רוב ברבאה: מאמץ נכון והקשרות נבונה, חלק 2: על התמודדות עם קשיים, מאמץ נכון ואיזון

רוב נתן את השיחה הזו ביומו השלישי (מתוך חמישה) של ריטריט שנקרא The art of concentration מ2008. אפשר למצוא את הקלטות הריטריט כולו בdharmaseed.


גישה לקשיים

גישה היא ממש חשובה. מיכאלאנג’לו, בגיל 87, אחרי ‘דוד’, אמר: ‘אני לומד איך לפסל’. וגם מישהו מואר לגמרי – עדין לומר. לצפות לגלים זה חלק חשוב בגישה. זה לא ירגיש טוב כל הזמן, אלא עליות ומורדות, מכשולים, הגוף יתכוו., עצבנות. ואם השאלה יכולה להיות: ‘מה אני יכול ללמוד כאן?’ תרגול סמאת’ה זה לא רק שדברים ירגישו טוב, אלא גם – מה אני יכול ללמוד כשדברים לא מרגישים טוב. לפעמים בתרגול כזה מדברים על השתקעות של התודעה, ואולי אנחנו לא צריכים להיות כ”כ מקובעים על היציבות של התודעה שלנו, אלא לקחת צעד אחורה ולראות תמונה גדולה: מה אני מזין בתהליך הזה, אפילו כשזה לא מרגיש טוב. אולי זה בורח, ואני מחזיר שוב ושוב, ואני בעצם מפתח סבלנות. האם אני יכול לראות את זה? הראייה של זה מאפשרת לזה להרגיש משמעותי, וזה עושה הבדל גדול. אולי התרגול של סבלנות חשוב כמו ריכוז, בעצם? אם התודעה בורחת, ואני מנסה לא להיעשות מעורב בשיפוט, וקוצץ אותו, אנחנו מחלישים שיפוט. זה ממש חשוב. אז יש תמונה גדולה יותר מאשר להיעשות מרוכז ולקבל ציון טוב על זה. סבלנות, אי שיפוט. מפתחים את השריר של התודעה, הוא הולך, ואנחנו מחזירים. או כשזה לא הולך טוב, להביא שאילה: ‘מה הסיבה שזה לא הולך טוב, מה אני יכול לעשות?’ הרוח של שאילה זה גם משהו שאנחנו מטפחים, וזה ממש חשוב. לא בזבוז זמן. לפעמים ביחסים למטרה, אנחנו מתקבעים על התוצאה, ומאבדים את הרגישות למה קורה ברגע, שיכול לעזור לנו לנוע. זה יכול להיות די מעודן. אנחנו בתוך המדיטציה, ויש קצת ‘הםם, זה לא טוב מספיק’. אנחנו רוצים משהו שאולי טעמנו כבר, ויש השענות קלה קדימה, ברגע. שימו לב. ואם זה שם, האם אני מדלג על לדאוג לתאנים עכשיו? האם אני מעורב בתרגול, או שהלכתי לעתיד, או וויתרתי? האם אני שם לב למודעות הרחבה? האם אני משחק עם הנשימה? האם אני משחק עם רמות המאמץ?

מה מועיל למאמץ נבון?

אחת מהרשימות של הבודהא היא ארבעת הבסיסים להצלחה. לא שומעים עליה הרבה. אם אתה רוצה להצליח במשהו, כולל מדיטציה, צריכות להיות ארבע איכויות, שצריך לבדוק שהן שם. תשוקה; עקשנות; מכוונות ותשומת לב מלאה; חדשנות. לבדוק אם התשוקה שם. אנחנו צריכים לרצות את זה. צריך להמשיך ולנסות, בעיקשות, לקום וליפול. מכוונות. אתה עם הנשימה, ואתה עם הגוף, ונותן לזה את כולך. מעורב בתהליך. איך הנשימה? מה מרגיש טוב? מאיפה לנשום? האם אני עם כל הגוף? האם מלוא הישות שלי שם? וזה כך לכל דבר. אם אתה רוצה לכתוב רומן, או נובלה. ארבעת הדברים האלו צריכים להיות שם, אחרת זה לא יקרה. אז הדבר האחרון – וימאמסה – זה מין אינטיליגנציה יצירתית, יצירתיות, אנחנו מגיבים ומשחקים. אולי ללכת לגישה אחרת, למטא. או אם אין השראה, להרהר במוות. אנחנו יכולים להיעשות עצלים, כי סדרי העדפויות שלנו לא מיושרים.

אז. פקטורים של מאמץ נבון. הוא צריך שיהיה בו ‘מיץ’. לעתים כ”כ קרובות אנחנו ניגשים לתרגול מ’צריך’. אני ‘צריך’ לעשות את התרגול הזה. ‘צריך לעשות סמאדהי’, ‘צריך יותר טוב לב’. כמה מהמאמץ בא מ’צריך’. זה ממש מהותי. לפעמים אנחנו לא מבינים עד כמה. ועם זה השאלה: ‘האם אני עושה את זה נכון, או לא?’ ויש פחד מאחורי השאלה הזו. הרבה פחד. כשהתרגול מגיע משם, מ’צריך’ ו’האם אני עושה את זה נכון?’ הוא יתייבש, יישבר, או יפגע בקיר. האם יכול להיות ‘מיץ’ של לגשת לתרגול מעניין, אהבה, או תשוקה, אפילו. אנחנו רוצים משהו. לא צריכים להיות משהו, אלא ממש רוצים.  

אז מאמץ נבון צריך אמון, ותחושה של אפשרות. אנחנו צריכים להרגיש שמשהו הוא אפשרי עבורנו, אחרת לא יהיה איזון וחכמה במאמץ. כם התרגול הזה, אנחנו מתחילים לראות, באופן חווייתי, שאנחנו אף פעם לא רחוקים מתחושה נעימה. גם כשיש כיווץ, קושי, אך פעם לא רחוק משהייה נעימה.

איזון

לקפוץ לעניין האחרון. איזון. וזה פועל, balancing, כלומר, יש שם תגובתיות בריאה, וזה לא עניין סטטי. לפעמים אנחנו מדמיינים שנשים את החוגה על חמש, ונפעיל ‘קרוז קונטרול’. אבל זה לא ככה, אלא יש תנועה וגמישות שם. תמיד ישנה שאלה: האם אני ‘יותר מידי’ או ‘פחות מידי?’ צמוד מידי או משוחרר מידי? זה תמיד חלק מהאמנות, המשחק עם המאמץ. וגם, כשאנחנו מעמיקים, המודעות של מתי יש יותר מידי או פחות מידי נעשית יותר ויותר מעודנת. אנחנו יותר ויותר מעודנם שם. וזה מאוד מדורג. חלק גדול ממה שאני מתכוון אליו כשאני אומר ‘רגישות’. הבודהא אמר שמאמץ נכון זה כמו להחזיק ציפור. אם אתה לוחץ אתה תהרוג את הציפור, ואם אתה רפוי מידי – היא תברח. עם התודעה, אם אנחנו לוחצים חזק מידי יש לזה אפקט מצחיק. ראשית, אפשר להרגיש את זה בגוף. אם אתה לוחץ חזק על התודעה שתשאר עם הנשימה, זה יורגש בגוף. אז תנו לגוף לשקף לכם מתי זה יותר מידי. וגם תשימו לב שכשאתם לוחצים חזק, זה לוחץ על התודעה, וגורם לו ליצור יותר מחשבות. לשים לב לזה. כשאני מרגיש ‘יש כ”כ הרבה מחשבה’, זה כי אנחנו לוחצים מידי על המיינד. זה כמו כדר. עם האובניים שם. אם הוא לוחץ מידי, או פחות מידי. צריך ממש רגישות, ואם יש מיומנות אפשר ממש להרגיש – מהו הלחץ הנכון. ההכדר המומחה יוכל להסביר לשוליה, וחלק מזה אי אפשר ממש לומר, כי אלו דברים מאוד מעודנים, האופן בו מגיבים ללחץ, והאופן בו מעצבים דברים או מעודדים. וכך זה במדיטציה. כמו שהזכרתי, בנקודה אחת או אחרת, המיינד ימרוד. מפעם לפעם, ללא ספק. ‘השאר עם הנשימה’. ‘אני לא רוצה’. מה שיכול לעזור זה להרגיש את המאמץ, את הגישה, ולהשתמש בנעימות, תהיה אשר תהיה, לרחוץ את הרווחה הזו עם הנשימה. גישה רגועה. זה יכול להיות מאוד עדין. הנשימה, המאמץ, מאוד עדינים. זה כמו, אפילו הדימוי שיש לי, של לרחוץ תינוק, ואתה מחזיק את הראש של התינוק. אפילו יותר עדין מזה. רוחץ בתחושהת הנעימות עם הנשימה. אז ההנאה והנינוחות הן חשובות למאמץ. אם אנחנו מחוברים ומזינים את תחושת הנוחות הזו, זה מקל על המאמץ, במקום מין חתירה יבשה. ולאורך זמן, בהדרגה, באופן לא לינארי, אנחנו נעשים יותר ויותר מיומנים, ויש יותר ויותר עדינות בהחלקה השל המקומות הלחוצים, בהתפוגגות שלהם, איוד שלהם בגוף, עם הנשימה, המגע שם התודעה, האופן בו אנחנו תופסים את הנשימה. יותר ויותר מיומנות ועידון שם.

עוד אפשרויות למשחק עם הנשימה

אז, כמעט בסוף, אני אזרוק שלושה דברים שאני אומר מחר בהנחיות. להיות מודעים לכמה כבדה וכוחנית התודעה ביחס לנשימה ולגוף. להיות מודעים לזה, ולפעמים לראות אם המיינד יכול להיות ממש עדין, כמו נוצה. קל כמו נוצה. נוגע בגוף עם תשומת הלב. אז מודעים לנושא הזה של קלילות וכבדות, ולחקור את זה, במיוחד לתחום של כל הגוף. משהו לבדוק ולחקור. דבר שני. הנשימה באה פנימה והחוצה. יש לנו את הנשימה פנימה והחוצה. ויש גם, איך לומר, רמה יותר עדינה של אנרגיית נשימה, שהיא לא כ”כ נעה פנימה והחוצה, אלא זה הטון ברקע של הבלון הזה, ולהתכוונן לזה גשדה אנרגיה, מרקם, רטט. וזה נעישה ‘הנשימה’. או הנשימה המעודנת, או, הנשימה והגוף מתאחדים במודעות כזו, והנשימה פנימה והחוצה אולי נמשכת, אבל זה רק פן של מה שקורה. ויש איכות שקטה יותר ומעודנת יותר של ‘אנרגיית רקע’ של הגוף, ואנחנו רוצים להתחיל להתעניין בזה. דבר אחרון. במדיטציה המונחית הבוקר, אופציה אחת, שאני חושב שאמרתי – היתה של הנשימה באמצע הגוף ומתרחבת. אולי זה יכול להיות שאנרגיית נשימה מקיפה את הגוף. יש את הגוף, והיא מוקף אנרגיית נשימה, והגוף נושם דרך כל הנקבוביות של הגוף? מאוד מיומן. ואנחנו יכולים להנמס לאנרגיית הנשימה שמקיפה אותנו. להפתח לזה. אז אני אביא את זה שוב מחר. אבל יש אפשרות לתפוס את הנשימה סביב הגוף. אוקיי.

