במאמר זה אני אנסה להוסיף ולהעשיר את אפשרויות העבודה עם רגשות קשים במדיטציה. הנחיות ברורות ועיקביות יותר אפשר למצוא בסיכום שכתבתי להנחיות של רוב בנושא, בקישור הזה:
https://waytothebeyond.wordpress.com/2017/11/21/%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%AA-%D7%A2%D7%9D-%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%95%D7%AA/
פה אני אחזור על חלק מההנחיות, ואוסיף שיתופים, דוגמאות וזוויות נוספות. שני הפרקים האחרונים של המאמר מיועדים לפתוח תחושה לגבי מה יכול להיות אפשרי בעבודה עם רגשות, והם נסמכים על מיומנויות עבודה נוספות, שלא מפורטות כאן. עבור רובכם/ן – אני ממליץ לחשוב עליהן כאפשרויות לעתיד.
מחשבות על רגשות
“בעיות אנושיות לא תיפתרנה על ידי תחבולות כוחניות. במוקדם או במאוחר, הרגישות כלפי הליבה הרגישה של יצוריים חיים חייבת להתפתח, אם אנחנו מבקשים לחיות בדרך אכפתית.” (מייקל אייגן)
ישנם תדרים שונים, אינסוף זרמים פוטנציאליים שונים של חוויה שעוברים דרך הישות. אנחנו יכולים לייחד אחד מהם, ולקרוא לו – הזרם, התנודה, ההתהוות של רגשות. מקצתם מובהקים, מרביתם עדינים מאוד. ננשמים עם הנשימה, נשמעים עם השמיעה, מורגשים עם תחושת הגוף המיידית. תדר של אנרגיה רועדת כשאני מזהה לידי אמא וילד, עם התדר הרגשי והתחושתי המסוים מאוד של ההתרחשות הזו, שיש בו מידה של כמיהה, של געגוע, של פחד על עצמי, של השוואה, של חמלה. כשאני מביט אל זה שמולי, אל הגב שלו – תחושת ביטחון, שותפות, השוואה, אנרגיה מרוממת יותר, נוקשה יותר. כשהוא הולך – תחושת קור, בדידות כלשהי, התדר המנוכר של מכשור אלקטרוני כסוף, וגם תחושת הביתיות שיש לי בראייה של המכשיר הזה. כשאני מביט לשם, אל האיש האוכל – תחושת השוואה, תחרותיות, קנאה. מביט מעלה, למדף, ושם – תחושת מוכרות, וגם תחושת מתיחה ואתגר; תחושה חמוצה – שקשורה לתחושה עדינה שאני מנוצל ומתומרן איכשהו, באופן מאוד רגיל. עם הכתיבה – תחושת סיפוק, נוכחות, וגם אי וודאות ואי-ידיעה. הכיפוף של הגב – משדר איזו מאמץ, תנועה לקראת, וגם קצת נפסדות וחוסר ערך. אני יכול להמשיך לנצח, אבל אני בספק לגבי מידת העניין לציבור.
ועכשיו עולה השאלה – איך יהיה טוב לגשת, להתייחס, לזרם הזה של הישות?
לאופי של ההקשבה ושל היחס תהיה, כמו תמיד – חשיבות עליונה.
סביבת הקשב
“אטמוספירות רגשיות הן חלק מהנשימה, הן מחלחלות דרך הנקבוביות.” (מייקל אייגן)
המרחב הראשון שאני אציע ליצור ליצור במגע עם רגשות נבנה מהאופי והגישה של תשומת הלב. אנחנו רוצים לגשת לתדר הזה של החוויה שעוברת דרך הישות במלוא הכבוד והעדינות שאפשריים לנו. אנחנו צריכים לזכור ולכוון את עצמנו: זה מעשה של אהבה, ולא שום דבר אחר. באופן הרגלי אנחנו מפעילים לחץ, פחות או יותר כל הזמן – על החוויה הרגשית. אנחנו שמים סד על מה שאנחנו אמורים או לא אמורים להרגיש, מה ‘בסדר’ להרגיש, ועד כמה. הלחץ הזה הוא מפתח חשוב, ובמובן מסוים – החקירה שלנו כאן היא ניסיון לגלות אופנים אחרים של יחס שמחליפים, בהדרגה – את היחס האוטומטי של לחץ, שמבט אלימות עדינה שבה אנחנו פונים אל העולם הרגשי.
