שיחות ומדיטציות מונחות: נשימה לכל הגוף, טיפוח סמדהי

טכניקת העבודה של נשימה לכל הגוף היא אחת הטכניקות המסורתיות המשמחות, המעניינות ומהירות ביותר לטיפוח סמדהי. בחנוכה הנחיתי ריטריט מקוון קצר בו נעזרתי בהנחיות שניתנו על ידי רוב ועל ידי אג’אן טאניסארו כדי להציע פנים של הטכניקה הזו. בדרך כלל אני משתדל להיות יצירתי עם ההנחיות, אבל הפעם נשענתי באופן משמעותי על הספר ‘עם כל נשימה ונשימה’ של המורה טאניסארו בהיקהו שתורגם לאחרונה, ואני ממליץ עליו כבסיס לתרגולים האלו. היה משמח ומיטיב, ואני שמח לחלוק אתכם/ן חלק מהשיחות.

אלו השיחות וההנחיות מהיום הראשון. בשבועות הבאים יעלו לאתר ההנחיות מהימים השני והשלישי.

תהנו!

הנחיות ראשונות ומדיטציה מונחית: נשימה לכל הגוף

מדיטציה עם מעט תזכורות

שיחונת: עבודה עם כאב במדיטציית נשימה

מדיטציה מונחית: פנים של הנשימה

שיחונת: לשמור על התרגול במצבי יומיום

מחשבות על רגשות

במאמר זה אני אנסה להוסיף ולהעשיר את אפשרויות העבודה עם רגשות קשים במדיטציה. הנחיות ברורות ועיקביות יותר אפשר למצוא בסיכום שכתבתי להנחיות של רוב בנושא, בקישור הזה:

https://waytothebeyond.wordpress.com/2017/11/21/%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%AA-%D7%A2%D7%9D-%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%95%D7%AA/

פה אני אחזור על חלק מההנחיות, ואוסיף שיתופים, דוגמאות וזוויות נוספות. שני הפרקים האחרונים של המאמר מיועדים לפתוח תחושה לגבי מה יכול להיות אפשרי בעבודה עם רגשות, והם נסמכים על מיומנויות עבודה נוספות, שלא מפורטות כאן. עבור רובכם/ן – אני ממליץ לחשוב עליהן כאפשרויות לעתיד.

מחשבות על רגשות

“בעיות אנושיות לא תיפתרנה על ידי תחבולות כוחניות. במוקדם או במאוחר, הרגישות כלפי הליבה הרגישה של יצוריים חיים חייבת להתפתח, אם אנחנו מבקשים לחיות בדרך אכפתית.” (מייקל אייגן)

ישנם תדרים שונים, אינסוף זרמים פוטנציאליים שונים של חוויה שעוברים דרך הישות. אנחנו יכולים לייחד אחד מהם, ולקרוא לו – הזרם, התנודה, ההתהוות של רגשות. מקצתם מובהקים, מרביתם עדינים מאוד. ננשמים עם הנשימה, נשמעים עם השמיעה, מורגשים עם תחושת הגוף המיידית. תדר של אנרגיה רועדת כשאני מזהה לידי אמא וילד, עם התדר הרגשי והתחושתי המסוים מאוד של ההתרחשות הזו, שיש בו מידה של כמיהה, של געגוע, של פחד על עצמי, של השוואה, של חמלה. כשאני מביט אל זה שמולי, אל הגב שלו – תחושת ביטחון, שותפות, השוואה, אנרגיה מרוממת יותר, נוקשה יותר. כשהוא הולך – תחושת קור, בדידות כלשהי, התדר המנוכר של מכשור אלקטרוני כסוף, וגם תחושת הביתיות שיש לי בראייה של המכשיר הזה. כשאני מביט לשם, אל האיש האוכל – תחושת השוואה, תחרותיות, קנאה. מביט מעלה, למדף, ושם – תחושת מוכרות, וגם תחושת מתיחה ואתגר; תחושה חמוצה – שקשורה לתחושה עדינה שאני מנוצל ומתומרן איכשהו, באופן מאוד רגיל. עם הכתיבה – תחושת סיפוק, נוכחות, וגם אי וודאות ואי-ידיעה. הכיפוף של הגב – משדר איזו מאמץ, תנועה לקראת, וגם קצת נפסדות וחוסר ערך. אני יכול להמשיך לנצח, אבל אני בספק לגבי מידת העניין לציבור.

ועכשיו עולה השאלה – איך יהיה טוב לגשת, להתייחס, לזרם הזה של הישות?

לאופי של ההקשבה ושל היחס תהיה, כמו תמיד – חשיבות עליונה.

סביבת הקשב

“אטמוספירות רגשיות הן חלק מהנשימה, הן מחלחלות דרך הנקבוביות.” (מייקל אייגן)

המרחב הראשון שאני אציע ליצור ליצור במגע עם רגשות נבנה מהאופי והגישה של תשומת הלב. אנחנו רוצים לגשת לתדר הזה של החוויה שעוברת דרך הישות במלוא הכבוד והעדינות שאפשריים לנו. אנחנו צריכים לזכור ולכוון את עצמנו: זה מעשה של אהבה, ולא שום דבר אחר. באופן הרגלי אנחנו מפעילים לחץ, פחות או יותר כל הזמן – על החוויה הרגשית. אנחנו שמים סד על מה שאנחנו אמורים או לא אמורים להרגיש, מה ‘בסדר’ להרגיש, ועד כמה. הלחץ הזה הוא מפתח חשוב, ובמובן מסוים – החקירה שלנו כאן היא ניסיון לגלות אופנים אחרים של יחס שמחליפים, בהדרגה – את היחס האוטומטי של לחץ, שמבט אלימות עדינה שבה אנחנו פונים אל העולם הרגשי.

לשם בניית המרחב הראשוני של הקשבה – אנחנו צריכים לדאוג לקונטסט של הקשב שלנו, שבתוכו הרגשות מופיעים. שלב מקדים לזה הוא מציאה של מרחב וזמן שמרגיש לנו ‘בסדר’; שבו אנחנו לא חייבים ‘להופיע’ או ‘לתת תשובות’, כך שיהיה חופש עבור הישות – ‘לקחת חופש’ מהזרם שאליו אנחנו רגילים, ולהפנות את הקשב לעבר מופעים שלא משרתים את התכליות המגוננות (המכובדות כשלעצמן) של העצמי שלנו.

לאחר מכן – עלינו לבנות סביבה מאפשרת של קשב פנימי, שמורכב מכמה איכויות של הלב והתודעה, שאנסה לתאר במידה מספקת. בדרך כזו או אחרת – מטא חייבת להיות נוכחת. אנחנו רוצים למצוא את המקום שבו ישנה מספיק אהבה בלתי מותנית שספוגה בנו; היא מאפשרת לנו מצע והקשר של ביטחון ויציבות שבתוכו, בהיותנו מוחזקים במרחב מיטיב – אנחנו יכולים להרגיש בטוחים להרפות מהלחץ על המערכת הרגשית. המסלול שמאפשר לתנועה של מטא להפוך לסביבה יציבה של קשב – עובר דרך ההטמעה של המטא לתוך חוויית הגוף. אני אציע לחשוב על סביבת הקשב הזו כסוג של סמאדהי.

אפשר לחשוב על שתי דרכים בהן תרגול מטא רגיל – שימוש במשפטים ודמויות, כמו גם אופנים אחרים של טיפוח מטא – צפויים לשנות את חוויית הגוף. לגבי שתיהן יכול להיות מסלול דו-כיווני: אותו אופי של שינוי בחוויות הגוף, שצפוי להתפתח מתרגול מטא – יכול להיווצר גם מאופנים אחרים של תרגול, ולהיות מתורגם לכדי סביבת קשב של מטא.

