבל אני אומר רק קצת ואמשיך בזמן אחר. אז דבר אחד:

אם יש רוגע יחסי, ולא הרבה קורה, אולי אפשר לשים לב – מה קורה אם אני משהה את תשומת הלב על החוויה של רוגע, או של ‘לא הרבה’. זה משהו בשבילכם לגלות. אני הייתי אומר שאם אני יכול לעשות את זה – התחושה של רוגע, החוויה של רוגע – גדלה על ידי תשומת הלב שלי. לפעמים זה ממש יכול להפוך לשלווה או חדווה – דרך תשומת הלב. ועם הזמן – אם אני אשים לב לפנים האלו של החוויה שבדרך כלל לא הייתי שם לב אליהם – חדווה תיעשה יותר ויותר זמינה. אבל זה מגיע מתוך השהיית תשומת הלב למשהו שהייתי מדלג עליו, כי הוא לא נראה ראוי לתשומת לבי. אוקיי, בואו נעשה ניסוי, אם אתם מוכנים. כנסו לתנוחת מדיטציה.

מדיטציה מונחית: שדה של מודעות גופנית

קחו קצת זמן להשתקע בגוף, לבסס תנוחה. להתחבר לתחושה של אדיבות, להזמנה הזו שלנו לעצמנו.

זה מה שאנחנו עושים. התרגול אינו דרישה, לחץ, תביעה – להוכיח את יכולותינו לאחרים. פשוט טוב לב, אכפתיות לעצמנו.

כשאתם מרגישים מוכנים – להיעשות מודעים לאיך זה מרגיש לשבת. התחושה של ישיבה.   

ולראות – מה קורה לאורך הציר המרכזי, מה מגלה את עצמו, מה דומיננטי – ולגעת בזה עם תשומת הלב. לגעת בזה עם הידיים הפתוחות. איפה שזה – לתת לזה להיות. לתת לזה להיות נעים, או לא נעים, או אף אחד מהם.

סקרנות, אינטימיות עם החוויה לאורך הציר המרכזי, איפשהו לאורכו.

בלי לחץ.

האם זה אפשרי להרחיב את המודעות, כך שיהיה מין בלון של מודעות, ואפשר להרגיש את המודעות דוחקת את הגבולות של הבלון הזה החוצה – כך שהוא נעשה קצת יותר גדול מהגוף הפיזי. יש מרחב של מודעות – סביב הגוף, כך שהיא גדולה יותר. ואנחנו מותחים את הבלון הזה של מודעות, מותחים את המודעות סביב המרחב שאנחנו קוראים לו גוף. אז כל הבועה הזו, הבלון הזה – מלא במודעות – בהירה, רגישה. להרגיש את המרקם של המרחב הזה, את הרטט שלו. איך זה מרגיש – כל המרחב הזה – כך שיש מודעות גלובלית של כל האזור הזה; כל הבועה הזו. למתוח את הגבולות של הבלון הזה. ואז רק להרגיש איך זה מרגיש – המרחב הזה. מהי האיכות? התחושה המוחשת? כאילו פותחים את הגוף את המודעות – לכל המרחב הזה של הגוף.

הבלון הזה ימשיך להתכווץ, שוב ושוב. זו נטייה טבעית. ואנחנו ממשיכים לפתוח אותו – כך שהוא יותר גדול מהגוף הפיזי, ואנחנו ממשיכים למלא אותו במודעות, כך שהמודעות חיה. איך המרחב הזה מרגיש?

הוא ימשיך להתכווץ, ואתם תמשיכו להרחיב, ולהרגיש את הרטט, את האיכות של המרחב הזה. בלי תביעה או לחץ; לתת לתשומת הלב להיות עדינה, למודעות לקבל את מה שקורה. להרגיש את הבלון הזה מלא במודעות. איך התחושה בתוכו? אז לפתוח את המרחב, למתוח אותו לרוחב הגוף. לתת למודעות למלא את המרחב.

כל הגוף כלול – בבת אחת. ידיים, רגליים, ראש – הכל בתוך הבלון הזה. רק להרגיש את המרקם שלו.  

לפתוח ולמתוח את המודעות. איך זה מרגיש? למה אתם שמים לב?   

אז אנחנו פחות מעוניינים בגוף האנטומי, ויותר בתחושה של כל המרחב הזה. האנרגיה של המרחב כולו. הרטט שלו.            

זה ימשך להתכווץ, ואתם ממשיכים למתוח את הבלון הזה.  

אולי בתוך הבלון הזה – יש אזורים שמרגישים אחרת אחד מהשני. לאפשר את כל זה. אולי אתם אפילו מודעים לציר המרכזי, בתוך הבועה הגדולה יותר, אבל בלי להתמקד בו כל כך. להרגיש, לשים לב – לאיך שזה. אולי כל המרחב מרגיש אחיד במרקם ובאיכות שלו.

שאלות ותשובות

איך זה היה?

(לא שומעים את השאלות, רק את התשובות שלו…)

ש:

ת: זה הגיוני שזה מרגיש פחות מפורט איכשהו. המודעות פה היא שונה מבתרגול הקודם – היא יותר פזורה, כללית, פחות מפורטת – וזה בעצם מאוד מועיל. אני לא יכול בדיוק למצוא לזה מילים, וזה ממש טוב.

ש:

ת: לחלק מהאנשים זה יהיה מאוד קל וטבעי, ולחלק קשה יותר. עם תרגול זה נעשה יותר ויותר קל. נחזור לזה.

עוד מישהו?

ש:

ת: אז איך לקרוא לזה? בועה, ספירה, ביצה? כדור אנרגיה?

מה שאנחנו עושים זה לשים לב באופן פתוח יותר. זה שדה שאני שם אליו לב, במקום נקודה. זה שדה שאני שם אליו לב.

ש:   

ת: כל הדברים האלו מאוד יצירתיים; אנחנו מגיבים באותו רגע למה שקורה. אם אני לא מגיב למה שקורה בתרגול – אני נתקע בקיר, או נרדם. אז – אני מגיב כך או כך, וזה נעשה משחקי, וזה נפלא. מאוד בקלות יכולה לעלות השאלה: ‘האם אני עושה את זה נכון?’ אבל אפשר במקום זה שתהיה תחושה: ‘אני מנסה דברים’. אז ניסית משהו, והיתה שם תגלית. אז לתת לעצמכם רשות לשחק ולנסות, זה יותר מבסדר. אז…

ש:

ת: זה הרגיש דומה למה שהרגשת בתרגול מטא. האם יש לזה מילים שאת יכולה לתת? אוקי, אז – נינוחות, מוגנות, רכות, חמימות. משהו כזה. נפלא. יציבות, ביטחון. זה מצוין. זה לעתים קרובות מה שקורה – כשאתה פותח את השדה כך, ומרגיש אותו – זה יותר נעים ממה שאנחנו נניח במבט ראשון. ומה שאת מתארת הוא מעניין: התודעה מרגישה את זה, אבל הולכת למקום אחר. אבל יש לה משהו טוב פה, אז זה עניין של לחזור, וליהנות מהמרחב הזה, מהתחושה הזו. לרחוץ בה. עם הזמן – התודעה מתרגלת לזה, וזה ממש משאב. להרגיש את זה כמה שאפשר, וזה נעשה מין מקום שבו התודעה שוהה, ולאחר זמן מה, לא כ”כ מעט – התודעה מתרגלת. להרגיש את זה, ליהנות מזה, ומשהו מתאחה כך.

ש:

ת: רוזאן אמרה – שבהתחלה היתה מין ‘ביצה’ כזו, ואז היא התחילה לגדול עוד יותר, יותר ויותר. אז אנחנו נגיע לזה עוד כמה ימים. עכשיו – הייתי מציע לשמוע לשמור את זה כאן, ולקבל את תחושת המשאב וההגנה שיש בזה. וכמו ג’וזף – יש אנשים שחשו שזה ממש מועיל, ויש – שזה ממש קשה. אנשים הם שונים בסגנונות תשומת הלב שלהם, וזה בסדר גמור. נכון לעכשיו – יש לנו את הציר המרכזי, ואת הבלון הזה – ואנחנו מפתחים את שניהם. בסופו של דבר הבועה הזו הופכת לממש משאב. לעתים קרובות אני עובד עם מישהו, ויש פחד בנוגע למשהו, לאיזה פצע עמוק מהעבר, וכשנפתחים לזה – יש תחושה ש’יש משאב’ ויש איזה כוח שם. זה יוצר תחושה יקרה של משאב, ואפשר לצלול אליו, לשאוב ממנו. וכך – לגשת למה שקשה, כי יש ‘מחסן’ של משהו יפה.

אז יש שני תרגולים – לבדוק: ‘מה קורה לאורך הציר המרכזי’, והשני – הבועה הזו. לפעמים – זה קורה שהבועה, באותו רגע – נותנת הקשר למה שקורה בציר המרכזי. אז אולי יש כאב לב, עצבות, והבועה עוטפת את זה, וממש עוזרת, כי יש משאב סביב הקשה. אבל תפתחו אותם בנפרד, ואולי לאט לאט הם ייפגשו. זה מרגיש בסדר?

אוקיי,

אז בהליכה – אותו דבר – איך זה מרגיש ללכת? אולי לבדוק את הציר המרכזי, אולי לעצור לשם כך. היו משחקיים וניסויים. או, לעתים – לעצור ולבדוק את הבועה הזו, או אפילו ללכת בתוכה. שחקו. דברים מסויימים יהיו לכם קלים יותר, ודברים יהיו קלים יותר או פחות בזמנים שונים.

:

עבודה עם הגוף הרגשי, הנחיות ראשונות

עבודה עם הגוף הרגשי – הנחיות ראשונות

ההנחיות האלו, הראשונות מבין סדרה של חמש הנחיות, שעוסקות בעבודה עם רגשות – ניתנו על ידי רוב ברבאה ביומו הראשון של הריטריט: the boundless heart. את כל ההנחיות אפשר למצוא בדף הריטריט בדהרמה-סיד: https://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

תחת השם: working with the emotional body.

בהנחיות האלו ישנן הנחיות עבודה, מדיטציה מונחית, ואז תוספת של הנחיות ומדיטציה נוספת.

יש מילה בסנסקריט ופאלי: צ’יטה. זה בד”כ מתורגם כ’תודעה’, אבל זה אומר גם: ‘לב’. כלומר – זה ‘לב ותודעה’, ואת זה אנחנו חוקרים. ואם אנחנו חושבים לרגע על הטווח העצום, כבני אדם, על הטווח מה שאנחנו יכולים להרגיש, מה שיכול לעבור דרכנו ולעלות עבורנו, הטווח הוא פשוט יוצא מהכלל. ענק. הגיוון של זה, העושר של זה. היכולת הזו של הלב האנושי. כל זה יכול להראות כמתנה אמיתית. וגם יכול להיות בעייתי, ללא ספק. אם אני עוד לא יודע איך לעבוד במיומנות עם הטווח הזה, זה יכול להיות בעייתי. אז זה תחום חקירה נרחב מאוד, ויש המון אפשרויות. אנחנו נכסה רק אזור אחד. אתחיל עם שאלה, בתור התחלה: מה אנחנו רוצים לעשות, מה היינו רוצים שיקרה ביחס לרגשות שלנו? מה אנחנו רוצים מזה? זו שאלה חשובה: מה אנחנו מנסים לעשות פה? אנחנו נחזור לזה, אבל אפשר לומר כמה דברים כבר עכשיו: יש לנו את העושר הזה, את היכולת הזו. ואולי אני רוצה את המלאות של היישות שלי. אני רוצה גישה לזה, ולא רוצה להרגיש שאני מגביל את הלב שלי. רוצה לב פתוח, אם להשתמש בקלישאה. אני רוצה את היכולת הזו, וזה עושר ומשאב עמוק עבורי. וזה כולל רגשות יפים, חדווה, ואני רוצה להיות פתוח לשלום, לאהבה, ליופי. וגם להיות יכול להפתח לכאב, ולכל מה שבין לבין. אז זה ממש לא המקרה, שאנחנו מנסים לא להרגיש. אנחנו לא בעסק הזה. וגם, אנחנו לא בעניין של להרגיש רק מה שאנחנו אוהבים. לפעמים, לימוד בודהיסטי מרגיש כאילו לשם זה הולך. האם באמת הייתם רוצים להיות חופשיים מתשוקה? זו שאלה מעניינת, אולי צריך לחזור לזה.

אז ארבעה דברים: 1. אני רוצה את הטווח הזה, זה חלק מהזכות הטבעית שלי כאדם – זה אחד הדברים שמאפשרים צבע, עומק, עושר, חיות. 2. אני רוצה להיות מסוגל ‘להיות עם’ הרגשות שבטווח הזה. 3. אני רוצה להיות מסוגל להתיר לדברים. כאשר דברים הם מסובכים, מבלבלים, אני רוצה שהדרך שבה אני רואה אותם תוכל להתיר אותם, כאשר זה מתאים. 4. ביטחון. הוא מגיע מתוך שלושת הדברים: ביטחון שהולך וגובר ביחס לחיים הרגשיים שלי.

לפעמים אני פוגש אנשים שמתרגלים מדיטציה עשורים. ויש משהו בלב שהם לא התקרבו אליו. יש איזה פחד מהאישיות. ויש לזה כל מיני השלכות על החיים, על איך הם במערכות יחסים, והתחושה שלהם לגבי עצמם, משום שאין את הביטחון הזה. זה דבר גדול להרגיש בטוח בזה. זה מביא חוסר פחד. חוסר פחד ממה שעולה דרכי ועבורי בחיי.

בגלל הדרך בה אנחנו חיים יש הרגל לא לפגוש את מה שעולה בחיי הרגש שלנו, לא להרגיש. תרבות של הסחות דעת. טלוויזיה, מדיה, אלכוהול. יש הרגל כזה, ויש לו השפעה ענקית. אבל אנחנו יכולים ללמוד להתקרב. אנחנו לומדים לשחות במים ה’רדודים’, ואז אפשר לשחות ב’עמוקים’.

מהו המגרש שלנו?

יש רגשות, ויש מצבי תודעה. רגש זה משהו כמו פחד, כעס, חדווה. משהו די חזק וברור. מצב תודעה זה דבר מעודן יותר. שעמום למשל. זה לא ממש רגש. אלא זה מצב של התודעה, של ההכרה. רוגע או עצבנות קלה הם מעודנים. מצבי תודעה: האם התודעה חשה אנרגטית, או מדולדלת. רגשות, אפשר לומר שהם תת-סוג של מצבי תודעה. זה מובן?

אז אנחנו צריכים לכלול את כל זה בשדה של מה שאנחנו חוקרים. אם אני לא מודע למצבים המעודנים יותר, כמו למשל: האם התודעה מכווצת או מרווחת וכן הלאה, אם אני לא מודע לזה, אז התודעה מתחילה להגיב אליהם. ואז זה הופך להיות המצע לרגשות מנופחים יותר, או לתגובתיות כלפי מישהו, או לקווי מחשבה שעולים. אז אני צריך להיות מודע ברמה המעודנת יותר. אבל זה לא רק שאני רוצה להיות מודע שאי מרגיש כך או כך. למרות שזה הרבה, ולי לקח הרבה זמן להיות מודע – מה אני מרגיש, ולהבחין בין הרגשות. למשל ההבדל בין להרגיש עצוב, ולהרגיש שאני שמשהו נוגע ללב. זה לא אותו דבר.

וזה גם לא רק שאני רוצה להיות מסוגל לחלוק, וגם לא רק ‘להיות עם’. כי לפעמים ה’להיות עם’ יכול ליצור בעיות. אנחנו רוצים להיות מסוגלים ‘להיות עם’ באופן מועיל, ולחקור: מהו המרקם של החוויה? מהם היחסים שיש לי עם החוויה? האם אני יכול לשחק עם זה? להביא פרספקטיבות, נקודות מבט על החוויה? מה ההקשר של החוויה? המשאבים שאני מביא? ההנחות שלי? כל זה ממש מכריע. וכל זה מביא הבנה של הרגשות. הלב והתודעה מבינים משהו. וכל זה עוזר ללב לגלות את מה שצריך להתגלות.

אז התרגול שנתחיל איתו הוא: להתכוונן ולהתמקד במצב התודעה שמופיע, דרך הגוף. אם אני אשאל: ‘איך אתם יודעים שאתם כועסים? או משועממים? מה אומר לכם? מה מרכיב את זה?’ זה די מעניין. לעתים קרובות מאוד, עם מצבי תודעה הגוף מרגיש משהו. הוא רוטט בדרך כלשהי. אז יש חוויה גופנית. אולי יש מחשבות, קווי מחשבה הולכים עם רגשות מסוימים. מחשבות כועסות, או דיכאוניות נובעות ומזינות מצבי תודעה מקבילים. יש את המרקם של התודעה. מכווץ, דחוס, או מרווח? אנרגטי ובהיר או עמום ומדוכא? המרקם של התודעה אומר משהו על מצב התודעה. התפיסות, פרספציות שיש לי כשאני במצב של כעס, דיכאון, או של אהבה הדרך בה אני רואה את עצמי ואחרים – צבועה על ידי איך אני מרגיש, אז התפיסה מראה לי מה אני מרגיש. ולכל הדברים האלו אני מגיב. אוהב או לא, מנסה לדחות או זה או לשמור על זה, ומה אני חושב על זה. תמיד יש זרם של כל הדברים האלו, שמתרחשים.

אז, האם האופן שבו אני ‘עם זה’ עוזרת או לא? כי לפעמים יש תגובות שמהדקות את הקשרים. אני שונא את מה שקורה, מניח שזה אומר עלי משהו, רוצה שילך. ואז אני מגיב בדרך ששופכת שמן על המדורה.

דבר אחד, שאני רוצה להציג עכשיו: אנחנו שמים לב לרגש, וכאשר, ואם יש לנו צרות עם רגש, כשאנחנו מרגישים overwhelmed ודברים מרגישים מסובכים, פירוש הדבר הוא: שהאנרגיה של הרגש היא גדולה מהאנרגיה של תשומת הלב. תשומת הלב והאנרגיה שלה טבעה בתוך הרגש. כשאני כועס יש הרבה אנרגיה. וגם דיכאון הוא מצב שנצורה בו הרבה אנרגיה, למרות שזה מרגיש הפוך. האנרגיה הולכת ל’ללכוד את זה בפנים’. ומנגד – תשומת הלב יכולה להיות עם מעט אנרגיה, או מאוד אנרגטית.

אפשר לחשוב על זה כמו הנדנדות בצורת מאזניים, שמיועדות לזוג ילדים: כשהאנרגיה של הרגש גדולה, וזו של תשומת הלב נמוכה זו של הרגש תתגבר. אבל אם אני יכול להעלות את האנרגיה של תשומת הלב היא תגבר על האנרגיה של הרגש, ותשנה את האיזון. אם לרגש יש יותר אנרגיה מתשומת הלב, אני שוקע. כאשר לתשומת הלב יש יותר כוח אז אני במקום טוב, אני יכול לעבוד. ושם קצת שלווה נכנסת למצב, קצת ביטחון, וקצת מתיקות סביב מה שקורה. ואז משהו יכול להעמיק, ותשומת הלב יכולה לפתוח דברים בצורה טובה. אבל אם זה הפוך אז קשה לעבוד שם.

אנחנו, פה, מתמקדים כל הזמן ברגשות בגוף, ומשאירים שם את תשומת הלב. בואו נדבר על הגוף הזה קצת. בדרך כלל, כשיש רגש, יש השתקפות של הרגש הזה בגוף. כעס יביא לחץ וחום, פחד, פרפרים, חדווה או אהבה מרגישות אחרת. ברגש לא נעים, ככלל התחושה הגופנית תהיה לא-נעימה. כשיש חדווה או אהבה זו תחושה נעימה של הגוף. לפעמים אנחנו אפילו לא שמים לב. רגשות רבים, אני לא יודע אם שמתם לב, משתקפים בעיקר בציר המרכזי של הגוף. אנחנו מרגישים רגשות סביב הלב, בגרון, בפה, בבטן, לפעמים בראש. במקום כלשהו לאורך הציר הזה. אנחנו רוצים להתכוונן: מה נפתח, מה מביע עצמו שם, לאורך הציר הזה, לאיפה שתשומת הלב נמשכת. מה זה? איך זה מרגיש? האם אני יכול להיות קרוב לזה? לגעת בזה עם תשומת הלב? זה כאילו כפות הידיים פתוחות, האחד ליד השנייה, ומחזיקות בעדינות את האזור. אנחנו, עם תשומת הלב, מחזיקים את החוויה שעוברת. לא לוחצים, אלא מחזיקים. זו דרך אחת, ולא היחידה. אנחנו רק מתחילים שם, בגוף, כי זה הכי פשוט. לפעמים אנשים חושבים: זה רגש מאוד מורכב שקורה פה, והם קצת מפחדים להיות פשוטים, כדי לא לאבד את המשמעות והסיפור. אני חושב שזה מאוד חשוב, המשמעות שאנחנו נותנים לדברים, והם לנו. אל דאגה – אנחנו לא נאבד את המשמעויות, אנחנו יכולים לאפשר לתרגול הזה לפשט את מה שקורה. זו רמה פשוטה של הדבר המורכב שאנחנו קוראים לו רגש. ובגלל שזה פשוט, ותשומת הלב לזה היא פשוטה אנחנו מתחילים משם.

זה גם לא יותר מורכב מתרגולים אחרים, פשוט קצת אחר. אז, בואו נתרגל יחד.

מדיטציה מונחית:

תנוחה נוחה – זקיפות ורוך. תנוחה של ערנות ופתיחות יחד.

להרגיש את הפנים, אם יש נוקשות – סביב העיניים, הפה, הלסת – ולהרגיע.

וגם את הצוואר והגרון,

הכתפיים,

הזרועות,

הגב עליון,

החזה – לתת לזה להיות, ולהרפות

הבטן תחתונה – לתת לה להיות נינוחה, להיתלות בחופשיות.

איך זה מרגיש – לשבת? מה החוויה של ישיבה?

תחושות המגע עם הכיסא, הכרית? התחושות הפשוטות.

לקבל את התחושה של המגע עם הרצפה.

כל הגוף יושב. ואתם חיים לחוויה של ישיבה.

אפשר לקחת כמה שאיפות, ולהיות עם הנשימה. כמה נשימות, אם זה מועיל.

ואם זה אפשרי להיות ערים ל-מה מצב הלב? מה מצב התודעה? מה הרגש, או המצב המנטלי?

מה קורה בגוף, אולי לאורך הציר המרכזי – מהי החוויה?

ולהתמקד – בגוף – בביטויים של המצב של הלב כרגע.

אפשר לעזוב את הנשימה, אם זה ההרגל שלכם, ורק לשים לב: אולי זה באזור הלב? אולי בבסיס הבטן? בבסיס הגוף? באגן? בראש? האם יש משהו קצת יותר מורגש שם – האם אפשר לתת לזה להיות?

האם אפשר לאפשר לזה להיות בדיוק כפי שזה ברגע הזה?

האם אפשר להתקרב עם תשומת הלב לשם, כך שתהיה אינטימיות עם החוויה? מה שהיא לא תהיה.