לשם בניית המרחב הראשוני של הקשבה – אנחנו צריכים לדאוג לקונטסט של הקשב שלנו, שבתוכו הרגשות מופיעים. שלב מקדים לזה הוא מציאה של מרחב וזמן שמרגיש לנו ‘בסדר’; שבו אנחנו לא חייבים ‘להופיע’ או ‘לתת תשובות’, כך שיהיה חופש עבור הישות – ‘לקחת חופש’ מהזרם שאליו אנחנו רגילים, ולהפנות את הקשב לעבר מופעים שלא משרתים את התכליות המגוננות (המכובדות כשלעצמן) של העצמי שלנו.
לאחר מכן – עלינו לבנות סביבה מאפשרת של קשב פנימי, שמורכב מכמה איכויות של הלב והתודעה, שאנסה לתאר במידה מספקת. בדרך כזו או אחרת – מטא חייבת להיות נוכחת. אנחנו רוצים למצוא את המקום שבו ישנה מספיק אהבה בלתי מותנית שספוגה בנו; היא מאפשרת לנו מצע והקשר של ביטחון ויציבות שבתוכו, בהיותנו מוחזקים במרחב מיטיב – אנחנו יכולים להרגיש בטוחים להרפות מהלחץ על המערכת הרגשית. המסלול שמאפשר לתנועה של מטא להפוך לסביבה יציבה של קשב – עובר דרך ההטמעה של המטא לתוך חוויית הגוף. אני אציע לחשוב על סביבת הקשב הזו כסוג של סמאדהי.
אפשר לחשוב על שתי דרכים בהן תרגול מטא רגיל – שימוש במשפטים ודמויות, כמו גם אופנים אחרים של טיפוח מטא – צפויים לשנות את חוויית הגוף. לגבי שתיהן יכול להיות מסלול דו-כיווני: אותו אופי של שינוי בחוויות הגוף, שצפוי להתפתח מתרגול מטא – יכול להיווצר גם מאופנים אחרים של תרגול, ולהיות מתורגם לכדי סביבת קשב של מטא.
דרך אחת תתבטא כמידה של נעימות, רכות ואנרגיה – שיבטאו את עצמם כחוויה גופנית שאנחנו יכולים ללמוד להשתקע בה, ולהפוך אותה למקיפה וממלאת בחוויה הגופנית הכללית שלנו; חוויית הגוף עצמה מתחילה לבטא ולהקרין מטא. כך, מלבד בנייה של סביבת הקשב – אנחנו גם פותחים את החוויה והקונספציה שלנו לגבי ‘מהו גוף’, כדי שהיא תכלול גם את האפשרות של חוויית המרקם של הגוף כמבע של רגש או הלך נפש (מטא, במקרה הזה). חוויית והבנת גוף כזו – תאפשר רגישות וקשר קרוב וחי הרבה יותר עם החוויה הרגשית.
האופן השני עליו אצביע בו חוויית הגוף עשויה להשתנות כתוצאה מתרגול מטא, או כבסיס למטא – הוא הנגישות של תשומת הלב למרחב שמקיף את הגוף. כל הרגל תודעתי שיש לנו כרוך גם באופנים מסוימים של הפניית תשומת לב (כאן אני מתכוון לתשומת לב כפקטור ניטראלי, ולא ככלי עבודה מכוון). אז – כרגע, למשל, תשומת הלב שלי נוטה להישאב ולהשתקע בהתייחסויות המחשבתיות שלי להתרחשות סביבי, שמאופיינות בחוסר מנוחה, השוואה ומדידה; ישנה צורה מנטלית מסוימת, אישית וביוגרפית – שמניעה את תשומת הלב, יוצרת השקעה ולכן מצמיחה סוגים מסוימים של מחשבה והתייחסות; אבל הנטיה של התודעה להשתקע במחשבה המודדת והמעריכה, שמשרתת את האינטרס העצמי – היא אוניברסלית. תשומת הלב למרחב מרופפת את ההרגל הזה, מרחיבה ומגמישה את התחושה של מהו ‘המרכז’ של החוויה, ומפחיתה את התנועה המותנית של משיכה ודחיפה שנובעת מההגנה על המרכז של העצמי ההרגלי. כך – מתאפשרים משאבים נפשיים של רווחה, וגם של תחושת מוגנות, ביטחון ועדינות. כאשר הרגישות למרחב משולבת עם תחושה מסוימת של מטא – אנחנו מפתחים תחושה של ‘להרגיש בבית’ על ידי האופן בו אנחנו עובדים עם הקשב שלנו. אנחנו יכולים להתחיל לאמץ גם את תחושת המרחב הזו כחלק מהתחושה המיידית והאינטואיטיבית של הקיום הגופני. בנוסף לתחושת הביטחון ובניית סביבת הקשב שהיא מאפשרת – הרגישות הזו למרחב תאפשר קשר חי ועמוק יותר עם החוויה הרגשית, משום שהיא מאפשרת מגע ישיר עם חוויית התפיסה והפענוח של מה שאנחנו חושבים עליו בדרך כלל כ’חוץ’; והתפיסה והפענוח האלו – הן חלק מהותי בחוויה של רגשות.
