זוהי שיחה שניתנה על ידי רוב ב2008 בריטריט November solitary. את השיחה המוקלטת אפשר למצוא כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/?search=emotions+and+freedom

---

אחד ממורי העיר פעם: ‘הבעיה הבסיסית היא שהדבר החשוב ביותר בחיים שלנו הוא זה לגביו אנחנו יודעים הכי מעט, וזו התודעה שלנו’. בפאלי, בשפה בו דרשות הבודהא תועדו, המילה צ’יטה אומרת תודעה וגם לב. בשפות האסייתיות זו מילה אחת לכל האזור הזה שאנחנו מחלקים לשניים – צ’יטה. והיסוד השלישי של תשומת הלב הוא האזור הזה, של צ’יטה, וחלק מהיסוד השלישי הזה הוא תשומת לב למה שאפשר לקרוא לו מצבי תודעה ורגשות. ועל החלק הזה אני רוצה להתמקד הבוקר. וזה נושא ענק. אז אני רק אתן מבט-על, וכמה פנים נוספים שאפשר להעמיק בהם.

אז, ראשית, מהו מצב תודעה, מה זה אומר?

מצבי תודעה כוללים רגשות. רגשות הם תת-סוג של מצב תודעה. פחד, כעס, חדווה, הם מצבי תודעה והם גם רגשות. אז אנחנו לא מדברים, אפשר כבר לראות, רק על משהו שהוא רק וקשה. יש מצבי תודעה נעימים ולא נעימים וניטראליים. מצבי תודעה כוללים טווח שלם שהוא מעודן יותר, פחות ברור. אז, למשל – האם התודעה מרגישה רגועה או עצבנית? משועממת או מעוניינת? אלו מצבי תודעה. מדולל או בהיר? מרווח או מכווץ? אנרגטי או מדוכא באנרגיה שלו? שליו או מתוסכל? נוכח או מוסח? כל אלו הם, אי אפשר לומר שהם ממש רגשות, אלא מצבי תודעה. אז חשוב להכיר בכך שתמיד יש מצב תודעה נוכח. לפעמים אפשר לא להתייחס לזה, או לחשוב שאתה מעבר לכל מצב תודעה. אבל תמיד יש מצב תודעה. כרגע, ברגע זה, לכל אחד כאן בחדר יש מצב תודעה מסוים. אז, זה מתברר כעניין מאוד חשוב. וחלקית זה חשוב משום שמצבי התודעה והרגשות שלנו הם הרחם, מקום הלידה לתגובות שלנו בחיים. המחשבות שלנו נולדות מזה. הדיבור שלנו נולד ממצב התודעה. הפעולות והתפיסות, נולדות מתוך הקרקע הזו. לבודהא יש ציטוט מפורסם: ‘התודעה היא ראש וראשון לכל הדברים, דברים עשויים על ידי התודעה, נקבעים על ידי התודעה’. זו אמירה עם הרבה רמות אפשריות שונות, אבל, בין השאר זה יכול לומר שהתודעה תעצב את התגובות ואת המציאות שלנו. כשאנחנו לא מודעים לזה, ולא מודעים לתגובתיות שמגיעה מהתודעה והלב, אנחנו מגיבים ויוצרים סבל מתוך זה. אני לא יודע איך זה נשמע. לפעמים זה מאוד קל, אפילו כמתרגלים, לא לראות את החשיבות של זה. אני בבית, ושופך משהו על השטיח, והתודעה מתעצבנת על זה כ”כ, על כתם על השטיח. האם אנחנו נותנים את אותה אכפתיות לתודעה שלנו, כמו שאנחנו נותנים לשטיח? אנחנו יכולים לנקות כתם מהשטיח, ויכולים לנקות אותו. קשה לומר, אבל יכול להיות שאני שופך דברים לתודעה ומכתים אותה באופן שיימשך זמן רב הרבה יותר. אני לא יכול להימלט מהתודעה שלי.

ובמובן אחר – זהו אזור קשה לנו, כאנשים. התודעה ומצב התודעה. אנחנו נאבקים בזה, וסובלים מתוך זה. אנחנו מתנגדים למצבי תודעה שאנחנו לא אוהבים אם הם לא נעימים, או מרגישים מדכאים. אנחנו מזוהים עם מצבי התודעה. זה מרגיש כמו ‘אני’. אנחנו לוקחים אותם אישית, נצמדים, נאחזים, נאבקים. כל זה, האופנים האלו בהם אנחנו עם מצבי תודעה – מביאים סבל. אז מצבי התודעה יכולים להיות קרקע לסבל, וגם לחופש. וזה נכון לכל האזורים של תשומת הלב. שימו לב, אלו האזורים, הפנים של הקיום, בהם סבל נוצר ומכה שורש. סבל משתרש שם, וגם חירות יכולה לנבוע משם.

אז מה לעשות עם כל זה?

ראשית, אנחנו צריכים ללמוד להכיר את האזור הזה. וזה לוקח זמן, וצריך להתקרב לשם וללמוד את זה. יש לנו מצבי תודעה ורגשות. אז אפשר להביא לשם את המודעות.

המקום הראשון לרוב האנשים יהיה הגוף. מהן התחושות, החוויות בגוף, שמביעות את מצב התודעה הזה. אז כעס יכול להיות חמים; איפה אני, למשל, מרגיש פחד? אולי בבטן, או פעימות הלב. עם מצבי תודעה מסויימים, כמו למשל עצב או צער – הגוף עשוי להרגיש כבד. שלווה, חדווה, והגוף מרגיש קליל. אולי אפילו כל הגוף. אם אני שואל ‘איפה בגוף?’ רוב הרגשות מתבטאים בין הבטן התחתונה לבטן, במין אזור מרכזי של הגוף. אבל זה יכול להיות יותר מזה, אבל זה מקום טוב להתחיל להביט בו.

אתמול קת’רין דיברה על וודנה. אז מהו הטון התחושתי, מהי הוודנה, של הרגש? את כל זה עלינו לגלות, עלינו לגעת בזה ע ם תשומת לב. להרבה אנשים הגוף הוא המקום הפשוט, הישיר והאמין ביותר פנימה.

יש אנשים שזה לא ה’פורטה’ שלהם, ויהיו להם רמזים אחרים. למשל, מחשבות. מצב כעוס יוליד מחשבות כעוסות. המחשבות מגלות לנו את מצב התודעה. ובחקירה של כל מצב תודעה – זה מועיל לשאול: איזה מחשבות נולדות מתוך מצב התודעה הזה?

מצבי תודעה צובעים את התפיסות. אז אם יש הרבה חדווה או מטא – רואים יופי. התפיסה נצבעת ורואה כך. אם יש עצבנות, שימו לב איך צלילים נעשים מעצבנים. הוודנה של המגע החושי נצבעת על ידי מצב התודעה. אז כל זה מתרחש, ואלו פנים שאנחנו רוצים לראות בבהירות וממש לקבל תחושה שלהם.

יש פן נוסף שאפשר לקרוא לו המרקם של התודעה. האם התודעה, ‘מבפנים’, אפשר לומר מרגישה נוקשה או רגועה או מרווחת או דחוסה, כפי שאמרתי קודם.

לעתים קרובות כשיש לנו רגשות או מצבי תודעה, זה קל מאוד לומר: ‘זו רק שלווה’, או ‘זה רק כעס’, או ‘ זה רק תיעוב עצמי’. ואנחנו יכולים לומר ‘זה רק זה’, ולסגור קצת את הדלת בפני אינטימיות אמיתית עם מה שקורה. אז האם אפשר ממש להתקרב עם תשומת הלב, לגעת ולהיעשות אינטימיים, כאילו באופן עירום יותר: ‘איך זה ממש מרגיש’, מצב התודעה או הרגש הזה. לפעמים יש משהו קשה ומישהו אומר: ‘אני לא יכול להיות עם זה’ כי יש ענן או מחסום שם, אולי זו התנגדות. אז איך זה מרגיש? כל מה שיש שם, אפילו אם זה מרגיש כמו התרחקות מן הרגש המקורי – אפשר להרגיש את זה, וממש להתקרב עם המודעות לשם. לפעמים כשהרגש קשה, כמו למשל עצב, תשומת הלב שאנחנו מביאים לשם צריכה להיות די מעודנת. עצב זה רגש די מעודן, ואנחנו צריכים לתת לו תשומת לב מעודנת. אי אפשר לירות עליו לייזר, צריך להחזיק אותו, כמו שהיינו מחזיקים ציפור בידינו. וזה בא ובולך, ואנחנו צריכים להיות קלילים, וזו מיומנות מאוד יפה לטפח.

אני לא צריך לחכות שמשהו יהיה שם, אלא אני יכול לקחת סשן מדיטציה בישיבה והליכה, ולהניח את תשומת הלב על מקום מסויים בציר המרכזי, ולראות מה מגלה את עצמו. ואלו יהיו דברים שונים. אולי כלום לא מופיע, ואז משהו אחר, ואז אותו דבר שהופיע קודם… רק להניח את המודעות ביסוד השלישי של המודעות – מצבי תודעה. ואם אפשר, אז עם סקרנות וסבלנות, ככל שניתן.

לפעמים, כשיש רגש קשה, זה מרגיש שיש הרבה ‘עניינים’ שקורים, בכל מיני רמות. התודעה, הגוף מרגיש עצבני, מחשבות, והרבה ‘קורה’, ויש תזזית שמתרחשת בקול רם למדי. זה יכול להיות מועיל, באותם זמנים, להתכוונן למשהו מאוד פשוט בכל המורכבות הזו. דבר אחד מאוד פשוט זו רמת הוודנה של החוויה הגופנית. אז הנה כל הקומפלקס הזה, ואני מרגיש אבוד, ואנחנו הולכים לגוף, מוצאים רק את הוודנה של מה שקורה, אולי בלב אולי במקום אחר, ואולי זה לא נעים, ועוד לא נעים, ואני מאפשר לזה להיות לא נעים מרגע לרגע. וכך אני מתכוונן, בזמן הזה, לזרם הפשוט ביותר של החוויה. והפשטות הזו של תשומת הלב מאפשרת לתשומת הלב להיעשות יותר ויותר פשוטה.

אז אם אנחנו עובדים בדברים האלו, יש לנו יותר ויותר ביטחון, וחלק מהטריטוריה הרגשית שלנו, שאולי חששנו ממנה – אנחנו לא צריכים לחשוש ממנה יותר. אני יכול לפתח את הכלים המדיטטיביים להיות איתה, להתמודד איתה. זו מתנה מופלאה לתת לעצמך. אי פחד לגבי חיי הרגש שלך.

דבר קטן נוסף. כשאנחנו בתשומת לב למה שקשה, עלינו לבדוק: ‘האם תשומת הלב שלי מועילה’. אנחנו מדברים כל היום על תשומת לב, עוד ועוד, וצריך להיות זהירים שם, ולשמור על חלק מתשומת הלב בהשגחה: ‘האם האופן בו אני שם לב עוזרת?‘. כי לפעמים הקושי מתנקז מהחוויה ונעשה שליו יותר, ואולי זה נשאר קשה ויש יותר מרווח סביב זה, וזה משהו שאני רוצה לעודד, ולשים לב שהוא שם, ויש משהו בלהרגיש קרוב לקושי הזה שמרגיש טוב. אז אלו רמזים חשובים, ואני רוצה להשגיח בהם. זה לא שאני רק מדליק את המיינדפולנס, והכל יהיה בסדר. ועם האכפתיות הזו, אנחנו יכולים לקבל את התחושה שאנחנו יכולים להיות עם החוויה באופן מיטיב.

לפני כמה שבועות היה כאן מישהו שעבד הרבה בטריטוריה הזו, ודיברנו, ולימדתי קצת, והוא נכנס יום אחד ואמר: ‘האם זה בסדר רק להביט לרגש בעיניים, ולבהות בו עד שהוא הולך?’ אנחנו מדברים כ”כ הרבה על מטא והחזקה עדינה וכל זה, והאם גם זה בסדר? אז כמובן, התשובה היא כן. אנחנו מדברים הרבה על אדיבות והחזקה, אבל לפעמים אתה אתו, באחד על אחד, פנים אל פנים, ואתה Staring it down.

לפעמים תיוג מועיל, זה זה וזה זה: עצבות, פחד, וכן הלאה. זה יכול לעזור לאנשים לפעמים. אבל אם אנחנו מביטים מקרוב, ואנחנו, כמתרגלים, יכולים להיות מאוד מעוניינים בזה, אנחנו יכולים לראות שהתיוג עצמו יוצר את החוויה, ואנחנו יכולים להשתמש בזה לרעתנו או לטובתנו. התיוג הופך דבר מה למה שהוא. לפעמים משהו שעולה במצבי התודעה הוא מאוד מעודן, ואמורפי, ותגית לא מתאימה. אז אני צריך לא למהר עם התגית, ולתת לו לגלו את עצמו, את הייחוד שלו. לפעמים מגיע מישהו והוא חסר מנוחה, והוא אומר שזה המצב, ואני אומר, לפעמים (וזה לא תמיד המצב) – חכה שניה עם התגית. כי אולי, לפעמים, חוסר מנוחה זו בעצם אנרגיה. ואולי אני לא רגיל להרבה אנרגיה, ואז אני קורא לזה חוסר מנוחה. ואני צובע את זה בצבע מסוים כשאני קורא לזה כך. היה מישהו שעבדתי איתו, והוא חווה פחד כרוני.  ובתוך העבודה איתו אני שמתי לב שזה, ביסוד שלו, לאו דווקא היה פחד, אלא למעשה התרגשות. והוא הגיע עם פרשנות מנטלית של ‘פחד’, והתגית הפכה את זה לפחד, יצרה את זה כפחד.

במדיטציית תובנה אנחנו מדברים הרבה על ‘להיות עם’, להיות במגע ומודעים לרגשות שלנו, למצבי התודעה שלנו. אבל האם אני רואה את ה’להיות עם’, ‘להיות במגע’, להיות מחובר לרגשות, ככל מה שהוא התרגול במישור הזה? זה עניין חשוב מאוד. במה שאמרתי עד כה, כבר נתתי הרבה לעבוד איתו, וזה יותר ממספיק. אבל במה שאמרתי כבר עכשיו יש רמזים למורכבות הרבה יותר גדולה ממה שנראה במבט ראשון. יש כאן הרבה יותר ממה שניכר למבט שטחי. וזה, במובן מסויים, חדשות רעות ובמובן אחר טובות. האם הייתי רוצה שכל התרגול יהיה רק סדרת רגעים של להיות עם מצב תודעה כזה או אחר, ומשהו מגיע והולך, ואז אני עם הדבר הבא, והוא מגיע והולך, ואני איתו באופן מאוד פתוח ולבבי, ואז הדבר הבא. האם לשם כל זה הולך? האם זה מרגיש מספיק? אולי כן. אבל אני תוהה אם זה הכל. אנחנו ממש צריכים, כמתרגלים, לפתח את היכולת להיות עם הרגשות ומצבי התודעה שלנו. זה לוקח שנים ללמוד להיות עם חיי הלב כך. לי זה לקח הרבה זמן.

אז אני רוצה להכנס עוד קצת למורכבות ולעושר. אולי זה יישמע שאני סותר את עצמי; אולי אפשר לשמוע את הדברים כמשלימים, ולא כסותרים או נאבקים זה בזה. אבל אם יש את הנכונות והאומץ להיות עם הזרם והעליות והמורדות של חיי הרגש, אנחנו יכולים לראות את המורכבות קצת יותר, ואת המוזרות של חיי הרגש, וזה מעלה שאלות חשובות ולא קלות.

אחד הדברים הראשונים שאפשר לראות, אם נותנים תשומת לב מלאה לשם, אפשר לראות שישנם מעגלים של היזון חוזר שם. אני לא מת על השפה הזו, אבל בכל זאת אשתמש בה – מעגלי היזון חוזר. מה זה אומר? יש מעגלי היזון חוזר עם התפיסות, המחשבות והגוף. כלומר, למשל, אם אני עצבני, ויש אי נחת, במצב עצבני אני אתפוס צליל, מישהו משתעל או זז, ואני אתפוס את זה כמעצבן. כשאני תופס את זה כמעצבן, אני אגיב לזה בעצבנות, ווזה יזין את המעגל. יש היזון חוזר עם מחשבות. אם אני במצב תודעה מדוכא, למשל, זה יעלה מחשבות מדכאות: ‘זה חסר תקווה’, ‘אני חסר תקווה’. ואני מודע או מודע למחצה למחשבות הללו, מגיב, וזה מגדיל את מצב התודעה. יש היזון חוזר עם הגוף. למשל, זו דוגמה קלאסית, פחד מהתחושות של פחד בגוף. כשאנחנו מפחדים, אי הנעימות של התחושות מפחידה אותנו. אנחנו מפחדים מהתגובה הפיזית של פחד, וזה יהפוך לכדור שלג.

יש לי חבר שהוא פסיכולוג קליני ומורה דהרמה, והוא סיפר לי על ניסוי שעשו לאחרונה. נתנו לאנשים לצפות בסרטים מצוירים, כשהם מחזיקים עיפרון בפה. חלקם – אופקית, לרוחב הפה, וחלקם מבסיס העיפרון החוצה. אלו שהחזיק אותו לרוחב, נאלצו להחזיק מין חיוך, והם מצאו, במחקר, שהם תפסו את הסרטים כמצחיקים יותר מהקבוצה השנייה. מישהו סיפר לי לאחרונה שהוא עובר מצב קשה בחייו, וגם מתרגל מטא. כשהוא מחוץ לתרגול, המצב נחווה ככבד וקשה ומעיק מאוד. כשהמטא מתחילה לזרום, המצב נראה קל יותר, מרווח יותר. מעניין. אולי במצב תודעה רגיל אני צובע את זה באופן מסויים. מישהו אחר מדבר על משהו אחר, עבודה או משהו כזה. או מישהו אומר על להיות בריטריט: ‘זה נורא, זה בלתי נסבל’. מצב התודעה צובע, רואה את הסיטואציה בדרך כלשהי. ואנחנו לוקחים, כמו שאמרתי קודם, את התודעה שלנו לכל מקום. והתודעה יוצרת, מתוך מצב התודעה, צובעת ויוצרת. ויש לנו, וזה הופך את העניין ליותר קשה, טווח די קבוע של רגשות שאנחנו נוטים ליצור שוב ושוב. ואלו יהיו טווחים שונים לאנשים שונים, ואלו ההרגלים של מצבי התודעה, ואז אנחנו לשים את מצבי התודעה שלנו לצורות מסויימות. אז האם אני יודע שזה מה שקורה, והאם אני יכול לראות את ההשלכות של זה? הן ענקים, ויסודיות, בסופו של דבר. יותר ממה שנראה במבט ראשון. אז, האם מצבי התודעה  המורגלים שלי מועילים או לא? האם הם צובעים את מצבי התודעה באופן מועיל או לא? אז אנחנו חושבים על פפנצ’ה, כשהתודעה קורסת תחת הכברה והתרבות פרא של עניינים; אני צריך להבין איך זה צובע דברים, איך זה צובע את התפיסה. זה הולך מאוד לעומק.

אם אני מביא סקרנות ואכפתיות לתפיסה שלי שם, אני יכול להתחיל לראות, וזה לא רק עניין של ‘להיות עם’, אני מתחיל לראות איך מצבי התודעה נבנים ונוצרים. מצבי התודעה, הרגשות, נבנים ונוצרים. לפני כמה ימים דיברתי עם מישהו שמרגיש בודד במקום בו הוא גר חלק מהזמן, ואני העליתי את המילה בדידות, והוא אמר שהוא הודה בפני עצמו שהיתה בדידות. לא זיהה ותייג את מה שקרה כבדידות. כשהוא הביט בזה עוד קצת, הוא ראה שזה משום שהוא שפט את זה. הוא שפט את הנוכחות של בדידות, כי בחייו, בהתבגרות ובית הספר ולאחר מכן – להיות בחוץ, לא להשתלב, היה ממש קשה. לא להיות מגניב בבית הספר זה היה עניין קשה, ואפילו לרמז של בדידות היתה נימה של כשלון. אז הוא ניער את האפשרות להרגיש בדידות, להודות או להכיר בה. מה קורה אז? כשעושים כך, דוחים, הוא התנתק מהאמיתיות של חיי הרגש שלו. ניתוק מהעצמי. כשיש ניתוק מהעצמי ישנה בדידות מעצמנו. אנחנו חושבים על בדידות מאחרים, אבל לעתים קרובות בדידות היא בדידות מעצמנו. יש מרחק מעצמנו, וכשיש מרחק מעצמנו אז הכל מתרחק, ויש תחושה של בדידות.

כל כך חשוב לשאול – איך אני מתייחס לזה? זו שאלת זהב. כל כך הרבה תלוי באיך אני מתייחס למשהו. לתופעה הזו, לרגש, למצב התודעה הזה. הכול תלוי ב-איך אני מתייחס לזה. כי ההתייחסות שלי יכולה להגביר או לפרק את זה. ועם הבנייה או הפירוק אנחנו בונים או מפרקים את הסבל שלנו. וזה מאוד מעניין כשנכנסים לזה. אז ראשית, אני צריך לשים לב מהם היחסים.

יחסים הם רבי פנים, ופן אחד הוא להביט על הרמה המנטלית: אילו מחשבות יש לי, כחלק מהיחסים עם מה שקורה, רגשית? ‘זה אומר את זה, או משהו אחר, עלי, בגלל שיש רגש’. אם אני מרגיש בודד, אז אני כשלון. אם אני מרגיש כעס אז אני אדם כועס. אם יש את הרגש הזה, זה אומר שאני מואר. ‘זה אומר את זה עלי’. השקפת עצמי נובעת מתוך החוויה, ומתווספת אל החוויה. הרבה מזה הוא מודע למחצה, ולכן חשוב להאיר את זה: ‘זה לא אמור להיות כך’. ‘אני לא אמור להרגיש כך אחרי כך וכך ימים בריטריט’. ‘אדם כמותי לא אמור להרגיש כך’. או שיש קושי קטן, וזה יכול להיות מאוד מעודן, והתחושה: ‘יש עוד המון מזה בפנים’. ‘ישנו כל הכעס/צער הזה, שאני צריך לעבוד דרכו’. איך אתה יודע? או, ‘זה נורא, אבל זה טוב שזה עולה כי זה מטהר’. אולי, אולי לא. אלו מחשבות ופירושים. צריך להיות זהירים לגבי מה התודעה אומרת לגבי מה שקורה, מבחינה רגשית.

ויש עוד רמה, אולי מעודנת יותר, שאלו היחסים האנרגטיים, אפשר לומר, עם מה שקורה. יותר בדיוק, האם אנחנו רוצים להפטר ממשהו, דוחים משהו, או מנסים להחזיק בו. ולהתחיל לקבל תחושה לגבי שתי התנועות היסודיות הללו של התודעה. נסיון לדחוף, דחייה, או נסיון להיאחז במה שאנחנו כן אוהבים. השתוקקות והיאחזות. אז החלק הראשון הוא לשים לב לכל זה. וממש לשים לב לאופנים השונים בהם זה מתבטא.

