ניבאנה כאפשרות אנושית: השחרור של הניבאנה מכבליה, והחופש המהותי של כל הדברים

בשיחה הראשונה דיברנו על ניבאנה בהסתמך על הקנון הפלי ועל מתרגלים שלקחו על עצמם תרגול משמעותי ברוחו. ומבחינתנו זוהי המילה המציינת את האירוע בו התודעה משתחררת לחלוטין, באופן זמני, מכבלי ההיאחזות והתעתוע, שחרור שמוביל לכך שבאותו הזמן – אין התהוות וחוויה מכל צורה שהיא (משום שהחוויה מתהווה באופן שתלוי בהיאחזות ובתעתוע). קראנו את ניסרגדתא מהראג’, שאמנם אינו בודהיסט – אבל מתווה דרך דומה, של פנייה מהכוזב בהיותו כוזב, שלילת האמתיות של כל מה שהוא זמני ומותנה, ומתוך כך – מאפשרת ראייה ומגע עם מה שנמצא מעבר לכל חוויה, מעבר להתהוות, מעבר לחוויית החושים הגופניים והתודעה. והיום ניקח צעד נוסף. זהו צעד גדול ומורכב, וכדי לכבד אותו – אנחנו צריכים הרבה מאוד זמן, מילים, וחודשי מדיטציה. אבל – במסגרת מה שמתאפשר לנו פה, חשבתי שעדיף להצביע על האפשרות הזו, ולפתוח איזו רגישות והבנה כלפיה, גם אם חלקית, ולא לחסוך את מה שיכול להיות פתח לחופש יוצא דופן.

הצעד הזה הוא הדגש על הראייה וההבנה של ריקות – היעדר הקיום העצמי, אי האמתיות של כל הדברים, והחלת ההבנה הזו גם על החוויה וההבנה של ניבאנה עצמה, כמעוז אחרון של הנחת מציאות. אנחנו מתחקים פה אחרים שושלת של מורים ענקיים שהחלה מאנשים כמו נגארג’ונה, ארידווה (שהיה תלמידו) ו(תלמידו) צ’נדרקירטי, ונשענים על האופן בו רוב ברבאה מתרגם את הכתבים שלהם לכדי תרגול.

דרכי ראייה שמפחיתות היאחזות, סבל ומוצקות של עצמי ועולם

ישנן כל מיני דרכים שבהן אנחנו יכולים לגרום לתודעה לפברק פחות ופחות חוויית מציאות, וכל אופן ראייה שיפחית היאחזות יעשה זאת, במידה מסוימת. אנחנו יכולים להחזיק תשומת לב דקדקנית ועירנית מאוד לחוויה שלנו; אנחנו יכולים להעמיק בסמאדהי, דרך התחנות השונות שהבודהא הצביע עליהן, בהן משתנה תחושת הגוף ותחושת העולם; להספיג את התודעה שלנו בראייה של שינוי, מרגע לרגע; לתרגל מטא, כך שההתנגדות וההיאחזות דועכות; לראות הכל כדוקהא – בלתי מספק מטבעו, או לראות הכל כאנטה – לא שלי. וישנן עוד דרכים רבות. כל הדרכים האלו יפחיתו היאחזות והיטלטלות, ולכן יפחיתו סבל ברגע שאנחנו מפעילים אותן, ויולידו תחושת חופש. חלקן, המשמעותיות יותר ביניהן – גם יפתחו וערערו את הסולידיות בה אנחנו תופשים בדרך כלל את תחושת העצמי ותחושת העולם.

התנאים האלו, של הפחתת השתוקקות והיאחזות, כאשר הם מתורגלים בעקביות ורצינות, ובתנאים מתאימים – יביאו לדעיכה של התפיסה, וצפויים להיפתח חוויות מסוימות שמצביעות על רמות שונות של דעיכה, על גבי רצף. למשל – חוויות שונות של הגוף:כעדין, כ’לא קיים’, כגדול ופתוח מאוד וכן הלאה; חוויות של תחושת אחדות, שיכולה להופיע ברמות ואופנים שונים, ונובעת מדעיכה של תחושת הגבולות בין דברים; תחושת ‘היעדר קרקע’, שנובעת מהדעיכה של התחושה שדברים ‘ישנם כפי שהם נראים’; דעיכה של איכויות רגשיות קשות מסוימות – בעיקר כאלו שקשורות לתחושת פחד קיומי, ועוד. בהינתן התנאים המתאימים – הן גם יוליכו לדעיכה עד כדי מפגש עם מה שנמצא מעבר, מחוץ – לתחום התפיסה הגופנית והמנטלית.

כל דרכי הראייה והתרגול האלו, כאשר הן מתורגלות מספיק כדי להיחוות כאוניברסליות (הכל משתנה; הכל עטוף במטא) – עושות אפקט עמוק על הישות ומבססות תחושה אינטואיטיבית לגבי מהו הקיום ומהי ‘קרקע המציאות’ שאנחנו חווים. תרגול מטא, למשל – ירגיל אותנו לראות שאהבה מצויה בבסיס הקיום של הכל; תרגול אניצ’ה – ייצור חווית מציאות של שבריריות, יופי, רגעיות, וחופש שנובע מאי-היאחזות; תרגול אנטה – יראה לנו את הקיום כחופשי מטבעו, במובן מסוים – משום שהוא לא משפיע או משליך עלינו, מאחר ואנחנו מושכים את ההשקעה הכובלת שלנו בו ואת ההשלכה שלנו כלפיו. כך שהן דומות האחת לשנייה במובן של הפחתת ההשתוקקות וההיאחזות, הפחתת תחושת הסולידיות של עצמי ואובייקט, ופתיחת חופש. והן שונות – במידה בה הן עושות את זה (כדוגמה – ראייה עמוקה של אנטה, כאשר היא זמינה, תביא להפחתת פברוק משמעותית יותר מאשר התמד של מיינדפולנס, שלא תחדור מספיק כדי להראות את אי-האמתיות של העצמי) באפשרויות של הראייה וההבנה שהן פותחות, ובאופי תחושת הקיום שהן יולידו.

דרך הראייה של ריקות

מעבר לכל דרכי הראייה האלו – ישנה דרך ראייה שזוכה במעמד מיוחד: הראייה של ריקות. אני לא אתן בשיחה הזו מבט רחב ומלא על הבנה של ריקות, כי זה נעשה ועוד ייעשה בשיחות אחרות, אלא רק אזכיר מספיק כדי להבהיר משהו על המהלך כלפי התפיסה של ה’מעבר’, ניבאנה. המילה ‘ריקות’ פירושה: ‘ריקות מקיום מצד עצמו’, ואחת הדרכים לדבר על ריקות היא לומר שזוהי דרך הראייה שמביטה על דברים: עצמי, אחרים, חפצים, חלל, זמן – ורואה שהם אינם קיימים מצד עצמם. כלומר – הם תמיד מפוברקים, מובנים, מושפעים על ידי התודעה, במידת מה. ועם זאת – הם לא ‘לא קיימים בכלל’, הם לא ‘אין’. אלא – תמיד נראים באופן מסוים, מזווית מסוימת, ואין דרך שבה ‘הדברים הם באמת’.

אז אפשר לתהות: מי רואה אותי, או אותך כפי שאנחנו ‘באמת’? האם מישהו אחר, מבחוץ – רואה אותי ‘כפי שאני’? האם אני, מבפנים, רואה אותי כפי שאני? ואם כן – מתי – כאשר אני מלא בביקורת פנימית, ונראה לעצמי חסר תקווה? או כשאני מלא גאווה, ונראה לעצמי עליון איכשהו? כאשר אני שקוע במטא, ונראה לעצמי אהוב ואוהב? כאשר אני שקוע בראייה של אנטה, וחווה את עצמי כחופשי מאוד? כאשר הסמאדהי חזק, ואני חווה בעיקר יציבות, שאין בה כמעט תחושת ‘עצמי’? מי מהם הוא העצמי האמתי? האם העצמי הוא אמיתי כאשר הוא מרגיש כמו הרבה עצמי, כמו מעט עצמי, עצמי כזה או כזה? והחדר הזה, שאנחנו בו. מי רואה אותו כפי שהוא? מי שגר כאן, בבית, עם כל המטען הרגשי שלו, שרואה את החדר דרך הפילטר של החוויה הזו? או אני, שרואה את החדר מהזווית של מתרגל המדיטציה שמדבר בו, או החשמלאי, שרואה את רשתות החשמל והתשתיות של הבית? או כאשר הוא נראה דרך אניצ’ה – כחוויה של זרם אינסופי ותדיר של שינוי והתפרקות? או כאשר הוא נראה כחלק ממודעות אוניברסלית? מהו החדר האמתי? האם מישהו אי פעם ראה אותו? והרגע הזה. האם אני ואתה חווים אותו רגע? אז איך זה שהוא מרגיש אחרת לשנינו? מה הופך אותו, בעצם, לאותו הרגע?. בחיבורו ‘400 פסקאות על דרך האמצע’ מוכיח ארידווה, תלמידו החשוב של נגארגו’נה, שההווה אינו קיים כדבר בפני עצמו:

“כפי שתודעה אחת לא יכולה לתפוס שני אובייקטים, כך שתי תודעות אינן יכולות לתפוס אותו אובייקט… נעדרי התבונה חושבים שההווה אכן קיים’.

(aryadeva 400 stanzas on the middle way בתרגום: Geshe sonam rinchen, פסקאות 266, 268).

ודאי – אנחנו לא יכולים לומר שאנחנו בשני רגעים שונים, או בשני חדרים שונים, כי אנחנו מתקשרים, ויש איזה הגיון ויכולת לנוע ולנווט בחוויה הזו. יש מופע של העולם, ואנחנו יכולים לזכות במידה כלשהי של אוריינטציה בתוכו. אבל מזווית הראייה של ריקות – מדובר במופע, במוסכמה. זה ‘אותו חדר’, ובו זמנית – אין ‘חדר’. ישנה חוויה, וגם זו אמירה מוגזמת.

הראייה של ריקות – היא המשחררת את התודעה מהיאחזות, מאבק וחרדה קיומית באופן העמוק ביותר. כך כותב המורה הטיבטי בן המאה ה19, מיפאם רינפושה:

“על בסיס ההיאחזות בעצמי ובאחר כישויות אמתיות – האדם נכנס שוב ושוב לזרם הקיום המעגלי. מה שמונע זאת, היא ההבנה של אי-עצמיות. בלי להבין ישירות את אי-הקיום, אין טעם לאחל לאי-קיום, כפי שכאשר חבל שזור נדמה כנחש – זה לא מועיל לחשוב ש’אין נחש’; רק כאשר עובדת ההיעדר נראית, הדבר ננטש מאליו.”

(duckworth s. Douglas: Mipham on buddha nature: the ground of nyingma tradition)

ישנן כמה דרכים בהן אנחנו יכולים לטפח ראייה של ריקות. זו שנובעת באופן האורגני ביותר מתוך התרגולים שעשינו ודרכי הראייה אותן הזכרנו בשיחה הזו – היא בדיוק הראייה: כאשר אני מביט בחוויה דרך כל דרכי הראייה האלו (אניצ’ה, דוקהא, אנטה, מטא וכדומה) – העצמי נחווה אחרת, והאובייקטים, הדברים בעולם – נחווים אחרת. ככל שישנה פחות היאחזות והשתוקקות (א) יש פחות סבל; (ב) אני נחווה כפחות מקובע, פחות סגור, פחות מובחן ומובדל, פחות ‘קיים כפי שאני’; (ג) הדברים נראים כפחות קיימים, פחות מוצקים, פחות ‘מה שהם’.

אופן התרגול הזה של ראיית ריקות – היא אחת ההברקות יוצאות הדופן והמשמעותיות ביותר של רוב ברבאה. אם תקראו את ‘שירת השורש של דרך האמצע’, או טקסטים אחרים מהמסורת של ‘דרך האמצע’ – תמצאו הרבה הוכחות לוגיות לריקות, שמראות שההנחה שדברים אכן קיימים היא הנחה בלתי אפשרית, בלתי סבירה ומלאה בסתירות. אפשר וכדאי לשאוב תובנה עמוקה מטיעונים כאלו. אבל – האפשרות שרוב מציע היא ראייה של ריקות שנובעת באופן טבעי ומתבקש מתוך תרגול מדיטציה עמוק, ולא דורשת שום ‘קפיצת אמונה’, אלא רק הסרת מכשולים מסוימים. אם אנחנו נתרגל במסירות את דרכי הראייה השונות, ולא נעצור בשום שלב מתוך תחושה ש’זוהי המציאות האמתית’, ש’עד לכאן אנחנו אמורים להגיע’ או ש’זוהי התפיסה הטובה ביותר האפשרית’ – אנחנו נראה, באופן בלתי נמנע, גם אם לא מנוסח באופן בהיר: כשאני מביט במציאות כך – היא מופיעה כך, כשאני מביט בה אחרת – היא מופיעה אחרת. לא יהיה מנוס מפיתוח של האינטואיציה – שום תחושת מציאות היא לא אמתית באמת. כל מציאות היא תלוית מבט, כל חוויית מציאות נובעת מאופיה הפרשני של הראייה דרכה היא נחווית. המציאות, תחושת העולם, העצמי, תחושת הזמן – כל זה לא-קיים-מצד עצמו, מובנה על ידי התודעה.

הדקות של הריקות וההתהוות המותנית: תודעה, זמן, מרחב

כשאנחנו מתחילים לתרגל את דרך הראייה של ריקות, לראות שהכול אינו קיים מצד עצמו – תתפתח בהדרגה האפשרות – לראות חלקים יותר ויותר עדינים של החוויה כריקים מקיום עצמי, כבלתי קיימים באמת. לעתים קרובות – מתרגלים יכולים לקבל תחושה שכל הקיום אינו אמתי, אבל המודעות, בתודעה – היא שקיימת – יציבה, רחבה, מכילה את הכל. דרך הראייה של ריקות אפשר לראות – התודעה הזו היא, למעשה – תלויה בתפיסה, תלויה ב’משהו מבחוץ’ שהיא מודעת אליו, תלויה בזמן. האם אי פעם הייתה, נחוותה על ידי מישהו – תודעה שלא ידעה כלום? אולי – התודעה יודעת חלל, אולי היא יודעת תחושה של מרחב, או הדהוד של משהו שמרגיש אינסופי, אבל כל הדברים האלו – הם גם בגדר ‘משהו’, גם אם דק ועדין מאוד – שהתודעה יודעת. משמע – התודעה תלויה גם היא במשהו, ואינה קיימת באמת. ושוב, מיפאם רינפושה:

“The mind is devoid of mind”

זמן – לא קיים בלי מישהו שחווה אותו, ובלי משהו שנתפס. לעתים, בתרגול – חוויית הזמן משתנה, בהתאם לתנאים נפשיים מסוימים (חוסר סבלנות, סמאדהי עמוק, וכן הלאה) כלומר – גם הוא אינו קיים באופן עצמאי; גם הוא מופע, ואינו קרקע אמתית של מציאות. ו-ודאי שמרחב – הוא חוויה, תפיסה – שתלויה בקיומו של מתבונן, ומושפע מהתפיסה שלו. מהי המציאות, אם מרחב, זמן, תודעה – הם מופעים שאינם קיימים באמת? האם מישהו יכול להתקיים באמת אם הוא לא מתקיים בשום מקום אמתי ובשום זמן אמתי?

האחדות של ניבאנה ושל המופעים

וכל זה – מאפשר לנו לחזור ולחשוב על החוויה של ה’מעבר’, ליציאה מגבולות התפיסה, ל’התעלות מעל שדה התודעה’, בשפתו של ניסרגדתא. נדמיין אדם, וכפי שאמרתי – ישנם אנשים כאלו – שראה וחווה את ה’מעבר’ הזה. לעתים, אם כי לא תמיד – זו חוויה משמעותית מאוד, שמשנה את תחושת המציאות והקיום. כפי שראינו מניסרגדתא, ואפשר לחוש גם מציטוטים של הבודהא – הראייה הזו יוצרת תחושה עמוקה שהעולם הנגלה קיים ‘בעירבון מוגבל’. כך הבודהא מדבר על המצרפים – חמשת האזורים של  , מתוך ‘דרשת הקצף’:

“Form is like a glob of foam; feeling, a bubble; perception, a mirage; fabrications, a banana tree; consciousness, a magic trick”

(https://www.dhammatalks.org/suttas/SN/SN22_95.html :תרגום טאניסארו בהיקהו)

ומצד שני, כפי שניכר באופן ברור מ-ניסרגדתא, וכפי שמובן ממורים שונים במסורת התרוודה – הניבאנה, מה שנמצא מעבר – נחווית, מובנת ומפורשת כמציאות וכממשות. זוהי מציאות וממשות ששמה ‘בערבון מוגבל’ את כל מופעי המציאות שנתפסים בחושים ובתפיסה, ולכן היא מביאה הרבה מאוד חופש ואושר. ועדיין, בהיותה בסיס מציאות – מטילה מגבלה. את המגבלה הזו על החופש, את המעוז האחרון הזה – מורים כמו נגארג’ונה (וגם רוב) מעודדים להתיר כאשר הם מציעים לראות גם את החוויה הזו – ניבאנה – כריקה מקיום עצמי.

נחזור ונדמיין את האדם הזה. הוא ראה את הבלתי-מפוברק, ומתוך כך עלתה התחושה – שהעולם הזה, הנגלה – הוא סתמי לגמרי, נטול ממשות, נטול מציאות. החופש שיהיה זמין לאדם כזה – אמנם יהיה מוגבל עדיין (כפי שאמרנו בשיחות הקודמות, הראייה של הבלתי מפוברק – ממש לא הופכת אותך לאדם מושלם, או חופשי לגמרי מסבל) אבל רובד שלם של חופש מהיאחזות ומהיכבלות בעולם ייעשה אפשרי יותר; אבל יש פה גם כבל מסוים. משום שראייה של העולם כסתמי, כ’ריק’ במובן המקובל והלא-דהרמי של המילה, כחסר קיום – היא גם כבל, לעתים מעודן, ולעתים משמעותי למדי.

איך אפשר לראות שהבלתי מפוברק – גם הוא מפוברק? מן הסתם, ישנן דרכים רבות לעשות זאת. אחת מהן תהיה – לראות שאותו אדם שמציין או חושב על הבלתי מפוברק – יכול למעשה לדעת אותו רק בדיעבד (משום שבתוך החוויה – אין כל מופע או ידיעה) ולכן – אין שום דרך לדבר או לחשוב באופן מודע, או לומר משהו – על החוויה עצמה. כל מבט מתוך הקיום על ה’מעבר’ – הוא פיברוק: ה’מעבר’ נשאר תמיד מעבר לגבול של יכולת המחשבה והביטוי. על גבי זה – אפשר להתחיל ולראות שמופעי המציאות עצמם, בהיותם ריקים מקיום מצד עצמם- מהדהדים משהו מה’מעבר’ הזה בעצם התגלותם. כאשר אנחנו רואים אותם כבלתי-קיימים-באמת – מופעי המציאות אינם זמניים, הם לא נוצרו מעולם ולא ייעלמו מעולם, משום שהם אינם קיימים באמת. הם לא מאכזבים, הם לא מאופיינים כדוקהא, משום שבהיעדר ייחוס מציאות – לא נוצרת כלפיהם ההישענות הבלתי נמנעת של המשיכה והדחיפה של התודעה. בהיותם בלתי מופיעים ובלתי מתים – הם שייכים, הם מהדהדים – את אותו ‘מעבר’. כך – ה’מעבר’, הניבאנה – הופך לאפיון של חוויית ה’יש’, למאפיין של המופעים. מיפאם:

“אין כל הבדל בין הככות האולטימטיבית (ריקות, י”א) לבין המציאות הנגלית”.

גם חוי ננג, מכוון לראיית כל המופעים (בשפתו: הממשויות) כריקות, ולכן טהורות מטבען:

“החדירה ללב האמיתות, הקפת כל הממשויות מבלי להזדהם משום דבר, מבלי להיצמד למראיתם של הדברים, מבלי לתפוש שום דבר בכלל, נקראת כלי הרכב העליון”

(הסוטרה של ‘חוי ננג, תרגום: שחר לב, 73).

“הטבע ומאפייניו כמות שהם, בלתי נולדים ובלתי מתכלים, הם תמידיים ובלתי משתנים – לזאת ייקרא ‘הדרך’ “

(שם, 93)

איך זה עשוי להיראות, כאשר אדם שהבין את תהליך הפברוק, וראה את הבלתי מפוברק, או חש את נוכחות כקרובה, ושהבין את הריקות של אלמנטים יסודיים כמו תודעה, חלל וזמן – רואה שגם הבלתי מפוברק אינו קיים באמת? במהלך הראשון, של הבנת הליך הפיברוק – חוויית המציאות השתחררה מהכבלים של ראייתה כמציאותית דרך הראייה של ריקות והחוויה של הבלתי מפוברק; ואז – גם הבלתי מפוברק עצמו נחווה ומובן כבלתי קיים.

מהי הקרקע של הקיום אז? הקיום נותר חופשי באמת מכל הנחת מציאות, מכל קרקע. ואיפה זה משאיר אותנו? במקום בו אנחנו חופשיים לחלוטין לפרש, לראות את המציאות באופן שונים, וכך – לחוות אותה, באופן מלא ומתוך התמסרות גמורה – על פי האופן בו היא נראית. דרכי הראייה, כפי שאומר רוב ברבאה, הופכות לא רק לדבר היחיד שאפשר להישען עליו, אלא – כדבר החשוב ביותר שקיים עבורנו.