סיכום

אז, הרעיון הזה של איזון המאמץ, מעכשיו ועד יום מותנו, זה חלק מהתרגול. זה בסדר שזה חלק מזה, אנחנו רוצים ללמד את עצמנו. אם אנחנו עושים איזון כזה, אם המאמץ נכון, אם אנחנו אכפתיים, ויש משחק, סבלנות, רגישות ויציבות, אם כל זה שם, זה חצי מהקרב נוצח שם. ואז אנחנו לא צריכים לזרוק את התינוק עם מי האמבט, שזו סכנה אם אנחנו מזיחים את כל הנושא של מטרות. אם אנחנו נותנים לזה תשומת לב רצינית, נאבקים בזה במובן הטוב, אחנו לא סוגרים דלתות לעצמנו. אנחנו לא סוגרים את הדלתות למה שיכול להיות ממש ממש יפה.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

רוב ברבאה: מאמץ נכון והיקשרות נבונה חלק 1: על מטרות וביקורת פנימית

רוב נתן את השיחה הזו ביומו השלישי (מתוך חמישה) של ריטריט שנקרא The art of concentration מ2008. אפשר למצוא את הקלטות הריטריט כולו בdharmaseed.


מה שאני רוצה להכנס אליו הערב קצת זה הנושא של מאמץ נכון והקשרות נכונה. ובעיקר מאמץ נכון, יש לזה הרבה צדדים ורמות. במובן מיקרוסקרופי, מה קורה בתרגול שלנו בהקשר של מאמץ, ממש חיוני, וגם בהקשר של התמונה הגדולה – איך אני בחיי ביחס למאמץ, למטרות, התקדמות ודברים כאלו, ונגעתי בזה, אבל אני רוצה להכנס יותר לעומק.

מטרות בדרך הרוחנית

אז אם נתחיל עם התמונה הגדולה. זו שאלה, אני מרגיש, ממש חשובה: מהו היחס שלי לרעיון ולתחושה של מטרות בדרך הרוחנית; של התקדמות בדרך. זה ממש מהותי עבורנו, מסתבר, להיאבק קצת עם השאלה הזו, כי זו שאלה לא קלה לרוב האנשים במערב היום. יכול להיות לנו הרעיון של ‘רק להיות’, מה שזה לא אומר. אבל כמו שאמרתי אתמול, הבודהא, בעצם לא אמר כך, או דיבר בכיוון הזו. רעיון כזה יכול להיות מאוד מועיל לעתים, כגישה אחת ב’מזנון’ של הגישות שלנו, אבל אם זו הדרך הבלעדית בה אנחנו ניגשית לדרך, אז לתרגול יהיה מעט מאוד דמיון לשאר חיינו. כי חיינו מלאים מטרות. נתתי את הדוגמא של נהיגה במכונית. אני צריך להגיע, ולפעול בכיוון. אם אני הולך לשירותים, אני צריך את המטרה של לשים את העניינים בקערה הזו. ואחרים מאוד אסירי תודה על זה. אם אתה ביחסים, אפילו ידידות, יש מטרה שזה יעבוד, שתהיה יותר הרמוניה, ואם יש שבר, או אי הרמוניה, יש מטרה לרפא, ולעבוד לקראת משהו שעובד. אולי זה לא יהיה הפריים שניתן לזה, אבל זו שאיפה שחשוב שתהיה. מטרות הן לא בעיה, ושאיפות בטח שלא. איפה שאנחנו סובלים זה בהשקפת העצמי שמתגבשת סביב מטרות. העניין של מדידת-עצמי; האם אני טוב מספיק או לא, אין אני ביחס לאחרים. ‘אני’ ו’מודד’ ו’משווה’ הולך יחד. כשה’אני’ ביחס למטרה לוכד את השקפת העצמי, שם הקושי. ‘אני לא שם’; ‘היא שם’, ‘הוא שם’, ואני לא. ואני יוצר תחושת עצמי סביב כישלון, סביב להיות איטי, או טיפש, או לא-כשיר-רוחנית, או משהו כזה. אז השאלה היא – אם אני זורק את כל הרעיון הזה מהחלון, אז האם התפיסה שלי את הדרך הרוחנית מקוצצת? האם יש לי יחסים מכווצים, וגירסה מכווצת של רוחניות? ולפעמים, זה די נפוץ עבורנו במערב לעשות את זה. לפעמים במודע, לפעמים לא במודע, אבל אנחנו נוטים לעשות את זה – לטאטא את כל הפן הזה, את הרעיונות האלו הצידה. וזה קל להכנס לדימויים לגבי הדרך הרוחנית. אפילו מורים יכולים לעשות את זה. מורה אמרה לי שהיא לימדה בעיר אירופית מאוד עשירה ושופעת. והיה לי שיעור ערב, ובפעם הראשונה שהם נפגשו, והגיעו עשרים מנהלי עסקים, ישר מהעבודה, חליפות וכל זה. מנהלים בכירים, ובאחורי הראש היא חשבה: ‘זה מאוד שונה, מעניין איך זה ילך’. ואיך שהשיעור התחיל, מה שהם עשו זה להפעיל את הגישה של ‘כל הכוח קדימה’, שהם הפעילו בתאגיד, והיא אמרה שזה היה נפלא. והיה לה דימוי שאנשים רוחניים חיים בטוטנס (מעין פרדס-חנה של אנגליה, י”א) שלובשים שרוואלים. אני מתנצל בפני אנשי טוטנס.

אם אתם קוראים את הדרשות, הבודהא השתמש המון במילה ‘לחתור’, וזו מילה שנעלמה מתרבות הדהרמה המודרנית במערב. ויש לזה סיבות טובות, אבל הבודהא אומר את זה כל הזמן: ‘תחתרו לקראת המטרה’. ובאותו זמן, הוא לא טיפש לגבי זה, הוא מכיר שבתהליך של כמיהה למשהו, תנועה לעבר מטרה יהיה, מה שהוא לפעמים קורא לו ‘המצוקה של המתרגל’. תהיה מידה מסויימת של אי-סיפוק. אני רוצה להיות שם, ואני כאן. והוא אומר – זה יהיה שם, לעתים, וזה בסדר. אפשר לכלול את זה. אז מה שאנחנו באמת צריכים, אני מרגיש, זו גישה בריאה של תנועה כלפי שאיפות ומטרות, כלפי מאמץ. במובן מסויים, השאיפות שלנו יתנו לחיינו כיוון, ובכך מיישרות אותנו עם מה שיפה, ונותנות לחיינו אצילות. אחד המורים שלי אומר שחיים ללא שאיפות או מטרות הם, וזה דימוי קצת לא-נעים, הוא אומר שזה כמו להיות דג משכשך בבריכה. אתה משכשך, ושום דבר לא ממש קורה. זה חלק מהאמנות, המאבק עם זה, העבודה עם היחסים עם מאמץ, זה חלק מהאמנות של מדיטציה, אין שאלה. אז, למה אנחנו מתרחקים מהנושא של מטרות, של שאיפות בהירות? ובכן, יש את הכאב של השקפת-עצמי; העצמי נכרך סביב העניין. מהרעיון של הצלחה משתמע רעיון של כשלון, ואנחנו חוששים מהקצה הזה של הדברים. שאם אני אשקול את הרעיון של הצלחה, אני מזמין את הרעיון של כשלון. וזה נכון. אבל מהפחד שהעצמי שלי יזהה את עצמו עם כשלון – אני זונח את כל העניין. ויש לזה עלות. יש לזה מחיר עמוק. לפעמים אנחנו עייפים פשוט. עייפים מהחיים. ולא רוצים עוד משהו לשאוף אליו, לא רוצים עוד מטרה. לפעמים, וזה חשוב, אנחנו עייפים מזה שיש לנו מטרות שהן לא משמעותיות עבורנו. אלו דברים שאנחנו חותרים אליהם, אבל שבאופן עמוק הם בעצם לא חשובים לנו, והחיים שלנו עלו על הרכבת של משהו שהוא בעצם, במובן מסויים, חסרי משמעות עבורנו. ואז ברור שאנחנו רוצים לעזוב את כל העניין של מטרות. לפעמים מטרה אצילית ויפה, אתם יודעים – התעוררות, רצון לפתח לב חסר גבולות. אפילו מטרה אצילית יכולה להתחיל להרגיש חסרת משמעות, אם אנחנו מחליקים ליחסים איתה, וזה מאוד קל, לגלוש ליחסים מעוותים או לא מועילים איתה. ואז גם מה שהוא אצילי נעשה חסר משמעות. מאבד את היופי שלו. אם, איכשהו, בדרך בה אנחנו רואים את זה אנחנו מעוותים שם משהו. הבודהא אמר פעם: ‘בהסתמך על השתוקקות, השתוקקות ננטשת’. אז מטרת הדרך היא לנטוש השתוקקות, זו דרך לומר מהי התעוררות. והוא אמר – בהסתמך על השתוקקות, השתוקקות ננטשת. להשתמש בתשוקה, בשאיפה ובהשתוקקות כדי ללכת אל מעבר אליה. לפעמים אני תוהה אם הבעיה שלנו, לפעמים אני תוהה, שזה לא שיש לנו יותר מידי תשוקה, אלא שאין לנו מספיק. איכשהו לא נתנו לזה לבעור ביישות, לשקוע ביישות, לאש הזו. או שאנחנו לא סלקטיביים מספיק עם התשוקות שלנו; לא בוררים. קצת זה, קצת זה, קצת תענוג. לא מבקשים הרבה. אנחנו עושים דמוניזציה לתשוקה, אבל אולי בעצם אין מספיק מזה.

מה הוא מאמץ נבון?

אז מה יהיה מאמץ נבון? וזו שאלה ממש חשובה, ואני מרגיש שהמילה ‘מאבק’ היא חשובה. אנחנו ממש צריכים להכנס לזה בחיים שלנו, ויהיו שם יחסים שונים עם זה. אז צריך לחשוב מה זה עשוי לכלול, ואפשר לראות שלושה פנים. אחד – לאין אני מפנה את המאמץ? השני, מה מעורב במאמץ נבון, ומה לא? מה חלק מזה, ומה לא? והשלישי, השאלה של איזון. ואני אכנס לכולם.

