לפני כחודשיים הסתיים קורס עירוני למתרגלים בעלי נסיון שהעברתי יחד עם אסף-סטי אלבר, שנקרא: 'דרך ההתמרה'. חברים יקרים מהקורס העלו את ההקלטות ליוטיוב, אז:
את ההקלטות של השיחות והמדיטציות של אסף-סטי אפשר למצוא בפלייליסט הבא:
ואת אלו שלי, בזה:
תגית: אניצ'ה
מעיינות של שמחה
מעיינות של שמחה: היפתחויות של שמחה בתרגול הדהרמה על פי ההיגיון של ההתהוות המותנית
לאורך שנות התרגול, בעקבות הנחיותיהם הנבונות של מורים שונים, ומתוך נסיון להבין את הנחיותיו של הבודהא – חוויות שונות של שמחה נפתחו והתאפשרו, בהינתן התנאים להופעתן. אז במאמר הזה אני אנסה לתמוך בתנאים האלו, בשביל עצמי ובשביל אחרים, על ידי תיאור אפשרויות שונות של שמחה, ונסיון לשתף בדינמיקה שיכולה להסביר את ההפתחות וההעמקה שלהן.
יותר בדיוק – למאמר יש שתי מטרות, ושלושה חלקים. המטרה הראשונה היא לאפשר לחשוב על שמחה, במובן הרחב של המילה כציר מרכזי של תרגול הדהרמה. היתרון הראשון שעשוי להיות לשימוש במושג הזה הוא פשוט: לחלקנו עשויה להיות משיכה, השראה ושמחה רק ממחשבה על הדהרמה כדרך של שמחה הולכת ונפתחת, הולכת ומעמיקה. יתרון נוסף של שימוש בשמחה כציר מרכזי כזה הוא ששמחה, בניגוד, להתעוררות, או הארה, או אפילו הפחתת סבל – הוא מושג שקצת פחות סביר לבנות סביבו סולמות מדידה, שמתוכם נמדוד את התרגול שלנו ואת עצמנו בתוכו. ומאידך – בהחלט יכולים להיות סוגים שונים, עומקים שונים והיפתחויות שונות של שמחה, כך שאנחנו כן יכולים לצייר, בקווים כלליים, מפה מדורגת של היפתחויות של שמחה, ולתאר איזו דינמיקה ביניהן. אני רואה ערך בציור של תהליך כזה גם כדי לעורר תחושה של מה עשוי להיות אפשרי, וגם כדי להציע הבנה של דינמיקה מסוימת של התפתחות התרגול.
הדינמיקה הזו מתבטאת במטרה השניה: ביסוס ההבנה של הדינמיקה של התרגול על בסיס ההגיון של התהוות מותנית ודעיכה. העיקרון של התהוות מותנית ודעיכה מותנית יכול לשמש מפתח להבנת הדינמיקה של הדהרמה, ומתוך למידה חווייתית שלו אנחנו יכולים לנווט בתבונה את דרכנו בתוך מה שיכול להיראות כשדה של תרגולים שונים. כך שאנחנו יכולים להפוך למנווטים של עצמנו בכיוון של אופנים שונים של שמחה ורווחה, על פי יכולותינו והעניין שלנו.
ויש למאמר הזה, כאמור, שלושה חלקים:
הראשון נפתח בתיאור ההגיון של ההתהוות המותנית של השתוקקות והיאחזות ואי-נחת, ומציע דרכים ישימות ופשוטות יחסית של הפניית קשב מדיטטיבי – שמפחיתים את ההשתוקקות ואת אי הנחת – בתוך החוויה המדיטטיבית. השני מציג איכויות של לב ותודעה, שהפיתוח ההדרגתי שלהן מוליד ומנגיש משאבים של שמחה בישות. השלישי – מציג את הגיון מעמיק יותר של ההתהוות המותנית, שקושר בין השתוקקות והיאחזות, אי-נחת, תעתוע, ותפיסה, ולאחר מכן – מציג אופנים שונים שבהם התרגול יכול להתפתח, ושמחה יכולה להפתח – כתוצאה מתרגול שנשען על הבנת ההיגיון הזה.
הדהרמה המוצעת כאן מוצגת באופן לינארי במידת מה, ומתארת דינמיקה של התפתחות. אבל הדהרמה היא רחבה מאוד, ויכולה להפתח בדרכים שונות עבור אנשים שונים בהתאם לנטיות ולכמיהות שלהם, ולהתפתח דרכם בכיוונים שונים. אז הדינמיקה וההגיונות המתוארים כאן הם בגדר הצעה והזמנה עבור מי שסוג המחשבה הזה מועיל לו. הם לא מיועדים להסביר את כל הדהרמה בשביל כולם, או להגביל או לדרג חוויות וכיוונים שונים.
אז עכשיו, כשיש לנו מושג לאן אנחנו הולכים, בואו נתחיל לחשוב על שמחה. מקווה שתיהנו.
חלק 1: מי התהום של השמחה: השמחה בדעיכה המותנית של השתוקקות ואי נחת
Drinking the nourishment,
the flavor,
of seclusion & calm,
one is freed from evil, devoid
of distress,
refreshed with the nourishment
of rapture in the Dhamma.
(Dhammapada XV PTS: Dhp 197-208
Sukhavagga: Happy)
—
I’ve taken a lot of Prozac, Paxil, Wellbutrin, Effexor, Ritalin, Focalin, … I’ve also studied deeply in the philosophies and religions, but cheerfulness kept breaking through.
(לאונרד כהן, הופעה חיה בלונדון, 2009)
הגיון 1: התהוות הגומלין של השתוקקות והיאחזות ושל אי נחת וסבל:
העיקרון שעליו אני אבסס את התיאור של ההפתחות של שמחה הוא העקרון של התהוות מותנית ודעיכה מותנית. על פי העקרון הזה – התודעה והלב מופעלים על ידי, או מורכבים מאופני פעילות שונים, הבודהא מנה 12 כאלו – שעולים יחד ויוצרים את החוויה כפי שהיא מופיעה עבורנו. לעתים חושבים על ההתהוות המותנית כתהליך שנפרס לאורך זמן – קצר או ארוך. כך – השתוקקות מובילה להיאחזות, והן ממשיכות ליצור פעילויות נוספות של תודעה, כמו צורות מנטליות, תפיסה חושית וכן הלאה – שבסופו של דבר מולידות חוויה כזו או אחרת. על בסיס האופן בו רוב ברבאה מלמד את עקרון ההתהוות המותנית – אני אציע לחשוב עליו כאוסף של פעילויות מנטליות שעולות הדדית, באותו הזמן – ומולידות את החוויה שנחווית עבורנו. האינטנסיביות של כל אחת מהפעילויות האלו בזמן נתון – קובעת ותלויה באינטנסיביות הפעילות של האחרות. אפשר לדמיין את מעגל ההתהוות המותנית כגלגל אופקי עם 12 חלקים; מתחת לכל חלק ישנו מנוף, וכאשר המנוף הזה נע כלפי מעלה – הוא מרים את הגלגל כולו. כאשר אחד המנופים נע כלפי מטה – הוא מוריד את הגלגל כולו.
הבודהא דיבר על 12 חוליות של התהוות מותנית, 12 פעילויות תודעתיות כאלו. אבל אנחנו נתחיל רק משלוש, שיאוחו לשתיים, ובהדרגה נוסיף עוד ועוד. השתיים מהן נתחיל (באופן צפוי למדי) הן – השתוקקות והיאחזות (שנספרות על ידי הבודהא כשתיים, אבל אני אאחה אותן לאחת לצורך העניין) וסבל. השתוקקות והיאחזות, יש לומר – כוללות גם את התנועה של סלידה, שהיא פשוט מבע אחר של השתוקקות והיאחזות.
אז העקרון הראשון, והוא די מובן מאליו לכל מי שפגש קצת את הדהרמה הוא – שהשתוקקות והיאחזות מביאות סבל. הפחתתן – מפחיתה סבל.
הפחתת הסבל הזו, בכל רמה שבה היא מתאפשרת – יכולה, אם אנחנו מסתכלים עליה בגישה שתאפשר זאת – להוליד שמחה.
במובן הזה – שמחה היא כמו מי התהום של הנפש. היא שם, מתחת לפני השטח של ההשתוקקות וההיאחזות. אנחנו חושפים אותה על ידי הפחתת ההשתוקקות וההיאחזות. לכן – זה יכול להיות מועיל לחשוב על שמחה כעל טבענו האמיתי, כעל משהו שמופיע כאשר אנחנו חופרים קצת מתחת לפני השטח של ההשתוקקות וההיאחזות. וחווייתית – זה אכן כך. כמובן שזה יהיה מוגזם לטעון שאכן, שמחה היא באמת טבענו האמיתי. אבל זה מועיל לחשוב כך.
אז בחלק הזה של המאמר – אני אציין סוגים מסוימים של שמחה שצפויים להתפתח בתרגול על ידי הפחתת השתוקקות והיאחזות. אני מכוון כאן לתרגולים פשוטים יחסית של הפניית קשב לחוויה.
אופני מתן קשב שמבטאים אי סלידה, ומביאים שמחה
בכל רגע של חוויה – ישנה איכות מסוימת, גישה ואופי של קשב שמופנה כלפי החוויה הזו. אנחנו יכולים למצוא את התנועות של השתוקקות והיאחזות ושל סלידה ביחס שאנחנו נותנים לחוויה, באופן בו אנחנו פוגשים אותה; באופן רגיל – הקשב שאנחנו מפנים לחוויות השונות רווי הסלידה בנוגע לחוויות בלתי נעימות, או היאחזות בנוגע לחוויות נעימות. אנחנו יכולים לשנות את האופן והגישה איתן אנחנו פונים אל החוויה, וכך להפחית את ההשתוקקות והסלידה, ולאפשר לשמחה להופיע ולצמוח מתוך החוויה שלנו.
תשומת לב מתמידה
ההפנייה של תשומת לב מתמידה אל החוויה – כבר מביאה שמחה, ומפחיתה היטלטלות. התודעה שלנו, באופן טבעי ואינטואיטיבי – מיטלטלת בין חוויות נעימות ובלתי נעימות, אוחזת בחוויות שונות ובתחושות העצמי והעולם המלוות אותן. תשומת הלב מתמידה לחוויה ברגע הנוכחי מעודדת את התודעה לשמוט את ההיאחזות בחוויות עבר ועתיד, ולכן מרגיעה את ההיטלטלות הזו. אפשר לומר שהיא גם מביאה למידה של סמאדהי: האיחוי והאיסוף של התודעה סביב האיכות של קשב ועדינות. האיסוף של האנרגיות של התודעה, שהיתה מפוזרת בין היטלטלויות שונות – מנגישה אותן ויוצרת שמחה.
עדינות של קשב
ישנה שמחה שצומחת כאשר אנחנו מדגישים את האיכות של עדינות של הקשב שלנו. למרבה המזל, הסוג הזה של שמחה אפשרי, ומועיל מאוד גם ביחס לחוויות שאינן נעימות בדרך כלל. אז, למשל – הפניית קשב מחזיק ועדין עם חוויה רגשית בלתי נעימה או מטלטלת – מביאה איתה תחושה של שמחה של היות בקשר.
יחס של אפשור
אופן נוסף של יחס לחווה שמביא שמחה – הוא היחס של אפשור. שוב, זוהי פשוט דרך להפחית את ההשתוקקות והסלידה האוטומטיות ביחס לחוויות השונות שעוברות דרכנו. אנחנו ניגשים לחוויה, ושוב ושוב – מאפשרים, נפתחים אליה, פותחים בפניה את הדלתות, ונותנים לה לפעול את פעולתה עם מינימום התנגדות מצידנו. זה שונה מאשר 'פשוט להיות עם'; זוהי תנועה מכוונת של היפתחות, של אפשור, של אי-מאבק. גם היא ישימה ואפקטיבית מאוד גם מול חוויות בלתי-נעימות. מהתנועה הזו תיוולד שמחה ותחושת רווחה עם גוון של רוחב ואווריריות. היא גם מאפשרת גישה קלה יחסית לחוויות שקשורות ב'מרחב של המודעות' ולאחדות, עליהן ארחיב בהמשך.
השמחה ממגע עם משאבים פנימיים וחיצוניים
תשומת הלב שלנו, כאנשים – מורגלת להימשך, להתמקד ולהדגיש אזורים מסוימים של החוויה. למרבה הצער – היא נוטה, בדרך כלל – לאזורים של קושי, חיכוך ואי נעימות. רגשות קשים וחוויות לא נעימות נוטות לעשות רושם חזק יחסית על המודעות, שנכרכת סביבן, כך שאנחנו נוטים לפספס ולהזניח משאבים וכוחות שזמינים ואפשריים עבורנו. בניגוד לנטייה הזו – אנחנו יכולים לפתח מיומנות בהפניית תשומת הלב אל המשאבים שלנו. אנחנו יכולים לעשות את זה על ידי היזכרות באירועים, אנשים או נסיבות מיטיבות בחיינו, ואנחנו יכולים גם לעשות את זה באופן מיידי יותר, בתוך המדיטציה. לעתים קרובות ישנן תחושות גופניות נינוחות באופן יחסי, גם אם מתוך; או תחושה כללית של רווחה עדינה; תחושת מרחב; או אפילו הרווחה שיש בסבלנות שבתרגול, ובידיעה: אני עושה משהו טוב עבור עצמי. אנחנו יכולים להתמקד במתנות של נשימה, של ראייה, של הישענות על קרקע. דברים פשוטים, שבנסיבות אחרות, שבהן הם פחות מובנים מאליהם – היינו נותנים הרבה כדי שיהיו אפשריים עבורנו. ההשענות על משאבים היא מיומנות מתפתחת, והיא מביאה תחושת סיפוק ושביעות רצון. בתוך ההקשר שלה – קשיים יחוו כ'קוצניים' פחות, ויהיה לנו יותר מרווח לעבוד איתם.
השמחה שבמתן אמון בקול של ההנחיה העצמית
אפשר לומר שהנפש שלנו מדברת בקולות רבים. הם נושאים מטענים שונים, זרמים שונים של קארמה. עם הזמן, במדיטציה – אנחנו יכולים ללמוד להכיר אותם, ולברור – מאיזה מהם אנחנו רוצים פשוט להתעלם, ולתת להם לכלות את עצמם?; אילו דורשים הקשבה עדינה?; אילו מהם אנחנו צריכים לקטוע באסרטיביות?; וגם – לאיזה מהם מועיל להקשיב?. הקולות האלו לא רק 'נמצאים שם', אלא הם גם צומחים ונוצרים מתוך ההשקעה הנפשית שלנו. קולות בהם אנחנו בוטחים יותר ולהם אנחנו מאמינים יותר, באופן מודע או בלתי מודע יותר – יופיעו יותר, ויקבלו יותר ויותר סמכות.
עם התרגול, אחרי שיש לנו היכרות עם כמה סוגים של תרגולים שונים, ותחושה לגבי האפיקים שכל אחד מהם פותח – אנחנו יכולים ללמוד להקשיב לקול שינחה אותנו במדיטציה עצמה. ודאי שבתחילת התרגול, וגם בתקופות שונות לאורכו – זה חשוב מאוד לרתום את עצמנו למערכות של תרגול שמוכתבות מבחוץ, כך שנוכל ללמוד את מה שעוד לא נמצא בתחום המיומנות אינטואיטיבית שלנו. אבל לאחר זמן מה – אפשר להתחיל לחשוב על התרגול כמשחק, ולשאול את עצמנו, שוב ושוב: 'מה יועיל עכשיו'. השאלה הזו מבטאת מידה של מטא, ומבקשת את הקול שמנחה אותנו במשחק הזה: 'לך לשם'; 'תעשה את זה'. זה קול שונה מאוד מהקול שאומר: 'זה צריך להיות כך'; או: 'זה לא אמור להיות כאן', שמטא היא לאו דווקא המניע שלו. מדיטציה כוללת אינסוף החלטות קטנות בכל רגע: 'איזה תרגול לעשות?'; 'איך להתייחס לנשימה הזו'; 'מה רמת האנרגיה שיהיה מועיל להביא'; ועוד ועוד. המשחק הזה במדיטציה מאפשר לנו לנסות דרכים שונות, להרגיש את התוצאות בתוך החוויה שלנו, לטעות ולתקן. כשאנחנו חושבים על המדיטציה כזירה כזו של ניסוי או משחק, כשהשאלה שמנחה אותנו היא, בקירוב: 'מה מרגיש מועיל?' – הקול המנחה יכול לקבל יותר ויותר סמכות. תחושת הנוכחות שלו, ותחושת הסמכות הפנימית שהוא מביא מתפשטת אל מחוץ לגבולות המדיטציה, ומביאה איתה שמחה של אמון, תחושת סמכות ואי-תלות.
במסורת מסוימת של נזירי יער, שהמורה שלה היום הוא טאניסארו בהיקהו, מושם דגש על מענה יצירתי לצרכים של הגוף והתודעה בתוך מדיטציה. אופן העבודה הזה נשען על התבונה והאמון בקול המנחה הפנימי. כך אג'אן לי, מורה של טאניסארו – מציע לתרגל את ההרגעה של התודעה באמצעות עבודה עם הנשימה. כך הוא כותב:
‘It's like knowing how to look after a small child. If the child starts crying, you know when to give it milk or candy, when to give it a bath, when to take it out for some air, when to put it in a playpen and give it a doll to play with. In no time at all, the child will stop crying, stop whining, and leave you free to finish whatever work you have to do. The mind is like a small, innocent child. If you're skilled at looking after it, it'll be obedient, happy, and contented, and will grow day by day.’
(keeping breath in mind:
https://www.accesstoinsight.org/lib/thai/lee/inmind.pdf)
חלק 2: בארות של שמחה: השמחה שבאיכויות יפות של לב ותודעה
So:
the enlightened man —
discerning, learned,
enduring, dutiful, noble,
intelligent, a man of integrity:
follow him
(Dhammapada XV PTS: Dhp 197-208
Sukhavagga: Happy)
—
Whatever a mother, father
or other kinsman
might do for you,
the well-directed mind
can do for you
even better.
(Dhammapada III PTS: Dhp 33-43
Cittavagga: The Mind)
הגיון 2: השמחה באיכויות יפות של לב ותודעה
בחלק הזה אציע לחשוב על התרגול מנקודת מבט קצת אחרת מזו של ההתהוות המותנית, ולראות אותו מנקודת המבט של טיפוח איכויות יפות של לב ותודעה (אם כי אפשר בקלות, ולעתים קרובות עושים זאת – לשזור אותן יחד, ולבחור לראות את הבנת ההתהוות המותנית כאיכות של חכמה). אם אנחנו שואלים את עצמנו לגבי מקור יציב ומתמיד של שמחה – זה המקום בו ניתן למצוא אותו. זהו מסע ארוך, ללא נקודת סיום, וכל צעד בו מבסס יותר ויותר שמחה ורווחה בישות. אלו המשענים האמתיים של הנפש. בכל מצב, בכל סט של נסיבות – אנחנו יכולים להישען על האיכויות היפות שטיפחנו. הן יצבעו ויעצבו את חוויית העולם ותחושת העצמי שלנו, ויכתיבו את הפעולות והביטויים שלנו בעולם. אני אציע פה כמה איכויות שמולידות שמחה ורווחה; אבל זו לא רשימה ממצה, ואפשר להוסיף איכויות רבות נוספות, ולומר הרבה יותר על כל אחת מאלו שכן מוזכרות.
האיכות של מטא
מטא, במובנה הרחב: ידידות, פנייה מתוך רצון טוב. זוהי האיכות הראשונה עליה אני אכתוב (הרבה פחות ממה שהיה ראוי) משום שיש לה תפקיד מיוחד עבורנו. ואפשר להצביע על שלושה פנים חשובים שלה: 1. היא משמחת ומרווה את הישות; 2. היא משמשת כוח מניע, מערכת הפעלה שיכולה להחליף מערכות הפעלה אחרות של הישות – כמו אשמה, תחושה של 'צריך' וכן הלאה; 3. היא מפחיתה את התנועה של סלידה, כלומר – של השתוקקות והיאחזות, ופותחת את כל האפשרויות לחופש ולתובנה שטמונות בהפחתת התנועה הזו. המאפיין השני של מטא – הופך אותה לחשובה כל כך עבורנו. דרך הטיפוח של המטא, בהדרגה ולאורך זמן, דרך תרגול, דרך כוונות ופעולות – אנחנו מרגילים את הישות שלנו לפעול על ה'דלק' או ה'מנוע' הזה. וזה מביא שמחה עמוקה וביטחון עמוק. התחושה שאני חי מתוך רצון טוב כלפי עצמי וכלפי אחרים; שזה הדבר שמניע ומוביל אותי בחיים האלו. לא הפחד, או הרצון למצוא חן, 'להיות כמו שצריך' או להיפטר מחוויות שנחוות כקשות. פעולה מתוך המניע והכוונה של מטא – נושאת איתה את המטען של הכוונה הזו, ומחזקת אותה. אנחנו לא תמיד יודעים מהו הדבר הנכון לעשות – בחיים בכלל ובתרגול בפרט. אבל אנחנו יכולים לבטוח בכך שפעולה מתוך כוונה מיטיבה ואוהבת כלפי עצמנו וכלפי אחרים – תזין את הזרם הזה של כוונות. והוא כשלעצמו מגן, מזין, ומביא תחושת רווחה ונינוחות. הטיפוח של מטא יכול להתבטא כטיפוח מכוון של כוונה אוהבת – על ידי תרגולי מטא, ולתרגול יש ערך עצום. הוא גם יכול, בעיקר אחרי שיש מידה של טיפוח מכוון של מטא – לבטא את עצמו כאופן של פניה אל החוויה המיידית. דרך אחת לעשות זאת, שכבר התייחסתי אליה בחלק הקודם – היא להכניס, לתוך הפעילות של מתן תשומת לב, את השאלה: 'מה יכול לעזור?' או 'מה יהיה מועיל?' כך – תשומת הלב עצמה הופכת למבע של מטא, והמטא הופכת לכוונה שמנחה את התרגול שלנו.
