שיחה: וויתור בחמשת המצרפים: הגוף

במפגשים של כמה מקבוצות הישיבה, התחלנו להעמיק בנושא של: ‘וויתור’, או ‘אי היאחזות’. בשבועות הקרובים – נקדיש קצת שיחה ומחשבה לוויתור ואי היאחזות ביחס לפנים שונים של החוויה האנושית, על פי מיון שמקורו בקנון הפלי – שנקרא: ‘חמשת המצרפים’. אלו האזורים, על פי הבודהא, שבהם היאחזות צפויה לעלות, והם מכסים, למעשה – את כל הפנים של החוויה: (1) גוף; (2) תחושות נעימות/לא-נעימות/נטראליות; (3) תפישות; (4) סנקהרות; (5) ידיעה. הכוונה היא להציע דרכים בהן ניתן לעבוד אתם ולחשוב על כל אחד מהם באופנים שיפחיתו היאחזות ויאפשרו תחושת חופש הולכת ומעמיקה.

אז הראשון – הגוף.

בתרגול שלנו כאן, אנחנו מתחילים/ות את המדיטציה בזמן ארוך של פיתוח סמאדהי, והאופן בו אנחנו עושים/ות את זה הוא – רגישות לנשימה בכל הגוף. לאט לאט, מתוך זה – אנחנו מתחילים/ות לחוות את הגוף באופן קצת שונה מהרגיל. אנחנו יכולים/ות לחוש שהגוף הוא כולו נשימה, ובדרך כלל זוהי חוויה נעימה יחסית, ואפילו מאוד נעימה. משם – אנחנו יכולים/ות ללמוד לקחת את המשאב הזה איתנו, גם אל מחוץ למדיטציה. להתחיל לחוות את הגוף כשדה של אנרגיה, ולא כ”כ כאיברים מוצקים. יש הרבה סיבות ויתרונות לתרגול באופן הזה. הברור ביותר הוא סמאדהי. ה-סמאדהי נוצר מהאיחוי של כל התחושות לתוך סוג אחד של תפישה: ‘נשימה’, וכריכה של תשומת הלב סביב התחושות הגופניות הנעימות באופן יחסי, שאינן נובעות ממקור חיצוני. זה מרכז ומאפשר הרבה אנרגיה מנטלית, שבדרך כלל פזורה לכל עבר. ויש לזה עוד יתרונות. אחד מהם הוא – שזה עשוי להרפות ולפתוח מרחב סביב ההיאחזות בגוף.

עכשיו אני רוצה לקשור חוט נוסף לכל העניין. במפגשים הקודמים דיברנו על אי-היאחזות, על וויתור, שמיטה, הרפיה. שוחחנו על האיכות של חופש שמגיעה מתוך השחרור וההרפיה. ובחלק השני של המדיטציה היום – פנינו לתרגול של זה. הוויתור מול תחושה לא נעימה, וויתור באופן רחב יותר – מביא תחושת חופש, פתיחות, מערער את המוצקות של הדברים שלוכדים את התודעה שלנו. מתוך שני הקווים האלו – אני רוצה להרחיב קצת את הדיבור בנוגע להיאחזות ושחרור של היאחזות כלפי הגוף.

הגוף, החוויה של ‘להיות בגוף’ או ‘להיות בעל/ת גוף’ היא רכיב יסודי של הקיום שלנו. בעוד שאני בספק עם מישהו/י יכול/ה להגדיר, וודאי שאני לא יכול להגדיר ‘מהו גוף’ – אנחנו יכולים/ות לעבוד עם מערכת היחסים שלנו אתו, שהיא דבר יסודי למדי לאופן שבו אנחנו חווים/ות את חיינו.

כאן – אנחנו נתייחס למערכת היחסים הזו דרך המושגים של היאחזות ואי-היאחזות. בבירור – האופן שבו אנחנו תופשים/ות וחושבים/ות על הגוף מושפע מהיאחזות, ומביא או עוזר לשחרר היאחזות.

ניתן דוגמה לאפשרות הראשונה, בה היאחזויות משפיעות על החוויה והתפישה של ‘מהו הגוף’: אם נחשוב על אדם שחייו נמצאים בסכנה מידית, היאחזות בגוף תהיה אינסטנקטיבית לגמרי, וחוויית ותפישת הגוף תהיה קשורה להישרדות. באותו רגע – סביר שלא יהיה לי אכפת מ’מה חושבים עלי’, או ‘האם הגוף שלי יפה’. יותר סביר החוויה של הגוף תהיה כמעין מרכז של חיות, ושל תחושות ראשוניות מאוד. מאידך – אם אני נכנס/ת לחדר, שבו א/נשים לבושים/ות אחרת ממני, או זזים אחרת ממני, נניח – סדנת ריקוד – סביר להניח שהתפישה של הגוף שלי תיסוב סביב האופן שבו הוא נראה לאחרים/ות. אני אדמיין את הגוף, ואשווה את הדמיון הזה לגופים אחרים שאני רואה (זה בהחלט יכול להיות מהלך שרובו בלתי מודע). כלומר – התפישה של הגוף שלנו – מושפעת מהיאחזויות. האם יש לכם/ן דוגמאות נוספות, לאופן שבו היאחזות בדבר מסוים – משפיע על התפישה של הגוף?

