השנה עם קבוצת הישיבה של ימי שלישי אחרי הצהריים היתה פורה מאוד.

במהלכה תרגלנו יחד סמאדהי על בסיס נשימה, מטא וחמלה, ואת תרגולי התובנה של אניצ׳ה, דוקהא ואנטה.

במפגש האחרון, בשביל הכיף, תרגלנו את כל התרגולים האלו בשעה אחת, שנעה לסירוגין בין פרקי הנחיות לפרקי מדיטציה מונחית.

אכן היה כיף, ואני מקווה שגם אתם תהנו!

זהו תרגום לחלק השני (מתוך שנים) של שיחה שרוב ברבאה נתן באמצע ריטריט של חודש שנקרא: Lovingkindness And Compassion As A Path To Awakening, וניתן ב2008 יחד עם קת'רין מקגי וג'ון פיקוק.

אמרתי בשיחה לפני זמן מה, שבתרגולי החמלה והמטא, יכולה לעלות תחושה של התמזגות. אני והאדם השני מתמזגים לאחד, או תחושה של אחדות שנפתחת. זה יכול להיות שם לפעמים, לאנשים מסויימים. כשאנחנו מדברים על אנטה, וג'ון דיבר על זה, זה לא אותו דבר כמו אחדות. זה משהו קצת אחר, אבל האחדות היא חשובה כשהיא באה. אז אני רוצה להציב את זה במסדרת של שלושת המאפיינים. אולי מוכר לחלקכם. שלושת המאפיינים של החוויה, של תופעה, שהבודהא דיבר עליה. אניצ'ה, ארעיות, הטבע המשתנה של כל מה שעולה, ודועך. כל הדברים הם ארעיים. דוקהא, שפירושה חוסר סיפוק. כל הדברים לא מסוכלים להביא סיפוק ארוך טווח. הם לא מספקים באופן אולטימטיבי. והאחרון – אנטה. לא-עצמי, לא שייכים לי. לא שלי, לא אני. כשאנחנו שומעים את זה, זה יכול להשמע קצת קודר. דברים ארעיים, לא מספקים, ואין אני או משהו. ואוי ואבוי, הבודהיסטים האלו. הם לא אמורים להיות קודרים. למרבה הצער יש זרם של הלימוד, שנמשך כ2000 שנה, והוא מאוד חי ובועט היום, שאומר – זה קודר, וככל שאתה נעשה יותר מבואס מזה – יותר טוב. שאם אתה חושב על ארעיות, ואי-מספיקות, ומרגיש שזה נורא – אז אתה ממש במסלול הנכון. אני חולק עליהם באופן די מוחלט, ואני לא חושב שכך הבודהא דיבר על זה או התכוון לזה. אלו דרכי ראייה, שבהסתכלות, אמורות להביא תחושה של חירות ואהבה. תרגולים, דרכי ראייה, עדשות דרכן אפשר לראות את החוויה ברגע, שמביאות חופש ואהבה. ואם לא, אז צריך לשחק עם זה, עד שלומדים לעבוד איתם באופםן שמביא חופש ואהבה. אז, למרבה הצער, יש כמה וכמה קווים במסורת שחושבים שדיכאון קיומי, או פחד, או התבאסות ומיאוס הם רצויים. אני לא אזכיר שמות, כל זמן שההקלטה עובדת. וזה גם לא רק עניין תרבותי, זה חוזר לחלק מהפרשנים המוקדמים, כ500 שנה אחרי שהבודהא מת, וכנראה היה בסביבה לפני כן. זו רק מסגרת לאפשרויות שאני אתן, שיכולות להיות מעניינות עבורכם או לא. אבל אני גם רוצה לשים שם את האפשרות לגבי – כמה עמוק התרגולם של חמלה ומטא יכולים ללכת. יש עומק מדהים ועדינות שיכולות לבוא לתרגול הזה. אפשר להכנס ולמצוא שם תובנות מופלאות. לחלק זה ממש יתאים, ויתאים לתרגול הקודם שלהם, לחלק פחות. אבל אני רוצה לפתוח את זה כאפשרות.

הראשון הוא אניצ'ה, ארעיות. ברמה אחת, מה שהבודהא התכוון זה לזכור את המוות. לזכור את המוות, ואת היות החיים בלתי-צפויים. כך שאנחנו יכולים לעשות את תרגול המטא, ולכוון לאדם אחר, ולהחזיק ברקע התודעה הרהור קליל על עובדת מותם. הם ימותו, כמו כולנו, הם ימותו. ואני מזכיר, זה צריך להביא שמחה וקלילות. אז אם מביאים את זה, וזה מביא פחד, או מורבידיות, או שיתוק, עזבו את זה. אבל אולי תמצאו שלתת את המטא למיטיב, או לכל אדם אחר, ולהרהר: 'הם מושאים למוות', כנראה שהם לא יודעים מתי הם הולכים למות. לא רק מוות, אלא הם גם נתונים לכל הטווח של כל מה שאניצ'ה אומרת. אי ביטחון. שינוי. שהחיים שלנו כוללים כמות אדירה של אי ביטחון ושינוי. זה המרקם של הקיום שלנו. והם, כמותנו, נתונים לזה. אז להחזיק בעדינות את התחושה של אניצ'ה שהם ארעיים לה, כשעושים את המטא. זה יכול להתחיל את המטא כשהיא חסומה, או להעמיק אותה, אם היא כבר שם.

רק האפיק הזה של מוות, וזה קצת יותר מעודן, ואולי טיפה יותר מאתגר לאנשים, אולי. לתרגל – ללמוד לראות את הרגע הזה, בהקשר של המוות. אסביר. קוסמולוגיה אומרת שהיקום הוא בן 30.7 מיליארד שנים. די זקן. והוא יחזיק בערך אותו זמן, למרות שיש יותר חוסר ביטחון שם. או שהוא יקרוס אחרי אותו זמן, או ימשיך. טווחי זמן עצומים. חיינו, בתוך זה, נמשכים, מה 80 שנה? אם אנחנו בני מזל. ואפשר לשחק עם זה, ולראות את החיים שלנו כחלקיק קטן בנרחבות הזמן והמרחב. ואם אפשרי, להביא את זה לרגע. אז עכשיו, ברגע, יש רגע של חוויה. צורה, צבע, שמיעה, רגע של תפיסה. ולשים את הרגע הזה בנרחבות האדירה של הזמן הזה. אנחנו לא יודעים מה היה לפני חיינו, מה יהיה אחרי מותנו, ולא משנה מה התיאוריות, כולל הבודהיסטית, אומרות, הרגע הזה הוא חלקיק בתוך בלתי-נודע אינסופי. הרגע הזה, בתוך מוות ונרחבות. וזה יכול לפתוח לא פחד, אלא עוד אהבה. משהו לשחק איתו.

