תגית: סמאדהי

סמאדהי בתרגולי מטא וחמלה: תנאים תומכים

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

רוב ברבאה: סמאדהי בתרגולי מטא וחמלה: תנאים תומכים

זהו תרגום לחלק הראשון (מתוך שנים) של שיחה שרוב ברבאה נתן בראשיתו של ריטריט של חודש שנקרא: Lovingkindness And Compassion As A Path To Awakening, וניתן ב2008 יחד עם קת'רין מקגי וג'ון פיקוק.

קישורים לשיחות המוקלטות תוכלו למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/retreats/1265/

פתיחה: מה זה סמאדהי?

אז, מה שהייתי רוצה לדבר עליו היום זה סמאדהי. זו מילה שחלקכם מכירים, וחלק פחות. זו מילה בפאלי samadhi. ואני רוצה לדבר עליו ולתת קצת אוריינטציה וכוונה לכל הריטריט הזה. אז המילה הזו, סמאדהי, מתורגמת בד"כ כריכוז. וזה מעניין, כאחד המרכיבים של הדרך, מה היחסים שלנו עם הפיתוח של סמאדהי או ריכוז. לעתים קרוובת אנחנו מניחים שזה משהו שאין לנו הרבה סיכוי איתו, ומעדיפים חלקים אחרים על הדרך. או שזה אזור שיש בו שיפוט מסויים, ויש חרדה סביבו: 'כמה אני מצליח שם?'. ואני רוצה לחקור קצת, ולהציב את זה כהתכוונות לריטריט.

כשלפני כמה שנים חשבנו על הריטריט הזה, אחד המרכיבים ששכנעו אותי שזה רעיון טוב לעשות את זה היה שיכולים להיות שלושה פירות לריטריט כזה. הראשון – פיתוח טוב לב וחמלה, איכויות של לב. דבר יפה, שאין לו תחליף, ונפלא. השני – היה החלק של להבין איך זה מוביל להתעוררות, ולהשתמש בהן כדי להביא שחרור של הלב והתודעה. והשלישי – הפיתוח של סמאדהי, של ריכוז. וחשבתי ש, לפחות חלק מזה – יקרה לכולם. אז אי אפשר להפסיד כאן. זה מצב של ניצחון או ניצחון. במסורת המקובלת, התרגולים של טוב לב וחמלה נחשבים, מלבד היותם יפים כשלעצמם, נחשבים כמובילים לריכוז. והתפקיד שלהן בהתעוררות לא כ"כ הוכר, וכאן אנחנו רוצים להכניס בחזרה את הפקטור הזה, שלהן כדרך להתעוררות.

אז. סמאדהי, המילה הזו. במסורות אחרות יש לה משמעויות אחרות. במסורת שלנו – בד"כ מתורגם כריכוז, וזה סביר, אבל לא נותן את העומק והרוחב של במה מדובר. כשאנחנו שומעים 'ריכוז' אנחנו חושבים – שזה לגבי להפוך את התודעה לקטנה ולדחוס אותה למקום קטן, ולשמור אותה שם; או שאנחנו חושבים על משהו, כמו נוזל כביסה מרוכז – הרבה דברים במקום קטן. או – שאנחנו חושבים על לשמור על משהו עם משהו: התודעה עם הנשימה. וזה בהחלט חלק מהעניין, להשאר ביציבות עם משהו. אבל זה לא הכל, וזה הכי טוב, במובנים מסויימים, לשמור על המילה המקורית, שאומרת משהו מאוד יפה. אפשר לומר: יציבות של התודעה, בהחלט. איסוף. התודעה וההכרה מרגישות אסופות, לא מפוזרות. איחוד זו מילה טובה. ובעיקר – איחוד של תודעה וגוף. יש תחושה של הגוף והתודעה מתאחדים, באים יחד לאחדות, כאשר הסמאדהי מתפתח. עומק של מדיטציה, אחד המורים שלי היה אומר, ויש, אכן, תחושה של העמקה כשמפתחים את זה. עידון הוא חלק מזה. התודעה מתעדנת; זה מעניין. מה בקצה השני של סמאדהי? נניח, התקף טנטרום; זה לא מצב מעודן כ"כ של תודעה. דברים די גסים, צבועים בשחור ולבן. כשמרפים מזה, התודעה נעה לעבר יותר ויותר עידון. וככל שמעמיקים בסמאדהי – יותר עידון של התודעה וההכרה. אז אנחנו יכולים לדבר על מצבים מובחנים של העמקה, הג'אנות, ואני לא אכנס לזה היום. אבל כאן נתייחס לזה כרצף – התודעה נעה לאורך הרצף הזה. וזה מסע של חיים, שאין לו סוף; אנחנו ממשיכים להעמיק בזה. ועבורי, החיות של הדרך נשענת על המשך של הגילוי והחקירה של עומקי התודעה. זה זמין לנו כאנשים ומודטים – ללכת במסע הזה אל מעמקי ההכרה.

היתרונות של סמאדהי

בתמונה הגדולה – סמאדהי מביא הרחבה של התפיסה. התפיסות שלנו בחיינו: אני כאן, אתה שם, יושבים כאן; התפיסות האלו מתחילות להתרחב ממובנן הרגיל. ודרך ההתרחבות הזו – באה רספטיביות, באיטיות, בהדרגה. התחלות של הפתחות לתחושה אחרת של 'מהם דברים'.

תחושה עמוקה של מנוחה עם ההעמקה של הסמאדהי. הגוף, הלב מוצאים מנוחה עמוקה. כשסמאדהי מתפתח לאורך החיים, אנחנו יותר זמינים לעצמנו, לאחרים. ויש רעננות של גילוי שמגיע עם זה; רעננות של תפיסה. אפשר לראות את החיים באופנים חדשים, שונים מאוד.

בד"כ עם סמאדהי, אנחנו חושבים על אובייקט אחד, ושהמשימה היא לשמור את המיינד שם: מטא, נשימה, חמלה. להשאר עוד ועוד, והסמאדהי מעמיק. אבל המילה יותר רחבה, ולמישהו יכול להיות תרגול ויפאסנה, ועדיין יהיה שם סמאדהי, בגלל האיסוף וההעמקה.

בד"כ המיינד נע עם האובייקטים של החוויה, באופן לא מועיל. נתפס במשהו, חרד ממשהו, דוחה משהו. כשהמיינד ביחסים עם החוויה שהם פתוחים ולא מיטלטלים – בתרגול נשימה, מטא או ויפאסנה, אז אפשר לומר שזה סמאדהי. אי-הטלטלות ופתיחות. 

אם אנחנו חושבים על המיומנויות השונות שאנחנו יכולים לטפח כאנשים… זה די מדהים. חלקן עוצרות נשימה. אם חושבים מה זה דורש לנגן קונצ'רטו לפסנתר היטב, או לכתוב אותו, או אם חושבים על דיוויד בקהם… מדהים. והטווח ממש מדהים. אני לא יודע אם עשיתם את זה כשהייתם ילדים, אבל אפשר לערום מטבעות על המרפק, ולנסות לתפוס אותם. השיא העולמי הוא של 104 מטבעות. הבנאדם כנראה ממש השקיע בלנסות לפתח את זה. מדהים. מבחינה דהרמית, השאלה היא – אילו מיומנויות באמת שווה לפתח? אני דווקא מעריך את בקהם, אגב. אבל לעצמנו – צריך לזכור שיש לנו זמן מוגבל, הזמן שלנו ייגמר. ויש לנו אנרגיה מוגבלת. מה שווה לפתח? אנחנו לעתים קרובות לא מעריכים מספיק את הכוח של סמאדהי. הבודהא ביקש, שוב ושוב, לפתח את זה, את המיומנות הזו.

במערב עד כה, הדהרמה מאוד צעירה, ועד כה הפוטנציאל של האזור הזה של התרגול לא מוצה. היה דגש על התמקדות בפרטים קטנים, וזה לא מה שסמאדהי אומר, והבודהא לא דיבר עליו כך. העניין הוא של האיסוף, האיחוד של התודעה. ועם זה, לאורך חיים או ריטריט – מגיעה רווחה יוצאת דופן. אחד הפירות היא רווחה נפלאה. וריפוי. ריפוי של הגוף, הרגשות, התודעה. איכות החיים, כשהמיינד מתבהר ומתאחה – איכות החיים משתפרת באופן מורגש מאוד.

סמאדהי מביא איתו תחושה של יציבות לחיינו. אז אם אנחנו מעורבים בפרוייקטים יצירתייים ארוכי טווח, כמו כתיבת קונצ'רטו לפסנתר, זה דורש הרבה יציבות – לבוא כל יום, ולהמשיך ולעשות את זה עוד ועוד. כל סוג של פרוייקט יצירתי, אמנותי או לא. או בשירות – בעבודה או התנדבות, או עם משפחה או חברים, הביטוי בפועל של אהבה וחמלה דורש יציבות. והסמאדהי נותן לנו את היציבות הזו, של שירות או יצירתיות. גם במונחים של תובנה. יש משהו בסמאדהי, בהיותו הקרקע הטובה ביותר לתובנות לפרוח עליה. כמה פעמים היינו בריטריט, וממש הבנו משהו. דפוס, או את הארעיות, וראינו משהו ממש בבהירות. והריטריט נגמר, ויום אחרי זה זה רק זכרון. סמאדהי זו קרקע פוריה לשורש הזה, ותובנות יכולות להיות משהו שעובדים איתו וחיים אותו.

בשנה הראשונה שעשינו את הריטריט הזה, ובנקודה כלשהי, בשני-שליש הריטריט, הוא אמר – יש סמאדהי נחמד מאוד, איסוף בהירות וריכוז, והוא אמר: 'אני חושב שעדיף שלא יהיה לי ריכוז טוב, כי כשאעזוב, בחיים, המיינד מפוזר, ואני רוצה להביא מטא באופן הרגיל של המיינד שלי, אחרת זה לא ריאלי'. היה הרבה יושר שם. אבל סמאדהי מאפשר לדברים להכנס לרמת התאים, כשהמיינד רגוע. מטא, כמו תובנה, יכולה להכנס לתאים, להפוך לטבע שני, כשהסמאדהי מעמיק. אז כן, לישם מטא וחמלה כשהמיינד מפוזר, אבל יש משהו בלשהות עם מטא כשהמיינד מיוצב – זה מרווה את היישות ברמת התאים. מישהו אמר – היום אנחנו באים לריטריט, ושמים לב בעיקר להיפך. המיינד נסחף מכאן לשם. זה נורמלי. יש לנו הרגל של חיים שלמים של לא ממש לתת תשומת לב טובה. זה בסדר. ואנחנו יכולים להתחיל לעבוד עם זה.

מה תומך במסאדהי?

יציבות

אז רק היציבות של להגיע לישיבות והליכות, ההמשכיות של התרגול. זה כבר התחלה של סמאדהי. היציבות של הצורה החיצונית היא סוג של סמאדהי, וזה מתחיל, היציבות הזו, לחלחל לישות. הישות מתחילה להיות יותר יציבה. רק מלהגיע. לא משנה איך מרגישים. אתה קם, בחוץ או כאן, ולא מרגיש טוב, או קצת עייף. מובן. אבל יש משהו ביציבות, לא משנה איך מרגישים, יש יציבות, וגם כוח. כוח של תודעה, זה גם פן של סמאדהי, כוח גמיש, ולא נוקשה. כוח עמוק ורך של תודעה, וזה מתחיל לחלחל ליישות רק מלהגיע. לתרגל עם כל מה שיש.

משפטים

ובתרגול – לחזור למשפטים, לגוף, לאובייקט, שוב ושוב ושוב. אנחנו מגשימים את ההתמדה והכוח, וזה ימצא את הדרך שלו אל היישות. ועם הזמן – להשאר יותר עם המשפטים, עם מושא המדיטציה.

שמחה

אז, אחד הפירות של סמאדהי, ואני מדבר על משהו בטווח הארוך, ובטח תשימו לב בריטריט הזה; וזכרו – אני מדבר היום, אבל נסו לשמור את זה באחורי התודעה לכל הריטריט. אחד הפירות של סמאדהי היא שמחה. הבודהא דיבר על זה שוב ושוב ועל החשיבות של זה. לאחרונה, בשנים האחרונות בדקו מודטים, ומצאו שמודטים שמחים יותר מאנשים שלא-מודטים. משהו באונה הקדמיית ימנית, שקשורה לרגשות חיוביים, היתה פעילה יותר, או משהו כזה. והשמאלית, הקשורה ברגשות קשים, פחות. אז ככלל – מודטים שמחים יותר, אבל למודטים שעשו לפחות עשרת אלפים שעות – יש קפיצה ענקית בגרף. זה די הרבה. הרבה יותר משתעשו בריטריט הזה. אבל רק לומר – תמשיכו… ובהחלט, הבודהא, לפני אלפי שנים, מאוד בהיר לגבי זה: סמאדהי, בטווח הארוך, בונה אושר, אין ספק. והוא אמר עוד משהו מאוד מעניין. להיפך: מישהו שאל אותו: מה הכי מזין סמאדהי? ובלי למצמץ הוא אמר שמחה. אז זה מעניין. היא מגיעה מסמאדהי וגם מזינה אותו. זה מעניין. כמתרגלים, במיוחד בריטריט כזה,  צריך לדאוג לאיזו רמה בסיסית של שמחה, מאוד פשוטה, שצריך להזין. להטות את התודעה לרווחה והזנה.

פתיחות והערכה

אז איך עושים את זה? האם אפשר להיות בריטריט בפתיחות מסויימת. לפעמים אנחנו בריטריט, ואנחנו, בגלל הרגל, או בגלל ששמענו שכך צריך – יש מין התכווצות: 'אני אהיה ממש טוב במיינדפולנס שלי', והעיניים לרצפה. האם יכולה להיות פתיחה, רספטיביות, והכוונה של התודעה להערכה. אז יש הרבה דברים, כאן ועכשיו, היום, בריטריט הזה, שאפשר להעריך. הרבה דברים. יש שמונה מנהלים נפלאים שמזינים אותנו ומשגיחים עלינו. יש לנו את היופי של האזור פה, של הטבע. יש לנו את הלימוד. איך זה יהיה להביט סביב: מי כאן, מי מתרגל איתי, מיהם האנשים הנפלאים האלו, מתרגלים איתי ותומכים בי. איזה יופי, וכמה יותר קשה זה היה אם היינו פה לבד. אז בארוחת הצהריים הביטו סביב. לפעמים אתה רוצה להיות עם עצמך, וזה מתאים, אבל לעתים אחרות – הביטו סביב, והאם אפשר להעריך את היופי הזה, ואת התמיכה של אחד בשני בשתיקה, בלוח הזמנים וכל זה. הוקרה. להזין הוקרה. ולקחת זמן מה ביום להטות את התודעה כך, ולחשוב על כל מה שמאפשר לכם להיות כאן שלושה שבועות. הוקרה על זה.

פשטות

מה עוד מזין את רמת הבסיס הזו של שמחה? אולי פשטות. להרפות לפשטות של להיות כאן. אהבה לדהרמה. לאנשים מסויימים זה ממש חזק – האהבה לזה שישזמן לתרגל, לאפשרות לשמוע את הלימוד, להיות בסביבה כזו. טבע. קחו את הזמן להיות ניזונים מהטבע, ליהנות ממנו.

עבודה עם קשיים

לאורך זמן ובהדרגה, האיסוף, הריכוז, האיחוד – הסמאדהי הולך ומעמיק. זה לא קורה, אף פעם, באופן לינארי. אם מישהו נכנס לראיון ומדווח על נסיקה יציבה וחלקה למימדים אתריים של חסד… זה לא ריאלי. זה יקרה בצורה מאוד לא לינארית, עם הרבה עילות ומורדות. כך התודעה עובדת. יש את המכשולים ואת הקשיים שאנחנו חווים. למדו לצפות לגלים. הם בגדר נתון. למדו לקבל אותם. כלומר, לקבל שהם שם, זה לא אומר – לשכב ולתת להם לכבוש אותך ולהתוות את כיוון ההכרה שלך ליומיים או שלושה. אבל לקבל שהם שם, כמאפיין של התודעה. לפעמים זה עניין של פשוט לראות אותם, להיות סבלניים, להבחין. ולפעמים להיות ממש אקטיביים. הבוקר נתנו הרבה דרכים פעילות לעבודה איתם, בהקשר של לקבל אותם. ללמוד לעבוד איתם. ושתי הנקודות הכלליות מהבוקר: אם זה אפשרי שהם לא 'יעשו עליך סיבוב'. להכיר בזה שזה מי שנמצא, המכשול הזה והזה, ולא להתפתות או להסחף לסיפור או לתוכן של מה שנראה שקורה, השתוקקות, סלידה או ספק. לראות אותו כמי שהוא, לזהות את זה. זה ענק, זה חצי מהקרב נוצח כך. ולא לקחת אותם אישית, ולא לשפוט את עצמך בכלל נוכחותו של מכשול. כאשר אנחנו שופטים את עצמנו, אנחנו מוסיפים שמן למדורה. האם יכולה להיות גישה של טוב לב? כל הריטריט הזה רווי, ככל שניתן, בטוב לב. מכשולים באים, וזה קצה, או חצי יום קשה, כמה אדיבות יכולה להיות שם, כמה טוב לב, במקום תגובתיות?

תמלל ותרגם: יהל אביגור

רוב ברבאה: אושר

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

רוב ברבאה נתן את השיחה הזו בריטריט 'כוונה אוהבת וחמלה כדרך להתעוררות' ב2007. את השיחה המקורית תוכלו לשמוע ב: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/11971/

פתיחה: מה בדבר אושר?

מה בדבר אושר?

אז, מה לגבי שמחה? אושר? אנחנו יכולים לתהות, וזה די נפוץ שאנשים ישאלו את זה בראיונות. אתם מדברים על סבל, אבל אני חווה אושר, ואני לא יודע אם זה בסדר… אם מישהו יקפוץ הנה באופן אקראי, ויביט ממרחק בטוח, יסתכל עלינו נעים מפה לשם, בוהים ברצפה, עטופים בשמיכות, זה נראה די עגום…

אז הבודהא התייחס לדרך כדרך של שמחה (הוא גם די שמח לסתור את עצמו בכל מיני אופנים). מי שעקב אחריו, נזירים ואנשים שאינם נזירים, היו מזוהים על ידי כך שהם היו קורנים מאושר. ואם אנחנו חושבים על הדברמה במערב, כבר 30 שנה… התחלנו עם הרבה דגש על מיינדפולנס, ואז אמרנו – אוקיי, אולי צריך מטא. צריך 'לשמן' את התרגול עם האיכות של טוב לב, וכמובן, שוויון נפש. אלו הן שתיים מהברהמה-ויהאראס. יש הרבה דיבור על זה, ואושר לאו דווקא מקבל את אותה תשומת לב. הבודהא בעצם דיבר על זה הרבה.

יש סוגים שונים של אושר ושמחה. אז הוא דיבר על שמחה 'של העולם', וכזו שהיא 'לא של העולם', או 'רוחנית'. וזה לא בכלל נועד להכחיש את סוגי השמחה וטווח של האושר שאפשרי עבורנו. אבל אם אנחנו מדברים על אושר רוחני, או אושר של הדהרמה, המדובר הוא באושר שאינו תלוי באגו, שאינו קשור למה אני מקבל, או איך אני עומד בהשוואה לאחרים. וגם לא מבוסס על סיפוק חושי, וזה עניין יותר מעודן, ואני אחזור לזה. אז זה אושר שמגיע מטיפוח האיכויות היפות של הלב. אושר שמגיע מהערכה. טיפוח הערכה. מהפתחות, מהיות בקשר, מלתפוס יופי, ולטפח את האפשרות שלנו לתפוס יופי. מההעמקה בתרגול, מהתרגול עצמו, מהלימוד, מהסאנגהה – האנשים שאוהבים לתרגל. זה אושר של דהרמה, אושר רוחני. מסורתית, הבהרמה ויהארה הרביעית מתורגמת באושר סימפתי, כלומר, שמחה בשמחת אחרים. במקום קנאה, ותחושה של: 'למה הם קיבלו את זה, ולא אני?' האפשרות של התענגות בעונג של אחרים. אני מרגיש שזה תרגום קצת צר, ושמודיטה מכסה יותר מזה.

מה המקום של אושר בדרך, ולמה לטפח אותו?

המקום של אושר בדרך

אולי לאושר יש מקום ממש משמעותי בדרך, אולי זה משהו שאנחנו ממש צריכים לשים אליו לב. היישות מאוד מוזנת דרך אושר, בהזנה מאוד עמוקה. אחד הדברים שאנחנו עושים בתרגול זה להתנות מחדש את הלב והתודעה. התודעה שלנו רצה במעגלים, שהרבה מהם לא כ"כ מלאים באושר. אתם יושבים כל היום, ותראו את המעגלים, זה לא מלא אושר. והרבה ממה שאנחנו עושים זה להתנות מחדש, ולתת למעגלים האלו להיות פתוחים לאושר. כשאנחנו שמים לב לאושר, זה הופך להיות הרגל של התודעה. התודעה מתרגלת למצוא את 'המקצב' שלה באושר, במקום בשליליות ואי-שמחה.

טוהר

אושר ושמחה הם מטהרים. וזה מעניין, ואולי לא ברור מאליו. אנחנו שומעים שזו דרך של טיהור. ואיך אנחנו מדמיינים שזה נראה  ומרגיש? אולי כמו הרבה דברים מבאסים שעולים, ואני צריך להרגיש את זה, ולשבת דרך זה, ויותר ויותר דברים קשים שעולים זה עדיף, כי אני מטהר את המערכת. אולי יש בזה אמת, אני לא יודע.