מערכת היחסים הזו עובדת גם בכיוון ההפוך: האופן שהבו אנחנו רואים/ות את גוף יוליד היאחזויות. ב-מקום בו רווח דימוי שגוף צריך להיות ‘יפה’ באופן כזה או אחר – סביר שיופיעו היאחזויות שכרוכות בזה. ב-מקום בו הוא אמור להיות ‘חזק’, או ‘כשיר’ – היאחזויות שקשורות בזה.

בדהרמה יש הרבה משחק סביב האפשרויות השונות לחוות ולחשוב על הגוף, באופן שמפחית היאחזות. לא סתם אני משתמש במילה ‘משחק’, משום שאני חושב שזו דרך טובה להבין דרכה את הדברים האלו. אנחנו לא טוענים לאיזו אמת, ואומרים: ‘הגוף הוא לא כך, אלא כך’. אלא משהו בכיוון של: ‘אלו הן פרספקטיבות דרכן אנחנו יכולים/ות לראות את הגוף’. אבל דרכן אנחנו יכולים/ות ללמוד – שגם האופן בו אנחנו בד”כ רואים/ות את הגוף הוא רק פרספקטיבה, ולא אחת מוצלחת במיוחד, של נפרדות והשוואה. אז אני אציע כמה פרספקטיבות, שיכולות לעזור להפחית השתוקקות והיאחזות לגבי הגוף.

אחת היא – ראייה של הפנים הלא-יפים של הגוף. הפנים שאנחנו נוטים/ות להכחיש לפעמים. ישנה העצה המצחיקה הזו שנותנים לא/נשים שמדברים מול קהל – לדמיין את הקהל עירום. זו עצה מצחיקה, אבל יש בה משהו. אם אני עסוק/ה בשאלות והשוואות לגבי ‘איך אני נראה לעומת אחרים/ות?’ (ותמיד – איך אני נראה זה ביחס לאחרים/ות) – אני יכול/ה להרהר על כך ש’מתחת’ לכל זה – אנחנו די דומים/ות, ולא מאוד אטרקטיביים, בעצם. אולי אנחנו נראים/ות אחרת על פני השטח, אבל מתחת לעור, שעוביו רק כמה מילימטרים – כולנו מלאים באיברים פנימיים: מוח, עורקים וורידים, לב, מעיים, תכולת המעיים, קיבה, כבד, עצמות, מח עצם. כל זה. כולנו הולכים/ות לשירותים. כולנו נחלה, נזדקן, נמות. אילו פנים לא יפים ולא נעימים של הגוף, שכולנו חולקים/ות. זה בסיס לחמלה ולפרופורציה. כולנו נחלה, נזדקן, נמות.

פרספקטיבה נוספת, שאפשר לראות את המדיטציה שלנו גם כחלק ממנה היא – שהגוף מורכב מאלמנטים פיזיקליים שמשותפים לכל הדברים בעולם. האופן המסורתי בו חושבים/ות על זה הוא – להרהר בגוף כמורכב מארבעת אלמנטים פיזיקליים בסיסיים: מים, אוויר, אדמה, אש. הנוזליות, הדביקות של הגוף – הוא אלמנט המים. והוא משותף לגוף ולמה שמחוץ לגוף. האוויר – תנועה, רוח – וגם הוא – משותף. המוצקות והכבדות של האדמה. החום והאיכות המכלה של האש. הגוף שלנו יכול להיראות כפעילות של האלמנטים האלה, שהם לא ייחודיים לו בכלל, אלא משותפים לכל העולם, וחלק מכל העולם. אחרים/ות יכולים/ות לחשוב על אלמנטים פיזיקליים או כימיים. פחמן, חמצן וכדומה. מדיטטיבית – אפשר לחשוב על הגוף כמורכב מחלקיקים קטנטנים, מעין אטומים, שמרכיבים את כל העולם. אלו פרספקטיבות, אפשרויות ראייה ותרגול, ולא אמיתות מוחלטות. אבל הן מועילות מאוד, בכך שהן הופכות את החוויה של ‘קיום בגוף’ לחוויה חופשיה ופתוחה יותר. מפחיתות היאחזות. אם אני מתרגל/ת לחשוב על הגוף כמורכב מאלמנטים טבעיים, אז אולי המחשבה על מוות היא פחות מפחידה. אולי אני יכול/ה לחשוב על מוות כ’יסודות שמשנים את צורתם’.