האיכות של אמון
אמון מביא יציבות ונינוחות לתודעה. היא יכולה ללכת ולהתפתח לאורך שנים, ולשנות את ההתכווננויות והדינמיקה הבסיסית של הלב והתודעה. ככל שישנו יותר אמון – כך שמחה יציבה נעשית אפשרית. המעניין הוא – שאת השאלה של אמון 'במה', שאנחנו עשויים להניח שהיא חשובה למדי – יכולה להיות, מנקודת מבט מסוימת – סוגיה משנית לאיכות עצמה. אנחנו נותנים אמון בהרבה מאוד דברים, ועם התפתחות האיכות הזו – עוד ועוד מושאי אמון יתחילו לגלות את עצמם, וייטו להיות פחות ופחות מותנים. אנחנו יכולים להשען על אהבתם של אחרים; על אהבתנו שלנו; על כוחן של איכויות יפות של תודעה; על האפשרות להתייחס באופן מיטיב לחוויה; על הטבע; על אהבה שמעבר לעצמי ולאחרים; על הפתחותה של החוויה כפי שהיא מגלה את עצמה. השמות והמושאים יכולים להתפתח באופן שונה ואופי שונה עבור כל אחד, אבל התנועה לעבר היותר ויותר בלתי מותנה – צפויה להתפתח עם התפתחות האיכות של אמון. האיכות יוצרת ומעמיקה את המושאים.
רומי, על האיכויות של אמון ואהבה:
Love is the mother.
We are her children.
She shines inside us, visible – invisible,
as we trust or loose trust,
or feel it start to grow again.
(Barks, a year with rumi, p.195)
האיכות של סבלנות
ישנה רווחה באיכות הזו, שמרגיעה ומשקיטה את אי-הנחת והתזזיתיות של התודעה, ומאפשרת פניות למה שחשוב באופן עמוק לבטא את עצמו. חוסר הסבלנות כורך אותנו באופן אדוק למימד הזמן, והוא, באופן מעניין – כרוך בתחושת האינטרס העצמי וההיאחזות: 'מה הספקתי ומה אספיק'; 'מה אהיה'; 'מה יהיה איתי'. האיכות של סבלנות – מרככת ומעמעמת את הכופיינות של הזמן, ואיתו את הדחיסות של תחושת האני ושל ההשתוקקות. זה כשלעצמו מביא רווחה. ומעבר לכך – היא מאפשרת לנו להיות במגע עם דברים, כמיהות והתכוונויות שחשובות עבורנו באופן עמוק יותר, ושנוטות להתייחס גם לטווחי זמן ארוכים יותר, וגם ליותר אנשים מאשר עצמנו. היא מאפשרת לנו לכרוח את הכוונות שלנו סביב מה שבאמת מהותי עבורנו. זו זכותנו להחליט מהם הדברים האלו עבורנו, אבל כדוגמאות אפשר לחשוב על – עולם אוהב יותר; קיום שליו; עומק של פילוסופיה וגילוי; רצון בקיום בתוך קשר, וכן הלאה. כל אלו – כמיהות עמוקות של הנפש, שלא רק שדורשות סבלנות לצורך המימוש שלהן – עצם המגע איתן תובע מידה של סבלנות, שמאפשרת התרחבות מעבר לתחושת העצמי המפוחד ולצרכיו המיידיים.
אנרגיה
אנרגיה מביאה שמחה. ואני אשאיר את זה פשוט, משום שיש שמחה בפשטות הזו של האנרגיה. לקום ולעשות משהו. לעזור במה שאפשר. לטאטא את החדר, לכתוב את המייל, לשבת למדיטציה, לעזור למי שצריך עזרה. לא להשאיר יותר מידי זמן להיסוסים והתלבטויות, שנובעים מיוהרה. כמו נזיר. זה לא הכל, זה לא מספיק, אבל זה טוב ומשמח.
מגע עם מה שחשוב עבורנו
ישנה רווחה ושמחה שמתעוררות ומתייצבות כאשר אנחנו במגע ובהיענות לדברים שחשובים לנו באופן עמוק: כיוונים, דימויים ורעיונות שמושכים את הישות שלנו וממלאים אותה בהשראה ותחושת כיוון. השקט המדיטטיבי מאפשר הקשבה לזרמים העמוקים האלו, וזו מיומנות בת טיפוח – לשמוע ולבטוח בהם. הם מרגישים אישיים מאוד, ולפעמים הם יכולים להיות ייחודיים, ולא להתאים למה שנדמה כחשוב עבור הסביבה, המעגל החברתי או מעגל הדהרמה שאנחנו בו. כוח ותחושת כיוון ייעשו זמינים במגע איתם, ותחושה שהחיים שלי מיועדים לשרת משהו שנמשך מעבר לעצמם – מעבר למשך שלהם, ומעבר למרכזיות של העצמי בהם.
רומי:
Let the beauty we love be what we do.
There are hundreds of ways to kneel and kiss the ground.
(Barks, p.28)
ענווה
האיכות של ענווה קרובה לתנועה של הפחתת השתוקקות והסלידה, עליה דיברנו, ועוד נדבר הרבה; ובכל זאת שווה לציין את הענווה כאיכות מובחנת, כדי שיהיה קל יותר לחשוב עליה כאיכות שמתפתחת וצוברת מומנטום בישות, לאורך שנים. היחס שלנו לחווה, לכל חוויה שהיא – מווסת על ידי תחושת האינטרס העצמי,שהיא בלתי מודעת בדרך כלל. בהתאם לתחושת האינטרס העצמי, למשל – לתחושה של 'מה יגן או יתחזק דימוי עצמי כזה או אחר' – אנחנו מפעילים את ההשתוקקות והסלידה, שאפשר לחשוב עליהן גם כלחץ – על הצורות הנחוות עבורנו. על מחשבה שאינה מתאימה לדימוי העצמי מופעל לחץ מסוג אחד, ועל כזו שמתאימה – מסוג אחר. תפיסה של אדם מסויים – נצבעת על פי האופן בו הוא משרת או פוגע באינטרס העצמי שלנו, כך שאנחנו תופסים אותו כחיובי או כשלילי, בהתאם למרכיב הזה. ענווה – היא האיכות של הפחתת האינטנסיביות של האינטרס העצמי. היא מאפשרת תחושת חופש, קלילות ורווחה; ומשחררת גם את תחושת העצמי, וגם את התחושה של 'מהו העולם'; כך שענווה משנה את האופן בו אני חווה אנשים אחרים, ומתוך כך – את האופן בו הם חווים אותי. נוח, קל ומרפא להיות בנוכחותו של אדם שמגשים, בזמן מסוים – את האיכות של ענווה. כמו עם אמון – היא לא חייבת להיות קשורה למשהו שכלפיו אני עניו. אלא – היא איכות שמשנה מטעם עצמה את הדינמיקה עם הצורות ואת התפיסה שלהן. באופן טבעי – ענווה תיצור מושאים שאותם אפשר לכבד, ולראות בעיניים של ענווה. כך – השמחה שהיא מביאה מתגמלת גם אותך וגם אחרים. ענווה אל מקטינה או מצמצמת את תחושת העצמי שלך. ראשית, היעדר הלחץ סביב תחושת העצמי – מוליד בהכרח פחות סבל באזור הזה; ושנית – כוחות ואנרגיות שהיו כרוכים סביב הפעילות של שימור האינטרס העצמי, והמשיכה והדחיפה שקשורים אליו, והולידו פחד והגנה – משתחררים לתוך הישות,ומולידים שמחה, תחושת התרחבות ורווחה, שמביאות איתן תחושת עצמי נינוחה.
הבודהא:
Respect, humility,
contentment, gratitude…
This is the highest protection.
(Sn 2.4)
(https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/snp/snp.2.04.than.html)
ושוב, רומי:
Humble life does not diminish. It fills.
Going back to a simpler self brings wisdom.
(Barks, p.92)
השמחה שבאה מתוך הסמאדהי
עם הפיתוח של סמאדהי נפתחת אפשרות עבור התודעה – להבחין באיכות של שמחה, לדלות אותה מבין כלל החוויה, להחזיק אותה ולהרוות את התפיסה בה.
הדרך לשם יכולה להתחיל בעבודה מדיטטיבית עם הגוף. אנחנו יכולים למצוא את תחושת החיות והאנרגיה שישנה בגוף, ולהתרגל לחוות אותה – כחוויה מיידית של 'מהו הגוף'; להשתקע ולהתייצב, ולהרוות את התודעה בתחושה הזו של גופניות. דרך יפה לעשות זאת היא לחשוב על הנשימה מתפשטת בכל הגוף, ולחשוב על הגוף נושם, מלא באנרגיית נשימה. כך הגוף – שהיה מורכב מכל מיני תופעות, כל מיני דימויים – מתאחה לכדי תחושה אחת של נשימה, או של אנרגיה, או של תחושת חיות. זה לא צריך להיות דרמטי או אינטנסיבי בכלל; הרבה יותר חשוב – לתת לזה להיות מתמיד, ולהרוות בזה את התפיסה באופן שיטתי.
בהדרגה – האנרגיה הזו יכולה להתחיל להרגיש כמו שמחה. זה מרגיש כמו מעין שופע, כמו נביעה טבעית ומתמידה של שמחה. מתוך המיומנות עם תחושת החיות של הגוף – אנחנו יכולים לפזר את השמחה הזו לכל הגוף, להשתקע בה. בהדרגה – לא רק תחושות הגוף, אלא גם השמיעה, הראייה, המחשבות – נדבקות במומנטום של השמחה. כל ההוויה שלנו מתמלאת בה.
במבט אחר על התנועה הזו – אנחנו יכולים לומר שהיא מתקפת את ההגיון הראשון: פחות השתוקקות והיאחזות מביאה שמחה. משום שכאשר התודעה משוקעת כך – היא פנויה מהתנועה ההרגלית של משיכה ודחיפה ומחוסר המנוחה הנובע ממנה. עם הרגעת התנועה הזו – נחשף מעיין השמחה שמתחתיה.
המילים של הבודהא על האפשרות הזו כל כך קולעות, ששווה לקרוא את כל הפיסקה:
"Furthermore, with the stilling of directed thoughts & evaluations, he enters and remains in the second jhana: rapture and pleasure born of composure, unification of awareness free from directed thought and evaluation — internal assurance. He permeates and pervades, suffuses and fills this very body with the rapture and pleasure born of composure. There is nothing of his entire body unpervaded by rapture and pleasure born of composure.
"Just like a lake with spring-water welling up from within, having no inflow from east, west, north, or south, and with the skies periodically supplying abundant showers, so that the cool fount of water welling up from within the lake would permeate and pervade, suffuse and fill it with cool waters, there being no part of the lake unpervaded by the cool waters; even so, the monk permeates and pervades, suffuses and fills this very body with the rapture and pleasure born of composure. There is nothing of his entire body unpervaded by rapture and pleasure born of composure…”
(AN 5.2: Vitthara Sutta: (Strengths) in Detail)
שמחה מתוך הגמישות של התפיסה
בתרגול הדהרמה, ובמיוחד עם הפיתוח של סמאדהי – נפתחת גמישות של התפיסה. הלב והתודעה מתחזקים, מתגמשים, ואנחנו יכולים לחוות ודברים באופנים שונים מהאופן בו אנחנו ריגלים לחוות אותם. כאב יכול להפוך לתענוג – בהדרגה או אפילו בהינף כוונה, אדם שנוא יכול להיראות כאהוב, מה שנחווה כמוצק – הופך נוזלי. הגמישות הזו, כשלעצמה, עוד לפני שאנחנו משתמשים בה באופן כזה או אחר – מביאה תחושה של שמחה לישות. והיא גם שולחת אותנו לחלקו הבא של המאמר.
חלק 3: מרחבי האוקיינוס, והמים הזורמים מעבר לעצמם: השמחה שבדעיכה המותנית של תעתוע, השתוקקות והיאחזות, תפיסה ואי נחת
הגיון 3: התהוות גומלין של תעתוע, השתוקקות והיאחזות, תפיסה ואי נחת:
החלק הראשון של המאמר הזה נשען על הגיון פשוט מאוד של ההתהוות המותנית: ככל שישנן יותר השתוקקות והיאחזות, כך ישנו יותר סבל ואי נחת; ככל שהן דועכות – הסבל דועך, וצורות שונות של שמחה נפתחות. כדי להנגיש עבורנו צורות ואופנים עמוקים עוד יותר של שמחה – זה יהיה מועיל להציג עוד כמה מהחוליות של ההתהוות המותנית, להציע תרגולים שעוזרים לפוגג אותן באופן זמני, וכך להנגיש את השמחה שמתאפשרת עם הדעיכה הזו.
העקרון של התהוות מותנית, כפי שהוצג החלק הראשון – מצביע על כמה תנועות מנטליות יסודיות שאנחנו עושים באופן אינטואיטיבי, שעולות יחד – ומייצרות את החוויה המיידית שלנו. ככל שהן אינטנסיביות יותר – כך החוויה מתהווה באופן אינטנסיבי יותר, ומי התהום של השמחה מתרחקים מתחום האפשרויות שלנו. השתוקקות, היאחזות ואי נחת הן שלוש מהן שכבר הוצגו; ועכשיו נציג גם את התנועות של תעתוע ושל תפיסה. עם התנועה של תעתוע אנחנו רוצים לעבוד באופן ישיר, כפי שעשינו עם ההשתוקקות וההיאחזות. כדי לעשות זאת אנחנו נגדיר תעתוע כ'אמונה שדברים אכן קיימים כפי שהם ניראים', ונתחיל לעבוד עם דרכי ראייה שמפוגגות את האמיתיות-לכאורה שלהם. עם החוליה של תפיסה – אנחנו לא נעבוד באופן ישיר, אלא נצביע עליה כדי לאפשר הבנה של משהו שצפוי להופיע בחוויה שלנו.
אז כדי להדגים – נתחיל עם השתוקקות והיאחזות, ונראה איך הן משפיעות על כל שאר החוליות. נניח – שישנן השתוקקות והיאחזות סביב תחושה של היעדר של משאב כלשהו, נניח – תחושה ש'אין לי מספיק כסף'. השתוקקות והיאחזות פירושן – שהלב והתודעה כרוכים ונאבקים סביב הסוגיה הזו, סביב מה שאני מרגיש שאמור להיות לי, ומה שחסר בעיני. כדי שהשתוקקות והיאחזות יוכלו לפעול בחוזקה, הן צריכות אובייקט מובהק. כך שבאותה סיטואציה – תחושת המשמעותיות של כסף תיעשה גדולה במערכת הנפשית שלי. תהיה הרבה פעילות נפשית סביב הנושא. מלבד זאת – תהיה אמונה מובלעת – שזה דבר אמיתי וחשוב. כמו כן – תהיה תחושה ש'זה אומר עלי משהו'. אם יהיה לי כך וכך – אז זה אומר עלי ש… ואם לא יהיה – זה אומר עלי ש….
כלומר – עם ההשתוקקות וההיאחזות – תתגבש תחושה של קיום אמיתי של האובייקט, תחושה שהוא 'אכן כפי שהוא נתפס בעיני', ותהיה התגבשות של תחושת העצמי ביחס לאובייקט הזה.
אם תפחת ההשתוקקות וההיאחזות סביב כסף באותה סיטואציה, למשל על ידי הזכרות במשמעות של נדיבות, או על ידי ניכוח של משאבים ושפע שישנם, או על ידי השוואת עצמי לאחרים, וראייה שאני בר מזל למעשה – הפקטורים האחרים יפחתו גם הם. המידה שבה כסף יהיה נוכח במערכת הנפשית שלי, בזרם המחשבות שלי והאופן בו אני רואה את עצמי ואחרים – תפחת באותה עת. דברים אחרים יתחילו לתפוס את מרכז הבמה, ולהגדיר את סדרי העדיפויות. כך – האמונה באמיתיות של כסף, והקשר בין תחושת העצמי לבין כסף תפחת, באותה עת. בדוגמה הזו לא הלכנו רחוק מספיק כדי לערער את עצמם האמיתיות של כסף, אבל מספיק רחוק כדי להראות שהמעמד שלו במערכת הנפשית ישתנה, ושישנה מידה של גמישות ביחס ל'מה הוא', ו'מה הוא אומר'.
אז נקח דוגמה נוספת, והפעם נתחיל מהחוליה של תעתוע, כלומר – מתחושת האמיתיות. נניח שיש כעס כלפי מישהו. יחד עם הכעס, שהוא ביטוי של השתוקקות והיאחזות (סלידה היא ביטוי אותה תנועה של משיכה ודחיפה) – ישנה תחושה ש'אני באמת יודע מי הוא האדם הזה'. האדם הזה, שעשה לי כך וכך, חייב להיות רע, או פחות בדרך כלשהי. בתוך החוויה הנפשית שלי – הוא מצטייר באופן מובהק יחסית, דרך המשקפיים שמנכחות את השליליות שלו, שקשורה בהשתוקקות ובהיאחזות שלי. אם, נניח – אני אטפח בלב ובתודעה נקודות מבט אחרות על אותו אדם, שמביאות לידי ביטוי פנים אחרים של הקיום שלו, נניח – מנקודת המבט של אנשים שאוהבים אותו; או – כיציר וביטוי של אלוהות, או כל דבר אחר – ההשתוקקות וההיאחזות לא יוכלו לאחוז באובייקט באותה מידה של נחישות – ויפחתו מאליהן. גם תחושת העצמי המובהקת שלי, שעולה ביחס לכעס אליו – תפתח ותתגמש. הוא גם ייעשה פחות נוכח עבור התודעה שלי. כלומר – עצם מידת התפיסה שלו – תפחת. עם הפחתת התעתוע – פחות השתוקקות והיאחזות, תחושת עצמי פחות מובהקת, פחות תפיסה של אובייקט.
אותו דבר נכון לגבי כל אובייקט, גם אובייקטים עדינים הרבה יותר – וברמות עדינות יותר של אמונה באמיתיות. כך, למשל – נשימה שאינה נעימה כל כך, אם אני מאמין ש'היא אכן שם' – תוליד באופן טבעי מידה של סלידה ומאבק. מבט אחר על הנשימה, או על הגוף – יפרק את התחושה הזו. כך גם לגבי מחשבה מסוימת: אפילו אם אני יודע ש'מה שאני חושב' הוא לא בדיוק נכון – נניח שאני חושב מחשבה שלילית על עצמי – עצם האמונה והתחושה שהמחשבה הזו אכן קיימת שם יוצר סביבה מתח. אם היא 'אכן קיימת שם', והיא לא נעימה – רצון להפטר ממנה, או לדחות אותה – הוא בלתי נמנע. מתוך הבנת העקרון הזה של מעגל ההתהוות המותנית – נפתחת האפשרות להשתחרר מאי נחת, ולהנגיש אופנים עמוקים ופתוחים של שמחה – מתוך שינוי הדרך בה אנחנו מביטים על מופעיה הפנימיים והחיצוניים של החוויה.
החופש בפתיחת מוצקותם של היישים: התרגולים של אניצ'ה, דוקהא ואנטה
כאמור – על פי ההגיון של התהוות מותנית – הפעילות יוצרת הסבל של התודעה כרוכה, באופן הכרחי – ביצירת תחושת ממשות, מוצקות וקיום אמתי למה שממנו אנחנו סובלים. 'הריטריט הזה יהיה כל כך קשה'; 'חיי הנישואים כל כך מסובכים'; 'אני כל כך חסר סיכוי'. ישנה קורולציה בין מוצקות המושא (הריטריט, הנישואים, אני) לבין מידת הסבל. הפחתת המוצקות והאמיתיות של הדבר – מביאה תחושת חופש והקלה. הבודהא, שבבירור הבין את זה – הציע תרגולים שהתפקיד שלהם הוא – לפרק את תחושת המוצקות והאמיתיות של דברים, וכך לשחרר את התודעה מהעול שכרוך בהם. הוא הציע לתרגל ראייה של אניצ'ה, של דוקהא, ושל אנטה – כלפי כל הדברים – גסים ומעודנים.