ואז הייתי מוסיף חלק נוסף: ‘האם אני יכול להתחיל לשחק עם זה?’. האם אני יכול להרשות לעצמי לשחק עם רגש או מצב תודעה ברגע, ולהתנסות ולראות מה קורה.

אפשרות אחת תהיה לעבוד למוד של חקירה, וזה יכול ללבוש הרבה צורות. או, איך זה יהיה להיות מודע למסקנות שהתודעה מסיקה, ולהחליט לשמוט אותן, או לא להאמין להן. אני רואה שהן שם, אבל אני פשוט לא מאמין. אני משחק עם היחסים. איך זה יהיה לראות שהתודעה מתייגת: ‘פחד’, ‘כעס’, ואז לראות שהתיוג הוא דבר אחד, החוויה דבר אחר, ולהפריד אותם. ולראות מה זה עושה. או, אולי –  יש את הקושי, ואני פשוט נשאר עם מטא, ורואה מה זה עושה. או, זה יכול להיות, שאני מתחיל לקבל תחושה של החוויה האנרגטית בגוף של היאחזות או דחייה, ומרגיע סלידה או דחייה כשהיא שם. אני מרגיש את הכיווץ הזה, את התהוות המתח הקלה הזו שם, ולומד להרגיע אותה. כל אלו הן תרגולים. ללמוד לעבוד עם היחסים. תרגולים בני טיפוח.

בואו ניקח את האחרון. הרגעת סלידה ביחס למצב תודעה קשה. ניקח, למשל, חוסר סבלנות למצב מנטלי כלשהו. לפעמים זה מרגיש ממש ענק. המצב הזה של חוסר סבלנות מרגיש כמו משהו ממש מוצק. כשאני הולך לחוויה הגופנית אני שם לב שממש קשה למצוא את זה, זה בקושי שם. גם עייפות היא כזו לעתים. אני בקושי יכול למצוא אותה, בממשות של החוויה הגופנית זה די מעודן, אבל סלידה נכנסת ומגדילה את זה מאוד. מנפחת את זה, וזה מתחיל לכסות הכל. אני צריך לראות את זה, איך הסלידה ממשהו מנפחת אותו, עד שהוא מרגיש ענק ובלתי נסבל. זה כל כך חשוב.

ואם זה מצב יפה, מטא, חדווה, שלווה או רווחה בגוף – איך אני יכול לשחק עם היחסים עם זה כך שזה מזין את זה? מזין את המצב היפה, מזין את החדווה, את המטא? בלי היאחזות, בלי לחנוק או למעוך את זה, איך אני יכול לדאוג לזה, וזו מיומנות ואמנות חשובה מאוד. אז איך אני מתייחס לזה? אזור ענק בדהרמה.

ההתייחסות שלי לזה כוללת גם את האופן בו אני מביט על זה. אני תמיד מביט על החוויה באופן כזה או אחר. איך זה יהיה, עם מצב תודעה, אם אני מחליט להביט בו דרך העיניים של ארעיות? אני מביט בו, אבל מה שאני באמת מעוניין בו זה ארעיות. ואולי אני יכול להרהר: ‘לא הייתי במצב הזה בבוקר, וכנראה לא אהיה בו כשאלך לישון’, ואני רואה שזה זרם של חוויות, וזה לוקח חלק מהכיווץ שבמצב. ומה יקרה אם אני אטה את העדשה יותר בעידון, ואראה, באופן מיקרוסקופי ממש, שזה משתנה, משתנה. אם אני מביט על עצב ממש בקרוב, אני אראה רגע של ספק, ועוד רגע. ואז ברגע הבא, כנראה יהיה משהו אחר. אני מאוד בספק אם תצליחו למצוא יותר משלושה רגעי-תודעה רצופים של מצב תודעה מסוים. אני רואה עצב, עצב, ואז מרווח, עצב, ואז חדווה (מאיפה זה הגיע?), עצב, כלום, עצב, שלווה, שוב אושר, ועצב. כשאנחנו לא רואים את זה, אנחנו ממצקים, ויוצרים בלוק מוצק מתוך מצב קשה. אני יכול לחורר את זה, ולראות את הרווחים שם, וזה מתחיל להכניס קצת אוויר ומרווח, וזה מרגיש פחות מוצק.

---

תרגם: יהל אביגור

—

תרגם: יהל אביגור

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות על ידי אביב לוי.

בשיחה זו רוב ‘מכין את השדה’ לקראת תרגול ג’אנות. הוא מציע גישות מועילות לתרגול מהסוג הזה, ואופנים בהם ניתן להתייחס למכשולים ולרגשות קשים. את הקלטת השיחה המקורית ניתן למצוא בקישור: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60865/

17 בדצמבר, 2019

כולם מכירים את המשמעות של המילה ‘אינרציה’? יש מישהו שלא יודע מה המשמעות? אוקי. טוב, אינרציה, בקצרה, זה משהו בפיזיקה, אז משהו שהוא ניח, את/ה צריכ/ה לעבוד כדי להזיז אותו, ומשהו שכבר זז, את/ה צריכ/ה לעבוד כדי לגרום לו לשנות את התנועה שלו – לעצור או לשנות כיוון. אז מה שאני רוצה להגיד זה שתיזהרו מאינרציה. תיזהרו מאינרציה. קל לראות איך לעתים קרובות, במיוחד – הרבה מכם/ן שמתרגלים/ות כבר שנים, אם לא עשורים – ואיך בקלות אנחנו סוג של עושים/ות את מה שאנחנו רגילים/ות לעשות. ואנחנו כמו נמנעים/ות מהמאמץ או מאי הנוחות או מהטרחה של לנסות לפעמים משהו חדש בתרגול. אז יש אפילו ברירת מחדל, בטח ברירת מחדל של רק לעבוד עם הנשימה: “אני פשוט תמיד עושה את זה ככה” או ברירת מחדל של דרך לנשום. זה לא מודע. “אני פשווט תמיד נושמ/ת. אני לא ממש שם לב איך אני נושמ/ת,” וזה קצת לא נוח לנסות ולשחק עם הנשימה ולהפוך את הנשימה לשונה. או איזה תרגול אנחנו עושים/ות – “אני נוטה להתרחק ממטא” או מה שזה לא יהיה. או, כמו שהזכרתי קודם, יכולה להיות אינרציה בנוגע לאיך אנחנו מקשיבים/ות לשיחות דהרמה. אז אולי אני תמיד למצב כזה של..[צחוק] וזה פשוט…[צחוק] אתם/ן יודעים/ות, לתת לזה פשוט לשטוף דרכך. אז אולי אם את/ה רגיל/ה לזה, איך זה יהיה להקשיב על קצות האצבעות, וממש להקשיב עם התודעה המבחינה? “על מה זה מרמז?”, ו – “אה, מה ההבדלים המדיוקים בין…? איך זה שונה, מה ששמעתי הרגע, ממה  שאני רגיל/ה לשמוע, או מה שאני חושב/ת שאני יודע/ת.”

אחד הפירות של הג’אנות הוא גמישות של התודעה. כולם יודעים מה המשמעות של ‘גמיש’?  זה אומר אפשרות לשנות צורה. באמת, אחד המשמעותיים ביותר – אנחנו נדבר על זה – אחד הפירות המשמעותיים ביותר של תרגול הג’אנות הוא גמישות – גמישות של ההכרה, התפיסה, התודעה. כמו כל כך הרבה דברים, ג’אנות מובילות לגמישות. ונחשו מה? גמישות מובילה לג’אנות. במילים אחרות, זה תנאי לג’אנות. אז גמישות היא עכשיו ההפך מאינרציה. את/ה חייב/ת להיכנס לשם ולנסות דברים: “אה, לעולם לא שיחקתי על הנדנדה הזאת קודם.” טוב, תיכנס/י לזה ותן/י לזה ניסיון. וזה יכול להיות משהו מאוד עדין במה שאת/ה עושה. או שאולי זה אומר תרגול אחר או מה שזה לא יהיה. ג’אנות מובילות לגמישות, גמישות מובילה לג’אנות. לא תהיה לך גישה לג’אנות אלא אם תהיה/י מוכן/ה להיות גמיש/ה, ואת/ה משחק/ת ומשחק/ת, ומתחיל/ה לנסות דברים שונים. את/ה חייב/ת, בדרך מסוימת, לתרגל על קצות האצבעות, מוכן/ה, מגיב/ה. אנחנו נדבר על זה הרבה.

אז גמישות, מצד אחד. ובאותו הזמן, עם זה, אנחנו רוצים/ות כוונה יציבה, בהירה ופשוטה או נחישות. זו בסוג של איזון עם הגמישות. במילים אחרות, אנחנו כאן כדי לתרגל ג’אנות. אני רוצה להיות מאוד ברור. זה הדבר הראשון בסדר העדיפויות שלי. זה מה שאני כאן בשבילו, וזה בהיר. זה מאוד פשוט. מה שקשור בזה מסובך, אבל הכוונה פשוטה, ויש בה נחישות, והיא יציבה. זה בהיר, פשוט ויציב. שוב, יש לזה חשיבות ענקית. זה לא נשמע הרבה. זה מה שיבנה או יהרוס את התרגול שלך, תלוי במידה של הכוונה, אם את/ה לא דואג/ת לזה. אז כשאני אומר תרגול ג’אנות (ושוב, אני ארחיב על הרבה ממה שאני מדבר עליו פה), אני מתכוון כולל המכשולים, כולל עבודה עם הקשיים, הדברים המגעילים, הבוץ והעבודה הקשה דרכו, וכו’. אני מתכוון גם, כשאני אומר תרגול ג’אנות, כל מערכת היחסים עם התרגול, כל ההשקפה על העצמי עושה את התרגול, ועל הניסיון ליישם את התרגול. אני מתכוון לכל מערכת היחסים עם יעדים ומאמץ, המסגרת הקונספטואלית של כל זה, העצמי כמודט – כל זה כלול בתוך מה שאני קורא לו תרגול ג’אנות, לא רק החלקים הנחמדים על איך לעבור מהג’אנה השנייה לשלישית או כאלה.

אז גמישות ונחישות בהירה, פשוטה ויציבה בתרגול של הג’אנות. מה שזה אומר, באופן מעשי, זה שזה יהיה יותר מדי להוסיף, נניח: “אה, יופי, שלושה שבועות בגאיה האוס – מטה תמיד הייתה קלה ומוכרת לי, וכשניסית תרגול עם הנשימה, תמיד נהיית לי חסימה בגרון, אז אולי אני אשתמש ברטריט כדי לראות אם אני יכול/ה לשחרר את החסימה הזאת.” אז לא. אוקי? אני מתכוון, זה יכול לקרות, זה יכול לא לקרות, אבל אל תהפכו את זה לכוונה שלכם/ן. כמו שאמרתי קודם, לך עם – או לומר את מה שאמרתי קודם בדרך שונה – לך עם איזה תרגול שהכי קל להעלות איתו רווחה, פיטי. תקשיבו למה שאני אומר. אני לא אומר, “לך/י אם איזה תרגול שאת/ה מרגיש/י שאת/ה יכול/ה להישאר בו עם אובייקטים הכי הרבה זמן.” אלא – לך/י עם איזה תרגול שהכי קל לרווחה לעלות איתו. אוקי? אז אני לא מנסה לתקן את החסימה בצוואר שלי. אני גם לא הולך/ת ל: “אה, שלושה שבועות, אני יכול/ה גם לפתח את תרגול היוגה שלי, או לשפר את תנוחת הלוטוס שלי, או להיגמל מקפאין או מה שזה לא יהיה.” כל אלה יכולים להיות דברים ממש טובים, אבל ברגע שאנחנו מתחילים להרחיב את הכוונה בדרך הזו, זה בעצם, בצורה עדינה, מתחיל לשחוק משהו.

אוקי דוקי. אז הזכרתי את המכשולים, ואני ממש רוצה להדגיש את הנקודה הזו – אני אומר את זה שוב ושוב – אני כולל את זה בתוך תרגול הג’אנות. בתרגול הג’אנות, אני מתכוון תמונה מאוד רחבה, שכוללת את הזמנים שזה לא כל כך עובד טוב, ואת הקשיים הספציפיים, ואיך אנחנו מתייחסים/ות אליהם, ואיך אנחנו עובדים/ות איתם. הם – לפעמים אני קורא להם – הבטן הרכה, האפלה והעשירה של תרגול הג’אנות: המכשולים, הדברים שאנחנו ממש לא אוהבים. יש להם זהב בתוכם, והם מביאים את הזהב שלהם אם את/ה עובד/ת איתם בצורה נכונה. ואני אעיז לומר, שאם בילית את כל שלושת השבועות, ולא הגעת לאף ג’אנה בכלל, אבל החכמת בקשר למכשולים (ואני אסביר למה אני מתכוון בזה), הרטריט הזה עדיין יהיה שווה את המשקל שלו בזהב. מכשולים הם מכאובים של החיים. הם לא באים רק במדיטציה. הם משפיעים על החיים שלנו, ובאמת לדעת איך לעבוד איתם, ולהיות חכמ/ה בקשר אליהם, זה ענק, זה יתרון, מתנה, רווח.

אז כל הצד המגעיל הזה, הצד הקשה של התרגול, המכשולים, בעלי ערך בדיוק כמו הדברים הנפלאים, אוקי? אני לא מחרטט כשאני אומר את זה. אני באמת באמת מתכוון לזה. אם אנחנו יכולים/ות למצוא, לפתוח קצת חוכמה שם, להתייחס בצורה חכמה – אני אומר עוד על זה – אבל שני דברים עקרוניים, מה שאני מתכוון בחוכמה (אני אחזור על זה אחר כך). זה אומר שאנחנו לא מאמינים/ות למכשולים יותר. אנחנו לא מאמינים/ות לסיפורים שהם ממציאים. אז אם את/ה הולכ/ת לכיוון של לא להאמין במכשולים, זה דבר עצום בחיים שלך. זו מתנה ענקית גם אם את/ה יכול/ה ללכת לכיוון של להיות בסדר עם המכשולים כשהם מופיעים בלי שום תחושה של מעורבות בעצמי שלך, בשווי שלך או בערך שלך כמתרגל/ת – במילים אחרות, את/ה לא לוקח/ת אותם אישית, לא מאמין/ה להם ולא לוקח/ת אותם אישית – אם את/ה יכול/ה ללכת לכיוון שני המקומות האלה או העמדות האלה ביחס למכשלום, זה לחלוטין עצום בצורה נפלאה. זה לא נשמע כל כך סקסי, זה לא נשמע כל כך זוהר ומנצנץ ולא משנה מה, אבל במובנים של מה זה מביא לחיים שלך, זה ענק.

אז אני מכליל את כל זה. זה חלק מהמסגרת. ושוב, כל זה, מה שאני אומר עכשיו, זה משליך משהו בקשר לתרגול שלך. זה משליך משהו בקשר לכוונה שלך. זה משליך משהו בקשר להשקפה שלך. זה משליך משהו בקשר לגישה שלך. אז זה עושה הבדלים במובנים של עמדות, השקפות, תפיסות, מערכות יחסים, גישות  ואיכויות לב של רגע לרגע. אז אל תתן/י לזה לעבור לידך כאילו אני מברבר “בלה-בלה-בלה” – קח/י את זה כחלק מלהיות על קצות האצבעות. את/ה מתרגם את זה. [נוקש באבעות] מה זה אומר ברגע הזה עכשיו? “אה, כן, זה…” מה זה אומר פשוט להפוך את כל ההשקפה, לפתוח את כל ההשקפה של מה שאנחנו עושים? כי מי לא שמע כבר שיחה על המכשולים בעבר? מי לא שמע עשר שיחות על המכשולים בעבר? מי מאיתנו לא שמע מאה? [צחוק] מה שאנחנו רוצים זה לשנות משהו, והדרך שאנחנו – טוב, אנחנו ניכנס לתוך המכשולים עוד בהמשך.

בואו נרחיב את זה. מהמכשולים, בואו ניפתח עכשיו ללדבר על רגשות, וספציפית רגשות קשים, בהקשר של רטריט ג’אנות – הקשר ((context, הקשר, הקשר. אני באמת רוצה להדגיש או להציע הקשר לכל הדרך, ואז למקם את הרטריט הזה בתוך ההקשר הרחב הזה, בסדר? בשבילי, אני מרגיש וזה עניין בעל חשיבות יסודית – יש לי רגשות חזקים בקשר לזה – שכל הדרך שלנו, התנועה שאנחנו עושים/ות, הפתיחה, הלמידה, ההתפתחות שאנחנו עושים/ות על כל הדרך, חייבת לכלול בתוכה התפתחות, העמקה של המודעות הפסיכולוגית שלנו, בהחלט בקשר לעצמנו, אבל גם בקשר לאחרים/ות. וזה נושא ממש גדול. בשבילי, זה חלק מהדרך. זה חלק מהדרך בימים האלה אפילו יותר, ואנחנו יכולים לדבר על זה בזמן אחר אולי. זה שונה ממתי שהבודהה היה חי. יש לנו פסיכולוגיה שונה. כל תחושת העצמי שונה. ההשלכה של זה היא שבעצם מה שהוא שחרור הוא משהו שונה בימינו. אני לא הולך לסטות בשביל זה, אבל אנחנו יכולים להמשיך את זה.

מה שזה אומר זה, שבימים האלה, שחרור צריך לכלול בתוכו עומק מסויום, ורוחב, וקיבולת ותחכום ורגישות בקשר למה אנחנו יכולים/ות לקרוא לו מודעות פסיכולוגית של העצמי ושל האחר/ת. כל הדרך, בשבילי, והדרך שבא אלמד ואצייר את הדרך כולה, זה שהיא חייבת לכלול, בתוך זה, הבחנה רגשית וקיבולת רגשית. הלב הוא גדול ויכול להחזיק הרבה. יש לו מנעד, מנעד שלם, מנעד רגשי – כל מני סוגים של רגשות. הבחנה רגשית זה חלק, בשבילי, ממה שישות ערה עושה או ממה שיש בה, או ממה שהיא – זה שיש כמות עצומה של עדינות שם ביחס לרגשות וההבחנה והעבודה עם רגשות. גם מתוך יחס לרגשות כ’אמיתיים’, ובעלי גורמים אמיתיים, עם האפשרות להתייחס להם ולדאוג להם כישויות אמיתיות עם גורמים אמיתיים. ואנחנו שלמים/ות לגמרי גם עם להתייחס אליהם כריקים לחלוטין, ולא אמיתיים, ולא באמת נגרמים על ידי משהו אמיתי. יש מנעד של השקפה, ואנחנו מיומנים בהרבה גישות שונות ותפיסות ביחס לרגשות.

אז זה, בשבילי, ההקשר הרחב ביחס לרגשות על הדרך כולה. עכשיו אנחנו בשלושה שבועות, או מה שזה לא יהיה, רטריט ג’אנות של 23 ימים. אנחנו שמים את הרטריט הזה בהקשר, בהקשר ההרבה יותר רחב הזה איפה שאנחנו רוצים/ות את כל הרשימה של מה שאמרתי עכשיו בקשר לרגשות. עכשיו, רק בשביל שלושת השבועות האלה, הבחירה הראשונה שלנו ביחס לרגשות קשים – ביחס להנאה ודברים ושקט, אנחנו נדבר על זה עוד ככל שנמשיך – אבל בקשר לרגשות קשים, הבחירה הראשונה שלנו היא לפשט. לפשט פסיכולוגית, ולתת להם להשתתק, או לעודד אותם לשקוט.

עכשיו, אם מישהו/י עושה את זה תמיד, אם זו מערכת היחסים היחידה שלו/ה עם הרגשות לאורך כל הדרך שלו/ה – אני לא בסדר עם זה. אני ממש לא בסדר עם זה. אבל אם מישהו/י לא יודע/ת איך לעשות את הזה, ולא יודע להכנס להילוך הזה, אני גם לא בסדר עם זה. כשאנחנו מאפשרים לרגשות, לרגשות קשים לשקוט, כשאנחנו מפשטים/ות את כל המורכבות שלהם – והמורכבות שלהם יכולה להיות יפה ומאוד חשובה לעתים, אבל לא ברטריט הזה, זה מה שאנחנו עושים ברטריט הזה. זו הבחירה הראשונה והעיקרית שלנו לדרך של עבודה, של התייחסות. כאנחנו מפשטים ומשקיטים אותם בדרך הזו, עדיין יש שם אכפתיות. אנחנו לא קשים/ות או זלזלנים/ות או אכזריים/ות בשום דרך. עדיין יש שם אכפתיות. אז זו הבחירה הראשונה שלנו. זו לא תמיד ההעדפה, אלא העדפה זמנית, שמוצבת בהקשר הרבה יותר רחב.

חלק מכם/ן, אני יודע, עובדים/ות לאחרונה מאוד קשה כאקטיביסטים/ות באזורים שונים. חלק מכם/ן, אני יודע, בקשר לשינויי אקלים, הכחדות מינים, מה שזה לא יהיה. ואני לא יודע איפה אתם/ן עכשיו עם זה. זה הכל מאוד טרי. זה הכל מאוד חי, ונוכח מול הפנים שלנו. אולי את/ה עדיין מרגיש/ה את התשוקה ואת האש הזאת, ואולי יש אבל או יגון מסביב לכל זה. זה מסביב. זה נוכח אצל הרבה אנשים. אני בהחלט מרגיש את זה. זה מאוד חשוב. התשוקה הזאת והאבל הזה מאוד חשובים.

חלק מכם/ן – בטח בארץ הזאת ואולי אפילו בארצות אחרות – אולי מרגישים/ות אבל, אולי אפילו כעס, על הבחירות האחרונות פה. אולי את/ה כן. אולי את/ה לא. חלק מכם/ן – ושוב, אני לא יודע – חלק מכם אולי מרגישים אבל בקשר אליי ולמצב שלי, הבריאות שלי, ומה שהוא כנראה הליכה לקראת מוות. וכמובן, אולי יש דברים אחרים שאת/ה מרגיש/ה שמשפיעים על הלב שלך עכשיו – קשה לנשוא את תחושת האובדן של דברים מתפרקים. בקשר למה שאמרתי קודם, אני רוצה בשבילכם/ן שיהיה לכם/ן מנעד מאוד רחב ועמוק של גישות לנשמה שלכם/ן. אני רוצה את זה בשביל הנשמות שלכם/ן, כדי שתוכלו להיפתח לאבל, ובאמת להיפתח, אבל להצליח להחזיק את זה, ולהחזיק את זה טוב, להחזיק את זה בדרך מרפאת. אני רוצה את זה בשבילכם/ן, ואני גם רוצה שתוכלו להחליט לפעמים לא לקחת את זה, ובמקום זה ללכת אל החיובי, המהנה, הכיוון הג’אני, ההשקטה של הרגשות, שמתרחשת בג’אנות דרך הנאה. את/ה הולך דרך תחושת הבעבוע וההנאה, ואז דברים מתחילים להיו שקטים. אז כאן ברטריט הזה – למרות שאני רוצה את כל זה בשבילכם/ן – כאן ברטריט, כמו שאמרתי, שהגישה האחרונה, של ההשקטה היא המרכזית.