תרגול מדיטציית הנשימה לכל הגוף, שאנחנו עושים/ות פה, הוא גם דרך כזו, משום שהוא פותח לנו חוויה מידית מאוד של הגוף כנשימה, כתנועה, וכשדה של אנרגיה. התחושה הזו בהחלט יכולה להפחית את תחושת המוצקות והאמתיות של הגוף, ולפתוח את הגבולות שלו ( חלקכם/ן דיווחתם/ן כך) ולכן לפתוח ולערער את ההיאחזות בו. התנועה הזו מתאפשרת משום שתחושת מוצקות ואמתיות והיאחזות – כרוכות האחת בשנייה, ועל זה ודאי נרחיב בעתיד.

כאשר תרגול של מטה צובר תאוצה – ישנה תחושה ש-מטה היא משהו די טבעי. אז נעשה טבעי מאוד לחשוב על הגוף כמרכז של מטה, או של נדיבות. הגוף כמעין ‘מקום’ שמאפשר מבעים של נדיבות ושל אהבה. ולחלופין – מרכז, מקום של קבלה של אהבה: מבטים אוהבים של אחרים/ות, חסד מהנשימה, ממזון, מהיקום – שמאפשר קיום לגוף הזה. ראייה כזו – מפחיתה גם היא היאחזות, משום שהיאחזות נובעת גם מכיווץ, נוקשות ופחד. וכל עוד אנחנו חושבים/ות על הגוף שלנו כדבר מוצק ונפרד – הנוקשות והפחד יהיו חלק מהתמונה. כשאנחנו רואים/ות את הגוף כמרכז של קבלה ונתינה של אהבה – הפחתת היאחזות תבוא באופן טבעי. כדי לעשות את זה – אפשר להפנות את המבט – באופן מדיטטיבי – לחליפין שלנו עם העולם, לחשוב עליו כחליפין של אהבה, ולהשהות את המבט שם.

אלו דרכי ראייה שמאפשרות לנו לראות את הגוף אחרת, ולחוות אותו אחרת – עם פחות היאחזות אליו. יש פה שיעור חשוב – היאחזות קשורה לדרך הראייה. וזה קשר הדדי: אם אני מתרגל/ת אי היאחזות – באופן טבעי – תפתח אפשרות לראות ולחוות את הגוף אחרת. אולי היא תהיה מובחנת, דרך דרכי הראייה האלו או אחרות, ואולי זה יהיה מעודן ולא-מורגש-כמעט. אבל זה בלתי נמנע.

מדיטציה מונחית: נשימה לכל הגוף, מרכזים שונים של נשימה (33 דקות)

המדיטציה הזו, שתרגלנו במפגש חמישי של קורס מבוא למדיטציה – מעודדת פיתוח של סמאדהי דרך רגישות לנשימה בכל הגוף, ומשחק בין מרכזים שונים של נשימה לאורך הציר המרכזי של הגוף.

מדיטציה מונחית – נשימה לכל הגוף, מרכזים שונים

טאניסארו: סערות נפש

את השיחה המקורית אפשר למצוא בקישור:

http://www.dhammatalks.org/Archive/Writings/CrossIndexed/Published/Meditations3/041201%20M3%20Mindstorms.pdf

יש חלק מהתודעה שפשוט מודע. לא משנה מה עוד מופיע: חמדנות, כעס, אשליה, ייאוש, דיכאון, חרטה או פחד – כל אלה הם פשוט חלק מהתודעה. יש גם חלק אחר שפשוט מודע לדברים האלה, אבל הוא נוטה להיחסם כאשר רגשות חזקים נכנסים. עדיין, הוא תמיד שם, כמו שזמזום המקרר תמיד שם ברקע. או אולי
אנלוגיה טובה יותר תהיה הזמזום, של המפץ הגדול, ה”הםםםםם” העמוק שעודנו מזמזם מכל הכיוונים כל הזמן.
אחד הטריקים של המדיטציה הוא ללמוד ליצור קשר עם חלק זה של התודעה, לא להתייחס אליו כאל משהו יוצא דופן, אלא לקבל אותו כרקע לכל מצב רוח, כבסיס של המודעות ותשומת הלב שלך. זה דורש שינוי של מרכז הכובד שלך. על פי רוב אנחנו נוטים/ות לחיות את הרגשות שלנו, בתוך היצירות האלו שלנו, בעולמות הקטנים שאנו יוצרים/ות לעצמנו. אבל כמו שבודהה אמר, יש הרבה סבל בעולמות האלה. הם דורשים מאמץ מצידנו כדי להמשיך להתקיים. הם צריכים שנאכיל אותם. כאשר בודהה אומר שהקיום מותנה בהיאחזות, המילה ‘היאחזות’ יכולה להתפרש גם כהזנה, או אכילה. והמזון הוא התשוקה -התשוקה ליצור את העולמות האלה; התשוקה היא המושכת אותנו לתוך העולמות האלה, ודוחפת אותנו להמשיך אתם ככל שאפשר. תמיד יש פעולת הזנה כזו, והיא גורמת לאי נחת, לסבל.
אז את/ה צריך/ה ללמוד איך לצאת מאותם עולמות קטנים שיצרת בעצמך. אחרת את/ה יכול/ה ליצור סערות נפש ענקיות שיכולות להעיף אותך רחוק. אנשים מדברים על ישיבה במדיטציה, ועל זה שהם כ”כ מיטלטלים, שהישיבה נעשית בלתי אפשרית. אבל כמובן שאין כל סערה או רוח מבחוץ. מה שמתרחש הוא בדיוק זה – שהם נתנו לסערות הרגשיות האלה להתנפח, ושמו את עצמם בלב הסערות, ואז הם עפים איתן. חשוב לזכור כי תמיד יש מודעות סביב הסערות. אם את/ה יכול/ה למקם את מרכז הכובד שלך במודעות, הן לא יעיפו אותך.
זה לא כל כך קשה לצאת מן הסערות אם את/ה יכול/ה לצפות בהם כאשר הן רק מתעוררות, אבל קשה לחלץ את עצמך אם הן כבר נושבות במלוא העצמה. אז את/ה צריך/ה ללמוד איך להטות את מרכז הכובד שלך מוקדם ככל שניתן, ולשמור אותו במקום הנכון. אם לא תשמור/י אותו במקום הנכון סערות המשנה, שרוכבות על הזנב של הסערה הראשונה – יכולות לתפוס אותך לא מוכן/ה.