אניצ'ה פירושה ראייה של ארעיות ושינוי, דוקהא: ראייה של היותם של דברים בלתי מספקים, או התרגול עם השתוקקות והיאחזות, ואנטה: הראייה שהמופעים של העולם, שאנחנו רגילים לחשוב עליהם כעצמי – לא כדברים של העצמי, אלא כמופעים בלבד. בחוגי הדהרמה – אנחנו עשויים לדבר על שלושת הדברים האלו כמעין אמיתות מופשטות, או תובנות שאנחנו יכולים לראות כתוצאה מתשומת לב מתמידה. אבל זה מועיל מאוד, וכך גם הבודהא הציע – לאמץ אותן כתרגולים אקטיביים יחסית, כעדשות שדרכן רואים ומתייסים לכל רגע של החוויה, זמן מה. כאשר אנחנו מתרגלים באינטנסיביות התבוננות דרך העדשות האלו – היא מאפשרת בדיוק את אותה פתיחה, אותו ערעור של מוצקות, את תחושת אי-הקיום-האמיתי של הצורות. כך – הוא מביא הקלה ותחושת שחרור, ברגע הראייה, ומביא לתובנה לגבי אי-אמיתיותן של הצורות.
עם אניצ'ה – אנחנו יכולים לבוא במגע ולחזור, שוב ושוב – לאלמנט של שינוי, ארעיות, הסתיימות – של כל מה שמופיע בחוויה. אפרש לעבור על כל חמשת המצרפים, ובאופן מכוון לראות את התנועה הבלתי פוסקת של שינוי בכל אחד מהם. במהלך התרגול הזה – התנועה של השתנות נעשית בולטת וקיימת עבורנו יותר מאשר אובייקטים קבועים, ודברים מאבדים ממשותם. תחושת העצמי מתרופפת, לאחר שאנחנו רואים לעומק – כל מה שיש פה, שאני יכול לחשוב עליו כעצמי – הוא משתנה וחולף כל הזמן; עצמי יציב, כפי שאנחנו מרגישים אותו בדרך כלל – לא יכול להבנות על בסיס הראיה הזו. כך – תחושה של קלילות, חופש ואנרגטיות מרווה את התודעה והלב.
עם דוקהא – אנחנו יכולים לעשות צעד נוסף מתרגול האניצ'ה, ולראות – אם דברים משתנים כל הזמן, הם לא יכולים להיות מספקים, אי אפשר להשען עליהם. ולאמץ את זה כעדשה – לראות דברים כלא-אמינים. כך – התודעה מרפה עוד, משחררת את אחיזתה בדברים, חדווה וחופש צפויים להופיע מתוך כך. אנחנו יכולים גם לעקוב אחרי ארבע האמיתות כתרגול ישיר: לחוש מתי יש אי נחת, לחוש את ההשתוקקות שמאחוריה, שמתבטאת ככיווץ וכ-מתח, להרפות אותו, ולחוות את הרווחה שם. התרגול הזה, שמביא מנוחה עמוקה לישות, יכול לגלות באופן ישיר ולהטמיע תובנה על ההתהוות המותנית: כאשר ישנה היאחזות, ישנו סבל, ודברים מופיעים כנוקשים ואמיתיים; עם הרפיית ההשתוקקות וההיאחזות – פחות סבל, ופחות נוקשות של הדברים. אני חושב על התרגול הזה כמרכזי מאוד – בגלל השילוב בין תחושת רווחה, ואפשרות להבנה מוטמעת ובלתי מעורערת שיכולה להתפתח לגבי ההתהוות המותנית של השתוקקות, סבל, ואמיתיות – ולהדעיכה ההדדית שלהם.
עם תרגול האנטה – אנחנו מרפים את הנטייה של התודעה להתייחס לדברים מנקודת המבט של העצמי, שכרוך בתחושה אינטרס עצמי, כלומר – השתוקקות והיאחזות. אנחנו יכולים לאמץ את המבט שרואה דברים כמופיעים, משתנים, נעלמים – מעצמם. מופעים שהיינו חושבים עליהם כעצמי: רגשות, מחשבות, גוף, תפיסה, ידיעה: רואים אותם כ'פשוט קורים'. יש סוג מעודן ויסודי של תחושת חירות שנפתחת מתוך כך, ויכולה לחלחל לחוויית הקיום שלנו.
כך הבודהא:
Happy indeed are the arahants!
No craving can be found in them.
Cut of the conceit ‘i am’,
Burst asunder is delusions net.
(S.N 22:76)
שלושת התרגולים האלו הם חשובים כל כך משום שהם מאפשרים לנו להעמיק את התרגול מנקודת המבט של ההשקפה על החוויה. הם פותחים סוגים מעודנים יותר של שמחה, ושדות חדשים של תובנות ותרגולים שמתאפשרים כאשר אנחנו רואים: כאשר אני מביא בחוויה באופן שמעניק לה פחות ממשות, בדרכים שונות – יש פחות השתוקקות והיאחזות, יותר חופש, שמחה, אנרגיה ופתיחות. כך אנחנו מתחילים להבין ולהיעשות מיומנים, על דרך החוויה – באפשרויות השמחה והחופש שנפתחות על ידי שינוי דרך הראייה. זו דרך שיכולה להיעשות יותר ויותר רדיקלי, יותר ויותר משחררת.
הדעיכה של גבולות, שלוות האוקיינוס
מתוך הדעיכה של ההשתוקקות וההיאחזות, או מתוך המבט על המופעים דרך העיניים של אניצ'ה או אנטה – תחושת הממשות שלהם דוהה במידת מה. כחלק מהדהייה הזו – תחושת הגבולות בין דברים, הקצוות שלהם, ההבדלים ביניהם – הולכים ומיטשטשים. אחת האפשרויות היפות שנולדת מתוך כך, ושאפשר גם לפנות אליה כדי להביא לדהייה הזו – היא התפיסה והחוויה של מרחב של מודעות או של תפיסה. התודעה יכולה להרגיש כמו מצע, בסיס או קרקע של הקיום – יציבה ומרווחת באופן שיכול להרגיש אינסופי. היא יכולה להחזיק הכל, להיות פתוחה ולהכיל הכל. המודעות עצמה, כאשר אנחנו חווים אותה כמרחב – יכולה להרגיש אדישה לכעס, לעצב ולשמחה. התנועות השונות של התודעה – אינן משנות את תחושת הנוכחות שלה, וכך – הן דועכות עוד יותר. יתר על כן – אותן תנועות של תודעה, כמו גם תחושות הגוף, הצלילים וכן הלאה – יכולים להרגיש כאילו הם 'חלק', 'שייכים ל', או 'נובעים מתוך וחוזרים אל' המרחב הזה של תודעה. הם מאבדים את הממשות שלהם עד כדי מרגישים זהים, במובן מסויים, לתחושת התודעה הזו.
מתוך הדעיכה הזו של גבולות, הבדלים, ותחושת ממשות – צפויות להופיע מאליהן חוויות שונות של אחדות. הן יכולות להרגיש כמו אהבה שמכסה את הכל, כמו תחושת מרחב, או אפילו תחושה של מודעות רחבה, קוסמית – שהכל מופיע בתוכה ומתוכה. עם תרגול – החוויות האלו יכולות להיות נגישות לנו בתוך ומחוץ לישיבות המדיטציה, ולהפוך לחלק מספקטרום החוויות היומיומי שלנו.
ויחד עם כל אלה עשויה להופיע תחושה של נוכחותו של דבר מה 'רחב' או 'עמוק' יותר ששוכן 'מאחורי' או 'מעבר' לדברים, והנוכחות הזו יכולה להרוות בשלווה, שמחה וחופש.
רומי:
This is how a human being can change.
There is a worm
Addicted to eating grape leaves.
Suddenly, he wakes up’
Call it grace, whatever, something
Wakes him, and he is no longer a worm.
He is the entire vineyard,
And the orchard too, the fruit, the trunks,
A growing wisdom and joy
That does not need to devour.
(Barks, p.62)
לעתים אנשים חושבים על החוויות האלו כשיא הדרך הרוחנית; אבל ישנם מורים שיצביעו על רבדים נוספים שעשוים להתגלות ולהפתח, ולגלות רבדים של מעודנים אף יותר של שמחה ורווחה.
אחד הטקסטים היפים שמתארים את ההליכה אל מעבר לחוויה של אהבה מקיפת ומכילת כל, שהיא אחת החוויות האופייניות של הפתיחה הזו – לעבר סוג השמחה שאזכיר בחלק הבא, הוא השיר היפיפה הזה של לאונרד כהן, ש(אם לא ידעתם…) היה מתרגל רוחני מעמיק, ונזיר בודהיסטי למשך כחמש שנים. וזה הציטוט היחיד במאמר הזה שתוכלו למצוא קליפ שלו ביוטיוב (החלק הויזואלי של הקליפ הוא מאולתר, ולא חלק מהעניין):
Love Itself
The light came through the window
Straight from the sun above
And so inside my little room
There plunged the rays of love
In streams of light I clearly saw
The dust you seldom see,
Out of which the nameless makes
A name for one like me
I'll try to say a little more
Love went on and on
Until it reached an open door
Then love itself
Love itself was gone
All busy in the sunlight
The flecks did float and dance
And I was tumbled up with them
In formless circumstance
I'll try to say a little more
Love went on and on
Until it reached an open door
Then love itself
Love itself was gone
Then I came back from where I'd been
My room, it looked the same
But there was nothing left between
The nameless and the name
All busy in the sunlight
The flecks did float and dance
And I was tumbled up with them
In formless circumstance
השמחה שבקרבה אל ה'מעבר'
קרבה אל מה שנמצא מעבר לחושים ולתפיסה מתאפשר כאשר הלב והתודעה חופשיים מהנסיון למצוא מחסה בכל מקום בעולם התפיסה, כולל בתחושת המודעות הרחבה וחסרת הגבולות, האהבה המכילה את הכל, או בכל אופן קיום אחר. אז – כל הפעילויות הנפשית של ההתהוות המותנית דועכות, עד כדי היעלמות זמנית. ויכולה להיות שמחה שלוה מאוד, ועם זאת בעלת איכות פראית – שנובעת מהמידה יוצאת הדופן של תחושת החופש שמלווה אותה – כאשר הלב מריח, חש בנוכחות, או מגיח מתוך מה שנמצא מעבר לתפיסה ולחושים. כאשר אתה מתקרב, כך או אחרת – אל החוויה שמעבר לכל זה – ישנה תחושה של תשוקה; אלא שזו תשוקה שמעורבת במעט מאוד סבל, משום שהיא פחות כרוכה בחוויה ספציפית, או בזיהוי של משהו. זוהי תשוקה עמוקה, שמרגישה מאוד מוכרת, ויש בה משהו מאוד מהנה. והקרבה אל המעבר, המגע איתו, או עם הניחוח שלו – יכול להרוות משהו עמוק ביישות. צמא שאפילו לא ידעת שהוא שם, עד שהוא נענה. משהו מושב, סוף סוף, אל מקומו הטבעי; מצאת את ביתך, שמעבר לכל בית.
מהבודהא:
I tell you that there is no making an end of suffering & stress without reaching the end of the cosmos. Yet it is just within this fathom-long body, with its perception & intellect, that I declare that there is the cosmos, the origination of the cosmos, the cessation of the cosmos, and the path of practice leading to the cessation of the cosmos."
(AN 4.45 PTS: A ii 47 Rohitassa Sutta: To Rohitassa: https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/an/an04/an04.045.than.html)
—
Hunger: the foremost illness.
Fabrications: the foremost pain.
For one knowing this truth
as it actually is,
Unbinding
is the foremost ease.
(Dhammapada XV PTS: Dhp 197-208 Sukhavagga: Happy
https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/dhp/dhp.15.than.html)
ורומי:
‘You have heard of the ocean of non-existance,
Try continually to give yourself to that ocean.’
(Barks, 74)
היגיון 4: הראיה של הריקות: החופש של הדברים הנגלים
מתוך עבודה עם התרגולים שהובאו עד לכאן, ועם בסיס של הבנה שלהם כביטויים של התהוות מותנית ודעיכה מותנית – יכולה להשתקע בישות תובנה לגבי ריקותם של הדברים. אם – כאשר אני מפחית השתוקקות והיאחזות – דברים נוטים להתמוסס ולהתפוגג; ואם הם מופיעים באופן שתלוי במבט שלי עליהם (אם אני מביט עליהם כאניצ'ה הם יופיעו כך; אם אני מביט מהעיניים של תשומת לב חשופה – יופיעו אחרת; מהעדשה של מטא – בדרך שלישית; מנקודת המבט של אנטה – בדרך נוספת) הרי שיש משהו שאני יכול לומר על הדברים עצמם. הדברים שמופיעים עבורי (ובשביל הבודהא הדברים היחידים שחשובים הם אלו שמופיעים עבורך, כפי שאפשר להסיק מ'הדרשה על הכל', מהדרשה לרוהיסטה שמצוטטת למעלה, ואחרות)
השמחה שבראייה של ריקות
הראייה של ריקות מבשילה כאשר אנחנו מבינים את המשמעות של התהוות הגומלין של חוויה, ראייה, והשתוקקות והיאחזות. התובנה שיכולה לצמוח מכך היא – אי האמיתיות היסודית של כל דבר, פנימי וחיצוני. כל דבר שנראה עבורנו – נחווה ונראה כפי שהוא מתוך הבנייה של התודעה, שנוצרת על ידי התנועה של משיכה ודחיפה והאמונה באמיתיות. שום דבר לא נראה, לא יכול להיראות – כפי שהוא, ולמעשה – אינו קיים 'כפי שהוא'. כל דבר מופיע רק ביחס למידה ולאופן שבו אנחנו מתייחסים אליו.
הראייה של ריקות מאפשרת לאותו סוג של שמחה עמוקה, שיכולה להיות פראית ורגועה מאוד בו זמנית – להתפשט ולהפוך לאופן זמין ומתמיד של הוויה. הפראות של השמחה הזו נובעת ממקורה – אי האמינות, אי האמיתיות – של כל הצורות – פנימיות וחיצוניות. הדברים מופיעים עבורך, אך לא מיוחסת להם אמיתיות, הם לא נתפסים כקיימים באמת. אתה מופיע עבורך, ולא נתפס על ידך כקיים באמת. הכל נראה כמעשה קסמים, כפלא, ולכן – פתוח מכל צדדיו, גמיש ונוזלי, נתון לפרשנות. הדברים לא חייבים להופיע כאווריריים, אתריים או אפילו נעימים. הם יכולים להופיע במוצקות ונוקשות; וגם אז – דרך המוצקות, המוחשיות או הסובסטנציאליות של הדברים – הריקות שלהם ניראית.
השמחה מופיעה שם כחופש, כאי-מגבלה, ובעיקר, עבורי לפחות – כחופש עמוק מחרדה, שמאפשר להכל להיראות ולהיחוות כמשחק. החוויה, לאחר שמוסר ממנה האיום שנובע מתחושת קיומו של עצמי ומתחושת קיומו של עולם – מופיעה כפלא.
מיפאם רינפושה, מורה טיבטי מתחילת המאה (שהוא אחר אדם ממורה בן ימינו בעל אותו שם) מתייחס לטבען הבסיסי של הצורות (basic element) – כטהור מטבעו. לדבריו – כאשר הצורות נראות ללא ייחוס של אמיתיות לעצמי או לצורות עצמן – הן נראות בככותן, כלומר – ריקות מקיום עצמי, לכן טהורות מטבען:
“All the faults of samsara arise from the deluded mind which apprehends a personal self or a self of phenomena… The essence of the basic element is empty of these faults; it is untainted. Without depending on polluting delusion, it is luminous and clear by its own nature; self existing wisdom permeates the thusness of all phenomena.”
(S.D Douglas: Mipam on buddha-nature, The ground of the nyingma tradition)
השמחה בתנועת הנפש של ההתאהבות: ההופעה של דברים, שהם תמיד 'יותר מאשר עצמם'.
גם כשהם מובנים כריקים – הדברים מופיעים. ומאחר ואתה יודע שהם לא קיימים מצד עצמם – אתה יודע גם: מה שמופיע עכשיו מופיע עבורי, דרכי. אני החווה היחיד שלו, ואני היוצר שלו, במובן מסוים. בהיותה של תחושת העצמי חלק ממופע הקסמים הזה – אני גם נוצר מתוכו ודרכו. מה שמופיע עבורך ודרכך, ואינו נושא תחושה של אמיתיות – מביא איתו סוגים של יופי, של אפשרות, של כוח. אתה בא עם החוויה לכדי מפגש, שאין בו קיבוע, ואין בו שימוש תכליתי או חרדה. ומהו היחס שנוצר אז? מהי המילה שמתארת מגע עם משהו, ייחודי, שמביא יופי, כוח, אפשרות חדשה – ולא מהווה איום? זוהי התאהבות. התאהבות כתנועה יסודית, מחזורית, שניתן לפנות אליה ולטפח אותה. התנועה הזו, של התאהבות, היא פותחות ומרגשת כשלעצמה. אבל יותר מכך – בגלל אופייה כמפגש – היא שער לסוגים נוספים של שמחה. השמחה שבאה במפגש עם המופע הזה; עם האדם הזה; עם הרגש והחוויה הזו. כל אחד מהם – מביא איתו רגישויות, אתגרים, כמיהות, אפשרויות נפשיות, תחושת ייעוד. מתוך מיצוי האפשרויות של שמחה שנובעת מדעיכה של השתוקקות ושנאה, ומתוך השמחה שמגיעה מהקרבה אל המעבר וההבנה של ריקות – מגיחה האפשרות של מגע של התאהבות ושל פוריות עם סוגים רבים ושונים של שמחה – נפתחים והולכים, מעשירים את החוויה ובוראים ומגלים אותה כמיסטית.
ריקות, איכויות ללא גבול, ופיברוק יצירתי
בכל מה שכתבתי עד כה, בחלק הזה במיוחד – יש התייחסות, שאולי נשארה מובלעת – לסוג של שמחה וחדווה שאפשר לחשוב עליהם כמופיעים מעצם הגמישות של התפישה. עצם הגמישות, הנוזליות, תחושת האפשרות לעבוד איתה – כרוכה בתחושה עמוקה של חופש ובשמחה. זוהי דרך אחרת לדבר על השמחה שנובעת מראיית הריקות של הדברים; אי האמיתיות והפתיחות שלהם.
ועוד: עם ההבנה של הריקות של כל הדברים, שנטמעת לאורך זמן ארוך – ראיית הריקות, היעדר התעתוע, יכולה ללעת אל מעבר ולהפרד מהצורך לראות שוב ושוב את הדהייה והדעיכה של התפיסה. מתישהו הדבר נעשה מובן: הדברים דוהים כאשר ישנה פחות השתוקקות והיאחזות, ומופיעים באופן שונה בתלות ביחס שלי אליהם, משמע – הם אינם קיימים מצד עצמם. הם רק מופע. וכאשר זה מובן לעומק, דרך החוויה – ישנה רשות נפשית, ואפילו מחוייבות – לבחור לראות אותם בדרכים מיטיבות. להבנות, עבור עצמי – תפיסות של עולם ושל עצמי – שמעוררות שמחה. במלים אחרות: אם זה במילא לא באמת קיים מצד עצמו, למה לא לבחור לברוא את זה, עבור התפיסה – כ-יפה ומעורר השראה?
מתוך אימון בדרך הזו – אנחנו יכולים לשלב בין השמחה הזו לבין השמחה שבאיכויות היפות שהוזכרו קודם, לכדי חוויית תרגול מאוחדת. אם נחשוב על מה מגביל את האיכויות של הלב והתודעה – נראה שכל אמונה במציאותו האמיתית של משהו – מגבילה אותן. אם אני מפתח מטא, אבל מאמין ש'אני כך ולא אחרת', או שהאדם ההוא הוא 'אכן כפי שאני רואה אותו' – המטא תהיה מוגבלת. אפילו אם אני רואה אותו כ-יפה, ומאמין באמיתיות של היופי הזה, המטא תהיה מוגבלת לתוך תבנית היופי הזו כפי שאני מאמין בה. מתוך ההבנה שהאדם הזה הוא תמיד מעבר, תמיד אחר – מכל מה שאני חושב עליו – המטא לא נתקלת בשום מגבלה.