זה עסק רציני. אין סכנה, אני חושב, אם את/ה לא בטוח/ה, אין סכנה בלא להצליח למצוא את האבל אחר כך, אוקי? זה חשוב להגיד את זה. אם יש לך שלושה שבועות בהן את/ה נוטה לכיוון בחירה מסויימת – לא לדחות את זה ממך, לא לכבות את זה, אלא רק לאמץ גישה של “אני לא כל כך הולכ/ת לשם” – אין סכנה שלא תוכל/י למצוא את זה אחר כך, אם זה אותנטי.

 נניח, אבל או משהו כזה, אחרי הרטריט. אין סכנה שתהיה/י נעול/ה באיזה סוג של מערכת יחסים עם הרגשות שלך או עם הלב שלך שבה אתה סוג של נעול במצב של לא להרגיש רגשות מסיימים. אין סכנה בכלל. אוקי? לשלושה שבועות, את/ה יכול/ה לתרגל את הגמישות הזאת. אין סכנה בדברים האלה. שוב, אנחנו רוצים את המתנה של גמישות, של מנעד.

אז אם את/ה לא יודע/ת, עכשיו… בואו ניקח כמה דקות, בסדר? אני רק רוצה להמשיך עם זה עוד כמה דקות. אם יש משהו שהשפיע על הלב שלך, שמשפיע על הלב שלך, משהו שקשור לאובדן, לכל דבר – זה יכול להיות בקשר לטבע, זה יכול להיות בקשר למצב חברתי, זה יכול להיות בקשר למערכת יחסים אישית או לא משנה מה, אובדן או אובדן שעומד לקרות – אם יש לך תחושה שמשהו מתפרק או אולי יתפרק, איזשהו אבל, איזשהי הצפה, אם יש משהו כזה, בואו ניקח רגע. אולי תיכנסו לתנוחת מדיטציה. רק לכמה רגעים ביחד, אני רוצה לעשות משהו.

[1:03:25, תחילת מדיטציה מונחית]

אז זה לא משנה מה זה. זה גם לא משנה אם אין שום דבר ספציפית אבל זה יכול להיות, כמו שאמרתי, שהלב שלך מושפע, מוצא את זה קשה לשאת את מה שבני/ות אדם עושים לכדור הארץ, לשלנו, למערכת הסביבתית, כוכב הלכת ששומר עלינו חיים ומשמר את הציוויליזציה שלנו, מה שאנחנו עושים למינים אחרים. זה יכול להיות אובדן אישי, או האפשרות של אובדן אישי, איזושהי מערכת יחסים, מישהו/י שאכפת לך ממנו/ה או אוהב/ה אותו/ה, או שהיה האובדן הזה. יכול להיות שאת/ה מרגיש/ה אבל או יאוש או כעס על חלק ממה שקורה או קורה תחת הכותרת של פוליטיקה – אבל זה לא באמת פוליטי, זה אתי: העלייה של לאומנות, גזענות; מה שנראה כמו שליטה תאגידית בדמוקרטיה; פשוט התפוצה ההולכת וגדלה של טיפשות – כל דבר כזה.

בתנוחת המדיטציה שלך, תנ/י לזקיפות וליציבות של התנוחה לעזור לך. אלה רעיונות גדולים, תנועות גדולות, שינויים גדולים, שמבקשים מאיתנו הרבה. תנ/י לתנוחה שלך לעזור לך – פתוחה, מקורקעת, יציבה. אז תביא/י את מה שזה לא יהיה, או איזה אחד מאלה, תביא/י אותם לתודעה. רק תביא/י אותם בקלילות לתודעה. אין צורך להיכנס לסיפור כולו. רק תחושה של מה שקורה, מה שיכול לקרות, ואיך זה משפיע על הלב שלך. איך זה משפיע על הנשמה שלך.

תנ/י לתשומת הלב והמודעות לכלול את כל הגוף שלך, כל המרחב של כל הגוף שלך. זה הבסיס שלך, כל המרחב הזה. פתח/י את המודעות. את/ה נותנ/ת לכל המרחב להיות במגע עם האתגרים האלה, עם הקשיים האלה, ההתרחשויות האלה, ההתפתחויות האלה. יציב/ה, פתוח/ה. רק תבחינ/י איך הלב שלך עכשיו. כל הגוף – לשמור על כך מרחב הגוף פתוח. תמשיכ/י לפתוח את הגוף. אל תתנ/י לו להתכווץ. הוא יתכווץ; תמשיכ/י לפתוח אותו.

ותרגיש/י את הלב בתגובה, או איך הוא מגיב לסיטואציות האלה, מה שזה לא יהיה. תאפשר/י קצת ריווח, קצת רכות מסביב לתגובת הלב. כל הגוף. אבל לא להדגיש יותר מדי את הריווח מעבר לרכות. תנ/י לזה להיות שם, אבל במידת מה, איך אני רוצה לעבוד? איך אני רוצה לחיות בתגובה לאובדן הזה, להתפרקות הזו, מה שזה לא יהיה? איך אני רוצה להתגלות במערכת היחסים עם זה?

אני לא מדבר על עניניים מעשיים: “אני אעשה את זה. אני ארשם לזה. אני אשיג עבודה בזה.” אני מתכוון רק לאיכוץ של הוויה, לעמדה של הוויה, מערכת היחסים, הנחישת – לב, נשמה, הוויה, כל הגוף. למה אני מסור/ה? עם כל הדבר זה שאני אולי אעמוד מולו, שאנחנו אולי נעמוד מולו, למה אני מסור/ה? הפרטים לא משנים. האם אני יכול/ה לקבל תחושה של זה בדרך שמשנה את התחושה שלי עכשיו? זה יכול להיות הבודהה. זו יכולה להיות הדהרמה. אולי את/ה משתמש/ת ברופה של הבודהא בקדמת האולם. אולי זה דימוי מסוים שעבדת איתו, וזה מה שאת/ה מסור/ה אליו. זה יכול להיות משהו קצת יותר אבסטרקטי כמו טוב או יופי או אהבה. תקבל/י תחושה של מה שאת/ה מסור/ה אליו, כך שאת/ה מחזיק/ה את הגוף, את הלב, את הקושי בתחושת המסירות הזו.

האם את/ה יכול/ה לחוש את המסירות הזו בגוף בדרך שבה היא מעצבת את הגוף, בדרך שהיא מכניסה אנרגיה לגוף, בדרך שהגוף בונה את עצמו סביבה, בדרך שהגוף מתיישר עם המסירות הזו? לחבר את הגוף, מסירות; לב, נשמה, גוף. את/ה יכול/ה לקבל תחושה של איך המסירות בעצם מכניסה אנרגיה לגוף עכשיו? דממה פנימית – יש תחושה של נחישות שם. את/ה יכול/ה להרגיש אותה במרחב של הגוף? אנחנו אל הולכים/ות לפרטים מעשיים: “אני נחוש/ה לעשות את זה כל יום. אני נחוש/ה…” יותר התחושה האנרגטית של נחישות, של מסירות. את/ה יכול להרגיש את התחושה של מסירות בגוף, בתחושה של נחישות, את/ה יכולה להרגיש שיש שם כוח, ואת/ה מרגיש/ה אותו בגוף? יש שם יציבות.

לא להשתיק כאן כלום, אבל בהתיישרות הזאת של הלב והתודעה, הישות, הגוף, עם מה שאנחנו מסורים/ות אליו, בקשר למה שקשה, הנחישות והמסירות, האנרגטיות, היציבות – זה נהיה סוג של בסיס מינימלי של שמחה. יש רווחה במצב הזה. יש כאן שוויון נפש, רווחה, יציבות, אנרגיה וכו’. בקשר למה שאמרנו עם זה, בהחלט בקשר לעבודה עם ג’אנות, הסוג הזה של בסיס של כוח, של יציבות, של רמה מאוד בסיסית של שמחה שם. וזה עובר לחיים שלנו, לעבודה שלנו או מה שאנחנו לא עושים. זה נבנה, מרחיב את הקיבולת שלנו לשירות. כמובן, גם הג’אנות עושות את זה.

[1:12:21, סוף מדיטציה מונחית]

אוקי, אז אתם יכולים פשוט לצאת בעדינות מזה עכשיו. יש לכם תחושה של מה שאני מדבר עליו פה? יש בזה הגיון אנרגטי? כן? אז זה היה מאוד מהיר. זו אפשרות אחד עם רגשות קשים, וכמו שאמרתי, יש הרבה מיומנויות אחרות, וכו’. אבל יש חשיבות בדבר מהסוג הזה, בהינתן – ואני יודע שהרבה מכם/ן באים/ות מהרבה עיסוקים באקטיביזים, וכו’ , או מה שזה לא יהיה עכשיו, ודברים אחרים שקורים.

אוקי. קירסטן או סארי. מי מכן…?

קירסטן: תודה לך רוב. אז גם אני רציתי לברך את כולם/ן מאוד מאוד מאוד בברכת ברוכים הבאים. זה ממש נפלא לשבת פה איתכם/ן. אני ממש ממש נהנית מזה, ואני כל כך שמחה, רוב, שאחרי כמעט שנתיים, זה באמת יכול לקרות. אז זה באמת באמת נוגע בי ואני מודה ומעריכה את זה שרוב, אחרי ש-16 שנים הוא רצה ללמד את זה, סוף סוף יש לו שלושה שבועות לעשות את זה. ואני ממש ממש שמחה – שמחה להיות פה איתכם/ן.

אז הנה אנחנו נוחתים/ות ביחד. אז רוב נתן לכל אחת מאיתנו חמש דקות, אז עכשיו אני אנסה הטוב ביותר שלי.

רוב: זה לא משנה! [צחוק]

קירסטן: אז מה שאני באמת ארצה לדבר עליו לקצת זה איך אנחנו יוצרים/ות את המיכל הזה ביחד. זה באמת כל כך נפלא בשבילי לשבת באולם הזה, וכבר להיות בתחושה של קבלה בברכה במיכל הזה של גאיה האוס. המתנות החשובות האלה – לפחות בתוכי, משהו מרגיש באמת מקובל בברכה, אתם/ן יודעים/ות? אני יכולה להירגע קצת. אתם/ן יכולים/ות לחוש את זה, רק בלהגיע לפה?

וגם ממש מעריכה את מה שרוב הזכיר, שכולנו משתתפים/ות בזה. כולנו תורמים/ות. כולנו משתתפים/ות כדי לשפר, לעשות את הכלי הזה אפילו יותר יפה. וכולנו נחוצים/ות, כולנו נחוצים/ות בזה. כולנו מרכיבים פעילים, מרכיבים חשובים, מרכיבים הכרחיים – מרכבים שמתקבלים בברכה והערכה. אני ממש רוצה לברך אתכם/ן לשלום לתוך כל זה.

אני חושבת שמרכיב אחד מאוד מאוד יפה הוא כל הכוונת המשותפת של אי-פגיעה; החגיגה המשותפת הזאת של הרגישות המוסרית שלנו, אפשר להגיד – ההתחשבות האתית שלנו. אני חושבת שזה משהו אנושי ייחודי, אתם/ן יודעים/ות. זה חלק ממה שעושה אותנו אנושיים/ות. אז ממש מזמינה את החקירות, הבחינה. זה מרחב של רגישות מוסרית, אפשר להגיד, זו דרך לחגוג את האנשויות שלנו. זו דרך לחגוג את זה – מה שיקר בלב האנושי.

ומסורתית, כמובן, כמו שכולכם/ן יודעים/ות, הרגישיות המוסריות האלה, כוונת אי הפגיעה הזאת, מתבטאת בחמשת הכללים, ואני עוד רגע רק אנקוב בשמם. אני באמת רוצה רק לנקוב בשמם. אני באמת רק רוצה להביא אותם לתוך החדר. אני רוצה לעשות אותם חלק מהמנדלה שלנו כאן, וכמובן, כולכם/ן מודעים/ות לזה שהם איכשהו רק כותרות או שערים לחקירות מאוד מאוד משמעותיות לגבי מה זה אומר להיות בחיים.

וכמו שרוב כבר אמר קודם, כשדיברנו בקצרה באגף המורים, הם בסיסים מצוינים לסמאדהי – דרך בה אנחנו יכולים/ות להעריך את הלב שלנו, אנחנו יכולים/ות להעריך אחד את השנייה, ואת המתנה היקרה הזו של ביטחון, ביטחון שאנחנו נותנים/ות אחד/ת לשני/ה. תקשיבו, תיכנסו לזה. באמת תראו אם אתם/ן יכולים/ות להיכנס לכוונה היפייפיה הזו – או הדרך היפייפיה הזו של כוונות שהן באמת מעוררים. זה דורש אימון, לא להזיק בכוונה או להרוג מישהו/י אחר/ת. כשאת/ה מהדהד עם היופי של הכוונה הזו, נקודת ההוקרה הזו, אנחנו ביחד, כאן, לוקחים מפלט בלא לקחת מה שלא ניתן לנו בחופשיות, ולכבד את הרכוש אחד של השנייה, ולכבד כל מה שניתן לנו.; אנחנו לוקחים את האימון בלא להזיק לאחרים/ות עם המיניות שלנו. זה לא עושה את המיניות של מישהו/י פסולה, או שזו אמירה מוסרית מהסוג הזה, אבל אנחנו נותנים/ות אחד לשנייה את החופש לא להסתכל אחד על השנייה בצורה כזאת, כדי שנוכל להיות בנוח אחד עם השנייה. אנחנו לוקחים את האימון של לא לפגוע בכוונה בעצמנו או באחרים/ות עם המילים שלנו. וכמובן, זה אולי יהיה בעיקר פנימי, אבל אנחנו שמים/ות לב: איך אנחנו מדברים/ות בתרגול שלנו, לעצמנו ולאחרים/ות? ואנחנו מקבלים המחוייבות של לא לקחת שום חומרים שמערפלים את התודעה, בגלל שאנחנו באמת רוצים לחקור את העומק של מה שאפשרי להכרה האנושית. אנחנו רוצים/ות לחקור, אנחנו רוצים/ות לשהות, אנחנו רוצים/ות להכיר את זה לעומק, מה שאפשרי פה. וכמובן, זה לא אומר שאת/ה מפסיק לקחת תרופות, אתם/ן יודעים/ות. כמובן, תדאגו לעצמכם/ן, אז איך זה מצלצל לכם/ן?

וכשרוב דיבר, ואני רק ישבתי כאן לקצת, קודם כל, כדי לראות כבר את ההערכה בפרצופים שלכם/ן. אני לא חושבת שזו השלכה. כשרוב נכנס – אתם/ן יודעים/ות, פשוט הרבה הערכה ללהיות פה איתנו ואיתו. וגם אולי לקבל את התחושה לרגע ללהעריך אחד את השנייה בכוונות שלנוף במתנה היקרה שלנו, שא/נשים באמת יכולים/ות להרגיש בטוחים/ות לידנו – המתנה היקרה הזאת של כוונה של אי-פגיעה. וזה עונג, אתם/ן יודעים/ות, להתקבל בשלום בקהילה שבה זו כוונה משותפת, אבל גם אני חושבת, באמת באמת חשוב להתענג בטוב הזה של הכוונה שלך. להתענג בזה שהלב באמת מרגיש מוכוון להטות את עצמו בדרך הזו.

תודה לכם/ן. אני ממש מצפה ללתרגל איתכם/ן, והלוואי ויהיה לכולכם/ן רטריט מופלא עם עונג והנאה.

סארי: היי כולם/ן. זה ממש נפלא לשבת כאן ביחד, ואני הרגשתי כל כך הרבה הוקרה כשהקשבתי לרוב, ולהיות פה ביחד, להתחיל ולצאת ביחד למסע הזה. ברכת שלום באמת באמת חמה גם מהצד שלי. ובאותו הזמן גם עם הערכה, אני יכולה להרגיש תחושה של קצת רעד, לשבת בפעם הראשנה בצד הזה של גאיה האוס, במקום בצד השני איתכם/ן. אבל לראות את על הפרצופים הנחמדים האלה מביא כל כך הרבה עידוד, ואני מרגישה תחושה של תמיכה, וחברותיות ולבביות באולם. אז אני מאוד מצפה לזמן שלנו ביחד, להיות במסע דרך המרחב של הג’אנות, וכל החקירה והשיתוף והלמידה ביחד.

אני רק קיוויתי לומר כמה מילים על שקט. שקט, זה חלק כל כך מהותי ממיכל הרטריט הזה, וגם כל כך הרבה תמידה במה שאנחנו עושים/ות פה ביחד איך שאנחנו חוקרים את התודעה. ואיך שאנחנו יוצרים/ות תנאים לסמאדהי, כי השקט של התודעה גם כן מעמיקף ובתקווה, השקט יכול להיות, באותו הזמן, משאב בשבילנו, שממש מזין לעומק את הלב והתודעה שלנו – יכול להיות כמעט כמו חבר לדרך בשבילנו. וזה גם משהו שאנחנו מטפחים/ות ויוצרים/ות ומזינים/ות ביחד, סוג החלק של המיכל שאנחנו יכולים/ות להציע לעצמנו את השקט, ולהציע אחד לשנייה את השקט – מתנה של שקט שיכולה באמת לעזור לעצמנו ואחד לשנייה להיות יותר רגישים/ות. זה באמת כל כך תומך. ובתקווה, אנחנו עדיין נוכל להינות אחד מהשנייה, ולהרגיש את התמיכה של האחרים/ות, כמו שדובר על זה; שאנחנו יכולים לתמוך אחד בשנייה בשקט, ולהרגיש תחושה של קהילה. זה יהיה הרבה יותר קשה לעשות את הרטריט הזה לבד בבית.

אז אנחנו חשבנו שתהיה דרך מעשית לתמוך בחקירה שלנו, תרגול של שקט תומך, ואנחנו מאוד מציעים את האפשרו הזו, וגם מעודדים/ות אתכם/ן למצוא את זה שימושי בתקווה. ואנחנו נביא לפה סלסלה בו אנחנו מזמינים ומעודדים אתכם/ן להביא ולהשאיר את הטלפון הנייד שלכם/ן למהלך הרטריט. אז אתם/ן יכולים/ות להביא את הטלפון ולסמן אותו עם השם שלכם/ן, ואנחני נדאג לטלפון הניד, ואתם/ן בטוח תקבלו אותו בחזרה בסוף הרטריט. זה יכול להיות בעצם גם חלק מהטקס של הפשטה וויתור, ושחרור, וגם בשביל התחושה של יצירת תנאים שיכולים לתמוך בנו ובאחריפ/ות להוציא את המיטב מהמסע הזה.

אז הסלסלה תגיע לכאן, אני חושבת, ישר אחרי, אבל היא תהיה זמינה לפחות עד מחר בבוקר.

נייתן: היא כאן.

סארי: היא כאן. תודה לך, נייתן. ואתם/ן ממש מוזמנים/ות להביא את החברים הקטנים שלים ולהשאיר אותם איתנו. אני ממש, ממש, ממש שמחה ומודה על להיות להשתתף במסע הזה ביחד, ולפגוש אתכם/ן בראיונות, ומאחל לכולכם/ן רטריט מאוד מאוד מלא בפירות.

רוב: תודה. אז אנחנו כבר יושבים זמן מה. הייתי רוצה לעשות מדיטציה מונחית, אבל אני חושב שאנחנו כנראה צריכים לזוז קצת, אז למה שלא ניקח שתי דקות, ורק תזיזו את הגוף שלכם/ן איך שאתם/ן מרגישים/ות שאתם/ן צריכים/ות, כל מה שיהיה טוב, בגלל שאנחנו כנראה נהיה פה לעוד קצת זמן. אנחנו הולכים/ות לשבת. אז פשוט תנערו אותו, תתנענעו, תתמתחו, כל מה שהוא צריך.

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות על ידי אביב לוי.

בשיחה זו רוב ‘מכין את השדה’ לקראת תרגול ג’אנות. הוא מציע גישות מועילות לתרגול מהסוג הזה, ואופנים בהם ניתן להתייחס למכשולים ולרגשות קשים. את הקלטת השיחה המקורית ניתן למצוא בקישור: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60865/

17 בדצמבר, 2019

שלום לכולם – באמת באמת שלום לכל אחד/ת מכם/ן. אני יודע שאני מכיר חלק מכם/ן, וגם יש חלק מכם/ן שאני לא מכיר ולא פגשתי עדיין, ואני מאוד מצפה לזה. ובמיוחד שלום לכם/ן, ושלום לכם/ן אם את חדשים/ות לגאיה האוס. אז ברוכים הבאים/ות לרטריט. ברוכים הבאים/ות לגאיה האוס לכולם/ן. אני ממש שמח להיות פה, שמח להיות מסוגל לעשות את זה – יותר משמח. האמת שדי התרגשתי לזמן מה. אני ממש מאושר. תנו לי בבקשה להציג את סארי. חלק מכם/ן מכירים/ות אותה, אבל הרבה מכם/ן אולי לא. סארי איתנו, ובסוף, אם אתם/ן יכולים/ות לראות, זו קירסטן, שחלק מכם/ן כבר מכירים – והיא לא רוברט. [צחוק] אני אסביר מה קורה פה. אז יש לנו את סארי וקירסטן, אבל אגיע לזה עוד דקה.

עשיתי הרבה לימוד של ג’אנות באופן אישי באחד על אחד/ת, אבל רציתי ללמד רטריט ג’אנות קבוצתי, אני חושב, בערך 16 שנים. אז סוף-סוף, עם אסופה מאוד מוזרה של נסיבות שהייתה צריכה להתגבש כדי לאפשר לזה לקרות. אני מרגיש, במובן מסוים – האמת, מהרבה סיבות – זה סוג של נס קטן שזה מתרחש. במקור… טוב, אני אחזור לזה עוד שנייה. כן, הרבה סיבות שהופכות את זה לנס קטן שיש לנו את הזמן הזה ביחד, ואת ההזדמנות הזאת, ואת הסיכוי למשהו שאני חושב שהוא עולם הזדמנויות כל כך יפה לבני/ות אדם ולתרגול מדיטציה – כזה אוצר. אז זה באמת באמת דבר יקר בשבילי להיות מסוגל ללמד את זה, ואני מקווה שעד הסוף של זה תבינו גם אצתם/ן כמה הדבר הזה באמת יקר.

אחת הסיבות שזה נס היא – שזה די מסובך בשבילי מבחינה בריאותית כרגע. יש הרבה דברים שאני צריך לעשות רק כדי שאהיה מסוגל להיות פה. יש לי הרבה תורים רפואיים במהלך הזמן שיש לנו ביחד. יש הרבה דברים פרקטיים שצריך לעשות רק כדי שאוכל לקחת את התרופות שאני אמור לקחת, ואין צורך להיכנס לזה, אבל יש הרבה עניינים בתחום הזה כרגע.