דרך אחת תתבטא כמידה של נעימות, רכות ואנרגיה – שיבטאו את עצמם כחוויה גופנית שאנחנו יכולים ללמוד להשתקע בה, ולהפוך אותה למקיפה וממלאת בחוויה הגופנית הכללית שלנו; חוויית הגוף עצמה מתחילה לבטא ולהקרין מטא. כך, מלבד בנייה של סביבת הקשב – אנחנו גם פותחים את החוויה והקונספציה שלנו לגבי ‘מהו גוף’, כדי שהיא תכלול גם את האפשרות של חוויית המרקם של הגוף כמבע של רגש או הלך נפש (מטא, במקרה הזה). חוויית והבנת גוף כזו – תאפשר רגישות וקשר קרוב וחי הרבה יותר עם החוויה הרגשית.

האופן השני עליו אצביע בו חוויית הגוף עשויה להשתנות כתוצאה מתרגול מטא, או כבסיס למטא – הוא הנגישות של תשומת הלב למרחב שמקיף את הגוף. כל הרגל תודעתי שיש לנו כרוך גם באופנים מסוימים של הפניית תשומת לב (כאן אני מתכוון לתשומת לב כפקטור ניטראלי, ולא ככלי עבודה מכוון). אז – כרגע, למשל, תשומת הלב שלי נוטה להישאב ולהשתקע בהתייחסויות המחשבתיות שלי להתרחשות סביבי, שמאופיינות בחוסר מנוחה, השוואה ומדידה; ישנה צורה מנטלית מסוימת, אישית וביוגרפית – שמניעה את תשומת הלב, יוצרת השקעה ולכן מצמיחה סוגים מסוימים של מחשבה והתייחסות; אבל הנטיה של התודעה להשתקע במחשבה המודדת והמעריכה, שמשרתת את האינטרס העצמי – היא אוניברסלית. תשומת הלב למרחב מרופפת את ההרגל הזה, מרחיבה ומגמישה את התחושה של מהו ‘המרכז’ של החוויה, ומפחיתה את התנועה המותנית של משיכה ודחיפה שנובעת מההגנה על המרכז של העצמי ההרגלי. כך – מתאפשרים משאבים נפשיים של רווחה, וגם של תחושת מוגנות, ביטחון ועדינות. כאשר הרגישות למרחב משולבת עם תחושה מסוימת של מטא – אנחנו מפתחים תחושה של ‘להרגיש בבית’ על ידי האופן בו אנחנו עובדים עם הקשב שלנו. אנחנו יכולים להתחיל לאמץ גם את תחושת המרחב הזו כחלק מהתחושה המיידית והאינטואיטיבית של הקיום הגופני. בנוסף לתחושת הביטחון ובניית סביבת הקשב שהיא מאפשרת – הרגישות הזו למרחב תאפשר קשר חי ועמוק יותר עם החוויה הרגשית, משום שהיא מאפשרת מגע ישיר עם חוויית התפיסה והפענוח של מה שאנחנו חושבים עליו בדרך כלל כ’חוץ’; והתפיסה והפענוח האלו – הן חלק מהותי בחוויה של רגשות.

לפנות אל הרגש

בתוך הסביבה הזו, של עדינות, של פרגון ושל מידה של שמחה – אני מזמין את הפניית הקשב לזרם של רגשות. לעתים קרובות זה לא קל. כשאני מנסה לעשות זאת עכשיו, אני מרגיש: זה מקום פגיע להיות בו. תשומת הלב מעדיפה להיהדף לעבר מה שהיא יודעת, מה שרגיל להניב תוצאות. זה מרגיש, לפעמים, ‘חסר ערך’; ש’לא יצא לנו מזה כלום’. ואכן – זו אחת השאלות שעולות לעתים קרובות מאוד כאשר אנחנו באים לכדי מגע עם הזרם של הרגשות, במיוחד כאשר הן לא נעימים: ‘למה, בעצם, אנחנו עושים את זה?’. עבורי, כרגע – עם הפניית הקשב, שמתאפשרת מתוך מידה של אמון ומיומנות – מופיעה התשובה הברורה: אנחנו עושים את זה כי זה מביא רווחה, תחושת קשר, תחושת פגיעות במובן הטוב של המילה. המבט על הרגשות מאפשר מידה של פתיחות וריכוך סביב התחושה של ‘מי אני’, פותח זווית מעניינת של חופש שנובע מראיה של ריקות-מקיום-עצמי. הרגשות שאנחנו לא פונים אליהם – צוברים מומנטום וכוח, ויוצרים עבורנו תחושות מציאות ודימויי עצמי, שעל פיהם אנחנו פועלים; כאשר אנחנו פונים אל הרגש ישירות – הדימוי העצמי ודימוי המציאות שקשורים אליו מתחילים להיראות כפי שהם – כלא אמיתיים, וכך מתאפשר סוג יפיפה של חופש.

החרדה שנוכחת עכשיו אומרת לי: ‘אתה לא מספיק טוב בשביל…’; ומציירת אותו, את האדם שמולו אני לא מספיק טוב – בצורה מסוימת, שמדגישה את היתרונות שלו עלי, בדיוק באזור בו אני מרגיש חלש. אני כופה על עצמי תבנית קיום, כופה תבנית קיום על הדימוי שלו, ורואה אותו ואותי דרך נקודת המבט של החרדה הספציפית הזו. האמונה במציאותיות שנגלית דרך ה’שבלונה’ של החרדה – הופכת את החרדה לכפויה ורודנית יותר ויותר. כאשר אני פונה אל עבר החרדה, ומחזיק אותה במיומנות – לכל תבנית המציאות הזו אין עוד תדלוק, והיא מתחילה להתפורר ולהיפתח. כאשר היא נפתחת, ומתוך מבט של טוב לב – מה שנראה כחרדה נחווה כרגישות, עדינות או רעד של יופי ויראה; אני נדמה בעיני עצמי כרגיש וכראוי לאהבה, והדימוי שלו – מתחיל גם הוא להשתנות: הדימוי מתרכך, ואני מכיר בחלקיות ובמוגבלות של הדימוי, ביחס לאינסופיות של ‘מי הוא’; ואני רואה מאפיינים בו שמתאימים לחווייה העדינה יותר: הוא מתגלה לי כאנושי, כסובל, נפתח ומתלבט; אני יכול להתיר לו להתקיים באופנים שלא כרוכים באינטרס העצמי שלי; במידה מסוימת – הוא חופשי ממני, ולכן נוכח עבורי כיפה.

להתיידד עם העמימות

כאשר רוב ברבאה מנחה עבודה עם רגשות, ההנחיה הבסיסית שלו, אחרי או במקביל לביסוס סביבת הקשב – היא הפניית את הקשב לציר המרכזי של הגוף, מהראש ועד לאגן, ולהשהות את הרגישות באזורים שונים שם. זו הנחיה מאוד פשוטה, והיא לא מהותית לדרך שבה אנחנו מתייחסים ומבינים רגשות, אבל היא מאוד מיומנת. היא מאפשרת לנו להיות במגע עם מופע מאוד פשוט וברור באופן יחסי של החוויה – התחושות בציר המרכזי של הגוף, שכמעט תמיד משחקות תפקיד חשוב בחוויה הרגשית שלנו. אפשר לומר, מנקודת המבט היחסית הזו – שהחוויה הרגשית מגלה את עצמה או נבנית סביב התחושות בציר המרכזי. אחד היתרונות הגדולים של ההנחיה הזו – שהיא מאפשרת לנו להיות בקשר עם המופע של מצבים מנטליים בגוף באופן שלא מתווך דרך השמות שאנחנו נותנים להם.

כאשר אנחנו מפנים את תשומת הלב לציר המרכזי של הגוף ולמופעים של מצבים מנטליים שם אחד הדברים שצפויים להיעשות ברורים הוא עד כמה כל העניין לא ברור. ישנן תחושות של לחץ, של כיווץ, של תנועות של אנרגיה, של פתיחות ושינוי. וזה מרגיש שהן קשורות למצב המנטלי (צירוף מילים שאני אשאיר בלתי מוגדר בינתיים, ומקווה שיזכה להגדרה יחסית ומספקת מתוך כלל ההנחיות והיחסים כלפיו) אבל – הרבה מהן לא ברורות. אני עוד לא יכול לומר: זה כעס; זה פחד; זו שמחה. כרגע – אלו פשוט תחושות של אי נוחות כאן, קצת יותר נעימות שם, לחץ פה, חמימות שם, וכן הלאה.