ועוד יותר מכך. בדרך כלל – ההפעלה של דרכי הראייה שפרטנו – אניצ’ה, דוקהא, אנטה, אפילו ריקות – נובעת ממידה מסוימת – מובנית, בסיסית ובריאה עבור התרגול הרוחני – של חרדה. חרדה של העצמי שחש עצמו קיים בתוך עולם, שחושש לקיומו, ולכן מבקש, במקום הבריא ביותר לבקש בו – איזשהו שחרור, מקלט ומפלט. במצב של ראייה עמוקה של הריקות של הכל, כאשר היא אפקטיבית בישות – החרדה הזו נושרת מאליה. כאשר דרכי ראייה ורגישויות פרשניות של חווית המציאות הן הדבר היחיד שקיים, וכאשר אין כל חרדה של העצמי לקיומו – מה מנחה את החוויה? מה מוליך את הדרך הרוחנית, את הבחירות הקיומיות שמתבצעות מרגע לרגע? מה לעשות, כאשר העצמי אינו חרד לקיומו, וכאשר המציאות נחווית כפתוחה לחלוטין? במצב כזה של חופש – אפשר, ולמעשה אין ברירה אלא – לראות את העולם כפלאי, כאינסופי, כקסום ומכושף. על כל הרעש והרשע שבו; עם כל המופעים, שבהיעדר הפחד הקיומי – כבר לא מהווים כל איום; וזה כולל – את השיגעונות, השגיונות והחולשות של העצמי והאישיות, שחוזרים ומופיעים. המופעים עצמם חופשיים להופיע – כאינסופיים, כפלאיים, כקסומים.

זוהי חלק ממשמעות המונח ‘טבע בודהא’. מיפאם:

”טבע הבודהא הוא האחדות של המופעים והריקות”… “כל התופעות הן מוארות ובהירות ביסודן, בשורשן הן מטבעו של הבודהא”.

ובהיותן של התופעות חופשיות מטבען, ובהיעדר הפחד וההכבלות שנשרו עם ראיית הריקות – אנחנו חופשיים לחלוטין לשחק. חוי ננג:

“אם אתה מבין את הכוונה, הדבר נקרא גם התגלמות הבודהיות, והוא נקרא גם בודהי או נירוונה ושחרור וידע. אנשים שרואים את טבעם המהותי יכולים לטפחם או שלא לטפחם; הם חופשיים ללכת ולבוא, ללא מעצור או מחסום. הם פועלים על פי הצורך ומגיבים בהתאם למתבקש. השלכותיהם האישיות, הניכרות בכל, אינן נבדלות מעצם טבעם; כך הם משיגים את הסמאדהי של ההשתעשעות בכוחות רוחניים חופשיים. לכך ייקרא ראיית הטבע המהותי”.

להסיר כישוף, להקסים מחדש

במאמר הקצר הבא אני חולק מחשבות, במשיכות מכחול רחבות מאוד – לגבי האפשרויות ארוכות הטווח של התרגול. אני מנכח כאן משהו מההשפעה העמוקה שהושפעתי מהלימוד של רוב ברבאה בשנים האחרונות – לגבי האפשרויות של עבודה עם דמיון, תחוש קסם בעולם וכן הלאה, ומנסה להציע אותו בהקשר של מבט רחב על הדהרמה.

בחוגים הקרובים אלי, שלא במפתיע, הרבה אנשים צפו בסדרה על הכת או הקומונה של אושו, שיצאה לאחרונה. והיה מעניין, ולא בלתי צפוי, לראות שלאחר התפרקות הקומונה, חלק מהמרואיינים דיברו על מהלך של ‘הסרת כישוף’. משהו באורחות החיים הקהילתיים, באמונה המשותפת, יצר תחושה של כישוף, שהכתיב דרכי התנהגות, מחשבה, אתיקה, אמונה, תחושה לגבי מיהו העצמי ומהו העולם – שמחוץ למסגרת המשותפת – נראות משונות מאוד, ולעתים קרובות מזיקות. אני נזכר גם בנאום המפורסם והיפיפה של דיוויד פוסטר וולאס: ‘אלו הם מים’. בדומה ליוצאי הקומונה, אבל עם מבט רחב יותר – הוא אומר: אנחנו, בחברה הדחוסה שלנו – פועלים תחת כישוף כל הזמן. במילים קרובות יותר לשלו: אי אפשר להיות אתאיסט: אתה תמיד מאמין במשהו, מכושף על ידי משהו, נע מתוך אמונה יסודית במשהו. כשהוא מאפיין את הכישוף שאנחנו שרויים בו – הוא מציב במרכז הכישוף את התחושה שהעצמי הוא מרכז העולם, והנעימות שלו – היא היעד סביבו החיים אמורים להתארגן. הוא קורא – לצאת מהכישוף, בכל פעם. לבחור לראות אחרת, מחוץ להנחה הזו – לגבי העצמי והמרכזיות שלו. אני נזכר גם בהתנסות האישית שלי, ושל רבים כל כך מהאנשים שאני פוגש. התודעה שלנו מייצרת חווית עולם מסוימת, קוראת את העולם בדרך מסוימת, ומאמינה שהקריאה הזו היא אמתית. ומתוך כך – גוזרת תחושת עצמי, תחושת עולם, דרכי התנהגות ואמונות. ואכן, הקריאה הזו מאורגנת סביב התחושה שאופן מסוים של ארגון העצמי הוא אמתי, ושהוא חשוב ומרכזי – ולכן הקריאה שלו את העולם היא תקפה והצרכים שלו אכן תובעים סיפוק. אנחנו מכושפים.

אז מישהו עשוי להרגיש, למשל – שהוא צריך להיות טוב, במיטבו, כשהוא פוגש אחרים, אחרת לא יהיה אהוב. וזו תחושה יסודית, עמוקה. או – באופן כללי יותר (הבא הוא כל כך נפוץ, שקשה לראות שגם זה רק כישוף) שאחרים צריכים להביע אהבה כלפיו, לאשר אותו, כדי שהוא ירגיש שהוא בסדר, איכשהו; תחושה עמוקה שהאהבה בעולם – מצויה בידיהם של אחרים, והם יכולים לתת לו אותה, אם רק יתנהג באופן מסוים. או – תחושה שצריך לדאוג ולהגן על העצמי. הנחה יסודית שתחושה רעה פירושה – שעשיתי משהו לא נכון. או הנחה יסודית שקשיים רגשיים, פיזיים, ואפילו מוות – הם דבר רע, ש’לא אמור להיות שם’ איכשהו. אני מציע פה דוגמאות לדברים בסיסיים, מובנים מאליהם. ובכל זאת – רק כישוף.

זה הולם לדבר על תרגול הדהרמה כתרגול של הסרת כישוף. התודעה שוב ושוב מאמינה במציאויות, דבקה בהן, ואנחנו, שוב ושוב – מסירים את הכישוף. אנחנו מסירים אותו על ידי כך שאנחנו ‘מושכים’ את ההשקעה בציפייה שדברים יניבו עבורנו אושר; על ידי כך שאנחנו לומדים לראות שהעצמי, שנראה כל כך אמתי – כצומת של צרכים ורצונות וכמרכז של פרשנות של העולם – הוא למעשה הבנייה של התודעה, שאין לה בסיס בשום מקום; ועל ידי כך שאנחנו רואים – שכל מה שנגלה לנו, כל מה שנחווה על ידינו – מובנה על ידי התודעה ונקרא על ידיה, ולכן אינו נגלה כאמתי, ואי אפשר להישען עליו ולהאמין בו. ואנחנו רואים שהכול, תמיד – נגלה ככזה. שאין ‘דברים שם’ שפשוט נמצאים ללא מהלך של דמיון ויצירה של התודעה שחווה אותם. אפילו אותה תודעה, ואותו תהליך יצירה – נראים תמיד דרך נקודת מבט מסוימת, ואינם עומדים כאמתיים כשלעצמם. כך – אנחנו לומדים להסיר את הכישוף. לראות דרך הנטייה של התודעה ליצור מציאויות, צרכים אמונות – ולדבוק בהן כאמתיות.

ובכל זאת – יש פה מגבלה. וולאס צודק – אין אפשרות של אתאיזם. כשאנחנו נעים בעולם, כשאנחנו חיים – אנחנו מאמינים במשהו, הולכים לקראת משהו, מבקשים משהו. תמיד יש מרכז של אמונה שמגדיר את האתיקה, התוחלת והכיוון של הקיום. אז – איך הדברים האלו מתיישבים? איך אנחנו יכולים להסיר את הכישוף, יותר ויותר לעומק, תוך שאנחנו כנים ואחראיים לגבי מה מנחה אותנו?

אפשרות אחת, פשוטה, אפשרית ואפקטיבית מאוד – היא האפשרות של מטא – ידידות, חמלה וכן הלאה. האיכויות האלו – מאפשרות בסיס מחייב של אתיקה – שלא שם את העצמי, הצרכים שלו וההערכות שלו (או – עושה זאת במידה פחותה) במרכז התמונה, ומאפשר להן להפוך למרכזיות פחות ופחות, ולדעוך בהדרגה. לכן, כבר מתחילת התרגול זה חשוב ומועיל להציב אותן כבסיס. כאשר יש לנו מצפן שמכוון את הפעולות והכיוון שלנו – הרבה יותר קל לשמוט את המצפן של האינטרס העצמי, ואת הכישופים שהוא נתון בהם.

ואני רוצה להציע אפשרות נוספת, תובענית ופרועה יותר – שהייתי מתנה בפיתוח ניכר של מטא, והיא גם תלויה בהבנה מסוימת של ריקות – היותם של הדברים לא-קיימים-כפי-שהם-נראים, ולכן פתוחים לפרשנות. אם יש לי רמז או אינטואיציה לגבי אי האמתיות של הדברים, אני יכול להתחיל לגשת לשם. וודאי – שאם יש הבנה עמוקה ושיטתית יותר של ריקות: אם אני מבין שהכול מפוברק על ידי התודעה, ושגם התודעה עצמה היא מפוברקת – אני נותר ללא בסיס מציאות. אני חווה משהו, ויודע שהוא אינו אמתי; אני יודע גם שהחווה אינו אמתי; שהמקום והזמן שבו הדברים נחווים אינם אמתיים; אני יודע גם – שתהליך היצירה של הדברים, מאחר והוא נסמך על זמן – אינו אמתי. מה נותר לי אז? התחושה היא של פליאה, כמעט הלם. אבל תחושת זמן, תחושת קיום, גם אם הן נשמטות לזמן קצר – חוזרות ומופיעות, אלא שאני ער לאי-המציאותיות שלהן. יחד עם הערות הזו – נפתחת אפשרות למשחק של דרכי ראייה, משחק של אפשרויות פרשניות לגבי ‘מה זה’ – מהו העולם הזה, הקיום הזה, הזמן, החיים והמוות.

ההסרה המוחלטת של הכישוף – הפסקה (גם אם זמנית) של ההשענות על דברים כדי שיספקו אותי, ההפסקה (גם אם זמנית) של האמונה בעצמי, וההפסקה באמונה הנאיבית באמתותם של דברים שנחווים – הסרת הכישוף – פותחת את האפשרות לכשף, להקסים מחדש.

אם אני יודע שדברים אינם אמתיים, למה שלא אבחר לראות אותם כאלוהיים, כפלאיים? דברים יפים, ודברים קשים ומכאיבים. אם אני יודע שהאדם הזה, שעומד מולי – תמיד נראה ונקרא על פי העניין ואופי ההשקעה שלי בו – למה שלא אבחר לראות אותו כמלאך, כמשהו אלוהי? אם אני יודע שהעצמי אינו קיים באמת, וגם הוא – נחווה ונראה דרך נקודת מבט – למה שלא אבחר לראות את עצמי כמשהו אינסופי, אלוהי ויפה? או – לראות את החיים ואת המוות – כמופעים שמימיים. ככל שההבנה של ריקות עמוקה יותר בזמן מסוים, ממלאת את הישות – כך אנחנו חופשיים יותר לראות בדרכים שונות, והן יכולות להיות אפקטיביות, ממלאות ואמתיות עבורנו, כחוויה נפשית. ככל שאנחנו תחת כישוף, במובן הרגיל של המילה, ומאמינים בו – אנחנו חופשיים פחות לשחק עם הכישוף, להקסים את העולם. צריך הרבה יותר מילים מאלו שהופיעו ויופיעו כאן כדי להמחיש את האפשרויות שישנן פה. אבל אוסיף שני פנים שנראים חשובים מאוד – כדי לאפשר מבט קצת יותר מפורט.

הראשון – קשור בתחושת העצמי, כפי שהיא מתהווה דרך האפשרות הזו. בעוד שמטא וחמלה הולכות לעבר הכללי, האוניברסלי והרחב, ומפחיתות את המרכזיות של העצמי, משהו מעניין קורה כאשר אני מרשה לעצמי לשחק עם נקודות מבט ‘דתיות’ ונותן להן להיות אפקטיביות עבורי, מבלי שאני מאמין באמתיות שלהן. העצמי חוזר להיות חשוב, ומוקסם גם הוא. מדוע? כאשר אני רואה דברים, אחרים, כאלוהיים, באופן כזה או אחר, והם מופיעים עבורי כקסומים ומופלאים – לאט לאט מופיעה התחושה – שהעצמי הוא מרכז, או מקור של מבע של המופעים האלוהיים האלו (זוהי התמרה של המופע הרגיל שלו – כמרכז של צרכים ורצונות) משהו באלוהות של מה שנגלה – דבק בתחושת העצמי. מתוך הבנה של הפיברוק, היצירתיות של התודעה – זה נעשה ברור – האלוהיות הזו, שנגלית באחרים, נגלית בעולם – מגלה את עצמה באופן ייחודי כלפי וביחס לעצמי. כמובן, אותו דבר נכון גם לגבי עצמיים אחרים. אבל הייחוד של המופעים, בהיותם אלוהיים – מייחד את העצמי הספציפי הזה, ממלא ומעשיר אותו.

השני – קשור בתחושת המרכז של סוכנות ואינטיליגנציה. בדרך הראייה הרגילה שלנו – דברים, אנשים, מופעים – נראים דרך הפילטר של האינטרס העצמי. הם מפורשים ונגלים – על פי השירות שהם מבצעים עבור העצמי, או הקושי שהם מעמיסים עליו. כך – הם משוללים מאוטונומיה, ותחושת הסוכנות שלהם, העצמאות שלהם – מוגבלת עבורנו. כאשר אנחנו רואים דרך מטא, או חמלה – אנחנו יכולים לראות את האינטיליגנציה והאוטונומיה של אחרים בצורה שלמה יותר, משום שנקודת המבט שלנו עליהם רחבה, נגישה ונינוחה יותר. מנקודות המבט האלו – תחושת הסוכנות והאינטילגנציה עדיין מואצלת רק על ישויות אנושיות או חיות. אבל מופעים אחרים של העולם – דברים, זמן, מוות – אינם נתפשים כחיים. הם מתים עבורנו, דוממים, נטולי רצון ותבונה. מתוך נקודת המבט שמאפשרת לדברים להחוות כקסומים – אפשר להתחיל לראות במופעים של העולם, אנושיים או שאינם אנושיים – מרכז של אינטיליגנציה ושל רצון – סוכנות. לאפשר לדברים פיזיים, למופעים של קיום שהיו ‘מתים’ – משועבדים לעצמי – לדבר, לשלוח מסרים, להיות הרי משמעות. ודאי, זה לא אמתי. אבל האם אני אכן משוכנע שהאמונה בעצמי אינטיליגנטי ויוצר, ועולם מת ומשולל אינטיליגנציה – היא אמתית? ודאי, אנחנו רגילים לחוות כך. אבל הרגלים אפשר לשנות.

שיחות ומדיטציות מוקלטות מקורס: דרכי ראייה משחררות – העמקה בתובנה

לפני כמה חודשים זכיתי להעביר קורס בן שמונה מפגשים שהתמקד בדרכי ראייה ותרגול שמשחררות את הלב והתודעה. עקבנו אחרי הנחיותיו של המורה רוב ברבאה – שמנחה תרגול של דרכי הראייה של אניצ’ה, דוקהא ואנטה. התרגול דרכן – מביא לתחושת חופש ברגע, מרגיע ומשקיט את התודעה, ופותח ומערער את תחושת המציאותיות והמוצקות של דברים יותר ויותר. כך הוא מאפשר תובנה הולכת ומעמיקה לגבי טבעם של הדברים – כריקים מקיום מצד עצמם ונבנים על ידי התודעה, ופותח דלת לשלווה והחופש העמוקים שבראייה הזו.

ישנם שבעה מפגשים מוקלטים. השניים הראשונים – עוסקים בפיתוח של סמאדהי, דרך תרגול של מדיטציית נשימה לכל הגוף. השלישי והרביעי – מניחים את היסודות לתרגול מכוון של תובנה עם שלושת המאפיינים (אניצ’ה, דוקהא, אנטה) ומאפשרים את התרגול עם דרך הראייה של אניצ’ה. החמישי והשישי – ממוקדם בדרך הראייה של דוקהא: אי נחת ושחרור, והשיחות בהם – נותנות תמונה מעמיקה יותר לגבי ההתפתחות וההתקדמות האפשרית על הדרך הזו. המפגש השביעי נותן הנחיות ראשוניות ופותח את האפשרות לדרך הראייה של אנטה – אי הזדהות.

בתיקיות המפגשים תמצאו הנחיות לקראת מדיטציה, מדיטציה מונחית (לעתים שתיים) ושיחת דהרמה (בחלק מהמפגשים).

הקישור להקלטות:

הקלטות מקורס העמקה בתובנה – דרכי ראייה משחררות

תרגומים וקישורים לשיחות של רוב ברבאה אפשר למצוא בתגית: ‘קורס העמקה בתובנה’ בענן התגיות.

 

משען נטול מציאות

ניסיתי להשען על גוף. הגוף נעלם.

שמחה? נעלמה.

שלווה נעלמה.

שקט בלבד התמיד לכמה שניות ונעלם.

ואז הכל נעלם, או נכון יותר לומר – הופיע שוב, מן הצד השני.

נאלצתי להודות – אין כאן כלום. נשענתי על זה. אין, אין.

אפילו זה – גס מידי.

אז פניתי – בודהא: נחווה אך אינו קיים. כך הוא כל זה. נחווה ואינו קיים.

שם יש משען נטול מציאות.

לגשת לדהרמה – חלק 1 – שחרור מכבלי העולם

השיחה הזו וזו שאחריה ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט בנובמבר 2012. בשתיהן יחד – הוא פורש מבט רחב ועקרונות יסודיים להבנה של הכיוון והאפשרויות שבדהרמה ולתרגול שלה. את השיחה הזו אפשר למצוא כאן: https://hermesamara.org/resources/talk/2012-11-18-approaching-the-dharma-part-one-unbinding-the-world

הקדמה

בשיחה הזו ובבאה אני אנסה לצייר כמה קווים שהופיעו בשתי השיחות האחרונות שנתתי, ובשאלות-ותשובות, ארחיב אותם, ואנסה להבהיר משהו לאורך שתי השיחות. כמה מכם/ן כאן, אני יודע היטב, מתוך תרגול שלכם, לימוד והקשבה – מכירים את מה שאציג עכשיו. לאחרים/ות – זה די חדש.

יש סיכון מסוים ב-לעשות את זה, אני אתן שתי שיחות, אבל זה צריך הרבה יותר זמן. זו קשת רחבה של דברים, ויש תפניות בעלילה. אנחנו מקליטים/ות הכל אז אתם/ן יכולים/ות לשמוע שוב, או למחוק את מה שנשמע מהזכרון שלכם/ן, כרצונכם/ן. לפעמים אנחנו, כבני/ות אדם, לא כ”כ טובים/ות ב-לשמוע משהו חדש. אנחנו אוהבים/ות לשמוע דברים שאנחנו מכירים/ות. לפעמים אנחנו יכולים/ות, ממש בזמן שאנחנו שומעים/ות משהו חדש, לקחת את מה שהאדם השני/ה אומר/ת, לשים אותו בקופסא, ולהסיר ממנו את החידוש.

סוף העולם: האפשרות של יציאה מוחלטת מעולם התפישה

אתחיל במקום שאולי נשמע משונה להתחיל ממנו:

יום אחד, הבודהא ישב עם חבורת נזירים, בשתיקה, ואמר:

“תקשיבו נזירים, אני אומר שסוף העולם לא יכול להיות נודע, נראה או מושג על ידי מסע, אבל אני גם אומר – שללא הגעה לקצה העולם, אין קצה לסבל.”

ואחרי זה הבודהא קם, הלך לבקתה שלו, וסגר את הדלת. והנזירים ישבו שם, מגרדים בראשיהם הקירחים. ואז הם שאלו את אננדה, והוא אמר משהו כמו: אני חושב מה שהוא רוצה לומר זה שאנחנו חייבים לדעת את סוף העולם של התפישה. מה שאנחנו תופשים עם העיניים, האוזניים, המיינד. בסוף של כל זה יש רמז לגבי סוף הדוקהא.

באירוע אחר הבודהא היה יותר ברור:

“את המימד הזה יש לחוות, לדעת ולהבין: כאשר העין דועכת, והתפישה של צורה דועכת… האוזן… צלילים… הלשון… טעמים… האף… ריחות… הגוף… מגע… המימד הזה צריך להיות נודע, נחווה, מובן – כשהתודעה דועכת, ותפישה של אובייקטים של התודעה דועכת.

בוא נלך לאט כאן. האם עלתה ביקורת פנימית?

“איך אני יכול/ה לחוות משהו כזה, אני לא יכול/ה להיות עם שלוש נשימות ברצף?!” או: “אוקיי, אז יש פה חווית מדיטציה קיצונית, מה זה קשור לחיים שלי?” אני מנסה לפרוש קשת רחבה, אבל חכו, חכו.