אחד מהבעיות היא חוסר הסבלנות שנושבת כסערה נפרדת. את/ה נעשה/ית חסר/ת סבלנות: ‘מתי הסערות האלה יסתלקו?’ ואז את/ה מציב/ה את עצמך בלב סערה שנייה, סערה של חוסר סבלנות, וגם היא יכולה להעיף אותך. או שאת/ה יכול/ה להיסחף בסערה של שעמום. הרבה מהסופות המשניות הן אלו שמוציאות מתרגלים/ות מאיזון, אז צריך להשגיח מפניהן.
זכור/י שיש מרחב גם סביב הסערות האלה. עליך ללמוד איך לראות גם אותן מבחוץ.
חלק גדול מהפרשנות המתרחשת בתודעה היא בדיוק בעניין הזה:
את/ה מוציא/ה את עצמך מתוך הסערות שמסתחררות סביב אירועים מן העבר או העתיד, אבל אז את/ה נותן/ת לעצמך להיתפס בסערות ההווה. כאשר הדברים האלה עולים – חרטה או חוסר סבלנות או כל דבר אחר – רק צפה/י בהם. הֵם עשויים להיראות מאוד חזקים ואמתיים, אבל את/ה יכול/ה ללמוד לפקפק במציאותיות שלהם. זכור/י כי למרות שיש איזושהי מציאות לדברים האלה, זוהי מציאות מפוברקת – מתעתעת, מלאכותית. זה משהו שאת/ה יוצר/ת עכשיו, ואת/ה אולי אפילו לא מודע/ת לזה שזה מה שאת/ה עושה.

כשהייתי צעיר יותר אהבתי לכתוב ספרות בדיונית. ביסודו של דבר מה שהסופר/ת עושה זה לעבור לחיות בעולם מנטלי קטן, ולבחון איך העולם הזה מרגיש מבפנים. ככל שאת/ה מצליח/ה להפוך את העולם לאמתי יותר עבורך, כך הסיפור יותר טוב. מה שמעניין בעולמות האלה הוא שלפעמים הדמות שאת/ה יוצר/ת יכול להפתיע אותך. ככל שהדמות אמתית יותר עבורך, כך יש יותר סיכוי שהיא תעשה דברים בלתי צפויים. כאשר זה קורה, את/ה מתחיל/ה לחשוב: “אולי לדמות הזאת יש מציאות משלה,” אבל זו יצירה של הדמיון שלך. הדברים האלה מפתיעים מאותה סיבה שבגללה גם המחשבות היום-יומיות, שיוצרות את העולם שלך, יכולות להפתיע. את/ה לא ער/ה למה שאת/ה עושה, ואז זה יכול להפתיע אותך. כאשר זה מה שמתרחש, המחשבות מתחילות להיראות אמתיות מאוד, כאילו יש להם מציאות ממשית ועצמאית. אבל מה שקרה, זה שחלק של התודעה שלך יצר אותם, ויש מחסום בינו לבין החלק שצופה בהן. משום כך הן יכולות לנהוג באופן כ”כ בלתי צפוי.
זוהי הסיבה שעלינו ממש להשקיט את התודעה – כדי שנוכל להתקרב לחלק של התודעה שפשוט מתבונן, וקרוב לחלק ממנו מגיע הפברוק הזה. כאשר את/ה מתקרב/ת מספיק לפברוק הזה, הוא מפסיק להיות מפתיע. וכאשר הפברוקים של התודעה כבר לא מפתיעים אותך, את/ה כבר לא מוקסם/ת מהם. את/ה רואה את המלאכותיות שלהם. את/ה יכול להוציא את עצמך מהעולם שלהם ותר ויותר בעקביות.