דרך יפה ויצירתית לתרגל את אופן הראייה הזה הוא לטפח ראייה של אחרים, או של העולם, או של עצמנו – כ'אחרים' מהאופן בו אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו, באופן שמזמין איכויות יפות. למשל, אפשר לחשוב על עצמנו ועל אחרים כמלאכים. לאמץ, באופן קליל ולא מחייב – נקודת מבט שרואה את העצמי ואחרים כמלאכים. ממילא – אנחנו רואים את עצמנו ואחרים דרך נקודת מבט מסויימת, בדרך כלל מובלעת או בלתי מודעת. לעתים רואים אותם מנקודת המבט של העצמי המודד – כאיום או כהבטחה להנאה עבור העצמי; או רואים אותם מנקודות מבט מותנות תרבותית, כמו – 'תוצר של קשיי העבר שלהם' וכן הלאה. אנחנו תמיד רואים אחרים, ואת עצמנו – דרך דימוי ודמיון מסויים. אז – איך זה יהיה לשחק, באופן מכוון עם הדימוי והדמיון הזה? לבחור – לראות את כל האנשים כמלאכים, איכשהו? כאשר אנחנו בוחרים לאמץ מבט כזה אנחנו מביאים לידי ביטוי את ההבנה שיש לנו על ריקות. אנחנו מביטים באנשים בדרך מסוימת, ומאפשרים להם להופיע עבורנו, ולמבט הזה להיות אפקטיבי עבורנו – וכך מתקפים את התובנה של הריקות. ובו זמנית – אנחנו מביטים עליהם באופן שמיועד לעורר שותפות, מטא, או חמלה – ולפתוח אפשרויות קיום יפות עבורנו ועבורם. כך – אנחנו מביאים לידי ביטוי את אותן איכויות יפות של לב ותודעה, שמביאות גם הן סוגים שונים של שמחה, שמתפתחות ומגלות את עצמן עוד ועוד.
ניבאנה כאפשרות אנושית: השחרור של הניבאנה מכבליה, והחופש המהותי של כל הדברים
בשיחה הראשונה דיברנו על ניבאנה בהסתמך על הקנון הפלי ועל מתרגלים שלקחו על עצמם תרגול משמעותי ברוחו. ומבחינתנו זוהי המילה המציינת את האירוע בו התודעה משתחררת לחלוטין, באופן זמני, מכבלי ההיאחזות והתעתוע, שחרור שמוביל לכך שבאותו הזמן – אין התהוות וחוויה מכל צורה שהיא (משום שהחוויה מתהווה באופן שתלוי בהיאחזות ובתעתוע). קראנו את ניסרגדתא מהראג', שאמנם אינו בודהיסט – אבל מתווה דרך דומה, של פנייה מהכוזב בהיותו כוזב, שלילת האמתיות של כל מה שהוא זמני ומותנה, ומתוך כך – מאפשרת ראייה ומגע עם מה שנמצא מעבר לכל חוויה, מעבר להתהוות, מעבר לחוויית החושים הגופניים והתודעה. והיום ניקח צעד נוסף. זהו צעד גדול ומורכב, וכדי לכבד אותו – אנחנו צריכים הרבה מאוד זמן, מילים, וחודשי מדיטציה. אבל – במסגרת מה שמתאפשר לנו פה, חשבתי שעדיף להצביע על האפשרות הזו, ולפתוח איזו רגישות והבנה כלפיה, גם אם חלקית, ולא לחסוך את מה שיכול להיות פתח לחופש יוצא דופן.
הצעד הזה הוא הדגש על הראייה וההבנה של ריקות – היעדר הקיום העצמי, אי האמתיות של כל הדברים, והחלת ההבנה הזו גם על החוויה וההבנה של ניבאנה עצמה, כמעוז אחרון של הנחת מציאות. אנחנו מתחקים פה אחרים שושלת של מורים ענקיים שהחלה מאנשים כמו נגארג'ונה, ארידווה (שהיה תלמידו) ו(תלמידו) צ'נדרקירטי, ונשענים על האופן בו רוב ברבאה מתרגם את הכתבים שלהם לכדי תרגול.
דרכי ראייה שמפחיתות היאחזות, סבל ומוצקות של עצמי ועולם
ישנן כל מיני דרכים שבהן אנחנו יכולים לגרום לתודעה לפברק פחות ופחות חוויית מציאות, וכל אופן ראייה שיפחית היאחזות יעשה זאת, במידה מסוימת. אנחנו יכולים להחזיק תשומת לב דקדקנית ועירנית מאוד לחוויה שלנו; אנחנו יכולים להעמיק בסמאדהי, דרך התחנות השונות שהבודהא הצביע עליהן, בהן משתנה תחושת הגוף ותחושת העולם; להספיג את התודעה שלנו בראייה של שינוי, מרגע לרגע; לתרגל מטא, כך שההתנגדות וההיאחזות דועכות; לראות הכל כדוקהא – בלתי מספק מטבעו, או לראות הכל כאנטה – לא שלי. וישנן עוד דרכים רבות. כל הדרכים האלו יפחיתו היאחזות והיטלטלות, ולכן יפחיתו סבל ברגע שאנחנו מפעילים אותן, ויולידו תחושת חופש. חלקן, המשמעותיות יותר ביניהן – גם יפתחו וערערו את הסולידיות בה אנחנו תופשים בדרך כלל את תחושת העצמי ותחושת העולם.
התנאים האלו, של הפחתת השתוקקות והיאחזות, כאשר הם מתורגלים בעקביות ורצינות, ובתנאים מתאימים – יביאו לדעיכה של התפיסה, וצפויים להיפתח חוויות מסוימות שמצביעות על רמות שונות של דעיכה, על גבי רצף. למשל – חוויות שונות של הגוף:כעדין, כ'לא קיים', כגדול ופתוח מאוד וכן הלאה; חוויות של תחושת אחדות, שיכולה להופיע ברמות ואופנים שונים, ונובעת מדעיכה של תחושת הגבולות בין דברים; תחושת 'היעדר קרקע', שנובעת מהדעיכה של התחושה שדברים 'ישנם כפי שהם נראים'; דעיכה של איכויות רגשיות קשות מסוימות – בעיקר כאלו שקשורות לתחושת פחד קיומי, ועוד. בהינתן התנאים המתאימים – הן גם יוליכו לדעיכה עד כדי מפגש עם מה שנמצא מעבר, מחוץ – לתחום התפיסה הגופנית והמנטלית.
כל דרכי הראייה והתרגול האלו, כאשר הן מתורגלות מספיק כדי להיחוות כאוניברסליות (הכל משתנה; הכל עטוף במטא) – עושות אפקט עמוק על הישות ומבססות תחושה אינטואיטיבית לגבי מהו הקיום ומהי 'קרקע המציאות' שאנחנו חווים. תרגול מטא, למשל – ירגיל אותנו לראות שאהבה מצויה בבסיס הקיום של הכל; תרגול אניצ'ה – ייצור חווית מציאות של שבריריות, יופי, רגעיות, וחופש שנובע מאי-היאחזות; תרגול אנטה – יראה לנו את הקיום כחופשי מטבעו, במובן מסוים – משום שהוא לא משפיע או משליך עלינו, מאחר ואנחנו מושכים את ההשקעה הכובלת שלנו בו ואת ההשלכה שלנו כלפיו. כך שהן דומות האחת לשנייה במובן של הפחתת ההשתוקקות וההיאחזות, הפחתת תחושת הסולידיות של עצמי ואובייקט, ופתיחת חופש. והן שונות – במידה בה הן עושות את זה (כדוגמה – ראייה עמוקה של אנטה, כאשר היא זמינה, תביא להפחתת פברוק משמעותית יותר מאשר התמד של מיינדפולנס, שלא תחדור מספיק כדי להראות את אי-האמתיות של העצמי) באפשרויות של הראייה וההבנה שהן פותחות, ובאופי תחושת הקיום שהן יולידו.
דרך הראייה של ריקות
מעבר לכל דרכי הראייה האלו – ישנה דרך ראייה שזוכה במעמד מיוחד: הראייה של ריקות. אני לא אתן בשיחה הזו מבט רחב ומלא על הבנה של ריקות, כי זה נעשה ועוד ייעשה בשיחות אחרות, אלא רק אזכיר מספיק כדי להבהיר משהו על המהלך כלפי התפיסה של ה'מעבר', ניבאנה. המילה 'ריקות' פירושה: 'ריקות מקיום מצד עצמו', ואחת הדרכים לדבר על ריקות היא לומר שזוהי דרך הראייה שמביטה על דברים: עצמי, אחרים, חפצים, חלל, זמן – ורואה שהם אינם קיימים מצד עצמם. כלומר – הם תמיד מפוברקים, מובנים, מושפעים על ידי התודעה, במידת מה. ועם זאת – הם לא 'לא קיימים בכלל', הם לא 'אין'. אלא – תמיד נראים באופן מסוים, מזווית מסוימת, ואין דרך שבה 'הדברים הם באמת'.
אז אפשר לתהות: מי רואה אותי, או אותך כפי שאנחנו 'באמת'? האם מישהו אחר, מבחוץ – רואה אותי 'כפי שאני'? האם אני, מבפנים, רואה אותי כפי שאני? ואם כן – מתי – כאשר אני מלא בביקורת פנימית, ונראה לעצמי חסר תקווה? או כשאני מלא גאווה, ונראה לעצמי עליון איכשהו? כאשר אני שקוע במטא, ונראה לעצמי אהוב ואוהב? כאשר אני שקוע בראייה של אנטה, וחווה את עצמי כחופשי מאוד? כאשר הסמאדהי חזק, ואני חווה בעיקר יציבות, שאין בה כמעט תחושת 'עצמי'? מי מהם הוא העצמי האמתי? האם העצמי הוא אמיתי כאשר הוא מרגיש כמו הרבה עצמי, כמו מעט עצמי, עצמי כזה או כזה? והחדר הזה, שאנחנו בו. מי רואה אותו כפי שהוא? מי שגר כאן, בבית, עם כל המטען הרגשי שלו, שרואה את החדר דרך הפילטר של החוויה הזו? או אני, שרואה את החדר מהזווית של מתרגל המדיטציה שמדבר בו, או החשמלאי, שרואה את רשתות החשמל והתשתיות של הבית? או כאשר הוא נראה דרך אניצ'ה – כחוויה של זרם אינסופי ותדיר של שינוי והתפרקות? או כאשר הוא נראה כחלק ממודעות אוניברסלית? מהו החדר האמתי? האם מישהו אי פעם ראה אותו? והרגע הזה. האם אני ואתה חווים אותו רגע? אז איך זה שהוא מרגיש אחרת לשנינו? מה הופך אותו, בעצם, לאותו הרגע?. בחיבורו '400 פסקאות על דרך האמצע' מוכיח ארידווה, תלמידו החשוב של נגארגו'נה, שההווה אינו קיים כדבר בפני עצמו:
"כפי שתודעה אחת לא יכולה לתפוס שני אובייקטים, כך שתי תודעות אינן יכולות לתפוס אותו אובייקט… נעדרי התבונה חושבים שההווה אכן קיים'.
(aryadeva 400 stanzas on the middle way בתרגום: Geshe sonam rinchen, פסקאות 266, 268).
ודאי – אנחנו לא יכולים לומר שאנחנו בשני רגעים שונים, או בשני חדרים שונים, כי אנחנו מתקשרים, ויש איזה הגיון ויכולת לנוע ולנווט בחוויה הזו. יש מופע של העולם, ואנחנו יכולים לזכות במידה כלשהי של אוריינטציה בתוכו. אבל מזווית הראייה של ריקות – מדובר במופע, במוסכמה. זה 'אותו חדר', ובו זמנית – אין 'חדר'. ישנה חוויה, וגם זו אמירה מוגזמת.
הראייה של ריקות – היא המשחררת את התודעה מהיאחזות, מאבק וחרדה קיומית באופן העמוק ביותר. כך כותב המורה הטיבטי בן המאה ה19, מיפאם רינפושה:
"על בסיס ההיאחזות בעצמי ובאחר כישויות אמתיות – האדם נכנס שוב ושוב לזרם הקיום המעגלי. מה שמונע זאת, היא ההבנה של אי-עצמיות. בלי להבין ישירות את אי-הקיום, אין טעם לאחל לאי-קיום, כפי שכאשר חבל שזור נדמה כנחש – זה לא מועיל לחשוב ש'אין נחש'; רק כאשר עובדת ההיעדר נראית, הדבר ננטש מאליו."
(duckworth s. Douglas: Mipham on buddha nature: the ground of nyingma tradition)
ישנן כמה דרכים בהן אנחנו יכולים לטפח ראייה של ריקות. זו שנובעת באופן האורגני ביותר מתוך התרגולים שעשינו ודרכי הראייה אותן הזכרנו בשיחה הזו – היא בדיוק הראייה: כאשר אני מביט בחוויה דרך כל דרכי הראייה האלו (אניצ'ה, דוקהא, אנטה, מטא וכדומה) – העצמי נחווה אחרת, והאובייקטים, הדברים בעולם – נחווים אחרת. ככל שישנה פחות היאחזות והשתוקקות (א) יש פחות סבל; (ב) אני נחווה כפחות מקובע, פחות סגור, פחות מובחן ומובדל, פחות 'קיים כפי שאני'; (ג) הדברים נראים כפחות קיימים, פחות מוצקים, פחות 'מה שהם'.
אופן התרגול הזה של ראיית ריקות – היא אחת ההברקות יוצאות הדופן והמשמעותיות ביותר של רוב ברבאה. אם תקראו את 'שירת השורש של דרך האמצע', או טקסטים אחרים מהמסורת של 'דרך האמצע' – תמצאו הרבה הוכחות לוגיות לריקות, שמראות שההנחה שדברים אכן קיימים היא הנחה בלתי אפשרית, בלתי סבירה ומלאה בסתירות. אפשר וכדאי לשאוב תובנה עמוקה מטיעונים כאלו. אבל – האפשרות שרוב מציע היא ראייה של ריקות שנובעת באופן טבעי ומתבקש מתוך תרגול מדיטציה עמוק, ולא דורשת שום 'קפיצת אמונה', אלא רק הסרת מכשולים מסוימים. אם אנחנו נתרגל במסירות את דרכי הראייה השונות, ולא נעצור בשום שלב מתוך תחושה ש'זוהי המציאות האמתית', ש'עד לכאן אנחנו אמורים להגיע' או ש'זוהי התפיסה הטובה ביותר האפשרית' – אנחנו נראה, באופן בלתי נמנע, גם אם לא מנוסח באופן בהיר: כשאני מביט במציאות כך – היא מופיעה כך, כשאני מביט בה אחרת – היא מופיעה אחרת. לא יהיה מנוס מפיתוח של האינטואיציה – שום תחושת מציאות היא לא אמתית באמת. כל מציאות היא תלוית מבט, כל חוויית מציאות נובעת מאופיה הפרשני של הראייה דרכה היא נחווית. המציאות, תחושת העולם, העצמי, תחושת הזמן – כל זה לא-קיים-מצד עצמו, מובנה על ידי התודעה.
הדקות של הריקות וההתהוות המותנית: תודעה, זמן, מרחב
כשאנחנו מתחילים לתרגל את דרך הראייה של ריקות, לראות שהכול אינו קיים מצד עצמו – תתפתח בהדרגה האפשרות – לראות חלקים יותר ויותר עדינים של החוויה כריקים מקיום עצמי, כבלתי קיימים באמת. לעתים קרובות – מתרגלים יכולים לקבל תחושה שכל הקיום אינו אמתי, אבל המודעות, בתודעה – היא שקיימת – יציבה, רחבה, מכילה את הכל. דרך הראייה של ריקות אפשר לראות – התודעה הזו היא, למעשה – תלויה בתפיסה, תלויה ב'משהו מבחוץ' שהיא מודעת אליו, תלויה בזמן. האם אי פעם הייתה, נחוותה על ידי מישהו – תודעה שלא ידעה כלום? אולי – התודעה יודעת חלל, אולי היא יודעת תחושה של מרחב, או הדהוד של משהו שמרגיש אינסופי, אבל כל הדברים האלו – הם גם בגדר 'משהו', גם אם דק ועדין מאוד – שהתודעה יודעת. משמע – התודעה תלויה גם היא במשהו, ואינה קיימת באמת. ושוב, מיפאם רינפושה:
"The mind is devoid of mind"
זמן – לא קיים בלי מישהו שחווה אותו, ובלי משהו שנתפס. לעתים, בתרגול – חוויית הזמן משתנה, בהתאם לתנאים נפשיים מסוימים (חוסר סבלנות, סמאדהי עמוק, וכן הלאה) כלומר – גם הוא אינו קיים באופן עצמאי; גם הוא מופע, ואינו קרקע אמתית של מציאות. ו-ודאי שמרחב – הוא חוויה, תפיסה – שתלויה בקיומו של מתבונן, ומושפע מהתפיסה שלו. מהי המציאות, אם מרחב, זמן, תודעה – הם מופעים שאינם קיימים באמת? האם מישהו יכול להתקיים באמת אם הוא לא מתקיים בשום מקום אמתי ובשום זמן אמתי?
האחדות של ניבאנה ושל המופעים
וכל זה – מאפשר לנו לחזור ולחשוב על החוויה של ה'מעבר', ליציאה מגבולות התפיסה, ל'התעלות מעל שדה התודעה', בשפתו של ניסרגדתא. נדמיין אדם, וכפי שאמרתי – ישנם אנשים כאלו – שראה וחווה את ה'מעבר' הזה. לעתים, אם כי לא תמיד – זו חוויה משמעותית מאוד, שמשנה את תחושת המציאות והקיום. כפי שראינו מניסרגדתא, ואפשר לחוש גם מציטוטים של הבודהא – הראייה הזו יוצרת תחושה עמוקה שהעולם הנגלה קיים 'בעירבון מוגבל'. כך הבודהא מדבר על המצרפים – חמשת האזורים של , מתוך 'דרשת הקצף':
“Form is like a glob of foam; feeling, a bubble; perception, a mirage; fabrications, a banana tree; consciousness, a magic trick”
(https://www.dhammatalks.org/suttas/SN/SN22_95.html :תרגום טאניסארו בהיקהו)
ומצד שני, כפי שניכר באופן ברור מ-ניסרגדתא, וכפי שמובן ממורים שונים במסורת התרוודה – הניבאנה, מה שנמצא מעבר – נחווית, מובנת ומפורשת כמציאות וכממשות. זוהי מציאות וממשות ששמה 'בערבון מוגבל' את כל מופעי המציאות שנתפסים בחושים ובתפיסה, ולכן היא מביאה הרבה מאוד חופש ואושר. ועדיין, בהיותה בסיס מציאות – מטילה מגבלה. את המגבלה הזו על החופש, את המעוז האחרון הזה – מורים כמו נגארג'ונה (וגם רוב) מעודדים להתיר כאשר הם מציעים לראות גם את החוויה הזו – ניבאנה – כריקה מקיום עצמי.
נחזור ונדמיין את האדם הזה. הוא ראה את הבלתי-מפוברק, ומתוך כך עלתה התחושה – שהעולם הזה, הנגלה – הוא סתמי לגמרי, נטול ממשות, נטול מציאות. החופש שיהיה זמין לאדם כזה – אמנם יהיה מוגבל עדיין (כפי שאמרנו בשיחות הקודמות, הראייה של הבלתי מפוברק – ממש לא הופכת אותך לאדם מושלם, או חופשי לגמרי מסבל) אבל רובד שלם של חופש מהיאחזות ומהיכבלות בעולם ייעשה אפשרי יותר; אבל יש פה גם כבל מסוים. משום שראייה של העולם כסתמי, כ'ריק' במובן המקובל והלא-דהרמי של המילה, כחסר קיום – היא גם כבל, לעתים מעודן, ולעתים משמעותי למדי.
איך אפשר לראות שהבלתי מפוברק – גם הוא מפוברק? מן הסתם, ישנן דרכים רבות לעשות זאת. אחת מהן תהיה – לראות שאותו אדם שמציין או חושב על הבלתי מפוברק – יכול למעשה לדעת אותו רק בדיעבד (משום שבתוך החוויה – אין כל מופע או ידיעה) ולכן – אין שום דרך לדבר או לחשוב באופן מודע, או לומר משהו – על החוויה עצמה. כל מבט מתוך הקיום על ה'מעבר' – הוא פיברוק: ה'מעבר' נשאר תמיד מעבר לגבול של יכולת המחשבה והביטוי. על גבי זה – אפשר להתחיל ולראות שמופעי המציאות עצמם, בהיותם ריקים מקיום מצד עצמם- מהדהדים משהו מה'מעבר' הזה בעצם התגלותם. כאשר אנחנו רואים אותם כבלתי-קיימים-באמת – מופעי המציאות אינם זמניים, הם לא נוצרו מעולם ולא ייעלמו מעולם, משום שהם אינם קיימים באמת. הם לא מאכזבים, הם לא מאופיינים כדוקהא, משום שבהיעדר ייחוס מציאות – לא נוצרת כלפיהם ההישענות הבלתי נמנעת של המשיכה והדחיפה של התודעה. בהיותם בלתי מופיעים ובלתי מתים – הם שייכים, הם מהדהדים – את אותו 'מעבר'. כך – ה'מעבר', הניבאנה – הופך לאפיון של חוויית ה'יש', למאפיין של המופעים. מיפאם:
"אין כל הבדל בין הככות האולטימטיבית (ריקות, י"א) לבין המציאות הנגלית".
