האפשרות של ניבאנה ופרספקטיבות על שחרור: הערות על עשרה ציטוטים של ניסארגדאתה מהראג'

השבוע אנחנו נקרא מתוך הפרק: 'כל חיפוש אחר האושר הוא אומללות' (איזו כותרת נהדרת!) שהוא שיחה אחת המופיעה בספר 'אני הוא זה', המורכב משיחות של ניסרגדאתה מהראג' עם תלמידים שבאו לשבת במחיצתו. כדי למקד את הקריאה בנושא של ניבאנה, באופן בו הגדרנו אותו בפעם הקודמת – בחרתי כמה ציטוטים מהפרק, שאליהם ארצה להתייחס מהזווית הזו.

כדי להזכיר את התשתית שעליה אנחנו עומדים – אזכיר את האופן בו אפיינו ניבאנה: זוהי ה'חוויה', או האירוע – בו היאחזות והשתוקקות דועכות לחלוטין, וה-התהוות המותנית של תפישה, הכרה, תחושת קיומו של עצמי, עולם, זמן, תחושה, צורות מנטליות וכן הלאה – דועכת לחלוטין, ומפסיקה להופיע באופן זמני. על פי הבנתי – ניסרגדאתה מתייחס לחוויה הזו באופן תדיר, נותן לה מעמד מיוחד מאוד בדרך הרוחנית, ועל בסיס נקודת המבט שהוא שואב ממנה – הוא מבסס את ההשקפה שלו על העולם ומציע אפשרות של חופש יוצא דופן.

לציטוט הראשון. השואל:

"אני יודע שאני הווה, אבל אני לא יודע מה פירוש הדבר"

"מה שאתה קורא לו 'אני' ב'אני הווה' אינו אתה. לדעת שאתה הווה זה אך טבעי, לדעת מה אתה, זו כבר תולדה של חקירה מעמיקה. תצטרך לחקור את שדה התודעה כולו ולהתעלות מעליו."

החוויה של ניבאנה – 'ההתעלות מעל' לשדה התודעה – היא המגלה 'מי אתה באמת'. היא 'הממשות', וביחס אליה – הכל הוא ארעי, סתמי, אשלייתי; היא המאשררת את האשלייתיות של הכל. הזיהוי הזה, בין תחושת העצמיות המקורית לבין החוויה של 'הממשות' – מתבטאת גם כשהוא אומר, במענה לשאלה – מהו המניע לחיפוש הרוחני הזה:

"דחף השיבה הביתה. זהו הדחף הגורם לציפור לשוב אל קנה, והדג אל מעיין ההרים בו החלו חייו. כשהפרי בשל, הזרע חוזר לאדמה"

עבורו – החוויה של ניבאנה קשורה בשייכות עמוקה, אמיתית יותר מכל תצורה קונקרטית; היא המקור והיעד של הקיום.

אחרי חילופי דברים נוספים, התלמיד אומר:

"האמת בוודאי נותנת לך כוח לעזור לאחרים".

התשובה מפתיעה, ומהדהדת למקורות בודהיסטיים קדומים:

"האמת היא שאינך עוזר לאחרים פשוט כי אין 'אחרים'… האמת מתבטאת רק בשלילת הכוזב – בפעולה. לשם כך עליך לראות את הכוזב ככוזב ולדחות אותו. זניחת הכוזב משחררת ומפיחה חיים. היא מגלה את הדרך לשלמות."

ראשית, האמירה המאלפת לגבי אי-קיומם של אחרים. במישור אחד, ניתן לפרש את האמירה כמצביעה על אחדות: 'אין אחרים, משום שאין הפרדה בינינו'. וזו פרשנות סבירה, אבל אני לא חושב ש-לשם ניסארגדתא מכוון. אני לא חושב כך משום שבמקומות שונים, גם בפרק זה, הוא מבהיר שהתפיסה של אוניברסליות, אחדות – אינה התפיסה הממשית מבחינתו; וגם משום שהמשך הפיסקה מעידה על שלילת אמיתיות של קיום מתוך ראייתו כ-כוזב, ולא מכוון לאחדות. להבנתי – הוא מבטל את התחושה שאחרים 'קיימים', ושניתן לפנות לכיוונם באופן בר-תיאור ומדיד (למשל – לעזור) – משום שתפיסה כזו כרוכה בהכרח במתן מציאות למשהו שהוא כוזב, שאינו מציאותי.

ישנו מימד נוסף שאני רוצה להאיר בציטוט הזה, אבל מאחר והערתי לגבי הנושא של תפיסה אוניברסלית, זו הזדמנות לפנות אליו. אנשים רבים חושבים על ניבאנה, או על שיא הפוטנציאל הרוחני, במונחים של אוניברסליות. אבל מתרגלים מתקדמים, שמכירים את יופיה של התפיסה האוניברסלית – מעידים גם על המוגבלות של התפיסה הזו, יפה ככל שתהיה, וניסרגדתא ביניהם:

"לחיות בצורה אוניברסלית זה לא להבדיל, לא להתנגד, כי אם להבין ולאהוב את כל מה שבא אתך במגע… ואולם ההוויה האמתית, שלי וגם שלך, מצויה מעבר ליקום ועל כן מעבר לקטגוריות של מסוים ואוניברסלי".