לפנות אל הרגש
בתוך הסביבה הזו, של עדינות, של פרגון ושל מידה של שמחה – אני מזמין את הפניית הקשב לזרם של רגשות. לעתים קרובות זה לא קל. כשאני מנסה לעשות זאת עכשיו, אני מרגיש: זה מקום פגיע להיות בו. תשומת הלב מעדיפה להיהדף לעבר מה שהיא יודעת, מה שרגיל להניב תוצאות. זה מרגיש, לפעמים, ‘חסר ערך’; ש’לא יצא לנו מזה כלום’. ואכן – זו אחת השאלות שעולות לעתים קרובות מאוד כאשר אנחנו באים לכדי מגע עם הזרם של הרגשות, במיוחד כאשר הן לא נעימים: ‘למה, בעצם, אנחנו עושים את זה?’. עבורי, כרגע – עם הפניית הקשב, שמתאפשרת מתוך מידה של אמון ומיומנות – מופיעה התשובה הברורה: אנחנו עושים את זה כי זה מביא רווחה, תחושת קשר, תחושת פגיעות במובן הטוב של המילה. המבט על הרגשות מאפשר מידה של פתיחות וריכוך סביב התחושה של ‘מי אני’, פותח זווית מעניינת של חופש שנובע מראיה של ריקות-מקיום-עצמי. הרגשות שאנחנו לא פונים אליהם – צוברים מומנטום וכוח, ויוצרים עבורנו תחושות מציאות ודימויי עצמי, שעל פיהם אנחנו פועלים; כאשר אנחנו פונים אל הרגש ישירות – הדימוי העצמי ודימוי המציאות שקשורים אליו מתחילים להיראות כפי שהם – כלא אמיתיים, וכך מתאפשר סוג יפיפה של חופש.
החרדה שנוכחת עכשיו אומרת לי: ‘אתה לא מספיק טוב בשביל…’; ומציירת אותו, את האדם שמולו אני לא מספיק טוב – בצורה מסוימת, שמדגישה את היתרונות שלו עלי, בדיוק באזור בו אני מרגיש חלש. אני כופה על עצמי תבנית קיום, כופה תבנית קיום על הדימוי שלו, ורואה אותו ואותי דרך נקודת המבט של החרדה הספציפית הזו. האמונה במציאותיות שנגלית דרך ה’שבלונה’ של החרדה – הופכת את החרדה לכפויה ורודנית יותר ויותר. כאשר אני פונה אל עבר החרדה, ומחזיק אותה במיומנות – לכל תבנית המציאות הזו אין עוד תדלוק, והיא מתחילה להתפורר ולהיפתח. כאשר היא נפתחת, ומתוך מבט של טוב לב – מה שנראה כחרדה נחווה כרגישות, עדינות או רעד של יופי ויראה; אני נדמה בעיני עצמי כרגיש וכראוי לאהבה, והדימוי שלו – מתחיל גם הוא להשתנות: הדימוי מתרכך, ואני מכיר בחלקיות ובמוגבלות של הדימוי, ביחס לאינסופיות של ‘מי הוא’; ואני רואה מאפיינים בו שמתאימים לחווייה העדינה יותר: הוא מתגלה לי כאנושי, כסובל, נפתח ומתלבט; אני יכול להתיר לו להתקיים באופנים שלא כרוכים באינטרס העצמי שלי; במידה מסוימת – הוא חופשי ממני, ולכן נוכח עבורי כיפה.