גם חוי ננג, מכוון לראיית כל המופעים (בשפתו: הממשויות) כריקות, ולכן טהורות מטבען:
"החדירה ללב האמיתות, הקפת כל הממשויות מבלי להזדהם משום דבר, מבלי להיצמד למראיתם של הדברים, מבלי לתפוש שום דבר בכלל, נקראת כלי הרכב העליון"
(הסוטרה של 'חוי ננג, תרגום: שחר לב, 73).
"הטבע ומאפייניו כמות שהם, בלתי נולדים ובלתי מתכלים, הם תמידיים ובלתי משתנים – לזאת ייקרא 'הדרך' "
(שם, 93)
איך זה עשוי להיראות, כאשר אדם שהבין את תהליך הפברוק, וראה את הבלתי מפוברק, או חש את נוכחות כקרובה, ושהבין את הריקות של אלמנטים יסודיים כמו תודעה, חלל וזמן – רואה שגם הבלתי מפוברק אינו קיים באמת? במהלך הראשון, של הבנת הליך הפיברוק – חוויית המציאות השתחררה מהכבלים של ראייתה כמציאותית דרך הראייה של ריקות והחוויה של הבלתי מפוברק; ואז – גם הבלתי מפוברק עצמו נחווה ומובן כבלתי קיים.
מהי הקרקע של הקיום אז? הקיום נותר חופשי באמת מכל הנחת מציאות, מכל קרקע. ואיפה זה משאיר אותנו? במקום בו אנחנו חופשיים לחלוטין לפרש, לראות את המציאות באופן שונים, וכך – לחוות אותה, באופן מלא ומתוך התמסרות גמורה – על פי האופן בו היא נראית. דרכי הראייה, כפי שאומר רוב ברבאה, הופכות לא רק לדבר היחיד שאפשר להישען עליו, אלא – כדבר החשוב ביותר שקיים עבורנו.
ועוד יותר מכך. בדרך כלל – ההפעלה של דרכי הראייה שפרטנו – אניצ'ה, דוקהא, אנטה, אפילו ריקות – נובעת ממידה מסוימת – מובנית, בסיסית ובריאה עבור התרגול הרוחני – של חרדה. חרדה של העצמי שחש עצמו קיים בתוך עולם, שחושש לקיומו, ולכן מבקש, במקום הבריא ביותר לבקש בו – איזשהו שחרור, מקלט ומפלט. במצב של ראייה עמוקה של הריקות של הכל, כאשר היא אפקטיבית בישות – החרדה הזו נושרת מאליה. כאשר דרכי ראייה ורגישויות פרשניות של חווית המציאות הן הדבר היחיד שקיים, וכאשר אין כל חרדה של העצמי לקיומו – מה מנחה את החוויה? מה מוליך את הדרך הרוחנית, את הבחירות הקיומיות שמתבצעות מרגע לרגע? מה לעשות, כאשר העצמי אינו חרד לקיומו, וכאשר המציאות נחווית כפתוחה לחלוטין? במצב כזה של חופש – אפשר, ולמעשה אין ברירה אלא – לראות את העולם כפלאי, כאינסופי, כקסום ומכושף. על כל הרעש והרשע שבו; עם כל המופעים, שבהיעדר הפחד הקיומי – כבר לא מהווים כל איום; וזה כולל – את השיגעונות, השגיונות והחולשות של העצמי והאישיות, שחוזרים ומופיעים. המופעים עצמם חופשיים להופיע – כאינסופיים, כפלאיים, כקסומים.
זוהי חלק ממשמעות המונח 'טבע בודהא'. מיפאם:
"טבע הבודהא הוא האחדות של המופעים והריקות"… "כל התופעות הן מוארות ובהירות ביסודן, בשורשן הן מטבעו של הבודהא".
ובהיותן של התופעות חופשיות מטבען, ובהיעדר הפחד וההכבלות שנשרו עם ראיית הריקות – אנחנו חופשיים לחלוטין לשחק. חוי ננג:
"אם אתה מבין את הכוונה, הדבר נקרא גם התגלמות הבודהיות, והוא נקרא גם בודהי או נירוונה ושחרור וידע. אנשים שרואים את טבעם המהותי יכולים לטפחם או שלא לטפחם; הם חופשיים ללכת ולבוא, ללא מעצור או מחסום. הם פועלים על פי הצורך ומגיבים בהתאם למתבקש. השלכותיהם האישיות, הניכרות בכל, אינן נבדלות מעצם טבעם; כך הם משיגים את הסמאדהי של ההשתעשעות בכוחות רוחניים חופשיים. לכך ייקרא ראיית הטבע המהותי".
האפשרות של ניבאנה ופרספקטיבות על שחרור: הערות על עשרה ציטוטים של ניסארגדאתה מהראג'
השבוע אנחנו נקרא מתוך הפרק: 'כל חיפוש אחר האושר הוא אומללות' (איזו כותרת נהדרת!) שהוא שיחה אחת המופיעה בספר 'אני הוא זה', המורכב משיחות של ניסרגדאתה מהראג' עם תלמידים שבאו לשבת במחיצתו. כדי למקד את הקריאה בנושא של ניבאנה, באופן בו הגדרנו אותו בפעם הקודמת – בחרתי כמה ציטוטים מהפרק, שאליהם ארצה להתייחס מהזווית הזו.
כדי להזכיר את התשתית שעליה אנחנו עומדים – אזכיר את האופן בו אפיינו ניבאנה: זוהי ה'חוויה', או האירוע – בו היאחזות והשתוקקות דועכות לחלוטין, וה-התהוות המותנית של תפישה, הכרה, תחושת קיומו של עצמי, עולם, זמן, תחושה, צורות מנטליות וכן הלאה – דועכת לחלוטין, ומפסיקה להופיע באופן זמני. על פי הבנתי – ניסרגדאתה מתייחס לחוויה הזו באופן תדיר, נותן לה מעמד מיוחד מאוד בדרך הרוחנית, ועל בסיס נקודת המבט שהוא שואב ממנה – הוא מבסס את ההשקפה שלו על העולם ומציע אפשרות של חופש יוצא דופן.
לציטוט הראשון. השואל:
"אני יודע שאני הווה, אבל אני לא יודע מה פירוש הדבר"
"מה שאתה קורא לו 'אני' ב'אני הווה' אינו אתה. לדעת שאתה הווה זה אך טבעי, לדעת מה אתה, זו כבר תולדה של חקירה מעמיקה. תצטרך לחקור את שדה התודעה כולו ולהתעלות מעליו."
החוויה של ניבאנה – 'ההתעלות מעל' לשדה התודעה – היא המגלה 'מי אתה באמת'. היא 'הממשות', וביחס אליה – הכל הוא ארעי, סתמי, אשלייתי; היא המאשררת את האשלייתיות של הכל. הזיהוי הזה, בין תחושת העצמיות המקורית לבין החוויה של 'הממשות' – מתבטאת גם כשהוא אומר, במענה לשאלה – מהו המניע לחיפוש הרוחני הזה:
"דחף השיבה הביתה. זהו הדחף הגורם לציפור לשוב אל קנה, והדג אל מעיין ההרים בו החלו חייו. כשהפרי בשל, הזרע חוזר לאדמה"
עבורו – החוויה של ניבאנה קשורה בשייכות עמוקה, אמיתית יותר מכל תצורה קונקרטית; היא המקור והיעד של הקיום.
אחרי חילופי דברים נוספים, התלמיד אומר:
"האמת בוודאי נותנת לך כוח לעזור לאחרים".
התשובה מפתיעה, ומהדהדת למקורות בודהיסטיים קדומים:
"האמת היא שאינך עוזר לאחרים פשוט כי אין 'אחרים'… האמת מתבטאת רק בשלילת הכוזב – בפעולה. לשם כך עליך לראות את הכוזב ככוזב ולדחות אותו. זניחת הכוזב משחררת ומפיחה חיים. היא מגלה את הדרך לשלמות."
ראשית, האמירה המאלפת לגבי אי-קיומם של אחרים. במישור אחד, ניתן לפרש את האמירה כמצביעה על אחדות: 'אין אחרים, משום שאין הפרדה בינינו'. וזו פרשנות סבירה, אבל אני לא חושב ש-לשם ניסארגדתא מכוון. אני לא חושב כך משום שבמקומות שונים, גם בפרק זה, הוא מבהיר שהתפיסה של אוניברסליות, אחדות – אינה התפיסה הממשית מבחינתו; וגם משום שהמשך הפיסקה מעידה על שלילת אמיתיות של קיום מתוך ראייתו כ-כוזב, ולא מכוון לאחדות. להבנתי – הוא מבטל את התחושה שאחרים 'קיימים', ושניתן לפנות לכיוונם באופן בר-תיאור ומדיד (למשל – לעזור) – משום שתפיסה כזו כרוכה בהכרח במתן מציאות למשהו שהוא כוזב, שאינו מציאותי.
ישנו מימד נוסף שאני רוצה להאיר בציטוט הזה, אבל מאחר והערתי לגבי הנושא של תפיסה אוניברסלית, זו הזדמנות לפנות אליו. אנשים רבים חושבים על ניבאנה, או על שיא הפוטנציאל הרוחני, במונחים של אוניברסליות. אבל מתרגלים מתקדמים, שמכירים את יופיה של התפיסה האוניברסלית – מעידים גם על המוגבלות של התפיסה הזו, יפה ככל שתהיה, וניסרגדתא ביניהם:
"לחיות בצורה אוניברסלית זה לא להבדיל, לא להתנגד, כי אם להבין ולאהוב את כל מה שבא אתך במגע… ואולם ההוויה האמתית, שלי וגם שלך, מצויה מעבר ליקום ועל כן מעבר לקטגוריות של מסוים ואוניברסלי".
מימד נוסף של דבריו בציטוט הקודם הוא המתודה, הטכניקה – של דחייה, זניחה, שלילה – של מה שהוא כוזב. מתוך שלילה של כל מה שהוא כוזב – מתגלה מה שהוא, מבחינת ניסרגדאתה – 'אמיתי'. התהליך הזה מקביל לתהליך של 'דעיכה מותנית', שתיארנו במאמר הראשון על ניבאנה. הראייה של הכוזב כ-כוזב – מקביל להפחתת התעתוע, המוגדר כ-ראיית דברים (ראיית העצמי בפרט, וראיית תופעות בכלל) כ-מציאותיים, אמיתיים, בעלי תוקף של קיום. עם הפחתת התעתוע – פוחתת ההשתוקקות וההיאחזות (מה שניסרגדתא מתאר כ'דחיית הכוזב'). עם הדעיכה של שני אלו – כל מעגל ההתהוות המותנית דועך, והתודעה יוצאת אל מחוץ לעולם התפישה – רואה ונמצאת במגע עם ניבאנה.
הציטוטים הבאים ממחישים עוד את התהליך של נטישת הכוזב (הפחתת התעתוע).
"האמת אינה מאשרת את עצמה, היא מצויה בראיית הכוזב כ-כוזב ודחייתו"…
"מהו הכוזב?"
"הכוזב הוא מה שאין לו קיום"… "מה שסותר את עצמו אין לו קיום, או שיש לו קיום רגעי בלבד, ובסופו של דבר זה היינו הך. מה שיש לו ראשית ואחרית, אין לו אמצע, הוא חלול. יש לו רק השם והצורה שנתנה לו הדעת, אך אין לו ישות או מהות."
"אם לכל החולף אין קיום, גם ליקום אין קיום"
"מי מכחיש זאת? ברור שליקום אין קיום"
פה אנחנו יכולים, די בקלות, לתרגם את ניסרגדתא למונחים שדיברנו עליהם לא מעט, וגם לזהות תהליך דומה לזה שהבודהא עושה בדרשה למאגהיה. התהליך הוא – של שמיטה, דחייה, פניה מהכוזב. היא זו שמגלה את האמת. וכיצד רואים את הכוזב ככוזב? ראשית, על ידי ראיית הארעיות שלו, ושנית – על ידי הראיה שהוא מפוברק על ידי התודעה ('יש לו רק השם והצורה שנתנה לו הדעת'). מתוך כך – הוא ננטש.
ציטוט מסוף הפרק – מתאר עוד את התהליך של נטישת הכוזב. הפעם – ניסרגדתא גם מוסיף כמה מילים לגבי הרווחים והתוחלת שבמהלך כזה:
ציטוט מוקדם יותר מתאר את התפיסה שמופיעה עם ידיעת הממשות:
"איך אדע כשגיליתי את האמת?"
"כשהרעיון: 'זה אמיתי, ההוא אמיתי' כבר אינו מתעורר.
כלומר – ראיית הממשות מובילה להתבססות של התפיסה על פיה הנגלה אינו אמתי, שוללת את האפשרות לקבע דבר מה כאמתי. מידה מסוימת של תעתוע, המתבטאת כייחוס של ממשות – נחתכת מן השורש.
בפסקה הבאה – הוא מצהיר על ממשותה של הניבאנה, בגדר מציאות אמיתית, בניגוד לתעתוע של הקיום:
"למה יש (ממשות)?"
"לזה שקיומו אינו תלוי בדבר. זה שאינו מתעורר כשהיקום מתעורר ואינו שוקע בשקיעתו, שאינו זקוק לשום הוכחה, כי הוא מקנה ממשות לכל מזה שבא איתו במגע… הכוזב מוגבל במרחב ובזמן והוא יליד הנסיבות"
אני מדגיש את הפיסקה הזו בין השאר משום שהשאלה לגבי ממשותה ומעמדה של התופעה שמופיעה בקצה החוויה – ניבאנה, דעיכה מוחלטת – הופכת בנקודה כלשהי – עבור מתרגל מתקדם מאוד, וגם עם התפתחות המסורת הבודהיסטית – לשאלה חשובה ומעניינת מאוד, ש-נושאת פוטנציאל שחרור. אולי עוד נגיע לכך, באחת השיחות הבאות.
ולא רק שניסרגדתא רואה במופע הזה את הממשות, הוא גם מזדהה איתו, ורואה בו את הבסיס לקיום שלו עצמו, ושל כל הדברים. במובן מסוים – הוא מזדהה איתו. אני, אתה, במובן העמוק ביותר, והיחיד שהוא אמיתי – זהים לחוויית הממשות הזו. 'אני הוא זה'.
"ההוויה האמיתית, שלי וגם שלך, מצויה מעבר ליקום, ועל כן מעבר לקטגוריות של מסוים ואוניברסלי"
וגם:
"שום אוניברסיטה לא תלמד אותך כיצד להיות עצמך. הדרך היחידה ללמוד היא באופן מעשי. כבר עכשיו התחל להיות עצמך. סלק כל מה שאינו אתה והעמק עוד ועוד. כמו אדם שחופר בבאר ומתעלם ממה שאינו מים עד שהוא מגיע אל קו המים, כך עליך לפטור את מה שאינו נוגע לעניין, עד שלא יישאר עוד דבר שניתן לשלול. תיווכח לדעת שמה שנשאר אינו דבר שהדעת יכולה להיתלות בו, שאפילו אינך אדם, שאתה פשוט קיים – נקודת מודעות מקיפה כמו המרחב והזמן והמצויה מעבר לשניהם, הסיבה הסופית שבעצמה היא נעדרת כל סיבה. אם תשאל אותי 'מי אתה?' תשובתי תהיה: 'שום דבר מסוים, אבל אני הווה'."
שיחות ומדיטציות מוקלטות מקורס: דרכי ראייה משחררות – העמקה בתובנה
לפני כמה חודשים זכיתי להעביר קורס בן שמונה מפגשים שהתמקד בדרכי ראייה ותרגול שמשחררות את הלב והתודעה. עקבנו אחרי הנחיותיו של המורה רוב ברבאה – שמנחה תרגול של דרכי הראייה של אניצ'ה, דוקהא ואנטה. התרגול דרכן – מביא לתחושת חופש ברגע, מרגיע ומשקיט את התודעה, ופותח ומערער את תחושת המציאותיות והמוצקות של דברים יותר ויותר. כך הוא מאפשר תובנה הולכת ומעמיקה לגבי טבעם של הדברים – כריקים מקיום מצד עצמם ונבנים על ידי התודעה, ופותח דלת לשלווה והחופש העמוקים שבראייה הזו.
ישנם שבעה מפגשים מוקלטים. השניים הראשונים – עוסקים בפיתוח של סמאדהי, דרך תרגול של מדיטציית נשימה לכל הגוף. השלישי והרביעי – מניחים את היסודות לתרגול מכוון של תובנה עם שלושת המאפיינים (אניצ'ה, דוקהא, אנטה) ומאפשרים את התרגול עם דרך הראייה של אניצ'ה. החמישי והשישי – ממוקדם בדרך הראייה של דוקהא: אי נחת ושחרור, והשיחות בהם – נותנות תמונה מעמיקה יותר לגבי ההתפתחות וההתקדמות האפשרית על הדרך הזו. המפגש השביעי נותן הנחיות ראשוניות ופותח את האפשרות לדרך הראייה של אנטה – אי הזדהות.
בתיקיות המפגשים תמצאו הנחיות לקראת מדיטציה, מדיטציה מונחית (לעתים שתיים) ושיחת דהרמה (בחלק מהמפגשים).
הקישור להקלטות:
הקלטות מקורס העמקה בתובנה – דרכי ראייה משחררות
תרגומים וקישורים לשיחות של רוב ברבאה אפשר למצוא בתגית: 'קורס העמקה בתובנה' בענן התגיות.
רוב ברבאה: מדיטציה מונחית ראשונה על מרחב של מודעות: שינוי, ארעיות
זוהי הראשונה מבין המדיטציות המונחות שרוב ברבאה הנחה בקורס בן חמישה ימים בהנחייתו, בשם: Unbinding The Heart, משנת 2009. בקורס זה נמסרו שני תרגולים – מדיטציית נשימה, ומדיטציית מרחב. זוהי ההנחיה הראשונה למדיטציית מרחב. כל ההנחיות והשיחות מהקורס צפויות לעלות לאתר זה בשבועות הקרובים , והן ישמשו בסיס לקורס: 'תודעה פתוחה, לב ער'.
את ההקלטות מהרטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/
מדיטציה ראשונה על מרחב: ארעיות
ועכשיו, למשהו אחר לגמרי. כמו שאמרנו אתמול – יש לנו שני תרגולים. ועכשיו – אנחנו נעבוד עם מודעות מאוד מרווחת, רחבה. אז כבר עם הנשימה – אנחנו עובדים, במקום עם הנחיריים למשל – עם כל הגוף. כשאני אומר מרווח עם הנשימה – אני מתכוון לגוף. כשאני אומר מרווח כאן – אני מתכוון לממש רחב, כמעט בלי גבול. רחב ככל שמודעות יכולה להיות. אנחנו נחקור דרכים שונות, טעמים שונים, אופנים שונים לגשת ולעבוד במודעות הרחבה הזו. נעשה את זה כל יום בשעה זו. הישיבות האלו הן מעניינות, כי הן מיד אחרי ארוחת הצהריים, ולעתים קרובות – זה הזמן של הניקורים. אז אם יש לכם חשד שזה יהיה כך עבורכם – עשו זאת כמדיטציית עמידה, או חלק ממנה – כמדיטציית עמידה. להתחיל בעמידה, או בישיבה – אבל בבקשה הגיבו למה שמרגיש טוב, ותעמדו – באמצע התרגול או מהתחלה. אז היום – אנחנו נשענים למרחב, ומדגישים ארעיות. ארעיות בתוך מודעות מרווחת. אוקיי, אז בואו נתחיל.
מדיטציה
אז אפשר להתמקם בתנוחה, שמאפשרת ערנות ו-רספטיביות.
ושוב – להתחבר לזרם של אדיבות, לזרם הזה של אדיבות – לעצמך, התרגול כאדיבות, ולעולם – מתנה לעולם.
אפשר להתחיל מלמצוא בגוף מקום שבו יש תחושות משתנות: דגדוג, או גלים. אולי בידיים – אם תשימו לב לתחושות בידיים – הן די חיות. אולי הרגליים, קצה הראש, אולי הפנים.
ולכוונן את תשומת הלב לתחושות החשופות, עם כמה שפחות שכבות מעליהן, ולהתכוונן לשינוי שלהם. לזרם, לשפל ולגאות, להבהוב. מרגע לרגע – תחושות לא נשארות כפי שהן. זוהי העדשה שלנו – ראייה של ארעיות. בזה אנחנו מתמקדים. שינוי. מרגע לרגע.
להרחיב את תשומת הלב, בכמה שלבים: האזור הזה, ואז כל הגוף.