מימד נוסף של דבריו בציטוט הקודם הוא המתודה, הטכניקה – של דחייה, זניחה, שלילה – של מה שהוא כוזב. מתוך שלילה של כל מה שהוא כוזב – מתגלה מה שהוא, מבחינת ניסרגדאתה – 'אמיתי'. התהליך הזה מקביל לתהליך של 'דעיכה מותנית', שתיארנו במאמר הראשון על ניבאנה. הראייה של הכוזב כ-כוזב – מקביל להפחתת התעתוע, המוגדר כ-ראיית דברים (ראיית העצמי בפרט, וראיית תופעות בכלל) כ-מציאותיים, אמיתיים, בעלי תוקף של קיום. עם הפחתת התעתוע – פוחתת ההשתוקקות וההיאחזות (מה שניסרגדתא מתאר כ'דחיית הכוזב'). עם הדעיכה של שני אלו – כל מעגל ההתהוות המותנית דועך, והתודעה יוצאת אל מחוץ לעולם התפישה – רואה ונמצאת במגע עם ניבאנה.

הציטוטים הבאים ממחישים עוד את התהליך של נטישת הכוזב (הפחתת התעתוע).

"האמת אינה מאשרת את עצמה, היא מצויה בראיית הכוזב כ-כוזב ודחייתו"…

"מהו הכוזב?"

"הכוזב הוא מה שאין לו קיום"… "מה שסותר את עצמו אין לו קיום, או שיש לו קיום רגעי בלבד, ובסופו של דבר זה היינו הך. מה שיש לו ראשית ואחרית, אין לו אמצע, הוא חלול. יש לו רק השם והצורה שנתנה לו הדעת, אך אין לו ישות או מהות."

"אם לכל החולף אין קיום, גם ליקום אין קיום"

"מי מכחיש זאת? ברור שליקום אין קיום"

פה אנחנו יכולים, די בקלות, לתרגם את ניסרגדתא למונחים שדיברנו עליהם לא מעט, וגם לזהות תהליך דומה לזה שהבודהא עושה בדרשה למאגהיה. התהליך הוא – של שמיטה, דחייה, פניה מהכוזב. היא זו שמגלה את האמת. וכיצד רואים את הכוזב ככוזב? ראשית, על ידי ראיית הארעיות שלו, ושנית – על ידי הראיה שהוא מפוברק על ידי התודעה ('יש לו רק השם והצורה שנתנה לו הדעת'). מתוך כך – הוא ננטש.

ציטוט מסוף הפרק – מתאר עוד את התהליך של נטישת הכוזב. הפעם – ניסרגדתא גם מוסיף כמה מילים לגבי הרווחים והתוחלת שבמהלך כזה:

ציטוט מוקדם יותר מתאר את התפיסה שמופיעה עם ידיעת הממשות:

"איך אדע כשגיליתי את האמת?"

"כשהרעיון: 'זה אמיתי, ההוא אמיתי' כבר אינו מתעורר.

כלומר – ראיית הממשות מובילה להתבססות של התפיסה על פיה הנגלה אינו אמתי, שוללת את האפשרות לקבע דבר מה כאמתי. מידה מסוימת של תעתוע, המתבטאת כייחוס של ממשות – נחתכת מן השורש.

בפסקה הבאה – הוא מצהיר על ממשותה של הניבאנה, בגדר מציאות אמיתית, בניגוד לתעתוע של הקיום:

"למה יש (ממשות)?"

"לזה שקיומו אינו תלוי בדבר. זה שאינו מתעורר כשהיקום מתעורר ואינו שוקע בשקיעתו, שאינו זקוק לשום הוכחה, כי הוא מקנה ממשות לכל מזה שבא איתו במגע… הכוזב מוגבל במרחב ובזמן והוא יליד הנסיבות"

אני מדגיש את הפיסקה הזו בין השאר משום שהשאלה לגבי ממשותה ומעמדה של התופעה שמופיעה בקצה החוויה – ניבאנה, דעיכה מוחלטת – הופכת בנקודה כלשהי – עבור מתרגל מתקדם מאוד, וגם עם התפתחות המסורת הבודהיסטית – לשאלה חשובה ומעניינת מאוד, ש-נושאת פוטנציאל שחרור. אולי עוד נגיע לכך, באחת השיחות הבאות.

ולא רק שניסרגדתא רואה במופע הזה את הממשות, הוא גם מזדהה איתו, ורואה בו את הבסיס לקיום שלו עצמו, ושל כל הדברים. במובן מסוים – הוא מזדהה איתו. אני, אתה, במובן העמוק ביותר, והיחיד שהוא אמיתי – זהים לחוויית הממשות הזו. 'אני הוא זה'.