להתיידד עם העמימות
כאשר רוב ברבאה מנחה עבודה עם רגשות, ההנחיה הבסיסית שלו, אחרי או במקביל לביסוס סביבת הקשב – היא הפניית את הקשב לציר המרכזי של הגוף, מהראש ועד לאגן, ולהשהות את הרגישות באזורים שונים שם. זו הנחיה מאוד פשוטה, והיא לא מהותית לדרך שבה אנחנו מתייחסים ומבינים רגשות, אבל היא מאוד מיומנת. היא מאפשרת לנו להיות במגע עם מופע מאוד פשוט וברור באופן יחסי של החוויה – התחושות בציר המרכזי של הגוף, שכמעט תמיד משחקות תפקיד חשוב בחוויה הרגשית שלנו. אפשר לומר, מנקודת המבט היחסית הזו – שהחוויה הרגשית מגלה את עצמה או נבנית סביב התחושות בציר המרכזי. אחד היתרונות הגדולים של ההנחיה הזו – שהיא מאפשרת לנו להיות בקשר עם המופע של מצבים מנטליים בגוף באופן שלא מתווך דרך השמות שאנחנו נותנים להם.
כאשר אנחנו מפנים את תשומת הלב לציר המרכזי של הגוף ולמופעים של מצבים מנטליים שם אחד הדברים שצפויים להיעשות ברורים הוא עד כמה כל העניין לא ברור. ישנן תחושות של לחץ, של כיווץ, של תנועות של אנרגיה, של פתיחות ושינוי. וזה מרגיש שהן קשורות למצב המנטלי (צירוף מילים שאני אשאיר בלתי מוגדר בינתיים, ומקווה שיזכה להגדרה יחסית ומספקת מתוך כלל ההנחיות והיחסים כלפיו) אבל – הרבה מהן לא ברורות. אני עוד לא יכול לומר: זה כעס; זה פחד; זו שמחה. כרגע – אלו פשוט תחושות של אי נוחות כאן, קצת יותר נעימות שם, לחץ פה, חמימות שם, וכן הלאה.
תשומת לב הזו, לאזור שנוטה להיות מעט לא-נעים, ושלא יוצרת בהכרח תחושת נינוחות מדיטטיבית יכולה להיות לא קלה. אבל יש לה יתרון נוסף שמתחיל לגלות את עצמו, דווקא מתוך העמימות. היא מגלה שההתרחשות הרגשית, שאנחנו רגילים לציין לעצמנו באופן אוטומטי ובלתי-מודע בשמות והגדרות – מבוססת על התרחשות שדוחה הגדרות נוקשות. התחושה הזו בבטן, לדוגמא, מתפרשת עבורי, אוטומטית – כפחד וכדחק. אני לא צריך לחשוב על זה, או לעשות ‘עבודה עם רגשות’; ביומיום, כמו עכשיו – מופיעה תחושה כזו בבטן – ומתפרשת כפחד ודחק; התודעה, באופן מעניין – מסיקה שיש פחד, ולכן שיש ממה לפחד, ויוצרת תפיסות וחוויות שמאששות את הפחד; היא מקישה מתוכו אירועים, ויוצרת אותם. מתוך תשומת הלב העדינה – אני יכול להרגיש את התחושה הזו, ולראות ש,למשל – יש תחושה של לחץ בבטן וכיווץ של הכתפיים, והנה התודעה מצמידה לזה תגית: ‘פחד’. האם זה פחד? אחרי התיוג – זה מרגיש כמו פחד; לפניו – זה לחץ בבטן. מה יקרה אם אצמיד לו את התגית: ‘התרגשות’? או: ‘כמיהה’? והנה – התרגשות; הנה – כמיהה.
להחזיק בעדינות
האיכות של רגישות כלפי רגישות, תחושת המגע שלנו עם עצמנו וזה עם זה – מישושיות רגשית – היא גורם הנמצא בכל, אם גם חמקמק, בסוג האנשים שאנחנו נהיים, באופיו של העולם בו אנו חיים. (מייקל אייגן)
אחת המיומנויות המעניינות ביותר בעבודה עם רגשות היא האפשרות ללוות בעדינות רבה ככל שניתן את התחושות בציר המרכזי. זוהי אחת המיומנויות הראשונות שאנחנו מביאים, אבל עם הזמן – היא יכולה להעמיק ולהשתכלל; אם נחשוב על תרגול הדהרמה כולו כשכלול המיומנות של אופן הקיום – השהייה העדינה עם התחושות תבטא בדיוק את המיומנות של אופן הקיום שאפשרית לנו ברגע נתון. אז אני אציע כמה רעיונות כלפי האפשרות הזו של עדינות.