תשומת לב הזו, לאזור שנוטה להיות מעט לא-נעים, ושלא יוצרת בהכרח תחושת נינוחות מדיטטיבית יכולה להיות לא קלה. אבל יש לה יתרון נוסף שמתחיל לגלות את עצמו, דווקא מתוך העמימות. היא מגלה שההתרחשות הרגשית, שאנחנו רגילים לציין לעצמנו באופן אוטומטי ובלתי-מודע בשמות והגדרות – מבוססת על התרחשות שדוחה הגדרות נוקשות. התחושה הזו בבטן, לדוגמא, מתפרשת עבורי, אוטומטית – כפחד וכדחק. אני לא צריך לחשוב על זה, או לעשות ‘עבודה עם רגשות’; ביומיום, כמו עכשיו – מופיעה תחושה כזו בבטן – ומתפרשת כפחד ודחק; התודעה, באופן מעניין – מסיקה שיש פחד, ולכן שיש ממה לפחד, ויוצרת תפיסות וחוויות שמאששות את הפחד; היא מקישה מתוכו אירועים, ויוצרת אותם. מתוך תשומת הלב העדינה – אני יכול להרגיש את התחושה הזו, ולראות ש,למשל – יש תחושה של לחץ בבטן וכיווץ של הכתפיים, והנה התודעה מצמידה לזה תגית: ‘פחד’. האם זה פחד? אחרי התיוג – זה מרגיש כמו פחד; לפניו – זה לחץ בבטן. מה יקרה אם אצמיד לו את התגית: ‘התרגשות’? או: ‘כמיהה’? והנה – התרגשות; הנה – כמיהה.

להחזיק בעדינות

האיכות של רגישות כלפי רגישות, תחושת המגע שלנו עם עצמנו וזה עם זה – מישושיות רגשית – היא גורם הנמצא בכל, אם גם חמקמק, בסוג האנשים שאנחנו נהיים, באופיו של העולם בו אנו חיים. (מייקל אייגן)

אחת המיומנויות המעניינות ביותר בעבודה עם רגשות היא האפשרות ללוות בעדינות רבה ככל שניתן את התחושות בציר המרכזי. זוהי אחת המיומנויות הראשונות שאנחנו מביאים, אבל עם הזמן – היא יכולה להעמיק ולהשתכלל; אם נחשוב על תרגול הדהרמה כולו כשכלול המיומנות של אופן הקיום – השהייה העדינה עם התחושות תבטא בדיוק את המיומנות של אופן הקיום שאפשרית לנו ברגע נתון. אז אני אציע כמה רעיונות כלפי האפשרות הזו של עדינות.

ישנה עדינות של תשומת הלב ואיזון של האנרגיה, שהן פשוט בת תרגול מתוך מתן תשומת לב מתמדת. זו האיכות של תשומת לב עדינה שאנחנו מפתחים לאורך השנים הראשונות של התרגול שלנו: ‘להיות עם’ – בעדינות וברוח של אהבה. רובד נוסף נעשה אפשרי כאשר אנחנו מפתחים את המיומנות בבניית ‘סביבת הקשב’ המתאימה: לומדים לפתח סמאדהי, ולומדים לכוון אותו כך שיצור מרחב בטוח ונינוח עבור עבודה מסוג זה. עם ההתפתחות של המטא והסמאדהי – היכולת לשהות בעדינות עם התחושות – תשתכלל ותיעשה פוריה יותר. רובד שלישי נעשה אפשרי עם תרגול התובנה של הריקות לגווניה השונים – דרך ראיה עמוקה של ארעיות, הבנה של השתוקקות והבנה של אנטה, ודרך ראייה ישירה יותר דרך נקודת המבט של ריקות. ככל שישנה הבנה אינטואיטיבית יותר של הריקות מתאפשרת עדינות רבה יותר. הריקות מאפשרת עדינות משום שהקיבוע של משהו כ’אמיתי’; ‘קיים באמת’; ‘אומר עלי שאני…’; ‘צריך להיות…’ – הוא צורה של משיכה ודחיפה, בשפה אחרת אפשר לומר – צורה של אלימות עדינה. כל עוד ישנה תחושה שמה שאני מרגיש ‘באמת קיים’ – ישנה מידה של מתח ביחס אליו. מה ש’באמת קיים’, והדבר ברור במיוחד כאשר אנחנו מתקרבים לחוויה הרגשית – מרגיש ‘קיים ביחס אלי’, ולכן נושא עמו הבטחה או איום. כאשר אני חווה תחושה עם מטען של הבטחה או איום – מידה של לחץ, של אי-עדינות תופיע באופן אוטומטי. מידת עדינות עמוקה מתאפשרת כאשר הדבר נראה כמתגלה אך לא קיים; רק אז הוא חופשי מאלימות.

לאפשר באופן מלא

למשך כמה שעות אתמול הרגשתי את הקונסטרוקוציה של השיפוט העצמי, בעוצמה שהפתיעה אותי. המבנה של השיפוט העצמי הוא מורכב, הוא לא רגש אחד, אבל יש לו פלטה אופיינית.

הוא מאופיין בתחושה, שמתפלשת לתוך מגוון אירועים אמיתיים ומדומיינים, ש’משהו אצלי לא בסדר’; מבטא את עצמו בתחושת הגוף האינטואיטיבית – התחושה של כיווץ וחולשה; חוסם את האפשרות של השקעה של אנרגיה מנטלית, עם איכות מפרקת של ספק: “זה לא הדבר הנכון לעשות”, או: “זה לא באמת יעזור”; מעצב דימויים מחלישים של עצמי ושל אחרים; צובע את העתיד והעבר, וגם מקומות והתרחשויות – בצבעים קודרים. דרך העיניים האלו הבית שאני חי בו, למשל – נראה בעיני כעלוב ומכוער. הבוקר קמתי, אחרי כמה אירועים מחזקים אתמול, שערערו את הרודנות שהמבנה הזה קנה על המערכת הרגשית – ואיכשהו היתה תחושה שהמבנה הזה כולו נראה על ידי, ואני יכול לראות את כולו נבנה ומתחזק את עצמו, כאשר אני נמצא במרווח מסוים מזה. שני דברים התבהרו מתוך הראייה הזו: א. השקריות של המבנה הזו, הפיקטיביות של המחשבות ודרכי הראיה שהוא מוליד; ב. הכאב שהוא מביא, והדחייה כלפיו. כש-חשתי אותו, בבהירות יחסית, וראיתי, באופן יחסי – את הכוליות שלו שאלתי – ‘מה זה צריך?’ ואחת התשובות היתה – להפתח לזה, באמת לקבל את זה.

זו תנועה פשוטה ואפקטיבית מאוד; אבל לפעמים היא גם אנטי-אינטואיטיבית באופן מפתיע, משום שהסלידה והדחייה ממצבים מסוימים, כמו במקרה הזה – היא חלק מהותי בקונסטלציה שמתחזקת אותם. השיפוט העצמי הוא כל כך לא נעים, שהתנועה של הדחייה סביבו, כל עוד אנחנו לא פונים אליה – הולכת וצוברת מומנטום. אז איך זה יהיה להתקרב לתחושה הלא נעימה של השיפוט, איך שהיא מבטאת את עצמה עכשיו – בציר המרכזי של הגוף, בדרך שבה המרחב נראה, עם הרגש של החולשה והצער – ולפתוח את הידיים לזה, באופן מלא ככל שניתן? משהו שם משתנה, באופן מיידי. תחושת דחיסות ועול נושרת; יש איזו פתיחות ורווחה. נימה של צער וספק מפרק – עדיין נשארת, וסביבה המבנה מתחיל להיבנות מחדש. אז שוב – ממש לאפשר. שוב, אפשר להתמקד בתחושות בציר המרכזי, ולהיפתח אליהן – בבטן, בפנים. זה פשוט יחסית. כשאני עושה זאת, אני מרגיש את הלחץ שהופעל עליהן, שאותו הזכרתי בתחילת המאמר. לחץ שמבטא את הדחיה כלפי הלא-נעים. אז לרכך אותו. להרגיש את המרחב שסביב הגוף, להפוך אותו לעוגן, ולאפשר לציר המרכזי להתרכך, ולחוות את הלא-נעים. עולה עצב, ואפשר לעשות אותה תנועה גם איתו. כאבים גופניים מסויימים מתחילים להיראות, עם הפתיחה של הקפיצות. לאפשר גם אותם. מורגשת הסלידה שמתבטאת ככיווץ של הגוף כלפי המרחב שסביבו. לאפשר את זה. תחושת המרחק והניכור כלפי מה שסביב הגוף. לאפשר.