אז כאשר סופות מתחילות להתבשל בתודעה שלך זכור/י: זהו רק אירוע של התודעה, ויש תודעה המקיפה אותו, שהיא מחוץ לסערה. למד/י איך לתת יותר ויותר משקל למודעות הזו, ולא לסערה. זה טבעי שנזדהה עם דברים, אז למד/י להזדהות עם המודעות השקטה הזו. יכול להיות שהיא לא תיראה מאוד יצירתית, או אינטליגנטית, אבל שם הישועה שלך. שם את/ה יכול/ה לעמוד כדי לא לעוף בסופה.

כמה פעמים ראית א/נשים חכמים/ות ויצירתיים/ות מאוד, ואז משהו בתודעה שלהם קיבל חיים עצמאיים, ובסופו של עניין הם/ן הרגו או עצמם/ן, בגלל יצירות המחשבה שלהם. הם מוצאים/ות את עצמם/ן נדחפים לכל מיני סוגים של התנהגות הרסנית משום שהם לא יכולים/ות להרפות מעולמות-מחשבה שנוצרו בתודעה שלהם/ן.

עבור ההישרדות של מה שהוא בעל ערך וטוב בתודעה שלך, את/ה צריך/ה לדעת איך לצאת מתוך האירועים האלה, מתוך הבנה שלמרות שהמודעות לא נראית חכמה או יצירתית, היא החברה האמתית שלך. ויש תבונה ב-ללמוד איך להישאר ולהתבונן, ולהתבונן, ולא להיות חסר/ת סבלנות לגבי תוצאות, או לגבי האופן בו דברים יסתדרו לבסוף. למד/י איך להיות יותר יציב/ה בהתבוננות הזו שלך, משום שהיציבות תאפשר לך לראות דברים מאוד מעודנים, לראות את הטריקים שהתודעה עושה על עצמה, המקומות בהם היא מושכת את הווילון או מקימה את הקיר כדי לשמר אשליות. המבט היציב שלך הוא מה שיאפשר לך לראות דרך האשליות האלה.

בתחילת התרגול – הצופה הזה יכול להיחוות כבלתי יציב ושברירי, כמו העולמות האחרים שאת/ה יוצר/ת. אבל ככל שאת/ה מתרגל/ת למקם את מרכז הכובד שלך שם, את/ה מגלה שזה הרבה יותר קל להישאר שם מאשר להמשיך ליצור עולמות. המודעות הזו היא גם עולם, ויגיע שלך שבו יהיה עליך לפרק אותה, אבל בינתיים – זהו העולם היציב ביותר שברשותך.

לאחר זמן, מרכז הכובד שלך נשען יותר ויותר בכיוון הזה. אחרי שהוא שם, האיכויות של יציבות, סבלנות וסיבולת הופכות לזמינות הרבה יותר, ואת/ה לומד/ת להוקיר אותן יותר. למרות שכשלעצמן הן לא מפתיעות או מבדרות במיוחד, הם מאפשרות לך לגלות כל מיני דברים מפתיעים על התודעה. במיוחד, את/ה לומד/ת לראות את התהליך הזה של יצירה. מאיפה מגיעים העולמות האלה? כך הבודהא גילה את התהוות הגומלין, על ידי כך שהוא צפה מאוד בסבלנות, שם עצמו במקום בו הוא לא יעוף.

זה כמו להשתתף בשיח אקדמי. כולם/ן רוצים/ות להשתתף בשיחה, ולהראות שגם הם/ן יכולים/ות לדבר ולחשוב במונחים של הז’אנר. אבל רק אלו שאומרים/ות: “שניה, השאלות האלה לא הגיוניות. משהו לא בסדר כאן” – הם/ן אלו שמביאים/ות להתקדמות אמתית של הידע. כאשר את/ה פוסע/ת אחורה ומתרחק/ת מדיאלוג מסוים, את/ה מתחיל/ה לראות את ההנחות שעליו הוא היה מונח בבהירות.

אותו דבר נכון לגבי התודעה. ישנם סימנים ומסרים קטנים שהתודעה שולחת לעצמה, ואת/ה חש/מרגיש/ה נבון/ה כאשר את/ה מבין/ה מה הם אומרים: “כן, אני מבין/ה את הסימן הזה, אני אלך עם זה”. ואז את/ה נשאב/ת לעולם של הסמלים והסימנים האלו. אבל זה דורש הבנה אמתית על מנת לא להילכד בסימנים האלו. לצעוד אל מחוץ לעולם שהסימנים האלו יוצרים.

אג’אן סואט אמר פעם שאחת התובנות הגדולות שהיו לו במדיטציה הייתה לראות איך התודעה משחקת ‘בכאילו’ עם עצמה. יש לך את הסימנים וההסכמים האלה – “זה הוא זה, וכך הוא כך” – ופתאום יש עולם של התהוות, רק משום שהיית חכם בקריאה ופירוש של הסימנים. אז לפעמים זה טוב לשחק אותה טמבל, ולומר: “אני לא מבין את זה, זה לא הגיוני”. ולצעוד אחורה. זה הרבה מאוד תרגול שיש לעשות.