ישנה עדינות של תשומת הלב ואיזון של האנרגיה, שהן פשוט בת תרגול מתוך מתן תשומת לב מתמדת. זו האיכות של תשומת לב עדינה שאנחנו מפתחים לאורך השנים הראשונות של התרגול שלנו: ‘להיות עם’ – בעדינות וברוח של אהבה. רובד נוסף נעשה אפשרי כאשר אנחנו מפתחים את המיומנות בבניית ‘סביבת הקשב’ המתאימה: לומדים לפתח סמאדהי, ולומדים לכוון אותו כך שיצור מרחב בטוח ונינוח עבור עבודה מסוג זה. עם ההתפתחות של המטא והסמאדהי – היכולת לשהות בעדינות עם התחושות – תשתכלל ותיעשה פוריה יותר. רובד שלישי נעשה אפשרי עם תרגול התובנה של הריקות לגווניה השונים – דרך ראיה עמוקה של ארעיות, הבנה של השתוקקות והבנה של אנטה, ודרך ראייה ישירה יותר דרך נקודת המבט של ריקות. ככל שישנה הבנה אינטואיטיבית יותר של הריקות מתאפשרת עדינות רבה יותר. הריקות מאפשרת עדינות משום שהקיבוע של משהו כ’אמיתי’; ‘קיים באמת’; ‘אומר עלי שאני…’; ‘צריך להיות…’ – הוא צורה של משיכה ודחיפה, בשפה אחרת אפשר לומר – צורה של אלימות עדינה. כל עוד ישנה תחושה שמה שאני מרגיש ‘באמת קיים’ – ישנה מידה של מתח ביחס אליו. מה ש’באמת קיים’, והדבר ברור במיוחד כאשר אנחנו מתקרבים לחוויה הרגשית – מרגיש ‘קיים ביחס אלי’, ולכן נושא עמו הבטחה או איום. כאשר אני חווה תחושה עם מטען של הבטחה או איום – מידה של לחץ, של אי-עדינות תופיע באופן אוטומטי. מידת עדינות עמוקה מתאפשרת כאשר הדבר נראה כמתגלה אך לא קיים; רק אז הוא חופשי מאלימות.
לאפשר באופן מלא
למשך כמה שעות אתמול הרגשתי את הקונסטרוקוציה של השיפוט העצמי, בעוצמה שהפתיעה אותי. המבנה של השיפוט העצמי הוא מורכב, הוא לא רגש אחד, אבל יש לו פלטה אופיינית.
הוא מאופיין בתחושה, שמתפלשת לתוך מגוון אירועים אמיתיים ומדומיינים, ש’משהו אצלי לא בסדר’; מבטא את עצמו בתחושת הגוף האינטואיטיבית – התחושה של כיווץ וחולשה; חוסם את האפשרות של השקעה של אנרגיה מנטלית, עם איכות מפרקת של ספק: “זה לא הדבר הנכון לעשות”, או: “זה לא באמת יעזור”; מעצב דימויים מחלישים של עצמי ושל אחרים; צובע את העתיד והעבר, וגם מקומות והתרחשויות – בצבעים קודרים. דרך העיניים האלו הבית שאני חי בו, למשל – נראה בעיני כעלוב ומכוער. הבוקר קמתי, אחרי כמה אירועים מחזקים אתמול, שערערו את הרודנות שהמבנה הזה קנה על המערכת הרגשית – ואיכשהו היתה תחושה שהמבנה הזה כולו נראה על ידי, ואני יכול לראות את כולו נבנה ומתחזק את עצמו, כאשר אני נמצא במרווח מסוים מזה. שני דברים התבהרו מתוך הראייה הזו: א. השקריות של המבנה הזו, הפיקטיביות של המחשבות ודרכי הראיה שהוא מוליד; ב. הכאב שהוא מביא, והדחייה כלפיו. כש-חשתי אותו, בבהירות יחסית, וראיתי, באופן יחסי – את הכוליות שלו שאלתי – ‘מה זה צריך?’ ואחת התשובות היתה – להפתח לזה, באמת לקבל את זה.
