רוב ברבאה: נאמנות ונאמנים לתשוקות הכי עמוקות שלנו (שיחה ומדיטציה מונחית קצרה)

השיחה הזו ניתנה ביומו העשירי של ריטריט הג'האנות. בשיחה רוב מתייחס לאתגרים שתרגול מכוון מטרה כמו תרגול ג'האנות (אבל לא רק תרגול ג'האנות) יכול להביא איתו ובסופה מוצעת מדיטציה מונחית קצרה ויפה. התרגום כאן מציע חלוקה לשני חלקים שנועדה לעזור לנווט בתוך השיחה. חלקה הראשון של השיחה מוקדש להתמודדות עם אתגרים שקשורים לבנייה לא מועילה של העצמי דרך דימוי עצמי שלילי, בתוך תרגול מכוון מטרה. חלקה השני מוקדש לתשוקה שמלווה ומניעה את התרגול, ובו רוב מציג אתגרים שמלווים את התשוקה הזו וגם מציע לראות את היופי והקדושה שיש בה. 

אפשר להאזין לשיחה המקורית כאן: 

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60889

חלק א'

טוב. תכננתי שנעשה היום שאלות ותשובות אבל שיניתי את דעתי. בעצם, אני רוצה להתחיל מלדבר על שאלות ותשובות, כי כשחשבתי לעשות ריטריט ג'האנות, זה היה הדבר הראשון שחשבתי עליו, והדבר שחשבתי שיהיה המאתגר ביותר עבור כולם, כולל עבורי. איך לקחת קבוצה של אנשים עם רקעים מאוד מאוד שונים, שיש להן ולהם כמויות מאוד מאוד משתנות של ניסיון בתרגול מכוון מטרה כמו תרגול ג'האנות – איך לקחת אותם ולשים אותם באותו חדר, ולאפשר להם לשאול שאלות ולשמוע שאלות של אנשים אחרים, בלי בלגן פסיכולוגי, ודוקהה קיצונית וכל זה?

אז – אני לא מגזים – זה באמת היה הדבר העיקרי שהעסיק אותי לגבי הריטריט. לא השרטוט של מפת הג'האנות. לא ללמד את התנועות הבסיסיות ואת כל ההיבטים המעודנים. זה היה זה. זה היה הדבר. ו-"המממ, איך לעשות את זה?" ותכננתי לדבר על זה קרוב לתחילת הריטריט. אני לא יודע מה קרה. סרי אומרת שכן דיברתי על זה, אבל אני לא זוכר שדיברתי על זה. אני מתכוון באמת באמת להעלות את העניין הזה כבעיה להתבונן בה, ובאמת להניח אותו כאן בחדר ולאפשר לנו להכיר בו ולדאוג ולטפל בו. אולי זה היה כל ההכנות לריטריט, כל העומס סביב זה, והעניינים הרפואיים… אני לא יודע מה קרה, אבל לא עשיתי את זה, אז סליחה.

אתן יודעות, מה שקורה לחלק מאיתנו, לפעמים, כשאנחנו שומעות או שומעים שאלה, וזה נשמע כאילו, טוב, היא ברמה אחרת לגמרי ממני? היא ממש ממש הרבה יותר מתקדמת, או מה שזה לא יהיה. או שאנחנו מרגישות, "הממ, אם אני אשאל את השאלה המתקדמת הזאת, יסתכלו עלי כאילו אני איזה מין מתרגלת יהירה, מלאה בעצמה?" או "השאלה שלי, אולי היא לא מספיק מתקדמת, או שהיא יותר מידי למתחילים?" כל זה, כל הדוקהה הזאת, כל המקום הזה שנפתח להשוואה בדרכים לא מועילות, שיפוט עצמי בדרכים לא מועילות, כל מיני מסקנות שאנחנו מגיעות אליהן לגבי עצמנו, לגבי אחרים, השקפות, וכולי. לחלק מאיתנו זה יכול להיות נורא קשה לשאול שאלות, נורא קשה. אפילו כשמישהו מצליח לשאול את השאלה, זה יכול להיות כל כך קשה שלעיתים קרובות – לא בריטריט הזה, אבל באחרים – מישהו שאל שאלה באולם, או בטרקלין או לא משנה איפה, ואני עניתי, והוא שם, הוא מהנהן וכל זה. ואחר כך, אנחנו מחליפים מילים מתישהו ואני אומר, "זה היה מועיל?" והוא עונה, "אין לי מושג, התנתקתי לגמרי אחרי ששאלתי את השאלה, לא הייתי שם."

אז כל זה מאוד מאוד נורמלי, ועבור חלק מאיתנו, בזמנים שונים, זה יכול להיות מאוד כואב לשמוע איזו שאלה, או מה שלא יהיה, או איזה דיון על משהו, או הנחייה כלשהי. אני מתכוון, זה לא רק לגבי שאלות ותשובות. אפילו אתמול, עצם המעבר לג'האנה השניה, וההנחיות לאלו ש – למרות שאני אומר, "אתן יודעות, הקצב שלכן הוא הקצב שלכן, והוא חייב להיות הקצב שלכן," כמה בקלות עולה המחשבה, "אוי, אני לא שם עדיין," וכמה כאב יכול לעלות מעצם ההקשבה להוראה הזו, על מצבים או על היפתחות כזאת או אחרת או על תובנות, מה שלא יהיה, שזה מרגיש שהם מעבר ליכולתנו, ומה שיכול לקרות, האופן שבו הנפש יודעת לא רק לקשור את עצמה, אלא לקשור את עצמה בקשרי תיל, אתן יודעות? נורא נורא כואב.

אנחנו יכולים, ואולי אנחנו צריכים – אני לא יודע – להוסיף אפשרות לשאול שאלות בפתקים, אז אני יכול לקבל כמה פתקים והם יכולים להיות אנונימיים, ואני יכול לנסות לעשות את זה. אולי אם השואלים ירצו לזהות את עצמם הם יוכלו לעשות את זה, ואם לא אז לא, ונקווה שהתשובה שלי תפגע במטרה פחות או יותר. זו בהחלט אפשרות. אנחנו יכולים לשקול את זה. אבל, במובן מסוים, אתם יודעים, אני תוהה אם, במידה מסוימת, הפיתרון הזה מתחמק מהתמודדות עם סוגייה הרבה יותר רחבה. אני חושב שזה עניין תרבותי. אני לא יכול לחשוב על פסקה אחת בקאנון הפאלי שמתארת מצב מהסוג של:"האדם הזה והזה היה שם, והוא רצה לשאול שאלה, אבל חשש שישפטו אותו," או "היא שמעה את השיחה של ההיא עם הבודהה או עם אננדה, או משהו כזה, וזה גרם לה להרגיש ממש לא טוב." הדברים האלה פשוט לא קיימים שם. ואני לא חושב שהם קיימים, ככל שאני שמעתי – לא תרגלתי הרבה באסיה, עם מתרגלים מאסיה, אבל יש לי מורים שכן, וממה ששמעתי, זה לא באמת קיים בהקשר הזה. איכשהו זה אפשרי שתהיה קבוצת של מתרגלים. אחת עובדת על השלב האחרון של ההתעוררות בדרך להארה המוחלטת, ואחר נמצא איפשהו באמצע והשלישי במקום אחר והכל איכשהו בסדר. אז אני מאמין שהסוגייה הרחבה יותר היא תרבותית. 

אז מה קרה לתרבות שלנו – אני מתכוון לתרבות המערבית, עם כל ברכותיה, וכל הישגיה המופלאים – איך קרה שנהיה כל כך קשה להיות בסיטואציה כזו ביחד? וזה קשור גם לעובדה ש – ואני חושב שדיברתי על זה כאן, ובטוח שדיברתי על זה בהקשרים אחרים – תחושת העצמי שלנו שונה למדי. לא רק המושג של העצמי ומה שהוא כולל, אלא ממש תחושת עצמי שונה מאוד. אנחנו חיות וחיים בתרבות שונה, שבה הבניה של העצמי נשענת על תומכות אחרות וכך גם תחושת הניכור שלו. ובתרבות שלנו העצמי מתמודד עם לחצים שלא היו קיימים, נניח, בתקופת הבודהה או בתרבויות אחרות. המצב הזה מעניק לנו המון, בהקשרים של אינדיבידואליות וביטוי עצמי ויצירתיות, אבל יש מחיר. לפעמים בדיוק אותן מתנות שבהן זכינו – הפוטנציאל היצירתי שלי, אפשרות הביטוי העצמי שלי – מביאות הרבה מאוד כאב. מה שיכול היה להיות מתנה הופך לכאב גדול כי אדם עלול להרגיש כאילו, "טוב, אני יודע שאני יכול, ואני צריך, ונראה שאחרים בכיוון, אבל איפה שלי?" או "שלי לא טוב כמו של אחרים." 

זו שאלה מאוד מעניינת בעיני. אני באמת שואל: מה קרה? איך זה קרה לתרבות שלנו, ולחברה שלנו ולתחושת הביחד שלנו? אני לא אכנס לזה. כמובן שאין לי את כל התשובות. אבל זו שאלה מאוד מעניינת בעיני, ואני חושב עליה ולפעמים מנסה לקרוא עליה וכולי. 

אז אני רק רוצה לומר כמה דברים. ואחרי שאמרתי את כל זה, אתן יודעות, לגבי כל ההנחיות בריטריט, וכל מה שנאמר, חלק מהדברים ירגישו רלוונטיים עכשיו, וחלקם לא, אבל גם האחרונים אמורים להפוך לרלוונטיים בשלב כלשהו. אז הבעיות האלה אמורות להפוך לרלוונטיות מתישהו, הבעיה של החזקת מטרה, הבעיה של השוואה, והבעיה של תשוקה למשהו, וכל מה שבא עם התשוקה הזו, הבעיה של ממש ממש לרצות משהו והתסכול שעולה. אז אם זה לא מרגיש רלוונטי עכשיו, מתישהו זה אמור להפוך לכזה. אם זה לא קורה אף פעם, גם זו סוג של בעיה. החקירה אמורה להיות רלוונטית: למה אני אף פעם לא מתמודדת עם שום בעיה מהסוג הזה? אז אולי זה מרגיש רלוונטי עכשיו ואולי לא, אבל זה נכון לגבי כל ההוראה בריטריט. אני מאמין שזה יהיה, צריך להיות, רלוונטי בשלב כלשהו. 

חלק ממה שאני רוצה להגיד יהיה תזכורות. היה הרבה מידע בשישה שבעה ימים הראשונים של הריטריט. אז חלק יהיה תזכורות. כמו שאמרתי בהתחלה, הרבה נאמר, ולגבי חלק מהדברים, החשיבות, נדמה לי שאמרתי – אני לא בטוח שאתם זוכרים – שלגבי חלק מהדברים החשיבות שלהם לא תהיה ברורה. אז אני אחזור על חלקם, רק כתזכורות קטנות. 

התזכורת הראשונה: אתן יכולות לעשות את זה. כולם וכולן כאן בחדר הזה יכולים ויכולות לעשות את זה. וכשאני אומר 'זה', אני מתכוון לכל מה שאמרתי לגבי השהייה בתוך [marination], המומחיות [mastery], והחוויות שנשמעות נפלאות. אתם יכולים לעשות את זה. יהיו זמנים שבהם תאמינו שאתם לא, ושלעולם לא תוכלו, אבל אתם ואתן – כן. באמת. רק אתמול שמעתי ממישהי – לפני כמה ימים היא הייתה במצב הזה של, "אוי, אני לא יכולה," והכל מצטמצם, הכל מתכווץ, נתקע; שנאה, שנאה-עצמית, כל הבלגן. ועדיין, למרבה המזל היא ממשיכה להגיע, ואז כמה ימים לאחר מכן, ראו זה פלא, משהו נפתח באופן שהיא מעולם לא חוותה. אתן יכולות לעשות את זה.  

אם חוויתם אי פעם תחושת רווחה נעימה מתוך המדיטציה, במדיטציה – בואו נאמר, פיטי – איזושהי רווחה נעימה בגוף, אני מתכוון לזה: אם אי פעם חוויתם משהו כזה, אז הכל, כל מה שאני מדבר עליו, אפשרי עבורכם. כל הדבר כולו, כל שמונה הג'האנות – כל זה אפשרי. אתם יכולים לעשות את זה. אם נקלעתם לשפל, אם מה שחוויתם קודם נעלם, לא מופיע לאחר צהריים, ליום, לשלושה ימים, מה שלא יהיה, זה לא אומר שהכל נהיה בלתי אפשרי. זה אפילו לא אומר שהתרגול הולך אחורה. אפילו לא זה. 

הנה מה שנכון להבין מזה – טוב, הנה גל. סביר שזו מתקפת מכשולים בצורה כזו או אחרת, במידה כזו או אחרת, ואולי יש בה יותר ויותר, אולי נבנית שם מסביב יותר או פחות פפנצ'ה. אז זה גל. ומה שבאמת נכון ללמוד ממנו זה, "טוב, מה אני יכולה לעשות עם זה?" צריכות לעלות שאלות, שהן חלק מאמנות התגובה וההיענות שאנחנו מדגישים כאן. מה יכול להיות מועיל עכשיו ביחס למה שקורה, ביחס לגל הזה, ביחס להיעדר ההופעה? וגלים כאלה, בהקשר של תרגול ג'האנות, כן, הם יכולים להימשך שלושה ימים או משהו כזה, ושלושה ימים בריטריט בתוך גל כזה, בתוך מתקפת מכשולים, במיוחד אם היא מעורבבת בפפנצ'ה שעולה, שלושה ימים הם לא מעט זמן לשבת בתוך דבר כזה. אין טלוויזיה. זה חג המולד, ומזמן לא שתיתם משהו, וזה כאילו… זה הרבה זמן לשבת בתוך הדבר הזה. אם אני מאמינה לו, זה הרבה זמן, וזה נראה כמו נצח. זה לא נצח. זה גל שנמשך שלושה ימים. וכמובן שיכולים להיות גלים, שנמשכים כמה שעות, או חצי יום, כמו שאמרתי.

תגובה והיענות, שאילה: "טוב, מה יכול להיות מועיל עכשיו? מה אני יכול לנסות? בוא נשחק." וברור שאתה מרגיש נורא כבד ומבואס; ולא משחקי במיוחד. אז אפשר לחשוב על זה כעבודה, או כמשחק. הדבר החשוב הוא למצוא דרך להתייחס ולהגיב. איך עלי להתבונן באובייקט המדיטציה? עם איזו דרך הסתכלות אני יכול לשחק שם, עכשיו, כשזה ממש מרגיש שדברים לא עובדים? איך עלי להתבונן בתרגול שלי בכללותו? איך עלי להתבונן בתרגול ג'האנות? איך עלי להתבונן בעצמי בַּדֶּרֶךְ? זוכרים שדיברתי על זה? ההשקפה שיש לי על עצמי בדרך היא מאוד מאוד משמעותית. זה היבט קובע. אני מכיר אנשים – אני לא יודע אם אמרתי את זה; אני אחזור – הכרתי אנשים שתרגלו במשך שנים, וחוו כל מיני חוויות עמוקות, כל מיני חוויות שהיו יכולות להיות מאוד משחררות, ואיכשהו הן לא. בטווח הארוך, הן מצטברות למעט מאוד. ומה שאיכשהו עוצר את הכל בתוך תקיעות חסרת שחרור, זו מין השקפה על העצמי שפועלת שם. הם אפילו לא ממש מודעים להשקפה שיש להם על העצמי בדרך, וזה כמעט כאילו זה חונק את הכל. זה מרוקן את האפשרות שחוויות או מצבים של היפתחות או תובנה יבנו משהו באמת משחרר באופן יציב, או רדיקלי. 

אז איך עלי להתבונן באובייקט המדיטציה? איך עלי להתבונן בתרגול שלי? איך עלי להתבונן בתרגול הג'האנות שלי? ובתרגול שלי בכללותו? איך עלי להתבונן בעצמי בדרך? איך עלי להתבונן בגל הזה, בהיעדר, בנסיגה הזו של המים? לסולמייקרים, הזכרתי כמה חשוב זה עשוי להיות להחזיק בפנטזיה מדומיינת ממש תומכת של העצמי בדרך. או אולי זה יכול להיות, "טוב, זה לא הולך עכשיו. הכל מאוד קשה או מאוד יבש או משהו, ואני פשוט צריכה להישאר עם זה. להמשיך לעבוד. זו מתקפת מכשולים. אני רק צריכה להמשיך לבוא. להיות סבלנית ולהמשיך לעבוד?" השאלה המרכזית באמת היא: האם מה שקורה מלמד על מציאות כלשהי שנכונה לגבייך או אמת כלשהי עלייך, הגל הזה, היעדר ההופעה, החוסר (אפילו אם הוא נמשך שלושה ימים)? או האם באמת הגל אומר עליך משהו אמיתי, או משהו אמיתי על התרגול שלך, או על היכולות שלך כמתרגלת? או שזו רק הנטייה הרגילה שיש לנו להאמין במשהו לגבי העצמי? אני פשוט רגילה להאמין שאני לא יכולה, שאני כישלון, שאחרות יכולות – מה שלא יהיה. 

