מודעות והתעוררות: הקלטות ממפגש קורס למתרגלים מתקדמים

במפגש החמישי של הקורס ‘מודעות רחבה וראייה משחררת’ – תרגלנו מדיטציות שמאפשרות חופש ושלווה על בסיס תחושת המודעות: הן בראייתה כקרקע נרחבת לכל המופעים (מדיטציה מונחית 1); והן בראיית המופעים כמופעי מודעות, וראייתה של המודעות מופיעה ביחס אליהם (מדיטציה מונחית 2). בפרקי השאלות ובתשובות שוחחנו על האופנים בהם ניתן לעדן את התרגולים הללו, ועל המפגש שלהם עם הדהרמה הרחבה יותר וחיי היומיום. בשיחה – הצעתי מיקום של התרגולים הללו ככלים ואמצעים מועילים לחופש ולתובנה בהקשר הרחב יותר של הדרך להתעוררות, ושוחחתי על היחס ביניהן לבין תובנות ואפשרויות תרגול עמוקות אף יותר.

פתיחת המפגש היא הקדשה למורה שלי, אשר עוזב את עולמנו בימים אלו.

מקווה שזה ישמש אתכם/ן היטב.

https://drive.google.com/drive/folders/1tPC7UqaveJut6RnHpKPtZ-hONmMzbod9?usp=sharing

הקלטות של שתי מדיטציות מונחות ושיחות: פרישות, אחדות ועידון התפיסה

הימים האלו עשויים ליצור דחיפות רוחנית, ומדגישים עד כמה התרגול הוא מפלט יסודי וחשוב. אני מרגיש בר מזל כל כך על כך שישנם/ות תלמידים/ות וחברים/ות לדרך שאיתם/ן אפשר לתרגל ולדבר על הרבדים העמוקים והלא-טריוויאליים של הדהרמה (שהם, נדמה לי שיהיה הוגן לומר, רובה המוחלט).

המפגש שמובא כאן הוא השלישי של קורס בשם ‘מודעות רחבה וראייה משחררת’ שמוצע לתלמידים/ות ותיקים/ות. המפגש הזה היה מוקדש לתרגול של צורת ההסתכלות שמדגישה את אי-ההשענות ואי התובענות כלפי כל מושאי התפיסה, ובספרו של רוב ברבאה נקראת ‘שיטת הדוקהה הראשונה’. בשאלות והתשובות עלו כמה שאלות יסודיות מאוד, והשיחה הקצרה מתייחסת לאחת מהן (תודה ליוסי סגר גוטמן :-). לאחר מכן – מוצעת הקדמה למדיטציה ומדיטציה עם היסודות של אדמה, מים, אש, אווי וחלל. לקראת המדיטציה הזמנתי את המשתתפי/ות להניח מולם אדמה (עציץ, אבן) כלי עם מים ונק דולק, ולהשתמש בהם בזמן התרגול. אז הנה הקישור:

https://drive.google.com/open?id=1P8iDbXNDGer0AF2TYh8qIO0-7tcu59V7

יהל אביגור

רוב ברבאה: סמאדהי, ניבאנה וריקות התפיסה, חלק 2: ניבאנה

זהו חציה השני של שיחה שרוב נתן בריטריט שנקרא: The art of concentration, מ2008.


היתה עוד מישהי בריטריט עבודה, שעשתה קצת תרגול סמאת’ה, והיתה שם רווחה בגוף, והיא יכלה לפזר את זה. ואז היא ישבה בריטריט קבוצתי, ויהיה לה כאב בברך, והם עשו תרגול אחר. אבל באמצע אחת הישיבות היא נזכרה בתרגול הרווחה שהיא עשתה, ורק מלהזכר ברווחה, הכאב הלך ומה שהחליף אותו זה רווחה. והיא נהנתה מזה, ואז היא תהתה: ‘האם אני מרמה’? אני לא ‘עם מה שיש’. והרעיון הזה של ‘להיות עם הדבר כפי שהם’ הוא מאוד מרכזי בדהרמה, אבל יש פה משהו הרבה יותר עמוק שם. יותר ממה שנראה במבט ראשון. היא היתה יכולה לומר: ‘דברים משתנים. אוקיי, אז היה כאב ועכשיו זה עונג. אוקיי, זו ראייה של ארעיות, דברים משתנים’. אבל בעצם, משהו אחר קרה, והוא היה תובנהעם פוטנציאל יותר עמוק מהראייה של שינוי. כמובן, דברים משתנים, וזה מועיל לראות את זה וזו רמה חשובה מאוד של מדיטציית תובנה. אבל תובנה יותר חשובה היא שהתפיסות שלנו הן, מה שהבודהא קורה לו ‘התהוות מותנית’. הן תלויות. מה שאנחנו תופסים, בגוף, בתודעה, בכל זה – תלוי במצב התודעה שלנו. תלוי בפקטורים בתודעה. זו, פוטנציאלית, תובנה חשובה מאוד, הרבה יותר מאשר התובנה אל  השינוי, שהיא גם חשובה כמובן. אז כל דבר, כל דבר, פנימי או חיצוני, כל כאב, אפילו, הטיבטים אומרים: ריק, כלומר ‘לא קיים מצד עצמו’. צריך את התודעה כדי לראות את זה באופן כזה או אחר, זה לא קיים מהצד שלו, זה ריק. אני והגברת בריטריט העבודה דיברנו על זה, והיא היתה מין: ‘וואו, אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה’. וזה מעניין, כי היא היתה פה לזמן מה, ואחרי זמן מה היא היתה שוכחת את זה, ואני הייתי מזכיר, ואז שוב, שוכחת את החשיבות של זה ואז נזכרת. והתגובה הראשונה היתה: ‘אני לא יודעת אם אני מוכנה להתקרב לשאילה הזו לגבי המציאות, אבל אפילו אז היה את העניין של השכחה. אז זה ממש לוקח זמן. זה אולי נשמע… ‘אוקיי, אולי זה לא כזה חשוב’, או שזה פשוט נשמע מוזר. לוקח זמן לספוג את זה ולהבין את החשיבות. אז בהתחלה סמאת’ה ומדיטציית תובנה ניראים כמו שני דברים שונים. ואני יודע שחלק מכם שעשיתם מדיטציה תובנה מרגישים ‘אני ממש עושה משהו אחר עכשיו’. אבל כשמתקרבים אז אפשר להתחיל לראות שהסמאת’ה מזינה את הויפאסנה. מזינה את התובנה, והתובנה מזינה את הרוגע והריכוז. הן מחזקות האחת את השנייה, ומתחילות להתערבב. הן רק נראות שונות בהתחלה. אחת הדרכים שבהן אני אוהב לתאר מדיטציית תובנה זה לומר שמה שמדיטציית תובנה היא, זה למעשה ללמוד או לפתח דרכי ראייה שמביאות וויתור. או לפתח דרכים של ראייה שמביאות חופש. בשבילי, זה מה שמדיטציית תובנה היא, יותר מאשר ‘להיות עם מה שיש’, למרות שזה יכול להיות חלק מזה. אז הבוקר אחד הדברים שזרקתי היה להציע שכשיש קצת כאב, מה קורה אם אני שם לב לתגובה שלי אליו ומתחיל לעבוד עם להרגיע את הסלידה הזו. כשישי אי נעימות תהיה סלידה. מה קורה כשאני מרגיעה אותה? חלק ממה שקורה זה שהסבל מתחיל להתנקז מהחוויה, ודבר נוסף – התודעה נרגעת, וסמאת’ה מגיעה. ועוד משהו שיכול לקרות הוא, שאי הנעימות מתחילה לדהות. אי הנעימות נעשית פחות אי נעימה. אם אני לוקח, כאחת מדרכי הראייה שלי או מדיטציות התובנה שלי, אני מהרהר בארעיות. רואה שינוי שוב ושוב ושוב שינוי, מעוניין רק בזה. זה גם צריך, ואכן, מוליך לסמאת’ה. יש הרגעה של התודעה כשעושים את זה. יש וויתור, ובאופן הולם, השקטה של מה שקשה. שינוי של התפיסה. אפשרות אחרת, ואני רץ דרך זה: להתייחס לדברים כ’לא אני ולא שלי’. משהו עלה בראיון, והמתרגל אמר: ‘הקול הזה, הוא לא באמת אני, זה רק קול’. אפשר לעשות את זה עם כל דבר. הגוף, תחושות, מחשבות, מצבי תודעה, מצבי רוח. כל הספקטרום של החוויה: לא אני, לא שלי, רק משהו שעובר, רק משהו שקורה. כשמישהו עושה את זה, יש הרגעה, ויש שינוי בחוויות. הן מתחילות לדעוך מעט.

אז אם אנחנו חושבים על מה בונה את החוויות שלנו, ובונה סבל. אז אנחנו באים מכמה זוויות שונות כאן, אז בואו נלך לרמה יומיומית מאוד. עד כמה זה נפוץ, שאנחנו כורכים וכובלים את הסיפור שלנו, סיפור חיינו, העתיד והעבר שלי, בדרכים שלמעשה בונה ומרכיבה סבל. עד כמה זה נפוץ? האם אתם מכירים את זה? או מזדהים, יש כאב ברגל, ו’זה הכאב ברגל שלי, ואני בטוח שלאף אחד אחר אין כאב ברגל’. איכשהו העצמי מזדהה עם זה, ובדיוק המהלך הזה של הזדהות בונה. בונה את החוויה ובונה סבל. שוב, אם אני מגיב למשהו, אם אני סולד כלפי משהו לא נעים – בונה חוויה ובונה סבל. וגם, הפקטורים האלו יכולים להשזר, והם אכן משזרים באופן מאוד מעודן לתשומת הלב שלנו. אז לפעמים אנחנו חושבים: ‘אני רק נמצא עם, אני רק שם לב לדבר הזה, לכאב, לאבל, לפחד. אבל ישנם פקטורים, שמסתתרים וכרוכים בתשומת הלב שמגבירים, מרכיבים, בונים את הדבר. ואחת האג’נדות של מדיטציית תובנה היא להתחיל ולראות את הבנייה ולהרפות אותה. זרקתי עוד משהו מעניין הבוקר, אני לא יודע עם ניסיתם את זה, העניין של לערבב טופו וגזר (כנראה מתייחס לתרגול של לחוש את הלא-נעים ביחד עם נעימות, ולתת להם להתערבב). מישהו ניסה את זה? אולי מצאתם, אני לא יודע, שיש לזה השפעה מורגשת. כמובן, אפשר לעשות את זה מתוך סלידה, אבל אם לא, אז התחושה של הכאב שתקוע בכתף יכול להשתחרר, ופתאום הוא לא שם, או מתפוגג קצת. מה קורה שם? התודעה עושה משהו מוצק. התודעה מדביקה דברים יחד. וזו דרך אחת להגדיר מהי תודעה. תודעות הן מה שמדביק דברים יחד. זה מה שתודעות עושות. אנחנו חושבים: ‘התודעה כאן, מקבלת את החוויה’. התודעה, למעשה, יוצרת, מפברקת במילותיו של הבודהא, בונה חוויה על ידי הדבקה יחד של דברים. ואנחנו מקבלים את מה שהוא תופס במעשה ההדבקה הזה, כמציאות. ואפשר לראות, כשעושים את זה – מערבבים דברים יחד, וזה מביא סמאדהי, או, כמו שגם הצעתי – להשאר עם הנעים, ולא להגרר ללא נעים. ועוד אפשרות: יש אזור, ומשהו קורה בו, אבל אתה לא בטוח אם זה נעים או לא נעים, ואתה מתבונן בו (ישהו שיתוף את זה בקבוצה) ודרך אחת לראות את זה זה לומר שיש כמה תדרים שקורים באותו זמן באותו מקום. יש תדר נעים ותדר לא נעים, והם מעורבבים. אפשר לפתח את האמנות של לכוונן בעדינות את הרדיו כדי להתכוונן לנעים. מה קורה? התפיסה הזו, ש’ישבה על הגדר’ של נעים ולא נעים, הולכת לנעים. או, אם אתה ממש מפתח את המיומנות, אפילו כשזה לא נעים, אפשר להתחיל לראות משהו כנעים. יש משהו בתשומת לב (( Attention ותפיסה. תשומת הלב בונה דברים, מלחימה דברים יחד. אם, בקצרה, אם מתרגל מחזיק את ההרהור הזה בתודעה שלו, מביט על דברים ואומר לעצמו: ‘זה מולחם, זה מודבק, אתה משהו שהתודעה שלי מרכיבה’, או לומר, בקיצור: ‘אתה ריק, אתה ריק’. זו דרך ראייה של תובנה, וזו דרך עבודה מאוד מעמיקה, ועם זה, המיינד הולך למקום שבו הוא תופס שום דבר, אין-דבר, ומוצא את עצמו בג’אנה השביעית. ואפשר ללכת עוד צעד ולומר על מה שנמצא שם בתרגול: ‘זו רק תפיסה, זו רק תפיסה’, אפילו תפיסה של ‘כלום’ או ‘אין דבר’ היא רק תפיסה, ואז באמצעות דרך הראייה הזו, של התובנה, ימצא את עצמו בלא-תפיסה-ול-לא-תפיסה (הג’אנה השמינית). סמאת’ה מזינה תובנה, ותובנה – סמאת’ה, הן מחוברות יחד לבלי התר.

אז לבודהא יש את המילה הזו: ניבאנה; נירוונה בסנסקריט. וזו המטרה של הדרך, זו הסיבה של התרגול, סוף הסבל. אחד התיאורים שלו את ניבאנה הוא: sabbe sankhara samatha, שמיתרגם ל: כל הדברים המפוברקים מושקטים. ההשקטה של כל הדברים המפוברקים. וזה לוקח הרבה זמן להסביר, וצריך הרבה סמאת’ה כדי להבין את זה, אבל יש משהו שמתחיל עם רק לחזור לנשימה ולהרפות מהסיפור, ומפברקים פחות ופחות. דברים, עצמי ועולם, נעשים מושקטים יותר ויותר, עוברים דרך הג’אנות, ודברים נעשים יותר וויתר שקטים, עצמי ועולם, כל הדרך עד ל’לא תפיסה ולא-לא תפיסה’, ועוד יותר עד כדי: ‘כל הצורות המפוברקות מושקטות’. ניבאנה. מה שהבודהא קורה לו ‘ההפסקות של התפיסה’, ואומר: ‘מימד זה צריך להיוודע, בו ראייה עוצרת, והתפיסה של הצורה דועכת, ושמיעה… כל הדברים של החושים, של ששת החושים – דוהים, ולא מפברקים עוד תפיסה. והוא קורא לזה ניבאנה, הבלתי מותנה, הבלתי מפוברק, שאינו מת. ואומר: שם, אני מצהיר, אין ביאה, אין הליכה, אין עצירה, אין חלופיות ואין התהוות. זה לא מבוסס, ללא יסודות, ללא משך (זה אפילו לא קיים בזמן) אין לו אובייקט, והוא ללא תמיכה. זה אכן סוף הסבל. זה הולך לגמרי מחוץ לתחום של מה התודעה הרגילה יכולה לדעת. לבלתי מפוברק, או אפשר לומר – התודעה לא יוצרת, וכך היא אפילו לא מרכיבה, לא מפברקת את עצמו, כי תודעה היא גם משהו מפוברק. לפעמים הבודהא מדבר על זה כ’מודעות ללא מושא’, המודעות הלכה אל מעבר לראייה של משהו, או עשייה של כל מושא שהוא, אפילו לא מושא של ‘כלום’. והוא אומר: זה שחרור מוחלט. המודעות שוחררה לגמרי מהצורך להחזיק במושאים. בנייה, מתברר, היא חלק אינהרנטי לתפיסה. היא מובנית לתוך התפיסה. יש פה משהו מאוד רדיקלי. כשהבודהא התעורר, היה משהו כל כך רדיקלי בזה, ובמה שאנחנו יכולים להתעורר אליו כאנשים.

ישנם עולמות של חוויה, ואפשר לראות: אני בונה עולמות. אני יכול לבנות עולם-מסויט, ובתוכו יהיו הסיפור שלי והכאב שלי והדרך בה אני רואה דברים, אני בונה את זה – בונה עולם שהוא סיוט; ואני יכול לבנות את העולם הקונוונציונלי, שכולם יסכימו לגביו, ואני יכול לבנות פחות ופחות. ובמובן מסויים, הג’אנות עדיין מפוברקות, אבל הן פחות מפוברקות, ובמובן מסויים הג’אנות הבלתי חומריות, העולםמות של חלל אינסופי וכל אלו, הם עולמות מפוברקים, אבל הן פחות מפוברקים. ואפשר ללכת אל מעבר לפיברוק. ורואים שאפילו חלל וזמן, ואפילו הרגע הנוכחי, ששמים עליו כל כך הרבה משקל בהוראה רוחנית, אפילו הרגע הנוכחי הוא משהו מפוברק. התחושה של ‘עכשיו’. דברים שאנחנו לוקחים ככל כך מובנים מאליהם, אילו דברים הם יותר  יסודיים בחוויה שלנו? ואנחנו מתחילים לראות שגם אלו מפוברקים.

אז כן, אנחנו נהנים מהרוגע שלנו, בכל מידה שאליה הוא מעמיק, אבל בעצם יש פה משהו הרבה יותר משמעותי. אנחנו צריכים להבין את חוויות המדיטציה שלנו. אם יש לנו חוויה של חסד, של אושר או של אחדות, משהו צריך להיות מובן שם, אחרת אנחנו לא חולבים את זה באופן מלא. ואז זו רק חוויה שהתודעה שלנו רוצה. לא ממש הבנו שם משהו. והתודעה אולי רוצה את זה בחזרה והיא לא יודעת איך, כי היא לא הבינה את התהליך. אז בהתחלה זה נראה כאילו אנחנו ממש יוצרים את הסמאת’ה, מנפנפים בכנפיים ועושים הרבה במדיטציה, ומתנשפים, ואז יש תחושה נוחה ואתה מחזיק את זה, וזה הרבה עבודה, הרבה פיברוק. ולאט לאט זה נע למקום שבו הם ‘שם’ המצבים ההולכים ומעמיקים האלו של הרוגע, קיימים כל הזמן, ואפשר להתכוונן לתחושה שלהם. ויש תקופה, בין לבין, שבה הם מרגישים לא מפוברקים, ויש לך תחושה שאתה מתכוונן למשה, לפן אחד של המציאות. ואז, ברמה נוספת, אתה מבין איך הם מפוברקים, גם כשאתה רק מסובב את החוגה בעדינות לשם. אז אנחנו יכולים להרגיש לפעמים במדיטציה: ‘אני רק קיים’, ואני לא אעשה שום דבר, אני לא עושה במדיטציה ,אני רק קיים. וזו דרך מאוד תקפה ויפה, אבל ברמה אחרת, מסתבר, שזה קצת מיתוס. כל רגע של חוויה, למעשה, מערב מידה של עשייה. זו עדיין יכולה להיות אסטרטגיה יפה לעתים, לשמוט את כל העשייה ופשוט להיות, אבל מסתבר שזה קצת, או הרבה, מיתוס. אז מה שמסתבר הוא שהתודעה מפיקה חוויות, וצורכת אותן. מפיקה וצורכת. שוב ושוב ושוב, ללא הפסק. ואז הבודהא בא, ואומר: קודם כל, האם אתה יודע שזה מה שקורה? ושנית, האם זה כזה רעיון טוב? האם זה באמת מה שאנחנו רוצים לעשות, להפיק ולצרוך כל הזמן? או שיש משהו מעיק בכל ההפקה והצריכה הזו של חוויות, אפילו של חוויות נעימות? מה עשוי לקרות, איך זה יהיה, אם התודעה תפסיק לעשות את זה? זה דורש הרבה מיומנות.

כשאנחנו מדברים על ‘ריקות’ בדהרמה, יש הרבה רמות בהן אפשר להבין את זה, אבל יש משהו בסמאת’ה, ובהעמקה לאנשים שרוצים, שיכול לפתוח הבנה מאוד עמוקה של ריקות, של התהליך הזה של פיברוק. וזה אופן של הבנה שממש אפשר לחיות אותו. אז לפעמים, אנחנו יכולים לשמוע או לקרוא משהו שמדבר על ‘הבלתי מפוברק’ על ההליכה אל מעבר לעולם, הפסקות התפיסה, וזה נשמע נורא. זה נשמע שומם ועגום, ו’למה שמישהו ירצה את זה בכלל?’. העניין בסמאת’ה, שהוא מתקדם במורד האי-פיברוק הזה, ורואים ש’הםם, זה נחמד לא לפברק קצת’, ואם אני מפברק פחות – אפילו יותר נחמד, ויותר נחמד ויותר נחמד, וזה מאפשר לתנועה הזו לכיוון מה שהבודהא קורא לו ניבאנה, זה מאפשר לה להיות לא מחרידה, לא מפחידה. זה בסדר, ברמה עמוקה מאוד, שעולם החוויה שלנו הוא ריק. זה ממש בסדר. הבודהא אמר: שארהנט, אדם מואר בשלמות, הוא מישהו שהבין תפיסה. זה לא נשמע כל כך זוהר, בעצם. אבל זה האופן בו הוא דיבר על זה לפעמים. והבין את הפסקת התפיסה, את ההליכה מעבר לזמן, מעבר למרחב, מעבר ל’עכשיו’, מעבר לתחושה של מודעות.