בשיחות האלה אני לא רוצה להדגיש את החוויה הזו, שהבודהא דיבר עליה. אלא – להדגיש ולהבהיר איזו דרך להבין את מה שאנחנו עושים/ות פה, את התרגול, שיכולה להשפיע ולכוון את הדרך בה אנחנו רואים/ות דברים. אז שוב הבודהא: “יש מה שהוא נחות, מה שהוא נעלה, ויש מה שהוא לחלוטין מחוץ לשדה התפישה הזה.” מה זה אומר?

משהו נחות – מצב של מערבולת, של כעס – אלו מצבים נחותים עבור הבודהא, ביחס למצב של סמאדהי, כשהמיינד פתוח ובהיר, או מצב של מטא, שבו המיינד פתוח ורך. אז יש את המצבים האלו, ויש את התפישה של העולם, כאשר הוא נחווה דרך המצבים האלה. הכל פה הוא סביב תפישה. מה אני תופש/ת, ואיך העולם נראה לי דרך התפישה הזו.

איך העולם, הבניין הזה, הטבע, אני – נראה דרך מטא? ו’המעבר’ – היציאה המוחלטת מהממד הזה של תפישה.

“”במקום שבו למים, לאדמה, לאש ולאוויר אין אחיזה,

שם אין הכוכבים מנצנצים, והשמש אינה מאירה;

שם הירח אינו זורח, אך החשיכה אינה חודרת.

כאשר החכם, הברהמין, ידע [זאת] בעצמו באמצעות החכמה,

או אז, חופשי הוא מצורה ואי-צורה,

מכאב ומעונג”.

אז הבודהא, כך נראה, מגדיר יציאה מוחלטת מתוך העולם הזה של תפישה. ולפעמים הוא מדבר מתוך זה – על הדעיכה של תחושה ותפישה. וזו תפישה מדיטטיבית, שהוא מדבר על הצורך לשהות בה.

לרוב הוא מדבר על זה במונחים שליליים – זה דועך, זה לא זה ולא זה. לפעמים – הוא מדבר במונחים חיוביים. לפעמים הוא מדבר על זה במונח חיובי: הכרה ללא אובייקט.

סאריפוטה, תלמידו הבכיר, שאמרו שהוא שני רק לבודהא, נשאל: כשרואים/ות משהו כך – האם משהו נשאר? והוא אומר: לא, את/ה לא יכול/ה לומר את זה. האם שום דבר לא נשאר? לא, את/ה לא יכול/ה לומר את זה. האם גם זה וגם זה? לא יכול/ה לומר. האם לא זה ולא זה – לא יכול/ה לומר. זה מעבר לכל מה שאת/ה יכול/ה לומר לגבי: ‘האם יש משהו או אין משהו שנשאר’.

אז בוא נעצור לנשום שניה. איך הלב מגיב לזה כרגע? אולי ביקורת פנימית נכנסת, ויש משהו שחוסם את הדרך בפני תגובה כנה. אנחנו שומעים/ות את הדברים האלה שמצביעים למשהו שהוא מעבר למה שאנחנו יודעים/ות בדרך כלל. איך הלב מגיב? אני רק שואל, בלי לומר שזה צריך להיות כך או אחרת.

מה יש להסיר, כדי לראות כך?

הציטוט הזה לגבי הכוכבים, הוא מתוך דרשה של הבודהא, שמפורסמת מסיבה אחרת. מה שהקראתי לכם זה נקרא ‘אודאנה’, שזו מין סיומת שירית. זה מגיע מדרשה שמדברת על בחור שנקרא באהיה, שהיה מאוד מוערך כמתרגל. והוא תהה יום אחד – האם אני באמת מואר? ואז מלאכית שאיתה היה לו קשר בעבר נגלתה אליו ואמרה לו – באהיה, מצטערת, לא רק שאתה לא מואר, אתה גם לא מתרגל בכיוון. ולמזלו – הוא היה מספיק צנוע, והיתה שם מספיק גמישות בשביל שהוא ישאל את עצמו – אולי זה נכון?! אז הוא שאל את המלאכית איפה יש מורה, והיא שלחה אותו לבודהא. אז הוא הלך מרחק עצום כדי לפגוש את הבודהא.

כשהוא הגיע, הוא ראה הרבה נזירים מתרגלים הליכה. שאל אותם: איפה הבודהא? והם אמרו: הוא הלך לאסוף אוכל בעיר. אז הוא מיהר לעיר, וניגש אליו. ואז:

“בראותו את המבורך, ניגש באהייַה אליו, ולאחר שהשתחווה לרגליו, אמר: ‘אדוני, למד אותי את הדהמה; למד אותי את הדהמה, הסוגטו, שכך אחווה אושר וברכה לזמן רב’. משסיים שבאהייַה את דבריו, אמר לו המבורך: ‘אין זה הזמן המתאים באהייַה, נכנסו כעת אל בין הבתים לאיסוף האוכל’. פעם שנייה פנה באהייַה אל מבורך ואמר: ‘אבל אדוני, אין לדעת אלו סכנות אורבות לחייו של המבורך או לחיי. למד אותי את הדהמה, אדוני; למד אותי את הדהמה הסוגטו, כך שאחווה אושר וברכה לזמן רב’. פעם שנייה אמר המבורך: ‘אין זה הזמן מתאים באהייַה, נכנסו כעת אל בין הבתים לאיסוף האוכל’. פעם שלישית פנה באהייַה אל מבורך ואמר: ‘אבל אדוני, אין לדעת אלו סכנות אורבות לחייו של המבורך או לחיי. למד אותי את הדהמה, אדוני; למד אותי את הדהמה הסוגטו, כך שאחווה אושר וברכה לזמן רב’.

אם כך באהייַה [ענה המבורך], עליך להתאמן באופן הזה: ‘בנראה יהיה אך ורק הנראה, בנשמע יהיה אך ורק הנשמע, במוּרגש יהיה אך ורק המוּרגש, בנתפס יהיה אך ורק הנתפס. כך עליך להתאמן באהייַה. כאשר בשבילך רק הנראה יהיה במה שנראה, רק הנשמע יהיה במה שנשמע, רק המוּרגש יהיה במה שהוּרגש, רק הנתפס יהיה במה שנתפס, אז באהייַה, אינך ‘עם זה’. כאשר אינך ‘עם זה’, אתה לא ‘בזה’. כאשר אינך ‘בזה’, אינך כאן, שם או ביניהם. אכן, זהו סופם של אי הנחת, הכאב והסבל.

זמן קצר לאחר מכן באהייה נדרס על ידי פרה, והבודהא אמר שהוא היה מואר לחלוטין, ויש להתייחס לגופתו בכבוד. בסוף הדרשה – מגיע החלק שהקראתי קודם.

אז ההוראות האלו שהוא נתן לבאהיה: “עליך להתאמן באופן הזה…”.

אני הייתי בארצות הברית, והמורה היה מלמד ומקריא את הפסקה הזו, ואני מצאתי את עצמי נשען קדימה, וחושב: אם אני אהיה ממש נוכח, אולי הפעם… אולי… אבל לא התעוררתי, ויש לזה הרבה סיבות, שאת חלקן אני אסביר כאן.

זה יכול להישמע כאילו הוא מלמד אותו תשומת לב חשופה. לברר מהו הנתון הבסיסי של החוויה שלנו. ‘דברים כמו שהם’. גם אם אתם/ן לא חושבים/ות על זה, זה נשמע כאילו אלו ההנחיות. לחתוך פפנצ’ה, את הסיבוך שאנחנו מוסיפים/ות לדברים דרך אסוציאציות וכדומה, כשהמיינד מסתבך במעבה של מחשבה, סיפור. מסבך את מה שקורה עם סיפור על העצמי, התעצמות של האגו, וכן הלאה, וכשזה ממש חמור – נלכד במערבולת של אגו שיש בה ניתן ממה שקורה מולנו. אז זה יכול להישמע כאילו הלימוד הוא – לחתוך פפנצ’ה, ולהיות בעולם בצורה ישירה ורעננה. אולי יש איזו אמת בזה, אבל זה הופך את הסיומת לממש מוזרה. למה הבודהא לא שר על כמה זה נהדר להיות בעולם בתפישה בהירה? אבל הוא כתב סיומת – שמהללת את ההיעדר המוחלט של התפישה. את ההליכה מעבר. זה לא מסתדר יחד בדיוק. כמו שאמרתי קודם – הכיוונים האלה של הבודהא לטרנסצנדנציה מופיעים פעמים רבות. ובמהיאנה – יש אינסוף:

“כשכל התופעות לא מופיעות, כך אתה רואה אותן באופן מושלם”.

דרך אחרת לתרגם מסנסקריט את מה שהוא אמר לבאהיה, זה: “בראייה, אפילו לא הראייה”.

אז אולי יש יותר בהוראות האלה במה שנראה במבט ראשון.

בואו נהפוך את הדבר על ראשו.

כשהוא אומר: “רק הראייה” – מה הוא מסיר? “רק” פירושו שמסירים משהו. מה מסירים/ות? אפשרות אחת – לשמוט את התגיות שיש על דברים: מיקרופון, מראה, חדר וכו’. וודאי, זה אפשרי ברמה מסוימת. אבל לאן זה מוביל, ולמה זה כ”כ חשוב? אולי יש לנו תחושה שאנחנו מנסים/ות להיות בתודעה כמו של תינוק, בלי תגיות. הבודהא לא עודד את זה. לפעמים זה יכול לבלבל, לפעמים לרענן. אבל – האם זה מה שאנחנו מחפשים/ות? זה הכל? בהוראות לבאהיה ההסרה של משהו נראית מרכזית, אבל – מהו זה שאנחנו מוותרים/ות עליו?

פפאנצ’ה, תיוג, תגובתיות – ההרגל שיש לנו למשוך מה שאנחנו אוהבים, להיפטר ממה שלא. סלידה והיאחזות. התגובתיות כוללת הערכה ומדידה. הדבר הזה הוא זה יותר טוב מזה, או פחות טוב מזה. או: הדבר הזה היה יותר טוב אתמול, מקווה שהוא יותר טוב מחר. מדידה בין דברים ושל משהו אחד לאורך זמן – הם חלק אינטגרלי ממשיכה ודחייה. אז עוד ציטוט של הבודהא:

“אם מתרגל/ת נוטש/ת השתוקקות לאלמנטים של צורה; וודנה; תפישה, צורות מנטליות, הכרה. דרך הנטישה של השתוקקות – התמיכה להכרה נחתך, ואין בסיס להכרה. הכרה, כבר לא מבוססת, לא ממשיכה, לא מבצעת שום תפקיד (כלומר – לא יודעת כלום) – משוחררת.”

כלומר – בהיעדר מוחלט של משיכה ודחייה – ההכרה נשמטת. את/ה תלך/י מעבר להכרה הרגילה.

הסרת התעתוע ממוטטת את חווית המציאות, ומוליכה אל ה’מעבר’

ציטוט דומה: “כשמתרגל השמיד בורות, או תעתוע, תעלה הבנה – אז, עם הדעיכה של הבורות הזו ועליית הבנה – הוא לא מפברק מצב נעים או מצב בלתי נעים. עם אי-הקיום של פיברוק, מתוך ההפסקה של פיברוק – יש הפסקה של הכרה, תפישה, וכן הלאה”. אז – ההסרה של משהו – פותחת משהו טרנסצנדנטי.

מהי הסרה של בורות, תעתוע? דבר אחד, שבטח שמעתם/ן – זה הקונספט של העצמי. כלומר – לראות דברים כ’אני’ או ‘שלי’. זה תעתוע בפעולה – לעשות אני ושלי. או, יותר בעדינות – “אני מודע למראה הזה”. אוויג’ה היא האמונה בזה שרואה, בעד. הרמה הזו של בורות היא לא בהכרח מחשבה. לפעמים אנחנו חושבים/ות כך, אבל לרוב זה קורה מתחת לרמת המחשבה. אני לא צריך/ה לחשוב: אני רואה את המיקרופון. זה קודם לתפישה. השקפה שקודמת לתפישה, כל הזמן, עד שאני מוצא/ת דרך אחרת.

נגארג’ונה: ‘זה שרואה את ההיעדר של אני, ואת ההיעדר של “עשיית אני” – אינו רואה. במילים אחרות – ראיית היעדר העצמי, הריקות של העצמי – פותחת פתח אל מעבר לתפישה הרגילה. למשהו אחר לגמרי. האוויג’ה, התעתוע הזה – הוא בשורש של ההפנצ’ה, של הסיבוכים שאנחנו נכנסים/ות אליהם, המערבולות. היאחזות והחזקה בהשקפת עצמי מולידה פפנצ’ה. בלי זה – לפפנצ’ה אין על סביב מה לנוע. ותחושת העצמי גם יוצרת את התגובתיות שלנו. מדידה והשוואה של דבר האחד בשני. כשיש תחושת עצמי נפרד מהעולם, הוא מושקע. זו בורות בפעולה. אני מרגיש/ה עצמי, אז אני משגיח/ה עליו: מה אני יכול/ה להביא בשבילו, מה אני צריך/ה לשמור מחוץ אליו? זה מופיע כהשקעה, משיכה ודחייה, פפנצ’ה. יש לבורות עוד משמעות, אבל נגיע לזה.

אז כל ההוראות האלה של הבודהא – תראה אם את/ה יכול להסיר משהו. ואז מה? משהו נפתח. אנחנו יכולים לומר – תפישה, חוויה, אני משתמש במילים האלו לחלופין – חוויה היא כמו בית קלפים. בנויה, מפוברקת. אני מוציא/ה קלף. אולי המבנה עומד. אם אני לוקח/ת כמה קלפים בבסיס – הכל קורס. זו לא אנלוגיה מאוד טובה. עדיף לומר, כל הדברים שמנינו עד עכשיו – מדידה והשוואה, תחושת עצמי, תפישה והכרה, פפנצ’ה – אפשר לראות שהם ספקטרום. הם יכולים להיות אינטנסיביים, או פחות, או עוד פחות, או ממש פחות. ודיברנו על זה בשאלות-ותשובות קודם. זה לא מתג הדלקה וכיבוי, אלא ספקטרום. כמו פפנצ’ה. יכולה להיות הרבה או מעט, הרבה או מעט מדידה והערכה, או הרבה או מעט עצמי. ככל שיש יותר מאחד מהם – יש את כל האחרים, ויש יותר תחושת עצמי, ויותר תפישה. ככל שיש פחות – יש פחות תפישה.

תלות של הפקטורים שבונים את החוויה, הפחתת החוויה על גבי ספקטרום

כל הפקטורים האלו שאנחנו מדברים עליהם – הם גם תלויים ובנויים האחד בשני. הם אספקטים של אותו דבר. בהנחיות של באהיה – כשאין “אתה בזה” כמו שהבודהא אומר לבאהיה, אז: “אתה לא בעולם הזה ולא בבא” – כשאין אתה – אין עולם. הבודהא – אומר לו: “אמן עצמך כך”. אז נאחנו צריכים/ות לאמן את עצמנו. במה? בלהוריד, להפחית, את הדברים שבונים את החוויה.

האם אנחנו יכולים/ות לאמן את עצמנו בהפחתה שלהם, ולראות מה קורה?

זה ספקטרום. של חוויה, של תחושת עצמי.

האמת היא, שכולם/ן יכולים/ות לראות את זה, אפילו בלי לעשות מדיטציה. כעיקרון, אפילו אם לא ישבנו פעם ראשונה – אנחנו יכולים/ות לראות שלפעמים אנחנו בונים/ות את העצמי, ואיזה ‘עניין’ – במידה רבה מאוד. נעים בין מצב רגיל ומצב עצבני של תודעה. יש את מה שנחות, נעלה, ויש את היציאה המוחלטת ממצב של תפישה. למודט/ת יש יכולת לראות טווח הרבה יותר גדול. לראות יותר את הבנייה, את הסולידיות של מה שנבנה. ואנחנו יכולים/ות לראות פחות ופחות בנייה. הרבה הרבה פחות. עד כמעט כלום, או כלום.

דרך התעתוע – המציאות מפוברקת

אני לא מציע פה חוויית מדיטציה, אלא תובנה. רעיון. את/ה עוקב/ת אחר הקו של התובנה לגבי פיברוק. והבודהא אומר: כל התופעות מפוברקות.

מפוברק זו מילה טובה, כי יש לה את המשמעות של משהו נבנה, וגם של משהו שקרי או מזוייף. הבודהא הצביע לדברים האלה, כשהוא אמר שדברים הם בנויים.

“כל חוויה היא כמו חזיון תעתועים”. תפישה, היא לא רק התיוג: “זה שעון, זה דג”. אלא – להפוך משהו לדבר. אנחנו מרגישים/ות שיש שם משהו, ותופשים/ות אותו. זה יכול להיות משהו מאוד עדין. עדיין – חזיון תעתועים. ואז ממשיך – “כל הכרה. פנימית או חיצונית, קרובה או רחוקה, עדינה וגסה – כמו תעלול של קוסם”. כל זה –קסם, מיראז’, אשליה. כל תחושת דבר, כל תחושת זמן – זה קורה עכשיו – אשליה, מיראז’. כולל התפישה של אחדות, או תפישה של “הכל הוא תודעה” מיראז’. אשליה.

מהי התגובה של הלב לזה? רק שימו לב.

לפעמים כשאנחנו שומעים/ות את המילה פיברוק, שלפעמים גם מתורגמת: ‘התניה’. לפעמים אנחנו חושבים/ות: “אה, דברים נוצרים מדברים אחרים”. המיקרופון הזה נוצר מדברים אחרים. אז משהו נוצר מדברים אחרים. אבל הבודהא אומר משהו נוסף. אז מה אם הם נוצרו מדברים אחרים? כמה חופש זה מביא? אולי הוא עשוי מכל מיני דברים יקרים, ואני ממש צריך להיאחז בו. מה זה אומר להיות מפוברק “על ידי התודעה”? ואפילו התודעה הזו – מפוברקת. כולה, המיינד והעולם – אשליה. סאריפוטה אמר: “אלו כמו שני גבעולים, נשענים האחד על השני.”. עצמי ועולם, הכרה ותפישה, מיינד ו’דבר’ – קשורים לחלוטין יחד. זה משהו מאוד רדיקלי, ומאוד קשה לתפישה.

למה הכוונה כשהבודהא אומר שמשהו הוא אשליה? בבירור, דברים נראים. ובבירור – לפעולות יש תוצאות. זה לא שזה לא נכון. כל מה שנראה – הוא תלוי, הוא ריק, אשלייתי, נבנה הדדית. כל אלו – מילים נרדפות. מה זה אומר לומר שמשהו הוא אשלייתי?

פעם אדם בשם קצ’יאנה שאל את הבודהא על דברים. והבודהא אמר: ‘שדברים קיימים, זו קיצוניות אחת, שהם לא – זו קיצוניות אחרת. אבל אני מקבל – לא שכן ולא שלא. ואני טוען לדרך האמצע בין יש לאין.’ זה דבר מאוד מעודן לומר על האשליה הזו. זה משהו שאנחנו צריכים/ות לראות במדיטציה. גם לא-מתרגל/ת יכול/ה לראות את זה, אבל אנחנו יכולים/ות לראות יותר לעומק. התהוות גומלין, פברוק. מה קורה אז?

לראות את דרך האמצע

מה בא מראיית הטבע המפוברק? האשליתי? אנחנו מתחילים/ות לראות את דרך האמצע. אז – המונח ‘תעתוע’ מתחיל לקבל משמעות אחרת לגמרי. כי הוא מתחיל לכלול, התבונה מתחילה לכלול את ההבנה שתופעות הן ריקות, שהמיינד ריק. שהעכשיו ריק. המראיות ריקות. מה קורה אם אנחנו חוזרים/ות להנחיות לבאהיה, ומחברים/ות את ההבנה הזו? רק הראייה פירושה – זה ריק. אני לא מניח/ה שזה דבר אמיתי, או שיש מודעות אמיתית שיודעת את זה. אולי זה מה ש-באהיה הבין. זו רמה אחרת לגמרי. הוא היה מתרגל רציני, אולי הוא יכל להבין כך.

אם רואים/ות את זה כך, ואני מודע שאני אומר הרבה. מה כל זה אומר?

אחת הדרכים להבין מדיטציה – הופכת להיות ניסוי פנומנולוגי רדיקלי. רדיקלי במובן של מהפכני, בבירור זה דבר מהפכני. וזה אומר גם: לשורש. זה מכוון לשורש התפישה. פנומנולוגי פירושו – יש לי את העולם הזה של התפישה, ואני לוקח/ת ומבין/ה את העולם בלי להלביש קונספציות מטאפיזיות, כולל – שזה משהו אמתי. זה מה שבא אלי, ובהקשר הזה – אני יכול/ה לשחק עם זה, ולהסיר דברים מסוימים, כמו מדען או אמן – ותוצאות שונות, מופעים ותופעות שונות יתגלו, והבנה מתגלה. ניסוי פנומנולוגי רדיקלי. אז אנחנו צריכים/ות להיכנס לזה ולגלות בעצמנו דרך מה שאנחנו רואים/ות במדיטציה. הבודהא, בבירור, לימד דברים שונים בהתאמה למי שמולו. אז בהתאם לניסוי הזה, וברמה של המופעים והחוויה – האם אני יכול/ה לשמור את השאלה פתוחה: מה מפוברק? ולשמור את זה כשאלה פתוחה. כשאני נתקע/ת בתסבוכת של שנאה לעצמי ואחרים, ואני יוצא/ת ממנה – אני שואל/ת את עצמי: “מה כל זה היה”? אז אנחנו יודעים/ות לומר – המיינד עשה את זה. אבל אנחנו לא ממשיכים/ות ואומרים/ות – שניה, אולי גם זה מפוברק? האם יש גבול למה מפוברק? איפה הגבול? האם השולחן הזה, למשל – אמתי?