בהירות

באושר יש בהירות. מצב מאושר הוא יותר בהיר ממצב לא-שמח, שנוטה להיות מבולבלת. זה מביא טיהור דרך בהירות, וזה גם מטהר כי זה משנה את הכוונות שלנו, לאט, בהדרגה, באופן לא לינארי ולאורך זמן. ככל שיש לנו יותר אושר, בא והולך, כך אנחנו מרגישים יותר ויותר ש'יש לנו מספיק'. מאוד בהדרגה, וכנראה באופן כמעט בלתי נתפס, אנחנו מרגישים שיש מספיק. והתודעה לא צריכה לנוע כ"כ בתאווה, בקנאה, או בתנועה המצרה של קמצנות. זה מטהר את הכוונות. יש לנו מספיק, ואנחנו יכולים לתת ולהשפיע. יש לנו מספיק. אושר גם, באופן אורגני, נע לכיוון שוויון נפש. התנועה הטבעית שלנו היא לכיוון שוויון נפש עשיר, יפה. לכדי זה הוא מבשיל. דיברנו על שיוויון נפש ועל האפשרות להשאר יציבים, מרווחות ונוכחים. זו אחת התוצאות של אושר. שנטידווה אמר שאושר הוא פן חשוב והכרחי של מאמץ, לצד שאיפה. בהירות לגבי מה אנחנו שואפים, תחושת ביטוחון ביכולת להגיע לאנשהו, ומנוחה. אושר הוא מרכזי, ומאפשר לנו לעשות מאמץ על הדרך.

התמרה עמוקה דרך אושר, ולא רק דרך קושי

אנחנו יכולים להניח שאולי שמחה זה קצת שטחי, בהשוואה לעניינים הכבדים שאנחנו צריכים להתמודד איתם. זה משהו שאני רואה על אחרים, וגם על עצמי בעבר. כשהייתי במגע עם מה שקשה, הייתי בתחושה של 'לעבור דרך' הדברים הקשים. אז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: מה אני מניח פה, מה אני מניח לגבי הטבע של עומק ושל שמחה? מה אני מניח לגבי התמרה? שזה רק דרך הקושי והאומללות? וזה יכול להיות שאי-שמחה, או חוסר של שמחה יכולה להיות, באופן נורמלי מאוד, המצב הנורמלי שלנו. ובגלל שזה נורמלי אנחנו חושבים שזה טבעי. זה די מעניין, וצריך לא מעט חקירה כדי לראות שאי-שמחה היא יותר מנופחת. שזו עבודה קשה יותר להיות לא-שמח מאשר שמח. צריך לעשות הרבה כדי להשאר לא שמחים. צריך די הרבה מחשבה, מבנה מחשבה ששומר על האומללות פועלת.

אז אפשר לשאול: האם אני מרגיש שזה אפשרי שאושר יהיה משהו שנוכח בחיי כאורח קבוע? כמובן שלא תמיד, זה בלתי אפשרי, אבל לעתים קרובות, האם אני מרגיש שזה אפשרי בשבילי? כל האנשים מעוניינים בשמחה, ואנחנו מניחים שאנחנו מעוניינים בזה. אבל אני חושב שזה נדיר שמישהו יהיה ממש ממש מעוניין בזה, ללא סייג.

זו קלישאה לומר שאנחנו מחפשים אושר במקום הלא-נכון. אנחנו מופצצים בפרסומות שאומרות לנו באופן בוטה יותר או פחות שאנחננו צריכים להיות כך או אחרת, לעשות כך או אחרת כדי להיות מאושרים. אז זו כבר קלישאה בחוגים שלנו לומר שאנחנו מחפשים במקום הלא נכון. אבל זה נדיר שמישהו אוחז את השור הזה בקרניו, ולא מוכן להרפות ולהתפשר על הדבר שאינו-הכי-טוב. וזה יכול להיות, וזה אכן כך, שחקירה מלאה לתוך שמחה מתברת כאותו דבר כמו חיפוש אחר קץ הסבל. אלו שני צדדים של אותו מטבע. יש הרבה מילים, אושר, שמחה, וטווח גדול של מה זה אומר. ואני לא רוצה להתערכב המון על מילים, אבל כן להכניס עוד אחת.

מימוש והגשמה

אז, fulfillment, מימוש או הגשמה. היה סקר בקרב הורים, והוא בחן את השמחה שלהם לפני ואחרי הפיכתם להורים. ותוצאה די ברורה היתה שהם נעשו פחות שמחים. אבל, למרבה המזל היה קצת תחכום של הפסיכולוגים שם, והם דירגו את תחושת המימוש, ההגשמה שלהם, וזה היה הרבה יותר גבוה מקודם. אז לא צריך להתפס פה למלים. אם אני חושב על הוראה, זה לפעמים מאוד קשה. זה מעייף, וכל זה. לפעמים, לרוב, זה מלא שמחה, וזה אושר לחלוק את הדהרמה, אבל יותר מזה – זה מאוד fulfilling, מרגיש מאוד משמעותי. לפני שלימדתי הייתי מלחין, ולמוזיקאי יוצר, שממש אכפת לו ממה שהוא מבטא, יש הרבה תסכול בתהליך הזה, וממש הרבה נסיון לנווט שם עם הפרטים, לתפוס את הדבר נכונה. האם זה תהליך מלא שמחה, לא יודע, אבל זה ממש מביא תחושת הגשמה. אז זו תמונה רחבה.

טווח עצום

כשאנחנו מדברים על אושר, יש טווח עצום. כל הדרך בין מישהו שמרגיש שהוא הולך להתפוצץ באקסטזה, וזה קורה, ויש אנשים באולם הזה שאמרו לי שזה קרה להם, יותר מפעם אחת. אושר מבעבע, אושר שליו, כל כך הרבה אופנים ומרקמים שונים. ואני רוצה לדבר על כל הטווח. הרבה אושר הוא לא כ"כ מדהים. אני ממש רוצה לכלול את זה (ומישהו יכול להרגיש: 'אוי, אף פעם לא ממש היה לי אושר חזק') כי זה חשוב באותה מידה. כל הטווח משמעותי. מישהו אמר לי על הטווח הזה, שהוא האזין לסימפוניית הלילה של בטהובן, שנגמרת ב'מחווה לאושר', וכ"כ נסחף לתוך זה, ולמשך זמן מה התפיסה של העולם עבורם היתה שכל העולם היה אושר. כל היקום היה ביטוי של אושר. אז יש טווח גדול. כל זה חשוב וטוב, ולא צריך להתקבע על ביטוי קיצוני.

נגישות למשאב של אושר מאפשרת וויתור

אבל איך זה יהיה לחוות חצי שעה של אושר בכל יום? האם זה עשוי להיות אפשרי? איך זה ישפיע על חיינו? מה יהיה האפקט? אני חושב שזה יהיה משנה-חיים. אושר יכול להפוך הרבה דברים ליחסיים, 'לשים בסוגריים' הרבה דברים. אנחנו מדברים הרבה על וויתור. Let go. אבל לפעמים אנחנו צריכים משהו אחר להחזיק בו בשביל לוותר. זה יותר מידי לבקש ממישהו שמרגיש עני בפנים לוותר. ברור שהם ייאחזו. כשאנחנו מרגישים שיש לנו מספיק, הרבה יותר קל להרפות. יש סיפור על הבודהא, שהוא הלך לסיבוב נדבות בכפר, ולידו נזיר אחר ממסורת אחרת, והוא קיבל אוכל, והבודהא לא. ואז הנזיר פנה אליו ואמר: 'מה תעשה עכשיו?' במין התרסה. והיתה שם ערימת קש, והבודהא קפץ עליה, ישב למדיטציה, ואמר: 'אנחנו ניזונים מאושר'. 

אושר מתוך מגע עם הקשה

אני מניח, אני יודע שזה יכול להיות קשה לחלק מהאנשים לשמוע את זה. 'מה לי ולאושר'. וזה מרגיש לגמרי זר לטווח החוויה שלהם. אז זה יכול להיות קשה לשמוע. וזה יכול להביא בשבילנו נוכחות של החוסר באושר. שוב, כמו שאמרתי לפני כמה ערבים, האם אפשר לעכב את המדידה ורק להקשיב. אני רוצה להצביע על מה שיכול להזין אושר, וזה נעשה יותר ויותר אפשרי. אולי מישהו מקשיב, ויש ההיפך מאושר. עצב, אי-שמחה. עצב ואושר תלויים באיך אנחנו מביטים ומתייחסים. אם יש עצבות, בכל זמן, אם ישנה אומללות, אז רק כניסוי, לשים את תשומת הלב על מרכז הלב, מעוד בעדינות. ותשומת לב מאוד מעודנת, מאוד קלילה. ולהיות עם תחושת העצב הזו, ובעיקר עם תחושת אי-הנעימות שבזה, הקושי, וכריסטינה דיברה על וודנה, על אי-נעימות. אז מה יקרה אם נשארים באופן מאוד עדין ואכפתי עם תחושת האי-נעימות שבעצב שם. ואם אפשר לעשות את זה, ויש קשר לזה, עם נוכחות, ואפשר להחזיק עניין, ויש קבלה ואפשור של העצב ואי הנעימות הזו, ויש יציבות של שלושת הדברים האלו, הקשר, העניין והקבלה. אם שלושתם נוכחים, אני מוכן להתערב שאם מישהו יחזיק את היחס הזה, הוא ייטה את המצב לכדי אושר, דרך היחסים. אושר או עצב תלויים ביחסים. אז זו הזמנה לשחק עם זה, אפילו עכשיו, כשאני מדבר. ההיעדר של דחייה, של רצון להפטר ממשהו, מביא אושר. לפני זמן קצר…

אני, ואני מניח שאני לא היחיד, אני רגיש לשום. ויום אחד אכלתי שום בארוחת הערב, והיה לי קשה לישון, והיה יום עמוס יום אחרי. אז היתה מין עצבנות בגוף, והחלטתי: אני פשוט אכנע לזה ואשב. והכניעה לזה, אי ההתנגדות – אפשרה לשמחה לבוא, כי ההתנגדות לא היתה שם. הכל תלוי בנוכחותה או היעדרה של ההתנגדות.

טיפוח המיומנות של אושר

האושר כמיומנות

לעתים קרובות, כשאנחנו שומעים את הלימוד, ואולי שומעים על זה, זה די נפוץ שתהיה גישה של: 'כן, אבל זה ארעי'. אבל אני לא חושב שזה מספיק. אני לא בטוח אם זה מספיק. אני לא בטוח אם לחשוש לטפח את זה, כי אני לא רוצה להיאחז, כי זה ייגמר בדמעות, אני לא בטוח אם זה מספיק.

יש שיר של וויליאם בלייק: 'הוא המנסה לאחוז באושר, הורס את מעוף החיים, אבל זה המנשק את האושר בזריחתו, זוכה לנשוק לחיי הנצח'. לעתים קרובות מה שאנחנו שומעים בלימוד זה: 'תן לזה לבוא וללכת'. אבל אולי יש יותר מזה. אז כן, זה ארעי, אבל אנחנו גם יכולים לטפח אושר. ושתי הגישות האלו חשובות. אז לעתים אנחנו יכולים להיות במוד של תרגול שבו הכל בא והולך, ואנחנו עם הארעיות. וזה ממש בסדר. ולפעמים אנחנו רוצים להזין משהו. אז, זה בלתי אפשרי, לכל אחד, אפילו לבודהא, להיות באושר כל הזמן. אפילו הוא ינוח לעתים בשיוויון נפש, בהקלה. אי אפשר להחזיק את זה כל הזמן, כי זה מותנה. אבל זה יכול ליהות יותר תדיר, ויכול להעמיק. ואנחנו יכולים ללמוד להחזיק ולשמר את זה. זו גישה קצת שונה ללימוד. אפשר ללמוד להחזיק אושר. אפשר לתרגל את זה, ואנחנו צריכים להבין איך. מה מזין אותו? מה בונה אותו ומאפשר אותו? איך אני לא מפריע לו?

הבודהא השתמש במילה 'מיומנות' הרבה מאוד. ולאנשים מסויימים זה לא יהיה מושך. אבל אולי אנחנו יכולים לפתח תשוקה מסויימת כלפי זה. אם אנחנו אומרים 'האמנות של אושר', אז אולי אני לא ממש אמן, ואין לי את זה בדיוק. אבל מיומנות זה משהו שכולנו יכולים ללמוד. בכל מקום בו אנחנו, אנחנו יכולים להיעשות יותר מיומנים איכשהו. ומה שנראה בלתי אפשרי יכול להיעשות יותר ויותר אפשרי עבורנו דרך מיומנות.

אני זוכר שהייתי בן שש, ונסענו לבקר דודים שלי באיטליה כל שנה, והנסיעה ארכה שלושה ימים (זה היה מעניין…) ומתישהו עצרנו, והיה שם מתקן קארטינג לילדים, והיו בו רמזורים, וצמתים, ולמכוניות היו הילוכים. אחי הצעיר ראה את זה, קפץ פנימה, והאיץ, שמח כמו נהג מירוצים. ואני הייתי לגמרי המום, וקפאתי. זה נראה כ"כ מסובך, ו'איך אני אמור לנווט דרך כל זה?'. אבל כמובן שעכשיו נהיגה זה כ"כ פשוט, אני לא חושב על זה. זו מיומנות שמתפתחת. כשלמדתי לנהוג, בגיל 17, זה נראה כ"כ מסובך. זו מיומנות. ואושר זה אותו דרך, במובן מסויים. אחד המורים שלי, אג'אן ג'ף, מדבר על היקשרות נבונה. ואולי זה נבון להקשר למה שמביא אושר. ומאוחר יותר, אפשר להתיר אותו, לטובת משהו טוב יותר. הוא משתמש באנלוגיה של סולם, כשאתה לא עוזב שלב אחד עד שאתה יכול לעלות לבא אחריו. משהו מאפשר לנו לעבור הלאה. אולי אנשים מסויימים ירגישו לא בנוח עם זה, כי זה מרגיש מטרתי מידי. יש הרבה לומר את זה, אבל אני לא אכנס לזה היום, אבל אולי יש מקום לגישה הזו בדרך, כמו גם לגישה ההפוכה. אולי יש מקום לשתיהן? גם ל'תן לזה לבוא וללכת'. ואנחנו יכולים לעבור בין המודים האלו.

אז הבודהא דיבר הרבה על מה מביא אושר, ואם נחזור על מה שדיברנו עליו…

המשאבים של סילה ודאנה

סילה, תשומת לב לאתיקה. הברכה שבאי-אשמה. מתוך האכפתיות כלפי מה אנחנו מוציאים מעצמנו בחיים האלה, אנחנו יכולים לנוח בתחושת הטוב שנובעת מאתנו, ואנחנו לא צריכים לחשוש 'מה אמרנו עליהם', 'האם הם יגלו', ואז אפשר לנוח ללא חשש.

דאנה והוא דיבר עד אינסוף על דאנה ונדיבות. הלב הנדיב הוא לב שמח. כמה אמון יש לנו בזה? כמו שאמרנו אתמול.

התכלות האושר בדאגה וגישות פנימיות שליליות

ומה מכלה את האושר?

דאגה. זה ברור. ואנחנו יכולים לעבוד בתרגול על עם דברים שמדאיגים אותנו, ולייבש את הדאגה הזו. ישנם הסכמים תרבותיים כ"כ חזקים לגבי דברים שצריך לדאוג מהם, כמו כסף למשל. כולם, וזה מאוד מובן, כולם מסכימים שאנחנו צריכים לדאוג מכסף והשקעות, ואם יש לך את תיק ההשקעות הנכון, וכל זה. ואולי צריך להיות מאוד ברורים לגבי עצמנו עם דאגות לגבי כסף, ולחתוך את זה. לתרגל נדיבות. ללכת נגד הזרם הזה. יש כזה זרם ותנופה לדאגה הזו, ולפעמים צריך להיות בהירים עם עצמנו לגבי זה, וזה ממש חשוב.

אושר נאכל על ידי גישות פנימיות שליליות. קנאה, תאוות בצע. או, מישהו עושה משהו יפה, ואנחנו קצת מורידים אותם. אלו תנועות קטנות, אבל כ"כ נפוצות, ואנחנו צריכים לשים לב אליהן, ולראות שאנחנו נהנים מההישגים של אחרים, ומההצלחות שלהם. שיפוט. לפני כעשר שנים, כשהייתי מלחין, והיתה לי יצירה שהציגו בארה"ב, ואני הייתי נוכח בכל החזרות עם התזמורת. ונסיון ממש עיקש לדייק את הצלילים, הקצב, והתיאום, ולנסות שזה יהיה מושלם. והקונצרט בא, ואני הקשבתי עם אותה גישה, שרואה את אי האיזונים ואי-הדיוקים. וזו היתה חוויה לא נעימה לראות את הקונצרט, יושב על קצה הכיסא ושומע את כל הטעויות. כמה ימים אחרי זה הלכתי לבקר חבר, והלכנו לראות קונצרט של מוזיקה ערבית, שנמשך כל היום בערך. זה היה בספריה ענקית, והיו כל מיני מופעים שם, אבל הסצינה היתה של משפחות, וילדים וסבתות, והרבה רעש. ואני ישבתי שם, וראיתי את כל היופי של החיים שנפתחו שם. ולא היתה את הביקורתיות הזו, אלא רק היופי של אנושיות מתאספת, וחיים מתבטאים. האם זה יהיה אפשרי, אולי לא קל, שיהיה דיוק של האיכות הביקורתית, פנימית וחיצונית, בלי הדאגה, השיפוט, הדחיה. אלא הבחנה ופתיחות ליופי ואושר. אני חושב שזה אפשרי, בעצם.

אושר מתוך ראייה של הקשה באופן שמביא רווחה

כמו שאמרתי קודם, אם ישנו מצב של אי-שמחה, אי-שביעות רצון, תלונה פנימית, קושי, עייפות, כל דבר שהוא שמרגיש קשה, מה שייטה לקרות סביב זה הוא שהתודעה והלב ידחו ויתנגדו. ההתנגדות והדחייה הזו – מתישות את היישות, ומסובבת את האירוע שוב ושוב. הופכות אותו למאוד אמיתי ונוכח. אז אנחנו יכולים לפנות אל האירוע, באופנים שמשנים את הדינמיקה הזו: עם עניין, עקביות ואנרגטיות עדינה של תשומת הלב. האיכויות האלו של תשומת הלב יפחיתו את ההתנגדות, ויביאו סוג עדין של אושר, שנובע מאי ההתנגדות, מתחושת הקשר עם מה שקשה.

להזין אושר על ידי ראייה שלו  – באחרים ובעצמנו

אז חלק ענק בהזנה של אושר זה לא לפספס אותו. לא להתעלם ממה שמביא אושר וממה שאפשר להעריך. אז אנחנו ממש צריכים לזהות אושר, ולזהות מה יש להעריך. אנחנו יכולים לכוון את תשומת הלב, לכוון את המקומות אליהם תשומת הלב הולכת, ולהשען למה שמביא אושר. אז כאן, בריטריט, אפשר להיות אכפתיים כלפי הלב והתודעה על ידי הכוונת המבט על מה שאפשר להעריך פה. כמה טוב יש פה, כמה אדיבות. הנדיבות של המנהלים שדואגים לנו. גאיה-האוס מתנהל על ידי טוב לב. יש הרבה טוב לב מאחורי ודרך מה שקורה פה. האם אנחנו יכולים לכוון את תשומת הלב לזה? להביט סביבכם, כשאתם בחדר האוכל, הולכים בבית, ולראות מי עוד כאן, מי מתרגל כאן, ואיזה יופי שאנחנו תומכים האחד בשני. אם הם לא היו כאן, עד כמה זה היה קשה יותר לתרגל. ההרגל של התודעה, לעתים קרובות, הוא בכיוון ההפוך. מה קשה, מה לא מתאים. אנחנו צריכים להרגלים חדשים. זה מצריך קצת עבודה בהתחלה, אבל אפשר להתרגל לזה. יום אחד נהגתי, והייתי קצת עצבני ממשהו, והחלטתי לתרגל את זה. ואז הרהרתי: 'איזה יופי שהמכוניות שבצד הנגדי לא נכנסות בי, בכוונה'. סתם השתעשתי, אבל זה עבד! כמובן, יש אנשים רעים, ודברים קשים קורים, אבל בסך הכל – אנשים הם לא כל כך רעים! יש משהו לגבי יצירתיות בתרגול, והאפשרות לנער דברים, באופן מהנה. אנשים שמבלים הרבה זמן בריטריט, מבלים כאן הרבה זמן, ומבלים הרבה זמן במרחב של אהבה ותשומת לב, ואז הולכים לניוטון אבוט, ו'איכס', ויש שיפוטיות שנכנסת. חשוב לשים לב לזה. לכוון את התודעה אל עבר היפה. הבודהא אמר: 'להשאר זמינים ליפה'. זה אומר בדיוק את זה. אתם יודעים, אנשים הופכים את הגנים ליפים. דברים קטנים, אבל חשובים. המנהלים פה מקבלים עיתון קטנטנן, שנקרא 'חדשות חיוביות'. והוא מלא בחדשות חיוביות, דברים יפים שאנשים עושים. בעוד שלראות עיתון אחר, אוי ואבוי. אז אנחנו מותנים שם, אבל יכולים לכוון – לאן לשלוח את תשומת הלב.