עולה דימוי של עצמי, שנצא בלב תחושת הביקורת – כמכווץ, חסר אונים, מרוחק. לראות את הדימוי, להרגיש את הכאב והמוכרות שבו, ולאפשר. להזמין אותו פנימה. לקבל בברכה.

אני יכול לפנות לדמות הזו, ולשאול אותה: ‘מה אתה צריך?’ והוא מוסר: ‘שתראה אותי, שתדאג לי’; שתפסיק לכלוא אותי בתא הבידוד’. מתוך התשובה שלו – עוד רובד של פגיעות שלי עולה, מורגש בעיקר בבטן, ואני מאפשר לו להיות שם. מאפשר לעצמי להרגיש פגיע כך. מתוך כך – עולה סוג של חמלה ודאגה. תחושת אפשרות של קיום חשוף יותר, כנה ובוטח יותר. תחושה שזה מלמד אותי משהו, ויחד איתה – תחושת כוח וערך, שלא נשענים על מגננה. יש איתם תנועה או קול מרדני, שמנוגד לקולות העמוקים של השיפוט העצמי: ‘מה אכפת לך מה הוא יחשוב, מה היא תחשוב?’ עם נימה של תחושת ערך פחות-תלויה. ויש עם זה דימוי, נשי דווקא – של מישהי פגיעה מאוד, במובן יפה של המילה, גאה ואמיתית עם הפגיעות שלה, שמבטאת קשר עם אחרים, קשר עם כוחות ותחושות שמנחות אותה, נאמנות למה שאמיתי וחשוב עבורה. כאילו אומרת לי: ‘אתה לא צריך להיות בלתי פגיע, זה ימית אותך; תיעשה פגיע – למה ולמי שטוב להיות פגיע מולו, למה שהוא אמיתי עבורך, למה שהוא מעבר לדעתם הארעית של אחרים או של עצמך’. בשעת הקרירות האחרונה של הבוקר – אני יוצא לרוץ בלוויית הדמות הזו.

ללדת אפשרות קיום מתוך הרגש הקשה

“deep lines cut by trauma provide access to depths that are otherwise unreachable. In such instances, nourishment follows trauma to new places. We wish things could be otherwise … easier. But we have little choice when illumination shines through injury.”
מייקל אייגן

מבט אחד על ההתרחשות יאמר: היה קושי בנפש; הוא נראה באופן מלא יחסית, כמעין פיגורה שלמה של גוף, רגשות, תפיסות וכן הלאה; הכנסנו את התנועה של אפשור; מתוך כך – הפיגורה הזו נפתחה, נרגעה, והאנרגיה הנפשית התפנתה מההכרכות סביב השיפוט, התמלאה בכוח של האפשור, והולידה פיגורה אחרת. כך אני חוויתי את זה, וזו דרך ראייה תקפה ומועילה מאוד.

אבל מתוך הדוגמה של השיפוט העצמי – נובעים שני פיתוחים אפשריים לעבודה עם הרגשות. האחד – לגבי האפשרות של הולדה של קונפיגורציות רגשיות חדשות; השני – לגבי הרחבת התחושה והתיאוריה של ‘מהי התודעה’.

אנחנו הנחנו, כמובן מאליו שלא נכתב, שישנה תודעה אחת, אחודה יחסית – שמורכבת מתחושת גוף, רגשות, מחשבות וכן הלאה – ובתוכה או אל תוכה – עולים רגשות, ואנחנו, דרך הפעלת חלקים אחרים ותנועות אחרות באותה תודעה (למשל – אפשור, או ללוות בעדינות) יכולים להתייחס אליהם בדרכים שונות. אפשר להרחיב עוד, על בסיס אותה תיאוריה – ולומר שבתודעה הזו עולים קולות שונים, דמויות שונות – שהן קונסטלציה עשירה יותר מאשר רגש אחד. השיפוט העצמי, למשל – התבטא, החל מנקודה מסוימת – כאירוע עשיר, שמתבטא גם דרך ‘פלטה’ רגשית אופיינית. מתוך הפעלת יחס של אפשור כלפי השיפוט העצמי – התגלתה הדמות הנשית, שאופיינה בתחושת ביטחון ב-חישה האינטואיטיבית והתקשורתית שלה, וביסוד חזק של אכפתיות ועצמאות. הדמות הנשית הזו, עם הרגישויות שמאפיינות אותה – נחווית כחידוש עבורי. כאשר אני רואה דרך נקודת המבט וחווית הגוף שלה – המרחב נחווה כדינמי, קרוב יותר, מלא מסרים וקולות; הרגשות שעוברים – הם עדינים יותר, מגוננים פחות; יש שם פחד, אבל הוא מרגיש כמו פחד חשוב, כנה, רגיש; תחושה של קשר ונוכחות רגישה עם המופע של הקיום עכשיו – מחליף את תחושת ה’אין לי סיכוי’ של הדמות של השיפוט העצמי.

אני יכול לומר: ‘עכשיו שנפטרתי, במידת מה – מהשיפוט העצמי – זה מה שמתאפשר לי’. אבל אני יכול גם לומר משהו אחר לגמרי: היא נולדה מתוך המגע עם השיפוט העצמי. ללא השיפוט העצמי, והמפגש הקרוב איתו – הרגישות הספציפית הזו, היקרה והיפה כל כך – לא היתה נולדת כך. במובן זה – המגע והעבודה עם השיפוט – הצמיחו איכות חדשה עבור הנפש.

ועדיין, משתמרת כאן הירארכיה שאני מרגיש איתה לא בנוח. היה שיפוט עצמי, הוא רע; ועכשיו יש אותה, והיא טובה. וזה מוליך אותנו לפיתוח האפשרי השני.

לשמוע קולות, לדבר עם שדים

“השדים הופכים לבודהא, הממשי, שדבר בו אינו מלאכותי”
מתוך הסוטרה של חוי ננג

קודם – פניתי אל הדמות של השיפוט העצמי ברוח ובכוונה של אפשור. אבל האמת היא ש-האפשור הזה היה חלק מסט מהלכים של הגנה עצמית. אני אאפשר לו, וכך אפחית את ההתנגדות שלי אליו, ואצא ממסלול הפגיעה החריף של השיפוט העצמי. וזה חשוב, מאוד חשוב, לדעת לעשות את זה.

וזה גם מוגבל. אם הדבר היחיד שאני יודע לעשות עם השיפוט העצמי הוא לפוגג אותו על ידי אפשור, אני משמר את הפוטנציאל הרודפני שלו. אני קושר וכובל את עצמי לדמות ‘טובה’, שאין בה שיפוט, ומאמץ מבט עליו כאירוע מפריע, או מקשה. הזדהות כזו תוליד בהכרח מידה של אי-נחת.

אז איך אני יכול להבנות את מערכת היחסים הזו אחרת?

מה אם אחשוב אחרת על התודעה? מה אם ארשה לעצמי לשנות את התחושה של היעוד והתפקיד שלי, ביחס לשיפוט העצמי הזה?