אנחנו לא יכולים/ות לחיות בטרנסצנדנטי. אי אפשר לחיות מעבר לתפישה וחוויה. זה בלתי אפשרי. אנחנו אפילו לא יכולים/ות לחיות לאורך זמן בלי תיוג, בלי מתן משמעות. אנחנו נותנים/ות לדברים משמעות, מרגישים/ות מדברים שונים, יצורים שונים/ות, איזה הדהוד דמיוני ומדומיין. אי אפשר לחיות ללא סיפורים. אבל אם זה המקרה – אז מה המשמעות של מה שאני אומר כאן כבר שעה? מה לקחת מזה? מה לעשות עם זה? לא לנער את זה מתוך הביקורת הפנימית.

פברוק פירושו שקרי. אז אפשר לומר: הבלתי מפוברק הוא אמתי. הטרנסצנדנטי הוא אמיתי. אחרים/ות יאמרו – הרגע הזה הוא האמתי. העולם הזה של חוויה הוא אמתי. וכל השאר – ‘מטאפיזיקה’, או משאלות לב. מה הנטייה שלכם/ן? האם אתם נמשכים/ות לעולם ‘הזה’ של חוויה? או לעולם, לדת של – ‘מעבר’? רק לדעת מה הנטייה. יש א/נשים שאומרים/ות שזה פחד ממוות שמוביל לאמונה בטרנסצנדנטי, וזה כמובן יכול להיות ההפך, ולתת מעמד של: “זה זה. החיים” ויש פחד מלראות את הטבע המתעתע של החיים, כי החיים, בתרבות שלנו, הפכו להיות מה שאלוהים היה לפני כן. אני חושב ששווה להיות מודעים לאן אנחנו נמשכים/ות. ‘מה אני רוצה שתהיה התשובה’.

למעשה, שתי ההשקפות האלה – הטרנסצנדנטי הוא אמתי וזה לא, ו-זה אמתי והטרנסצנדנטי לא – שתיהן לא שלמות. יש תפנית בעלילה, ויש משהו יותר יפה ושלם משתי הנטיות האלה.

אני רוצה, כמו שאמרתי, לתת מבט יותר גדול, שיש לו משמעות כלפי האופן בו אנחנו מבינים/ות את כל התרגול. אז נמשיך בפעם הבאה. עכשיו, בואו נשב קצת בשקט יחד.

לגשת לדהרמה – חלק 2 – דרכי ראייה משחררות

השיחה הזו וזו שלפניה (לגשת לדהרמה – חלק 1 – שחרור מכבלי העולם) ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט בנובמבר 2012. בשתיהן יחד – הוא פורש מבט רחב ועקרונות יסודיים להבנה של הכיוון והאפשרויות של הדהרמה ולתרגול שלה. את השיחה הזו אפשר למצוא כאן: http://www.dharmaseed.org/teacher/210/talk/17961/

אז. הזכרתי בתחילת השיחה הקודמת, שאני מתכוון לנסות לגלות משהו לאורך שתי שיחות, שזוהי השנייה מביניהן. זה קצת משוגע לנסות לעשות זאת, אבל זה מה שקורה. במובנים רבים, הרבה ממה שאני הולך לגשת אליו הפעם הוא פשוט יותר, ואפשר לתהות למה לא עשינו את זה בסדר הפוך, אבל הסדר מיועד לארגן איזו מסגרת חשיבה והבנה של כל העניין. לפעמים צריך מידה מסויימת של הבנה של ריקות כדי לראות את החשיבות של מה שאני אדבר עליו היום. אבל חלק מהסיבה שזה משוגע לדבר על זה כך היא שלא כולנו נמצאים ב’אותו עמוד’ לגבי התרגול שאנחנו עושים פה, ולא בהכרח כל התרגולים יוליכו באותו כיוון. אז – אני מודע שאולי זה קשה לחלק מכם, במיוחד אם זה חדש.

אבל הרבה מהדברים שקראתי או שמעתי שהיו משמעותיים עבורי – הייתי צריך לקרוא כמה וכמה פעמים, ולפעמים לחזור שוב ושוב לדברים. אנחנו, פיזית, לא שומעים הכל. אנחנו שומעים את מה שמתאים לנו, ולוקח זמן לבלוע הכל.

הקדמה – תובנה

אז אתחיל מלדבר על תובנה. זוהי, בעצם, לא מילה שהבודהא השתמש בה כ”כ הרבה, אבל היא נעשתה מאוד נפתה במסורת שלנו, בבירור. ואנחנו יכולים להגדיר אותה בכל מיני דרכים, ואני לא אנסה לתת הגדרה מאוד חד משמעית, אלא רק קו כללי. אז, בגדול, תובנה היא כל הבנה, דרך ראייה – שמביאה הפחתה בדוקהא, באי נחת. מאוד רחב. כל דרך ראייה או הבנה שמובילה להפחתה בדוקהא.

אז, אם נגדיר את זה רחב – זה אומר שתובנה היא לא חויוה ספציפית שאנחנו מנסים לחוות. זוהי לא החוויה שמשחררת אותנו. אלא – ההבנה של משהו. זה תמיד יותר משמעותי מכל חוויה שיכולה לקרות או לא. כמו כן, תובנה זה לא פשוט להיות מיינדפול. זה לא פשוט לדעת. אני אולי יודע שאני חסר מנוחה מאוד, ריאקטיבי מאוד, המון פפנצ’ה. תשומת הלב הזו לא בהכרח נחשבת כתובנה, אם היא לא מפחיתה את הדוקהא. אולי אני פשוט יודע, וזה לא עושה הרבה, ואז זו לא בהכרח תובנה. מהם הפקטורים שבאים עם תשומת הלב שעושים את ההבדל?

אז, זה עשוי להפחית את הדוקהא, ואולי לא. במה זה תלוי? זו השאלה המעניינת. מהן הפקטורים שבאים עם תשומת הלב שעושים את ההבדל? משהו בתובנה חותך את הסבל, או יוצר פחות – סבל.דבר נוסף הוא – שהתובנה מגיעה מתוך החוויה שלי. זו לא אמונה משהו חיצוני, במשהו שיקרה, אלא הבנה, נקודת מבט, שנובעת מתוך החוויה שלי.

זו הגדרה מאוד רחבה, ויכולה לאפשר הרבה דברים. יכולות להיות תובנות אישיות, שחותכות את האופן שבו אני סובל מסבל אישי. למשל – יש לי לחץ שמרגיש כרוני במקום מסויםך. בלב, בבטן. ואיכשהו – הסקתי מתוך זה שאני כך וכך. אולי זה מודע ואולי לא. אבל אני הסקתי מתוך הכיווץ בבטן שאני מפחד. זה נשאר איתי. ומתוך ההשקפה הזו – יש עוד כאב, עוד דוקהא. ואחרי שאני יושב – אני יכול לראות שזו הנחה. פשוט הנחה, ואני לא בהכרח אדם כזה. וזה עושה הבדל גדול, זה מפורר את הרה הזו של הדוקהא.

זה יכול להיות אוניברסלי: ‘אה, הכל באמת לא-קבוע’; ואולי אפשר לומר שיש אמת אולטימטיבית, תובנה אולטימטיבית, שזו לא ארעיות – אל משהו מרמה יותר מהותית.

יכול להיות שתובנה תוביל להפחתת דווקא בעתיד. אולי שמעתי על נדיבות, ואני חושב על זה ומבין שזה מוביל לאושר, וזה מוליד נדיבות בעתיד. או כוונה אוהבת, מטה, או אתיקה. אני מבין את זה, וזה מוליד פחות דוקהא בעתיד. אבל – יכולה להיות תובנה שמפחיתה סבל עכשיו. כשאני רואה כך – יש פחות דוקהא. המון אפשרויות. למשל, האדם הזה שיש לו כיווץ בגוף, ורואה את ההנחה הזו לגבי עצמו, ומתוך הראייה, באותו רגע – פחות דוקהא. וממש אפשר להרגיש את ההקלה באותו רגע, בגוף ובתודעה. ותחושת השחרור הזו מלווה את הראייה, וזה מראה לי שאני בדרך הנכונה. תחושת ההקלה מראה לכם את הדרך הנכונה. תחושת שחרור היא אינדיקטור. לחוש את השחרור זה חשוב, כשהוא שם. כי זה נותן חוויה של ארבע האמיתות: איפה יש דוקהא, ואיפה אפשר להקל עליה.

אז – דרך ראיה שמשחררת מדוקהא.

דרכי ראייה משחררות

לפעמים אנחנו יושבים, מתרגלים לנו, ופתאום: אהה! אני מבין משהו. יש הבנה. מתוך המיינדפולנס, הסמאדהי, משהו התבשל. זוהי תובנה כתוצאה, וזו הדרך הנפוצה יותר לחשוב על תובנה. אני רוצה להדגיש היום קו נוסף. תובנה כנקודת מוצא. כמשהו שאפשר ליישם, לעקוב אחריו.

דוגמא: יושבים במדיטציה, ושמים לב לתחושות הגוף, ויש הרבה מיינדפולנס, ונראה, לזמן מה, שתחושות הגוף הלו פשוט קורות. הן לא מרגישות כמו אני או שלי. יש פירוק של התחושה הכובלת של אני ושלי. ויש חוויה של אנאטה. חויוה של התופעה הזו כלא-אני. לא אני, ולא שלי. זה בא מתוך תשומת הלב. אולי אפשר לקחת את התובנה הזו, ולהתחיל להשתמש בה כתובנה. האם אני יכול לכוון את דרך הראייה שלי על החוויה, אולי רק תחושות גוף בהתחלה, ולראות אותה כאנאטה. כלא-אני? אז, יש עידוד מכוון, חוזר, מתמשך, של דרך ראייה שהתחילה כתובנה ספונטנית. אז אנחנו בכוונה מתרגלים “דרך ראייה”.

אז הבודהא:

“ומהי התפישה (ההשגה) של לא-עצמי?

הנה, מתרגל שהלך ליער, לצל עץ, לבניין נטוש, מבחין כך: העין אינה עצמי, צורות אינה עצמי, האוזן אינה עצמי, צלילים אינם עצמי, האף אינו עצמי, ריח אינו עצמי, הלשון אינה עצמי, טעם אינו עצמי, הגוף … תחושת המגע… התודעה… דברים שבתודעה…”

אז זה מבט מכוון. בכוונה לראות כך

לפיכך הוא נשאר ממוקד על אי עצמיות, על ששת אברי החושים והחושים.”

לאחר מכן הוא כולל גם את ההכרה, והוא כולל את כל מה שיש בחוויה האנושית. בכל.

אז הוא אומר – אנחנו מתאמנים בדרך ראייה, מתאמנים בתפישה. זה מאוד שונה מתובנה ספונטנית.

יש המון אפשרויות כאלו.

ארעיות

למשל – ארעיות. עכשיו, אתם יכולים לשים לב כך לתוחות הגופניות שלכם. לשים לב להבהוב, להגעה ולהעילמות של תחושות גופניות. והדגש הוא על לראות את השינוי. שינוי, מרגע לרגע. דברים באים הולכים, נולדים ומתים. לא חשוב אם רואים את כל הפרטים. מה שחשוב הוא השינוי. שינוי, שינוי. לספוג את התחושה של זה.

אפשר לעשות את זה עם צלילים. את השינויים של הצלילים, של הרוח. לא צריך להבחין בכל פרט, אלא להיות ממוקדים על השינוי. לשים לב, שוב ושוב.

אם תשהו את נקודת המבט הזו לזמן מספיק, והיא הראשונה, הפשוטה והנגישה ביותר, אבל הפחות משמעותית. אם תשאיר את נקודת המבט שם מספיק, אז התודעה תשחרר יותר. יהיה יותר letting go. זה מגיע באופן אוטומטי, לא צריך לחשוב על זה, או לומר לתודעה: “דברים ארעיים, אז תשחרר”, אלא ממש בראייה של השינוי – המיינד משחרר. כי הוא רואה אינטואיטיבית: דברים משתנים, אני אשחרר.

דבר נוסף שיכול לקרות הוא שמתחילים לראות את הפערים בדברים. אם מסתכלים מקרוב – מה שאנחנו רואים כאובייקט – הוא בעצם הרבה דברים נפרדים. הרבה רגעים נפרדים, ויש פערים ביניהם. אז זו דרך אחת לפרק את האובייקט. מה שנראה כ”כ מוצק, הוא פחות מוצק כשרואים מקרוב, דרך אניצ’ה. ככל שדברים נראים לי יותר מוצקים – כך אני אשתוקק יותר ואסבול יותר. הסולידיות של משהו היא בסיס הכרחי להשתוקקות ודוקהא. אז אי הסולידיות משחררת הרבה, כבר ברמה הזו, ויש לה הרבה אפקט.

יש הרבה אפשרויות עם זה.

דוקהא

אמרנו משהו על אנאטה, ויש את אניצ’ה, שזו הארעיות. השלישית בשלישייה הזו נקראת דוקהא. לפעמים הם נקראים: “שלושת המאפיינים” למרות שהבודהא לא השתמש במילה הזו.

דוקהא פירושה אי נחת או סבל. אבל זה אומר גם: “לא-מספק”. אז איך זה יהיה לשים את העדשה הזו, ולראות הכל כ”לא מספק”. כל מה שעולה: “לא מספק”. יפה, מכוער, נעים, לא: “לא מספק”. אני יודע שזה לא מספק, כי זה ארעי. זו לא עמדה קשיחה כלפי הקיום, אלא דרך ראייה. ואפשר ממש להרגיש את ההקלה שבזה. כמה מפתיע! לראות הכל כלא מספק פותח כל כך הרבה יופי עבור הלב, כשלא הופכים את זה לפילוסופיית חיים. או שאפשר להרגיש היאחזות והשתוקקות, ושוב ושוב להרפות אותם. או לשהות במרחב של: “לאפשר הכל. 100 אחוז פתיחה”.

אפשרויות נוספות

גם מיינדפולנס היא פשוט דרך ראייה אחת. זו דרך ראייה שמפחיתה פפנצ’ה. אנחנו אומרים: בו תהיה עם הדברים יותר בישירות. בגלל שיש פחות פפנצ’ה – יש פחות סבל. וכן – יש שם הפחתה של התגובתיות. זו דרך ראייה שמפחיתה סבל משום כך. ומיינדפולנס יכולה לחשוף, להראות חוויות של ללהראות את הפערים בדברים.

מטה זו דרך ראייה. מה קורה, מה אני לומד על החוויה, אם אני רואה הכל דרך מטה. לא רק אותי ואת האחר, אלא הכל.

ככל שמתרגלים, התחושה של ידיעה נעשית יותר בולטת, ומתישהו אפשר להשתמש בה כדי לעודד את השחרור של סבל מרגע לרגע. כששמים לב יותר לידיעה, להכרה, התחושה של דברים ,בתוך’ הידיעה נעשים פחות חשובים, והכל הופך לידיעה. דרך זה יש שחרו ביחס לכל מה שנחווה.

אז אנחנו משתמשים בדרכי ראייה שמבוססות על חוויה. הם יכולים להיוולד מתוך חוויה ספונטנית, חשיבה, אינטואיציה. מה שמשותף – שאלו דרכי ראייה שמשחררות סבל כרגע. מה משותף להן – שהן מעודדות מאוד את השחרור מסבל, ברגע. והן מאוד מעודדות אותו, על בסיס וביחס לתרגול מיינדפולנס. 

דרכים הולכות ומעמיקות

כשאנחנו עושים את זה, אנחנו עושים את ארבע האמיתות בכל רגע. יש יחסים קרובים עם דוקהא, ולפעמים היא מאוד עדינה. אתה למעשה לא יודע שאתה במצב של דוקהא, מצב של אי נחת, עד שהוא השתחרר. ורק אז אתה מסכל אחורה ואומר: וואו, אנחנו מסתובבים עם זה כל הזמן. וזה דוקהא.

יש דוקהא בכל רגע, ואנחנו יוצרים אותה דרך אופן הראייה שלנו. אנחנו יוצרים ומשמרים סבל דרך הראיה. באופן רגיל, כשיש סבל – אנחנו מסתכלים עליו בצורה שמרעה את המצב. אז איך זה יהיה למצוא דרך ראייה שמשחררת סבל. באותו רגע.

פרי אחד הוא – שאתה משמר תובנות, חוזר עליהן, מטמיע אותן. אינסוף פעמים אתה חוזר על התובנה ש: “הכל ארעי”. אם אתה חוזר על זה המון פעמים, זה עושה אפקט ענק. עם האנטה – דרך חזרה – אנחנו למעשה מבססים את התובנה הזו, שהמחשבות הן לא אני. צריך לראות את זה שוב ושוב. הלב מעכל מעבד את זה. שהתחושות הן לא אינ. וגם – שדרך הראייה הזו משחררת מסבל. זו תובנה כפולה, שהחזרה מאחה לתוכנו.

פרי נוסף הוא – שדרך התובנה  אפשר להמשיך להעמיק. תובנות עמוקות יותר מתחילות לצמוח ולהגיע מתוך התובנה שאני מטפח עכשיו. אם אני מטפח את המקום שבו הכל שייך למודעות, זה מקום מאוד יפה. ואז מתישהו תבשיל הראייה – שלא רק שהכל שייך למודעות, אלא הכל עשוי מאותו דבר כמו המודעות. והרמה של השחרור עולה לרמה אחרת לגמרי. ואחרי כמה פעמים – נא יכול להשתמש ברמה החדשה כמשהו לחזור עליו. להחליף לאניצ’ה

או עם האנטה – מתחיל לראות דברים כ: “לא אני, לא שלי”. מה שבא זה חופש נפלא. ואחרי זמן מה מתחיל להראות שמה שאני רואה אותו מתחיל להתפוגג, ותחושת הצעמי מתחילה להתפוגג. אני ואובייקט מתחילים להתפוגג באמצעות דרך הראייה. כשאני רואה דברים כך – יש פחות אני ואובייקט שנוצרים. ומתוך כך – אפשר לראות שאני ואובייקט הם פיברוק, הם נוצרים, לא אמיתיים. זה דבר מאוד עמוק ומשחרר.

הרעיון של פיברוק

שלושת המאפיינים האלו הן שדרות של העמקה. הם אימונים של התפישה.

הרבה ממה שיקרה בתרגול כזה הוא יחסית צפוי. אם תשהו בזה, התוצאות צפויות: פחות סבל, יותר פתיחות, ודברים מתחילים לדעוך. ש חוקים של התפישה שפועלים כאן. דרכי הראייה האלה מפרקים משהו. מפרקים את הדוקהא. דרך הראייה מסירה את הפיברוק. מסירה את אבני הבניין של המציאות שאנחנו נמצאים בה. דרך הראייה מסירה דברים. פחות היאחזות, השתוקקות וכן הלאה, ועם הסרה של הגורמים הבונים – יש פחות פיברוק, לא רק של אני אלא גם של אובייקט. ככל שאני מסיר – יש פחות. כל הדברים האלו הם ספקטרום. עצמי, היאחזות, סבל. זה הכל שאלה של רמה: לפעמים גס, לפעמים עדין. אותו דבר עם עצמי, עם היאחזות. והכל נע ביחד – יותר מזה – יותר מההוא, פחות מזה – פחות מההוא.

האם אנחנו מגיעים לנקודה, כאשר אני מתחיל להסיר בורות מדרך הראייה, כמו: “אני ושלי”, אז האם אני מגיע למקום שבו: “כך הם דברים באמת” האם אני אגיע, אם אני רואה דברים בלי עצמי ל: “זה הבסיס האמיתי של הדברים”? לא. אין כזה. כשמתרגל נוטש השתוקקות, נוטש בורות – הכל נעלם. כשרואים דברים ללא כל בורות, ללא כל דחיפה ומשיכה, אני לא מגיע ל”קרקע של מציאות”. איפה על הספקטרום הזה, משהו המקום – שמראה את האובייקט האמיתי, את העצמי האמיתי. אם אני מביט על הדברים ללא כל בורות, כלום לא מופיע. כל מה שאני יכול לומר הוא – שהדברים הם ריקים, מפוברקים. אז דרך שימוש בדרכי ראיה אני מתחיל לראות שהכל ריק, מפוברק. ואז אני יכול להתחיל להשתמש בזה כדרך ראייה: “ריק, ריק”. זו דרך ראייה מאוד חזקה. לקחת את כל הסיפור לרמה אחרת לגמרי, מבחינת היכולת לשחרר מדוקהא, להפיג בורות.

אני יכול לשאול: “אם ישנם, באופן רגיל, הרגלים של בורות, כולל במיינדפולנס, כולל כשאני לא חושב, בתוך האינטואיציה שלי יש טעות יסודית, וזה בתוך המיינדפולנס, איך נאחנו יכולים ללכת מעבר לזה?” ההשקפות האלו ממשיכים לפברק, להראות לנו דברים באותה דרך. איך נלך מעבר לזה? איך נראה את הריקות של הכל?

זו דרך אחת.

זה דבר לא קל. דרך הראייה מראה לנו יותר בורות, יוצרת לנו יותר בורות. ומי ישחרר את הקשר הזה?

ההבנה שמשחררת הכי ביסודיות זו ריקות. אנחנו סובלים משום שדברים הם אמיתיים. אם אני יודע שמשהו אינו אמיתי – אני לא סובל ביחס אליו. אז ההבנה של ריקות חותכת סבל ברמה העמוקה ביותר. לכן זה חשוב.