וחשוב כל כך לשים לב ולהעריך את האיכויות היפות של עצמנו. זה ענק. ולעתים קרובות כל כך אנחנו לא שמים לב לזה. האם אני יכול להעריך את תכונותי הטובות? רק להיות פה, בריטריט. כל המאמץ, הנכונות, האומץ. כל היציבות שזה מצריך. הכל. האם אני יכול להעריך את זה? זה ממש חשוב כמשאב של אושר. היה לי חבר, פסיכותרפיסט, שמת לאחרונה. והוא עבד עם הרבה סוגים שונים של אנשים, ואחת הקבוצות האחרונות היתה של אנשים עם התמכרויות לכל מיני דברים. ומה שהוא עשה עם מכורים, עם עוד אנשים, אבל בעיקר איתם, הוא ביקש מהם לעשות רשימת מלאי של עשרה דברים שהם אסירי תודה עליהם. וכמעט ללא יוצא מהכלל התגובה היתה של ביטול או זלזול. ועם זאת, כשהם היו עושים את זה ומדווחים שזה ממש עשה הבדל. הכוח של הכרת תודה הוא עצום, ולא רק למכורים, כמובן. הרבה מזה זה להחזיק את השאלה הזו על בסיס יום-יומי. רק משהו אחד ביום שאתה אסיר תודה עליו.

אז יש מקום בתרגול ללהיות עם מה שקשה, כמובן שכן, ולהיות סבלני ואדיב. ממש חשוב. אבל יש גם את המקום של לנער את התודעה, ולכוון אותו להוקרה, הערכה, יופי וכן הלאה. שוב, מהי ההנחה? האם אחד מהם נשמע שטחי?

הברהמה ויהאראס

מה עוד מזין אושר?

ה'ברהמה-ויהארות' האחרות, כמובן. מטא מביאה אושר ושמחה ללב. וגם חמלה. וזה מעניין, ואנשים מרגישים, לפעמים, שאתה יכול לשאת את נטל העולם, אבל מתוך תרגול עם זה מגיעה שמחה. הרצון לשרת אחרים. שנטידווה מדבר על בודהיצ'יטה. להיות מוצף ברצון לעבוד לטובת אחרים, ובאושר שזה מביא. זה יכול להיות מאוד לא-דרמטי. אם שמעתם את אמא-תרזה, יש כ"כ הרבה אושר בנתינה שם. וזה צריך להיות שם, כדי שנוכל ממש לתת.

איכויות של תשומת הלב

אז, מה עוד? תשומת לב, ויש תשומת לב, עירנות, עם סקרנות של חקירה, ויש אנרגיה שם. זה מביא אושר. הבודהא מדבר על זה כנוסחא. מיינסדפולנס, סקרנות של חקירה, אנרגיה, ואושר מגיע משם. וזה לא צריך להיות עניין גדול. אז האם זה אפשרי לפעמים, כשאנחנו יושבים, להכניס לתשומת הלב שלנו את האיכויות האלו? סקרנות, חקרנות, אנרגיה?

תשומת לב לאושר בגוף

אז משהו שנעשה ממש משמעותי בזה, זה תשומת לב לאושר עצמו. הבודהא אמר, וזה ציטוט מאוד משמעותי. 'מה שמישהו מהרהר בו לעתים קרובות, יהפוך להיות הנטייה של הלב והתודעה שלו'. אז ממש להרהר במשמעויות של זה. אם אנחנו נשארים עם אושר, זו נהיית הנטייה של הלב. אז אם יש אושר, על כל הספקטרום, אפילו ממש זעיר, ועד עצום, איך זה מרגיש בגוף? לשמחה, לאושר, יש הדהוד בגוף. אם אנחנו יכולים להחזיק את זה, אפילו אם זה קטן, ולהתכוונן לזה – כך אושר נבנה. ודרך זה אנחנו נעשים יותר ויותר מכירים אושר. זה נעשה יותר ויותר נגיש, והולך ומעמיק.

אז כשיש אושר, זה מעניין מה מזין אותו ומה לא. יש אנשים שאומרים: 'יש כ"כ הרבה אושר, ואני רוצה לרקוד'. ולפעמים אנשים עושים את זה, ממש מוקדם בבוקר, אנשים אחרים ישנים, ומישהו רוקד במסדרון. אתה מתכוונן לזה בגוף, ויש תחושה שזה רוצה לצאת. התנסו עם זה. אם זה שם, אפשר לזוז. ואפשר גם לנסות להיות יציבים עם זה, ולתת לזה לגדול בפנים. אבל תשומת הלב לאיך שזה מרגיש היא ממש חשובה.

אז… השמחה הרוחנית הזו, ולפעמים הפן הפיזי הזה נקרא בפאלי 'פיטי', שיכול לבוא מריכוז. זה תענוג שלא מבוסס על תענוג חושי. זה עניין די משמעותי. אנחנו לא מעוניינים בסגירה של החושים, אבל בתרגול, כשהוא מתבגר, יש התבגרות של היחיסם עם תענוג חושי. איך זה להיות פתוחים לתענוג של החושים, אבל אולי יותר – לתחושה של מסתורין או פלא שמגיע דרך החושים. משהו זמין דרך החושים, שהוא שונה מתענוג חושי. עמוק ומזין יותר. וזה קשור לפלא. יש גשם, ואולי זה לא נעים, אבל יש בזה פלא. זה לא תלוי בנעים או לא, אלא במשהו אחר.

אנחנו יכולים, לאורך זמן, להגדיל את האושר הפיזי, על ידי תשומת לב אליו. וזה יכולל להיראות כאילו זה בא מריכוז,  לפעמים, וזה נכון,אבל נכון יותר לומר שזה מגיע מאי-היכבלות. שיש אי-היכבלות ופתיחות, זה מאפשר אושר, מאפשר שמחה. וזה יכול להגיע עד לנקודה של תחושה של בחירה עם כל זה. אז משהו קשה מגיע… אני זוכר שבארצות הברית, חודש אחרי ה9.11, והצבא פלש לאפגניסטן, והייתי מאוד עצוב מזה. אבל הייתי זמן קצר אחרי ריטריט, ותרגלתי את זה, והיתה תחושה שאני ממש יכול לבחור שם, ולא רק להיות קרבן של העצב. זה לא תמיד יהיה אפשרי, עם זאת. אז לאמן את התודעה, וזה ממש אפשרי.

שלושת המאפיינים והאושר שמגיע מפתיחות, פניות והיעדר

דיברתי בלילה על שלושת המאפיינים: הרהור בארעיות, בבאי-הסיפוק האינהרנטי שבדברים, ובאי-עצמיות. ככל שאנחנו מהרהרים בהם יותר – יותר אושר ייפתח. אפשר לראות את זה, הם לא מדכאים, אלא מביאים הרבה שחרור. אם מעמיקים אז רואים שאושר ופליאה, פליאה היא פן של אושר, תלויים במידת העצמי שניבנית. ככל שישנו יותר 'עצמי', ככל שהשקפת העצמי עבה יותר, כך ישנה פחות אפשרות לפליאה. אז, ממש לראות את זה. איך שחרור, וויתור על ההזדהות מאפשרת אושר, ובמיוחד פליאה.

בהדרגה, כשהדרך מתקדמת, אנחנו נפתחים יותר ויותר לאושר שאינו מ'דברים', וההרהור בשלושת המאפיינים עוסק בזה – בשחרור ההתמכרות לדברים כמשהו שיכול לתת לנו תחושת 'בסדר'. אז לא להזניח את היופי שבדברים, ואת האפשרות ליהנות מהם, אבל אנחנו מבינים, באופן אמתי מאוד, את המגבלות שלהם. ישנו הסיפור על הצפרדע שגרה באוקיינוס, ומבקרת אחת שמבקרת בשלולית, וזו של השלולית אומרת: 'תראה איזו שלולית טובה יש לי! איפה את גר?' והשניה אומרת: 'קצת קשה להסביר, אתה צריך לבוא ולראות…'. אז זה קצת ככה. זה משהו שאנחנו מתבגרים אליו באופן מאוד אורגני כשהדרך מעמיקה.

כמה סבל ישנו בעולם מתוך זה שאנשים מאמינים שהם צריכים משהו? זה יכול להיות משהו שאין בו בהכרח את הצורך בדיוק, אלא פשוט אמונה בזה שזה הכרחי שיהיה. יש כל כך הרבה רעש סביב יחסים רומנטיים בעולם שלנו, ואז אם מישהו לא ביחסים אז הוא מרגיש: 'אני חייב להיות ביחסים'. אבל זה לא ממש הדבר עצמו, אלא אולי העניין הוא יותר באמונה ש'אני חייב את הדבבר הזה, ואין לי'.

באופן טבעי מתפתח אושר מתוך ההיעדרות, שאינו מבוסס על סלידה. יש שיר של רומי שאני מאוד אוהב, שאומר: 'בוא אל החורשה באביב. יש אור, ויין, וישנן נשים מקסימות בפרחי האשכולית, אם לא תבוא, דברים אלו אינם משנים דבר. אם תבוא, הדברים האלו אינם משנים דבר'. משהו לגבי היחסים שלנו עם דברים משתנה, והאושר אינו תלוי בדברים, יפים ככל שיהיו. זה חלק מן ההפתחות של הדרך.

החופש מתפיסה מקובעת של עצמי ועולם, האושר שמעבר לחיים עצמם

כשאושר מגיע והולך, ומגיע והולך, ואנחנו מתחילים לשים לב איך התחושה שלנו לגבי דברים, והתפיסה שלנו לגבי דברים משתנה. הם מרגישים כך כשאנחנו מביטים בהם כך, ואחרת כאשר אנחנו מביטים בהם אחרת. הם תלויים במצב הנפשי, וזה מגלה לנו את הריקות של הדברים. הם לא קיימים מצד עצמם, ותלויים בדרך בה אנחנו מביטים.

וישנו האושר של החירות. האושר בהיות משוחרר מלהגדיר את העצמי, את העולם, לא להיות כבול על ידי דברים. האושר של הריקות. אג'אן ג'ף אומר: 'הבודהא לא וויתר, לא let go אחרי החיפוש שלו אחרי השמחה העמוקה ביותר'. הוא לא וויתר בחיפוש שלו אחרי שמחה שאינה מתכלה. והוא אומר: כל השמחה הזו שנחווה בחיינו תסתיים במוות, אז – האם זה אפשרי למצוא אושר, שמחה, שמעבר לדברים של החיים? לפעמים המוח לא יודע מה לעשות עם זה, אבל איך זה יהיה לקחת את החקירה אל האושר כ"כ עמוק.

סיכום: היכרות עם מלוא הטווח, יצירתיות של החקירה

אז – כמה כנים, יסודיים, מעמיקים אנחנו יכולים להיות בשאלה לגבי סוגי האושר והשמחה שישנם.

ישנו, כמו שאמרתי, טווח עצום. ישנו האושר בדברים חומריים, כמובן שיש, ויש אושר בלהיות מוצלח יותר מאחרים, ובלנצח. אבל צריך להכיר את כל הטווח. לטעום את כל הטווח, ולשמור על החקירה ערה, ואז – אנחנו יודעים, לא דרך מה שמורה אומר, או הדהרמה, או פרסומת כזו או אחרת – אנחנו מכירים את הסוגים והטעמים השונים של אושר, ויודעים מה יותר או פחות טוב. וזה לא מגיע מתחושה של 'צריך', אלא מתוך ההתנסות, מתוך ידיעה ישירה, מתוך תאי הגוף.

מה שאני באמת רוצה לומר הוא  שאושר, כמו כל דבר בדהרמה, הוא חקירה ומיומנות, ואפשרי לגמרי. אנחנו יכולים ללמוד מה מזין את זה. זה אפשרי עבורנו. ממש, לגמרי, אפשרי.

חופש מתוך הקושי: מיומנות עם חמשת המכשולים

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

שיחה מאת יהל אביגור

שיחה זו ניתנה בריטריט בו סייעתי ליונתן דומיניץ בעין דור במרץ 2019, וייעודה לאפשר גישות וכלים לעבודה עם חמשת המכשולים, באופן שפותח חופש ותובנה ארוכי טווח.

פתיחה

בדרך של התרגול הנפשי-רוחני, אנחנו יכולים להתייחס לשתי תנועות: לטפח את היפה, ולהביא יחס נבון לקשה ולמכאיב.

יש משהו חשוב לגבי טיפוח היפה שיונתן הזכיר כבר, ואני רוצה לחזור ולהדגיש: העניין של המדיטיה עם הנשימה הוא לא רק 'להשאר בפוקוס'. יש תמונה רחבה הרבה יותר של מה שאנחנו מפתחים כשאנחנו עושים מדיטציה. איכויות של סבלנות, של קבלה בברכה, של נחישות, סקרנות, עירנות, איזון, יצירתיות, איסוף של התודעה. זה ממש לא רק 'להשאר בפוקוס'.

ולצד טיפוח היפה, ישנה מידה שווה של שחרור במגע עם הקשה. שניהם הכרחיים. אי אפשר ללכת לכיוון חופש בלי לעבוד עם הקושי שבחוויה הנוכחית. שחרור, למעשה – נולד מתוך הבנה של אי-הנחת עד תומה, ואמנות בעבודה איתה.

על מנת להבין אי נחת, צריך למצוא דרכים לעבוד למיין ולפנות אליה באופן מדוייק יחסית, ולתרגל יחסים שמביאים חופש ביחס אליה. זוהי למידה של אי נחת. לא רק לחוות אותה באופן פאסיבי, ו'להיות שם'. אז חמשת המכשולים הם בעצם שיטת מיון מסויימת, נקודת מבט שמביאה בהירות לחוויה שלנו של אי נחת, ומתוך הבהירות הזו – אפשר לתרגל יחסים שמביאים חופש.

מהם המכשולים?

"Monks, there are these five hindrances. Which five? Sensual desire as a hindrance, ill will as a hindrance, sloth & drowsiness as a hindrance, restlessness & anxiety as a hindrance, and uncertainty as a hindrance. These are the five hindrances.

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/an/an09/an09.064.than.html

אתם יכולים לשאול את עצמם – האם חוויתם היום את אחד המכושלים האלו, ומתי?:

הראשון הוא רצון חושי: הנהייה והכמיהה אחר הנעים. מחשבות כמו: 'אני נורא רוצה שהמדיטציה תגמר'. או: 'כוס תה. כוס תה'. או: 'וואו, הוא ממש חתיך הבחור הזה…'. וישנן וריאציות עדינות יותר, שלא אכנס אליהן עכשי

השני – סלידה: התנועה של דחייה כלפי משהו או כלפי מישהו. זה יכול להיות להרבה מאוד דברים:

  • לכאב, כמו שיונתן תיאר היום
  • 'הישיבה הזו'
  • 'שוב המורה הזה'
  • אולי אדם מסויים
  • אולי לחלק מסויים של עצמי, או לעצמי בכלל.

פן נוסף של סלידה הוא שעמום: אפשר לומר שזו סלידה עדינה כלפי החוויה, כשלא קורה בה הרבה.

המכשול השלישי הוא עייפות: היא מופיעה כספקטרום: מהרדמות, ועד ריחוף קל, שיש תחושה ש'לא קורה פה כלום'.

רביעי – חוסר מנוחה, חרדה ודאגות: של הגוף ושל התודעה. גם זה ספקטרום: תזזיתיות של הגוף; הרבה מחשבות, או נטייה להלכד במחשבות; או תחושה חרדתית: 'מה יהיה', ותכניות מכאן ולשם, דאגות מהעתיד.

והאחרון הוא ספק: בתרגול, או בעצמי.

כמה אפיונים נוספים שלהם:

המכשולים הם חלק אינטגרלי מהחוויה האנושית: ביטויים ספציפיים של אי נחת.

הם תנועות מאוד לא אישיות, מאוד אופייניות של התודעה. הבודהא ציין אותם, וזה מה שאנשים חווים היום. אז משהו מאוד יסודי בקיום שלנו.

והם מלווים בקושי, הופכים את חוויית הקיום ללא-נעימה, כל עוד הם נוכחים.

למה לעבוד איתם?

סמאדהי – איחוי, איסוף ונינוחות של התודעה – מגיעה בדיוק מתוך שחרור מהמכשולים האלו.

חופש מהם מביא אושר:

הבודהא אמר עליהם: "נניח שהיה נהר ענק, עם יובלים מוליכים ממנו לכל צד, כך שהזרם לא היה מצטבר לכדי סחף משמעותי, ולא היה מגיע רחוק. כך המכשולים – מחלישים את היכולת של המתרגל להבחין ולדעת מה יוביל לטובתו האמיתית, ומה יוביל לטובתם של אחרים. אין בידו לחוות מצב אצילי. עם ההתגברות על המכשולים – זה כאילו היובלים נחסמים, והזרם המרכזי תופס תאוצה, והוא זורם למרחק וסוחף הכל איתו. כך למתרגל יש כוח והבחנה שמאפשרת את ראיית טובתו ארוכת הטווח וטובתם ארוכת הטווח של אחרים."

accesstoinsight.org/tipitaka/an/an05/an05.051.than.html

וגם:

"להתגבר על המכשולים זה כמו לשלם חוב שכבל אותך כל חייך; כמו להבריא ממחלה קשה; כמו להשתחרר מכלא, להשתחרר מעבדות, או לצאת מאזור מסוכן ללא פגע."

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/mn/mn.039.than.html

מיומנות איתם מביאה הבנה וחופש. התודעה שלנו בונה סבל, יוצרת ומשמרת אותו. לפעמים אנשים, בעקבות דברים ששמעו וכן הלאה – מניחים שיש הרבה סבל בפנים, הרבה קושי, ואני פשוט חווה קושי שנמצא שם, כדבר קיים ומוצק. אבל אם אנחנו מסתכלים מקרוב, וזו היתה אחת ההבנות הענקיות של הבודהא – אנחנו יכולים למצוא תנועות ופעולות שהתודעה והלב שלנו עושים – שמשמרים ומחזיקים את הסבל שלנו במקום, כאן ועכשיו. הסבל שאנחנו חווים עכשיו – גם מתוחזק, מוזן – עכשיו. זה דבר מאוד חשוב לראות, כי זה אומר שאנחנו לא קורבנות של הסבל שלנו. אנחנו יכולים להבין מהן התנועות האלו של התודעה, ולעבוד איתן באופן שיביא חופש ורווחה. זה מה שאנחנו מתרגלים פה, וזה לא קל, אבל בהחלט אפשרי, לכל אחד ואחת מאיתנו.

חשוב לזכור שהם נמצאים בכל נקודה בחיים שלנו. אלו ממש לא רק 'דברים שקורים במדיטציה', אלא כוחות שפועלים בחיים שלנו כל הזמן, לעתים קרובות בעצמה.

ביטחון איתם מביא עצמאות ואי-פגיעות: אני יכול להיות עם הכאבים והקשיים שבלב ובתודעה שלי. אני לא צריך לתמרן את כל העולם על פי הגחמות של הלב שלי. מביא יציבות עמוקה.

אם כל מה שתעשו מעתה בריטריט זה להפוך את עצמך למיומנים עם המכשולים – זה דבר נפלא לעשות.

איך לגשת אליהם?

ההנחה של הבודהא היתה שאיפה שיש סבל, אפשר לעשות משהו. אפשר לגשת אליהם ברוח כזו – של הערכה וכבוד עצמי. קל מאוד להפוך לקורבנות של המצבים המנטליים שלנו ופה אנחנו לוקחים לעצמנו מידה של סמכות; ועם זה ביטחון שאנחנו יכולים לעבוד דרך כל מה שמגיע ולצאת נבונים יותר. המכשולים יכולים להיות לא קלים, וצריך טיפה עוז רוח בעניין הזה.

חשוב לזכור שאין בעיה עם זה שהם שם, הם פשוט חלק מהאנושיות שלנו. הבעיה היא – שאנחנו נלכדים בתוכם, והם נעשים 'יותר גדולים מאיתנו', אנחנו שוקעים בתוכם.

אז עם המכשולים, כמו עם כל רגש קשה – יש קו מנחה מאוד חשוב: העוצמה, האנרגיה, העומק של המודעות – צריכה להיות רבה יותר מזו של הקושי. כמו מאזניים, או נדנדה.

איך הם לוכדים אותנו? איך אנחנו נכנסים 'מתחת לעקב' של המכשולים?

1.דחייה: אנחנו מרגישים אי-נעימות, ומנסים לדחות אותה. ואז היא מתנפתחת: הופכת למחשבות, יש תגובתיות שלנו למחשבות האלו, ולאי הנעימות הראשונית. ההתנגדות מנפחת.

ההתנגדות למכשולים היא מאוד מוטמעת ועמוקה. יש משהו לא נעים, ואנחנו פשוט לא רוצים להיות שם.

  • אני מקבל מייל שלא מוצא חן העיני, ומהר מאוד עולה סלידה, ביקורת עצמית, תחושה שאני לא רוצה לראות. דחייה. וזה מנפח את הסיפור.
  • אם להיות כנה, אני לא כל כך רציתי לפנות ולתרגל עם המכשולים לקראת השיחה הזו. הסלידה היא אוטומטית, טבעית מאוד: 'למה שאני ארצה להתעסק במכשולים?'.  

2. הזדהות: אנחנו מרגישים, מאמינים, שהן 'בעיה שלנו', שהם 'בגללנו' איכשהו, אומרים משהו עלינו. הכאב שלי – מובן ככשלון שלי, בדרך כזו או אחרת. זה, שוב, דבר מאוד טבעי.

3. אמון באמיתיות של נקודת המבט שלהם על העולם: המכשולים, כמו כל רגש, הופכים לפילטר שאנחנו רואים דרכו את החוויה. ואנחנו נוטים להאמין למה שניבט מבעד לפילטר הזה. ולכן גם להתנהג על פי מה שאנחנו קולטים דרכו. כך – מה שהוא למעשה פילטר – נראה לנו כאמת לאמיתה, ולוכד אותנו בתוך מערכת הפרשנויות שלו.