"ההוויה האמיתית, שלי וגם שלך, מצויה מעבר ליקום, ועל כן מעבר לקטגוריות של מסוים ואוניברסלי"

וגם:

"שום אוניברסיטה לא תלמד אותך כיצד להיות עצמך. הדרך היחידה ללמוד היא באופן מעשי. כבר עכשיו התחל להיות עצמך. סלק כל מה שאינו אתה והעמק עוד ועוד. כמו אדם שחופר בבאר ומתעלם ממה שאינו מים עד שהוא מגיע אל קו המים, כך עליך לפטור את מה שאינו נוגע לעניין, עד שלא יישאר עוד דבר שניתן לשלול. תיווכח לדעת שמה שנשאר אינו דבר שהדעת יכולה להיתלות בו, שאפילו אינך אדם, שאתה פשוט קיים – נקודת מודעות מקיפה כמו המרחב והזמן והמצויה מעבר לשניהם, הסיבה הסופית שבעצמה היא נעדרת כל סיבה. אם תשאל אותי 'מי אתה?' תשובתי תהיה: 'שום דבר מסוים, אבל אני הווה'."

ניבאנה כאפשרות אנושית

הדברים האלו נכתבו לקראת שיחה בקבוצת הישיבה ברחובות, וכפתיחה לרצף לימוד על הנושא של ניבאנה, שחרור, שיכלול לימוד סביב פרקים מהקנון הפלי וממסורות בודהיסטיות מאוחרות יותר.

Just as the great ocean has but one taste, the taste of salt, even so does this doctrine & discipline have but one taste: the taste of release.

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/an/an08/an08.041.vaka.html

בשבועות הקרובים אנחנו נדבר על ניבאנה. ובאופן מעניין, אני מרגיש שצריך להצדיק, וכמעט להיות אפולוגטי בדיבור הנושא הזה. יש הרבה מדיטציה היום בתרבות, הרבה מיינדפולנס. אבל הדיבור, המחשבה, ויותר מכל – הכמיהה לניבאנה – היא לא ממש באופנה. הרבה אנשים רוצים לשפר את החיים, לסבול פחות, 'לשדרג' את עצמם איכשהו. ובתוך זה – הדיבור על האפשרות של להיות במגע, בקשר ובזיקה למשהו שהוא לגמרי מעבר, לגמרי מחוץ למוכר לנו – נעשה פחות ופחות פופולרי. וזה דבר מאוד מצער. אנחנו מגבילים את מה שאנחנו יכולים להיות ולחוות כאנשים, ורותמים את התרגול לסוג של 'נורמליות', או שיפור עצמי, ומכהים את העוקץ שלו.

אולי חלק מהסיבה לכך היא – שהביקורת הפנימית, התחושה ש'זה לא יהיה אפשרי עבורי' היא כ"כ חזקה ומאיימת – שאפילו לשמוע על משהו שיכול להיות מחוץ לתחום השגתנו – מעלה תחושות לא נעימות. זה סביר, ומובן מאוד. אבל נדמה לי שלהתעלם מן האפשרות של ניבאנה בגלל ביקורת פנימית – זה מתן אשראי הרבה יותר מידי גדול לביקורת.

אני אדבר על ניבאנה מתוך ידיעה שלפחות עבור רובכם – חוויה מובהקת וברורה של הרבה ממה שיתואר היא רחוקה למדי. אבל – יש משהו בהיכרות עם האופק, בפיתוח פנטזיה, תחושה של שאיפה – שהופך הרבה לאפשרי עבורנו. יכול להיות לדיבור כזה כוח מגנטי על הישות, והוא יכול לפתוח עבורה רגישויות, רמזים ואינטואיציות שלא היו קיימות בעבר. ולאלו יש המון ערך, גם אם ייקח זמן ויידרשו תנאים נוספים עד שהן יצטברו לכדי חוויה מובהקת. מעבר לזה – הדמיון שיש לנו, התחושה שיש לנו לגבי 'לאן זה הולך' – מכוונים צעדים מאוד קטנים ומיידים בתרגול שלנו. גורמים לבחור לעשות כך או אחרת באופן רגעי ומיידי מאוד. לפעמים זה מודע ולרוב – אינטואיטיבי. אבל זה תמיד שם – הדימוי לגבי 'לאן זה הולך' – משפיע על החלטות קטנות.

אתחיל מלומר ש-ניבאנה, בלי ספק, היא אפשרות אנושית תקפה וקיימת. אנחנו לא חייבים לחשוב שהיא קיימת כמצב סטטי וברור, שאני יכול להצביע עליו ולומר: 'זוהי ניבאנה', או 'הוא בניבאנה'. אבל היא בבירור קיימת ככיוון, כשאיפה, כמגנט: אנשים חולמים עליה, חותרים אליה, מושפעים ממנה. וישנן חוויות שאנשים, גם בימינו – חוו וחווים – שמגשימות את הכמיהה לניבאנה, מתקפות אותה כקיימת, ופותחות עוד אפשרויות עבור הישות שכמהה לשחרור מהסוג זה. אז אנחנו נדבר על החוויות, על הגישה וההבנה שלהן, ונהיה במגע עם הכמיהה לכיוון הזה.

במהלך השיחות בשבועות הקרובים אני אכסה מגוון של גישות ודרכים לחשוב ולדבר על ניבאנה. ביניהן יש ציר משותף, ושוני או התפתחות באופנים בהם אפשר לחשוב על ניבאנה. אני לא שואף לתת תמונה שלמה, או לומר את כל מה שצריך להיאמר, אלא – לתת איזו תחושה של הכיוון והרוח של המושג.