מה שיותר נפוץ, כשמדברים על תרגול ארעיות, זה לנסות ולראות, ברגע, תנועה, מרגע לרגע, ארעיות. כל רגע יש משהו חדש. ראייה, שמיעה, מחשבה. ואנחנו יכולים להתקרב לזה, ומרגע לרגע לראות תופעות עולות וחולפות די במהירות. עכשיו, גישה אחת בתוך זה, של להביא את דרכי הראייה המשחררות בהקשר של מטא – אפשר לעשות מטא, ולפתוח את התודעה מעט יותר, לארעיות הזו. וכל מה שאפשר לראות זה שינוי, רגע של זה ושל זה, ואי אפשר למצוא בזה שום דבר שהוא 'עצמי'. כך אניצ'ה מדלה אנטה. תחושת העצמי הנורמלית היא שהוא קבוע, סולידי ומקובע, איכשהו. אני מי שהייתי לפני עשור, לפני עשרים שנה, ואני אמרשיך להיות מי שאני גם עוד עשר או עשרים שנה, אם אחיה. יש לנו תחושה של עצמי קבוע, סולידי, נמשך. אבל כשאני מביט מקרוב: שינוי, שינוי, שינוי. וכשאני מביט מקרוב, אין מי שנמצא שם. ואז עולה שאלה: 'מי אני? מה אני?' כשאני רואה את ארעיות הרגע הזה, תחושת העצמי יכולה להיעשות גמישה הרבה יותר, סולידית הרבה פחות. אני רואה רק רגעי שינוי, לא מוצא עצמי מוצק. ויש אפשרות, בהקשר של המטא, להפתח כך, ומה שקורה זה לא פחד וחרדה, אלא זה מעמיק או פותח את האהבה.

ואפשר לראות על אדם אחר: 'אין מה לראות שם שהוא קבוע'. וזה מתחיל להיות קצת מוזר, כי אנחנו חושבים על אהבה בין עצמי לאחר, אבל כשמתקרבים לתחושה של העצמי יש פחות ופחות מוצקות, פחות ופחות עצמי. וברגע הזה, במקום שהאהבה תתפורר, כי 'מי נותן אהבה למי?' – ההיפך קורה, ויש העמקה של האהבה. פחות עצמי, פחות אחר, ואיכשהו – העמקה של איכות האהבה. יכולה להיות. אני צובע פה הרבה אפשרויות, מאוד מהר.

אחת אחרונה, עם הארעיות, והיא די מעודנת, וממשיכה את מה שאמרתי. אם אני מביט בחוויה שלי בתרגול ויפאסנה או מטא, ואני פותח קצת את התודע,ה ורואה שינוי, שינוי, שינוי. אין שום דבר שלא משתנה. מה אני מוצא? כשאני מחפש את עצמי, כל מה שאני יכול למצוא אלו תפיסות. זה כל מה שאני יכול לתפוס. שטיח. מיקרופון. ג'ולי. אדם. צליל. גוף. רגש. כל מה שאני מוצא בחוויה שלי זה רצף של תפיסות. אין בפנים כלו שאינו תפיסה. זה לא אפשרי שיהיה משהו שהוא לא תפיסה. תפיסה צריכה את העולם. כדי לתפוס את השטיח צריך להיות שטיח. כל מה שאני מוצא כשאני מחפש את עצמי אלו תפיסות, והן אינן נפרדות מהעולם. אנחנו נוטים לחשוב על העצמי כמשהו נפרד, אבל כשאני מסתכל אני רואה רק תפיסות, והן בלתי נפרדות מהעולם. זה לא קל להבנה או לעבודה. אבל הראייה הזו היא דרך בה ארעיות יכולה להוליך לראייה של ריקות. אני לא יכול למצוא עצמי נפרד. ואני לא יכול למצוא נותן של האהבה, או מקבל שלה, ובזה – זה מעמיק את האהבה.

אלו היו ארבע אפשרויות בכיוון של ארעיות. זה בופה, ואפשר לבחור. חלק מזה ימשוך את תשומת הלב שלכם, ואולי לא יהיה נכון לחקור את זה בריטריט הזה. אולי בזמן אחר, אבל טוב לדעת מה אפשרי.

דוקהא

מאפיין שני, דוקהא, אי סיפוק.

אם נתחיל פשוט: סבל הוא חלק מהחיים. הוא מגיע לחיים של כל אחד, בכל מיני אופנים, בכל מיני דרכים. עובדת קיום. האמת הראשונה. טווח שלם ומגוון שלם. אז לפעמים אתה עושה את המטא או החמלה, ולהכניס את ההרהור: אנחנו כולנו באותה סירה. הגוף הזה חווה סבל, כאב, אי נוחות, מחלה לעתים, יחווה מוות. ולהרהר, כרקע – אנחנו באותה סירה, חולקים את המפגשים האלו עם סבל. פוגשים סבל בהרבה דרכים. דרך נסיבות של יחסים, חוויות פנימיות של תודעה ושל גוף, להכניס את זה כדי להזריק חיים לתרגול.