בתוך הנחות היסוד שלנו על התודעה, שפירטתי קודם – שהיא מאופיינת בהמשכיות, שאירועים מופיעים בתוכה, שאנחנו יכולים להתייחס אליהם בדרכים שונות – משתמע גם סדר עדיפויות. אנחנו מזוהים עם התודעה הזו, ואנחנו רוצים שיהיה שם נעים, במובן עמוק וראוי של המילה. שהשיפוט העצמי לא יעשה שפטים גדולים מידי, שנוכל לרפא את הכאבים החריפים. אנחנו לא נפרדים מהנחת היסוד הזו, ומתחושת המטרה הזו, אלא – מציעים תיאוריה מקבילה, שיכולה להתקיים בהלימה ולסירוגין. מה יקרה אם אני: א. אביט על השיפוט העצמי, לאחר שיש ממנו מרחק מה שמאפשר לא להזדהות איתו לגמרי, ואראה אותו כפיגורה, כדמות שלמה, אוטונומית ותקפה. ב. אציע גם לראות את הדמות הנשית שעלתה קודם כדמות כזו. ג. אשנה את מערכת היחסים איתן – ממערכת יחסים שמוכתבת על ידי ההעדפות שנובעות מההזדהות עם התודעה שלי, למערכת יחסים שקשובה לצרכים שלהן?

איך זה עשוי להיראות?

אם אני חש בנוכחות של הדמות של השיפוט עצמי, ואני יכול להפריד אותה מהדמות שאני מזדהה איתה, הדמות ‘שלי’, אז אני יכול לפנות אליו ולשאול: ‘מה אתה צריך’? אולי הוא נראה כדמות ויזואלית; אולי הוא תחושתי, אולי יש לו קול. ואני באמת מקשיב לתשובה שלו. ‘אני צריך שתראה אותי, אני צריך שהנפרדות הזו, הניתוק הזה – יזכו במלוא המקום, שהם יהיו, באופן עמוק, מורשים’. הדמות הזו חשובה לי, היא מופיעה דרכי מזה שנים, רוצה ממני הרבה. זה מאוד משחרר – לשמוע מה היא רוצה, מה היא צריכה, ולהרגיש מחויב ומסור לזה. אם אני לא – ממילא הוא מתעלל בי, רודה בי. אז לדמיין אותו, לחוות את המרחב שלו, להיות איתו ביחסי אהבה. עם הקור, עם הניתוק, הפחד, תחושת הלבד, הסגירות, ה’לא יצא ממני כלום’. במובן מסוים – הוא לא ישתנה; זה חסר טעם לנסות להציע לו משהו אחר. זה מי ומה שהוא כרגע. האם אני מוכן להישיר מבט, באמת לאפשר? שם יש תחושה של אתגר, של כוח, ושל מערכת יחסים שאפשר לצמוח בה.

בהמשך היום – אני נשאר במגע איתו, מזווית העין. שוכב שם, לבד, מנותק, חסר תקווה. אני לא בטוח אם כתבתי כמה צעיר הוא. 15 בערך. אני אוהב אותו אהבת נפש. בוא שוב. בבקשה. בקש ממני עוד.

לפעמים גם היא, הדמות השניה – מופיעה ומבקשת להחוות. זה משנה את החוויה של החושים, את תחושת הגוף: דרכה – החושים רספטיביים, פתוחים, קולות היקום נשמעים ונוגעים ללב. תחושה רצון לשמוע לברך ולתת חיות להכל. לעתים השיפוט העצמי חוזר ומצטמצם לכדי חוויה נפשית רגילה, ומאבד את המעמד שלו כדימוי שאיתו אפשר לבוא בשיח. והדימוי שלה, שנושא את המומנטום של האפשור והפתיחות – מאפשר לו להיראות בעיניים אחרות, ולזכות שוב במקום שלו כדימוי.

אנחנו משנים את הקונספציה לגבי התודעה – ממרכז של וויסות לזירה של שיח ויחסים, או של בימת מופעים גמישה עבור דמויות שונות, מבעים שונים של קיום. עוד קולות רוצים מקום, רוצים להופיע ולהיראות. אין סוף למי שירצה לבוא. ויחד עם זה יש רובד נוסף של ריפוי: השיפוט העצמי נשען על תחושה של ‘טוב’ (שאני לא הוא) ו’רע’ (שאני מזוהה איתו, איכשהו). כאשר התודעה נחווית כזירת מפגש, זירת שיח ויחסים בין מופעים שונים – מי יכול לשפוט מישהו כטוב או כרע? איזה מקום יש פה לאשמה, או לפחד מ’איך אהיה’? זה נעשה ברור – האשמה היא מופע של קול אחד, שנולד יחד עם קול אחר, שופט. אלו שני קולות מבין מקהלה מבורכת. והם יפים, מולידים חוויות, ולא אמיתיים. הצגה מבורכת של קיום.

רוב ברבאה – מדיטציית נשימה מונחית והנחיות 2

המדיטציה והנחיות האלו ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט unbinding the heart מ2009. כל ההנחיות והשיחות מריטריט זה צפויות לעלות לאתר, וישמשו בסיס לקורס ‘תודעה פתוחה, לב ער’.

את ההקלטות מהריטריט של רוב אפשר למצוא כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

מדיטציה מונחית

אז – ממש לבסס את עצמכם בתנוחת המדיטציה. למצוא את האיזון שהתנוחה מבטאת. ערני, אנרגטי, רגוע, פתוח, רך.

מרגישים את הגוף יושב, את תחושת החיים בגוף.

ושוב, מוצאים את הקשר עם טוב לב, אדיבות. איך אנחנו רואים את תקופת המדיטציה הזו – כמתנה לעצמנו, מתנה לעולם.

וכשאתם מוכנים – למתוח את המודעות, לפתוח אותה כך שתמלא את כל מרחב הגוף, את כל הבועה הזו – כמו שאויר היה ממלא בלון, או הרוח – מפרש של סירה בים. למלא את הגוף המודעות. ולהרגיש את המרחב הזה של הגוף, את המרקם שלו.

היום נעשה משהו מעט שונה, ולא נתחיל בהכרח עם הנשימה הארוכה, אלא – בתוך המרחב הזה של מודעות פתוחה, נרחבת – להרגיש, או אפילו לדמיין, לחוש – את הנשימה נכנסת ויוצאת מהגוף בנקודה – כמה אינצ’ים משמאל ומתחת לטבור. לנשום פנימה והחוצה מהמקום הזה, עם התחושה של כל הגוף.

אז שחקו עם זה, היו משחקיים, קלילים, רספטיביים.

איזו סוג של נשימה מרגישה הכי טוב, כשאנחנו מרגישים את הנשימה שם? איזה סוג של נשימה מרגיש טוב לכל הגוף? אולי זה רוצה להיות ארוך, וממש לנוע, לפתוח את כל הגוף מהנקודה הזו.

אז למרכז את המודעות בנקודה זו, אבל גם לפתוח אותה בכל הגוף, ולהרגיש – איך הגוף מרגיש, מה מתרחש, כשהנשימה נכנסת ויוצאת משם? איזה נשימה מרגישה הכי טוב? ולנשום כך.

ואם אתם מרגישים מוכנים, יחד עם המודעות הזו שמכסה את כל הגוף – אפשר להניע את מרכז הנשימה, את מרכז המודעות – לנקודה דומה בצד ימין. כמה אינצ’ים מתחת לטבור, וכמה אינצ’ים לימין. מרגישים, מדמיינים, תופשים את הנשימה, אנרגיית הנשימה – נכנסת ועוזבת את הגוף מהנקודה הזו. רגישים לכל הגוף, ורגישים ל-איך הנשימה רוצה להיות, מה ירגיש הכי טוב שם.

למרכז את המודעות והנשימה – בנקודה במרכז, כמה אינצ’ים מתחת לטבור, בין הנקודות האלו. במרכז ה-הארה, או הדן-טיין. איך זה מהרגיש בכל הגוף כשהנשימה נכנסת ויוצאת משם? אז אפשר לכלול את כל הגוף: פלג הגוף העליון, הראש, הכל – ורק רגישים לאיך האנרגיה נעה, ממלאת את המרחב הזה של הגוף. ומה מרגיש טוב? מה מרגיש הכי נוח, הכי מהנה?

לתת לעצמכם לשחק עם סוגים שונים של נשימה.