ישנו דימוי עתיק במסורת של המכשולים כפילטרים. הדימוי הוא של בריכת מים, שאתה מנסה לראות את ההשתקפות שלך בה. בהשתוקקות – המים נצבעים בצבע כלשהו, ואנחנו רואים באופן מוטה ('הארוחה תהיה כל כך נפלאה'. 'כשאצא מפה, אני אשתה קפוצ'ינו, וזה יהיה הדבר הכי טוב בעולם', ואז – כשאתה שותה… ובכן, זה נחמד…); בסלידה – המים רותחים; בעייפות – המים מעופשים; בחוסר מנוחה וחרדה – פני המים סוערים; בספק – הם מלאים בוץ.

אז – מה לעשות ביחס אליהם?

א. לזהות:

  • להבחין: מהו המצב הנפשי שנוכח עכשיו? מה התודעה עושה?
    • זו שאלה עדינה שאפשר להכניס לתוך המדיטציה, מידי פעם: מה התודעה עושה עכשיו?
    • זה שאנחנו יודעים מהו המצב הנפשי, או המצב של התודעה: בין אם רגש או מצב רוח, שזה דבר מעודן יותר – נותן לנו איזשהו מרווח ביחס למכשול. אנחנו כך יודעים שהמחשבות והפרשנויות שלנו – הן תוצאה שלו, ולא של משהו אמתי.
    • משום כך כדאי לזכור את חמשת המכשולים. כי הם נותנים לנו מפה ראשונית ופשוטה של עבודה. אותן דרכי עבודה יעזרו גם עם רגשות מאוד מורכבים, אבל המפה הזו מאוד מפשטת. בלב של כל רגש קשה אחר – ישנם המכשולים הללו.

ב. להכיר

  • לחוות את החוויה הגופנית של המצב שנוכח עכשיו. המחשבות, הפרשנויות – אלו אזורים מסובכים, וקשה לעבוד שם. המגע עם החוויה הנוכחית בגוף –  מפשטת מאוד, וגם מקלה את ההזדהות עם 'עצמי'.
    • אז – אם יש קושי, או מכשול – איך אני יודע שהוא שם? איך הוא מבטא את עצמו בגוף?
    • עם עייפות, למשל, זה מאוד עוזר.
  • ועוד יותר פשוט – להבחין באי הנעימות שבו.
    • להפנות את תשומת הלב לחוויה הגופנית, אולי במקום שיש בו יחסית הרבה תחושה ולהרגיש את התנועה של נעימות ואי נעימות שיונתן הזכיר.
    • זה מפשט מאוד. בכל רגש קשה, מורכב ככל שיהיה – יש את זה במרכז שלו. לא נעים, ורצון לברוח מזה. אפילו באמצע ויכוח נורא, או אירוע קשה. גירושין, או משהו. בלב של האירוע, ישנה התנועה הזו, ותמיד אפשר לחזור לזה. וזה מוציא את האוויר מהבלון של האירוע.

ג. להחזיק באופן מועיל:

  • עם החוויה הגופנית או עם הוודנה – להביא רוח וכוונה של אפשור, של לקבל בברכה.
    • זה אחרת מאשר להכנס לתחושה של המכשול ('אפשרתי לעצמי לקום'). אלא – להרגיש אותו, כפי שהוא מופיע עכשיו, ולקבל בברכה, לאפשר, שוב ושוב.
    • זה מפחית את ההתנגדות.
  •  להרחיב את תשומת הלב, בכמה אופנים:
    • למצוא מקום בגוף, שבו המכשול לא מורגש. אז עם חוסר מנוחה, למשל – בתנוכי האוזניים אין חוסר מנוחה. ברגליים. הרבה פעמים יש משאב בחלק התחתון של הגוף.
    • לשים לב לכל הגוף. התודעה תתכווץ מול מכשול או קושי. אז להרחיב, שוב ושוב.
    • לשים לב גם לצלילים.
  • רגישות להשתנות של המכשול: לדעת מתי הוא שם יותר, מתי פחות, מתי לא נוכח.
    • להרגיש את הגלים שיש בכל קושי, גדול ככל שיהיה.

ד. לא להזדהות, לא להאמין:

  • לשמוע את המחשבות שמגיעות מתוך המכשול: 'אני חסר ערך'. 'העניין הזה של מדיטציה זה לא בשבילי', ולומר לעצמך: 'אלו רק מחשבות. הן לא משקפות אמת'. וכך גם עם תפיסות ודימויים של העולם, של עצמך ושל אחרים שהמכשול יוצר.
  • להשתיל מחשבות אחרות: 'זה בסדר'. ולחזור על זה, שוב ושוב. או אפילו: 'זה מושלם'. או לשלוח מטא לעצמך: 'מי יתן ואהיה מאושר', בתוך המכשול.
  • לפעמים מתחת לעייפות, חוסר מנוחה וכן הלאה – יש רגש אחר, וצריך לשאול את עצמך: 'האם יש משהו שאני לא נותן לעצמי להרגיש?' חוסר בטחון, או פחד, או קושי. ולשבת עם זה בעדינות, בדיוק באופנים שפירטתי פה.

אילו תובנות שמביאות חופש אפשר להפיק מתוך העבודה הזו?

אפשר לחשוב על שתי רמות של תובנה שיכולה להתגלות ולהתגבש מתוך העבודה עם המכשולים.

  1. התודעה שלנו בונה סבל. בכל פעם שישנו קושי, יש תנועות של התודעה שבונות אותו, מחזיקות אותו במקום ומנפחות אותו. ואנחנו, כאנשים, יכולים לראות את זה ולהתיר את זה. זוהי הפרדיגמה הבודהיסטית של ארבע האמיתות על רגל אחת. דרך העבודה עם המכשולים – אנחנו לומדים לראות איך התודעה בונה סבל, ולומדים את אפשרויות הפעולה שלנו איתו, את האפשרות של התרה, ואת החופש שיש בזה. אנחנו לומדים לראות – האושר והרווחה שלנו תלוים, במידה עצומה – בדיוק בפעילות הזו. עד כמה התודעה בונה סבל, ועד כמה אנחנו יכולים להתיר.
  2. שלוש התנועות בונות הסבל שהדגשנו פה הן: התנגדות או השתוקקות, ייחוס לעצמי, אמונה באמיתיות של מה שאני חושב או רואה.
  3. העולם שבחוץ, אנחנו מגלים – נגלה באופן שתלוי בפילטרים האלו, תלוי ביחסים הפנימיים של התודעה. וזה דבר כל כך כל כך חשוב לראות. כשיש שנאה, העולם נגלה באופן אחד. מתוך יחסים של רכות וקבלה – אחרת לגמרי. העולם הזה, שנראה לנו מוצק ומציאותי, נצבע ומתעצב כל העת על ידי האופן בו אנחנו מביטים. הלב צובע את העיניים, והן צובעות את העולם. וזו לא בעיה, אלא טבע הקיום. למעשה – הראייה הזו פותחת גמישות של חוויית הקיום שלנו, והיא פתח להבנה עמוקה ומשחררת, לגבי אי-האמיתיות של העולם כפי שהוא נראה, שיכולה להסיר את המגבלות בפני האהבה שלנו בעולם הזה.

נספח 1: דרכי עבודה ספציפיות עם המכשולים:

מעבר לכך, ישנן דרכי עבודה ספציפיות עם המכשולים שאני אזכיר כאן רק בנקודות, ואפשר למצוא פירוט שלהן בשיחה של רוב ברבאה: 'תגובה נבונה למכשולים', שמתורגמת כאן:

רוב ברבאה: תגובה נבונה למכשולים

רצון חושי:

  • לחזור שוב ושוב.
  • להרגיש את הנעימות שבנשימה.

סלידה:

  • לראות את היפה במי שנדמה כקשה.
  • לשלוח מטא לעצמך.
  • לתת לעצמך להרגיש את הכאב שבסלידה. לראות שאתה זה שסובל ממנה, בגלל הסלידה עצמה.
  • לאפשר את הלא-נעים, באופן מכוון.
  • לשאול את עצמך: 'האם אני מנפח משהו מחוץ לפרופורציה?'

שעמום:

  • אפשר להתעניין בשעמום. ההתעניינות יכולה להביא סקרנות, ואז אולי זה יהפוך לרוגע.
  • להביא רגישות. שעמום נמצא איפה שאין רגישות. הם לא יכולים לשהות באותו מקום.
  • להרגיש את הסלידה, ולהביא גישה של: 'זה בסדר'.

עייפות:

  • לחקור את החוויה הגופנית שלה.
  • על ידי הסקרנות – להרפות את ההתנגדות.
  • להרחיב את התפיסה, לפתוח את החושים יותר.
  • לשים לב לשאיפה.
  • לזקוף את התנוחה, שוב ושוב.

חוסר מנוחה ודאגה:

  • רגישות לנשיפה.
  • מרחב של הגוף, של החדר.
  • לאפשר, לקבל בברכה. לשים לב לתחושה האינטואיטיבית: 'זה לא אמור להיות שם', ולומר לעצמך: 'זה בסדר'.

חוסר מנוחה ועייפות מעודנים: איזון של המאמץ

  • אנחנו עושים מהלך מתמיד בתרגול: קצת 'קדימה', קצת 'אחורה'.
  • כאשר יש ריחוף, או נטייה להכנס למחשבות – צריך לבדוק: האם דרוש יותר או פחות מאמץ, יותר או פחות 'רגל על הגז'? וזה עניין של משחק והתנסות, ולא כ"כ משהו שאפשר לקבוע מראש.

מונחית

ספק

  • באופן כללי שאילה זה דבר ממש חשוב. אבל לעתים קרובות – זה חוסם משהו, או תוקע את התהליך. צריך לבטוח, ולהשלים משהו, ואז לשאול. אז אפשר לומר למחשבות: 'אני אחזור אליכן'. 'לא עכשיו'. ואם יש תחושה שבאמת יש שאלה, או נזק שיכול לקרות – אפשר להתייעץ עם המורה.
  • עם ספק עצמי וחוסר בטחון – כדאי לעבור לרובד הרגשי, לעבוד שם, ולהחזיק את זה בעדינות.
  • לראות את המחשבות, ואולי לשאול לגביהן: 'האמנם'? להטיל ספק בספק. הוא יהיה בנוי על מצב רגשי מסוים, שצובע את התפיסה ומעוות אותה. פילטר, כפי שאמרנו.

נספח 2: מדיטציה מונחית אחרי השיחה:

  • תנוחה
  • איחולי טוב
  • תשומת לב לנשימה. עדינות ופתיחות של תשומת הלב. כמו יד פתוחה, או כמו נוצה, מלטפת את הנשימה.
  • כל הגוף.
  • לחזור לנשימה מתוך פרגון.
  • אם ישנה תחושה נעימה – אם אפשר להרגיש אותה, להיות פתוחים אליה, ולכלול אותה?
  • או – אם ישנה תחושה לא נעימה, האם אפשר לקבל אותה בברכה? לבחור אחד משניהם, לעת עתה.
  • להשתמש בזה כדי להתמקם, ולחזור לגוף ולנשימה.
  • ובכל זמן שאתם רואים לנכון: מה התודעה עושה עכשיו? האם אחד מחמשת המכשולים נוכח? איך אני יודע? מה בגוף אומר לי את זה? האם אני יכול להחזיק את זה בעדינות וברגישות, עם פתיחות ללא-נעים?
  • ולמקם את עצמי מחדש בגוף ובנשימה.
  • האם אפשר לשחק קצת עם המאמץ, האינטנסיביות לעומת הרספטיביות של תשומת הלב? לנוע קצת לכיוון של יותר זקיפות, פתיחות, לנוע לעבר הנשימה ולהרגיש אותה, או קצת יותר לכיוון של רספטיביות, השתקעות – לתת לנשימה להגיע אליכם?

באיזה מובנים הכמיהה להנאות חושים היא מכשול לתרגול?

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

כאשר הבודהא מדבר על חמשת המכשולים, הוא מונה ביניהם את ההשתוקקות להנאות חושים. אני מוצא שההגדרה של המכשול הזה, וההסבר של 'למה זה בעצם מכשול' – נוטה להיות מאתגר יחסית למכשולים אחרים – ספק, דחייה או חוסר מנוחה – שברור למדי למה ואיך הם נושאים אי-נחת וכאב. עם זאת, נסיוני שלי ושל אחרים – מראה שיש טעם בעבודה עם המכשול הזה, ושהיא יכולה להביא סוגים שונים של שחרור ורווחה. אז – אני אנסה לאפיין פה את המכשול הזה, מצד הקשיים שהוא מעלה בחוויית המדיטציה הפורמלית והתרגול היום-יומי, ומתוך כך – יכולות להגזר צורות עבודה והתמודדות איתו.

באיזה מובנים השתוקקות להנאות חושים היא מכשול?

הרי אנחנו כן מעודדים נעימות חיצונית בכל מני דרכים. אנחנו רוצים לשהות במקומות נעימים, לאכול אוכל טעים וכן הלאה. אז אנחנו לא יכולים לטעון בכנות שכל רצון בנעימות מן החוץ היא מכשול. זו פשוט לא תהיה טענה כנה. אז – באילו מובנים הנהייה אחר הנאות חושים מהווה מכשול? אני אציע חמש מחשבות, שביניהן ישנה חפיפה מסויימת.

במובן הפשוט ביותר – זה אחד המקומות אליהם תשומת הלב נוטה לברוח, באופן שמדלל את הנוכחות שלנו.

זה הדבר הפשוט ביותר, שאפשר לעבוד איתו במדיטציה מהיום הראשון. לאן תשומת הלב הולכת, כשהיא לא פה? או שהיא דואגת מהעתיד, כביטוי של חוסר מנוחה; או שהיא הולכת למעין נמנום או אלחוש; או שהיא מוטרדת מלא-נעים, וניתזת ממנו למחשבות; או שהיא מתענגת במחשבות על משהו נעים יותר, או בציפייה למשהו נעים יותר. בין כל אלו יש קשר, והשניים האחרונים במיוחד עשויים להיות חליפיים: אנחנו מחפשים נעימות כמענה לאי-נעימות, או מוטרדים מאי-נעימות לאור דימוי, גם אם מעורפל, ש'אמור להיות נעים יותר'. ביום כזה, למשל – מאוד יכול להיות שהתודעה רוצה להיות בבית, מתחת לאיזה פוך. ויש איזו נהייה לנעימות הזו, שגונבת את האנרגטיות והמלאות של הנוכחות שלנו.

בחיי היומיום – רצון חושי יכול להופיע כמכשול כאשר הוא 'גונב את דעתנו': בעידוד התרבות, ומתוך נטיות פנימיות – דברים שפוטנציאל האושר הטמון בהם אינו גדול מקבלים את 'קדמת הבמה', ו'גונבים' את הקשב, הרגישות והאנרגיה הנפשית שלנו.

אנחנו מוצאים את עצמנו משקיעים זמן ומשאבים רבים בדברים שאם אנחנו כנים עם עצמנו, אנחנו יודעים שהם לא ממש חשובים. אלו יכולים להיות דימויים שאנחנו רודפים אחריהם במשך שנים ארוכות לגבי 'מה אמור להיות לי', ו'איך אני אמור להיראות', רק כדי לגלות שכאשר אנחנו ממלאים את המשבצת הזו – העולם הפנימי שלנו נותר מרוקן ודל למדי. ואלו יכולים להיות דברים הרבה יותר קטנים, יומיומיים, שממלאים את הצינורות של הלב והתודעה. התרבות שלנו מעודדת את זה מאוד עם הנעימות הקלה של הטלוויזיה, מוצרי הצריכה וכן הלאה. לפעמים זה הופך להתמכרויות זעירות. מתוך הפנייה לשם, שוב ושוב, ברגעים ובתנועות קטנות – התנועה הזו מתחילה למלא את ימינו. בשני התחומים האלו אפשר לומר שאין בזה משהו אובייקטיבית פסול. השאלה היא מה אנחנו רוצים? האם, ועד כמה הנהיות החושיות הפשוטות מכוונות את היומיום שלנו, את הבחירות המיידיות, והופכות להיות הזרם ההרגלי שלנו? ועד כמה היינו רוצים שזה יהיה כך? האם, כרגע, זה קורה במידה מתאימה? או שאנחנו רוצים פחות מזה? או יותר מזה?

הבודהא עבר עם הדברים האלו בצורה יפה. הוא הציע לבחון את היתרונות ואת החסרונות, ולשאול בצורה מושכלת: כמה הנאה, תחושת תוחלת ותועלת יש שם. לבודהא היתה תשובה ברובה מאוד. אבל יכול להיות שהתשובות על זה משתנות מאדם לאדם, ומתקופה לתקופה. אז זה משהו ששווה לשאול. מה מזין אותי באופן עמוק, ומה הוא 'ג'אנק פוד' של הנפש?

השיוך המוגזם של נעימות לאובייקטים מונע את התנועה לכיוון יצירת נעימות על ידי הפעילות של הלב והתודעה, שדורשת התמדה, ניסוי ולמידה.

יש לנו משהו עמוק מאוד ללמוד על נעימות, ומאיפה היא מגיעה; ואנחנו יכולים לטפח מיומנות של הבאת נעימות לעולם הפנימי, ולסיטואציות החיצוניות והבין-אישיות שהעולם הפנימי שלנו מעורב בהן. הכלל הראשון של הלימוד הזה הוא: התנועות הנפשיות שלך, הפעולות של הלב והתודעה (וכמובן גם של הדיבור והמעשה), מה שאנחנו יכולים לקרוא לו קארמה, הן מה שיוליד עבורך נעימות; ואתה יכול לטפח את התנועות, הקארמה, שתיצור את הנעימות הזו. הכלל השני של הלימוד הזה הוא – אתה צריך ליצור את התנאים, לנסות ולשחק כדי ללמוד לעשות את זה בעצמך.

הנעימות הזו – היא יציבה וגמישה יותר מזו הנובעת מהאובייקטים של החושים. שהייה במקום נעים, בעלות על אובייקטים נחשקים לא תביא, בפני עצמה, נעימות ארוכת טווח; שהיה באקלים נפשי נינוח תוכל להביא נעימות גם לאזורים בהם הנעימות החיצונית אינה מובהקת. האפשרות ליצור נעימות עבור עצמך, באקלים של הלב והתודעה היא נכס משמעותי הרבה יותר.

במובן זה – נהייה אחרי הנאות חושים היא מכשול, משום שהיא מספקת מענים 'זולים' ומיידיים, שנושאים סיפוק מסוים, ומונעת את ההעמקה הנדרשת על מנת למצוא סיפוק עמוק יותר וארוך טווח יותר.     

ההטלטלות והתזזיות שההשתוקקות יוצרת – גורמת בפני עצמה לאי-נעימות וחוסר מנוחה, והולכת נגד הקארמה של נינוחות, שמאפשרת נעימות כאן ועכשיו.

לכן, אפשר להסיק ש'כל השתוקקות היא רעה'. ואכן – כל השתוקקות כוללת מידה של אי נחת. אבל – אנחנו זקוקים להשתוקקות למשהו כדי להתקדם, כדי ללמוד ולאמץ דרכי קיום וראייה חדשות, משחררות יותר ויותר. בהיעדר השתוקקות מסויימת לנעימות שבמדיטציה, למשל, אנחנו נמשיך לנטות להנאות פחות מספקות, פחות מתמידות. ולכן אפשר, בעקבות הלימוד של הבודהא על סמאדהי – לעודד מידה של השתוקקות, של הליכה לקראת משהו, וטיפוח של הקארמה שיוצרת 'שהייה נעימה כאן ועכשיו'.

ובהדרגה, עם העידון של הנעימות, ההשתוקקות עצמה מתחילה להיחוות כמכשול – כיווץ או קושי, ולאט לאט מתעדנת יותר ויותר, וננטשת עוד ועוד, בהדרגה ובתהליך דיאלקטי. כך, בתנאי ריטריט או בתוך מדיטציה, אנחנו נעים לכיוון של פחות ופחות השתוקקות, דרך העידון של הנעימות.

כחלק מהקארמה של נעימות – אנחנו יכולים גם לטפח יכולת הנאה, וזמינות להזנה מ'דברים הבאים מן החוץ', שהיא מעודנת ומספקת יותר מאשר ההנאה החושית במובנה הפשוט.

זה יכול להישמע כאילו כל דבר שבא מן החוץ, שעשוי להיות נעים ותומך הוא משמעותי פחות מאשר התנועות הפנימיות, ושהן החשובות באמת. אבל זה מורכב יותר; למעשה, ההפרדה בין 'תנועות פנימיות' ל'חוויות מן החוץ' היא מראש מלאכותית; הדבר החשוב הוא היחס, האופן בו החוויה, פנימית או חיצונית, נתפסת, ולכן נחווית; והיחס לחוויות נעימות, או לכמיהה לחוויות נעימות הוא הנקודה החשובה ביותר, שתטה את הכף בין השתוקקות לבין תחושה עמוקה יותר של סיפוק והזנה. במובן זה השתוקקות חושית היא סוג של יחס אל המושאים, שמקשה עלינו להרגיש את האופנים העמוקים יותר בהם אנחנו מוזנים מן החוץ; אופנים שאפשר, באופן רופף, לשייך לאיכות של מודיטה. למשל, כאשר אתה אוכל, או נמצא במקום יפה עשוי להיות מגע עם יופי ועם הזנה שהוא לא זהה בדיוק לנעימות שנובעת מההנאה החושית כפשוטה. כשאנחנו משתוקקים להנאה החושית אנחנו, באופן מעניין, מפספסים את הרבדים העמוקים יותר של ההזנה שאנחנו זוכים לה מן החוץ, שיכולים לנבוע מהוקרה, מתחושה של היות מוזן, שוהה בקשר עם משהו, או במפגש עם משהו פלאי.

ישנו שיר יפה של רומי, שאשמח להקריא לכם, באנגלית, בתרגום קולמן בארקס (מתוך: The essential Rumi):

God has given us a wine so potent that,

Drinking it, we leave the two worlds.

God has put into the form of hashish a power

To deliver the taster from self-consciousness.