הראשון: לאן המאמץ מכוון? זה ממש חושב. כשהבודהא דיבר על ‘מאמץ נכון’ הוא סיכם את זה כחלק מהדרך שמובילה לשחרור. והוא אמר: ישנם ארבעה מאמצים נכונים. 1. המאמץ להביא איכויות יפות, מיומנויות, של הלב והתודעה. כמו שאנחנו עושים כאן, מנסים לטפח מצב של רוגע אנרגטי, סמאדהי. זה מאמץ נכון. להביא את מה שנכון ויפה. כולל נדיבות, מטא. 2. וכשזה עלה, לשמר אותו. אז כאן אנחנו עובדים עם הנשימה, וזה מרגיש טוב, והגוף והתודעה מרגישים מאוחדים ויציבים. האם אפשר רק לעודד את זה להשאר קצת? להתמיד? זה המאמץ הנכון השני. 3. השלישי הוא לנטוש את האיכויות ההפוכות, הלא מיומנות, לא מועילות, לא מיטיבות, לא יפות. לא שהן לא יעלו, לא שהן לא חלק מלהיות אנושיים, אבל אנחנו מעוניינים בלהרפות מהם. כשיש עצבנות, קנאה, כעס… דברים לא מועילים. חלק מאלו, ואני לא אכנס לזה, זה יותר מעניין. אולי בכעס, למשל, יש חלקים מועילים. לנטוש את מה שלא מועיל. והאחרון: 4. למנוע את עלייתו של מה שלא מועיל. אז מה שאני עושה עכשיו, שאני מטפח את האדמה כדי שעשבים לא יעלו. אני לא יודע הרבה על גינון, אז אני לא יודע אם ואיך זה אפשרי. משהו שאנחנו עושים שמונע את עלייתם של מצבים לא מועילים. אז לאן זה מכוון? לקראת זה. והתעוררות. זה מכוון להתעוררות, הארה,  שחרור, ניבאנה. כל מילה שתבחרו. באופן מעניין,אנשים מסויימים לא מוצאים את זה מעניין כל כך. וזה בסדר גמור, ואני מקבל את זה. אבל לאנשים מסויימים זה ממש כן. וזה עניין שלם שלא נכנס אליו. או הרעיון ש’אולי יש משהו חסר-מוות שניתן להבין’. משהו שהוא מעבר למוות, וזה משהו שאנחנו יכולים לדעת, והידיעה של זה ממש משחררת, באופן שלא-יתואר. אז המאמץ הנכון הוא בכיוון הזה. וזה מעניין לאנשים מסויימים ולא לאחרים. אבל ארבעת המאמצים הם תמיד: להוליד את מה שיפה, לשמר, ולנטוש ולמנוע את מה שלא יפה.

יש אנשים, כשאני אומר ‘מעבר למוות’, שזה לא מהדהד טוב לאנשים מסויימים. אבל אני אומר את זה, כי לא לומר את זה יהיה חוסר צדק כלפי השאיפות שאולי יהיו חיות בשביל חלק. אז מה כלול במאמץ נכון? אני מרגיש, שהקשרות נבונה נחוצה. מה זה אומר? אז, אנחנו צריכים, בעצם, להקשר לאכפתיות שלנו לאתיקה, אכפתיות למה שאנחנו מביאים לעולם. צריכים להקשר לסמאדהי. צריך להקשר לתובנות שלנו. להקשר לסילה, סמאדהי ופניה. אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו לא אמורים להקשר לכלום, אבל אני לא בטוח אם זו הדרך הטובה ללכת בדרך הזו, וזו גם לא היתה הדרך שהבודהא לימד. תינוק דטן צריך להקשר לאמא שלו. הוא חייב את זה. ההקשרות לדבר טוב. זה בריא, ההקשרות של האם לתינוק ושל התינוק לאם. תיאוריית ההקשרות המודרנית מתארת איך זה קורה, ואיך לדאוג לזה, ומה קורה לתינוק ולצמיחה שלו כשזה לא שם. אז הקשרות היא חשובה כדי שמשהו יגדל. וזה אותו דבר על הדרך. תינוק מוזן על ידי ההקשרות לאם.

עם תחושה של איזון. אם האם, כשהתינוק נעשה עצמאי, והיא לא יכולה לשאת את זה שהוא מתרחק, אז היא נקשרת יתר על המידה. זה אותו דבר עם ההקשרות למה שיפה בדרך. מה בריאה, ומתי זה יותר מידי. וגם, בסופו של דבר אנחנו מוותרים על ההקשרויות האלו. מתירים עצמנו מההיקשרות לאתיקה, וזה לא אומר שאנחנו מפסיקים להיות אתיים, רק שאין הקשרות שם. מתירים את ההקשרות לתענוג של סמאדהי. זה לא אומר שאנחנו לא ממשיכים לתרגל אותו. אפילו, אנחנו מתירים את ההקשרות לתובנה. אפילו תובנה היא לא מטרת הדרך, אלא שלב בדרך לשחרור. אז אפשר להתיר את עצמך מהדברים האלו, אבל רק אחרי שהיה לך מספיק, שתפסת את זה באופן מלא. הבודהא לא אמר: ‘תרפו מהכל, עכשיו. פשוט תרפו’. הוא לא לימד כך. מה קורה אם אנחנו מנסים לעשות את זה? אנחנו פשוט נשענים בחזרה על ההקשרויות הסמויות, או הבלתי מודעות… לא מודעים ליער שלם של הקשרויות שפועלות. אין שם את עומק התבונה, או העדינות. נופלים בחזרה על הקשרויות ברירת מחדל, ברורות או סמויות. בלי הקשרות לסילה, סמאדהי ותובנה, אין לנו את המינוף על מנת לשחרר את עצמנו מההקשרויות הפחות מועילות שיש לנו. אז נחשוב על סולם. מטפסים על הסולם לקראת שחרור, ובמובן מסויים, אתה מחזיק את השלב למעלה, וההחזקה הזו מאפשרת לך להרפות את מה שמתחתיך. או שאתה דוחף עם הרגל את השלב. אתה נסמך על משהו כדי להגיע למשהו אחר. לעתים קרובות, בעיקר סביב סמאדהי, אנשים שואלים אם הם לא ייקשרו לזה. לפעמים אנחנו מודאגים מההקשרות לסמאדהי, אבל החיים שלנו מלאים הקשרויות שאנחנו לא מודאגים מהם. איפה שאנחנו גרים, מה שאנחנו אוכלים, כל מיני דברים כאלה. למה אנחנו מודאגים מאחד, ולא מהאחרים? לבודהא יש את הדימוי של רפסודה, והשחרור זה החוף השני. ואנחנו נעים מחוף הסבל לחוף השני, ואתה משתמש ברפסודה כדי לחצות. אבל אתה לא נוטש את הרפסודה בחוף האחד, או באמצע. אתה לא שובר את הרפסודה להדליק מדורה בחוף הזה, ורוקד בניצחון כי שברת את הרפסודה ואתה כבר לא קשור אליה. אתה עוד בחוף הזה. או, יש לי מכונית, ואני רוצה לסוע לאנשהו. אז האם המכונית תשאר לנצח? ודאי שלא. אבל היא תביא אותי למקום הנכון. האם היא תתקלקל? האם ייגמר הדלק? בטח. אבל אני יכול לתקן אותה, יכול לתדלק.

מהו חלק ממאמץ נבון, ומה אינו חלק?; עבודה עם ביקורת פנימית

הפן השני – מה מעורב, מהו חלק, ממאמץ נכון, ומה לא. אנרגיה אחת, חשוב מאוד, קונסטלציה שהיא לא חלק מהעניין זה הנושא של הביקורת הפנימית. ובקלות היינו יכולים לדבר על זה שעה. זה כ”כ רווח וייחודי לתרבות שלנו, הקול ששופט אותנו: ‘זה לא טוב מספיק, עוד לא שם, לא עשית את זה נכון’, וכל זה. תמיד מאשים, תמיד מבקר, תמיד שופט או משווה באופן שלילי. זה, אני חושב, ממש עניין גדול בתרבות שלנו במערב. זה ענק. ויש לזה כוח ענק, פנימית – כמה כוח יש לזה בחיים שלנו. ממש משהו שצריך לבדוק. עד כמה הביקורת הפנימית, וזה לא שם לכולם, אבל להמון אנשים, עד כמה זה מכוון את הבחירות, מושך בחוטים, כמה סמכות יש לזה? וכמה סמכות יש לזה בתרבות הדהרמה? גם בתרבות הכללית, וגם בתרבות הדהרמה? האם ישנם דברים שאולי אנחנו לא מדברים עליהם כמורים, כי איכשהו הם, הביקורת הפנימית בהרבה אנשים תשמע אותם, וזה יכאיב, והאם זה משפיע על תרבות הדהרמה בכלל? אם אני מרגיש שכשאני אומר משהו, ומרגיש כאב בתגובה לזה, אז אני לא אומר את זה בכלל, ואם כך אני עושה, מה זה עושה לתרבות הדהרמה. אם אני משמיט דברים כמו ניבאנה, המצב חסר-המוות, אפילו סמאדהי, בגלל שזה כואב לי להרגיש את הכאב מאחרים, אני מרגיש שזו שאלה ענקית במערב, כתרבות דהרמה. וקולקטיבית אנחנו צריכים לגשת לזה. יש כ”כ הרבה כאב כרוך במבנה הזה, ויש לו כ”כ הרבה כוח בגלל זה. וגם, זה אפשרי, מאוד אפשרי להיות חופשי לחלוטין מזה. לא משנה כמה זה גרוע עכשיו, זה אפשרי להיות לגמרי חופשי מזה. וזה יכול לקרות בהדרגה, ואני יודע את זה מתלמידים שעבדתי איתם לאורך זמן, ויכול לקרות באופן פתאומי מאוד. וזה לגמרי אפשרי להיות חופשיים לגמרי מזה.

אז אני רוצה לבלות זמן בדיבור על מבנה של הביקורת הפנימית, ואיך לעבוד איתו. כמה אסטרטגיות.

אפשרות אחת היא – לפנות אליו, ולשאול אותו: ‘אם אני אשיג את מה שאתה אומר שאני לא טוב מספיק כי לא השגתי אותו, האם תהיה מרוצה?’ ויכול להיות שהוא יאמר: ‘כן, אני אהיה’. אבל תשארו עם זה, ותראו אם ה’כן’ הזה הוא נכון. ‘באמת?’ ‘האם אתה אומר לי את האמת?’. ומה שתראו זה שהוא מלא אוויר חם. לא משנה מה, לא משנה מה אתם משיגים, זה לא יהיה מספיק בשביל הביקורת הפנימית. אתם מתחילים לראות שזה עניין לא הגיוני, לא סיבתי שקורה. וזה, אי אפשר לקחת את זה ברצינות, כי זה לא רציונלי ולא חכם. לפעמים יש ‘בליפ’ של ‘לא טוב מספיק’, וזה פשוט משהו לא רציונלי.