במקור, ביקשתי מרוברט לבוא ולעזור לנו, והוא אמר, “אני אשמח לבוא. אני צריך לבדוק עם המעסיקים שלי.” הם חזרו אליו ואמרו, “טוב, לא נוכל לתת לך תשובה עד…”- אני לא זוכר מתי זה היה. אז אמרנו, “בוא פשוט נהמר, ויהיה בסדר.” [צוחק] ובסוף הסתבר שהם אמרו, “לא, אתה לא יכול לקחת חופש בזמן הזה.” אז רוברט הולך להצטרף מאוחר יותר. קירסטן, וזה היה רעיון שלה – כל הרטריט הזה היה רעיון שלה מראש, אז אנחנו צריכים להודות לה על זה. היה אוסף מוזר של נסיבות, וזה היה רעיון שלה. וקירסטן, בנחמדות רבה, היא תכננה לקחת את הזמן הזה להעשיר את התרגול שלה עצמה, אז היא בנחמדות רבה הסכימה לקחת את מקומו של רוברט עד שהוא יגיע, אני חושב שתוך חמישה או שישה ימים או משהו כזה. אז בנקודה הזו, קירסטן תהיה משוחררת מחובות ההוראה שלה, ותוכל להקדיש את עצמה לתרגול, ורוברט יכנס במקומה. אנחנו כמובן ניידע אתכם/ן. אולי לא תבחינו בגלל שאולי תהיו כבר מאוד עמוק בתוך…[צחוק] אנחנו ניידע אתכם/ן.

חלק נוסף מהנס הקטן הוא ש-לסארי יש משפחה ותינוק קטן ונפלא, פעוט, אליאל, ובגלל גילו הצעיר, היא יכולה להיות פה רק אם הוא יכול להיות פה וזה אומר שבן הזוג שלה, הונגדה, צריך להיות פה. אז הם כאן כמשפחה ואתם/ן תראו אותם מסתובבים. אתם/ן כנראה תראו ותשמעו את אליאל משחק בחצר של גאיה האוס, וזה המגרש משחקים שלו, נכון? אז אלו חלק מהנסיבות שאיפשרו את הרטריט הזה, ואני חושב שזה באמת דבר נפלא, אתם יודעים. זה ממש תענוג.

[שאלה ברקע שלא ניתן לשמוע] האמת, תשאל/י את המורה. תשאל/י את המורה. ברצינות, כן בגלל ש – אני אכנס לזה – שהרבה מהתרגול הזה הוא מאוד אינדיווידואלי, אוקי? זה יכול להישמע נוסחתי או טכני או משהו, אבל יכול להיות שיש סיבות למה בדיוק סוג הדבר הזה, בנקודה מסוימת, יכול ממש לעזור, ובעצם לא כל כך לעזור לאחרים/ות, או לאותו אחד/ת בזמנים שונים. אבל בכללית, הוא הולך להיות בסביבה, אתם/ן תראו אותו, אתם/ן תשמעו אותו, וזה תענוג.

אז הערב, די הרבה דברים שאני רוצה לעבור עליהם, אז אני מקווה שלכולכם/ן הייתה מנוחה טובה, ומרגישים/ות בהירים/ות ורעננים/ות. אני רוצה לאמר בעיקר דברים על התכווננות לרטריט הזה, ומה כלול בזה, ודברים להיות מודעים אליהם במהלך הרטריט. אז במקור, חלק ממה שאפשר לרטריט לעלות – אני לא זוכר בדיוק – היה שגאיה האוס עמד להיסגר לפרק זמן בשביל עבודת שיפוץ רצינית. לקירסטן היה הרעיון הזה, ואני לא זוכר בדיוק, ואז הם/ן שאלו אותי, “טוב, האם תהיה מוכן לעשות את הריטריט בזמן שהשיפוץ קורה?” ובטח, “אה, אז גאיה האוס הולך להיות אתר בנייה עם דה-דה-דה ואתם/ן רוצים/ות שאלמד רטריט ג’אנות?” [צחוק] ואמרתי, “ברור!” מכיוון – ואני באמת רוצה להדגיש את זה – זה בסדר שיהיה רעש. ישר מההתחלה אנחנו מביאים גישה אחרת. אנחנו לא באים/ות לפה, שמים/ות כיסוי עיניים, שמים/ות אטמי אוזניים: “הכל, כל דבר – זה הכל מפריע לי. אני רק רוצה לסגור את הכל בחוץ.” לא, יש גישה של פתיחות והכלה. אנחנו לא רוצים/ות שהג’אנות שלנו, שהסמאדהי שלנו, יהיו פריכים. אתם/ן יודעים/ות מה המשמעות של “פריך”? זה אומר משהו שמתפורר מאוד בקלות. אנחנו שזה יהיה רך, גמיש, פתוח, עם לב פתוח, וכו’. אחד המורים שלי, אג’אן ג’ף – חלק מכם מכירים אותו – כשהוא עבר לתאילנד כדי להיות נזיר, הוא בקושי תרגל מדיטציה לפני. הוא היה במנזר, והמנזר הזה בדיוק עבר מקום. בעצם, בנו מתחם חדש בשבילו. אז איפה שהוא למד לעשות מדיטציה בהתחלה היה אתר בנייה. ואף אחד לא אמר, “אוי, זו בעיה נוראית.” אלא, “זה בסדר, מה הבעיה?” אז גישה אחרת לכל זה שהיא הרבה יותר פתוחה – לא פריכה. כך שאליאל, הבן של סארי, כל זה חלק מזה.

כשמישהו שאל את הבודהה, או בהקשר של ההוראה שלו (אני לא זוכר בדיוק; הוא אמר את זה כמה פעמים): “במה ג’אנה תלויה? במה סמאדהי תלוי?” הוא אמר: “זה תלוי בשמחה, ג’אנה תלויה בשמחה.” עכשיו, הוא יכול היה לענות כל מיני דברים, והרבה מאיתנו היו מצפים/ות לענות, “זה תלוי בלמסמר את התודעה שלך למשהו, ואז תגיע/י לג’אנה.” נכון? זו הדרך בה רוב הא/נשים חושבים על זה. או שזה תלוי בלהתרחק מא/נשים שעושים/ות רעש, ולהיות בתוך, אולי, מיכל של חסך חושי, מה שלא תהיה המילה בפאלי בשביל זה. אבל הוא לא אמר את זה. הוא אמר, “תלויה בשמחה.” אז זה מעניין, אתם/ן יודעים/ות, זה מאוד מעניין להרהר בזה.

יש לי תחושה שהרבה מהדברים שאומר הערב, זה אפשרי שפשוט לא תבינו כמה הם משמעותיים. אני יודע שלא פגשתי חלק מכם עדיין , ואני כבר מעליב אתכם [צחוק], אבל איכשהו אנחנו חייבים/ות לדאוג שההשקפה תהיה נכונה. אנחנו חייבים/ות שההשקפה תהיה נכונה. ההשקפה היא הקרקע של כל זה, ולדאוג שכל מערכת היחסים תהיה נכונה. אז אם אני אומר משהו כמו – “אה, הבודהה אמר, ‘ג’אנות תלויות בשמחה'” – זה אמור לגרום לכם לחשוב. טוב, אני רואה שחלקכם/ן רושמים/ות את זה. זה חשוב. אז אני צריך/ה לקחת את זה איתי לאורך הרטריט, מכיוון שיש לזה השלכות ברמה של מרגע-לרגע, בשבריר של רגע, על הבחירות שלכם/ן על הגישה שלכם/ן, על איך אתם/ן מתייחסים/ות למה שאתם שמים לב אליו עכשיו – הנשימה או מה שזה לא יהיה.

אז מה שאני אומר הערב, איך זה קשור למערכת היחסים עם התרגול, וכמה שזה חשוב, ומערכת היחסים עם התרגול הזה, ומערכת היחסים עם המטרה, וכל השלד הקונספטואלי? זה לגמרי קריטי. איך אנחנו הולכים/ות להקשיב? איך אתם/ן הולכים/ות להקשיב לשיחות הדהרמה? אתם/ן יכולות להקשיב על קצות האצבעות? אתם/ן מבינים/ות מה אני מתכוון בזה? אני מתכוון רק למה שאמרתי – כמו אם משהו נאמר כמו  “ג’אנות תלויות בשמחה,” אני יכול סוג של לתת לזה לשטוף את כולי ו “הממ.” או, שאולי זה בקושי נכנס. או, בעצם, “הממ, זה שם אותי… אולי כדאי שאהרהר בזה, ואתכוונן מחדש, ואעשה משהו בנוגע לזה.” אז לזה אני מתכוון כשאני אומר להקשיב על קצות האצבעות. כמובן שלפעמים אני הולך לנתח דברים ולפרט ולהסביר, אבל לפעמים יש יותר עבודה למאזין/ה, יותר אקטיביות של המאזין/ה מאוד עוזרת.

אוקיי. בואו נתחיל עם רק כמה דברים מעשיים. סדר היום, כמו שחלק מכם/ן בטח שמו לב, הוא די משוחרר. אין שם הרבה. אני לא יודע אם ראיתם אותו, אבל מה שיש שם זה בערך “ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, ארוחת ערב,” אני חושב. [צחוק] אז זה אומר שהאולם הזה פתוח 24 שעות ביממה לאורך הרטריט, ואתם יכולים/ות לשבת פה, בכל זמן, לכמה זמן שתרצו. אוקי? בכללי, ברגע שתכנסו לקצב, את/ה אולי, לדוגמה, תהיה/י בפרק הליכה ואז זה עשרים דקות לפני ארוחת הצהריים, ואת/ה יודע/ת שאת/ה צריכ/ה לאכול ארוחת צהריים בזמן מסויים בגלל שאת/ה בתורנות שטיפה של ארוחת צהריים, נגיד. את/ה עדיין יכול/ה להיכנס לפה ל20 דקות, אתם/ן יודעים/ות – לא משנה מתי זה. אבל אם יש לך את הזמן (ואני אסביר את זה יותר ככל שנתקדם), את/ה כנראה תרצה/י לשבת יותר כדי לראות מה קורה, קצת יותר מ20 דקות – אתם/ן יודעים/ות, ארבעים, ארבעים וחמש דקות, שעה או משהו, כדי לראות מה קורה. אבל בבסיס, זה לו”ז פתוח. א/נשים יבואו וילכו בכל זמן, חוץ מ6:45 עד ארוחת בוקר שכולם פה. את/ה יכול/ה להקדים לזה, אז את/ה יכול/ה להגיע ב4:45 או 5:45, אבל כשמגיע 6:45, אי אפשר להיכנס או לצאת. בעצם, זו ישיבה קבוצתית. אנחנו רוצים את כולם פה באותו זמן רק בשביל להתלכד ביחד. ומה היה האחד האחר? 9 בערב, אותו הדבר. שוב, אפשר להגיע מוקדים, אפשר להישאר הרבה אחר כך, אפשר להישאר לתוך הלילה, לא משנה, אבל בזמן הזה – בואו נגיד 21:00-21:30 – את/ה לא תיכנס/י או תצא/י.

אוקי, אנחנו הולכים/ות להתחיל עם הלימוד, תתכוונו למשבצת לימוד מ16:00 עד 17:30 בכל יום, אחר הצהריים. זו הכוונה, אבל אולי נשנה את זה, ואו שנשנה את זה רק קצת – “אה, אנחנו צריכים להתחיל ב15:45 היום או מה שזה לא יהיה, או 16:30, או כל דבר” – או שאנחנו אולי נשנה את זה לגמרי – במילים אחרות, “לא, אנחנו מזיזים הכל לבוקר.” אוקי? אז אתם צריכים לשים לב ללוח המודעות ורק לראות. אם זה לא משתנה, זה פשוט 16:00, כמו שזה כתוב, וזה כנראה ימשך עד 17:30, אבל חלקית, שוב, תלוי ב… – אני לוקח כמה תרופות חדשות שאני לא רגיל אליהן עדיין. אני לא בטוח איך זה הולך להיות. אז זה יהי תלוי בהרבה דברים שונים, אבל אנחנו נכוון ל16:00-17:30 כל יום. אוקי? אבל תבדקו את זה. זה אומר תבדקו עד 14:30. זה כנראה לא ישתנה לאותו יום עד 2:30. אתם/ן מבינים/ות אז עד 14:30, פשוט תבדקו מדי פעם, כדי שתדעו.

אז לו”ז פתוח – מה זה אומר? זה אומר שנטל האחריות הוא עליכם/ן. נכון? זה עליכם/ן למצוא מסגרת זמן ומסגרת תרגול שעובדים בשבילכם/ן. הנטל הוא עליך להיות להיות אחראי/ת ורגיש/ה לתרגול שלך, והצרכים, והשפל והגאות, והעליות והמורדות, ו “מה הצורך עכשיו? האם אני צריך/ה לצאת החוצה ולעשות הליכה? האם אני צריך/ה לשבת יותר עם מה שמתרחש? האם אני צריך/ה באמת לצאת להליכה, ולפתוח את התודעה, ולגעת ביופי, ולהינגע על ידי היופי? האם אני צריך/ה כוס תה?” מה שזה עוד אומר, להיות בלו”ז פתוח, זה כמובן לנסות ולהיות שקטים/ות יחסים כאתם/ן נכנסים/ות, אבל בעיקרון, א/נשים יכנסו ויצאו בכל זמן, ואז התפקיד של היוצא/ת או הבא/ה הוא לנסות ולהיות שקט/ה יחסית בקימה וביציאה. והתפקיד של מי שכבר פה כשיש יוצא/ת או בא/ה הוא להיות מרווח. וזה חלק מה- “אנחנו לא בקטע של ג’אנות פריכות, אנחנו לא בקטע של סמאדהי פריך.” אתם/ן מבינים? זה מגניב. מישהו/י מגיע לתרגל – זה נפלא, נכון? זה באמת, באמת חשוב. אל תמעיטו בערך של עד כמה תרגול – במיוחד תרגול ג’אנות – יכול לרדת מהפסים ולהפוך לסוג של מאורה של רטנוניות, לדוגמה. כשאת/ה מציב/ה יעדים, זה יכול לקרות. אז שני תפקידים: למי שפה – פתיחות, חמימות, קבלה, ג’אנות לא פריכות. התפקיד של הבא/ה והיוצא/ת הוא, “כן אני רגיש/ה יחסית – א/נשים מתרגלים.”

אוקי. אז אחד מהאתגרים המעניינים בללמד רטריט קבוצתי של ג’אנות, במקום ללמד את זה אישית, זה שכולכם/ן ברמות שונות לחלוטין, עם רקעים שונים בדהרמה במובן של למדתם/ן, ומידות שונות של ניסיון עם הג’אנות. זה חדר מלא בהרבה… כולם/ן שונים/ות. איך ללמד קבוצה שיש בה רמות שונות באופן הזה, ורקעים שונים, וחוויות שונות? כמו שאמרתי, לימדתי הרבה אישית, ולרוב כשאני מלמד אישית, אני אפילו לא משתמש במילה ג’אנה לכמה זמן, ואני אולי אפילו לא אשתמש במילה פיטי. אנחנו נדבר על המילים האלה. פיטי זה אומר התלהבות או אקסטזה או משהו דומה. אני אפילו לא אשתמש בזה. אני יותר פשוט מקשיב למה שהמתרגל/ת מדווח/ת, ואם הוא/היא משתמש/ת במילה מסוימת – “אה, זה מרגיש מבעבע” – אז אני אלך עם זה. ואז אני ארצה ממש לעבוד עם אוצר המילים ותחושה שלהם/ן של הדברים והחוויה שלהם/ן איך שהיא נפתחת, ובנקודה מסויות אנחנו מציגים את שפת הג’אנות ומסגרת ומפה.

זה לא באמת הולך לעבוד בשביל קבוצה, אז עדיין יש את האתגר הזה, איך לעשות את זה. יהיו ראיונות, ונסביר מאוחר יותר הערב אני חושב, על הראיונות, איך זה יעבוד. הרבה ראיונות, האמת, ערימות על ערימות של ראיונות – אז הרבה הזדמנויות באמת לשאול, ולקבל הרבה משוב, לקבל הרבה הנחיה על כל מני דברים. אבל יהיו בתקווה גם זמנים של שאלות ותשובות, אז הרבה הזדמנויות בשבילכם/ן לשאול גם בראיונות וגם בשאלות-ותשובות. כל מה שנוגע ורלוונטי לתרגול שלכם/ן עכשיו באותה נקודה. אז בתנאים האלה ש –”אתם/ן ברמות שונות לגמרי” – תנצלו את הפגישות ואת השאלות-ותשובות, בגלל שהלימוד יתקדם בקצב כלשהו, וזה הולך בערך לחפוף בנקודה מסוימת עם איפה את/ה בנתיב שלך.

אנחנו פתוחים ללימוד, אנחנו הולכים ללמד את כל 8 הג’אנות, ואנחנו רוצים לשים דגש על לשמור אותן מאוד חיות. אז לא כאילו את/ה עושה אחת ואז שוכח/ת ממנה, כי “אני רק בקטע של הג’אנה השמינית” או משהו כזה. אנחנו רוצים לשים דגש על לשמור עליהן חיות. מה שאני סוג של מעודד זה לכל אחד/ת מאיתנו למצוא את מגרש המשחקים בקצה המרחב שלו – מגרש המשחקים שלך שבקצה שלך. אני הולך להסביר יותר מה אני מתכוון בזה ככל שנמשיך, ומחר, וכו’, ובימים אחרים, אבל זה אומר, “איפה הקצה בו אני בערך לומד דברים חדשים? אני כבר מיומן/ת בזה,” (ואני אסביר מה אני מתכוון ב’מיומנ/ת’) – “אני מיומנ/ת בזה כבר, ועכשיו זה הקצה שלי. אני יכול בערך להבין את זה לפעמים. זה לא מה שבאמת יש לי, אתם/ן יודעים/ות, מה שאין לי שום תקוווה לעשות. זה בקצה שלי.” וזה נהפך למגרש המשחקים שלך. זה איפה שאת/ה מבלה רוב הזמן, וזה איפה שאת/ה עובד/ת, וזה איפה שאת/ה משחק/ת, וזה איפה שאת/ה לומד/ת. אז כל אחד/ת מאיתנו צריכ/ה למצוא איפה מגרש המשחקים הזה נמצא כרגע, ורוב הזמן שלכם/ן, תבלו במגרש המשחקים הזה.

עכשיו, במובן של הלימוד, בואו נגיד שמגרש המשחקים הוא, “אני רק לומד/ת איך להיכנס לג’אנה הראשונה.” אוקי – אדיר! זה לחלוטין פנטסטי. זה מגרש המשחקים שלך. את/ה כנראה צריכ/ה להיות שם זמן מה. וכמה ימים אחר כך, אתם/ן יודעים/ות , אולי אני אדבר על הג’אנה הראשונה: “זה אדיר. זה בדיוק במקום הנכון בשבילי” ואז את/ה עדיין במגרש משחקים הזה, ואת/ה צריכ/ה להיות. ועכשיו הלימוד התקדם, ואני מדבר על הג’אנה השנייה. בסדר, אין בעיה. את/ה נשאר/ת במגרש המשחקים שלך. זו דרך שונה ממה שחלק מכם רגילים, אבל אני באמת רוצה להדגיש את זה. אתם/ן יודעים/ות, א/נשים הם/ן כל כך שונים עם ג’אנות, אבל באמת חודש אחד או חודשייים של רטריט (כלומר שאת/ה לא עושה שום דבר חוץ ממדיטציה) זה לא יותר מדי כדי ללמוד ג’אנה אחת. אוקי? אז לנו יש 3 שבועות, שזו כמות זמן פנטסטית כדי באמת לקבל מושג של השטח והחומר ולפתוח דברים חדשים, אבל במובן של הדרך בה אני רוצה ללמד (ואני אסביר למה במהלך הימים), אני רוצה להדגיש את הרעיון הזה של מגרש המשחקים. הקצב מאוד חשוב. זה חלק מהאומנות.

מה המשמעות של זה במובן של הקשבה ללימוד?האם זה אומר שאת/ה רושם/ת הערות על מה שאולי יבוא בהמשך, מה שאולי יהיה רלוונטי לך בעוד ארבעה ימים, או שבועיים? זה קצת טריקי, אתם/ן יודעים/ות. אבל בעיקרון אתם/ן הולכים/ות לקבל הרבה חומר, חלק ממנו לא רלוונטי אליכם/ן כרגע. אז אפשר לומר, “אני אקשיב להקלטות,” או שאפשר לרשום הערות. אני מתכוון, אתם/ן תמיד יכולים/ות לשאול, כמובן. אבל אני לא מכיר אף דרך אחרת לעשות את זה, או דרך אחרת לעשות את זה בדרך שאני ארגיש שתשא פירות. אז לכולם/ן יהיה את העניין הזה באיזושהי נקודה. עם עשית תרגול ג’אנות בעבר, כמו שאני יודע שחלק מכם/ן עשו, ואת/ה חושב/ת, או שיש לך מושג, “טוב, מגרש המשחקים שלי…” בוא נגיד שאת/ה חושב/ת, “אה, מגרש המשחקים שלי הוא הג’אנה השנייה,” או “מגרש המשחקים שלי הוא הג’אנה השישית” – זה לא משנה , מה שזה לא יהיה. בבקשה, בימים הקרובים, אם יש לכם תחושה ש – “אני יודע את כל השאר. זה איפה שאני נמצא/ת,” – בבקשה תבדקו עם אחד/ת מאיתנו, ותאמתו את זה באופן מסויים, אם תרצו, כי א/נשים מתכוונים/ות לדברים מאוד שונים ביחס לג’אנות, וא/נשים מתכוונים/ות לדברים שונים ביחס למיומנות ואיפה אנחנו נמצאים.

 אני אסביר למה אני מרגיש שזה חשוב, אבל רק תחזרו ותבדקו. אנחנו אולי נאמר, “אדיר. אוקי, כן, ג’אנה שנייה, בערך שם. זה מה שאת/ה צריך/ה לעשות עכשיו. זה מגרש המשחקים שלך.” או שאולי את/ה מרגיש/ה ש… “אה..” – זה יכול גם לעבוד בשני הכיוונים – “לא, אני יודע/ת רק את הג’אנה השנייה,” או “מגרש המשחקים שלי הוא הג’אנה השישית.” ובעצם, אנחנו מרגישים/ות, “במובן של הרמה שאנחנו מדברים/ות עליה, או המיומנות שאנחנו רוצים/ות, אנחנו מניחים/ות שסביבות השנייה זה מגרש המשחקים שלך.” אז פשוט בואו ותהיו בסוג הזה של דיאלוג איתנו. או שזה יכול להיות בכיוון ההפוך : את/ה חושב/ת דה-דה-דה, ואנחנו אומרים/ות, “טוב, אבל את/ה כבר מיומנ/ת בזה, אז את/ה יכול/ה ללכת מעבר לאיפה שאת/ה חושב/ת שאת” או מה שלא יהיה. אבל רק תבדקו, בגלל שהרעיון של ‘מגרש משחקים’ הוא מאוד חשוב לאיך דברים הולכים לתסוס בדרך שהולכת באמת להניב פירות – איך הזרעים הולכים להישתל בצורים שהם באמת יניבו פירות נפלאים, מזינים לאורך חיים שלמים. אז זה למה אני מדגיש את העסק של מגרש המשחקים, ואני עוד אחזור לזה.