God has made sleep so

That is erases every thought.

God made Majnoun love Layla so much that

Just her dog would cause confusion in him.

There are thousands of wines

That can take over our minds.

Don’t think all ecstasies

Are the same!

Jesus was lost in his love for god.

His donkey was drunk with barley.

Drink from the presence of saints,  

Not from those other jars.

Every object, every being,

Is a jar full of delight.

Be a connoisseur,

And taste with caution.

Any wine will get you high.

Judge like a king, and choose the purest,

the ones unadulterated with fear,

Or some urgency about “what’s needed”.

Drink the wine that moves you

as a camel moves when it’s being united,

and is just embling about.

מתוך הפספוס של היופי, מתוך אי הרגישות אליו, אנחנו מחפשים שוב ושוב משהו שיזין אותנו, בלי שנדאג לזמינות שלנו להיות מוזנים. אנחנו כמו 'רוחות רעבות', אותם יצורים מהמסורת הבודהיסטית, שיש להם פה קטן וקיבה ענקית. אם נחזור לדוגמה של הפנטזיה מקודם – אנחנו כמהים 'להיות בבית, מתחת לפוך'. אבל הכמיהה הזו, כרגע – דווקא מונעת את המלאות של הנוכחות שלנו, ולא מאפשרות לנו ליהנות מהמשאבים החיצוניים והפנימיים שישנם כאן. זה משאיר אותנו במצב של רעב תמידי. אנחנו רוצים את הדבר, אבל ב-נהייה אחריו – אנחנו מטפחים למעשה את התנועה של החוסר. החוסר לא ישבע על ידי הדבר, וימשיך להניע אותנו. הוא עשוי, עם זאת, לשבוע על ידי ההרגעה של התזזית, ושינוי ביחס.

ישנם אופנים וגישות ספציפיות שאפשר להיעזר בהם, ועליהם נדבר בשבוע הבא. אבל הרכיבים הבסיסיים של  תרגול המדיטציה שאנחנו עושים כאן – גישה של מטא, תשומת לב לנשימה, רגישות לכל הגוף, מציאת משאבים של נעימות – מעודדים את הפעילות הנפשית של של יציבות, טוב לב, עדינות, מסופקות, סבלנות, הסתמכות על הטיפוח של כוחות הלב והתודעה, ואת האלתור והלמידה שמאפשרים הרגעה של ההשתוקקות, ורווחה כאן ועכשיו.     

התהוות של סבל, סמאדהי ותובנה

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

זו שיחה שניתנה בריטריט עירוני בן יומיים בבית הסאנגהה, בסוף השבוע האחרון.

סבך הסבל

בוא נתחיל מסבל.

אתמול הייתי באיזו דינמיקה של סבל. באמת לא משהו יוצא דופן – סבל רגיל, יומיומי, שהיה דומיננטי לזמן קצר למדי, ודווקא משום כך – היה מובהק יחסית. כמו כל חוויית סבל – אפשר לראות אותה במונחים אישיים, ואפשר גם להביט בה במבט שרואה את ההיבטים האוניברסליים שבה.

אני יכול לתאר בכל מיני דרכים, ומכל מיני זוויות – את החוויה הזו:

  • התודעה היתה שקועה באיזו 'בעיה'. מה זה אומר? במקרה הזה זה אמר – שנסיבות חיים מסויימות נראו לי בלתי אפשריות, והרגשתי שניצבת לפני ברירה בין כמה אפשריות, שהמחירים שלהן נראו גדולים מידי.
  • הגוף, כמו שאתם יודעים, היה חלש, מכווץ, עייף.
  • היתה היטלטלות בתוך עולם המחשבה הזה. לא הרבה סמאדהי.
  • אני, מול הדילמה הזו, שהיא לא באמת דילמה, אלא הרגישה יותר כמו 'קיר' – הרגשתי חלש וחסר אונים.
  • האנשים האחרים שכרוכים במצב, ולא היו שם, פיזית – היו נדמים כחזקים, בלתי גמישים בעמדות שלהם, כאילו הם נוצרים איזה כוח. וכמובן מאליו – נראו באופן די חד מימדי.
  • מצד המטא – לא נמצאה הרבה בסביבה. המבט שיל על עצמי היה כמישהו חלש, והמבט על אחרים – כמאיימים, או מבטיחים משהו, ולא היה שם המבט המורכב והדי-שוויוני ולא משווה – שהוא הכרחי לאהבה.
  • האנרגיה היתה נמוכה, אבל גם מתוחה.

אז – היו כל אלו.

דבר אחד שהייתי רוצה לדבר עליו הוא – האופן בו הם מזינים ומפעילים האחד את השני.

  • ישנו קשר בין הגוף וההיטלטלות. כשהגוף במצב חלש, מכווץ, או כשתשומת הלב לגוף מכווצת – תהיה פחות רווחה, ולכן יותר נטייה להיטלטלות. לא נעים לי פה; אני צריך משהו שישנו שם.
  • הקשר בין ההיטלטלות והמחשבות. ההיטלטלות הזו – טוענת את תהליך המחשבה ביותר אנרגיה, ומכווצת אותי סביבו. יש בו השקעה חרדתית, כי הוא צריך להציל אותי מהמצב הלא-נעים. אז – המחשבות נעשות אינטנסיביות, מכווצות.
  • הקשר בין המחשבות, הגוף, ההיטלטלות ותחושת העצמי. כאשר זה קורה – איך אני מרגיש את עצמי?; איך אני מרגיש ש'אני'? אם הייתי חושב על עצמי במצב הזה – איך הייתי מדמיין את עצמי? דמיון כזה – של עצמי – אכן קורה – בכל מצב שהוא, ובאופן אינטנסיבי ומובחן יותר – במצבי היכבלות כאלו.
  • הקשר בין תחושת העצמי לתחושת האחרים. ואיך אחרים מדומיינים בתוך מצב כזה? שוב, אנחנו תמיד מדמיינים 'מהם האחרים', בכל מצב שהוא – אבל במצבים אינטנסיביים יותר – זעם, או דיכאון או חרדה – מדמיינים אותם, 'משליכים עליהם', אפשר לומר – באופן מובהק יותר.
  • ואיך ההשלכה הזו משפיעה על האהבה?
  • ואיך היא מזינה את כל הקודמים? המהלכים האלו מזינים את עצמם; זה לא לינארי, אלא מעגל של היזון חוזר. כשאני מדמיין אחרים ככאלו, העצמי מדומיין בדרך הולמת, הגוף נסגר, וכל התהליך הזה משחזר את עצמו.

יש פה את המעגל הזה של היזון חוזר, שיותר איזו חוויית-עולם מאוד מלאה וכולית. ובאופן מעניין – יש לה נטייה להזין את עצמה. כמו שראינו – כל אחד מהחלקים שלה מזין את האחרים, וגורם להם להופיע. ומשום כך – גם אפשר לשנות אותה בהרבה דרכים. כל אחד מהרכיבים האלו – הוא שער לפתיחה ולשינוי של החוויה הזו.

אילו דרכים עולות על דעתכם? מה הייתם מציעים לי לעשות במצב הזה?

אלו תשובות יפות מאוד. תודה לכם.

חוויית-העולם של הסמאדהי

אתמול אמרנו שסמאדהי זו איכות שמפתחים אותה, מבין האיכויות השונות האלו, שהדהרמה מציעה. חלק ממה שאיכויות כאלו עושות זה – שהן נכנסות אל תוך הישות, ומניעות, או יכולות להניע או לעודד – חוויות והתהוויות – עולם אחרות.

הגדרנו סמאדהי כאיחוי ואיחוד של התודעה בחוויה נעימה. איזה 'מעגל', 'חוויית-עולם' או 'קומפלקס' איחוד כזה מפעיל?

  • מה קורה להיטלטלות? עם האיחוד של התודעה, האיחוי שלה – אחד הדברים היותר ברורים שקורים הוא – שהתודעה נרגעת, מתאחה, ומיטלטלת פחות. נעה פחות בחדות, באי מנוחה. וגם – עם הנעימות והרווחה, ולכן הנושא של איסוף סביב תחושה של רווחה הוא חשוב – יש פחות צורך של הלב והתודעה לנוע. יש להם על מה להישען כאן ועכשיו, והדברים 'שם' – פחות מושכים; אנחנו יותר במנוחה איתם.
  • המחשבות – מתוך כך – מאבדות משהו מהאינטנסיביות והמגנטיות שלהן. אנחנו – יכולים להיות יותר חופשיים סביבן – לשמוע אותן כקולות, כאפשרויות. והן, מתוך כך – יכולות לנוע יותר בחופשיות, פחות במסלולים קבועים וצרים, ולכן – להיות יצירתיות ופתוחות יותר.
  • הגוף – ייטה להרגיש פתוח, נינוח, מרווח יותר. תשומת הלב לגוף רחבה יחסית; ולעתים – אפילו התפיסה של 'איך הגוף נראה' תתחיל להשתנות. יכול להיות שאתם, וגם אחרים – תיראו יפים יותר בעיני עצמכם, כאשר יש יותר סמאדהי; כפי שאדם מאוהב – נראה יפה יותר. זה קורה גם בגלל השינוי של העיניים, כמובן, אבל גם תחושת ותפיסת הגוף עצמה משתנה.
  • יחד עם תחושת הגוף, והאנרגיה שמתפנה מהשחרור שלה מדפוסי ההיטלטלות והמחשבה האינטנסיבית – תחושת העצמי משתנה גם היא. יותר אנרגיה מנטלית, יותר חופש ביחס למחשבות, תחושת גוף פתוחה יותר – אתם בהחלט עשויים להרגיש שאתם ממש משהו טוב בעולם הזה. וזה נפלא, כי זה לא טוב 'ביחס ל', 'יותר מ' או 'פחות מ'. אלא – זה טוב שהוא לא כ"כ נתון בהשוואה. זה חלק מהיופי של סמאדהי; הוא מאפשר לך להרגיש שאתה טוב, לא ביחס למישהו אחר.
  • הדימוי של אחרים גם ישתנה. תמיד – תחושת עצמי ותחושת אחרים עולות יחד. גם אם אני לא מודע לזה, או חושב על זה – תמיד יש תחושה לגבי 'מי אני', ואיתה – תחושה לגבי 'מי האחרים'. ככל שישנם יותר היטלטלות, כיווץ, נוקשות של התפיסה, ואתם – תחושת עצמי חרדה, לא מוגנת – כך ההפרדה תהיה חדה יותר, ההשוואה ביני לבין אחרים חשובה יותר. אחרים – ייראו כאיום, או כאנשים שאני צריך להיות יותר טוב מהם איכשהו, או משהו מסוג זה. ככל שיש פחות היטלטלות, יותר סמאדהי ופתיחות של תחושת העצמי – יש פחות צורך להגן, ואני פנוי יותר מהשוואה. אז האחרים עשויים להיראות כ-יפים, כיחודיים, כפלאיים. הראיה שלי אותם משתחררת מהכפייה של ההגנה על העצמי המכווץ.
  • כשהלב משתנה, העיניים משתנות. כל העולם, כולל הדברים החומריים שבו – עשוי להיראות רך יותר. להיראות בתוך תחושת קשר, אינטימיות, ידידות. חלקכם דיברתם על דברים כאלה, כבר אחרי יום וקצת של תרגול.
  • ובבירור – במצב כזה יש פחות סבל.

שני המצבים האלו שדמיינו פה, זה של הסבל וזה של הסמאדהי – הם עולמות שאנחנו יוצרים לעצמנו, על ידי התנועות שהתודעה שלנו עושה; על ידי האופנים שבהם היא מורגלת לעבוד, או האופנים שטיפחנו במודע. כל הכלים שאנחנו מתרגלים ביומיים האלו, ועוד הרבה כלים – מיועדים לשנות את הדינמיקה של מעגלים מהסוג הראשון, ולאפשר יותר מעגלים מן הסוג השני. כמובן שכשאנחנו מדמיינים אותם כשני מעגלים, או עולמות נפרדים – זה יוצר תחושה הרבה יותר מידי 'הרמטית' של כל אחד מהסוגים; כמובן שבדרך כלל – יש יופי מעורבב עם קושי, וקושי מעורבב עם יופי ופתיחות, והמעברים לעתים קרבות לא כל כך ברורים ודיכוטומיים, וזה נפלא. אנחנו מבדילים כאן לצורך הבהירות.

אז – אנחנו לפעמים נכנס למעגלים מהסוג הראשון, ולפעמים לכאלו מן הסוג השני; ואנחנו יכולים להפוך למיומנים יותר בעצירת הדינמיקות הקשות, ועידוד היפות; ואני מקווה שברור למה שנרצה לרכוש מיומנויות כאלו. אני לא ארחיב על זה הרבה כאן, כי זה העיסוק המרכזי שלנו בכל העבודה עם הסמאדהי. אבל גם, ולא פחות חשוב – אנחנו יכולים ללמוד משהו חשוב מאוד מתוך הכניסה והיציאה ממעגלים כאלו, ומההבנה של החוויה המשתנה והמגוונת שלנו כאנשים – דרך הרעיון הזה. אנחנו יכולים להבין משהו על טיבה וטבעה של חוויית המציאות שלנו.

תובנה מתוך התהוות חוויות-העולם

אז בוא ניקח דוגמה יותר מעודנת. נניח שאני מרגיש, אינטואיטיבית – שאני 'אדם חסר ביטחון', או ש'העולם הוא מקום קשה'. והאמונה הזו עושה דברים בחיים שלי. אני חושב על עצמי לאורה, עושה בחירות לאורה, תופס את העולם באופן שבו האמונה הזו נכונה. אולי אפילו עמוק יותר: 'אני צריך לשמור על עצמי, וזה הדבר החשוב ביותר'. דברים מאוד סבירים ורגילים. אני לא חושב על הדבר הזה כעל 'התהוות-עולם', או 'סרט', כמו שתיארתי קודם. ואז – אני נוסע לאנשהו, ופוגש איזו קהילה עם ערכים מאוד אחרים; או הולך לריטריט; או שקורה משהו בחיים שלי, ולזמן מה – אני מתחיל לחוות, באופן אינטואיטיבי מאוד – את העולם כמקום בטוח ופתוח. מישהו מסתכל עלי בדרך מסוימת, עם גישה מסוימת, לאורך מספיק זמן, ו-דרך העיניים שלו – אני מתחיל לחוות את עצמי כטוב, איכשהו. אולי – אני מסתובב בסביבה ערכית מסוימת, או שמרגיש ביטחון מאוד עמוק מסיבה כלשהי, ובהשפעת זה – פחות תחושה ש'אני צריך לשמור על עצמי', ויותר פניות להקדיש את עצמי לטובת אחרים, למשל. אם יש חוויה אחת כזו – אז אני יכול לחשוב: 'איך שאני תופס את העולם – זו הדרך הרגילה, הטבעית; ומה שקרה שם – זו איזו חוויה מוזרה, אחרת'. אבל – אם זה קורה שוב ושוב? אתה מתרגל, ו-עצמך והעולם נראים אחרת. אתה כבר לא חסר ביטחון; העולם כבר לא מפחיד. אתה מטפח מטא, או סמאדהי – ומה שנראה רגיל, נראה פתאום פתוח ויפה. שוב ושוב.

הדברים האלו, החוויות האלו של עולם שונה ועצמי שונה – הן לא מקריות, אלא הן תוצר של הדינמיקה שתיארנו קודם. פחות היטלטלות, מכל סיבה שהיא – סמאדהי, או מטא, או נדיבות, או משהו אחר – יביאו חוויות עולם כאלו, של פתיחות, אהבה, רוחב. הן יכולות להיות מאוד מובהקות: 'כל העולם קורן מאהבה. דברים נוצרים ובאים מתוך ולתוך אהבה', או תחושה שישנה מודעות בהכל, או תחושה שהכל פתוח, זוהר. או שהן יכולות להיות הרבה יותר עדינות: תחושה של קשר, של רכות, של עדינות. האינטנסיביות הרבה פחות חשובה מהרגישות, שיכולה לפתוח עוד ועוד עומק של חוויות כאלו; והיא בהחלט פחות חשובה מאשר ההבנה של מה הדינמיקה של החוויות האלו ושל התנאים אליהן, ומה עשויה להיות המשמעות שלהן.

כי כאשר אנחנו רגישים לשינויים כאלו במרקם של החוויה שלנו, שיכולים להיות גם מאוד עדינים – אנחנו יכולים להתחיל לראות ולהבין – שגם חוויית העולם הרגילה שלנו – היא מין מעגל, או קומפלקס כזה – ש-מוזן על ידי הרגלי מחשבה, היאחזות, צורה של הפניית תשומת לב, תפיסות עצמי מסוימות, ותפיסות עולם מסוימות. דברים מאוד רגילים, נורמליים לגמרי: 'אני באמת קיים, והעולם באמת קיים אל מולי'. 'ישנם אירועים, והם עשויים לפגוע בי'. 'העצמי וההגנה עליו זה הדבר החשוב ביותר'. דברים מובנים מאליהם. אבל אנחנו רואים – שכאשר התודעה מתייצבת, או שיש הרבה אהבה, או הרבה נדיבות – התחושה של נפרדות פוחתת, תחושת העצמי מתרחבת, תחושת העולם נפתחת. יש פחות סבל, יותר אהבה. ככל שהדברים עדינים יותר – השינויים בתפיסה – של 'איך דברים נראים' – נעשים מרכזיים יותר לטיפוח ההבנה שלנו.

וזה מחזיר אותנו לשיחת הפתיחה. אמרנו – הבודהא, ומורים אחרים – הציעו אפשרות רדיקלית של שחרור. אז מה היא? כשהבודהא דיבר על הסיבה לסבל הוא דיבר, כזכור, על השתוקקות והיאחזות. אבל כשהוא דיבר עליה יותר באריכות, דרך התיאורים של ההתהוות המותנית – הוא דיבר הרבה על תעתוע. ראייה לא נכונה. ומהו התעתוע הזה? דרך אחת לחשוב על זה היא יכול להיות – שזוהי אי הבנה שלנו של עד כמה הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו ואת העולם – היא פשוט תפיסה, אחת מיני אינסוף אפשריות, שנבנית ומושפעת ממצב הלב שלנו. אנחנו רואים את עצמי ואת המציאות, תמיד, דרך הפילטר של הלב. וזו לא בעיה. זה לא משהו שצריך להעלים או לפתור, כדי 'לראות את המציאות בלי הפילטר הזה'. כאשר יש פחות היטלטלות, פחות תעתוע – אנחנו רואים עולם פתוח יותר, ועצמי פתוח יותר. וגם זה מצב של הלב; פשוט מצב יפה. כשאנחנו שקועים בסרט של שנאה עצמית, למשל – רואים את העולם מעיניים של שנאה עצמית. מה זה אומר?

ובכן, המון דברים. אבל עכשיו – אציין רק שניים.

אפיק אחד שבו אפשר ללכת – זה אפיק של תובנה לגבי הטבע של המציאות. יותר ויותר, מתוך הרגישות –אנחנו מבינים עד כמה המציאות שאנחנו חווים כרגילה לגמרי – היא לא אמיתית ממש. הראייה הזו – פותחת אינסוף אפשרויות ל'איך אתה רוצה לחשוב על, ולכן לחוות את העולם הזה'. ככל שהיא עמוקה וחיה יותר – כך פתוחות בפניך יותר אפשרויות של איך לחוות. העולם נעשה גמיש יותר עבורך. זה גם יכול להיות מפחיד, או מערער. ולכן, בין השאר, הסמאדהי כ"כ חשוב. זוהי ההגנה שדיברתי עליה אתמול. הבודהא דיבר על 'ללכת מעבר ללידה ולמוות'. אפשר לפרש את האמירה הזו כ-לבוא במגע עם מה שנמצא מעבר לתפיסה החושית, ושנגלה כאשר התפיסה דועכת לחלוטין. וזה פירוש תקף. אבל אפשר גם אפשר לפרש את הדברים שלו כהצעה לשינוי יסודי בדרך בה אנחנו תופסים דברים: 'אני קיים בעולם קיים', פירושו שאני נולד ומת. אבל אם אני לא באמת קיים והעולם לא באמת קיים – מה נולד ומה מת?

התובנה השניה נוגעת לחשיבותן של האיכויות האלו – של לב ותודעה. הגמישות האינסופית והמופלאה, ולעתים המפחידה הזו של התודעה – גם אומרת לנו משהו על החשיבות של הלב. אם חוויית העולם שלנו נשענת בצורה כל כך דרמטית על הלב – זה נעשה בהיר עד כמה האיכויות שאנחנו מטפחים בלב ובתודעה שלנו הן חשובות; משום שהעולם יכול להתגלות באינסוף דרכים, והוא תלוי בראש ובראשונה בלב – האיכויות האלו הן, בעצם – הדבר החשוב ביותר שישנו עבורנו. הן בוראות את העולם שנחיה בו. כפי שה-דהמפאדה נפתחת: 'הלב הוא ראש וראשון לכל הדברים'.

הסמאדהי, משום שהוא משנה את התפיסה – פותח את ההבנה לגבי הגמישות של חוויית המציאות; והוא עושה את זה תוך שהוא מזין אותנו במשאבים עליהם הלב יכול להישען.