אם, בריטריט הזה או אחר, תניחו את תשומת הלב באזור הלב, בקלילות, ושימו לב איך זה נפתח ונסגר. התחושה האנרגטית או הקצת-גופנית של מרכז הלב נפתח ונסדר. והוא ייפתח ויסגר הרבה פעמים ביום, אינסוף בחיים. אם יש תשומת לב עדינה לזה אפשר לראות שכשיש היאחזות – נחשו מה? סגור. אין כניסה. כשאנחנו משחררים סבל, מרכז הלב נפתח, ואפשר ממש להרגיש את זה. מרכז הלב נפתח ונסגר. אולי זה לא דרמטי. לא בהכרח יש הבדלים קולוסאליים, אלא תנועות קטנות. ושימו לב ליחסים עם היאחזות. למה הבודהא חפר על היאחזות? היאחזות מביאה סבל, סוגרת את הלב. ושחרור שלו מקל, ומביא אהבה. ואנחנו יכולים לראות את זה בבהירות מוחלטת, ואין ויכוח. אנחנו מרגישים את זה בלב ובגוף. החדשות הטובות הן, חלקית, שאנחנו יכולים ללמוד להיעשות רגישים לתנועה הזו. לשים לב להיאחזות – ובזה אני מתכוון לגחות את מה שאחנו לא אוהבים, להזדהות יתר על המידה עם דברים, לנסות להחזיק בדברים, לאחוז, כל זה זה היאחזות, ואנחנו יכולים להתחיל להרגיש את זה ואת היחסים עם הלב. וכשאנחנו משחררים את ההיאחזות, הלב נפתח, ואהבה באה. ואנחנו יכולים לפתח, לאורך זמן, וזה תהליך מדורג, אנחנו יכולים לפתח את האפשרות להיעשות רגישים לנוכחות שלו. לפעמים זה ממש ברור, ואנחנו נאחזים ברגלו של מישהו ומתחננים שלא יעזוב אותנו. 'אם תלך אני אקפוץ מהחלון'. אוקיי, ברור שיש היאחזות. אבל הוא נע על ספקטרום, והוא יכול להיות מאוד מאוד מעודן. ואנחנו יכולים לפתח את הרגישות של המודעות, ולהיעשות מאוד רגישים למתי היאחזות נמצאת שם. למה אנחנו רוצים, בין השאר, לפתח את הרגישות לגוף? כי ברגישות לשדה התחושה הזה, כשאנחנו מפתח את זה, ושומר על הרגישות והמודעות שם, תחושת הגוף הזו תשקף לי, תיתן לי אינדיקציה לנוכחות של היאחזות – החזקה, דחיפה, הזדהות – משום שסוג כזה או אחר של כיווץ ומתח ייכנס לחוויה הגופנית, גם אם הוא מאוד מעודן. בבטן, בכתפיים, בגב. מאוד מאוד מעודן – בכל חוויית הגוף. וזה אינדיקטור להיאחזות. וחדשות אפילו יותר טובות – אנחנו לא יודעים במה אנחנו נאחזים, אבל שחרור של התחושה הגופנית משחרר את ההיחזות ופותח את הלב. אז דרך אחת של תרגול, וזו עוד אחת האפשרויות, עושים את תרגול החמלה והמטא, ולהשתמש בתחושת הגוף כדי לשים לב: 'האם יש היאחזות כרגע?' ואם כן, האם אני יכול להרגיע אותה, להרגיע את הגוף, את ההיאחזות, ולראות מה קורה לאהבה? זה יכול להניע את המטא, או להעמיק אותה. ואפשר להשאר עם כל אחת מהאפשרויות האלו, ולתת למטא להעמיק איתן. אז היאחזות – דחיפה של מה שאנחנו לא אוהבים, כפי שאמרתי באותו יום, זה בונה את תחושת העצמי. תחושת העצמי בנויה על היאחזות, והיאחזות – על תחושת עצמי. יותר תחושת עצמי – יותר תחושת אחר, ויותר הפרדה. יותר הפרדה – פחות אהבה. רואים איך זה מתאים יחד, ולמה הבודהא דיבר על זה כ"כ הרבה. אז יש אניצ'ה, דוקהא.

אנטה

האחרון זה אנטה. הלימוד של לא-עצמי. זה ממש חשוב להבין שאנחנו, בלימוד דהרמה, לא מנסים לפוצץ, למחוק, להעלים, או אפילו לפוגג את העצמי או למזג אותו עם יישות קוסמית כלשהי. באותו יום הזכרתי אחדות, לפעמים יכולה להיות תחושה של היישות מתמזגת ונפתחת ומתאחדת עם משהו בתחושת אחדות. זה נפלא, יקר, ומאוד מועיל. אבל קצת שונה מאנטה. זה מאוד חשוב, כשזה קורה להפתח לזה, ולתת לזה לגעת בך. ואנטה זה שונה, ולא לשם אנחנו הולכים בתרגול הזה. באנטה אנחנו רוצים להבין משהו על טסע העצמי באופן שמביא חופש. אנחנו רוצים להבין משהו על מהו העצמי ואיך הוא, באופן שמביא חופש. נחזור לפחד. פחד מבוסס על תחושת עצמי. בלי אמונה בעצמי אין פחד, ממש, הפחד נבנה סביב העצמי, שם השורש שלו. אם אנחנו מתקרבים לעצמי, אנחנו מתחילים להבין שאין פה משהו שבאמת קיים שאפשר להגן עליו. ולכן פחד מתנקז מחיינו במובנים מאוד עמוקים. אז, אנחנו רוצים להבין משהו על העצמי, וזה לא קל להבין את העניין של הזה של אנטה. אף פעם לא פגשתי מישהו שמבין את זה מהר, וגם אם אינטלקטואלית זה נתפס מהר, לוקח הרבה זמן עד שהלב סופג את זה. זה מתעתע, כלימוד. אנחנו שומעים את זה, ו'סוג של' מבינים, ואנחנו רוצים להבין את זה ונעשים מתוסכלים. לפעמים תופסים את זה באופן לא נכון.

יש סיפור מהמסורת היהודית. זה יום, כיפור, היום הקדוש ביותר בשנה. יום הכפרה, ואתה חושף את עצמך בפני האל ועושה חשבון על כל האופנים בהם לא עמדת בציפיותיך שלך ובבקשותיו. אז יש אווירה קדושה ורצינית בבית הכנסת, והרבי יורד על בירכיו, מכה על חזהו: 'אני כלום, אני כלום, אני כלום'. זמן קצר לאחר מכן, החזן, על בירכיו: 'אני כלום, אני כלום, אני כלום'. ואחריהם, השרת: 'אני כלום, אני כלום'. והחזן פונה לרבי ואומר לו בזלזול: 'תראה מי חושב שהוא כלום!'.