אז יש משהו בכל זה שיש לו הרבה קשר לאמת. מהו אמתי? בדהרמה, השאלה היסודית היא מה מוביל לסבל ומה לא. אבל כרוך יחד בשאלה הזו הוא: מה אמתי, מה באמת אמתי, מהי המציאות? האם אני סובל בגלל משהו שאינו אמתי? העניין עם ריקות הוא לראות שמה שאני סובל בגללו הוא בעצם לא אמתי. אז מה אמתי, ומה לא מפוברק? מה לא מורכב, לא בנוי, לא מולחם יחד? האם יש משהו כזה, בכלל, שאינו מפוברק? בשביל אנשים מסויימים, אלו יהיו שאלות בוערות. שאלות שפועלות בתשוקה, חיות ומניעות בחיים של אדם מסויים. והן יסידיות לקיום שלנו כאנשים: מה באמת אמתי? אז אני חוזר לעניין שעסקנו בו: ‘האם סמאת’ה היא בריחה?’. ובכן, לאור כל מה שאמרתי, זה בדיוק ההיפך, זה מסע לכיוון מה שהוא אמתי יותר ויותר, אפשר לומר, וויתור מדורג על מה שפחות אמתי, יותר מפוברק, יותר נפוח ובנוי. אז ההבנה הזו של הבודהא, זו שהבודהא מצביע עליה היא רדיקלית לגמרי. היא מהפכת הכל על ראשו. הדהרמה הופכת הכל. הבודהא אומר שהעולם זה לא שהוא קיים, וזה לא שהוא לא קיים, אלא זה משהו שהוא קורא לו דרך האמצע. ויש פה משהו שאנחנו צריכים להבין לגבי איך דברים מופיעים באופן תלוי, איך הם מפוברקים. בהבנה הזו טמון החופש. בהבנה הזו חופש מגיע. ואפשר לומר, שוב, שזו רק תובנה אחת, שנמשכת מהיומיומי ביותר, בוויכוח עם חבר, צאצא או שותף או הבוס שלנו, וזה חוט שמגיע כל הדרך עד התעוררות, ניבאנה.

שיר יפה של רומי, לסיום, שנקרא: wean yourself

Little by little, wean yourself.

 This is the gist of what I have to say.

From an embryo, whose nourishment comes in blood,

 move to an infant drinking milk,

 to a child on solid food,

 to a searcher after wisdom,

 to a hunter of more invisible game.

 Think how it is to have a conversation with an embryo.

You might say, The world outside is vast and intricate.

There are wheatfields and mountain passes and orchards in bloom.

At night there are millions of galaxies,

and in sunlight the beauty of friends dancing at a wedding.

You ask the embryo why he or she stays cooped up in the dark with its eyes closed.

Listen to the answer.

There is no “other world.”

I only know what I have experienced.

You must be hallucinating.

יש משהו בתהליך של הסמאת’ה שגומל אותנו, אנחנו נגמלים בהדרגה מההקשרויות שלנו, באופן הולך ומתקדם, דרך הסמאת’ה עצמה, אנחנו הולכים אל מעבר; ‘צייד לשלל בלתי נראה’. ובכך, יש חופש שאין לתארו. זה זמין לנו כאנשים.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

רוב ברבאה: סמאדהי, ניבאנה וריקות התפיסה, חלק 1: העמקת הסמאדהי, ותובנה אל הפיברוק

זהו חציה הראשון של שיחה שרוב נתן ביום החמישי (מתוך חמישה) של ריטריט: The art of concentration מ2008.


לפני שני ערבים דיברתי, כחלק מהשיחה, על הביקורת הפנימית. ואני מודע, ואולי אתם גם, שזה שהקדשתי לה רבע שיחה לא אומר שהיא תיעלם. זה, לעתים קרובות, מבנה שנמצא שם הרבה הרבה זמן. אולי עשורים. וריטריט כזה יכול להציף אותה, ושיחות כלשהן יכולות לעשות את זה, ואנחנו יכולים למצוא את הביקורת הפנימית מאוד שם, חיה ובועטת, ועושה את מלאכתה. ואני יודע שלחלקכם השיחה אתמול עשתה את זה, ואני יודע שלחלק רק התרגול הזה עשה את זה. אולי חלק ממה שאומר הערב יפגוש את המקום זה או יביא אותו. האם זה יכול להיות בסדר? הזה הוא, עושה את מלאכתו נאמנה, וזה רק חלק ממה שקורה. זה בסדר שזה שם, ואולי חלק אחר של היישות מקשיב, ואולי שומע איזו אמת במה שנאמר, וזה בסדר שהביקורת הפנימית שם. חלק מקשיב ומאכסן חלקים לאח”כ. חלק ממה שאני אומר הערב לא נמצא במרחב החוויה של אף אחד מהמאזינים, וזה בסדר. אני נותן את זה בין השאר כי אני רוצה שאנשים שמעוניינים ידעו מה אפשרי. וגם כי יש קו של תובנה אחת, מהמצבים הברורים והיומיומיים ביותר, וכל הדרך לשחרור מוחלט, ואני רוצה למשוך את החוט הזה.

אז, מה שאני אדבר עליו הערב זה היחסים של ריכוז ותובנה. עכשיו, בד”כ, מה שאנחנו אולי שומעים על היחסים האלו, או הדבר הנפוץ שאנחנו שומעים זה שריכוז, סמאדהי, הרגעת התודעה הוא הכנה לתובנה. אז אתה מבלה זמן קצר או ארוך בהרגעת התודעה, ואתה לוקח את התודעה הזו, שהוא יותר בהיר ומרוכז, ומתחיל ליישם אותו למדיטציית תובנה. כלומר, מיישם אותו כך שהוא שם לב לכל מה שקורה בחייך, וחוויות שונות, ולהבין אותן. והריכוז והבהירות מאפשרות את התובנה. וזה לחלוטין נכון, וזה בסדר ואין עם זה בעיה. אבל יש, בעצם, הרבה יותר בריכוז מאושר רק זה. לא רק שהוא הכנה, אלא אפשר למצוא שתודעה רגועה, עם מידה של סמאדהי, הוא הקרקע הטובה ביותר לזעי התובנה להזרע. כמה מכם הייתם בריטריט. ויש תובנה לגבי קושי אישי, דפוס אישיות, או משהו פחות אישי, כמו ארעיות. וזה נראה כ”כ ברור: ‘הבנתי’! ואז הריטריט נגמר, והולכים הביתה, ומה קורה לתובנה? אנחנו מאבדים את הגישה אליה, והיא מאבדת את הכוח לשנות את חיינו, איכשהו. אחד דברים הנפלאים והחזקים בתרגול סמאדהי הוא שהוא מזין את הקרקע, כך שזרע התובנה יוכל לנבוט בישות באופן עמוק יותר, כך שתובנות יכולות ממש לשנות את הלב והחיים של מישהו. והתובנות האלו נשארות באופן שהוא נגיש עבורנו. בחלק מהיתרונות של הסמאדהי כבר נגעתי, אבל אני רוצה לחזור קצת.

ביטחון. דיברתי על זה מתישהו. לאט לאט, עם הסמאדהי, מתפתחת עבורנו תחושה של ביטחון בעצמנו, ביכולת שלנו להיות שמחים ולהרגיש היטב, ובטחון בתרגול שמגיע לאט. וזה חלק חשוב בתובנה. אני יודע שאני יכול להיות שמח, לא משנה מה. זה נותן לנו מינוף שמאפשר לנו להרפות ממה שזה לא מועיל להחזיק בו. זו נקובת משען ממנה אפשר לשחרר הרבה היאחזויות. באמת באמת חשוב. אמונה מגיעה, ואמרתי את זה אתמול. אמון בלימוד, בדרך, שהם אכן מוליכים לאן שהם אמורים להוליך. יש עסיסיות שמופיעה בתרגול, תחושה של רווחה. זה מאוד מזין למסע הזה, לדרך. לאורך זמן, עם תרגול סמאדהי, התודעה מאבדת את ההיקסמות שלה מפפנצ’ה, ההתמכרות ל-לסבך כל דבר ולבנות קושי ענק וסיבוכים סביב דברים. התועדה פחות ופחות מעוניינת בתהליך הזה. יותר שביעות רצון מגיעה, לאט לאט. וכל זה הם גם פנים של תובנה, בהיותה הדבר שמשחרר. ונגעתי בזה, אנחנו יותר חופשיים לחקור וויתור, עם כל ההשלכות שיש לזה על שינויי אקלים.

באה הבנה יותר ברורה לגבי הלימוד על אנטה, שנראה מאוד לא ברור לפעמים, זה נעשה ברור על ידי הסמאדהי, כי אנחנו מתחילים לחוות זמנים בהם העצמי הוא הרבה פחות ‘קיים’, הרב פחות בנוי וחזק, וזה משהו שאחזור אליו. התודעה נעשית יותר גמישה, ואנחנו יכולים להשתמש בו בהרבה דרכים יצירתיות, במיוחד במדיטציה. מדיטציית תובנה זו בעצם לא טכניקה אחת, אלא טווח שלם של גישות, והתודעה נעשית מסוגלת לגשת באופנים שונים ולתמרן, ושישתמשו בה באופנים שונים. וגם, לאט לאט, עם ההעמקה של הסמאדהי, משהו ביישות יותר פתוח כדי לשמוע על ‘הפסקות’, או ‘הפסקות של העולם’, או ‘ללכת מעבר לעולם’. זה יכול להשמע מוזר ומרוחק מאוד. אבל כשהסמאדהי שם אתה יותר כשיר לשמוע על זה. מה שאני רוצה לחקור הערב, בעיקר, זה מה שנגענו בו הבוקר. טבע התפיסה. יש משהו לגבי תפיסה וסמאדהי שהוא ממש מפתח, ומתוך זה אפשר להבין את האופן בו התודעה בונה בעיות. אנחנו בונים בעיות, ויתר על כן, יותר לעומק, אנחנו בונים הכל. כשהבודהא התעורר, הוא הפיק מין שיר קצר, שאומר משהו כמו: ‘בונה הבית, אני רואה אותך, קורת הגג שלך נופצה, והלבנים פוזרו’, או משהו כזה. הוא ראה דרך, באופן מלא, תהליך הבנייה הזה, וכך הוא תיאר את ההתעוררות הזו. כשאנחנו מבינים את זה, אפשר להניח את זה. אז יש קו אחד של תובנה, כמו שאמרתי, שהולך מהמצבים היומיומיים ביותר ועד להתעוררות. קו אחד. אז, אנחנו ביומנו, ומוצאים את עצמנו במצב רוח רע, או שאנחנו כאן, או בכל מקום אחר, ויש כאב גופני, עולה מכל סיבה שהיא. או שאנחנו תופסים משהו אחר, מוכר או לא, כ’הוא ממש טיפש’, או ‘הוא אדם נורא’. תופסים אותם איכשהו. שאלת דהרמה: ‘איך אני מרכיב (בונה) את התפיסה הזו?’. זו אחת משאלות הדהרמה העמוקות ביותר. איך אני בונה את הסבל הזה, ואת התפיסה הזו. אז יש לי כאב בגוף, ויש כמה שאלות דהרמה מאוד חשובות. הראשונה, בסיסית יותר: ‘האם אני מודע לזה?’ אני במצב רוח רע. האם אני יודע את זה, או שאני משעבד את עצמי ואחרים אליו. האם אני ער לזה, ופתוח לזה? שאלה שניה: איך אני מרכיב, או – איך התודעה מרכיבה, בונה ומתחזקת את זה? השאלה הזו, כשעוקבים אחריה, מובילה להתעוררות מלאה. זו השאלה עליה יש לענות. אז כשאנחנו פונים לסמאדהי, מתחילים לראות את זה. בתהליך של הסמאדהי מה שהתודעה עושה זה לא לבנות, או לבנות פחות בעיה. היא בונה פחות, באופן כללי. ויש בזה משהו אותנטי. כשאנחנו בונים משהו יש בזה משהו לא אותנטי. אנחנו בונים השקפה, תפיסה של אחר, תפיסה של עצמי, או תפיסה של מצב. זה לא אותנטי, ויש משהו מאוד אותנטי בלא-לבנות, לא להיות מעורב בזה. אז סמאת’ה, אפשר לומר, זה המעשה של לא-לבנות, או אי-המעשה של בנייה. אנחנו ביחסים עם שותף, חבר, צאצא, לא משנה. ואנחנו מפשלים במשהו. ולעתים כ”כ קרובות אתה נכנס לכזו תסבוכת עם האדם השני ועם עצמך, ואחרי זמן מה אתה חושב: ‘האם זה היה נחוץ, מה שקרה בינינו? האופן שבו ‘האצבעות שלי התעוותו’ שם? ‘האם זה בכלל היה אמיתי?’ האם יש לכם לפעמים את החוויה הזו? לפני כמה שנים מישהי בריטריט עבודה תיארה קושי, ואני לא זוכר מה זה היה, אבל היא חוותה הרבה קושי ועצבנות סביב זה. והיו גם פרקי זמן של רוגע. ואני הצעתי לה, פעם אחת, כשיש רוגע יחסי, למה לא לזרוק פנימה מחשבות על הקושי. להביא ולזרוק אגנים לבריכה הזו, ותראי מה קורה, ואולי תהיה בהירות, מתוך הרוגע, שתבוא כלפי הקושי. אבל מה שקרה הוא שהיא באה חזרה בראיון הבא ואמרה: ‘כשזרקתי את זה פנימה, לא קרה כלום!’. כלום לא קרה, זורקים את האבן, ואין אדוות, ובטח לא צונאמי. מה קורה כאן? האם יש משהו שלא נוכח במצב של סמאת’ה שהוא למעשה נחוץ כדי לבנות בעיה ועצבנות. אם אנחנו לא מרגישים את זה וחווים את זה בעצמנו זה יישאר תיאוריה, ואנחנו צריכים לחוות בעצמנו כדי לראות שיש בזה משהו. אנשים דיווחו בקבוצות שהם מתחילים לקבל תחושה שסמאת’ה זה לא הכחשה של הרגשות, היא המלטות ממשהו. אלא שהקושי הרגשי הזה, אני פשוט לא מזין אותו איכשהו עם תשומת הלב שלי, כשיש סמאת’ה. זו הבנה שונה של מה שקורה, ולוקח זמן עד שזה מגלה את עצמו. אז ככל שהסמאדהי מעמיק, התחושה של העצמי נעשית קלושה יותר. אנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו: זה מי שאני, וכך אני, וזה הסיפור שלי וכל זה. ככל שיש יותר סמאדהי, כל המבנה הזה נעשה פחות מוצק, כאילו הבית נעשה קטן יותר איכשהו. אנחנו לא כ”כ בונים את העצמי, את הגדרות העצמי, הסיפור והבעיה של העצמי לא נבנות כ”כ. זה משהו שקורה עם ההעמקה של הסמאדהי. וגם, העולם לא נבנה כ”כ. ישנה דהייה של מה שאנחנו יכולים לקרוא לו ‘עולם’, עולם פירושו עולם החוויה. כל מה שאנחנו רואים, עולם חיצוני ופנימי נעשה שקט יותר. העצמי והעולם מתחילים לדהות קצת. וזה פקטור יסודי של סמאדהי, למעשה, זו דרך אחת לתאר מה הוא סמאדהי. יש הרבה תובנה בזה, בכל מידה שבה זה קורה. קצת, הרבה, המון. מי אני, כשאני לא כרוך בסיפור? מי אני כשאני לא חושב? מי אני כש-אפילו הגוף התפוגג? כמובן שאני נוטה להזדהות עם גוף, מחשבות, תוכן מנטלי, ואז מי אני, כשכל זה שוכך? ואז זה חוזר, ואז שוקט שוב. מי האני האמיתי? השקט יותר או הרועש יותר? וגם, ואנשים נגעו בזה, כשאנחנו חותכים את הסיפור שלנו שמגדיר אותנו יכול להיות שם פחד. אנחנו מפוררים חלק ממה שמחזיק את תחושת הזהות והמציאות שלנו במקומה, ויכול להיות שם פחד. ואמרתי מתישהו, זה טעם נרכש. לומדים להרגיש בטוח בדהייה הזו, וזה הדרגתי. ואפשר ללכת בזה בקצב שאתם רוצים, ולהרגע לזה. אבל הפחד די נפוץ בתהליך הזה. אנחנו צריכים להבין את זה. סמאדהי מכיל הרבה יותר מאשר התחושה הנעימה והנינוחות שם. זה נפלא, ואני ממש מעודד את זה, אבל אנחנו צריכים להבין שם משהו שנוגע לתובנה. ואנחנו צריכים להבין את הקשר הזה. לפעמים העצמי גדול ורועש, כמו טרול רוגש; ולפעמים העצמי מאוד מזוקק ושקט, או נורמלי, ולפעמים בקושי שם, וכך גם העולם. אנחנו צריכים להבין את זה, ולהבין את תהליך הבנייה. ההתהוות המותנית. וזה כרוך בהבנה שלנו של סמאת’ה.

כשהבודהא דיבר את הג’אנה הוא השתמש במשפט שנשמע מוזר בהתחלה: ‘הישגים של התפיסה’. ובהתחלה זה נשמע מוזר, למה הוא לא קורה לזה: ‘יכולות של התודעה’, או ‘מצבים מעולים שאתה יכול להיכנס אליהם’, או משהו? היא מאוד מדויק. אלו הישגים של התפיסה. וזה משהו שאני רוצה לחקור בשיחה.   

אז אני אחזור קצת למה שאמרתי אתמוך על הג’אנות. הג’אנה הראשונה, אפילו התחושה הנוחה הזו, כשאתה מפזר אותה בכל הגוף… תחושת הגוף וחוויית הגוך הרגילה שלנו שהיא: הנה יש לי בהונות מוגדרים בבירור, והכל מוגדר בחדות יחסית,… הכל נעשה יותר פלואידי, פחות מוגדר. והגוף, החוויה של הגוף הופכת להיות החוויה הנעימה הזו. התפיסה של הגוף שלי נעשית תחושה נעימה. ועם העמקת הג’אנות – תפיסת הגוף היא של שמחה, הגוף נעשה שמחה, ואז הגוף נעשה שלווה, ואז הגוף נעשה דממה. אלו תפיסות יותר ויותר מעודנות של הגוף, וצריך לעשות די הרבה מזה כדי לראות שזה מה שקורה. זו לא דרך ראייה ברורה בהתחלה. זו אחת מההבלחות של הגאונות של הבודהא, לפעמים הוא מאפשר תובנה שונה באופן רדיקלי.

מאוד בקצרה, הג’אנה הרביעית היא לא סוף הסיפור, יש, למעשה, עוד ארבע. אתאר מאוד בקצרה. הג’אנה הרביעית, יש רק דממה, והגוף התפוגג בדממה הזו. תחושה מאוד מאוד מעודנת של גוף. וזה יכול להיעשות יותתר מעודן, עד שכל מה שנותר הוא חלל, ואין תחושה של סולידיות בשום מקום, כאן או שם. אפילו בעיניים פקוחות, לא תופסים סולידיות או צורה בשום מקום. זה נקרא ‘העולם של חלל אינסופי’. וזה ממה כל מה שיש, ואתה ספוג ומתפוגג לתוך החלל הזה. תחושה עצומה של חופש שם, ותחושה מאוד מיסטית של אחדות. זה מעמיק, שוב, ואתה עובר מעבר לחלל, וכל מה שיש זה תודעה מפולשת לכל דבר. חלק מזה נמצא ממש בקצה של מה שאנחנו יכולים לדמיין בלי הרבה נסיון מדיטטיבי. אין דבר מלבד תודעה. רק יודעת, יודעת. חוויה יפה ומיסטית להדהים. ואפילו זה מעמיק, והתודעה דוהה, ויש רק תחושה של ‘שום דבר’; זה העולם של ‘שום דבר’, ואתה רק לגמרי מלא ומפוגג לכלום. יש רק כלום. וזו השביעית, ואפשר ללכת מעבר לזה, ולעבור לעולם של ‘בין תפיסה לאי תפיסה’, וזה ממש בקצה השפה. כשאין כלום, התודעה עדיין תופסת תחושה של ‘כלום’. זה מאוד מעודן ומזוקק. אין אפילו תחושה של ‘תופס’, תנועות של תודעה או פקטורים של תודעה, או משהו כזה. ואז הולכים ממש לקצה התפיסה, והתודעה לא עושה משהו או כלום שם, וזה רק הדבר המעודן ביותר, ואתה מוכה בחוסר יכולתו של התודעה לדעת: ‘האם זו תפיסה, האם זו לא תפיסה?’ מזוקק מאוד. בגא’נה הרביעית יש תושה מיסטית של אחדות. כל הפיזיות של הקיום נחווית כדבר אחד, ורואים את זה בצורה מאוד אמתית. בג’אנה השישית, הכל הוא ‘תודעה אחת’. אז כל זה, כל הדברים, הם פשוט משחק של תודעה אחת, וזו נעשית תפיסה מאוד מוחשית ואמתית. כל אלו, אם מתרגלים אותן, הן מאוד מתמירות, בטווח הארוך.