אז בואו נתחיל.

הדרשה על ניבאנה:

There is, monks, an unborn — unbecome — unmade — unfabricated. If there were not that unborn — unbecome — unmade — unfabricated, there would not be the case that escape from the born — become — made — fabricated would be discerned. But precisely because there is an unborn — unbecome — unmade — unfabricated, escape from the born — become — made — fabricated is discerned.

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/ud/ud.8.03.than.html

ניבאנה בקנון הפלי

It is the Unformed, the Unconditioned, the End,the Truth, the Other Shore, the Subtle,the Everlasting, the Invisible, the Undiversified,Peace, the Deathless, the Blest, Safety,the Wonderful, the Marvellous,Nibbæna, Purity, Freedom,the Island,the Refuge, the Beyond.

(Samyutta Nikaya 43.1-44)

Having nothing,clinging to nothing:that is the Island,there is no other;that is Nibbana, I tell you,the total ending of ageing and death.

(Sutta Nipata 1094)

המילים, בהיותן פיברוק, הבנייה של התודעה – לא יכולות להצביע על דבר שנמצא מחוץ לגבולות העולם המפוברק. כך פותח טאניסארו בהיקהו את חיבורו: Like fire unbound, המוקדש לנושא שלפנינו. העולם שאנחנו חווים הוא מפוברק ונבנה, לפחות במידה מסוימת – על ידי התודעה, וניבאנה היא בדיוק אותו 'דבר' שנמצא מעבר, מחוץ – לחוויית העולם המפוברקת הזו. משום כך, ניבאנה מתוארת בעיקר בשפה שוללת – היא לא כך ולא כך.

הדימוי הרווח לניבאנה הוא של אש שכובתה. ביחס לדימוי הזה – טאניסארו מוסיף הערה חשובה מאוד: במחשבה הוודית, שעל הרקע שלה צמח הקנון הפלי – כאשר אש נכבית – היא לא נעלמת, אלא משתחררת. האנרגיה של האש 'נמצאת' באופן מופשט עוד לפני שהאש 'הודלקה'. כאשר היא מוזנת על ידי חומרי בערה – האנרגיה הזו 'מורגזת' ומופיעה כבעירה מקומית, לכודה. כאשר מפסיקים להזין את האש – היא מתפשטת בחזרה אל המופשטות ממנה הגיעה. הדימוי מצביע על הבעירה העצבנית של התודעה, שמוזנת על ידי חומרי הבעירה של ההשתוקקות וההיאחזות, ולכן כבולה. לכן – תרגום מתאים לניבאנה הוא 'אי כבילות', שחרור.

התודעה נמצאת במצב של ניבאנה – כאשר היא חופשיה לחלוטין מכבלים, שניזונים על ידי השתוקקות והיאחזות. ניבאנה – היא החוויה שמופיעה בהיעדר כל השתוקקות והיאחזות. (https://www.accesstoinsight.org/lib/authors/thanissaro/likefire/1.html)

עכשיו – נקרא את החלק האחרון מתוך הדרשה למאגהיה, שבה הבודהא מתאר את הדרך לראות ניבאנה (https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/ud/ud.4.01.than.html). מטעמי חסכנות – לא אביא את כולה בתוך הטקסט הכתוב, אבל אפשר לקרוא אותה בקישור. בדרשה הזו אנחנו יכלים לראות דרך הדרגתית: שחרור של היאחזויות והשתוקקויות באורחות החיים; טיפוח איכויות ונטישת כוחות שליליים בחיי הנפש; ואז – תרגולי מדיטציה מתקדמים יותר: טיפוח סמאדהי על ידי תשומת לב לשאיפה ולנשיפה, טיפוח התפישה של ארעיות – שמובילה לראייה של היעדר עצמיות, וטיפוח תפישה של היעדר עצמיות – שמובילה לשחרור, ניבאנה – כאן ועכשיו. על פי הדרך הזו – ניבאנה מושגת על ידי אי-היאחזות, על ידי טיפוח (של איכויות נפשיות, של סמאדהי) ולבסוף – על ידי דבקות בתפישה של ארעיות ואי-עצמיות. כך – התודעה משוחררת.

הבנת העיקרון של התהוות מותנית מאפשר לנו להבין ניבאנה בצורה בהירה יותר, ולרמוז לנו על החוויה שלה. בדרשה על ההתהוות המותנית – הבודהא מתאר את שתיים עשרה החוליות שפעילות בתודעה, כך שחוויה כלשהי מפוברקת ומתהווה. אלו הן הפעולות שהתודעה מקיימת, שמולידות את חוויית הקיום. דרך מועילה להבין את התהליך של התהוות מותנית הוא דרך הראייה – שכל החלקים האלו של החוויה המנטלית עולים ונוצרים יחד, בתלות האחד בשני, כך שהם מולידים כל חוויה שהיא, ברגע החוויה עצמו. שנים עשר החלקים האלו – גם דועכים יחד, בהדדיות האחד עם השני, ואתם – דועכת האינטנסיביות של החוויה וההילכדות בתוכה.