לאפשר, ולהתקרב, לגלות. הידיים פתוחות ומחזיקות; לאפשר ולגלות.

לשים לב להשתנות של החוויה, ולתת לה להשתנות, לתת לה לנוע דרך המופעים השונים שלה. לשים לב לאיכויות השונות, לחוויות השונות. אז – מהי החוויה בגוף לאורך הציר המרכזי, או איפשהו בו? מה אתם מרגישים, ברגע הזה? לראות אם אתם יכולים להתקרב לחוויה ברגע הזה, ולהישאר סביב מה שקורה. להתחבר ולאפשר. לדעת, להחזיק – בעניין.

היו סבלניים עם עצמכם. זה טבעי שהתודעה תנדוד, ואנחנו מחזירים אותה בחזרה.

אולי יש הרבה מחשבה, ויש תחושה שהתודעה מלאה בחשמל סטטי. לא בעיה בכלל. איך זה מרגיש בגוף? איך התזזית הזו, המחשבות – מרגישות בגוף? המחשבות הן לא בעיה. אולי זה בראש – כלחץ, או תזזית. לכלול את זה. להתכוונן – שוב ושוב.

תראו אם אתם יכולים לשחרר כל הנחה מוקדמת שאולי יש לכם על ‘מה אתם אמורים לחוות’ או להרגיש, או איך התחושות אמורות להיות. לגמרי פתוחים. אולי יש משהו מכווץ, לחוץ, כמו קשר. זה בסדר כמור – תנו לזה תשומת לב מגיבה, עדינה, מעוניינת. אולי במקום אחר מרגיש רך? אז – איך זה לחקור רך, ואת התחושה של זה, או פתוח? או קליל, או כבד? תחושה של בהירות, או חשיכה, או צבע אחר? אז שימו לב לזה, וחזרו לתחושה בגוף. כל דבר. מתכתיות. פאזיות, תחושה של חשמל סטאטי. תערובת של מר ומתוק. כל דבר. אולי יש חוויה של ‘כלום’ לא נמצא שם. איך זה מרגיש? האם אני יכול לשים לב לזה? אז כל מה שזה  זה בסדר, ראוי לעניין שלי, לתשומת הלב שלי.

הרחבה של ההנחיות

האם זה מרגיש הגיוני?

כשאנחנו עושים את זה, מאוד בקלות אנחנו מביאים ציפיות לא מודעות. אני מביט לשם, ומצפה לראות משהו ברור. מצפה שאני אכנס ואוכל לומר: הרגש הוא x, וזה בהיר, ואולי אני מצפה שזה יהיה יציב. יש לי חוויה יציבה של x, ואז אני מסמן וי, ומרגיש טוב. יכול להיות שזה יהיה כך. אבל ממש יכול להיות שלא. ואז אני יכול להרגיש מאוכזב: ‘זה היה אמור להיות בהיר, או יציב’. אבל מאוד סביר שזה לא יהיה בהיר. ובטח שלא יציב. אם אני אראה משהו, וזה ירגיש כמו משהו לא-ברור, עמום, ומשתנה – זה מושלם! אז – האם זה אפשרי לשחרר מהדרישה הזו או ההנחה הזו? אם היא שם. ולחקור את ה’גרעין’ של החוויה, ואז כל העניין נעשה חופשי יותר. זה מעניין – אני לא יודע אם שמתם לב, אבל אולי – שמתם לב לציפיה כלשהי? או לחץ, או תביעה או הנחה? אנחנו נדבר על זה עוד. כי זה שם, וזה מאוד חשוב, יש לזה השפעה ענקית. האם שמתם לב שכל החוויה השתנתה? לעתים רחוקות דברים נשארים אותו דבר. בכל חוויה יש גלים, וזה מאוד מועיל לנו. במקום לצפות שמשהו יהיה יציב, לדעת שיהיו גלים. גלים בחוויה, ואולי אני רוצה שזה יישאר אותו דבר, כדי שיהיה יציב ובהיר, אבל זה לא. גם כשמשהו אינטנסיבי – יש לו גלים. זה חשוב לנו, כי זה אחד הדברים שיוכלים לגרום לנו להרגיש בטוחים. אולי כשהייתם ילדים, בחוף הים, הגלים היו מגיעים, ואתה לא בטוח: ‘האם הגל הזה ייקח אותי?’ ואז אתה לומד – אני יכול לרכב על הגל הזה! הוא ייעלם, ואחד אחר יבוא. וזה אפילו כיף. המים באים, והולכים – עולים ויורדים. ואני לומד לבטוח, ולדעת שלא אטבע. יש רגשות שמרגישים כ”כ קשים, ואנחנו מרגישים שזה יותר מידי, וחלק מה-יתרון של לראות את השינוי – שזה הופך את הדברים ליותר ברי-ניהול.

אז בואו נתרגל עוד חמש דקות

אז שוב – להיכנס לתנוחה, ולהרגיש את עצמכם בגוף. להרגיש את הפתיחות של הגוף, ואת הרוגע שלו. במיוחד אם יש עייפות – הזקיפות יכולה להביא עירנות.

ואז לראות את כל זה כתנועה של טוב לב לעצמי וללב שלי. תנועה של טוב לב – להתחבר, בפנים – למה שקורה. מה קורה, מה מצב הלב עכשיו? מה מושך את תשומת הלב, אולי באופן שקט – בציר המרכזי? מקצה הראש ועד הבסיס. למה אני יכול להתכוונן? לשחרר את ההנחות המוקדמות, את התביעות, ולאפשר למה שנמצא שם. לראות אם זה אפשרי לגלות את זה קצת עם תשומת הלב, לגעת בזה עם תשומת הלב.

אז אם מה שקורה לא נעים – זה בסדר גמור, תנו לזה להיות כך. או אם מה שקורה לא ברור, ומעודן, וכמעט ולא קורה כלום – זה ממש בסדר. מאוד מועיל לשים לזה לב, לאיך שזה מרגיש. לגעת ולאפשר. תשומת לב כמו ידיים פתוחות, יחד.

לתת לזה להיות, להתקרב, להיעשות אינטימיים עם החוויה בגוף – שמשקפת ומביעה את מצב הלב, המיינד, ההכרה – עכשיו.

להתחבר, ככל שניתן, להיות מעוניינים.

סיכום

לחלקכם זה יהיה חדש, לחלקכם מוכר. אנחנו רק מתחילים לחקור, להיות במגע, ככל שניתן – בלי הנחות מוקדמות, ולהכיר את החוויה, ולהתכוונן, להתמקד. מה קורה כאשר אנחנו עושים את זה? מה שאמרתי על היחסים בין האנרגיה של תשומת הלב ושל הרגש. דרך אחרת לומר את זה (זה עניין די משמעותי): כשיש רגש קשה – אנחנו מרגישים שאנחנו ‘בו’, שהוא קורה לנו, ואנחנו מביטים בדברים מתוכו. בתרגול כזה – הרגש – נעשה מושא, אובייקט – של התודעה. בגלל שאנחנו מוצאים משהו להתמקד בו – אנחנו רואים אותו כדבר ‘במודעות’. וזה עושה הבדל עצום. למה? כי המודעות ‘גדולה יותר’ מזה, כי אני רואה את זה כאובייקט. ועם זה אני לא שוקע, לא מוצף ברגשות.

נעשה גם מדיטציה בהליכה בקורס הזה, וגם ההנחיות למדיטציה יתווספו. אבל נכון לעכשיו – אני מבקש שתמצאו מסלול, ולכו בין שתי נקודות. ולהרגיש – כאובייקט להיום – איך זה מרגיש ללכת? בהתחלה – איך זה מרגיש לעמוד? החוויה ברגליים, בכל הגוף? ואפשר ללכת בכל קצב שמרגיש מועיל, ואיך זה מרגיש ללכת? אולי להרחיב את המודעות לכל הגוף. בסוף צד אחד – עוצרים, לכמה זמן שרוצים, מסתובבים; מרגישים איך זה מרגיש, והולכים בחזרה. ובנוסף לזה – אם אתם רוצים להכניס את מה שעשינו עכשיו, בישיבה – תרגישו חופשיים. אז הולכים, או עומדים – ונותנים תשומת לב לציר המרכזי, ומגלים את זה – את הציר המרכזי, את תחושת הרגש בגוף. זה מרגיש בסדר?  

בבית ביקום

רוב ברבאה: בבית ביקום

רוב ברבאה נתן את השיחה הזו ביומו השלישי של ריטריט בנושא עבודה עם רגשות, בשנת 2011. את השיחות מהריטריט כולו אפשר לשמוע בקישור הזה:http://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

במשך מאה או מאה חמישים שנים, אני לא בטוח בזמנים המדויקים – אבל מזה מאה או מאה וחמישים שנים – ישנו זרם של הוגים בחברה המערבית שהתבוננו בניכור שמזדחל ומתפלש לאופן בו אנו חשים, וחלקם גם העלו רעיונות שאולי יצרו את הניכור הזה. אז אם חושבים על מרקס, והמבט שלו על הניכור מהעבודה, והתחושה שהיתה לנו בחברה – של להיות מחוברים לעבודה שלנו, למה שהיא היתה, ולפירות עבודתנו – אז עם המהפכה התעשייתית קרתה ההפרדה הזו. פרויד, וכל התחושה שיש לנו קיום של קצה קרחון בקודקוד של תת – מודע שאנחנו לא יכולים לדעת ישירות, שהוא הרבה יותר גדול מההכרה של האגו, ובהשקפה שלו – זה מאיים. ניכור מעבודה, וניכור מעצמנו – מהעומק של עצמנו. ההיעלמות, בחברות מערביות רבות של האמונות הדתיות המובנות מאליהן – שהיו כל כך נפוצות – כולם האמינו באלוהים – וזה נעלם. והפילוספיות האקזיסטנציאליסטיות – לגבי עד כמה אנחנו נפרדים האחד מהשני. יש את כל הניכור הזה. ובמובן מסוים – יש מידה של ניכור שאנחנו מתמודדים איתו, כאנשים בחברה בת ימינו, וחלק מהאנשים מרגישים את זה באופן כואב מאוד ויכולים להבין מאיפה זה מגיע, וחלק חווים את זה באופן כואב מאוד ולא מזהים את המקור של זה. יש לי כמה וכמה חברים שיש להם תחושה עמוקה של אי השתייכות ליקום. תחושה שאיכשהו – הקיום שלי הוא טעות. שזה לא נכון שאני כאן. זו תחושה קיומית עמוקה של טעות – בלב הישות. כואב מאוד. אז זה יכול לנוע על טווח – משם ועד מידה כלשהי של ניכור. ומה שאני רוצה לדבר עליו הלילה הוא – האם זה אפשרי, ואם כן – איך – אנחנו יכולים להתאמן בתחושה של ‘להיות בבית’ באופן עמוק בעולם הזה. באופן עמוק בבית, שייכים. איך אנחנו עשויים לעשות את זה? כי – בית פיזי, אפילו בית מאוד חביב, לא יעשה את זה במובן הקיומי העמוק. אולי ישנן הלבנים והקירות האלו, וישנה תחושת הביטחון שבזה – אבל במובנים של תחושה עמוקה של ‘להיות בבית’, שייכות עמוקה ויסודית שמרווה את הישות – זה לא מספיק. מה שאני רוצה להכנס אליו הערב הוא אחד מהדברים האלו שכשמתחילים לחקור אותו מבינים שזה בעצם עניין די מסובך. יש חלקים שונים, פנים שונים, ואני רוצה להיכנס לחלק מהדברים. אני לא יכול להכנס לכל זה לעומק, אבל לחלק כן. אז בואו נתחיל.

מה צריך, מה מעורב בזה שאני ארגיש בבית בעולם? באמת בבית, באופן עמוק? ובכן, באופן ראשוני – אני צריך להרגיש בבית עם עצמי. ואפשר לומר בבירור – שחלק מהתרגולים שאנחנו עושים מכוונים לשם ותורמים לתחושה הזו. אז הבודהא (ויכול להיות שכריס עוד יגיע לזה כשהוא ידבר בהמשך) הבודהא מדבר על ארבעת יסודות המודעות: גוף, הרגשות, מיינד, וכן הלאה – ואלו מימדים של הקיום שלנו שבהם אנחנו יכולים בקלות להרגיש ניכור, אי חיבור. אז – לכוון את תשומת הלב בכוונה לרפא את הקשר הזה – כך שנרגיש שאנחנו בבית עם עצמנו. כמו שכריס אמר אתמול, ואמרנו פעמים רבות במהלך הריטריט – מהם היחסים בינך לבין מה שמתרחש? מהם היחסים? ומהם היחסים שלך עם החוויה הזו – של כאב לב, של חדווה, של כאב בברך, של המחשבות שעוברות? מה היחסים האלו מולידים? אם אני סולד מזה, או מנסה להיתלות בזה – מה התוצאה של זה, בהקשר של הערב, מבחינת ניכור או תחושה של ‘להיות בבית’? וכך גם לגבי השקפה – אם יש לי השקפה מסוימת כלפי דברים על פיה אני מסיק ומניח דברים מסוימים לגבי תוצאותיהם של דברים – כמה בקלות ההשקפה הזו תומכת בניכור. אז – התרגול הזה שהתחלנו איתו – של הזרם של רגשות ומצבים מנטליים – תומך באפשרות להיות יותר ויותר ברווחה עם מה שעובר דרך הישות, דרך הלב – הדברים והחוויות שעוברות. ואנחנו נעים, בהדרגה, לכיוון של ביטחון שם. בניגוד למה שפרויד מצביע אליו, אנחנו הולכים לקראת תחושה של אי פחד ממה שעולה. אולי אני לא ‘יושב על הר געש’, אבל גם אם אני כן – אם הוא מתפרץ, אני יודע שאני יכול לעבוד דרך זה. כי עבדתי דרך התרגולים האלו, ואני מבין איך היחסים משפיעים על דברים, ומשחק עם זה. כך שאני כבר לא מפחד ממה שעולה. לפעמים מצב מסוים יכול להוליד רגש חדש, או מידע כלשהו על עצמי, העבר שלי, או על המצב העולמי – ואני לא מפחד מזה; יש שם ביטחון. זה חלק ענק מהיכולת לנוח, לנשום לעומק, להשתקע בחיים: שום דבר ממה שיעלה, רגשית – לא צריך להפחיד אותי. אז אנחנו נעים בהדרגה לקראת זה.

אנחנו עושים הרבה עבודה כלפי התהליך שלנו, ואנחנו גם לא צריכים להפחית בערכם של אחרים בתהליך הזה. חברים, תרפיסטים, מורים – האנשים האלו, בתוך היחסים – יכולים לבנות משהו יפה מאוד, שתורם ליכולת שלנו להחזיק חוויה, רגש, ואת החיים שלנו – בתחושה של שייכות. חבר, מורה, תרפיסט – מאפשר בנייה משותפת של שדה של אמון, וכך – חלקים של הישות שלנו שהיו נחבאים, או שיש סביבם בושה, ואנחנו לא רוצים להביט להם – אנחנו יכולים להוציא את זה לאור, בשדה של קבלה, אהבה וחמלה – ולהביט בזה ביחד. לתמוך בתחושה של קבלה לכל זה, ולקבלה יש הרבה במשותף עם להרגיש נאהבים. זה דורש אומץ – לתת לעצמך להיות פתוח לאדם אחר, בעיקר עם החלקים שמרגישים פגועים, מבוישים. יש שם פגיעות, וזה דורש משהו כדי שיהיה אפשר להציג את זה, ויכול להיות שהיחד הזה, והשותפות הזו היא בדרך לעצמאות, בדרך ליכולת לעשות את זה לעצמך. להיות עצמאי במובן זה. אם אתם זוכרים את השאלה ששאלתית בתחילת הקורס – מה אנחנו רוצים מהעבודה עם הרגשות שלנו? אז יש שני דברים: אחד – לחלוק בהם, באופן חופשי וכנה, ביחסים ומרחבים בהם זה מרגיש בטוח. ושני – אני רוצה, בנקודה מסויימת – להיות עצמאי מאחרים במובן הזה. לא שאני לא יכול לחלוק, אם אני רוצה, אבל שאני גם יכול להביט פנימה ולהחזיק את הדבר הזה – היפה כמו הקשה, ולהתייחס אליו בדרך מרפאת. אז יש שני פנים – אחרים ועצמי. לפעמים (ואני יודע שחלקכם עובדים כמטפלים) יש חלק מאוד מרכזי ביחסים, ולפעמים גם ביחסי מורה-תלמיד… אנחנו מדברים עם מישהו על שהות בגאיה -האוס, והם צריכים לשמוע את המסר: ‘זה ממש בסדר להיות כאן’; ‘אתה ממש מוזמן לכאן’. ואין שום דבר שאתה יכול לטעות בו – מבחינת מה שאתה אומר או עושה – שיוביל לכך שאני אדחה אותך. והפגיעה שיש סביב זה יכולה להיות כל כך חזקה ומצולקת שלוקח זמן שהמסר הזה יחדור את רקמת הצלקת; אבל לאט לאט – הישות עוברת מבעד למשוכה של ‘האם זה בסדר?’ ‘האם זה בסדר להופיע?’. זה דבר יפה שאנחנו יכולים לתת למישהו אחר – המסר של ‘זה בסדר. אתה יכול להיות אתה’. ובהדרגה הם יכולים לראות – אני לא אדחה, וזה מרגיש בטוח יותר, ואז אפשר ללמוד את הפחד מדחיה, וכל תחושת האיום יכולה לשקוט, ותחושת ‘בסדר’ צומחת. זה דבר יפה שיכול לצמוח בין שני אנשים או יותר. וכמובן – זה חלק ממה שאנחנו קוראים לו סאנגהה, קהילה, ידידות רוחנית. וזה קיים בהווה, עכשיו, אני ואחרים. וזה קיים גם בעבר וגם בעתיד. אז חתכנו את העבר והעתיד בתרגול של אתמול, אבל אנחנו יכולים להשתמש בהם. אז: כמה אנשים, לאורך השנים – ישבו באולם הזה, וישבו בסבלנות ושקדנות – עובדים עם מה שקשה ומטפחים את מה שיפה, ואנחנו באים לכאן, ונעים לזרם הזה, נכנסים לזרם של העבר הזה – וזה ממש מועיל להכיר בזה, ולהרגיש נתמך ונישא בזרם הזה. כל כך מועיל. גאיה האוס נכנסה לבניין ב1996, וזה לא כל כך מזמן, אבל היו פה הרבה מאוד אנשים. ומה אם אנחנו הולכים עוד אחורה – כמה עשורים, מאות שנים, אלפים – אנשים עשו את התרגולים האלו – עם הקדשה, דרך קושי, עם השראה – ואנחנו חלק מהזרם הזה, ומוליכים את התרגול עבור דורות העתיד. ויש פנטזיה כלשהי, כי אני לא יודע מי היה פה, ולא יודע מי יבוא, אבל יש לי סיפורים על המורים שלי, ועל המורים של המורים שלי, וכל זה. והפנטזיה הזו מאוד מועילה, מאוד מזינה – פנטזיה על עבר ועתיד שמה אותי בנקודה הזו בזמן – עם תחושת כיוון.

PAGE_BREAK: PageBreak

ויש – להיות בבית עם התודעה החושבת, שזה משהו שנגענו בו – מתוך תובנה, אנחנו יכולים להגיע למקום שבו מחשבות הן לא בעיה, שהתודעה החושבת היא לא בעיה. תודעה, מטיבעה מולידה מחשבות – זה מה שתודעה עושה, כפי שעץ, אם הוא בריא – מוציא עלים. זה הטבע של העץ, וזה הטבע של התודעה. אז אני יכול לנסות להחליט שזה לא צריך להיות הטבע של הדבר, אבל הוא יעשה את זה בכל זאת. או שאני יכול להתעצבן על זה שחלק מהעלים יפים וחלק לא, שחלק מהמחשבות יפות וחלק מכוערות, אבל – זה הטבע; זה הטבע של הדברים. אם אני מאמין למחשבות – אז מקשה על הפוטנציאל של ‘להיות בבית’ עם דברים, ואם אני מזדהה עם מחשבות, ומרגיש שרק כי היתה לי מחשבה שיפוטית או מכוערת זה אומר עלי משהו – אז קשה מאוד להרגיש בבית. אבל אני יכול, לאורך זמן – לפתוח ולמצוא מערכת יחסים עם התודעה החושבת שבה זו פשוט לא בעיה שיש חשיבה. זו לא בעיה שיש מחשבה מכוערת, או כזו שלא הייתי גאה בה. זו לא בעיה. אני נע לכיוון בו אני מרגיש בבית בתודעה. המיינד הופך להיות קצת כמו מגרש משחקים.

ויש את הגוף, ואיך זה להיות ממש בגוף, ולא מנוכר לתחושה גופנית ולאיך שהגוף הוא – הכאבים, האופן בו דברים מופיעים, ולהיות בסדר, באופן עמוק, עם איך הגוף הוא. זה קשה, זה מסע לא קל. לבודהא יש משפט בו הוא משתמש כלפי יסודות המודעות, שהגוף הוא הראשון שבהם: האם אתם יכולים ‘לראות את הגוף כגוף’? למה הוא מתכוון? חלקית, הוא מתכוון ל – במקום להשוות את האופן בו הגוף הזה נראה, או את הבריאות שלו וכן הלאה, אם הוא יפה או מכוער – למדוד ולהשוות עם גופים אחרים ממגזינים נוצצים, במקום ההשוואה הזו שאנחנו עושים בדרך כלל ביחס לגוף – האם אני יכול לראות אותו כגוף, להתייחס לדברים בלי העצמי המשווה. זה עושה הבדל ענק. כשהגוף מזדקן – זה לא קל להיות בסדר עם זה.

חלק מהעניין של להיות עם הגוף – זה לראות שהגוף הוא חלק מהטבע, במובן יסודי כלשהו. הגוף הוא חלק מהטבע, והוא לא מנותק מטבע – כל זה בא מטבע, ואנחנו נחזור לשם, בוודאות. מישהי בריטריט אחד סיפרה על תרגול יפה שהיא היתה עושה בבוקר: היא היתה קמה מוקדם מאוד, יוצאת החוצה – ומשתחווה עמוקות לחמשת האלמנטים, שמופיעים גם הם בדרשה על תשומת הלב. הגוף מורכב מאלמנט האדמה, אלמנט האש, המים, האוויר והמרחב. זו שיטת חשיבה ארכאית, שגם אומרת – שזה שייך לטבע. היא היתה יוצאת עם הזריחה, ומשתחווה לאלמנטים, בידיעה – שזה לא נפרד ממנה. אדמה שם – זהה לאדמה פה; מים שם – זהים למים פה, לדמעות, לשתן, לדם; החום שם – זהה לחום פה; האוויר שנע שם הוא אותו אוויר שפה; חלל וחלל. להביא את הלב, בהתמסרות – לתרגול תובנה. והלבביות הזו יכולה להעמיק את התובנה, ולאפשר לעצמנו להרגיש בבית. האלמנטים האלו חוזרים לטבע כשהגוף מת, ונולדים גופים חדשים. חיות אוכלות, ומחזירות לטבע, ואין שם הפרדה.