זו תנועה פשוטה ואפקטיבית מאוד; אבל לפעמים היא גם אנטי-אינטואיטיבית באופן מפתיע, משום שהסלידה והדחייה ממצבים מסוימים, כמו במקרה הזה – היא חלק מהותי בקונסטלציה שמתחזקת אותם. השיפוט העצמי הוא כל כך לא נעים, שהתנועה של הדחייה סביבו, כל עוד אנחנו לא פונים אליה – הולכת וצוברת מומנטום. אז איך זה יהיה להתקרב לתחושה הלא נעימה של השיפוט, איך שהיא מבטאת את עצמה עכשיו – בציר המרכזי של הגוף, בדרך שבה המרחב נראה, עם הרגש של החולשה והצער – ולפתוח את הידיים לזה, באופן מלא ככל שניתן? משהו שם משתנה, באופן מיידי. תחושת דחיסות ועול נושרת; יש איזו פתיחות ורווחה. נימה של צער וספק מפרק – עדיין נשארת, וסביבה המבנה מתחיל להיבנות מחדש. אז שוב – ממש לאפשר. שוב, אפשר להתמקד בתחושות בציר המרכזי, ולהיפתח אליהן – בבטן, בפנים. זה פשוט יחסית. כשאני עושה זאת, אני מרגיש את הלחץ שהופעל עליהן, שאותו הזכרתי בתחילת המאמר. לחץ שמבטא את הדחיה כלפי הלא-נעים. אז לרכך אותו. להרגיש את המרחב שסביב הגוף, להפוך אותו לעוגן, ולאפשר לציר המרכזי להתרכך, ולחוות את הלא-נעים. עולה עצב, ואפשר לעשות אותה תנועה גם איתו. כאבים גופניים מסויימים מתחילים להיראות, עם הפתיחה של הקפיצות. לאפשר גם אותם. מורגשת הסלידה שמתבטאת ככיווץ של הגוף כלפי המרחב שסביבו. לאפשר את זה. תחושת המרחק והניכור כלפי מה שסביב הגוף. לאפשר.
עולה דימוי של עצמי, שנצא בלב תחושת הביקורת – כמכווץ, חסר אונים, מרוחק. לראות את הדימוי, להרגיש את הכאב והמוכרות שבו, ולאפשר. להזמין אותו פנימה. לקבל בברכה.
אני יכול לפנות לדמות הזו, ולשאול אותה: ‘מה אתה צריך?’ והוא מוסר: ‘שתראה אותי, שתדאג לי’; שתפסיק לכלוא אותי בתא הבידוד’. מתוך התשובה שלו – עוד רובד של פגיעות שלי עולה, מורגש בעיקר בבטן, ואני מאפשר לו להיות שם. מאפשר לעצמי להרגיש פגיע כך. מתוך כך – עולה סוג של חמלה ודאגה. תחושת אפשרות של קיום חשוף יותר, כנה ובוטח יותר. תחושה שזה מלמד אותי משהו, ויחד איתה – תחושת כוח וערך, שלא נשענים על מגננה. יש איתם תנועה או קול מרדני, שמנוגד לקולות העמוקים של השיפוט העצמי: ‘מה אכפת לך מה הוא יחשוב, מה היא תחשוב?’ עם נימה של תחושת ערך פחות-תלויה. ויש עם זה דימוי, נשי דווקא – של מישהי פגיעה מאוד, במובן יפה של המילה, גאה ואמיתית עם הפגיעות שלה, שמבטאת קשר עם אחרים, קשר עם כוחות ותחושות שמנחות אותה, נאמנות למה שאמיתי וחשוב עבורה. כאילו אומרת לי: ‘אתה לא צריך להיות בלתי פגיע, זה ימית אותך; תיעשה פגיע – למה ולמי שטוב להיות פגיע מולו, למה שהוא אמיתי עבורך, למה שהוא מעבר לדעתם הארעית של אחרים או של עצמך’. בשעת הקרירות האחרונה של הבוקר – אני יוצא לרוץ בלוויית הדמות הזו.
ללדת אפשרות קיום מתוך הרגש הקשה
“deep lines cut by trauma provide access to depths that are otherwise unreachable. In such instances, nourishment follows trauma to new places. We wish things could be otherwise … easier. But we have little choice when illumination shines through injury.”
מייקל אייגן
מבט אחד על ההתרחשות יאמר: היה קושי בנפש; הוא נראה באופן מלא יחסית, כמעין פיגורה שלמה של גוף, רגשות, תפיסות וכן הלאה; הכנסנו את התנועה של אפשור; מתוך כך – הפיגורה הזו נפתחה, נרגעה, והאנרגיה הנפשית התפנתה מההכרכות סביב השיפוט, התמלאה בכוח של האפשור, והולידה פיגורה אחרת. כך אני חוויתי את זה, וזו דרך ראייה תקפה ומועילה מאוד.
אבל מתוך הדוגמה של השיפוט העצמי – נובעים שני פיתוחים אפשריים לעבודה עם הרגשות. האחד – לגבי האפשרות של הולדה של קונפיגורציות רגשיות חדשות; השני – לגבי הרחבת התחושה והתיאוריה של ‘מהי התודעה’.