ואז, אם אתם מרגישים מוכנים – להזיז את המרכז של המודעות, של הנשימה – למקלעת השמש, מתחת ל-סטרנום, לעצם החזה. למרכז את המודעות שם, ולתת לה להקרין משם כך שהיא כוללת את כל הגוף, ממלאת את מרחב הגוף במודעות. אולי בנקודה זו, דרך זו – הנשימה רוצה להיות שונה.

ושוב, כשמרגישים מוכנים – להזיז את מרכז הנשימה – גבוה יותר בציר המרכזי – למרכז הלב, בחזה העליון. אז – ממרכזים את תשומת הלב שם, ממקמים אותה שם, ורגישים לכל הגוף. רגישים לאנרגיית נשימה בכל הגוף. לתת לעצמכם לשחק, רגישים למה שמרגיש טוב שם. יכול להיות שזו הנשימה הארוכה, או נשימה קצרה יותר, יכול להיות מעודנת או עדינה מאוד.

ושוב, בזמן שלכם – לנוע עוד מעלה, ולמרכז את אנרגיית הנשימה בבסיס הגרון. ולהרגיש, לדמיין – את אנרגיית הנשימה נכנסת ויוצאת משם. כך – שאנחנו רגישים לאיך המקום הזה מרגיש, וגם כלל הגוף, ולאיך האנרגיה מתפשטת, מתפזרת, מהדהדת או שולחת אדוות מהמקום הזה.

ושוב, להניע את מרכז תשומת הלב ואת מקור הנשימה – מעלה, לנקודה במקום – פחות או יותר באמצע הראש. כך שיכול להיות שהנשימה נכנסת למקום הזה מכל הראש, או שהיא מתחילה מהמקום הזה כנקודה, ומתרחבת משם – בספירה, מקרינה משם. אולי הנשימה רוצה להיות מאדו מאוד מאוד עדינה, מעודנת. תראו מה מרגיש טוב עכשיו, עבור עצמכם. לכלול את כל הגוף. את כל הבלון של המודעות.

ושוב, להניע את מרכז המודעות, מרכז הנשימה – לקצה הראש – לכתר. ולדמיין, להרגיש, לשחק עם אנרגיית הנשימה – נכנסת לראש דרך קצה הראש הכתר. ואיזה סוג של נשימה מרגיש הכי טוב שם? אולי נשימה ארוכה שזורמת לכל אורך הגוף מהכתר לבהונות וחזרה למעלה, אולי נשימה מאוד עדינה ומעודנת שבקושי נעה. רגישים, משחקיים. אז כל הגוף מלא במודעות מאירה, מלא באנרגיית נשימה.

כשאתם מוכנים – הביאו את המודעות לבסיס עמוד השדרה. ואיך זה מרגיש לנשום שם, פנימה והחוצה, עם כל הגוף? אולי זה מקרין מנקודה זו במורד הרגליים ובמעלה עמוד השדרה. מה שאתם מרגישים. להיות פתוחים, להשתמש בדמיון אם אתם רוצים, למצוא את הנשימה המהנה ביותר בנקודה זו.

ושוב, כשאתם מוכנים – הניעו את המרכז מעלה, לנקודה לאורך עמוד השדרה, באמצע הגב העליון. מאחורי מרכז הלב. ולנשום לכל הגוף – ואיזו נשימה מרגישה הכי טוב שם? אולי נשימה מלאה מאוד, ארוכה, או ליטוף עדין של נשימה מעודנת? ואיך זה מהדהד מנקודה זו?

אם אתם רוצים להישאר בנקודה זו – זה בסדר, או אם יש נקודה שהייתם רוצים לחזור אליה כמרכז – תרגישו חופשיים. אם יש נקודה אחרת איפשהו שהייתם רוצים לחקור כמרכז של נשימה – תנו לעצמכם לגלות אותה.

הנחיות להמשך תרגול

יש הרבה אפשרויות בעבודה עם הנשימה, ואנרגיית נשימה. הרבה. מה שעשינו עכשיו – יכול להיות מועיל מאוד לאנשים מסוימים, ולא לאחרים. אז כמו שאמרתי בהתחלה – אנחנו ניגשים לשני תרגולים האלו מזוויות שונות, ובזמנים שונים – דברים מסוימים ירגישו מועילים, ואולי מה שלא מועיל עכשיו עוד יהיה, עוד כמה חודשים מהיום. אז – זה אפשרי, כשעובדים עם הנשימה קצת – לשחק עם סוגים שונים של נשימה. ארוכה, קצרה, מאוד עדינה, מעוד מעודנת וכן הלאה. זה גם אפשרי – לשחק עם דרכים שונות לתפוש את הנשימה או אנרגיית הנשימה. אנחנו רגילים לחשוב שהיא מגיעה מכאן – מהפה או האף, ומה עוד יכול להיות, אבל כשאנחנו עובדים עם פנים אחרים של אנרגיית הנשימה, וכל הגוף מעורב, ואנחנו יכולים לתפוש אותה בכל מקום, ואפשר לשחק עם זה אם זה מרגיש מועיל. אז אני רוצה לדבר קצת, רק קצת – על עבודה עם אי-נוחות פיזית.

זה חלק מלהיות אדם, וודאי שחלק מלהיות מתרגל שיושב והולך ויושב והולך. לפעמים זה ממש כאב ברור, בגב בברכיים, בירכיים או בכל מקום אחר, ולפעמים זו פשוט אי-נוחות. לפעמים זה אפילו לא זה, אלא – אזור מסוים של הגוף מרגיש מכווץ או מוגבל. זה לא מרגיש שיש זרם חלק של אנרגיה שם, אלא – זה מרגיש חסום. זה יכול להיות בכל מקום בגוף, ולעתים קרובות – לאורך הציר המרכזי. אבל יכול להיות בכל מקום.

מה לעשות, כשזה המקרה?

ראשית – אפשר לוודא שאתם מרגיעים את שאר הגוף. לעתים קרובות – כשיש קושי איפשהו בגוף, אנחנו נעשים מתוחים. שאר הגוף נעשה מתוח. וזה רק תוקע דברים יותר. אז לכו לשאר הגוף והרגיעו. וכך להתחיל.

דבר שני – כשיש קושי במקום אחד הגוף – המודעות הרחבה שאנחנו מנסים לעבוד אתה – מתכווצת. היא מתכווצת סביב הקושי, וכל הדבר נקשר סביב עצמו. אז – שימו לב לזה, שהמודעות התכווצה, והרחיבו אותה שוב. מלאו את הבלון, השדה של המודעות. זה ממש יעזור. אז – השתמשו בדימויים האלו – מפרש של סירה והרוח, בלון מלא אוויר. אל תיתננו למודעות להתכווץ מידי כשיש קושי.

שלישי – כשיש קושי איפשהו בגוף – אנחנו, כאנשים – ההרגל של התודעה הוא להישאב לקושי כמו מגנט, ואנחנו נלכדים שם. ולפעמים – אנחנו אומרים: ‘אני מנסה להיות מודע לזה’. אבל ההישאבות הזו לאו דווקא מועילה. אז בתרגול הזה, כרגע – לשים לב למרחב המודעות של הגוף, ויכול להיות שיש מקום שמרגיש בסדר, או נוח, או אפילו יותר טוב מזה, בזמן שיש קושי. האם זה אפשרי – להישאר יותר ממורכזים באזור הנוח, ולא להמשך כל כך לקושי. ללמוד, ושתהיה לנו הבחירה – להישאר ולשהות במה שנוח, ולא תמיד להישאב למה שקשה. כמובן שזה מועיל להיות עם מה שקשה, אבל זה הרבה יותר מועיל – כשיש בחירה. אני יכול ללכת לשם או לא. וזה יכול לשמור את מה שקשה – בשוליים. כך שזה לא כל כך משתלט עלי. לפעמים, למשל – אולי יש כיווץ בגרון, והוא מרגיש מכווץ, והנשימה מרגישה חסומה. אבל הבטן – אולי מרגישה לא רע, ולא שמתי לב לזה. אז קודם כל לשים לב לזה, ואז לשחק קצת עם הדמיון, ולדמיין שיש שם קשר – קשר בין הבטן לגרון. ערוץ אנרגיה או משהו. ולדמיין שהם מחוברים – ומה שנוח יכול להתחיל לנוע לאורך הקשר הזה, ולהתפזר – לנוע לתוך מה שקשה ולפוגג אותו.