הקונספט הזה מועיל מאוד, משום שהוא מאפשר לנו להבין בדיוק כיצד התודעה יוצרת חוויה, כיצד היא נלכדת על ידי היאחזות ותעתוע, וכיצד היא משוחררת. זו הבנה רלוונטית ברמה יומיומית מאוד, וגם ברמה מעודנת ויסודית הרבה יותר. בעבר דיברנו הרבה על ההתהוות המותנית של החוויה, אז אני לא רואה צורך לדבר על זה הרבה עכשיו, אז רק ניתן דוגמה פשוטה מאוד.

כל החוליות עולות בו זמנית, ולמעשה – אי אפשר להגדיר 'מי התחיל', אבל מאחר וצריך להתחיל איפשהו – נבחר בחוליה של בורות, תעתוע. דרך תעתוע – העצמי והעולם נראים כקיימים. באופן אוטומטי, כאשר העצמי מורגש כקיים, בתוך עולם קיים, ובמידה בה הם מרגישים קיימים – נולדת תחושה שהעצמי רוצה לדאוג לעצמו (אפשר לחשוב על הנטייה הזו כביטוי של החוליה של 'לידה'). בדוגמה, שהיא גם המציאות כרגע – אני יושב במונית וכותב, בתנאים לא נוחים וישנן תחושות לא נעימות. אותן תחושות לא נעימות מתורגמות על ידי התעתוע, באופן אוטומטי ל: 'זה לא טוב לי'. כך – מתווסף רובד של השתוקקות לתחושות הגופניות: אני לא אוהב אותן, כי הן פוגעות בי. אותן תחושות גם הופכות לדומיננטיות יותר מתוך התהליך הזה. מתוך העצבנות הזו – הפעילות החושית האוטומטית נעשית עצבנית ודרוכה יותר, האנשים סביבי נחווים כאיום מסוים על נוחותי האישית, וכן הלאה. זוהי דוגמה פשוטה להתהוות מותנית של חוויית קיום כלשהי.

אם אפחית, בדרך כלשהי – את האינטנסיביות של האמונה בעצמי, למשל – אם ארחיב את תשומת הלב גם לאנשים האחרים היושבים במונית, במבט שרואה את החוויה שלהם כחשובה כמו שלי – החוויה של המשיכה והדחיפה סביב התחושות תדעך, והדומיננטיות שלהן בחוויה תרד. הן 'יהיו פחות'. וזוהי דוגמה פשוטה וגסה – לדעיכה מסוימת של ההתהוות המותנית.

אותו הגיון פועל גם ברמה מעודנת הרבה יותר של החוויה, שאליה מצביע הבודהא. אם, בתרגול מדיטטיבי עמוק – האמונה בקיומו של העצמי, שהיא ביטוי לתעתוע, תדעך לחלוטין (כמו שהבודהא מציע בדרשה למאגהיה) אז גם ההשתוקקות וההיאחזות ידעכו לחלוטין, ואיתן – דועכות לחלוטין ההרגשה של נעים לא נעים וניטראלי, דועכת לחלוטין הפעילות החושית, דועכות הצורות המנטליות. לתודעה אין על מה להישען. בהיעדר משהו להישען עליו – היא יוצאת מתוך תחומי חוויית העולם, חוויית התפישה.

בואו נקראת את הפסקה האחרונה בדרשה על ההתהוות המותנית:

הדרשה על ההתהוות המותנית

"Now from the remainderless fading & cessation of that very ignorance comes the cessation of fabrications. From the cessation of fabrications comes the cessation of consciousness. From the cessation of consciousness comes the cessation of name-&-form. From the cessation of name-&-form comes the cessation of the six sense media. From the cessation of the six sense media comes the cessation of contact. From the cessation of contact comes the cessation of feeling. From the cessation of feeling comes the cessation of craving. From the cessation of craving comes the cessation of clinging/sustenance. From the cessation of clinging/sustenance comes the cessation of becoming. From the cessation of becoming comes the cessation of birth. From the cessation of birth, then aging & death, sorrow, lamentation, pain, distress, & despair all cease. Such is the cessation of this entire mass of stress & suffering."

(https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/sn/sn12/sn12.002.than.html)

הבודהא מתאר את האפשרות הזו, של יציאה מוחלטת מתוך עולם התפישה והחושים כאשר הוא מתאר את החוויה של 'קצה העולם'. העולם, בשביל הבודהא – הוא עולם התפישה – החוויה של קיום, של יש. מאחר והוא מציין את סוף העולם בדיוק כ'מקום' שבו אין עוד סבל ואי-נחת, ואומר שלא ניתן לדעת את סוף הסבל מבלי לראות את סוף העולם, הרי שהוא מתאר את אותו אירוע שהיינו קוראים לו ניבאנה.

הדרשה לרוהיסטה:

[When this was said, the Blessed One responded:] "I tell you, friend, that it is not possible by traveling to know or see or reach a far end of the cosmos where one does not take birth, age, die, pass away, or reappear. But at the same time, I tell you that there is no making an end of suffering & stress without reaching the end of the cosmos. Yet it is just within this fathom-long body, with its perception & intellect, that I declare that there is the cosmos, the origination of the cosmos, the cessation of the cosmos, and the path of practice leading to the cessation of the cosmos."