עכשיו כל הסמאדהי, ג’אנה או לא, מכיל שחרור (release) והקלה (relief). אז כשאנחנו בסמאדהי אנחנו משוחררים ממשהו, ויש הקלה מהשחרור הזה. יש הקלה בוויתור על הסיפור, בוויתור על העצבנות, בוויתור על המכשולים. כשמוותרים לגמרי על המכשולים, וזו גם הג’אנה הראשונה; שהבודהא דיבר עליהן, על הג’אנות, כמצב של שחרור והקלה. אבל גם סמדהי שהוא לא ג’אנה, יש פה ספקטרום של שחרור והקלה. ועם זה, תחושה של חופש. וזה לא משהו שקולטים אותו בהתחלה, אבל נסו, אפילו כאן בריטריט, כשיש מצב רגוע, תראו – האם אין שם מצב מסויים של שחרור שם? יש בזה שחרור ממשהו, והקלה ממשהו. אם אנחנו מדברים על ג’אנות, בכל מצב משהו דוהה מן המודעות. המכשולים דוהים ראשונים, ובשניה – מחשבה, בשלישית –  החדווה דוהה, ולפני כן, עוד לפני הג’אנות, הסיפור ועצבנות רגשית מתחילות לדהות. יש רצף עדין של דהייה של דברים. כשאתה מגיע, נאמר, לג’אנה החמישית, של מרחב אינסופי, מה שדוהה הוא החומריות, מוצקות, צורה. וממשיכים, וב’כלום’, למשל, ה’דבריות’ של דברים נעלמת מן החוויה. ואתה לא עוד תופס דברים, אתה כבר לא בעולם של דברים, זה נעלם. שזה נפלא. אבל יש  בזה גם תובנה. ושוב, ראו את כל זה כרצף. אני מדבר על זה ברמת הג’אנות, אבל זה פועל ממש ברמה היומיומית. יש תובנה כאן, ויש חופש שקורה לאחר מכן, עם הזמן, מהתובנה הזו. מתחילים לראות, בריטריט כזה או ארוך יותר: מכשולים, והם הולכים ויש רוגע. ושוב מכשולים. הולכים, ויש רוגע. ולומדים, לאורך זמן, שהם לא כ”כ אמינים, כ”כ אמתיים כמו שהם נראים. תחושה שהרג השלילי, הכאב בגוף, אפילו, לא חייב להיות שם. מישהו נכנס ליוצא מרגש שלילי, או מכשול או כאב גופני, ותובנה מתחילה ליפול: שזה לא חייב להיות שם. זה לא נתון. זו לא מציאות בלתי תלויה. אפשר לקבל תחושה לגבי איך התודעה יוצרת את זה, איך התודעה מפברקת קשיים רגשיים, מכשולים, אפילו כאב בגופני. איך התודעה מפברקת מוצקות, ‘דבריות’ וכל זה. כל זה מפוברק. זה נשמע הגיוני?

יש גם, עם סמאת’ה, ואולי שמתם לב לזה כבר, ובטח אחרי שנכנסים לג’אנה, ישנן חוויות עולם שהן מעין מצב שאחרי הג’אנה. אם ניקח את השלווה של הג’אנה השלישית, או פשוט רוגע שאתם בו עכשיו, נכנסים למצב הזה, ויוצאים להליכה או משהו, וזה נראה כאילו השלווה מרווה את הקיום. כאילו המציאות של הקיום היא שלווה. זה רוחץ הכל, הכל מדבר שלווה. נכנסים ויוצאים מזה, שוב ושוב, ובנקודה מסוימת, התחושות שלנו לגבי המציאות מתחילות להיות מוטלות בספק. איך העולם הוא? האם הוא שלווה, או לא? מהי המציאות כאן? מתחילים לקבל תחושה… ובאופן דומה ואולי יותר מעודן, למשל, עם החלל. תופסים תחושה של מוצקות ואז לא תופסים תחושה של מוצקות ושוב ושוב, עד כדי כך שהאמת של המוצקות של דברים ממש מתחילה להיות מעורערת. התפיסה הזו מושמת בסימן שאלה. אנחנו אומרים, בשפת דהרמה, שתפיסה היא ריקה. היא לא דבר אמיתי, זה ריק. אני תופס מוצקות, וכמובן שברמה אחת זה אמיתי, אבל ברמה אחרת זה משהו שהתודעה עושה לחוויה. זה לוקח זמן. זה לוקח הרבה סמאדהי ותרגולים אחרים, ולהכנס ולצאת. וזה קו אחד של תובנה שאני משקף מכיוונים שונים. מהיומיומי ועד לעמוק ביותר, קו אחד. לוקח זמן לספוג את זה ולהבין את המשמעותיות. בהתחלה זה… אוקיי, אני יכול סוג של לראות את זה קצת, אוקיי. יש אנשים שלא רואים שזה ממש עניין חשוב. וזה לוקח זמן להבין שיש לזה משמעות עצומה.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

רוב ברבאה: שימוש בתובנה כדי להעמיק את האהבה: שלושת המאפיינים בתרגולי המטא והחמלה

זהו תרגום לחלק השני (מתוך שנים) של שיחה שרוב ברבאה נתן באמצע ריטריט של חודש שנקרא: Lovingkindness And Compassion As A Path To Awakening, וניתן ב2008 יחד עם קת’רין מקגי וג’ון פיקוק.

אמרתי בשיחה לפני זמן מה, שבתרגולי החמלה והמטא, יכולה לעלות תחושה של התמזגות. אני והאדם השני מתמזגים לאחד, או תחושה של אחדות שנפתחת. זה יכול להיות שם לפעמים, לאנשים מסויימים. כשאנחנו מדברים על אנטה, וג’ון דיבר על זה, זה לא אותו דבר כמו אחדות. זה משהו קצת אחר, אבל האחדות היא חשובה כשהיא באה. אז אני רוצה להציב את זה במסדרת של שלושת המאפיינים. אולי מוכר לחלקכם. שלושת המאפיינים של החוויה, של תופעה, שהבודהא דיבר עליה. אניצ’ה, ארעיות, הטבע המשתנה של כל מה שעולה, ודועך. כל הדברים הם ארעיים. דוקהא, שפירושה חוסר סיפוק. כל הדברים לא מסוכלים להביא סיפוק ארוך טווח. הם לא מספקים באופן אולטימטיבי. והאחרון – אנטה. לא-עצמי, לא שייכים לי. לא שלי, לא אני. כשאנחנו שומעים את זה, זה יכול להשמע קצת קודר. דברים ארעיים, לא מספקים, ואין אני או משהו. ואוי ואבוי, הבודהיסטים האלו. הם לא אמורים להיות קודרים. למרבה הצער יש זרם של הלימוד, שנמשך כ2000 שנה, והוא מאוד חי ובועט היום, שאומר – זה קודר, וככל שאתה נעשה יותר מבואס מזה – יותר טוב. שאם אתה חושב על ארעיות, ואי-מספיקות, ומרגיש שזה נורא – אז אתה ממש במסלול הנכון. אני חולק עליהם באופן די מוחלט, ואני לא חושב שכך הבודהא דיבר על זה או התכוון לזה. אלו דרכי ראייה, שבהסתכלות, אמורות להביא תחושה של חירות ואהבה. תרגולים, דרכי ראייה, עדשות דרכן אפשר לראות את החוויה ברגע, שמביאות חופש ואהבה. ואם לא, אז צריך לשחק עם זה, עד שלומדים לעבוד איתם באופםן שמביא חופש ואהבה. אז, למרבה הצער, יש כמה וכמה קווים במסורת שחושבים שדיכאון קיומי, או פחד, או התבאסות ומיאוס הם רצויים. אני לא אזכיר שמות, כל זמן שההקלטה עובדת. וזה גם לא רק עניין תרבותי, זה חוזר לחלק מהפרשנים המוקדמים, כ500 שנה אחרי שהבודהא מת, וכנראה היה בסביבה לפני כן. זו רק מסגרת לאפשרויות שאני אתן, שיכולות להיות מעניינות עבורכם או לא. אבל אני גם רוצה לשים שם את האפשרות לגבי – כמה עמוק התרגולם של חמלה ומטא יכולים ללכת. יש עומק מדהים ועדינות שיכולות לבוא לתרגול הזה. אפשר להכנס ולמצוא שם תובנות מופלאות. לחלק זה ממש יתאים, ויתאים לתרגול הקודם שלהם, לחלק פחות. אבל אני רוצה לפתוח את זה כאפשרות.

הראשון הוא אניצ’ה, ארעיות. ברמה אחת, מה שהבודהא התכוון זה לזכור את המוות. לזכור את המוות, ואת היות החיים בלתי-צפויים. כך שאנחנו יכולים לעשות את תרגול המטא, ולכוון לאדם אחר, ולהחזיק ברקע התודעה הרהור קליל על עובדת מותם. הם ימותו, כמו כולנו, הם ימותו. ואני מזכיר, זה צריך להביא שמחה וקלילות. אז אם מביאים את זה, וזה מביא פחד, או מורבידיות, או שיתוק, עזבו את זה. אבל אולי תמצאו שלתת את המטא למיטיב, או לכל אדם אחר, ולהרהר: ‘הם מושאים למוות’, כנראה שהם לא יודעים מתי הם הולכים למות. לא רק מוות, אלא הם גם נתונים לכל הטווח של כל מה שאניצ’ה אומרת. אי ביטחון. שינוי. שהחיים שלנו כוללים כמות אדירה של אי ביטחון ושינוי. זה המרקם של הקיום שלנו. והם, כמותנו, נתונים לזה. אז להחזיק בעדינות את התחושה של אניצ’ה שהם ארעיים לה, כשעושים את המטא. זה יכול להתחיל את המטא כשהיא חסומה, או להעמיק אותה, אם היא כבר שם.

רק האפיק הזה של מוות, וזה קצת יותר מעודן, ואולי טיפה יותר מאתגר לאנשים, אולי. לתרגל – ללמוד לראות את הרגע הזה, בהקשר של המוות. אסביר. קוסמולוגיה אומרת שהיקום הוא בן 30.7 מיליארד שנים. די זקן. והוא יחזיק בערך אותו זמן, למרות שיש יותר חוסר ביטחון שם. או שהוא יקרוס אחרי אותו זמן, או ימשיך. טווחי זמן עצומים. חיינו, בתוך זה, נמשכים, מה 80 שנה? אם אנחנו בני מזל. ואפשר לשחק עם זה, ולראות את החיים שלנו כחלקיק קטן בנרחבות הזמן והמרחב. ואם אפשרי, להביא את זה לרגע. אז עכשיו, ברגע, יש רגע של חוויה. צורה, צבע, שמיעה, רגע של תפיסה. ולשים את הרגע הזה בנרחבות האדירה של הזמן הזה. אנחנו לא יודעים מה היה לפני חיינו, מה יהיה אחרי מותנו, ולא משנה מה התיאוריות, כולל הבודהיסטית, אומרות, הרגע הזה הוא חלקיק בתוך בלתי-נודע אינסופי. הרגע הזה, בתוך מוות ונרחבות. וזה יכול לפתוח לא פחד, אלא עוד אהבה. משהו לשחק איתו.

מה שיותר נפוץ, כשמדברים על תרגול ארעיות, זה לנסות ולראות, ברגע, תנועה, מרגע לרגע, ארעיות. כל רגע יש משהו חדש. ראייה, שמיעה, מחשבה. ואנחנו יכולים להתקרב לזה, ומרגע לרגע לראות תופעות עולות וחולפות די במהירות. עכשיו, גישה אחת בתוך זה, של להביא את דרכי הראייה המשחררות בהקשר של מטא – אפשר לעשות מטא, ולפתוח את התודעה מעט יותר, לארעיות הזו. וכל מה שאפשר לראות זה שינוי, רגע של זה ושל זה, ואי אפשר למצוא בזה שום דבר שהוא ‘עצמי’. כך אניצ’ה מדלה אנטה. תחושת העצמי הנורמלית היא שהוא קבוע, סולידי ומקובע, איכשהו. אני מי שהייתי לפני עשור, לפני עשרים שנה, ואני אמרשיך להיות מי שאני גם עוד עשר או עשרים שנה, אם אחיה. יש לנו תחושה של עצמי קבוע, סולידי, נמשך. אבל כשאני מביט מקרוב: שינוי, שינוי, שינוי. וכשאני מביט מקרוב, אין מי שנמצא שם. ואז עולה שאלה: ‘מי אני? מה אני?’ כשאני רואה את ארעיות הרגע הזה, תחושת העצמי יכולה להיעשות גמישה הרבה יותר, סולידית הרבה פחות. אני רואה רק רגעי שינוי, לא מוצא עצמי מוצק. ויש אפשרות, בהקשר של המטא, להפתח כך, ומה שקורה זה לא פחד וחרדה, אלא זה מעמיק או פותח את האהבה.

ואפשר לראות על אדם אחר: ‘אין מה לראות שם שהוא קבוע’. וזה מתחיל להיות קצת מוזר, כי אנחנו חושבים על אהבה בין עצמי לאחר, אבל כשמתקרבים לתחושה של העצמי יש פחות ופחות מוצקות, פחות ופחות עצמי. וברגע הזה, במקום שהאהבה תתפורר, כי ‘מי נותן אהבה למי?’ – ההיפך קורה, ויש העמקה של האהבה. פחות עצמי, פחות אחר, ואיכשהו – העמקה של איכות האהבה. יכולה להיות. אני צובע פה הרבה אפשרויות, מאוד מהר.

אחת אחרונה, עם הארעיות, והיא די מעודנת, וממשיכה את מה שאמרתי. אם אני מביט בחוויה שלי בתרגול ויפאסנה או מטא, ואני פותח קצת את התודע,ה ורואה שינוי, שינוי, שינוי. אין שום דבר שלא משתנה. מה אני מוצא? כשאני מחפש את עצמי, כל מה שאני יכול למצוא אלו תפיסות. זה כל מה שאני יכול לתפוס. שטיח. מיקרופון. ג’ולי. אדם. צליל. גוף. רגש. כל מה שאני מוצא בחוויה שלי זה רצף של תפיסות. אין בפנים כלו שאינו תפיסה. זה לא אפשרי שיהיה משהו שהוא לא תפיסה. תפיסה צריכה את העולם. כדי לתפוס את השטיח צריך להיות שטיח. כל מה שאני מוצא כשאני מחפש את עצמי אלו תפיסות, והן אינן נפרדות מהעולם. אנחנו נוטים לחשוב על העצמי כמשהו נפרד, אבל כשאני מסתכל אני רואה רק תפיסות, והן בלתי נפרדות מהעולם. זה לא קל להבנה או לעבודה. אבל הראייה הזו היא דרך בה ארעיות יכולה להוליך לראייה של ריקות. אני לא יכול למצוא עצמי נפרד. ואני לא יכול למצוא נותן של האהבה, או מקבל שלה, ובזה – זה מעמיק את האהבה.

אלו היו ארבע אפשרויות בכיוון של ארעיות. זה בופה, ואפשר לבחור. חלק מזה ימשוך את תשומת הלב שלכם, ואולי לא יהיה נכון לחקור את זה בריטריט הזה. אולי בזמן אחר, אבל טוב לדעת מה אפשרי.

דוקהא

מאפיין שני, דוקהא, אי סיפוק.

אם נתחיל פשוט: סבל הוא חלק מהחיים. הוא מגיע לחיים של כל אחד, בכל מיני אופנים, בכל מיני דרכים. עובדת קיום. האמת הראשונה. טווח שלם ומגוון שלם. אז לפעמים אתה עושה את המטא או החמלה, ולהכניס את ההרהור: אנחנו כולנו באותה סירה. הגוף הזה חווה סבל, כאב, אי נוחות, מחלה לעתים, יחווה מוות. ולהרהר, כרקע – אנחנו באותה סירה, חולקים את המפגשים האלו עם סבל. פוגשים סבל בהרבה דרכים. דרך נסיבות של יחסים, חוויות פנימיות של תודעה ושל גוף, להכניס את זה כדי להזריק חיים לתרגול.

אם, בריטריט הזה או אחר, תניחו את תשומת הלב באזור הלב, בקלילות, ושימו לב איך זה נפתח ונסגר. התחושה האנרגטית או הקצת-גופנית של מרכז הלב נפתח ונסדר. והוא ייפתח ויסגר הרבה פעמים ביום, אינסוף בחיים. אם יש תשומת לב עדינה לזה אפשר לראות שכשיש היאחזות – נחשו מה? סגור. אין כניסה. כשאנחנו משחררים סבל, מרכז הלב נפתח, ואפשר ממש להרגיש את זה. מרכז הלב נפתח ונסגר. אולי זה לא דרמטי. לא בהכרח יש הבדלים קולוסאליים, אלא תנועות קטנות. ושימו לב ליחסים עם היאחזות. למה הבודהא חפר על היאחזות? היאחזות מביאה סבל, סוגרת את הלב. ושחרור שלו מקל, ומביא אהבה. ואנחנו יכולים לראות את זה בבהירות מוחלטת, ואין ויכוח. אנחנו מרגישים את זה בלב ובגוף. החדשות הטובות הן, חלקית, שאנחנו יכולים ללמוד להיעשות רגישים לתנועה הזו. לשים לב להיאחזות – ובזה אני מתכוון לגחות את מה שאחנו לא אוהבים, להזדהות יתר על המידה עם דברים, לנסות להחזיק בדברים, לאחוז, כל זה זה היאחזות, ואנחנו יכולים להתחיל להרגיש את זה ואת היחסים עם הלב. וכשאנחנו משחררים את ההיאחזות, הלב נפתח, ואהבה באה. ואנחנו יכולים לפתח, לאורך זמן, וזה תהליך מדורג, אנחנו יכולים לפתח את האפשרות להיעשות רגישים לנוכחות שלו. לפעמים זה ממש ברור, ואנחנו נאחזים ברגלו של מישהו ומתחננים שלא יעזוב אותנו. ‘אם תלך אני אקפוץ מהחלון’. אוקיי, ברור שיש היאחזות. אבל הוא נע על ספקטרום, והוא יכול להיות מאוד מאוד מעודן. ואנחנו יכולים לפתח את הרגישות של המודעות, ולהיעשות מאוד רגישים למתי היאחזות נמצאת שם. למה אנחנו רוצים, בין השאר, לפתח את הרגישות לגוף? כי ברגישות לשדה התחושה הזה, כשאנחנו מפתח את זה, ושומר על הרגישות והמודעות שם, תחושת הגוף הזו תשקף לי, תיתן לי אינדיקציה לנוכחות של היאחזות – החזקה, דחיפה, הזדהות – משום שסוג כזה או אחר של כיווץ ומתח ייכנס לחוויה הגופנית, גם אם הוא מאוד מעודן. בבטן, בכתפיים, בגב. מאוד מאוד מעודן – בכל חוויית הגוף. וזה אינדיקטור להיאחזות. וחדשות אפילו יותר טובות – אנחנו לא יודעים במה אנחנו נאחזים, אבל שחרור של התחושה הגופנית משחרר את ההיחזות ופותח את הלב. אז דרך אחת של תרגול, וזו עוד אחת האפשרויות, עושים את תרגול החמלה והמטא, ולהשתמש בתחושת הגוף כדי לשים לב: ‘האם יש היאחזות כרגע?’ ואם כן, האם אני יכול להרגיע אותה, להרגיע את הגוף, את ההיאחזות, ולראות מה קורה לאהבה? זה יכול להניע את המטא, או להעמיק אותה. ואפשר להשאר עם כל אחת מהאפשרויות האלו, ולתת למטא להעמיק איתן. אז היאחזות – דחיפה של מה שאנחנו לא אוהבים, כפי שאמרתי באותו יום, זה בונה את תחושת העצמי. תחושת העצמי בנויה על היאחזות, והיאחזות – על תחושת עצמי. יותר תחושת עצמי – יותר תחושת אחר, ויותר הפרדה. יותר הפרדה – פחות אהבה. רואים איך זה מתאים יחד, ולמה הבודהא דיבר על זה כ”כ הרבה. אז יש אניצ’ה, דוקהא.

אנטה

האחרון זה אנטה. הלימוד של לא-עצמי. זה ממש חשוב להבין שאנחנו, בלימוד דהרמה, לא מנסים לפוצץ, למחוק, להעלים, או אפילו לפוגג את העצמי או למזג אותו עם יישות קוסמית כלשהי. באותו יום הזכרתי אחדות, לפעמים יכולה להיות תחושה של היישות מתמזגת ונפתחת ומתאחדת עם משהו בתחושת אחדות. זה נפלא, יקר, ומאוד מועיל. אבל קצת שונה מאנטה. זה מאוד חשוב, כשזה קורה להפתח לזה, ולתת לזה לגעת בך. ואנטה זה שונה, ולא לשם אנחנו הולכים בתרגול הזה. באנטה אנחנו רוצים להבין משהו על טסע העצמי באופן שמביא חופש. אנחנו רוצים להבין משהו על מהו העצמי ואיך הוא, באופן שמביא חופש. נחזור לפחד. פחד מבוסס על תחושת עצמי. בלי אמונה בעצמי אין פחד, ממש, הפחד נבנה סביב העצמי, שם השורש שלו. אם אנחנו מתקרבים לעצמי, אנחנו מתחילים להבין שאין פה משהו שבאמת קיים שאפשר להגן עליו. ולכן פחד מתנקז מחיינו במובנים מאוד עמוקים. אז, אנחנו רוצים להבין משהו על העצמי, וזה לא קל להבין את העניין של הזה של אנטה. אף פעם לא פגשתי מישהו שמבין את זה מהר, וגם אם אינטלקטואלית זה נתפס מהר, לוקח הרבה זמן עד שהלב סופג את זה. זה מתעתע, כלימוד. אנחנו שומעים את זה, ו’סוג של’ מבינים, ואנחנו רוצים להבין את זה ונעשים מתוסכלים. לפעמים תופסים את זה באופן לא נכון.

יש סיפור מהמסורת היהודית. זה יום, כיפור, היום הקדוש ביותר בשנה. יום הכפרה, ואתה חושף את עצמך בפני האל ועושה חשבון על כל האופנים בהם לא עמדת בציפיותיך שלך ובבקשותיו. אז יש אווירה קדושה ורצינית בבית הכנסת, והרבי יורד על בירכיו, מכה על חזהו: ‘אני כלום, אני כלום, אני כלום’. זמן קצר לאחר מכן, החזן, על בירכיו: ‘אני כלום, אני כלום, אני כלום’. ואחריהם, השרת: ‘אני כלום, אני כלום’. והחזן פונה לרבי ואומר לו בזלזול: ‘תראה מי חושב שהוא כלום!’.