תוספת לסיכום – אפשר לתמצת את העבודה ל3 שלבים:

  1. לזהות. מה קורה פה? באיזה עולם אני? לתת לו שם.
  2. לבחון אותו. ללמוד אותו קצת. דרך הגוף והנשימה.
  3. למצוא את המקום בו אני רואה אותו אבל הוא לא ככ משפיע עלי. שבו אני רק רואה.

טאניסארו: להשתקע בגוף

אם היינו מצלמים את אופן בו התודעה רואה את עצמה, זה היה נראה כמו השתקפות על מים. זזה ונעה מפה לשם, משנה את צורתה כל הזמן. מזדהה עם זה ועם זה. לפעמים אנשים חושבים שהבודהא אומר ש’אנחנו חמשת המצרפים’, זה בדיוק מה שהוא אומר שאנחנו לא. אבל התודעה מזדהה אתם. לפעמים התודעה חושבת שאנחנו המחשבות, או הגוף, או איזה רגש, או תפישה חושית, או שילובים של כל אלו. ובהתרוצצות ושינוי המקום בין כל אלו כל הזמן, התודעה מבזבזת הרבה אנרגיה. חלק ממה שאנחנו רוצים לעשות במדיטציה זה להישאר במקום אחד. כל עוד יש תחושה ש’אני כאן’ – תשאיר אותה יציבה. כמו סלע. ספוגה בגוף. מדיטציית נשימה היא דרך להישאר ספוג בגוף. המונח בפאלי הוא: קאיה-גטה-סאטי: תשומת לב ספוגה בגוף. והאיכות של הספגות היא חשובה. אתה רוצה למלא את הגוף, להספיג אותו. לאכלס את כל הגוף, כמה שאפשר.
איפה המתבונן נמצא עכשיו? בשביל הרבה מאיתנו זה מרגיש כאילו יש ‘מישהו אחר’ על הכתף או משהו – שמסתכל. והגוף נראה כמו משהו אחר, שהוא רואה. במדיטציה אנחנו רוצים להיפרד ממנו – ולתת לכל התחושה של ‘מי אתה’ – למלא את הגוף. זה שם אותך בעמדה של כוח. אם אתה משאיר פערים בגוף שלך – חלקים שאת לא מאכלס, דברים אחרים יאכלסו, בלי שליטתך: רגשות, מחשבות. אבל אם אתה נמצא בכל הגוף עם המודעות, כאשר משהו נכנס לתודעה – אתה יכול לראות אותו, כי אתה ממש שם. אז כאשר אתה מתמקד בנשימה, נסה להיפרד מהרעיון שאתה נמצא במקום אחד, ורואה את הנשימה במקום אחר, אלא – אתה יכול להיות בכל הגוף, עם הנשימה. ואז אתה רוצה לשמור על התחושה הזו של מרכז בגוף – של למלא את הגוף עם הנשימה, עם השאיפה ועם הנשיפה. כי התחושה הזו – של למלא את הגוף, משאירה אותך ברגע הזה. כדי לחשוב על עבר או עתיד – תשומת הלב חייבת להתכווץ למקום אחד, כדי לחמוק אל העבר או העתיד. תשומת הלב נצמדת לחלק של הגוף שבו את משתמש כבסיס כדי לחשוב על עבר או עתיד, וחלקים אחרים של הגוף נעלמים מהתמונה. אבל אם אתה ממלא את כל הגוף במודעות, ומשאיר אותה – אתה לא יכול לחמוק לעבר ועתיד, אלא אם אתה מחליט. אז זו דרך להישאר עם הרגע הנוכחי.
כשאתה חושב על השאיפה – תחשוב עליה נכנסת לכל הגוף. כל תא בגוף משתתף בתהליך הנשימה. ואתה יושב כאן, באמצע של זה. ולתחושת העצמי יש יותר מוצקות. אז כשבאות מחשבות – אתה לא מטולטל על ידי זה. המילה שבה משתמשים בפאלי כדי לדבר על אובייקט המדיטציה מתרגמת כ: “תמיכה”. זה מצביע על הכוונה – שהתודעה תעמוד ביציבות על משהו. אתה עומד פה בגוף. פה היסוד שלך, וכשהיסוד יציב – שום דבר לא יכול להזיז אותך. זה כמו לנסוע ברכבת התחתית. הרכבת נעה לכאן ולכאן. ואם אתה עומד ביציבות – את לא מיטלטל כאשר הרכבת מאיצה או מאיטה, נוטה ימינה או שמאלה. אתה יכול לשמור על יציבות, לא משנה מה עם הרכבת. החיים הרבה יותר מטלטלים מהרכבת התחתית. כל מה שסביבך – צלילים, תחושות, מחשבות, דברים שאנשים עושים או אומרים. הם יכולים להכות בתודעה עם הרבה יותר אלימות, כוח, מאשר ההיטלטלות של רכבת תחתית. אז התודעה צריכה מעמד. משום כך אנחנו עובדים על התמיכה לתודעה.