מספר ארבע – לשחק עם סוגים שונים של נשימה. אולי אזור אחד בגוף צריך נשימה עדינה ומרגיעה. לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו תקועים בכאב, כמו קרבנות שלו, וזה לעתים נדירות נכון. שחקו עם זה. אולי אני צריך למלא את כל הגוף בנשימה – נשימה מאוד מלאה, מאוד אנרגטית. אולי אני צריך רק ללטף משהו עם הנשימה העדינה ביותר.

מספר חמש – אפשר להעביר את הנשימה דרך כיווץ. לדמיין את הנשימה יוצאת מהבטן, מה-הארה – ועוברת דרך, עוברת דרך הכיווץ ואולי החוצה מכפות הרגליים. אם אנחנו מדברים במונחים אנרגטיים – כאב, אי נוחות – הוא חסימה של האנרגיה, או מקום שהאנרגיה לא הגיעה אליו. אז לפעמים אפשר לשאול – אילו חלקים של הגוף צריכים להיות עטופים באנרגיה עכשיו? אילו אזורים צריכים את הזרימה של האנרגיה?

מספר שש – אפשר לנשום ישירות אל המקום של הקושי. אז אם זו הירך, או הגב התחתון – אפשר לדמיין את הנשימה נכנסת ויוצאת משם. ואיזו נשימה מרגישה מועילה? זה מצחיק – לעתים – האזורים המכווצים ביותר – בסופו של דבר מתגלים כנעימים ביותר. הרבה אנרגיה נמצאת שם, והיא מחכה להתפוגג, וכשהיא מתפוגגת – זה המקום הנעים ביותר.

אז יש הרבה בגוף האנרגטי שלנו שאפשר לגלות.

אם שום דבר מכל זה לא עוזר – זוזו. כל התרגול הוא באקלים של אדיבות, אבל גם של גילוי. אז תחקרו. הרבה יותר אפשרי לנו ממה שאנחנו נוטים לחשוב. לאמין. שחקו עם זה. ואם זה מרגיש: ‘זה כואב מידי’ – הזיזו את הגוף. היו אדיבים לעצמכם. ואפשר לזוז בשקט ואטיות, כפי שאנשים אכן עושים כבר. ועשו מדיטציה בתנוחה החדשה ותחזרו. וזכרו – אמרתי לחלק מכם – יש הרבה כיסאות, וזה מיומן – לעבור בין תנוחות, בתקופות שונות של מדיטציה. כיסא-רצפה וחזרה. לא צריך לדחוק בגוף יותר מידי. בסדר?

טאניסארו: כאב והסחת דעת

את השיחה המקורית של טאניסארו בהיקהו אפשר למצוא בקישור הזה:

https://www.dhammatalks.org/Archive/y2006/060725%20Pain%20&%20Distraction.mp3

אלו הנחיות לעבודה עם כאבים, שנאספו משתי שיחות של טאניסארו: ‘כאב והסחת דעת’, ו’התמודדות עם כאבים’ ואוחדו לרצף אחד.

הקדמה: כאב והסחת דעת הן בעיות גדולות, לא רק כשאתה מתרגל

כאשר אנחנו מנסים להתייצב במדיטציה, ישנן הבעיות הגדולות של כאב והסחת דעת. ואלו לא רק בעיות כאשר אתה מתרגל.

תחשוב על הרגעים שלפני המוות. כאב והסחת דעת יהיו ממש גדולים שם. הכאב יהיה כ”כ גדול – שיהיה קשה להישאר. והסחות הדעת ייקחו את התודעה לכאן ולכאן. חרטות על מה עשית או לא עשית, מחשבות על כך שאתה הולך מוקדם מידי, והרהורים על ‘לאן אני הולך מכאן’. בהתייחסויות לכתיי הבודהא יש התיחסות לקאמה-נימיטה – ראייה של דברים שעשית בעבר, וקאטי-נימיטה – ידיעה לגבי לאן תלך. אבל לא רק דבר אחד יעלה, הרבה דברים יעלו. ואתה רוצה, אם עליך להיוולד שוב, להיוולד במקום טוב. וזה אומר שאתה לא רוצה להיות מונע על ידי הכאב ולהתפש בכל דבר שמגיע, או שתתפתה לכל דבר נוצץ.

אז כשאתה יושב כאן, והגוף מתפקד, והכל די שקט, חשוב שתלמד לעבוד עם כאב והסחת דעת.

התמודדות עם תחושות כאב

ישנם חמישה צעדים בהתמודדות עם כאב.

1. מניעת כאב

הראשון הוא מונע. כאשר אתה מתחיל לשבת למדיטציה, אתה כנראה יודע עד עכשיו איפה כאבים נוטים להופיע. אפשר לתת לאנרגיית הנשימה לזרום לאזור זה עוד לפני שהכאב מגיע.

עם זאת, לפעמים כאב בחלק אחד של הגוף נגרמת על ידי חוסר במחזור הנשימה בחלק אחר של הגוף. למשל, כאב בברך יכול למעשה לבוא מחוסר במחזור באמצע הגב או שלך או בפָּנִים. מתי שזה המקרה, אתה צריך לאפשר את זרימת האנרגיה של נשימה באמצע בחזרה או בפנים אם אתה רוצה למנוע את הכאב בברך. היחסים בין זרימת אנרגיית האנרגיה והכאב יכולים להיות בלתי צפויים. אז, לחקור במשך זמן מה. נסה לשחרר כל מתח שאתה יכול להרגיש בכל מקום בגוף. ויכול להיות ששחרור במקום אחד ישחרר את המקום בו אתה בד”כ מרגיש כאב.

כשהייתי נזיר צעיר בתאילנד, המדיטציות הקבוצתיות במנזר היו למשך שעה וחצי בכל ערב. בדרך כלל מצאתי את זה אחרי רבע שעה, היה לי כאב בברך. ולמרות שהם הרשו לנו לשנות תנוחה, מודטים אחרים התנשאו עליך אם שינית. אז, כדי להגן על השם הטוב של אמריקה, ניסיתי לא לזוז. עד מהרה הבנתי שאני צריך לעבוד על הנשימה שלי מיד כשאני סוגר את עיני כדי לעשות מדיטציה. במקרה שלי, מצאתי שהכאב בברך נגרם על ידי חוסר זרימת אנרגיית נשימה בגב העליון. כך למדתי את הטכניקה הראשונה להתמודדות עם כאב: מניעה.

2. מיקוד במקום אחר

הצעד השני, כשהכאב עלה – לא להתמקד באותו מקום. אתה יכול להתמקד בצד השני של הגוף או כל מקום שבו אתה יכול למצוא כי האנרגיה נשימה נוֹחַה. להישאר במקום נוח ולתת לכאב להיות במקום אחר.

אתה לא צריך להיכנס לקו האש. המוח יתפתה להתמקד בכאב ולספק פרשנות ארוכה על הכאב, אבל אתה צריך להגיד את עצמך לא להאמין למילה של מה שהוא אומר. תמשיך להזכיר לעצמך שכל עוד אתה במקום טוב, אתה לא מאוים מהכאב.

אג’אן לי אמר שזה כמו שמקבלים מנגו. אם יש שם מקום רקוב, לא אוכלים את המקום רקוב. תן לתולעים יש את המקום הרקוב. אתה יכול לאכול רק את המקום הטוב. אם אתה יכול לשמור על קביעה זו, תגלה כי אנרגיה נשימה שננשמת לתוך המקום הנוח יוצרת משאב.