אז כל זה, באופן טבעי – מוביל לאופן נוסף של ‘להיות בבית’ ולאי ניכור. להיות בבית עם כדור הארץ. הבודהא לקח את זה כמובן מאליו: הוא נולד מתחת לעץ, הגיע להארה תחת עץ, ומת תחת שני עצים. הוא חי את רוב חייו בחוץ, ביער. אז הוא לקח את זה כמובן מאליו, אבל לנו קשה לעשות את זה בימינו. הנסיך צ’ארלס דיבר על עידן הנאורות, והוא אמר – שדרך התיעוש, יחד עם כל הדברים שהוא נותן לנו – העידן נהיה עידן הנוחות. אנחנו הולכים על הקו הזה של נוחות, ואם אנחנו מדברים על ערכים – זה נהיה ערך שאנחנו מחוברים אליו, ואולי אפילו לא באופן מודע. עידן הנוחות הופך להיות עידן הניתוק, מאוד בקלות. יש אמרה יפה משיר של מיי סארטי – ‘הנה כוס מים מהבאר שלי, טעמם של סלעים, שורש, אדמה וגשם. זה המיטב שיש לי. הכישוף היחיד שלי, והוא קר, וטוב משמפניה’. כשאנחנו מדברים על קשר לאדמה, והאדמה כבית שלנו, וזה לא אומר שכולם צריכים לחיות חיים כפריים או חקלאיים או משהו כזה, שמתאימים לחלק מהאנשים, ולאחרים לא. אז – זה לא עידוד לזה דווקא. כשהאסטרונאוטים במשימת אפולו הגיחו מהאטמוספירה וראו את כדור הארץ – תכשיט צבעוני באמצע הרבה מאוד כלום, אז הם חזרו, לעתים קרובות – עם איזו התמרה רוחנית עמוקה מתוך הראייה הזו. חלק מהם טסו סביב הצד החשוך של הירח, וראו – אין שם הרבה, בשכונה שלנו ביקום. אחד מהם אמר ש: ‘זו דרך ארוכה מאוד למקור המים הבא’. זה מה שיש. אז – האם אנחנו דואגים לבית שלנו? כמו שאני לא משתין על השטיח בבית שלי – האם אני דואג לבית הזה? יש איזו אישה, ואני לא בטוח אם היא היתה עיתונאים או אמנית, אני לא ממש בטוח, והיא סיפרה לי (זה סיפור קצת מוזר) היא סיפרה שישנם אגמים ענקיים, שבהם מטמינים את הפסולת הרדיואקטיבית מניסויים גרעיניים, והם כל כך גדולים, והם זורחים בגלל הפסולת הרדיואקטיבית, כך שאפשר לראות אותם מהרזולוציה הכי רחוקה של גוגל-מפות. פסולת רדיואקטיבית זרחנית – מאוד רעילה, והם פשוט משאירים את זה שם, כי אף אחד לא יודע מה לעשות עם זה. זה זורח, ואז שחפים מגיעים, והם נוחתים שם, והם אוהבים את זה כי זה חמים, ומחמם להם את הבטן, ואז הם עפים למקומות אחרים ולוקחים איתם את הפסולת, לא חשבו שזה יקרה כשטמנו שם את הפסולת. אז שכרו רובאים – שירו בשחפים. ואתה חייב לחשוב – כמה מנותק אתה צריך להיות כדי לעשות את זה? אז דיברנו על זה, ואני לא רוצה להישאר שם יותר מידי – הצרכנות והאינדיווידואליזם, והחשיבה שבבסיס כל זה – איך זה משפיע על התחושה של כדור הארץ כבית? איך אני נע דרך החיים? אנחנו נוסעים הרבה בחיים האלו, הרבה יותר מאבותינו, ואפשר לנוע כתייר – ולצרוך חוויות, ואז דברים כמו מה שהנסיך צ’ארלס אמר – נוחות הופכת להיות ערך כל כך גבוה בחיים. אבל התיעדוף הזה, של נוחות – יוביל לחוסר-בית עמוק. זה לא יכול שלא להוביל לשם.

פיטר אואן ג’ונס, מתוך הסיפור יוצא הדופן של העלייה לרגל שלו אומר – ‘עכשיו אני מרגיש שעם כל מלון חדש שאנחנו בונים אנחנו מפסידים עוד טיפה מהחלב של טוב הלב האנושי. הרעיון של יוקרה, של הכמיהה להיות עטופים בנוחות – הפך לכל כך מזיק לאנושיות שלנו. השהו מבט ארוך ועמוק על היוקרה – זה דבר קר, כל כך קר. הקווים הארוכים של הארמונות חסרי האהבה האלו, שפזורים על החופים היפים ביותר בעולם’. כמה זה שונה – לנוע דרך החיים כעולה לרגל. איך זה לנוע דרך החיים כעולה לרגל? הוא רוצה משהו אחר לגמרי מתייר. משהו אחר מתועדף, הכוונות שונות, ומתוך זה – כוונות וערכים, החוויה חייבת להיות שונה. הכוונות והערכים הם שמולידים את חוויית החיים שלי. כשאני מחפש את זה – נוחות, יוקרה, תענוג – אולי אני אקבל את מה שאני רוצה, אבל אני אקבל עוד הרבה דברים יחד עם זה. אני אולי אקבל את זה, אבל הרבה דברים אחרים יכנסו, שלא עלו על דעתי, במובן של איך אני מרגיש, ואילו חוויות יש לי. אם יש לי ערכים אחרים – אני יכול לקצור משהו הרבה יותר יפה. אז צרכנות, אינדיווידואליזם – משפיעים על איך אנחנו מרגישים במובן של הבית הגדול יותר שלנו.

ויש חלק מורכב יותר – מה האפקט של זה על השקפת העצמי של אנשים? מה האפקט של הערכים האלו על השקפת העצמי של אנשים? דיברנו, לפני כמה לילות – על האובדן של תחושת המאמץ המשותף בחברה. החברה מפוררת, ואנחנו לא ממש חולקים תחושה של כיוון שאנחנו חולקים יחד, ותומכים במשהו ביחד. צרכנות ואינדיווידואליזם הולכים בכיוון של: ‘מה אני יכול לקבל?’. מרדף יחידני, וכל הערכים שהולכים עם זה. כשיש אינדיווידואליזם, כשיש אמונה ביחיד כדבר החשוב, הדומיננטי, ומרכז של כל הפסיכה סביב זה – זה מביא הרבה השפעות.

עם האינדיוווידואליזם – יש צורך לבטא זהות עצמית. איך אתה יודע שאני אינדיווידואל? משום שאני מבטא זהות עצמית ייחודית. ואחת הדרכים בהן אנחנו עושים את זה, וזו אחת הסיבות בגללן כל כך קשה לעצור את כדור השלג של שינויי האקלים – שמאוד קשה לעצור צרכנות, כי אנשים קונים דברים, כי זה מה שמבטא את הזהות שלהם. אנשים יהיו מאוד מסוייגים… – זה לא רק התענוג ותאוות בצע שבצרכנות, אלא – המכונית שאני נוהג בה, הבגדים שאני לובש, הטלפון שיש לי – אנשים מרגישים שזה אומר עליהם משהו, כאנשים. אז זו דרך אחת לבטא אינדיווידואליות. ואז באה הדהרמה, וזה ממש קל לומר – שמה שכולם צריכים לעשות זה להרפות מהצורך בזהות. שמענו, אם הייתם בחוגים האלו מספיק זמן – שהעצמי הוא אשליה, שהוא בעיה וכן הלאה, ולכן – הרפה מהצורך בזהות, והצורך לבטא אותה – זה ‘עשיית עצמי’, אגו, אשליה. אני תוהה אם זה לא פשוט מידי, ולא באמת יעבוד בימינו. כל דבר שאני אומר ועושה הוא, במובן מסויים – הצהרה של במה אני מאמין. אז אני יכול להחליט לא להתעסק בכלל באיך שאני מתלבש, ואישית אני דווקא מנסה, למרות שאולי זה לא נראה ככה. באמת שאני מנסה! אבל אם אני לא, אם הייתי סוג האדם שלא היה אכפת לו בכלל – זו עדיין הצהרה. אם הייתי נזיר – אני לובש משהו, וגם זה מצהיר משהו על האמונה האינדיווידואלית שלי. זה משהו שאי אפשר להמנע ממנו בימים אלו. ואני תוהה – אם אנחנו לא צריכים, כדבר מאוד בריא – לבטא את עצמנו. במקום לומר – שזו רק אשליה – אנחנו צריכים לבטא את עצמנו. אם אני מבטא את עצמי יותר – אני ארגיש יותר בבית בעולם. אם אני עוצר את הביטוי שלי, זה בדרך כלל, היום – משום שאני מסיג את כוח החיים שלי, את הליבידו שלי מהעולם, וזה בא, בדרך כלל, מתוך פחד. וזה מוביל לדיכאון מאוד לא מועיל, וליותר ניכור. אז זה מורכב. שאלת הזהות בימינו היא לא שאלה פשוטה. האם אנחנו צריכים לבטא זהות, ומה זו זהות בכלל? אני חושב שזה הגיע לנקודה היום, שבה אנחנו לא צריכים לנסות למגר את האינדיווידואליזם. אין סיכוי, זה לא יקרה. פסיכולוגית – ההבנה שלנו נעה למקום אחר, היא כל כך שונה עכשיו מבימי הבודהא; תרבותית – זה כל כך מוטמע, ואי אפשר להימלט מתחושה של אינדיווידואליות במובנים מסוימים. אז אולי – אינדיווידואליזם יכול להיות טוב? במקום לומר שאנחנו לגמרי בברדק נורא מזה, יש בזה משהו טוב, ובמקום להיפטר מזה – אנחנו יכולים להיפתח לזה בדרך אחרת. זה קצת לא הוגן מצידי לומר את זה בשיחה הזו, כי צריך לומר הרבה יותר. אולי – אנחנו תופסים אינדיווידואליזם באופן הלא-נכון. אם אנחנו קוראים את דברי הבודהא בקנון הפלי, את מילותיו המקוריות מלפני 2500 שנה, אפשר לראות שאין שם את אותן בעיות שעולות מתוך תחושת העצמי בת-ימינו. אף אחד לא מסתובב ומדבר עם הבודהא על זה שהוא שונא את עצמו, או לא עומד בציפיות של עצמו, או שיש את זה ואת זה שהם לא אוהבים באישיות שלהם. השיחה הזו נעדרת לחלוטין. כל התחושה של אישיות, ומידת המורכבות של התחושה לגביה היא במידה רבה חלק מהתרבות המודרנית, שהגיעה מהחשיבה הפסיכולוגית ומכל מיני דברים אחרים בחברה המודרנית. אנחנו במקום אחר מבחינת המורכבויות של העצמי. כשאנחנו מדברים על הריקות של העצמי והפטרות ממנו – אנחנו, במובנים רבים… יש הרבה רמות ללימוד הזה, אבל ברמה מסוימת – אנחנו מתמודדים עם רמה שלא ממש התקיימה, כאשר הבודהא לימד. זה עניין מעניין. בימינו – אנחנו נוטים להאמין, ואנחנו מזינים את זה האחד בשני – אנחנו מאמינים בעצמי של האישיות. אישיות לכידה, לי יש אישיות כזו, ולמישל אישיות כזו, ול-יוהא יש כזו. זה מי שאני, וזה מי שהוא. ובקלות מאוד, עם האמונה באישיות האחת הזו – אולי לא ממש מבריק, או קצת משעמם, או כאלה – אלו עצמיים של אישיות, וזה נעשה מאוד חשוב בתרבות האינדיווידואלית שלנו, אז איך שאנחנו חושבים על העצמי, וכשיש לנו אישיות אחת – זה מאוד בקלות הופך למשהו שמודדים אותו. אז – ‘האם אני טוב מספיק?’; ‘האם אני מבריק מספיק?’; האם אני יפה, או מכוער?’; כל כך הרבה דגש על המדידה של העצמי הזה. אתם מבינים על מה אני מדבר? השוואה ותחרות. והרמה הזו של הסבל שנובע מהעצמי, שאנחנו סופגים בחברה שלנו בגלל התחושה של העצמי שיש לנו, זה לא ממש היה קיים. אז יש לנו בעיות שבאות מתוך התחושה של אישיות אחת, ומתוך המדידה שלה מול אחרים, ומתוך כך – הרבה מאוד חרדה חברתית מגיעה. דיברנו על זה היום בשתי הקבוצות. כמה רווחת, איזו מגיפה זו בחברה שלנו – הדאגה הזו, החרדה – מה חושבים עלי? האם אני בסדר? האם אני טוב מספיק? זה כל כך כואב, וכל כך נפוץ, ומתפשט, כמו סרטן, לכל מערכות היחסים – עם עצמנו ועם אחרים. וכשזה שם – חרדה חברתית, דאגה מ-איך חושבים עלי – איך אני יכול להרגיש בבית? איך אני יכול להרגיש בבית אם הנוכחות של אחרים מאיימת עלי? אני לא יכול להרגיש שאני מיושב, שייך ונינוח. אז יש את המדידה סביב האישיות האחת הזו.

וגם – זו סוג של אשליה, שיש לי אישיות אחת, וגם – בחיפוש הזהות – אנחנו מנסים למצק את הדבר הזה, שהוא בעצם אמונה, על ידי זה שאנחנו ממצקים את הזהות שלו.

אז אנחנו נעים הרבה בימים אלו. אני חייתי בארצות הברית שנים רבות, והרבה מחברי נעו הרבה בחיים, ולעתים קרובות לא חיים איפה שנולדו; ועם הפירוק של החברה, שדיברנו עליו, יכול להיות, שאנחנו לא צריכים להרפות מכל זהות, בהכרח, אלא לשאול – איפה אני מחפש אחר זהות? איפה, ואיך – אני מחפש זהות? ואיך אני מבטא זהות? ושוב, שאלת הזהב – האם החיפוש אחר זהות, והביטוי שלה – מועילים לעצמי ולעולם, או לא? אז חלקית, אני תוהה אם – ‘בבית עם האישיות’ – האם אני יכול להיות ‘בבית עם האישיות שלי’? ואולי – לחשוב עליה כריבוי יכול להוריד לחץ מכל העניין. ‘בבית עם אישיויות’. ישנם הרבה ‘אנשים’ ש’גרים’ פה. אני לא רק אחד. יש הרבה שגרים פה. וזה פותח את כל העניין, ומוריד הרבה לחץ. אני פחות קונה את העניין של אישיות אחת שאותה מודדים. יש פה הרבה עצמיים. פחות לחץ למדוד ולהתאים, לקנות את הזהות שלי, ולגרום לה להרגיש אמיתית, ולהיות טובה יותר מאחרות.

אז אם נמשיך עוד – לתחושת העצמי. ולרעיון של ‘להיות בבית עם העצמי’, מה עם תחושת הקיום עצמה? מבחינה קיומית – מה זה אומר – ‘להרגיש בבית בקיום?’ בתחושת הקיום? אז – איפה שיש חיים, יש מוות. וזה עניין גדול מלהרגיש בבית, קיומית – להרהר במוות, ללמוד איך להרהר במוות שלנו ובמותם של אחרים. אם אני לא מתקרב לזה, תמיד יש מתח בחיי של – לנסות להימנע מהידע הזה, להעמיד פנים שהוא לא קיים, או להתעלם ממנו. זה די חשוב – להפתח לעובדה החשובה ביותר בקיום שלי, שהיא – שאני עומד למות. איכשהו – להפתח לזה באופן שמאפשר תחושת ביתיות ושייכות. וזה מעניין, כי אם אתם קוראים סופרים קיומיים, ההנחה היא שאתה לא יכול להרגיש בבית בקיום שאתה תחלוף ממנו. יש פיזיקאי בשם בריאן גרין, שכתב ספר מאוד טוב שנקרא ‘המרקם של הקיום’, והוא מתחיל אותו מלומר שכילד הוא מצא ספר של אלבר קאמי בספריה של אבא שלו, ופתח אותו – ובעמוד הראשון, משהו כמו: ‘השאלה הפילוסופית היחידה היא שאלת ההתאבדות’. כלומר – כשאנחנו רואים מה החיים הם, אז זה הדבר ההגיוני לעשות, והספר, אני חושב – הצדיק את נקודת המבט הזו. ובריאן גרין טוען, כפיזיקאי, הוא אומר – אוקיי, אבל – האם אתה רואה את החיים באופן נכון? כי מה שקאמי והוגים קיומיים אחרים מסויימים אומרים – שמה שמופיע בפנינו אלו ‘החיים’; אבל – הוא אומר – כשאני כפיזיקאי מביט יותר מקרוב – מה שנראה כמו ‘קיום’, במבט ראשון, הוא בעצם משהו אחר לגמרי ממה שהוא נראה במבט ראשון. אז אם אני שופט את רעיון ההתאבדות, בהתבסס על תחושה אשלייתית ולא-חודרת של מהם החיים – אני עושה טעות די חמורה. אותו דבר עם הדהרמה. והיום יש זרם די פופולרי בדהרמה של מעיין ‘דהרמה קיומית’, ויש לזה את המקום שלו, ואני אחזור לזה. אבל – האם אני מסוגל להביט בחיים לעומק? האם אני כשיר לזה? הוא מדבר על זה במונחים של פיזיקה וטבע המציאות, ואנחנו – האם אנחנו כשירים מדיטטיבית? האם אני יכול להסתכל לעומק, באופן חודר? אני יכול להסיק כל מיני דברים על החיים, ועל מה הם, ולהציג את זה כפילוסופיה רוחנית, אבל אם לא חדרתי דרך הראייה שלי, זה לא מונח מספיק ביציבות.

אז מתוך זה – אמרנו את זה כמה פעמים באולם – כל פעם שיש סבל, או שמשהו משתבש – תמיד יש הקשר שבתוכו קיים הקושי. לא יכול להיות קושי בלי הקשר. אז – דיברנו על ההקשר של הגישה והיחס של התודעה, ושל המרווחות שלה, אבל – בואו ניקח הקשר של תמונה גדולה באמת, ונאמר – כל תחושת הקיום שלי, התחושה של מהו הקיום, כהקשר של הקיום הזה. אני שופך משהו על השטיח, האוטו שלי מתקלקל, אני נעשה חולה, או מרגיש לחוץ – כל דבר שהוא – העניינים הקטנים של החיים, או כאב לב כזה או אחר – התחושה הגדולה של ‘מהו הקיום’, ובמובן מסויים – אם אני אומר דברים בצורה גסה – אני אומר שבתחושת הקיום יש משהו מיסטי. תחושה מיסטית של הקיום, כתחושה שיכולה להיות. או, לחילופין – תחושה ש’הקיום הוא חסר משמעות’: אנחנו בחיים האלה כתאונה אבולוציונית, שנוצרה מכימיכלים שמגיעים יחד מהכוכבים, ושהו בביצה, וקרה כך וכך – והנה אנחנו! זו תאונה, וזה לא אומר שום דבר, ואם אתה חושב שכן – אז אתה נמושה שמנסה לברוח ממשהו. האמת היא אתאיסטית או אגנוסטית. אני לא רוצה לומר אם זה נכון או לא, אלא – מה שאני רוצה לומר עכשיו הוא -שזה חשוב לתת להקשר הזה, של התמונה הגדולה – להיות נוכח, באופן חי – כשיש סבל. כי בקלות מאוד – אנחנו נשאבים לתוך סבל. המכונית התקלקלה, וזה כל מה שיש. זה מכווץ מידי. ויש דרך בה כל נקודת המבט מצטמצמת. אבל איך זה יהיה – המכונית מתקלקלת, ואני באמת עם, באופן מורגש, באופן חי – עם התחושה של חוסר המשמעות של הדברים, אם זה העניין שלי. במקום להישאב לדבר הזה, שמולי – להביא עמדה גדולה הרבה יותר לתוך נקודת המבט שלי, כך שאני לא שאוב לתוך הדבר הקטן הזה. ואז מה קורה, בין אם זה מיסטי? או חסר משמעות? מה קורה? אני יכול, כמתרגל, להימנע מנקודת המבט הרחבה – אבל יש לזה תוצאות. הבודהא, אם אנחנו חוזרים למשפט הזה מהדרשה על יסודות המודעות: ‘לראות את הגוף כגוף’, ‘תודעה כתודעה’, וכן הלאה – זה נשמע כאילו – ‘האם אתה יכול להיות שם עם מה שיש, בלי לראות שום משמעות, או דבר אחר, או מיסטיקה או משהו כזה, או אפילו את חוסר המשמעות, בלי כל זה’ – אבל מה שזה – אלו הן הנחיות מדיטציה. זה משהו שאנחנו מחזיקים במדיטציה, וכשהנזירים והנזירות האלו קמו מהמדיטציה – היתה להם השקפת עולם די חזקה, שהבודהא עודד, ושהיא החזיקה את האופן בו הם חיו את החיים. האם זה נשמע הגיוני? זה מבט מדיטטיבי. אם אתה מנסה להשהות אותו – זה בעצם בלתי אפשרי. ובודאי שאי אפשר להתמודד עם המורכבות של החיים המודרניים כך, זה יתמוטט על הפנים של עצמו. אם אתה, נניח, מתגרש, או עובר דבר כזה או אחר, או שיש קשיים עם הילדים שלך, נניח שהם עושים סמים או משהו. זה כלי מדיטטיבי. זה הכל. מאוד חזק, אבל רק רק. אז – צריך תמונה גדולה.

כשיש לנו תמונה רחבה יותר, אנחנו יכולים לראות בהקשר רחב יותר – שזה שם דברים בהקשר יותר רחב, ועושה הבדל גדול. אנחנו, לעתים קרובות – נשאבים לתוך סבל עם הפרספקטיבה הלא-נכונה. אז – האם זה אפשרי, ויש פה רמה נוספת – האם זה אפשרי למצוא רמה נוספת, רמה שלמה נוספת – של להרגיש ‘בבית בעולם’. עם המוות, ועם כל זה. הבודהא, בסיפור, עזב את הבית. בית מאוד נוח, כנסיך, והוא עזב, לדבריו, כדי: ‘לחפש אחר ביטחון בלתי מותנה’. הוא חיפש רמה אחרת של בית. וישו, היסטורית, אם נדבר במונחים האלו – הוא היה בן לא לגיטימי. הוא לא ידע מי היה האבא שלו, במובנים אנושיים, ועל זה היתה סטיגמה ענקית בחוק ובתרבות היהודית של אותה תקופה. זו סיטואציה שממש הוציאה מישהו מהתרבות. ויש את הסיפור של הלידה שלו, והשלב בו הוא נדחה מנצרת כשהתחיל להטיף, ויש את התחושה של: ‘לא בבית, לא בבית, לא בבית’, והוא הולך עם זה למקום אחר לגמרי – לתחושה מיסטית של הקיום: אלוהים, או, בשבילו – אבא. ויש את התחושה המיסטית הזו – שמרפאת ומשפיעה על הרמות הרגילות יותר שדיברנו עליהן. אז דיברנו על ניכור, והדרך בה החברה יכולה לעשות זאת; ויש לנו תחושת ניכור מסיבות שונות, ולא רק משום שהחברה מזינה את זה, והאם – אני יכול למצוא רמה אחרת לגמרי? זה לא אומר שאני לא מעורב בחברה; וכבר אמרנו – שהמעורבות היא סוג של ביטוי עצמי, וזה גורם לי להרגיש יותר בבית בעולם, אפילו כשיש לי בעיה עם החברה, כשאני מעורב – זה מאפשר להרגיש יותר בבית. אז האם אנחנו יכולים כאנשים, כמתרגלים – לגלות, להפתח למה שהיינו יכולים לקרוא לו – תחושה מיסטית של בית? תחושה ברמה אחרת לגמרי של להרגיש בבית בעולם הזה, בקיום הזה? וזה אפשרי. זה בוודאות אפשרי, בכמה דרכים.