אז את/ה בעיקר במגרש המשחקים שלך עד שאת/ה בערך מגיע למיומנות ברמה הזאת (ואנחנו נסביר מה אנחנו מתכוונים/ות במילה ‘מיומנות’). את/ה אולי עובד, בואו נגיד, עם השלישית. את/ה עדיין הולך להיות קצת זמן בראשונה ובשנייה אם השלישית היא מגרש המשחקים שלך. ומדי פעם, התודעה או אתה יהיו פשוט – משהו מעבר לזה יפתח, ואדיר, תעשה/י קצת כיף, מדי פעם. אבל לרוב, זה מגרש המשחקים שלי; וזה איפה שהוא ממוקד. אני אסביר את כל זה שוב, אבל אנחנו לא הולכים/ות ללמד בצורה של, אוקיי, בוא נגיד, זו הג’אנה החמישית, אז כל פעם שאני יושב/ת אני צריך לעשות, “נשימה, ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית ואז החמישית” או משהו כזה. את/ה יכול/ה לצלול ישר. רוב הזמן אתה בתוך מגרש המשחקים שלך. ויחד עם זאת, עדיין אמורות להיות הנחיות מועילות שמתייחסות למה שנראה שהוא מתחת לאיפה שאת/ה נמצא/ת. אז כל מה שיש לנו להגיד על תרגול הבסיס, עבודה עם הנשימה, או מטא, ותרגולי הבסיס האחרים שנציע, זה עדיין יכול להיות שימושי בשבילך, גם אם כבר הלכת מעבר לזה.

אז אני אלמד ג’אנות באופן שבו הן יכולות להיות נושא לחקירה למשך חיים שלמים. יש כל כך הרבה מתנות שאפשריות שם, כל כך הרבה עומק של משאבים ויופי, כל כך הרבה עדינות לגלות, כל כך הרבה לגלות שאת/ה לא יכול/ה למצוא כתוב. זה לא בסוטות; זה לא בהרבה דברים אחרים שאת/ה מוצא/ת כתובים. יש כאן כל מיני אפשרויות. אז אני רוצה להזמין אתכם/ן להחזיק בהשקפה ארוכת הטווח הזו, וחלק מההשקפה הארוכה הזו זה העניין של מגרש המשחקים.

אם כבר היית ברטריט בגאיה האוס או שהית פה, את/ה אולי יודע/ת שאפשר להגיע לניוטון אבוט (זו העיירה הסמוכה) בדרך הזאת, למעלה לכיוון דנבורי על הכביש –מדרום. את/ה אולי גם יודע/ת שאפשר להגיע לניוטון אבוט בדרך הזאת – מצפון. את/ה יכול/ה להגיע לניטון אבוט גם בדרך הזאת, ממזרח. ואת/ה יכול/ה גם להגיע לניטון אבוט בדרך הזאת, ממערב. זה פשוט איך שהכבישים עובדים פה [צחוק]. למה אני אומר את זה? חלקית בגלל שאני אומר שבהתחלה חשבתי: “טוב, אם את/ה יכול/ה להגיע לג’אנה הראשונה, אז הן כולן פתוחות בשבילך.” אבל בעצם, אני רוצה אפילו לשנות את הקביעה הזאת ולומר: “אם את/ה יכול/ה להגיע לפיטי, אם פיטי יכול לעלות, אם תחושת הרווחה הנפלאה הזו יכולה לעלות, אז כל ההמרחב עכשיו פתוח בשבילך.” אז כל המרחב של הג’אנות פתוח לך. מה זה אומר מעשית, זה שמה שבאמת משמעותי זה, “איך אנחנו גורמים/ות לפיטי לעלות?” או, “איך אנחנו מאפשרים/ות לפיטי לעלות?” זו דרך יותר טובה לנסח את זה. החדשות הנפלאות הן שפיטי זה בדיוק כמו ניטון אבוט [צחוק]. רק במובנים מסוימים! אם היית שם, יכול להיות שמרגיע אותך לשמוע את זה. זה אומר שזה לא באמת משנה איך הפיטי עולה, ואני הייתי אומר שהכל הולך. אז כל סוג של תרגול של ‘ריכוז’  שאולי כבר שמעת עליו, או שלא שמעת עליו, או מה שזה לא יהיה; זה יכול להיות תרגול תובנה; זה יכול להיות משהו אחר; זה יוכל להיות אולי משהו שתתארו למישהו/י והוא/היא י/תאמר, “מה לעזאזל זה קשור לריכוז?” או מה שלא יהיה – אם זה מאפשר לפיטי לעלות, אם זה מאפשר לפיטי להיפתח, זה אדיר. אנחנו נוסיף עוד פרטים על מה שאני אומר עכשיו.

אז יש את כל האפשרויות השונות האלה, ובימים הראשונים של הרטריט, כמה דברים: אני הולך להציב כמה אפשרויות לתרגול שאני רוצה לקרוא לו תרגול ‘בסיס’ או תרגול ‘מקפצה’. אז כמו נשימה, או מטה, או תרגולי תובנה, או דרכים שונות לעבודה עם הנשימה, גוף אנרגיה, וכו’ – אלו מה שהייתי קורה לו תרגול בסיס לעבודה לקראת כניסה לג’אנות, או מקפצה לתוך פיטי. אז מה שאני מתכוון זה של… – לא יודע-  חמישה, שישה, שבעת הימים הראשונים של הרטריט, יהיו די הרבה הנחיות. עדיין תהיה משבצת אחת ביום, בתקווה, אבל יש די הרבה חומר, בגלל שאני רוצה לוודא שבשביל מי שזה לא עובד בשבילו/ה להגיע בדרך הזאת לניטון אבוט, יש את הדרך הזאת. ואם את/ה לא בטוח/ה, :”טוב, אני לא יודע/ת, ניסיתי את אלה. אני לא בטוח/ה,” אז את/ה תוכל/י לנסות כמה דברים. זה ממש חשוב. יהיו גם, עם כל זה, כל מני סוגים של מידע אחר, לימוד שאמור לעזור, אבל ההוראה תהיה יותר דחוסה בשבוע הראשון בערך.

צורות הסתכלות של תובנה גם כן יכולות לתת לפיטי לעלות. וב’צורות הסתכלות של תובנה’ אני בעצם מתכוון מאוד ספיציפית – חלק מכם/ן ידעו – לתרגולים שכתבתי עליהם בספר שלי, ראייה משחררת. אז אם את/ה לא יודע/ת על מה אני מדבר , או לא מכיר אתזה, שכח/י מזה. אנחנו לא ניתן הרבה לימודים על זה, אני רק אומר את זה עכשיו.

תובנה יכולה לשמש – אנחנו נסביר את זה שוב- כפותחת מחסומים מזדמנת, שיכולה לפתוח חסימה של האנרגיה, ולפתוח חסימה של ריכוז והיאחזות, ומאפשרת רווחה ופיטי וסמאדהי. אז זו דרך אחת להשתמש בתרגול תובנה. חלק מהא/נשים משתמשים/ות בזה כדבר המרכזי עבורם. זה הדבר המרכזי שפותח סמאדהי ורווחה ופיטי. זה מעלים את הפברוק. תרגולי תובנה מעלימים את הפברוק. הם מפחיתים פיברוק, וזה מאוד קריטי. אנחנו נגיע ללהסביר את זה יותר.

אז אם אין לך היכרות עם מה שזה אומר, ‘צורות הסתכלות של תובנה’ וכל זה, פשוט תעזוב/י את זה, שכח/י מזה. הנה משהו: אם את/ה כבר יודע שתרגול X, לא משנה מה הוא תרגול X, בעקביות ובקלות לוקח אותך לתוך ג’אנה, או מעלה פיטי שהוא די יציב ואת/ה יכל/ה לעבוד איתו אם את/ה כבר יודע/ת את זה, תדבוק/י בזה. אין סיבה לשנות את זה. יש לך משהו שלוקח אותך לניטון אבוט, ואז אתה בסדר. אם את/ה לא בטוח/ה, אז תנסה/י חלק ממה שנציע במהלך הימים הקרובים. אבל אז באמת נרצה להתקבע על תרגול בסיס אחד, תרגול מקפצה אחד, אוקי?

השיחות ברטריט הזה, אני בעיקר הולך לדבר על טכניקה במובן הרחב ביותר של המילה – אומנות, בואו נגיד; האומנות של תרגול ג’אנה, האומנות של סמאדהי – וגם על, כמו שאמרתי, השקפה, ההשקפה ומערכת היחסים והמסגרת, איך אנחנו רואים את זה – זה כל כך קריטי. אז אני אדבר כמעט רק על זה. לא יהיו מסגרות פילוסופיות קונספטואליות גדולות וחדשות שיפוצצו את תחושת הקיום שלכם/ן, וכו’, [צחוק] אלא אם חלק מכם/ן עוד לא יודעים/ות איך אני ממסגר את הג’אנות, ואיך אני תופס את תרגול התובנה, ובמקרה הזה, זה אולי יהיה כמו, “וואו, מה זה?”, בגלל שזה די שונה. אבל באופן כללי, אני לא הולך לעשות את זה. אני לא הולך לנסות לעשות את זה. אני לא אעלה שאלות ממש רדיקליות שדי יסעירו אתכם/ן ויהפכו הכל, וכו’.

אז זה באמת בעיקר רק על האומנות של תרגול ג’אנה. מה זה אומר? חלקית, זה אומר שאתם/ן אחראים/ות על ההשראה שלכם/ן ברטריט הזה. אתם/ן אחראים/ות על תחושת ההשראה, כי אני לא הולך לספר שום סיפורים. אין שום שירה. שום דבר מאלה.

הבודהה אמר, “ג’אנות תלויות בשמחה.” כמובן, ג’אנות מעלות שמחה, כלומר, שמחה עצומה. ובאמת, אם לא חווית את העולם של הג’אנות, זו שמחה, אני חושב שאפשר לומר את זה בביטחון, שלא טעמת משהו כמו זה קודם. זה באמת באמת בלתי רגיל – משהו ממש ממש יוצא דופן, שזה פותח בשביל אנשים.

אז ג’אנות מביאות שמחה, אבל הן גם תלויות בשמחה. אז את/ה אחראי/ת על ההשראה שלך. את/ה אחראי/ת על השמחה שלך כבסיס לתרגול הג’אנות שלך – בלי סיפורים, בלי שירה, בלי פילוסופיה מעניינת וכו’. אז איך את/ה הול/ת לעשות את זה? מאיפה הסוג הזה של שמחה בסיסית מגיעה? אני אומר קצת עכשיו, ואומר קצת אחר כך.

(1)הערכה. כל כך הרבה מהתרגול הזה בעצם סובב סביב דאגה ללב שלך. בכל רמה ובכל גוון, מה אומר לדאוג ללב שלך? ושוב, יכול להיות שאת/ה לא קולט/ת עד כמה חלק מזה כל כך משמעותי. ואם לא תרגלת בדרך הזאת בעבר, אם את/ה רגיל/ה לדרכים אחרות לחשוב על רטריט, דרכים אחרות לחשוב על תרגול, יכול להיות שאת/ה לא מבינ/ה כמה זה משמעותי. מה זה אומר להיות כאן בימים האלה ביחד, כקהילה, במקום יפייפה בכפר, ולוודא כל יום שהלב פונה להרגיש הערכה ולהדהד בהערכה לשאר המתרגלים/ות, לדהרמה, לבודהה, לטבע היפייפה, לרכזים של גאיה הואס שמארגנים את זה, ולעוזרים אחרים (ואני אציג אותם אחר כך) – כל התנאים שהצטרפו? מה זה אומר לדאוג להערכה, להיות ברטריט, ולכוון ולדאוג שהלב במצב של הערכה? זה הרבה יותר משמעותי ממה שרוב הא/נשים קולטים/ות.

(2)הכרת תודה. זה הכל חלק מאותו הדבר. לדאוג להטות את התודעה והלב להכרת תודה, ל-לראות על מה יש להודות ולהרגיש את ההודיה הזו בכל יום, מספר פעמים. את/ה יכול/ה לעשות את זה בצורה פורמלית. את/ה יכול/ה לעשות את זה בצורה בלתי פורמלית. זה יכול להיות פשוט שזור בדרך הטבעית שלך להיות.

(3)יופי. יופי זה כל כך חשוב: הלב, העיניים, החושים פתוחים ליופי.

(4)חיבור – אחד/ת עם השני/ה, עם הטבע.

(5)פתיחות, באופן כללי. פתיחות של ההוויה, פתיחות של הלב, אהבה לדהרמה – זה סוג הדברים שמזין, שמאפשר לרמה הבסיסית הזו של שמחה עליה הג’אנות יכולות להיבנות או להיפתח, לא משנה באיזה מטאפורה את/ה רוצה להשתמש.

ישנה מילה, מודיטה זו המילה בפאלי. רוב הזמן היא מתורגת כשמחה אוהדת. אני אעדיף את התרגום ‘שמחה מעריכה’ או ‘שמחה רוחנית’. זה אומר שזו לא רק שמחה בשמחתו של האחר/ת. זה גם זה, וזה גם כל הדברים שדיברתי עליהם עכשיו. זה המשמעות של מודיטה במובן הרחב ביותר, וזה, אני חושב, מה שהבודהה התכוון בה.

כל זה, ובאותו הזמן – המיקוד העיקרי שלך, והכוונה העיקרית שלך איתה את/ה מבלה את רוב הזמן, זה בתרגול ג’אנות, על זה את/ה עובד/ת בתרגול פורמלי. אז כן, חיבור עם הטבע הוא חשוב. אבל אם את/ה מרגיש מונע על ידי האל האדיר של הבוץ והגשם של דבון – ליצור פסל בוץ אדיר בחוץ כדי לבטא את החיבור שלך – אז אל! [צחוק] לא ברטריט הזה. בזמן אחר, אדיר, ואולי זה יהיה, “אה, זה באמת Soulmaking.” בזמן אחר, אוקי? רוב הזמן שלך הוא בתרגול פורמלי של ג’אנות, אבל הלב פתוח, ואת/ה דואג/ת להזנה.

או באופן דומה, חיבור אחד לשנייה. זה רטריט בשתיקה. אני מנחש שנדבר על זה. אז רוב הזמן הוא תרגול פורמלי. האם אני יכול/ה להרגיש, האם יכולה להיות לי הפתיחות הזו, האם יכול להיות לי החיבור עם הטבע, עם האחרים/ות, בלי להצטרך לפעול בשביל זה, אז כמו, בואו נגיד, באופן שיפריע. פתיחות-לב, בקיצור, הפתיחות של הלב, של הנשמה, של הישות, בקלות עולה על, בקלות רומסת את הפוקוס או הריכוז מבחינת כמה הם משמעותיים בשביל תרגול ג’אנות. פתיחות של הלב, פתיחות של הישות. זה לא בשביל להגיד שפוקוס וריכוז הם לא חשובים; אבל רק חשובים יחסית.

אם את מכיר/ה את התרגול של Soulmaking Dharma, דרך אחת להוסיף למה שאמרנו הרגע זה חלק ממה שעושה אותך שמח/ה כאן, בזמן שאת/ה כאן, זה שיש לך פנטזיה של הרטריט. אם Soulmaking לא מוכר לך, שכח/י מזה; זה לא משנה. אני לא הולך להסביר את זה. אני רק זורק את זה לאוויר מאוד בקצרה. פשוט אל תתיחסו לזה. אבל את/ה צריכ/ה פנטזיה במובן הטוב של הרטריט. את/ה צריכ/ה פנטזיה על עצמך כמתרגל/ת – אתם/ן יודעים/ות, פנטזיית דימוי  soulmakingעסיסית ויפה של עצמך, משהו שפועל ברקע, פנטזיה של המסורת. לימודי הג’אנות האלה עוברים כבר אלפי שנים, מועברים ממורה לתלמיד, וכו’. אלפי שנים. יש מסורת של האומנויות האלה, היפייפיות האלה, האוצרות האלה שמועברים האלה – פנטזיה של כל זה. פנטזיה של כל המסורת; זה הכל חלק מזה. זה חלק מהשמחה וההזנה שלך. אבל ברטריט הזה, זה לא נהיה דומיננטי בצורה שאת/ה נכנס/ת לתרגול דמיון שלם וגדול על כל זה. אולי מדי פעם, אם את/ה צריכ/ה קצת לכייל מחדש את כל העניין, משום שיש תחושה ש”ממש נתקעתי פה” או “נהייתי ממש מכווץ” או לא משנה מה, אבל בעיקרון לא.

הפנטזיות האלה פועלות ברקע, הן כמעט תת-הכרתיות. זה מה שאני מתכוון כשאני משתמש במילה ‘פנטזיה’ בניגוד ל’דימוי’, הן כמעט תת-הכרתיות. הן פשוט סוג של באמת מזינות ותומכות, ומסככות על התחושה של כל מה שאנחנו עושים, מביאות לחלוחית לשם, יופי ועומק. אז אם את/ה לא יודע/ת מה זה אומר כי את/ה לא מכיר/ה את זה, פשוט תשכח/י מזה; זה לא משנה.

אבל את/ה תהי/ה חייב/ת, בגלל לוח הזמנים, בגלל ההנחיות, בגלל שאנחנו לא הולכים לשבת כאן מלפנים, ולצוץ כל עשרים דקות ולומר, “האם את/ה יכול/ה להרגיש את הישבן?” או משהו כזה – את/הן חייב/ת לייצר ולשמר את האנרגיה בלי שהמורים מובילים הרבה מהמדיטציות, ועם הלו”ז הפתוח. את/ה חייב/ת לייצר אנרגיה ולשמר אותה.

זה גם ממש עוזר לפתוח את הכוונה שלך. למה את/ה פה? מה זה משרת? את מי את/ה משרת/ת? הישיבה שלך, ההליכה שלך, העמידה שלך, ההגעה העקבית שלך לאולם, או א/נשים שרואים אותך עושה מדיטציה בהליכה בחד ההליכה, וכו’ – זו מתנה עצומה אחד לשנייה. זה כל כך תומך שמישהו רואה אותך מגיע/ה, שוב ושוב ושוב. זו השראה. זה משדר מחויבות. אתם/ן עוזרים/ות אחד לשנייה כשאתם/ן עושים/ות את זה. מה הכוונה שלי? תפתחו את הכוונה למעבר לרק אני והתרגול שלי ואיך אני מרגיש/ה. למה אני פה? את מה אני משרת/ת? את מי אני משרת/ת? אל תניח/י שאת/ה לא רלוונטי/ת. כמה שכיח זה – אחת הפתולוגיות של התרבות המערבית, מעורבבת עם ההפכים שלה, הרבה פעמים, היא פשוט לא להבין כמה אנחנו רלוונטים/ות, כמה אנחנו משנים/ות. כן, את/ה, כיחיד/ה, הנוכחות שלך, האופי שלך, הנשמה שלך, האווירה שלך. אל תניח/י שאת/ה לא רלוונטי/ת. אל תניח/י שאת/ה לא משנה. אל תניח/י שבשתיקה את/ה לא משנה.

את תפתח/י את הכוונה. זה ממש חשוב, ושוב, זה יכול להיות חלק טבעי, זה יכול להיות מאוד קצר, זה יכול להיות משהו שאת/ה עושה פורמלית שוב ושוב. ואז, כמובן, הכוונה לטובת כל היצורים: למה את/ה כאן?בשביל מי את/ה עושה את זה? את מי את/ה משרת/ת? את מה את/ה משרת/ת? שוב, השמחה ושוויון הנפש שלך – את/ה מציב/ה יעד: “אה, שמעתי על הג’אנות האלה. אני רוצה להשיג אותן,” ואז זה לא הולך כל כך טוב, ואז צריך שוויון נפש עם זה. זה הכל. אנחנו הולכים/ות לדבר על זה. חלק ממה שמביא לנו שוויון נפש זה זה שאני לא עושה את זה רק בשביל עצמי. אני מגיע/ה כשזה הולך ממש לא טוב, וזה מבאס, ושוב יורד גשם בדבון, או מה שזה לא יהיה. ואני עושה את זה בשביל א/נשים אחרים/ות. זה חלק ממה שמשאיר אותך יציב/ה בעליות ומורדות. פתח/י את הכוונה.

זהו תמלול ותרגום של שיחה של רוב ברבאה בשם ‘חופש מפחד וחרדה’ שהוא נתן ב2007 בריטריט בims. באופן שאופייני לשיחות שלו משנים אלו, הרעיונות המוצעים פה הם אופני עבודה דהרמיים קלאסיים יחסית ורק בסוף השיחה הוא מפנה את המבט לתובנת הריקות. את הקלטת השיחה המקורית ניתן למצוא כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/868/

---

הנושא שאני רוצה לדבר עליו הערב הוא חופש מפחד וחרדה. ואני רוצה לחקור קצת את האפשרות האמיתית הזו בשבילנו, לחיים שלנו – לחיות, לנוע לכיוון ולהפתח לאפשרות של חופש מפחד. אולי הדבר הראשון והברור לומר הוא שפחד זה משהו שכולנו מכירים. כולנו טעמנו פחד, ואני בספק אם יש מישהו שלא. אולי אנחנו מאמינים שישנן ישויות שלא ידעו את זה, אבל האפילו הבודהא מספר על זמן התרגול שלו לפני ההתעוררות, ומתאר את עצמו מתרגל ביער, יושב והולך, וציפור היתה מזיזה עלים, ורעד, הוא אומר, עלה רעד. ואם הוא היה יושב הוא רצה לקום וללכת, או להפסיק את ההליכה אם היה הולך. והוא אומר – אבל אני עבדתי עם זה. אם הייתי יושב הייתי נשאר, ואם הייתי הולך – ממשיך ללכת.

כל כך הרבה סוגים של פחד, ודברים לפחד מהם. כמובן, אנחנו יכולים לפחד בהקשר של הגוף שלנו – מהזדקנות, מחלה, כאב, מוות. אנחנו גם עשויים לפחד מתענוג בגוף. אנחנו יכולים לפחד מהרגשות שלנו: מה יעלה, האם אוכל להחזיק את זה? מההשקפות של אחרים עלינו: האם אני אומר, או אעשה את הדבר הנכון? האם הם יחשבו שאני נראה בסדר? או, ההשקפה והפחד שאולי יש לנו מעצמנו. מה אם אני אראה ואגלה שאני רע, שאני כשלון, בעצם? לפחד מצורות. מצורה של ריטריט ושתיקה, או פחד מהצורה של סיטואציה בעבודה, של צורה של מערכת יחסים, או של היעדרה. אנחנו יכולים לפחד מהכל. ישנו סיפור במסורת הודית, שבה הגורו היה יכול, לכאורה, להביא את התלמיד לכדי התעוררות מלאה על ידי מבט או מגע עם תלמיד.