ואפשר לקחת את זה ממקום אחר. זה טוב לא להיות מסופק על הדרך, עד שאתה בודהא. עד שסיימת. ויש אי-שביעות-רצון בריאה. ואתם יודעים שאני יכול להתפתח יותר, להבין יותר לעומק, זה אפשרי. ואני לא מסופק עד שאני שם. יש חלק שלא יהיה מסופק עד אז, ויש אופן בו זה בריא. מה שהולפך את זה ללא-בריא זו הנקודה בה הופך להערכה עצמית. כשאנחנו מגדירים וכובלים את העצמי בהשקפות שמסתמכות על זה. זה הופך למשהו שנע מן השאיפות שלנו לעבר הגדרה עצמית, ואנחנו כרוכים בזה, וזה כואב ושורף.

אפשרות שלישית. לשפוט את העצמי זה לא מועיל, אבל אם אנחנו שופטים משהו, אולי לשפוט את הכוונות שלנו? אנחנו קצת יותר בשליטה של הכוונות שלנו, יש לנו כוונה לסמאדהי, לטוב לב, לנדיבות. יש לנו פחות שליטה על התוצאות. יש יותר מידי פקטורים אחרים ששולטים בתוצאות. יש לי כוונה לסמאדהי, אבל אולי שמעתי חדשות רעות, או יש לי שפעת. אני לא בשליטה על הזרם של תנאים מהעבר וההווה שמשפיעים על התוצאה. אם אני שופט את עצמי בהתבסס על התוצאה, זה לא נבון. אם אתה שופט את עצמך, שפוט את הכוונות. האם אפשר לכבד את העצמך על הדברים הנכונים? כבוד עצמי, בתרבות שלנו, נשען על דברים לא נכונים. כמה אני יפה, כמה עשיר, כמה זה או אחרת, איזה סטטוס יש לנו, וכן הלאה. ותחושת העבוד העצמי שלנו נמדדת בקווים האלו. האם אנחנו יכולים להריץ אותה במסלולים בריאים יותר? לכבד את עצמנו על הדאגה האתית? היופי של השאיפות, הכוונות? על מעורבות שלנו בתהליך של לדאוג למשהו שממש חשוב לנו? זה משהו לכבד.

ולפעמים זה שווה, לכוון את התודעה לכיוון החיובי, ולשבת בתחושה של הטוב שלנו, בתחושה של מה אנחנו מוקירים או מעריכים בעצמנו. זה לא כ”כ פופולרי בתרבות. זה נשמע אגואיסטי או משהו. אבל למה לא להזכיר לעצמנו את האצילות שלנו, את השאיפות היפות, את הדאגה האתית? ובמדיטציה לשבת עם זה, להביא את המיינד לזה. לשהות בזה. אנחנו, בד”כ, שוהים עם ההיפך המוחלט. וזה הופך להרגל, הרטנוניות. ואנחנו חושדים דווקא בשהייה ביופי שלנו ובכבוד, במקום לחשוד ברטינה העצמית. זה הפוך.

הבודהא עושה הבחנה חשובה בין פעולות ומהות. במקום לשפוט אנשים, עדיף להעריך האם פעולה היא מועילה או לא. הדבר הזה שאני עושה, התגובה הזו – האם היתה מועילה או לא? לא לשפוט את העצמי בזה, אלא להעריך – האם הפעולה הזו היתה נבונה? זה שינוי פשוט, זו היתה אחת הגאוניויות של הבודהא. לא לשפוט את המהות של האדם, אלא להעריך – איזו פעולה מועילה, איזו לא כ”כ? זה אולי נשמע מופשט, אבל נסו להפעיל את זה ביישות שלכם. ההשלכות זה זה מאוד משמעותיות והולכות מאוד לעומק.

חמישי. מה אני, בדיוק, מבקר, כשאני מבקר את עצמי, מה אני מבקר, בדיוק? בד”כ אני מרגיש שאני מבקר את ‘עצמי’. אבל מה זה? זו תמונה גדולה ומופשטת. אם אני מפרק את זה קצת, מה שאני מוצא שאני שופט זה רגע של משהו. והרגע הזה, אם אני מסתכל מקרוב, אין שם בדיוק עצמי. אם אני יושב במדיטציה והמיינד נודד. מה אני שופט שם בדיוק? רגע של שיכחה? רגע בו לא היתה תשומת לב? האם הרגע הזה הוא ‘אני’? אנחנו לא רואים את זה, לוקחים את הרגע הזה, מנפחים אותו ל’עצמי’, שופטים את כל זה, ויוצרים כאב.

שישי. ככל שמתרגלים סמאדהי, אז כשדברים מרגישים טוב, ומתאחדים, והדברים מרגישים שהולכים טוב, זה די ברור שזה לא תלוי בעצמי, אלא בתנאים שהתחברו. כשהתנאים שם – סמאדהי שם, וכשלא אז הוא לא. לוקח זמן לראות את זה. אבל זה מונע ניפוח של העצמי או תחושת כשלון.

הדבר השביעי הוא מטא, מדיטציית טוב לב. זה משאב ענקי שלנו. תרגול מטא לאורך זמן עושה הבדל ענק עם הביקורת הפנימית. שוב ושוב, להפנות טוב לב לעצמי ולאחרים, לשטוף את העצמי בטוב לב, ולאורך זמן זה מרכך, ומבקע את הביקורת הפנימית. וגם בטווח הקצר, בריטריט הזה עובדים עם הנשימה. ואם המיינד נעשה לחוץ, ויש נוקשות ושיפוט – עברו לטוב לב, וכוונו אותו לעצמכם, למה זמן שצריך.

ואחרון – להסיט את תשומת הלב מהעיסוק העצמי בתרגול, ולראות שאנחנו מתרגלים למען כל הישויות. אנחנו נצמדים לעצמי, אבל אפשר להפתח, וזה ממש עוזר.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

רוב ברבאה: שיחה 2: חופש משיפוט עצמי

זוהי השיחה השניה שרוב ברבאה נתן בריטריט ‘לשחרר את הלב’, שניתן ב2009, ונמשך כשבוע.

את השיחות מהריטריט אפשר לשמוע כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

את התרגומים שלו, למצוא כאן:

https://waytothebeyond.wordpress.com/tag/%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9D-%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%98-%D7%9C%D7%A9%D7%97%D7%A8%D7%A8-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%9C%D7%91/

והקלטות מקורס שלי על בסיסו אפשר למצוא כאן:

הקלטות תודעה פתוחה, לב ער

הערב אני רוצה לחקור משהו שהזכרתי בקצרה בשיחה אתמול, וזהו – השיפוט העצמי. האופי, הדמות הזו בפנים, המבנה, מבנה האישיות אם תרצו, שהרבה אנשים חווים בחייהם – בריטריטים ולאורך החיים. קול שמנמיך אותנו, קול של שליליות, הקטנה, שיפוט עצמי, ביקורת, אשמה עצמית. קול שרודה בנו, של נוקשות. האפיק של בושה, שקשור לסלידה וכמעט שנאה לעצמנו. תלכיד של תחושות של אי-התאמה, ואי-מספיקות. אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות, ואני אקרא לזה שיפוט עצמי. ואני רוצה לדבר על האפשרות שיש לנו – להיות חופשיים מזה. לגמרי, לחלוטין חופשיים מזה, ואיך אנחנו יכולים לנוע מחוסר-חופש לחופש. כשאנחנו שומעים את זה, אדם כלשהו יכול להיות כל כך מורגל בסביבה הפנימית של המבנה הזה, כי זה ממש האוויר שאנחנו נושמים, והוא אפילו לא יכול לדמיין איך זה שהוא לא יהיה שם.

זה נפוץ להדהים. זה כנראה אחד הדפוסים הנפוצים ביותר שאנחנו פוגשים במערב; וחשוב לדעת – שאתה לא לבד בזה. המבנה עצמו לפעמים נושא, מטבעו, תחושה של בידוד. אבל אתה לא לבד בזה. מצד שני, לפעמים אנשים מניחים שלכולם יש את זה. וזה גם לא נכון. יש כמה אנשים שהם ברי מזל מספיק בשביל לא לחוות את זה – התנאים לא היו שם, וזה לא צמח. ויש כאלו שהיה להם את זה, והם חופשיים מזה עכשיו. אם אני מניח שאני לבד בזה, או שלכולם יש את זה – זה יכול להוביל ליאוש. וזו תחושה מסוכנת בדהרמה. אבל זה מאוד נפוץ, וכפי הנראה – הרבה אנשים באולם הזה סובלים מזה. וזה מאוד מובן, בתנאים שאנחנו רואים סביבנו, בסביבה. לעתים קרובות זה עניין משפחתי, ויש תנאים רחבים יותר, תרבותיים. נראה שהדפוס הזה הרבה פחות נפוץ בחברות במזרח; יש הרבה לומר על הדרך בה אנחנו פוגשים דברים במערב, אבל אומר רק שמשהו קרה, בתקופת הרנסאנס והלאה – שינוי לכיוון אינדיווידואליזם, והוא מתגבר, ומביא הרבה יופי ופוטנציאל, וכצל – מביא איתו גם את הכאב של אינדיווידואליזם מוגבר שיכול להתבטא כ-שיפוט עצמי. וזה יהיה מעניין איך הערכים המערביים, שעוברים למקומות אחרים בעולם – ישפיעו על מה יקרה שם מבחינה זו.

למה זה חשוב, מעבר לזה שזה פשוט מכאיב? כשהמבנה זה פועל שם, ופולש לחיי הנפש – אחד הדברים שזה יכול לעשות בתרגול המדיטציה זה לפלוש לתרגול, ולהכניס אליו תחושה של ‘צריך’. אנחנו ניגשים לחיים הרוחניים עם תחושה של ‘צריך’. אז יש קול, יש אנרגיה שדוחקת בנו: ‘אני צריך…’, ולעתים קרובות אני שומע את זה כשאנשים מדברים אלי או לעצמם על התרגול. ה’צריך’ שבקול הזה מביא לחץ לתרגול. כשיש תחושת לחץ – או שאנחנו נמחצים על ידו, והחיים, הלב, הפתיחות נרמסים; או שאנחנו מורדים נגדו, והמרד יכול להיות נגד התרגול, או נגד דברים שטובים לנו. ויש עוד דברים שיכולים לקרות: המבנה של השיפוט העצמי יכול לחנוק את היכולת היפה שלנו, כאנשים, לשאול שאלות עמוקות ויסודיות על עצמנו ועל החיים. או אם אנחנו מדברים על האיכות של סילה – האכפתיות לאופן בו אנחנו אחד עם השני, ואתיקה, ולפעמים אנחנו אומרים: ‘נסו לא לעשות כך, או כך’. אבל בעצם סילה זה אזור של חקירה, זו זירה גדולה של חקירה. במיוחד בזמנים של גלובליזציה – מה זה אומר לחיות באופן אתי, עם אכפתיות וכבוד לאופן בו הפעולות שלנו משפיעות על אנשים בקצה השני של העולם? זה נדיר למצוא תשובות של שחור ולבן. כשאנחנו באים עם השיפוט העצמי – הכל נכנס לקופסאות במונחים של אתיקה, ומה שהיה יכול להיות חקירה ערה הופך להיות ארון מתים. אז – זה מפורר את היכולת לשאול ולחקור.