אז אני מניח את השאלה הזו כאן. איך אתם שומעים אותה? זה משהו כמו, "רוב אומר בלה-בלה-בלה…" "הוא נחמד וטוב לב ואומר שלא נדאג יותר מידי." לא, אני מתכוון שתיקחו את השאלה הזאת, ושלפעמים תשאלו אותה ממש, באופן אינטנסיבי. אתם יכולים, "בלה-בלה-בלה, נחמד, נחמד, נחמד." לא! אני באמת מתכוון לזה כשאלה. האם זה באמת אומר משהו אמיתי עלי? ומהו המשהו הזה שזה אומר? או שזו רק הנטייה הרגילה להאמין במשהו לגבי העצמי? אז זו שאלה אמיתית בשבילכם. זוכרים שדיברתי על להקשיב על קצות האצבעות? על זה אני מדבר. אנחנו יכולים בקלות לשמוע משהו כמו מה שאמרתי עכשיו, וזה פשוט – שמעתם את זה כל כך הרבה בריטריטי תובנה, כאילו, "אה, הנה הקטע החביב והנחמד" או משהו בסגנון, וזה נכנס באוזן אחת ויוצא מהשניה. לא! תתפסו את זה ב… כן? תשאלו את השאלה! ממש ממש תשאלו.

ניסיתי להיזכר – אני לא זוכר, אז יכול להיות שאני טועה קצת בזמנים – אבל אם אני מנסה להיזכר, לא הייתי אומר שנפלתי אל הג'האנה הראשונה, כי זה היה משהו שעניין אותי ממש מההתחלה, כשרק שמעתי עליהן. הן ממש סקרנו אותי. אבל איכשהו, בדרך זו או אחרת, הגעתי לג'האנה הראשונה בריטריט תובנה לפני שנים. היה לי לא מעט פיטי וכולי, ולמען האמת מערכת יחסים בעייתית עם פיטי, שכמו שאמרתי, אני די השתגעתי לזמן מה. אז הייתה את כל התקופה ההיא – פיטי בדרך מאוד לא מועילה, זה נמשך כמה שנים למען האמת. אתן לא חייבות לשחזר את הטעויות שלי. אני רק רוצה להציע סוג של בוחן מציאות. זוכרות שאמרתי לוותר על הלו"זים? אם אתן נאחזות בלו"ז, הוא יביא לכם דוקהה, זה מה שהוא יביא. זוכרים שאמרתי את זה?

אז רק לתת נקודה להשוואה: חוויתי את ההיפתחות הזאת לפיטי, שהייתה מאוד נעימה לזמן קצר ואז נהייתה מאוד מאוד בעייתית, למשך, אני חושב, כמעט שלוש שנים. נאלצתי להפסיק לתרגל לפרק זמן לא קצר, ולחקור כל מיני דברים מכיוונים אחרים, ואז לחזור לתרגול ולהתחיל מחדש מאוד בעדינות. אתם לא חייבים לעשות את כל זה. זה נבע בחלקו, כמו שסיפרתי, ממאמץ יתר. אז חזרתי לתרגל, ועם הזמן הגיע מעט פיטי, ומתישהו אפילו קצת שמחה. ואז זמן קצר אחר כך, כשהייתי בריטריט, נכנסתי לג'האנה הראשונה. זה היה ריטריט תובנה. למזלי, המורה שאיתה דיברתי, אני די בטוח בזה, הייתה כריסטינה והיא הייתה מאוד מאוד פרו-ג'האנות, חיובית ומעודדת לגביהן (לפחות כלפי). לא קיבלתי תגובה שלילית של "זה לא טוב."

אחר כך הייתה לי כבר תוכנית לסדרה של ריטריטים. אני לא בדיוק זוכר. ואז אני חושב שעשיתי ריטריט של חודש ובמשך רוב החודש הזה תרגלתי רק ג'האנות. זו הייתה הכוונה שלי. זה לקח את כל החודש להרגיש באמת שזה נהיה יציב, שזה נהיה טוב, ואולי היה משהו מהמומחיות (mastery) הזו בתרגול. ואז, לא מעט זמן אחר כך, חזרתי לעוד ריטריטים, ופחות או יותר התחלתי – זה כנראה לא היה נחוץ, אבל לקחתי את הזמן; אני לא יודע אם הייתי צריך את זה; לקחתי את הזמן לעשות את הכל שוב מההתחלה. מה שאני אומר בעצם זה שזה תהליך איטי, או שזה יכול להיות תהליך ממש איטי. אם אתן חושבות, "אה, רוב יושב שם. הוא בטח פשוט… ככה וככה," זה לא נכון, בסדר? אמרתי את זה גם בהקשר של עבודה עם המדומיין. אני לא איזה מישהו שיש לו הרבה דימויים או משהו כזה.

אז האם זה משהו לגביך, או שזה משהו שקשור לדרך ההתייחסות שלנו? מה שאני יכול לומר – ואני אחזור לזה – זה שאני מרגיש שעבדתי קשה על דרך ההתייחסות שלי לדברים שמאוד רציתי, מטרות שמאוד רציתי, היפתחויות שמאוד רציתי. זה מה שמשנה. זה לא איזה סופר-דופר כישרון, נטייה טבעית. אני לא בטוח אם זה בדיוק, לגמרי… אבל משהו כזה. 

לפעמים עולה באולם שאלה, ואולי אני אומר משהו כמו, "כן, זה נשמע כמו הג'האנה השלישית," ואת מרגישה ש"טוב, מה אם אני עדיין מנסה לייצב את הפיטי או להביא אותו…" אבל מי ששאלה את השאלה על מה שנשמע כמו הג'האנה השלישית, מה שבהחלט יתכן שהוא הג'האנה השלישית, אתן יודעות, אולי היא מתרגלת את זה שנים. אולי היא מתרגלת ג'האנות שנים, או לסירוגין במשך שנים. אז כדאי לזכור, וגם לזכור ש, טוב, יתכן שהדבר הזה נפתח עבורה או עבורו, אבל יכול להיות גם שיש פערים אחרים בתרגול שלהם, או שהן מתמודדות עם קשיים אחרים שלא נמצאים בשאלה שעלתה עכשיו. התודעה מתכווצת כל כך בקלות כשהיא שומעת, ועם ההשוואה, וכולי.

עוד דבר שדיברתי עליו בתחילת הריטריט היה שאני רואה את שלושת השבועות האלה, או כמה זמן שיש לנו ביחד, בתוך הקשר הרבה יותר רחב, הקשר אפשרי הרבה יותר רחב של החיים והתרגול שלכם. אני מאוד מעודד אתכם לאמץ ראייה דומה. אז שלושת השבועות האלה שאנחנו מבלים יחד נמצאים בהקשר רחב יותר שיכול לכלול שנים של תרגול ג'האנות. אני חושב שאמרתי מתישהו, אפשר לקחת תקופה של שלוש שנים לתרגול ג'האנות – כן, אם זה משהו שהייתם רוצים לעשות, ואם יש הזדמנות לעשות את זה. אבל אני מתכוון לתקופות. רובכם, אולי לא כולכם אבל רוב הנוכחות והנוכחים בחדר הזה – יהיו מתרגלי דהרמה מסורים למשך שארית חייהם, ואני מקווה שאלה יהיו חיים ארוכים מאוד. ובמהלך החיים האלה, אולי יהיו תקופות שבהן תחזרו לתרגול ג'האנות, ואני אדבר על זה בסוף הריטריט. אז אני רואה את הריטריט הזה בתוך ההקשר הזה. 

זה מעניין, אתן יודעות – הרבה אנשים רצו לבוא לריטריט הזה. לא היה מקום. מאיזושהי סיבה, בגאיה האוס החליטו שזה יהיה ריטריט הרבה יותר קטן, המספר. אז הרבה התאכזבו. ואני הרגשתי, בין היתר, "זה רק שלושה שבועות." כאילו, אל תשימו עליהם יותר מידי, לחץ, ציפיות. ההקלטות יהיו שם. ההוראה תהיה שם. אז באמת, איך זה יכול להיות לעבוד ולשחק עכשיו, בשלושת השבועות האלה, כמו שאמרתי – לשחק ברצינות, ממש ברצינות. לתת את כל הלב, לעבודה ולמשחק שלכן, אבל בלי להטיל יותר מידי לחץ על שלושת השבועות האלה. 

אני באמת, באמת מתכוון לזה. זה לא משהו מהסוג של, "אה אם אני אגיד את זה, איכשהו אתן תרגישו טוב יותר" או משהו כזה. זאת אומרת, אני מקווה שכן, אבל… שלושה שבועות הם רק שלושה שבועות. הריטריט הוא רק שלושה שבועות. העובדה שאני כאן, זה כאילו, זה לא כזה הבדל גדול, אתן יודעות? או העובדה שאנחנו כאן ביחד ואחרים ואחרות לא נמצאים כאן איתי. 

טוב. הרבה ממה שאני אומר זה חזרה. האם אני נשען על תרגולים שעזרו, בעבר, להביא רווחה ופיטי? האם אני בוחר בתרגולים האלה? או האם, מאיזושהי סיבה, אני בוחר בתרגולים אחרים? זו שאלה ממש חשובה. אם תשאלו אותה ותגלו שהתשובה היא לא, אז למה? מה בדיוק קורה שם? 

עוד כמה תזכורות לדברים שאמרתי מוקדם יותר: אל תשכחו בקשר לכוונה, וכמה היא חשובה. מה אני מאמינה שאני עושה כשאני נכנסת לתרגול, פורמלי (ישיבה, הליכה, עמידה, מה שלא יהיה)? מה באופן חצי מודע או לא מודע בכלל, אני מאמינה שאני עושה? אני רוצה לפתח פיטי, רוצה לפתח ג'האנה, אבל יש שורה של איכויות יפות אחרות שאנחנו יכולות לראות שאנחנו מפתחות באותו הזמן, למשל… [יוגיות ויוגים עונים ברקע] מכווננות [attunement], כוונה מלאה, רגישות, סבלנות, טוב לב. מצוין. אמון, אהבה לדהרמה, מודעות קשובה. מה זה היה שם? היעדר-שיפוט, יפהפה. זה ממש חשוב. אלו איכויות ממש ממש חשובות. אז אם הגעתן לג'האנה השמינית ואין בכן טוב לב, או שאתן מלאות שיפוט-עצמי, או חסרות סבלנות, זה איכשהו… [פיהוק] זה לא כזה מעניין. צריך לראות את התמונה הגדולה. אלו איכויות ממש חשובות, וגם לפתוח את הכוונה, שוב ושוב, ולראות: זה מה שאני עושה כאן. אנחנו כל כך מתכווצים ומתכווצות. אפילו עכשיו, חלקכן, בכלל לא שומעות את מה שאני אומר. אנחנו נהיים כל כך מכווצים. לפתוח את ההשקפה יעזור להכל. יעזור לרווחה שלכן. 

דיברנו גם על האפשרות לפתוח את הכוונה כך שהתרגול הוא לא רק בשבילי, נכון? דיברנו על תרגול אחת בשביל השניה, ולהמשיך להגיע ולתרגל אחד בשביל השני, ולתרגל בשביל כל הבריות. ושוב, זה אחד הדברים שמאוד קל להגיב אליהם במין, "אה, כן, כן, בטח. כן." האם אתם יכולים להיות רדיקליים כאן? האם אתן יודעות איך לעשות את זה? אז אפשר להסתפק ב, "אה, כן, זה רעיון טוב," ואיכשהו לעשות את זה פעם או פעמיים במין חצי כוח כזה. איך זה יהיה להיות רדיקליים לגבי זה, באמת רדיקליים? נסו. ואם אתם לא בטוחים מה זה אומר להיות רדיקליים לגבי דבר כזה, נסו. הכוונה שלנו לתרגל, כאילו אנחנו נותנות ונותנים את הכוונה, לא בשבילי; בשביל אחרות ואחרים, באופן רדיקלי, בשביל כל הבריות – תבדקו אם אתם יכולים להרגיש את הדבר הזה ואת הכוח שיש בו לפעמים. 

דיברתי על החלפת עצמי באחרת. חלקכן לא מכירות את התרגול הזה, אבל תיארתי בקצרה: הדוקהה הזאת, המכשולים האלה, הסבל הזה, הכאב של התקיעות, הכאב של לא להשיג את מה שאני רוצה, לא להיפתח למה שאני אוהבת, כאב ההשוואה העצמית השלילית – כל אלה – אני מאמצת את הדוקהה הזאת, אני מאמצת את הסבל הזה על מנת שבדרך פלא, איפשהו, מישהו יזכה להיפתח למה שהוא מייחל אליו. אפשר ליישם את זה לגבי כל מיני סוגים של דוקהה. זה תרגול רדיקלי. הסטה רדיקלית של הרצון, של הכוונה, וכולי. 

חלק ב'

טוב. מי שמע על הדרך כפולת השמונה? מי שמעה על ארבעת הבסיסים של תשומת הלב? מי שמע על שבעת גורמי ההתעוררות? טוב. אתם טובים בזה. מי שמעה על ארבעת בסיסי הכוח? מממ! אידהיפָּדָה [[Iddhipādāאחת הרשימות של הבודהה, אידהיפָּדָה. ארבעת בסיסי הכוח, לפעמים מתרגמים ארבעת בסיסי ההצלחה, ארבעת בסיסי ההישג. אני לא מתכוון להיכנס אליהם. אני רק רוצה להזכיר את הארבעה: תשוקה, התמדה, כוונה, וכושר הבחנה (הבחנה בין מה שמועיל לבין מה שאינו מועיל). אז אני נותן כאן גרסה מאוד מקוצרת, אבל ארבעת האידהיפָּדָה, ארבעת בסיסי ההצלחה – בואו נקרא להם ככה, ארבעת בסיסי ההצלחה או ההישג: תשוקה, התמדה, כוונה וכושר הבחנה לגבי מה שמועיל ומה שאינו מועיל. [עונה לשאלה של יוגי] כן אידהיפָּדָה זו בעצם המילה בפאלי ל-סידהי [siddhi].

והבודהה אומר, 

מי שמפתחת את (מי שמטפחת, מעניקה תשומת לב ל) ארבעת בסיסי הכוח הללו מעניקה תשומת לב ומפתחת את הדרך כפולת השמונה (הדרך המובילה לסוף ולשחרור. ו) מי שזונחת את ארבעת בסיסי הכוח זונחת את הדרך כפולת השמונה (זונחת את הדרך, נוטשת את הדרך לשחרור).[1]

זה מעניין בעיני שרובכן לא הכרתן את הרשימה הזו. לפעמים מקשרים אותה לכוחות רוחניים (psychic powers) וכאלה דברים, אבל בעצם, בציטוט של הבודהה שקראתי עכשיו, הרשימה הזו קשורה מאוד לדרך כפולת השמונה ולשחרור. זה די מעניין שלא שמענו על הרשימה הזו. למה אתן חושבות שזה ככה? יכול להיות שזה קשור לעובדה שתשוקה היא אחד הבסיסים? והמילה 'כוח', כן. אז 'כוח' הוא לא כוח כלפי או על מישהו או משהו אחר. בפיסיקה כוח קשור לכושר לעבודה, הכושר לעשות או לגרום למשהו קרות. זה ככה, "אה, תשוקה. אולי רגע נחביא אותה בפינה. נשים אותה מתחת לשטיח היכן שלא יהיה אפשר למצוא אותה כחלק מ…" אני תוהה אם זה חלק מהעניין. 

אז אני רוצה לדבר קצת על תשוקה. ודיברתי המון על תשוקה, כמו שחלקכם יודעים, בהקשרים אחרים – בהקשר של ארוס וסולמייקינג וכל זה. אני לא רוצה להאריך. אני רק רוצה להגיד כמה דברים, ולא כל כך לגבי ההיבטים של הסולמייקינג והארוס. 

אז יש לנו תשוקה, ותשוקה היא תמיד למשהו. אנחנו תמיד משתוקקות או משתוקקים למשהו. אז יש – שימו פה איזו מילה שמתאימה לכם – יש משהו שאני רוצה להשיג, או מטרה, או משהו שאני רוצה לפתוח או להגיע אליו, לחוות. ואז, במקרה שלנו, אנחנו בריטריט. אנחנו עובדים ומשחקים ומנסים להתקדם לעבר הדבר שאליו אנחנו משתוקקים. הנה התשוקה. ואני לא מתכוון, לא מתכוונת, פשוט לזנוח את התשוקה שלי. אני רוצה להשיג את זה. מה שזה לא יהיה (במקרה שלנו, ג'האנה או לא משנה מה). הדברים שאנחנו לומדים בתהליך הזה, שאנחנו מפתחים בתהליך הזה, שאנחנו לומדים על מערכת היחסים שלנו עם תשוקה ועל מערכת היחסים שלנו עם מטרות, אלה החלקים הגדולים ביותר או הכי חשובים של התרגול הזה. ממש אפשר לראות אותם כחשובים יותר מלהשיג ג'האנה כזו או אחרת. כמה מכם מאמינים למה שאמרתי עכשיו? זה ממש מעניין! טוב. אני באמת, באמת מתכוון לזה. 