(https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/an/an04/an04.045.than.html)

החוויה הזו, של קצה העולם, קצה הסבל – מאופיינת בכך שלא עולה כל חוויה של חושים, תפישת זמן, מקום, או כל חוויה אחרת. יציאה מתחום החוויה, אל מעבר לקצה העולם הנתפש.

אחרי שאמרנו את כל זה, ישנה שאלה חשובה: מהו המעמד, מהי דמותו של האדם שידע את זה? ניסוח אחר של השאלה עשוי להיות: האם אדם שידע את זה הוא אדם 'מואר'?

נראה שישנם מורים, גם במסורת התרוודית – שמזהים באופן מוחלט בין ניבאנה לבין ארהנטיות. כלומר – על פיהם אדם שחווה ניבאנה – הוא ארהנט, ולא נותרו בו כל סלידה, השתוקקות ותעתוע. מורים שמתייחסים כך לניבאנה, בעצם מייחסים לניבאנה משמעות שונה לגמרי מזו שמיוחסת לה כאן.

המסורות בהן אני תרגלתי לא עושות את ההנחה הזו, ומפרידות בין החוויה שנקראת ניבאנה ותוארה כאן, לבין ארהנטיות. אחת מהן – המסורת של ה-מהסי סיידו, כפי שנמסרה על ידי סיידו או-פנדיטה – מכוונת את המתרגלים לחוות את החוויה של דעיכה מוחלטת של התפישה – בתנאי ריטריט אינטנסיבי. על פי ההנחה של אותה מסורת, ואני יודע שמסורות בורמזיות נוספות מניחות הנחה דומה – אחרי החוויה הזו התלמיד הוא בגדר 'נכנס בזרם'. על פי אותה מסורת, ובהסתמך על הקנון הפלי – עבור הנכנס בזרם סוגים מסוימים של זיהומים מנטליים נחלשו, רמה מסוימת של אמונה בקיומו של עצמי נחתכה מהשורש, הוא חופשי מסכנה של לידה בעולמות נמוכים יותר מעולם בני האדם, והוא מסור ובעל אמון בדהרמה כך שהוא מיועד להתעורר באופן מלא בתוך שבעה גלגולים לכל היותר. בדמפאדה, הבודהא אומר:

Sole dominion over the earth,

going to heaven,

lordship over all worlds:

the fruit of stream-entry

excels them.

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/dhp/dhp.13.than.html#dhp-178

אפשר להסיק מכך שלא כל אדם (למעשה כמעט שום אדם) שראה ניבאנה במובן של דעיכה מוחלטת של עולם התפישה – הוא אדם מואר בשלמות. וגם אפשר להסיק – שאצל אותו אדם כן יחול שינוי עמדה משמעותי ביחסו לחיים, לקיומו שלו ולתרגול. אני יכול להעיד מתוך מפגש עם אנשים – שההנחה הראשונה נכונה באופן ודאי, והשנייה נראית נכונה.

מהתרגול שלי עם רוב – אני יודע שהוא מכיר אנשים שחוו את החוויה שכונתה כאן ניבאנה, במובן של קצה החוויה, ושהוא לא הניח או ציפה, שלאחריה לא יעלו בהם עוד השתוקקות, סלידה או תעתוע. יתר על כן, מצד רוב – ישנה חשיבות רבה מאוד, יותר מאשר החוויה כשלעצמה – לאופן בו היא מפורשת ומובנת. עבורו – חשוב יותר להבין את אופן הפעולה של תהליך הפברוק המנטלי, כדי שדרכו תתאפשר תובנה עמוקה של ריקות – מאשר לחוות את החוויה המדוברת. עם זאת, היא יכולה להיות גורם מסייע חשוב מאוד בתובנה עמוקה, ואנחנו נחזור לכך באחת השיחות הבאות.

הערות על הסוטרה של חוי ננג

במאמרון זה אנסה לארגן קווי מחשבה ותרגול העולים מתוך ה'סוטרה של חוי ננג', שתורגמה לאחרונה על ידי שחר לב (דיוויה) בהוצאת "אח". המאמרון התחיל להיכתב כשבריר כתיבה אישי אחרי מדיטציה, והמשיך, באופן טבעי, כהתחקות אחרי התובנות שבטקסט המופלא הזה.

היאספות בראייה משוחררת

אחד הדימויים לסמאדהי הוא נר שכל פתיליו בוערים בלהבה. כך טאניסארו בהיקהו מתאר את החוויה של הגוף והתודעה בסמאדהי: כל התחושות הגופניות, וכל החוויות המנטליות – מאוחות וספוגות באותה איכות, ואסופות יחד.

ומהי אותה להבה, אותה איכות שבתוכה אסופים יחד כל פתילי החוויה של גוף ותודעה? כאן ישנן כמה וכמה אפשרויות: נעימות גופנית, תחושות של שמחה, שלווה או יציבות; רגשות של אהבה בלתי מותנית, חמלה, חדווה שאינה אנוכית, או השתוות הנפש; ועוד אפשרויות רבות מאוד.