ולא רק כאשר אנחנו יושבים פה ומתרגלים, אלא – אנחנו רוצים לשמור על הבסיס הזה במהלך היום. יש אנשים שמתלוננים – שזה יותר מידי לבקש: לשים לב לאירועים של היומיום, וגם לנשימה. אם אתם חושבים על עצמכם כנמצאים בראש, ורואים גם את הנשימה וגם את האירועים, אז זה יכול להרגיש כך: במקום לראות משהו אחד, אני צריך לראות שניים. אבל אם את חושב על עצמך כמאכלס את כל הגוף, חי בגוף, זה שם אותך בעמדה יותר טובה. אתה ‘עומד על’ הנשימה. אתה יוצא מתוך עמדה של סולידיות וכוח. מהעמדה הזו את רואה את הדברים שבחוץ. אז במקום שיהיה לך עוד משהו לעשות – פשוט יש לך מקום יותר טוב לעמוד בו. עמדה יותר טובה, שעליך לשמר. אם תחושת העצמי שלך מאכלסת מקום קטן בגוף, ודברים מגיעים מן החוץ בכוח רב, מישהו עושה או אומר משהו שפוגש אותך לא טוב – זה יכול להיות מאוד מטלטל, ולהוציא אותך מאיזון מאוד מהר, כי העמדה שלך לא סולידית מספיק. התודעה כ”כ רגילה לנוע ממקום אחד לאחר – שהיא מאוד בקלות מוטה ממקומה. אבל אם אתה עומד – וממלא את הגוף בתשומת לב, זו העמדה והתמיכה שלך – לא משנה מה מגיע – אתה לא צריך להיטלטל. אז אתה רוצה לשמר את העמדה של להיות בגוף. לרחוץ בנשימה, להיות מוקף בנשימה מכל הצדדים. לא רק כאשר אתה יושב, אלא לאורך היום. לחוות את האיכות של להיות ספוג בגוף, מודע, בתשומת לב, ערני.
כאשר אתה יכול לשמור על העמדה הזו, בסיטואציות שונות, אז אתה יכול להתחיל לראות את תחושת העצמי שאתה יוצר פה. תחושת העצמי נעה לכל עבר: הרגשות, תפישה, ואז שוב – הרגשות, ואז שניהם. כמעין צורות מטושטשות על פני מים. זה דבר שקשה להתבונן בו, ולהבין ‘מה זו תחושת העצמי הזו?’ או ‘למה התודעה צריכה תחושת עצמי?’. כאשר אתה מטפח תחושת עצמי אחודה, ספוגה בגוף ומוקפת בנשימה מכל צד, אז היא מספיק יציבה בשביל שתוכל לראות משהו. ואז אפשר לראות: איפה הצורה פה? איפה התחושה? איפה התפישה? איפה המחשבות? ההכרה? כשהם יחסית יציבות, אפשר לראות את זה.
אז יש הרבה יתרונות לתחושה של תשומת לב ספוגה בגוף, לתחושת העצמי ספוגה בגוף. בסופו של דבר אתה מפרק אותה, אבל בינתיים – אתה לומד איך להשתמש בה, כך שרוחות העולם לא סוחפות אותך. יש את כל זרמי העולם, ואתה לא נסחף בזרמים שבאים מהתודעה. כאשר מדברים על לראות את הגוף ‘מתוך עצמו וכשלעצמו’ כאי, כמפלט – לזה מתכוונים. הזרמים עוברים, אבל האי נשאר יציב. אז – זהו משאב טוב, שנותן שורשים עמוקים. יש לך את המודעות שלך מושרשת בידיים שלך, ברגליים, בכל מקום בגוף. לא רק בראש, לא מיטלטלת מכאן ולכאן. תחושה רחבה של נוכחות, שממלאת את ההווה. זה שם אותך במקום של כוח, ואז אתה רוצה לשמור על העמדה הזו למשך הכי הרבה זמן שאתה יכול. גם כי זה עוזר לנער את הזרמים מפנים ומחוץ, וגם משום שזה מאפשר לך לראות את תחושת העצמי שלך הרבה יותר בבהירות. מאפשר לך לראות איפה ולמה יש סבל, אי נחת, דחק, חוסר ביטחון – אפילו בתוך התחושה הזו של היספגות.
איך את יכול להבין את הלימוד של הבודהא על ארעיות, אם לא ניסית למצוא עקביות במודעות שלך? כך את דוחק בגבולות. רק כאשר את ממש דוחף את הגבול, אתה מתחיל לראות מתי דברים מתחילים לדחוף בחזרה. הבודהא לא ביקש שאנשים יאמינו לו, אלא שיבחנו, שידחקו בגבולות, כדי לבדוק את הלימוד. אז – ארעיות, אי נחת, היעדר עצמיות – איך אפשר לראות אותם? על ידי יצירת תחושה של יציבות, עקביות, ונחת בגוף. כי תשומת הלב חייבת להיות רגועה כדי להישאר. ואתה רוצה להזדהות עם זה. לאכלס ולהתמלא בזה לחלוטין. רק כך – אתה יכול לדחוק את הגבולות, ולראות איך העקרונות של ארעיות, אי נחת והיעדר עצמיות ידחקו חזרה אפילו במצב זה. עבוד על זה קודם. וזכור – זוהי מיומנות, לתפוש את העמדה הזו, לשמר אותה. להיות מרוכזים בגוף, אבל – עם תחושה של נחת. כך שזה לא לוחץ את הגוף, או סוגר אותו. למלא את הגוף במודעות.
כדימוי של התודעה במצב הזה, אפשר להשתמש בדימוי שיש בקנון (הפאלי), של אדם יושב, מוקף לחלוטין בבד לבן, מכף רגל ועד ראש. או כמו הדימוי של אג’אן לי, של נר, שכל הפתילים שלו מוקפים בלהבה לבנה בהירה ויציבה. נסה להספיג את הגוף בתחושה הזו של מודעות רגועה ויציבה, וראי מה קורה כתוצאה מכך.