אז מה קורה כשאנחנו מניחות את עצמנו בהקשר כזה? הדבר היחיד שאנחנו עושות הוא לתרגל בכיוון הזה. הדבר היחיד שאנחנו עושות הוא לתרגל. אין שום דבר אחר. ואז מה שתופס את עיקר תשומת הלב שלנו נהיה מה שלגביו או ביחס אליו סביר שהעצמי יעריך או ישפוט את עצמו. אם היינו עושות משהו אחר לגמרי, אתן לא הייתן מעריכות את עצמכן על בסיס המדיטציה שלכן ואיך היא הולכת, העצמי היה נבנה סביב משהו אחר לגמרי. אתן מניחות את עצמכן בסביבה כמו זו, לתרגל, לתרגל, לתרגל, ויש דיבור על כל מיני מטרות, ושום דבר אחר לא ממש קורה – זה הדבר שהעצמי יִבָּנֶה סביבו. העצמי חייב משהו להיבנות סביבו. הוא יכול להיבנות באופן נחמד, כזה שמרגיש טוב, אופן יומרני, אופן פרובלמטי, אופן מכווץ וקשה. אבל בתוך הסביבה הזו, העצמי יבנה סביב התרגול ואיך שהתרגול הולך.

אז אנחנו שמים לב: בתרגול יהיו עליות וירידות, אין ברירה אחרת. ומה קורה בסביבה כמו שלנו, כשיש כזה דגש, דגש אדיר, מין דגש אובססיבי על מדיטציה – ולא רק על מדיטציה אלא על מדיטציה בכיוון מסוים שהולכת לקראת מטרות מסוימות? בתרגול יש עליות ומורדות, וכמה, בגלל העליות והירידות האלה, איתן, כל מצב הרוח עולה ויורד. ויחד עם זה, כל הדברים שאנחנו מאמינים בהם נגררים פנימה כל כך בקלות, כל ההשקפה שלנו ומה שאנחנו מאמינים בו לגבי העצמי, לגבי אחרים, לגבי העולם, התרגול, גאיה האוס, מה שלא יהיה. זה כל כך, כל כך חשוב. 

אז העניין הזה, העליות והמורדות, כשהכל מרגיש נורא קשה, מרגיש שאני לא הולכת לשום מקום, מרגיש שאני נכשל וכולי, אז – מה המילה כאן – הכוח, העוצמה של העקומה הזאת, אם עד סוף הריטריט הם יורדים לכאן, העוצמה נהיית קטנה יותר, זו תהיה הצלחה אדירה. ומה מקטין את העוצמה? שאנחנו מאמינות פחות למה שהתודעה מספרת לנו ברגע הזה. בחזרה למה שאמרתי בקשר למכשולים: להאמין פחות בסיפור שעולה. המקום הזה נהייה טעון, וביחס למקום הטעון הזה, מצב הרוח וכל תחושת העצמי שלי נבנים באופן מאוד סוער על הגלים האלה. ואז עולם שלם של פפנצ'ה נבנה מסביב. ואם העוצמה של המבנה הזה תוכל להיחלש, להיות קטנה יותר, זה יהיה דבר אדיר. העוצמה נחלשת בעיקר כשאנחנו לומדות לא להאמין לכל מה שהמכשולים מספרים, לכל מה שהתודעה מספרת, המסקנות, האמונות לגבי העצמי, לגבי התרגול – לא לקחת אותן באופן אישי. אני רק חוזר על דברים שאמרתי, אבל זה כל כך חשוב. 

אז באמת, אני ממש מתכוון למה שאני אומר. אני אראה את זה כהתפתחות אדירה והצלחה אדירה אם זה מה שיקרה עד סוף הריטריט, אם זה הדבר שתוכלו לספר לי שקרה. ובהקשר של החיים שלכם, זה עשוי להיות יותר משמעותי, יותר טרנספורמטיבי ויותר משחרר מאשר השגה של ג'האנה כזו או אחרת. או, אפשר להגיד את זה בעוד דרך: זוכרים שאמרתי שתרגול ג'האנות הוא כל זה ולא רק זה? כולל הקושי ואת דרך ההתייחסות לקושי. זוכרות שאמרתי את זה? תרגול ג'האנות כולל את כל החלקים הכי ממורטים, מטונפים, איטיים, משעממים, לא סקסיים, לא זוהרים ולא מרשימים. אני באמת, באמת, מזמין אתכם, שוב, אל ההשקפה הזו על מה שאנחנו עושים ועושות כאן. לזה אני מתכוון כשאני אומר תרגול ג'האנות. כל דבר קטן יותר מייצג מין הבנה לא בוגרת. הוא לא ישא את אתם פירות. אם יש לי השקפה מצומצמת, אני מצמצם את הפירות. אז אני באמת, באמת, שוב ושוב, מזמין אתכם אל תוך ההשקפה הרחבה בהרבה הזו לגבי מה שאתם עושים כאן, מהי הטריטוריה, ומה נחשב לתרגול ג'האנות פורה. זה לא תמיד מרגיש טוב. מחצית הזמן, או כל חלק מהזמן, מה שהוא לא יהיה בדיוק, שמרגיש ממש לא משהו, חשוב ומשמעותי באותה המידה, לפחות באותה המידה. אז האם אני יכול איכשהו לאמץ השקפה רחבה יותר, ולעבוד, ולשחק, ולשחק ברצינות ועם כל הלב וכול זה, בלי לוותר על התשוקה?

קצת מסוכן להגיד את זה, אבל אני אגיד את זה בכל זאת: מהי בדיוק התשוקה או מהן בדיוק התשוקות בתרגול ג'האנות, או בהחלטה להקדיש זמן, כל זמן בחיים שלכן, לתקופה של ריטריט ג'האנות או תרגול ג'האנות, מהן בדיוק התשוקות, מה בדיוק אתן מבקשות שם, ולמה, ויחד עם זה גם אופן ההתייחסות אל התשוקה הזו – שני הדברים, אופן ההתייחסות שלנו אל התשוקה והתשוקות, ואל מה בדיוק אנחנו משתוקקות ומאיזה סיבה אנחנו משתוקקות – אז כל המבנה הזה כולו, עשוי להיות, הוא עשוי להיות מאוד מאוד משמעותי וקובע ביחס למה שנפתח עבורכן. זה מעניין, אני מהסס אם לפתוח את זה, אבל… למה להשתתף בריטריט ג'האנות? אולי אני רוצה את העונג. שמעתי על מצבי העונג היפים אלה. או שאולי, למשל, פגשתי או קראתי איזה נזיר שאמר ש"חייבים ג'האנות, בלי ג'האנות, את קצת מבזבזת את הזמן שלך בדרך הבודהיסטית," אז אני זה משהו שאני צריכה לעשות. האם התשוקה שלי מכוונת לעונג? האם היא מגיעה מאיזשהו ציווי, מאיזשהו צריך, ואם כן אולי זה "אני צריכה כי אני באמת רוצה להשתחרר," אבל אולי יש שם צריך מסוג אחר? להתעמק קצת יותר בתשוקות, לפתוח את הטווח ואת הרבדים השונים, המגוון והרבדים של התשוקות. 

אולי זה בגלל שאני אוהב את המורה? או שאני מכיר מישהו שאוהב את המורה, והוא אמר שהמורה טוב/טובה מה שלא יהיה? אולי זה כי אני רוצה להשיג משהו? או לקבל אות הצטיינות? ושוב, מהיכן התשוקה הזו מגיעה? דיברתי על זה אתמול – זה איכשהו, איך התשוקה להישג עשויה להגיע ממקומות שונים או דחפים שונים בנפש, בתחושת העצמי. אולי אני רוצה לשפר את הריכוז שלי או את היכולת של התודעה להתרכז ולהתמקד במשהו? ושוב, אם כן, אז למה? ואולי אני אמצא תשובה ל'למה' ואז שוב למה? האם זה כי שמעתי על המצבים המיסטיים האלה ואני סקרנית לגביהם, או יש לי תשוקה לאיזושהי היפתחות מיסטית? או שאני רוצה להשתתף בריטריט מסוים כי חברה שלי משתתפת, או הבן זוג שלי משתתף, והם ממש בעניין, ואני פשוט מצטרף? או שאולי אני לא ממש בטוח, או אני ממש לא יודע למה? או מלא סיבות אפשריות אחרות.

האם אנחנו יודעות לזהות את התשוקות והדחפים שמניעים אותנו? והאם אנחנו מבינות, כמו שאמרתי קודם, שהן בעצם ממש משמעותיות, ושלמערכת היחסים שלנו עם התשוקה יש משמעות אדירה במה שקורה בתרגול? שוב, הייתי אומר, שבשביל רבות ורבים, זה, מה שאמרתי עכשיו, משמעותי יותר, חשוב יותר כלימוד מאשר איזה הסבר טכני שאני יכול להציע שאולי יעזור למעבר בין הג'האנה הזאת לג'האנה הבאה. זוכרות שהשתמשתי בביטוי הזה, לפתח חוש ריח? חלק ממה שאני מתכוון אליו, וממה שדיברתי עליו אז, היה לזהות, מה חשוב ומה פחות חשוב? למה יש סוג של מטא-חשיבות, חשיבות-על, ולמה יש חשיבות קטנה יותר? אז אם הייתי מלמד שני נושאים – נניח שאחד מהם הוא מה שאמרתי על התשוקה, והשני, נניח, מה שאמרתי עכשיו, "טוב, הנה דרך שמאפשרת לעבור בין הג'האנה הזו לג'האנה השניה. נסו אותה" או משהו כזה – האם יש לכן את התבונה או את האינטואיציה, את חוש הריח שידע לזהות, "זה החלק החשוב. זה משני"? 

אני מהסס לומר את כל זה כי מה שאמרתי עכשיו, והשאלות האלה, הסוגיות האלה, יכולות להיות די מטרידות או מטלטלות עבור חלק מהאנשים, ואולי מבלבלות עבור אחרים. אבל עבור כמה מכם, או עבור כמה מאלו שמקשיבים לשיחה הזו, בואו נגיד, לכמה מכם זה חשוב שתשיגו יותר בהירות לגבי השאלות האלה, או שאולי יגיע הרגע שבו השאלות האלה, להעמיק בשאלות האלה, יהיה בדיוק מה שאתם או אתן תצטרכו. ואולי יש מי שמקשיבים ומקשיבות עכשיו ולא יודעים שבהמשך, בשלב כלשהו, יהיה כזה צורך. אבל אתם מבינים את העניין הזה לגבי – זה איכשהו, אני חושב שזה קשה לפעמים לבני אדם, או שזה קשה לנו להקשיב ולהשיג מין תפיסה מבנית של ההוראה. כשאני מדבר על "חוש ריח," זה חלק ממה שאני מתכוון אליו. אילו חלקים בהוראה נמצאים איכשהו למעלה בהיררכיה ואילו חלקים הם פרטים שנמצאים נמוך יותר בהיררכיה? זה מין כושר או מיומנות די נדירה, ממש לפתח את היכולת הזו לראות את ההיררכיה של ההוראה. מה שנמצא בקומה העליונה בעצם הרבה יותר חשוב. לעיתים קרובות, כשאנחנו שומעות את הדבר הזה, הוא לא נשמע חשוב. הדבר שנשמע לנו חשוב הוא הפרט הקטן הזה או הטיפ הקטן ההוא או מה שלא יהיה. אבל אני מאמין שלאורך זמן אנחנו יכולים ויכולות לפתח את האמנות והמיומנות הזו, ממש ללמוד לחשוב באופן יותר מבני, יותר רחב, ובתוך התהליך הזה, זה לא בדיוק חשיבה כמו שזה – טוב, זה כן חשיבה, אבל זו גם אינטואיציה. אני מרגיש שזה ממש ממש חשוב. 

אז, אתן יודעות, מה קורה לנו כבני ובנות אדם עם תשוקה, כשיש לנו תשוקה, כשיש לנו תשוקה חזקה? האם אנחנו בכלל יודעות לזהות, כמו שאמרתי, אילו תשוקות יש לנו, או מה באמת מניע אותנו? והאם זו תשוקה עמוקה בתוכנו, או שזה משהו אחר? מה מוביל אותנו? אילו תשוקות מובילות אותנו, וכולי? אבל, כשיש לנו תשוקה עמוקה ומשהו שאנחנו באמת רוצות, זה קשה. אלא אם קיבלת מיד את מה שרצית, זה קשה. ישבתי באולם הזה כיוגי הרבה פעמים. אני זוכר בהקשר אחר – זה לא היה ריטריט ג'האנות – הייתי בריטריט ארוך, ושמעתי שיחה בין תלמיד למורה, וממה ששמעתי, האמנתי אז שאני שומע את המורה מאשר את ההתעוררות של התלמיד. ואתן יודעות, הייתי חייב לצאת להליכה ארוכה אחר כך, הליכה ארוכה ממש. באותה תקופה זה לא העלה את כל מחשבות ה"אני כישלון" וכולי, אבל, אתן יודעות, היה משהו שכל כך רציתי, ורק לשמוע – וזה מחזיר אותנו לשיחה על שאלות ותשובות וכל זה – רק לשמוע או להיות עד לרגע שבו נדמה כאילו למישהו אחר יש את הדבר שאני כל כך רציתי, מעומק הלב, שהיה חשוב לי כל כך, זה היה קשה. זה היה לי קשה. אפילו בלי כל סיפורי ה"אני לא יכול, לעולם אני לא, בלה-בלה-בלה" שכבר לא היו בשלב הזה. הם לא היו שם כל כך. 

אני אתן עוד דוגמה. חלקכן יודעות שלפני שהייתי מורה דהרמה הייתי מוסיקאי. התחלתי לנגן בגיטרה מאוד מאוחר. שמעתי את ג'ימי הנדריקס כשהייתי בן 17 בערך, ופשוט התאהבתי. שמעתי גם איזה בחור צעיר שהראו בטלוויזיה מנגן קונצ'רטו לגיטרה, ופשוט חשבתי, "וואו, אני רוצה לעשות את זה." והפרטים לא משנים, אבל הלכתי לאוניברסיטה, הייתי חייב לעשות את כל העניין האקדמי באוניברסיטה. שנים אחר כך עדיין הייתי ממש ברמה של מתחיל, אל תוך שנות ה-20 שלי וכולי. למדתי משהו אחר באוניברסיטה וממש, ממש, ממש רציתי לעשות מוסיקה. הייתי לי כזאת תשוקה כואבת, כמעט חותכת קרביים, זה הרגיש כאילו שמשהו רוצה לצאת החוצה, להפוך לביטוי, להתגלות, להראות. זה יכול להיות סיפור מאוד ארוך, אבל… מכל מיני סיבות – סיבות מסובכות וכואבות – אבא שלי ממש לא תמך ברעיון הזה, וזה היה ממש חשוב לו שאני אלך לכיוון של קריירה אקדמית וכל זה. מה שקרה היה שאני לא הסכמתי איתו. מצאתי בית ספר למוסיקה בארצות הברית שיכולתי להתקבל אליו, למרות שהייתי עדיין די מתחיל. היה לי מספיק כסף לכמה חודשים – אפילו לא שנה מלאה. ופשוט נסעתי. מאוד קשה עם אבא שלי וכולי. היו לו סיבות; לא חייבים להיכנס לזה עכשיו. 

אנשים סביבי חשבו "אתה משוגע! כאילו, ברור שאתה ממש בעניין של גיטרה, אבל אתה לא כזה מוצלח." וזו הייתה האמת. לא הייתי כל כך טוב. הייתי ברמה של מתחילים. אני רוצה להגיד כמה דברים יחד על כל זה. על תשוקה ואיך אנחנו מתמודדים או מתמודדות עם תשוקה. אם משווים את אמא שלי ואותי מוסיקלית, הייתי אומר שהיא – טוב, דבר ראשון כישרון מוסיקלי הוא לא דבר אחד. יש הרבה כישרונות במוסיקה, כמו במדיטציה. אנחנו לא מדברים כאן על דבר אחד. יש הרבה סוגי כישרונות. אז במוסיקה, נגיד, יש הלחנה, ואוזן, ואוזן שיכולה לעשות את הדבר הזה או את הדבר האחר, או חוש צורני – יש מיליון דברים שונים. אפילו כישרון הלחנה הוא כמה דברים יחד; כישרון אלתור. אני הייתי בעניין של גיטרה ג'אז. אתן יודעות, אפילו זה כולל הרבה דברים. לאמא שלי, הייתי אומר, במובנים מסוימים לפחות, יש לה הרבה יותר כישרון מוסיקלי מלי. יש דברים שהיא יכולה לעשות בקלות, שבשבילי לא היו קלים או טבעיים. 