וישנה גם האפשרות – לאסוף ולהבעיר את פתילי הגוף והתודעה בתובנה, כלומר – בדרך ראייה שמשחררת מאי נחת ויוצרת תחושת חופש באופן מיידי. כך תובנות, דרכי ראייה משחררות, זוכות למימוש: הופכות לאפקטיביות ופעילות בפסיכה שלנו.

בסוטרה של חוי ננג הדבר קרוי: "פראג'ניה-סמאדהי": השתקעות בראייה משוחררת (תרגום: שחר לב, עמוד 36). המורה הגדול הזה מציע ומצביע על האפשרות – לראות ולחוות מה שהוא מכנה 'בודהיות', על ידי מימוש של צורת ראייה מסוימת: "בלימוד הדרך התבוננו תמיד בטבעכם, ותהיו בני מינם של כל הבודהות" (61). הוא קורא להגשים, כלומר – להיספג בתחושה גופנית שמגשימה, מחווה ומבטאת בודהיות: "הבודהיות מתממשת בתוך הטבע המהותי: אל תחפש אחריה מחוץ לגוף". ככלל שמישהו/י רואה כך וחווה את גופו/ה כך, ובעת שהוא/היא רואה וחווה כך – הרי הוא/היא מממש/ת בודהיות.

דרך הראייה המבוקשת: אי היצמדות למראיתם של הדברים

ומהי אותה דרך ראייה? שוב ושוב הוא מפציר: המימוש הרצוי הוא ראייה כלשהי בתוך ודרך הצורות והמחשבות, ולא בנפרד מהן: "מבלי לעזוב את מושאי החושים, אתה מתעלה לשלב הבודהיות" (70). כלומר, אנחנו צריכים/ות להבין משהו לגבי הצורות, המחשבות, והתנועות שבחוויה שלנו, ולראות אותן בדרך כלשהי. לא לפרוש מהן ל'מרחב' שבו הן לא מופיעות, לראות אחרת: "על ידי התפישה הנכונה אתם זוכים בחכמת הפראג'ניה הפורצת דרך יישויות האיוולת והאשליה". אבל עדיין יש לנסות לענות באופן מלא יותר לשאלה – מהי אותה דרך ראייה? איך יש לראות את הצורות כך שיגלו את הבודהיות דרכן?

לאורך הטקסט פזורות כמה תשובות דומות. אאגד כמה מהן כאן, ואנסה להסיק משהו:

  • "אם ברצונכם לחפש את גוף הממשות בעתיד, התנתקו מצורות הדברים, וטהרו את ההכרה" (61).
  • "אם תתנתק מן התופעות בעודך חי בלב התופעות, ותתנתק מן הריקות בעודך שרוי בלב הריקות, לא תאבד לא בפנים ולא בחוץ" (66).
  • "הדבר שאני מלמד אותך הוא: לזנוח את הארעי ולשוב של הממשי. אחרי שובך אל הממשי – גם לממשי אין שם" (69)
  • ושוב, הציטוט מעמוד 73: "החדירה ללב האמיתות, הקפת כל הממשויות מבלי להזדהם משום דבר, מבלי להיצמד למראיתם של הדברים, מבלי לתפוש שום דבר בכלל, נקראת כלי הרכב העליון" (73)
  • "בהכירם את תופעת חמשת המקבצים, ואת העצמי שבתוך המקבצים, הם מגלמים כלפי חוץ צורות פיזיות למכביר; כל הקולות שווים זה לזה, כחלומות או כאשליות… הם מגיבים תמיד בתפקוד חושי, אך ללא תפישה של תפקוד" (76).
  • ותלמיד, לאחר שהבין את המורה, אומר: "חמשת המקבצים הם גוף אשלייתי – כיצד יכולה אשליה להיות מוחלטת?" (85)

כך שלגבי הצורות – יש לראות אותן תוך פרישות מהן, על ידי ראייתן כחלומות או אשליות, ומבלי להיצמד למראיתן.

לצד כל זה, ובהקשר של הראייה 'בתוך' הצורות – היה מעניין מאוד עד כמה אי-השניות שבין רגילות וקדושה היא נושא חשוב עבורו. מיד לאחר שהוא מציין היפרדות ופרישות מן הצורות, הוא מצמיד אמרות לגבי אי השניות הזו. הציטוט מעמוד 76, למשל, ממשיך ואומר: "הם אינם הוגים רעיונות של רגילות או של קדושה, ואינם הופכים את הנירוונה לדבר בר-הבנה". בשיחה בינו לבין תלמיד בשם חואי ראנג, שואל המורה: "האם ניתן להבין ולממש את זה?"; נענה: "לא שאין טיפוח ומימוש, אך לא צריך להיתפש לכך"; ועונה: "אי-ההיתפשות הזו היא מה שזוכרים כל הבודהות" (78). ציטוטים מעין אלו פזורים במקומות רבים מאוד בטקסט.