להתכוונן לאזור ולראות שינוי, לשים לב לשינוי, לאפשר שינוי.
ולהרחיב את המודעות בשלבים – כך שעכשיו, היא יכולה לכלול את כל הגוף. האזור הזה, וכל הגוף יחד. מודעות גלובלית של הדפוסים, השינויים של תחושות בכל הגוף. באים, הולכים, משתנים. מרגע לרגע.
מודעים לשינוי, ארעיות, כפי שהיא מציגה את עצמה, באופן תדיר ככל שניתן. זה מאוד חי. אבל לא צריך לכפות שינוי מהיר יותר מכפי שאנחנו רואים.
בועה של מודעות – מלאה בשינוי, ארעיות. מהבהב, מופיע וחולף.
לפעמים זה רק הגוף שעושה את העניין שלו, מביע חיות, מגיב לסביבה. לפעמים הגוף מבטא רגש שעובר דרכו ומשאיר אדוות. עכשיו – אנחנו רק מעוניינים בתחושות, בארעיות של תחושות הגוף. זה הכל.
לתת לדברים להשתנות. לתת להם לעלות ולחלוף.
כשאתם מרגישים מוכנים – אפשר להישאר עם המודעות ממורכזת בתחושות הגוף, ולאפשר לה להתפשט אפילו יותר, ולהיות מודעים לצלילים. כך שיש תחושות גוף וצלילים. והמודעות מאוד פתוחה. מאוד מרווחת ורחבה.
לא צריך לזהות, או לחשוב על הצלילים השונים: זה זה וזה זה. אלא רק תחושות חשופות, צלילים חשופים – מהבהבים, עולים ומתים בחלל.
ושוב – לראות אם אפשר לקבל תחושה של הטוטאליות של זה, במקום – צליל אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. כאילו כל זה קורה במרחב של המודעות. משתנה, משתנה. ואנחנו מתכווננים לארעיות הזו, לשינוי הזה.
כרגע אנחנו לא מעוניינים בתוכן של החוויה. החיצונית או הפנימית, אלא – רק בהשתנות, במרקם של שינוי. הדפוסים החולפים, נעים, עוברים, זורמים. אם אתם נמשכים לתוכן – זה בסדר. רק שימו לב לארעיות של המחשבה. אנחנו רק מעוניינים בשינוי של דברים, במרחב של המודעות.
אז המודעות יכולה להיות קלילה, פתוחה, רגועה, ומאוד חיה.
אם יש אזור בגוף, או בחוויה – שמרגיש כמו בעיה. מרגיש קשה או מכווץ – אפשר לפתוח את המודעות, לתת לה להיות מאוד רחבה, ולראות את הדפוסים המשתנים. המרקם של שינוי – בכל. באזור הזה של קושי, כחלק ממרחב גדול יותר, נרחב יותר.
רגע לרגע, הכל משתנה, הכל מהבהב.
תראו אם זה אפשרי לכלול הכל. כל מה שבחוויה. זו הקרויה פנימית, זו הקרויה חיצונית. הכל משתנה במרחב. מחשבות, דימויים – תכללו אותם. גם הם משתנים. כל מה שעושה אדוות, עושה גלים דרך החוויה; מופיע, נעלם, פועם. מעוניינים רק בארעיות, בעובדת השינוי. מתכווננים לזה שוב ושוב.
במובן מסוים – המרחב של המודעות נשאר יציב, דומם ופתוח. ובתוכו – הכל בא והולך, משתנה, מופיע ונעלם. ואפילו כשמשהו נמצא – הוא משתנה. מתכווננים למרקמים המשתנים בתוך המרחב הזה. אם משהו מרגיש שכאילו הוא לא משתנה – הישארו שם, בעדינות, מרווחות, פתיחות. ראו את השינוי, פתוחים להשתנות.
תנו למודעות להיות רחבה, פתוחה, קלילה, מרווחת. נוכחת. הכל מהבהב, הכל מנצנץ.
כאשר אנחנו מתכווננים לארעיות כך, זה מוביל לוויתור – letting go, letting be. אנחנו לא צריכים לחשוב על כך. הכל מופיע ונעלם, ובאופן טבעי, אורגני – אנחנו נותנים לזה לבוא, ללכת, להשתנות. ראו אם אפשר להזין גם את האיכות הזו של וויתור, 'לתת להיות' – דרך הראייה של ארעיות. מודעות מאוד רחבה.
סיכום
האם זה היה ברור? בכל יום נתרגל כך בשעה הזו. אז יש לכם שני תרגולים, ואתם יכולים לבחור – מתי לעשות את זה או את זה. בדרך כלל עדיף לדבוק בתרגול אחד למשך ישיבה שלמה, אבל זה לא חקוק באבן. באופן כללי – ראו את עצמכם כחוקים של שני תרגולים – ותנו לעצמכם את האפשרות של גילוי וממחק עם כל אחד מהם.
רוב ברבאה: דרכי ראייה משחררות 3: אנטה
השיחה הזו ניתנה ביום השביעי מתוך עשרים הימים של ריטריט: 'מטא וריקות', שרוב לימד יחד עם קת'רין מק'גי ב2011. היא השלישית מתוך סדרה של שלוש שיחות שתורגמו כאן: דרכי ראייה משחררות: אניצ'ה; דרכי ראייה משחררות: דוקהא. אפשר למצוא את השיחה המוקלטת בקישור הזה:
http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/12530/
אתחיל להציג את השלישית מבין שלושת המאפיינים, שלושת דרכי ראייה שאנחנו חוקרים/ות. אז – דקה של סקירה על מה שדיברנו עליו עד עכשיו, לפני שאנחנו מתחילים/ות. הבודהא ההיסטורי, של הקנון הפלי – לעתים הוא ניסה לתקשר לאנשים את הנושא של דרך האמצע בין קיום ואי קיום שהריקות מצביעה עליה. יש כמה פסקאות שבהן הוא מדבר עם מישהו שנקרא קצ'יאנה, והוא אומר: באופן כללי, כמעט כולם יכולים לתפוס במונחים של שניות שבה כל תופעה, העצמי ואחרות – הן ישנן או לא ישנן. יש או אין. הם/ן לא יכולים/ות לעשות אחרת, מלבד לתפוש בתוך השניות הזו. אבל אני, הבודהא, 'לא עושה' יש או אין; אני לא הולך לשם. אני מלמד את דרך האמצע, כלומר – ריקות. אבל בשביל רוב הא/נשים, הוא נמנע מלדבר על זה. כי זה משהו שמאוד קשה להבין. אז אם אנחנו מביטים/ות על גוף הלימוד של הבודהא ההיסטורי – זה נראה שהוא יותר אמר: 'נסה/י את דרך התרגול הזו', נסה/י להתייחס כך, להביט כך. ואם תפתח/י את דרכי הראייה וההתייחסות האלו לדברים – תגלה/י יותר ויותר חירות ברגע, וזה ילך ויעמיק. ועם החירות שנפתחת, תהיה הבנה שנפתחת. וההבנה הזו משנה את הלב ואת החיים. זו הייתה הטקטיקה הכללית שלו. הוא היה נשאל: 'האם יש עצמי או אין', והוא לא ענה. וכך גם לגבי כל דבר, לא רק העצמי.
אתמול בשאלות ובתשובות – דיברנו על הריקות של התופעות, ועכשיו אני רוצה להחזיר את המבט לריקות של העצמי. אם אנחנו בוחנים/ות קצת את התרגולים שעשינו…
אז הארעיות. הרבה דברים מתגלים משם, אבל במובני הריקות של העצמי – אחד המרכזיים הוא – שאם אני מביט/ה פנימה, על הדברים שהייתי באופן רגיל חושב/ת עליהם כמרכיבים את העצמי, כל מה שאני רואה הם דברים שנמשכים לרגע אחד ונעלמים, ואז אני לא יכול/ה למצוא את העצמי הקבוע – שמרגיש כאילו הוא שם. כשאני מחפש/ת אותו – אני לא יכול/ה למצוא אותו שם. אז – זו זווית מסוימת על הריקות של העצמי.
עם המאפיין של דוקהא, והרגעת היחסים עם החוויה – כשאני מרגיע/ה את היחסים, אני מרגיע/ה סלידה והיאחזות. ואם אנחנו מסתכלים/ות אנחנו יכולים/ות לראות – היאחזות וסלידה הם מה שמתחזק את תחושת העצמי, מה שבונה אותה. אז אנחנו רואים/ות משהו לגבי העצמי. זה נראה כאילו הוא קיים כשלעצמו, אבל כשאני עובד/ת עם סלידה והיאחזות אני יכול/ה לראות – כשיש יותר מהם יש יותר עצמי, כשיש פחות – פחות עצמי. ואנחנו רואים/ות – העצמי עולה ויורד, עולה ויורד. ואז זה נעשה ברור – תחושת העצמי היא בנויה, ואחד הדברים שבונים אותה – השתוקקות והיאחזות. זו זווית מסוימת לריקות של העצמי – לראות שהוא בנוי. עד עכשיו – זו רק חזרה.
ואתמול שאלתי – למה אתם/ן שמים/ות לב כשאתם/ן עושים/ות את זה? וא/נשים אמרו הרבה דברים, שזה נפלא. ואני לא בטוח… היה נשמע כאילו זה מובלע בדברים שחלק מהא/נשים אמרו, אז אני אשאל: האם בין כל מה שהבחנתם/ן בו, שמתם לב גם שכשזה מרגיש שהתרגולים האלו זורמים היטב – יש פחות הזדהות עם דברים? משהו כמו מחשבה עשוי לעבור בתודעה, אבל במקום לחשוב: 'איזה נורא/ית אני, כי זו מחשבה נוראית', או 'כמה נפלא/ה אני, עם המחשבות היפות האלו', או תחושות הגוף – נראה שהן פשוט שם, אבל יש פחות הזדהות, פחות תחושה שזה עצמי או שלי. כלפי כל הטווח של התופעות שבדרך כלל הייתי רואה כאני או שלי.
עכשיו, כל התרגולים שאנחנו עושים יעודדו פחות הזדהות. זה מעניין, אם היינו עושים/ות רק תרגול של תשומת לב חשופה, או מיינדפולנס, וכל מה שהיית עושה זה להשהות תשומת לב על החוויה שלך, ואם הייתה הסבלנות להשהות תשומת לב על פן אחד של החוויה, למשל – תחושה בברך, אחרי זמן מה, שישתנה מאדם לאדם – זה כמעט כאילו תשומת הלב מתחילה… ההזדהות דועכת. כאילו תשומת הלב יודעת: 'אני לא יכולה להיות אותו דבר כמו מה שאני מביטה בו'. ואתו דבר – יבוא מ-מטא. עושים/ות מטא, עוד ועוד, ויש תחושה דומה, עם תחושות גוף, מחשבות, רגשות – של אי הזדהות, במידה מסוימת – שמגיעה לתוך החוויה. אותו דבר עם הארעיות, ועם הרגעת היחסים עם החוויה. כולם מאפשרים את הוויתור על הזדהות.
בתחילת התרגול, לא משנה מה מישהו מתרגל – יכול להיות שמישהו/י י/תקבל הצצה לזה. הבהוב רגעי, ו – 'מה זה היה'? הדבר היה שם, ולא היתה שם התחושה ש'זה אני'. אולי טעם, או משהו כזה. יש תחושה של מרחב סביב משהו. לדוגמה – תחושות או מחשבות – פשוט קורות. באות והולכות מטעם עצמן. צפות שם. כאילו הן לא שייכות לי, אני לא מרגיש/ה שהן שייכות לי – כמו ציוץ הציפורים, או כוכב נופל. זה לא שייך לי. במובן מסוים – אנחנו מרופפים/ות את ההזדהות. אז הזדהות עם משהו – זה כמו להתפס לדבר הזה ב-וו, ולומר: זה אני, זה שלי. ואנחנו משחררים/ות את הוו הזה של הזדהות. מילה נוספת לזה היא: 'שיוך'. אז העצמי משייך דברים, דבר זה או אחר כאני או שלי. אז ההיתפסות הזו היא סוג של היאחזות. זה מובן? אם אני נתפס/ת למשהו ואומר: זה אני, זה שלי, זו סוג של היאחזות. זה סוג מעודן של היאחזות, ואנחנו יכולים/ות לשים את זה בקטגוריה הזו, אם אנחנו רוצים/ות. אז הבודהא אומר, מציע: האם את/ה יכול/ה לתרגל את זה כסוג של אסטרטגיה, את דרך הראייה הזו, במכוון – לא רק לחכות שהיא תגיע מתשומת הלב, אלא – בכוונה לראות כך, להתייחס לדבר כך.
למה? וזו תשובה מאוד פרקטית לתרגול – כי הזדהות היא סבל. אם יש לי מחשבה מכוערת, ואני חושב/ת שזה אני, או שלי, או אומרת עלי משהו – אני אסבול. האמת שכלפי כל דבר – אם אני רואה דברים כאני או שלי – יש מידה של סבל. יש מידה של סבל בהיאחזות הספציפית הזו, כפי שיש בהיאחזות באופן כללי – יש סבל בשיוך של דברים. אז הוא אומר – את/ה יודע/ת מה, את/ה לא חייב/ת לעשות את זה, וזה סבל לעשות את זה. אז – האם את/ה יכול/ה לתרגל שחרור של זה? וזה תרגול. אז אנחנו מתרגלים/ות שחרור מהזדהות, שזה לא אומר להיפטר ממשהו, אלא – מההתייחסות אליו כאני או שלי. אז – האם אני יכול/ה להתייחס לתופעה כ'לא אני, לא שלי, לא עצמי'. להביט בחוויה, ולא להזדהות. והאם אני יכול/ה להשתהות בדרך הראייה הזו, ביחסים האלו עם הדברים. זו דרך הראייה השלישית.
באופן רגיל, מתוך הרגל – התודעה מתייחסת לדברים כ'אני' או 'שלי'. יש לנו מחשבה, ואנחנו מתייחסים/ות אליה כ'אני או שלי'. תחושת גוף. רגש. כוונה, וכן הלאה. לפעמים זה מודע, ואני חושב/ת: 'זה אני, זה שלי'. וזו ממש מחשבה פעילה. ולפעמים, כנראה רוב הזמן – זה לא מודע. זו פשוט דרך הרגלית להתייחס לדברים, ואנחנו אפילו לא מודעים/ות שזה מה שאנחנו עושים/ות. אז הבודהא דיבר על חמישה מצרפים. קאנדהא בפלי. ואלו הם: הגוף; הוודאנה – תחושות של נעים/לא נעים/ניטראלי; תהליך התפישה – ההבחנה בין דבר זה ואחר; צורות מנטליות: מחשבות, כוונות, תנועות של התודעה שנוטות לבנות דברים, אז למשל – סלידה והיאחזות והזדהות – הן חלק מהקטיגוריה הזו, שהיא גדולה מאוד; והכרות (הכרה ברבים), ידיעה של דבר זה או אחר. אז – לפעמים אתם/ן עשויים/ות להיתקל בלימוד בן ימינו שאומר: זו הייתה ההגדרה של הבודהא ל'מהו/י אדם'. המצרפים האלו – זה מה שהאדם הוא/היא. או – העצמי הוא התהליך של המצרפים בזמן, מרגע לרגע. זה כל מה שהעצמי הוא, ולומר שהעצמי הוא ריק זה לומר – שהעצמי הם המצרפים. אבל הבודהא אף פעם לא אמר את זה. אין שום פיסקה בה הוא אומר משהו כזה. הוא לא אומר שהעצמי הוא תהליך, או שהאדם הוא מצרפים, או שום דבר כזה. אלא – הלימוד הזה מתמקם בתוך קונטקסט הרבה יותר מעשי – המצרפים האלו הם, בעצם – הטוטאליות של החוויה שלנו, והם הדברים שסביר שניאחז בהם. זו דרך לפרק את החוויה שלנו כך שנוכל לראות אותה ולתרגל שם אי-הזדהות, במקום הצהרה לגבי מהו האדם או מה אינו. אז הלימוד הזה לגבי המצרפים אומר – זה כולל את הכל, המצרפים הם כלל החוויה שלנו. וזו דרך אחת – במקום להיות המומים מהמורכבות של החיים שלנו – אנחנו פורסים/ות אותה לחמישה חלקים, ומצביעים/ות על הדברים שסביר שנזדהה אתם. אז סביר שאזדהה עם הגוף, סביר שאזדהה עם מודעות. ואם אנחנו מחלקים את זה לחמש, ולראות – האם אפשר לא להזדהות עם אף אחד מהם, כתרגול. וזה כל מה שזה – דרך טובה לפרק את החוויה שלנו כדי לתרגל אי-הזדהות. וזה כל מה שזה.
אז – לפעמים, חווייתית – זה מרגיש קל לא-להזדהות. או שיש אוטומטית, אורגנית – תחושה של אי-הזדהות, במידה כזו או אחרת. ולפעמים, כמובן, זה לא מרגיש קל. כאשר זה לא מרגיש קל – אפשר לחזור ל-להיות במגע, ולבלות שם קצת, במיינדפולנס פשוט; או חזרה למטא, אז אפשר לעשות מטא, ולהעמיק את הסמאדהי; או תרגול של ארעיות – כל אלו, במידה בה הם מעמיקים – יש תחושה טבעית של ראיית דברים ללא הזדהות. זה מתפתח ככל שהתרגולים מתפתחים. או שאפשר לתת למרחב להיות רחב יותר, ואז סביר שתהיה שם פחות הזדהות.
לפעמים – הרבה א/נשים עושים/ות את התרגול הזה, ואנחנו מציגים את שלושת התרגולים, וזה סביר שיהיה לכם את זה שאתם מעדיפים – אולי אחד, אולי כולם – לפעמים עם התרגול הזה – מוצאים/ות שתיוג מאוד עדין מאוד עוזר, כדי לאפשר את אי ההזדהות. אבל הוא צריך להיות מאוד קליל. בדרשות – הביטוי השגור הוא: 'כך עליך להתייחס ל… (משהו): זה לא אני, לא עצמי, לא מי שאני'. זה הרבה יותר מידי מגושם. זה לוקח הרבה יותר מידי זמן, ומפורט מידי. אז אם אנחנו משתמשים בתווית – שמרו אותה קלילה. זה חלק ממה שעוזר לראות תופעה כך. אז אולי: 'לא עצמי, לא עצמי', או: 'לא אני, לא שלי', או: 'אנטה'. זה יכול גם להיות: 'יש…' משהו. אז 'יש מחשבה', 'יש מודעות'. ה-'יש' there is – שם את זה מחוץ לשיוך. חלק מהאנשים לא אוהבים תיוג, אז תצטרכו לשחק. זה לא הכרחי, אבל יכול לעזור להתייחס לתופעה באי-הזדהות.
יש פיסקה יפה מדוגן, המייסד של מסדר הסוטו-זן: 'ללמוד את דרכו של הבודהא פירושו ללמוד את העצמי. ללמוד את העצמי פירושו לשכוח את העצמי. לשכוח את העצמי – פירושו להיות מואר על ידי כל הדברים'. אבל זה ממשיך, והשורה הבאה בדרך כלל לא מצוטטת: 'להיות מואר על ידי כל הדברים – פירושו לשמוט גוף ותודעה'. להיות מואר על ידי כל הדבירם פירושו לשמוט גוף ותודעה של עצמי ואחר/ת. זה חוזר לחוסר-העניין הקדוש שדיברנו עליו. גוף ותודעה זה מה שאנחנו נוטים/ות להזדהות אתו, אז איך זה יהיה – לשמוט אותם. שוב ושוב. אז – בואו נתחיל לפרק את זה.
האמת היא – שלפני שעושים את זה עם המצרפים – זה טוב לעשות את זה עם דברים חיצוניים. לכמה מכם/ן יש מכונית פה? יופי, אז תבלו קצת במגרש החניה, ותשהו מבט ארוך-ארוך במכונית שלכם. אם אני מביט על דברים לזמן מה – זה מתחיל להרגיש מגוחך לחשוב שהם שלי. אפשר לעשות אותו דבר עם הבית שלכם/ן. איך זה יהיה לעמוד ברחוב, ולהביט בבית עוד ועוד. לא שלי. הריהוט. שבו על הספה ובהו בטלוויזיה כשהיא מכובה. פשוט הביטו. ובסופו של דבר משהו מתחיל להתקלף. התחושה הזו של אני ושלי – אנחנו לא חשים/ות בה, אבל היא שם, והיא כלא, היא עול. ואנחנו אפילו לא חווים אותה ככזו, וכל מה שאני צריך/ה לעשות זה להביט במשהו, ולהשהות את המבט, לא צריך להיות בלוטוס בשביל זה – ומשהו מתחיל להפוך קל יותר, להתקלף – זו הבעלות, המיתוס של הבעלות. ואפשר לעשות את זה עם השעון שלכם/ן, הסירו אותו והביטו. עם הבגדים. שים/י אותם על כיסא, והבט/הביטי בהם. ועם השהיית המבט, יש תחושה – 'ברור שהם לא באמת שלי. אולי הם יחסית שלי, אבל ברור שזה לא באמת'. יש איזו חירות שמתחילה להיכנס לחוויה. וזה משהו שתמיד חשוב להרגיש. כך אני לא מקבל תחושה ש'זה רע להזדהות', ו'אני לא אמור לעשות את זה', זה לא ככה. אלא – כשאני רואה שהבית שלי הוא לא באמת שלי, המכונית שלי לא באמת שלי, הגרביים שלי, השעון שלי – מרווח, חירות נכנסת. ואפשר להתחיל לטעום את זה, וזה נותן את הטעם שאני בכיוון הנכון. שאי-הזדהות היא הדרך לחירות.