אג’אן לי: שבעה צעדים בסיסיים למדיטציית נשימה

http://www.accesstoinsight.org/lib/thai/lee/inmind.html

  1. התחל עם שלוש עד שבע נשימות ארוכות, סמן ‘בוד’ עם השאיפה, ו-‘דהו’ עם השאיפה. שמור על ההברות עם הנשימה.
  2. היה מודע היטב לכל נשימה פנימה והחוצה.
  3. שים לב לנשימה כשהיא נכנסת ויוצאת החוצה: אם היא נוחה או לא נוחה, רחבה או צרה, חסומה או זורמת בחופשיות, מהירה או איטית, קצרה או ארוכה, חמה או קרירה. אם הנשימה לא מרגישה בנוח, התאם אותה עד שתהיה. לדוגמה, אם נשימה ארוכה וממושכת לא נוחה, נסה לנשום נשימה קצרה.

4. ברגע שאתה מוצא שהנשימה מרגישה נוחה, תן לתחושה זו של נשימה נוחה להתפשט לחלקים שונים של הגוף.

  • ראשית, שאף לבסיס הגולגולת והנח לה לזרום לאורך כל עמוד השדרה.
  • ואז תן לה להתפשט על רגל ימין שלך עד כף הרגל, עד קצות הבהונות, והחוצה אל מחוץ לגוף.
  • שאף לבסיס הגולגולת שוב ותן לה להתפשט אל עמוד השדרה, עד רגל שמאל בקצות הבהונות, והחוצה אל האוויר.
  • לאחר מכן הבא את הנשימה מבסיס הגולגולת אל שתי הכתפיים, על פני המרפקים ופרקי הידיים, על קצות אצבעותיך, והחוצה אל האוויר.
  • הנשימה בבסיס הגרון תתפשט אל מרכז העצבים בחזית הגוף, על פני הריאות והכבד, כל הדרך עד לשלפוחית ​​השתן ולמעי הגס.
  • שאף את הנשימה ממש באמצע החזה והניח לה להגיע עד המעיים.

תן לכל אלה לפזר את הנשימה בבת אחת, וחוש את תחושת הרווחה הנובעת מזה.

5. למד ארבע דרכים להתאים את הנשימה:

    1. שאיפה ארוכה ונשיפה ארוכה
    2. שאיפה קצרה ונשיפה קצרה
    3. שאיפה קצרה ונשיפה ארוכה
    4. שאיפה ארוכה ונשיפה קצרה

נשום כפי שנוח לך. או, טוב יותר, למד לנשום בנוחות בכל ארבע הדרכים, כי המצב הפיזי שלך והנשימה תמיד משתנים.

6. טפח היכרות עם הבסיסים או המוקדים של התודעה – נקודות המנוחה של הנשימה – ומרכז את המודעות שלך בזה שמרגיש הכי נוח. כמה מהבסיסים אלה עשויים להיות:

    1. קצה האף
    2. באמצע הראש
    3. החיך
    4. בסיס הגרון
    5. עצם החזה (קצה החזה),
    6. הטבור (או נקודה בדיוק מעליו).

אם אתה סובל מכאבי ראש תכופים או מבעיות עצבים, אל תתמקד בשום נקודה מעל בסיס הגרון. אל תנסה לאלץ את הנשימה או להכניס את עצמך לטראנס. נשום בחופשיות ובטבעיות. תן לתודעה להיות רגועה עם הנשימה – אבל לא עד לנקודה שבה היא חומקת ממך.

7. פזר את המודעות שלך – תחושה של נוכחות מודעת – בכל הגוףאחד את תחושות הנשימה בכל הגוף, תן להן לזרום יחד בנוחות, תוך שמירה על המודעות שלך רחבה ככל האפשר. ברגע שאתה מודע לחלוטין להיבטים האלה של הנשימה, תוכל גם להכיר כל מיני היבטים אחרים. לנשימה, מטבעה, יש היבטים רבים: תחושות נשימה הזורמות בעצבים, אלה הזורמות סביב העצבים, אלה המתפשטות מן העצבים לכל הנקבוביות. תחושות נשימה מועילות ובלתי מועילות מעורבות יחדיו מעצם טבען.