הבודהא הציע עשר שאלות שמתרגל צריך לשאול את עצמו באופן קבוע, וזו רשימה מאוד מעניינת. אחת השאלות היא: ‘מה אני נהיה בחלוף הימים והלילות?’ (AN 10.48 PTS: A v 87

Dasadhamma Sutta: Ten Things). זו שאלה רצינית. באקלים של הביקורת הפנימית – אי אפשר לשאול שאלה כזו. זה כמו רעל שנוחת ברעל. בלתי אפשרי להתייחס לשאלה הזו באופן שיפתח משהו, או יתן השראה, או אפילו יוליד תשובה כנה. בהזדמנות אחרת הבודהא אומר: ‘כשמישהו שומע על מישהו אחר שהגיע לרמה של התעוררות, עליו לחשוב: ‘למה לא אני?”. זה מאוד נדיר שזה המקרה, כשיש שיפוט עצמי. זרם אחר לגמרי של סיפורים מתחיל לזרום. הבודהא אומר שם: ‘בהסתמך על יוהרה, אני נוטש יוהרה’. (AN 4.159 PTS: A ii 144 Bhikkhuni Sutta: The Nun)

לעתים קרובות עבורנו – השאילה מצטמצמת לכמה שאלות כמו: ‘האם אני עושת את זה נכון?’ ‘האם אני בסדר?’ ‘מה הם יחשבו עלי?’ ‘האם ישבו שאני טיפש, עצל?’ אז מה שיכול להיות מבע יפה של החיים שלנו, האפשרות של שאילה – הופך להיות משהו שמגביל וחונק אותנו, כובל אותנו.

עבדתי עם מתרגל לפני זמן קצר, וזה התחיל להשתנות, והוא התחיל לשאול את עצמו, במקום: ‘האם אני עושה את זה נכון?’ לשאול את עצמו: ‘איך אני?’ שאלה הרבה יותר אכפתית. ושאלה נוספת: ‘מה מועיל עכשיו?’ אחת משאלות הדהרמה החשובות ביותר.

זה מעניין, בסוטרות – שיפוט עצמי זה משהו שלא ממש נתקלים בו. נראה שאנשים בהודו של ימי הבודהא – פשוט לא סבלו מזה. בבירור הם סבלו מהרבה דברים, אבל לא מזה. אז הבודהא, לעתים קרובות, משתמש בשפה של ‘לחתור לעבר’, ‘נחישות’ וכן הלאה, וכמורים היום – אנחנו צריכים להיות זהירים באופן בו אנחנו משתמשים במילים האלו, כי זה נוחת, בדרך כלל, בבריכה של השיפוט העצמי. זה כוח מאוד חזק בתרבות שלנו, ופועל גם בתוך עולם הדהרמה, באופן טבעי, כך שזה משהו שאנחנו צריכים, יחד – כולנו יחד – לגשת לזה, ולמצוא חכמה וחמלה לגבי זה.

אבל אני אומר – שאנחנו צריכים לאתגר את השיפוט העצמי הזה. אבל אם אני אומר משהו כזה, לעתים קרובות אנחנו שומעים ורואים דרך העדשה והאוזניים של השיפוט העצמי, וזה יכול להישמע כמו שיפוט. השיפוט העצמי יצבע את מה שמגיע מהעולם – כשיפוט. הוא מפרש את מה שאחרים אומרים או חושבים כשיפוט. ולמרבה הצער זה עשוי לקרות, באופן החזק ביותר – עם האנשים שקרובים אלינו ביותר. לעתים קרובות כל כך זה כורך את עצמו בדינמיקות של מערכת היחסים, ואנחנו מתחילים לתפוס את עצמנו מרגישים נשפטים על ידי אדם מסוים בחיינו. אז לאתגר את השיפוט העצמי זה לא אומר, ממש לא – שאנחנו מביאים לשם קשיחות, או שזה נעשה באי-אהבה או שיפוט. זו תנועה של אדיבות. תנועה של אדיבות – לנסות לחפור קצת מרחב סביב זה, ולנער את זה קצת, ולראות מה אפשר להניע ולשחרר.

מטא

במסע הזה – אחד מבני הברית החזקים ביותר הוא התרגול של טוב-לב, מטא. זה מועיל כל כך, זה בן ברית כל כך חשוב בעבודה עם והשחרור מהשיפוט העצמי. חשוב כל כך. הדרך המסורתית לעשות את זה היא להציע משפטים: ‘מי יתן ואני אהיה בטוב, ואתה תהיה בטוב; מי יתן ואני אהיה שליו, וגם אתה’. וכן הלאה. הם כמו זרעים שאיכר זורע באדמה. ויש משהו לגבי זה – כשאנחנו עושים את תרגול המטא זה מרגיש, לעתים קרובות – חסר תועלת, כמו לירוק לאוקיינוס. אז צריך לבטוח בזרעים האלו – והם אכן גדלים ונושאים פרי. אולי לא באותו רגע, אבל זה קורה, ויש שם כוח ענק שאפשר לרתום לטובתנו. בשנים הראשונות בהן לימדתי, ונתקלתי בדפוס הזה הרבה, כפי שאני עדיין נתקל, והיו אנשים, ולעתים האדם היה כל כך סבוך ולכוד בכאב הנורא הזה של שיפוט עצמי, בעינוי הזה – וזה נראה שאין מוצא. הם היו מיואשים, ומשדרים את הייאוש שלהם אלי, ואני לא תמיד ידעתי מה עוד להציע, ופשוט הקשבתי, ולעתים מחשבה היתה עוברת: ‘אני לא יודע אם זה אפשרי עבורו. יש כל כך הרבה ביקורת, ונראה שיש כל כך מעט גישה למשאבים פנימיים’. ומצאתי את עצמי כל כך מופתע. האדם, ממעמקי הייאוש שלו, נותן את עצמו לתרגול המטא, ומחזיק בו כאילו חייו תלויים בכך, ואני רואה את אותו אדם, כמה חודשים אחרי זה – וזה מקום אחר לגמרי. זה לא שאין להם זמנים של קושי, אבל זה מקום אחר לגמרי – משהו נשבר במבנה הזה. וראיתי את זה לעצמי בעבר, ושוב ושוב עם אחרים. זה יפה לראות את זה, ואני יודע שזה אפשרי.

אז – תרגול מטא, ואני לא רוצה לומר עליו יותר מידי, אבל בכל זאת. ראיתי מחקר של מדעי המוח לא מזמן, לאלו מכם המעוניינים בדברים האלו, והוא נערך על ידי ‘ארגון התודעה החומלת’, שזה ארגון מעניין למדי, והם מצאו ש-במובן מסוים, כשאנחנו עושים תרגולים כמו מטא או חמלה, על ידי המשפטים או בדרכים אחרות – אנחנו מפתחים או יוצרים, מדמיין אפילו – אישיות חלופית בפנים. יש לי את האישיות של השיפוט העצמי, ואז יש עוד אחת. ומשהו מעניין נוסף שהם מצאו זה שהמוח לא מבחין בהבדל, ומגיב באותו אופן – לדימויים מנטליים כמו לגירויים מן החוץ. כשאתה שם אוכל לפני אדם רעב – דברים מסוימים יתעוררו במוח, ואם הוא מדמיין קערת אוכל – אותם נוירונים מופעלים. המוח לא יודע שיש הבדל, ואנחנו יכולים להשתמש בזה לטובתנו. אנחנו יכולים לטפח אפשרות אחרת בפנים. וזה בסדר גמור, לעתים, לתת לזה להתממש כמעין דמות. במובן מסוים – התרגולים הטיבטיים עם בודהיסטוות, אלים וכל זה – עושים את זה. מאפשרים גישה לאפיק כלשהו של העולם הפנימי, ולמאפייני אישיות, שאולי בדרך אחרת היה קשה לגשת אליהם. אז מטא זה מועיל כל כך. וכדאי לעשות לא רק לעצמנו, אלא גם לאחרים. זו אותה אנרגיה,בין אם אנחנו מכוונים אותה פנימה או החוצה – היא מפוגגת את השיפוט העצמי. לפעמים אנשים חושבים שאם יש כל כך הרבה שיפוט עצמי, הם צריכים לעשות מטא רק לעצמם, אבל למעשה זה יכול להיות יותר מדי משקל על העצמי, ולכן זה חשוב להרחיב את זה. באותו עניין – דיברנו בריטריט על האפשרות של תחושה שאתה מתרגל גם עבור אחרים. אם אני מתרגל רק עבור עצמי, שזו מוטיווציה מובנת – זה שם איזה לחץ על העצמי. כשאנחנו פונים לאחרים – זה מרחיב את מה שדחוק, ופותח. בתרגול המטא – אנחנו לפעמים נסמכים על חברים, על הקהילה, על מורים. אז כן – התרגול שלנו, אבל לפעמים גם – המטא של אדם אחר, ואנחנו רואים את זה ונעזרים בזה ומקבלים את זה ממנו. כשמישהו מביע אמון בי, זה הולך עמוק. באותו רגע – האדם המקבל לאו דווקא יכול להוציא את הראש מהמים כדי שזה יירשם אצלו, או שיאמר משהו בתגובה – אבל זה משפיע. להביע אמון בפוטנציאל האחד של השני – זו אחת המתנות היפות ביותר שאנחנו יכולים לתת האחד לשני. אז מטא. להשתמש בלב, ולפתח את זה כתרגול – מאוד חשוב.