אז יש דרך בה אנחנו יכולים לעשות יותר עצמי מהעניין הזה, אם אנחנו תופסים את זה לא נכון. הבודהא, בד"כ רוצה שנבין משהו על העצמי שמשחרר, אבל הדרך הנפוצה שהוא ניגש לזה היא – האם זה אפשרי לתרגל דרך ראייה, שאנחנו רגילים אליה, ואיתה בא חופש ואהבה. חלקכם תכירו את האופנים האלו ממדיטציית תובנה, עבור חלקכם חדש. מהי הדרך, בהקשר של אנטה, לתרגל את דרך הראייה? להתייחס לחוויה שלנו כ'לא אני, לא שלי, לא עצמי'. אז הכרה רגילה – משהו מגיע לחוויה, מחשבה, תחושה, ואנחנו מתייחסים אליה, בלי לחשוב או לעשות את זה במודע, כ'אני': אני הרגש הזה, זה מי שאני; או זה שלי: 'המחשבה הזו שייכת לי, תחושת הגוף הזו היא שלי'. אני מזדהה או חש בעלתו על הדבר. וזה קורה 99.9 אחוזים של חיי הערות והחלימה שלנו. הרגל של הזדהות עם החוויה שלנו. אפשר לזהות את זה כלפי חמשת המצרפים שג'ון דיבר עליהם. גוף; טון תחושתי של נעים/לא נעים/ניטראלי; התפיסות שלנו; כל הטווח של צורות מנטליות, מחשבות, רגשות, והמודעות עצמה. לעתים באופן מכוון, לערוב לא, אנחנו חשים: זה אני, זה שלי. והבודהא אמר: האם אפשר לתרגל את זה, ברגע, כ'לא אני, לא שלי'. ץחושה באה, ופשוט קורית, מחשבה – פשוט קורית. לומדים להביט על החוויה דרך עדשה, במקום של 'אני ושלי', 'זה רק קורה, לא אני, לא שלי'. וזה תרגול. ושוב, מה קורה? אולי נראה פרדוקסלי, אבל חופש ואהבה משתחררות בדרך ההתייחסות הזו. זו אפשרות מאוד אמתית לתרגול. לאלו עם החוויה או שיש את דרך התרגול הזו כבר – אפשר להפוך את זה לתרגול ברקע של המטא. לפתוח את המודעות, ולהתייחס לדברים כך, ולתווך החוויה מגיעה יותר אהבה.

אחד האזורים בהם אנחנו נכבלים הוא שיפוט עצמי. משהו עולה עבורנו, או תרגול מרגיש קשה, או אנחנו עושים מטא, ויש רוגז, עצבנות או מחשבות טורדניות. ואנחנו שופטים את זה. אנחנו שופטים את עצמנו, ומודדים את עצמנו: 'איך התרגול שלי, ואיך אני?'. מאוד רגיל. המדידה הזו, השיפוט הזה, זה חלק ממה שהעצמי עושה. הדרך בה העצמי בונה את עצמו זה דרך מדידה, השוואה והערכה. זה יהיה חלק מהחוויה. השאלה היא – איך אני יכול להתייחס לזה בדרך המועילה ביותר? וזה נושא אחר שלם, אבל, טוב, אחת הדרכים היא להמשיך לעשות את המטא, בידיעה שיש לנו את הנטייה הזו, למדוד ולהשוות – זה לוקח את האנרגיה מהנטיה הזו, ומזין את המטא. אבל גם, לפעמים, לראות שהמחשבות האלו שאנחנו שופטים, עולות משום מקום. הן פשוט עולות, אבל הן לא אני או שלי, אנחנו לוקחים אותן ככאלה. הן מופיעות משום מקום, כמו כוכב נופל, ונעלמות. ככל שאחנו רואים כך יותר, פחות הזדהות, ואנחנו פחות מודדים את עצמנו, משווים ובודקים את עצמנו. זה ממש תרגול שאנחנו יכולים לטפח.

ואפשר לעשות את העניין הזה של אי בעלות על המצרפים עם אדם אחר. מכוונים מטא לאדם אחר, ו: 'הגוף הזה לא שייך להם. התחושות; המחשבות. אלו דברים ללא בעלים. אלו רק דברים שקורסים, שעולים. ושוב, יש תחושה – אין הרבה נותן ומקבל של אהבה, ואהבה מעמיקה.

בבקשה, קחו מה שמועיל, זה חשוב שתקחו מה שמרגיש מועיל, ולהרפות מכל השאר. אני נותן הרבה, כי אנשים הם שונים, ויש להם העדפות שונות ונטיות שונות. קחו דבר אחד או שניים, ותניחו לשאר. חשוב שתמצאו דרכים לתרגל באופן שמרגיש חי ורענן עבורכם.

תמלל ותרגם: יהל אביגור

---

תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!

ביום שבת האחרון נפגשנו בבית חנן כדי להעמיק את התרגול ואת ההבנה. אני מעלה לכאן את המדיטציות המונחות והשיחה מאותו יום. המדיטציה הראשונה מכוונת לתשומת לב ישירה ופשוטה לתחושות גופניות, ואז למגע עם ההשתנות והתנועתיות שלהם, בשלושה רוחבים של תשומת לב: במוקד צר יחסית של נשימה, בכל הגוף, ובמרחב רחב יותר. השיחה עוסקת באופן בו התודעה והלב שלנו בונים ומבנים את החוויה שלנו ואת הדחק ואי הנחת, באופן אוטומטי ולא רצוני, ומציעה אופנים בהם ניתן להתייחס לחוויה על מנת לעבוד עם התהליך הזה, למתן ולהבין אותו בדרכים שמביאות חופש. המדיטציה השלישית מיישמת את אחת הדרכים האלו, ומעודדת הפניית תשומת לב ערנית ומאפשרת לרובד התחושתי של נעימות ואי נעימות, שמלווה חוויות פיזיות ומנטליות.

את ההקלטות אפשר למצוא בקישור הזה:

https://drive.google.com/open?id=1gRlPKryg485FE9L9z3W7YMZxZZ7SVorl

נשתמע!

יהל.

רוב ברבאה: שיחה 5: חירות, מציאות ולהב הסכין

זוהי השיחה החמישית שרוב ברבאה נתן בריטריט 'לשחרר את הלב', שניתן ב2009, ונמשך כשבוע.