האם אי פעם עשיתם/ן משהו כזה עם מישהו/י שאתם באמת אוהבים/ות? לבהות בעיניים, או להביט האחד בשני, ולראות מה קורה כשיש את התחושה, ואולי אפשר לעודד אותה: 'את/ה לא שלי'. אולי את/ה הבן, הבת, ההורה, בן הזוג, בעלי, אשתי, החבר – אבל את/ה לא שלי. ואנחנו נוטים/ות לחשוב: 'אני לא אעשה את זה, אולי זה יוצא את האהבה החוצה'. למעשה, זה די הפוך. זה מאפשר למרחב ומסתורין לבוא – ולהגביר את האהבה. כל התרגולים האלו שאנחנו עושים/ות מביאים יותר אהבה. יותר מרחב, יותר חירות, באופן כללי – מביאים את זה; כמובן – ישנם גיהוקים ומהמורות בזה – בזמנים שונים ומסיבות שונות.
איך זה יהיה לעשות את זה עם הגוף, וחלקים של הגוף. אולי נעשה מדיטציה מונחית עם זה בזמן כלשהו. איך זה יהיה להביט בידיים זמן מה, ולקבל את התחושה: 'כן, זה אני, אבל במישור אחר – זה לא ממש אני'. סביר שיגיע הרגע בו אני צריך/ה לקצוץ ציפורניים, ואז מה – אני מאבד/ת חלק ממני? תחתוך/תחתכי אותם, ושמור/שמרי אותם לזמן מה. מתי זה מפסיק להיות 'אני'? כמה מהגוף שלי אני יכול/ה לחתוך עד שזה מפסיק להיות 'אני'? אם לא תהיה לי רגל – האם יש פחות 'אני'? האם אני אהיה שלושת-רבעי רוב בלי הרגליים שלי? אז אפשר להרהר בזה קצת. אם אתם הולכים/ות לעשות את זה עם הגוף, קצת מטא תועיל. כי אנחנו בהחלט לא רוצים/ות לדחות או להתנתק או משהו כזה. מטא תעזור, ואפשר להחזיק בתחושה של אהבה לגוף, והערכה לקסם שלו, בלי להזדהות אתו. ודאי, יש פלא בגוף הזה, בחדר הזה. זה פלא, אבל – האם זה אני, או שלי? לפעמים הבודהא אמר: אם זה היה שלי, הייתי אמור להיות מסוגל לשלוט בזה. אם משהו הוא שלי – אני אמור/ה להיות בשליטה עליו. ודאי – יש לי מידה של שליטה. אני יכול/ה לעשות כך וכך, אבל אין לי שליטה אולטימטיבית. אני מאבד/ת את שיערי, מזדקן/ת, מתישהו הוא יתפורר ואחזור לאדמה, ממנה הוא בא. אני לא הבעלים של זה, זה לא שייך לי, זה שייך לטבע.
בתרגול, עם התרגול הזה – הניסיון שלי בעבודה עם עצמי ואחרים/ות – שהמתרגל/ת מרחיב/ה בהדרגה את הטווח של מה שאפשר להחזיק כלפי מבט של אי-הזדהות. אסביר. זה לא כלל נוקשה, אבל עבור רוב הא/נשים – אחד המקומות הקלים יותר להשהות את המבט הזה – זה עם תחושות הגוף. כשהמדיטציה מעמיקה, אפשר להתייחס לתחושות הגוף – ולראות שהן פשוט צפות שם, קורות, לא שייכות לי. ואפשר ללמוד להשהות את זה. לשמור עם תחושה של אי-הזדהות מתחושות הגוף. הגוף, במובן של הדם והעצמות, המוח וכלי הדם (בניגוד לתחושות הגוף) – זה יכול להיות קל או קשה; וודנה – לא הרבה יותר קשה מתחושות גוף. כנראה שאם תוכלו לעשות את זה עם תחושות גוף – תוכלו לעשות את זה עם הרפרוף של נעים ולא נעים, ולשמור על אי-הזדהות עם זה. לרוב האנשים – תחושות גוף וודאנה זה מקום טוב להתחיל, ולקבל תחושה שאפשר לבלות שם, ולהישאר חלק גדול מישיבה כלשהי – באי-הזדהות מזה. זה לוקח זמן מה – להגיע לנקודה הזו.
מהנקודה הזו – זה הרבה יותר קל להפחית הזדהות ממחשבות. מחשבות, ואמרנו את זה כבר – הן כל כך חמקמקות ומהירות, ואם יש תחושה של אי-הזדהות עם הגוף, וזה מושהה, ויש שם מרחב של אי-הזדהות – זה יהיה הרבה יותר קל להכניס גם את המחשבות למרחב הזה, במקום לנסות לא להזדהות איתן ישירות.
רגשות – שוב – יכול להיות קל או קשה, וזה שונה בין אנשים, וזה יכול להשתנות בין רגשות שונים. ואנחנו מדברים על דרכי ראייה, אז – זה ממש לא נכון שמה שתמיד היינו רוצים לעשות עם רגשות זה לא להזדהות אתם. זה ממש לא נכון. זו פשוט דרך ראייה מאוד מועילה.
ומה לגבי כוונות? זה הרבה יותר מעודן, והטווח של מה שאנחנו יכולים לא להזדהות אתו משתנה. תפישות. וזה מאוד מעודן. אם אני אנסה לעשות את זה מיד – זה יהיה יותר מידי. ואז – מודעות. ומאוד יכול להיות שלא תגיעו לזה בריטריט הזה, וזה בסדר גמור. אני מראה את כלל התרגול הזה. להרפות מהזדהות עם מודעות – זה מאוד מעודן. אני לא פגשתי אף אחד/ת – שיכל/ה פשוט לגשת לשם מיד ולהרפות הזדהות ממודעות. וכדאי לעשות את זה – כי הזדהות כזו היא גם סבל. זה סבל להחזיק בזה, ואם אני מרפה את ההזדהות עם מודעות – זה פותח את התובנה מאוד מאוד לעומק, במונחים של מה קורה שם. אבל אפילו משהו מעודן כמו: הכוונה לשים לב. זה מאוד מעודן, אבל אם אתם ממש שקטים/ות, ואני רק מתווה כיוון – ככל שאנחנו מזדהים/ות פחות אנחנו סובלים/ות פחות, אז אני מצייר/ת את השדרה שאנחנו הולכים/ות בה כאן – אז לפעמים, כשאתם מאוד בשקט במדיטציה – אפשר להרגיש את התנועה, החיכוך של הכוונה לשים לב. ואפשר לראות: זה לא אני, זה פשוט עולה. זה מעניין, כשאנחנו מרפים/ות מהזדהות עם, נאמר, תחושות גופניות ומחשבות – באופן מאוד טבעי – הזדהות תלך למודעות: אני זה שמזדהה. וזה יכול ללכת לשם באופן מודע או לא מודע. במילים אחרות – להחזיק את זה כעמדה: אני מודעות, אני העד, אני הכרה וכן הלאה, ואולי זו העמדה הרוחנית פילוסופית שלי, ונראה שזה מתאים ללימוד מסוים. או שאני עשוי/ה ללכת לשם בלי להיות מודע/ת שאני מזדהה עם הכרה. אבל גם זה – אנטה. אין 'אני' שיודע, אלא – יש ידיעה. יש את הרגע הזה של ידיעה. ידיעה של זה ושל זה. אולי נחזור לזה בריטריט הזה, אבל זה ממש בסדר – אם התרגול לא נפתח לשם. זה נפתח בקצב בו הוא נפתח לכל אחד/ת, ובנקודה מסוימת – יופיע הפן הזה בו אפשר להרפות מהזדהות.
אני תוהה מה לומר עכשיו ומה לשמור לאח"כ.. אני אומר פחות, ואתן לכם לשחק עם זה, ותראו מה קורה.
יש כמה דברים שצריך להיזהר מהם.
כמו עם התרגולים האחרים – זה מאוד קל שסלידה תכנס פנימה. אני אומר/ת: 'לא עצמי', 'לא עצמי' , 'לא עצמי', 'לא עצמי' – ומה שאני באמת מתכוון/ת אליו זה – 'לך מפה'. או שאני 'מרפה', אבל בעצם – מנסה להיפטר ממשהו. אז – זה תמיד יכול להיכנס. אבל בעצם – אם אני אומר/ת: תחושת הגוף הלא נוחה הזו היא לא אני – מה שזה אומר בעצם זה – שהיא יכולה להיות שם. אם היא לא עצמי – זו לא בעיה. זה חלק מהמרחב. אני לא צריך/ה לקחת את זה אישית. אני לא צריך/ה להתעצבן מהכאב בברך, כמו שאני לא מתעצבן/ת מהכאב שיש לך בברך. אני מתעצבן/ת רק מהכאב שלי בברך. מה שזה אומר – שלומר 'לא עצמי' – זה 'לתת להיות'. 'להרפות' – יכול להפוך לסילוק. 'לתת להיות' – זה יותר מדויק. שימו לב לאפשרות שסלידה נכנסת. בכל תרגול, אבל במיוחד בזה.
ויש עוד דבר: תופעת 'הכפל בשטיח'. עם התרגול הזה, זה יכול להיות מאוד מפתה ללכת לגישה של – לנסות לדחוק את תחושת העצמי אל מחוץ לקיום ולבטל אותו. זה לא מה שאנחנו עושים בתרגול הזה. אנחנו לא מנסים להיפטר מתחושת העצמי. זה מאוד חשוב. אם אני עושה את זה – אני רואה את העצמי כאן, עם הגוף, ומוחץ/ת אותו, ואז הוא יצוץ במקום אחר – ואני רץ/ה לשם ודורך/ת על זה, כמו כפל בשטיח. אז אני רץ/ה ממקום למקום, דורך/ת כאן ושם – ומושך/ת את שערות ראשי. וזה יהיה מאוד מעצבן ומתסכל. זה לא מה שאנחנו מנסים/ות לעשות כאן. אנחנו לא מנסים/ות למעוך את תחושת העצמי. אלא – אנחנו לומדים/ות להתייחס לתופעה הזו, ברגע הזה – כלא-עצמי. זה שונה. עדין, אבל שונה. הראשון – יוביל לתסכול של כלב שרודף אחרי הזנב של עצמו, והשני – יוביל לחופש ולהבנה עמוקה יותר ויותר. אפילו אם זה מרגיש, לפעמים: 'כן, אבל יש תחושת עצמי שנשארה איפשהו'. אין עם זה שום בעיה. עם הזמן – ככל שאנחנו מרחיבים/ות את הטווח של מה שאנחנו לא מזדהים/ות איתו – זה יכלול גם את זה.
חווייתית – אני יושב/ת במדיטציה, ודברים נרגעים – ויש תחושה, עם תחושות הגוף ומחשבות, למשל – שהם פשוט עולים משום מקום. היה לכם/ן משהו מזה? יש מרחב, ואז – זה נורה לתוך האוויר. זה נכון לגבי הכל. מופיע מתוך הכלום. מגיח מהכלום, לעתים, כשיש תחושה של פתיחות ומיושבות. זו תחושה יפה מאוד של דברים. מגיחים מתוך השקט, המודעות, ושוקעים, נעלמים – חזרה לזה. זו תחושה מאוד יפה. זה לא ממש נכון, אולטימטיבית, אבל זו דרך מאוד יפה לראות דברים. אולטימטיבית, הם לא מתקיימים, אבל יש רמות שונות של אמת. זה מאוד מועיל – לראות שהם מגיעים מתוך הכלום, ולכן שייכים לו, ולא לי. בדרך ראייה אחרת – אנחנו יכולים/ות לראות – שהם מגיעים מתוך רשת של תנאים. קונוונציונלית – זה יותר מדויק. אולטימטיבית – ההופעה שלהם היא סוג של אשליה. אוקיי. אז זהו, בעצם.
מה שאמרתי על העשייה ואי-העשייה, אנחנו יכולים/ות להרגיש בהתחלה – שהתרגול הזה זו עבודה קשה. ויכול להיות שמשהו בנו, או בחלק מאיתנו – נרגיש לא בנוח עם עשייה, כי אולי שמענו שמדיטציה אמורה להיות 'אי עשייה'. למעשה – אנחנו עושים/ות פחות. אני משייך/ת כל היום: 'עצמי, שלי', 'עצמי, שלי', 'עצמי, שלי' – זו הרבה עשייה, ואני כל כך רגיל/ה אליה שאני אפילו לא מרגיש/ה את זה כעשייה. אנחנו בעצם מרפים/ות מעשייה, אבל אנחנו כל כך לא רגילים/ות לזה – שזה ירגיש לזמן מה כמו עשייה, עד שארגיש את החופש והמרחב שיש שם. לפעמים, כמובן – כשאנחנו עושים/ות תרגול – אנחנו מזדהים/ות עם העושה, ולאורך זמן – זה יכול להיות חלק ממה שאנחנו משחררים/ות ממנו הזדהות. אפילו – אפשר להזדהות מהאקט של אי-הזדהות, בזמן שהוא קורה. וזו לא נסיגה אינסופית, אבל זה יגיע מאוחר יותר. אני אומר את זה למקרה שחלק מכם/ן יתנגדו בלי לנסות. אז עדיין – חצי מהזמן מטא, וחצי – זה. מטא היא כל כך מועילה להעמקה של התובנה, וגם הסמאדהי, אז – חצי-חצי.
תרגישו לאיזה משלושת התרגולים אתם/ן נמשכים/ות, וקחו את זה משם.
לגשת לדהרמה – חלק 1 – שחרור מכבלי העולם
השיחה הזו וזו שאחריה ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט בנובמבר 2012. בשתיהן יחד – הוא פורש מבט רחב ועקרונות יסודיים להבנה של הכיוון והאפשרויות שבדהרמה ולתרגול שלה. את השיחה הזו אפשר למצוא כאן: https://hermesamara.org/resources/talk/2012-11-18-approaching-the-dharma-part-one-unbinding-the-world
הקדמה
בשיחה הזו ובבאה אני אנסה לצייר כמה קווים שהופיעו בשתי השיחות האחרונות שנתתי, ובשאלות-ותשובות, ארחיב אותם, ואנסה להבהיר משהו לאורך שתי השיחות. כמה מכם/ן כאן, אני יודע היטב, מתוך תרגול שלכם, לימוד והקשבה – מכירים את מה שאציג עכשיו. לאחרים/ות – זה די חדש.
יש סיכון מסוים ב-לעשות את זה, אני אתן שתי שיחות, אבל זה צריך הרבה יותר זמן. זו קשת רחבה של דברים, ויש תפניות בעלילה. אנחנו מקליטים/ות הכל אז אתם/ן יכולים/ות לשמוע שוב, או למחוק את מה שנשמע מהזכרון שלכם/ן, כרצונכם/ן. לפעמים אנחנו, כבני/ות אדם, לא כ"כ טובים/ות ב-לשמוע משהו חדש. אנחנו אוהבים/ות לשמוע דברים שאנחנו מכירים/ות. לפעמים אנחנו יכולים/ות, ממש בזמן שאנחנו שומעים/ות משהו חדש, לקחת את מה שהאדם השני/ה אומר/ת, לשים אותו בקופסא, ולהסיר ממנו את החידוש.
סוף העולם: האפשרות של יציאה מוחלטת מעולם התפישה
אתחיל במקום שאולי נשמע משונה להתחיל ממנו:
יום אחד, הבודהא ישב עם חבורת נזירים, בשתיקה, ואמר:
"תקשיבו נזירים, אני אומר שסוף העולם לא יכול להיות נודע, נראה או מושג על ידי מסע, אבל אני גם אומר – שללא הגעה לקצה העולם, אין קצה לסבל."
ואחרי זה הבודהא קם, הלך לבקתה שלו, וסגר את הדלת. והנזירים ישבו שם, מגרדים בראשיהם הקירחים. ואז הם שאלו את אננדה, והוא אמר משהו כמו: אני חושב מה שהוא רוצה לומר זה שאנחנו חייבים לדעת את סוף העולם של התפישה. מה שאנחנו תופשים עם העיניים, האוזניים, המיינד. בסוף של כל זה יש רמז לגבי סוף הדוקהא.
באירוע אחר הבודהא היה יותר ברור:
"את המימד הזה יש לחוות, לדעת ולהבין: כאשר העין דועכת, והתפישה של צורה דועכת… האוזן… צלילים… הלשון… טעמים… האף… ריחות… הגוף… מגע… המימד הזה צריך להיות נודע, נחווה, מובן – כשהתודעה דועכת, ותפישה של אובייקטים של התודעה דועכת.
בוא נלך לאט כאן. האם עלתה ביקורת פנימית?
"איך אני יכול/ה לחוות משהו כזה, אני לא יכול/ה להיות עם שלוש נשימות ברצף?!" או: "אוקיי, אז יש פה חווית מדיטציה קיצונית, מה זה קשור לחיים שלי?" אני מנסה לפרוש קשת רחבה, אבל חכו, חכו.
בשיחות האלה אני לא רוצה להדגיש את החוויה הזו, שהבודהא דיבר עליה. אלא – להדגיש ולהבהיר איזו דרך להבין את מה שאנחנו עושים/ות פה, את התרגול, שיכולה להשפיע ולכוון את הדרך בה אנחנו רואים/ות דברים. אז שוב הבודהא: "יש מה שהוא נחות, מה שהוא נעלה, ויש מה שהוא לחלוטין מחוץ לשדה התפישה הזה." מה זה אומר?
משהו נחות – מצב של מערבולת, של כעס – אלו מצבים נחותים עבור הבודהא, ביחס למצב של סמאדהי, כשהמיינד פתוח ובהיר, או מצב של מטא, שבו המיינד פתוח ורך. אז יש את המצבים האלו, ויש את התפישה של העולם, כאשר הוא נחווה דרך המצבים האלה. הכל פה הוא סביב תפישה. מה אני תופש/ת, ואיך העולם נראה לי דרך התפישה הזו.
איך העולם, הבניין הזה, הטבע, אני – נראה דרך מטא? ו'המעבר' – היציאה המוחלטת מהממד הזה של תפישה.
""במקום שבו למים, לאדמה, לאש ולאוויר אין אחיזה,
שם אין הכוכבים מנצנצים, והשמש אינה מאירה;
שם הירח אינו זורח, אך החשיכה אינה חודרת.
כאשר החכם, הברהמין, ידע [זאת] בעצמו באמצעות החכמה,
או אז, חופשי הוא מצורה ואי-צורה,
מכאב ומעונג".
אז הבודהא, כך נראה, מגדיר יציאה מוחלטת מתוך העולם הזה של תפישה. ולפעמים הוא מדבר מתוך זה – על הדעיכה של תחושה ותפישה. וזו תפישה מדיטטיבית, שהוא מדבר על הצורך לשהות בה.
לרוב הוא מדבר על זה במונחים שליליים – זה דועך, זה לא זה ולא זה. לפעמים – הוא מדבר במונחים חיוביים. לפעמים הוא מדבר על זה במונח חיובי: הכרה ללא אובייקט.
סאריפוטה, תלמידו הבכיר, שאמרו שהוא שני רק לבודהא, נשאל: כשרואים/ות משהו כך – האם משהו נשאר? והוא אומר: לא, את/ה לא יכול/ה לומר את זה. האם שום דבר לא נשאר? לא, את/ה לא יכול/ה לומר את זה. האם גם זה וגם זה? לא יכול/ה לומר. האם לא זה ולא זה – לא יכול/ה לומר. זה מעבר לכל מה שאת/ה יכול/ה לומר לגבי: 'האם יש משהו או אין משהו שנשאר'.
אז בוא נעצור לנשום שניה. איך הלב מגיב לזה כרגע? אולי ביקורת פנימית נכנסת, ויש משהו שחוסם את הדרך בפני תגובה כנה. אנחנו שומעים/ות את הדברים האלה שמצביעים למשהו שהוא מעבר למה שאנחנו יודעים/ות בדרך כלל. איך הלב מגיב? אני רק שואל, בלי לומר שזה צריך להיות כך או אחרת.
מה יש להסיר, כדי לראות כך?