תשומת לב

תשומת לב כמבע של ידידות ורוך

ויש מקום ענק גם לחקירה. לחקור את המבנה הזה, ואיך הוא מתנהל, ומה זה בעצם. כאן מיינדפולנס, תשומת לב – נכנסת לתמונה. ותשומת הלב הזו צריכה להיות צבועה במידה של ידידותיות. תשומת הלב מידדת את המבנה הזה, של שיפוט עצמי, את האישיות הפנימית הזו. מישהו, אולי אג’אן סומדהו – מגדיר תשומת לב כ’סקרנות מלאת חיבה’. זה יפיפה. זוהי הגישה למה שקורה. סקרנות מלאת חיבה. כמו שהיינו מביאים לכל דבר אחר – מצב פיזי של כאב, נניח, ואנחנו פשוט מביאים סקרנות רכה, חמימה, ידידותית. אנחנו יכולים לדבר על פנים שונים של תשומת לב. אז יכולה להיות תשומת לב ידידותית, ויכולה להיות איכות של מרווחות של תשומת הלב. בדרך כלל, באופן מובן – כשהשיפוט העצמי שם – אנחנו מנסים להפטר ממנו; אנחנו שונאים אותו; רוצים שהוא ילך. אנחנו יכולים להיות מודעים או בלתי-מודעים לזה. ויש משהו ב-לתת לו להיות שם. לתת לה ‘לעשות את העניין שלו’ במרחב, לתת לו מרחב. לשים לב – האם אני מנסה להיפטר ממנו, ואם כן – האם אני יכול להרגע מסביבו, ולתת לו הרבה מרחב. אם אני מנסה להפטר – זו תנועה של דחייה, והשיפוט העצמי – הוא בעצמו מבנה של דחייה. דחייה כלפי דחייה – בונה עוד דחיה, זה כל מה שהוא עושה. אנחנו מוסיפים לו על ידי זה שאנחנו דוחים אותו. אם אני נותן לו רק קצת מרחב – הוא ימלא אותו, וזה יכול להרגיש לפעמים שאין בפנים שום דבר מלבד הקול הזה, מטריד אותי ורודה בי. אם אני נותן לו הרבה מרחב, ממש הרבה – אני מוצא שהוא לא יכול להשתלט על כל המרחב, זה בלתי אפשרי. ואנחנו יכולים למצוא שאיכויות נוספות יכולות להיות שם באותו זמן. ישנן איכויות נוספות יחד עם הקול הזה, שעושה את העניין שלו. אז להביא תשומת לב, על הכרית, באולם, בהליכה, לאורך היום – והאדם מודע, שומע את הקולות האלו, המטרידים, והם יכולים להיות ממש רמים, ולפעמים הם משסים את עצמם בו בעצמה, ולפעמים אלו לחישות כמעט בלתי מורגשות, שחותרות תחת הישות שלנו. אנחנו צריכים להיות מודעים כשזה קורה ולהקשיב. וכשהקולות האלו שם, בין אם טעונים או רכים יותר – יש להם איזה הדהוד ביישות: ‘אתה אף פעם לא תצליח’; ‘נכשלת שוב’; ‘אתה כישלון’; ‘לא יצא ממך כלום’ – כל אופי שהקול הזה נושא – יש לו איזה הדהוד. האם אפשרי להיפתח, ולהרגיש את ה-הדהוד הזה? זה ירגיש מכאיב. זה כואב. ושוב, הכאב יכול להיות חזק או מעודן, כמו צביטה או כאב חלוש ורגעי. אבל זה חשוב לשים לב לזה. ואז סביב הכאב הזה, יחד איתו, במרחב סביבו – האם יכולה להיות אכפתיות כלפי הפגיעה הזו? חמלה, חמימות – סביב הכאב? אז יש לכם את שני הדברים האלו – הכאב והאכפתיות, ואנחנו יותר מעוניינים במים של האכפתיות שמכים בכאב, שרוחצים אותו. ולפעמים – להכניס את השאלה: האם יכולה להיות אדיבות, עדינות, אכפתיות? רק להכניס את השאלה מאפשרת משהו.

לפעמים תשומת לב מאופיינת באיכות של דיוק, ולפעמים באיכות של מרחב, ולפעמים בחמימות ונעימות, ויש תחושה של מים שמכים במשהו כואב. ומה שמסביב – המים – הם אהבה, חמלה. בתוך תשומת הלב. זה לא כמו תרגול מטא רשמי, אלא חמימות סביב מה שקורה, כלפי מה שקורה. אלה דברים שאנחנו יכולים לטפח ככלים, אמצעים, אמנות. וזה בר טיפוח ופיתוח. פשוט צריך לתרגל ולנסות.

תשומת לב חוקרת

לתשומת לב יש את היכולת להגדיל את אפשרות הראייה לגבי מה נמצא שם, מה מתרחש. אם השיפוט העצמי קורה באופן מורגל, אז יש דיכוי של הביטוי העצמי, פחד מביטוי עצמי מלא. דיכוי של היצירתיות, דיכוי של הפתיחות לאינטימיות והביטויים של אינטימיות. כך – היישות מרגישה חנוקה, מתוסכלת, כי משהו לא מבוטא באופן מלא. התסכול הזה יכול להוביל בקלות לזעם, וגם לדיכאון. או שאנחנו תחתיו, או שאנחנו מורדים בו, ויש זעם שנוצר שם. צריך להרגיש את הזעם הזה. איך האנרגיה הזו של זעם מרגישה, ולהיות בהירים – זהו זעם. אז אם אנחנו מביטים בבהירות, אחרי שדיברנו על מטא וחמימות, אנחנו יכולים לדבר על דיוק של תשומת הלב. מה אנחנו רואים, כשאנחנו מביאים בהירות – מה קורה שם? כשהמבנה הזה פועל אנחנו יכולים לראות שהוא לא רק מגיע מהעבר, אלא – אנחנו למעשה בונים אותו ומזינים אותו בהווה. אנחנו מדביקים יחד חוויות שבונות אותו. במילים אחרות – יש פנים שונים, ואנחנו מרכיבים אותם יחד לכדי דבר אחד, והדבר הזה נחווה כענן עמום ושחור. זה נחווה כחסר צורה וקודר, ואנחנו חווים את העול של זה, ומדוכאים על ידי זה. אז זה יכול להיות מועיל להפוך את תשומת הלב למדוייקת, ולהבחין בפנים השונים של החוויה הזו. אז למשל – איך הגוף מרגיש עכשיו? כפי הנראה – ישנה אי נעימות כלשהי בגוף, איפשהו. יש כבדות בחזה, או בגוף בכללותו, ויש כיווץ איכשהו. ולהתכוונן ולדעת – אני עם הפן הזה עכשיו. זה עוזר לדברים להיות יותר פשוטים, ובמקום שהם יהיו מסה חסרת צורה – אנחנו מחלצים אותם קצת ורואים – שאנחנו יוצרים משהו שמעיק עלינו. מהו המרקם בתודעה, מה קורה בתודעה, מהן המחשבות? איך שאר הגוף מרגיש? איך התפיסה צבועה? לשים לב לאלמנטים האלו, האחד אחרי השני, ולבלות זמן מה עם כל אחד. כך – יש לנו אחיזה במשהו שאחרת יהיה קשה לאחוז בו. כשהייתי ילד היו לנו הציורים האלו של נקודה לנקודה. אנחנו עושים זאת, ההכרה עושה את זה עם הכל, כל הזמן, ויוצרת סבל. היא עושה את זה במיוחד עם מה שיוצר סבל. אז אנחנו מחברים את הנקודות, וזה יוצר ‘דבר’; אבל אנחנו יכולים לראות את זה כדברים נפרדים, וזה יקל את מערכת היחסים עם זה, ויתן יותר מרחב. אנחנו עושים את זה, מחברים נקודה לנקודה – גם במובן של הזמן: חושבים על העבר, ומחברים אותו לעתיד – ואז יש שם בלוק כבד שמועך אותנו. אני מדבר על זה בצורה פשוטה, אבל זה מאוד מעודן, ואנחנו צריכים לראות את זה בתרגול, במיוחד כשיש סבל. אתם יכולים להיות בטוחים ש, כאשר יש סבל, העניין של חיבור נקודה לנקודה – אכן קורה. זה קורה באותו רגע. ואנחנו יכולים לפרק את זה באותו רגע. אז תשומת לב פשוטה לאלמנטים השונים יכולה להיות מאוד מועילה בהתרה של כל זה.

האפשרות של שאילה

אז יש מטא, מרווחות, חמימות, ויש את הדיוק והפירוק שיכול לבוא. וישנה גם היכולת שלנו כאנשים – לשאול שאלות עמוקות. אנחנו יכולים לשאול ולחקור את הדמות הזו, של שיפוט עצמי. אז קודם – נקודה רחבה יותר – לגבי זה שהתרגול יכול לכלול את הלב והמחשבה. תרגול עמוק, בשבילי – כולל את שניהם. אז – האם אני סוגר אחד מהם? רוב האנשים במסורת שלנו – נוטים לסגור את האינטלקט. לא בוטחים בו. ‘אני חושב יותר מידי’, או התחושה – שהמחשבה היא בעיה. אבל אנחנו לא חושבים מספיק, במובן מסוים. אנחנו לא חושבים עם מספיק מומנטום מאחורי זה, ואם אנחנו עושים את זה – אנחנו יכולים לגלות שזה בן ברית חזק מאוד לשחרור שלנו. אנחנו צריכים להשתמש בו יותר, ובאופן נמרץ יותר. האינטלקט, התודעה החושבת, המהרהרת. להפוך אותו לבן ברית, ולא לאויב. אז – לשאול.

שאלה ראשונה: האם אני מאמין לו? פשוט לזרוק את השאלה הזו: האם אני מאמין למה שהוא אומר? זה יכול ליצור מספיק מרחב כדי לאפשר לספק להכנס. ספק בריא, שלא ממש נמצא שם. אז – לאפשר לספק להכנס. ובמה אני מאמין, בדיוק? זה די נפוץ, ואני מכיר את זה מהעבר שלי. אנחנו יכולים להאמין שיש בנו משהו רע. שלא ממש שייך למין האנושי. משהו רעיל, אפילו. אם אני מאמין לזה – אני נעשה מפוחד, זה מעלה פחד באופן בלתי נמנע. ויש לזה מקום ענק בהנעת הגלגל של דפוסים כמו התמכרות וחזרה להתמכרות. אנחנו מפחדים ממשהו, והפחד נותן לזה עוד כוח. אז – במה אני מאמין? זה חשוב לברר את זה, ולהיות מדויק.

ואולי שאלה נוספת: מה, אולי, זה נותן לי? מה אני משיג מזה? ואלו שאלות של חמלה, לא שאלות שיפוטיות. לפעמים זה נותן תחושה של מוכרות. לאורך השנים למדנו להכיר את עצמנו דרך זה, וזו תחושה של טריטוריה מוכרת. בית. לפעמים זה נותן סוג של זהות, זו נהיית הזהות של מישהו – לראות את עצמך בדרך כלשהי, ולהציג את עצמך כך. אז אנחנו נצמדים לזה, ובונים על זה.

אולי תחושה ש – בלי זה – לא הייתי קם בבוקר. לא הייתי עושה את הדבר הנכון.

ולפעמים – יש תחושה, באופן מוזר – שזה מגיע ממקום של אדיבות, של הגנה: אם אני אכה את עצמי קודם, אז אחרים לא יוכלו. אני אוודא שאני אהיה ממש קשה עם עצמי, כדי לוודא שלא אעשה טעויות, שבגללן אחרים לא יאהבו אותי, או ידחו אותי. אז לפעמים אנשים לא בטוחים אם רוצים להפטר מזה. אבל אנחנו צריכים להביט שוב ושוב ולראות, ולמצוא בהירות – זו דוקהא. זה מביא חוסר שביעות רצון. זה לא טוב לנו. יש דרכים הרבה יותר טובות לדאוג לעצמנו. הרבה יותר בריאות לדאוג לעצמנו.