את השיחות מהריטריט אפשר לשמוע כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

את התרגומים של הריטריט, למצוא כאן:

תרגום ריטריט: unbiding the heart

והקלטות מקורס שלי על בסיסו אפשר למצוא כאן:

הקלטות: תודעה פתוחה, לב ער

במובנים מסוימים – השיחה הערב היא המשך של מה שאמרתי אתמול, ואולי אתם זוכרים – אמרתי שיש כל מיני רמות של השקפת עצמי. אז אתמוך דיברתי על רמת האישיות, רמת האישיות של ההזדהות – להיות מזוהים עם העצמי האישי, הפסיכולוגי. והזכרתי שיש אפשרות שבה זה נעשה שקט יותר, אבל אני עדיין מרגיש, איכשהו – שאני כאן. אז יש פחות את רמת האישיות, אבל אני עדיין מזוהה עם הגוף, או עם המיינד, או עם המבנה הזה של גוף ותודעה. אפשר לומר – שזו דרגת הזדהות מעודנת ושקטה יותר. זה פחות בנוי, אבל יש פה מידה של הזדהות. וגם זה יכול לשקוט, ואפשר לראות דרך זה, ולעתים – יש רמה אפילו מעודנת יותר של הזדהות. למשל – הזדהות עם מודעות, או עם מודעות במובן הקוסמי, או המרחב של מודעות, או הזדהות עם האחדות של הדברים. וזה הרבה יותר מעודן. ובמובן מסויים, אולי עקיף – אני רוצה לפנות לכל זה. אז – השיחה הזו, בסופו של דבר – היא גם חקירה אל מציאות וטבעם של הדברים, טבעם האמיתי של הדברים. ובשבילי – זה מה שתרגול עמוק צריך להפוך להיות. הבודהא דיבר על סיום סבל, וכן הלאה. אנחנו לא יכולים להתקרב לשם בלי החקירה העמוקה הזו אל תוך הטבע האמיתי של דברים, אל תוך המציאות. אז הבודהא אמר, לפעמים הוא אמר שהבעיה היסודית היא היאחזות, אבל רוב הזמן הוא אומר – הבעיה האמיתית היא עמוקה יותר מהיאחזות. היאחזות מגיעה מאיפשהו, והיא מגיעה מ-אוויג'יה – תעתוע. הבעיה היסודית היא תעתוע. וכפי שאמרתי באחת השיחות – אנחנו רואים באופן שגוי. עצם הראייה שלנו היא ראייה שגויה, עצם התפישה שלנו היא תפישה שגויה. האוויג'יה הזו, התעתוע הזה – ארוגה לתוך התפישה. אנחנו צריכים להבין את זה, וזה אומר שאנחנו צריכים להבין משהו בחיים, אם אנחנו רוצים את החופש שהבודהא מדבר עליו. הייתי באמריקה השנה, ובאחת השיחות אמרתי משהו כמו: 'אנחנו צריכים להבין', וביום הבא מישהו בא לראיון, והיה די נרגז מזה שאמרתי את זה – שיש משהו שאנחנו צריכים להבין. והוא אמר שהוא לא שמע את זה בשיחת דהרמה אף פעם, וחווה את זה כפוגע, כי הוא חשב – שהעניין הוא רק להיות מודע מרגע לרגע. עבורי – זה לא המסר של הבודהא. יש משהו שאנחנו צריכים להבין. ואני תוהה אם זה לא הצביע עבורו על הבנה אינטלקטואלית, והוציא מהתמונה את הלב. כשאני משתמש במילה הבנה – אני מתכוון לראש ולב, כמכלול. לא להוציא מחשבון אף אחד מהם.

אז בשיחה הערב – אני אנסה לחקור את זה. ואני אכסה מרחב מאוד גדול של חומר כאן, חלקית – כי אני רוצה להצביע על משהו, ולמלא משהו לגבי לאן הדרך מובילה. כי זה יכול להיות בקלות – שריטריט אחרי ריטריט אחרי ריטריט – התמונה השלמה לא מתגלה עד תומה, כי אנשים מרגישים שאין זמן, או מסיבות אחרות. אז – חלק מהשיחה – אני אדבר על הפנים עמוקים יותר של הדרך. הקצה העמוק. זה לא דברים מופשטים. אני לא מדבר על ספקולציות פילוסופיות או השערות או הפשטות מטאפיזיות, אלא – מדבר על מציאות, במובן מאוד אמיתי, שנעשית – בשביל מתרגלים שמקדישים את עצמם – לעניין של חיים ומוות. משהו ממש קריטי. אז אני מקווה שזה לא נשמע מופשט. ואני יודע גם שחלק מהשיחה, חלק לא קטן – יהיה מעבר למי שנמצא כאן בחדר. חלק מהשיחה יהיה מעבר, ואני מקווה שזה יהיה בסדר. יש את המבנה הזה של ביקורת פנימית שדיברתי עליו, ויכול ליהות שהוא יעלה ביחס למה שנאמר או למה שאחרים אומרים – וכמו שאמרתי, בשיחה הזו – האם זה יכול לפשוט להיות שם, ולא לתפוש את כל המרחב? זה שם, וזה עושה את הדבר שלו. וזה בסדר. לפעמים אנחנו שומעים משהו שאנחנו לא ממש מבינים, אבל אם יש פתיחות – אנחנו מקבלים תחושה של משהו. אנחנו מטמיעים משהו, אולי אני לא מבין את זה לגמרי – אבל אני סופג משהו, או הניחוח של משהו – עובר אלי. אם הביקורת הפנימית לוקחת יותר מידי מהבמה – היא חוסמת את זה. חוסמת את הספיגה הזו. אבל אם אנחנו עושים מקום, יכול מאוד להיות ש, עם הזמן – משהו נספג. כל הדברים האלו לוקחים זמן. אז שיחה – יכולה להיות רק זריעה של זרעים כלשהם, וזה מעולה גם אם זה כל מה שזה. אז במובן מסויים, אין פה שום לחץ. אתם יכולים להשען אחורה, ולהקשיב לתמונה של הדרך, או של פנים שלה.