הצגנו את התרגול של המרחב היום, של התודעה המרווחת – זה מאוד חזק מבחינה הזו. אז אני רוצה להיכנס לזה, למרות שהצגנו אותו רק הבוקר וזה די טרי, אבל תזכרו שחלק מהשיחות האלו הן בעצם לשלב מאוחר יותר. אז אולי תרגישו שאתם לא קולטים את כל זה עכשיו, או שזה קצת, או הרבה – מעבר לאיפה שאני. אז הן לא רק לעכשיו. אז – אני אומר קצת על האפשרויות של לאן התרגול הזה של פתיחת התודעה יכול להוביל, פוטנציאלית. אז – התחלנו עם המרחב הבוקר, ובהמשך לשאלה המועילה שהארי שאל – אני מתחיל, בתוך המרחב – להיפתח לתחושת המרחב או הדממה עצמה, ולאיך שהם מרגישים. לפתח אינטימיות ומוכרות עם הפתיחות של המרחב, ולאט לאט, בהדרגה, זה כמו שהעיניים מתרגלות לאפילה, ואני מתחיל לחוות את המרחב כמלא באיכויות יפות. אולי אני לא שם לזה לב בהתחלה, וזה לוקח זמן; אז בבקשה – אם אתם מקשיבים לזה – אל תאמינו לביקורת הפנימית שמודדת איפה אתם; אני רק מתאר איך זה יכול להיפתח. לעתים קרובות יש תחושה של אהבה במרחב הזה, ואני לא שם לב לזה בשלבים הראשונים, אבל יש שם תחושה מיסטית, אוניברסלית – של אהבה; או קרינה; או שלווה נרחבת, אינסופית; דממה אינסופית ועמוקה. כל אלו אפשרויות. אחדות ותחושת אי-נפרדות. דיברתי עם מישהו בטלפון לזמן מה, והוא: ‘אני מרגיש חיבה, אי הפרדה, מכל הדברים, ובתוך זה – הפחד מתנקז מתוך החוויה’. כי הפחד מגיע מתוך ההפרדה – מי אני, ואיך אני יכול להגן וכל זה. וזה פשוט מתנקז אל מחוץ לחוויה. או, מישהי אחרת אמרה לי: ‘זה כמו להיות מוחזק באהבה טהורה’. ולמעשה – עם תרגול, והיא תרגלה את זה בבית – והיתה יכולה לגשת לתחושה הזו אפילו בזמן העבודה, כשדברים העלו תחושה של ספק או בושה, והיא יכלה לגשת לתחושה הזו, ולהיות מוחזקת באהבה הטהורה הזו, וזה הקל ופתח את התחושה של הבושה שהיתה שם. אז זה אפשרי, כשזה נפתח כך – ישנה תחושה עמוקה של תמיכה. תמיכה קיומית עמוקה; סוג של קרקע שתומכת בהכרה, בקיום, ולמעשה – בכל ההתגלמויות. וזה מעניין שבמסלול שכל מתרגל יכול למצוא בתוך זה, נראה שככל שהתרגול מתפתח לאורך זמן (חודשים ושנים בדרך כלל) חלק מהאיכויות האלו, שישנן במרחב – ירגישו יותר או פחות נגישות לאנשים שונים. אז – לאנשים מסוימים – קשה לשאת את התחושה של אהבה שם, שנוגעת בפגיעות ישנות לגבי האופן בו הם היו מוחזקים באהבה; לאחרים – הקרינה של המרחב הזה; ויש, לאורך זמן – אפשרות מאוד אמיתית של ריפוי במרחב הזה. וזה אפשרי לפעמים להביא חלקים של בושה, חלקים לא-אהובים, פינות דחוסות וחשוכות – אפשר להעלות אותן לתוך המרחב הזה, ולהציע להן להיות מוחזקות על ידי המרחב, על ידי הדממה שמחזיקה בלא-מאמץ. והדממה, המרחב, השלווה – נספגות אל תוך המקומות הפגועים האלה. זה כאילו לדממה לא אכפת מה יש בה, למרחב לא אכפת מה עולה, והוא אוהב, מחזיק, מקבל את הכל במידה שווה.

לאורך זמן, וזה אפשרי שחלקכם טעמתם משהו מזה היום, והעניין של קצב באמת לא חשוב – כשהמרחב הזה נפתח הרבה דברים מעניינים קורים, ובין השאר – תחושת העצמי דועכת. היא נעשית ‘פחות’ התחושה שיש לי של ישות קשיחה ונפרדת, עם כל העניינים, המחשבות, והאישיות שלי – שאיתה אני מזדהה, אז ההזדהות הזו, וגם ההתגלמות הזו עצמה – מתחילה לדעוך. זה נשמע הגיוני? לאנשים מסוימים – זה מביא פחד. באופן מובן מאוד, והעצמי עם כל הקושי והמורכבות – זה כל מה שאני מכיר, מזה עידנים, ואני מרפה מזה רק כשאני ממש ישן; וזה קשה להיפרד מציון הדרך המרכזי הזה ומהמוכרות הזו. אנחנו נצמדים לעצמי, ובהיעדרו – יש תחושה טבעית של פחד. בהדרגה – אנחנו לומדים לעבוד איתו ונפרדים ממנו, בסופו של דבר. בסופו של דבר, כפי שמתרגל אמר לי – בסופו של דבר אין צורך בעצמי הזה, ובהגנה העצמי הזו, וזה מאוד מרפא. יש משהו מאוד מרפא בהיעדר תחושת העצמי הזו. אי-הפרדה מגיעה, תחושה של אי-נפרדות. ועם אי הנפרדות אני ארגיש את העולם כבית, משום שהוא לא נפרד.

וזה מעניין, אם נכנס קצת יותר לפרטים, כי זה אחד התרגולים שאנחנו עושים בריטריט הזה, ושווה לרדת לעומקו קצת יותר – לפעמים המרחב נפתח וזה מרגיש מאוד מחזיק ומנחם עבור העצמי, ואתה מרגיש את העצמי מוחזק בתוך המרחב הזה. והעצמי נחווה כמקבל של האהבה וההחזקה הזו, וזה ממש טוב וממש מרפא, ואנחנו לא רוצים למהר דרך זה, כי זה ממש חשוב. וגם – כאשר התרגול הזה מעמיק, עם המרחב – תחושת העצמי דועכת, שוקטת, ועם ההשקטה הזו – יש פחות מה שצריך להיות מוחזק. יש פחות להחזיק. וכך – התפישה, החוויה של החזקה – פוחתת. וזה גם מאוד מאוד מרפא. לאורך זמן, וזה נפתח בקצב שלו, ואנחנו צריכים לתת לזה זמן. אבל להכנס ולצאת מהתחושה הזו, לאורך שנים כפי הנראה – מהתחושה של ‘פחות עצמי’, ואז שוב – לדעת את זה, לדעת אפילו את ההתמוססויות הקטנות של תחושת עצמי – זה מרפא הרבה מהשקפות העצמי, זה מרפא הרבה מהכיווצים של העצמי. אז מישהו אומר: ‘אני לא טוב מספיק, לא מגיע לי להיות אהוב, לא מגיע לי להיות מוחזק’. השקפות עצמי מכווצות כאלו – זוכות בריפוי חלקי על ידי שאנחנו רואים אותן, וגם – על ידי זה שאנחנו צוללים ל’פחות עצמי’ הזה, וחוזרים. משהו כמעט פלאי קורה להשקפות העצמי האלו.

אוקיי, אז אולי אתם מקשיבים ושואלים, מאוד בצדק: ‘האם זה אמיתי? האם אתה מדבר על משהו אמיתי או שאתה ממציא, וזה בלבול מוח מיסטי?‘. ‘מה אמיתי?’ וזו שאלה ממש חשובה – מהו אמיתי? אז אני רוצה לקחת קצת זמן ולדבר על זה, כי זה די מהותי למה שאנחנו עושים בכל התרגול שלנו. אם אתם יודעים משהו על פיזיקה מודרנית, והעולמות של יחסיות ושל פיזיקת קוואנטים – ואני עושה הפסקה מהשיח המדיטטיבי לרגע – הדברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם וקיימים באופן ברור, שאני לא יכול להכחיש את קיומם – השעון המעורר הזה, השטיח הזה, הדברים שאי אפשר להכחיש – זמן, חלל, בהבנה של הפיזיקה המודרנית – דבר שאני לוקח כמובן מאליו כאמיתי – לא קיים כשלעצמו, במנותק מנקודת המבט שלי עליו. כמה מכם, אני בטוח, מכירים את הקריאה והמחשבה הזו – אז – בין אם זה אור או חומר – זה תלוי באופן בו אני רואה את זה. זה יכול להופיע, ושיהיו לו התכונות – של גל, או של חלקיק. למה זה רלוונטי? כי אנחנו מדברים הרבה, בעולם של מדיטציה – על דרכי ראייה, אם נחזור לשיחת הפתיחה. אנחנו מביטים בדברים באופנים מסוימים, והאופן שבו אני מביט – מגלה את מה שאני רואה; ואנחנו רואים, בסופו של דבר – שאין משהו נפרד מהאופן בו אני מביט בו. אנחנו רגילים לחשוב שכן – יש את השעון, ואת זה ואת זה, ואת כאב הלב והכעס. אבל איך שאני מביט – זה חלק מדבר הזה. הוא לא קיים כדבר נפרד מהאופן בו אני מביט. והמבט – קובע את איך שאני אראה, ואת החוויות שיהיו לי. אז – אם אתם מכירים את הפיזיקה הזו – אי אפשר לומר שחלקיק הוא כאן, ונע והולך לשם. הייזנבורג, אחד החושבים היותר רדיקליים מראשית ההתפתחות של מכניקת הקוואנטים, אמר: ‘הדרך של החלקיק התת-אטומי באה לכדי קיום רק כאשר אנחנו מביטים בה’. זה משהו מהפכני לגמרי באופן בו אנחנו מבינים מהי מציאות. ‘הדרך של החלקיק התת-אטומי באה לכדי קיום רק כאשר אנחנו מביטים בה’. אז – במבט העמוק הזה בטבע המציאות – אני לא יכול אפילו לומר ש-לדבר הזה יש מיקום, שזה נראה כמו הדברים הברור מאליו ביותר. ‘זה שם. הנה זה’. אתה לא יכול לומר: ‘זה חלקיק, והוא שם’ – בלי ההתבוננות שלך. זוהי ההתבוננות שלך שנותנת לו את המקום שלו, ואת האיכויות של היות חלקיק. אז – ההתבוננות שלנו, המבט שלנו – משפיע על מה שאנחנו רואים – אם זה מופיע כגל או חלקיק; איפה זה, לאן זה נע, ובאיזו מהירות – כל זה מושפע על ידי ההתבוננות. שוב, אם אתם יודעים משהו על ענייני הפיזיקה האלה – זה לא המצב שאנחנו מתבוננים באופן רשלני, או שהציוד לא טוב מספיק, או משהו כזה. זה בטבע המציאות עצמה. זה מטבעו של דבר – לא להיות ‘דבר’ עד שאני מביט בו. דבר אינו ‘דבר’ מבלי שאני מביט בו. יש פיזיקאי בשם פול דיוויס, אז במילותיו: ‘בהשקפה של הפיזיקה הקלאסית – חלקיק הוא כמו כדור ביליארד קטנטן, שנמצא איפשהו ונע לאנשהו. ההתבוננויות שלנו, בהשקפה הזו – מגלות את המציאות, ולא יוצרות אותה.’ כך אנחנו חושבים על העולם. ‘אטומים וחלקיקים ממשיכים להתקיים עם מאפיינים מוגדרים גם כשאנחנו לא מביטים’. כך אנחנו מניחים, באורח רגיל – שהעולם הוא. ‘בניגוד לזה, בפרשנות של מכניקת הקוואנטים – אנחנו דוחים את המציאות האובייקטיבית של עולם הקוואנטים’. אז אנחנו שואלים מה אמיתי, והוא אומר: במובן עמוק אנחנו דוחים את קיומו של עולם אובייקטיבי. אנחנו לא יכולים להתייחס לחלקיק כאל ‘דבר קטן’. ‘אנחנו לא יכולים לדבר באופן משמעותי על מה חלקיק עושה בין ההתבוננויות שלנו, משום שהן בדיוק הדבר שיוצר את המציאותיות שלו. ההתבוננות והמדידה על מיקומו של חלקיק יוצרת את מיקומו של החלקיק; ההתבוננות והמדידה על המומנטום של חלקיק יוצרת את המומנטום של החלקיק; ואף אחד מהם לא יכול להיחשב כ-קיים לפני שההתבוננות נעשתה’. ושוב, הייזנבורג: ‘אם אנחנו רוצים לתאר מה קורה באירוע תת-אטומי, אנחנו צריכים להבין שהמילה ‘קורה’ תקפה רק להתבוננות, ולא למצב האירועים בין שתי התבוננויות’. זו הבנה שונה באופן לחלוטין של מהי המציאות. ופיזיקת הקוואנטים היא, כפי הנראה – התיאוריה המדעית המצליחה ביותר אי פעם, במובן של הדיוק שלה וטווח התחזיות. אז מה כל זה אומר? ג’ון ווילר, שאמור להיות בן מאה עכשיו, אני חושב שהוא עדיין חי, שהיה המורה של פיזיקאים רבים שזכו בנובל, ואיש נעים מאוד, לפחות על פי מה שקראתי בביוגרפיה שלו, הוא אומר: ‘עלינו לסמן איקס על המילה הישנה: ‘מתבונן’, ולהציב במקומה את המילה החדשה: ‘משתתף’. במובן מוזר כלשהו – היקום הוא יקום השתתפותי’. אז היקום אינו, כפי שהוא במודל הנאורות הישן – מכונה ענקית, תהליך שהרכיבים שלו נעים באופן מכני ובלתי תלוי בנו. זה לא הטבע של הדברים, כשאנחנו חודרים לאמת. אז מכניקת קוואנטים אומרת שלא רק שאנחנו משפיעים על המציאות, אלא במובנים מסוימים ובמידה מסוימת – אנחנו יוצרים אותה באופן פעיל. זה טריקי. זו דרך מחשבה מאוד שונה. אז מה זה אומר, במובן של מה שאנחנו אומרים פה הערב? כל זה תקף גם להתבוננות המדיטטיבית שלנו, ואני אדבר על זה יותר. אני לא מדבר באופן מופשט על פיזיקה, אלא – זה תקף לכל מה שאנחנו חושבים שהוא אמיתי, לכל התחושה שלי לגבי ‘מהו טבע המציאות’ שבה אני מתקיים. ומה שכל זה אומר הוא – שזה לא נפרד. שזה לחלוטין לא נפרד ממני. אם דבר מה אינו קיים בלי שאני מתבונן בו, אם הדרך בה אני מביט בו הופכת אותו למה שהוא – איך אני יכול לחשוב על עצמי כמתקיים במובן נפרד, ביקום נפרד ממני? כמובן שאם אנחנו שומעים את זה מהפיזיקאים – זה… אנחנו יכולים לחשוב: ‘מגניב’, או ‘אני לא מבין את זה’, או ‘זה מופשט ולא רלוונטי’. אבל אני מזכיר את זה בדיוק משום שיש לזה כל הרלוונטיות עם מה שאנחנו יכולים לגלות במדיטציה. זו אותה תובנה. מישהו אמר לפני זמן מה – ‘הבודהא, לפני כל כך הרבה זמן – גילה משהו כל כך עמוק שרק לאחרונה אנחנו מתחילים להבין לגבי טבעה של המציאות’. זה בלב העניין. אז – האם זה באמת שאנחנו חיים, שדברים נפרדים מהאופן שבו אנחנו רואים אותם, מהתודעה? האם זה באמת שחלק אחד של המציאות, אפשר לומר – יודע חלק אחר של מציאות? האם זה באמת מה שקורה? זה נראה, אינטואיטיבית, שזה מה שקורה – אבל ככל שאנחנו מעמיקים בתרגול – אנחנו מבינים – זה לא מה שקורה, זה לא טבע המציאות. כשאנחנו נפתחים דרך תרגול והרהור לתחושה ולהבנה הזו של אי-הנפרדות, במובן העמוק ביותר של המובן – העניין של למצוא בית ביקום מנוכר – נעלם.

האם כולכם מכירים את פו הדוב?

‘שלום!’ אמר חזרזיר. מה אתה עושה?

‘צד’ אמר פו.

‘מה אתה צד?’

‘אני עוקב אחרי משהו’ אמר פו בנימה מסתורית.

‘עוקב אחרי מה?’ שאל חזרזיר והתקרב.

‘זה בדיוק מה שאני שואל את עצמי. אני שואל את עצמי: ‘מה”.

‘מה אתה חושב שתענה?’

‘אני אצטרך להמתין עד שאמצא אותו’ אמר פו.

‘עכשיו, הסתכל לשם!’ הוא הצביע אל הקרקע לפניו. ‘מה אתה רואה שם?’

‘עקבות!’ אמר חזרזיר, ושרק בהתרגשות, ‘או, פו, אתה חושב שזה… ווזל?’

‘זה עשוי להיות’. אמר פו.

‘לפעמים זה ווזל, ולפעמים זה לא’.

גל, חלקיק, כאב לב, חלל.

‘אתה אף פעם לא יכול לומר רק על סמך עקבות’.

‘חכה רגע’, אמר פו, והרים את כפו. הוא ישב, וחשב באופן השקול ביותר שיכל, ואז – התאים את כפו לתוך אחת העקבות. גירד באפו פעמיים, ועמד.

‘כן, אמר פו הדוב, אני רואה עכשיו. הייתי טיפש ומבולבל. אני דב מטופש כל כך’.

‘אתה הדוב הכי טוב בעולם’, אמר כריסטופר רובין, בקול מרגיע.

אז בשביל הבודהא – הביטחון העליון הוא ההבנה הזו של המציאות. ההבנה של הריקות של הדברים, שאומרת שהן לא קיימים באופן נפרד מהראייה, מהתודעה. והתודעה – גם אינה קיימת בנפרד מהראיה. זה לא שיש תודעה נפרדת, שמביטה החוצה ויוצרת הכל. גם התודעה. הבנה רדיקלית כל כך. המוח הקונספטואלי בקושי יכול לתפוס זאת. למעשה, הוא לא יכול לתפוס את זה באופן מלא. יש נקודה שאחריה הוא לא יכול ללכת. אז – מה שאנחנו נאבקים בו בחיים, מה שאנחנו מרגישים שמנכר אותנו, והבעיות שאנחנו מרגישים, בראיית דהרמה עמוקה של ריקות – הוא לא בעיה. כי זה ריק. אז מתוך המהארטנקואה סוטרה: הבודהא שאל: ‘מנג’ושרי, איפה עלינו לחפש את מצב הבודהיות?’ מנג’ושרי: ‘יש לחפש אותו במכתימים, באי הטוהר של בני האדם’, בקשיים ובדברים בהם היינו מתביישים; למה? ‘משום שמטבעם המכתימים של היצורים החשים הם בלתי נתפסים’.

אז ניקח קצת זמן שקט יחד.

מחשבות על רגשות

במאמר זה אני אנסה להוסיף ולהעשיר את אפשרויות העבודה עם רגשות קשים במדיטציה. הנחיות ברורות ועיקביות יותר אפשר למצוא בסיכום שכתבתי להנחיות של רוב בנושא, בקישור הזה:

https://waytothebeyond.wordpress.com/2017/11/21/%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%AA-%D7%A2%D7%9D-%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%95%D7%AA/

פה אני אחזור על חלק מההנחיות, ואוסיף שיתופים, דוגמאות וזוויות נוספות. שני הפרקים האחרונים של המאמר מיועדים לפתוח תחושה לגבי מה יכול להיות אפשרי בעבודה עם רגשות, והם נסמכים על מיומנויות עבודה נוספות, שלא מפורטות כאן. עבור רובכם/ן – אני ממליץ לחשוב עליהן כאפשרויות לעתיד.

מחשבות על רגשות

“בעיות אנושיות לא תיפתרנה על ידי תחבולות כוחניות. במוקדם או במאוחר, הרגישות כלפי הליבה הרגישה של יצוריים חיים חייבת להתפתח, אם אנחנו מבקשים לחיות בדרך אכפתית.” (מייקל אייגן)

ישנם תדרים שונים, אינסוף זרמים פוטנציאליים שונים של חוויה שעוברים דרך הישות. אנחנו יכולים לייחד אחד מהם, ולקרוא לו – הזרם, התנודה, ההתהוות של רגשות. מקצתם מובהקים, מרביתם עדינים מאוד. ננשמים עם הנשימה, נשמעים עם השמיעה, מורגשים עם תחושת הגוף המיידית. תדר של אנרגיה רועדת כשאני מזהה לידי אמא וילד, עם התדר הרגשי והתחושתי המסוים מאוד של ההתרחשות הזו, שיש בו מידה של כמיהה, של געגוע, של פחד על עצמי, של השוואה, של חמלה. כשאני מביט אל זה שמולי, אל הגב שלו – תחושת ביטחון, שותפות, השוואה, אנרגיה מרוממת יותר, נוקשה יותר. כשהוא הולך – תחושת קור, בדידות כלשהי, התדר המנוכר של מכשור אלקטרוני כסוף, וגם תחושת הביתיות שיש לי בראייה של המכשיר הזה. כשאני מביט לשם, אל האיש האוכל – תחושת השוואה, תחרותיות, קנאה. מביט מעלה, למדף, ושם – תחושת מוכרות, וגם תחושת מתיחה ואתגר; תחושה חמוצה – שקשורה לתחושה עדינה שאני מנוצל ומתומרן איכשהו, באופן מאוד רגיל. עם הכתיבה – תחושת סיפוק, נוכחות, וגם אי וודאות ואי-ידיעה. הכיפוף של הגב – משדר איזו מאמץ, תנועה לקראת, וגם קצת נפסדות וחוסר ערך. אני יכול להמשיך לנצח, אבל אני בספק לגבי מידת העניין לציבור.

ועכשיו עולה השאלה – איך יהיה טוב לגשת, להתייחס, לזרם הזה של הישות?

לאופי של ההקשבה ושל היחס תהיה, כמו תמיד – חשיבות עליונה.