אז הגורו ישב עם תלמידיו, והם דיברו או שתקו, והוא אמר: כל מי שרוצה שחרור מלא מהאגו – שיצעד קדימה, ואני אתן לו. ואף אחד לא זז. פעם שני: מי שרוצה שחרור מלא מהאגו… ודממה. בפעם השלישית. דממה. ואז אמר: ‘ההצעה נמשכה’. אבל הוא הצביע למשהו. אנחנו יכולים לפחד מהכל. ממש מהכל. אבל הבודהא אומר: אנחנו יכולים לעבוד עם פחד, אנחנו לא צריכים להיות קורבנות שלו. ואנחנו יכולים לקבל תחושה לגבי האפשרות שלנו לעבוד איתו, אפילו באמצע העניין שלו. לפעמים זו רק לחישה, שאפשר לעבוד עם זה. או לחישה – שמה שהוא אומר לנו הוא לא באמת האמת. ואולי שמתם לב ליחסים המנוגדים שישנם בין פחד לאהבה. כשאנחנו מפחדים, משהו קורה שם, והאהבה נעלמת. יש כאלו שאומרים ש’זה פחד או אהבה’. יש יחסים ישירים, במובן מסוים, ואנחנו רואים את ההפוך – שהיחס בין פחד ואלימות הוא יחס ישר. בבעלי חיים, בעצמנו, בקבוצות אידיאולוגיות.

ולכולנו – שמנסים להפתח לחירות בחיינו, ולחיות במודעות, יש שאלה שצריכה לעלות, מתוך טוב לב: האם אני מאתגר את הפחד מספיק? האם אני מאתגר אותו באופן עמוק מספיק בחיי? וזה מגיע, באמת, מתוך טוב לב. אבל לשאול שוב ושוב – האם אני סבלני מידי כלפי פחד? האם אני מאתגר אותו מספיק? זה לא אומר שאנחנו לא מקבלים את זה שיש פחד, כי כמו שראינו, אפילו לבודהא היה פחד. אבל השאלה היא – האם אנחנו לא מאתגרים אותו. ו – עד כמה חיי מוגבלים על ידי פחד? חלק מזה אולי ממש ברור, אבל חלק אולי לא כ”כ. לפעמים פחד הוא בסביבה, אבל אנחנו לא מבחינים בזה, לא יודעים שהוא נוכח. אנחנו לא תמיד מבינים שיש לנו בחירות בסיטואציות, ואנחנו לא רואים את זה בגלל הנוכחות של הפחד. ולא ערים לכך שהפחד מוביל להיעדר האפשרות לבחור. היתה לי חברה שלפני שנים ירשה הרבה כסף, ואחרי כמה זמן דיברנו על שמחה, והיא לא היתה כ”כ שמחה בחייה, ודיברנו על הדברים שמביאים שמחה, ובנקודה אחת הפקטור של נדיבות עלה, כפקטור שמביא שמחה, ואני העליתי את האפשרות שהיא תתרום חלק מהכסף… לא אלי! רק בכללי. והיה ברור שזו פשוט לא אפשרות; אין כניסה לשם. לפעמים פחד מסתווה כהשתוקקות. זה פחד, אבל זה מרגיש כמו השתוקקות. אז, אפילו כאן בריטריט, אפשר לראות את זה סביב אוכל. בשעת התה לא מוציאים הרבה החוצה, ואנחנו לא ממש בשליטה על מה שיש לנו לאכול. ואז בצהריים, או בשעת התה – יש תחושה של ‘לקחת עוד’, וזה נראה כמו השתוקקות, אבל זה בעצם פחד שלא יהיה. יש לי חברה שעובדת בתיאטרון, והיה נראה, במשך כמה שנים, שיש הרבה תשוקה שלה לזה. אבל אחרי כמה שנים היא הרגישה שיש פחד ש’מה יקרה אם היא לא תהיה באור הזרקורים’, וחלק מהתנופה שלה נבעה מהפחד להרגיש מרוקנת. ומתישהו היא עברה דרך זה, והגיעה למצב של תשוקה אמיתית יותר, וזה דבר מאוד חשוב בחיינו, להיות במגע עם מה שהוא תשוקה אמתית עבורנו.

אז אני רוצה לכסות היום כמה גישות אפשריות לפחד, והן הולמות האחת לשניה. הראשונה – מיינדפולנס, ובמיוחד תשומת לב לחוויה של הפחד עצמו. מהר מאוד, כשפחד נמצא, עולה: ‘למה זה כאן?’ ‘ממה אני מפחד?’ אז כאן – אנחנו מבקשים רק להיות במגע עם החוויה הבסיסית יותר.

הדבר השני – מיינדפולנס לתגובות שלנו לפחד. זה, ואני אדבר על כולם יותר בפירוט – פחד הוא לא נעים, ואנחנו פוחדים מהפחד. פחד מפחד, זה משהו שקשה להתמודד איתו, אז אנחנו דוחפים אותו הלאה מאיתנו.

והדבר השלישי – פנייה יותר ישירה לפחד, משום שמיינדפולנס לא תפתור הכל. היא חזקה, אבל לא תפתור הכל, וגם זה לא מה שהבודהא לימד.

תשומת לב לפחד

אז לגבי העניין הראשון – אנחנו קצת יודעים מה זה פחד, אבל לעתים קרובות אנחנו לא מבלים שם מספיק כדי לדעת מה באמת נמצא שם, כשיש פחד. אז למה אנחנו כן שמים לב, אם אנחנו פונים ישירות אל הפחד, ומביטים באופן קרוב ויסודי, למה שאנחנו שמים לב?

ישנן תחושות גוף, בדרך כלל. הפרפרים בבטן, הלב מתכווץ, הידיים מזיעות. תחושות לא נעימות, בד”כ, בגוף. ובגלל אי הנעימות, אנחנו מגיבים לזה. תחושות גוף לא נעימות, ותגובה לזה.

פן שני, שכמעט תמיד נוכח, לא תמיד אבל כמעט – זה מה שקורה באפיק המחשבה. יש הרבה מחשבה כשפחד בסביבה, ולעתים קרובות כלפי העתיד. אפילו כמה דקות קדימה, ולעתים כמה שנים קדימה. מחשבות, ואיתן שקים של הנחות ואמונות שהן בד”כ לא ממש מודעות. וכל זה נוכח במעבה הפחד. וככלל, המחשבות לא נעימות, יש וודאנה לא נעימה, ואנחנו רוצים להפטר מהן. אז תחושות ותגובה, ומחשבות ותגובה.

פן שלישי הוא התכווצות של המרחב המנטלי. אולי חלקכם מכירים את החוויה – את מופיע, או צריך להציג משהו, ופתאום זה מרגיש כאילו המוח התכווץ לגודל של אפון, ואז אתה צריך לתת את מה שאתה אמור לתת כך. ככלל, אנשים אוהבים תחושה רחבה של התודעה, והכיווץ של מרחב התודעה הוא לא נעים, ויש לזה תגובה. אנחנו, לכל קונסטלציה הזו, קוראים פחד. ואני לא אומר את זה רק כדי לסבך, אלא משום שכל דבר כזה הוא גם דרך פנימה לעבודה עם הפחד.

כשיש פחד בסביבה, ונקודה קטנה – זה יכול להיראות כאילו הפחד לוקח את כל המרחב. יכול להידמות שהכל הוא פחד, והוא מכסה הכל. זה חשוב לנקב את ההשקפה הזו קצת. יהיו תחושות גוף, יהיו, איפשהו בגוף, גם מקומות בהם אין תחושות גוף לא נעימות. הבהונות, תנוכי האוזניים – בד”כ הם לא מרגישים מפוחדים. וזה חשוב לשים את המודעות שם, אפילו לרגע או שניים, כדי להזכיר לעצמנו שישנו מקום אחר, שיש בו מידה של הקלה. ואז אנחנו צריכים גם לפנות ולהביט בפחד, להיות איתו, להביא אליו תשומת לב. וכמו שאמרתי, כשיש פחד יש פחד מפחד, ואנחנו לא נרצה לעשות את זה, אבל – האם אנחנו יכולים להיות מודעים לתחושות הלא-נעימות של הפחד. פחד עושה מה שעושה, ואנחנו חוזרים שוב ושוב לתחושות, שהן לא נעימות. ולאורך זמן אנחנו יכולים לפתח יכולת להתרגל לתחושות הלא-נעימות של פחד, ואנחנו נעשים יותר מסוגלים להכיל את זה במודעות ותשומת לב. זה תרגול. לפעמים, אפילו, במדיטציה, זה יכול להיות ממש מיומן כשיש מידה של רוגע – להקריב קצת את הרוגע הזה; ישנו הרוגע, והכל בסדר, והביאו לתודעה את מה שגורם לפחד; ואז תראו את זה נבנה בגוף, מורגש כפי שמורגש. למה? כי אנחנו רוצים להתרגל לזה. חלק ממה שטוב בישיבה והליכה במדיטציה זה שאלו דברים מאוד פשוטים, ולכן הם מיכלים טובים. לא צריך להישמע, להיראות או לומר משהו מיוחד. זה בטוח כאן, זה מיכל בטוח. אז אפשר להכניס את הדבר הזה, ולראות אותו מהדהד וללמוד לא להגיב. כך שלאורך זמן מגיע ביטחון עם התחושות של פחד. זה, לעתים קרובות, מה שחסר. להרבה מאיתנו יש פחות או יותק אפס ביטחון עם פחד. אז ככל שאנחנו נוכל לעשות זאת, וזה תרגול, אז יתפתח ביטחון. כשאנחנו עושים זאת אנחנו גם הולכים נגד התנועה של פחד מפחד. דוחפים לכיוון השני.

מיינדפולנס ליחסים עם פחד

אז אני רוצה לחקור קצת את היחסים עם הפחד. כי בדהרמה, מה שקורה הוא תמיד חשוב, אבל היחסים עם מה שקורה הם חשובים לא פחות, ואולי יותר. אז מה קורה ביחסים עם הפחד, עם התחושות של פחד? לרוב זו סלידה או רצון להמלט. רוצים להמלט מהלא נעים. וזה מובן, אבל הבעיה היא שיחסים סולדים הם לא גורם ניטראלי. להמלט מהפחד גורם לחוויית הפחד להתגבר. הקושי המורגש של החוויה גדל. הסלידה מהפחד היא חלק מהקונסטלציה. אז אנחנו נמלטים מהתחושות האלו, ולאן הולכים? למעלה, לראש. כל האנרגיה הולכת למחשבות, המחשבות מתגברות כי אנחנו בורחים מהתחושות הלא נעימות בגוף, וזה מתחיל להסתחרר ולתפוס תאוצה. בד”כ, בהקשר הזה, אלו לא מחשבות כ”כ מועילות, וכל זה נבנה. אז התגובה שלנו לזה, ההמלטות, היא חלק מהחרדה עצמה. אלו לא שני דברים נפרדים. ואנחנו יכולים לחקור את זה במדיטציה, וזה אחד הדברים המדהימים בה. אם אני מסיר את ההתנגדות, הפחד לא תומך בעצמו. הפחד נתמך על ידי הפחד מהפחד. ולא להאמין לזה כאמירה, אלא לבדוק את זה בתרגול. הפחד מהפחד…

האם אני שם לחץ על עצמי, על הסיטואציה, שזה יהיה שונה? האם אני מאשים את עצמי על הפחד? “אף אחד אחר לא מפחד מזה”. לא חשוב מהו הסיפור. ישנו הלחץ של השיפוט. ולחץ עובד כמו סיר לחץ; הוא מוסיף ומתדלק ומזין את הפחד.

מה אני מניח שהנוכחות של הפחד אומרת עלי? על התרגול שלי, על ההצלחה הרוחנית או הכשלון הרוחני שלי? מה אני מניח שזה אומר עלי, ואולי זה פחד לא רציונלי או משהו? חשבו על הבודהא, והסיפור התמים לכאורה הזה… הבחור הזה היה איפשהו באמצע בין לעזוב את הארמון לבין שחרור מוחלט ובלתי מעורער. אז מתישהו בין שישה ימים לפני התעוררות לבין התעוררות מוחלטת, ועדיין היה לו פחד. אז מה זה אומר עלי? תשוו לבודהא, אני מוצא שזה מאוד מאשרר.

אז האם ישנה האפשרות של להביא טוב לב לכל הסיטואציה. הצגנו את תרגול המטא: ‘מי יתן ואהיה מאושר, מי יתן ואהיה שליו’. ה’אני’ הזה שאנחנו מצביעים עליו, זה בדיוק זה שפוחד כרגע. זה לא ‘אני’ אחר שלא כולל את הפחד? האם אפשר להבין את האנושיות שבזה, ולכלול את כל עצמנו בטוב הלב הזה? הפקטור של טוב לב, כשיש פחד מסביב, הוא מאוד משמעותי.

יכול להיות גם טוב לב וקבלה לפחד עצמו. אז – לא רק לאדם הזה, אלא לפחד עצמו. מה זה אומר, איך זה ייראה? מה יקרה אם אני אדגיש, באופן די מוגזם, טוב לב כלפי הכעס. קבלה בברכה מוחלטת של ההכרה לפחד. שהתחושות של הפחד, אני מדבר על התחושות הפיזיות עכשיו, לגמרי לקבל אותן. ממש להדגיש את הקבלה בברכה. יש בזה טוב לב כלפי הפחד. מה קורה אז, כשאנחנו הולכים בכוונה נגד הפחד מהפחד? אז שוב, זה, אני מוצא, דרך מאוד חזקה לעבוד עם פחד. לא כ”כ התיוג החזק של איפה הוא ומה הוא עושה, אלא להדגיש את הפן המקבל של מיינדפולנס. וזה תרגול, כמו כל דבר, ואנחנו יכולים לפתח את זה.

קל לשכוח את זה, אפילו אחרי הרבה שנים של מדיטציה. לפני כמה שנים עשיתי ריטריט אישי של שבועיים בגאיה האוס, ולא הרגשתי כ”כ טוב פיזית, ממש לא הרגשתי טוב. אחרי הריטריט הייתי אמור לסוע להודו, להתנדב במרכז מצורעים, ולא רציתי לפספס את האפשרות הזו. הייתי בהודו לפני כן, רק פעם אחת, ונעשיתי מאוד חולה. בעצם, לא ממש הבראתי מאז. מצאתי שהיה בי מין זרם תת קרקעי של דאגה: ‘איך הבריאות שלי תהיה?’. זה היה מאוד מתמיד, ואני, כמתרגל מנוסה, ניסיתי לעשות כל מיני תרגילי קונג פו מדיטטיביים, שלא ממש עבדו. לקח זמן מה להבין שבעצם אני נסה לדחות את זה; ואז קיבלתי את הפחד לגמרי, וזה השתנה די מהר. ואז באה הראייה שהפחד הוא ביטוי של חלק ‘צעיר’ שלי, ואז עלתה התחושה שאני והחלק הצעיר הזה שבי ניסע להודו יחד, ועם זה שמחה, והתרגשות מהמסע, שחזרה פתאום. והפחד עדיין היה שם, ואחרי זמן מה דהה לגמרי. אבל המפתח היה בצורך לאמץ אותו, את הפחד.

אז אנחנו מדברים על סגירה שקורית עם הפחד. תחושת מרחב התודעה מתכווצת, וזה מאוד לא נוח ומשתק. אני שמתי לב, אצלי בעבר ואצל אחרים, שיכולות להיות, ולא בהכרח, אבל יכולות להיות תקופות בחיים בהן חרדה הופכת להיות המקצב הבסיסי בשבילנו. זה נתקע במקצב, כמו תקליט בגרמופון, וחוזר. והמערכת הפיזית מנטלית חוזרת שוב ושוב למקצב של חרדה; ואפילו לא ברור ממה, אבל כשיש חרדה אנחנו מתחילים לחפש: ‘ממה אני חרד?’. לא תמיד, אבל לפעמים ההרגל הזה של חרדה יכול להיות שם, ויש לו יותר הזדמנויות לעלות כשישנו אקלים מתמשך של שיפוט עצמי, של נוקשות ואי קבלה כלפי העצמי. נראה שיש קשר הדוק. נראה שהתנועה של שיפוט עצמי היא כמו ביצה, כמו קרקע ממנה חרדה נובטת.

אני מוצא שזה מאוד מעניין שאהבה, במובן של מטא, טוב לב, כשהיא שם בלב שלנו, היא באופן די מובנה מרגיעה. בהגדרה, חרדה היא ההיפך. היא הכל מלבד מרגיעה. שיפוט עצמי ו’לרדת על עצמך’ זה דבר שנוטה להיות ולהרגיש מאוד מדכא. זה חולק עם החרדה את התכונה של סגירת המרחב המנטלי, ואז זה רק צעד קטן משם לפחד. הם חולקים את האיכות הזו. בנוסף, חלקים מסויימים של פחדים נולדים באקלים של אי-אהבה עצמית. אני מכיר את זה מהעבר שלי, ורואה על אחרים, עד כמה הפחד מכשלון חזק כאשר ישנו שיפוט עצמי. פחד לגלות את האמת על עצמנו, שאנחנו בעצם רעים, חסרי ערך. אלו פחדים עמוקים, קיומיים, לגבי ההשקפה העצמית שלנו, ויכולים ממש לחולל מהומה ולזרוע הרס באקלים הזה של חוסר אהבה. אז יש צורך אמיתי וחזק מאוד באהבה, בטוב לב, כלפי הנושא הזה של חרדה. בעיקר אם זה עניין מתמיד בחיינו. אז יש תפקיד גדול לאהבה, למטא.

כשיש פחד בסביבה זה ממש מועיל לתת תשומת לב למרחב פיזי, בגלל היעדר המרחב שהפחד יוצר. הקשבה זה דבר שעוזר לבסס תחושת מרחב במודעות. או לצאת החוצה, להביט בשמיים, ולקבל תחושה של מרחב. למה? כשהמודעות קולטת מרחב, התודעה כולה חווה אותו, ומתחילה להתרחב. וכך אנחנו הולכים נגד הפן הזה של פחד. כשפחד הוא מתמשך, זה יכול להיות מועיל לא לשהות בזה, ולעשות משהו אחר. לך לשחק סקווש, כי אז תצטרך להתרוצץ ולא יהיה זמן לפחד. שחק עם מישהו יותר טוב ממך, ואז תצטרך לרוץ הרבה. אם יש פרוייקט יצירתי שאתה מעורב בו – תעשה את זה. לך משם, קח מרחב. אז ישנה תשומת לב לתחושות, להבחין מהו פחד ולחקור את זה, ויש את החקירה של היחסים עם הפחד, שנוגדת את הפחד מהפחד ומשחררת מהסגירות שם.

ואנחנו צריכים גם לאתגר את הפחד באופן יותר ישיר, יותר באומץ, לפעמים. לפעמים פחד אומר: ‘עשה כך’, ‘אל תעשה כך’, ולפעמים – אם הפחד אומר ‘עשה כך’, אז אל תעשה. ואם הוא אומר לא לעשות, אז עשה. לראות מה קורה אם אנחנו מתרגלים לעשות ההיפך מהפחד. לערער את הסמכות שלו, את הכוח שלו. אולי, למשל, בסביבה כזו של ריטריט, אפשר להתחיל לחקור את זה אם רוצים. כמה פחד יכול להיות סביב אוכל, ואולי אנחנו מכירים בזה ואולי לא; ואין פה שום עניין של ‘צריך’. אבל – מה יקרה אם תחסירו ארוחה? או, אנחנו יכולים להיות מאוד לחוצים משינה, ואולי לא נישן מספיק, אז מה יקרה אם תישן שעתיים פחות, ואולי תהיה עייף?

יש לנו את המסורת הזו של נדיבות. ולעתים כשנדיבות היא אפשרות מולנו, הפחד הוא: ‘אני לא רוצה לתת יותר מידי’. האם אפשר לשחק עם זה? היתה יוגית שנתנה לי מה שהיה נראה לי כמו הרבה דאנה; ולא הייתי בטוח מאיזה מקום זה ניתן; וכששאלתי הסתבר שהיה שם פחד להיראות כלא-נדיבה, אז גם זו אפשרות. אז אם יש פחד לשבת יותר, איך זה יהיה לעשות את זה? או לשבת כל יום? לפעמים זה דווקא לשבת פחות; אני זוכר שהייתי עם קבוצת חברים, ודיברנו על מחויבות לתרגול יומי, והיה מישהו שעשה סבב ושאל: ‘האם אתה יושב כל יום?’ והוא הגיע אלי, ושאל: ‘האם אתה יושב כל יום?’; ‘כן’; ‘מתי היתה הפעם האחרונה שלא ישבת?’; ‘אה… ביום אחד בו הייתי תחת הרדמה מלאה’… (צחוק). אז זה גרם לי לתהות האם יש לחץ שנכנס למערכת, ואני מחזיק בתודעה היפה והקורנת שטיפחתי? זה יכול ללכת לכל מקום, וצריך לנער קצת ולראות, ואז לבחור – איך אני רוצה לעבוד עם זה?

אנחנו יכולים לאתגר פחד באפיק המחשבה, ואם אנחנו עושים את זה חשוב לעגן את עצמנו בגוף, כי אז אפשר לעבוד עם מחשבה באופן שמעוגן הגוף. אז באפיק המחשבה – במה אני מאמין? מה אני מניח? מה עובר ללא שאילה לגבי עצמי, אחרים? במה אני מאמין, שעובר ללא שאילה, ואיך אני מגיב לאמונות הללו? אחד הדברים שאני מתמודד אתו זה מחלת קרוהן; וזו מחלה מתמשכת ללא תרופה, שבאה והולכת בגלים. ואני בסדר לתקופות ארוכות, ואז תקופות שבהן פחות. והתחלתי לשים לב בשנים האחרונות… ישנן תקופות בהן אתה מתחיל לקבל תסמינים, וזה יכול להתגלגל להתקף, או שלא. ויש תחושה של פחד מלחלות. והתחלתי לערער את ההנחות; היו כל מיני הנחות לא בדוקות שם. ההנחות: ‘אם אני אחלה, לא אוכל לעבוד, לא אוכל לנסוע, לא אוכל לאכול אוכל נורמלי, זה יגביל את החיים החברתיים שלי’. וכל זה היה מתחת לפני השטח, והיה צריך לנער קצת ולשאול: ‘עד כמה זה נכון?’; אבל הסתכלתי אחורה על תקופות בהן הייתי חולה, ובעצם עשיתי בהן לא מעט עבודה; היא בד”כ לקחה יותר זמן, אבל עדיין.. והיו חיים חברתיים. נכון שלא אכלתי דברים מסויימים, אבל אז מה. ועדיין נסעתי; וזה היה יותר מורכב אבל עדיין עשיתי את זה. אבל ההנחות הזינו את הפחד, משום שלא בדקתי אותן.