ניכר שאי השניות הזו לא מובילה אותו לפשרנות לגבי מה שיש להבין, או לעמימות בשיפוט לגבי מה הובן ומה לא הובן על ידי תלמידיו. הוא מכוון לראייה רדיקלית של אי המציאותיות, הטבע דמוי החלום, של כל הדברים. דוגמא חזקה נמצאת בשיחה בינו לבין תלמיד בשם ג'ה צ'אנג, שמשתף את חוי ננג בלימוד של המורה הקודם שלו. חוי ננג אומר: "ביאורו של מורה זה משמר עדיין ידיעה וראייה… כשהידיעה והראיה מתעוררות לפתע, אתה טועה בהבנתן". תלמיד מוכשר זה לא ראה עדיין את אי-האמיתיות, או את הטבע האמיתי של הידיעה, וחוי ננג מכוון אותו לראייה כזו. בבירור, הוא עושה הירארכיה בין רמות של תובנה. אי ההירארכיה היא מאפיין של התובנה העמוקה, שבתוכה מתבטלת השניות בין קדושה ורגילות. ביטול ההירארכיה והשניות אצל זה שרואה כך – לא מובילה לביטול האבחנה בין רמות שונות של תובנה ולא מפחיתה את השאיפה לתובנה מעמיקה.

אבל הציטוט הזה, כמו הבא שאביא, מאיר סוגיה חשובה נוספת מלבד אי הפשרנות. הסוגיה השנייה היא הנושא כלפיו חוי ננג אינו מתפשר: החשיבות של הראייה שההכרה עצמה אינה 'דבר', אלא, גם היא, נטולת ממשות. יותר מפעם אחת – זוהי הסוגיה סביבה הוא מופיע כמורה נחרץ ובעל אבחנה. ואכן – זוהי סוגיה קשה להבנה, ומאוד משמעותית (בין השאר – היא משמעותית כלפי אי השניות שבין קדושה ואי-קדושה). נראה שאז כהיום – מורים/ות ותלמידים/ות רבים/ות מתקבעים/ות על קיומה של ההכרה כקרקע מציאותית של החוויה, באופן שמגביל את העומק של הלימוד. בעמוד 82 נזיר אומר לו: "כשההכרה אינה מתעוררת מול אובייקטים, הערות צומחת מיום ליום". ולכך עונה המורה במילים חריפות: "שיר זה אינו מבטא עדיין את קרקע ההכרה. אם תיישם אותו הלכה למעשה, רק תוסיף על השיעבוד שאתה נתון בו".

ראייה של אי המציאותיות מביאה לחופש להשתעשע

הרובד היפה ביותר של הטקסט עבורי מופיע כאשר חוי ננג מתאר את חוויית הקיום 'על בסיס' התובנה הרדיקלית לגבי אי המציאותיות של כל הדברים.

בכמה הזדמנויות, חוי ננג מסיים שירים או שיחות במשפטים עם אופי דומה:

  • "אש הנצח שורפת את קרקע האוקיינוס, הרוח מטילה הרים זה על זה; כאלה הם מאפייניה האמתיים, הנצחיים, השלווים והמאושרים של הנירוונה" (76).
  • "כאשר 'עם' ו'בלי' אינם באים בחשבון – אתה נוסע תמיד ברכב הרתום לשור הלבן" (68)
  • "בטח בבודהא ללא מילים, ולוטוסים יפרחו מפיך" (66).

מהציטוטים האלו משתמע שההתעוררות, שחוי ננג מכנה נירוונה או בודהיות (עמ 86) מאופיינת כראייה של המופעים דרך אי-ריאליזם: אי היאחזות וקיבעון לגבי 'מהם הדברים'. הראייה הזו – מובילה לראייה וחוויה שיש בה ממד פנטסטי, שטעונה באיכויות יפות, ואפשר לבטוח בה. הראייה של אי המציאותיות של כל הדברים, כולל של הידיעה עצמה, של תחושת החלל והמרחב ("ההכרה היא כמו חלל, אך אין בה מושג של חלל" – כך אומר תלמיד שהבין (80)) ושל הדרך (עמ' 86) – מובילות למקום בלתי צפוי. הפיסקה הבאה כל כך הממה אותי, שאצטט אותה במלואה:

"אם אתה מבין את הכוונה, הדבר נקרא גם התגלמות הבודהיות, והוא נקרא גם בודהי או נירוונה ושחרור וידע. אנשים שרואים את טבעם המהותי יכולים לטפחם או שלא לטפחם; הם חופשיים ללכת ולבוא, ללא מעצור או מחסום. הם פועלים על פי הצורך ומגיבים בהתאם למתבקש. השלכותיהם האישיות, הניכרות בכל, אינן נבדלות מעצם טבעם; כך הם משיגים את הסמאדהי של ההשתעשעות בכוחות רוחניים חופשיים. לכך ייקרא ראיית הטבע המהותי".

הראייה וההבנה של בודהיות אינה מובילה לפרישה, או אפילו לפרישות, והיא משחררת מן הדבקות בתרגול כזה או אחר. הדבר אליו היא מביאה הוא: חופש לבטא, 'להשתעשע' – בכוחות רוחניים, באופן שהוא אישי מאוד, צמוד לאישיות של המשתעשע/ת, העושה זאת בחירות גמורה, הנובעת מהראייה של אי המציאותיות, של הכל כמדומיין.