אז זה היה המצב. סביר שבאותה נקודה יכולתי לבחור באיזה כיוון אקדמי שהייתי רוצה. ובמקום זה נסעתי לאמריקה כדי לנסות להיות מוסיקאי ג'אז, בלי הרבה כסף וכולי, אבל הייתה אינטואיציה. וידעתי שאני לא כל כך טוב; אני מתכוון, זה היה ברור. ידעתי שאני מתחיל. הייתה לי אינטואיציה שהתשוקה והכמיהה והארוס שלי, עומק האהבה שלי למוסיקה והצורך הזה שלה להתגלם, לצאת לעולם – זה היה ברור שכל אלה הרבה יותר חזקים מאצל אמא שלי. היא יכולה לעשות כל מיני דברים, די בקלות, די בקלות, אבל האהבה שלה למוסיקה לא מתקרבת לעומק האהבה שלי למוסיקה. אז היא מעולם לא פיתחה אותה. אבל הייתה לי את האינטואיציה הזו שאיכשהו יש קשר בין עומק האהבה והתשוקה שלי לבין הכישרון שבאותו זמן לא היה נראה, או האפשרות שלו. האהבה והתשוקה שלי הצביעו על משהו שבאותו זמן באמת לא היה אפשר לראות. אתן בטח חושבות, "כן כן, הוא בטח היה מבריק והוא רק…" לא, הייתי ממש מתחיל. 

אז הלכתי לבית הספר הזה למוסיקה שהבדיחה בו הייתה, "כל מה שאת צריכה כדי להתקבל זה צ'ק ודופק." ואני ניצלתי את זה. היה לי את הצ'ק, לפחות לשליש מהשנה או משהו כזה. לא ידעתי מה אני אעשה אחר כך, אבל היה לי צ'ק, והיה לי דופק. הבדיחה המשיכה – החצי השני של הבדיחה היה, "בזמן האחרון הצ'ק מספיק." אבל המקום הזה, באותה תקופה, זה היה פחות או יותר המקום היחיד בעולם שבו יכולת ללמוד ג'אז, אז זה היה המקום להגיע אליו. זה היה לפני שנים, בשנות השמונים. אז באמת הייתי בתחתית של התחתית שם, אני באמת מתכוון לזה. הרבה אנשים מכל העולם היו מגיעים לשם כי זה היה המקום היחיד להגיע אליו. מוסיקאים ומוסיקאיות ברמה ממש. הם היו שם רק בשביל הוויזה, כדי שהם יוכלו להיות באמריקה ולעשות קשרים, לעבור לניו יורק, ולנגן ג'אז בניו יורק וכולי. היה שם טווח ענק – באמת, באמת מוסיקאים ממש מקצועיים; הם לא היו צריכים ללמוד כמעט כלום – וכל הדרך עד אלי בתחתית. והייתה לי תשוקה עמוקה, פיזית ממש, אז הייתי הולך לשם, ובאמת שמחתי לא להיות באנגליה ולעשות את מה שאני אוהב, אבל זה ממש ממש ממש כאב. הייתי הולך לקולג' ומבלה שם מין יום משפיל, מנגן ואחרות מאזינות, ואז מקשיב לאחרות ואחרים וכל זה. לפעמים הייתי גורר את הגיטרה שלי בדרך הביתה. אני לא מגזים. זה היה ממש ממש קשה. אני שמח שזה מצחיק אתכם.

איכשהו נשארתי חמש עשרה שנים, והתפתחתי כמוסיקאי. עבדתי על זה כל כך קשה. וזה היה קשה בכל מיני מובנים. מה שאני מנסה להגיד, באמת, הוא שאם אני אוהב או אוהבת משהו באופן עמוק, אם אני באמת משתוקק למשהו באופן עמוק – וצדקתי בקשר לכישרון; זה באמת נוגע ללב בשבילי, אני מרגיש ממש מבורך ממה שהופיע בסופו של דבר. אז האינטואיציה הזו לגבי זה ש"אם אני אוהב את הדבר הזה כל כך, חייב להיות שם משהו שרוצה לבוא לידי ביטוי," אני חושב שהיא התבררה כנכונה, ואני מלא התרגשות וענווה אל מול מה שהגיע בסופו של דבר. אבל הדבר העיקרי שאני מנסה לומר הוא שאם אנחנו באמת משתוקקים למשהו, ואם אנחנו נותנות לעצמנו את הרשות להרגיש את התשוקה, ולא זורקות אותה הצידה, ולא נמנעים ממנה, אז אנחנו חייבים למצוא דרך לסבול אותה, להחזיק, להיות בסדר עם הכאב שמלווה אותה לעיתים קרובות, הפצע, הבעירה, התסכול, שבאים איתה לפעמים, והעיכובים והתבוסות שמלווים את כל המסע הזה.

אז התשוקה מלווה את המסע. התשוקה, לכן היא אחד מ'בסיסי ההצלחה,' 'בסיסי ההישג,' – היא חלק מהדלק. ואיכשהו, אם יש לי תשוקה כזאת, ואני לא מתכוונת להניח לה, ואני מתכוונת להרשות לעצמי לבעור, אז לפחות בחלק מהזמן, אני אחווה תסכול. אני אחווה קושי. אני אתמודד עם עיכובים ומעצורים. אני אתקל במכשולים שנראים בלתי עבירים ובעיות שנראות "אין לי מושג מה לעשות." זה יקרה, והשאלה היא, איך אני אחזיק את כל זה? איך אני אתייחס לכל זה? האם אני יכולה לשאת את כל הדברים האלה? 

כשאני מביט אחורה על כל התקופה בתוך המוסיקה, מנקודת מבט מסוימת, אני חושב שאני יכול לומר שהתשוקה לבטא ולגלות את מה שביקש להתגלות, אני חושב שאני יכול לומר שהיא הייתה יותר גדולה מהתשוקה שלי להיות חופשי מהכאב שליווה את התשוקה הזו, כאב הכישלון, הכאב של לא להצליח, הכאב שליווה את ההרגשה שאני מאחור, שאני לא טוב כמו אחרים; הכאב של, במשך תקופה ארוכה, להרגיש שאני לא מצליח להיות אפילו במקום שהתודעה שלי, מה שיכולתי לשמוע בתוכי – מה שנגלה בחוץ היה כל כך גרוע בהשוואה למה שיכולתי לשמוע בתוכי. הכאב של כל הדברים האלה, התשוקה הזו [להשתחרר ממנו], דרך אחת לראות את כל זה היא, שהתשוקה הזו הייתה פחותה מהתשוקה לביטוי, ואני מלא הודיה על כך. 

אז זה מעניין. בעיני זה מעניין. כמה מהדוקהה שאני מרגישה עכשיו בקשר לתשוקה שלי ובקשר למה שאני אוהבת – במקרה שלנו, תרגול ג'האנות, בריטריט הזה – כמה מתוך הדוקהה הזו נובעת מתוך דימוי עצמי שלילי? במילים אחרות, העצמי יקשור את עצמו כמעט לכל דבר. שימו את עצמכן בהקשר אחר, והעצמי יקשור את עצמו לשם. שימו אותי בהקשר אחר שבו כל מי שמסביב עושים משהו, ואנחנו עושים את זה כל היום, והעצמי יקשור אל הדבר הזה. כמה מתוך הדוקהה נולדת משם? כמה ממנה נולדת רק מתוך הנטייה לדימוי עצמי שלילי, הנטייה למצוא איזה [אובייקט] טעון, או אובייקט שנהיה טעון דרך חזרה, דרך הוראה, דרך סביבה ואז הדוקהה נבנית עליו, הדימוי העצמי השלילי נבנה עליו? וכמה מתוך מה שאני מרגישה הוא תסכול שנוגע למה שאני אוהבת באופן עמוק, שזו (מבחינתי) דוקהה אחרת?

כמה מתוך הדוקהה שאני מרגיש עכשיו מופיעה ביחס לתחושה שיש משהו שאני באמת אוהב באופן עמוק, וזה פשוט מתסכל שהוא לא שם, לא לחוות את ההיפתחות הזו, לא להשיג את זה, אבל הדוקהה היא ביחס למשהו שאני אוהב עמוקות? וכמה מתוך הדוקהה שלי היא בעצם ביטוי למין נטייה לדימוי עצמי שלילי, שיכול להיבנות סביב כל מיני דברים? אם אני מניח את עצמי במצב אחר, שבו אנחנו מדגישים משהו אחר שוב ושוב ושוב, הדבר הזה נהיה טעון, התרגול הזה, התרגול ההוא, הדבר הזה, הדבר ההוא, ואחרים מסביב, והעצמי נבנים, כמו שאמרתי, ביחס לאותו דבר שנהיה טעון דרך החזרה, דרך הסביבה, ואז הנטיה של העצמי להיבנות עם דימוי עצמי שלילי ביחס לדבר הזה – כמה מתוך הדוקהה היא שלי היא מהסוג הזה, וכמה מהסוג האחר? אני לא צריך לדעת את האחוזים המדויקים, אבל בתוך התרגול, זה יותר, האם זה אפשרי לפעמים לנסות להתמקד בסוג הראשון, בתשוקה האמיתית, העמוקה? 

אז יכולה להיות כאן מין אלכימיה דרך הדוקהה, אבל כדי שזה יקרה אני צריכה, שוב, לזהות ולהבחין: איזה חוט מוביל אותי כאן? תשוקה זה דבר קשה. זה קשה. כשאני אומרת "כן" לתשוקה, אני אומרת "כן" – אם לאמץ את האנלוגיה של הבודהה – לגחל בוער. אני יכולה לזרוק את הגחל הבוער הצידה או ללמוד איך לשאת אותו, ואיך לשאת את הכוויות. והיכן שיש כוויות, יש יופי, אפילו ברכה, חסד, מתת. אבל אני צריכה למצוא את הדרך הנכונה לאפשר לעצמי לבעור, לאפשר לאש לבעור בתוכי, לאפשר לתשוקה לנוע בתוכי, דרך שתהיה מועילה. זה יכול לדרוש הבחנות די עדינות בתוך הכאב. 

טוב. זה כל מה שרציתי להגיד היום. אולי זה לא הרגיש רלוונטי עכשיו. באיזשהו שלב, זה אמור להרגיש רלוונטי, כי אם אתם עושים את הדברים האלה לאורך זמן, אם יש לכם תשוקה, זה יכול להיות קשה. אז אני מקווה, שלפחות מתישהו, זה בוודאי יהפוך לרלוונטי, אבל שזה גם ירגיש רלוונטי ושתוכלו לזהות את זה. 

[1:05:10, מדיטציה מונחית]

בואו ניקח רגע של שקט ביחד. ממש עכשיו, האם זה אפשרי, לא משנה איך אתן מרגישות או מרגישים, לא משנה איך התרגול הולך – אם אתם עפים עכשיו ושמחים עם איך שדברים נפתחים, או אם אתם במאבק, לא בטוחים, או מרגישים קצת אכזבה ותסכול, או כל מקום באמצע – האם אתן יכולות להיפתח ליופי של התשוקה שלכן? ליופי של התשוקה לתרגל, לתרגול, למה שאתן מבקשות ומבקשים בתרגול? למחויבות העמוקה שהביאה אתכם לכאן? האם אתם יכולים להרגיש כמה יפה זה, כמה יפה הוא הביטוי של התשוקה בתוככם, הזרע הזה הקריאה והמחויבות? התשוקה היא יפה. התשוקה שלכן, של הנשמה שלכם – אוצר. נכון, גם חרב פיפיות אבל משהו מופלא, ניסי, מלא עוצמה, מתת.

האם זה אפשרי גם, אולי, להביט אחורה, אולי אל ימי הריטריט שחלפו, או, אל חיי התרגול שלי, ולזהות, להכיר, לפקוח עיניים, להיפתח אל הזיכרון של כל אותן פעמים שהגעתן והגעתם, שניסיתן, שהתאמצתם, שנשאתן את מה שהיה קשה, שעבדתם בסבלנות, ששיחקתן בנחישות? לדעת את כל זה. האם זה אפשרי להכיר בכל זה? האם אתם יכולים, שוב, לראות את היופי של הנכונות הזו, של העבודה הזו, של המשחק, הסבלנות? האם אתן יכולות לאהוב את מי שממשיכה להגיע? להעריך את מי שממשיך להגיע? להפנות אליה ואליו טוב לב? להוקיר אותם? אולי אפילו לחבק אותן? גם אם היא נראית לכם צנועה או לא מושלמת, התשוקה, הנכונות, אלה המתנות בתוככם, אליכן, שניטעו בלבבות שלכם ושלכן על ידי האלוהי, על ידי טבע-הבודהה. זרעים שנטמנו, התשוקה הזו, הנכונות הזו – שלכם, שלכן. זרעים, תכשיטים, שניתנו לכן, שניטעו בכם, שמתגלים בכן מן האלוהי, מטבע הבודהה. 

[1:16:00, סוף מדיטציה מונחית]


[1] SN 51:20.


השיחה תורגמה במיומנות ונדיבות על ידי מרים ויילר

שיחות ומדיטציות מוקלטות

שיחות, הנחיות ומדיטציות מקורסים וריטריטים שונים

לאורך השנים העליתי לכאן הקלטות של שיחות, מדיטציות והנחיות. כאן תוכלו למצוא כמה מהן מאורגנות על פי נושאים.

מלבד מה שמתפרסם כאן, ישנן גם הקלטות שלי בספריית תובנה: תובנה: יהל אביגור

והקלטות באנגלית ב Dharmaseed

מקווה שיועיל.


מטא וחמלה

רצף הנחיות ומדיטציות – טוב לב לכל כיוון

רצף הנחיות ומדיטציות – חמלה

שיחה: להזמין בודהיסטווה

ריטריט מטא ותובנה

שיחה: עבודה עם מחשבות בתרגול המטא, השענות על אמון

שיחה: אמון, קארמה ומטא

שיחה: על תרגול המטא, שמיטת העדפות

שיחה: הרעיון של צורות הסתכלות ועבודה עם שניות

ריטריט מטא מלא:

ריטריט מטא: יום 1: לצלול פנימה, למצוא את הגוף, לקבל בברכה

ריטריט מטא: יום 2: כוונה אוהבת, חופש מכעס וסלידה

ריטריט מטא: יום 3: להבין כעס וסלידה – להבין את הדהרמה; אהבה לכל הדברים

ריטריט מטא: יום 4: עונג והזנה, ממטא לחסד


עבודה עם רגשות ומצבי תודעה

קורס מלא – עבודה מיומנת עם רגשות ומצבי תודעה

סדרת שיחות באנגלית:

 The House of Mirrors of Emotions and Mind States pt.1: Approaching the hall of mirrors

 The House of Mirrors of Emotions and Mind States pt.2: Modes of attunement

 The House of Mirrors of Emotions and Mind States pt.3: Part 3: Approaching the phenomena of self

 The House of Mirrors of Emotions and Mind States pt.4: Dualities and the fading of perception


סמאדהי

הקלטות ריטריט מלא בנושא סמאדהי וג׳האנה

שיחות נוספות:

שיחה: לדאוג לעצמך היטב בתרגול

איסוף ראשוני של התודעה והנחיות בסיסיות למדיטציית נשימה

מדיטציית נשימה (וגם מדיטציית מודעות נרחבת)

עוד ווריאציה של מדיטציית נשימה (ועוד מדיטציית מודעות נרחבת)

היכרות ועבודה עם חמשת המכשולים


תרגולי תובנה וריקות

מטא, אניצ׳ה וריקות – רצף שיחות ומדיטציות מונחות

רצף הנחיות ומדיטציות מונחות: התרת היאחזות, אפשור, קבלה בברכה

רצף הנחיות ומדיטציות מונחות: צורת ההסתכלות המשחררת של אנאטה, התרת הזדהות

רצף הנחיות ומדיטציות מונחות: מודעות נרחבת

כמה תרגולים של סמאדהי ומודעות נרחבת

שיחה: על דעיכת התפיסה וריקות

שיחה: ריקות ומטא

תרגול: ׳אין הבדל במהות/הכל הוא מודעות׳

שיחה: צורה לסמסארה, יצירת שניות

שיחה: שחרורי תודעה

תרגולים אנליטיים

תרגול אנליטי: התלות ההדדית/הריקות של חלקים ושלמים

תרגול אנליטי: ההנמקה כפולת השבע

תרגול אנליטי: ׳לא אחד ולא רבים׳ – אנגלית

ריטריט מטא – יום שני: כוונה אוהבת, חופש מכעס וסלידה

מדיטציות מטא: ידידות, כוונה אוהבת

אלו הקלטות מריטריט מטא, שניתן באבו גוש, בינואר 24. 

הן כוללות הנחיות לישוב התודעה, שיחות על בניית אמון וחופש ושחרור מכעס וסלידה, הנחיות לתרגול מטא לדמויות ולחוויות, והפתחות לחסד.