זה מעניין, אני חש מאוד… שנפלה בידי זכות גדולה, משום שמהתחלה היו הרבה דיונים עם מתרגלים ותיקים וחדשים, ואני עושה את זה לעתים קרובות, גם לפני גאיה האוס, ואני שואל לעתים קרובות – איך אתה חושב ל התרגול? לעתים קרובות, אנשים אומרים שהתרגול הוא “להיות עם מה שיש”, לקבל, להיות עם הגוף, ולהיות נחמד. באופן מנוסח או לא. זה דבר כ”כ נפוץ, שהיו הרבה שיחות שבהן אמרתי בדיוק ההיפך, ואנשים הגיבו: ‘אה, אתה אומר שאני צריך להיות עם כל מה שיש’. קשה להזיז משם. אבל זה לא מה שאנחנו עושים. אנחנו חותכים דוקהא. וכמה ואיך שאתה יכול להפסיק דוקהא, זה טוב. מיינדפולנס היא דרך אחת. הדבר החשוב הוא דרכי ראייה שמשחררות. שים לב, והיה זהיר לגבי ההנחות. ישנן הנחיות שהופכות את מה שנמצא שם לאמיתי עבורך. באופן דומה, הרעיון של “פשוט להיות”. זה רעיון אטרקטיבי אם אנחנו מרגישים מוטרדים מאוד. וזה יכול להיות חשוב ומועיל, אבל זה אמצעי. כי “פשוט להיות”, שתהיה לך חוויה – זה לעשות משהו. אתה כל הזמן יוצר את החויה שלך באופן פעיל. גם בלי תווית, אפילו אם אתה רואה ארעיות מאוד מהר – יש בזה פיברוק, עשייה. וזה כולל עשייה. תמיד יש דרך ראייה. אנחנו לא מבינים את זה, עד שאתה הולך די לעומק, אתה לא חושב במונחים האלה. בכל פעם שיש חוויה יש דרך ראייה של החוויה. והיא חלק מהפיברוק, מהייצור של החוויה.

הכל מפוברק, ולפיכך ריק

עכשיו, אני לא יכול לחיות בלי חוויה, במקום העמוק שהבודהא דיבר עליו. החיים הם תפישה, ותמיד יש פיברוק, כל עוד יש תפישה. אז – ‘מה אני הולך לפברק?’ – הופכת להיות השאלה המרכזית. מה אני הולך לפברק? הזכרתי בפעם הקודמת – יש טוויסט בסיפור, שהוא די יסודי ודי יפה. כל הרעיון הזה של פיברוק, שהבודהא דיבר עליו, או של התהוות מותנית, שבו דבר, תפישה, תלויה במיינד, שזו התלות היסודית, כשאנחנו מתרגלים עם זה  – זה מתחיל ‘ללכת מעבר לעצמו’. באופן מאוד יפה, זה מתחיל לעכל את עצמו. אנחנו אומרים: דברים מפוברקים על ידי התודעה. אבל אנחנו מתחילים לראות: התודעה הזו, אם אני רואה אותו ככל מיני פקטורים, כמו כוונה ותשומת לב, כמו שהבודהא ניתח, או אני חושב עליו רק כידיעה – זה מפוברק גם, בתהליך. זה משהו מאוד מסתורי שקורה. התודעה והאובייקט מפברקים האחד את השני. שניהם תלויים הדדית, שניהם ריקים. כלומר – אין את הדבר הלא מפוברק שמפברק הכל, משהו יותר מסתורי.

עוד צעד – אם מה שמפוברק אינו אמיתי באמת, ומה שמפברק, המיינד, אינו אמיתי באמת, וגם זמן, ואפשר לראותת גם את זה – לא באמת קיים. התחושה, ההבנה של פיברוק – נעלמת. פיברוק אינו אמיתי באמת. אז, מתוך זה – הבלתי מפוברק אינו אמיתי. כל הרעיון של הבלתי מפוברק נח על הרעיון של המפוברק. כל הדבר – אני מתחיל למשוף חוט של תובנה, וזה כמו נחש שאוכל את הזנב של עצמו. זה חלק מהגאונות של הבודהא: הקונספט הזה בתרגול, מוליך לחופש ענק, ואז אוכל את עצמי בתוך החופש הזה. זה לא ‘באמת’ הסבר. זה לא באמת הסבר. זה רק הסבר ברמה אחת. אחרי הרמה הזו – העולם הולך מעבר למילים. יש משהו קסום, ענק בזה.

ואז כל התחושה… המילה פיברוק היא טובה, כי יש בה משהו שקרי, קצת שלילי. ועם הטוויסט הזה – כבר אין לזה את השליליות הזו. כי אין משהו בלתי מפוברק. יש רק מסתורין, ריקות. למילה בסנסקריט לפיברוק יש שלוש משמעותית: 1. השפה סנסקריט. 2. פיברוק. 3. לעשות משהו לקדוש. אז פואטית – הרעיון של פיברוק מתנתק מהשליליות שלו, וכל העניין הופך לקסום, לקדוש. אם אין דרך שבה דברים הם, בעצם, זה מתחיל להדגיש יותר ויותר את דרך הראייה. דרך הראייה נעשית מאוד חשובה. זה פשוט – אנחנו מרימים ומניחים – דרכים מיומנות לראות את החוויה. דרכים שמביאות חופש. הרבה אפשרויות קיימות. דרכי הראייה הן ריקות, אבל הכל חוזר לדרכי ראייה. זה היופי של זה. זו הסיבה שאני נותן את השיחה בסדר הזה.

מדיטציית תובנה אלו דרכי ראייה שמביאות חופש. אבל בלי השיחה הראשונה לא ברור מה החשיבות של זה. יש גמישות בתחושה שלנו לגבי דברים שהיא הרבה מעבר למה שאולי דמיינו.

כל זה, יש לומר – לגמרי אופציונלי. יש דרכים אחרות לחשוב על התרגול, וזה בסדר. אבל כל מה שצריך כדי להתחיל לנוע בזה זה – לראות שאפשר לראות את העצמי והחוויה בכל מיני דרכים, שאפשר לנסות כל מיני, לטפח אותן, ולראות מה קורה אם אני מטפח אחת או אחרת, ומה מפסיק לקרות, וקורה פחות ופחות. רק על ידי פיתוח דרך ראייה מסויימת – לראות את האפקטים על דוקהא, על תחושת העצמי, על תפישה וחוויה. כל אלו – תרגולים. ואם אנחנו מנסים, אפשר לראות – יש פתיחה מיומנת של קשרי דוקהא. נוצרת פחות דוקהא, ואפשר להתחיל לגלות, לחשוף – שכבות על שכבות של הבנה עמוקה יותר ויותר. אז, זו אפשרות. דרך חזקה מאוד לנוע ולהבין מה אנחנו עושים, ולפתח את התרגול.

רוב ברבאה: דרכי ראייה משחררות 1: אניצ’ה

השיחה הזו ניתנה ביום השביעי מתוך עשרים הימים של ריטריט: ‘מטא וריקות’, שרוב לימד יחד עם קת’רין מק’גי ב2011.

אפשר למצוא אותה כאן: http://dharmaseed.org/teacher/210/?search=anicca

אנחנו נתחיל לבנות על, ולדייק את – התרגול שהצגנו בימים האחרונים, של ‘להישאר במגע’. אם אנחנו מדברים/ות על תובנה, תובנה יכולה לבוא בכל מיני דרכים: זה אפשרי שיופיעו תובנות דרך הרהור או התבוננות, במילים אחרות – דרך מחשבה; יכול להיות שיהיה הבזק אינטואיטיבי של תובנה; זה אפשרי גם שתובנה תבוא מרגע של ראייה בהירה ושקטה, ללא מחשבה, וכן הלאה. באופן כללי – שמשותף לתובנות הוא – שהן פותחות חירות. זה חלק מהאופן בו אפשר להגדיר תובנה: דרך ראייה או הבנה שפותחת חירות. אז יש הרבה דרכים בהן זה יכול לקרות, וצורות שיכול ללבוש.

כרגע אעשה חלוקה לשתי צורות. האחת היא בצורה של ‘רגע אהה!’, שרבים/ות מכם/ן מכירים/ות. אז למשל – אתם/ן שמים/ות לב, באופן כללי, ואתם שמים/ות לב למשהו, ומשהו מתבהר, ותובנה עולה ומגלה עצמה. פשוט ברוגע וברספטיביות של ראייה בהירה במיינדפולנס. ואז יש סוג נוסף, גם אם זו הבחנה קצת מלאכותית, שאקרא לה: ‘החזקת דרך ראייה, התייחסות, או השקפה – שמובילה לחופש’. ואני אסביר למה אני מתכוון. באופן מכוון להחזיק דרכי ראייה, דרכי התייחסות, השקפות – שמביאות חופש, תחושת חופש.

לדוגמה – אתמול היה פרק של שאלות ותשובות, ומאוד בקלות, עבור רבים/ות מאיתנו – יכולה להזדחל פנימה נקודת מבט של השוואה: ‘אני לא טוב/ה כמו…’; או ‘אני יותר טוב/ה מ…’, שזה יותר נדיר. אז ההשוואה העצמית הזו היא דרך ראייה שבאה כלפי המצב הזה. זוה כמו עדשה שאנחנו מרכיבים/ות על המצב. זה כאילו אני רואה דרך הפילטר הזה של התודעה המשווה, והעצמי שמשווה, בדרך כלל לרעתי. זה מובן?

או… הדוגמה המצחיקה שנתתי לגבי המומחה/ית לגינון, שמסתובב בגאיה-האוס, ומסתכל/ת על הצמחים ומביט/ה בכוונה כדי למצוא פגמים בצמחים, ופגמים בדרך בה מטפלים בהם. זו דרך ראייה, פילטר, והיא צובעת את התפישה של המצב. אף אחת מדרכי הראיה האלו יביאו חופש או שמחה. אם אני יושב בשאלות ותשובות, ואני מביט/ה על המצב, תופש/ת אותו דרך העדשה של המיינד המשווה – אני לא ארגיש שמח/ה או חופש/יה. השוו את זה עם התרגול שהצענו – ‘להישאר במגע’. במובן מסוים זו גם דרך ראייה, תפישה, התייחסות לרגע החוויה הזה. וזו דרך התייחסות ש, יחסית, מאפשרת הרבה יותר חופש וריווח. האם התחלתם/ן לראות את זה?

בחלק מדרכי הראייה שיש לנו, בדרך הראייה – יש בנייה של עצמי. הדרך שבה אני רואה, משקיף/ה, חש/ה את הסיטואציה, מתייחס/ת אליה – בונה את העצמי, ולוכדת אותנו, כולאת אותנו – יחד עם הבנייה הזו. וכאנשים, יש לנו הרבה דרכי ראייה כאלו, ואנחנו מחזיקים/ות בהן, לעתים קרובות, כהרגלים. אנחנו מכורים/ות, בלי לדעת, ואנחנו מבינים/ות אותן כחלק מה’מציאות’, אנחנו אפילו לא יודעים/ות שהן מתרחשות, לעתים קרובות, והן כ”כ קרובות אלינו שאנחנו אפילו לא שמים/ות לב שהן שם והן מגבילות את איך שאנחנו מרגישים/ות, מה שאנחנו רואים/ות, האפשרויות במצב מסוים, תחושת החופש, וכל זה.

ויש כאלו – שאפשריות לנו כמתרגלים/ות – שעושות את ההפך. דרכי ראייה שמתחילות לפתוח, לפרק את העצמי או לא מאפשרות לו להבנות כ”כ, ופותחות תחושה של חופש. אז בנקודה זו של הריטריט אנחנו נציג את מה שנקרא שלושת המאפיינים. חלקכם/ן מכירים/ות אותם, ולחלקכם/ן הם חדשים, ואנחנו נציג אותם עם זווית מסוימת עליהם. אז שלושת המאפיינים הם:

הראשון הוא אניצ’ה, ופירושו: שינוי, ארעיות, אי קביעות. למעשה זה אומר גם אי-ביטחון.

השני – דוקהא: unsatisfactory-ness. היותם של דברים בלתי מספקים – מטבעם. נכנס לזה הרבה יותר בפירוט בהמשך.

האחרון – אנאטה: לא-עצמי.

למטרתנו בריטריט הזה – נשתמש בהן כדרכי ראייה. כל אחד מהם משמש כדרך ראייה מאוד מאוד חזקה, שמביאה חופש, מאפשרת חופש. מביאה וויתור, לא בונה את העצמי כ”כ. והן מביאות את זה ברגע הראייה. זה לא שאני רואה משהו, ואז אני מקווה שהוא יביא חופש בהמשך. ברגע הראייה – בדרך הזו – יהיה חופש, או תהיה מידה של חופש, באופן כללי. מה שהם עוד עושים, כדרכי ראייה – זה כאילו ההכרה יוצאת לאיזה מסע של ראייה הולכת ומעמיקה. הם מתחילים לפתוח גילויים עמוקים יותר ויותר לגבי טבע המציאות. זה כמעט… אתה מתחיל לעשות את זה, וזה כמו מנהרה שמובילה לתובנה הבאה, וכן הלאה. ובייחוד – מה שהם מגלים, הם חותרים עמוק ומגלים את העומק של ההתהוות המותנית והבנייה שדיברנו עליה. ממש אל הדקויות של זה. כל כך עד שאפילו אספקטים מעודנים ומובנים מאליהם כמו זמן וחלל גם נראים כקונסטרוקציות, הבניות. בריטריט הזה אנחנו רק מתחילים/ות את חפירת המנהרות האלו, אז אנחנו עובדים/ות בעיקר על העצמי, והאופן שבו הוא נבנה, אבל למעשה – שלושת המאפיינים האלו הם כמו שלוש שדרות, שלוש מנהרות, ואפשר להמשיך עוד ועוד, אם אנחנו ממש מפתחים את התרגול הזה. הם חזקים באופן לא-רגיל, אם משתמשים בהם נכון. אז אנחנו מתחילים בתהליך הזה. הבודהא אמר – אחרי ההתעוררות שלו, שלכאורה קרתה לילה אחד, ואולי זה היה, למעשה, לאורך זמן ארוך יותר, אבל בכל מקרה – הוא היה לא בטוח האם ללמד או לא. ‘קשה לראות את הדבר הזה שגיליתי, הריקות הזו, ההתהוות המותנית הזו – קשה להבין את זה, להבחין בזה’, והוא לא היה בטוח אם ללמד או לא. אז – אנחנו צריכים/ות מכשירי חפירה די חזקים, דרכי ראייה שבאמת חודרות עמוק. לפעמים, אנחנו יכולים/ות לקוות שרק להיות נוכחים/ות יגלה את מלוא העומק של ההתהוות מותנית ואת העדינות והדקות של ריקות, אבל – זה לא בהכרח יקרה. צריך משהו קצת יותר חזק, או הרבה יותר חזק. אז אנחנו נכיר את התרגולים של שלושת המאפיינים האלו לאורך הימים הקרובים בהדרגה, אחד אחרי השני. היינו יכולים/ות לתת לכם/ן את כולם ב’מכה אחת’, והייתם/ן עושים/ות אותם אחד אחרי השני, אבל אנחנו נציג אותם במדורג, ואנחנו רוצים שאתם/ן תנסו כל אחד, ותראו מהו המועדף עליכם/ן. אולי אתם/ן תאהבו את כולם, ואולי תאהבו שניים מהם, או רק אחד. בתקווה אחד לפחות. ב’מועדף’ אני מתכוון – מה עובד הכי טוב. אם אתם מוצאים/ות את הדרך הנכונה לעבוד עם התרגולים האלו – אתם/ן יכולים/ות להרגיש את החירות נפתחת ברגע. אתם מרגישים/ות אותה, אולי היא עדינה, אבל אפשר לחוש אותה. יש תחושה של שחרור, ולזה אני מתכוון ב’עובד’.

אז היום אני רוצה לדבר על ארעיות, ולתת לכם/ן את זה כתרגול. אז – זה שדברים הם ארעיים – זה די ברור. לא צריך הרבה תובנה כדי לראות את זה. תסתכלו סביב; כשמישהו מגיע לגיל ארבע או חמש הוא מבין את זה. אבל – מה אם נחזיק את דרך הראייה הזו, כדרך ראייה שמביטה בארעיות, ושמה לב אליה במיוחד. מה זה אומר? להבחין בשינוי, באופן מכוון – לשים לב לשינוי. לכוון את תשומת הלב לתוך התחושה, הפן, התפישה, החוויות של שינוי, השתנות, פלואידיות. להישאר ממוקדים/ות על זה, על התחושה הזו של דברים. להישאר עם העובדה הזו, של שינוי. הלידה והמוות של דברים. זו דרך אחרת לראות, להתייחס לרגע, מרגע לרגע. כל מילה היא צליל, וכל צליל כזה נולד, הוא שם, ואז הוא מת. שינוי כל הזמן, ואנחנו יכולים/ות להתכוונן לרובד הזה של החוויה שלנו. זה כל מה שאני מעוניין/ת בו כרגע. שינוי. לא אכפת לי משום דבר אחר. אני לא צריך/ה לדעת מה זה בדיוק, רק את זה שזה משתנה. אפילו לא אכפת לי אם אני יודע/ת מהו הדבר הזה, שמשתנה, אלא רק – נמצא/ת עם השינוי עצמו. הלידה והמוות, שינוי המרקם, הפלואידיות, השינוי עצמו. ואני צריך/ה לראות את זה במהירות בה זה מגלה את עצמו מרגע לרגע. אין צורך ללחוץ על השינוי, לנסות לראות נאנו-שניות של שינוי, אם זה לא מה שמגלה את עצמו.

אז ככלל – אנחנו מעוניינים/ות בשינוי מרגע לרגע, אבל יש תדירויות שונות של שינוי בחיינו.

אז – הבוקר – מה היה מצב הרוח כשקמת? אולי כעס, או שמחה, או רטנוניות, או קצת דכדוך, אולי – סקרנות, או משהו אחר. האם אותו מצב רוח היה שם בצהריים – או שהוא השתנה? אולי הוא השתנה וחזר? איך הוא עכשיו, בערב, ביחס לשעה שהתעוררת? אז יש סוג של תדירות יומיומית של שינוי, כי אנחנו נוטים להיתקע שם. נניח, בבוקר – אני מרגיש/ה לא-משהו, ומוטמעת לתוך זה איזו הנחה – שזה יימשך לאורך כל היום. אבל זה לא. הדברים מטבעם מרווחים יותר.

אבל ככלל – אנחנו ממוקדים בדברים יותר מרגע-לרגע. אז אני אכה בפעמון עכשיו. ותראו אם אתם/ן יכולים/ות לבוא במגע עם הצליל, ולהקשיב לשינויים בצליל הפעמון. יש את רגע ההתחלה והסוף, אבל באמצע – יש גלים, רעדים וכן הלאה. לזה אתם מתכוונים/ות, בכוונה, ואתם תשימו לב שדי מהר המיינד נודד, ואתם/ן מחזירים/ות. זה אובייקט המדיטציה עכשיו. שינוי, השתנות, חלופיות.

שמעתם/ן? יש איזה גל, איזה ערבול של הצליל.

אז זו דוגמא. זה נגמר. והסיום הוא חלק מכל העניין.

גם אם רק שמתם לב, בתשומת לב חשופה, זה כבר מרגיע את הישות. אנחנו בונים/ות פחות ברדק. עם הארעיות – אנחנו לוקחים/ות את זה צעד אחד יותר עמוק.

אז – פה אנחנו ממקדים/ות את תשומת הלב באופן מכוון. אמרנו – אנחנו יכולים/ות לעבוד עם תשומת הלב באופן פתוח יותר, או באופן ממוקד. אנחנו יכולים/ות לבחור. כאן – כיוונו. אבל – מה אם נפתח את השמיעה עכשיו? הכוליות של השמיעה. כמו שדה. המודעות פתוחה. והפתיחות הזו של המודעות פשוט מקבלת, ואנחנו מתכווננים/ות לשינוי שם. לא משנה מה נמצא שם – הוא משתנה, זורם,יש עלייה-השתנות-ודעיכה של הצלילים. אז – להתכוונן למרקם הזה של שינוי. האם אתם/ן יכולים/ות לחוש בזה? הלידה והמוות של הצלילים?

ומה לגבי הגוף?

יש מקום, בדיוק בפינה בה עצם הלסת פונה כלפי מעלה – מה יקרה אם תלחצו עליה קצת, זה קצת רגיש שם. קלטתם/ן איפה? אז – אנחנו מכוונים את תשומת הלב. אין משהו ייחודי או חשוב במיוחד בנקודה הזו. לחצו עליה – יחסית בחוזקה – כדי לחוש. האם התחושות יציבות, או משתנות? האם יש זרם, שינוי, פרפור, פעימה? שמים/ות לב לשינוי, שינוי. אניצ’ה. ארעיות. האם זו תחושה אחת, או הרבה? האם אתם/ן יכולים/ות לחוש בשינוי שם? ומה עם הידיים? הן די רגישות. תכוונו את תשומת הלב לידיים. מהי החוויה? קודם כל – מכוונים/ות לתשומת לב פשוטה עם הידיים, ואז שמים/ות לב לשינוי, פרפור, פעימה, הופעה והיעלמות. זה לא משנה אם יש לנו מילים בשביל זה – זה משתנה. האם אפשר לחוש בזה? ואפשר לפתוח – ולהיות עם כל הגוף. אז איך זה יהיה לפתוח את תשומת הלב עכשיו, ולהיות עם כל הגוף, עם הריקוד הזה – ההופעה וההיעלמות, התנועה של תחושות בכל הגוף. תשומת הלב יותר פתוחה, רספטיבית. לפעמים יש הבהוב קטן, לפעמים תחושות יותר גדולות משתנות, חולפות. כל מה ששמים/ות אליו לב – הדבר החשוב הוא לחוש בשינוי. אני לא צריך לעשות את זה מאוד קטן, או מאוד מהיר. מה שמגלה עצמו אלי. אני מסתכל/ת על שינוי, מחפש/ת אותו. אניצ’ה. אז הגוף הזה, מה שאנחנו קוראים לו – זה שדה של תחושות משתנות. אפשר לחוש בזה?