אז יש דרך בה אנחנו יכולים לעשות יותר עצמי מהעניין הזה, אם אנחנו תופסים את זה לא נכון. הבודהא, בד”כ רוצה שנבין משהו על העצמי שמשחרר, אבל הדרך הנפוצה שהוא ניגש לזה היא – האם זה אפשרי לתרגל דרך ראייה, שאנחנו רגילים אליה, ואיתה בא חופש ואהבה. חלקכם תכירו את האופנים האלו ממדיטציית תובנה, עבור חלקכם חדש. מהי הדרך, בהקשר של אנטה, לתרגל את דרך הראייה? להתייחס לחוויה שלנו כ’לא אני, לא שלי, לא עצמי’. אז הכרה רגילה – משהו מגיע לחוויה, מחשבה, תחושה, ואנחנו מתייחסים אליה, בלי לחשוב או לעשות את זה במודע, כ’אני’: אני הרגש הזה, זה מי שאני; או זה שלי: ‘המחשבה הזו שייכת לי, תחושת הגוף הזו היא שלי’. אני מזדהה או חש בעלתו על הדבר. וזה קורה 99.9 אחוזים של חיי הערות והחלימה שלנו. הרגל של הזדהות עם החוויה שלנו. אפשר לזהות את זה כלפי חמשת המצרפים שג’ון דיבר עליהם. גוף; טון תחושתי של נעים/לא נעים/ניטראלי; התפיסות שלנו; כל הטווח של צורות מנטליות, מחשבות, רגשות, והמודעות עצמה. לעתים באופן מכוון, לערוב לא, אנחנו חשים: זה אני, זה שלי. והבודהא אמר: האם אפשר לתרגל את זה, ברגע, כ’לא אני, לא שלי’. ץחושה באה, ופשוט קורית, מחשבה – פשוט קורית. לומדים להביט על החוויה דרך עדשה, במקום של ‘אני ושלי’, ‘זה רק קורה, לא אני, לא שלי’. וזה תרגול. ושוב, מה קורה? אולי נראה פרדוקסלי, אבל חופש ואהבה משתחררות בדרך ההתייחסות הזו. זו אפשרות מאוד אמתית לתרגול. לאלו עם החוויה או שיש את דרך התרגול הזו כבר – אפשר להפוך את זה לתרגול ברקע של המטא. לפתוח את המודעות, ולהתייחס לדברים כך, ולתווך החוויה מגיעה יותר אהבה.

אחד האזורים בהם אנחנו נכבלים הוא שיפוט עצמי. משהו עולה עבורנו, או תרגול מרגיש קשה, או אנחנו עושים מטא, ויש רוגז, עצבנות או מחשבות טורדניות. ואנחנו שופטים את זה. אנחנו שופטים את עצמנו, ומודדים את עצמנו: ‘איך התרגול שלי, ואיך אני?’. מאוד רגיל. המדידה הזו, השיפוט הזה, זה חלק ממה שהעצמי עושה. הדרך בה העצמי בונה את עצמו זה דרך מדידה, השוואה והערכה. זה יהיה חלק מהחוויה. השאלה היא – איך אני יכול להתייחס לזה בדרך המועילה ביותר? וזה נושא אחר שלם, אבל, טוב, אחת הדרכים היא להמשיך לעשות את המטא, בידיעה שיש לנו את הנטייה הזו, למדוד ולהשוות – זה לוקח את האנרגיה מהנטיה הזו, ומזין את המטא. אבל גם, לפעמים, לראות שהמחשבות האלו שאנחנו שופטים, עולות משום מקום. הן פשוט עולות, אבל הן לא אני או שלי, אנחנו לוקחים אותן ככאלה. הן מופיעות משום מקום, כמו כוכב נופל, ונעלמות. ככל שאחנו רואים כך יותר, פחות הזדהות, ואנחנו פחות מודדים את עצמנו, משווים ובודקים את עצמנו. זה ממש תרגול שאנחנו יכולים לטפח.

ואפשר לעשות את העניין הזה של אי בעלות על המצרפים עם אדם אחר. מכוונים מטא לאדם אחר, ו: ‘הגוף הזה לא שייך להם. התחושות; המחשבות. אלו דברים ללא בעלים. אלו רק דברים שקורסים, שעולים. ושוב, יש תחושה – אין הרבה נותן ומקבל של אהבה, ואהבה מעמיקה.

בבקשה, קחו מה שמועיל, זה חשוב שתקחו מה שמרגיש מועיל, ולהרפות מכל השאר. אני נותן הרבה, כי אנשים הם שונים, ויש להם העדפות שונות ונטיות שונות. קחו דבר אחד או שניים, ותניחו לשאר. חשוב שתמצאו דרכים לתרגל באופן שמרגיש חי ורענן עבורכם.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

רוב ברבאה: תובנה בתרגולי מטא וחמלה; עבודה עם פחד

זהו תרגום לחלק הראשון (מתוך שנים) של שיחה שרוב ברבאה נתן במחציתו של ריטריט של חודש שנקרא: Lovingkindness And Compassion As A Path To Awakening, וניתן ב2008 יחד עם קת’רין מקגי וג’ון פיקוק.

תובנה בתרגולי מטא וחמלה: עבודה עם פחד

אנחנו יכולים לפתח ולהרחיב את היכולת של הלב לטוב לב. ועלינו לשאול: מה עוזר לתהליך הזה? איך ההתרחבות הזו קורית? איך הלב גדל ביכולתו לטוב לב? ולשאול: מה חוסם, מרעיב, או נתקע בדרך של זה?

במובן רחב, רק החזרה של המשפטים. המדיטציה, ובמקומות אחרים – אמון בהתניה מחדש של הלב והתודעה. מאוד משמעותי. שוב ושוב אנחנו מאמנים מחדש את הכוונות בלב ובתודעה. ולפעמים, הסמאדהי, או כשהסמאדהי שם, זו דרך בה היכולת של הלב גדלה. מהתחלה.

יש הרבה דרכים בהן זה קורה, על הכרית ולא על הכרית. ומה שקורה מחוץ לכרית חשוב כמו עליה. בתוך המדיטציה הפורמלית, לפעמים זה מרגיש ש’הולך טוב’, ויש סמאדהי. נפלא. והדגשנו את זה, את הנושא של להשען לכיוון זה. בגלל זה אנחנו מדברים על הגוף, הרגישות של הגוף. לזרוק מילה או משפט, וזה מהדהד בגוף. ‘שלווה’, ומהדהד שלווה, חמימות, נינוחות. ולגשת לזה, ולהרגיש את זה, את הרווחה העדינה והלא-מדהימה שם. הקשר עם התחושות האלו בגוף עוזרת לסמאדהי, לאיחוד, ללכת עמוק יותר. ובכך – המטא נכנסת לתאים, באופן עמוק, והופכת להרגל ליישות, לתודעה, דרך הגוף ודרך הסמאדהי. וגם, לפעמים זה לא מרגיש שהולך טוב. אין תחושה, או יש אוורסיביות, או פחד, או אי נחת. וזה בסדר גם. וכמו שאמרנו בהתחלה – ממשיכים לזרוע זרעים עם המשפטים, של כוונות. לא לקפוץ ולשפוט את התרגול כהולך טוב או לא. יותר מידי קורה ‘מתחת לרדאר’, בחשיכה של מה שלא נודע, ואנחנו צריכים אמון בזה וביטחון בתהליך. אני לא זוכר אם אמרתי את זה כאן, אבל בשחקלאי או גנן זורע, ההזנה של הזרע קורית מתחת לאדמה, במחשכים, בלתי ניראית. וכך זה גם עם תרגול המטא. הרבה קורה שאין לנו גישה אליו. לבטוח בזה. אז המטא מתרחבת דרך הסמאדהי, וגם האמון הסבלני בטיפוח הזרעים.

מה שאני רוצה להכנס אליו היום זה היחסים בין תובנה וההעמקה של אהבה וחמלה. אז, בריטריט הזה, מה שאנחנו מדברים עליו, התחלנו וזה יתגבר, זו הדרך בה התרגולים של אהבה וחמלה מביאים תובנה, כחלק ממה שהם מביאים. תובנה משחררת. זו לא הדרך הרגילה בה אהבה וחמלה מובנות, אבל זה שם. כשאנחנו מטפחים אותן, תובנה יכולה לבוא. ישנה האפשרות. אבל היום – אני אדבר על הכיוון ההפוך. איך תובנה יכולה להזין מטא וחמלה. אז דיברתי על הזנה שלהן דרך המשפטים והזריעה של כוונות, הסמאדהי, ועכשיו – איך תובנה עושה זאת.

לפעמים אנחנו יכולים לעשות את התרגול הזה, ולהרגיש כאילו אנחנו יוצרים את המטא. יושבים, נושפים ושואפים, דוחקים ולוחצים. זה מרגיש מפוברק, עשוי, וזה אכן כך, ברמה מסויימת. לעתים אנחנו יכולים לשאול את עצמנו: ‘האם אהבה היא משהו שאנחנו יוצרים?’ (ובמובן מסויים, התשובה היא כן) או, שאולי, אהבה וחמלה הן המצב הטבעי והביטוי של הלב והתודעה כאשר הן לא כבולות, ממוסכות על ידי היאחזות ותעתוע. או ש, בעצם, אנחנו חושפים אהבה, חמלה. אז זו שאלה מעניינת. מה קורה פה? האם אנחנו יוצרים או חושפים אותה, מאפשרים. כשאנחנו מדברים על מדיטציית תובנה זו שאלה טוב לשאול: ‘מה זה אומר? מה זו מדיטציית תובנה?’. תובנה היא הבנה, אינטלקטואלית או אינטואיטיבית, שמשחררת היאחזות, ובכך – משחררת סבל. אז הסמן של תובנה הוא שחרור מסבל. כך אתה יודע שזו תובנה. סבל נעלם, או פוחת במידה כזו או אחרת, בגלל צורה של ראייה או הבנה. תובנה מתירה היכבלות, משיכה ודחיפה, הזדהות, כל צורה של היאחזות. ומשום כך – סבל משתחרר. כשהבודהא דיבר על מדיטציית תובנה, יש כל מיני דרכים לפרש את זה. דרך אחת תהיה שזה רק סוג של לשבת שם, לצפות במה שקורה, ולנסות לא לעשות הרבה, ובתקוות, מזה – צצה תובנה. שזה תקף לגמרי, במידה מסויימת, אבל אנחנו יכולים לצפות בנשימה, פנימה החוצה, ומקווים שמתוך זה משבו יפרוץ ליישות. או לשבת, לא לעשות כלום, ולקוות שמתוך אי העשייה תובנה תיוולד. יש בזה משהו, בהחלט. ואני שם את זה באופן לא-אטרקטיבי, אבל זו בעצם גישה יפה לתרגול. לעתים קרובות הבודהא מציעה גישה אחרת: האם אנחנו יכולים לתרגל דרכי ראייה והסתכלות על החוויה, ברגע, לתרגל דרכי ראייה שמביאות שחרור ומתירות היאחזות. בד”כ אנחנו מסתכלים בעולם באופן שמביא סבל. זה מה שאנחנו עושים כל הזמן. והוא אומר – האם אפשר להסתכל באופן אחר, שמביא שחרור? שחרור מהיאחזות מביא שחרור מסבל, וזה מביא אהבה. אני מדבר בכלליות, ואז אפרט. תרגול של דרכי ראייה והסתכלות שמביאות חופש, שחרור ואהבה. ומה שאני רוצה להכנס אליו היום זה: האם זה אפשרי, רק אפשרות, להכניס חלק מדרכי הראייה האלו, חלק מהתרגולים הללו, לתוך תרגול המטא, כך שיש לנו עידון של תרגול המטא והחמלה. אני אסביר.

עבודה עם פחד בתרגול חמלה ומטא

במובן מסויים, אני רוצה להתחיל במעקף, אבל זה תמיד נראה רלוונטי בריטריט הזה, אז אני אעשה זאת שוב. ואני אדבר קצת על פחד. אז. פחד, למעשה, בוא דוגמה להיאחזות או דחייה, זה בעצם זן של דחייה, שחוסם אהבה. ולחקור את זה בחיינו. האם זה המקרה, שכאשר אנחנו מפחדים יש סגירה של האהבה. ואם תשימו לב – לאהבה ופחד יש יחסים הפוכים. במקור – הבודהא הציע את התרגול לקבוצת נזירים, שממש פחדו ביער, כנוגדן. ואנחנו יכולים לראות בחיינו – כשפחד חזק, אהבה חלשה, ולהיפך. וגם, אפשר לחוש בעולם ובנו – כשפחד חזק – אלימות. פסיכולוגית או פיזית. זה הולך עם פחד. רואים את זה בקלות, בחיות, בעצמנו, בקבוצות אידיאולוגיות. אז אני רוצה לומר קצת על עבודה עם פחד, כי זה כן בא בהקשר של ריטריט כזה, לאנשים.

ועבודה עם זה באה תחת המטריה של מדיטציית תובנה. לפעמים, בתרגול כזה, משהו מרגיש שהוא מעמיק או נפתח, ואולי, לרגעים או למשכי זמן – התודעה מוצאת את עצמה בטריטוריה שונה. החושים, הגוף, תחושת הנפרדות, העצמי. אולי דרמטית, אולי רק קצת. וזה מביא פחד. מאוד מיומן – אם הפחד לא חזק – יש בחירה שם. עם הפתיחה של הישות וההכרה, תהיה נעימות עם זה, יחד עם הפחד. פחד ונעימות קיימות יחד. בד”כ אנחנו נשאבים לפחד, והוא מסובב אותנו. לפעמים אפשרי לשבת אחורה, ויש את הנעימות, החמימות, הוויתור, ויש פחד. וללמוד, זה תרגול, לכוון את המודעות לעבר מה שמהנה שם. אז בפתיחות הזו יהיה משהו מהנה. זה טעם נרכש. לטבול בזה. אפשר לשלוט – לטבול במה שנעים, ולא לתת את כל הסמכות לפחד, וע”י הדאגה לתת לו סמכות. תרגול ממש חשוב, כשהפחד לא חזק. לפעמים הוא כן מרגיש חזק, ושאנחנו לא יכולים לעשות את זה. פחד חזק, בתוך או מחוץ לריטריט. אם אנחנו מביטים בפחד, אפשר לשאול – מהי בעצם החוויה של פחד או חרדה? וכשאנחנו מסתכלים, מה אנחנו רואים שם? לעתים קרובות אנחנו לא נשארים שם מספיק כדי לראות מה שם.

תחושות גוף לא נעימות. הבטן מפרפרת. וסלידה לתחושות הלא נעימות. אנחנו לא אוהבים אותן, רוצים שהן ילכו. זה חלק ממה שבא איתן.

מחשבות. מחשבות על העתיד, לעתים קרובות. מחשבות לא נעימות על מה שעשוי לקרות. ושוב, אי-נעימות, וסלידה מזה. תחושות גוף ומחשבות, וסלידה, בשני המקרים.

עניין שלישי, קצת יותר מעודן. האקלים של התודעה. של איך התודעה מרגישה. וכשיש פחד, הוא נעשה קטן. ההכרה מתכווצת. זה, באופן כללי, לא נעים. אנשים לא אוהבים תודעה מכווצת. ועם זה – אוורסיה, רצון שזה ילך. אז הגוף, המחשבה, והמרקם של התודעה, והסלידה מהם. את הסלידות האלו מאוד חשוב לחקור. כי אם אנחנו שואלים – מהם היחסים שלי עם פחד, וזו שאלת דהרמה חשובה – מהם היחסים שלי עם כל דבר; בד”כ היחסים שלי עם פחד הם – שאנחנו מפחדים ממנו. יש לנו פחד מפחד. זה חלק ממה שהופך אותו למה שהוא, זה שאנחנו פוחדים ממנו. כשהמדיטציה, ככלל, מתפתחת, לאורך זמן, אנחנו יכולים ללמוד לעבוד עם החוויה הזו של פחד. הגופנית, המחשבתית והתודעתית. לומדים להביא תשומת לב ולהיות עם זה. ומה שאנחנו לומדים, לאורך זמן, זו תחושה של ביטחון, שאלו רק תחושות לא נעימות, מחשבות לא נעימות, ואני יכול להיות עם זה. המודעות תחזיק את זה. מה שכמעט תמיד חסר עם פחד, זו תחושת ביטחון. אנחנו לא מרגישים ביטחון שאנחנו יכולים להיות עם הפחד, ולהסתגל אליו ולהיות בסדר עם זה. ועם תשומת לב אפשר לראות ‘זה רק זה’, ואפשר להיות עם זה. וביטחון בא. חשוב מאוד.

אז בד”כ היחסים עם פחד היא רצון להמלט מאי הנעימות שם. אבל עצם ההתנגדות או הבריחה גורמת לחווית הפחד לגדול. הסלידה מהפחד היא חלק מכל המנגנון שם, מכל הגלגל של פחד. זה הופך אותו ליותר קשה. כשיש תחושות לא נעימות בגוף, ואנחנו בורחים מהן, לאן אנחנו הולכים? ישר לראש. הולכים ישר לראש, ומזריקים עוד אנרגיה למחשבות, שממילא, מחשבות לא מועילות, לא מיומנות ממלאות את התודעה, ועכשיו הכנסת עוד אנרגיה לשם, כי אתה נמלט, והן מתגברות. מזינים את האש של הפחד. אז התגובות שיש לנו לפחד, אינן נפרדות ממנו עצמו. אלו לא דברים נפרדים, אלא חלק מהחרדה עצמה. אתם יכולים לבדוק ת זה; לא שני דברים נפרדים. אם אנחנו יכולים לרכך, או לקחת את התגובתיות הזו, מה שנשים אליו לב זה שפחד לא תומך בעצמו. אז לא לקבל את זה פשוט, אלא תראו אם אפשר להתנסות בזה, לנסות את זה כשפחד שם.. הפחד צריך אותי, שאהיה אוורסיבי ותגובתי כלפיו. הוא לא יכול לתמוך בעצמו בלי התגובתיות והפחד ממנו. לפעמים היחסים עם פחד הם של הפעלת לחץ על העצמי. זה אותו דבר, דלק על הפחד. או שיפוט על עצמי. אם אני שופט את עצמי שפחד שם: שמן למדורה. מה אני מניח לגבי עצמי בגלל שיש פחד מסביב? מה אני מניח על התרגול שלי? שהוא לא שווה כלום? זה משהו שאנחנו מזריקים לרגע, שמצית את הפחד .פחד הוא אנושי. האם אפשר לראות את האנושיות בזה, ולהביא טוב לב למפגש עם הפחד. אז כשאנחנו אומרים: ‘מי יתן ואני אהיה בטוח ומוגן, מי יתן ואהיה…’ מיהו ‘אני’ באותו רגע, אליו אני פונה? זה האני עם הפחד. לא ה’אני’ שנמצא כשהפחד איננו, לא איזה ‘אני’ אידילי, אלא האני שמפחד. אתה יכול למר, באותו רגע, שאתה אתה המפחד. זה כלול. כחלק מהסלידה, אנחנו רוצים לא-לכלול אותו במטא. מאוד נורמלי. הרבה פחד בחיים, במובן כללי, קשור בעתיד. ‘מה יקרה לי’, האם זה יהיה בסדר, האם אני אהיה בסדר, האם משהו ישתבש. בהרבה רמות רמת הגוף הבסיסית, הישרדות, כל מיני רמות. רגשיות, במונחים של יחסים, ביטחון, רכוש: ‘האם אני אהיה בסדר’. שאלת דהרמה בסיסית עולה, כשיש פחד מהעתיד, ‘איך יהיה לי?’. אז שאלה יסודית: האם אני יודע איך באמת, באמת, לדאוג לעתיד? מה זה אומר, באמת לדאוג לעתיד? אז דהרמית, מה מוביל לתחושה של ביטחון, שמחה, רווחה ושלום בחיינו? מה זה? הבודהא, שוב ושוב, מצביע לטיפוח של איכויות של לב, של התודעה, של היישות – נדיבות, סבלנות, טוב לב, חמלה, תשומת לב – מגוון של איכויות שנעשות ‘תיק ההשקעות’ שלנו. זו בגרות מאוד נדירה של התרגול. אפשר לומר: ‘כן כן, אני יודע שמשם באה שמחה’. אבל זה נדיר לפגוש מישהו שבאמת שם את מבטחו בזה, ולא כ”כ דואג לדברים האחרים. וכמובן, אנחנו צריכים גם לדאוג לרמה החומרית. אבל זה תרגול די בוגר, שמישהו משוכנע בלב ובתודעה: ‘אני יודע איפה לשים את הביצים שלי’, אני יודע איך לדאוג לעתיד. הרבה פחד קשור ב’מה הם יחשבו עלי?’ אולי יחשבו שאני טיפש, משעמם. הרבה מהפחד שם. כשאנחנו מטפחים איכויות יפות של לב ותודעה הן מביאות שמחה, ומה שאחרים חושבים עלי הופך לכמעט לא משמעותי. זו בגרות נדירה שמישהו ממש יחיה ככה, מתוך התרגול. ואיך נדאג לעתיד? דרך טיפוח. וגם, ביחס להווה. והאם היחסים להווה הם כאלו של פתיחות, אדיבות, סקרנות, עניין, תשומת לב? כשליחסים להווה יש את האופי הזה, העתיד דואג לעצמו, מרגע לרגע. שני החלקים האלו – טיפוח של היפה, ולדאוג ליחסים להווה, והעתיד דואג לעצמו, במובן העמוק ביותר. ובמובן אמיתי מאוד, אנחנו דואגים פחות ל’האם יהיה מספיק כסף’, האם יהיה ביטחון, האם יהיה בית, האם אמצע שותף, האם הוא ימות ואהיה לבד? כל הדברים האלו, שהם לא-לא חשובים, אבל יש להם כוח עלינו. והפחד, שאנחנו לעתים קרובות אפילו לא יודעים שהוא שם, מניע את חיינו ובחירותינו, כמה מזה למעשה מכתיב את הבחירות שלנו, ואנחנו אפילו לא חושבים עליו כפחד. וזה פוחת בגלל הכוח של טיפוח של מה שיפה. וזה דבר מאוד אמיתי, זה לא תיאורטי או לא-מציאותי. זה מאוד אמיתי, ויכול לפרוח בחיים של אדם, באופן מעשי. זה היה המעקף. אבל אני מרגיש שזה חשוב, ופן של שחרור היאחזות, עליה דיברנו, שאפשר לעשות דרך התרגול.    

תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

בבית ביקום

רוב ברבאה: בבית ביקום

רוב ברבאה נתן את השיחה הזו ביומו השלישי של ריטריט בנושא עבודה עם רגשות, בשנת 2011. את השיחות מהריטריט כולו אפשר לשמוע בקישור הזה:http://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

במשך מאה או מאה חמישים שנים, אני לא בטוח בזמנים המדויקים – אבל מזה מאה או מאה וחמישים שנים – ישנו זרם של הוגים בחברה המערבית שהתבוננו בניכור שמזדחל ומתפלש לאופן בו אנו חשים, וחלקם גם העלו רעיונות שאולי יצרו את הניכור הזה. אז אם חושבים על מרקס, והמבט שלו על הניכור מהעבודה, והתחושה שהיתה לנו בחברה – של להיות מחוברים לעבודה שלנו, למה שהיא היתה, ולפירות עבודתנו – אז עם המהפכה התעשייתית קרתה ההפרדה הזו. פרויד, וכל התחושה שיש לנו קיום של קצה קרחון בקודקוד של תת – מודע שאנחנו לא יכולים לדעת ישירות, שהוא הרבה יותר גדול מההכרה של האגו, ובהשקפה שלו – זה מאיים. ניכור מעבודה, וניכור מעצמנו – מהעומק של עצמנו. ההיעלמות, בחברות מערביות רבות של האמונות הדתיות המובנות מאליהן – שהיו כל כך נפוצות – כולם האמינו באלוהים – וזה נעלם. והפילוספיות האקזיסטנציאליסטיות – לגבי עד כמה אנחנו נפרדים האחד מהשני. יש את כל הניכור הזה. ובמובן מסוים – יש מידה של ניכור שאנחנו מתמודדים איתו, כאנשים בחברה בת ימינו, וחלק מהאנשים מרגישים את זה באופן כואב מאוד ויכולים להבין מאיפה זה מגיע, וחלק חווים את זה באופן כואב מאוד ולא מזהים את המקור של זה. יש לי כמה וכמה חברים שיש להם תחושה עמוקה של אי השתייכות ליקום. תחושה שאיכשהו – הקיום שלי הוא טעות. שזה לא נכון שאני כאן. זו תחושה קיומית עמוקה של טעות – בלב הישות. כואב מאוד. אז זה יכול לנוע על טווח – משם ועד מידה כלשהי של ניכור. ומה שאני רוצה לדבר עליו הלילה הוא – האם זה אפשרי, ואם כן – איך – אנחנו יכולים להתאמן בתחושה של ‘להיות בבית’ באופן עמוק בעולם הזה. באופן עמוק בבית, שייכים. איך אנחנו עשויים לעשות את זה? כי – בית פיזי, אפילו בית מאוד חביב, לא יעשה את זה במובן הקיומי העמוק. אולי ישנן הלבנים והקירות האלו, וישנה תחושת הביטחון שבזה – אבל במובנים של תחושה עמוקה של ‘להיות בבית’, שייכות עמוקה ויסודית שמרווה את הישות – זה לא מספיק. מה שאני רוצה להכנס אליו הערב הוא אחד מהדברים האלו שכשמתחילים לחקור אותו מבינים שזה בעצם עניין די מסובך. יש חלקים שונים, פנים שונים, ואני רוצה להיכנס לחלק מהדברים. אני לא יכול להכנס לכל זה לעומק, אבל לחלק כן. אז בואו נתחיל.

מה צריך, מה מעורב בזה שאני ארגיש בבית בעולם? באמת בבית, באופן עמוק? ובכן, באופן ראשוני – אני צריך להרגיש בבית עם עצמי. ואפשר לומר בבירור – שחלק מהתרגולים שאנחנו עושים מכוונים לשם ותורמים לתחושה הזו. אז הבודהא (ויכול להיות שכריס עוד יגיע לזה כשהוא ידבר בהמשך) הבודהא מדבר על ארבעת יסודות המודעות: גוף, הרגשות, מיינד, וכן הלאה – ואלו מימדים של הקיום שלנו שבהם אנחנו יכולים בקלות להרגיש ניכור, אי חיבור. אז – לכוון את תשומת הלב בכוונה לרפא את הקשר הזה – כך שנרגיש שאנחנו בבית עם עצמנו. כמו שכריס אמר אתמול, ואמרנו פעמים רבות במהלך הריטריט – מהם היחסים בינך לבין מה שמתרחש? מהם היחסים? ומהם היחסים שלך עם החוויה הזו – של כאב לב, של חדווה, של כאב בברך, של המחשבות שעוברות? מה היחסים האלו מולידים? אם אני סולד מזה, או מנסה להיתלות בזה – מה התוצאה של זה, בהקשר של הערב, מבחינת ניכור או תחושה של ‘להיות בבית’? וכך גם לגבי השקפה – אם יש לי השקפה מסוימת כלפי דברים על פיה אני מסיק ומניח דברים מסוימים לגבי תוצאותיהם של דברים – כמה בקלות ההשקפה הזו תומכת בניכור. אז – התרגול הזה שהתחלנו איתו – של הזרם של רגשות ומצבים מנטליים – תומך באפשרות להיות יותר ויותר ברווחה עם מה שעובר דרך הישות, דרך הלב – הדברים והחוויות שעוברות. ואנחנו נעים, בהדרגה, לכיוון של ביטחון שם. בניגוד למה שפרויד מצביע אליו, אנחנו הולכים לקראת תחושה של אי פחד ממה שעולה. אולי אני לא ‘יושב על הר געש’, אבל גם אם אני כן – אם הוא מתפרץ, אני יודע שאני יכול לעבוד דרך זה. כי עבדתי דרך התרגולים האלו, ואני מבין איך היחסים משפיעים על דברים, ומשחק עם זה. כך שאני כבר לא מפחד ממה שעולה. לפעמים מצב מסוים יכול להוליד רגש חדש, או מידע כלשהו על עצמי, העבר שלי, או על המצב העולמי – ואני לא מפחד מזה; יש שם ביטחון. זה חלק ענק מהיכולת לנוח, לנשום לעומק, להשתקע בחיים: שום דבר ממה שיעלה, רגשית – לא צריך להפחיד אותי. אז אנחנו נעים בהדרגה לקראת זה.

אנחנו עושים הרבה עבודה כלפי התהליך שלנו, ואנחנו גם לא צריכים להפחית בערכם של אחרים בתהליך הזה. חברים, תרפיסטים, מורים – האנשים האלו, בתוך היחסים – יכולים לבנות משהו יפה מאוד, שתורם ליכולת שלנו להחזיק חוויה, רגש, ואת החיים שלנו – בתחושה של שייכות. חבר, מורה, תרפיסט – מאפשר בנייה משותפת של שדה של אמון, וכך – חלקים של הישות שלנו שהיו נחבאים, או שיש סביבם בושה, ואנחנו לא רוצים להביט להם – אנחנו יכולים להוציא את זה לאור, בשדה של קבלה, אהבה וחמלה – ולהביט בזה ביחד. לתמוך בתחושה של קבלה לכל זה, ולקבלה יש הרבה במשותף עם להרגיש נאהבים. זה דורש אומץ – לתת לעצמך להיות פתוח לאדם אחר, בעיקר עם החלקים שמרגישים פגועים, מבוישים. יש שם פגיעות, וזה דורש משהו כדי שיהיה אפשר להציג את זה, ויכול להיות שהיחד הזה, והשותפות הזו היא בדרך לעצמאות, בדרך ליכולת לעשות את זה לעצמך. להיות עצמאי במובן זה. אם אתם זוכרים את השאלה ששאלתית בתחילת הקורס – מה אנחנו רוצים מהעבודה עם הרגשות שלנו? אז יש שני דברים: אחד – לחלוק בהם, באופן חופשי וכנה, ביחסים ומרחבים בהם זה מרגיש בטוח. ושני – אני רוצה, בנקודה מסויימת – להיות עצמאי מאחרים במובן הזה. לא שאני לא יכול לחלוק, אם אני רוצה, אבל שאני גם יכול להביט פנימה ולהחזיק את הדבר הזה – היפה כמו הקשה, ולהתייחס אליו בדרך מרפאת. אז יש שני פנים – אחרים ועצמי. לפעמים (ואני יודע שחלקכם עובדים כמטפלים) יש חלק מאוד מרכזי ביחסים, ולפעמים גם ביחסי מורה-תלמיד… אנחנו מדברים עם מישהו על שהות בגאיה -האוס, והם צריכים לשמוע את המסר: ‘זה ממש בסדר להיות כאן’; ‘אתה ממש מוזמן לכאן’. ואין שום דבר שאתה יכול לטעות בו – מבחינת מה שאתה אומר או עושה – שיוביל לכך שאני אדחה אותך. והפגיעה שיש סביב זה יכולה להיות כל כך חזקה ומצולקת שלוקח זמן שהמסר הזה יחדור את רקמת הצלקת; אבל לאט לאט – הישות עוברת מבעד למשוכה של ‘האם זה בסדר?’ ‘האם זה בסדר להופיע?’. זה דבר יפה שאנחנו יכולים לתת למישהו אחר – המסר של ‘זה בסדר. אתה יכול להיות אתה’. ובהדרגה הם יכולים לראות – אני לא אדחה, וזה מרגיש בטוח יותר, ואז אפשר ללמוד את הפחד מדחיה, וכל תחושת האיום יכולה לשקוט, ותחושת ‘בסדר’ צומחת. זה דבר יפה שיכול לצמוח בין שני אנשים או יותר. וכמובן – זה חלק ממה שאנחנו קוראים לו סאנגהה, קהילה, ידידות רוחנית. וזה קיים בהווה, עכשיו, אני ואחרים. וזה קיים גם בעבר וגם בעתיד. אז חתכנו את העבר והעתיד בתרגול של אתמול, אבל אנחנו יכולים להשתמש בהם. אז: כמה אנשים, לאורך השנים – ישבו באולם הזה, וישבו בסבלנות ושקדנות – עובדים עם מה שקשה ומטפחים את מה שיפה, ואנחנו באים לכאן, ונעים לזרם הזה, נכנסים לזרם של העבר הזה – וזה ממש מועיל להכיר בזה, ולהרגיש נתמך ונישא בזרם הזה. כל כך מועיל. גאיה האוס נכנסה לבניין ב1996, וזה לא כל כך מזמן, אבל היו פה הרבה מאוד אנשים. ומה אם אנחנו הולכים עוד אחורה – כמה עשורים, מאות שנים, אלפים – אנשים עשו את התרגולים האלו – עם הקדשה, דרך קושי, עם השראה – ואנחנו חלק מהזרם הזה, ומוליכים את התרגול עבור דורות העתיד. ויש פנטזיה כלשהי, כי אני לא יודע מי היה פה, ולא יודע מי יבוא, אבל יש לי סיפורים על המורים שלי, ועל המורים של המורים שלי, וכל זה. והפנטזיה הזו מאוד מועילה, מאוד מזינה – פנטזיה על עבר ועתיד שמה אותי בנקודה הזו בזמן – עם תחושת כיוון.

PAGE_BREAK: PageBreak

ויש – להיות בבית עם התודעה החושבת, שזה משהו שנגענו בו – מתוך תובנה, אנחנו יכולים להגיע למקום שבו מחשבות הן לא בעיה, שהתודעה החושבת היא לא בעיה. תודעה, מטיבעה מולידה מחשבות – זה מה שתודעה עושה, כפי שעץ, אם הוא בריא – מוציא עלים. זה הטבע של העץ, וזה הטבע של התודעה. אז אני יכול לנסות להחליט שזה לא צריך להיות הטבע של הדבר, אבל הוא יעשה את זה בכל זאת. או שאני יכול להתעצבן על זה שחלק מהעלים יפים וחלק לא, שחלק מהמחשבות יפות וחלק מכוערות, אבל – זה הטבע; זה הטבע של הדברים. אם אני מאמין למחשבות – אז מקשה על הפוטנציאל של ‘להיות בבית’ עם דברים, ואם אני מזדהה עם מחשבות, ומרגיש שרק כי היתה לי מחשבה שיפוטית או מכוערת זה אומר עלי משהו – אז קשה מאוד להרגיש בבית. אבל אני יכול, לאורך זמן – לפתוח ולמצוא מערכת יחסים עם התודעה החושבת שבה זו פשוט לא בעיה שיש חשיבה. זו לא בעיה שיש מחשבה מכוערת, או כזו שלא הייתי גאה בה. זו לא בעיה. אני נע לכיוון בו אני מרגיש בבית בתודעה. המיינד הופך להיות קצת כמו מגרש משחקים.

ויש את הגוף, ואיך זה להיות ממש בגוף, ולא מנוכר לתחושה גופנית ולאיך שהגוף הוא – הכאבים, האופן בו דברים מופיעים, ולהיות בסדר, באופן עמוק, עם איך הגוף הוא. זה קשה, זה מסע לא קל. לבודהא יש משפט בו הוא משתמש כלפי יסודות המודעות, שהגוף הוא הראשון שבהם: האם אתם יכולים ‘לראות את הגוף כגוף’? למה הוא מתכוון? חלקית, הוא מתכוון ל – במקום להשוות את האופן בו הגוף הזה נראה, או את הבריאות שלו וכן הלאה, אם הוא יפה או מכוער – למדוד ולהשוות עם גופים אחרים ממגזינים נוצצים, במקום ההשוואה הזו שאנחנו עושים בדרך כלל ביחס לגוף – האם אני יכול לראות אותו כגוף, להתייחס לדברים בלי העצמי המשווה. זה עושה הבדל ענק. כשהגוף מזדקן – זה לא קל להיות בסדר עם זה.

חלק מהעניין של להיות עם הגוף – זה לראות שהגוף הוא חלק מהטבע, במובן יסודי כלשהו. הגוף הוא חלק מהטבע, והוא לא מנותק מטבע – כל זה בא מטבע, ואנחנו נחזור לשם, בוודאות. מישהי בריטריט אחד סיפרה על תרגול יפה שהיא היתה עושה בבוקר: היא היתה קמה מוקדם מאוד, יוצאת החוצה – ומשתחווה עמוקות לחמשת האלמנטים, שמופיעים גם הם בדרשה על תשומת הלב. הגוף מורכב מאלמנט האדמה, אלמנט האש, המים, האוויר והמרחב. זו שיטת חשיבה ארכאית, שגם אומרת – שזה שייך לטבע. היא היתה יוצאת עם הזריחה, ומשתחווה לאלמנטים, בידיעה – שזה לא נפרד ממנה. אדמה שם – זהה לאדמה פה; מים שם – זהים למים פה, לדמעות, לשתן, לדם; החום שם – זהה לחום פה; האוויר שנע שם הוא אותו אוויר שפה; חלל וחלל. להביא את הלב, בהתמסרות – לתרגול תובנה. והלבביות הזו יכולה להעמיק את התובנה, ולאפשר לעצמנו להרגיש בבית. האלמנטים האלו חוזרים לטבע כשהגוף מת, ונולדים גופים חדשים. חיות אוכלות, ומחזירות לטבע, ואין שם הפרדה.

אז כל זה, באופן טבעי – מוביל לאופן נוסף של ‘להיות בבית’ ולאי ניכור. להיות בבית עם כדור הארץ. הבודהא לקח את זה כמובן מאליו: הוא נולד מתחת לעץ, הגיע להארה תחת עץ, ומת תחת שני עצים. הוא חי את רוב חייו בחוץ, ביער. אז הוא לקח את זה כמובן מאליו, אבל לנו קשה לעשות את זה בימינו. הנסיך צ’ארלס דיבר על עידן הנאורות, והוא אמר – שדרך התיעוש, יחד עם כל הדברים שהוא נותן לנו – העידן נהיה עידן הנוחות. אנחנו הולכים על הקו הזה של נוחות, ואם אנחנו מדברים על ערכים – זה נהיה ערך שאנחנו מחוברים אליו, ואולי אפילו לא באופן מודע. עידן הנוחות הופך להיות עידן הניתוק, מאוד בקלות. יש אמרה יפה משיר של מיי סארטי – ‘הנה כוס מים מהבאר שלי, טעמם של סלעים, שורש, אדמה וגשם. זה המיטב שיש לי. הכישוף היחיד שלי, והוא קר, וטוב משמפניה’. כשאנחנו מדברים על קשר לאדמה, והאדמה כבית שלנו, וזה לא אומר שכולם צריכים לחיות חיים כפריים או חקלאיים או משהו כזה, שמתאימים לחלק מהאנשים, ולאחרים לא. אז – זה לא עידוד לזה דווקא. כשהאסטרונאוטים במשימת אפולו הגיחו מהאטמוספירה וראו את כדור הארץ – תכשיט צבעוני באמצע הרבה מאוד כלום, אז הם חזרו, לעתים קרובות – עם איזו התמרה רוחנית עמוקה מתוך הראייה הזו. חלק מהם טסו סביב הצד החשוך של הירח, וראו – אין שם הרבה, בשכונה שלנו ביקום. אחד מהם אמר ש: ‘זו דרך ארוכה מאוד למקור המים הבא’. זה מה שיש. אז – האם אנחנו דואגים לבית שלנו? כמו שאני לא משתין על השטיח בבית שלי – האם אני דואג לבית הזה? יש איזו אישה, ואני לא בטוח אם היא היתה עיתונאים או אמנית, אני לא ממש בטוח, והיא סיפרה לי (זה סיפור קצת מוזר) היא סיפרה שישנם אגמים ענקיים, שבהם מטמינים את הפסולת הרדיואקטיבית מניסויים גרעיניים, והם כל כך גדולים, והם זורחים בגלל הפסולת הרדיואקטיבית, כך שאפשר לראות אותם מהרזולוציה הכי רחוקה של גוגל-מפות. פסולת רדיואקטיבית זרחנית – מאוד רעילה, והם פשוט משאירים את זה שם, כי אף אחד לא יודע מה לעשות עם זה. זה זורח, ואז שחפים מגיעים, והם נוחתים שם, והם אוהבים את זה כי זה חמים, ומחמם להם את הבטן, ואז הם עפים למקומות אחרים ולוקחים איתם את הפסולת, לא חשבו שזה יקרה כשטמנו שם את הפסולת. אז שכרו רובאים – שירו בשחפים. ואתה חייב לחשוב – כמה מנותק אתה צריך להיות כדי לעשות את זה? אז דיברנו על זה, ואני לא רוצה להישאר שם יותר מידי – הצרכנות והאינדיווידואליזם, והחשיבה שבבסיס כל זה – איך זה משפיע על התחושה של כדור הארץ כבית? איך אני נע דרך החיים? אנחנו נוסעים הרבה בחיים האלו, הרבה יותר מאבותינו, ואפשר לנוע כתייר – ולצרוך חוויות, ואז דברים כמו מה שהנסיך צ’ארלס אמר – נוחות הופכת להיות ערך כל כך גבוה בחיים. אבל התיעדוף הזה, של נוחות – יוביל לחוסר-בית עמוק. זה לא יכול שלא להוביל לשם.

פיטר אואן ג’ונס, מתוך הסיפור יוצא הדופן של העלייה לרגל שלו אומר – ‘עכשיו אני מרגיש שעם כל מלון חדש שאנחנו בונים אנחנו מפסידים עוד טיפה מהחלב של טוב הלב האנושי. הרעיון של יוקרה, של הכמיהה להיות עטופים בנוחות – הפך לכל כך מזיק לאנושיות שלנו. השהו מבט ארוך ועמוק על היוקרה – זה דבר קר, כל כך קר. הקווים הארוכים של הארמונות חסרי האהבה האלו, שפזורים על החופים היפים ביותר בעולם’. כמה זה שונה – לנוע דרך החיים כעולה לרגל. איך זה לנוע דרך החיים כעולה לרגל? הוא רוצה משהו אחר לגמרי מתייר. משהו אחר מתועדף, הכוונות שונות, ומתוך זה – כוונות וערכים, החוויה חייבת להיות שונה. הכוונות והערכים הם שמולידים את חוויית החיים שלי. כשאני מחפש את זה – נוחות, יוקרה, תענוג – אולי אני אקבל את מה שאני רוצה, אבל אני אקבל עוד הרבה דברים יחד עם זה. אני אולי אקבל את זה, אבל הרבה דברים אחרים יכנסו, שלא עלו על דעתי, במובן של איך אני מרגיש, ואילו חוויות יש לי. אם יש לי ערכים אחרים – אני יכול לקצור משהו הרבה יותר יפה. אז צרכנות, אינדיווידואליזם – משפיעים על איך אנחנו מרגישים במובן של הבית הגדול יותר שלנו.

ויש חלק מורכב יותר – מה האפקט של זה על השקפת העצמי של אנשים? מה האפקט של הערכים האלו על השקפת העצמי של אנשים? דיברנו, לפני כמה לילות – על האובדן של תחושת המאמץ המשותף בחברה. החברה מפוררת, ואנחנו לא ממש חולקים תחושה של כיוון שאנחנו חולקים יחד, ותומכים במשהו ביחד. צרכנות ואינדיווידואליזם הולכים בכיוון של: ‘מה אני יכול לקבל?’. מרדף יחידני, וכל הערכים שהולכים עם זה. כשיש אינדיווידואליזם, כשיש אמונה ביחיד כדבר החשוב, הדומיננטי, ומרכז של כל הפסיכה סביב זה – זה מביא הרבה השפעות.