הקלטות של אסף סטי אלבר ושלי מקורס למתרגלים ותיקים: דרך ההתמרה

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

לפני כחודשיים הסתיים קורס עירוני למתרגלים בעלי נסיון שהעברתי יחד עם אסף-סטי אלבר, שנקרא: 'דרך ההתמרה'. חברים יקרים מהקורס העלו את ההקלטות ליוטיוב, אז:

את ההקלטות של השיחות והמדיטציות של אסף-סטי אפשר למצוא בפלייליסט הבא:

 

ואת אלו שלי, בזה:

 

מעיינות של שמחה

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

מעיינות של שמחה: היפתחויות של שמחה בתרגול הדהרמה על פי ההיגיון של ההתהוות המותנית

לאורך שנות התרגול, בעקבות הנחיותיהם הנבונות של מורים שונים, ומתוך נסיון להבין את הנחיותיו של הבודהא – חוויות שונות של שמחה נפתחו והתאפשרו, בהינתן התנאים להופעתן. אז במאמר הזה אני אנסה לתמוך בתנאים האלו, בשביל עצמי ובשביל אחרים, על ידי תיאור אפשרויות שונות של שמחה, ונסיון לשתף בדינמיקה שיכולה להסביר את ההפתחות וההעמקה שלהן.

יותר בדיוק – למאמר יש שתי מטרות, ושלושה חלקים. המטרה הראשונה היא לאפשר לחשוב על שמחה, במובן הרחב של המילה כציר מרכזי של תרגול הדהרמה. היתרון הראשון שעשוי להיות לשימוש במושג הזה הוא פשוט: לחלקנו עשויה להיות משיכה, השראה ושמחה רק ממחשבה על הדהרמה כדרך של שמחה הולכת ונפתחת, הולכת ומעמיקה. יתרון נוסף של שימוש בשמחה כציר מרכזי כזה הוא ששמחה, בניגוד, להתעוררות, או הארה, או אפילו הפחתת סבל – הוא מושג שקצת פחות סביר לבנות סביבו סולמות מדידה, שמתוכם נמדוד את התרגול שלנו ואת עצמנו בתוכו. ומאידך – בהחלט יכולים להיות סוגים שונים, עומקים שונים והיפתחויות שונות של שמחה, כך שאנחנו כן יכולים לצייר, בקווים כלליים, מפה מדורגת של היפתחויות של שמחה, ולתאר איזו דינמיקה ביניהן. אני רואה ערך בציור של תהליך כזה גם כדי לעורר תחושה של מה עשוי להיות אפשרי, וגם כדי להציע הבנה של דינמיקה מסוימת של התפתחות התרגול.

הדינמיקה הזו מתבטאת במטרה השניה: ביסוס ההבנה של הדינמיקה של התרגול על בסיס ההגיון של התהוות מותנית ודעיכה. העיקרון של התהוות מותנית ודעיכה מותנית יכול לשמש מפתח להבנת הדינמיקה של הדהרמה, ומתוך למידה חווייתית שלו אנחנו יכולים לנווט בתבונה את דרכנו בתוך מה שיכול להיראות כשדה של תרגולים שונים. כך שאנחנו יכולים להפוך למנווטים של עצמנו בכיוון של אופנים שונים של שמחה ורווחה, על פי יכולותינו והעניין שלנו.

ויש למאמר הזה, כאמור, שלושה חלקים:

הראשון נפתח בתיאור ההגיון של ההתהוות המותנית של השתוקקות והיאחזות ואי-נחת, ומציע דרכים ישימות ופשוטות יחסית של הפניית קשב מדיטטיבי – שמפחיתים את ההשתוקקות ואת אי הנחת – בתוך החוויה המדיטטיבית. השני מציג איכויות של לב ותודעה, שהפיתוח ההדרגתי שלהן מוליד ומנגיש משאבים של שמחה בישות. השלישי – מציג את הגיון מעמיק יותר של ההתהוות המותנית, שקושר בין השתוקקות והיאחזות, אי-נחת, תעתוע, ותפיסה, ולאחר מכן – מציג אופנים שונים שבהם התרגול יכול להתפתח, ושמחה יכולה להפתח – כתוצאה מתרגול שנשען על הבנת ההיגיון הזה.

הדהרמה המוצעת כאן מוצגת באופן לינארי במידת מה, ומתארת דינמיקה של התפתחות. אבל הדהרמה היא רחבה מאוד, ויכולה להפתח בדרכים שונות עבור אנשים שונים בהתאם לנטיות ולכמיהות שלהם, ולהתפתח דרכם בכיוונים שונים. אז הדינמיקה וההגיונות המתוארים כאן הם בגדר הצעה והזמנה עבור מי שסוג המחשבה הזה מועיל לו. הם לא מיועדים להסביר את כל הדהרמה בשביל כולם, או להגביל או לדרג חוויות וכיוונים שונים.

אז עכשיו, כשיש לנו מושג לאן אנחנו הולכים, בואו נתחיל לחשוב על שמחה. מקווה שתיהנו.

חלק 1: מי התהום של השמחה: השמחה בדעיכה המותנית של השתוקקות ואי נחת

Drinking the nourishment,

the flavor,

of seclusion & calm,

one is freed from evil, devoid

of distress,

refreshed with the nourishment

of rapture in the Dhamma.

(Dhammapada XV PTS: Dhp 197-208

Sukhavagga: Happy)

—

I’ve taken a lot of Prozac, Paxil, Wellbutrin, Effexor, Ritalin, Focalin, … I’ve also studied deeply in the philosophies and religions, but cheerfulness kept breaking through.
(לאונרד כהן, הופעה חיה בלונדון, 2009)

הגיון 1: התהוות הגומלין של השתוקקות והיאחזות ושל אי נחת וסבל:

העיקרון שעליו אני אבסס את התיאור של ההפתחות של שמחה הוא העקרון של התהוות מותנית ודעיכה מותנית. על פי העקרון הזה – התודעה והלב מופעלים על ידי, או מורכבים מאופני פעילות שונים, הבודהא מנה 12 כאלו – שעולים יחד ויוצרים את החוויה כפי שהיא מופיעה עבורנו. לעתים חושבים על ההתהוות המותנית כתהליך שנפרס לאורך זמן – קצר או ארוך. כך – השתוקקות מובילה להיאחזות, והן ממשיכות ליצור פעילויות נוספות של תודעה, כמו צורות מנטליות, תפיסה חושית וכן הלאה – שבסופו של דבר מולידות חוויה כזו או אחרת. על בסיס האופן בו רוב ברבאה מלמד את עקרון ההתהוות המותנית – אני אציע לחשוב עליו כאוסף של פעילויות מנטליות שעולות הדדית, באותו הזמן – ומולידות את החוויה שנחווית עבורנו. האינטנסיביות של כל אחת מהפעילויות האלו בזמן נתון – קובעת ותלויה באינטנסיביות הפעילות של האחרות. אפשר לדמיין את מעגל ההתהוות המותנית כגלגל אופקי עם 12 חלקים; מתחת לכל חלק ישנו מנוף, וכאשר המנוף הזה נע כלפי מעלה – הוא מרים את הגלגל כולו. כאשר אחד המנופים נע כלפי מטה – הוא מוריד את הגלגל כולו.

הבודהא דיבר על 12 חוליות של התהוות מותנית, 12 פעילויות תודעתיות כאלו. אבל אנחנו נתחיל רק משלוש, שיאוחו לשתיים, ובהדרגה נוסיף עוד ועוד. השתיים מהן נתחיל (באופן צפוי למדי) הן – השתוקקות והיאחזות (שנספרות על ידי הבודהא כשתיים, אבל אני אאחה אותן לאחת לצורך העניין) וסבל. השתוקקות והיאחזות, יש לומר – כוללות גם את התנועה של סלידה, שהיא פשוט מבע אחר של השתוקקות והיאחזות.

אז העקרון הראשון, והוא די מובן מאליו לכל מי שפגש קצת את הדהרמה הוא – שהשתוקקות והיאחזות מביאות סבל. הפחתתן – מפחיתה סבל.

הפחתת הסבל הזו, בכל רמה שבה היא מתאפשרת – יכולה, אם אנחנו מסתכלים עליה בגישה שתאפשר זאת – להוליד שמחה.

במובן הזה – שמחה היא כמו מי התהום של הנפש. היא שם, מתחת לפני השטח של ההשתוקקות וההיאחזות. אנחנו חושפים אותה על ידי הפחתת ההשתוקקות וההיאחזות. לכן – זה יכול להיות מועיל לחשוב על שמחה כעל טבענו האמיתי, כעל משהו שמופיע כאשר אנחנו חופרים קצת מתחת לפני השטח של ההשתוקקות וההיאחזות. וחווייתית – זה אכן כך. כמובן שזה יהיה מוגזם לטעון שאכן, שמחה היא באמת טבענו האמיתי. אבל זה מועיל לחשוב כך.

אז בחלק הזה של המאמר – אני אציין סוגים מסוימים של שמחה שצפויים להתפתח בתרגול על ידי הפחתת השתוקקות והיאחזות. אני מכוון כאן לתרגולים פשוטים יחסית של הפניית קשב לחוויה.

אופני מתן קשב שמבטאים אי סלידה, ומביאים שמחה

בכל רגע של חוויה – ישנה איכות מסוימת, גישה ואופי של קשב שמופנה כלפי החוויה הזו. אנחנו יכולים למצוא את התנועות של השתוקקות והיאחזות ושל סלידה ביחס שאנחנו נותנים לחוויה, באופן בו אנחנו פוגשים אותה; באופן רגיל – הקשב שאנחנו מפנים לחוויות השונות רווי הסלידה בנוגע לחוויות בלתי נעימות, או היאחזות בנוגע לחוויות נעימות. אנחנו יכולים לשנות את האופן והגישה איתן אנחנו פונים אל החוויה, וכך להפחית את ההשתוקקות והסלידה, ולאפשר לשמחה להופיע ולצמוח מתוך החוויה שלנו.

תשומת לב מתמידה

ההפנייה של תשומת לב מתמידה אל החוויה – כבר מביאה שמחה, ומפחיתה היטלטלות. התודעה שלנו, באופן טבעי ואינטואיטיבי – מיטלטלת בין חוויות נעימות ובלתי נעימות, אוחזת בחוויות שונות ובתחושות העצמי והעולם המלוות אותן. תשומת הלב מתמידה לחוויה ברגע הנוכחי מעודדת את התודעה לשמוט את ההיאחזות בחוויות עבר ועתיד, ולכן מרגיעה את ההיטלטלות הזו. אפשר לומר שהיא גם מביאה למידה של סמאדהי: האיחוי והאיסוף של התודעה סביב האיכות של קשב ועדינות. האיסוף של האנרגיות של התודעה, שהיתה מפוזרת בין היטלטלויות שונות – מנגישה אותן ויוצרת שמחה.

עדינות של קשב

ישנה שמחה שצומחת כאשר אנחנו מדגישים את האיכות של עדינות של הקשב שלנו. למרבה המזל, הסוג הזה של שמחה אפשרי, ומועיל מאוד גם ביחס לחוויות שאינן נעימות בדרך כלל. אז, למשל – הפניית קשב מחזיק ועדין עם חוויה רגשית בלתי נעימה או מטלטלת – מביאה איתה תחושה של שמחה של היות בקשר.

יחס של אפשור

אופן נוסף של יחס לחווה שמביא שמחה – הוא היחס של אפשור. שוב, זוהי פשוט דרך להפחית את ההשתוקקות והסלידה האוטומטיות ביחס לחוויות השונות שעוברות דרכנו. אנחנו ניגשים לחוויה, ושוב ושוב – מאפשרים, נפתחים אליה, פותחים בפניה את הדלתות, ונותנים לה לפעול את פעולתה עם מינימום התנגדות מצידנו. זה שונה מאשר 'פשוט להיות עם'; זוהי תנועה מכוונת של היפתחות, של אפשור, של אי-מאבק. גם היא ישימה ואפקטיבית מאוד גם מול חוויות בלתי-נעימות. מהתנועה הזו תיוולד שמחה ותחושת רווחה עם גוון של רוחב ואווריריות. היא גם מאפשרת גישה קלה יחסית לחוויות שקשורות ב'מרחב של המודעות' ולאחדות, עליהן ארחיב בהמשך.

השמחה ממגע עם משאבים פנימיים וחיצוניים

תשומת הלב שלנו, כאנשים – מורגלת להימשך, להתמקד ולהדגיש אזורים מסוימים של החוויה. למרבה הצער – היא נוטה, בדרך כלל – לאזורים של קושי, חיכוך ואי נעימות. רגשות קשים וחוויות לא נעימות נוטות לעשות רושם חזק יחסית על המודעות, שנכרכת סביבן, כך שאנחנו נוטים לפספס ולהזניח משאבים וכוחות שזמינים ואפשריים עבורנו. בניגוד לנטייה הזו – אנחנו יכולים לפתח מיומנות בהפניית תשומת הלב אל המשאבים שלנו. אנחנו יכולים לעשות את זה על ידי היזכרות באירועים, אנשים או נסיבות מיטיבות בחיינו, ואנחנו יכולים גם לעשות את זה באופן מיידי יותר, בתוך המדיטציה. לעתים קרובות ישנן תחושות גופניות נינוחות באופן יחסי, גם אם מתוך; או תחושה כללית של רווחה עדינה; תחושת מרחב; או אפילו הרווחה שיש בסבלנות שבתרגול, ובידיעה: אני עושה משהו טוב עבור עצמי. אנחנו יכולים להתמקד במתנות של נשימה, של ראייה, של הישענות על קרקע. דברים פשוטים, שבנסיבות אחרות, שבהן הם פחות מובנים מאליהם – היינו נותנים הרבה כדי שיהיו אפשריים עבורנו. ההשענות על משאבים היא מיומנות מתפתחת, והיא מביאה תחושת סיפוק ושביעות רצון. בתוך ההקשר שלה – קשיים יחוו כ'קוצניים' פחות, ויהיה לנו יותר מרווח לעבוד איתם.

השמחה שבמתן אמון בקול של ההנחיה העצמית

אפשר לומר שהנפש שלנו מדברת בקולות רבים. הם נושאים מטענים שונים, זרמים שונים של קארמה. עם הזמן, במדיטציה – אנחנו יכולים ללמוד להכיר אותם, ולברור – מאיזה מהם אנחנו רוצים פשוט להתעלם, ולתת להם לכלות את עצמם?; אילו דורשים הקשבה עדינה?; אילו מהם אנחנו צריכים לקטוע באסרטיביות?; וגם – לאיזה מהם מועיל להקשיב?. הקולות האלו לא רק 'נמצאים שם', אלא הם גם צומחים ונוצרים מתוך ההשקעה הנפשית שלנו. קולות בהם אנחנו בוטחים יותר ולהם אנחנו מאמינים יותר, באופן מודע או בלתי מודע יותר – יופיעו יותר, ויקבלו יותר ויותר סמכות.

עם התרגול, אחרי שיש לנו היכרות עם כמה סוגים של תרגולים שונים, ותחושה לגבי האפיקים שכל אחד מהם פותח – אנחנו יכולים ללמוד להקשיב לקול שינחה אותנו במדיטציה עצמה. ודאי שבתחילת התרגול, וגם בתקופות שונות לאורכו – זה חשוב מאוד לרתום את עצמנו למערכות של תרגול שמוכתבות מבחוץ, כך שנוכל ללמוד את מה שעוד לא נמצא בתחום המיומנות אינטואיטיבית שלנו. אבל לאחר זמן מה – אפשר להתחיל לחשוב על התרגול כמשחק, ולשאול את עצמנו, שוב ושוב: 'מה יועיל עכשיו'. השאלה הזו מבטאת מידה של מטא, ומבקשת את הקול שמנחה אותנו במשחק הזה: 'לך לשם'; 'תעשה את זה'. זה קול שונה מאוד מהקול שאומר: 'זה צריך להיות כך'; או: 'זה לא אמור להיות כאן', שמטא היא לאו דווקא המניע שלו. מדיטציה כוללת אינסוף החלטות קטנות בכל רגע: 'איזה תרגול לעשות?'; 'איך להתייחס לנשימה הזו'; 'מה רמת האנרגיה שיהיה מועיל להביא'; ועוד ועוד. המשחק הזה במדיטציה מאפשר לנו לנסות דרכים שונות, להרגיש את התוצאות בתוך החוויה שלנו, לטעות ולתקן. כשאנחנו חושבים על המדיטציה כזירה כזו של ניסוי או משחק, כשהשאלה שמנחה אותנו היא, בקירוב: 'מה מרגיש מועיל?' – הקול המנחה יכול לקבל יותר ויותר סמכות. תחושת הנוכחות שלו, ותחושת הסמכות הפנימית שהוא מביא מתפשטת אל מחוץ לגבולות המדיטציה, ומביאה איתה שמחה של אמון, תחושת סמכות ואי-תלות.

במסורת מסוימת של נזירי יער, שהמורה שלה היום הוא טאניסארו בהיקהו, מושם דגש על מענה יצירתי לצרכים של הגוף והתודעה בתוך מדיטציה. אופן העבודה הזה נשען על התבונה והאמון בקול המנחה הפנימי. כך אג'אן לי, מורה של טאניסארו – מציע לתרגל את ההרגעה של התודעה באמצעות עבודה עם הנשימה. כך הוא כותב:

‘It's like knowing how to look after a small child. If the child starts crying, you know when to give it milk or candy, when to give it a bath, when to take it out for some air, when to put it in a playpen and give it a doll to play with. In no time at all, the child will stop crying, stop whining, and leave you free to finish whatever work you have to do. The mind is like a small, innocent child. If you're skilled at looking after it, it'll be obedient, happy, and contented, and will grow day by day.’

(keeping breath in mind:

https://www.accesstoinsight.org/lib/thai/lee/inmind.pdf)

חלק 2: בארות של שמחה: השמחה שבאיכויות יפות של לב ותודעה

So:

the enlightened man —

discerning, learned,

enduring, dutiful, noble,

intelligent, a man of integrity:

follow him

(Dhammapada XV PTS: Dhp 197-208

Sukhavagga: Happy)

—

Whatever a mother, father

or other kinsman

might do for you,

the well-directed mind

can do for you

even better.

(Dhammapada III PTS: Dhp 33-43

Cittavagga: The Mind)

הגיון 2: השמחה באיכויות יפות של לב ותודעה

בחלק הזה אציע לחשוב על התרגול מנקודת מבט קצת אחרת מזו של ההתהוות המותנית, ולראות אותו מנקודת המבט של טיפוח איכויות יפות של לב ותודעה (אם כי אפשר בקלות, ולעתים קרובות עושים זאת – לשזור אותן יחד, ולבחור לראות את הבנת ההתהוות המותנית כאיכות של חכמה). אם אנחנו שואלים את עצמנו לגבי מקור יציב ומתמיד של שמחה – זה המקום בו ניתן למצוא אותו. זהו מסע ארוך, ללא נקודת סיום, וכל צעד בו מבסס יותר ויותר שמחה ורווחה בישות. אלו המשענים האמתיים של הנפש. בכל מצב, בכל סט של נסיבות – אנחנו יכולים להישען על האיכויות היפות שטיפחנו. הן יצבעו ויעצבו את חוויית העולם ותחושת העצמי שלנו, ויכתיבו את הפעולות והביטויים שלנו בעולם. אני אציע פה כמה איכויות שמולידות שמחה ורווחה; אבל זו לא רשימה ממצה, ואפשר להוסיף איכויות רבות נוספות, ולומר הרבה יותר על כל אחת מאלו שכן מוזכרות.

האיכות של מטא

מטא, במובנה הרחב: ידידות, פנייה מתוך רצון טוב. זוהי האיכות הראשונה עליה אני אכתוב (הרבה פחות ממה שהיה ראוי) משום שיש לה תפקיד מיוחד עבורנו. ואפשר להצביע על שלושה פנים חשובים שלה: 1. היא משמחת ומרווה את הישות; 2. היא משמשת כוח מניע, מערכת הפעלה שיכולה להחליף מערכות הפעלה אחרות של הישות – כמו אשמה, תחושה של 'צריך' וכן הלאה; 3. היא מפחיתה את התנועה של סלידה, כלומר – של השתוקקות והיאחזות, ופותחת את כל האפשרויות לחופש ולתובנה שטמונות בהפחתת התנועה הזו. המאפיין השני של מטא – הופך אותה לחשובה כל כך עבורנו. דרך הטיפוח של המטא, בהדרגה ולאורך זמן, דרך תרגול, דרך כוונות ופעולות – אנחנו מרגילים את הישות שלנו לפעול על ה'דלק' או ה'מנוע' הזה. וזה מביא שמחה עמוקה וביטחון עמוק. התחושה שאני חי מתוך רצון טוב כלפי עצמי וכלפי אחרים; שזה הדבר שמניע ומוביל אותי בחיים האלו. לא הפחד, או הרצון למצוא חן, 'להיות כמו שצריך' או להיפטר מחוויות שנחוות כקשות. פעולה מתוך המניע והכוונה של מטא – נושאת איתה את המטען של הכוונה הזו, ומחזקת אותה. אנחנו לא תמיד יודעים מהו הדבר הנכון לעשות – בחיים בכלל ובתרגול בפרט. אבל אנחנו יכולים לבטוח בכך שפעולה מתוך כוונה מיטיבה ואוהבת כלפי עצמנו וכלפי אחרים – תזין את הזרם הזה של כוונות. והוא כשלעצמו מגן, מזין, ומביא תחושת רווחה ונינוחות. הטיפוח של מטא יכול להתבטא כטיפוח מכוון של כוונה אוהבת – על ידי תרגולי מטא, ולתרגול יש ערך עצום. הוא גם יכול, בעיקר אחרי שיש מידה של טיפוח מכוון של מטא – לבטא את עצמו כאופן של פניה אל החוויה המיידית. דרך אחת לעשות זאת, שכבר התייחסתי אליה בחלק הקודם – היא להכניס, לתוך הפעילות של מתן תשומת לב, את השאלה: 'מה יכול לעזור?' או 'מה יהיה מועיל?' כך – תשומת הלב עצמה הופכת למבע של מטא, והמטא הופכת לכוונה שמנחה את התרגול שלנו.