אנחנו יכולים גם ללכת לקצה שרשרת המחשבה… יש מחשבות כלפי העתיד: ‘אם זה יקרה אז זה יהיה נורא…’ ולפעמים צריך ללכת לסוף ולשאול: ‘אוקיי, אם כך יקרה – אז מה?’. אז מה אם הם יחשבו שאני טיפה מוזר? אז מה אם אכשל? אז מה אם אהיה עייף מחר? אז מה אם אחלה ואאבד משקל? ולאנשים מסוימים – ‘אז מה אם אמות?’. יכול להיות לזה הרבה כוח.

חייתי בבוסטון אחרי המתקפות ב – 9/11, והיה אקלים נורא של פחד ברחובות. והייתי חלק ממין אחווה בודהיסטית כזו בבוסטון, וכמה מאיתנו עשינו מין הפגנת שלום, וזה היה ביום… היו אז אזהרות ביטחוניות ברמות שונות, ובאותו יום היתה אזהרה חמורה לבוסטון, כמה ימים אחרי 9/11, ואנחנו עמדנו בהפגנה הזו ממש מתחת למגדל הגבוה ביותר בבוסטון; שהוא, אגב, בניין של חברת ביטוח. פחד עשוה עסקים גדולים. ואנחנו חשבנו: ‘זה מטורף, ואנחנו לא ניסחף בטירוף הזה’.

לעתים קרובות הרבה מהפחד מחובר להנחות או מלא בהנחות לגבי מה אנחנו צריכים, או במיוחד מה אנחנו צריכים כדי להיות שמחים. וזה משהו שאנחנו ממש צריכים לחקור באופן מאוד רציני. קראתי איזה מאמר לגבי בית ספר לבנים בניו-יורק, והיו להם בחינות מיוחדות באותה שנה; היתה שם רמה מדהימה של לחץ, וראיינו שם ילדים שהביעו רמות די יוצאות דופן של לחץ. אחד הילדים שראיינו אמר… הבחינות נועדו למיין את התלמידים להקבצות. אז הוא אמר: ‘אם אני לא אגיע להקבצה א’, לא אגיע להרוורד, ואם לא אגיע להרוורד, לא אגיע לבית הספר למשפטים של ייל, ואם לא אגיע לשם – אהיה ברחוב’. וואו. אבל בשבילו זה היה אמיתי, והוא קיבל את זה מאיפשהו. אנחנו צוחקים, אבל אנחנו גם עושים את הקפיצות האלו, וצריך לערער את קפיצות חוסר ההיגיון הללו.

עוד אזור – למה יש כ”כ הרבה פחד עבורנו סביב האישור מצד אחרים? למה יש לזה כ”כ הרבה כוח? אני חושב שחלק מהסיבה היא שאולי עוד אין לנו מספיק משאבים פנימיים של שמחה, ולכן אנחנו מביטים החוצה לקבל משהו, והרבה ממה שאנחנו מבקשים זה שאנשים יאמרו לנו: ‘אתה נפלא’; ‘אתה יפה’; או אפילו: ‘אתה לא כ”כ גרוע’. לפעמים זה מספיק… למה? אולי משום שעוד אין לנו המשאבים הפנימיים. וזו שאלה ענקית בתרגול: מה בונה את המשאבים שלי, כך שאני לא קבצן לאישורם של אחרים, קרובים ורחוקים?

אז אמרתי – פחד הוא בד”כ סביב מחשבות על העתיד. אבל שאלה קשה נוספת: האם אנחנו יודעים איך באמת לדאוג לעתיד? האם אנחנו בטוחים לגבי זה? מהו זה שמעמיק את המשאבים של רווחה? מאיפה זה מגיע? אז לבודהא, חלקכם בטח יודעים, יש את כל הרשימות האלו: נדיבות וטוב לב וכנות וריכוז ותשומת לב ועוד ועוד ועוד, ולפעמים זה מרגיש לפעמים כמו ללעוס קרטון עם כל הרשימות האלו. אבל חלק ממה שהוא מצביע עליו זה שאלו הן איכויות לפתח שמרחיבות את המאגרים של הרווחה הזו, ואנחנו יכולים לטפח אותן ולטפח את המאגרים האלו[1]. זה אופן לדאוג לעתיד באופן מאוד אמיתי. אנחנו יכולים לשמוע את זה ולומר ‘כן, כן’. אבל כמה מאיתנו באמת, באמת, חיים כך? זה סימן, בשבילי, למישהו מאוד מתקדם בתרגול, שמישהו באופן כנה שם את הביצים בסל הזה. ש’תיק ההשקעות’ שלו הוא שם. שיודע שזו הדרך לדאוג לעתיד, באופן אמיתי ויסודי מאוד. וגם להבין שאנחנו דואגים לעתיד שלנו על ידי היחסים שלנו אל ההווה. אם היחסים להווה הם כאלו של פתיחות, של אדיבות, עניין, תשומת לב, הרפיה, אי היאחזות, אם אנחנו דואגים ליחסים להווה, העתיד דואג לעצמו. הטיפוח והיחסים להווה, מתוך שני אלו – העתיד ידאג לעצמו. ובאופן אמיתי מאוד, ואני באמת מתכוון לזה, באופן אמיתי מאוד, יש הפחתה של הדאגה שלנו מהעתיד: האם אהיה בסדר, האם זה יהיה בסדר? האם יהיה לי מספיק כסף? האם אהובי יעזוב אותי ואהיה לבד? יש הפחתה, באופן אמיתי מאוד, מכל הדאגה הזו.

ולבסוף, כל הפחד הזה מונח על תחושת העצמי, ונדמה לי שפרד הולך לדבר על זה מחר בערב, אז אני לא אכנס לזה, ורק אומר שזה אזור ממש ענק של חקירה, וכל חקירה עמוקה של פחד צריכה להסתכל על המקום הזה, של עצמי. אז אני רק אאיר משהו אחד שנמצא שם, בלימוד. אנחנו נוטים להניח שישנו האירוע, הדבר או הסיטואציה שנאי מפחד ממנו, ושישנו הפחד. ואנחנו נוטים להניח שזה זה וזה הוא, ושהם נפרדים ומובחנים. אבל הם לא. כמובן שבמישור אחד ישנו המושא וישנם היחסים איתו, אבל ברמה אחרת זה לא המצב. שיש את הדבר והיחסים איתו. הם לא נפרדים. פחד צובע את התפיסה, הוא צובע את התפיסה של מושא הפחד. לפעמים זה ממש ברור. יש פחד ואנחנו רואים רוחות ודברים נעים בחושך. ואפשר להבחין בזה, אבל צריך להבין עד כמה, בתוך סיטואציה, הפחד מעצב את מה שנראה שאני מפחד ממנו. זה הולך מאוד לעומק. כל דבר, אירוע, סיטואציה, תמיד מעוצבת על ידי התודעה, על ידי מצב התודעה, פחד או משהו אחר. אם אני מאמין שמה שהוא בהווה, ברגע ההווה, אם אני מאמין שיש לו קיום עצמי, עצמאי מהאופן בו התודעה מביטה בו, אז אני מאמין בהווה אמתי וקיים באמת. אם אני מאמין בהווה שקיים כך, אין ברירה אלא לפחד מהעתיד. כמו העגלה אחרי השור שמושך אותה. אם אני מאמין בקיומו של הווה אמיתי אז פחד מהעתיד הוא בלתי נמנע. אבל עבר ועתיד והווה הם ריקים מהקיום העצמי שנדמה שיש להם. אפשר לראות את זה אם מביטים לעבר. העבר נראה כך כשאני במצב רוח אחד, אני חושב על מערכת היחסים הזו או על הילדות שלי, והם נצבעים בהתאם למצב הרוח. והווה גם. והעתיד, שאליו הפחד הולך, הוא ייעשה הווה ואז עבר, והם ריקים באותו אופן. אני מתחיל לגלות את זה ולהבין את זה באמת, אנחנו לא יכולים להאמין לפחד באותו אופן. אי אפשר להאמין לו באותו אופן.

כל זה, כל מה שדיברתי עליו היום, אלו אפשרויות אמתיות מאוד מהלימוד והתרגול שלנו. אנחנו יכולים לפתח חוויית חיים אמיתית מאוד של חופש מפחד.

---

[1] אפשר לפנות כאן, שוב לדרשה על פחד ואימה

לפחד יש כוח עצום. הוא מניע את התפיסות והפעולות שלנו כיחידים, וודאי שזהו המצב כשמביטים בהתנהגויות ובחירות קולקטיביות, מודעות ובלתי מודעות. לעתים פחד מתבטא באופן ישיר וברור יחסית, ולעתים הוא גודר גדרות ומגדיר הגדרות לגבי מה יש לעשות ואיך ניתן לתפוש ולחוות. אז, האופן בו הוא מגדיר איך ומה לא ניתן אפילו לא מורגש, משום שהוא מחוץ לטווח האפשרי, ואיננו חווים את המסלולים האלו במתווים על ידי פחד, או אפילו כמסלולים בכלל; הם פשוט נדמים כהגיון הפנימי והמוטמע של החיים. עבודה עם פחד עשויה לאפשר יותר ויותר תחושת ביטחון לנוכח המגבלות הללו, והביטחון הזה מתחיל לחשוף את מה שמגביל כמגביל, וכאשר הוא נגלה ככזה הוא מאפשר עבודה פורייה אתו.

בשיחה זו אני אציע יחס אל הפחד שמאפשר תובנה ביחס אליו ומתוכו.

אנחנו יכולים להתחיל באופן פשוט יחסית, במקומות בהם הפחד מורגש. פחד, כמו כל מופע רגשי או מנטלי, הוא תופעה מורכבת; ואחד הדברים שיכולים לעזור לנו לעבוד אתו באופן מועיל הוא לפרק קצת את המכלול, ולעבוד עם כל פן שלו בנפרד. כך, אנחנו מאפשרים לתשומת הלב להיות חזקה יותר מן המופע אותו היא ‘פוגשת’, ולאפשר מספיק מרווח מסביבו בשביל שהדינמיקה הנפשית תוכל להיפתח. אז אם נסקור את הפחד בקצרה, נמצא תחושות גופניות לא נעימות (בד”כ, בבחינה קרובה, הן לא יהיו בלתי נעימות במידה רבה כפי שאולי היינו מצפים). נמצא מחשבות לא נעימות, שבד”כ עוסקות בעתיד. המחשבות הללו עשויות להיות ברורות ומפורשות, או רזות ועדינות, כאלו שברגיל יעברו ‘מתחת לרדאר’ שלנו, אבל מתמידות מספיק בשביל לקבע השקפה מסוימת שאנחנו נתחיל, באופן לא מודע או מפורש, לחוות כנכונה. אם יש לנו אפשרות להיות רגישים למרקם של התודעה, אנחנו נמצא שהתודעה מכווצת, צרה, וקצת נרעדת. כל החוויות הללו הן בלתי נעימות, אבל אי הנעימות שלהן היא לא חריפה או בלתי נסבלת כשלעצמה; הפחד תובע מעורבות פעילה של גורמים נוספי של התודעה שלנו בשביל להפוך לקשה, ובאופן כללי יותר – כדי להחזיק את עצמו כפחד. אחד הגורמים הללו הוא, כמובן, התנגדות. ולכן, יכול להיות מועיל מאוד לחוש כל אחד מן המופעים הללו בנפרד, ולבדוק האם זה אפשרי לפנות ולחוש אותו עם גישה של אפשור או קבלה בברכה. ישנן כמה וכמה דרכים לעשות זאת, ואני לא אפרט אותן כאן, אבל זה עשוי להיות מאוד אפשרי פשוט לפנות אל כ”א מן המופעים הבלתי נעימים הללו, עם נימה או גישה של אפשור. ובעת שאנחנו עושים זאת אפשר לבחון – איך זה משפיע על תחושת הפחד ברגע. הפחד לא יכול להחזיק, לא יכול להתמיד, ללא ההתנגדות שמחזקת אותו; זה לא גילוי שיש לו ערך כרעיון; אלא – אנחנו צריכים לחוות את זה ישירות פעמים רבות, ולתרגל עם זה באופן מיומן על מנת שזה ייטמע בישות. שווה גם לבחון – איך תרגול כזה משפיע על האופן בו אנחנו תופשים את המושא של הפחד – את הדבר, האדם, ההתרחשות, המצב – ממנו אנחנו מפחדים.

---

כאשר ישנו פחד, אנחנו יוצרים, בהכרח ולרוב מבלי משים, דימוי של ‘הדבר’ ממנו אנחנו מפחדים. אפשר לומר שזהו ‘העולם’ עבורנו בתוך חוויית הפחד; ויחד אתו מופיע גם דימוי (שוב, לרוב מובלע) של ‘מי אנחנו’, שנוצר מתוך היחסים רוויי הפחד למושא. כאשר אנחנו משוקעים ומיומנים מספיק באופן עבודה שמרגיע פחד, יכול להיות שנתחיל לחוש שהדבר ממנו אנחנו נרתעים מתגלה באופן אחד כאשר אנחנו מדמים אותו כאשר אנחנו שקועים בתוך מצב הפחד, ובאופן אחר כאשר אנחנו מדמים אותו לאחר שמצב הפחד שכח באמצעות העבודה המיומנת שלנו. הפחד בורא את האופן בו מושא הפחד מופיע עבורנו; הוא יוצר, אפשר לומר, את המושא; והמושא המיוצר הזה מזין את הפחד. יש פה פתח לתובנה רחבה ועמוקה, שחורגת מתחומיו של הנושא, אל ההבנה לגבי מהותה של תודעה ועולם: הלב-תודעה יוצרים את חוויית העולם, שיוצרת, באופן הדדי וסינכרוני את חוויית הלב-תודעה (אני משתמש כאן בסינכרוניות כעזר לימוד, שאת תוקפו נערער בהזדמנות אחרת) .

תרגול של שאילת שאלות לגבי מושא הפחד עושה שימוש בקורולציה הזו על מנת לפתוח אף יותר את התפישה עליה מתבסס הפחד, וכך מערער אותו ומפתח את התובנה. אם אנחנו פותחים ומערערים את האמונה הנאיבית שלנו באמיתיותם של הדימויים הללו, הפחד שמזין אותם ונשען עליהם מתחיל להתמוטט.

כדי שתהליך השאילה יהיה פורה יש לפתח סביבת קשב רוויית כוונה אוהבת, ובתוכה להיות רגישים ופתוחים למגוון הרגשות שעשויים לעלות. בייחוד – שווה לבוא במגע עם כל תחושה של חופש, כוח, הקלה או היפתחות. הן עשויות לעלות באופנים יחסית בלתי צפויים, שיכולים להיות חזקים ומפתיעים, או דווקא עדינים מאוד. ההיספגות והמגע עם תחושת הכוח מעניקה לשחרור דרך השאיפה נוכחות בחוויה הגופנית המיידית, ומאפשר לו להפוך לאמת חווייתית עבורנו. אחת התנועות הרגשיות ששווה לפתח מידה של פתיחות ביחס לפרשנות שלה היא כעס; לעתים – תחושה של כעס כוללת בתוכה גם את תחושת הכוח והאוטונומיה שלנו, ולכן שווה להפוך את עצמנו לסקרנים במיוחד כלפי התעוררות שלה, ומוכנים לברור ולעשות את דרכנו בעדינות בין פנים שונים, בלתי מיטיבים ומיטיבים של הכעס.

כאשר סביבת הקשב מבוססת מספיק, אפשר להתחיל לשאול שאלות פותחות לגבי מושא הפחד, ולגבי האופן בו אנחנו מדמיינים את עצמנו ביחס אליו. אני לא חושב שאפשר לכתוב מתכון ברור למהלך השאילה, ואין מנוס מאלתור ויצירתיות, אבל אפשר להציע נקודות התחלה וכמה אפשרויות להמשך. ואני ממליץ גם לשמור על השאילה עקבית, נמרצת  וחודרת. שוב, סביבת הקשב והערנות לאקלים הרגשי היא חשובה, על מנת שהשאילה לא ‘תתלבש על’ התנועה של דחייה. אבל ככל שהיא חופשיה ממנה, שווה להפוך אותה לנמרצת וחודרת. תחושת החופש, כאמור, היא האינדיקציה שהשאילה הולכת לכיוון הנכון.

אפשר להתחיל עם השאלה: ‘ממה בדיוק אני מפחד?’. וזה מאוד חשוב; משום שהתחושה הכללית של פחד היא מרתיעה ומבלבלת בעצמה, אבל כשיש מושג לגבי הדבר בו מדובר הבלבול שוכך ואפשר להתחיל להפעיל אינטליגנציה.

לעתים התחושה הכללית והעמומה של פחד מטילה צללים גדולים מדברים קטנים. הבוקר התעכבתי לפני מדיטציית הבוקר, ושמתי לב לתחושה של פחד שהחלה ללוות את המהלך הנפשי. שאלתי את עצמי: ‘ממה אתה מפחד?’; אחת התשובות היו: ‘בגלל שהתודעה קצת חסרת מנוחה, המפגש בצהריים כנראה לא ילך טוב’. ואז שאלתי: ‘האם זה קשר נכון?’. היה ברור, באותו רגע, שאין קשר הכרחי בין הדברים הללו. שהתודעה לקחה אירוע קטן, ומתחה ממנו צל גדול; שהגזמתי בהערכת ההשפעה של אי הנחת הקטנה שחשתי, ותליתי אירוע גדול, שהתנהלותו תלויה באינסוף גורמים, בתנאי יחיד וקטן. וגם היה ברור שלעצם התחזית הזו היה אפקט, משום שבצל הפחד, התודעה החלה לזהות עוד ועוד סימנים לחוסר מנוחה ופיזור, ולשייך אותם למפגש של הצהריים באופן שמחזק את טענתה ש’המפגש לא ילך טוב’.

אבל לא כל הפחדים, ואפילו לא כל הפחד הזה, נשען על משהו שקל להפריך. משום שלאחר השאילה הראשונה, הפחד התמיד, אבל הרגיש שהוא מכוון כלפי משהו אמיתי יותר. אז שאלתי שוב: ‘ממה אני מפחד?’. והתשובה עלתה: מפחד ממצב תודעה תזזיתי, ומההשפעות שלו על אחרים ועלי. וגם שם נדרשה עבודת מיון: ‘באיזו מידה הפחד הזה מוצדק?’. במובן אחד הוא היה מוגזם: דמיינתי את ההשפעה של מצב התודעה שלי על אחרים באופן לא מידתי. במובן אחר הוא היה מוצדק יותר: דמיינתי את אי הנעימות של מצב התודעה הזה עלי. ואז, השאלה: ‘איך להתמודד עם פחד מכך שאחווה מצב תודעה שלילי בעתיד?’. והתשובה שעלתה: ‘להתמודד באופן מיטיב עם מצב התודעה בהווה’. ברור, משום שזה של ההווה יתנה את זה של העתיד, לפחות במידה המוגבלת שבה אני יכול לחזות את רשת ההשפעות. התמודדות עם מצב תודעה של חוסר מנוחה בהווה, בניגוד להתמודדות עם מצב התודעה הזה בעתיד, זה דבר מאוד בר ביצוע; וזה, ממילא, הדבר היחיד שאני יכול לעשות כלפי זה של העתיד. 

שאלה אחרת שעשויה להישאל היא: ‘במה אני מאמין שאני תלוי לצורך השמחה שלי?’. כאן, למשל, האמנתי שלצורך השמחה שלי אני תלוי במשוב חיובי של אנשים על המפגש. במקרה אחר, בכך שאדם אחר אתו אני במערכת יחסים יתנהג כך לא אחרת, וכן הלאה. אחרי שעולה תשובה, שווה לשאול: ‘האמנם זה כך?’ או ‘עד כמה זה נכון?’. במצב של פחד (כמו בכל מצב של סלידה) יחד עם ההיצרות של התודעה, ישנה נטייה להפקיד את השמחה במקומות צרים ושבריריים למדי. שאילה אינטליגנטית לגבי מקור השמחה מאפשרת לראות את אי ההיגיון שבזה. כמובן שכאן, ככל שישנם משענים עמוקים ורחבים של שמחה, שעשויים לנבוע מאיכויות כמו נדיבות, מטא, סמאדהי; מטיפוח של יחסים מיטיבים ועוד, כך ההיפתחות תהיה טבעית ופשוטה יותר. אבל היפתחות דרך השאילה עשויה גם לחשוף רבדים עמוקים ורחבים יותר שעליהם ניתן להישען, שהפחד טשטש או ביטל כ’לא מהימנים’ בגלל המיקוד המתועתע בגורם הפחד. אז – עד כמה זה נכון שהשמחה שלי תלויה בהתנהגות של אדם זה או אחר, או בתוצאה כזו או אחרת? מתך שאילה כזו עשויה להיוולד בהירות לגבי אי האמינות שבהסתמכות כזו, ולהפוך משאבים משמעותיים יותר לנגישים.

שאלה דומה תהיה: ‘מה אני מאמין שזה אומר עלי?’. ואז: ‘האמנם זה מה שזה אומר?’. ואם התשובה היא כן, אז: ‘אוקיי, אז מה? האם זה כ”כ רע באמת?’. לעתים אנחנו מאמצים נקודות מבט של אחרים עלינו, בין אם הן מבוטאות ישירות ובין אם אנחנו מניחים אותן, כאמת שמעידה שמשהו אצלנו אכן שגוי או לא נכון; אנחנו שוכחים שכל מה שאדם אומר צבוע, תמיד, בהשקפותיו שלו באותו רגע, ושהאופן בו אנחנו מתגלמים בתוך היחסים אתו הוא מורכב וספציפי. הלב ירגיש בטוח ובנוח להתבטא באופן מסוים בנוכחות אדם אחד, ובאופן אחר בנוכחות אדם אחר; אופן הנוכחות של האחר ישפיע על האופן בו אני אופיע ואתבטא מולו. ישנם אנשים שאיתם אני מרגיש בטוח להתבטא בעיקר דרך המורכבויות והקשיים, וכאלו לידם אני מרגיש יותר בנוח לבטא כוחות. אלו מן הסוג הראשון יחשבו עלי, באופן טבעי, באופן אחר מאלו מן הסוג השני. וכל מה שאלו משני הסוגים יאמרו עלי יהיה צבוע בסדרי העדיפויות ובאינטואיציות היסודיות שלהם על העולם. בראשיתו של ריטריט של חודשיים שהוקדש לעבודה עם רגשות, אמרתי למורה שלי: ‘אני לא כ”כ טוב בעבודה עם רגשות’. הוא ‘הריח’ את השקפת העצמי המקובעת שם, ושאל שאלה פשוטה: ‘בעיני מי?’. השאלה הזו: ‘בעיני מי’  התייחסה הן לרשויות חיצוניות והן לרשויות פנימיות. במקרה הזה, זה היה קול שהדהד ממערכת יחסים בין אישית מסוימת ונטמע אל הפנים עם נימה של חוסר ביטחון. ברגע שהשאלה נשאלה, המיומנות של עבודה עם רגשות שהייתה כבר מבוססת במידה לא מבוטלת הפכה לנגישה, והעבודה התחילה ממקום נינוח הרבה יותר, שגם אפשר יותר סקרנות ולמידה.