סביבת הקשב

“אטמוספירות רגשיות הן חלק מהנשימה, הן מחלחלות דרך הנקבוביות.” (מייקל אייגן)

המרחב הראשון שאני אציע ליצור ליצור במגע עם רגשות נבנה מהאופי והגישה של תשומת הלב. אנחנו רוצים לגשת לתדר הזה של החוויה שעוברת דרך הישות במלוא הכבוד והעדינות שאפשריים לנו. אנחנו צריכים לזכור ולכוון את עצמנו: זה מעשה של אהבה, ולא שום דבר אחר. באופן הרגלי אנחנו מפעילים לחץ, פחות או יותר כל הזמן – על החוויה הרגשית. אנחנו שמים סד על מה שאנחנו אמורים או לא אמורים להרגיש, מה ‘בסדר’ להרגיש, ועד כמה. הלחץ הזה הוא מפתח חשוב, ובמובן מסוים – החקירה שלנו כאן היא ניסיון לגלות אופנים אחרים של יחס שמחליפים, בהדרגה – את היחס האוטומטי של לחץ, שמבט אלימות עדינה שבה אנחנו פונים אל העולם הרגשי.

לשם בניית המרחב הראשוני של הקשבה – אנחנו צריכים לדאוג לקונטסט של הקשב שלנו, שבתוכו הרגשות מופיעים. שלב מקדים לזה הוא מציאה של מרחב וזמן שמרגיש לנו ‘בסדר’; שבו אנחנו לא חייבים ‘להופיע’ או ‘לתת תשובות’, כך שיהיה חופש עבור הישות – ‘לקחת חופש’ מהזרם שאליו אנחנו רגילים, ולהפנות את הקשב לעבר מופעים שלא משרתים את התכליות המגוננות (המכובדות כשלעצמן) של העצמי שלנו.

לאחר מכן – עלינו לבנות סביבה מאפשרת של קשב פנימי, שמורכב מכמה איכויות של הלב והתודעה, שאנסה לתאר במידה מספקת. בדרך כזו או אחרת – מטא חייבת להיות נוכחת. אנחנו רוצים למצוא את המקום שבו ישנה מספיק אהבה בלתי מותנית שספוגה בנו; היא מאפשרת לנו מצע והקשר של ביטחון ויציבות שבתוכו, בהיותנו מוחזקים במרחב מיטיב – אנחנו יכולים להרגיש בטוחים להרפות מהלחץ על המערכת הרגשית. המסלול שמאפשר לתנועה של מטא להפוך לסביבה יציבה של קשב – עובר דרך ההטמעה של המטא לתוך חוויית הגוף. אני אציע לחשוב על סביבת הקשב הזו כסוג של סמאדהי.

אפשר לחשוב על שתי דרכים בהן תרגול מטא רגיל – שימוש במשפטים ודמויות, כמו גם אופנים אחרים של טיפוח מטא – צפויים לשנות את חוויית הגוף. לגבי שתיהן יכול להיות מסלול דו-כיווני: אותו אופי של שינוי בחוויות הגוף, שצפוי להתפתח מתרגול מטא – יכול להיווצר גם מאופנים אחרים של תרגול, ולהיות מתורגם לכדי סביבת קשב של מטא.

דרך אחת תתבטא כמידה של נעימות, רכות ואנרגיה – שיבטאו את עצמם כחוויה גופנית שאנחנו יכולים ללמוד להשתקע בה, ולהפוך אותה למקיפה וממלאת בחוויה הגופנית הכללית שלנו; חוויית הגוף עצמה מתחילה לבטא ולהקרין מטא. כך, מלבד בנייה של סביבת הקשב – אנחנו גם פותחים את החוויה והקונספציה שלנו לגבי ‘מהו גוף’, כדי שהיא תכלול גם את האפשרות של חוויית המרקם של הגוף כמבע של רגש או הלך נפש (מטא, במקרה הזה). חוויית והבנת גוף כזו – תאפשר רגישות וקשר קרוב וחי הרבה יותר עם החוויה הרגשית.

האופן השני עליו אצביע בו חוויית הגוף עשויה להשתנות כתוצאה מתרגול מטא, או כבסיס למטא – הוא הנגישות של תשומת הלב למרחב שמקיף את הגוף. כל הרגל תודעתי שיש לנו כרוך גם באופנים מסוימים של הפניית תשומת לב (כאן אני מתכוון לתשומת לב כפקטור ניטראלי, ולא ככלי עבודה מכוון). אז – כרגע, למשל, תשומת הלב שלי נוטה להישאב ולהשתקע בהתייחסויות המחשבתיות שלי להתרחשות סביבי, שמאופיינות בחוסר מנוחה, השוואה ומדידה; ישנה צורה מנטלית מסוימת, אישית וביוגרפית – שמניעה את תשומת הלב, יוצרת השקעה ולכן מצמיחה סוגים מסוימים של מחשבה והתייחסות; אבל הנטיה של התודעה להשתקע במחשבה המודדת והמעריכה, שמשרתת את האינטרס העצמי – היא אוניברסלית. תשומת הלב למרחב מרופפת את ההרגל הזה, מרחיבה ומגמישה את התחושה של מהו ‘המרכז’ של החוויה, ומפחיתה את התנועה המותנית של משיכה ודחיפה שנובעת מההגנה על המרכז של העצמי ההרגלי. כך – מתאפשרים משאבים נפשיים של רווחה, וגם של תחושת מוגנות, ביטחון ועדינות. כאשר הרגישות למרחב משולבת עם תחושה מסוימת של מטא – אנחנו מפתחים תחושה של ‘להרגיש בבית’ על ידי האופן בו אנחנו עובדים עם הקשב שלנו. אנחנו יכולים להתחיל לאמץ גם את תחושת המרחב הזו כחלק מהתחושה המיידית והאינטואיטיבית של הקיום הגופני. בנוסף לתחושת הביטחון ובניית סביבת הקשב שהיא מאפשרת – הרגישות הזו למרחב תאפשר קשר חי ועמוק יותר עם החוויה הרגשית, משום שהיא מאפשרת מגע ישיר עם חוויית התפיסה והפענוח של מה שאנחנו חושבים עליו בדרך כלל כ’חוץ’; והתפיסה והפענוח האלו – הן חלק מהותי בחוויה של רגשות.

לפנות אל הרגש

בתוך הסביבה הזו, של עדינות, של פרגון ושל מידה של שמחה – אני מזמין את הפניית הקשב לזרם של רגשות. לעתים קרובות זה לא קל. כשאני מנסה לעשות זאת עכשיו, אני מרגיש: זה מקום פגיע להיות בו. תשומת הלב מעדיפה להיהדף לעבר מה שהיא יודעת, מה שרגיל להניב תוצאות. זה מרגיש, לפעמים, ‘חסר ערך’; ש’לא יצא לנו מזה כלום’. ואכן – זו אחת השאלות שעולות לעתים קרובות מאוד כאשר אנחנו באים לכדי מגע עם הזרם של הרגשות, במיוחד כאשר הן לא נעימים: ‘למה, בעצם, אנחנו עושים את זה?’. עבורי, כרגע – עם הפניית הקשב, שמתאפשרת מתוך מידה של אמון ומיומנות – מופיעה התשובה הברורה: אנחנו עושים את זה כי זה מביא רווחה, תחושת קשר, תחושת פגיעות במובן הטוב של המילה. המבט על הרגשות מאפשר מידה של פתיחות וריכוך סביב התחושה של ‘מי אני’, פותח זווית מעניינת של חופש שנובע מראיה של ריקות-מקיום-עצמי. הרגשות שאנחנו לא פונים אליהם – צוברים מומנטום וכוח, ויוצרים עבורנו תחושות מציאות ודימויי עצמי, שעל פיהם אנחנו פועלים; כאשר אנחנו פונים אל הרגש ישירות – הדימוי העצמי ודימוי המציאות שקשורים אליו מתחילים להיראות כפי שהם – כלא אמיתיים, וכך מתאפשר סוג יפיפה של חופש.

החרדה שנוכחת עכשיו אומרת לי: ‘אתה לא מספיק טוב בשביל…’; ומציירת אותו, את האדם שמולו אני לא מספיק טוב – בצורה מסוימת, שמדגישה את היתרונות שלו עלי, בדיוק באזור בו אני מרגיש חלש. אני כופה על עצמי תבנית קיום, כופה תבנית קיום על הדימוי שלו, ורואה אותו ואותי דרך נקודת המבט של החרדה הספציפית הזו. האמונה במציאותיות שנגלית דרך ה’שבלונה’ של החרדה – הופכת את החרדה לכפויה ורודנית יותר ויותר. כאשר אני פונה אל עבר החרדה, ומחזיק אותה במיומנות – לכל תבנית המציאות הזו אין עוד תדלוק, והיא מתחילה להתפורר ולהיפתח. כאשר היא נפתחת, ומתוך מבט של טוב לב – מה שנראה כחרדה נחווה כרגישות, עדינות או רעד של יופי ויראה; אני נדמה בעיני עצמי כרגיש וכראוי לאהבה, והדימוי שלו – מתחיל גם הוא להשתנות: הדימוי מתרכך, ואני מכיר בחלקיות ובמוגבלות של הדימוי, ביחס לאינסופיות של ‘מי הוא’; ואני רואה מאפיינים בו שמתאימים לחווייה העדינה יותר: הוא מתגלה לי כאנושי, כסובל, נפתח ומתלבט; אני יכול להתיר לו להתקיים באופנים שלא כרוכים באינטרס העצמי שלי; במידה מסוימת – הוא חופשי ממני, ולכן נוכח עבורי כיפה.

להתיידד עם העמימות

כאשר רוב ברבאה מנחה עבודה עם רגשות, ההנחיה הבסיסית שלו, אחרי או במקביל לביסוס סביבת הקשב – היא הפניית את הקשב לציר המרכזי של הגוף, מהראש ועד לאגן, ולהשהות את הרגישות באזורים שונים שם. זו הנחיה מאוד פשוטה, והיא לא מהותית לדרך שבה אנחנו מתייחסים ומבינים רגשות, אבל היא מאוד מיומנת. היא מאפשרת לנו להיות במגע עם מופע מאוד פשוט וברור באופן יחסי של החוויה – התחושות בציר המרכזי של הגוף, שכמעט תמיד משחקות תפקיד חשוב בחוויה הרגשית שלנו. אפשר לומר, מנקודת המבט היחסית הזו – שהחוויה הרגשית מגלה את עצמה או נבנית סביב התחושות בציר המרכזי. אחד היתרונות הגדולים של ההנחיה הזו – שהיא מאפשרת לנו להיות בקשר עם המופע של מצבים מנטליים בגוף באופן שלא מתווך דרך השמות שאנחנו נותנים להם.

כאשר אנחנו מפנים את תשומת הלב לציר המרכזי של הגוף ולמופעים של מצבים מנטליים שם אחד הדברים שצפויים להיעשות ברורים הוא עד כמה כל העניין לא ברור. ישנן תחושות של לחץ, של כיווץ, של תנועות של אנרגיה, של פתיחות ושינוי. וזה מרגיש שהן קשורות למצב המנטלי (צירוף מילים שאני אשאיר בלתי מוגדר בינתיים, ומקווה שיזכה להגדרה יחסית ומספקת מתוך כלל ההנחיות והיחסים כלפיו) אבל – הרבה מהן לא ברורות. אני עוד לא יכול לומר: זה כעס; זה פחד; זו שמחה. כרגע – אלו פשוט תחושות של אי נוחות כאן, קצת יותר נעימות שם, לחץ פה, חמימות שם, וכן הלאה.

תשומת לב הזו, לאזור שנוטה להיות מעט לא-נעים, ושלא יוצרת בהכרח תחושת נינוחות מדיטטיבית יכולה להיות לא קלה. אבל יש לה יתרון נוסף שמתחיל לגלות את עצמו, דווקא מתוך העמימות. היא מגלה שההתרחשות הרגשית, שאנחנו רגילים לציין לעצמנו באופן אוטומטי ובלתי-מודע בשמות והגדרות – מבוססת על התרחשות שדוחה הגדרות נוקשות. התחושה הזו בבטן, לדוגמא, מתפרשת עבורי, אוטומטית – כפחד וכדחק. אני לא צריך לחשוב על זה, או לעשות ‘עבודה עם רגשות’; ביומיום, כמו עכשיו – מופיעה תחושה כזו בבטן – ומתפרשת כפחד ודחק; התודעה, באופן מעניין – מסיקה שיש פחד, ולכן שיש ממה לפחד, ויוצרת תפיסות וחוויות שמאששות את הפחד; היא מקישה מתוכו אירועים, ויוצרת אותם. מתוך תשומת הלב העדינה – אני יכול להרגיש את התחושה הזו, ולראות ש,למשל – יש תחושה של לחץ בבטן וכיווץ של הכתפיים, והנה התודעה מצמידה לזה תגית: ‘פחד’. האם זה פחד? אחרי התיוג – זה מרגיש כמו פחד; לפניו – זה לחץ בבטן. מה יקרה אם אצמיד לו את התגית: ‘התרגשות’? או: ‘כמיהה’? והנה – התרגשות; הנה – כמיהה.

להחזיק בעדינות

האיכות של רגישות כלפי רגישות, תחושת המגע שלנו עם עצמנו וזה עם זה – מישושיות רגשית – היא גורם הנמצא בכל, אם גם חמקמק, בסוג האנשים שאנחנו נהיים, באופיו של העולם בו אנו חיים. (מייקל אייגן)

אחת המיומנויות המעניינות ביותר בעבודה עם רגשות היא האפשרות ללוות בעדינות רבה ככל שניתן את התחושות בציר המרכזי. זוהי אחת המיומנויות הראשונות שאנחנו מביאים, אבל עם הזמן – היא יכולה להעמיק ולהשתכלל; אם נחשוב על תרגול הדהרמה כולו כשכלול המיומנות של אופן הקיום – השהייה העדינה עם התחושות תבטא בדיוק את המיומנות של אופן הקיום שאפשרית לנו ברגע נתון. אז אני אציע כמה רעיונות כלפי האפשרות הזו של עדינות.

ישנה עדינות של תשומת הלב ואיזון של האנרגיה, שהן פשוט בת תרגול מתוך מתן תשומת לב מתמדת. זו האיכות של תשומת לב עדינה שאנחנו מפתחים לאורך השנים הראשונות של התרגול שלנו: ‘להיות עם’ – בעדינות וברוח של אהבה. רובד נוסף נעשה אפשרי כאשר אנחנו מפתחים את המיומנות בבניית ‘סביבת הקשב’ המתאימה: לומדים לפתח סמאדהי, ולומדים לכוון אותו כך שיצור מרחב בטוח ונינוח עבור עבודה מסוג זה. עם ההתפתחות של המטא והסמאדהי – היכולת לשהות בעדינות עם התחושות – תשתכלל ותיעשה פוריה יותר. רובד שלישי נעשה אפשרי עם תרגול התובנה של הריקות לגווניה השונים – דרך ראיה עמוקה של ארעיות, הבנה של השתוקקות והבנה של אנטה, ודרך ראייה ישירה יותר דרך נקודת המבט של ריקות. ככל שישנה הבנה אינטואיטיבית יותר של הריקות מתאפשרת עדינות רבה יותר. הריקות מאפשרת עדינות משום שהקיבוע של משהו כ’אמיתי’; ‘קיים באמת’; ‘אומר עלי שאני…’; ‘צריך להיות…’ – הוא צורה של משיכה ודחיפה, בשפה אחרת אפשר לומר – צורה של אלימות עדינה. כל עוד ישנה תחושה שמה שאני מרגיש ‘באמת קיים’ – ישנה מידה של מתח ביחס אליו. מה ש’באמת קיים’, והדבר ברור במיוחד כאשר אנחנו מתקרבים לחוויה הרגשית – מרגיש ‘קיים ביחס אלי’, ולכן נושא עמו הבטחה או איום. כאשר אני חווה תחושה עם מטען של הבטחה או איום – מידה של לחץ, של אי-עדינות תופיע באופן אוטומטי. מידת עדינות עמוקה מתאפשרת כאשר הדבר נראה כמתגלה אך לא קיים; רק אז הוא חופשי מאלימות.

לאפשר באופן מלא

למשך כמה שעות אתמול הרגשתי את הקונסטרוקוציה של השיפוט העצמי, בעוצמה שהפתיעה אותי. המבנה של השיפוט העצמי הוא מורכב, הוא לא רגש אחד, אבל יש לו פלטה אופיינית.

הוא מאופיין בתחושה, שמתפלשת לתוך מגוון אירועים אמיתיים ומדומיינים, ש’משהו אצלי לא בסדר’; מבטא את עצמו בתחושת הגוף האינטואיטיבית – התחושה של כיווץ וחולשה; חוסם את האפשרות של השקעה של אנרגיה מנטלית, עם איכות מפרקת של ספק: “זה לא הדבר הנכון לעשות”, או: “זה לא באמת יעזור”; מעצב דימויים מחלישים של עצמי ושל אחרים; צובע את העתיד והעבר, וגם מקומות והתרחשויות – בצבעים קודרים. דרך העיניים האלו הבית שאני חי בו, למשל – נראה בעיני כעלוב ומכוער. הבוקר קמתי, אחרי כמה אירועים מחזקים אתמול, שערערו את הרודנות שהמבנה הזה קנה על המערכת הרגשית – ואיכשהו היתה תחושה שהמבנה הזה כולו נראה על ידי, ואני יכול לראות את כולו נבנה ומתחזק את עצמו, כאשר אני נמצא במרווח מסוים מזה. שני דברים התבהרו מתוך הראייה הזו: א. השקריות של המבנה הזו, הפיקטיביות של המחשבות ודרכי הראיה שהוא מוליד; ב. הכאב שהוא מביא, והדחייה כלפיו. כש-חשתי אותו, בבהירות יחסית, וראיתי, באופן יחסי – את הכוליות שלו שאלתי – ‘מה זה צריך?’ ואחת התשובות היתה – להפתח לזה, באמת לקבל את זה.

זו תנועה פשוטה ואפקטיבית מאוד; אבל לפעמים היא גם אנטי-אינטואיטיבית באופן מפתיע, משום שהסלידה והדחייה ממצבים מסוימים, כמו במקרה הזה – היא חלק מהותי בקונסטלציה שמתחזקת אותם. השיפוט העצמי הוא כל כך לא נעים, שהתנועה של הדחייה סביבו, כל עוד אנחנו לא פונים אליה – הולכת וצוברת מומנטום. אז איך זה יהיה להתקרב לתחושה הלא נעימה של השיפוט, איך שהיא מבטאת את עצמה עכשיו – בציר המרכזי של הגוף, בדרך שבה המרחב נראה, עם הרגש של החולשה והצער – ולפתוח את הידיים לזה, באופן מלא ככל שניתן? משהו שם משתנה, באופן מיידי. תחושת דחיסות ועול נושרת; יש איזו פתיחות ורווחה. נימה של צער וספק מפרק – עדיין נשארת, וסביבה המבנה מתחיל להיבנות מחדש. אז שוב – ממש לאפשר. שוב, אפשר להתמקד בתחושות בציר המרכזי, ולהיפתח אליהן – בבטן, בפנים. זה פשוט יחסית. כשאני עושה זאת, אני מרגיש את הלחץ שהופעל עליהן, שאותו הזכרתי בתחילת המאמר. לחץ שמבטא את הדחיה כלפי הלא-נעים. אז לרכך אותו. להרגיש את המרחב שסביב הגוף, להפוך אותו לעוגן, ולאפשר לציר המרכזי להתרכך, ולחוות את הלא-נעים. עולה עצב, ואפשר לעשות אותה תנועה גם איתו. כאבים גופניים מסויימים מתחילים להיראות, עם הפתיחה של הקפיצות. לאפשר גם אותם. מורגשת הסלידה שמתבטאת ככיווץ של הגוף כלפי המרחב שסביבו. לאפשר את זה. תחושת המרחק והניכור כלפי מה שסביב הגוף. לאפשר.

עולה דימוי של עצמי, שנצא בלב תחושת הביקורת – כמכווץ, חסר אונים, מרוחק. לראות את הדימוי, להרגיש את הכאב והמוכרות שבו, ולאפשר. להזמין אותו פנימה. לקבל בברכה.

אני יכול לפנות לדמות הזו, ולשאול אותה: ‘מה אתה צריך?’ והוא מוסר: ‘שתראה אותי, שתדאג לי’; שתפסיק לכלוא אותי בתא הבידוד’. מתוך התשובה שלו – עוד רובד של פגיעות שלי עולה, מורגש בעיקר בבטן, ואני מאפשר לו להיות שם. מאפשר לעצמי להרגיש פגיע כך. מתוך כך – עולה סוג של חמלה ודאגה. תחושת אפשרות של קיום חשוף יותר, כנה ובוטח יותר. תחושה שזה מלמד אותי משהו, ויחד איתה – תחושת כוח וערך, שלא נשענים על מגננה. יש איתם תנועה או קול מרדני, שמנוגד לקולות העמוקים של השיפוט העצמי: ‘מה אכפת לך מה הוא יחשוב, מה היא תחשוב?’ עם נימה של תחושת ערך פחות-תלויה. ויש עם זה דימוי, נשי דווקא – של מישהי פגיעה מאוד, במובן יפה של המילה, גאה ואמיתית עם הפגיעות שלה, שמבטאת קשר עם אחרים, קשר עם כוחות ותחושות שמנחות אותה, נאמנות למה שאמיתי וחשוב עבורה. כאילו אומרת לי: ‘אתה לא צריך להיות בלתי פגיע, זה ימית אותך; תיעשה פגיע – למה ולמי שטוב להיות פגיע מולו, למה שהוא אמיתי עבורך, למה שהוא מעבר לדעתם הארעית של אחרים או של עצמך’. בשעת הקרירות האחרונה של הבוקר – אני יוצא לרוץ בלוויית הדמות הזו.

ללדת אפשרות קיום מתוך הרגש הקשה

“deep lines cut by trauma provide access to depths that are otherwise unreachable. In such instances, nourishment follows trauma to new places. We wish things could be otherwise … easier. But we have little choice when illumination shines through injury.”
מייקל אייגן

מבט אחד על ההתרחשות יאמר: היה קושי בנפש; הוא נראה באופן מלא יחסית, כמעין פיגורה שלמה של גוף, רגשות, תפיסות וכן הלאה; הכנסנו את התנועה של אפשור; מתוך כך – הפיגורה הזו נפתחה, נרגעה, והאנרגיה הנפשית התפנתה מההכרכות סביב השיפוט, התמלאה בכוח של האפשור, והולידה פיגורה אחרת. כך אני חוויתי את זה, וזו דרך ראייה תקפה ומועילה מאוד.

אבל מתוך הדוגמה של השיפוט העצמי – נובעים שני פיתוחים אפשריים לעבודה עם הרגשות. האחד – לגבי האפשרות של הולדה של קונפיגורציות רגשיות חדשות; השני – לגבי הרחבת התחושה והתיאוריה של ‘מהי התודעה’.