מה לגבי טעם? אם אנחנו ניגשים/ות לארוחה. אולי הארוחה האהובה עליכם/ן, או משהו שאתם/ן לא אוהבים/ות, וללעוס קצת – וממש לשים לב לשינוי בחוויה של טעם. זה דבר מעניין – לשים לב באופן מלא לחוויה של שינוי, של אכילה – בפה. אפשר לראות – אלה מין פיצוצים של טעם, ולפעמים – אפשר להיות מודעים לתבלינים אחרים בתערובת – פתאום גרעין של כמון מתפוצץ, ואז זה נעלם, וממשיכים ללעוס – ועוד משהו מתפוצץ. רוב הזמן, מעניין – לא הרבה קורה. זה בפיצוצים קטנים, וביניהם כלום. עכשיו – זה מאוד מעניין. כי יש לנו רעיון – כשאני אוכל זה יהיה נפלא, ואנחנו יוצרים/ות ‘הייפ’ סביב האכילה, כאילו זה איזה דבר מופלא. אבל אם אני באמת כנה, ובאמת מתבונן/ת – מהי החוויה הממשית יותר – יש הרבה פערים, הרבה מרקמים, ופיצוצים של טעם שבאים ונעלמים. מה אנחנו ממצקים/ות, הופכים/ות למשהו יותר מאשר הוא? אנחנו עושים/ות את זה עם משהו שאנחנו משתוקקים/ות לו, ועם משהו שאנחנו שונאים/ות. אנחנו הופכים/ות משהו לסולידי, ואז אנחנו כלואים/ות בתוכו. אנחנו נלכדים/ות בעולמות ממוצאים שאנחנו בונים/ות. אנחנו מנפחים/ות דברים. עם ריח – עניין דומה. אנחנו עוברים/ות ליד משהו, ויש ריח, איך זה יהיה לשים לב לשינוי.

מראות הם מעניינים. אם אנחנו… עכשיו – תנפנפו ביד שלכם/ן לפני העיניים מאוד בעדינות. איך זה יהיה לראות אותה כ-זו לא היד שנעה, אלא השדה הוויזואלי, הדפוסים בשדה הוויזואלי משתנים. יש קליידוסקופ של צורה וצבע שמשתנים. המרקם של השדה הוויזואלי משתנה. במלים אחרות, במקום לראות אובייקט זה או אחר – מתכווננים/ות לשינוי. אם לוקחים/ות את כל השדה של הראייה, ואז יותר קל לשים לב לשינוי, בעוד שאם תשימו לב ליד בעצמה – תהיה תחושה של האובייקט – יד – ויש פחות מקום לשינוי. האם לכולם/ן יש תחושה של העניין של שדה ויזואלי? זה יכול לקחת קצת זמן, ויכול להיות כמו הציורים האלו של אשר, שבהם עושים/ות איזה ‘סוויץ”, ועוברים/ות למוד של לראות את השדה הוויזואלי במקום אובייקט. השדה הוויזואלי הוא חוש מאוד חזק עבורנו, ולראות כך זה מרגיע את התפישה של דבר, אובייקט – כזה או אחר – ומאפשר לקלוט את כל השדה. לתת לזה להיות מאוד מרווח ורגוע, ולקבל את הרושם הכללי של השדה הוויזואלי, ובתוך זה – מרקמים משתנים. כל הדברים האלו הם בשביל שתתנסו בהם. מה אם אין תנועה בשדה הוויזואלי? האם יש שינוי או לא? בחוויה. אם תשימו לב ממש למשהו שלא זז – תתחילו לשים לב לשינוי עדין. שחקו עם זה.

אתמוך דיברנו קצת על וודאנה – תחושה של נעים/לא נעים/ניטראלי. זה דבר שכרוך בכל תחושה. בכל תחושה יש גם את הפן של נעימות/אי נעימות/ניטראליות. ואנחנו יכולים/ות להתכוונן לזה יותר אם אנחנו רוצים/ות, לתחושה של נעים/לא נעים/ניטראלי. אז – איך זה יהיה, נאמר – אני יושב/ת ויש לי כאב בירך, ואני רואה את זה, אבל מעוניין/ת בריקוד ובמופע המשתנה של נעים/לא נעים/ניטראלי. הארעיות, הטבע המשתנה של ה-וודאנה. זה לא נעים, ואני יכול/ה לראות – הרגע הבא לא נעים, ואז הופך נעים, ואז שוב. זה כמו מעיין, כמו נביעה של נעים/לא נעים/ניטראלי. מרגע לרגע, ה-וודאנה משתנה. או שאני יכול/ה להישאר עם דלת חוש אחת. אולי שמיעה. רק שמיעה. אולי יש איזה גירוי, אולי הציפורים מקרקרות חזק, ואנחנו רק מבחינים/ות בכך שהתחושה של נעימות/אי נעימות/ניטראליות של הצלילים – משתנה מרגע לרגע. רק לחזור – וודאנה פירושה התחושה של נעימות/אי נעימות/ניטראליות – שהולכת עם כל חוויה. בבירור – אם הרגל נתקעת בשולחן – זה לא נעים. אי הנעימות היא וודאנה.

עם מחשבות זה יותר טריקי – אבל כשאתם יותר מיושבים/ות – יכול להיות מעניין להיפתח ולראות את ההשתנות של מחשבות. באות, הולכות, חולפות דרך התודעה, מופיעות ונעלמות. דימויים, מילים, חלקי שירים, דעות – כל מיני דברים. וכמו שאמרנו אתמול – הרבה יותר קל לראות מחשבות כשיש קרקוע בגוף. מקורקע/ת בתחושות גופניות, ומשם נפתח/ת לשמיעה, ולרוחב שלה – ואז, באופן טבעי – תשימו לב שרואים/ות יותר מחשבות כך, באות והולכות. זה דורש קצת יותר התקרקעות. יש להן טבע חולף וחמקמק.

זה הרבה דברים שאפשר לשחק אתם. מה לגבי כוונות?

למשל – אתם/ן בקצה אחד של מסלול ההליכה. עומדים/ות שם, ויש יציבות, תשומת לב, מודעות שממלאת את הגוף – ומחכים/ות לכוונה לעשות צעד ראשון. לעתים רחוקות יש מחשבה מפורשת: ‘אני אקח את הצעד הראשון’. רק לעתים רחוקות זה מופיע כך. בדרך כלל זו מעין דחיפה, מעין גל בגוף. מה אם אשים לב לכוונה, דבר די מעודן, אבל אפשר לתפוש את זה כשיש שקט. לעמוד שם, ולהיות פתוחים/ות לתחושה של כוונה. מה קורה? היא שולחת אדוות לכל הגוף, והכוונה שם – אולי מתבטאת כפעולה ואולי לא. או שעומדים/ות מחוץ לדלת. מתי היד תעלה לידית? לראות את התנועות האלו של הכוונות – עולות ונעלמות. זה מאוד מעודן. אבל יכול להיות טוב לראות את הפעילות המנטלית ברמה הזו, אם זה אפשרי.

אז אפשר לכוון את המיינד באופן ממוקד, לבחור חוש ספציפי, וגם – אפשר להיפתח לכלליות של הדברים, במיוחד אם כבר יש מידה של התקרקעות. ‘אני יושב/ת, עומד/ת, הולך/ת, ופתוח/ה לכוליות של החוויה, של התופעות – מעוניינים/ות בשינוי, בים של השינוי – תמיד נע, תמיד רוקד, דברים מופיעים, נולדים ומתים, ואנחנו פתוחים/ות ורספטיביים/ות ומכווננים/ות לאניצ’ה הזו, לארעיות של כל המסה הזו, בכל דלתות החושים. גם הפתיחות וגם הmode המכוון – הם חשובים, וכדאי לעשות את שניהם: מכוון מאוד, כמו עדשת זום, ומאוד רחב. ואנחנו לומדים/ות דברים שונים משניהם – כדאי לעשות את שניהם, ועם הזמן הם יפתחו חירות בדרכים שונות.

אז למה, למה לעשות זאת? שתי סיבות מרכזיות. אחד – כשאני רואה את הארעיות של דברים – יש וויתור, letting go. ואני לא צריך/ה להבין מילולית או משהו. זה לא שאני אומר/ת לעצמי: ‘הכל משתנה, אז בטח כדאי להרפות’. זה לא כ”כ קונספטואלי – משהו בהכרה יודע, והרפיה פשוט מתרחשת. את זה אנחנו מחפשים/ות כאן. אלו דרכי ראייה שמביאות שחרור, וזה הולך יותר ויותר עמוק. במובן מסוים – מה שאנחנו עושים/ות זה לתת לדברים להשתנות, לבוא וללכת. לתת לדברים להיוולד, להשאר, למות. לאפשר לידה ומוות של כל הדברים. כי כשאנחנו עושים/ות את זה, כשאנחנו מרפים/ות – אנחנו מרגישים/ות חופשיים/ות יותר, ויש מרווחות – ההכרה נפתחת ויש מרחב. וגם – עוד דברים נוספים קורים. והשאלה שלי אליכם/ן היא – מה עוד קורה? כשכל זה נפתח – מה עוד קורה, כשאני עושה את זה?

הסיבה השנייה היא – אם אנחנו חוזרים/ות לתחושת העצמי שדיברנו עליה בתחילת הריטריט: תחושת העצמי האינטואיטיבי שיש לי – היא שהעצמי מרגיש יציב, מרגיש קבוע. אולי אני יודע/ת שאני עומד/ת למות מתישהו, ושהעצמי הוא לא יציב, אבל אני מרגיש/ה שיש ישות יציבה בי – שממשיכה מאתמול, ומלפני שנתיים. התחושה האינטואיטיבית, עם הגב לקיר – היא של משהו קבוע ויציב שם. האם אפשר לשים לב לכך? אני לא מדבר על פילוסופיה, אלא – על איך אתם מרגישים/ות, בסוף היום? יש תחושה שיש משהו סולידי, קבוע, יציב – בתוכי. וכשאני מביט/ה ורואה: ארעיות, ארעיות, כל מה שאני מביט/ה בו – כל מה שאני רואה הוא שינוי – איפה הדבר הזה? אני לא יכול/ה למצוא את העצמי שאני מרגיש/ה שהוא מציאות. את מה שנראה אינטואיטיבית כל כך מציאותי, אני לא יכול/ה למצוא אותו. ואי היכולת למצוא אותו, ברמה הזו של השינוי, וזה לא אינטלקטואלי – זה מתחיל לרופף ולפרום את התחושה האינטואיטיבית של עצמי קבוע ויציב. זה לא שאני מחליף/ה פילוסופיה של עצמי בפילוסופיה אחרת, וזה משהו שמשפיע באופן ארוך-טווח. אם אני מביט/ה פנימה, וכל מה שאני רואה זה דברים שחולפים, שלא נשארים – איפה העצמי הקבוע שאני מניח/ה שיש לי?

זה מאוד טבעי אם עולה התנגדות אינטואיטיבית, כי תחושת עצמי היא מאוד אינטואיטיבית. לא סתם הבודהא היה מודאג. וכלפי השאלה שנשאלה קודם – אחד המקומות האחרונים בהם תחושת עצמי נוטה להיות היא במודעות. ‘אני הוא זה/ו שרואה’. זו יכולה להיות עמדה פילוסופית: ‘את/ה המודעות, את/ה הכרה’, או ‘העד/ה המתבונן/ת’ או תחושה: ‘הכל משתנה, אבל אני מתבונן/ת’. קשה מאוד לשנות את זה, אבל אפשר לעשות את זה עם התרגולים האלו.

וכלפי השאלה השנייה – תחושת עצמי היא משהו שיבוא וילך, עד שאנחנו לגמרי מוארים/ות. אבל – יש מצבים בתרגול שבהם מישהו/י מבין/ה משהו לעומק, וזה כבר בלתי הפיך. ואז – יש גבול לכמה בנייה, כמה מאסה – דברים יכולים לתפוש. הם לא יתנפחו מעבר לנקודה מסוימת. אבל תחושת עצמי תעלה, ותיקשר לדברים כמו מודעות ולדברים אחרים – אבל יש חלקים בישות שיודעים שזה לא באמת נכון. ובתוך התרגול אפשר לטפח מצבים שבהם משחררים/ות את ההיאחזות של המודעות כ’שלי’. זה מסע, העניין הזה של שלושת המאפיינים. אם מישהו/י פשוט מנסה את התרגול ומתחיל/ה ללכת אתו, דברים מובילים מנקודה לנקודה. אבל אם אנחנו בהתחלה, ומנסה לקפוץ קדימה – יעלו הרבה שאלות. צריך להרטיב את הרגליים בזה, ואז זה נפתח בקצב אורגני, מתוך ההעמקה.

פה אני מסיים את העניין המרכזי, אבל אני אומר עוד שני דברים לגבי הריקות של התופעות. כשאני רואה ארעיות, אני מתחיל/ה לראות שמופעים, תופעות – הן לא קשיחות וקיימות כפי שהן נראות. אני מתחיל/ה לראות חורים ופערים בדברים. כמו הארוחה המופלאה הזו, או האיומה הזו, או החוויה הזו או אחרת – למשל – תחושת דיכאון או כבדות. כמו מין עול שהתודעה מתחתיו – אני יכול/ה לכוון את תשומת הלב לשם ולשים לב לשינוי. יש תחושת שינוי שם, איך שאני שם/ה לב לזה, ואז יש רגע שבו זה לא נמצא, ואז יש רגע של קלות, ואז רגע של דיכאון שוב, ואז של חדווה, ואז שוב דיכאון: הדבר שניראה מוצק הוא בכלל לא מוצק. אותו דבר עם כאב. אנחנו יוצרים/ות מוצקות, אבל בעצם יש בו הרבה פערים. במידה בה משהו ניראה מוצק – כך אני מרגיש/ה כלוא/ה, כבול/ה ומוגבל/ת על ידו, והוא כובל את תחושת המרחב והתודעה שלי. מישהי בריטריט אחר – היה יום מאוד גשום, וזה היה ריטריט על שוויון נפש, אז היא יצאה למדשאה – ומפנים הבית – זה היה נראה כמו מזג אוויר נורא. וכשהיא הייתה בחוץ: ‘מה כ”כ נורא פה, בעצם?’ המיינד יוצר מין דימוי של ‘מזג אוויר נורא’. אבל כשיוצאים/ות – יש טיפת גשם, וזו תחושה, והיא נגמרת. אם אנחנו מפרקים/ות ומבחינים/ות בפרטים של מה שהיה ‘נורא’ – הוא הופך להיות רוח על הלחי, וקצת קור, ואז חמימות בבטן, שיש סביבה המון בגדים. זה לא מה שזה נראה. אנחנו עושים/ות את זה – אפשר להשתמש באנלוגיה של ‘לחבר את הנקודות’, כמו בספרי הצביעה: ‘נקודה לנקודה’. כך התודעה עושה, ופתאום – משהו הופך להיות ‘מזג אוויר נורא’. פתאום זה ‘דיכאון’, ואנחנו חיברנו את הנקודות בלי להיות מודעים/ות. אותו דבר עם כאב, עם ארוחה, עם דיכאון. ואני יכול/ה לראות את זה ולהרשות יותר מרווח בחוויה. בתופעות הנחוות יש הרבה יותר מרווח ממה שנראה במבט ראשון. ובתוך זה – פחות מוצקות, נוקשות, פחות עול. פחות דיכוי של התודעה. יותר מרחב, יותר חופש. זה מתחיל ללכת לכיוון של הריקות של התופעות, שלא נגיע לעומקה בריטריט הזה.

ככלל – בריטריט הזה – הייתי ממשיך, נכון לעכשיו עם חצי מהזמן מטא, וחצי מהזמן – ארעיות. אפשר לחצות את היום לחצי, או ישיבה-ישיבה, או לחצות ישיבות. משהו מעניין – לפעמים מרגיש ש-מטא ממש לא עובדת, והגוף מכווץ, ולא בהרמוניה, ואיך זה יהיה – להביא את נקודת המבט של ארעיות לתוך התחושה של אי נחת או כיווץ או תקיעות. למה? כי היא מתחילה להביא שחרור לגבי זה, זה מתחיל להפתח, ואז – אחרי זמן מה – אולי זה מתחיל להרגיש קצת יותר טוב, ואולי יותר קל לעשות מטא. הם יזינו האחד את השני, שני התרגולים האלו. למה הם עובדים כל כך טוב יחד? כמה מכם/ן הזכרתם/ן את זה בראיונות. אם אנחנו חוזרים/ות לקונספט של הבניית עצמי. אם אני ‘נשאר/ת במגע’ יש פחות בנייה של עצמי. כשאני עושה מטא – אני עושה משהו דומה, למעשה. המיינד עסוק ב’הלוואי שתהיה מאושר’, אז המיינד מוגבל מבחינת כמה ברדק הוא יכול לעשות. שניהם – בונים פחות עצמי, באופן יחסי. כשיש פחות בנייה של עצמי – מה עוד קורה בחוויה? יש יותר תחושת רווחה, יותר מרחב, חופש. איך הגוף מרגיש? כשהמטא הולכת טוב, זה מרגיש רך יותר, קל יותר, פחות סולידי, פחות מוגדר בנוקשות. כשהמטא הולכת טוב, או כשאני לא בונה הרבה עצמי – זה קשור לתחושת של עצמי ושל גוף. כי אנחנו לא בונים/ות עצמי, ולא את התפישה של הגוף. לא בונים/ות הפרדה, תחושת כיווץ. הם נבנים יחד, ואני יכול/ה לא לבנות דרך המטא, או דרך ה’השארות במגע’. יש משהו מאוד יסודי ומעמיק – לגבי הסבה בגללה הם מביאים לתוצאות דומות. מה שהא/נשים אמרו בראיונות – זה שההתנסות בשני התרגולים, שהם מאוד שונים – מביאה לתוצאות דומות. תחושה יחסית של יותר רכות, יותר רווחה, יותר פתיחות. למה? כי זה מה שקורה כשאנחנו מבנים/ות פחות עצמי, ופחות דברים אחרים. מה שמבדיל בין שני התרגולים – היא הכוונה. במטא – הכוונה היא לטפח את הקיינדנס. זה מזין את זה, כשאנחנו ב-‘להשאר במגע’ או בארעיות – זו כוונה אחרת. אפשר לערבב אותם, אבל אני לא רוצה לבלבל אתכם/ן מידי. המטא יכולה להיעשות מאוד מעודנת. יכול להרגיש שזה לא כ”כ שאני מעביר מטא אליך, אלא – המרחב נפתח, ויש מטא במרחב הזה, וזו כוונה עדינה – שהעצמי מקבל ושוהה באדיבות, או, לחילופין – להזמין ולתת למישהו אחר לשהות במרחב הזה.

יש עוד עניין – רוב הא/נשים, כמעט כולם/ן, כשמתחילים/ות תרגול מטא, יש תחושה של מלאכותיות. תחושת שבונים/ות משהו לא אמתי, ויכול גם להרגיש כמו עבודה קשה. ‘מי יתן’ וזה וזה. כמו ללכת למכון הכושר. אבל באופן מעניין – כשיש פחות בנייה של עצמי, מתוך התרגול של ארעיות, למשל – מה מתגלה? יותר מרחב, פחות כיווץ, פחות בנייה של עצמי, ו… מטא. אולי זה מעודן, אני לא יודע אם הבחנתם בזה. מתוך המרחב הפתוח – מטא נמצאת שם ממילא. אנחנו מגלים/ות את המטא. היא שם, ואני רק זז/ה מהדרך. במובן מסוים – היא יותר אמתית. כשאני בונה פחות – אני מתחיל לראות מטא. זו השקפה הפוכה ממה שרוב האנשים היו מניחים. יש משהו מאוד מעמיק כאן.

בהתחלה התרגולים האלו, של מטא או ארעיות – מרגישים כמו שפה זרה, כמו שהמלים הן אכן – בשפה זרה. אבל שאנחנו משחקים/ות אתם – מתפתחת איזו אינטימיות, והם הופכים להיות ממש שלנו.

רוב ברבאה: סמאדהי ותובנה

השיחה הזו של רוב ניתנה ביום השני של הריטריט: ‘מדיטציות על ריקות’ מ2010. אפשר למצוא את ההקלטה שלה כאן:

http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/9550/

 

מה שאני רוצה להיכנס אליו זה סמאדהי, המקום שלו בריטריט הזה, ובתרגול הריקות שאנחנו עושים/ות. חלקכם/ן ודאי מכירים/ות את המילה הזו, סמאדהי, וחלקכם/ן פחות. Samadhi. זו מילה שהבודהא השתמש בה הרבה, הדגיש אותה ודיבר עליה הרבה. בדרך כלל זה מתורגם כ’ריכוז’, וזה תרגום סביר, אבל אני לא ממש מעריץ שלו, כי הוא יכול קצת להוליך שולל. כשאנחנו אומרים/ות ריכוז, המיינד נוטה לחשוב על מיקוד מיקרוסקופי. סמאדהי יכול לכלול גם את זה, אבל כשהוא מעמיק – ממש לא בזה הוא עוסק. אפשר לומר ש-סמאדהי זה איחוי של התודעה והגוף, מאוחדים ויציבים במצב של רווחה. הוא מערב את כל המיינד וכל הגוף: מיושבים, יציבים, ומכילים תחושת רווחה. לפעמים א/נשים שומעים/ות על קונספט כמו סמאדהי ומתחילים/ות לחשוב: ‘האם יש לי את זה?’ ‘האם אי פעם זה היה לי?’ ‘האם הייתי יודעת אם היה לי את זה?’ כאילו זה מתג של הדלקה וכיבוי. על הרבה מהקונספטים האלו, כמו גם על מיינדפולנס, חמלה – מועיל יותר לחשוב כספקטרום. למשל רוגע. ‘האם אי פעם היה לי רוגע?’ אנחנו נוטים/ות לחשוב כך, במקום על רמות שונות של רוגע. אז אנחנו נעים/ות לאורך הספקטרום הזה, ואנחנו רוצים/ות, במקרה של רוגע או של סמאדהי, לעודד תנועה של ‘קצת יותר’ רוגע או סמאדהי. אז במקום ליצור שניות מוגזמת של ‘האם יש לי את זה?’ או ‘האם אני טוב/ה מספיק כדי שיהיה לי את זה?’ שזה, לעתים קרובות האופן בו אנחנו חושבים/ות – אפשר לחשוב על זה בדרך פחות נוקשה וניגודית, פחות שחור/לבן.