אני ממש נהניתי, מקווה שגם אתם תיהנו

הנחיות ומדיטציה – מטא: ידידות, כוונה אוהבת
שיחה – עבודה עם כעס וסלידה, חלק 1
הנחיות ומדיטציה מונחית: אפשור, קבלה בברכה

הנחיות ומדיטציות: טוב לב לכל הכיוונים

האיכות של מטא: כוונה אוהבת, ידידות, רצון טוב, היא מרכזית בדרך התרגול הבודהיסטית. הן ביחסים שלנו עם החוויה של עצמנו מרגע לרגע, והן יחסים עם כל מי ומה שאנחנו פוגשים.ות בעולם. זוהי איכות מאחה, מרפאת, מרחיבה ומקלה.

אחת הדרכים לטיפוח מטא היא תרגול של כוונה אוהבת כלפי דמויות שונות: עצמנו, אנשים שקל לנו לתפוס כידידים, אנשים ניטרליים, וגם כאלו שקשה לנו לתפוס כידידים ולאחל להם טוב.

סדרת ההנחיות והמדיטציות האלו נועדה לתמוך בטיפוח האיכות הזו.

מקווה שיועיל.

הנחיות ומונחית – בסיסים לתרגול מטא
מישהו שתומך בך – הנחיות ומונחית
מטא לחבר – הנחיות ומונחית
מטא לאנשים ניטרליים – הנחיות ומונחית
מטא לאנשים שקשה לנו איתם – הנחיות ומונחית

רוב ברבאה: חמלה (בתרגום סרגיי לרנר ורעות פרץ)

רוב נתן את השיחה הקצרה הזו באמצעו של ריטריט בן שלושים ושניים ימים, שהוא לימד יחד עם ג'ון פיקוק

היא תורגמה בנדיבות על ידי סרגיי לרנר ורעות פרץ

אפשר למצוא את ההקלטה והטקסט באנגלית כאן: https://hermesamara.org/resources/talk/2008-02-04-compassion#fn8

אז הבוקר הצגנו את תרגול החמלה, ואני באמת רוצה, במובן מסוים, להאיר ולהרחיב כמה מהדברים שדיברתי עליהם הבוקר, לעבות את זה, ולהסתכל מה כרוך בתרגול של חמלה. וגם לענות על השאלה, מהי בעצם חמלה? מה המילה הזאת אומרת? אז כפי שאתם.ן יודעות, חמלה היא השנייה מבין הברהמוויהארות (brahmavihāras). ארבעת הברהמוויהארות: טוב לב, חמלה, אושר ושוויון נפש. אנו יכולות לומר שחמלה היא התגובה הטבעית של הלב לסבל כאשר אינו עסוק בעצמי, או אינו נתפס בהשקפה עצמית שלילית. חמלה היא אותה איכות, אותה אנרגיה, שרוצה להקל על הסבל שהיא פוגשת. היא רוצה לעשות משהו בנידון. היא רוצה לרפא אותו – רוצה להקל, רוצה לרפא, רוצה להרגיע, רוצה לנחם, רוצה לשחרר את הסבל הזה בעצמנו או בישות אחרת, בין אם על ידי שינוי הנסיבות, על ידי נחמה, על ידי מתן הבנה כלשהי. בכל דרך שהיא. וכפי שאמרתי הבוקר, כאשר הזרם של טוב הלב (זרם המטא) – אם הוא זורם, כאשר הוא פוגש סבל, הוא הופך באופן טבעי מאוד לחמלה. טוב הלב פוגש סבל, והוא יהפוך לחמלה באותו רגע. אז יש לנו את המילה הזו 'חמלה', והיא נהדרת – זו מילה יפה. במובן מסוים, 'חמלה', כמו כל מילות הדהרמה האחרות הללו, היא סוג של תרכובת. ישנם גורמים והיבטים רבים המעורבים בו. זה נהדר שיש מילה אחת, וזה מועיל שיש מילה אחת, ולדעת למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים את זה. אבל כשאנחנו מתחילות להסתכל באמת על מהי חמלה, יש לה הרבה מאוד היבטים. חמלה כוללת אמפתיה, ואני אדבר על זה עוד הערב. זה כולל נתינה, ולכן נתינה היא היבט של חמלה. מה אנחנו נותנות? ככזו, חמלה היא דבר מאוד פעיל. גם אם זה רק אנרגטית על הכרית, במדיטציה, אבל גם בעולם, היא כוללת נתינה של משהו.

חמלה כוללת גם שוויון נפש, יציבות של ההוויה, יציבות של הנפש והלב. וזה למעשה גורם הכרחי של חמלה, אם אנחנו רוצות שהחמלה שלנו תהיה בת קיימא, שתהיה חזקה, תהיה פתוחה, שתחזיק מעמד בעולם, שנוכל לשאת מעמד, לשמור על פתיחות, להתמודד עם הסבל שאנו נתקלות בו בעולם הזה. בחמלה יש חוכמה. וזה באמת מהותי. במובן מסוים, ככל שהחוכמה מעמיקה והחמלה מעמיקה יותר, הן מתחילות באמת להתאחד. אבל חמלה גם בפני עצמה אינה עיוורת. בחמלה יש מידה מסוימת של הבנה מה הם הסיבות לסבל, ויש בה נכונות ושאיפה לחשוף את הסיבות לסבל, ברמה הכי עמוקה שאפשר. אז חוכמה. אם אנחנו מדברות על חוכמה ותובנה, זה מה שזה אומר: אנחנו רוצים להבין איך נוצר סבל, בדרכים שמביאות חופש.

בתוך החמלה כמובן יש מטא, טוב לב. בחמלה יש קבלה, אז זה מעניין: לצד הרצון להקל על הסבל, יש בה גם השלמה עם עובדת הסבל. חמלה יכולה לכלול הומור, לעתים קרובות יש בה הומור, אז זו לא בהכרח אנרגיה כבדה; היא יכול להיות קלילה מאוד. בחמלה יש הקשבה. זו ממש איכות של חמלה. לפעמים אנחנו נתקלים במישהו, אנחנו עם מישהו – אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות חוץ מלהקשיב, חוץ מלפתוח את עצמנו בצורה כזו. וזו חמלה. כאשר באופן מסוים האדם נותן את ההקשבה, למרות שזה סוג של קבלה, הוא נותן אותה, מציע אותה. פתיחות – בחמלה יש את האיכות הזאת של פתיחות. בעצם יש בה שמחה. אושר הוא גורם של חמלה. בחמלה יש אמונה, וזה מאוד מעניין.

וכמו שאמרנו עם תרגול המטא, זו לא רק תחושה. לפעמים אנחנו מקבלים תחושה מוגדרת של חמלה ושל הרוך הזה והתהודה הזו והחום הזה שזורם החוצה, אותה אנרגיית ריפוי שזורמת החוצה. אבל זו לא רק תחושה. זה בעצם הרבה יותר מזה. ואם בחיינו החמלה שלנו מוגבלת לזמן שבו אנו מרגישות אותה, זה יהיה מוגבל מדי. לפעמים בחיים שלנו אנחנו לא מרגישות את זה, אבל אנחנו עדיין פועלות על סמך חמלה. אנחנו מגלמות את הכוונה הזו. אנחנו לא יכולות להרגיש את זה כל הזמן כי הרגשות הם ארעיים – כמו מה שדיברנו עליו עם המטא.

עכשיו, רוב האנשים, אם אנחנו כנים עם עצמנו, היחס לחמלה או לרעיון של חמלה הוא לעתים קרובות אמביוולנטי. מאוד מאוד נפוץ, ומאוד מובן וקל, לראות את החמלה כסוג של נטל. הנה, איכשהו, אני הולך להיות עמוסה בסבל העולם. וכולם בחדר הזה מודעות לגודל העצום של הסבל בעולם. ואיכשהו הרעיון להיפתח לזה מרגיש כמו נטל – למרות, או לצד, השאיפות הרוחניות הטובות ביותר שלנו.

אנחנו שואפות להיות מלאות חמלה, ובכל זאת יש את האמביוולנטיות הזו. אנחנו גם מרגישות, "ובכן [נאנח]… אני לא יודעת. אני לא יודעת." אנו מרגישות, אנו חוששות שהחמלה תכריע אותנו, תטביע אותנו, תגרום לנו לאומללות. אנחנו יכולות לחשוש מזה. כאשר התובנה נעשית עמוקה יותר, אנו מבינות שבעצם חוסר חמלה, אם הלב שלנו לא פתוח בחמלה, זה בעצם סבל. משהו בלב הסגור, הלב קרוש – וזה סבל. ויכולנו לדבר על, שוב – זו לא מילה מצוינת, אבל המילה הזו 'בגרות' בתרגול. חלק מהבגרות בתרגול היא כאשר התובנה הזו הגיעה מספיק לעומק, שאנחנו יודעות שזה סבל גדול יותר עבור הלב להיות סגור ולחיות ללא חמלה מאשר להרגיש מוצף בסבל.

אז יש את האמביוולנטיות הזו: במקביל לפחד או החשש, בו בזמן יש לנו אינטואיציה כנה. אני חושב שרובנו לא היינו נמצאות בחדר הזה אם לא היינו מרגישות אהבה אינטואיטיבית וכמעט כמיהה אל החֶמלָה. ההוויה, הלב, חש אפשרות לעצמו, חש לעצמו עומק של אפשרות, ויופי בעצמו. וחלק בנו משתוקק לזה, חש באפשרות הזו. אני חושב שחלק בנו מבין שדרך החמלה ובחמלה, קיים קשר עמוק מאוד. יש חיבור עמוק מאוד שמתרחש. אנחנו מתחברות מחדש לעצמנו, לאיזה היבט מאוד עמוק של עצמנו, של ההוויה שלנו, של הלב שלנו. להתחבר מחדש ללב שלנו. חיבור וחיבור מחדש עם ה'אחר'. לתרגול החמלה יש משהו מאוד עמוק בחיבור המחודש הזה, ואנחנו כמהות לזה. ככל שאנו מחזקות את האינדיבידואליות והנפרדות שלנו, כמהות לחיבור הזה שמגיע בצורה עוצמתית דרך תרגול חמלה.

אולי יש לנו גם תחושה של המתיקות בתרגול החמלה. אז למרות שיש את החשש הזה, אנחנו יכולות לחוש שיש שם מתיקות בשביל הלב, מתיקות ממש מקסימה. חמלה גם מעוררת אנרגיה. זו למעשה איכות ממריצה. אני אחזור לזה מאוחר יותר. חמלה צריכה להיות ממריצה ולא מעייפת. חמלה צריכה להיות גם נעימה ולא-לא נעימה. למרות שאנחנו פותחות את עצמנו לסבל, אנחנו מכוונות לסבל, אנחנו מסתכלות עליו, אנחנו מוכנים לתת ללב להדהד איתו – עדיין, חמלה היא איכות נעימה. זה קיום נעים, אפילו נשגב או אלוהי.

יש בה גם חום. יש חמימות מקסימה בחמלה. וכפי שהבודהא היה אומר, זה משהו שמאציל את היישות. חמלה נותנת להוויה אצילות מאוד עמוקה אורגנית, טבעית ויפה. משהו שאנחנו יכולות להתגאות בו. כאשר האיכות הזו קיימת, אנו יכולות להרגיש גאות בצורה מאוד בריאה, לא אגואיסטית.

ישנה גם תחושה, אולי יש לנו את התחושה הזו בחמלה, שהתנועה אל מעמקי החמלה מתחילה, או תתחיל, למוסס סוג של כלא של האינטרס העצמי. אז אולי אנחנו כבר מרגישות בחיינו, או ככל שמתרגלות יותר – כשאנחנו מתחילות את התרגול, אנחנו עשויות להרגיש איך האינטרס העצמי הזה הוא סוג של כלא, שאנחנו לוכדות את עצמנו בתוכו. אז עם תרגול החמלה, יש לנו את התחושה הזו, התחושה האינטואיטיבית הזו, שכשאנחנו נכנסות לחמלה, אולי הכלא של האינטרס האישי יתמוסס מעט, או אפילו הרבה. אולי אנחנו מאוד נמשכות לזה, אבל יכול להיות שאנחנו עשויים להיות די אמביוולנטיות גם לגבי זה.

במובן מסוים, חלק מהותי מהאשליה הבסיסית, מבחינה דרמית, הוא האמונה בעצמי נפרד ובלתי תלוי. איכשהו אנחנו לכודות באמונה הזו, ואנחנו מאמינות בה, ואנחנו ממשיכות לחזק אותה עם האינטרס העצמי. ובאמצעות תרגולים כמו טוב לב או התכוונות אוהבת וחמלה, כשהתובנה נובעת מאותם תרגולים, עם ההעמקה של הסמאדהי, כשהלב נפתח, יש תחושה של ריכוך ופתיחה של העצמי, בצורה מאוד לא ליניארית – מאוד הדרגתית, בהתחלה רק בהצצות קטנות, אחר כך קצת יותר וכו'. תחושת העצמי מתחילה להתרכך, יכולה להתחיל להיפתח, ותובנות על כל הטבע של העצמי והאחר וכו' מגיעות מתוך זה.

אבל לצד זה יש מין תובנה בסיסית, והיא שאנחנו מתחילות להבין שאנחנו לא באמת יכולות להיות מסופקות באופן מלא מחיפוש אחר אושר באמצעות ריכוז עצמי. זה לוקח זמן, אבל בסופו של דבר המטבע הזה נופל. הדאגה לאינטרס העצמי היא מעין תבנית שאנו יורשות. אפשר לומר, ממש במונחי דהרמה, אנו יורשות מהחיים הקודמים שלנו את האשליה הזו שחיפוש אחר אושר מתממש באמצעות ריכוז עצמי. משהו יכול להתחיל לקרות דרך תובנה ודרך חמלה. אנחנו מתחילות להבין שכל הפרוייקט הזה לא יכול להביא להגשמה אמיתית. זה להיפך, ולמעשה, חיפוש אחר אושר באמצעות ריכוז עצמי מוביל למעשה לסבל. וכולנו יכולות לומר, "כן, כן, כן, אני יודעת." אבל זה לוקח זמן, זה באמת לוקח זמן לעכל את זה מספיק כך שמישהי ממש תחיה כך.

אבל הייתי אומר, באמת, שיכולה להגיע נקודה עם תרגולים כאלה – תרגולי תובנה ואהבה וחמלה – זה כמעט כאילו התודעה מגיעה לקצה. ומשהי יכולה להרגיש שכנוע: "אני לא מעוניינת יותר לחיות חיים עם העצמי במרכז" – כל המבט וההשקפה על החיים שנראית כל כך טבעית, כל כך מובנת מאליה, מתחילה לאבד את הכפייתיות שלה או את השכנוע. ומישהוי באמת יכולה להגיע לנקודה של: "זה פשוט לא עושה לי את זה יותר. אני פשוט לא מעוניינת בזה יותר". משהו בלב נשבר לרווחה. משהו נמס. לא רוצה שהעצמי יהיה יותר מרכז הבמה, או מרכז החיים בהכרח. ככל שאנחנו ממשיכות עם התרגולים האלו – שוב, הם מאוד לא ליניאריים, אבל מגיעה מחויבות עמוקה יותר ויותר לכך, מחויבות עמוקה יותר ויותר לאהבה ולחמלה ולחיות פחות מתוך העצמי, ביחס ועבור העצמי. הדלאי לאמה אוהב לומר: "הדת שלי היא טוב לב." במקום להסביר את כל הפילוסופיה הבודהיסטית המורכבת וכו', הוא פשוט אומר, "הדת שלי היא טוב לב. הדת שלי היא חמלה".

אנחנו צריכות לשאול שאלות לגבי זה. בתרגול החמלה יש הרבה טיפוח, אבל יש בו גם הרבה שאילה. בכל הפרקטיקות האלה יש את החיות של החקירה. חלק ממה שאנו שואלות הוא: מהי חמלה? מה זה אומר? אבל אנחנו גם שואלות עוד כל מיני שאלות. וזה וחיוני, זה באמת חיוני לחיים של תרגול שנשאל את השאלות הנכונות לגבי עצמנו, לגבי החיים שלנו, לגבי התרגול שלנו. האם אנחנו שואלות את השאלות הנכונות? זה כל כך חשוב.

אני יודע רק שני דברים על הסופרת גרטרוד שטיין. אחד מהם הוא שכשהייתה על ערש דווי, היא הייתה מוקפת במין פמליית המעריצים שלה. אתם מכירות את גרטרוד שטיין? [צחוק] אז היא הייתה מוקפת בפמליה כזו של מעריצות. היה ברור שהיא גוססת. היא גלשה בין הכרה לחוסר הכרה, פנימה והחוצה – אני לא יודע אם זו הייתה תרדמת. ולאנשים סביבה נראה היה שהיא נכנסת ל'עולם הבא', כביכול, עוברת הלאה וחוזרת. והיא עשתה את זה לזמן מה. ומישהי מהפמליה שלה, ששמה, אני חושב, היה מילדרד משהו כזה או אחר – "טוב, אולי היא חוזרת עם קצת חוכמה ו ידע משמעותיים שהיא יכול לחלוק איתנו." אז כשגרטרוד הופיעה שוב והיתה לה קצת הכרה, היא אמרה, "גרטרוד, מה התשובה?". גרטרוד קצת פקחה את עיניה ואמרה: "מילדרד, מה השאלה?" [צחוק].