אנחנו הנחנו, כמובן מאליו שלא נכתב, שישנה תודעה אחת, אחודה יחסית – שמורכבת מתחושת גוף, רגשות, מחשבות וכן הלאה – ובתוכה או אל תוכה – עולים רגשות, ואנחנו, דרך הפעלת חלקים אחרים ותנועות אחרות באותה תודעה (למשל – אפשור, או ללוות בעדינות) יכולים להתייחס אליהם בדרכים שונות. אפשר להרחיב עוד, על בסיס אותה תיאוריה – ולומר שבתודעה הזו עולים קולות שונים, דמויות שונות – שהן קונסטלציה עשירה יותר מאשר רגש אחד. השיפוט העצמי, למשל – התבטא, החל מנקודה מסוימת – כאירוע עשיר, שמתבטא גם דרך ‘פלטה’ רגשית אופיינית. מתוך הפעלת יחס של אפשור כלפי השיפוט העצמי – התגלתה הדמות הנשית, שאופיינה בתחושת ביטחון ב-חישה האינטואיטיבית והתקשורתית שלה, וביסוד חזק של אכפתיות ועצמאות. הדמות הנשית הזו, עם הרגישויות שמאפיינות אותה – נחווית כחידוש עבורי. כאשר אני רואה דרך נקודת המבט וחווית הגוף שלה – המרחב נחווה כדינמי, קרוב יותר, מלא מסרים וקולות; הרגשות שעוברים – הם עדינים יותר, מגוננים פחות; יש שם פחד, אבל הוא מרגיש כמו פחד חשוב, כנה, רגיש; תחושה של קשר ונוכחות רגישה עם המופע של הקיום עכשיו – מחליף את תחושת ה’אין לי סיכוי’ של הדמות של השיפוט העצמי.

אני יכול לומר: ‘עכשיו שנפטרתי, במידת מה – מהשיפוט העצמי – זה מה שמתאפשר לי’. אבל אני יכול גם לומר משהו אחר לגמרי: היא נולדה מתוך המגע עם השיפוט העצמי. ללא השיפוט העצמי, והמפגש הקרוב איתו – הרגישות הספציפית הזו, היקרה והיפה כל כך – לא היתה נולדת כך. במובן זה – המגע והעבודה עם השיפוט – הצמיחו איכות חדשה עבור הנפש.

ועדיין, משתמרת כאן הירארכיה שאני מרגיש איתה לא בנוח. היה שיפוט עצמי, הוא רע; ועכשיו יש אותה, והיא טובה. וזה מוליך אותנו לפיתוח האפשרי השני.

לשמוע קולות, לדבר עם שדים

“השדים הופכים לבודהא, הממשי, שדבר בו אינו מלאכותי”
מתוך הסוטרה של חוי ננג

קודם – פניתי אל הדמות של השיפוט העצמי ברוח ובכוונה של אפשור. אבל האמת היא ש-האפשור הזה היה חלק מסט מהלכים של הגנה עצמית. אני אאפשר לו, וכך אפחית את ההתנגדות שלי אליו, ואצא ממסלול הפגיעה החריף של השיפוט העצמי. וזה חשוב, מאוד חשוב, לדעת לעשות את זה.

וזה גם מוגבל. אם הדבר היחיד שאני יודע לעשות עם השיפוט העצמי הוא לפוגג אותו על ידי אפשור, אני משמר את הפוטנציאל הרודפני שלו. אני קושר וכובל את עצמי לדמות ‘טובה’, שאין בה שיפוט, ומאמץ מבט עליו כאירוע מפריע, או מקשה. הזדהות כזו תוליד בהכרח מידה של אי-נחת.

אז איך אני יכול להבנות את מערכת היחסים הזו אחרת?

מה אם אחשוב אחרת על התודעה? מה אם ארשה לעצמי לשנות את התחושה של היעוד והתפקיד שלי, ביחס לשיפוט העצמי הזה?

בתוך הנחות היסוד שלנו על התודעה, שפירטתי קודם – שהיא מאופיינת בהמשכיות, שאירועים מופיעים בתוכה, שאנחנו יכולים להתייחס אליהם בדרכים שונות – משתמע גם סדר עדיפויות. אנחנו מזוהים עם התודעה הזו, ואנחנו רוצים שיהיה שם נעים, במובן עמוק וראוי של המילה. שהשיפוט העצמי לא יעשה שפטים גדולים מידי, שנוכל לרפא את הכאבים החריפים. אנחנו לא נפרדים מהנחת היסוד הזו, ומתחושת המטרה הזו, אלא – מציעים תיאוריה מקבילה, שיכולה להתקיים בהלימה ולסירוגין. מה יקרה אם אני: א. אביט על השיפוט העצמי, לאחר שיש ממנו מרחק מה שמאפשר לא להזדהות איתו לגמרי, ואראה אותו כפיגורה, כדמות שלמה, אוטונומית ותקפה. ב. אציע גם לראות את הדמות הנשית שעלתה קודם כדמות כזו. ג. אשנה את מערכת היחסים איתן – ממערכת יחסים שמוכתבת על ידי ההעדפות שנובעות מההזדהות עם התודעה שלי, למערכת יחסים שקשובה לצרכים שלהן?

איך זה עשוי להיראות?

אם אני חש בנוכחות של הדמות של השיפוט עצמי, ואני יכול להפריד אותה מהדמות שאני מזדהה איתה, הדמות ‘שלי’, אז אני יכול לפנות אליו ולשאול: ‘מה אתה צריך’? אולי הוא נראה כדמות ויזואלית; אולי הוא תחושתי, אולי יש לו קול. ואני באמת מקשיב לתשובה שלו. ‘אני צריך שתראה אותי, אני צריך שהנפרדות הזו, הניתוק הזה – יזכו במלוא המקום, שהם יהיו, באופן עמוק, מורשים’. הדמות הזו חשובה לי, היא מופיעה דרכי מזה שנים, רוצה ממני הרבה. זה מאוד משחרר – לשמוע מה היא רוצה, מה היא צריכה, ולהרגיש מחויב ומסור לזה. אם אני לא – ממילא הוא מתעלל בי, רודה בי. אז לדמיין אותו, לחוות את המרחב שלו, להיות איתו ביחסי אהבה. עם הקור, עם הניתוק, הפחד, תחושת הלבד, הסגירות, ה’לא יצא ממני כלום’. במובן מסוים – הוא לא ישתנה; זה חסר טעם לנסות להציע לו משהו אחר. זה מי ומה שהוא כרגע. האם אני מוכן להישיר מבט, באמת לאפשר? שם יש תחושה של אתגר, של כוח, ושל מערכת יחסים שאפשר לצמוח בה.

בהמשך היום – אני נשאר במגע איתו, מזווית העין. שוכב שם, לבד, מנותק, חסר תקווה. אני לא בטוח אם כתבתי כמה צעיר הוא. 15 בערך. אני אוהב אותו אהבת נפש. בוא שוב. בבקשה. בקש ממני עוד.

לפעמים גם היא, הדמות השניה – מופיעה ומבקשת להחוות. זה משנה את החוויה של החושים, את תחושת הגוף: דרכה – החושים רספטיביים, פתוחים, קולות היקום נשמעים ונוגעים ללב. תחושה רצון לשמוע לברך ולתת חיות להכל. לעתים השיפוט העצמי חוזר ומצטמצם לכדי חוויה נפשית רגילה, ומאבד את המעמד שלו כדימוי שאיתו אפשר לבוא בשיח. והדימוי שלה, שנושא את המומנטום של האפשור והפתיחות – מאפשר לו להיראות בעיניים אחרות, ולזכות שוב במקום שלו כדימוי.

אנחנו משנים את הקונספציה לגבי התודעה – ממרכז של וויסות לזירה של שיח ויחסים, או של בימת מופעים גמישה עבור דמויות שונות, מבעים שונים של קיום. עוד קולות רוצים מקום, רוצים להופיע ולהיראות. אין סוף למי שירצה לבוא. ויחד עם זה יש רובד נוסף של ריפוי: השיפוט העצמי נשען על תחושה של ‘טוב’ (שאני לא הוא) ו’רע’ (שאני מזוהה איתו, איכשהו). כאשר התודעה נחווית כזירת מפגש, זירת שיח ויחסים בין מופעים שונים – מי יכול לשפוט מישהו כטוב או כרע? איזה מקום יש פה לאשמה, או לפחד מ’איך אהיה’? זה נעשה ברור – האשמה היא מופע של קול אחד, שנולד יחד עם קול אחר, שופט. אלו שני קולות מבין מקהלה מבורכת. והם יפים, מולידים חוויות, ולא אמיתיים. הצגה מבורכת של קיום.

הקלטות של שיחה ומדיטציות משבת תרגול: ‘בבית ביקום’

אלו הקלטות של הנחיות מדיטציה, מדיטציות ושיחה משבת תרגול למתרגלים בעלי ניסיון בתל אביב ב7.7

סט אחד של הנחיות מדיטציה ומדיטציה מונחית עוסק בפיתוח סמאדהי דרך הקונספט של ‘גוף האנרגיה או ‘הגוף העדין’ – הראייה והתפיסה של הגוף כהתרחשות חיה, חשה וגמישה; והיחס אילו כיחס מודע, מכוון ויצירתי, מרגע לרגע.

סט של הנחיות ומדיטציה מונחית – מדגיש את האיכויות של אפשור וקבלה בברכה כלפי החוויות שעוברות בגוף ובתודעה, ומציע לפתח רגישות לחוויית המרחב שנפתחת מתוך התרגול הזה.

השיחה נקראת ‘בבית ביקום’, והיא מבוססת על שיחה שנתן המורה רוב ברבאה במסגרת הריטריט The boundless heart, משנת 2011.

יכול להיות שיהיה צורך להוריד את השיחות למכשיריכם כדי שיהיה אפשר לשמוע אותן.

תהנו!

הקלטות – שבת תרגול 7.7 – ‘בבית ביקום’

רוב ברבאה: שיחה 2: חופש משיפוט עצמי

זוהי השיחה השניה שרוב ברבאה נתן בריטריט ‘לשחרר את הלב’, שניתן ב2009, ונמשך כשבוע.

את השיחות מהריטריט אפשר לשמוע כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

את התרגומים שלו, למצוא כאן:

https://waytothebeyond.wordpress.com/tag/%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9D-%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%98-%D7%9C%D7%A9%D7%97%D7%A8%D7%A8-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%9C%D7%91/

והקלטות מקורס שלי על בסיסו אפשר למצוא כאן:

הקלטות תודעה פתוחה, לב ער

הערב אני רוצה לחקור משהו שהזכרתי בקצרה בשיחה אתמול, וזהו – השיפוט העצמי. האופי, הדמות הזו בפנים, המבנה, מבנה האישיות אם תרצו, שהרבה אנשים חווים בחייהם – בריטריטים ולאורך החיים. קול שמנמיך אותנו, קול של שליליות, הקטנה, שיפוט עצמי, ביקורת, אשמה עצמית. קול שרודה בנו, של נוקשות. האפיק של בושה, שקשור לסלידה וכמעט שנאה לעצמנו. תלכיד של תחושות של אי-התאמה, ואי-מספיקות. אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות, ואני אקרא לזה שיפוט עצמי. ואני רוצה לדבר על האפשרות שיש לנו – להיות חופשיים מזה. לגמרי, לחלוטין חופשיים מזה, ואיך אנחנו יכולים לנוע מחוסר-חופש לחופש. כשאנחנו שומעים את זה, אדם כלשהו יכול להיות כל כך מורגל בסביבה הפנימית של המבנה הזה, כי זה ממש האוויר שאנחנו נושמים, והוא אפילו לא יכול לדמיין איך זה שהוא לא יהיה שם.

זה נפוץ להדהים. זה כנראה אחד הדפוסים הנפוצים ביותר שאנחנו פוגשים במערב; וחשוב לדעת – שאתה לא לבד בזה. המבנה עצמו לפעמים נושא, מטבעו, תחושה של בידוד. אבל אתה לא לבד בזה. מצד שני, לפעמים אנשים מניחים שלכולם יש את זה. וזה גם לא נכון. יש כמה אנשים שהם ברי מזל מספיק בשביל לא לחוות את זה – התנאים לא היו שם, וזה לא צמח. ויש כאלו שהיה להם את זה, והם חופשיים מזה עכשיו. אם אני מניח שאני לבד בזה, או שלכולם יש את זה – זה יכול להוביל ליאוש. וזו תחושה מסוכנת בדהרמה. אבל זה מאוד נפוץ, וכפי הנראה – הרבה אנשים באולם הזה סובלים מזה. וזה מאוד מובן, בתנאים שאנחנו רואים סביבנו, בסביבה. לעתים קרובות זה עניין משפחתי, ויש תנאים רחבים יותר, תרבותיים. נראה שהדפוס הזה הרבה פחות נפוץ בחברות במזרח; יש הרבה לומר על הדרך בה אנחנו פוגשים דברים במערב, אבל אומר רק שמשהו קרה, בתקופת הרנסאנס והלאה – שינוי לכיוון אינדיווידואליזם, והוא מתגבר, ומביא הרבה יופי ופוטנציאל, וכצל – מביא איתו גם את הכאב של אינדיווידואליזם מוגבר שיכול להתבטא כ-שיפוט עצמי. וזה יהיה מעניין איך הערכים המערביים, שעוברים למקומות אחרים בעולם – ישפיעו על מה יקרה שם מבחינה זו.

למה זה חשוב, מעבר לזה שזה פשוט מכאיב? כשהמבנה זה פועל שם, ופולש לחיי הנפש – אחד הדברים שזה יכול לעשות בתרגול המדיטציה זה לפלוש לתרגול, ולהכניס אליו תחושה של ‘צריך’. אנחנו ניגשים לחיים הרוחניים עם תחושה של ‘צריך’. אז יש קול, יש אנרגיה שדוחקת בנו: ‘אני צריך…’, ולעתים קרובות אני שומע את זה כשאנשים מדברים אלי או לעצמם על התרגול. ה’צריך’ שבקול הזה מביא לחץ לתרגול. כשיש תחושת לחץ – או שאנחנו נמחצים על ידו, והחיים, הלב, הפתיחות נרמסים; או שאנחנו מורדים נגדו, והמרד יכול להיות נגד התרגול, או נגד דברים שטובים לנו. ויש עוד דברים שיכולים לקרות: המבנה של השיפוט העצמי יכול לחנוק את היכולת היפה שלנו, כאנשים, לשאול שאלות עמוקות ויסודיות על עצמנו ועל החיים. או אם אנחנו מדברים על האיכות של סילה – האכפתיות לאופן בו אנחנו אחד עם השני, ואתיקה, ולפעמים אנחנו אומרים: ‘נסו לא לעשות כך, או כך’. אבל בעצם סילה זה אזור של חקירה, זו זירה גדולה של חקירה. במיוחד בזמנים של גלובליזציה – מה זה אומר לחיות באופן אתי, עם אכפתיות וכבוד לאופן בו הפעולות שלנו משפיעות על אנשים בקצה השני של העולם? זה נדיר למצוא תשובות של שחור ולבן. כשאנחנו באים עם השיפוט העצמי – הכל נכנס לקופסאות במונחים של אתיקה, ומה שהיה יכול להיות חקירה ערה הופך להיות ארון מתים. אז – זה מפורר את היכולת לשאול ולחקור.

הבודהא הציע עשר שאלות שמתרגל צריך לשאול את עצמו באופן קבוע, וזו רשימה מאוד מעניינת. אחת השאלות היא: ‘מה אני נהיה בחלוף הימים והלילות?’ (AN 10.48 PTS: A v 87

Dasadhamma Sutta: Ten Things). זו שאלה רצינית. באקלים של הביקורת הפנימית – אי אפשר לשאול שאלה כזו. זה כמו רעל שנוחת ברעל. בלתי אפשרי להתייחס לשאלה הזו באופן שיפתח משהו, או יתן השראה, או אפילו יוליד תשובה כנה. בהזדמנות אחרת הבודהא אומר: ‘כשמישהו שומע על מישהו אחר שהגיע לרמה של התעוררות, עליו לחשוב: ‘למה לא אני?”. זה מאוד נדיר שזה המקרה, כשיש שיפוט עצמי. זרם אחר לגמרי של סיפורים מתחיל לזרום. הבודהא אומר שם: ‘בהסתמך על יוהרה, אני נוטש יוהרה’. (AN 4.159 PTS: A ii 144 Bhikkhuni Sutta: The Nun)

לעתים קרובות עבורנו – השאילה מצטמצמת לכמה שאלות כמו: ‘האם אני עושת את זה נכון?’ ‘האם אני בסדר?’ ‘מה הם יחשבו עלי?’ ‘האם ישבו שאני טיפש, עצל?’ אז מה שיכול להיות מבע יפה של החיים שלנו, האפשרות של שאילה – הופך להיות משהו שמגביל וחונק אותנו, כובל אותנו.

עבדתי עם מתרגל לפני זמן קצר, וזה התחיל להשתנות, והוא התחיל לשאול את עצמו, במקום: ‘האם אני עושה את זה נכון?’ לשאול את עצמו: ‘איך אני?’ שאלה הרבה יותר אכפתית. ושאלה נוספת: ‘מה מועיל עכשיו?’ אחת משאלות הדהרמה החשובות ביותר.

זה מעניין, בסוטרות – שיפוט עצמי זה משהו שלא ממש נתקלים בו. נראה שאנשים בהודו של ימי הבודהא – פשוט לא סבלו מזה. בבירור הם סבלו מהרבה דברים, אבל לא מזה. אז הבודהא, לעתים קרובות, משתמש בשפה של ‘לחתור לעבר’, ‘נחישות’ וכן הלאה, וכמורים היום – אנחנו צריכים להיות זהירים באופן בו אנחנו משתמשים במילים האלו, כי זה נוחת, בדרך כלל, בבריכה של השיפוט העצמי. זה כוח מאוד חזק בתרבות שלנו, ופועל גם בתוך עולם הדהרמה, באופן טבעי, כך שזה משהו שאנחנו צריכים, יחד – כולנו יחד – לגשת לזה, ולמצוא חכמה וחמלה לגבי זה.

אבל אני אומר – שאנחנו צריכים לאתגר את השיפוט העצמי הזה. אבל אם אני אומר משהו כזה, לעתים קרובות אנחנו שומעים ורואים דרך העדשה והאוזניים של השיפוט העצמי, וזה יכול להישמע כמו שיפוט. השיפוט העצמי יצבע את מה שמגיע מהעולם – כשיפוט. הוא מפרש את מה שאחרים אומרים או חושבים כשיפוט. ולמרבה הצער זה עשוי לקרות, באופן החזק ביותר – עם האנשים שקרובים אלינו ביותר. לעתים קרובות כל כך זה כורך את עצמו בדינמיקות של מערכת היחסים, ואנחנו מתחילים לתפוס את עצמנו מרגישים נשפטים על ידי אדם מסוים בחיינו. אז לאתגר את השיפוט העצמי זה לא אומר, ממש לא – שאנחנו מביאים לשם קשיחות, או שזה נעשה באי-אהבה או שיפוט. זו תנועה של אדיבות. תנועה של אדיבות – לנסות לחפור קצת מרחב סביב זה, ולנער את זה קצת, ולראות מה אפשר להניע ולשחרר.

מטא

במסע הזה – אחד מבני הברית החזקים ביותר הוא התרגול של טוב-לב, מטא. זה מועיל כל כך, זה בן ברית כל כך חשוב בעבודה עם והשחרור מהשיפוט העצמי. חשוב כל כך. הדרך המסורתית לעשות את זה היא להציע משפטים: ‘מי יתן ואני אהיה בטוב, ואתה תהיה בטוב; מי יתן ואני אהיה שליו, וגם אתה’. וכן הלאה. הם כמו זרעים שאיכר זורע באדמה. ויש משהו לגבי זה – כשאנחנו עושים את תרגול המטא זה מרגיש, לעתים קרובות – חסר תועלת, כמו לירוק לאוקיינוס. אז צריך לבטוח בזרעים האלו – והם אכן גדלים ונושאים פרי. אולי לא באותו רגע, אבל זה קורה, ויש שם כוח ענק שאפשר לרתום לטובתנו. בשנים הראשונות בהן לימדתי, ונתקלתי בדפוס הזה הרבה, כפי שאני עדיין נתקל, והיו אנשים, ולעתים האדם היה כל כך סבוך ולכוד בכאב הנורא הזה של שיפוט עצמי, בעינוי הזה – וזה נראה שאין מוצא. הם היו מיואשים, ומשדרים את הייאוש שלהם אלי, ואני לא תמיד ידעתי מה עוד להציע, ופשוט הקשבתי, ולעתים מחשבה היתה עוברת: ‘אני לא יודע אם זה אפשרי עבורו. יש כל כך הרבה ביקורת, ונראה שיש כל כך מעט גישה למשאבים פנימיים’. ומצאתי את עצמי כל כך מופתע. האדם, ממעמקי הייאוש שלו, נותן את עצמו לתרגול המטא, ומחזיק בו כאילו חייו תלויים בכך, ואני רואה את אותו אדם, כמה חודשים אחרי זה – וזה מקום אחר לגמרי. זה לא שאין להם זמנים של קושי, אבל זה מקום אחר לגמרי – משהו נשבר במבנה הזה. וראיתי את זה לעצמי בעבר, ושוב ושוב עם אחרים. זה יפה לראות את זה, ואני יודע שזה אפשרי.

אז – תרגול מטא, ואני לא רוצה לומר עליו יותר מידי, אבל בכל זאת. ראיתי מחקר של מדעי המוח לא מזמן, לאלו מכם המעוניינים בדברים האלו, והוא נערך על ידי ‘ארגון התודעה החומלת’, שזה ארגון מעניין למדי, והם מצאו ש-במובן מסוים, כשאנחנו עושים תרגולים כמו מטא או חמלה, על ידי המשפטים או בדרכים אחרות – אנחנו מפתחים או יוצרים, מדמיין אפילו – אישיות חלופית בפנים. יש לי את האישיות של השיפוט העצמי, ואז יש עוד אחת. ומשהו מעניין נוסף שהם מצאו זה שהמוח לא מבחין בהבדל, ומגיב באותו אופן – לדימויים מנטליים כמו לגירויים מן החוץ. כשאתה שם אוכל לפני אדם רעב – דברים מסוימים יתעוררו במוח, ואם הוא מדמיין קערת אוכל – אותם נוירונים מופעלים. המוח לא יודע שיש הבדל, ואנחנו יכולים להשתמש בזה לטובתנו. אנחנו יכולים לטפח אפשרות אחרת בפנים. וזה בסדר גמור, לעתים, לתת לזה להתממש כמעין דמות. במובן מסוים – התרגולים הטיבטיים עם בודהיסטוות, אלים וכל זה – עושים את זה. מאפשרים גישה לאפיק כלשהו של העולם הפנימי, ולמאפייני אישיות, שאולי בדרך אחרת היה קשה לגשת אליהם. אז מטא זה מועיל כל כך. וכדאי לעשות לא רק לעצמנו, אלא גם לאחרים. זו אותה אנרגיה,בין אם אנחנו מכוונים אותה פנימה או החוצה – היא מפוגגת את השיפוט העצמי. לפעמים אנשים חושבים שאם יש כל כך הרבה שיפוט עצמי, הם צריכים לעשות מטא רק לעצמם, אבל למעשה זה יכול להיות יותר מדי משקל על העצמי, ולכן זה חשוב להרחיב את זה. באותו עניין – דיברנו בריטריט על האפשרות של תחושה שאתה מתרגל גם עבור אחרים. אם אני מתרגל רק עבור עצמי, שזו מוטיווציה מובנת – זה שם איזה לחץ על העצמי. כשאנחנו פונים לאחרים – זה מרחיב את מה שדחוק, ופותח. בתרגול המטא – אנחנו לפעמים נסמכים על חברים, על הקהילה, על מורים. אז כן – התרגול שלנו, אבל לפעמים גם – המטא של אדם אחר, ואנחנו רואים את זה ונעזרים בזה ומקבלים את זה ממנו. כשמישהו מביע אמון בי, זה הולך עמוק. באותו רגע – האדם המקבל לאו דווקא יכול להוציא את הראש מהמים כדי שזה יירשם אצלו, או שיאמר משהו בתגובה – אבל זה משפיע. להביע אמון בפוטנציאל האחד של השני – זו אחת המתנות היפות ביותר שאנחנו יכולים לתת האחד לשני. אז מטא. להשתמש בלב, ולפתח את זה כתרגול – מאוד חשוב.