הציטוט הזה לגבי הכוכבים, הוא מתוך דרשה של הבודהא, שמפורסמת מסיבה אחרת. מה שהקראתי לכם זה נקרא 'אודאנה', שזו מין סיומת שירית. זה מגיע מדרשה שמדברת על בחור שנקרא באהיה, שהיה מאוד מוערך כמתרגל. והוא תהה יום אחד – האם אני באמת מואר? ואז מלאכית שאיתה היה לו קשר בעבר נגלתה אליו ואמרה לו – באהיה, מצטערת, לא רק שאתה לא מואר, אתה גם לא מתרגל בכיוון. ולמזלו – הוא היה מספיק צנוע, והיתה שם מספיק גמישות בשביל שהוא ישאל את עצמו – אולי זה נכון?! אז הוא שאל את המלאכית איפה יש מורה, והיא שלחה אותו לבודהא. אז הוא הלך מרחק עצום כדי לפגוש את הבודהא.
כשהוא הגיע, הוא ראה הרבה נזירים מתרגלים הליכה. שאל אותם: איפה הבודהא? והם אמרו: הוא הלך לאסוף אוכל בעיר. אז הוא מיהר לעיר, וניגש אליו. ואז:
"בראותו את המבורך, ניגש באהייַה אליו, ולאחר שהשתחווה לרגליו, אמר: 'אדוני, למד אותי את הדהמה; למד אותי את הדהמה, הסוגטו, שכך אחווה אושר וברכה לזמן רב'. משסיים שבאהייַה את דבריו, אמר לו המבורך: 'אין זה הזמן המתאים באהייַה, נכנסו כעת אל בין הבתים לאיסוף האוכל'. פעם שנייה פנה באהייַה אל מבורך ואמר: 'אבל אדוני, אין לדעת אלו סכנות אורבות לחייו של המבורך או לחיי. למד אותי את הדהמה, אדוני; למד אותי את הדהמה הסוגטו, כך שאחווה אושר וברכה לזמן רב'. פעם שנייה אמר המבורך: 'אין זה הזמן מתאים באהייַה, נכנסו כעת אל בין הבתים לאיסוף האוכל'. פעם שלישית פנה באהייַה אל מבורך ואמר: 'אבל אדוני, אין לדעת אלו סכנות אורבות לחייו של המבורך או לחיי. למד אותי את הדהמה, אדוני; למד אותי את הדהמה הסוגטו, כך שאחווה אושר וברכה לזמן רב'.
אם כך באהייַה [ענה המבורך], עליך להתאמן באופן הזה: 'בנראה יהיה אך ורק הנראה, בנשמע יהיה אך ורק הנשמע, במוּרגש יהיה אך ורק המוּרגש, בנתפס יהיה אך ורק הנתפס. כך עליך להתאמן באהייַה. כאשר בשבילך רק הנראה יהיה במה שנראה, רק הנשמע יהיה במה שנשמע, רק המוּרגש יהיה במה שהוּרגש, רק הנתפס יהיה במה שנתפס, אז באהייַה, אינך 'עם זה'. כאשר אינך 'עם זה', אתה לא 'בזה'. כאשר אינך 'בזה', אינך כאן, שם או ביניהם. אכן, זהו סופם של אי הנחת, הכאב והסבל.
זמן קצר לאחר מכן באהייה נדרס על ידי פרה, והבודהא אמר שהוא היה מואר לחלוטין, ויש להתייחס לגופתו בכבוד. בסוף הדרשה – מגיע החלק שהקראתי קודם.
אז ההוראות האלו שהוא נתן לבאהיה: "עליך להתאמן באופן הזה…".
אני הייתי בארצות הברית, והמורה היה מלמד ומקריא את הפסקה הזו, ואני מצאתי את עצמי נשען קדימה, וחושב: אם אני אהיה ממש נוכח, אולי הפעם… אולי… אבל לא התעוררתי, ויש לזה הרבה סיבות, שאת חלקן אני אסביר כאן.
זה יכול להישמע כאילו הוא מלמד אותו תשומת לב חשופה. לברר מהו הנתון הבסיסי של החוויה שלנו. 'דברים כמו שהם'. גם אם אתם/ן לא חושבים/ות על זה, זה נשמע כאילו אלו ההנחיות. לחתוך פפנצ'ה, את הסיבוך שאנחנו מוסיפים/ות לדברים דרך אסוציאציות וכדומה, כשהמיינד מסתבך במעבה של מחשבה, סיפור. מסבך את מה שקורה עם סיפור על העצמי, התעצמות של האגו, וכן הלאה, וכשזה ממש חמור – נלכד במערבולת של אגו שיש בה ניתן ממה שקורה מולנו. אז זה יכול להישמע כאילו הלימוד הוא – לחתוך פפנצ'ה, ולהיות בעולם בצורה ישירה ורעננה. אולי יש איזו אמת בזה, אבל זה הופך את הסיומת לממש מוזרה. למה הבודהא לא שר על כמה זה נהדר להיות בעולם בתפישה בהירה? אבל הוא כתב סיומת – שמהללת את ההיעדר המוחלט של התפישה. את ההליכה מעבר. זה לא מסתדר יחד בדיוק. כמו שאמרתי קודם – הכיוונים האלה של הבודהא לטרנסצנדנציה מופיעים פעמים רבות. ובמהיאנה – יש אינסוף:
"כשכל התופעות לא מופיעות, כך אתה רואה אותן באופן מושלם".
דרך אחרת לתרגם מסנסקריט את מה שהוא אמר לבאהיה, זה: "בראייה, אפילו לא הראייה".
אז אולי יש יותר בהוראות האלה במה שנראה במבט ראשון.
בואו נהפוך את הדבר על ראשו.
כשהוא אומר: "רק הראייה" – מה הוא מסיר? "רק" פירושו שמסירים משהו. מה מסירים/ות? אפשרות אחת – לשמוט את התגיות שיש על דברים: מיקרופון, מראה, חדר וכו'. וודאי, זה אפשרי ברמה מסוימת. אבל לאן זה מוביל, ולמה זה כ"כ חשוב? אולי יש לנו תחושה שאנחנו מנסים/ות להיות בתודעה כמו של תינוק, בלי תגיות. הבודהא לא עודד את זה. לפעמים זה יכול לבלבל, לפעמים לרענן. אבל – האם זה מה שאנחנו מחפשים/ות? זה הכל? בהוראות לבאהיה ההסרה של משהו נראית מרכזית, אבל – מהו זה שאנחנו מוותרים/ות עליו?
פפאנצ'ה, תיוג, תגובתיות – ההרגל שיש לנו למשוך מה שאנחנו אוהבים, להיפטר ממה שלא. סלידה והיאחזות. התגובתיות כוללת הערכה ומדידה. הדבר הזה הוא זה יותר טוב מזה, או פחות טוב מזה. או: הדבר הזה היה יותר טוב אתמול, מקווה שהוא יותר טוב מחר. מדידה בין דברים ושל משהו אחד לאורך זמן – הם חלק אינטגרלי ממשיכה ודחייה. אז עוד ציטוט של הבודהא:
"אם מתרגל/ת נוטש/ת השתוקקות לאלמנטים של צורה; וודנה; תפישה, צורות מנטליות, הכרה. דרך הנטישה של השתוקקות – התמיכה להכרה נחתך, ואין בסיס להכרה. הכרה, כבר לא מבוססת, לא ממשיכה, לא מבצעת שום תפקיד (כלומר – לא יודעת כלום) – משוחררת."
כלומר – בהיעדר מוחלט של משיכה ודחייה – ההכרה נשמטת. את/ה תלך/י מעבר להכרה הרגילה.
הסרת התעתוע ממוטטת את חווית המציאות, ומוליכה אל ה'מעבר'
ציטוט דומה: "כשמתרגל השמיד בורות, או תעתוע, תעלה הבנה – אז, עם הדעיכה של הבורות הזו ועליית הבנה – הוא לא מפברק מצב נעים או מצב בלתי נעים. עם אי-הקיום של פיברוק, מתוך ההפסקה של פיברוק – יש הפסקה של הכרה, תפישה, וכן הלאה". אז – ההסרה של משהו – פותחת משהו טרנסצנדנטי.
מהי הסרה של בורות, תעתוע? דבר אחד, שבטח שמעתם/ן – זה הקונספט של העצמי. כלומר – לראות דברים כ'אני' או 'שלי'. זה תעתוע בפעולה – לעשות אני ושלי. או, יותר בעדינות – "אני מודע למראה הזה". אוויג'ה היא האמונה בזה שרואה, בעד. הרמה הזו של בורות היא לא בהכרח מחשבה. לפעמים אנחנו חושבים/ות כך, אבל לרוב זה קורה מתחת לרמת המחשבה. אני לא צריך/ה לחשוב: אני רואה את המיקרופון. זה קודם לתפישה. השקפה שקודמת לתפישה, כל הזמן, עד שאני מוצא/ת דרך אחרת.
נגארג'ונה: 'זה שרואה את ההיעדר של אני, ואת ההיעדר של "עשיית אני" – אינו רואה. במילים אחרות – ראיית היעדר העצמי, הריקות של העצמי – פותחת פתח אל מעבר לתפישה הרגילה. למשהו אחר לגמרי. האוויג'ה, התעתוע הזה – הוא בשורש של ההפנצ'ה, של הסיבוכים שאנחנו נכנסים/ות אליהם, המערבולות. היאחזות והחזקה בהשקפת עצמי מולידה פפנצ'ה. בלי זה – לפפנצ'ה אין על סביב מה לנוע. ותחושת העצמי גם יוצרת את התגובתיות שלנו. מדידה והשוואה של דבר האחד בשני. כשיש תחושת עצמי נפרד מהעולם, הוא מושקע. זו בורות בפעולה. אני מרגיש/ה עצמי, אז אני משגיח/ה עליו: מה אני יכול/ה להביא בשבילו, מה אני צריך/ה לשמור מחוץ אליו? זה מופיע כהשקעה, משיכה ודחייה, פפנצ'ה. יש לבורות עוד משמעות, אבל נגיע לזה.
אז כל ההוראות האלה של הבודהא – תראה אם את/ה יכול להסיר משהו. ואז מה? משהו נפתח. אנחנו יכולים לומר – תפישה, חוויה, אני משתמש במילים האלו לחלופין – חוויה היא כמו בית קלפים. בנויה, מפוברקת. אני מוציא/ה קלף. אולי המבנה עומד. אם אני לוקח/ת כמה קלפים בבסיס – הכל קורס. זו לא אנלוגיה מאוד טובה. עדיף לומר, כל הדברים שמנינו עד עכשיו – מדידה והשוואה, תחושת עצמי, תפישה והכרה, פפנצ'ה – אפשר לראות שהם ספקטרום. הם יכולים להיות אינטנסיביים, או פחות, או עוד פחות, או ממש פחות. ודיברנו על זה בשאלות-ותשובות קודם. זה לא מתג הדלקה וכיבוי, אלא ספקטרום. כמו פפנצ'ה. יכולה להיות הרבה או מעט, הרבה או מעט מדידה והערכה, או הרבה או מעט עצמי. ככל שיש יותר מאחד מהם – יש את כל האחרים, ויש יותר תחושת עצמי, ויותר תפישה. ככל שיש פחות – יש פחות תפישה.
תלות של הפקטורים שבונים את החוויה, הפחתת החוויה על גבי ספקטרום
כל הפקטורים האלו שאנחנו מדברים עליהם – הם גם תלויים ובנויים האחד בשני. הם אספקטים של אותו דבר. בהנחיות של באהיה – כשאין "אתה בזה" כמו שהבודהא אומר לבאהיה, אז: "אתה לא בעולם הזה ולא בבא" – כשאין אתה – אין עולם. הבודהא – אומר לו: "אמן עצמך כך". אז נאחנו צריכים/ות לאמן את עצמנו. במה? בלהוריד, להפחית, את הדברים שבונים את החוויה.
האם אנחנו יכולים/ות לאמן את עצמנו בהפחתה שלהם, ולראות מה קורה?
זה ספקטרום. של חוויה, של תחושת עצמי.
האמת היא, שכולם/ן יכולים/ות לראות את זה, אפילו בלי לעשות מדיטציה. כעיקרון, אפילו אם לא ישבנו פעם ראשונה – אנחנו יכולים/ות לראות שלפעמים אנחנו בונים/ות את העצמי, ואיזה 'עניין' – במידה רבה מאוד. נעים בין מצב רגיל ומצב עצבני של תודעה. יש את מה שנחות, נעלה, ויש את היציאה המוחלטת ממצב של תפישה. למודט/ת יש יכולת לראות טווח הרבה יותר גדול. לראות יותר את הבנייה, את הסולידיות של מה שנבנה. ואנחנו יכולים/ות לראות פחות ופחות בנייה. הרבה הרבה פחות. עד כמעט כלום, או כלום.
דרך התעתוע – המציאות מפוברקת
אני לא מציע פה חוויית מדיטציה, אלא תובנה. רעיון. את/ה עוקב/ת אחר הקו של התובנה לגבי פיברוק. והבודהא אומר: כל התופעות מפוברקות.
מפוברק זו מילה טובה, כי יש לה את המשמעות של משהו נבנה, וגם של משהו שקרי או מזוייף. הבודהא הצביע לדברים האלה, כשהוא אמר שדברים הם בנויים.
"כל חוויה היא כמו חזיון תעתועים". תפישה, היא לא רק התיוג: "זה שעון, זה דג". אלא – להפוך משהו לדבר. אנחנו מרגישים/ות שיש שם משהו, ותופשים/ות אותו. זה יכול להיות משהו מאוד עדין. עדיין – חזיון תעתועים. ואז ממשיך – "כל הכרה. פנימית או חיצונית, קרובה או רחוקה, עדינה וגסה – כמו תעלול של קוסם". כל זה –קסם, מיראז', אשליה. כל תחושת דבר, כל תחושת זמן – זה קורה עכשיו – אשליה, מיראז'. כולל התפישה של אחדות, או תפישה של "הכל הוא תודעה" מיראז'. אשליה.
מהי התגובה של הלב לזה? רק שימו לב.
לפעמים כשאנחנו שומעים/ות את המילה פיברוק, שלפעמים גם מתורגמת: 'התניה'. לפעמים אנחנו חושבים/ות: "אה, דברים נוצרים מדברים אחרים". המיקרופון הזה נוצר מדברים אחרים. אז משהו נוצר מדברים אחרים. אבל הבודהא אומר משהו נוסף. אז מה אם הם נוצרו מדברים אחרים? כמה חופש זה מביא? אולי הוא עשוי מכל מיני דברים יקרים, ואני ממש צריך להיאחז בו. מה זה אומר להיות מפוברק "על ידי התודעה"? ואפילו התודעה הזו – מפוברקת. כולה, המיינד והעולם – אשליה. סאריפוטה אמר: "אלו כמו שני גבעולים, נשענים האחד על השני.". עצמי ועולם, הכרה ותפישה, מיינד ו'דבר' – קשורים לחלוטין יחד. זה משהו מאוד רדיקלי, ומאוד קשה לתפישה.
למה הכוונה כשהבודהא אומר שמשהו הוא אשליה? בבירור, דברים נראים. ובבירור – לפעולות יש תוצאות. זה לא שזה לא נכון. כל מה שנראה – הוא תלוי, הוא ריק, אשלייתי, נבנה הדדית. כל אלו – מילים נרדפות. מה זה אומר לומר שמשהו הוא אשלייתי?
פעם אדם בשם קצ'יאנה שאל את הבודהא על דברים. והבודהא אמר: 'שדברים קיימים, זו קיצוניות אחת, שהם לא – זו קיצוניות אחרת. אבל אני מקבל – לא שכן ולא שלא. ואני טוען לדרך האמצע בין יש לאין.' זה דבר מאוד מעודן לומר על האשליה הזו. זה משהו שאנחנו צריכים/ות לראות במדיטציה. גם לא-מתרגל/ת יכול/ה לראות את זה, אבל אנחנו יכולים/ות לראות יותר לעומק. התהוות גומלין, פברוק. מה קורה אז?
לראות את דרך האמצע
מה בא מראיית הטבע המפוברק? האשליתי? אנחנו מתחילים/ות לראות את דרך האמצע. אז – המונח 'תעתוע' מתחיל לקבל משמעות אחרת לגמרי. כי הוא מתחיל לכלול, התבונה מתחילה לכלול את ההבנה שתופעות הן ריקות, שהמיינד ריק. שהעכשיו ריק. המראיות ריקות. מה קורה אם אנחנו חוזרים/ות להנחיות לבאהיה, ומחברים/ות את ההבנה הזו? רק הראייה פירושה – זה ריק. אני לא מניח/ה שזה דבר אמיתי, או שיש מודעות אמיתית שיודעת את זה. אולי זה מה ש-באהיה הבין. זו רמה אחרת לגמרי. הוא היה מתרגל רציני, אולי הוא יכל להבין כך.
אם רואים/ות את זה כך, ואני מודע שאני אומר הרבה. מה כל זה אומר?
אחת הדרכים להבין מדיטציה – הופכת להיות ניסוי פנומנולוגי רדיקלי. רדיקלי במובן של מהפכני, בבירור זה דבר מהפכני. וזה אומר גם: לשורש. זה מכוון לשורש התפישה. פנומנולוגי פירושו – יש לי את העולם הזה של התפישה, ואני לוקח/ת ומבין/ה את העולם בלי להלביש קונספציות מטאפיזיות, כולל – שזה משהו אמתי. זה מה שבא אלי, ובהקשר הזה – אני יכול/ה לשחק עם זה, ולהסיר דברים מסוימים, כמו מדען או אמן – ותוצאות שונות, מופעים ותופעות שונות יתגלו, והבנה מתגלה. ניסוי פנומנולוגי רדיקלי. אז אנחנו צריכים/ות להיכנס לזה ולגלות בעצמנו דרך מה שאנחנו רואים/ות במדיטציה. הבודהא, בבירור, לימד דברים שונים בהתאמה למי שמולו. אז בהתאם לניסוי הזה, וברמה של המופעים והחוויה – האם אני יכול/ה לשמור את השאלה פתוחה: מה מפוברק? ולשמור את זה כשאלה פתוחה. כשאני נתקע/ת בתסבוכת של שנאה לעצמי ואחרים, ואני יוצא/ת ממנה – אני שואל/ת את עצמי: "מה כל זה היה"? אז אנחנו יודעים/ות לומר – המיינד עשה את זה. אבל אנחנו לא ממשיכים/ות ואומרים/ות – שניה, אולי גם זה מפוברק? האם יש גבול למה מפוברק? איפה הגבול? האם השולחן הזה, למשל – אמתי?
אנחנו לא יכולים/ות לחיות בטרנסצנדנטי. אי אפשר לחיות מעבר לתפישה וחוויה. זה בלתי אפשרי. אנחנו אפילו לא יכולים/ות לחיות לאורך זמן בלי תיוג, בלי מתן משמעות. אנחנו נותנים/ות לדברים משמעות, מרגישים/ות מדברים שונים, יצורים שונים/ות, איזה הדהוד דמיוני ומדומיין. אי אפשר לחיות ללא סיפורים. אבל אם זה המקרה – אז מה המשמעות של מה שאני אומר כאן כבר שעה? מה לקחת מזה? מה לעשות עם זה? לא לנער את זה מתוך הביקורת הפנימית.
פברוק פירושו שקרי. אז אפשר לומר: הבלתי מפוברק הוא אמתי. הטרנסצנדנטי הוא אמיתי. אחרים/ות יאמרו – הרגע הזה הוא האמתי. העולם הזה של חוויה הוא אמתי. וכל השאר – 'מטאפיזיקה', או משאלות לב. מה הנטייה שלכם/ן? האם אתם נמשכים/ות לעולם 'הזה' של חוויה? או לעולם, לדת של – 'מעבר'? רק לדעת מה הנטייה. יש א/נשים שאומרים/ות שזה פחד ממוות שמוביל לאמונה בטרנסצנדנטי, וזה כמובן יכול להיות ההפך, ולתת מעמד של: "זה זה. החיים" ויש פחד מלראות את הטבע המתעתע של החיים, כי החיים, בתרבות שלנו, הפכו להיות מה שאלוהים היה לפני כן. אני חושב ששווה להיות מודעים לאן אנחנו נמשכים/ות. 'מה אני רוצה שתהיה התשובה'.
למעשה, שתי ההשקפות האלה – הטרנסצנדנטי הוא אמתי וזה לא, ו-זה אמתי והטרנסצנדנטי לא – שתיהן לא שלמות. יש תפנית בעלילה, ויש משהו יותר יפה ושלם משתי הנטיות האלה.
אני רוצה, כמו שאמרתי, לתת מבט יותר גדול, שיש לו משמעות כלפי האופן בו אנחנו מבינים/ות את כל התרגול. אז נמשיך בפעם הבאה. עכשיו, בואו נשב קצת בשקט יחד.