אנחנו מחפשות תשובות, אבל האם יש לנו בהירות לגבי מהן השאלות הנכונות? מהן השאלות הנכונות בחיים? אחת השאלות, שאלה מהותית – איך אנחנו מטפחות חמלה? לא רק מה זה, אלא איך נעשה את זה? מה יוצר את זה? זה ממש חלק מהעניין. אנחנו צריכים להיות מעורבות באופן פעיל בשאילה הזו. וכך, כפי שציינתי הבוקר, יש הרבה טכניקות מעורבות. בחרנו את המשפטים. זה בסדר. זה משהו טוב להתחיל איתו. טונגלן הוזכר, התרגול הטיבטי הזה של – פשוטו כמשמעו זה אומר 'לתת ולקחת' או ׳לקחת ולתת׳. זה דומה מאוד – אנחנו לוקחות את הסבל, ואנחנו נותנות את הריפוי, את החמלה. מישהי עשויה לרצות להתכוונן מתוך התמסרות לאנרגיה של בודהיסטווה, כמו קואן ין, הבודהיסטווה של החמלה, לישו, לישות כלשהי שבדרך ארכיטיפית מגלמת חמלה, ופשוט לכוונן את ההוויה לאיכויות האלו, להקדיש את עצמך ליישות הזו ולאיכויות שהיישות הזו מביאה.

תרגול התובנה עצמו יביא חמלה. למה? כי התובנה היא השאילה העמוקה הזו לגבי "מאיפה מגיע הסבל?" ולכן ההשלמה שלו, או הצד ההפוך של המטבע הזה תהיה חמלה. בעצם השאלה – "איך נוצר סבל?" – כשזה נשאל לעומק, חמלה באה מאליה. אז משהי יכולה פשוט לתת את עצמה לתרגול עמוק של תובנה, וחמלה בהחלט תגיע. אבל כמובן, פיתוח חמלה הוא לא משהו שאנחנו פשוט עושות בצורה רשמית, כמו שזה לא רק משהו שאנחנו עושות בתרגול מדיטציה פורמלי. זה, במובן מסוים, יכול להפוך או צריך להפוך לזרם בחיינו. מה זה לחיות חיים שיש בהם את הזרם היפה והעמוק של חמלה שזורם, כאפיק מרכזי מאוד של החיים? במובן מסוים, החיים למעשה נעים, זורמים, נישאים על זרם החמלה הזה.

אז מה מטפח חמלה? מה מאפשר לה לצמוח? החלק הבסיסי והיסודי ביותר, היא הנכונות להיפתח ולגעת בסבל. זו נכונות לאפשר ללב להיפתח, להנגע על ידי סבל, להתקרב, להשאיר את העיניים פקוחות, לשמור על הישות פתוחה, ולגעת, לשאת עדות, להרגיש סבל. זה מה שהבודהא מכנה, למעשה מה שהפרשנויות מכנות, הסיבה המיידית׳ לחמלה. עכשיו, נכונות לפתוח ולגעת בסבל, זו לא בחירה מובנת מאליה להרבה אנשים. יש סבל – "נתראה מאוחר יותר!״. ״אני לא רוצה לדעת. אני רוצה להתרחק מזה כמה שיותר. אני רוצה להגן על עצמי, להגן על הלב. אני לא רוצה להרגיש את זה. אני לא רוצה להיפגע. זה יותר מדי. אני לא רוצה להיות מוטרדת" – בין אם זה הסבל של אותו אדם עצמו, או הסבל בעולם.

הנחיצות של חמלה היא לא מובנת מאליה. אולי עבור רבות, אם לא לכל האנשים בחדר הזה, זה כנראה כבר מובן מאליו. אבל זה כנראה בגלל ששמעתן את זה שוב ושוב בהוראת דהרמה כזו או אחרת, או דרך אינטואיציה רוחנית שלכן, או מה שלא יהיה. אבל זה בעצם לא מובן מאליו. אנחנו צריכות תזכורת לזה. אפילו בהקשר של הריטריט הזה, אנחנו צריכות תזכורת לזה, שאנחנו רוצות לפתח את הנכונות הזאת להיפתח לסבל ולהנגע על ידו. ובו זמנית בעודנו שומרות, משגיחות, שלא נוצף עד כדי קהות. צפייה בחדשות כל יום, למשל, קריאת עיתון כל יום, יכולה להיות למעשה יותר מדי, והלב פשוט נהיה קהה. אז אנו צריכים לדאוג ליכולת הזו להיפתח ולהנגע.

לאט, עם הזמן, אנו מפתחות ביטחון שאנו יכולות לעשות את זה. למעשה, אנו מפתחות ביטחון ביכולת של הלב להתקרב לסבל בלי להפגע. זה בהחלט בא עם הזמן. אנו נעשות בטוחות יותר ביכולת ובנכונות שלנו לעשות זאת. כמו שאמרתי, תרגול תובנה, ככל שאנו נכנסים לעומק התובנה, ולשאלה הזו של איך סבל מתעורר, אמור להביא איתו חמלה באופן אוטומטי. במיוחד הקו של אנטה הזה שאנחנו כל הזמן נוגעות בו בריטריט הזה. ואם להיכנס לזה יותר… ככל שאנו משחררות יותר את העצמי, מחזיקות באופן רפוי יותר – או יותר נכון לומר, ככל שאנו משחררות את ההזדהות שלנו, כך מתאפשרת יותר חמלה בתוך היישות. זה כאילו, פשוטו כמשמעו, יש יותר מקום בלב כשאנחנו פחות מצומצמות סביב הגדרה עצמית, השקפות עצמיות, בעלות, הזדהות.

בנוגע פעולה. זה משהו מעניין. לפעמים בתור מודטות אנחנו יכולות להניח שכל מה שצריך לעשות זה לשבת כאן כל היום, או מספיק שעות, לשבת וללכת, לשבת וללכת, לשבת וללכת – ובום, הנה זה! [צוחק] אולי, אבל אולי לא. אז אולי החמלה מעמיקה דרך פעולה מתוך חמלה, דרך הצבת עצמנו במצבים של שירות, מצבים של התנדבות וכו', שבהם זו ממש הסביבה. מקום בו אנחנו ממשמשות. אז בהחלט יש תנועה מהתרגול הפורמלי שזורמת החוצה אל החיים, אבל זה פועל גם בכיוון ההפוך. הסיבתיות של רוב הדברים בדהרמה היא דו כיוונית.

לבודהה יש עצה מאוד יפה זו, והוא אומר שאם אתה רוצה להעמיק בחוכמה, תתחבר לחכמות. בעצם להסתובב עם אנשים עם תובנה, להסתובב עם כאלו שהעמיקו בתרגול ושחיות את ההבנה הזו. הסתובבי איתן, תתחברי, תן לזה להשתפשף, תני לעצמך ללמוד מזה. ובכן, אנחנו יכולות לומר שאם אתה רוצה שהחמלה תצמח, התרועעי עם החומלות. התרועעי עם אלה שנותנות את עצמן לשירות. יש המון בודהיסטוות בעולם הזה, שחיים חיים של חמלה, בעולם הראשון, בעולם השני ובעולם השלישי. ואפשר לחפש את האנשים האלה ולהיות סביבן. יש הרבה יצורות יוצאות דופן בחוץ. כדאי לתת לזה להשתפשף. תנו למשהו מהחמלה שלהם, אבל גם, במובן מסוים, לפרישות שלהן, כי יש חופש כזה בחמלה. וניתן לקבל את התחושה הזאת על ידי זה שאנחנו נותנות לפרישות ולחופש שלהן להתחכך בהוויה שלנו. ההוויה קולטת את זה. יש בזה משהו מאוד יפה, אני חושב.

מה מזין את החמלה? אושר מזין חמלה. זה מעניין. יש לי חברה, שאני חושב שהזכרתי אותה לפני כמה ימים באחת השיחות. היא סובלת מדיכאון מדי פעם. ובתקופות של דיכאון היא לא מסוגלת להתבטא, לפתוח את הלב, לאפשר לזרום ממנה את מה שיפה ומלא חמלה עמוקה, שנמצא בלב שלה. אז לדאוג לאושר שלנו – בדרכים השונות, טיפוח האיכויות היפות, הנדיבות, הסמדהי, המטא, כל השאר, בניית האושר בהדרגה לאורך חיינו – האושר הזה מאפשר חמלה. זה בסיס לחמלה. ככל שיותר אושר, למעשה, יותר חמלה.

אני חושב ששמעתי שאמא תרזה אמרה פעם שהיא לא תקבל נזירה שרוצה לעבוד במסדר שלה (שזה, אתן יודעות, שירות מסור מאוד; זה העניין העיקרי שלהן, לעבוד עם העניים מבין העניים בכלכותה) היא לא תקח אישה צעירה או אישה שרוצה להיות נזירה אלא אם כן השמחה הזו נמצאת שם, או שמגיעה באופן ברור מעצם הנתינה. שהיא פשוט תגיד, "לא, זה לא מתאים לך." אז זה חלק מזה, אבל לדאוג לאושר שלנו זה עניין משמעותי.

אנחנו יכולות לשאול את השאלה ההפוכה: מה חוסם חמלה? זאת שאלה חשובה מאוד. מה חוסם חמלה? אם אתן זוכרות,  כשדיברנו על התכוונות אוהבת (loving kindness) ועל האויב הקרוב שלה, אהבה שיש בה היאחזות, אהבה שמגיעה עם תנאים – זה אויב קרוב אחד של ההתכוונות האוהבת. לחמלה יש ארבעה אויבים קרובים, מה שנותן לנו מושג לגבי – זה שזאת בעצם איכות מעודנת ועשירה יותר. במובן מסוים, זאת איכות עמוקה יותר.  אז זה מאוד עדין. יש ארבעה: (1) פחד, (2) כעס, (3) רחמים (4) אבל. אני אסביר עליהם קצת.

ראשית, אני רוצה לחזור על נקודה מתוך השיחה הקודמת: זו לא טעות שהם עולים ונכנסים לתוך תרגול החמלה שלנו, בתרגול הפורמלי או בחיים. הם יגיעו. למעשה, הם צריכים להגיע. זאת לא תהיה טעות לצפות שיבואו. לחלוטין ניתן לצפות להם. זה חלק מהאנושיות שלנו. זה חלק מאיך שאנחנו לומדות, איך שאנחנו לומדות מהי חמלה בצורתה הטהורה. אני זוכר כששמעתי על זה לראשונה, והרהרתי על הנוכחות של האיכויות האלה בחיי, ותהיתי, “טוב, אולי מעולם לא חוויתי חמלה. אולי אין לי מושג מה זה.” זה כנראה קצת קיצוני מידי, כי אני חושב שכולנו יודעים מהי חמלה, וכולנו חווינו אותה. אבל זה טוב להביא את שאילת השאלות הזאת. שאילה היא חלק מהלמידה של התרגול הזה באותה מידה כמו עצם הטיפוח והסמדהי וכל זה.  

(1) פחד, הראשון, פחד. נגענו בזה. אנו מפחדות להפתח לסבל. אנו מפחדות שאם אני אפתח לסבל של האדם הזה, זה יפגע בי. אני ארגיש פגועה מזה. כה נפוץ, כה נורמלי. אנו מפחדות, כי כיצד אני הקטנה יכולה להחזיק את כל הסבל של העולם, או אפילו להפתח לשבריר ממנו? העצמי המצומצם ירגיש מוצף מזה. זה ירגיש יותר מדי. יש פחד אמיתי מזה. לרוע המזל, הפחד עצמו אינו נייטרלי. הנוכחות של הפחד נוטה לגרום לתחושה של הצפה, שזה הדבר ממנו חששנו מלכתחילה, ו\או להעצים את תחושת הסבל שלנו בעת שאנחנו נפתחות לסבל של אחרות. כך שהפחד גורם בדיוק למה שפחדנו שנרגיש. הוא מביא להשפעה ההפוכה. אחזור אל האויב הזה, לפחד.

(2) כעס. זה אחד מעניין, כעס. לעתים קרובות אנחנו עדות לסבל בעולם, כל צורה של סבל – חברתי, סביבתי, פוליטי – כל הסוגים של סבל. אנחנו עדות לאדם אחד מתנהג בצורה אכזרית ופוגענית כלפי אחר, כלפי בעלי חיים וכיו”ב. לעולם הטבע. כמה קל זה, ומובן,  כמה קל לחמלה לצאת מהמסלול, במקום להשאר עם החמלה, אנחנו סוטות ממנה. הלב סוטה לתוך סוג של כעס צדקני – כה נפוץ, וכה, בדרך מסוימת, נורמלי וקורה בקלות. במקום להשאר עם הסבל ועם החמלה בקשר לזה, אנחנו סוטות לאשמה, שיפוט – של עצמנו או של אחרות. או במקרה של עצמנו, “אני לא אמורה להרגיש את זה”, ואנחנו שופטות את עצמנו רק על הרגש, החוויה של סבל. 

אבל לעתים קרובות אנחנו מפנות את האצבע לכיוון מישהי אחרת ומאשימות וכועסות, מרגישות שהכעס מוצדק, והתרחקנו מהחמלה. אז זה די מעודן, סוג של תנועה מפתה שמרחיקה – מאוד נפוץ. כעס הוא מורכב, ונגעתי בזה בשיחה אחרת. מנקודת מבט דהרמית, התנועה הזאת, של האשמה ושיפוט, חסרה בה הבנה. חסרה בה ההבנה של הסיבות של מה שבאמת, באמת גורם גם לסבל וגם מאפשר למישהו לנהוג באופן שגורם סבל. חסר בזה ההתהוות המותנית של זה, ואני אסביר למה אני מתכוון. לפני שלוש או ארבע שנים, אני לא ממש זוכר, עשיתי ריטריט אישי של חודשיים על התכוונות אוהבת וחמלה. כשהגעתי לקטגוריה הקשה, היה לי אדם אחד שהכרתי, ושניים שלא הכרתי.  

אז היה לי מבחר, אסופה של אנשים קשים. ושני האנשים היו שני פוליטיקאים – לא אומר מי הם, אבל היה נראה לי, אתם יודעים, שיש להם חלק בהרבה מהדברים שקרו בעולם ועדיין קורים, בואו נגיד ככה.  אבל אז כשהתחלתי לכלול אותם כחלק מהדמות הקשה, התחלתי להרהר, או שהייתי צריך להתחיל להרהר, במקום רק “הם נוראיים” וכו’, התחלתי להרהר על התנאים והנסיבות אשר, באיזושהי דרך, גרמו להם להתהוות, אפשרו להם להיות, לפעול, לבחור, להיות עיוורים בדרכים בהן הם נראו לי עיוורים. במקרה של פוליטיקאי מסוים, רק להרהר, “ובכן, תסתכל על המשפחה שלו. תסתכל על אבא שלו ועל המסורת\השושלת  שלו, מאיפה וממה הוא הגיע. עם מה הוא חונך?” כל התנועה מהיום הראשון של חייו הייתה לראות באופן מסוים. והוא חונך באופן הזה. סביר להניח שדרך מוסדות חינוכיים וכו’. זה מתחיל להרחיק את זה מהעצמי, העצמי שלו, ולראות יותר במונחים של התנאים שהתהוו.

כמו כן, לראות שאדם יכול לגרום לסבל לאדם אחר. כאשר הם גורמים סבל לאחרת, הם בעצם גורמים לסבל עבור עצמם. ייתכן שהם נוכחים בעולם באופן חמדני. זה לא סבל ברור וגלוי, אבל הם פשוט חמדנים. אבל מה הם מטפחים? מה קורה בתודעה שלהם, בלב שלהם, בגדילה ובהתפתחות של הלב שלהם? בעולם, לבחור בדרך הזאת זה למעשה לטפח חמדנות דרך הפעולה והבחירה. הם מטפחים חמדנות.