האיכות של אמון

אמון מביא יציבות ונינוחות לתודעה. היא יכולה ללכת ולהתפתח לאורך שנים, ולשנות את ההתכווננויות והדינמיקה הבסיסית של הלב והתודעה. ככל שישנו יותר אמון – כך שמחה יציבה נעשית אפשרית. המעניין הוא – שאת השאלה של אמון 'במה', שאנחנו עשויים להניח שהיא חשובה למדי – יכולה להיות, מנקודת מבט מסוימת – סוגיה משנית לאיכות עצמה. אנחנו נותנים אמון בהרבה מאוד דברים, ועם התפתחות האיכות הזו – עוד ועוד מושאי אמון יתחילו לגלות את עצמם, וייטו להיות פחות ופחות מותנים. אנחנו יכולים להשען על אהבתם של אחרים; על אהבתנו שלנו; על כוחן של איכויות יפות של תודעה; על האפשרות להתייחס באופן מיטיב לחוויה; על הטבע; על אהבה שמעבר לעצמי ולאחרים; על הפתחותה של החוויה כפי שהיא מגלה את עצמה. השמות והמושאים יכולים להתפתח באופן שונה ואופי שונה עבור כל אחד, אבל התנועה לעבר היותר ויותר בלתי מותנה – צפויה להתפתח עם התפתחות האיכות של אמון. האיכות יוצרת ומעמיקה את המושאים.

רומי, על האיכויות של אמון ואהבה:

Love is the mother.

We are her children.

She shines inside us, visible – invisible,

as we trust or loose trust,

or feel it start to grow again.

(Barks, a year with rumi, p.195)

האיכות של סבלנות

ישנה רווחה באיכות הזו, שמרגיעה ומשקיטה את אי-הנחת והתזזיתיות של התודעה, ומאפשרת פניות למה שחשוב באופן עמוק לבטא את עצמו. חוסר הסבלנות כורך אותנו באופן אדוק למימד הזמן, והוא, באופן מעניין – כרוך בתחושת האינטרס העצמי וההיאחזות: 'מה הספקתי ומה אספיק'; 'מה אהיה'; 'מה יהיה איתי'. האיכות של סבלנות – מרככת ומעמעמת את הכופיינות של הזמן, ואיתו את הדחיסות של תחושת האני ושל ההשתוקקות. זה כשלעצמו מביא רווחה. ומעבר לכך – היא מאפשרת לנו להיות במגע עם דברים, כמיהות והתכוונויות שחשובות עבורנו באופן עמוק יותר, ושנוטות להתייחס גם לטווחי זמן ארוכים יותר, וגם ליותר אנשים מאשר עצמנו. היא מאפשרת לנו לכרוח את הכוונות שלנו סביב מה שבאמת מהותי עבורנו. זו זכותנו להחליט מהם הדברים האלו עבורנו, אבל כדוגמאות אפשר לחשוב על – עולם אוהב יותר; קיום שליו; עומק של פילוסופיה וגילוי; רצון בקיום בתוך קשר, וכן הלאה. כל אלו – כמיהות עמוקות של הנפש, שלא רק שדורשות סבלנות לצורך המימוש שלהן – עצם המגע איתן תובע מידה של סבלנות, שמאפשרת התרחבות מעבר לתחושת העצמי המפוחד ולצרכיו המיידיים.

אנרגיה

אנרגיה מביאה שמחה. ואני אשאיר את זה פשוט, משום שיש שמחה בפשטות הזו של האנרגיה. לקום ולעשות משהו. לעזור במה שאפשר. לטאטא את החדר, לכתוב את המייל, לשבת למדיטציה, לעזור למי שצריך עזרה. לא להשאיר יותר מידי זמן להיסוסים והתלבטויות, שנובעים מיוהרה. כמו נזיר. זה לא הכל, זה לא מספיק, אבל זה טוב ומשמח.

מגע עם מה שחשוב עבורנו

ישנה רווחה ושמחה שמתעוררות ומתייצבות כאשר אנחנו במגע ובהיענות לדברים שחשובים לנו באופן עמוק: כיוונים, דימויים ורעיונות שמושכים את הישות שלנו וממלאים אותה בהשראה ותחושת כיוון. השקט המדיטטיבי מאפשר הקשבה לזרמים העמוקים האלו, וזו מיומנות בת טיפוח – לשמוע ולבטוח בהם. הם מרגישים אישיים מאוד, ולפעמים הם יכולים להיות ייחודיים, ולא להתאים למה שנדמה כחשוב עבור הסביבה, המעגל החברתי או מעגל הדהרמה שאנחנו בו. כוח ותחושת כיוון ייעשו זמינים במגע איתם, ותחושה שהחיים שלי מיועדים לשרת משהו שנמשך מעבר לעצמם – מעבר למשך שלהם, ומעבר למרכזיות של העצמי בהם.

רומי:

Let the beauty we love be what we do.

There are hundreds of ways to kneel and kiss the ground.

(Barks, p.28)

ענווה

האיכות של ענווה קרובה לתנועה של הפחתת השתוקקות והסלידה, עליה דיברנו, ועוד נדבר הרבה; ובכל זאת שווה לציין את הענווה כאיכות מובחנת, כדי שיהיה קל יותר לחשוב עליה כאיכות שמתפתחת וצוברת מומנטום בישות, לאורך שנים. היחס שלנו לחווה, לכל חוויה שהיא – מווסת על ידי תחושת האינטרס העצמי,שהיא בלתי מודעת בדרך כלל. בהתאם לתחושת האינטרס העצמי, למשל – לתחושה של 'מה יגן או יתחזק דימוי עצמי כזה או אחר' – אנחנו מפעילים את ההשתוקקות והסלידה, שאפשר לחשוב עליהן גם כלחץ – על הצורות הנחוות עבורנו. על מחשבה שאינה מתאימה לדימוי העצמי מופעל לחץ מסוג אחד, ועל כזו שמתאימה – מסוג אחר. תפיסה של אדם מסויים – נצבעת על פי האופן בו הוא משרת או פוגע באינטרס העצמי שלנו, כך שאנחנו תופסים אותו כחיובי או כשלילי, בהתאם למרכיב הזה. ענווה – היא האיכות של הפחתת האינטנסיביות של האינטרס העצמי. היא מאפשרת תחושת חופש, קלילות ורווחה; ומשחררת גם את תחושת העצמי, וגם את התחושה של 'מהו העולם'; כך שענווה משנה את האופן בו אני חווה אנשים אחרים, ומתוך כך – את האופן בו הם חווים אותי. נוח, קל ומרפא להיות בנוכחותו של אדם שמגשים, בזמן מסוים – את האיכות של ענווה. כמו עם אמון – היא לא חייבת להיות קשורה למשהו שכלפיו אני עניו. אלא – היא איכות שמשנה מטעם עצמה את הדינמיקה עם הצורות ואת התפיסה שלהן. באופן טבעי – ענווה תיצור מושאים שאותם אפשר לכבד, ולראות בעיניים של ענווה. כך – השמחה שהיא מביאה מתגמלת גם אותך וגם אחרים. ענווה אל מקטינה או מצמצמת את תחושת העצמי שלך. ראשית, היעדר הלחץ סביב תחושת העצמי – מוליד בהכרח פחות סבל באזור הזה; ושנית – כוחות ואנרגיות שהיו כרוכים סביב הפעילות של שימור האינטרס העצמי, והמשיכה והדחיפה שקשורים אליו, והולידו פחד והגנה – משתחררים לתוך הישות,ומולידים שמחה, תחושת התרחבות ורווחה, שמביאות איתן תחושת עצמי נינוחה.

הבודהא:

Respect, humility,

contentment, gratitude…

This is the highest protection.

(Sn 2.4)

(https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/snp/snp.2.04.than.html)

ושוב, רומי:

Humble life does not diminish. It fills.

Going back to a simpler self brings wisdom.

(Barks, p.92)

השמחה שבאה מתוך הסמאדהי

עם הפיתוח של סמאדהי נפתחת אפשרות עבור התודעה – להבחין באיכות של שמחה, לדלות אותה מבין כלל החוויה, להחזיק אותה ולהרוות את התפיסה בה.

הדרך לשם יכולה להתחיל בעבודה מדיטטיבית עם הגוף. אנחנו יכולים למצוא את תחושת החיות והאנרגיה שישנה בגוף, ולהתרגל לחוות אותה – כחוויה מיידית של 'מהו הגוף'; להשתקע ולהתייצב, ולהרוות את התודעה בתחושה הזו של גופניות. דרך יפה לעשות זאת היא לחשוב על הנשימה מתפשטת בכל הגוף, ולחשוב על הגוף נושם, מלא באנרגיית נשימה. כך הגוף – שהיה מורכב מכל מיני תופעות, כל מיני דימויים – מתאחה לכדי תחושה אחת של נשימה, או של אנרגיה, או של תחושת חיות. זה לא צריך להיות דרמטי או אינטנסיבי בכלל; הרבה יותר חשוב – לתת לזה להיות מתמיד, ולהרוות בזה את התפיסה באופן שיטתי.

בהדרגה – האנרגיה הזו יכולה להתחיל להרגיש כמו שמחה. זה מרגיש כמו מעין שופע, כמו נביעה טבעית ומתמידה של שמחה. מתוך המיומנות עם תחושת החיות של הגוף – אנחנו יכולים לפזר את השמחה הזו לכל הגוף, להשתקע בה. בהדרגה – לא רק תחושות הגוף, אלא גם השמיעה, הראייה, המחשבות – נדבקות במומנטום של השמחה. כל ההוויה שלנו מתמלאת בה.

במבט אחר על התנועה הזו – אנחנו יכולים לומר שהיא מתקפת את ההגיון הראשון: פחות השתוקקות והיאחזות מביאה שמחה. משום שכאשר התודעה משוקעת כך – היא פנויה מהתנועה ההרגלית של משיכה ודחיפה ומחוסר המנוחה הנובע ממנה. עם הרגעת התנועה הזו – נחשף מעיין השמחה שמתחתיה.

המילים של הבודהא על האפשרות הזו כל כך קולעות, ששווה לקרוא את כל הפיסקה:

"Furthermore, with the stilling of directed thoughts & evaluations, he enters and remains in the second jhana: rapture and pleasure born of composure, unification of awareness free from directed thought and evaluation — internal assurance. He permeates and pervades, suffuses and fills this very body with the rapture and pleasure born of composure. There is nothing of his entire body unpervaded by rapture and pleasure born of composure.

"Just like a lake with spring-water welling up from within, having no inflow from east, west, north, or south, and with the skies periodically supplying abundant showers, so that the cool fount of water welling up from within the lake would permeate and pervade, suffuse and fill it with cool waters, there being no part of the lake unpervaded by the cool waters; even so, the monk permeates and pervades, suffuses and fills this very body with the rapture and pleasure born of composure. There is nothing of his entire body unpervaded by rapture and pleasure born of composure…”

(AN 5.2: Vitthara Sutta: (Strengths) in Detail)

שמחה מתוך הגמישות של התפיסה

בתרגול הדהרמה, ובמיוחד עם הפיתוח של סמאדהי – נפתחת גמישות של התפיסה. הלב והתודעה מתחזקים, מתגמשים, ואנחנו יכולים לחוות ודברים באופנים שונים מהאופן בו אנחנו ריגלים לחוות אותם. כאב יכול להפוך לתענוג – בהדרגה או אפילו בהינף כוונה, אדם שנוא יכול להיראות כאהוב, מה שנחווה כמוצק – הופך נוזלי. הגמישות הזו, כשלעצמה, עוד לפני שאנחנו משתמשים בה באופן כזה או אחר – מביאה תחושה של שמחה לישות. והיא גם שולחת אותנו לחלקו הבא של המאמר.

חלק 3: מרחבי האוקיינוס, והמים הזורמים מעבר לעצמם: השמחה שבדעיכה המותנית של תעתוע, השתוקקות והיאחזות, תפיסה ואי נחת

הגיון 3: התהוות גומלין של תעתוע, השתוקקות והיאחזות, תפיסה ואי נחת:

החלק הראשון של המאמר הזה נשען על הגיון פשוט מאוד של ההתהוות המותנית: ככל שישנן יותר השתוקקות והיאחזות, כך ישנו יותר סבל ואי נחת; ככל שהן דועכות – הסבל דועך, וצורות שונות של שמחה נפתחות. כדי להנגיש עבורנו צורות ואופנים עמוקים עוד יותר של שמחה – זה יהיה מועיל להציג עוד כמה מהחוליות של ההתהוות המותנית, להציע תרגולים שעוזרים לפוגג אותן באופן זמני, וכך להנגיש את השמחה שמתאפשרת עם הדעיכה הזו.

העקרון של התהוות מותנית, כפי שהוצג החלק הראשון – מצביע על כמה תנועות מנטליות יסודיות שאנחנו עושים באופן אינטואיטיבי, שעולות יחד – ומייצרות את החוויה המיידית שלנו. ככל שהן אינטנסיביות יותר – כך החוויה מתהווה באופן אינטנסיבי יותר, ומי התהום של השמחה מתרחקים מתחום האפשרויות שלנו. השתוקקות, היאחזות ואי נחת הן שלוש מהן שכבר הוצגו; ועכשיו נציג גם את התנועות של תעתוע ושל תפיסה. עם התנועה של תעתוע אנחנו רוצים לעבוד באופן ישיר, כפי שעשינו עם ההשתוקקות וההיאחזות. כדי לעשות זאת אנחנו נגדיר תעתוע כ'אמונה שדברים אכן קיימים כפי שהם ניראים', ונתחיל לעבוד עם דרכי ראייה שמפוגגות את האמיתיות-לכאורה שלהם. עם החוליה של תפיסה – אנחנו לא נעבוד באופן ישיר, אלא נצביע עליה כדי לאפשר הבנה של משהו שצפוי להופיע בחוויה שלנו.

אז כדי להדגים – נתחיל עם השתוקקות והיאחזות, ונראה איך הן משפיעות על כל שאר החוליות. נניח – שישנן השתוקקות והיאחזות סביב תחושה של היעדר של משאב כלשהו, נניח – תחושה ש'אין לי מספיק כסף'. השתוקקות והיאחזות פירושן – שהלב והתודעה כרוכים ונאבקים סביב הסוגיה הזו, סביב מה שאני מרגיש שאמור להיות לי, ומה שחסר בעיני. כדי שהשתוקקות והיאחזות יוכלו לפעול בחוזקה, הן צריכות אובייקט מובהק. כך שבאותה סיטואציה – תחושת המשמעותיות של כסף תיעשה גדולה במערכת הנפשית שלי. תהיה הרבה פעילות נפשית סביב הנושא. מלבד זאת – תהיה אמונה מובלעת – שזה דבר אמיתי וחשוב. כמו כן – תהיה תחושה ש'זה אומר עלי משהו'. אם יהיה לי כך וכך – אז זה אומר עלי ש… ואם לא יהיה – זה אומר עלי ש….

כלומר – עם ההשתוקקות וההיאחזות – תתגבש תחושה של קיום אמיתי של האובייקט, תחושה שהוא 'אכן כפי שהוא נתפס בעיני', ותהיה התגבשות של תחושת העצמי ביחס לאובייקט הזה.

אם תפחת ההשתוקקות וההיאחזות סביב כסף באותה סיטואציה, למשל על ידי הזכרות במשמעות של נדיבות, או על ידי ניכוח של משאבים ושפע שישנם, או על ידי השוואת עצמי לאחרים, וראייה שאני בר מזל למעשה – הפקטורים האחרים יפחתו גם הם. המידה שבה כסף יהיה נוכח במערכת הנפשית שלי, בזרם המחשבות שלי והאופן בו אני רואה את עצמי ואחרים – תפחת באותה עת. דברים אחרים יתחילו לתפוס את מרכז הבמה, ולהגדיר את סדרי העדיפויות. כך – האמונה באמיתיות של כסף, והקשר בין תחושת העצמי לבין כסף תפחת, באותה עת. בדוגמה הזו לא הלכנו רחוק מספיק כדי לערער את עצמם האמיתיות של כסף, אבל מספיק רחוק כדי להראות שהמעמד שלו במערכת הנפשית ישתנה, ושישנה מידה של גמישות ביחס ל'מה הוא', ו'מה הוא אומר'.

אז נקח דוגמה נוספת, והפעם נתחיל מהחוליה של תעתוע, כלומר – מתחושת האמיתיות. נניח שיש כעס כלפי מישהו. יחד עם הכעס, שהוא ביטוי של השתוקקות והיאחזות (סלידה היא ביטוי אותה תנועה של משיכה ודחיפה) – ישנה תחושה ש'אני באמת יודע מי הוא האדם הזה'. האדם הזה, שעשה לי כך וכך, חייב להיות רע, או פחות בדרך כלשהי. בתוך החוויה הנפשית שלי – הוא מצטייר באופן מובהק יחסית, דרך המשקפיים שמנכחות את השליליות שלו, שקשורה בהשתוקקות ובהיאחזות שלי. אם, נניח – אני אטפח בלב ובתודעה נקודות מבט אחרות על אותו אדם, שמביאות לידי ביטוי פנים אחרים של הקיום שלו, נניח – מנקודת המבט של אנשים שאוהבים אותו; או – כיציר וביטוי של אלוהות, או כל דבר אחר – ההשתוקקות וההיאחזות לא יוכלו לאחוז באובייקט באותה מידה של נחישות – ויפחתו מאליהן. גם תחושת העצמי המובהקת שלי, שעולה ביחס לכעס אליו – תפתח ותתגמש. הוא גם ייעשה פחות נוכח עבור התודעה שלי. כלומר – עצם מידת התפיסה שלו – תפחת. עם הפחתת התעתוע – פחות השתוקקות והיאחזות, תחושת עצמי פחות מובהקת, פחות תפיסה של אובייקט.

אותו דבר נכון לגבי כל אובייקט, גם אובייקטים עדינים הרבה יותר – וברמות עדינות יותר של אמונה באמיתיות. כך, למשל – נשימה שאינה נעימה כל כך, אם אני מאמין ש'היא אכן שם' – תוליד באופן טבעי מידה של סלידה ומאבק. מבט אחר על הנשימה, או על הגוף – יפרק את התחושה הזו. כך גם לגבי מחשבה מסוימת: אפילו אם אני יודע ש'מה שאני חושב' הוא לא בדיוק נכון – נניח שאני חושב מחשבה שלילית על עצמי – עצם האמונה והתחושה שהמחשבה הזו אכן קיימת שם יוצר סביבה מתח. אם היא 'אכן קיימת שם', והיא לא נעימה – רצון להפטר ממנה, או לדחות אותה – הוא בלתי נמנע. מתוך הבנת העקרון הזה של מעגל ההתהוות המותנית – נפתחת האפשרות להשתחרר מאי נחת, ולהנגיש אופנים עמוקים ופתוחים של שמחה – מתוך שינוי הדרך בה אנחנו מביטים על מופעיה הפנימיים והחיצוניים של החוויה.

החופש בפתיחת מוצקותם של היישים: התרגולים של אניצ'ה, דוקהא ואנטה

כאמור – על פי ההגיון של התהוות מותנית – הפעילות יוצרת הסבל של התודעה כרוכה, באופן הכרחי – ביצירת תחושת ממשות, מוצקות וקיום אמתי למה שממנו אנחנו סובלים. 'הריטריט הזה יהיה כל כך קשה'; 'חיי הנישואים כל כך מסובכים'; 'אני כל כך חסר סיכוי'. ישנה קורולציה בין מוצקות המושא (הריטריט, הנישואים, אני) לבין מידת הסבל. הפחתת המוצקות והאמיתיות של הדבר – מביאה תחושת חופש והקלה. הבודהא, שבבירור הבין את זה – הציע תרגולים שהתפקיד שלהם הוא – לפרק את תחושת המוצקות והאמיתיות של דברים, וכך לשחרר את התודעה מהעול שכרוך בהם. הוא הציע לתרגל ראייה של אניצ'ה, של דוקהא, ושל אנטה – כלפי כל הדברים – גסים ומעודנים.

אניצ'ה פירושה ראייה של ארעיות ושינוי, דוקהא: ראייה של היותם של דברים בלתי מספקים, או התרגול עם השתוקקות והיאחזות, ואנטה: הראייה שהמופעים של העולם, שאנחנו רגילים לחשוב עליהם כעצמי – לא כדברים של העצמי, אלא כמופעים בלבד. בחוגי הדהרמה – אנחנו עשויים לדבר על שלושת הדברים האלו כמעין אמיתות מופשטות, או תובנות שאנחנו יכולים לראות כתוצאה מתשומת לב מתמידה. אבל זה מועיל מאוד, וכך גם הבודהא הציע – לאמץ אותן כתרגולים אקטיביים יחסית, כעדשות שדרכן רואים ומתייסים לכל רגע של החוויה, זמן מה. כאשר אנחנו מתרגלים באינטנסיביות התבוננות דרך העדשות האלו – היא מאפשרת בדיוק את אותה פתיחה, אותו ערעור של מוצקות, את תחושת אי-הקיום-האמיתי של הצורות. כך – הוא מביא הקלה ותחושת שחרור, ברגע הראייה, ומביא לתובנה לגבי אי-אמיתיותן של הצורות.

עם אניצ'ה – אנחנו יכולים לבוא במגע ולחזור, שוב ושוב – לאלמנט של שינוי, ארעיות, הסתיימות – של כל מה שמופיע בחוויה. אפרש לעבור על כל חמשת המצרפים, ובאופן מכוון לראות את התנועה הבלתי פוסקת של שינוי בכל אחד מהם. במהלך התרגול הזה – התנועה של השתנות נעשית בולטת וקיימת עבורנו יותר מאשר אובייקטים קבועים, ודברים מאבדים ממשותם. תחושת העצמי מתרופפת, לאחר שאנחנו רואים לעומק – כל מה שיש פה, שאני יכול לחשוב עליו כעצמי – הוא משתנה וחולף כל הזמן; עצמי יציב, כפי שאנחנו מרגישים אותו בדרך כלל – לא יכול להבנות על בסיס הראיה הזו. כך – תחושה של קלילות, חופש ואנרגטיות מרווה את התודעה והלב.