אפשרויות בתרגול, ופתיחת האופקים שלהן

ניקוי החושים ו'דברים כפי שהם'

כשאנחנו לוקחים את התרגול ומקדישים את עצמנו, ומתרגלים בחיים שלנו, יש כמה אפשרויות שמתחילות להפתח. אחת היא, ונדמה לי שנגענו בזה אתמול – אחת היא שבעת שאני יותר מודע, ונותן עצמי לתשומת הלב – בניית הסיפור שדיברתי עליה אתמול, האופן בו אנחנו מסבכים דברים על ידי שאנחנו מכניסים את הסיפור – זה מתחיל לדעוך לעתים, עם תשומת הלב, ויש ויתור על מה שאנחנו קוראים לו פפנצ'ה – הסיבוך, הוספת השכבות עם הנחות מוקדמות ו'זה כך', והשקפות וסיפורים שמסבכים הכל. ולעתים – אנחנו מוותרים על העצמי האישיותי, הפסיכולוגי – והוא משתתק קצת. ובמובן מסויים – יציאה וכניסה מהחוויה הזו, מתוך הקדשת עצמנו לתרגול, לאורך זמן – אנחנו מתחילים 'לראות דרך' רמת האישיות כדבר אמיתי ואולטימטיבי. אנחנו מתחילים לפקפק בתקפות האולטימטיבית שלה. ועם זה – מידה מסויימת של יופי, פתיחות, הסרת עול וחופש. מידה מסויימת של זה נמצאת שם, עם זה. ועם התהליך הזה, ותשומת הלב וההקדשה להיות נוכח – יש אפשרות שלא רק רמת האישיות שקטה, אלא יש תחושה שהחושים עצמם נעשים נקיים יותר, מנוקים, כמעט כאילו, אנחנו מרגישים: כיסיתי הכל, ועכשיו אני יכול לראות דברים במהות שלהם, ב'דבריות' שלהם, וזה מדבר אלי. ואנחנו מרגישים שאנחנו רואים, במילותיו של הבודהא – 'דברים כפי שהם', במקום – דברים שמכוסים בסיבוך של סיפורים ופפנצ'ה וכל זה. ואז ישנה האפשרות הזו, במה שמרגיש כמו בהירות ומיידיות של רגע ההווה, ובניקוי החושים – שדברים – הדשא, השולחן, אדם אחר, הרגע הזה, הרגע שבו אני שותה תה, וכל זה – מתחילה להיות להם מעין קרינה, הם קורנים ב'דבריות' שלהם, בבהירות של קיום. וזה מאוד יפה. זו דרך מאוד יפה שבה שהתרגול נפתח. מאוד יפה, ויקר. אז – לפעמים… מצאתי את ההייקו האלו. ואני רוצה להקריא לכם אותם כי אני מאוד אוהב אותם, ושמח לשזור אותם לשיחה… לפעמים, זה קשה עם הייקו, אבל לפעמים זה משדר את הקרינה שבמיידיות של הדברים:

מכת גרזן,

ריח אורנים,

יערות החורף.

זה מושך תשומת לב למשהו, מחייה משהו, הופך את היומיומי, הרגיל – ליוצא דופן. רואה את יוצא הדופן ברגיל. ב'לא יותר מהרגיל'. תשומת לב ליופי החולף של דברים, בתוך הקרינה הזו, עם ההיות הזו של הדברים. עוד אחד:

שוטפת את המחבתות,

הירח זורח על ידיה

בנהר הרדוד.

תשומת לב לארעיות

ועם זאת, יכול להיות שאם אנחנו תופסים תרגול כך – שלמרות שרמת האישיות ניראית דרך זה, ואנחנו מרפים ממנה, והיא חוזרת ואנחנו מרפים – יכול להיות שהרמה העמוקה יותר, של גוף ותודעה – רק התחושה ש'אני קיים' איכשהו – במובן מאוד אמיתי – הרמה הקיומית הזו תשאר – ללא שאילה או חקירה. וכך – אפשרות שנייה, כשהתרגול מעמיק – זה הגברה של תשומת הלב לארעיות. ארעיות, באופן טבעי – על ידי תשומת לב ותרגול – מתחילה לבלוט, ומתחילה להיראות כפקטור מובן ברור וחשוב מאוד של הקיום. או – שאנחנו בכוונה מכוונים את תשומת הלב לארעיות, ומתמקדים בה, ורוצים לתת לה לעשות רושם עמוק על התודעה. ויש דגש ענק בלימוד של הבודהא על ארעיות. על תשומת לב לארעיות, התעוררות לארעיות. אין סוף ציטוטים, והנה רק אחד, מהבודהא: הסוף של כל קיום הוא פירוק. סיומה של התהוות – בהתמוטטות, סיומו של יחד – בפרידה, סיומם של חיים – במוות. אז משהו כזה אומר: תתעורר! תתעורר למשהו. היישר מבט, תתמודד עם זה, תעקוב אחרי זה, ותעודד את הראייה של זה – כי זה יביא משהו, איזו חירות. אז כמתרגלים – לקחת את הארעיות עמוק יותר, לשים אליה יותר לב, לספוג את המציאות הזו, את העובדה הזו אל תוך הלב – אנחנו מוצאים שאנחנו לא יכולים למצוא את העצמי הקיומי הזה. התחושה של העצמי הקיומי – במבנה הזה של גוף ותודעה, או כמבנה הזה של גוף ותודעה – יש משהו יציב שנקרא רוב, או 'אני', ויש משהו יציב שנקרא 'מייקל', או משהו כזה. זו התחושה שיש לנו על עצמי – כמציאות עצמאית, יציבה. אבל כאשר אני מסתכל בתוך זה, לעומק, עם תשומת לב חדה – אני רואה שכל מה שאני מוצא שם – אלו דברים ארעיים, תופעות ארעיות. אין פה שום דבר שאני יכול למצוא שהוא יציב, שמגיב למציאות היציבה שאני מרגיש עצמי להיות, ומרגיש שאחרים הם. אז תרגול עמוק עם ארעיות – מתחיל לפתוח ולערער את מה שאפשר לקרוא לו העצמי הקיומי. אז – גם 'הדברים כפי שהם' או הארעיות הזו, או שילוב של שניהם – בסופו של דבר, כשאנחנו רואים את זה – זה מגביר את תחושת החשיבות של מיינדפולנס, בדרכים שונות. אז בודאי – אם יש לי תחושה שלהיות נוכח, ובמגע עם מציאות בסיסית של דברים, ואני מרגיש שאני מנקה את החושים, ואז אני במגע עם מציאות יסודית, ואנחנו לפעמים מדברים על תשומת לב חשופה – אז התחושה של נוכחות הופכת להיות חשובה. זה דבר יפה להיות נוכח בממשות של הדברים, וזה הופך להיות משהו שממש מדבר ללב. נוכחות. כי אתה נוכח עם הממשות, האקטואליות של הדברים – הרגע הזה, כוס התה הזו, אור הירח על הידיים. אם אני נשען לכיוון הארעיות, או השילוב של שניהם, ואומר: ארעיות היא המציאות האולטימטיבית של הדברים, ואז אני שומע על לימוד שמדגיש חוסר-קרקע, ואני שומע על חוסר-קרקע, ואני מפרש שחוסר קרקע הוא ארעיות – כמציאות יסודית של הדברים, ואני מבין – אה, כן – תמיד אנחנו, כאנשים מחפשים קרקע בטוחה, אבל – אהה – דברים הם ארעיים, הם חסרי קרקע, משום שהם משתנים. כמו חולות נודדים. אז אלו עשויים להיות יחסים, או תפישה כלשהי של מהי המציאות. ושוב, מיינדפולנס היא התגובה ההגיונית, הדבר ההגיוני היחיד בפני זה. אין שום דבר מלבד רגעים של חוויות משתנות. אגע של זה , רגע של זה. שום דבר לא נשאר אותו דבר. ומיינדפולנס זו דרך – לא לחפש דבר מלבד זה. רק להיות עם, פשוט להיות נוכח עם רגע החוויה הזה, ואז זה – ולזרום כך. ואנשים מסויימים יאמרו – כשאר מישהו מתנהל כך – יהיו זמנים של מיינדפולנס בהם מישהו מתנהל באופן אופטימלי, ביחס למציאות יסודית שמשתנה כל הזמן. רגע של ארעיות, רגע של ארעיות, ועוד אחד – ומיינדפולנס זה הכי טוב שאדם יכול לעשות. האופן האופטימלי שבו אדם יכול להיות – ביחס לזה. אז להיות נוכח בלי לאבד את האיזון. זה בא והולך, זה בא והולך, ואני לא מאבד איזון. אני פתוח, במובן מסויים. או – אני לא גורר פנימה פגיעות מהעבר, של אתמול עם ההתנגדויות שלו, או ציפיות. אני רק זורם עם הארעיות של הדברים, ולא גורר דברים להווה. ואז אני רואה כפי שזה, כפי שזה, בלי שאני גורר פנימה דברים אחרים. ובמובן זה – השימוש במילה מיינדפולנס – הם אומרים: 'זה זה'. 'כך זה, רק זה'. 'זה מה שהם החיים: עלייה ודעיכה של רגעי חוויה'. ואנשים מסויימים ממשיכים ואומרים: כשהבודהא דיבר על נירוונה, מה שהוא התכוון זה – המצב הזמני של להיות מודע, ולכן להיות באיזון עם הארעיות של הדברים. וכמובן שהאיזון הולך לאיבוד, כי אין מיינדפולנס, ואז מישהו מחוץ לניבאנה, כי הוא מחוץ לתפקוד האופטימלי הזה, של יחסים עם הארעיות מרגע לרגע של המציאות לכאורה הזו. איך זה נשמע? איך זה נשמע לכם? אלו שתי אפשרויות, שיכולות להיות מעורבבות יחד.