תשומת לב

תשומת לב כמבע של ידידות ורוך

ויש מקום ענק גם לחקירה. לחקור את המבנה הזה, ואיך הוא מתנהל, ומה זה בעצם. כאן מיינדפולנס, תשומת לב – נכנסת לתמונה. ותשומת הלב הזו צריכה להיות צבועה במידה של ידידותיות. תשומת הלב מידדת את המבנה הזה, של שיפוט עצמי, את האישיות הפנימית הזו. מישהו, אולי אג’אן סומדהו – מגדיר תשומת לב כ’סקרנות מלאת חיבה’. זה יפיפה. זוהי הגישה למה שקורה. סקרנות מלאת חיבה. כמו שהיינו מביאים לכל דבר אחר – מצב פיזי של כאב, נניח, ואנחנו פשוט מביאים סקרנות רכה, חמימה, ידידותית. אנחנו יכולים לדבר על פנים שונים של תשומת לב. אז יכולה להיות תשומת לב ידידותית, ויכולה להיות איכות של מרווחות של תשומת הלב. בדרך כלל, באופן מובן – כשהשיפוט העצמי שם – אנחנו מנסים להפטר ממנו; אנחנו שונאים אותו; רוצים שהוא ילך. אנחנו יכולים להיות מודעים או בלתי-מודעים לזה. ויש משהו ב-לתת לו להיות שם. לתת לה ‘לעשות את העניין שלו’ במרחב, לתת לו מרחב. לשים לב – האם אני מנסה להיפטר ממנו, ואם כן – האם אני יכול להרגע מסביבו, ולתת לו הרבה מרחב. אם אני מנסה להפטר – זו תנועה של דחייה, והשיפוט העצמי – הוא בעצמו מבנה של דחייה. דחייה כלפי דחייה – בונה עוד דחיה, זה כל מה שהוא עושה. אנחנו מוסיפים לו על ידי זה שאנחנו דוחים אותו. אם אני נותן לו רק קצת מרחב – הוא ימלא אותו, וזה יכול להרגיש לפעמים שאין בפנים שום דבר מלבד הקול הזה, מטריד אותי ורודה בי. אם אני נותן לו הרבה מרחב, ממש הרבה – אני מוצא שהוא לא יכול להשתלט על כל המרחב, זה בלתי אפשרי. ואנחנו יכולים למצוא שאיכויות נוספות יכולות להיות שם באותו זמן. ישנן איכויות נוספות יחד עם הקול הזה, שעושה את העניין שלו. אז להביא תשומת לב, על הכרית, באולם, בהליכה, לאורך היום – והאדם מודע, שומע את הקולות האלו, המטרידים, והם יכולים להיות ממש רמים, ולפעמים הם משסים את עצמם בו בעצמה, ולפעמים אלו לחישות כמעט בלתי מורגשות, שחותרות תחת הישות שלנו. אנחנו צריכים להיות מודעים כשזה קורה ולהקשיב. וכשהקולות האלו שם, בין אם טעונים או רכים יותר – יש להם איזה הדהוד ביישות: ‘אתה אף פעם לא תצליח’; ‘נכשלת שוב’; ‘אתה כישלון’; ‘לא יצא ממך כלום’ – כל אופי שהקול הזה נושא – יש לו איזה הדהוד. האם אפשרי להיפתח, ולהרגיש את ה-הדהוד הזה? זה ירגיש מכאיב. זה כואב. ושוב, הכאב יכול להיות חזק או מעודן, כמו צביטה או כאב חלוש ורגעי. אבל זה חשוב לשים לב לזה. ואז סביב הכאב הזה, יחד איתו, במרחב סביבו – האם יכולה להיות אכפתיות כלפי הפגיעה הזו? חמלה, חמימות – סביב הכאב? אז יש לכם את שני הדברים האלו – הכאב והאכפתיות, ואנחנו יותר מעוניינים במים של האכפתיות שמכים בכאב, שרוחצים אותו. ולפעמים – להכניס את השאלה: האם יכולה להיות אדיבות, עדינות, אכפתיות? רק להכניס את השאלה מאפשרת משהו.

לפעמים תשומת לב מאופיינת באיכות של דיוק, ולפעמים באיכות של מרחב, ולפעמים בחמימות ונעימות, ויש תחושה של מים שמכים במשהו כואב. ומה שמסביב – המים – הם אהבה, חמלה. בתוך תשומת הלב. זה לא כמו תרגול מטא רשמי, אלא חמימות סביב מה שקורה, כלפי מה שקורה. אלה דברים שאנחנו יכולים לטפח ככלים, אמצעים, אמנות. וזה בר טיפוח ופיתוח. פשוט צריך לתרגל ולנסות.

תשומת לב חוקרת

לתשומת לב יש את היכולת להגדיל את אפשרות הראייה לגבי מה נמצא שם, מה מתרחש. אם השיפוט העצמי קורה באופן מורגל, אז יש דיכוי של הביטוי העצמי, פחד מביטוי עצמי מלא. דיכוי של היצירתיות, דיכוי של הפתיחות לאינטימיות והביטויים של אינטימיות. כך – היישות מרגישה חנוקה, מתוסכלת, כי משהו לא מבוטא באופן מלא. התסכול הזה יכול להוביל בקלות לזעם, וגם לדיכאון. או שאנחנו תחתיו, או שאנחנו מורדים בו, ויש זעם שנוצר שם. צריך להרגיש את הזעם הזה. איך האנרגיה הזו של זעם מרגישה, ולהיות בהירים – זהו זעם. אז אם אנחנו מביטים בבהירות, אחרי שדיברנו על מטא וחמימות, אנחנו יכולים לדבר על דיוק של תשומת הלב. מה אנחנו רואים, כשאנחנו מביאים בהירות – מה קורה שם? כשהמבנה הזה פועל אנחנו יכולים לראות שהוא לא רק מגיע מהעבר, אלא – אנחנו למעשה בונים אותו ומזינים אותו בהווה. אנחנו מדביקים יחד חוויות שבונות אותו. במילים אחרות – יש פנים שונים, ואנחנו מרכיבים אותם יחד לכדי דבר אחד, והדבר הזה נחווה כענן עמום ושחור. זה נחווה כחסר צורה וקודר, ואנחנו חווים את העול של זה, ומדוכאים על ידי זה. אז זה יכול להיות מועיל להפוך את תשומת הלב למדוייקת, ולהבחין בפנים השונים של החוויה הזו. אז למשל – איך הגוף מרגיש עכשיו? כפי הנראה – ישנה אי נעימות כלשהי בגוף, איפשהו. יש כבדות בחזה, או בגוף בכללותו, ויש כיווץ איכשהו. ולהתכוונן ולדעת – אני עם הפן הזה עכשיו. זה עוזר לדברים להיות יותר פשוטים, ובמקום שהם יהיו מסה חסרת צורה – אנחנו מחלצים אותם קצת ורואים – שאנחנו יוצרים משהו שמעיק עלינו. מהו המרקם בתודעה, מה קורה בתודעה, מהן המחשבות? איך שאר הגוף מרגיש? איך התפיסה צבועה? לשים לב לאלמנטים האלו, האחד אחרי השני, ולבלות זמן מה עם כל אחד. כך – יש לנו אחיזה במשהו שאחרת יהיה קשה לאחוז בו. כשהייתי ילד היו לנו הציורים האלו של נקודה לנקודה. אנחנו עושים זאת, ההכרה עושה את זה עם הכל, כל הזמן, ויוצרת סבל. היא עושה את זה במיוחד עם מה שיוצר סבל. אז אנחנו מחברים את הנקודות, וזה יוצר ‘דבר’; אבל אנחנו יכולים לראות את זה כדברים נפרדים, וזה יקל את מערכת היחסים עם זה, ויתן יותר מרחב. אנחנו עושים את זה, מחברים נקודה לנקודה – גם במובן של הזמן: חושבים על העבר, ומחברים אותו לעתיד – ואז יש שם בלוק כבד שמועך אותנו. אני מדבר על זה בצורה פשוטה, אבל זה מאוד מעודן, ואנחנו צריכים לראות את זה בתרגול, במיוחד כשיש סבל. אתם יכולים להיות בטוחים ש, כאשר יש סבל, העניין של חיבור נקודה לנקודה – אכן קורה. זה קורה באותו רגע. ואנחנו יכולים לפרק את זה באותו רגע. אז תשומת לב פשוטה לאלמנטים השונים יכולה להיות מאוד מועילה בהתרה של כל זה.

האפשרות של שאילה

אז יש מטא, מרווחות, חמימות, ויש את הדיוק והפירוק שיכול לבוא. וישנה גם היכולת שלנו כאנשים – לשאול שאלות עמוקות. אנחנו יכולים לשאול ולחקור את הדמות הזו, של שיפוט עצמי. אז קודם – נקודה רחבה יותר – לגבי זה שהתרגול יכול לכלול את הלב והמחשבה. תרגול עמוק, בשבילי – כולל את שניהם. אז – האם אני סוגר אחד מהם? רוב האנשים במסורת שלנו – נוטים לסגור את האינטלקט. לא בוטחים בו. ‘אני חושב יותר מידי’, או התחושה – שהמחשבה היא בעיה. אבל אנחנו לא חושבים מספיק, במובן מסוים. אנחנו לא חושבים עם מספיק מומנטום מאחורי זה, ואם אנחנו עושים את זה – אנחנו יכולים לגלות שזה בן ברית חזק מאוד לשחרור שלנו. אנחנו צריכים להשתמש בו יותר, ובאופן נמרץ יותר. האינטלקט, התודעה החושבת, המהרהרת. להפוך אותו לבן ברית, ולא לאויב. אז – לשאול.

שאלה ראשונה: האם אני מאמין לו? פשוט לזרוק את השאלה הזו: האם אני מאמין למה שהוא אומר? זה יכול ליצור מספיק מרחב כדי לאפשר לספק להכנס. ספק בריא, שלא ממש נמצא שם. אז – לאפשר לספק להכנס. ובמה אני מאמין, בדיוק? זה די נפוץ, ואני מכיר את זה מהעבר שלי. אנחנו יכולים להאמין שיש בנו משהו רע. שלא ממש שייך למין האנושי. משהו רעיל, אפילו. אם אני מאמין לזה – אני נעשה מפוחד, זה מעלה פחד באופן בלתי נמנע. ויש לזה מקום ענק בהנעת הגלגל של דפוסים כמו התמכרות וחזרה להתמכרות. אנחנו מפחדים ממשהו, והפחד נותן לזה עוד כוח. אז – במה אני מאמין? זה חשוב לברר את זה, ולהיות מדויק.

ואולי שאלה נוספת: מה, אולי, זה נותן לי? מה אני משיג מזה? ואלו שאלות של חמלה, לא שאלות שיפוטיות. לפעמים זה נותן תחושה של מוכרות. לאורך השנים למדנו להכיר את עצמנו דרך זה, וזו תחושה של טריטוריה מוכרת. בית. לפעמים זה נותן סוג של זהות, זו נהיית הזהות של מישהו – לראות את עצמך בדרך כלשהי, ולהציג את עצמך כך. אז אנחנו נצמדים לזה, ובונים על זה.

אולי תחושה ש – בלי זה – לא הייתי קם בבוקר. לא הייתי עושה את הדבר הנכון.

ולפעמים – יש תחושה, באופן מוזר – שזה מגיע ממקום של אדיבות, של הגנה: אם אני אכה את עצמי קודם, אז אחרים לא יוכלו. אני אוודא שאני אהיה ממש קשה עם עצמי, כדי לוודא שלא אעשה טעויות, שבגללן אחרים לא יאהבו אותי, או ידחו אותי. אז לפעמים אנשים לא בטוחים אם רוצים להפטר מזה. אבל אנחנו צריכים להביט שוב ושוב ולראות, ולמצוא בהירות – זו דוקהא. זה מביא חוסר שביעות רצון. זה לא טוב לנו. יש דרכים הרבה יותר טובות לדאוג לעצמנו. הרבה יותר בריאות לדאוג לעצמנו.

דיאלוג עם הדמות של השיפוט העצמי

כשאנחנו בשאילה – אנחנו יכולים להיכנס לדיאלוג עם השיפוט העצמי כמעין דמות. דרך הדיאלוג – לא נותנים לזה להשאר כוח מעורפל ורודפני, שאנחנו בורחים ממנו, ומרגישים שהוא עול על גבינו. אלא – לפנות אליו, ודרך דיאלוג – לעזור לו להיות מאוד ספציפי. על ידי הדיאלוג אנחנו יכולים להאט את כל התהליך. אתה שואל משהו, ומחכה לתשובה, ואז שואל עוד שאלה: ‘באמת? אתה מתכוון ש…?’. להמשיך את הדיאלוג ולגלות – מהו הדבר, בעצם – שבגינו אנחנו נשפטים? לעתים קרובות אנחנו מרגישים שזה מצל עלינו, ובכך שאנחנו לא פונים לעבר זה – אנחנו לא בבהירות לגבי – בגלל מה זה מכה אותנו? אז צריך להיות ספציפיים ככל שניתן. ‘למה אתה כאן?’; ‘זה בגלל שאתה כישלון’; ‘למה אני כישלון?’; ‘כי לא עשית כך וכך’; ‘אז – אם לא עשיתי כך וכך זה אומר שאני כישלון?’; ‘כן’. להאט את זה. להיות בהירים, ולהמשיך עם השאילה, ולא לעצור. להתמיד איתה. אתה שואל, מקבל תשובה, ושאל עוד שאלה בתגובה לתשובה הזו. המשך, תמשיך לחקור שם. לפעמים אנחנו יכולים לשאול: ‘אוקיי, אם הייתי משיג x, שזה מה שאתה דורש – האם היית מרוצה אז?’ ולפעמים הוא יאמר: ‘כן’. חכה שם. תשאל: ‘באמת?’. כי זה לא. בהחלט לא. צריך להשאר שם ולחקור. ואז אפשר לראות – זו דמות לא רציונלית ולא הגיונית. היא לא מבוססת על כלום. אין שום דבר שתוכל לעשות כדי לספק אותה. לעולם לא תגיע למקום שבו: ‘אוקיי, העבודה הסתיימה, היה נחמד’. זה לא יקרה. ואנחנו צריכים לחשוף אותה. נטולת קרקע, לא רציונלית. אתה הרבה יותר אינטיליגנטי ממנה. הרבה יותר. וכשאנחנו לא מביאים את האינטיליגנציה שלנו, יחד עם הלב, אנחנו לא רואים את זה, ולא משתמשים במה שאפשרי לנו כאנשים. אין שאלה לגבי זה שאתה יותר אינטיליגנטי ממנה.

לפני זמן מה הייתי בראיון עם מישהי, והיא עבדה עם זה, יחד עם דברים נוספים. ועם זה שהיא נעשתה יותר ספציפית, היתה התחושה: ‘אני צריכה להיות מושלמת’, ‘אני צריכה להיות מושלמת’. עכשיו, זה אתגר… והיא חקרה יותר, והיתה מודעת לפחד להיענש על ידי אחרים, על ידי עצמה, או על ידי אלוהים – והיא לא גדלה בחינוך דתי, ולא האמינה באלוהים, ומתישהו זה נגרר, מי יודע מאיפה – לכל הבלגן, יחד עם פחד להיענש אם היא לא תהיה מושלמת. והיא ניסתה ונכשלה. וכמובן שהיא נכשלה, איך אפשר לא להיכשל בזה? וזה היה עצוב עבורה לראות את זה, והיה גם טוב לראות את הדפוס. המשכנו לדבר על זה, ומתישהו: ‘תראי לי מישהו מושלם?’ אז בודהיסט אולי יאמר: ‘הדלאי לאמה’. יש הרבה בודהיסטים שלא חושבים שהדלאי לאמה הוא מושלם, ויש מסורות שבהן כל העניין הוא בכיוון שונה לגמרי, אם אתם מכירים את המסורת של המהאסי סיידו או אופנדיטה, ששם העניין הוא תשומת לב מדוייקת ומדוקדקת מאוד – זה לא העניין של הדלאי לאמה. ובאופן דומה הוא היה חושב, כפי הנראה – שהם לא מושלמים. הם רודפים אחרי איכויות אחרות. מה ‘מושלם’ אומר בדיוק? מה זה אומר בדיוק? תהיו ספציפיים, תרדפו אחר זה, ותגששו שם לעומק. לפעמים אנחנו אומרים: ‘אני יודע שזה לא הגיוני. שזה מטופש’. זה לא מספיק. תהיו בלתי-נלאים. השיפוט הוא בלתי נלאה, ואנחנו יכולים להיות כאלו בחזרה. ושוב, אם אנחנו חוזרים לעניין של מושלמות – מה שהוא מושלם עבורכם היום, יהיה שונה מחר – מה שתחשבו עליו או תרגישו שהוא מושלם.

האשליה של המרכזיות של העצמי וראיית תנאים ונסיבות

כשאנחנו רואים איך זה פועל, ואנחנו מביטים על כל המנגנון – אנחנו יכולים לומר שהשיפוט העצמי, התפיסה, אם להיות יותר מדוייקים – בוחרת משהו אחד מבין הטוטאליות של האירועים, היא מייחדת ובוחרת משהו, נצמדת אליו, נותנת לו משמעות וחשיבות, ואז יוצרת השקפת עצמי מתוך זה. מסקנה לגבי העצמי – מתוך זה. אז אנחנו עובדים במשרד או משהו, ואנחנו עושים טעות. שוכחים לתייק משהו או משהו כזה. ואז – לעתים קרובות כל כך אנחנו מסמנים את זה בין כל האירועים שקרו ביום, וזה הופך למשהו שסביבו אנחנו ממצקים תחושת עצמי, במקום לראות: הרבה דברים קרו. ממש הרבה דברים. לפני זמן מה מישהו היה בראיון, וסיפר שהוא היה בבית חולים וביקר חבר, שכפי הנראה היה בסוף ימיו. והיתה כוונה לתת מטא לחבר הזה. אבל כשהוא רצה לעשות את זה, מה שעלה זו דאגה לעצמו, וחשש שאולי הוא יאמר את הדבר הלא נכון או משהו כזה. ואז – כשהוא שם לב שהרבה מחשבות היו על עצמו – עלה שיפוט מאוד חזק, מאוד מכאיב. אבל לראות – שזה אנושי שיהיו מוטיווציות מעורבות, לפחות עד נקודה מאוד מתקדמת, שבה כל העניין של דאגה לעצמי מתחיל להיפתח, אבל – זה מאוד אנושי. להתחיל לפתוח את הראייה לכוליות של מה שקורה, ולאנושיות של מה שקורה. אז – להרשות, במקרה הזו – לראות את הסבל של עצמו. הוא מאבד חבר. ומכיר בסופיות של עצמו, כשהוא רואה את החבר בבית החולים; יש את הפחד ואי-הנוחות של לא לדעת מה לומר, ואת הפחד בלעשות את זה לא נכון; ויש חוסר אונים בהבנה שהוא לא יכל לעזור מבחינה בריאותית, לא משנה כמה הוא רצה. אז – לאפשר את הסבל של עצמנו, ולהכיר בזה, ומתוך זה – חמלה טבעית יותר יכולה להיפתח, באופן טבעי מאוד.

אז משהו קורה בדרך הראייה של השיפוט העצמי – העצמי מעריך את החשיבות שלו יתר על המידה. זה משהו שהעצמי עושה בכל מקרה. אנחנו מציבים את עצמנו במרכז הבמה של כל מה שקורה: הכל תלוי בי. אז ממש לראות – המצב הזה לא לגמרי תלוי בי, זה לא יכול להיות כך. עם החבר הזה – אני חלק ממארג של יחסים. ובזמן הזה, שבו אנחנו יחד בבית החולים, זה זמן חשוב מאוד, אבל עדיין – זה רק חלק אחד מכל ההיסטוריה של החברות הזו. אנחנו מגזימים במרכזיות של העצמי, ואנחנו גם מגזימים בנוגע לזמן – עבר, הווה ועתיד – באופנים לא-מועילים. כשאנחנו עושים את זה – אנחנו לעתים קרובות לא רואים את הטוב שנוכח.

לראות את עצמנו דרך מה שחשוב באמת

אז מישהו אמר לי לפני זמן מה, בזמן המירוץ לנשיאות ארצות הברית, שהוא היה די מעורב בכל העניין שם, ואז עלתה ביקורת: אני פשוט מסיח את הדעת שלי על ידי המעורבות שלי בזה. והוא לא רואה – שאולי יש שם עניין של הסחת דעת, אבל גם – דאגה כנה ואמיתית, תחושה של החשיבות, ואכפתיות כלפי התוצאות. הוא לא חשב על זה. אנחנו צריכים, כאנשים, וזה מצע חשוב לתרגול – ממש ללמוד לכבד את עצמנו כלפי הדברים הנכונים. האם אנחנו מכבדים את עצמנו לגבי הדברים הנכונים? דברים כמו אכפתיות לאתיקה, אכפתיות לגבי איך אנחנו אחד עם השני. אם זה שם, אם אנחנו יכולים לראות את עצמנו, ולומר – אכפת לי מזה, אני משקיע מחשבה בזה, מנסה לשמור על אתיקה – זה משהו שממש אפשר לכבד עמוקות. גם אם אני רק מתכוון לזה – גם זה משהו לכבד. הכוונה שלי לצמוח ולהעמיק במדיטציה, לטפח רצון טוב – כל זה ראוי לכל כך הרבה כבוד. ועם זאת – אנחנו לא נותנים למיינד לשהות שם, ולאפשר לעצמנו לכבד את עצמנו, להרגיש טוב לגבי עצמנו. אנחנו יכולים לכוון את המיינד לשבת שם. לשים לב לטוב שלנו, להעריך את זה. לעתים כל כך קרובות אנחנו קופצים הלאה, לא משתהים שם לשניה. תרבותית, אנחנו עושים את זה. ויש לנו את המשחק העצוב של להעריך אחרים ואת עצמנו על בסיס דברים מאוד ארציים; אבל מצד הדהרמה – זה הפוך לגמרי. נגעתי בזה אתמול, אבל יש כל כך הרבה שמגיע מלתת לעצמנו להיות במגע עם, להיות בקשר עם – השאיפה העמוקה שלנו בחיים, וממש להרגיש את הישות שלנו מיושרת עם זה. זה כל כך חזק. להרגיש שאנחנו בקו עם מה שחשוב לנו באופן עמוק.