אנחנו הנחנו, כמובן מאליו שלא נכתב, שישנה תודעה אחת, אחודה יחסית – שמורכבת מתחושת גוף, רגשות, מחשבות וכן הלאה – ובתוכה או אל תוכה – עולים רגשות, ואנחנו, דרך הפעלת חלקים אחרים ותנועות אחרות באותה תודעה (למשל – אפשור, או ללוות בעדינות) יכולים להתייחס אליהם בדרכים שונות. אפשר להרחיב עוד, על בסיס אותה תיאוריה – ולומר שבתודעה הזו עולים קולות שונים, דמויות שונות – שהן קונסטלציה עשירה יותר מאשר רגש אחד. השיפוט העצמי, למשל – התבטא, החל מנקודה מסוימת – כאירוע עשיר, שמתבטא גם דרך ‘פלטה’ רגשית אופיינית. מתוך הפעלת יחס של אפשור כלפי השיפוט העצמי – התגלתה הדמות הנשית, שאופיינה בתחושת ביטחון ב-חישה האינטואיטיבית והתקשורתית שלה, וביסוד חזק של אכפתיות ועצמאות. הדמות הנשית הזו, עם הרגישויות שמאפיינות אותה – נחווית כחידוש עבורי. כאשר אני רואה דרך נקודת המבט וחווית הגוף שלה – המרחב נחווה כדינמי, קרוב יותר, מלא מסרים וקולות; הרגשות שעוברים – הם עדינים יותר, מגוננים פחות; יש שם פחד, אבל הוא מרגיש כמו פחד חשוב, כנה, רגיש; תחושה של קשר ונוכחות רגישה עם המופע של הקיום עכשיו – מחליף את תחושת ה’אין לי סיכוי’ של הדמות של השיפוט העצמי.
אני יכול לומר: ‘עכשיו שנפטרתי, במידת מה – מהשיפוט העצמי – זה מה שמתאפשר לי’. אבל אני יכול גם לומר משהו אחר לגמרי: היא נולדה מתוך המגע עם השיפוט העצמי. ללא השיפוט העצמי, והמפגש הקרוב איתו – הרגישות הספציפית הזו, היקרה והיפה כל כך – לא היתה נולדת כך. במובן זה – המגע והעבודה עם השיפוט – הצמיחו איכות חדשה עבור הנפש.
ועדיין, משתמרת כאן הירארכיה שאני מרגיש איתה לא בנוח. היה שיפוט עצמי, הוא רע; ועכשיו יש אותה, והיא טובה. וזה מוליך אותנו לפיתוח האפשרי השני.
לשמוע קולות, לדבר עם שדים
“השדים הופכים לבודהא, הממשי, שדבר בו אינו מלאכותי”
מתוך הסוטרה של חוי ננג
קודם – פניתי אל הדמות של השיפוט העצמי ברוח ובכוונה של אפשור. אבל האמת היא ש-האפשור הזה היה חלק מסט מהלכים של הגנה עצמית. אני אאפשר לו, וכך אפחית את ההתנגדות שלי אליו, ואצא ממסלול הפגיעה החריף של השיפוט העצמי. וזה חשוב, מאוד חשוב, לדעת לעשות את זה.
וזה גם מוגבל. אם הדבר היחיד שאני יודע לעשות עם השיפוט העצמי הוא לפוגג אותו על ידי אפשור, אני משמר את הפוטנציאל הרודפני שלו. אני קושר וכובל את עצמי לדמות ‘טובה’, שאין בה שיפוט, ומאמץ מבט עליו כאירוע מפריע, או מקשה. הזדהות כזו תוליד בהכרח מידה של אי-נחת.
אז איך אני יכול להבנות את מערכת היחסים הזו אחרת?
מה אם אחשוב אחרת על התודעה? מה אם ארשה לעצמי לשנות את התחושה של היעוד והתפקיד שלי, ביחס לשיפוט העצמי הזה?