עם דוקהא – אנחנו יכולים לעשות צעד נוסף מתרגול האניצ'ה, ולראות – אם דברים משתנים כל הזמן, הם לא יכולים להיות מספקים, אי אפשר להשען עליהם. ולאמץ את זה כעדשה – לראות דברים כלא-אמינים. כך – התודעה מרפה עוד, משחררת את אחיזתה בדברים, חדווה וחופש צפויים להופיע מתוך כך. אנחנו יכולים גם לעקוב אחרי ארבע האמיתות כתרגול ישיר: לחוש מתי יש אי נחת, לחוש את ההשתוקקות שמאחוריה, שמתבטאת ככיווץ וכ-מתח, להרפות אותו, ולחוות את הרווחה שם. התרגול הזה, שמביא מנוחה עמוקה לישות, יכול לגלות באופן ישיר ולהטמיע תובנה על ההתהוות המותנית: כאשר ישנה היאחזות, ישנו סבל, ודברים מופיעים כנוקשים ואמיתיים; עם הרפיית ההשתוקקות וההיאחזות – פחות סבל, ופחות נוקשות של הדברים. אני חושב על התרגול הזה כמרכזי מאוד – בגלל השילוב בין תחושת רווחה, ואפשרות להבנה מוטמעת ובלתי מעורערת שיכולה להתפתח לגבי ההתהוות המותנית של השתוקקות, סבל, ואמיתיות – ולהדעיכה ההדדית שלהם.

עם תרגול האנטה – אנחנו מרפים את הנטייה של התודעה להתייחס לדברים מנקודת המבט של העצמי, שכרוך בתחושה אינטרס עצמי, כלומר – השתוקקות והיאחזות. אנחנו יכולים לאמץ את המבט שרואה דברים כמופיעים, משתנים, נעלמים – מעצמם. מופעים שהיינו חושבים עליהם כעצמי: רגשות, מחשבות, גוף, תפיסה, ידיעה: רואים אותם כ'פשוט קורים'. יש סוג מעודן ויסודי של תחושת חירות שנפתחת מתוך כך, ויכולה לחלחל לחוויית הקיום שלנו.

כך הבודהא:

Happy indeed are the arahants!

No craving can be found in them.

Cut of the conceit ‘i am’,

Burst asunder is delusions net.

(S.N 22:76)

שלושת התרגולים האלו הם חשובים כל כך משום שהם מאפשרים לנו להעמיק את התרגול מנקודת המבט של ההשקפה על החוויה. הם פותחים סוגים מעודנים יותר של שמחה, ושדות חדשים של תובנות ותרגולים שמתאפשרים כאשר אנחנו רואים: כאשר אני מביא בחוויה באופן שמעניק לה פחות ממשות, בדרכים שונות – יש פחות השתוקקות והיאחזות, יותר חופש, שמחה, אנרגיה ופתיחות. כך אנחנו מתחילים להבין ולהיעשות מיומנים, על דרך החוויה – באפשרויות השמחה והחופש שנפתחות על ידי שינוי דרך הראייה. זו דרך שיכולה להיעשות יותר ויותר רדיקלי, יותר ויותר משחררת.

הדעיכה של גבולות, שלוות האוקיינוס

מתוך הדעיכה של ההשתוקקות וההיאחזות, או מתוך המבט על המופעים דרך העיניים של אניצ'ה או אנטה – תחושת הממשות שלהם דוהה במידת מה. כחלק מהדהייה הזו – תחושת הגבולות בין דברים, הקצוות שלהם, ההבדלים ביניהם – הולכים ומיטשטשים. אחת האפשרויות היפות שנולדת מתוך כך, ושאפשר גם לפנות אליה כדי להביא לדהייה הזו – היא התפיסה והחוויה של מרחב של מודעות או של תפיסה. התודעה יכולה להרגיש כמו מצע, בסיס או קרקע של הקיום – יציבה ומרווחת באופן שיכול להרגיש אינסופי. היא יכולה להחזיק הכל, להיות פתוחה ולהכיל הכל. המודעות עצמה, כאשר אנחנו חווים אותה כמרחב – יכולה להרגיש אדישה לכעס, לעצב ולשמחה. התנועות השונות של התודעה – אינן משנות את תחושת הנוכחות שלה, וכך – הן דועכות עוד יותר. יתר על כן – אותן תנועות של תודעה, כמו גם תחושות הגוף, הצלילים וכן הלאה – יכולים להרגיש כאילו הם 'חלק', 'שייכים ל', או 'נובעים מתוך וחוזרים אל' המרחב הזה של תודעה. הם מאבדים את הממשות שלהם עד כדי מרגישים זהים, במובן מסויים, לתחושת התודעה הזו.

מתוך הדעיכה הזו של גבולות, הבדלים, ותחושת ממשות – צפויות להופיע מאליהן חוויות שונות של אחדות. הן יכולות להרגיש כמו אהבה שמכסה את הכל, כמו תחושת מרחב, או אפילו תחושה של מודעות רחבה, קוסמית – שהכל מופיע בתוכה ומתוכה. עם תרגול – החוויות האלו יכולות להיות נגישות לנו בתוך ומחוץ לישיבות המדיטציה, ולהפוך לחלק מספקטרום החוויות היומיומי שלנו.

ויחד עם כל אלה עשויה להופיע תחושה של נוכחותו של דבר מה 'רחב' או 'עמוק' יותר ששוכן 'מאחורי' או 'מעבר' לדברים, והנוכחות הזו יכולה להרוות בשלווה, שמחה וחופש.

רומי:

This is how a human being can change.

There is a worm

Addicted to eating grape leaves.

Suddenly, he wakes up’

Call it grace, whatever, something

Wakes him, and he is no longer a worm.

He is the entire vineyard,

And the orchard too, the fruit, the trunks,

A growing wisdom and joy

That does not need to devour.

(Barks, p.62)

לעתים אנשים חושבים על החוויות האלו כשיא הדרך הרוחנית; אבל ישנם מורים שיצביעו על רבדים נוספים שעשוים להתגלות ולהפתח, ולגלות רבדים של מעודנים אף יותר של שמחה ורווחה.

אחד הטקסטים היפים שמתארים את ההליכה אל מעבר לחוויה של אהבה מקיפת ומכילת כל, שהיא אחת החוויות האופייניות של הפתיחה הזו – לעבר סוג השמחה שאזכיר בחלק הבא, הוא השיר היפיפה הזה של לאונרד כהן, ש(אם לא ידעתם…) היה מתרגל רוחני מעמיק, ונזיר בודהיסטי למשך כחמש שנים. וזה הציטוט היחיד במאמר הזה שתוכלו למצוא קליפ שלו ביוטיוב (החלק הויזואלי של הקליפ הוא מאולתר, ולא חלק מהעניין):

 

Love Itself

The light came through the window

Straight from the sun above

And so inside my little room

There plunged the rays of love

In streams of light I clearly saw

The dust you seldom see,

Out of which the nameless makes

A name for one like me

I'll try to say a little more

Love went on and on

Until it reached an open door

Then love itself

Love itself was gone

All busy in the sunlight

The flecks did float and dance

And I was tumbled up with them

In formless circumstance

I'll try to say a little more

Love went on and on

Until it reached an open door

Then love itself

Love itself was gone

Then I came back from where I'd been

My room, it looked the same

But there was nothing left between

The nameless and the name

All busy in the sunlight

The flecks did float and dance

And I was tumbled up with them

In formless circumstance

השמחה שבקרבה אל ה'מעבר'

קרבה אל מה שנמצא מעבר לחושים ולתפיסה מתאפשר כאשר הלב והתודעה חופשיים מהנסיון למצוא מחסה בכל מקום בעולם התפיסה, כולל בתחושת המודעות הרחבה וחסרת הגבולות, האהבה המכילה את הכל, או בכל אופן קיום אחר. אז – כל הפעילויות הנפשית של ההתהוות המותנית דועכות, עד כדי היעלמות זמנית. ויכולה להיות שמחה שלוה מאוד, ועם זאת בעלת איכות פראית – שנובעת מהמידה יוצאת הדופן של תחושת החופש שמלווה אותה – כאשר הלב מריח, חש בנוכחות, או מגיח מתוך מה שנמצא מעבר לתפיסה ולחושים. כאשר אתה מתקרב, כך או אחרת – אל החוויה שמעבר לכל זה – ישנה תחושה של תשוקה; אלא שזו תשוקה שמעורבת במעט מאוד סבל, משום שהיא פחות כרוכה בחוויה ספציפית, או בזיהוי של משהו. זוהי תשוקה עמוקה, שמרגישה מאוד מוכרת, ויש בה משהו מאוד מהנה. והקרבה אל המעבר, המגע איתו, או עם הניחוח שלו – יכול להרוות משהו עמוק ביישות. צמא שאפילו לא ידעת שהוא שם, עד שהוא נענה. משהו מושב, סוף סוף, אל מקומו הטבעי; מצאת את ביתך, שמעבר לכל בית.

מהבודהא:

I tell you that there is no making an end of suffering & stress without reaching the end of the cosmos. Yet it is just within this fathom-long body, with its perception & intellect, that I declare that there is the cosmos, the origination of the cosmos, the cessation of the cosmos, and the path of practice leading to the cessation of the cosmos."

(AN 4.45 PTS: A ii 47 Rohitassa Sutta: To Rohitassa: https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/an/an04/an04.045.than.html)

—

Hunger: the foremost illness.

Fabrications: the foremost pain.

For one knowing this truth

as it actually is,

Unbinding

is the foremost ease.

(Dhammapada XV PTS: Dhp 197-208 Sukhavagga: Happy

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/dhp/dhp.15.than.html)

ורומי:

‘You have heard of the ocean of non-existance,

Try continually to give yourself to that ocean.’

(Barks, 74)

היגיון 4: הראיה של הריקות: החופש של הדברים הנגלים

מתוך עבודה עם התרגולים שהובאו עד לכאן, ועם בסיס של הבנה שלהם כביטויים של התהוות מותנית ודעיכה מותנית – יכולה להשתקע בישות תובנה לגבי ריקותם של הדברים. אם – כאשר אני מפחית השתוקקות והיאחזות – דברים נוטים להתמוסס ולהתפוגג; ואם הם מופיעים באופן שתלוי במבט שלי עליהם (אם אני מביט עליהם כאניצ'ה הם יופיעו כך; אם אני מביט מהעיניים של תשומת לב חשופה – יופיעו אחרת; מהעדשה של מטא – בדרך שלישית; מנקודת המבט של אנטה – בדרך נוספת) הרי שיש משהו שאני יכול לומר על הדברים עצמם. הדברים שמופיעים עבורי (ובשביל הבודהא הדברים היחידים שחשובים הם אלו שמופיעים עבורך, כפי שאפשר להסיק מ'הדרשה על הכל', מהדרשה לרוהיסטה שמצוטטת למעלה, ואחרות)

השמחה שבראייה של ריקות

הראייה של ריקות מבשילה כאשר אנחנו מבינים את המשמעות של התהוות הגומלין של חוויה, ראייה, והשתוקקות והיאחזות. התובנה שיכולה לצמוח מכך היא – אי האמיתיות היסודית של כל דבר, פנימי וחיצוני. כל דבר שנראה עבורנו – נחווה ונראה כפי שהוא מתוך הבנייה של התודעה, שנוצרת על ידי התנועה של משיכה ודחיפה והאמונה באמיתיות. שום דבר לא נראה, לא יכול להיראות – כפי שהוא, ולמעשה – אינו קיים 'כפי שהוא'. כל דבר מופיע רק ביחס למידה ולאופן שבו אנחנו מתייחסים אליו.

הראייה של ריקות מאפשרת לאותו סוג של שמחה עמוקה, שיכולה להיות פראית ורגועה מאוד בו זמנית – להתפשט ולהפוך לאופן זמין ומתמיד של הוויה. הפראות של השמחה הזו נובעת ממקורה – אי האמינות, אי האמיתיות – של כל הצורות – פנימיות וחיצוניות. הדברים מופיעים עבורך, אך לא מיוחסת להם אמיתיות, הם לא נתפסים כקיימים באמת. אתה מופיע עבורך, ולא נתפס על ידך כקיים באמת. הכל נראה כמעשה קסמים, כפלא, ולכן – פתוח מכל צדדיו, גמיש ונוזלי, נתון לפרשנות. הדברים לא חייבים להופיע כאווריריים, אתריים או אפילו נעימים. הם יכולים להופיע במוצקות ונוקשות; וגם אז – דרך המוצקות, המוחשיות או הסובסטנציאליות של הדברים – הריקות שלהם ניראית.

השמחה מופיעה שם כחופש, כאי-מגבלה, ובעיקר, עבורי לפחות – כחופש עמוק מחרדה, שמאפשר להכל להיראות ולהיחוות כמשחק. החוויה, לאחר שמוסר ממנה האיום שנובע מתחושת קיומו של עצמי ומתחושת קיומו של עולם – מופיעה כפלא.

מיפאם רינפושה, מורה טיבטי מתחילת המאה (שהוא אחר אדם ממורה בן ימינו בעל אותו שם) מתייחס לטבען הבסיסי של הצורות (basic element) – כטהור מטבעו. לדבריו – כאשר הצורות נראות ללא ייחוס של אמיתיות לעצמי או לצורות עצמן – הן נראות בככותן, כלומר – ריקות מקיום עצמי, לכן טהורות מטבען:

“All the faults of samsara arise from the deluded mind which apprehends a personal self or a self of phenomena… The essence of the basic element is empty of these faults; it is untainted. Without depending on polluting delusion, it is luminous and clear by its own nature; self existing wisdom permeates the thusness of all phenomena.”  

(S.D Douglas: Mipam on buddha-nature, The ground of the nyingma tradition)

השמחה בתנועת הנפש של ההתאהבות: ההופעה של דברים, שהם תמיד 'יותר מאשר עצמם'.

גם כשהם מובנים כריקים – הדברים מופיעים. ומאחר ואתה יודע שהם לא קיימים מצד עצמם – אתה יודע גם: מה שמופיע עכשיו מופיע עבורי, דרכי. אני החווה היחיד שלו, ואני היוצר שלו, במובן מסוים. בהיותה של תחושת העצמי חלק ממופע הקסמים הזה – אני גם נוצר מתוכו ודרכו. מה שמופיע עבורך ודרכך, ואינו נושא תחושה של אמיתיות – מביא איתו סוגים של יופי, של אפשרות, של כוח. אתה בא עם החוויה לכדי מפגש, שאין בו קיבוע, ואין בו שימוש תכליתי או חרדה. ומהו היחס שנוצר אז? מהי המילה שמתארת מגע עם משהו, ייחודי, שמביא יופי, כוח, אפשרות חדשה – ולא מהווה איום? זוהי התאהבות. התאהבות כתנועה יסודית, מחזורית, שניתן לפנות אליה ולטפח אותה. התנועה הזו, של התאהבות, היא פותחות ומרגשת כשלעצמה. אבל יותר מכך – בגלל אופייה כמפגש – היא שער לסוגים נוספים של שמחה. השמחה שבאה במפגש עם המופע הזה; עם האדם הזה; עם הרגש והחוויה הזו. כל אחד מהם – מביא איתו רגישויות, אתגרים, כמיהות, אפשרויות נפשיות, תחושת ייעוד. מתוך מיצוי האפשרויות של שמחה שנובעת מדעיכה של השתוקקות ושנאה, ומתוך השמחה שמגיעה מהקרבה אל המעבר וההבנה של ריקות – מגיחה האפשרות של מגע של התאהבות ושל פוריות עם סוגים רבים ושונים של שמחה – נפתחים והולכים, מעשירים את החוויה ובוראים ומגלים אותה כמיסטית.

ריקות, איכויות ללא גבול, ופיברוק יצירתי

בכל מה שכתבתי עד כה, בחלק הזה במיוחד – יש התייחסות, שאולי נשארה מובלעת – לסוג של שמחה וחדווה שאפשר לחשוב עליהם כמופיעים מעצם הגמישות של התפישה. עצם הגמישות, הנוזליות, תחושת האפשרות לעבוד איתה – כרוכה בתחושה עמוקה של חופש ובשמחה. זוהי דרך אחרת לדבר על השמחה שנובעת מראיית הריקות של הדברים; אי האמיתיות והפתיחות שלהם.

ועוד: עם ההבנה של הריקות של כל הדברים, שנטמעת לאורך זמן ארוך – ראיית הריקות, היעדר התעתוע, יכולה ללעת אל מעבר ולהפרד מהצורך לראות שוב ושוב את הדהייה והדעיכה של התפיסה. מתישהו הדבר נעשה מובן: הדברים דוהים כאשר ישנה פחות השתוקקות והיאחזות, ומופיעים באופן שונה בתלות ביחס שלי אליהם, משמע – הם אינם קיימים מצד עצמם. הם רק מופע. וכאשר זה מובן לעומק, דרך החוויה – ישנה רשות נפשית, ואפילו מחוייבות – לבחור לראות אותם בדרכים מיטיבות. להבנות, עבור עצמי – תפיסות של עולם ושל עצמי – שמעוררות שמחה. במלים אחרות: אם זה במילא לא באמת קיים מצד עצמו, למה לא לבחור לברוא את זה, עבור התפיסה – כ-יפה ומעורר השראה?

מתוך אימון בדרך הזו – אנחנו יכולים לשלב בין השמחה הזו לבין השמחה שבאיכויות היפות שהוזכרו קודם, לכדי חוויית תרגול מאוחדת. אם נחשוב על מה מגביל את האיכויות של הלב והתודעה – נראה שכל אמונה במציאותו האמיתית של משהו – מגבילה אותן. אם אני מפתח מטא, אבל מאמין ש'אני כך ולא אחרת', או שהאדם ההוא הוא 'אכן כפי שאני רואה אותו' – המטא תהיה מוגבלת. אפילו אם אני רואה אותו כ-יפה, ומאמין באמיתיות של היופי הזה, המטא תהיה מוגבלת לתוך תבנית היופי הזו כפי שאני מאמין בה. מתוך ההבנה שהאדם הזה הוא תמיד מעבר, תמיד אחר – מכל מה שאני חושב עליו – המטא לא נתקלת בשום מגבלה.

דרך יפה ויצירתית לתרגל את אופן הראייה הזה הוא לטפח ראייה של אחרים, או של העולם, או של עצמנו – כ'אחרים' מהאופן בו אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו, באופן שמזמין איכויות יפות. למשל, אפשר לחשוב על עצמנו ועל אחרים כמלאכים. לאמץ, באופן קליל ולא מחייב – נקודת מבט שרואה את העצמי ואחרים כמלאכים. ממילא – אנחנו רואים את עצמנו ואחרים דרך נקודת מבט מסויימת, בדרך כלל מובלעת או בלתי מודעת. לעתים רואים אותם מנקודת המבט של העצמי המודד – כאיום או כהבטחה להנאה עבור העצמי; או רואים אותם מנקודות מבט מותנות תרבותית, כמו – 'תוצר של קשיי העבר שלהם' וכן הלאה. אנחנו תמיד רואים אחרים, ואת עצמנו – דרך דימוי ודמיון מסויים. אז – איך זה יהיה לשחק, באופן מכוון עם הדימוי והדמיון הזה? לבחור – לראות את כל האנשים כמלאכים, איכשהו? כאשר אנחנו בוחרים לאמץ מבט כזה אנחנו מביאים לידי ביטוי את ההבנה שיש לנו על ריקות. אנחנו מביטים באנשים בדרך מסוימת, ומאפשרים להם להופיע עבורנו, ולמבט הזה להיות אפקטיבי עבורנו – וכך מתקפים את התובנה של הריקות. ובו זמנית – אנחנו מביטים עליהם באופן שמיועד לעורר שותפות, מטא, או חמלה – ולפתוח אפשרויות קיום יפות עבורנו ועבורם. כך – אנחנו מביאים לידי ביטוי את אותן איכויות יפות של לב ותודעה, שמביאות גם הן סוגים שונים של שמחה, שמתפתחות ומגלות את עצמן עוד ועוד.

 

הקלטות מקורס עירוני: תודעה פתוחה, לב ער

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

אני מעלה לכאן הקלטות מקורס עירוני שהסתיים לפני שבוע, שנבנה על בסיס ריטריט של רוב ברבאה בשם:  unbinding the heart.

בהקלטות מהמפגשים תמצאו שני קווים של הנחיות מדיטציה, עם כמה מדיטציות מונחות בכל אחד מהם:

  1. תרגול מדיטציה של נשימה לכל הגוף, ולאחר מכן גוף האנרגיה, או הגוף העדין. זוהי צורת עבודה שמדגישה יצירתיות ורספונסיביות של תשומת הלב, שהולכת לכיוון של תחושת נעימות, איחוי ורווחה בכל הגוף.
  2. תרגול מדיטציה של מרחב. הסוג הזה של תרגול המדיטציה מביא תחושת רוחב וחופש, ומאפשר העמקה נוספת של תובנה.

נושאי השיחות הם:

  • היפתחות למה שאפשרי עבורנו בתרגול.
  • האפשרות של חיים של נדיבות.
  • עבודה עם שיפוט עצמי.
  • העצמי וחיפושו אחר ביטחון (ההקלטה של השיחה הזו לא מופיעה פה).
  • חירות וטבעה של המציאות.

הקישור להקלטות:

1cWbj7cIFbHRFHe1BNs0eF3DwJAnvwfst

תרגומי השיחות והמדיטציות מופיעות כאן (שתי השיחות האחרונות יתווספו בשבועות הבאים):

תרגום ריטריט: unbinding the heart