בראיון עם מישהי אחרת, המבנה של השיפוט העצמי היה חזק באותו זמן, והקול היה: ‘לא מגיע לי להיות מאושרת’. תחושת חוסר ערך, והרבה כאב שם. ובאופן דומה – היא הרגישה שבן הזוג שלה הנמיך אותה עוד יותר. זו היתה התפישה של מערכת היחסים, מנקודת המבט של השיפוט העצמי. ודיברנו, ואני לא זוכר איך זה קרה, אבל באמצע הכאב הזה שאלתי אותה: מהו הרצון העמוק ביותר שלך בחיים האלו? והיא הרהרה, ואמרה: ‘אני רוצה להיות בשירות האהבה. רוצה שחיי יהיו בשירות אהבה’. מה יכול להיות יותר יפה מזה? וזה היה מדהים, מה שקרה. הענן התפוגג. והיא נשארה עם זה, והרגישה את זה, שמה עצמה בכיוון התנועה של זה, הרגישה את העומק שבזה, את הכמיהה, התשוקה, כוח החיים והיופי ששם. וזה נעלם. כל התודעה המשווה התפוגגה, ובאה חדווה, פתיחות, כוח. וזה חשוב. כוח זה חשוב, ולהיות בקו אחד עם מה שחשוב לנו זה נותן כוח. כאשר השיפוט העצמי שם, עושה את העניין שלו – אז אין לנו כוח, אנחנו מפוזרים לגמרי. זה היה רגע חזק מאוד, ונמשך זמן מה, אבל היה צריך לחזור על זה. רוב הדברים הטובים בתרגול – דורשים חזרה. תחזור לזה, עגן את עצמך בזה, תרגיש את העומק שבזה.

איך אתם? אתם עדיין ערים? זה כן או לא? כן? יש לי עוד קצת, מקווה שתחזיקו.

הבנה של פעולה במקום היאחזות במהות

כשהשיפוט העצמי שם כמבנה פנימי, מה שמגיע ליישות זו בושה שמתפלשת לכל מקום. זו בושה שאין לה אובייקט – זה לא שאני מתבייש בזה או בזה, אלא – היא פשוט מתפשטת לתחושת הקיום, תחושה של אשמה רעילה שמתפלשת לתוך הישות. זה מכאיב באופן קיצוני. בושה נוגעת למהות שלנו, זה כאילו המהות שלנו לא טובה, אנחנו מרגישים לא טוב לגבי ליבת הישות שלנו, וקוראים לזה בושה. מתביישים בקיום שלנו. כאב מאוד עמוק עם זה. אחד השינויים המשמעותיים ביותר שהבודהא הביא לתרבות הרוחנית של הודו, זה דבר מעודן אבל מאוד עמוק, ועושה את כל ההבדל שבעולם – זה השינוי מהדגשה על המהות של העצמי, שינוי ממהות לפעולה. אילו פעולות מביאות סבל, ואילו פעולות מביאות שחרור מסבל? זה לא נשמע כמו עניין גדול, אבל זה עושה את כל ההבדל. אנחנו עושים משהו לא נכון, או שוכחים לעשות משהו, או עושים איזו שגיאה, ואנחנו מסיקים משהו על המהות שלנו. במקום לראות את זה כפעולה שהיתה לא מועילה, ולומדים מתוך הטעויות שלנו. בחיים, במדיטציה, בכל מקום – אנחנו עושים טעויות, ואנחנו לומדים מהם, נעים הלאה מהן – כי העניין הוא הפעולה, ולא איזו מהות שיש לנו. אז – לעתים קרובות מישהו אחוז באשמה. עשינו משהו בעבר, והתודעה חוזרת לשם שוב ושוב, ומרגישה רע לגבי עצמנו. אנחנו לכודים שם בלופ כי הסקנו משהו לגבי עצמנו, ומהות עצמית, ואז אנחנו תקועים שם, בלופ של העבר והעצמי. זה לא הולך לשום מקום מועיל, אלא רק לעומק של הבור הזה. אפשר, מנגד – לראות את זה במונחים של פעולות, וזה יכול לשחרר אותנו מהלופ הזה. אנחנו יכולים להיות יותר יצירתיים, ולהפנות את המבט לעתיד. פעולות בעתיד – והאפשרויות שם. ללמוד לראות באופנים שונים. ללמוד לראות באופנים שמפחיתים סבל, מפוגגים אותו. כשיש פעולה או דיבור ששפטנו – האם אני יכול להתאמן – וזה ממש תרגול – לראות אותה בדרך אחרת, ולראות שהיא עלתה מתוך רשת של תנאים. אז קחו מישהו במשרד, שעשה איזה ברדק של תיוק. אנחנו לא רואים שהייתה עייפות, המשרד היה מלא באנשים, והדעת הייתה מוסחת. היו תנאים נוספים, של דברים שהייתי צריך לעשות. רשת של תנאים מולידה פעולה, ולא העצמי מוליד פעולה. אני יודע שזה לא נשמע לאנשים כמו עניין גדול, אבל כתרגול – זה מאד חזק. אנחנו חוזרים על זה שוב ושוב, עוברים ממבט שבו העצמי הוא האחראי, מואשם – לרשת של תנאים שמולידה דברים. כל מה שעולה ביקום הזה הוא התהוות מותנית – תלוי ברשת של תנאים. אין עצמי שם, שאפשר להאשים.

אנחנו יכולים ללמוד לראות דברים, ולתאר דברים – לא בשפה של העצמי. אז עבדתי עם מישהו, והיה לו שיפוט עצמי על היחס שלו עם אוכל. והיה מצב שהוא תיאר, ואיזה תרחיש שכלל צ’יפס, שבו הוא לקח יותר ממה שהיה הולם, יותר ממה שהיה נוח עבורו. וכמובן – הגיע השיפוט העצמי: אני כזה, אני כזה. אז אנחנו יכולים לשנות את השפה הפנימית שם. אם אנחנו מביטים על נקודת הזמן הזו – מה היה שם? לא: ‘אני הייתי…’ אלא – היתה כוונה, היתה השתוקקות, היתה עייפות, היה הטעם הנעים, בגלל העייפות – לא כל כך הרבה תשומת לב. כל אלו – אנחנו מערבבים אותם – וזו התוצאה. איפה העצמי שם? תשומת לב לא-חזקה, למשל – איך זה יכול להיות עצמי, אם זה בא והולך? תשומת לב חזקה, חלשה, בכלל לא – גם זה בא והולך. זה לא העצמי. בדרך כלל אנשים אומרים… כמובן שלא מאשימים את העייפות, אבל לפעמים אנשים אומרים שזו הכוונה. פרקו את זה. איפה העצמי שהשיפוט העצמי מכה בו? אם אני מביט על כוונה – או שאני חווה כוונות שעולות משום מקום שעולות ונעלמות, ואז – אם אין תשומת לב – היא תופסת ומפעילה. אוקיי, אבל איפה העצמי שם? או – שאני רואה את הכוונה עולה מתוך רשת של תנאים, וכשאני מביט עליה: המראה, הטעם, הלחץ של הסביבה – משהו קורה – וזה יוצר את הכוונה. איפה העצמי שם? אני מפרק דברים, ולא מוצא אותו. אז תתרגלו – לראות דברים לא במונחים של העצמי. וזה תרגול. אנחנו עושים אותו מאה פעמים, או חמש מאות פעמים. משהו מתחיל להשתנות לעומק, ובאופן רדיקלי. אנחנו משנים השקפה שאינה מועילה להשקפה הרבה יותר מועילה.

חופש מהסמכות של המחשבה

בתרגול השני שאנחנו עושים, של המרחב של המודעות – בסופו של דבר זה אפשרי שהמחשבות האלו שעולות: ‘אתה לא טוב’, ‘לא יצא ממך כלום’ – משהו קורה ביחס שלנו אליהן בתוך המרחב הזה של המודעות. אנחנו רואים אותן בהקשר שונה, באופן הרבה יותר מרווח, הרבה יותר בקלות. אנחנו רואים את הטבע הבלתי-מוצק שלהם, הן כמו כוכבים נופלים בשמי הלילה, ונעלם. בקושי היה שם. וזו רק מחשבה. אנחנו רואים יותר ויותר בדיוק – מחשבה היא רק מחשבה, זה כל מה שהיא עשויה להיות, והיא מאבדת את הכוח שלה עלינו. אנחנו לא כל כך כבולים בדרך שבה אנחנו רואים אותה. כשאנחנו רואים את זה – זה חתיכה מאוד פוריה בפירוק הבנייה, בהתפוררות של המבנה הזה.

אתם יודעים, זה טוב להיות לא-מסופק מהתרגול שלך. להיות לא-מסופק מההתפתחות שלך, זה דבר טוב עד שאתה בודהא, שזה אידיאל די רציני. אנחנו יכולים להתפתח יותר, לשחרר יותר, להבין יותר לעומק. אפילו במסורת של התרוודה – הארהנט, שהוא הדרגה הגבוהה ביותר מלבד הבודהא – הם מדברים על זה שלארהנטים שונים יש דרגות הבנה שונות. אז משוחרר לגמרי – אבל יש עוד מה להבין. אז אי-סיפוק בוגר עם איפה שאתה נמצא יכול להיות דבר בריא. ומה שהופך את זה לבריא זה – שזה לא מכוון לערך עצמי ושיפוט עצמי. העצמי לא בזה. הוא פשוט לא בזה. אלא – אילו איכויות יכולות להיות יותר? זה לא לגבי הגדרה עצמית, אלא – חופשי מזה. אז התנועה הזו, כמו שאמרתי בהתחלה – התנועה מלהרגיש כבול בזה, לכוד בזה, מעונה על ידי זה לעתים, התנועה לשחרור מזה, לחופש אמיתי – היא לגמרי אפשרית. אני יודע על עצמי, ומעבודה עם הרבה אנשים – זה ממש אפשרי. אולי זה לא יהיה קל, אולי לא יקרה בין-לילה, אבל זה ממש אפשרי. לפעמים במסע הזה זה עובר דרך שלב שבו המילים בהן השתמשנו כדי להכות את עצמנו נשארות: ‘אתה אידיוט’. אבל יכול להיות שלב שבו הן איבדו את הכוח שלהן, והן פשוט מילים ריקות שמופיעות בתודעה, ואין להם כוח בכלל. ובסופו של דבר – הן אפילו לא עולות יותר. כל הקולות האלו לא עולים. וזה יכול להגיע לנקודה, מעבר לזה – שבה מישהו יודע, בוודאות, בעומק הישות – שזה לעולם לא יכול לעלות שוב. אפילו לא לרגע. משהו נעקר כל כך לעומק, דרך ההבנה של המבנה של העצמי, שאני אדבר עליו בהמשך הריטריט – משהו הובן כל כך לעומק – שהוא נעקר מן השורש. בלתי אפשרי שהוא יעלה שוב, ואתה יודע את זה. ומה שאני רוצה לומר הוא – שזה ממש אפשרי עבורנו כאנשים ומתרגלים. וכמו כל מה שהוא קשה – אנחנו צריכים לגשת אליו בדרכים שונות.

להביט על הקיום כמבע של אהבה

כמה מחשבות לקראת יום תרגול בקורס מטא, שיתקיים היום

תרגול המטא, כאשר הוא נעשה בהתמדה ולאורך זמן – פותח הרבה מאוד אפשרויות יפות של קיום וחוויה. אחת התולדות הצפויות שלו היא – התפתחות ההרגל של ראיית אירועים שונים של קיום – כמבע וביטוי של אהבה. אימוץ הכוונה האוהבת, הרצון הטוב – כנקודת מוצא למגוון רחב מאוד של פעולות. אנחנו, כאנשים – אנחנו רוצים, והולכים לכיוון – שאנחנו מאמינים שייטיב עבורנו. לעתים הצעדים שלנו מונעים מתוך פחד, ייאוש או הימנעות, ולעתים מתוך אהבה ורצון טוב – כלפי עצמנו וכלפי אחרים, אבל מנקודת מבט מסוימת – גם אלו המונעים מתוך פחד – הם ביטוי של אהבה שהסתלפה, או שלא הובנה כראוי. אם אנחנו מביטים בחמלה על מעשים שנעשים, על ידינו או על ידי אחרים, מתוך פחד – אנחנו יכולים לבחור לראות את האהבה העצמית שמניעה את הפחד הזה, שמתבטאת כרצון להגן ולשמור. אולי אין בזה הרבה תבונה, וודאי – הבחירה מתוך מניע כזה גובה מחיר, בדמות אופי הפעולה ובדמות חיזוק הקארמה של הכוונה של הפחד, ובכל זאת – אפשר לראות – שהמניע היסודי הוא אוהב.

ואנחנו יכולים להתרגל לרעיון של – לחשוב על החיים שלנו, להשקיף על ולתרגם לעצמנו את הפעולות הגדולות והקטנות, שלנו ושל אחרים – כמבע של אהבה. האהבה הזו לובשת צורות רבות ושונות. לפעמים צריך להגן, למצוא מנוחה ולהתכנס; לפעמים לפעול, להתנגד ולהתנגש; לפעמים ליצור ולבטא; להתאהב נואשות; לפעמים צריך לאבד, להתאבל ולזעוק. כל זה, מנקודת המבט הזו – הוא מבע של אהבה. איך זה יהיה – לראות את החיים שלנו ושל אחרים כך?

זוהי נקודת מבט שרובנו לא-רגילים אליה, והיא דורשת תרגול, וישנם דברים שתומכים בה. הראשון בהם הוא – תרגול דרך הראייה של מטא. זו פשוט דרך להתרגל לרעיון, לאמץ את המבט. כאשר אנחנו מתרגלים אותה לאורך זמן – אנחנו נעשים יותר ויותר יצירתיים באופן בו אנחנו ‘מכניסים’ מטא למקומות בהם הייתה שנאה או פחד, כלפי עצמנו וכלפי אחרים.

ראייה של הריקות של הדברים – של היותם תלויים בנקודת המבט, ולא ‘פשוט קיימים’ – מאפשרת להגמיש את נקודת המבט על כל חוויה, ולשחק אתה. הראייה של הגמישות של התפישה – של האפקטיביות והגמישות של התגיות שאנחנו מצמידים למופעים. גם כל מידה ואופן של הבנה של אנטה – שמאפשרת לראות שעצמי ואחרים – לא באמת קיימים באופן נוקשה ואמתי כפי שנראה במבט ראשון.

סמאדהי – מאפשר לנו להחזיק את נקודת המבט לאורך זמן, ולהפוך אותה לאפקטיבית – לחלחל לעומק הגוף, התודעה והמבט שלנו.

נדיבות – עוזרת מאוד לחזק את התחושה שאכן – יש פה קיום שבמרכזו אהבה. לצד מעשים של נדיבות – קשה לנו מאוד להכחיש – שיש שם, בצד המקבל – משהו יפה וראוי לאהבה, ופה – בצד הנותן – משהו יפה וראוי לאהבה.

ויש את האפשרות של יחסים חבריים עמוקים ופתוחים, שמלמדים אותנו להתמיד עם האהבה, מול שינויים, קשיים, צרכים שונים; מלמדים אותנו הרבה על ריקות, משום שביחסים כאלה אנחנו חייבים להודות – שכל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על האדם האחר, הוא לכל היותר שער אליו – נקודת כניסה למשהו הרבה יותר גדול, בלתי נדלה, אינסופי. ולעתים, ביחסים כאלה – אתה יכול להיראות כך בעיני האחר; ומתוך כך – אתה מתרגל לראות את עצמך דרך עיניים שיש בהן אהבה, ויש בהן יראת כבוד וענווה מול התולדה האינסופית של אירועים ומופעים של קיום שעוברת דרכך.

רוב ברבאה מגדיר אופקה, המילה בפאלי שמתורגמת בדרך כלל כ-‘שוויון נפש’, equanimity – באופן שונה למדי: הוא מגדיר אותה כ-‘התמד ויציבות של אהבה’. הראייה כך, דרך מטא – מביאה יציבות, גמישות, כוח, פתיחות ורווחה לקיום. והופכת אותנו להרבה יותר כשירים לתת ולהתמסר לאחרים, ללא פחד – ומתוך הייחוד והכוח שלנו.

הגנה עצמית

לפעמים – המדיטציה יכולה, וצריכה – להיות מעשה של הגנה עצמית. התודעה שלנו, באופן נורמלי ורגיל מאוד – מייצרת סבל, קושי, אי נחת. אני פוגש הרבה אנשים. ולא מעט אנשים מרגישים, באופן כזה או אחר – שמשהו לא בסדר אצלם. שהסבל – לא אמור להיות שם, איכשהו. שיש איזו בעיה, ואם הם היו עושים אחרת, או – כאשר הם יעשו אחרת – הסבל לא יהיה שם. ‘אחרי כל כך הרבה שנים של תרגול, זה לא אמור לקרות’; ‘אם הייתי בוחר כך וכך, לא היה כל כך…’; ‘כשהילדים יגדלו’. במבט אחר, קרוב יותר – התודעה יוצרת סבל. היא עושה את זה לכולם. ובמידה כזו או אחרת – כל הזמן. אז כדאי לנו מאוד, ואנחנו יכולים ללמוד להגן על עצמנו, להיות אקטיביים כלפי הסבל שהתודעה יוצרת. אחת הדרכים בהן אנחנו יכולים לחשוב על הסבל שהתודעה יוצרת הוא לראות כיצד היא בונה עבורנו חוויית עצמי וחווית עולם, שאנחנו לכודים בתוכה, מאמינים לה, וסובלים ממנה. אולי תחושה ש’אני לא טוב’ איכשהו, ושהעולם הוא מקום קשה, קר. תחושה של היעדר אהבה. כל מיני דברים. תמיד – ישנה בנייה כלשהי של עולם. לעתים היא אינטנסיבית, יוצאת דופן, וניכר שאנחנו במצב מסויט במידת מה. לעתים אנשים ממש מדברים על זה כמו’ חלום רע’. כשהתודעה מפברקת באופן אינטנסיבי מאוד – זה באמת מרגיש כמו חלום, או סרט. לעתים זה לא כל כך אינטנסיבי, אלא נורמלי וסביר – תחושה של אי-מוצלחות, אי התאמה ואי שייכות. רגיל לגמרי.

ואנחנו יכולים, כמתרגלים – ללמוד את האופנים בהם התודעה עושה את זה, וליצור מצב שבו היא מפסיקה, ומתחילה לעשות דברים אחרים.

החוויה הגופנית היא דרך פשוטה ויעילה מאוד לגשת לסבל הזה. אנחנו יכולים לחוש, בעיקר כשישנו מצב רגשי לא-פשוט – כיווץ כלשהו של הגוף. לעתים קרובות – בציר המרכזי שלו, לעתים בכולו, לעתים במקום אחר. הכיווץ הזה הוא ביטוי למאבק כלשהו. לאי-רצון לחוש תחושה לא-נעימה, פיזית או רגשית. ולעתים קרובות – יש לו אפקט גדול. הוא מנפח ומתדלק את ההתרחשות המנטלית, סביב תנועה של דחייה ואי-קבלה. הכיווץ, לעתים קרובות, מתרחש סביב, או כלפי – תחושה גופנית לא נעימה. גם אם המצב הוא רגשי בעיקרו, תחושה גופנית לא נעימה צפויה להיות שם. אז – איך זה יהיה לגשת לכיווץ הזה, ולרכך אותו? שוב ושוב. ולהיות מוכנים להיות במגע עם התחושה הלא נעימה. ולהחזיק אותה, לפגוש אותה – בעדינות.

אופן עבודה נוסף עם החוויה הגופנית הוא – להרחיב, שוב ושוב – את תשומת הלב כך שתקיף את הגוף. כך אנחנו הולכים נגד המומנטום של כיווץ של התודעה, וגם נגד ההרגל של תשומת הלב שלנו – להמשך לאזורים מסוימים, בדרך כלל אלו שיתכתבו עם המצב הרגשי הקשה, ולהזניח אחרים, שאולי יש בהם כוח כזה או אחר.

דבר דרך נוספת, שיכולה להיות מפתח חשוב – היא תשומת לב להתייחסויות של התודעה החושבת לעצמנו ולמצב. לעתים קרובות כל כך, כשיש סבל – ישנה תחושה ש’אני לא בסדר’ איכשהו. ש’זה לא אמור להיות כאן’, ושאני ‘כנראה עושה משהו לא נכון’. המחשבות האלו, לעתים קרובות – התייחסויות קטנות, טבעיות, מרגישות מובנות מאליהן של התודעה – הן מתקפה של התודעה על עצמה. הן מובנות מאוד, ונראה שקורות באופן כזה או אחר לרוב האנשים. אבל אנחנו לא חייבים, באמת שלא – לקבל את חוות הדעת שלהן. אין בהן הרבה תבונה, או תועלת. אפשר להתווכח. ‘כן – זה באמת יישאר לנצח? כי נראה שכל שאר המצבים בעבר לא נשארו’. ‘כן, באמת, הסבל הזה פה כי עשיתי משהו לא נכון? אם הייתי עושה משהו אחר – לא היה סבל?’. אפשר גם להתווכח על הדברים שהתודעה החושבת אומרת לך על עצמך. בשביל זה, לפעמים – צריך להיזכר בכוחות ומשאבים שיש לנו. באנשים שאהבו או אוהבים אותנו, בכושר שלנו לאהוב, במעשים של נדיבות שעשינו. לעתים אפשר לחשוב על כך – שעצם היותנו חיים – זה כבר, במובן מסוים – פלא, הדהוד של כוח אינסופי, שאנחנו ביטוי שלו. קל לנו לראות את הפלא הזה כשתינוקות נולדים, ואחרי זמן קצר – אנחנו מתחילים לקבל אותו כמובן מאליו. אבל ברובד אחר – משה בנו חש את האיכות הזו, ויש בה איזו אהבה עצמית, גם אם היא מתעוותת לעתים קרובות. לעתים – זה טוב להיזכר בזה.

לעתים – בתוך מצבים רגשיים סבוכים – התודעה נוטה להציג אחרים בדרך מאוד מסוימת, שהולמת ומתחזקת את המצב הרגשי. וגם כאן – אפשר להתווכח. ‘האם הוא באמת כזה?’ ויהא זה – מושלם כפי שאנחנו חושב שהוא כרגע, או בלתי נסבל כפי שאני חושב שהוא. אנשים, למרבה המזל – הם תמיד אחרים, תמיד יותר ממה שאנחנו חושבים עליהם. והתמונה שיש לנו עליהם היא תמיד מעוותת במידת מה, וכשהמצב הרגשי אינטנסיבי – העיוות נעשה מוצק מאוד. אז – כאשר אנחנו פותחים את הראייה על האחר, ומאפשרים לה להיות מורכבת ומגוונת יותר – המצב הרגשי מאבד משהו מהסולידיות שלו, ומתחיל להיפתח.

אלו כמה מהצעדים שאנחנו יכולים לעשות, וישנם עוד הרבה. ויש גם צעד מקדים, שמאפשר את כל הפעילות הזו, ואנחנו צריכים לטפח אותו עוד ועוד, לפני, במקביל ואחרי: למצוא מעגן, ולטפח אותו – של תשומת לב ורגישות לחוויית החיות של הגוף, ותחושה של ידידות ואהבה עצמית. ככל שאנחנו לומדים להישען שם – יש לנו בסיס הרבה יותר יציב לעבוד מתוכו, ולהגן על עצמנו.