בתוך הנחות היסוד שלנו על התודעה, שפירטתי קודם – שהיא מאופיינת בהמשכיות, שאירועים מופיעים בתוכה, שאנחנו יכולים להתייחס אליהם בדרכים שונות – משתמע גם סדר עדיפויות. אנחנו מזוהים עם התודעה הזו, ואנחנו רוצים שיהיה שם נעים, במובן עמוק וראוי של המילה. שהשיפוט העצמי לא יעשה שפטים גדולים מידי, שנוכל לרפא את הכאבים החריפים. אנחנו לא נפרדים מהנחת היסוד הזו, ומתחושת המטרה הזו, אלא – מציעים תיאוריה מקבילה, שיכולה להתקיים בהלימה ולסירוגין. מה יקרה אם אני: א. אביט על השיפוט העצמי, לאחר שיש ממנו מרחק מה שמאפשר לא להזדהות איתו לגמרי, ואראה אותו כפיגורה, כדמות שלמה, אוטונומית ותקפה. ב. אציע גם לראות את הדמות הנשית שעלתה קודם כדמות כזו. ג. אשנה את מערכת היחסים איתן – ממערכת יחסים שמוכתבת על ידי ההעדפות שנובעות מההזדהות עם התודעה שלי, למערכת יחסים שקשובה לצרכים שלהן?
איך זה עשוי להיראות?
אם אני חש בנוכחות של הדמות של השיפוט עצמי, ואני יכול להפריד אותה מהדמות שאני מזדהה איתה, הדמות ‘שלי’, אז אני יכול לפנות אליו ולשאול: ‘מה אתה צריך’? אולי הוא נראה כדמות ויזואלית; אולי הוא תחושתי, אולי יש לו קול. ואני באמת מקשיב לתשובה שלו. ‘אני צריך שתראה אותי, אני צריך שהנפרדות הזו, הניתוק הזה – יזכו במלוא המקום, שהם יהיו, באופן עמוק, מורשים’. הדמות הזו חשובה לי, היא מופיעה דרכי מזה שנים, רוצה ממני הרבה. זה מאוד משחרר – לשמוע מה היא רוצה, מה היא צריכה, ולהרגיש מחויב ומסור לזה. אם אני לא – ממילא הוא מתעלל בי, רודה בי. אז לדמיין אותו, לחוות את המרחב שלו, להיות איתו ביחסי אהבה. עם הקור, עם הניתוק, הפחד, תחושת הלבד, הסגירות, ה’לא יצא ממני כלום’. במובן מסוים – הוא לא ישתנה; זה חסר טעם לנסות להציע לו משהו אחר. זה מי ומה שהוא כרגע. האם אני מוכן להישיר מבט, באמת לאפשר? שם יש תחושה של אתגר, של כוח, ושל מערכת יחסים שאפשר לצמוח בה.
בהמשך היום – אני נשאר במגע איתו, מזווית העין. שוכב שם, לבד, מנותק, חסר תקווה. אני לא בטוח אם כתבתי כמה צעיר הוא. 15 בערך. אני אוהב אותו אהבת נפש. בוא שוב. בבקשה. בקש ממני עוד.
לפעמים גם היא, הדמות השניה – מופיעה ומבקשת להחוות. זה משנה את החוויה של החושים, את תחושת הגוף: דרכה – החושים רספטיביים, פתוחים, קולות היקום נשמעים ונוגעים ללב. תחושה רצון לשמוע לברך ולתת חיות להכל. לעתים השיפוט העצמי חוזר ומצטמצם לכדי חוויה נפשית רגילה, ומאבד את המעמד שלו כדימוי שאיתו אפשר לבוא בשיח. והדימוי שלה, שנושא את המומנטום של האפשור והפתיחות – מאפשר לו להיראות בעיניים אחרות, ולזכות שוב במקום שלו כדימוי.
אנחנו משנים את הקונספציה לגבי התודעה – ממרכז של וויסות לזירה של שיח ויחסים, או של בימת מופעים גמישה עבור דמויות שונות, מבעים שונים של קיום. עוד קולות רוצים מקום, רוצים להופיע ולהיראות. אין סוף למי שירצה לבוא. ויחד עם זה יש רובד נוסף של ריפוי: השיפוט העצמי נשען על תחושה של ‘טוב’ (שאני לא הוא) ו’רע’ (שאני מזוהה איתו, איכשהו). כאשר התודעה נחווית כזירת מפגש, זירת שיח ויחסים בין מופעים שונים – מי יכול לשפוט מישהו כטוב או כרע? איזה מקום יש פה לאשמה, או לפחד מ’איך אהיה’? זה נעשה ברור – האשמה היא מופע של קול אחד, שנולד יחד עם קול אחר, שופט. אלו שני קולות מבין מקהלה מבורכת. והם יפים, מולידים חוויות, ולא אמיתיים. הצגה מבורכת של קיום.