3. להביא את האנרגיה הנוחה למקום הכואב

אז אתה יכול לעבור לשלב השלישי, שהוא – לחשוב על זה אנרגיה נוחה המתפשטת דרך הכאב. לדוגמה, אם אתה מרגיש אנרגיה נוחה באזור סביב הלב, ואם הכאב הוא בברך שלך, אפשר לחשוב על האנרגיה הזורמת מהלב למטה דרך הגוף, למטה דרך הרגל, דרך הכאב, ואז החוצה אל הרגליים, מרגיעה את כל התחושות של מתח שאתה עשוי להרגיש בחלקים אלה של הגוף. ודא שאתה לא מפסיק את זרימת האנרגיה ממש בכאב. תראו את הכאב כנקבובי, ולא כקיר אטום – ושהאנרגיה יכולה לעבור אותו בקלות. בדרך זו, אתה לא הופך לקורבן של הכאב. אתה לוקח מחדש תפקיד יוזם יותר. זה לא כל כך קל לכאב למשול בך כאשר אתה נוקט יוזמה כלפיו. ובדרך זו, אתה מרגיש פחות מאויים מכאב. לקולות במוח שמתלוננים על כך שיש כאב יש פחות ופחות כוח.

4. עבודה עם התפישה של כאב

לאחר שהריכוז שלך מבוסס היטב, אתה מוכן לשלב הרביעי התמודדות עם הכאב, שהוא להתמקד ישירות בתחושה הממשית של כאב, לראות מהי התחושה ומהן התפיסות שלך לגבי התחושה.

כאן יכולים לעלות כל הדימויים או המילים במוח שעולות כדי לסמן את הכאב. אז אתה מביא את תשומת הלב הראויה, ומתחיל לחקור את התפישות האלו. לדוגמה, אם יש כאב בברך, אתה יכול לשאול את עצמך:

“האם הברך באמת כואבת?”

למעשה, הברך היא דבר אחד – זה דבר פיזי, אשר בניתוח הבודהיסטי מורכב מארבעה

מאפייני יסוד: תחושה של מוצקות, תחושה של חום, תחושה של קרירות, תחושה של אנרגיה – אבל הכאב הוא משהו אחר. זה לא תופעה פיזית. זוהי תופעה נפשית. למרות שהם קורים באותו מקום, זה כאילו הם על אורכי גל שונים – כמו גלי הרדיו תחנות שונות שעוברות בחדר הזה. אם הרדיו שלך יכול להבחין בין התדרים השונים, זה יכול לייצר את הצלילים מן תחנה באופן נכון ללא הפרעה מהאחרים. אתה יכול להבחין בין התופעות הגופניות והנפשיים בברך באותו אופן?

שאלות נוספות שעשויות לשאול את עצמכם הן (שאלות פיזיות:)

“איפה הנקודה הכי אינטנסיבית של הכאב? האם זה נשאר באותו מקום או שהוא זז? האם זה מתגבר או פוחת? מתי זה בא, איזו תפיסה מגיעה עם זה? אם יכול לשמוט את התפיסה?

ישנן שאלות רבות אחרות שאתה יכול לשאול. הדבר החשוב הוא זה אתה לומד איך לקחת תפקיד יוזם. במילים אחרות, אתה לא הקורבן, וכאשר אתה לא הקורבן, אין שם משהו שהכאב יכול לחבוט בו.

עוד תפיסה שאתה יכול לנסות ליישם את הכאב, כדי לנטרל את תחושת הקורבנות, היא לראות רגעים של כאב חולפים. כל פעם שאתה רואה רגע של כאב, הוא למעשה נעלם. נעלם. כל רגע – נעלם. אם תחזיק את התפישה הזו – יהיה הרבה פחות סבל מהכאב. ולפעמים תראה שהתפישה הישנה בעצם הגבירה אותו (כי היא הניחה קביעות). כאשר אתה מיישם תפישה חדשה, הכאב נעלם. אבל גם אם הכאב עדיין שם כאשר אתה משנה את התפישות, כאשר יש לך תפישה נכונה ואת החלת תשומת הלב הראויה, אז יש תחושה שאתה חופשי מהתוקפנות של הכאב כלפיך. המודעות שלך היא דבר אחד; הכאב הוא משהו אחר. בצורה זו אתה יכול לחיות עם הכאב אבל בלי לסבול מזה.

5. עד מתבונן: תחושה של מודעות נפרדת ממה שהיא רואה

אחרי שאתה מפריד, אפשר לראות את המודעות, הידיעה, שהיא נפרדת גם. כשאתה שם לב לתחושה הנפרדת של המודעות, זה נותן לך יתרון עצום. אתה יכול לפתח תחושה של ‘המתבונן’, שנפרד ממה שהוא מתבונן עליו. אתה יכול לעשות הרבה משם. זה שם אותך במקום שבו אתה יכול להתבונן בכאב ‘מבחוץ’. אתה יכול לבחור אילו מחשבות (התייחסויות) יהיו בתודעה שילכו עם הכאב, הוא יכול לבחור הרבה יותר בקלות. אין עליו הרבה לחץ לבחור במשהו מיד.

כשאתה נעשה יותר טוב במדיטציה, זה עוזר להיות טוב בתהליך המוות.

5.1 העד המתבונן והסחות הדעת: בחירה לגבי המחשבות

אותו דבר לגבי הסחת דעת. כשיש מחשבות – אתה יכול למקם את עצמך במקום אחר בגוף, או לתפוש את העמדה של העד המתבונן, ולבחור – אילו מחשבות מועילות, ואילו מזיקות. אתה לא חייב ללכת עם מה שיש, כי יש לך מרחק ויש חלופות. כשיש כאב אתה יכול לבדוק – מה נגמר קודם: עולם הכאב או המודעות. או, כשיש מחשבה, יש לה עולם. מה נגמר קודם: עולם המחשבה, או המודעות? מתוך הזה אתה יכול לפתח עולם של מודעות. זה שם אותך במקום של ביטחון.

כשדברים עולים במדיטציה, ואתה לא בטוח מה לעשות, ללכת לעמדת העד המתבונן, וחכה שם, במודעות לדבר הזה. ואז – לא חשוב מה זה – אתה בטוח.

לסיכום: המטרה – תודעה טהורה, שיודעת להיות חופשיה ממה שמזיק

אז יש לך חמישה שלבים. הראשון הוא מניעה, השני הוא להישאר בחלק נוח של הגוף, השלישי הוא להשתמש באנרגיה נוחה בחלק זה ולחפזר אותו דרך הכאב, כדי להפיג מתח שנבנה סביב הכאב, והרביעי הוא לחקור את הכאב, יחד עם התפיסות סביב הכאב, החמישי הוא – תשומת לב למודעות שמלווה את כל זה, ולהתרגל לחוות אותה. כך, אתה עוקב אחרי הבודהא, שהצהיר שאתה לא צריך להרוס את הכאב, אלא להבין אותו. אבל כדי להבין את זה, אתה צריך להרגיש לא מאוים על ידי זה. זו הסיבה שאנחנו מתפתחים ריכוז: לתת לך את הביטחון שאתה יכול להישאר עם הכאב, לחקור אותו.

המטרה היא טוהר של המיינד. וזה אומר – שהתודעה יכולה להפריד את עצמה מכל מיני דברים. הוא לא חייב להיות ניזון מדברים, יכול להיות חופשי מהם.

העבודה האמתית במדיטציה היא טיהור התודעה והלב. לשים את הלב במקום בו הוא לא חייב להיות ניזון מכל מה שמגיע. כשהלב לא חייב להיות ניזון – אפשר לבטוח בו. זה כמו עובד בחנות גלידה, שלא אוהב גלידה. אתה לא צריך לדאוג שהעובד יאכל לך את הרווחים. אותו דבר עם המיינד – כשהוא מתמודד עם דברים פיזיים ומנטליים, אבל הוא לא מורכב – אז אפשר לסמוך עליו שיעשה את הדבר הנכון. כך מושג טוהר של הלב – כשהוא לא חייב להיות ניזון. יש לו בית, הוא מרגיש מוזן, בטוח.

כאשר אתה מפתח את זה – מול כל מה שאתה מתמודד איתו – מדיטציה, יום יום, הזדקנות ומוות – יש לך עמדה של כוח ורווחה. ומעמדה זו – אפשר לבחור היטב.