 טיפוח, פיתוח, חיזוק. זכרו את הדפוסים ההרגליים שאנחנו מדברות עליהם. את נכנסת לתנופה מסוימת, “מנגנת תקליט” מסוים. מה שאנחנו אומרות זה שעם מטא וחמלה אפשר לשנות את התנועה. מישהי יכולה להיות בעולם של חיזוק התנועה של חוסר רגישות, של עיסוק עצמי. אלה תנועות הרגליות. אנחנו יכולות להסתכל על האישה הזאת, פוליטיקאית או מי שזה לא יהיה, ואנחנו יכולות לחשוב, “לא נראה שהן סובלות. נראה שהן גורמות לסבל, אבל אני לא רואה סבל. אני רואה שהן מחייכות. אני רואה שהן עשירות. אני רואה אותן יוצאות לחופשה.” אבל יש לי שאלה: עד כמה אושר עמוק הוא דבר אפשרי עבור מישהי שמטפחת את האיכויות האלה של הלב – שמטפחת חמדנות לטווח הארוך? עד כמה אושר עמוק אפשרי עבורה? טיפוח חוסר רגישות; לטווח הארוך – אז כן, ייתכן שהן עשירות, וייתכן שיש להן כל מיני דברים. אבל בלב, כמה אושר עמוק אפשרי להן? כשמישהי מאיתנו פועלת באופן הזה בעולם, היא למעשה סוגרת את הדלת על האפשרות של אושר עמוק. 

 אני זוכר שכשגרתי בארה”ב, בשנתיים האחרונות, גרתי בבוסטון – ובכן, גרתי בבוסטון לאורך כל הזמן. בשנתיים האחרונות, עברתי ממרכז העיר לפרבר שהיה יותר ירוק ומלא צמחיה ושקט. זמן קצר לאחר שהגעתי לשם, הייתי יוצא להליכות כדי להינות מהסביבה הירוקה, והתחלתי לשים לב כמה רכבי שטח (כביש-שטח, SUV) יש שם. אתם יודעים מה זה רכבי כביש-שטח? אני לא יודע איך קוראים לזה באנגליה…מה המילה האנגלית לרכב שטח?

יוגי: רכבים חסרי תועלת

יוגי 2: עסק ביש-שטח (צחוק)  

רוב: כן רכבי 4X4 גדולים שאנשים – רכבים ממש גדולים, כן (צחוק)

התחלתי לשים לב כמה הרכבים האלה היו נפוצים על הכבישים. נראה שישנם אפילו אנשים שבבעלותם שניים כאלה. זה היה מתישהו במהלך השנתיים האלה שהתקפות הטרור של ה-11 בספטמבר קרו. זה המשיך להדהים אותי. האם אנשים לא רואים את הקשר? אתם יודעים, הניתוח הפוליטי הבסיסי שלי – האם אנשים לא רואים את הקשר בין נפט, האינטרסים של אמריקה לנפט במפרץ, ורכבי שטח, וצריכת דלק, ואז כעס וכו’? אני לא רוצה להכנס לפוליטיקה כרגע, אבל… התחלתי להרגיש יותר ויותר  נסער מכל הסיפור. בנקודה מסוימת הלכתי למורה שלי, נראיין, ותיארתי לה את זה ומה זה עורר בתוכי. היא אמרה, “תשלח להם מטא. תשלח להם הרבה מטא.” ואז היא אמרה, “לא רק זה – תאחל להם עוד רכבי שטח.” [צחוק] אני הייתי כזה, “פףף אוקיי”.

  למעשה, את החלק השני לא יכולתי לעשות. זה פשוט נראה בלתי אפשרי ואפילו לא כזה נבון בעצם. אבל החלק הראשון היה מועיל. ומה שקרה, מה שקרה בנקודה מסוימת היה שעלתה תובנה, ומטבע נפל, והבנתי שבורות, תעתוע – האנשים האלה היו מאוד חביבים (טוב, מרבית הזמן), מאוד נחמדים, אנשים מקסימים שפשוט חיים את חייהם באופן שנראה להם טוב. אבל היה שם, כפי שראיתי זאת באותה העת, תעתוע לגבי ההשלכות של הבחירות האלה. 

 והתעתוע הזה, שהבודהה כינה בורות ותעתוע, הוא לא-עצמי. שוב, זה אנאטה. באופן מסוים, הוא לא שייך לאף אחד. אז היה כאן סוג מסוים של תעתוע, שאני חשפתי, ואז – “אתה נתון לתעתוע, אתה. אתה. אתה.” פשוט לראות: בורות, כאיכות, זה משהו שכולנו חולקים. הדרך שבה זה מתבטא בחיינו יכולה להיות שונה, אבל הבורות אינה שייכת לעצמי. היינו יכולים… בואו נסיים בזה. אני חושש שהזמן לא יספיק לנו.  

כשמאשימים את הבורות, ומדביקים את הבורות לאדם ספציפי, איפה החמלה בזה? למעשה, החמלה לא יכולה לזרום למעשה. לפעמים, ההבנה שהבורות אינה שייכת לאיש – לכולנו יש בורות עד שנהיה בודהות, היא פשוט מתבאטת בדרכים שונות – נותנת רשות לחמלה להכנס. לפעמים, כשאנחנו כועסות על אנשים, “להשאר” – אלו מילות הבודהה – “להשאר ופתוחות לתפיסה של מה שיפה”, להתחבר לתכונות היפות שלהן. אז לא משנה במי מדובר, להתחבר למשהו שנפלא בהן.  

לעתים מה שעלינו לעשות, כשהחמלה נוטה לעבר כעס, זה למעשה לכוון את החמלה כלפי עצמנו – משום שכשאנחנו מקשיחות מכעס, זה דוקהה. זה סבל. אז עזבו את האדם השני, חזרו לעצמכן. תנו את החמלה לעצמי, ואז הישות והלב יכולים להתרכך ולהפתח. ואז ייתכן שהחמלה תוכל לזרום. כשאנחנו שבויות בכעס, אנחנו כואבות. כשאנו שבויות בהאשמה ושיפוט, אנחנו כואבות. לפעמים איננו מבינות זאת. אז, חמלה כלפי העצמי. באופן כללי, הכעס הזה, האויב הקרוב השני – חמלה רוצה להקל על סבל, אך היא אינה רוצה לדחוק אותו הצידה מתוך סלידה. זה יותר שהיא מחזיקה את הסבל. היא מחבקת את הסבל, מחזיקה אותו, מכילה אותו, ואז מוסיפה ריפוי ומוסיפה הבנה. אז זו אינה תנועה של סלידה. זו החזקה והבאה של ריפוי והבנה. זה עדין, אבל זו איכות שונה.

 (3) פחד, כעס, רחמים. ‘רחמים’ (‘Pity’) בניגוד ל’חמלה’, זה כשאנחנו מסתכלות על מישהי אחרת מלמעלה: “או,הם כאלה מסכנים שהם סובלים כך”, ואנחנו מרגישות ׳מעל זה׳ בדרך כלשהי. מאוד מעניין. זה – כל אלה הולכים להתגנב לתוך התרגול. אתם תשבו כאן בחדר, תלכו הלוך וחזור, ותשימו לב: “אהה, נהייתי קצת מעל לאותו אדם. קצת הסתכלות עליו מלמעלה נכנסה.” לפעמים זה ממש ברור, לפעמים זה מאוד עדין. שוב, זה בסדר. רחמים הם מעניינים. הם מחלישים. חמלה מעצימה, רחמים מחלישים. אז אנחנו יכולות לראות בעצמנו, כשאנו מרחמות על עצמנו, כשאנו תקועות ברחמים עצמיים, זה למעשה מחליש את העצמי שלנו, מחליש את היכולת שלנו לפעול ולהתעלות על הסבל. יש משהו כמעט מרוקן ומשתק ברחמים. זה משאיר את הסבל שם, בעוד שחמלה מניעה אותו, מרפאה אותו, מפוגגת אותו.  

חמלה לעצמי ולאחר היא מעצימה, לא משתקת. זה מאוד מעניין. כל האויבים הקרובים האלה, כולם, עולים כאשר יש יותר מדי תפיסת עצמי. אז שוב, חזרנו לעניין הזה של אנאטה. יותר מדי תפיסת עצמי – כשאני מודאגת מדי לגבי עצמי בפחד, או יותר מדי מגדירה את העצמי של האחר בכעס, או רחמים: “הן כאלה, אני כזאת.” או רחמים עצמיים: “ככה אני. אני תמיד אהיה כך.” אני המסכנה והאיומה. “יותר מדי תפיסה עצמית של העצמי ושל האחר נכנסת, והאויבים הקרובים עולים. אנחנו יכולים לאזן את זה בתרגול על ידי הרהור וראייה של המשותף. אנחנו רואות את המשותף. מישהי יושבת בתרגול, נותנת חמלה למישהו, ואנחנו מרגישות מעט מעליהם. נזכיר לעצמי את הדברים המשותפים, דברים אנושיים. אז במקום להסתכל על ההבדלים – “אני לא ממש עושה דברים כאלה. אני לא סובלת ככה.” בכמה קלות זה יכול להכנס – נזכיר לעצמנו מה משותף, את האנושיות המשותפת, ברגע הזה.   

(4) אז פחד, כעס, רחמים – האחרון הוא אבל. וזה עוד אחד מעניין מאוד. מאוד קל כשאנחנו פוגשות סבל, שלנו או של אחרות, להיות מוצפות על ידו, להרגיש הצפה. וכשהאבל עולה כאויב קרוב – כשלפעמים יכול להיות קשה להבחין בהבדל – שוב, זה משתק. בטווח הארוך, זה למעשה מתיש. אבל זו אנרגיה מעייפת. זה אחד מורכב, כבמקרים רבים, אנחנו צריכים למעשה לחוש אבל. זה חלק מתהליך של ריפוי. זאת איכות הכרחית. אבל בנקודה מסוימת, אנחנו מתחילות להסתכל על זה ולראות, ייתכן שישנה דינמיקה שבה האבל למעשה מסתחרר ונבנה? כשיש אבל בסביבה, אם זה אבל, זה יהיה מעייף. העייפות הזאת, גורמת לישות, גורמת ללב להיות פגיע יותר לאבל נוסף, אשר גורם ללב להיות עייף יותר. וכך זה מסתחרר סביב עצמו.

[46:46] בואו נכנס לזה מעט יותר. ישנם שני היבטים של חמלה – זאת נקודה מאוד, מאוד חשובה. ואני בטח אחזור עליה בכל מקרה, אבל זה מאוד, מאוד חשוב – ישנם שני היבטים של חמלה שדורשים איזון. ואנחנו יכולות לדבר על מה שאמרתי, מה שהתכוונתי כשאמרתי “אמפתיה”.

אז זה היבט אחד: (1) אמפתיה. וההיבט השני הוא (2) הנתינה. ואני ארחיב על זה. (1) אז קודם כל, מה זאת אמפתיה? אמפתיה היא הפתיחות, הרספטיביות, ההדהוד הזה של הלב עם הסבל של אחרת. היות מונעת, ננגעת על ידי הסבל של אחרת. אבל יש סוג של, הייתי אומר – מרחב ומתיקות בזה, שמצביעים על אמפתיה. אז לפעמים, אנו שמות לב, אנו רואות את הסבל של אחרת, ואיכשהו נשאבנו לתוכו, ואנחנו פשוט סובלות בדיוק כמו האחרת.

אז אמפתיה היא מעט שונה. היא מעט רחבה יותר ומרווחת יותר, ויש לה איכות של מתיקות. זה למעשה דבר מאוד יפה ומושך עבור הלב באיכות של אמפתיה. יש לי קרובת משפחה שאני יודע שאוהבת אותי מאוד, אבל לפעמים כשיש לי קושי מסוים או מחלה או משהו כזה, יש משהו בדאגה שלה שמזדהה מעט יותר מדי ומפוחד מדי, וזה כמעט כאילו זה נכנס לתוך החמלה, והיא נעשית בלתי מועילה. זה מרגיש לא מועיל. זה מרגיש כמעט כמו עול עבור האישה הסובלת. ייתכן שאתן מכירות משהו כזה, ייתכן שחוויתן את זה בחייכן.

אבל האמפתיה היא משהו מאוד יפה ונהדר, איכות יקרה של הלב.ייתכן שנרגיש בזמנים מסוימים בחיינו משיכה לפתוח את האיכות של אמפתיה. יש משהו – זה כמעט כאילו אנחנו רוצות לפתוח את הלב לרווחה, לפתוח את היישות לרווחה, ואנחנו רוצות להכניס פנימה את הסבל של העולם. אני זוכר שכשגמרתי ריטריט של שנה כאן לפני מספר שנים, ולקחתי קצת חופש לפני שחזרתי לכאן שוב. ואחד הדברים שעשיתי היה שחציתי את אירופה ברכבת, והלכתי למחנה הריכוז אושוויץ, מחנה השמדה למעשה. וזה היה סוג של עלייה לרגל. זה היה כאילו חלק מהישות שלי רצה… הרגשתי – זה היה כמעט תעלומה עבורי, וזה היה חלק מזה, אבל חלק מהישות שלי רצה ללכת למקום הזה שבו היו כמויות בלתי נתנות לתיאור של סבל. 

אני לא יודע את המספרים. שכחתי כמה בני אדם נרצחו שם. רציתי להיות שם ופשוט לשתות הכל פנימה. זה כאילו שהלב רצה להיות רחב ופשוט לשתות הכל פנימה. ולמעשה להיות שם – אני לא יודע, ייתכן שחלקן הייתן שם – זה מורגש איכשהו. הרבה מהשרידים של הקסרקטינות ותאי הגז וכו’ עדיין שם. יש שם משהו מורגש. משהו בישות רצה לשתות את זה. פשוט – זה הסבל. זה חלק מהסבל של העולם. פשוט רציתי לספוג את זה איכשהו. אני חושב שזה זה. אנו מרגישות פתוחות ומרווחות מספיק  כדי לעשות את זה. אבל יש כאן איזון מאוד חשוב. אוולווקיטשברה היא הבודהיסטווה של החמלה, ואחת המשמעויות של זה היא האחת שמקשיבה לבכי העולם. יפהפה. האחת שמקשיבה לבכי העולם.

מקבלת, שומעת את הסבל. זה דימוי מאוד רספטיבי. אבל לפסל, הדימוי, הרופה (צורה-גוף) של זה יש – אני לא יודע כמה ידיים או זרועות – הרבה.  

יוגי: 1,000. רוב: כמה? 1,000 זרועות וידיים. למה? להושיט אותן כלפי חוץ, לתת. אז יש איזון  של (1) האמפתיה, לקחת פנימה ו (2) נתינה כלפי חוץ. זה כה, כה חשוב. אנחנו יכולות להתייחס לזה בתרגול שלנו. 

ייתכן שגילית היום בתרגול שחשת – אני לא יודע, זאת שאלה, בעצם: האם הרגשת לעתים עול או כאילו זה כבד מעט, או מציף? כן, מאוד, מאוד נפוץ. נפוץ באופן קיצוני. זה לא חייב להיות כך. אתן יכולות לשחק עם זה. שוב, אתן יכולות להתנסות עם זה. אנו חשות אמפתיה. אנחנו מודעות לאמפתיה, מה שאנו לוקחות פנימה. אנחנו מתכווננות לסבל. אבל אנחנו גם מודעות לזה – אפילו אם אנחנו רק מדמיינות את זה – אנרגיה מרפאת שיוצאת החוצה. ואנחנו מדמיינות את האנרגיה זורמת מהגוף שלנו וכו’. אז יש משהו שנכנס ומשהו שיוצא. רוב האנשים יטו את האיזון, אפילו מבלי להבין זאת, לעבר יותר אמפתיה, לכיוון של ממש להכנס לתוך האמפתיה, ולא כל כך לעבר הרגשה של איכות האנרגיה שיוצאת החוצה: הריפוי, בוהק מזין, למעשה אנרגיה שמחה שיוצאת החוצה. 

העניין הוא שאנחנו יכולות לשחק עם האיזון הזה בתרגול. אתן יכולות ממש לשחק עם זה בעודכן יושבות כאן. היו מודעות ל-היכן האיזון נמצא, ופשוט הטו את התודעה יותר לעבר הרגשת האנרגיה המרפאת הנעימה בעודה יוצאת כלפי חוץ. אז אתן יכולות ממש לשחק עם זה. זה לא איזון סטטי. במילים אחרות, אינכן הולכות למצוא, אתן יודעות, לשים את המחוג על חמש ולהשאיר אותו שם. תמיד תזוזו, וזה בסדר לזוז. ולפעמים אתן יותר באמפתיה – בסדר. אבל הייתי אומר שמעט יותר איזון כלפי ההרגשה של הנעימות ושל האושר גורמת לחמלה להיות מהנה, ברת-קיימא, יציבה, שוות נפש, משהו שאנחנו אוהבות לעשות. ואנחנו צריכים להרגיש את האנרגיה הזאת בגוף, את האנרגיה הזאת זורמת, או אפילו לדמיין אותה. וזה ממש, ממש הולך לעזור. 

[53:40] ישנו היבט שלישי לחמלה, בסדר? אז יש את האמפתיה, ויש את הנתינה כלפי חוץ. ישנו היבט שלישי, שאינו ניכר בהתחלה, אבל מתגלה יותר עם הזמן. באופן מסוים, אני נותן מעין סקירה כללית הערב. (3) ההיבט השלישי נוגע לתחושת מרחב, איכות מרווחת או תודעה מרווחת. זה כאילו התחושה היא שהלב מתרחב ומסוגל להתרחב כך שנראה שהוא יכול כמעט למלא את כל המרחב, או כאילו הסבל שבעולם מוחזק על ידי חמלה שהיא, בדרך כלשהי, חלק מהמרקם של היקום. 