דיאלוג עם הדמות של השיפוט העצמי

כשאנחנו בשאילה – אנחנו יכולים להיכנס לדיאלוג עם השיפוט העצמי כמעין דמות. דרך הדיאלוג – לא נותנים לזה להשאר כוח מעורפל ורודפני, שאנחנו בורחים ממנו, ומרגישים שהוא עול על גבינו. אלא – לפנות אליו, ודרך דיאלוג – לעזור לו להיות מאוד ספציפי. על ידי הדיאלוג אנחנו יכולים להאט את כל התהליך. אתה שואל משהו, ומחכה לתשובה, ואז שואל עוד שאלה: ‘באמת? אתה מתכוון ש…?’. להמשיך את הדיאלוג ולגלות – מהו הדבר, בעצם – שבגינו אנחנו נשפטים? לעתים קרובות אנחנו מרגישים שזה מצל עלינו, ובכך שאנחנו לא פונים לעבר זה – אנחנו לא בבהירות לגבי – בגלל מה זה מכה אותנו? אז צריך להיות ספציפיים ככל שניתן. ‘למה אתה כאן?’; ‘זה בגלל שאתה כישלון’; ‘למה אני כישלון?’; ‘כי לא עשית כך וכך’; ‘אז – אם לא עשיתי כך וכך זה אומר שאני כישלון?’; ‘כן’. להאט את זה. להיות בהירים, ולהמשיך עם השאילה, ולא לעצור. להתמיד איתה. אתה שואל, מקבל תשובה, ושאל עוד שאלה בתגובה לתשובה הזו. המשך, תמשיך לחקור שם. לפעמים אנחנו יכולים לשאול: ‘אוקיי, אם הייתי משיג x, שזה מה שאתה דורש – האם היית מרוצה אז?’ ולפעמים הוא יאמר: ‘כן’. חכה שם. תשאל: ‘באמת?’. כי זה לא. בהחלט לא. צריך להשאר שם ולחקור. ואז אפשר לראות – זו דמות לא רציונלית ולא הגיונית. היא לא מבוססת על כלום. אין שום דבר שתוכל לעשות כדי לספק אותה. לעולם לא תגיע למקום שבו: ‘אוקיי, העבודה הסתיימה, היה נחמד’. זה לא יקרה. ואנחנו צריכים לחשוף אותה. נטולת קרקע, לא רציונלית. אתה הרבה יותר אינטיליגנטי ממנה. הרבה יותר. וכשאנחנו לא מביאים את האינטיליגנציה שלנו, יחד עם הלב, אנחנו לא רואים את זה, ולא משתמשים במה שאפשרי לנו כאנשים. אין שאלה לגבי זה שאתה יותר אינטיליגנטי ממנה.

לפני זמן מה הייתי בראיון עם מישהי, והיא עבדה עם זה, יחד עם דברים נוספים. ועם זה שהיא נעשתה יותר ספציפית, היתה התחושה: ‘אני צריכה להיות מושלמת’, ‘אני צריכה להיות מושלמת’. עכשיו, זה אתגר… והיא חקרה יותר, והיתה מודעת לפחד להיענש על ידי אחרים, על ידי עצמה, או על ידי אלוהים – והיא לא גדלה בחינוך דתי, ולא האמינה באלוהים, ומתישהו זה נגרר, מי יודע מאיפה – לכל הבלגן, יחד עם פחד להיענש אם היא לא תהיה מושלמת. והיא ניסתה ונכשלה. וכמובן שהיא נכשלה, איך אפשר לא להיכשל בזה? וזה היה עצוב עבורה לראות את זה, והיה גם טוב לראות את הדפוס. המשכנו לדבר על זה, ומתישהו: ‘תראי לי מישהו מושלם?’ אז בודהיסט אולי יאמר: ‘הדלאי לאמה’. יש הרבה בודהיסטים שלא חושבים שהדלאי לאמה הוא מושלם, ויש מסורות שבהן כל העניין הוא בכיוון שונה לגמרי, אם אתם מכירים את המסורת של המהאסי סיידו או אופנדיטה, ששם העניין הוא תשומת לב מדוייקת ומדוקדקת מאוד – זה לא העניין של הדלאי לאמה. ובאופן דומה הוא היה חושב, כפי הנראה – שהם לא מושלמים. הם רודפים אחרי איכויות אחרות. מה ‘מושלם’ אומר בדיוק? מה זה אומר בדיוק? תהיו ספציפיים, תרדפו אחר זה, ותגששו שם לעומק. לפעמים אנחנו אומרים: ‘אני יודע שזה לא הגיוני. שזה מטופש’. זה לא מספיק. תהיו בלתי-נלאים. השיפוט הוא בלתי נלאה, ואנחנו יכולים להיות כאלו בחזרה. ושוב, אם אנחנו חוזרים לעניין של מושלמות – מה שהוא מושלם עבורכם היום, יהיה שונה מחר – מה שתחשבו עליו או תרגישו שהוא מושלם.

האשליה של המרכזיות של העצמי וראיית תנאים ונסיבות

כשאנחנו רואים איך זה פועל, ואנחנו מביטים על כל המנגנון – אנחנו יכולים לומר שהשיפוט העצמי, התפיסה, אם להיות יותר מדוייקים – בוחרת משהו אחד מבין הטוטאליות של האירועים, היא מייחדת ובוחרת משהו, נצמדת אליו, נותנת לו משמעות וחשיבות, ואז יוצרת השקפת עצמי מתוך זה. מסקנה לגבי העצמי – מתוך זה. אז אנחנו עובדים במשרד או משהו, ואנחנו עושים טעות. שוכחים לתייק משהו או משהו כזה. ואז – לעתים קרובות כל כך אנחנו מסמנים את זה בין כל האירועים שקרו ביום, וזה הופך למשהו שסביבו אנחנו ממצקים תחושת עצמי, במקום לראות: הרבה דברים קרו. ממש הרבה דברים. לפני זמן מה מישהו היה בראיון, וסיפר שהוא היה בבית חולים וביקר חבר, שכפי הנראה היה בסוף ימיו. והיתה כוונה לתת מטא לחבר הזה. אבל כשהוא רצה לעשות את זה, מה שעלה זו דאגה לעצמו, וחשש שאולי הוא יאמר את הדבר הלא נכון או משהו כזה. ואז – כשהוא שם לב שהרבה מחשבות היו על עצמו – עלה שיפוט מאוד חזק, מאוד מכאיב. אבל לראות – שזה אנושי שיהיו מוטיווציות מעורבות, לפחות עד נקודה מאוד מתקדמת, שבה כל העניין של דאגה לעצמי מתחיל להיפתח, אבל – זה מאוד אנושי. להתחיל לפתוח את הראייה לכוליות של מה שקורה, ולאנושיות של מה שקורה. אז – להרשות, במקרה הזו – לראות את הסבל של עצמו. הוא מאבד חבר. ומכיר בסופיות של עצמו, כשהוא רואה את החבר בבית החולים; יש את הפחד ואי-הנוחות של לא לדעת מה לומר, ואת הפחד בלעשות את זה לא נכון; ויש חוסר אונים בהבנה שהוא לא יכל לעזור מבחינה בריאותית, לא משנה כמה הוא רצה. אז – לאפשר את הסבל של עצמנו, ולהכיר בזה, ומתוך זה – חמלה טבעית יותר יכולה להיפתח, באופן טבעי מאוד.

אז משהו קורה בדרך הראייה של השיפוט העצמי – העצמי מעריך את החשיבות שלו יתר על המידה. זה משהו שהעצמי עושה בכל מקרה. אנחנו מציבים את עצמנו במרכז הבמה של כל מה שקורה: הכל תלוי בי. אז ממש לראות – המצב הזה לא לגמרי תלוי בי, זה לא יכול להיות כך. עם החבר הזה – אני חלק ממארג של יחסים. ובזמן הזה, שבו אנחנו יחד בבית החולים, זה זמן חשוב מאוד, אבל עדיין – זה רק חלק אחד מכל ההיסטוריה של החברות הזו. אנחנו מגזימים במרכזיות של העצמי, ואנחנו גם מגזימים בנוגע לזמן – עבר, הווה ועתיד – באופנים לא-מועילים. כשאנחנו עושים את זה – אנחנו לעתים קרובות לא רואים את הטוב שנוכח.

לראות את עצמנו דרך מה שחשוב באמת

אז מישהו אמר לי לפני זמן מה, בזמן המירוץ לנשיאות ארצות הברית, שהוא היה די מעורב בכל העניין שם, ואז עלתה ביקורת: אני פשוט מסיח את הדעת שלי על ידי המעורבות שלי בזה. והוא לא רואה – שאולי יש שם עניין של הסחת דעת, אבל גם – דאגה כנה ואמיתית, תחושה של החשיבות, ואכפתיות כלפי התוצאות. הוא לא חשב על זה. אנחנו צריכים, כאנשים, וזה מצע חשוב לתרגול – ממש ללמוד לכבד את עצמנו כלפי הדברים הנכונים. האם אנחנו מכבדים את עצמנו לגבי הדברים הנכונים? דברים כמו אכפתיות לאתיקה, אכפתיות לגבי איך אנחנו אחד עם השני. אם זה שם, אם אנחנו יכולים לראות את עצמנו, ולומר – אכפת לי מזה, אני משקיע מחשבה בזה, מנסה לשמור על אתיקה – זה משהו שממש אפשר לכבד עמוקות. גם אם אני רק מתכוון לזה – גם זה משהו לכבד. הכוונה שלי לצמוח ולהעמיק במדיטציה, לטפח רצון טוב – כל זה ראוי לכל כך הרבה כבוד. ועם זאת – אנחנו לא נותנים למיינד לשהות שם, ולאפשר לעצמנו לכבד את עצמנו, להרגיש טוב לגבי עצמנו. אנחנו יכולים לכוון את המיינד לשבת שם. לשים לב לטוב שלנו, להעריך את זה. לעתים כל כך קרובות אנחנו קופצים הלאה, לא משתהים שם לשניה. תרבותית, אנחנו עושים את זה. ויש לנו את המשחק העצוב של להעריך אחרים ואת עצמנו על בסיס דברים מאוד ארציים; אבל מצד הדהרמה – זה הפוך לגמרי. נגעתי בזה אתמול, אבל יש כל כך הרבה שמגיע מלתת לעצמנו להיות במגע עם, להיות בקשר עם – השאיפה העמוקה שלנו בחיים, וממש להרגיש את הישות שלנו מיושרת עם זה. זה כל כך חזק. להרגיש שאנחנו בקו עם מה שחשוב לנו באופן עמוק.