בריטריט הזה, כפי שאמרתי אתמול, מוצעים הרבה תרגולים של תובנה וריקות. ומה שהיינו רוצים/ות זה שתעשו שני תרגולים מקבילים, אפשר לומר – שתי שדרות של תרגול מדיטציה. האחת היא התרגולים של ריקות, והאחרת היא סמאדהי. עכשיו הסמאדהי, ואני אדבר על זה עוד – יכול לבוא דרך תרגול עם הנשימה; הוא יכול לבוא דרך מטא; הוא יכול לבוא דרך משהו אחר, ואנחנו נדבר על זה. יש הרבה מאוד אפשרויות. אבל הייתי אומר שכדאי לחשוב במונחים של חצי-חצי. חשבו על ההליכות והישיבות שלכם, וחלקו, בגסות, לחצי: חצי לתרגול של ריקות, וחצי לתרגול של סמאדהי. ובראיונות אנחנו מאוד מעוניינים/ות לשמוע על שניהם, ולמצוא דרך לטפח את שניהם. הם תרגולים מקבילים, והם תומכים מאוד האחד בשני, ואני אדבר גם על זה היום.

אז יש סיבה להציע את זה. לעתים קרובות אנחנו יכולים/ות לשמוע או לקרוא על סמאדהי, ולהבין מתוך זה שזה ‘סוג של’ לא רלוונטי. שתובנה היא המקום שבו השחרור באמת קורה, וש-סמאדהי זה מסלול צידי. אפשר להבין השקפה כזו, אבל נראה שהיא לא ממש מחזיקה מים. תמיד יש חריגות, אבל ככלל – זה דבר מאוד רלוונטי, והוא מאוד מועיל בדרך של העמקת התובנה והחופש שהיא מביאה. א/נשים לעתים קרובות, ושוב – זה מובן, חוששים/ות שאם הם מבלים/ות יותר מידי זמן עם סמאדהי וייכנסו לזה יותר מידי – הם יפתחו היקשרות או השתוקקות אליו, ויתקעו שם, כי זה יכול להיעשות מאוד נחמד, ושזו תהיה מעין דרך ללא מוצא  והסחת דעת מתובנה משחררת. שוב, זה לא ממש נכון. זה יכול להיות נכון לעתים, אבל באופן כללי לא ממש. ואם זה כן קורה כך – זה תמיד משהו שאפשר לעבור דרכו, ולראות מעבר אליו.

הבודהא היה מעריץ גדול של סמאדהי, ואם תדפדפו דרך המג’הימה ניקאיה, אוסף הדרשות הבינוניות – כל כמה עמודים הוא מדבר על זה: “כפי שנהר הגאנגס גולש, זורם ונוטה לכיוון מזרח, כך גם מתרגל שמפתח ומטפח סמאדהי גולש, זורם ונוטה לכיוון ניבאנה”. יש תנועה טבעית בסמאדהי שנעה, לתובנה עמוקה מאוד ולחופש. זו לא תנועה בשני כיוונים שונים.

למה זה כ”כ מועיל? בתוך המצב המנטלי או האיכות של סמאדהי – ישנן הרבה איכויות מועילות. מיינד מיושב ויציב במצב של איחוד ורווחה, מיינד בסמאדהי – הוא מאוד גמיש. לעתים קרובות המיינד לא עושה מה שאנחנו רוצים/ות שהוא יעשה. למעשה, הוא עושה הכל מלבד זה, אבל כאשר המיינד מוצא את דרכו לעבר המצב הרך והמאוחד של רווחה – הצ’יטה – המיינד והלב – נעשה גמיש, קל תנועה, הוא מסוגל לבחור ולהשתמש בגישות שונות. כפי שאמרנו אתמול בלילה – אנחנו משתמשים/ות בגישות שונות, באופן מדיטטיבי, וככל שיש יותר איחוד של סמאדהי, כך המיינד כשיר יותר לנסות כך, וכך – לשחק עם החוויה, עם היחסים שלו אל החוויה והדרכים שבהן הוא רואה אותה. שזה, באופן בסיסי, מה שנעשה פה. הוא יכול לעשות את זה, ולהחליף בין דרכים או אופנים של משחק עם החוויה ועם האופנים שאנחנו רואים/ות וחוקרים/ות וכן הלאה. כאשר המיינד נפתח או מתיישב בסמאדהי במידה כזו או אחרת, הוא נע לעבר מצבים עמוקים יותר של עידון. לפעמים א/נשים נתפשים לעניין של פוקוס, או לריכוז. וכן – סמאדהי כרוך גם בפוקוס – באפשרות של השארת המיינד יציב על משהו כדי לחקור אותו. אני לא יכול/ה לחקור משהו אם אני לא יכול/ה לשמור אותו במוקד תשומת הלב. אז פוקוס זה חלק מסמאדהי, אבל האיכויות האחרות האלו הן חשובות במידה שווה.

עוד אחת מהן היא עידון. זה לא בהכרח מאוד גלוי, אבל כאשר המיינד מעמיק – הוא נעשה מעודן יותר. האיכויות והמרקם של התודעה נעשה מעודן יותר, מזוקק יותר. ובגלל שההכרה יותר מעודנת  -אנחנו יכולים/ות לראות יותר עדינויות ודקויות. וככל שאנחנו רוצים/ות להעמיק בריקות – כך אנחנו צריכים/ות להיות מסוגלים/ות לראות יותר דקויות. אז אנחנו מדברים/ות על הדרך בה, באופן מעודן ביותר, המיינד למעשה מפברק דברים, מפברק את החוויה בדרכים שונות, וחלקן מאוד מאוד מעודנות. כדי להיות מסוגלים/ות לראות זאת, אנחנו צריכים/ות את העדינות והדקות הזו שמגיעות עם הסמאדהי.

יציבות היא פקטור נוסף. יש לה כמה פנים. הראשון הוא, כפי שאמרתי, היכולת להישאר יציב/ה עם דבר אחד, כיוון אחד של החוויה או אלמנט שלה, אותו אני חוקר/ת. אני יכול/ה להישאר יציב/ה, ללמוד על זה, לשאול סביב זה. אני נשאר/ת שם. והיציבות של הסמאדהי מתחילה גם להרוות את הישות כיציבות רגשית. זה לא תמיד קורה באופן לינארי, ועם סמאדהי יש נטייה להיטלטלות לפעמים, אבל יותר ויותר – הישות, הרגש והלב – מרגישים, באופן עמוק יותר ויותר – יציבים ביחס לחיים. ושוב, יש פה חירות גדולה מאוד – להישאר עם מה שאנחנו רוצים לחקור. זה ענק.

בגלל הרווחה שמגיעה עם סמאדהי, ואני מדבר פה על ספקטרום – הרבה או מעט – יש אפקט מרכך, משכך. לפעמים עם ריקות, ומישהו/י שמתרגל/ת את זה או שומע/ת על זה – עשוי לעלות פחד לעתים, או רעד, ואחד הפונקציות של הסמאדהי והרווחה שהוא מביא היא – שהוא מרכך. קל יותר להסתכל על מה שאולי לא היה קל להביט בו קודם, במצב תודעה אחר. זה מובן? זה ממש ממש חשוב. בעיקר אני רואה את זה על א/נשים שעושים ריטריטים עמוקים וארוכים – שהיכולת באמת להיות בסדר, ולהרגיש באמת בסדר כאשר המיינד נפתח לטריטוריות לא נודעות – ממש נתמך על ידי הסמאדהי. בסמאדהי יש חמימות ואהבה. אם אנחנו חושבים/ות על זה במונחים של ריכוז ופוקוס – זה לא משאיר הרבה מרווח לחום ולאהבה של הלב. אבל האמת היא שאם אנחנו מעמיקים/ות בסמאדהי – זה מרגיש מאוד רך. המרקם של החוויה, של הגוף והלב – נעשים רוויים בחמימות ואהבה. וזה מאוד חשוב כאשר התובנה מעמיקה. אז הרווחה הזו, שמגיעה עם סמאדהי – היא ממש חשובה. היא לא שם כל הזמן, היא באה והולכת, אבל כשיש מספיק גישה לזה, מספיק טבילות בתוך הרווחה הזו – זה עוזר לנו מאוד. ואני הייתי אומר, שזה חשוב כמו האספקט של הפוקוס. במיוחד משום שעבור רבים, ולא רק בתרבות שלנו – רק המילה ‘ריקות’ מצביעה על איזה ניהיליזם. זה ממש לא זה, ואנחנו נדבר הרבה על למה זה לא זה, אבל אם יש אפילו פחד מניהיליזם כזה – הרווחה הזו מאוד עוזרת, משככת.

כל זה מאפשר אקלים עבור הצי’טה (המילה בסנסקריט ללב ותודעה) שהוא האקלים הטוב ביותר לחקירה. כל זה יוצר סביבה פנימית שהיא נחוצה כדי שנוכל לחקור לעומק. אז, לעתים קרובות מאוד, כשאנחנו מדברים/ות על סמאדהי וריכוז בריטריט – זה מפתה לחשוב: ‘אה, אני אמור להתמקד בנשימה’, ומאוד בקלות – התחושה לגבי התרגול מתכווצת – התחושה לגבי מה שאנחנו עושים הופכת להיות לגבי המיקוד. מהר מאוד, יחד עם זה – המיינד המודד נכנס לתמונה: ‘האם אני מצליח/ה להיות ממוקד/ת?’ ואם המיקוד הולך טוב, אז נחמד לי, ואם הוא לא, כפי שוודאי יקרה לעתים – אני מרגיש/ה רע, כאילו כל העניין לא הולך. אז – אם נתעדף את המיקוד – המיינד המודד, שמודד את עצמנו – יכנס מהר מאוד, וכל העניין ייטה לשקוע. הרווחה הרגשית, והיחסים הרגשיים לתרגול – יתחילו לשקוע. אז, מאוד חשוב – אפילו, ואולי במיוחד – למתחילים/ות, לראות תמונה הרבה יותר גדולה. למתוח את ההבנה שלנו לגבי מה אנחנו עושים/ות כאשר אנחנו מפתחים/ות סמאדהי. הישמרו מהמיינד שאומר: ‘אני מפתח פוקוס, אני צריך להיות בפוקוס, וזה מה שאני מנסה לעשות’, ואז מודד את זה. מה עוד קורה? תמיד יש עוד הרבה שקורה שם. אנחנו מנסים/ות להתמקד, כי זה אכן חלק מהסמאדהי – בנשימה או במטא, והמיינד נודד. באופן טבעי, נורמלי, זה מה  שמיינד עושה. הרגע הזה – שבוא הבחנתי שהמיינד נודד – זה רגע של תשומת לב, רגע של ערנות – ברגע הזה אני יודע/ת איפה המיינד. זה רגע של הצלחה, של ניצחון. המיינדפולנס היא חלק מהתמונה הגדולה יותר של הסמאדהי, וזה חשוב לראות את זה. כשאני רואה את זה ומחזיר/ה את המיינד, והוא בורח ואני מחזיר/ה אותו שוב, ושוב – בסופו של דבר, דמיינו – זה כמו שריר גדול שמתפתח. ההחזרה הזו בחזרה היא חלק מהסמאדהי, והיא בונה שריר, כוח – במיינד. הכוח הזה של המיינד זה חלק ממה שאנחנו מטפחים/ות. אז הפעולה הזו של-לראות שהמיינד נדד ולהחזיר אותו – זה דבר מאוד חיובי. אנחנו יכולים/ות לשמוח בו. ואם נראה שבפרקים מסוימים זה כל מה שאנחנו עושים – זה מעולה. אנחנו בונים/ות את השריר הזה.

כשהמיינד מוסח ונודד ל-עבר, עתיד, דאגות, חלומות בהקיץ – אז ברגע של ההבנה של זה – מהר מאוד שיפוט נכנס לתמונה. אנחנו שופטים/ות את עצמנו. ושוב, הרגע הזה – הוא הזדמנות. אז מה שאני מציע פה – זה שבמקום לראות את זה כ’זה עובד רק כשאני ממוקד’ בנשימה, או במטא – לראות את כל הדבר, כולל את הזמן בו אני לא עם הנשימה – כחלק מהעניין, וחלק מהתמונה הגדולה של מה אנחנו מפתחים/ות פה. כי ברגע הזה, אם אני שם/ה לב למיינד השופט שנכנס – אולי אני יכול/ה לשחרר את זה קצת, ולא להישאב לזה כל כך – ואז מה קורה? לא רק שאני מפתח/ת מיקוד, מיינדפולנס, לא רק שאני מפתח/ת את השריר הזה – אלא גם – שחרור, בהדרגה, מהכוח של המיינד השופט. אני צריך/ה לראות את זה כחלק מהתמונה הגדולה. כשאני רואה שהמיינד נדד – ויש שם חוסר סבלנות. האם אני יכול/ה לא להלכד כ”כ בחוסר הסבלנות? לראות את זה כהזדמנות לתרגל סבלנות, ולוותר על חוסר סבלנות. אז אפשר לראות פה תמונה הרבה יותר גדולה. זה מהותי, כי כמעט לכולם, לפעמים – הדרך בה אנחנו רואים/ות את התרגול מתכווצת לאיזו תמונה קטנה של ‘אני והמיקוד שלי, ואיך הולך לי עם זה’. ומהר מאוד כל התרגול ידלדל ויתייבש ויהפוך לקצת אומלל. אם אני רואה את התמונה הגדולה יותר וכשאני יושב/ת אני מזכיר/ה את זה לעצמי שוב ושוב, תהיה הרבה יותר תחושה של כל העניין כחיובי, יצירתי ומועיל.

 

כשאנחנו מדברים/ות על סמאדהי, ואני לא רוצה לדבר יותר מידי על הטכניקה, כי על זה אדבר בזמנים אחרים, אבל – רוב הזמן, כשאנחנו מדברים/ות על סמאדהי זה כלפי אובייקט אחד. את/ה לוקח את הנשימה או המטא, ואת/ה מנסה להישאר אתו, וללכת יותר ויותר עמוק עם הדבר הזה. חלקכם/ן, עם זאת, אולי כבר מרגישים/ות שיש דרך נוספת להגיע למצב של איחוד ואיחוי ולהעמיק בזה. והיא- להיות דווקא פתוחים/ות מאוד עם תשומת הלב, לא מתמקדים/ות באובייקט אחד – אלא פותחים/ות את תשומת הלב לכוליות של החוויה, ובמובן מסוים – מרפים ביחס לתופעות כאשר הן עולות. לשמור על תודעה מאוד פתוחה, ובתוך התודעה הפתוחה – אותה תחושה של רווחה, איחוד, רווחה – מתחילה להיכנס. בנוגע לריטריט הזה – לי זה לא ממש משנה. אבל אם אתם הולכים/ות לעשות את זה בדרך הפתוחה יותר – שימו לב שתחושה של סמאדהי אכן נכנסת. אם אתם פתוחים/ות – וזה לא מרגיש שתחושת הרווחה והאיחוי מופיעה – תחזרו לתרגול ממוקד באובייקט אחד.

ההעמקה הזו בסמאדהי זו רק מיומנות. זה עניין גדול במובן אחד, אבל במובן אחר – זה לא ממש עניין גדול. אנחנו למדנו הרבה מיומנויות. לקשור שרוכים, ללכת לשירותים, לקרוא, לכתוב. אנחנו לא מכירים/ות בזה. אם אתם יודעים/ות לנגן באיזה כלי נגינה, לומדים ללכת. אלו מיומנויות. וסמאדהי זו פשוט מיומנות. צריך סבלנות ועניין כדי להיכנס לזה. אז מה היחס שלנו ללמידת מיומנות? כל כך הרבה כאן הוא סביב יחסים וגישה, ובסופו של דבר זה ממש חיוני. כי אם היחסים שלי עם למידת מיומנות הופכים להיות של שיפוט עצמי ותסכול – מאוד קשה לפתח את זה. ומה היחס למטרות? אם אני אומר שזה מצב של איחוי ואיחוד, או אפילו אם אני אומר שזה רצף, ספקטרום, בלי נקודת הגעה סופית – מאוד בקלות המיינד מגיע עם תחושה של מטרה, ונקשר ומתכווץ סביב זה מאוד בקלות. אז מה אני עושה עם התחושה של ‘מקום שאני בדרך אליו?’. אני יכול/ה לזרוק את כל הרעיון של מקום אליו אני מכוון/ת, אבל אולי זה לזרוק את התינוק עם מי האמבט. איכשהו אני צריך/ה למצוא דרך שהיא בסדר, בריאה ושמחה להתייחס, דרך בוגרת להתייחס לרעיון של ללכת לאנשהו, לפתח משהו. כשהבודהא שאל: במה סמאדהי תלוי? הוא אמר: הוא תלוי בשמחה. וזה מוזר, כי סמאדהי מביא שמחה. אבל הוא גם תלוי בשמחה. זה קשור באיכויות של הערכה, של הוקרה – והזנה של האיכויות האלו. זה מאוד קשה שתהיה תחושה של ניסיון לפתח משהו אם אין רמה מסוימת של שמחה, של אדיבות. האיכויות האלו הן קריטיות מבחינת האווירה שאתה אנחנו ניגשים/ות לתרגול, במובן של להיות בסדר עם התחושה שנאחנו הולכים/ות לאנשהו, לומדים/ות משהו. וגם, כמו שאמרתי אתמול – משחקיות. כשאנחנו לומדים/ות מיומנות אנחנו משחקים/ות, מנסים/ות, ואפשר לעשות את זה בלב קל: ‘זה מעניין – כשאני עושה את זה…’. והאיכות הזו של קלילות ומשחקיות יכולה ממש לעזור. אני הייתי אומר שאי אפשר בלעדיה. כשיש קלילות, משחקיות בתרגול, גישה ניסויית.

 

אוקיי, אז רובכם/ן, למעשה כולכם/ן, מכירים/ות את מה שקרוי חמשת המכשולים. אז כשאנחנו יושבים ומנסים להשתקע במדיטציה – מה שאנחנו פוגשים/ות בו הם חמישה מכשולים. רצון חושי או תאווה; סלידה לצורותיה השונות; עייפות ועצלות, דלדול וישנוניות; חוסר מנוחה וספק. ואלו מבקרים אותנו עד שאנחנו מתעוררים/ות לחלוטין. אז הם הולכים להיות בסביבה לזמן מה. זה מאוד חשוב, כשאנחנו מפתחים/ות את התרגול, במיוחד סמאדהי – שהיחסים אתם יהיו בריאים. אנחנו צריכים/ות לצפות להם. אני צריך/ה לצפות לגלים בתרגול שלי. אני לא יכול/ה לצפות לריטריט של ארבעה שבועות שכולו נסיקה חלקה למשכן אלוהי… אולי זה יקרה, אבל באופן כללי – זו לא הדרך בה התודעה עובדת. צפו לגלים. זה חלק מהעיסקה. יש שני דברים מאוד חשובים ביחס למכשולים. אני לא אכנס לכל אחד מהמכשולים באופן ספציפי, אבל שני דברים ממש חשובים: האחד הוא – לא לקחת אותם באופן אישי. אלו פקטורים של ההכרה האנושית שיעלו עד שאנחנו ערים/ות לחלוטין. אז אם מכשול בא, אם יש סלידה, חוסר מנוחה, עייפות – ואני מתחיל/ה לקחת את זה כ’אומר משהו עלי’ או על התרגול שלי: ‘אני לא טוב/ה מספיק’, ‘לא מפותח/ת מספיק’, ‘לא מגיע/ה לשום מקום’ וכן הלאה – אנחנו לוקחים/ות את זה אישית, וזה לגמרי לשפוך דלק על המדורה. זו ירייה ברגל של עצמך. באמת להחזיק בתחושה, כשאנחנו מרגישים אותם – שאלו לא דברים שצריך לקחת באופן אישי, אלו גלים באוקיינוס של ההכרה שלנו. זה הדבר הראשון. הדבר השני הוא – לא תמיד, אבל בדרך כלל – כשמכשול מגיע – יש סיפור שמגיע אתו. כשיש סלידה: ‘זה באמת הבחור/ה הזה/ו שגורם/ת לי לקושי’; ‘זה באמת כך – שיש משהו לא בסדר איתם/ן, ואנחנו צריכים/ות לעשות משהו, ואנחנו צריכים/ות לעזוב את הריטריט’ או משהו כזה. או במקרה של רצון חושי: ‘אני באמת צריך/ה משהו’. והמיינד הולך ומשכנע את עצמו במשהו, לגבי העולם החיצוני, לעתים קרובות. זה כמעט כאילו המכשולים הם זרעים קטנים. ההכרה זורקת את הזרעים האלו כל הזמן,  או כמעט כל הזמן – ולזרעים האלו יש ווים, והווים האלו מחפשים משהו, איזה סוגיה או מצב –  להיתלות בו, לנעוץ שיניים. ואז – הם מתחילים לנער אותו ולשקשק אותו. ואז הדבר הבא שקורה לנו הוא – שיש איזה אישיו, איזה עניין, שנראה שהוא ‘קיים שם’. התודעה זורקת את הזרעים האלו כל הזמן, ומה שחשוב הוא: מה אנחנו עושים/ות עם זה. מה אנחנו עושים/ות עם זה. לוקח די הרבה תרגול כדי לראות שזה מה שקורה, וזה לא באמת שהעולם החיצוני הוא מה שאני חושב/ת שהוא. אז צריך להיות סבלניים/ות עם זה, ועם סמאדהי, כי זה תרגול לכל החיים. באמת – לאורך כל החיים.