האפשרות של מרחב של תודעה

אפשרות שלישית, למתרגל, כאשר התרגול מעמיק. התרגול הזה שעשינו אחרי הצהריים, בישיבות של 14.30, שבו אנחנו נשענים לכיוון של איזו קרקע של קיום, שזה משפט שהגיע בעצם מהמיסטיקה הנוצרית – פול טיליך, אבל אנשים משתמשים בו הרבה – קרקע הקיום. מודעות, או המרחב, או מה שאנשים לפעמים קוראים לו ריקות (emptiness) עם E גדולה – זוהי הקרקע של הקיום, ונידמית ונחווית כנרחבת, בלתי משתנה, יציבה, בלתי-מופרעת, ומתוכה מופיעות תופעות, ודועכות בחזרה אליה. כמו הדימויים בהם השתמשתי שמי הלילה, עם הכוכבים הנופלים וכן הלאה. ובתוך זה יכולה להיוצר תחושה של העצמי כמודעות קוסמית. ועם זה – תחושה של אחדות. מאוד יפה. אני לא יודע… בקבוצות – חלק מהאנשים מצאו שזה מאוד נוגע, אחרים עוד לא – וזה לוקח קצת זמן, בבקשה – עם העניין של הביקורת הפנימית – זה לא מרוץ. אנשים נעים בקצב שונה, ויש להם רקע שונה מאוד. אנשים נוטים לכיוון זה או אחר בתרגול – אז אני ממש רוצה שזה יהיה בסדר. אנחנו רק אנשים יחד, ולאנשים יש חוויות שונות, וזה ממש בסדר. אבל בכל מקרה – בנקודה מסויימת – הסוג הזה של חוויה מתחיל להרגיש יפיפה, כפי הנראה – יותר יפה מכל חוויה שהאדם הזה חווה. וזה נוגע באופן עמוק, יסודי. יש מגע מיסטי אל הלב שם.