בראיון עם מישהי אחרת, המבנה של השיפוט העצמי היה חזק באותו זמן, והקול היה: ‘לא מגיע לי להיות מאושרת’. תחושת חוסר ערך, והרבה כאב שם. ובאופן דומה – היא הרגישה שבן הזוג שלה הנמיך אותה עוד יותר. זו היתה התפישה של מערכת היחסים, מנקודת המבט של השיפוט העצמי. ודיברנו, ואני לא זוכר איך זה קרה, אבל באמצע הכאב הזה שאלתי אותה: מהו הרצון העמוק ביותר שלך בחיים האלו? והיא הרהרה, ואמרה: ‘אני רוצה להיות בשירות האהבה. רוצה שחיי יהיו בשירות אהבה’. מה יכול להיות יותר יפה מזה? וזה היה מדהים, מה שקרה. הענן התפוגג. והיא נשארה עם זה, והרגישה את זה, שמה עצמה בכיוון התנועה של זה, הרגישה את העומק שבזה, את הכמיהה, התשוקה, כוח החיים והיופי ששם. וזה נעלם. כל התודעה המשווה התפוגגה, ובאה חדווה, פתיחות, כוח. וזה חשוב. כוח זה חשוב, ולהיות בקו אחד עם מה שחשוב לנו זה נותן כוח. כאשר השיפוט העצמי שם, עושה את העניין שלו – אז אין לנו כוח, אנחנו מפוזרים לגמרי. זה היה רגע חזק מאוד, ונמשך זמן מה, אבל היה צריך לחזור על זה. רוב הדברים הטובים בתרגול – דורשים חזרה. תחזור לזה, עגן את עצמך בזה, תרגיש את העומק שבזה.

איך אתם? אתם עדיין ערים? זה כן או לא? כן? יש לי עוד קצת, מקווה שתחזיקו.

הבנה של פעולה במקום היאחזות במהות

כשהשיפוט העצמי שם כמבנה פנימי, מה שמגיע ליישות זו בושה שמתפלשת לכל מקום. זו בושה שאין לה אובייקט – זה לא שאני מתבייש בזה או בזה, אלא – היא פשוט מתפשטת לתחושת הקיום, תחושה של אשמה רעילה שמתפלשת לתוך הישות. זה מכאיב באופן קיצוני. בושה נוגעת למהות שלנו, זה כאילו המהות שלנו לא טובה, אנחנו מרגישים לא טוב לגבי ליבת הישות שלנו, וקוראים לזה בושה. מתביישים בקיום שלנו. כאב מאוד עמוק עם זה. אחד השינויים המשמעותיים ביותר שהבודהא הביא לתרבות הרוחנית של הודו, זה דבר מעודן אבל מאוד עמוק, ועושה את כל ההבדל שבעולם – זה השינוי מהדגשה על המהות של העצמי, שינוי ממהות לפעולה. אילו פעולות מביאות סבל, ואילו פעולות מביאות שחרור מסבל? זה לא נשמע כמו עניין גדול, אבל זה עושה את כל ההבדל. אנחנו עושים משהו לא נכון, או שוכחים לעשות משהו, או עושים איזו שגיאה, ואנחנו מסיקים משהו על המהות שלנו. במקום לראות את זה כפעולה שהיתה לא מועילה, ולומדים מתוך הטעויות שלנו. בחיים, במדיטציה, בכל מקום – אנחנו עושים טעויות, ואנחנו לומדים מהם, נעים הלאה מהן – כי העניין הוא הפעולה, ולא איזו מהות שיש לנו. אז – לעתים קרובות מישהו אחוז באשמה. עשינו משהו בעבר, והתודעה חוזרת לשם שוב ושוב, ומרגישה רע לגבי עצמנו. אנחנו לכודים שם בלופ כי הסקנו משהו לגבי עצמנו, ומהות עצמית, ואז אנחנו תקועים שם, בלופ של העבר והעצמי. זה לא הולך לשום מקום מועיל, אלא רק לעומק של הבור הזה. אפשר, מנגד – לראות את זה במונחים של פעולות, וזה יכול לשחרר אותנו מהלופ הזה. אנחנו יכולים להיות יותר יצירתיים, ולהפנות את המבט לעתיד. פעולות בעתיד – והאפשרויות שם. ללמוד לראות באופנים שונים. ללמוד לראות באופנים שמפחיתים סבל, מפוגגים אותו. כשיש פעולה או דיבור ששפטנו – האם אני יכול להתאמן – וזה ממש תרגול – לראות אותה בדרך אחרת, ולראות שהיא עלתה מתוך רשת של תנאים. אז קחו מישהו במשרד, שעשה איזה ברדק של תיוק. אנחנו לא רואים שהייתה עייפות, המשרד היה מלא באנשים, והדעת הייתה מוסחת. היו תנאים נוספים, של דברים שהייתי צריך לעשות. רשת של תנאים מולידה פעולה, ולא העצמי מוליד פעולה. אני יודע שזה לא נשמע לאנשים כמו עניין גדול, אבל כתרגול – זה מאד חזק. אנחנו חוזרים על זה שוב ושוב, עוברים ממבט שבו העצמי הוא האחראי, מואשם – לרשת של תנאים שמולידה דברים. כל מה שעולה ביקום הזה הוא התהוות מותנית – תלוי ברשת של תנאים. אין עצמי שם, שאפשר להאשים.

אנחנו יכולים ללמוד לראות דברים, ולתאר דברים – לא בשפה של העצמי. אז עבדתי עם מישהו, והיה לו שיפוט עצמי על היחס שלו עם אוכל. והיה מצב שהוא תיאר, ואיזה תרחיש שכלל צ’יפס, שבו הוא לקח יותר ממה שהיה הולם, יותר ממה שהיה נוח עבורו. וכמובן – הגיע השיפוט העצמי: אני כזה, אני כזה. אז אנחנו יכולים לשנות את השפה הפנימית שם. אם אנחנו מביטים על נקודת הזמן הזו – מה היה שם? לא: ‘אני הייתי…’ אלא – היתה כוונה, היתה השתוקקות, היתה עייפות, היה הטעם הנעים, בגלל העייפות – לא כל כך הרבה תשומת לב. כל אלו – אנחנו מערבבים אותם – וזו התוצאה. איפה העצמי שם? תשומת לב לא-חזקה, למשל – איך זה יכול להיות עצמי, אם זה בא והולך? תשומת לב חזקה, חלשה, בכלל לא – גם זה בא והולך. זה לא העצמי. בדרך כלל אנשים אומרים… כמובן שלא מאשימים את העייפות, אבל לפעמים אנשים אומרים שזו הכוונה. פרקו את זה. איפה העצמי שהשיפוט העצמי מכה בו? אם אני מביט על כוונה – או שאני חווה כוונות שעולות משום מקום שעולות ונעלמות, ואז – אם אין תשומת לב – היא תופסת ומפעילה. אוקיי, אבל איפה העצמי שם? או – שאני רואה את הכוונה עולה מתוך רשת של תנאים, וכשאני מביט עליה: המראה, הטעם, הלחץ של הסביבה – משהו קורה – וזה יוצר את הכוונה. איפה העצמי שם? אני מפרק דברים, ולא מוצא אותו. אז תתרגלו – לראות דברים לא במונחים של העצמי. וזה תרגול. אנחנו עושים אותו מאה פעמים, או חמש מאות פעמים. משהו מתחיל להשתנות לעומק, ובאופן רדיקלי. אנחנו משנים השקפה שאינה מועילה להשקפה הרבה יותר מועילה.

חופש מהסמכות של המחשבה

בתרגול השני שאנחנו עושים, של המרחב של המודעות – בסופו של דבר זה אפשרי שהמחשבות האלו שעולות: ‘אתה לא טוב’, ‘לא יצא ממך כלום’ – משהו קורה ביחס שלנו אליהן בתוך המרחב הזה של המודעות. אנחנו רואים אותן בהקשר שונה, באופן הרבה יותר מרווח, הרבה יותר בקלות. אנחנו רואים את הטבע הבלתי-מוצק שלהם, הן כמו כוכבים נופלים בשמי הלילה, ונעלם. בקושי היה שם. וזו רק מחשבה. אנחנו רואים יותר ויותר בדיוק – מחשבה היא רק מחשבה, זה כל מה שהיא עשויה להיות, והיא מאבדת את הכוח שלה עלינו. אנחנו לא כל כך כבולים בדרך שבה אנחנו רואים אותה. כשאנחנו רואים את זה – זה חתיכה מאוד פוריה בפירוק הבנייה, בהתפוררות של המבנה הזה.

אתם יודעים, זה טוב להיות לא-מסופק מהתרגול שלך. להיות לא-מסופק מההתפתחות שלך, זה דבר טוב עד שאתה בודהא, שזה אידיאל די רציני. אנחנו יכולים להתפתח יותר, לשחרר יותר, להבין יותר לעומק. אפילו במסורת של התרוודה – הארהנט, שהוא הדרגה הגבוהה ביותר מלבד הבודהא – הם מדברים על זה שלארהנטים שונים יש דרגות הבנה שונות. אז משוחרר לגמרי – אבל יש עוד מה להבין. אז אי-סיפוק בוגר עם איפה שאתה נמצא יכול להיות דבר בריא. ומה שהופך את זה לבריא זה – שזה לא מכוון לערך עצמי ושיפוט עצמי. העצמי לא בזה. הוא פשוט לא בזה. אלא – אילו איכויות יכולות להיות יותר? זה לא לגבי הגדרה עצמית, אלא – חופשי מזה. אז התנועה הזו, כמו שאמרתי בהתחלה – התנועה מלהרגיש כבול בזה, לכוד בזה, מעונה על ידי זה לעתים, התנועה לשחרור מזה, לחופש אמיתי – היא לגמרי אפשרית. אני יודע על עצמי, ומעבודה עם הרבה אנשים – זה ממש אפשרי. אולי זה לא יהיה קל, אולי לא יקרה בין-לילה, אבל זה ממש אפשרי. לפעמים במסע הזה זה עובר דרך שלב שבו המילים בהן השתמשנו כדי להכות את עצמנו נשארות: ‘אתה אידיוט’. אבל יכול להיות שלב שבו הן איבדו את הכוח שלהן, והן פשוט מילים ריקות שמופיעות בתודעה, ואין להם כוח בכלל. ובסופו של דבר – הן אפילו לא עולות יותר. כל הקולות האלו לא עולים. וזה יכול להגיע לנקודה, מעבר לזה – שבה מישהו יודע, בוודאות, בעומק הישות – שזה לעולם לא יכול לעלות שוב. אפילו לא לרגע. משהו נעקר כל כך לעומק, דרך ההבנה של המבנה של העצמי, שאני אדבר עליו בהמשך הריטריט – משהו הובן כל כך לעומק – שהוא נעקר מן השורש. בלתי אפשרי שהוא יעלה שוב, ואתה יודע את זה. ומה שאני רוצה לומר הוא – שזה ממש אפשרי עבורנו כאנשים ומתרגלים. וכמו כל מה שהוא קשה – אנחנו צריכים לגשת אליו בדרכים שונות.