עם האינדיוווידואליזם – יש צורך לבטא זהות עצמית. איך אתה יודע שאני אינדיווידואל? משום שאני מבטא זהות עצמית ייחודית. ואחת הדרכים בהן אנחנו עושים את זה, וזו אחת הסיבות בגללן כל כך קשה לעצור את כדור השלג של שינויי האקלים – שמאוד קשה לעצור צרכנות, כי אנשים קונים דברים, כי זה מה שמבטא את הזהות שלהם. אנשים יהיו מאוד מסוייגים… – זה לא רק התענוג ותאוות בצע שבצרכנות, אלא – המכונית שאני נוהג בה, הבגדים שאני לובש, הטלפון שיש לי – אנשים מרגישים שזה אומר עליהם משהו, כאנשים. אז זו דרך אחת לבטא אינדיווידואליות. ואז באה הדהרמה, וזה ממש קל לומר – שמה שכולם צריכים לעשות זה להרפות מהצורך בזהות. שמענו, אם הייתם בחוגים האלו מספיק זמן – שהעצמי הוא אשליה, שהוא בעיה וכן הלאה, ולכן – הרפה מהצורך בזהות, והצורך לבטא אותה – זה ‘עשיית עצמי’, אגו, אשליה. אני תוהה אם זה לא פשוט מידי, ולא באמת יעבוד בימינו. כל דבר שאני אומר ועושה הוא, במובן מסויים – הצהרה של במה אני מאמין. אז אני יכול להחליט לא להתעסק בכלל באיך שאני מתלבש, ואישית אני דווקא מנסה, למרות שאולי זה לא נראה ככה. באמת שאני מנסה! אבל אם אני לא, אם הייתי סוג האדם שלא היה אכפת לו בכלל – זו עדיין הצהרה. אם הייתי נזיר – אני לובש משהו, וגם זה מצהיר משהו על האמונה האינדיווידואלית שלי. זה משהו שאי אפשר להמנע ממנו בימים אלו. ואני תוהה – אם אנחנו לא צריכים, כדבר מאוד בריא – לבטא את עצמנו. במקום לומר – שזו רק אשליה – אנחנו צריכים לבטא את עצמנו. אם אני מבטא את עצמי יותר – אני ארגיש יותר בבית בעולם. אם אני עוצר את הביטוי שלי, זה בדרך כלל, היום – משום שאני מסיג את כוח החיים שלי, את הליבידו שלי מהעולם, וזה בא, בדרך כלל, מתוך פחד. וזה מוביל לדיכאון מאוד לא מועיל, וליותר ניכור. אז זה מורכב. שאלת הזהות בימינו היא לא שאלה פשוטה. האם אנחנו צריכים לבטא זהות, ומה זו זהות בכלל? אני חושב שזה הגיע לנקודה היום, שבה אנחנו לא צריכים לנסות למגר את האינדיווידואליזם. אין סיכוי, זה לא יקרה. פסיכולוגית – ההבנה שלנו נעה למקום אחר, היא כל כך שונה עכשיו מבימי הבודהא; תרבותית – זה כל כך מוטמע, ואי אפשר להימלט מתחושה של אינדיווידואליות במובנים מסוימים. אז אולי – אינדיווידואליזם יכול להיות טוב? במקום לומר שאנחנו לגמרי בברדק נורא מזה, יש בזה משהו טוב, ובמקום להיפטר מזה – אנחנו יכולים להיפתח לזה בדרך אחרת. זה קצת לא הוגן מצידי לומר את זה בשיחה הזו, כי צריך לומר הרבה יותר. אולי – אנחנו תופסים אינדיווידואליזם באופן הלא-נכון. אם אנחנו קוראים את דברי הבודהא בקנון הפלי, את מילותיו המקוריות מלפני 2500 שנה, אפשר לראות שאין שם את אותן בעיות שעולות מתוך תחושת העצמי בת-ימינו. אף אחד לא מסתובב ומדבר עם הבודהא על זה שהוא שונא את עצמו, או לא עומד בציפיות של עצמו, או שיש את זה ואת זה שהם לא אוהבים באישיות שלהם. השיחה הזו נעדרת לחלוטין. כל התחושה של אישיות, ומידת המורכבות של התחושה לגביה היא במידה רבה חלק מהתרבות המודרנית, שהגיעה מהחשיבה הפסיכולוגית ומכל מיני דברים אחרים בחברה המודרנית. אנחנו במקום אחר מבחינת המורכבויות של העצמי. כשאנחנו מדברים על הריקות של העצמי והפטרות ממנו – אנחנו, במובנים רבים… יש הרבה רמות ללימוד הזה, אבל ברמה מסוימת – אנחנו מתמודדים עם רמה שלא ממש התקיימה, כאשר הבודהא לימד. זה עניין מעניין. בימינו – אנחנו נוטים להאמין, ואנחנו מזינים את זה האחד בשני – אנחנו מאמינים בעצמי של האישיות. אישיות לכידה, לי יש אישיות כזו, ולמישל אישיות כזו, ול-יוהא יש כזו. זה מי שאני, וזה מי שהוא. ובקלות מאוד, עם האמונה באישיות האחת הזו – אולי לא ממש מבריק, או קצת משעמם, או כאלה – אלו עצמיים של אישיות, וזה נעשה מאוד חשוב בתרבות האינדיווידואלית שלנו, אז איך שאנחנו חושבים על העצמי, וכשיש לנו אישיות אחת – זה מאוד בקלות הופך למשהו שמודדים אותו. אז – ‘האם אני טוב מספיק?’; ‘האם אני מבריק מספיק?’; האם אני יפה, או מכוער?’; כל כך הרבה דגש על המדידה של העצמי הזה. אתם מבינים על מה אני מדבר? השוואה ותחרות. והרמה הזו של הסבל שנובע מהעצמי, שאנחנו סופגים בחברה שלנו בגלל התחושה של העצמי שיש לנו, זה לא ממש היה קיים. אז יש לנו בעיות שבאות מתוך התחושה של אישיות אחת, ומתוך המדידה שלה מול אחרים, ומתוך כך – הרבה מאוד חרדה חברתית מגיעה. דיברנו על זה היום בשתי הקבוצות. כמה רווחת, איזו מגיפה זו בחברה שלנו – הדאגה הזו, החרדה – מה חושבים עלי? האם אני בסדר? האם אני טוב מספיק? זה כל כך כואב, וכל כך נפוץ, ומתפשט, כמו סרטן, לכל מערכות היחסים – עם עצמנו ועם אחרים. וכשזה שם – חרדה חברתית, דאגה מ-איך חושבים עלי – איך אני יכול להרגיש בבית? איך אני יכול להרגיש בבית אם הנוכחות של אחרים מאיימת עלי? אני לא יכול להרגיש שאני מיושב, שייך ונינוח. אז יש את המדידה סביב האישיות האחת הזו.

וגם – זו סוג של אשליה, שיש לי אישיות אחת, וגם – בחיפוש הזהות – אנחנו מנסים למצק את הדבר הזה, שהוא בעצם אמונה, על ידי זה שאנחנו ממצקים את הזהות שלו.

אז אנחנו נעים הרבה בימים אלו. אני חייתי בארצות הברית שנים רבות, והרבה מחברי נעו הרבה בחיים, ולעתים קרובות לא חיים איפה שנולדו; ועם הפירוק של החברה, שדיברנו עליו, יכול להיות, שאנחנו לא צריכים להרפות מכל זהות, בהכרח, אלא לשאול – איפה אני מחפש אחר זהות? איפה, ואיך – אני מחפש זהות? ואיך אני מבטא זהות? ושוב, שאלת הזהב – האם החיפוש אחר זהות, והביטוי שלה – מועילים לעצמי ולעולם, או לא? אז חלקית, אני תוהה אם – ‘בבית עם האישיות’ – האם אני יכול להיות ‘בבית עם האישיות שלי’? ואולי – לחשוב עליה כריבוי יכול להוריד לחץ מכל העניין. ‘בבית עם אישיויות’. ישנם הרבה ‘אנשים’ ש’גרים’ פה. אני לא רק אחד. יש הרבה שגרים פה. וזה פותח את כל העניין, ומוריד הרבה לחץ. אני פחות קונה את העניין של אישיות אחת שאותה מודדים. יש פה הרבה עצמיים. פחות לחץ למדוד ולהתאים, לקנות את הזהות שלי, ולגרום לה להרגיש אמיתית, ולהיות טובה יותר מאחרות.

אז אם נמשיך עוד – לתחושת העצמי. ולרעיון של ‘להיות בבית עם העצמי’, מה עם תחושת הקיום עצמה? מבחינה קיומית – מה זה אומר – ‘להרגיש בבית בקיום?’ בתחושת הקיום? אז – איפה שיש חיים, יש מוות. וזה עניין גדול מלהרגיש בבית, קיומית – להרהר במוות, ללמוד איך להרהר במוות שלנו ובמותם של אחרים. אם אני לא מתקרב לזה, תמיד יש מתח בחיי של – לנסות להימנע מהידע הזה, להעמיד פנים שהוא לא קיים, או להתעלם ממנו. זה די חשוב – להפתח לעובדה החשובה ביותר בקיום שלי, שהיא – שאני עומד למות. איכשהו – להפתח לזה באופן שמאפשר תחושת ביתיות ושייכות. וזה מעניין, כי אם אתם קוראים סופרים קיומיים, ההנחה היא שאתה לא יכול להרגיש בבית בקיום שאתה תחלוף ממנו. יש פיזיקאי בשם בריאן גרין, שכתב ספר מאוד טוב שנקרא ‘המרקם של הקיום’, והוא מתחיל אותו מלומר שכילד הוא מצא ספר של אלבר קאמי בספריה של אבא שלו, ופתח אותו – ובעמוד הראשון, משהו כמו: ‘השאלה הפילוסופית היחידה היא שאלת ההתאבדות’. כלומר – כשאנחנו רואים מה החיים הם, אז זה הדבר ההגיוני לעשות, והספר, אני חושב – הצדיק את נקודת המבט הזו. ובריאן גרין טוען, כפיזיקאי, הוא אומר – אוקיי, אבל – האם אתה רואה את החיים באופן נכון? כי מה שקאמי והוגים קיומיים אחרים מסויימים אומרים – שמה שמופיע בפנינו אלו ‘החיים’; אבל – הוא אומר – כשאני כפיזיקאי מביט יותר מקרוב – מה שנראה כמו ‘קיום’, במבט ראשון, הוא בעצם משהו אחר לגמרי ממה שהוא נראה במבט ראשון. אז אם אני שופט את רעיון ההתאבדות, בהתבסס על תחושה אשלייתית ולא-חודרת של מהם החיים – אני עושה טעות די חמורה. אותו דבר עם הדהרמה. והיום יש זרם די פופולרי בדהרמה של מעיין ‘דהרמה קיומית’, ויש לזה את המקום שלו, ואני אחזור לזה. אבל – האם אני מסוגל להביט בחיים לעומק? האם אני כשיר לזה? הוא מדבר על זה במונחים של פיזיקה וטבע המציאות, ואנחנו – האם אנחנו כשירים מדיטטיבית? האם אני יכול להסתכל לעומק, באופן חודר? אני יכול להסיק כל מיני דברים על החיים, ועל מה הם, ולהציג את זה כפילוסופיה רוחנית, אבל אם לא חדרתי דרך הראייה שלי, זה לא מונח מספיק ביציבות.

אז מתוך זה – אמרנו את זה כמה פעמים באולם – כל פעם שיש סבל, או שמשהו משתבש – תמיד יש הקשר שבתוכו קיים הקושי. לא יכול להיות קושי בלי הקשר. אז – דיברנו על ההקשר של הגישה והיחס של התודעה, ושל המרווחות שלה, אבל – בואו ניקח הקשר של תמונה גדולה באמת, ונאמר – כל תחושת הקיום שלי, התחושה של מהו הקיום, כהקשר של הקיום הזה. אני שופך משהו על השטיח, האוטו שלי מתקלקל, אני נעשה חולה, או מרגיש לחוץ – כל דבר שהוא – העניינים הקטנים של החיים, או כאב לב כזה או אחר – התחושה הגדולה של ‘מהו הקיום’, ובמובן מסויים – אם אני אומר דברים בצורה גסה – אני אומר שבתחושת הקיום יש משהו מיסטי. תחושה מיסטית של הקיום, כתחושה שיכולה להיות. או, לחילופין – תחושה ש’הקיום הוא חסר משמעות’: אנחנו בחיים האלה כתאונה אבולוציונית, שנוצרה מכימיכלים שמגיעים יחד מהכוכבים, ושהו בביצה, וקרה כך וכך – והנה אנחנו! זו תאונה, וזה לא אומר שום דבר, ואם אתה חושב שכן – אז אתה נמושה שמנסה לברוח ממשהו. האמת היא אתאיסטית או אגנוסטית. אני לא רוצה לומר אם זה נכון או לא, אלא – מה שאני רוצה לומר עכשיו הוא -שזה חשוב לתת להקשר הזה, של התמונה הגדולה – להיות נוכח, באופן חי – כשיש סבל. כי בקלות מאוד – אנחנו נשאבים לתוך סבל. המכונית התקלקלה, וזה כל מה שיש. זה מכווץ מידי. ויש דרך בה כל נקודת המבט מצטמצמת. אבל איך זה יהיה – המכונית מתקלקלת, ואני באמת עם, באופן מורגש, באופן חי – עם התחושה של חוסר המשמעות של הדברים, אם זה העניין שלי. במקום להישאב לדבר הזה, שמולי – להביא עמדה גדולה הרבה יותר לתוך נקודת המבט שלי, כך שאני לא שאוב לתוך הדבר הקטן הזה. ואז מה קורה, בין אם זה מיסטי? או חסר משמעות? מה קורה? אני יכול, כמתרגל, להימנע מנקודת המבט הרחבה – אבל יש לזה תוצאות. הבודהא, אם אנחנו חוזרים למשפט הזה מהדרשה על יסודות המודעות: ‘לראות את הגוף כגוף’, ‘תודעה כתודעה’, וכן הלאה – זה נשמע כאילו – ‘האם אתה יכול להיות שם עם מה שיש, בלי לראות שום משמעות, או דבר אחר, או מיסטיקה או משהו כזה, או אפילו את חוסר המשמעות, בלי כל זה’ – אבל מה שזה – אלו הן הנחיות מדיטציה. זה משהו שאנחנו מחזיקים במדיטציה, וכשהנזירים והנזירות האלו קמו מהמדיטציה – היתה להם השקפת עולם די חזקה, שהבודהא עודד, ושהיא החזיקה את האופן בו הם חיו את החיים. האם זה נשמע הגיוני? זה מבט מדיטטיבי. אם אתה מנסה להשהות אותו – זה בעצם בלתי אפשרי. ובודאי שאי אפשר להתמודד עם המורכבות של החיים המודרניים כך, זה יתמוטט על הפנים של עצמו. אם אתה, נניח, מתגרש, או עובר דבר כזה או אחר, או שיש קשיים עם הילדים שלך, נניח שהם עושים סמים או משהו. זה כלי מדיטטיבי. זה הכל. מאוד חזק, אבל רק רק. אז – צריך תמונה גדולה.

כשיש לנו תמונה רחבה יותר, אנחנו יכולים לראות בהקשר רחב יותר – שזה שם דברים בהקשר יותר רחב, ועושה הבדל גדול. אנחנו, לעתים קרובות – נשאבים לתוך סבל עם הפרספקטיבה הלא-נכונה. אז – האם זה אפשרי, ויש פה רמה נוספת – האם זה אפשרי למצוא רמה נוספת, רמה שלמה נוספת – של להרגיש ‘בבית בעולם’. עם המוות, ועם כל זה. הבודהא, בסיפור, עזב את הבית. בית מאוד נוח, כנסיך, והוא עזב, לדבריו, כדי: ‘לחפש אחר ביטחון בלתי מותנה’. הוא חיפש רמה אחרת של בית. וישו, היסטורית, אם נדבר במונחים האלו – הוא היה בן לא לגיטימי. הוא לא ידע מי היה האבא שלו, במובנים אנושיים, ועל זה היתה סטיגמה ענקית בחוק ובתרבות היהודית של אותה תקופה. זו סיטואציה שממש הוציאה מישהו מהתרבות. ויש את הסיפור של הלידה שלו, והשלב בו הוא נדחה מנצרת כשהתחיל להטיף, ויש את התחושה של: ‘לא בבית, לא בבית, לא בבית’, והוא הולך עם זה למקום אחר לגמרי – לתחושה מיסטית של הקיום: אלוהים, או, בשבילו – אבא. ויש את התחושה המיסטית הזו – שמרפאת ומשפיעה על הרמות הרגילות יותר שדיברנו עליהן. אז דיברנו על ניכור, והדרך בה החברה יכולה לעשות זאת; ויש לנו תחושת ניכור מסיבות שונות, ולא רק משום שהחברה מזינה את זה, והאם – אני יכול למצוא רמה אחרת לגמרי? זה לא אומר שאני לא מעורב בחברה; וכבר אמרנו – שהמעורבות היא סוג של ביטוי עצמי, וזה גורם לי להרגיש יותר בבית בעולם, אפילו כשיש לי בעיה עם החברה, כשאני מעורב – זה מאפשר להרגיש יותר בבית. אז האם אנחנו יכולים כאנשים, כמתרגלים – לגלות, להפתח למה שהיינו יכולים לקרוא לו – תחושה מיסטית של בית? תחושה ברמה אחרת לגמרי של להרגיש בבית בעולם הזה, בקיום הזה? וזה אפשרי. זה בוודאות אפשרי, בכמה דרכים.

הצגנו את התרגול של המרחב היום, של התודעה המרווחת – זה מאוד חזק מבחינה הזו. אז אני רוצה להיכנס לזה, למרות שהצגנו אותו רק הבוקר וזה די טרי, אבל תזכרו שחלק מהשיחות האלו הן בעצם לשלב מאוחר יותר. אז אולי תרגישו שאתם לא קולטים את כל זה עכשיו, או שזה קצת, או הרבה – מעבר לאיפה שאני. אז הן לא רק לעכשיו. אז – אני אומר קצת על האפשרויות של לאן התרגול הזה של פתיחת התודעה יכול להוביל, פוטנציאלית. אז – התחלנו עם המרחב הבוקר, ובהמשך לשאלה המועילה שהארי שאל – אני מתחיל, בתוך המרחב – להיפתח לתחושת המרחב או הדממה עצמה, ולאיך שהם מרגישים. לפתח אינטימיות ומוכרות עם הפתיחות של המרחב, ולאט לאט, בהדרגה, זה כמו שהעיניים מתרגלות לאפילה, ואני מתחיל לחוות את המרחב כמלא באיכויות יפות. אולי אני לא שם לזה לב בהתחלה, וזה לוקח זמן; אז בבקשה – אם אתם מקשיבים לזה – אל תאמינו לביקורת הפנימית שמודדת איפה אתם; אני רק מתאר איך זה יכול להיפתח. לעתים קרובות יש תחושה של אהבה במרחב הזה, ואני לא שם לב לזה בשלבים הראשונים, אבל יש שם תחושה מיסטית, אוניברסלית – של אהבה; או קרינה; או שלווה נרחבת, אינסופית; דממה אינסופית ועמוקה. כל אלו אפשרויות. אחדות ותחושת אי-נפרדות. דיברתי עם מישהו בטלפון לזמן מה, והוא: ‘אני מרגיש חיבה, אי הפרדה, מכל הדברים, ובתוך זה – הפחד מתנקז מתוך החוויה’. כי הפחד מגיע מתוך ההפרדה – מי אני, ואיך אני יכול להגן וכל זה. וזה פשוט מתנקז אל מחוץ לחוויה. או, מישהי אחרת אמרה לי: ‘זה כמו להיות מוחזק באהבה טהורה’. ולמעשה – עם תרגול, והיא תרגלה את זה בבית – והיתה יכולה לגשת לתחושה הזו אפילו בזמן העבודה, כשדברים העלו תחושה של ספק או בושה, והיא יכלה לגשת לתחושה הזו, ולהיות מוחזקת באהבה הטהורה הזו, וזה הקל ופתח את התחושה של הבושה שהיתה שם. אז זה אפשרי, כשזה נפתח כך – ישנה תחושה עמוקה של תמיכה. תמיכה קיומית עמוקה; סוג של קרקע שתומכת בהכרה, בקיום, ולמעשה – בכל ההתגלמויות. וזה מעניין שבמסלול שכל מתרגל יכול למצוא בתוך זה, נראה שככל שהתרגול מתפתח לאורך זמן (חודשים ושנים בדרך כלל) חלק מהאיכויות האלו, שישנן במרחב – ירגישו יותר או פחות נגישות לאנשים שונים. אז – לאנשים מסוימים – קשה לשאת את התחושה של אהבה שם, שנוגעת בפגיעות ישנות לגבי האופן בו הם היו מוחזקים באהבה; לאחרים – הקרינה של המרחב הזה; ויש, לאורך זמן – אפשרות מאוד אמיתית של ריפוי במרחב הזה. וזה אפשרי לפעמים להביא חלקים של בושה, חלקים לא-אהובים, פינות דחוסות וחשוכות – אפשר להעלות אותן לתוך המרחב הזה, ולהציע להן להיות מוחזקות על ידי המרחב, על ידי הדממה שמחזיקה בלא-מאמץ. והדממה, המרחב, השלווה – נספגות אל תוך המקומות הפגועים האלה. זה כאילו לדממה לא אכפת מה יש בה, למרחב לא אכפת מה עולה, והוא אוהב, מחזיק, מקבל את הכל במידה שווה.

לאורך זמן, וזה אפשרי שחלקכם טעמתם משהו מזה היום, והעניין של קצב באמת לא חשוב – כשהמרחב הזה נפתח הרבה דברים מעניינים קורים, ובין השאר – תחושת העצמי דועכת. היא נעשית ‘פחות’ התחושה שיש לי של ישות קשיחה ונפרדת, עם כל העניינים, המחשבות, והאישיות שלי – שאיתה אני מזדהה, אז ההזדהות הזו, וגם ההתגלמות הזו עצמה – מתחילה לדעוך. זה נשמע הגיוני? לאנשים מסוימים – זה מביא פחד. באופן מובן מאוד, והעצמי עם כל הקושי והמורכבות – זה כל מה שאני מכיר, מזה עידנים, ואני מרפה מזה רק כשאני ממש ישן; וזה קשה להיפרד מציון הדרך המרכזי הזה ומהמוכרות הזו. אנחנו נצמדים לעצמי, ובהיעדרו – יש תחושה טבעית של פחד. בהדרגה – אנחנו לומדים לעבוד איתו ונפרדים ממנו, בסופו של דבר. בסופו של דבר, כפי שמתרגל אמר לי – בסופו של דבר אין צורך בעצמי הזה, ובהגנה העצמי הזו, וזה מאוד מרפא. יש משהו מאוד מרפא בהיעדר תחושת העצמי הזו. אי-הפרדה מגיעה, תחושה של אי-נפרדות. ועם אי הנפרדות אני ארגיש את העולם כבית, משום שהוא לא נפרד.