לעתים אנשים מבטאים דעות עלינו שיש להן משמעויות שליליות מבחינתם, אבל הן לא בהכרח כ”כ שליליות בפני עצמן. ולכן השאלה: ‘אם כן, האם זה כ”כ רע?’. בחיי הקומונה שחייתי בעברי, שצורך בלבדיות העיד על סוג של פגם; מתוך האופן בו אנשים קרובים אלי התייחסו אליה גם אני חשתי, אינטואיטיבית, שמשהו אצלי לא בסדר. היום, כשאני בין אנשי דהרמה, הלבדיות לא נחשבת בעייתית כלל.

שאלה נוספת: ‘מהי האחריות שלי בסיטואציה?’. מתוך פחד, אנחנו מנסים לשלוט בתוצאות. להשפיע ולתמרן את האופן בו אנשים אחרים יהיו, ירגישו או יבחרו. אנחנו לוקחים אחריות יתר, בצורה שמתישה אותנו ואחרים. אני זוכר את עצמי משתף את רוב בהתלבטות לגבי מערכת יחסים, בה הרגשתי שאני אחראי גם על האופן אדם אחר מרגיש וחווה. והוא שאל את השאלה הזו בדיוק: ‘מהי האחריות שלך במערכת היחסים הזו?’. ודאי, האופן בו האדם האחר חווה את מערכת היחסים היא חשובה לי; אבל כדי להיטיב עם אחר במערכת יחסים, האחריות הראשונה שלי היא למצוא את רווחה בתוכה ומתוכה. כפי שהבודהא הדגיש פעמים רבות, היחס שלך לאחר נובע ראשית כל מן הלב שלך, וזה המרחב הראשון שלו עליך לדאוג.

סוג נוסף של שאילה ישאל דווקא: ‘מה אני צריך לכבד כאן?’. לפעמים הפחד מסתיר רגשות נוספים, שדורשים הקשבה ותשומת לב, ואולי גם ביטוי ותקשורת. לעתים הפחד הוא בדיוק פחד מפני הרגשות הללו, ומהתוצאה של תקשורת ופתיחה שלהם. ושאילה מן הסוג הזה: ‘אילו רגשות שלי עלי לכבד’ היא כבר מענה לפחד מפני הרגשות האלו, הדוחק אותם באופן מכאיב לשולי מרחב הקשב. בפעמים אחרות השאלה הזו תגלה רגשות נוספים שאינם מהותיים יותר, אבל הם כן חלק פחות ברור מהקונסטלציה, כמו למשל פגיעות; ואז אפשר להחזיק אותה בעדינות שהיא מבקשת.

שאלה בנוסח ‘מה באמת חשוב לי כאן?’ או: ‘למה אני כמהה?’ יכולה לכבד את הישות שלנו ואת הצרכים שלה וגם ליצור קשר עם משהו בנו שמרגיש מבוסס ועמוק יותר, והמלכודת של הפחד יכולה להתפרק על ידי הביטחון שנוצר מחיבור עם משהו מהותי יותר, שעדיין ממשיך את התנועה והפעולה כלפי אזור הפחד.

מהלכים כאלו של שאילה מביאים את האינטליגנציה לידי ביטוי בתוך העולם הפנימי ויוצרים ביטחון עצמי ואמון. הם מפחיתים את הסמכות הלא-מעורערת של הפחד, על ידי חשיפת המנגנון הפנימי של היזון הדדי בין תחושה לדימוי של מושא ועצמי.

---

אולי אנחנו מפחדים מדברים קטנים וחסרי חשיבות משום שאנחנו לא פונים לפחדים משמעותיים יותר. אפשר לשאול: ‘האם יש משהו שכן ראוי לפחד ממנו?’. או: ‘לנוכח הידיעה על סופיות החיים, ממה עלי לחשוש?’. שאלות כאלו ייטו לשמוט את הקרקע מתחת לפחדים חסרי חשיבות. והן גם עשויות לחשוף פחדים אמיתיים יותר, עמוקים ורבי משמעות יותר. זו תהיה טענה סבירה מאוד לומר – שהלימוד המשמעותי ביותר של הדהרמה נועד להתמודד עם פחדים קיומיים אלו בדיוק (“מהו החיפוש האצילי?… מי שטבעו למות, לאחר שהבין את החסרון במה שטבעו למות, מחפש אחר האלמותי”[1]). אנחנו צריכים לגשת אל האזורים העמוקים של הדהרמה, שמאפשרים שינוי יסודי בחוויה של ‘מהו הקיום הזה’, כך שלפחד אין על מה לעמוד.

לעתים כשהולכים מעבר לרובד של ‘לפחד ממשהו’ כזה או אחר, אנחנו מוצאים שהפחד העמוק יותר הוא מפני מצב תודעה. אינני חושש מכך שיאמרו או יחשבו עלי כך או כך; אינני מפחד שההיא תצליח יותר ממני, או שההוא יעזוב אותי; מה שאני חושש ממנו זה ‘איך אני ארגיש’ כאשר כך או כך יקרה. בגישה הזו יש משהו הרבה יותר יציב, משום שעם מצב התודעה שלך אתה יכול לעבוד באופן מועיל יותר מאשר הניסיון לתמרן אנשים שיחשבו עליך דברים טובים, או לנסות לא לחלות לעולם. זה פחד שנובע ממידה מסוימת של תובנה, שמניחה את המשקל המשמעותי על מצב התודעה בתנאים פנימיים. אז אפשר לשאול: ‘איך עלי לנהוג עכשיו, אם זהו הדבר אשר יש לפחד ממנו?’. אחת התשובות שעשויות לעלות היא – לטפח מצבי תודעה מיטיבים כאן ועכשיו. אפשרות נוספת היא – לטפח מצבי תודעה מיטיבים ביחסים משמעותיים וארוכי טווח, שישמשו משאב עבורי ואוכל לבטוח בהם גם במצבים קשים. במובן הזה, זהו פחד מיטיב, שמתבטא כזהירות.

זו אחת משתי התשובות שהדהרמה מציעה לפחדים עמוקים יותר. תשובה אחרת קשורה בראייה של הבלתי מפוברק ובהתעוררות אל הריקות של כל הדברים.

ככל שהתודעה אחוזה פחות בהשתוקקות וסלידה, פחות מיטלטלת, היא יוצרת פחות תחושת מציאותיות (מעניין שאג’אן טאניסארו התחיל לתרגם ‘פפנצ’ה’ כ’אובייקטיפיקציה’). אחד הדברים שמתחילים לדעוך במידה בה פוחתת הפעילות הקדחתנית הזו היא תחושת הנפרדות והניגוד של עצמי ועולם. ככל שהתודעה יוצרת פחות, בונה פחות, כך שנפרדות דועכת, ותחושה מיסטית של אחדות מחלחלת אל החוויה. התחושה הזו, מטבעה, שומטת בהדרגה את הקרקע מתחת לנטייה לפחד; שכן תחושת איום נסמכת על תחושת נפרדות. אם ישנו מגע עם המקום בו התודעה לא מייצרת פעילות כלל, אנחנו יודעים ומוצאים מחסה במשהו שנמצא מעבר לתחושת הקיום בכללותו, ומרגיש אמיתי יותר. המגע הזה שם את הפחד הקיומי ‘בעירבון מוגבל’; אנחנו יודעים שהפחד, גם אם הוא שם, אינו מוצדק מיסודו.

אופן נוסף שבו פחד קיומי יכול לזכות למענה אולטימטיבי היא התובנה בדבר הריקות-מקיום-עצמי של כל הדברים. כפי שאומרת דרשת מהיאנה בשם Uttaratantra: ‘כיוון שמתברר כי הברואים החשים אינם אלא שלוות הדהרמטה [כלומר הטבע האמיתי והריק של כל התופעות], מטבעם הם טהורים לחלוטין, ומבראשית משוחררים מפורענות וסבל’[2]. מה שחורג מן היכולת להגדירו כ’קיים’ או כ’לא קיים’ (וכך מתארים את הארהנטים את קיומם שלהם, כחורג מהגדרות כאלו) הוא, מטבעו, אינו מאיים או מאוים. אנחנו חוששים ממה שנראה כאמתי. ממה שאינו אמיתי, איננו חוששים. ומשום כך, השיכוך הסופי של הפחד מגיע מתוך המסקנה הסופית: ‘הכול איננו אמיתי כפי שהוא נראה’.

הדרך הארוכה והעמוקה לראייה של הריקות עוברת דרך הדעיכה של פעילות התודעה, עד כדי ראיית הבלתי מפוברק, ואז טיפוח תובנה שמאחה את האיכות של ‘לא קיים ולא-בלתי קיים’ שמתגלה באופן מובהק בבלתי מפוברק – אל כל הדברים של היקום. אבל אנחנו לא צריכים לחכות לנקודה היסודית ביותר הזו כדי ליהנות מהחופש שראיית הריקות מאפשרת; בכל מידה בה הריקות של הדברים נגלית, כך חופש מתאפשר. בכל מידה בה אנחנו רואים שמה שנדמה כאמתי הוא אינו אמיתי, אנחנו חופשיים מפחד.

כך שהעבודה עם הפחד יכולה ללמד אותנו שיעור חשוב מאוד, שיפתח תובנה אל הריקות של הדברים, שבתורה תמוסס עוד פחדים קיומיים יותר. דרך השאילה, אנחנו יכולים לראות את האופן בו הפחד בורא את העולם עבורנו, וכיצד אנחנו מאמינים באופן נאיבי בעולם שנגלה דרך העיניים של הפחד. ואנחנו יכולים לחוש את ההיסדקות של הפחד דרך פתיחת הדימוי של המושא באמצעות השאילה, ואת החופש והרווחה שנפתחים משם. הלב לומד מתוך התנסותו שלו, שהאמונה במציאותם השרירה של דברים נשענת על גורמים לא-אמינים בתודעה, והיא מולידה סבל. והוא לומד – מתוך ראיית אי האמתיות של מה שהיה נדמה כאמתי מגיע אושר ואי פחד. ואולי מתחילה להתגבש תחושה אינטואיטיבית לגבי חוויית המציאות: אם המציאות שנגלית דרך הפחד היא כ”כ בנויה ושקרית, אולי התובנה הזו לא מוגבלת לחוויות מציאות שאני חווה כמפחידות באופן ברור? אולי העולם כולו, כפי שהוא נגלה לי, אינו אמיתי כפי שהוא נראה? ויתר על כן, אולי ראיית אי האמתיות שלו תוליד חופש, כפי שראיית אי האמתיות של מושאי הפחד הולידה חופש?

---

[1] מתוך הדרשה על החיפוש האצילי, בתרגום קרן ארבל

[2] הציטוט מתוך התרגום העברי ל’ראייה שמשחררת’ בתרגום קרן שפי (טרם פורסם)

רוב נתן את השיחה הזו ביומו השלישי (מתוך חמישה) של ריטריט שנקרא The art of concentration מ2008. אפשר למצוא את הקלטות הריטריט כולו בdharmaseed.

---

גישה לקשיים

גישה היא ממש חשובה. מיכאלאנג’לו, בגיל 87, אחרי ‘דוד’, אמר: ‘אני לומד איך לפסל’. וגם מישהו מואר לגמרי – עדין לומר. לצפות לגלים זה חלק חשוב בגישה. זה לא ירגיש טוב כל הזמן, אלא עליות ומורדות, מכשולים, הגוף יתכוו., עצבנות. ואם השאלה יכולה להיות: ‘מה אני יכול ללמוד כאן?’ תרגול סמאת’ה זה לא רק שדברים ירגישו טוב, אלא גם – מה אני יכול ללמוד כשדברים לא מרגישים טוב. לפעמים בתרגול כזה מדברים על השתקעות של התודעה, ואולי אנחנו לא צריכים להיות כ”כ מקובעים על היציבות של התודעה שלנו, אלא לקחת צעד אחורה ולראות תמונה גדולה: מה אני מזין בתהליך הזה, אפילו כשזה לא מרגיש טוב. אולי זה בורח, ואני מחזיר שוב ושוב, ואני בעצם מפתח סבלנות. האם אני יכול לראות את זה? הראייה של זה מאפשרת לזה להרגיש משמעותי, וזה עושה הבדל גדול. אולי התרגול של סבלנות חשוב כמו ריכוז, בעצם? אם התודעה בורחת, ואני מנסה לא להיעשות מעורב בשיפוט, וקוצץ אותו, אנחנו מחלישים שיפוט. זה ממש חשוב. אז יש תמונה גדולה יותר מאשר להיעשות מרוכז ולקבל ציון טוב על זה. סבלנות, אי שיפוט. מפתחים את השריר של התודעה, הוא הולך, ואנחנו מחזירים. או כשזה לא הולך טוב, להביא שאילה: ‘מה הסיבה שזה לא הולך טוב, מה אני יכול לעשות?’ הרוח של שאילה זה גם משהו שאנחנו מטפחים, וזה ממש חשוב. לא בזבוז זמן. לפעמים ביחסים למטרה, אנחנו מתקבעים על התוצאה, ומאבדים את הרגישות למה קורה ברגע, שיכול לעזור לנו לנוע. זה יכול להיות די מעודן. אנחנו בתוך המדיטציה, ויש קצת ‘הםם, זה לא טוב מספיק’. אנחנו רוצים משהו שאולי טעמנו כבר, ויש השענות קלה קדימה, ברגע. שימו לב. ואם זה שם, האם אני מדלג על לדאוג לתאנים עכשיו? האם אני מעורב בתרגול, או שהלכתי לעתיד, או וויתרתי? האם אני שם לב למודעות הרחבה? האם אני משחק עם הנשימה? האם אני משחק עם רמות המאמץ?

מה מועיל למאמץ נבון?

אחת מהרשימות של הבודהא היא ארבעת הבסיסים להצלחה. לא שומעים עליה הרבה. אם אתה רוצה להצליח במשהו, כולל מדיטציה, צריכות להיות ארבע איכויות, שצריך לבדוק שהן שם. תשוקה; עקשנות; מכוונות ותשומת לב מלאה; חדשנות. לבדוק אם התשוקה שם. אנחנו צריכים לרצות את זה. צריך להמשיך ולנסות, בעיקשות, לקום וליפול. מכוונות. אתה עם הנשימה, ואתה עם הגוף, ונותן לזה את כולך. מעורב בתהליך. איך הנשימה? מה מרגיש טוב? מאיפה לנשום? האם אני עם כל הגוף? האם מלוא הישות שלי שם? וזה כך לכל דבר. אם אתה רוצה לכתוב רומן, או נובלה. ארבעת הדברים האלו צריכים להיות שם, אחרת זה לא יקרה. אז הדבר האחרון – וימאמסה – זה מין אינטיליגנציה יצירתית, יצירתיות, אנחנו מגיבים ומשחקים. אולי ללכת לגישה אחרת, למטא. או אם אין השראה, להרהר במוות. אנחנו יכולים להיעשות עצלים, כי סדרי העדפויות שלנו לא מיושרים.

אז. פקטורים של מאמץ נבון. הוא צריך שיהיה בו ‘מיץ’. לעתים כ”כ קרובות אנחנו ניגשים לתרגול מ’צריך’. אני ‘צריך’ לעשות את התרגול הזה. ‘צריך לעשות סמאדהי’, ‘צריך יותר טוב לב’. כמה מהמאמץ בא מ’צריך’. זה ממש מהותי. לפעמים אנחנו לא מבינים עד כמה. ועם זה השאלה: ‘האם אני עושה את זה נכון, או לא?’ ויש פחד מאחורי השאלה הזו. הרבה פחד. כשהתרגול מגיע משם, מ’צריך’ ו’האם אני עושה את זה נכון?’ הוא יתייבש, יישבר, או יפגע בקיר. האם יכול להיות ‘מיץ’ של לגשת לתרגול מעניין, אהבה, או תשוקה, אפילו. אנחנו רוצים משהו. לא צריכים להיות משהו, אלא ממש רוצים.  

אז מאמץ נבון צריך אמון, ותחושה של אפשרות. אנחנו צריכים להרגיש שמשהו הוא אפשרי עבורנו, אחרת לא יהיה איזון וחכמה במאמץ. כם התרגול הזה, אנחנו מתחילים לראות, באופן חווייתי, שאנחנו אף פעם לא רחוקים מתחושה נעימה. גם כשיש כיווץ, קושי, אך פעם לא רחוק משהייה נעימה.

איזון

לקפוץ לעניין האחרון. איזון. וזה פועל, balancing, כלומר, יש שם תגובתיות בריאה, וזה לא עניין סטטי. לפעמים אנחנו מדמיינים שנשים את החוגה על חמש, ונפעיל ‘קרוז קונטרול’. אבל זה לא ככה, אלא יש תנועה וגמישות שם. תמיד ישנה שאלה: האם אני ‘יותר מידי’ או ‘פחות מידי?’ צמוד מידי או משוחרר מידי? זה תמיד חלק מהאמנות, המשחק עם המאמץ. וגם, כשאנחנו מעמיקים, המודעות של מתי יש יותר מידי או פחות מידי נעשית יותר ויותר מעודנת. אנחנו יותר ויותר מעודנם שם. וזה מאוד מדורג. חלק גדול ממה שאני מתכוון אליו כשאני אומר ‘רגישות’. הבודהא אמר שמאמץ נכון זה כמו להחזיק ציפור. אם אתה לוחץ אתה תהרוג את הציפור, ואם אתה רפוי מידי – היא תברח. עם התודעה, אם אנחנו לוחצים חזק מידי יש לזה אפקט מצחיק. ראשית, אפשר להרגיש את זה בגוף. אם אתה לוחץ חזק על התודעה שתשאר עם הנשימה, זה יורגש בגוף. אז תנו לגוף לשקף לכם מתי זה יותר מידי. וגם תשימו לב שכשאתם לוחצים חזק, זה לוחץ על התודעה, וגורם לו ליצור יותר מחשבות. לשים לב לזה. כשאני מרגיש ‘יש כ”כ הרבה מחשבה’, זה כי אנחנו לוחצים מידי על המיינד. זה כמו כדר. עם האובניים שם. אם הוא לוחץ מידי, או פחות מידי. צריך ממש רגישות, ואם יש מיומנות אפשר ממש להרגיש – מהו הלחץ הנכון. ההכדר המומחה יוכל להסביר לשוליה, וחלק מזה אי אפשר ממש לומר, כי אלו דברים מאוד מעודנים, האופן בו מגיבים ללחץ, והאופן בו מעצבים דברים או מעודדים. וכך זה במדיטציה. כמו שהזכרתי, בנקודה אחת או אחרת, המיינד ימרוד. מפעם לפעם, ללא ספק. ‘השאר עם הנשימה’. ‘אני לא רוצה’. מה שיכול לעזור זה להרגיש את המאמץ, את הגישה, ולהשתמש בנעימות, תהיה אשר תהיה, לרחוץ את הרווחה הזו עם הנשימה. גישה רגועה. זה יכול להיות מאוד עדין. הנשימה, המאמץ, מאוד עדינים. זה כמו, אפילו הדימוי שיש לי, של לרחוץ תינוק, ואתה מחזיק את הראש של התינוק. אפילו יותר עדין מזה. רוחץ בתחושהת הנעימות עם הנשימה. אז ההנאה והנינוחות הן חשובות למאמץ. אם אנחנו מחוברים ומזינים את תחושת הנוחות הזו, זה מקל על המאמץ, במקום מין חתירה יבשה. ולאורך זמן, בהדרגה, באופן לא לינארי, אנחנו נעשים יותר ויותר מיומנים, ויש יותר ויותר עדינות בהחלקה השל המקומות הלחוצים, בהתפוגגות שלהם, איוד שלהם בגוף, עם הנשימה, המגע שם התודעה, האופן בו אנחנו תופסים את הנשימה. יותר ויותר מיומנות ועידון שם.

עוד אפשרויות למשחק עם הנשימה

אז, כמעט בסוף, אני אזרוק שלושה דברים שאני אומר מחר בהנחיות. להיות מודעים לכמה כבדה וכוחנית התודעה ביחס לנשימה ולגוף. להיות מודעים לזה, ולפעמים לראות אם המיינד יכול להיות ממש עדין, כמו נוצה. קל כמו נוצה. נוגע בגוף עם תשומת הלב. אז מודעים לנושא הזה של קלילות וכבדות, ולחקור את זה, במיוחד לתחום של כל הגוף. משהו לבדוק ולחקור. דבר שני. הנשימה באה פנימה והחוצה. יש לנו את הנשימה פנימה והחוצה. ויש גם, איך לומר, רמה יותר עדינה של אנרגיית נשימה, שהיא לא כ”כ נעה פנימה והחוצה, אלא זה הטון ברקע של הבלון הזה, ולהתכוונן לזה גשדה אנרגיה, מרקם, רטט. וזה נעישה ‘הנשימה’. או הנשימה המעודנת, או, הנשימה והגוף מתאחדים במודעות כזו, והנשימה פנימה והחוצה אולי נמשכת, אבל זה רק פן של מה שקורה. ויש איכות שקטה יותר ומעודנת יותר של ‘אנרגיית רקע’ של הגוף, ואנחנו רוצים להתחיל להתעניין בזה. דבר אחרון. במדיטציה המונחית הבוקר, אופציה אחת, שאני חושב שאמרתי – היתה של הנשימה באמצע הגוף ומתרחבת. אולי זה יכול להיות שאנרגיית נשימה מקיפה את הגוף. יש את הגוף, והיא מוקף אנרגיית נשימה, והגוף נושם דרך כל הנקבוביות של הגוף? מאוד מיומן. ואנחנו יכולים להנמס לאנרגיית הנשימה שמקיפה אותנו. להפתח לזה. אז אני אביא את זה שוב מחר. אבל יש אפשרות לתפוס את הנשימה סביב הגוף. אוקיי.

סיכום

אז, הרעיון הזה של איזון המאמץ, מעכשיו ועד יום מותנו, זה חלק מהתרגול. זה בסדר שזה חלק מזה, אנחנו רוצים ללמד את עצמנו. אם אנחנו עושים איזון כזה, אם המאמץ נכון, אם אנחנו אכפתיים, ויש משחק, סבלנות, רגישות ויציבות, אם כל זה שם, זה חצי מהקרב נוצח שם. ואז אנחנו לא צריכים לזרוק את התינוק עם מי האמבט, שזו סכנה אם אנחנו מזיחים את כל הנושא של מטרות. אם אנחנו נותנים לזה תשומת לב רצינית, נאבקים בזה במובן הטוב, אחנו לא סוגרים דלתות לעצמנו. אנחנו לא סוגרים את הדלתות למה שיכול להיות ממש ממש יפה.

תמלל ותרגם: יהל אביגור

---

תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!