זה סוג של חמלה אוניברסלית. אז זה נע, שוב, באופן שאינו ליניארי, הדרגתי. תתחילו לקבל הצצה לתוך זה, ואין צורך לעשות מזה יותר מדי. לעתים אנחנו יכולות לקבל תחושה של חמלה שהעצמי אינו מחולל אותה. וזה כמעט כאילו אנחנו נפתחות לתחושה גדולה יותר של חמלה, שהסבל של העולם מוחזק – מוחזק, נוכל לומר, באהבתו של היקום, בחמלת היקום, בלב האל, איזו שפה שעובדת. זה כמעט כאילו משהו מעמיק, והטבע האמיתי של הלב נגלה לא כמוגבל, אלא כאינסופי ונרחב. וזה יכול, יש לו יכולת חסרת גבולות להחזיק סבל. אז ההיבט הזה של החזקת סבל הוא במידה רבה חלק מחמלה כשהיא מעמיקה. זה פשוט מגיע באופן טבעי. אולי אדם יכול להסתכל על זה במונחים של אלוהים או האנרגיה של בודהיסטווה – זה בסדר, ועד גבול מסויים זה גם לא באמת משנה איזו תווית תתנו לזה.

אבל אנחנו מוצאים את הפתיחה מהסוג הזה, את התפיסה הזאת בהרבה מסורות רוחניות שונות. ג’וליאן מנורוויץ’, המיסטיקנית האנגליה: “האהבה היא נטולת התחלה”, היא אומרת. “אהבה היא נטולת התחלה.”  זו תחושה אחרת לגמרי, עמוקה יותר של מה היא אהבה, ומה היא חמלה. אני מתכוון לדלג על כמה חלקים ולחזור אליהם בהנחיות מחר בבוקר.

כשאנחנו סובלות – אז לגבי חמלה לעצמי עכשיו – כשאנחנו סובלות בגלל משהו, זה יכול להיות מאוד מועיל, זה יכול להיות מאוד מיומן, בין אם זה בדידות או כאב בגוף או בבטן, כאב ראש, בלבול, חרדה, עצב, תחושת אובדן, אבל, מה שהסבל לא יהיה, כשיש את הסבל שלי ואנחנו מרגישות אותו, להבין, להרהר באופן מכוון: “הסבל שלי  אינו שונה מהסבל של אחרות למעשה”. אז שוב, כמה קל עבורנו להבנות את הסבל שלנו עם תחושה של בידוד. ולחשוב – לעתים זו אפילו לא מחשבה מודעת: “זו רק אני שיש לה את זה. אני זאת שעוברת את זה. לאף אחת אחרת אין את זה.” לעתים זאת אפילו לא מחשבה מודעת, ואנחנו מוסיפות, אנחנו עורמות עוד סבל בעזרת הבידוד של עצמנו. אז זה יכול להיות – ושוב, משהו לשחק איתו – אתן יכולות, כשסבל ישנו, פשוט לקחת צעד אחורה ולהרהר באופן מכוון: “מישהי,איפשהו, סביר להניח שאפילו ברגע זה, עוברת משהו דומה מאוד, משהו מאוד דומה אם לא כמעט זהה.” 

תכניסו את זה כהרהור. לעתים הסבל שלנו – אנו חשות את הסבל שלנו, ואנחנו לא מסוגלות לפגוש אותו עם חמלה. חלק מזה זה הבידוד של עצמנו שחוסם את החמלה. אז להכניס את ההרהור, שוב, לגבי המשותף שבזה, לגבי אי-ההבדל של הסבל שלנו, נכניס את זה ונפתח לאנושיות של הסבל שלנו. זה קריטי. ובאנושיות הזאת, בהבנה של האנושיות, יש סוג של התרככות.

והישות פשוט מתרככת. במקום להסתבך בדרך נוקשה ושברירית בבידוד עצמי, הגדרה עצמית ונפרדות, פשוט להכניס את ההרהור על המשותף, מה שאנו חולקות, האנושיות, מאפשר לזה להתרכך. ובריכוך יש פתיחה, והחמלה יכולה להתחיל לזרום. אז שחקו עם זה, שחקו עם זה.

[59:09] בעודנו עוברות לתת חמלה לאחרות, אנחנו מתרגלות כלפי החברה והדמות המיטיבה וכל זה, לעתים נרצה לתת חמלה למישהי. נסתכל עליה. נאמר: ”טוב, לא נראה שהיא סובלת כל כך. אין סבל גלוי לעין. היא נראית די בסדר. היא די שמחה.” ואז ניתן להזמין לתודעה את הידיעה לגבי שבריריות החיים. נגענו בזה לפני מספר ימים. פשוט להזכר בכך שהחיים הם שבריריים – ברמה הפיזית, ברמה הרגשית, מבחינת נסיבות החיים. חוסר הוואות של החיים – איזה אתגר! אפילו אם אותה אישה נראית במצב סביר, זה מאתגר להיות בן-אדם. באופן בסיסי, מאתגר להיות בן-אדם. זה לא קל. זאת לא התהוות קלה. זאת לא טריטוריה פשוטה.

אז לעתים הרהרו בכך, אם תרגישו שהאישה הזאת לא ממש סובלת, פשוט בשביל “לשמן” את זה קצת, להכניס לזה מיץ. כמו כן ניתן להרהר, “אני בעצם לא יודעת. אפילו אם אני מכירה את האישה הזאת טוב, ייתכן שאיני יודעת באמת מה קורה איתה, ואיזה סבל ייתכן שיש שם. איני יודעת. איני יודעת.” ניתן גם להרהר על אחדות, ולהתחיל להטות את הלב ואת התודעה לעבר אחדות. אנחנו אחד. אתם יודעים, ברמה מסוימת זה נכון – בפגיעות הזאת, השבריריות הפיזית שלנו.

הגוף הזה יכול להפצע בכל עת. הוא יכול לחלות בקלות רבה. הגוף הזה הוא פגיע. אנחנו פגיעות בפני המוות. להרהר, אנחנו אחד בזה. אנחנו חולקות את זה. יש בזה אחדות. אנחנו אחד באי-הוודאות. שוב, אנחנו חיות בעולם שבו דברים אינם וודאיים. מה שקורה, מה שיקרה מחר, אינו ודאי. מה שיקרה בשנה הבאה, עבור כולנו, אינו ודאי. בכלל לא. וסביר להניח שכולנו מכירות נשים שחייהן השתנו ברגע. משהו קורה – מישהי מקבלת חדשות כאלו ואחרות, חווה תאונה, דבר זה או אחר – והחיים משתנים ברגע, באופן דרמטי, דרסטי. אנחנו חולקות את זה. אנחנו אחד בשבריריות של אי-הוודאות הזאת. אנחנו אחד גם בבלבול שלנו עם כל זה.

אז זה מה שהבודהה דיבר עליו. זה תעתוע בסיסי. החיים –  עוד לא פיצחנו אותם. לא נפתור אותם עד שלא נהיה בודהות מושלמות. אנחנו חולקות את האווידיה הזאת, התעתוע הזה, ההשתוממות הזה. ובמידה מסוימת, כולנו מחפשות אושר, רווחה, בטחון במקומות שלא מספקים אותם. אנחנו חולקות את זה. אנחנו חולקות את הבלבול הזה. אנחנו אחד בזה. אז ככל שנהרהר יותר באחדות הזאת ונביא אותה פנימה, יותר חמלה תוכל לזרום. יש שיר יפהפה שנכתב ע”י – למעשה, היא משוררת פלסטינית-אמריקאית בשם נעמי שיהאב נאי. השיר נקרא “Kindness” (טוב לב, אדיבות), אבל מה שהיא באמת מדברת עליו היא חמלה. אז כשתשמעו את המילה ‘קיינדנס’, פשוט שמעו ‘חמלה’. והיא אומרת…: 

https://web.archive.org/web/20201004093657/https://poets.org/poem/kindness

אז מהרהרות באחדות הזאת. נקודה אחרונה, והיא נוגעת לאנאטה ולריקות. דיברנו על אנאטה, הריקות של העצמי. אנחנו יכולים גם לדבר על,מנקודת מבט אחרת, הטבע האינסופי של העצמי, הטבע האנסופי של אדם. אני חושב שכבר נגענו בזה. אני לא זוכר. 

הגוף הזה – מאין הוא הגיע? ראיתי תכנית מעולה לפני כמה ימים לגבי כוכבי שביט שנוחתים על הפלנטה, ולגבי זה שהחיים בעצם התחילו על ידי היסודות שהובאו לכאן מכוכבי השביט. הם הגיעו או מכוכבי השביט או ממפץ גדול, לא מפץ גדול, אלא איזושהי סופרנובה או כוכב אחר. עכשיו, כל זה יכול להשמע קצת מדע בדיוני, אבל זה מדע למעשה, שהגוף הזה מגיע – היסודות שבו מגיעים מהיסודות שנוצרו בכוכבי ענק, ואז הכוכבים האלה התפוצצו והעיפו את היסודות האלה לחלל. וכל היסודות שמרכיבים את הציפורניים ואת הקרנית שלנו ומה שלא יהיה – כל מי שבחדר הזה, היסודות שהרכיבו את זה נולדו באותו הכוכב. אני חושב שזה מדהים! [צחוק] אם נלך אחורה אפילו יותר, אפילו יותר, הכל היה אחד במפץ הגדול, היקום היה למעשה פצפון, מכווץ לגודל של כדור קטן.      

כל החלל והזמן היו מכווצים כאן, וזה התפוצץ. הכל היה אחד באופן מילולי. כל מה שהיה ביקום היה מילולית אחד. אבל – אני חושב שאני הזכרתי את זה בנקודה מסוימת – הנשימה שאנחנו שואפות, הכל יכול לחדור אלינו, בוודאי שהארץ. אנחנו נושמות פנימה אוויר. מתי זה נהיה ‘אני’? ונושפות החוצה. ואנחנו חולקות את האוויר אחד עם השנייה ועם העצים ועם כל שאר החיים, ועם הפלנטה.          

יש את המפולשות הזאת למה שאני מכנה ‘אני’ ברמה הגופנית גרידא. והאוכל, אני חושב, האם זאת הדוגמה של סטיבן בצ’לור (לא מצליח לזכור) של אכילת בננה? זה משהו מאוד עיסתי. או דייסה – זאת דוגמה נוספת. זה עיסתי. באיזו נקודה הדייסה הופכת להיות אני? אתן מבינות? זה הולך… [צחוק] וולט וויטמן – אני חושב שזה מ’שיר של עצמי’ (Song of Myself)   זה שיר ארוך, ארוך ומיסטי של וולט וויטמן, 1855: “אני מאמין שעשב של דשא אינו פחות מאשר מעשה מלאכת הכוכבים.” מקסים. על זה הוא מדבר. אתן יודעות, מאיפה הוא הגיע לזה, 1855? ג’וני מיטשל – חלקכן מבוגרות מספיק כדי לזכור. [צחוק] “אנחנו אבק כוכבים”. רמה גופנית. לפני כמה ימים דיברתי על כך, ברמת התודעה, שכל מה שאני יכול לראות כשאני מביט פנימה זה תפיסות, תפיסות, תפיסות. התפיסות האלו – תראו, הנה הרדיאטור, הנה הקיר – כל מה שאני יכול לראות אלה תפיסות. האם התפיסה היא אני, או האם היא שם בחוץ? ישנה אי-נפרדות בין העצמי והעולם, משום שתפיסה היא מאפיין דו-כיווני.

אני זקוק לעולם על מנת לראות את עצמי, משום שכשאני רואה, כל מה שאני רואה אלו תפיסות. כשאני מביט פנימה לחפש את העצמי, כל שאני רואה אלו תפיסות. כדי שתהיה לי תפיסה, אני זקוק לשאר היקום שאוכל לתופסו. אז אנחנו יכולות לדבר על ריקות. אנחנו גם יכולות לומר שריקות היא מלאות: זה מלא בכל. הישות הזאת, הישויות האלו, העצמי הזה מלא ביקום. המיינד והגוף (יהיו לנו שאלות אחר כך) – אינם נפרדים. אז זאת רק דרך נוספת לראות זאת. מפולשות הדדית (Interpenetrating)- אז חיבור הדדי (‘interconnectedness’) זה ביטוי שמשתמשים בו הרבה בדהרמה, אבל במובן מסוים, הוא אינו הולך עמוק מספיק. מפולשות הדדית. באופן מילולי: דברים, תאים, יצורים – כל הדברים מפולשים-הדדית.

עכשיו, אנחנו יכולות לשמוע את זה, ואני מודע היטב, אנחנו יכולות לשמוע את זה, ואו שזה נשמע כמו קונספט היפי משנות השישים שעבר זמנו, או איזה מן משהו אינטלקטואלי, אתן יודעות, אם אתן במסיבת קוקטיילים, ואתן לא מצליחות לחשוב על משהו להגיד, אתן מעלות את זה כי לשעשע מישהו. זה לא חייב להיות רק רעיון נחמד או משהו אינטלקטואלי. שוב, זה משהו שאפשר להביא לתוך התרגול. אתן יכולות ממש להיות בתרגול, לתרגל מטא או חמלה – הכניסו את זה פנימה. חשבו על המפץ הגדול, וחשבו על אבק כוכבים ועל זה שהנשימה היא מפולשת באופן הזה. הביאו את זה לתרגול, ותראו מה קורה. צריך לתרגל את זה, אבל זה יוביל לאהבה ולחמלה.

קורס מוקלט (ומתעדכן): מיומנות וחופש עם רגשות ומצבי תודעה

בזמנים המטלטלים האלו פנינו בקבוצת בישיבה לתרגול עם רגשות ומצבי תודעה. התרגולים שמוצעים כאן, שמבוססים על הגישות שרוב ברבאה מציע בסדרות: ׳הפסיכודינמיקה של המדיטציה׳ ו׳הלב חסר הגבולות׳ ובשיחות נוספות, מציעים יחסים קשובים ויצירתיים עם המחוות הקשות והיפות של העולם הרגשי.

כבסיס, מוצעות מדיטציות של טוב לב אוהב, ואז סדרות של הנחיות ותרגולים שמנגישים ומציעים מגע מועיל עם אזורים שונים של גוף-לב-תודעה.

אני מקווה שזה יועיל.

מפגש ראשון: תרגול מטא (טוב לב אוהב) ומציאת הדרך לעולם של רגשות ומצבי תודעה

מפגש שני: מדיטציית טוב לב אוהב, ללמוד להתייחס היטב (ללב-תודעה)

מדיטציית טוב לב אוהב
שיחה – לפגוש את הלב-תודעה

מפגש שלישי: להרגיע את התגובות פנימיות

פתיחת דרכי גישה אל העולם של רגשות ומצבי-תודעה
היכרות והרגעה עם תגובתיות בלב-תודעה
מדיטציית מטא לסיום

מפגש רביעי: גישות קשב מעודנות יותר

מדיטציית טוב לב
זירות קשב וגישות קשב: להבחין, להשהות את המיקוד, לשאול ׳מה עוד בסביבה׳
רגש ודימוי עצמי

מפגש חמישי – פנים וחוץ, לעצב רגשות ומצבי תודעה:

מדיטציית מטא
רגשות ותפיסה – פנים וחוץ
לעצב רגש: דממה/יציבות

מפגש שישי: על נקודת המבט של אשמה/האשמה ותפיסות עצמי מקטינות

מדיטציית מטא מונחית
חזרה: איפה כבר ביקרנו?
הסרת האשמה ואשמה על ידי הסתכלות במונחי תנאים
מדיטציה מונחית: לבוא במגע עם האקלים הרגשי; שיחה: סיפורים והגדרות-עצמי מקטינות

מפגש שביעי: הרגעת השניות של התודעה

מדיטציית מטא לפתיחה
חזרה על בסיסים והיכרות עם התופעה של שניות
שאלה ודוגמה – על שניות
תרגול שמתיר שניות
תרגול אי העדפה
שיחה – תובנה שמפחיתה שניות
תרגול – לגשת לחיי הרגש

ששת ההזכרויות: עצה מהבודהא לייצוב הלב בזמנים של סערה חברתית

הבודהא מציע שישה מושאים בהם מתרגל.ת מיומנ.ת מוזמנ.ת להרהר כדי לייצב ולשח את הלב באמצע חברה מיוסרת וחולה.

שיחה ותרגולים: ששת ההזכרויות
תרגול סמאדהי לאור שש ההזכרויות

בשיחה הזו אנחנו קוראים.ות מתוך הדרשה למהנאמה. את הדרשה באנגלית תוכלו למצוא כאן:

https://suttacentral.net/an6.10/en/sujato?layout=plain&reference=none&notes=asterisk&highlight=false&script=latin

מקווה שתיהנו :).