וזה מעניין, אם נכנס קצת יותר לפרטים, כי זה אחד התרגולים שאנחנו עושים בריטריט הזה, ושווה לרדת לעומקו קצת יותר – לפעמים המרחב נפתח וזה מרגיש מאוד מחזיק ומנחם עבור העצמי, ואתה מרגיש את העצמי מוחזק בתוך המרחב הזה. והעצמי נחווה כמקבל של האהבה וההחזקה הזו, וזה ממש טוב וממש מרפא, ואנחנו לא רוצים למהר דרך זה, כי זה ממש חשוב. וגם – כאשר התרגול הזה מעמיק, עם המרחב – תחושת העצמי דועכת, שוקטת, ועם ההשקטה הזו – יש פחות מה שצריך להיות מוחזק. יש פחות להחזיק. וכך – התפישה, החוויה של החזקה – פוחתת. וזה גם מאוד מאוד מרפא. לאורך זמן, וזה נפתח בקצב שלו, ואנחנו צריכים לתת לזה זמן. אבל להכנס ולצאת מהתחושה הזו, לאורך שנים כפי הנראה – מהתחושה של ‘פחות עצמי’, ואז שוב – לדעת את זה, לדעת אפילו את ההתמוססויות הקטנות של תחושת עצמי – זה מרפא הרבה מהשקפות העצמי, זה מרפא הרבה מהכיווצים של העצמי. אז מישהו אומר: ‘אני לא טוב מספיק, לא מגיע לי להיות אהוב, לא מגיע לי להיות מוחזק’. השקפות עצמי מכווצות כאלו – זוכות בריפוי חלקי על ידי שאנחנו רואים אותן, וגם – על ידי זה שאנחנו צוללים ל’פחות עצמי’ הזה, וחוזרים. משהו כמעט פלאי קורה להשקפות העצמי האלו.

אוקיי, אז אולי אתם מקשיבים ושואלים, מאוד בצדק: ‘האם זה אמיתי? האם אתה מדבר על משהו אמיתי או שאתה ממציא, וזה בלבול מוח מיסטי?‘. ‘מה אמיתי?’ וזו שאלה ממש חשובה – מהו אמיתי? אז אני רוצה לקחת קצת זמן ולדבר על זה, כי זה די מהותי למה שאנחנו עושים בכל התרגול שלנו. אם אתם יודעים משהו על פיזיקה מודרנית, והעולמות של יחסיות ושל פיזיקת קוואנטים – ואני עושה הפסקה מהשיח המדיטטיבי לרגע – הדברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם וקיימים באופן ברור, שאני לא יכול להכחיש את קיומם – השעון המעורר הזה, השטיח הזה, הדברים שאי אפשר להכחיש – זמן, חלל, בהבנה של הפיזיקה המודרנית – דבר שאני לוקח כמובן מאליו כאמיתי – לא קיים כשלעצמו, במנותק מנקודת המבט שלי עליו. כמה מכם, אני בטוח, מכירים את הקריאה והמחשבה הזו – אז – בין אם זה אור או חומר – זה תלוי באופן בו אני רואה את זה. זה יכול להופיע, ושיהיו לו התכונות – של גל, או של חלקיק. למה זה רלוונטי? כי אנחנו מדברים הרבה, בעולם של מדיטציה – על דרכי ראייה, אם נחזור לשיחת הפתיחה. אנחנו מביטים בדברים באופנים מסוימים, והאופן שבו אני מביט – מגלה את מה שאני רואה; ואנחנו רואים, בסופו של דבר – שאין משהו נפרד מהאופן בו אני מביט בו. אנחנו רגילים לחשוב שכן – יש את השעון, ואת זה ואת זה, ואת כאב הלב והכעס. אבל איך שאני מביט – זה חלק מדבר הזה. הוא לא קיים כדבר נפרד מהאופן בו אני מביט. והמבט – קובע את איך שאני אראה, ואת החוויות שיהיו לי. אז – אם אתם מכירים את הפיזיקה הזו – אי אפשר לומר שחלקיק הוא כאן, ונע והולך לשם. הייזנבורג, אחד החושבים היותר רדיקליים מראשית ההתפתחות של מכניקת הקוואנטים, אמר: ‘הדרך של החלקיק התת-אטומי באה לכדי קיום רק כאשר אנחנו מביטים בה’. זה משהו מהפכני לגמרי באופן בו אנחנו מבינים מהי מציאות. ‘הדרך של החלקיק התת-אטומי באה לכדי קיום רק כאשר אנחנו מביטים בה’. אז – במבט העמוק הזה בטבע המציאות – אני לא יכול אפילו לומר ש-לדבר הזה יש מיקום, שזה נראה כמו הדברים הברור מאליו ביותר. ‘זה שם. הנה זה’. אתה לא יכול לומר: ‘זה חלקיק, והוא שם’ – בלי ההתבוננות שלך. זוהי ההתבוננות שלך שנותנת לו את המקום שלו, ואת האיכויות של היות חלקיק. אז – ההתבוננות שלנו, המבט שלנו – משפיע על מה שאנחנו רואים – אם זה מופיע כגל או חלקיק; איפה זה, לאן זה נע, ובאיזו מהירות – כל זה מושפע על ידי ההתבוננות. שוב, אם אתם יודעים משהו על ענייני הפיזיקה האלה – זה לא המצב שאנחנו מתבוננים באופן רשלני, או שהציוד לא טוב מספיק, או משהו כזה. זה בטבע המציאות עצמה. זה מטבעו של דבר – לא להיות ‘דבר’ עד שאני מביט בו. דבר אינו ‘דבר’ מבלי שאני מביט בו. יש פיזיקאי בשם פול דיוויס, אז במילותיו: ‘בהשקפה של הפיזיקה הקלאסית – חלקיק הוא כמו כדור ביליארד קטנטן, שנמצא איפשהו ונע לאנשהו. ההתבוננויות שלנו, בהשקפה הזו – מגלות את המציאות, ולא יוצרות אותה.’ כך אנחנו חושבים על העולם. ‘אטומים וחלקיקים ממשיכים להתקיים עם מאפיינים מוגדרים גם כשאנחנו לא מביטים’. כך אנחנו מניחים, באורח רגיל – שהעולם הוא. ‘בניגוד לזה, בפרשנות של מכניקת הקוואנטים – אנחנו דוחים את המציאות האובייקטיבית של עולם הקוואנטים’. אז אנחנו שואלים מה אמיתי, והוא אומר: במובן עמוק אנחנו דוחים את קיומו של עולם אובייקטיבי. אנחנו לא יכולים להתייחס לחלקיק כאל ‘דבר קטן’. ‘אנחנו לא יכולים לדבר באופן משמעותי על מה חלקיק עושה בין ההתבוננויות שלנו, משום שהן בדיוק הדבר שיוצר את המציאותיות שלו. ההתבוננות והמדידה על מיקומו של חלקיק יוצרת את מיקומו של החלקיק; ההתבוננות והמדידה על המומנטום של חלקיק יוצרת את המומנטום של החלקיק; ואף אחד מהם לא יכול להיחשב כ-קיים לפני שההתבוננות נעשתה’. ושוב, הייזנבורג: ‘אם אנחנו רוצים לתאר מה קורה באירוע תת-אטומי, אנחנו צריכים להבין שהמילה ‘קורה’ תקפה רק להתבוננות, ולא למצב האירועים בין שתי התבוננויות’. זו הבנה שונה באופן לחלוטין של מהי המציאות. ופיזיקת הקוואנטים היא, כפי הנראה – התיאוריה המדעית המצליחה ביותר אי פעם, במובן של הדיוק שלה וטווח התחזיות. אז מה כל זה אומר? ג’ון ווילר, שאמור להיות בן מאה עכשיו, אני חושב שהוא עדיין חי, שהיה המורה של פיזיקאים רבים שזכו בנובל, ואיש נעים מאוד, לפחות על פי מה שקראתי בביוגרפיה שלו, הוא אומר: ‘עלינו לסמן איקס על המילה הישנה: ‘מתבונן’, ולהציב במקומה את המילה החדשה: ‘משתתף’. במובן מוזר כלשהו – היקום הוא יקום השתתפותי’. אז היקום אינו, כפי שהוא במודל הנאורות הישן – מכונה ענקית, תהליך שהרכיבים שלו נעים באופן מכני ובלתי תלוי בנו. זה לא הטבע של הדברים, כשאנחנו חודרים לאמת. אז מכניקת קוואנטים אומרת שלא רק שאנחנו משפיעים על המציאות, אלא במובנים מסוימים ובמידה מסוימת – אנחנו יוצרים אותה באופן פעיל. זה טריקי. זו דרך מחשבה מאוד שונה. אז מה זה אומר, במובן של מה שאנחנו אומרים פה הערב? כל זה תקף גם להתבוננות המדיטטיבית שלנו, ואני אדבר על זה יותר. אני לא מדבר באופן מופשט על פיזיקה, אלא – זה תקף לכל מה שאנחנו חושבים שהוא אמיתי, לכל התחושה שלי לגבי ‘מהו טבע המציאות’ שבה אני מתקיים. ומה שכל זה אומר הוא – שזה לא נפרד. שזה לחלוטין לא נפרד ממני. אם דבר מה אינו קיים בלי שאני מתבונן בו, אם הדרך בה אני מביט בו הופכת אותו למה שהוא – איך אני יכול לחשוב על עצמי כמתקיים במובן נפרד, ביקום נפרד ממני? כמובן שאם אנחנו שומעים את זה מהפיזיקאים – זה… אנחנו יכולים לחשוב: ‘מגניב’, או ‘אני לא מבין את זה’, או ‘זה מופשט ולא רלוונטי’. אבל אני מזכיר את זה בדיוק משום שיש לזה כל הרלוונטיות עם מה שאנחנו יכולים לגלות במדיטציה. זו אותה תובנה. מישהו אמר לפני זמן מה – ‘הבודהא, לפני כל כך הרבה זמן – גילה משהו כל כך עמוק שרק לאחרונה אנחנו מתחילים להבין לגבי טבעה של המציאות’. זה בלב העניין. אז – האם זה באמת שאנחנו חיים, שדברים נפרדים מהאופן שבו אנחנו רואים אותם, מהתודעה? האם זה באמת שחלק אחד של המציאות, אפשר לומר – יודע חלק אחר של מציאות? האם זה באמת מה שקורה? זה נראה, אינטואיטיבית, שזה מה שקורה – אבל ככל שאנחנו מעמיקים בתרגול – אנחנו מבינים – זה לא מה שקורה, זה לא טבע המציאות. כשאנחנו נפתחים דרך תרגול והרהור לתחושה ולהבנה הזו של אי-הנפרדות, במובן העמוק ביותר של המובן – העניין של למצוא בית ביקום מנוכר – נעלם.

האם כולכם מכירים את פו הדוב?

‘שלום!’ אמר חזרזיר. מה אתה עושה?

‘צד’ אמר פו.

‘מה אתה צד?’

‘אני עוקב אחרי משהו’ אמר פו בנימה מסתורית.

‘עוקב אחרי מה?’ שאל חזרזיר והתקרב.

‘זה בדיוק מה שאני שואל את עצמי. אני שואל את עצמי: ‘מה”.

‘מה אתה חושב שתענה?’

‘אני אצטרך להמתין עד שאמצא אותו’ אמר פו.

‘עכשיו, הסתכל לשם!’ הוא הצביע אל הקרקע לפניו. ‘מה אתה רואה שם?’

‘עקבות!’ אמר חזרזיר, ושרק בהתרגשות, ‘או, פו, אתה חושב שזה… ווזל?’

‘זה עשוי להיות’. אמר פו.

‘לפעמים זה ווזל, ולפעמים זה לא’.

גל, חלקיק, כאב לב, חלל.

‘אתה אף פעם לא יכול לומר רק על סמך עקבות’.

‘חכה רגע’, אמר פו, והרים את כפו. הוא ישב, וחשב באופן השקול ביותר שיכל, ואז – התאים את כפו לתוך אחת העקבות. גירד באפו פעמיים, ועמד.

‘כן, אמר פו הדוב, אני רואה עכשיו. הייתי טיפש ומבולבל. אני דב מטופש כל כך’.

‘אתה הדוב הכי טוב בעולם’, אמר כריסטופר רובין, בקול מרגיע.

אז בשביל הבודהא – הביטחון העליון הוא ההבנה הזו של המציאות. ההבנה של הריקות של הדברים, שאומרת שהן לא קיימים באופן נפרד מהראייה, מהתודעה. והתודעה – גם אינה קיימת בנפרד מהראיה. זה לא שיש תודעה נפרדת, שמביטה החוצה ויוצרת הכל. גם התודעה. הבנה רדיקלית כל כך. המוח הקונספטואלי בקושי יכול לתפוס זאת. למעשה, הוא לא יכול לתפוס את זה באופן מלא. יש נקודה שאחריה הוא לא יכול ללכת. אז – מה שאנחנו נאבקים בו בחיים, מה שאנחנו מרגישים שמנכר אותנו, והבעיות שאנחנו מרגישים, בראיית דהרמה עמוקה של ריקות – הוא לא בעיה. כי זה ריק. אז מתוך המהארטנקואה סוטרה: הבודהא שאל: ‘מנג’ושרי, איפה עלינו לחפש את מצב הבודהיות?’ מנג’ושרי: ‘יש לחפש אותו במכתימים, באי הטוהר של בני האדם’, בקשיים ובדברים בהם היינו מתביישים; למה? ‘משום שמטבעם המכתימים של היצורים החשים הם בלתי נתפסים’.

אז ניקח קצת זמן שקט יחד.

תרגול תובנה בשלושה מהלכים: שחרור מסבל, ראייה משחררת, דעיכה וריקות

תרגול תובנה בשלושה מהלכים

השיחה הזו ניתנה ביום השלישי של ריטריט בנושא אנטה שבו סייעתי בהוראה ליונתן דומיניץ, בסוף השבוע האחרון (היה נפלא!). יש לה כמה מטרות: א. לאפשר כמה כלים של עבודה משחררת עם אי-נחת בתרגול מדיטציית תשומת לב וריכוז; ב. לתאר למה ואיך עובדים תרגולים מכוונים של ראייה של אניצ’ה, דוקהא ואנטה, להציע דרך לחשוב עליהם ולהבין אותם, ולעודד את התרגול איתם; ג. להציע התבוננות נוספת שתאפשר התחלה של ראיית הריקות של כל הדברים מתוך התרגולים האלו.

פתיחה

מאוד מוקיר את המאמץ והתרגול שלכם. מאוד יפה, כנה. ואני מקווה שאתם יכולים להעריך את הרצינות של מה שאנחנו עושים פה.

בשיחה הזו אני אנסה לתת תיאור אפשרי של התפתחות של התרגול, ואנסה לשים את התרגול של אנטה בתוך הקשר. גם – על אילו הנחות, הגיונות ואופני תרגול הוא מבוסס, ולמה לעשות אותו, וגם – לאן הוא עשוי להתפתח.

ארבע האמיתות כ-שאלות מפתח

שאלתי את עצמי – מאיפה להתחיל את השיחה הזו. אז אני אעשה מה שכל בודהיסט יכול לעשות כשהוא לא בטוח – להתחיל מהתחלה.

אז ארבע האמיתות.

מה הן אומרות?

יש סבל.

הוא נובע מהשתוקקות.

יש פתרון.

יש דרך.

כל פעם שאנחנו לא בטוחים לאן ללכת או מה לעשות, אנחנו יכולים לקחת את ארבע האמיתות, ולהשתמש בהן כ-שאלות מפתח.

איפה יש סבל?

מה בתודעה בונה אותו?

האם יכול להיות פתרון כלשהו?

מה יוביל לשם?

המהלך של הבודהא לקראת התעוררות היה כרוך בהבנה עמוקה של מה בתודעה בונה סבל. על מה סבל נשען. ואם אנחנו יכולים לראות את זה, ולעבוד כדי למנוע את הבנייה של סבל – פחות ופחות סבל נבנה. כאשר הוא דיבר בקיצור, או למתחילים – הוא דיבר על השתוקקות. כאשר הוא הרחיב – הוא דיבר על מעגל ההתהוות המותנית. תנועות שהתודעה עושה – שיוצרות אי-נחת.

אז שאלה ראשונה: איפה יש סבל? אתם יכולים להזכר באיזשהו מצב של קושי, או אי נחת שחוויתם היום. יש לכם דוגמה לקושי, אי נחת, סבל?

סבל, יש לומר – זה עניין של מידה, ועניין יחסי. זה לא יש או אין. יש רק מצב אחד בו ממש אין סבל בכלל; בכל שאר מצבי הקיום שלנו – תמיד יש מידה כלשהי של אי נחת. יכול להיות שהיא קטנה מאוד, יחסית. אבל היא תמיד שם.

עכשיו, נניח, יש איזו מידה של אי נחת גופנית, ואיזו תחושה של ‘משהו לא בסדר אצלי’, או פחד קטן.

שאלה שניה: האם פתרון, או הקלה – הם בכלל בגדר אפשרות? והתשובה היא – ודאי שכן. לכל סבל אפשר לפנות, ואפשר לזכות בחופש ממנו, על ידי שינוי היחס אליו. זה לא תמיד זמין, ולפעמים צריך ללמוד – איך לעשות את זה, לנסות דברים שונים, ולראות מה עובד. אבל ודאי שאפשר לראות את הדברים אחרת. זה לא זמין לי עדיין, אבל אני יודע מנסיוני שזה אפשרי.

שאלה שלישית: ממה מורכב הסבל הזה?

מה הגוף, התודעה שלי עושים – שמתחזק ומזין את הסבל בסיטואציה?

סבל, כמו כל דבר – הוא פעילות; קארמה. זה לא ש’יש סבל’ – כדבר מוצק ונתון, אלא – שהתודעה והלב שלנו – בונים סבל ומשמרים אותו על ידי פעילויות מסוימות, תנועות מסוימות. אז אנחנו צריכים לחקור עם עצמנו – מהן הפעילויות האלו?

אם אתם נזכרים בקושי שחווית היום, או שאתם מתמקדים בקושי שאתם חווים עכשיו – מה קורה שם, בעצם? במה סבל תלוי? מוזמנים לומר – ביחס לגוף, לתחושות של נעים/לא נעים, ביחס לתחושת כיווץ, ביחס לדימוי עצמי, ודימוי על העולם.

  • הגוף – כיווץ. קטנות. אי נוחות. זה תמיד נוכח עם קושי. זה ביטוי של היאחזות והשתוקקות.
  • תחושה לא נעימה. תמיד, בלב של כל קושי, או רגש קשה – ישנה תחושה לא נעימה. כשלעצמה, היא לאו דווקא דבר רציני כ”כ. היא נעשית דבר רציני יחד עם הנטייה הטבעית שלנו לדחות אותה. ליצור משיכה ודחיפה. המשיבה והדחיפה מתבטאות באותו כיווץ של הגוף שדיברתי עליו קודם, והן מנוע של סבל נפשי. אם אתם זוכרים את הלימוד של הבודהא על החץ השני, או את ההבחנה שיונתן עשה אתמול בין כאב לסבל – בזה מדובר. תחושה לא נעימה היא בד”ך לא עניין כ”כ גדול. ההתנגדות, הדחיפה, ההיטלטלות מולה – זה העניין הגדול, זה המנוע של הסבל. היאחזות = משיכה ודחיפה = היטלטלות.
  • מחשבות חוזרות על עצמן על העתיד, שיוצרות תרחישי אימה, ומניחות שהמצב יישאר או יחמיר.
  • דמיון של העצמי בתוך המחשבות האלו, באופן מודע או לא מודע – כקורבן, כחסר אונים.
  • דימוי של העולם כעוין. דימוי של אחרים כאומללים, או לא תומכים.
  • חוסר פניות לאהבה וחמלה.

אלו הם חלק מהרכיבים שבונים סבל, שהבודהא דיבר עליהם, ואנחנו יכולים לראות בתוך החוויה שלנו.

אלו הם חלק מרכיבי היסוד של מה שהבודהא קרא לו התהוות מותנית: התהוות של חוויה ושל אי נחת, מתוך תנועות שהתודעה עושה.

שאלה רביעית – איך אפשר להקל על הסבל?

מהלך ראשון: מדיטציית תשומת לב, וחקירה על התהוות ודעיכה של אי-נחת

כאשר אנחנו מתרגלים מדיטציית תשומת לב, או ויפאסנה – אנחנו בעצם מוצאים דרכי התייחסות לחוויה שמפחיתות סבל. אז אנחנו יכולים לחשוב על דרכים בהן אפשר לפנות לבנייה של הסבל, ולהפחית אותה. וזוהי הצעה לחשוב דרכה על תרגול המדיטציה שלכם. אפשר לראות את תרגול המדיטציה כדרך להרגיע את התודעה, או להיות עם החוויה. אבל אני חושב שדרך יפה ומועילה יותר לחשוב עליו הוא: להיות במגע עם החוויה, לפתח מודעות לסבל, להבין איך התודעה והלב בונים אותו, ולמצוא דרכים להפחית אותו. זו חקירה יצירתית ורצינית, שכל אחד מאיתנו צריך לעשות עם עצמו, ולהשתכלל בה יותר ויותר.