למכשולים האלו, כמו לכל דבר, יש ספקטרום של עדינות. הם יכולים להיות מאוד גסים, ואנחנו כולנו יודעים/ות מה זה להיות בתוך חוסר מנוחה ענק, או עמימות ועייפות וכן הלאה; והם יכולים גם להיות די מעודנים. לפעמים א/נשים מדברים/ות על שקיעה והיסחפות. שקיעה כמעין ביטוי עדין של עייפות. זה לא שמישהו/י מנקר/ת, או נרדם/ת – אלא דברים נעשים קצת… הם ‘מאבדים את הקצה’ נעשים קצת מעורפלים איכשהו. וההכרה מרגישה קצת שוקעת, לא באופן שמרגיש בהיר ואנרגטי. או שיש היסחפות – שזה סוג מעודן של חוסר מנוחה. זה לא שהמיינד רוצה לקפוץ החוצה מהמדיטציה, או שאנחנו מסוחררים/ות במחשבות, אלא אנחנו די מרוכזים/ות, אבל כן יש הרבה מחשבות ודימויים שעולים, והמיינד עוקב אחריהם. המיינד נמשך ונסחף לתוכם. זה ביטוי מעודן של חוסר מנוחה. זה מאוד נפוץ, בעיקר כשאנחנו מתחילים/ות להעמיק. כשהמיינד מתחיל לשקוע, מה שאנחנו צריכים/ות זה להכניס יותר אנרגיה, ואולי להיעשות יותר אינטימיים/ות עם מה שאנחנו שמים/ות אליו לב – הנשימה, או המטא. למצוא דרך להכניס אנרגיה מחודשת לתוך כל התהליך. לפעמים מה שאנחנו צריכים/ות זה יותר מרחב. המיינד נעשה מכווץ מידי, וצריך לפתוח את ההכרה, ולהפוך אותה למרווחת יותר, וזה יבהיר דברים. שתי הגישות האלו, למרבה הפלא, מתאימות גם למצב ההפוך – כאשר ישנה היסחפות. לפעמים צריך חיבור מחדש, להיעשות קרוב/ה למה שקורה, ולפעמים צריך יותר מרווח וחופש ביחס למה שקורה.

 

כאשר אנחנו שמים/ות יותר מידי לחץ על המיינד – שיישאר ממוקד – תהיה לו נטייה לברוח יותר למחשבות. אז אנחנו עשויים/ות לחשוב: ‘אני בורח/ת, אז אני צריך/ה להיות צמוד/ה יותר לאובייקט’. אבל האמת היא – שאני צריך/ה להיות יותר משוחרר. רוב הא/נשים, כשהם מנסים/ות לפתח סמאדהי, המכשול הגדול שהם/ן ירגישו זו הקפיצות. התחושה של: ‘כשאני מנסה לפתח את זה, הכל נעשה קצת לחוץ’. זה הדבר הכי מטריד, לא/נשים רבים/ות. שוב, זה כנראה יגיע לכולכם/ן, לעתים, התחושה של הקפיצות. חלק מהאמנות של המדיטציה זה לצפות לזה, ואז לראות: איך אני מתייחס/ת לזה? אם בסמאדהי שלי, לא משנה איך אני מגיע/ה לשם, אני שומר/ת אחוז כלשהו של המודעות בכל הגוף, אז הרגישות לכל הגוף תאמר לי מתי יש כיווץ בתוך התרגול. הכיווץ והקפיצות ישתקפו בגוף. באופן ברור, למשל בכתפיים, או באופן מעודן יותר. המתח השרירי בכל הגוף יתגבר קצת. אז אפשר להשתמש בגוף כדי לומר לנו מתי אנחנו נעשים קפוצים מידי, ולהרגיע. לצפות לזה, ולהרגיע. ככל שהריטריט ימשיך, אנחנו נציע תרגולים של תובנה, של ריקות – ואנחנו נשתמש בהם גם משום שהם מעודדים וויתור, ומשחררים את כל העניין. אז משתמשים בתרגול תובנה כדי לשחרר את היחס לסמאדהי.

נניח שאתם/ן בוחרים/ות לעבוד עם הנשימה. אנחנו יכולים/ות להתמקד במקום מאוד מדויק, ויש לזה את האיכות שלו. אז אני יכול/ה להיות מודע/ת לנשימה בנחיריים, או בבטן, ולמיינד יש יכולת לחדור איכשהו, לגשש – וזה מאוד שימושי לפעמים. אני יכול/ה לפעמים לגשש ולחדור יותר אם האנרגיה קצת נמוכה, אם אני שוקע/ת או משהו. אבל גם יכול להיות שאני צריך ללכת למצב יותר רספטיבי. כאילו ההכרה מקבלת את הנשימה, במקום לחדור אליה. הנשימה באה, נוגעת בהכרה, ואני מקבל/ת אותה. יש דרכים שונות בהן אנחנו יכולים/ות לשחק עם האופן בו תשומת הלב ניגשת לאובייקט. לפעמים יכולה להיות לנו נקודה אחת במרחב אליה אנחנו שמים/ות לב – כאן (באף) או כאן (בבטן). כל אדם הוא/היא שונה לגבי זה. אנחנו צריכים למצוא מה עובד בשבילנו. אולי לעבוד עם ריכוז צר זה מצוין. אבל לא/נשים רבים/ות, לא לכולם/ן – עדיף מיקוד רחב יותר. לכלול את כל הגוף, כבר מהתחלה, ביחסים שלהם/ן עם סמאדהי. או (1) רק כדרך לבחון – האם זה הדוק מידי או לא, או (2) מתייחסים/ות מהתחלה לכל הגוף, ומוצאים/ות דרך להזין את הרווחה בכל הגוף. מוצאים/ות דרך לנשום, או לעשות את המטא כך ש-כל הגוף מעורב, מהתחלה, כולו נושם, ואני יכול/ה להרגיש אותו נושם. ולמעשה, מזינים/ות את הרווחה בכל הגוף עם הנשימה או עם המטא. אנחנו רגילים/ות לחשוב על המטא סביב מרכז הלב, וזה יכול להיות כך, כמובן, אבל מטא יכולה להיות בכל הגוף. למצוא דרך לנשום, לעשות את המטא כך שכל הגוף מעורב, וכל הגוף מרגיש טוב. מזינים/ות תחושת רווחה בכל הגוף דרך הנשימה, או דרך המטא.

כתזכורת בהמשך לאתמול – זה בטח יהיה טוב לכולם/ן לעשות מטא לפחות פעם ביום. אם אתם עושים/ות מטא (וזה יהיה שילוב מאוד יפה לעשות מטא וריקות, אם אתם לא כ”כ בעניין של נשימה) אם אתם/ן עושים/ות מטא – שמרו על הגוף מעורב. הבודהא אומר: ‘רגישים/ות לכל הגוף’. אנחנו רוצים/ות… זה עניין די מרכזי בתרגול המטא, ובתרגול נשימה גם. רגישות לכל הגוף. הרבה משתקף בגוף, ואנחנו משתמשים/ות בו כדי להעמיק. עם המטא, זה אולי נשמע קצת מסובך, כי יש את המשפטים: ‘מי יתן ואהיה שמח/ה’, ‘מי יתן ואת/ה תהיה/יי שמח/ה’, ויחד עם המשפטים – אולי יש דימוי או תחושה של נוכחותו/ה האדם השני/ה, ויש את הגוף. אז זה נשמע כאילו יש שלושה דברים, וזה נשמע כמו הרבה, אבל למעשה זה לא הרבה. תנו לזה להיות ממורכז ומקורקע בגוף, ולסבוב סביב הגוף. האם זה נשמע הגיוני?

 

אוקיי. אומר עוד קצת על הגוף, משום שזה כל כך חשוב. זה דבר מהותי, למשך זמן ארוך מאוד מאוד – כלפי האופן בו הסמאדהי מעמיק. ושוב, לפעמים זה לא ברור בהתחלה, ואולי חושבים/ות על סמאדהי כחוויה לא גופנית, כאילו אני רק צריך/ה להיות מרוכז/ת בנקודה אחת, והגוף לא מעורב. אז גוף כן צריך להיות מעורב, כל הגוף. בין אם משתמשים/ות בו על ידי רגישות לקפיצות ולהרפיה, שוב ושוב, או שאנחנו הופכים/ות את כל הגוף למעורב מההתחלה, ומזינים/ות את התחושה של כל הגוף. ככל שהסמאדהי מעמיק, והמיינד אוסף את עצמו באופן חד-נקודתי, ואני לא מתכוון לנקודה קטנה, אלא ליציבות – מה שמתחיל לקרות, במידה כזו או אחרת הוא שהתחושה המוחשית, התפישה של הגוף – מתחילה להשתנות. וכמה מכם/ן כבר מודעים/ות לזה. הגוף מתחיל להיפתח, מתחילה להיות בו תחושת רווחה, והוא מתחיל להרגיש רך בדרך כזה או אחרת, הוא אולי נעשה פחות מוגדר. כל מיני דברים אפשריים. אבל תחושת הגוף, כאשר הסמאדהי מעמיק – זה דבר די חשוב. אנחנו מעודדים/ות את תחושת הגוף הזו. ככל שהסמאדהי מעמיק הגוף נחווה אחרת. בגלל זה, ובגלל שיש איזושהי מידה של רווחה – המיינד משתקע עם זה, ובתוך זה, יותר בקלות. וזה מה שמביא תחושה עמוקה יותר של איחוי ורווחה. אחרי זמן מה עם זה – מתרגל/ת מתחיל/ה להכיר את האופן בו הגוף מרגיש כאשר המיינד הולך יותר לעומק. הוא/היא מתחיל/ה להכיר את התחושה הזו של רווחה או רכות, או פתיחות או מה שזה לא יהיה. ועם הזמן – מתחיל/ה להיות מסוגל/ת להזמין את זה מחדש. לזכור את תחושת הגוף הזו, לקרוא לתחושת הרווחה הזו מחדש, וזה מוביל לסמאדהי. התחושה של האופן בו הגוף מרגיש היא די אינטגרלית להעמקה של הסמאדהי.

יש דרכים רבות בהן אפשר לתפוש את מה שקורה כאשר הסמאדהי מעמיק, וא/נשים מעדיפים/ות גישות שונות. אז מה שאמרתי עכשיו, תפישת הגוף שמשתנה, וזה מאפשר יותר רווחה ואפשר להיכנס לשם יותר – זו דרך אחת לתפוש את זה. דרך אחרת, שחלק מהאנשים אוהבים לראות דרכה וחלקם לא – שבסמאדהי, או מטא – אנחנו עובדים/ות עם מה שאנחנו קוראים/ות לו הגוף המעודן. כלומר – התחושה האנרגטית של הגוף. לא רק עצמות, ציפורניים וכן הלאה. אלא שדה האנרגיה של הגוף. דרך אחת לראות את זה היא שמה שאנחנו עושים/ות בסמאדהי זה שאנחנו עובדים/ות עם השדה הזה של אנרגיה גופנית מעודנת. ומשחקים/ות עם זה, ורוקחים/ות מזה בעדינות – מצב של יותר פתיחות, יציבות, רווחה. זה אותו דבר מבחינה זו בעבודה עם הנשימה או המטא. גוף האנרגיה העדין הזה, במובן מסוים – נמצא שם כל הזמן. לפעמים אנחנו מודעים/ות לזה, לפעמים לא. לפעמים הוא מרגיש מאוד הרמוני: הכל מרגיש פתוח, מיושר, וסוג של… מרגיש טוב. לעתים, לעתים קרובות אפילו, זה לא מרגיש כך. משהו מרגיש חסום, תקוע או מכווץ – בשדה האנרגיה של הגוף. זה מאוד נורמלי. פעמים רבות ביום אנחנו עוברים/ות בין המצבים האלו. אחד הדברים שקורים כשעושים/ות תרגולים של סמאדהי ותובנה הוא, שבגלל שהם תרגולים של וויתור – זה מתחיל לפתוח את הכיווצים והחסימות בגוף האנרגיה העדינה. בגלל זה גוף האנרגיה מרגיש יותר אנרגטי, הרמוני, מיושר. וכאשר הוא מיושר – באופן טבעי עולה מצב של סמאדהי.

 

אז… מה שאנחנו נפנה אליו הרבה בריטריט הזה, או מה שאפשרי זה להשתמש בגישות של ריקות כנקודות מבט, כדרכים לראות את החוויה שלנו, וגם דרכים לראות כיווץ. אז אולי יש כיווץ בגרון. גוף האנרגיה העדינה חסום. תרגולי הריקות הן דרכי ראייה גם כלפי החוויה הזו של חסימה, וזו דרך ראייה שמשחררת את היחסים עם החסימה ומפוגגת אותה. זה נכון לכל החוויה, אבל שימושי במיוחד עם חוויות קשות. בדרך כלל כשא/נשים שומעים/ות על סמאדהי הם חושבים/ות: קודם את/ה מפתח/ת את הריכוז שלך, ואז את התובנה. וזה, באופן כללי, הדרך בה אנחנו מדברים/ות, כמורים/ות. אבל, למעשה, באופן שווה לחלוטין – תובנה מביאה סמאדהי. במידה שבה אני יכול/ה לראות לעומקם של דברים – זה יביא סמאדהי. הם מזינים האחד את השני. ולריטריט הזה – מה שאנחנו רוצים/ות זו ההזנה ההדדית של שניהם. כי הם יזינו האחד את השני – סמאדהי יביא תובנה. תובנה מזינה סמאדהי.

אנחנו מחפשים/ות איזון שם. לפעמים, זה נדיר, אבל לפעמים אנשים רק רוצים לבלות במצב של סמאדהי, והם לא רוצים להרהר ולנתח באופן שיביא לתובנה. זה סיפור שאנחנו שומעים לגבי סמאדהי, אבל מניסיוני זה לא קורה כ”כ הרבה. ודאי שזה כן קורה, אבל זה יותר נדיר מההפך שהוא: לא לפתח מספיק דאגה בריאה כלפי הסמאדהי, כך שהוא יהיה מאוזן עם התובנה. יש פחות מידי סמאדהי, ואז מה שעולה בתרגול הוא סוג של עצבנות, סוג של התרגשות או פיזור של האנרגיות והאנרגיה המנטלית, ולא מספיק רווחה. במסורת שלנו, של מדיטציית תובנה – נראה שלרוב הא/נשים יש מינון לא מספק של סמאדהי בתרגול התובנה; ולעתים פוגשים/ות גם את ההפך.

אנחנו נוטים/ות לחשוב: סמאדהי מגיע דרך ריכוז, במובן המקובל של המילה. אני אדבוק במשהו וזה יביא את זה. אבל אם אנחנו נכנסים/ות לזה, ועושים/ות הרבה תרגול עם סמאדהי אנחנו מגלים/ות: סמאדהי מגיע מוויתור. ושוב, זה לא משהו מובן מאליו או שניכר בהתחלה בכלל: במידה בה יש וויתור – יש סמאדהי. סמאדהי מגיע מוויתור. כשאנחנו ממוקדים/ות באובייקט – אנחנו למעשה מוותרים/ות על הרבה דברים אחרים. ואז הגוף והמיינד יכולים לאחות את עצמם. משום שתובנה מביאה וויתור, או צריכה להביא וויתור – היא מובילה לסמאדהי. לפעמים, וזה משהו שאתם/ן יכולים/ות לנסות לזכור לאורך השבועות, למרות שוודאי שאומר את זה שוב – מישהו/י מתרגל/ת עם תרגול תובנה, תרגול ריקות כזה או אחר – ואפשר להרגיש שבשדה החוויה יש תחושה של רווחה, יציבות או משהו דומה. הסמאדהי גדל, ונראה שאפשר לנוח שם. ושם – את/ה נע/ה בחופשיות בין תרגול תובנה לתרגול סמאדהי. את/ה יכול/ה לנוח ברווחה הזו. לפעמים אפשר לברור את התחושה הזו מבין כל מה שמתרחש באותו רגע – לברור את התחושה של יציבות, רווחה או מיושבות, ולנוח שם. לפעמים אנחנו מנסים/ות למצוא קצת סמאדהי וזה לא קורה, האנרגיה חסומה וכן הלאה – ומה שזה צריך זה קצת תובנה. או שמשהו מעסיק אותנו, ומה שצריך זה קצת תובנה, דרך התרגולים של ריקות. וכשיש תובנה אפשר להרפות, ואז ה-סמאדהי זמין. בפעמים אחרות אנחנו מהרהרים/ות במשהו, אבל אין מספיק סמאדהי, ואז צריך להכניס אותו. זה עדיין של איזון יצירתי.

אני מודע לכך שהרבה מכם/ן מכירים/ות את המילה ג’אנה או דהיאנה – מצבים של סמאדהי, ריכוז עמוק. אני לא הולך להשתמש במילה הזו הרבה בריטריט הזה, אלא – אני אדבר יותר על סמאדהי כשדה וכספקטרום. אנחנו מעוניינים/ות בהעמקה שלו, זה הכל. לפעמים עם המילה הזו, ג’אנה, א/נשים נתלים/ות בזה, ועושים/ות מזה יותר מידי עניין. בריטריטים אחרים אדבר על זה, אבל פה לא. מה שחשוב מאוד הוא שהמיינד המשווה לא יזכה באחיזה גדולה מידי כלפי ההסמאדהי. אנחנו פשוט עושים/ות את זה כדרך לדאוג לעצמנו, מפתחים/ות משהו מתוך אדיבות לעצמנו, ואולטימטיבית – לכל הברואים. אולי אפשר להחזיק את זה, במקום את המיינד המשווה, שיכול להיכנס כל כך בקלות.

דבר קטנטן אחרון, שאני לא אכנס אליו לעומק, ואני לא יודע אם נגיע אליו בריטריט הזה: יש יחסים עמוקים הרבה יותר, למעשה, בין סמאדהי וריקות, שהם לא גלויים בכלל, ושמדברים/ות עליהם לעתים רחוקות מאוד במסורת שלנו, ונראה שבכל המסורות, למעשה. אני לא יודע אם יהיה לנו זמן, אבל אני רוצה לומר משהו פשוט יחסית: לפעמים זה נראה, בתרגול הסמאדהי, כשאנחנו חוזרים/ות שוב ושוב לנשימה, או למטא וכן הלאה, מישהו/י יכול/ה להרגיש: ‘אולי אני מתעלם/ת ממשהו שצריך תשומת לב’. ‘אולי יש שם רגש או משהו, שצריך תשומת לב, ואני מדחיק/ה אותו, דוחה אותו’ או משהו כזה. זה מגיע מתוך הרבה יושר פנימי והרבה נכונות, וזה חשוב. ויכול להיות שזה קורה לעתים, יכול להיות שאנחנו מתחבאים/ות ממשהו דרך הנשימה או המטא, אבל לעתים קרובות – זה לא המקרה, וזה לא פשוט כמו שזה נראה. יש לזה קשר למה שאמרתי קודם – לפעמים מה שקורה הוא שמכשול ‘נעץ את שיניו’ במשהו, ואז הוא נראה כמו דבר אמתי שאני צריך/ה לעסוק בו, בעולם, ולפעמים זה כן, אבל לעתים קרובות – זה בעצם לא. אם אנחנו מדברים/ות על ריקות – הדבר הוא ריק. הוא ריק מלהיות מה שהוא נראה, ריק מלהיות הביעה שהוא נראה. המיינד יוצר את זה. הקרס הפך אותו לכזה. צריך הרבה סמאדהי, כמו שאמרתי קודם, כדי לראות את זה. וחלק מהדברים שנדמה לנו: ‘זה כ”כ חשוב שאביא את תשומת הלב שלי לזה’, או ‘כל כך חשוב שאפתח לזה’ – אז לפעמים זה חשוב, ולפעמים, אתם יודעים/ות – זה פשוט לא. לפעמים המיינד זורק בוץ, יוצר בוץ, ואז משכשך/ת בו. זו שאלה מאוד עדינה, ואני אומר משהו שצריך בשבילו יותר זמן, ואני רק מציג אותו בקצרה עכשיו. כשאנחנו מעמיקים/ות בסמאדהי, יש משהו בזה, כשהקרסים נועצים את שיניהם במשהו – המיינד בונה משהו, מפברק משהו, ואז נשבה במציאותיות שלו. כשאנחנו מתרגלים/ות סמאדהי המיינד מעמיק בסמאדהי, ומה שקורה הוא שאנחנו בונים/ות פחות, מפברקים פחות, יוצרים פחות אישיו, עניין כזה או אחר. בונים/ות פחות עצמי, ובונים/ות פחות עולם. אני צריך לדבר הרבה יותר על זה ואני לא יודע כמה אספיק בריטריט הזה. אבל זה מה שקורה לגבי סמאדהי – אנחנו בונים/ות פחות. וזה מאוד מהותי להבנה עמוקה של ריקות. שוב, אחת המתנות הגדולות של סמאדהי, כשאנחנו מעמיקים/ות בו – זה שאנחנו מתרגלים ל-להרפות ולוותר בנוגע לעצמי. לא להחזיק בעצמי כל כך בנוי, רועם, ולא להחזיק את העולם של דברים ושל ה’עניינים’ – באופן כל כך בנוי, רועם ודומיננטי. אנחנו לומדים/ות לשחרר מזה, וללמוד: ‘זה ממש בסדר, זה אפילו מרגיש מאוד נחמד כשאנחנו עושים את זה.’ אז למרות ש-סמאדהי הוא לא תרגול ישיר של ריקות – יש פה תנועה מקבילה ש, אם אנחנו מבינים/ות אותה, באמת מהרהרים/ות בה – היא לגמרי חשובה ואינטגרלית להבנה של ריקות. ואפילו אם אנחנו לא מהרהרים/ות בה – אנחנו מתרגלים/ות לוותר על מה שנראה לנו בדרך כלל כאמיתי, על מה שלוקח את כל המרחב שבתוכנו. וזו מתנה ענקית של סמאדהי.