אז אם ניקח את הסבל שהזכרתי קודם:

  • אם הגוף מכווץ – אפשר להרחיב את המודעות לכל הגוף, ולרכך אותו. אם יש פחות מידי אנרגיה – להביא יותר. הנשימה לכל הגוף שעשינו – היא בדיוק זה. בשפת דהרמה אפשר לומר – שזו תנועה של אי-היאחזות. היאחזות מתבטאת תמיד ככיווץ כלשהי של הגוף. הפחתת הכיווץ פירושה הפחתת היאחזות.
  • עם התחושה הלא נעימה – אפשר לראות שהיא לא נעימה, ולראות אם אפשר לא לדחות את אי הנעימות הזו. להיפתח אליה, לאפשר לה. כך אנחנו עוצרים את התנועה של יצירת ההיטלטלות והסבל. שוב, הפחתת היאחזות. המשיכה והדחיפה סביב תחושה לא נעימה – היא היאחזות. אנחנו מפחיתים אותה – יש פחות סבל.
  • עם המחשבות – אפשר לשמוט אותן, שוב ושוב. שוב. אנחנו נאחזים במחשבות, והן אוחזות אותנו. כשאנחנו שומטים אותן – פחות היאחזות = פחות סבל.
  • לגבי העצמי – כמו שיונתן אמר אתמול – אנחנו בונים את העצמי על ידי ההתייחסויות שלנו אליו. ‘אני שומע מזגן’. אז אם אנחנו שומטים את המחשבות, עוד לפני תרגול אנטה – הבנייה של העצמי תהיה פחות אינטנסיבית. תחושת חוסר האונים תפחת. גם כאן – לחוויה של הגוף יש תפקיד חשוב. או שאנחנו יכולים לחשוב, בכוונה – על דרכים שבהן אנחנו כן יכולים לעשות משהו. להביא לשם ביטחון.
  • העוינות של העולם – לפעמים צריך לחשוב, להיזכר – בדוגמאות הפוכות. אבל באופן יותר נפוץ – מתוך התרגול שלנו, מתוך הפחתת ההיטלטלות – העולם יראה פתוח ונינוח יותר. מאיים פחות. יפה יותר.

כך – אנחנו יכולים לעבוד במדיטציה שלנו כדי לפגוש את החוויה, ולהפחית סבל.

מהלך שני: תרגול מכוון של תובנה

האפשרות לראות באופן שבונה פחות סבל

מה שדיברתי עליו עד עכשיו – זו רמה ראשונה של תרגול תובנה. זו בכצם חקירה – מה בונה סבל, ואיך אפשר לשחרר אותו. והיא ממש חשובה. לראות: איפה יש סבל, ואיך אני יכול להגיב. המפתח שם – הפחתת היאחזות. פחות היאחזות = פחות סבל.

אבל אחרי זמן מה של תרגול, אנחנו יכולים לגשת לרמה נוספת. חלק מכם התייחסתם לזה היום בשיחות – לתחושה שתרגול האנטה הוא ‘העברת הילוך’ של המדיטציה. פה – אנחנו לא רק פוגשים את החוויה, ומתייחסים אליה באופן ש-מפחית סבל. אלא – מתייחסים לכל החוויה שלנו באופן שמראש בונה פחות סבל.

מה גורם לסבל?

אנחנו, כאנשים – נוטים לחוות עולם קיים, עצמי קיים, והעצמי, באופן טבעי – חרד לגורלו, ומנסה להשפיע על העולם שידאג לו. זה מאוד מאוד אינטואיטיבי, והסבל מונח על זה. תחשבו על זה – איזו חוויה שחוויתם לא כללה את המרכיבים האלו: תחושת עצמי, תחושת עולם, ותחושת צורך שמשהו יקרה. לפעמים זה מאוד גס וחזק, לפעמים מאוד מעודן. אני פה, על הבמה, אתם שם, ואני רוצה משהו. אתה יושב שם, והשאר סביבך, ואתה כמהה, מחפש, מבקש משהו. מאוד בסיסי. והדהרמה אומרת – על זה מונח סבל. התחושה שזה אמיתי מובילה, באופן בלתי נמנע – לסבל. הדלאי לאמה קורא לזה – תעתוע יסודי. התחושה שאנחנו קיימים פה, ורואים עולם קיים שם. ואם אנחנו מתרגלים מדיטציה, ולא חוקרים מאוד לעומק – אנחנו לא בהכרח נגיע לעבוד עם הרובד הזה, כי הוא נראה כל כך מובן מאליו. אבל זה הרובד שבו נולדת התשתית של הסבל, ושם אפשר לעקור אותו מהיסוד.

איך להפחית שם סבל?

מאחר וזה עמוק – אנחנו צריכים כלי עבודה טובים כדי לעבוד עם זה. אתה לא ניגש עם כך חפירה כדי להפיל בניין. אז הבודהא אומר – אנחנו יכולים, במקום זה – לבחור לראות את העצמי והעולם באופנים אחרים לגמרי, שיפתחו ויערערו את התחושה לגבי המוצקות של העצמי, המוצקות של העולם, והצורך למשוך ולדחוף כדי לדאוג לעצמי בתוך העולם. הוא לא אומר שאנחנו צריכים ‘לא לדאוג לעצמנו’. וגם אני לא אומר את זה בכלל. להיפך – אנחנו אומרים: לדאוג לאושר שלנו – פירושו להיות מסוגלים לראות באופן שמפחית את החרדה הזו, ולכן מפחית סבל. לראות כך כאשר אנחנו רוצים, ובאופן שמשרת אותנו.

לבודהא היו שלוש דרכים כאלה, דרכן הוא הציע להתייחס לחוויה. לפעמים מתייחסים אליהן כאמיתות. אבל הבודהא דיבר עליהן כדרכי תפיסה. ואני חושב שזה נבון להתייחס אליהן כך: כאופנים לראות את החוויה.

אניצ’ה; דוקהא; אנטה.

אניצ’ה

כאשר אנחנו ממקדים את המבט בשינוי של הדברים – התודעה מתקשה למצוא משהו להיאחז בו; והיא גם רואה שכל מה שהיא קוראת לו ‘עצמי’ – משתנה כל הזמן. ולכן – באופן אוטומטי – יש הרבה פחות היאחזות. העצמי והעולם – במקום להיראות כקיימים – ניראים כמופעים משתנים. הדברים מאבדים את תחושת האמיתיות שלהם כמוצקים. עם זאת – הדברים המשתנים עדיין נחויום כאמיתיים איכשהו, ולכן יש מידה של סבל שנבנית על התשתית הזו: אמנם זה משתנה כל הזמן, אבל עדיין קיים

דוקהא

זהו תרגול מכוון של – לראות שדברים לא יכולים להיות מספקים לאורך זמן, בין השאר משום שהם משתנים. וכך – התודעה שומטת את הצורך להיאחז. זה יכול ללכת יותר עמוק מהאניצ’ה.

אנטה

במקום לחשוב על אנטה כ’אמת שאומרת שאין אני’, אפשר לחשוב על אנטה כתרגול של הפחתת הזדהות. הזדהות היא סוג של היאחזות. כלומר – יחסים של משיכה ודחיפה עם דברים. אז שיחת הדהרמה הזו, נניח שאני אומר אותה, ואתם נראים משועממים; אני מפחד, חושש, שזה אומר שאני לא טוב – וזה מטיל משקל על הלב שלי. או – הצליל של המזגן; כשלעצמו – תמים. לא חשדתי בו. אבל אם אני לא רוצה שיהיה מזגן, אם חם לי, או שיש לי דעה שלילית עם מזגני כל העולם (כמו ש-לחלק מ-המתרגלים יש) אז הצליל של המזגן – יהיה הרבה יותר עניין בשבילי. יהיה מאבק שם. או – הגוף. אנחנו מזדהים איתו אוטומטית: כשלגוף לא נעים – תחושת העצמי שלנו לא נוחה, ויש שם לחץ. אם אני רואה את הגוף, ויודע אותו כ’לא אני, לא שלי’ – אני מסיר הרבה מאוד משקל ולחץ מהחוויה. התודעה נעשית קלילה יותר, הלב פתוח יותר.

אנחנו נוטים, באופן מאוד אינטואיטיבי, ומתחת לרמת המחשבה – לראות חוויות על פי האופן בו הן מתייחסות לתחושת העצמי שלנו. וזה מטיל משקל על החוויה, מכווץ ומקשה אותה.

לדוגמה – אתמול קיבלתי חדשות מדאיגות. ואוטומטית – יש תחושה של כיווץ, והמחשבות מסתחררות בכיוונים של ‘מה זה אומר עלי’, על העתיד שלי, על הגורל שלי. אם הייתי מנסה להפעיל את דרך הראייה אנטה מיד – זה היה קשה מידי. אז הייתי צריך להפחית סבל בדרך רגילה יותר. הרגעתי את הגוף. ראיתי שהמחשבות הן רק מחשבות. ואחרי זמן מה ראיתי – הגוף, המחשבות, התחושות, הדימוי שלי על ההתרחשות, מה שיקרה או לא יקרה – זה הכל אנטה. זה לא אני, וזה לא שלי. אלו פשוט תגובות, פשוט גוף, פשוט מחשבות. באותו רגע – צוק שלם של סבל נפל. יכולתי לראות הרבה יותר אפשרויות בסיטואציה. הייתי הרבה פחות קורבן, הרבה פחות מכווץ בתוכה. ואהבה ודאגה לאחרים המעורבים בה – יכלה פתאום להיכנס.

אז התרגול הזה של אנטה – הוא כמו הילוך נוסף של המכונית. אנחנו רואים את החוויה, ולא רק פוגשים אותה ומגיבים אליה באופן נבון – אלא מראש מביטים בה בדרך שמפחיתה היאחזות, ולכן סבל.

זה לא מאוד ריאלי – שנראה ככה דברים כל הזמן – גם מחוץ לריטריט. זה אפשרי לעתים, אבל יותר ריאלי – לקחת תקופות וריטריטים – בהן אפשר לתרגל לראות כך. מתוך כך – משהו שוקע ביישות. אבל התרגול הזה, כמו הקודמים, אבל זה במיוחד – הוא פתח לעוד רובד של תובנה, שיכול, על ידי תרגול להיות מובן ביישות, ולהשאר איתנו באופן מתמיד מאוד.

מהלך שלישי: ראייה של ההתהוות המותנית והריקות של הדברים

מה גורם לסבל?

ברמה הזו – אנחנו מוזמנים לראות אפילו יותר עמוק. אנחנו אומרים: לא רק שאפשר להפחית את תחושת הקיום האמתי של עצמי ועולם, ואת ההיטלטלות והחרדה שנובעות מקיום כזה – על ידי דרכי ראייה משחררות, אלא אפשר לעשות עוד צעד – ולהבין, לצמיתות, שאני ועולם לא קיימים באמת. ששניהם – הם דימוי. הם דרך ראייה שהפכה להרגל, ולכן נחווית כאמתית. כמו אלוהים, למישהו מהמאה ה10, או אלים, בתרבויות מסוימות של אותה תקופה. האמונה שעצמי ועולם הם אמתיים – היא בסיס שעליו סבל חייב להתפתח. כי אם אני חושב שאני באמת קיים, בעולם שבאמת קיים – אני חייב להגן על עצמי איכשהו.

אם לצטט את נגארג’ונה: ‘איך יכול להיות שהרגשות המכאיבים לא יעלו למי שלמיינד שלו יש בסיס?’.

איך אפשר להשתחרר מההרגל של להאמין שהעצמי והעולם הם אמיתיים?

פיברוק של אני-אחר-היאחזות-סבל

יונתן שאל היום: האם הבחנתם, במהלך היום – בזמנים שיש בהם יותר תחושת ‘אני’, פחות תחושת ‘אני’.

האם עשיתם את זה?

מה הביא ליותר או פחות תחושת ‘אני’?

איך זה הרגיש כשהייתה יותר תחושת ‘אני’, ואיך כשהייתה פחות?

יש פה משהו מאוד מעניין, שקשור להתהוות המותנית של היאחזות-עצמי-אחר-סבל שדיברתי עליה קודם.

כאשר ישנה יותר משיכה ודחיפה/היאחזות – עולה יותר תחושת אני, ויותר סבל. כאשר יש פחות היאחזות – פחות תחושת אני, ופחות סבל. יותר תחושת ‘אני’ – פירושה תחושה שה’אני’ מרגיש סגור, שאין הרבה אפשרויות לאיך הוא יכול ליהות; שהוא מכווץ, מצומצם, שרוי במאבק. פחות תחושת ‘אני’ – מאופיינת בתחושה מרווחת. כאשר יש מרחב מסביב לדברים שעולים בחוויה.

והאם שמתם לב – איך העולם נראה – כאשר יש יותר תחושת ‘אני’, וכאשר ישנה פחות תחושת ‘אני’?

אז איך?

בואו נמצא דוגמה. ונלך על משהו גס יחסית. נניח שאני שקוע בביקורת עצמית. אני מרגיש שאני עשיתי משהו לא טוב, ושאני לא טוב, איכשהו. באותו זמן – תחושת העצמי שלי מאוד מצומצמת סביב זה. אם מישהו יבוא, ויתחיל לספר לי על הצרות שלו – אני לא אהיה פנוי. אני לא ארגיש שאני יכול להיות איתו באמת. לא יהיה שם מרווח ומרחב להקשיב; אני לא אראה הזדמנויות עבור עצמי, או צדדים יפים חדשים בי, או שום דבר כזה. בזמן הזה – ‘אני’ פירושו ה’אני’ שמרגיש רע לגבי עצמו.

ואיך אנשים אחרים ייראו בעיני?

הם איום. אולי יש בושה, ואני מפחד מאיך רואים אותי. כשאני מאויים – אני לא רואה את היופי או הכוח באחרים. ואם אני רואה אותו – זה לא דבר שאני חושב עליו כטוב, אלא כמשהו שהופך אותי לפחות טוב, איכשהו. אז העולם – במצב הזה – נחווה כסגור, כמפחיד, אולי כרחוק. למעשה – זו סוג של עויינות גם כלפי העולם.

בלב של זה יש משיכה ודחיפה. אני מרגיש משהו פה, וחושב עליו כלא-טוב, ויש דחייה כלפיו.

אז אם אני אפתח רק את ההיטלטלות. נניח, אשב למדיטציה ואשלח מטא. אפילו לאנשים לא קשורים. משהו מתרווח. יש רגש שסותר את תחושת הפגיעה והקורבנות, גם אם הוא לא קשור, לכאורה, לרגש המקורי או לסיבה אליו.

ומתוך זה – אני יכול לחשוב על עצמי אחרת; ואני יכול לחשוב על אנשים אחרים אחרת. אני ארגיש פתוח יותר. יהיה יותר חופש, יותר אפשרויות ל’מה אני יכול להיות’. האופן בו התודעה תצייר אותי – תהיה פחות מוצקה, יותר פתוחה. ועם זה – פחות סבל.

ואפשר לגשת אחרת – אם אני אראה – בכוונה – צדדים יפים או פגיעים באנשים אחרים – כל העניין ייפתח קצת. המשיכה והדחיפה, הסגירות של העצמי, הסגירות של אחרים – נבנים יחד, ואפשר לפתוח מכל אחד מהם.

האינטנסיביות והמוצקות שבה הדברים נבנים בתודעה שלנו – תלוי במידת ההיטלטלות. יותר הטלטלות, משיכה ודחיפה – יותר מוצקות; פחות – פחות מוצקות.

דעיכה דרך תרגול תובנה

ואם אני מתרגל את דרכי הראייה המכוונות, כמו אנטה – אז כל העניין שוקט עוד. תחושת העצמי הולכת ונפתחת, תחושת האחר הולכת ונפתחת. גם עצמי וגם אחר – מופיעים פחות ופחות, איכשהו. לא רק שאני מפסיק לחשוב על עצמי געל דבר רע, איכשהו, אלא אני עושה עוד צעד – ופותח ומרווח את תחושת ה’עצמי’ בכללותה, על ידי הפחתת הזדהות. כדי להתנגד לאחר – אני צריך תחושה מוצקה של עצמי. אבל אם אני פותח את תחושת העצמי על ידי אי הזדהות עם הגוף, או המחשבות – לעויינות כלפי האחר לא תהיה קרקע לנבוט עליה. ואם אנחנו ממשיכים עוד – הפרדה בין עצמי ואחר עולה פחות ופחות. יש תחושה של אחדות. מצבים מאוד יפים, מאוד מרפאים. הם כל כך יפים, שיש אנשים שחושבים שהם המטרה של הדרך, שהם התעוררות. אני לא חושב שהם המטרה – אבל יש להם תפקיד חשוב מאוד: הם מאפשרים לנו חלופה, אפשרות אחרת – ביחס לראייה הרגילה שלנו של עצמי, עולם והיאחזות. וככל שאנחנו מפתחים הרגל ומיומנות איתם, והם הופכים לבית בשבילנו – כך אנחנו חופשיים יותר מהאמונה האינטואיטיבית בקיומו של עצמי אמתי ועולם אמתי. יש לנו אפשרויות אחרות פתאום.

אבל אפשר להמשיך משם עוד. ואם ממשיכים עוד – אז שום חוויה לא עולה. התודעה מרפה כל כך, שלזמן מה – היא לא מייצרת עוד חוויות. אין עצמי, אין אחר, אין זמן, אין חוויה. יציאה מגבולות התפיסה החושית. זה משהו שהבודהא הדגיש מאוד. עבורו זו חוויה, או מצב – חשוב למדי; אבל הוא די נדיר, ורחוק מאוד מההתנסויות של מי שיושב כאן באולם, בריטריט של שלושה ימים. והאמת היא שההבנה של המשמעות שלו – יותר חשובה מהמצב עצמו.

מה שחשוב זו התובנה: ככל שיש יותר היאחזות – יש יותר בנייה של עצמי ואחר. אנחנו נעשים מוצקים יותר, קיימים יותר, וכך גם האחר. למשל – רעש המזגן – אם הוא לא היה מפריע לי, הוא בכלל לא היה מופיע עבורי בתודעה. כאשר הוא מפריע – הוא מופיע בעוצמה.

כאשר אנחנו מתרגלים באופן הזה, של אניצ’ה, דוקהא או אנטה, או שאנחנו משתקעים בתרגול עמוק של סמאדהי – יש משהו שמתחיל להתגלות בפנינו. אנחנו רואים שוב ושוב איך העצמי והאחר, והעולם נבנים, ואיך הם מתפוגגים. נבנים, ומתפוגגים. ומתוך כך – אנחנו רואים – שהם לא יכולים להיות אמיתיים. שהם נחווים כתוצר של הפעילות המנטלית שלנו. זה לא שהם בכלל לא קיימים, אבל המידה בה הם מופיעים, והאופן בו הם מופיעים – תלוי באופייה של הפעילות המנטלית. וזו הבנה מאוד מאוד חשובה ויפה. כי היא מאפשרת לנו לראות: שום דבר ממה שניראה אמתי עבורנו, הוא לא באמת אמיתי.

אנחנו לא יכולים להשאר תמיד במעט פיברוק, מעט בנייה, מעט תחושת עצמי. זה משהו שאנחנו יכולים לעשות בתרגול אבל לא כל הזמן. מה שחשוב בעיני, וזה משהו שיכול להיות שמורים שונים חושבים עליו דברים שונים – הוא לא להשאר או לשאוף תמיד למצב הזה – של פחות בנייה של עצמי ועולם, והחופש והפתיחות שנובעים מזה; אלא – להכנס לתקופה, ולצאת משם, וללמוד איך להכנס, ולחזור שוב ולצאת שוב – הרבה פעמים. עד שהתודעה לומדת אינטואיטיבית – שהעצמי והעולם – האופן שבו הם מופיעים והמידה בה הם מופיעים – ניבנים על ידי הפעילויות של התודעה שלנו. ולכן – הם לא יכולים להיות אמיתיים. הם כמו חלום.

זה מפחית הרבה מאוד סבל. כל סבל – מונח על הנחת אמתיות. מה שנראה אמתי עבורנו – גורם לנו לסבול. אני אמתי בעולם אמתי – צריך להיות חרד לקיומו. אבל כשהתחושה הקיומית משתנה לחוויה של אני, בתוך עולם שהוא לא באמת אמתי – לסבל אין עוד על מה להישען. סבל, פחד, חרדה – זקוקים לאמונה בקיומו של עצמי אמיתי ועולם אמיתי לקיומן. האמונה באמיתיות של עצמי ושל עולם – זה מה שבדהרמה נקרא תעתוע.

כאשר אנחנו רואים, שוב ושוב – העצמי והעולם עולים מתוך הפעילות התודעתית – אנחנו משתכנעים באופן עמוק – הם לא יכולים להיות אמיתיים כפי שהם ניראים לנו. ולכן – לפחד אין מצע.

וזו עוד רמה של הבנה של אנטה, שאפשר לקרוא לה ריקות של עצמי ושל כל הדברים:

הכל תלוי ונוצר בגלל, וביחס – לאופן בו התודעה שלנו מבנה אותו. ולכן – אנחנו חופשיים לשחק עם איך אנחנו רואים דברים, חושבים על דברים – באופן שיביא טוב, ויאפשר אהבה.

זה מאפשר למטא, לאהבה – להתפשט עוד ועוד. למה? כי אם מישהו, או משהו – הוא רע – אני לא יכול לאהוב שם. אם אני רע, בדרך כלשהי – קשה לאהוב את זה. אבל אם אני רואה שאני ואחר – מתקיימים רק ביחס לנקודת המבט שלי – אני חופשי לראות את היפה בהם, ואת היפה בי. אני יותר חופשי לבחור לראות את הקיום באופנים שמאפשרים לאהבה להכנס. וכך – האהבה, הידידות – יכולות ללכת בחופשיות לכל מקום. והקיום יכול להפוך מאירוע של פחד והתגוננות – למופע של אהבה.

אנשים שאלו בשיחות האישיות – כשיש פחות תחושת עצמי – מה יש? והתשובה היא – יש מקום לאהבה, לחמלה, לתחושת חופש של הדברים.