שלוש האפשרויות – אינן מושלמות

אז – שתיים או שלוש אפשרויות. אם אנחנו מביטים בלימוד של הדהרמה – אנחנו מוצאים, למרבה הצער – לימוד שתומך בשתיהן. חלק אומר: ארעיות היא המציאות האולטימטיבית, זה מה שזה – דברים כמו שהם, ההיות הקורן והנוצץ של דבריותם של הדברים, וגם – הקרקע של המודעות הנרחבת, מתוכה כל הדברים עולים וחוזרים. אפשר למצוא תמיכה לכל זה. ו – כל השלוש, או השתיים – יכולות להיות מאוד מושכות, באופן אינטואיטיבי, עבור מישהו. ואנשים מוצאים אחת מבין השתיים מאוד מושכות, אינטואיטיבית. האם זה מספיק? האם זה מספיק – לתת למשהו מציאותיות ולתת לזה תוקף של אמת, כי אני מרגיש, אינטואיטיבית, שזה מדבר אלי? מהן הנטיות שלי, אישית, הנחות היסוד שלי, שאני מביא לזה? אני רוצה שזה יהיה… אולי אני רוצה שזו תהיה ארעיות של כל רגע, או שאני רוצה שזו תהיה קרקע נרחבת של קיום? האם אני מודע למה אני מביא, ומה אני מחפש, ברמה עמוקה של הישות שלי? האם אני אפילו מודע להשפעות התרבותיות שנכנסות למשחק, וזה נעשה מרתק עבורי – כשהבודהיזם נע מהודו לסין ויפן הוא ממש נדחה, באופן ראשוני. כי יש נטייה לתודעה ההודית לחפש את מה שהוא טרנסצנדנטי, טרנסצנדנטי לכל זה, לכל מה שנראה שמציאותיות של הדברים. הסינים והיפנים – מחזיקים בנטיה הפוכה לגמרי בתרבות שלהם. לגבי תחושת מציאותיות של מופעים, והיופי הרגעי שלהם וכן הלאה. אז מה שקרה, אחד הדברים – כשהבודהיזם שינה תרבויות – הוא השתנה, ופנים עמוקים של אוריינטציה במסורת השתנו. אנחנו, במערב – מקבלים זרמים שונים – בנפרד, או במעורבב. וגם, מעורבב לתוך זה, מתוך המאה האחרונה – הפילוסופיה והשירה הרומנטית. ולהם היו פילובופיות שהושפעו מאסיה, בתמהילים שונים, ואנחנו לא מבינים מה אנחנו לועסים כשאנחנו מקבלים את המזון הזה. וכשאנחנו נכנסים לזה – יש פה הרבה סוגיות על הפרק, שהן פילוסופיות, ויכול להיות שהן נראות מופשטות, אבל הן נעשות מאוד חשובות – אולי אינטלקטואלית, אבל – אולי יותר מסוכן – לא אינטלקטואלית. כי אני לא מבין שהן פועלות, אבל הן פועלות. אז למשל – האם ישנה מציאות נתונה, מציאות שקיימת שם, באופן עצמאי ובלתי תלוי? האם זה – שחומר הוא הדבר הראשוני מתוכו מודעות נובעת? האם זה המצב שאתה, איכשהו – מארגן את החומר, ולאורך מספיק מיליארדי שנים – מודעות תתפתח? זוהי ההשקפה המערבית – מדעית – רציונאלית. או אולי זה הפוך – שמועדות, מיינד – הוא ראשוני, ולחומר הזה – אין ממש מציאות? כל הדברים האלו, שנכנסים לתוך זה – ושוב, מה אני מביא לזה, במונחים של הנחות מוצא, שאולי אני לא לגמרי מודע אליהן, או לא לגמרי מודה בהן ביני לבין עצמי? אז לפעמים, מישהו, שאומר: 'זה זה, אין דבר מלבד מופעים רגעיים של תופעות, שאני חייב להיות איתן ולהתמודד איתן – לפעמים – זה כאילו, באופן מעודן – הם מלהקים את עצמם כסוג של גיבור אקזיסטנציאליסטי: 'אני ניצב בפני המציאות של הדברים, אני יכול לעשות את זה, אני אמיץ מספיק – כאילו זו היתה נקודת הסיום של הלימוד. אין שום דבר רוחני, אין עוד משמעות בחיים, אני לא קורא בהם שום דבר מלבד זה – יש רק את ההופעה הרגעית שעולה וחולפת של מופעים חסרי משמעות – הכל ארעי, תתגבר על זה, תתמודד עם זה. אם אתה מרגיש חרד – תתקשח, תהיה אמיץ, וזהו. בהצלחה.' יש בעיות בשתי האפשרויות, או בשלוש.

איפה סוף הפיברוק?

אם, דרך תשומת לב והקדשה – הפפנצ'ה, הסיבוך של הסיפורים – כל זה – נעשה פחות, ויש לי תחושה של הקרינה של הדברים, היופי של דברים 'כפי שהם', אם – באמצעות חדות של תשומת הלב אני מקבל תחושה של הרגעיות של הדברים, ואם, כפי שאמרתי הבוקר – פחות תגובתיות, ויותר תחושה של המודעות המרווחת, יותר תחושה של אחדות, ואז אני רואה – אם משהו מזה קורה, ואני רואה, ומבין: 'אה, הוספתי דברים. פיברקתי שכבה נוספת על דברים' או שפיברקתי סיפור, והוספתי את השכבה הזו, או – קביעות, או מוצקות, או נפרדות, או עצמי – כל מה שזה עשוי להיות. בכל רמה שמישהו ראה, אז הוא רואה: 'אני רואה את זה עכשיו, שזה מה שעשיתי'. ואז יש שאלה: איך אני יודע שאין עוד פיברוק קורה? האם זה בגיוני? איך אני יודע שזה הסוף של זה? איפה סוף הפיברוק? אוקיי, אני רואה דרך האישיות, ואתמול אמרתי די הרבה, ודי בפירוט על איך הרובד הזה של האישיות מפוברק, ואז נדחס ונקשר עם התפישה של את הדברים, והעולם. ואני רואה: 'אה, כן, זה פיברוק'. ואז יש לי תחושה של הארעיות, הרגעיות, הקורנות של הדברים – איך אני יודע שהפיברוק נגמר שם? איפה הסוף של פיברוק? במובן מסויים, לראות דרך רמת האישיות, כמו שאמרנו אתמול – זו סוג של אי-בנייה של האישיות, באותו רגע. איפה אי-הבנייה הזו נגמר? בעצמי הפסיכולוגי, האישיותי, שמשתתק; ועכשיו דיברנו על הסולידיות של דברים, שניראים פחות ופחות סולידיים. האם זה נגמר שם? אז – אחת הבעיות, בכל הגישות האלו עד כה – שיש הנחה שמישהו הגיע לרמה שמגלה את הבלתי מפוברק, לא בנוי. אולי אני מודע לזה כהנחה או לא, אבל זה שם.

תחושת עצמי מעודנת

בעיה שניה – עצמי פסיכולוגי, אישיותי – אולי שוקט. אולי אפילו – יש לי פחות הזדהות עם הגוף והתודעה. אבל עדיין – תחושת עצמי מעודנת – תהיה מורגשת ככזו שיש לה מידה כלשהי של מציאות, אם – האלמנטים של הקיום, האלמנטים שמרכיבים את הגוף והתודעה – או הרגעים של החוויה הפנימית – מורגשים כאמיתיים איכשהו. זה יעלה תחושה עדינה של עצמי, שעליה – תחושה גדולה יותר של עצמי תיבנה לעתים – ויהיה סבל עם זה. אז – בחלק מהמסורות, באבהידהמה התרוודית, אני חושב – הם מדברים על יחידות בסיסיות, אבני בניין יסודיות – שהם המציאות האולטימטיבית – אם אתה תופש מציאות בחדות מספיקה, עם תשומת הלב חדה מספיק, עד הגבול שלה – אתה תראה את זה – וזה זה – אבני הבניין היסודיות של החוויה. חלקיקים תת-אטומיים, רגעי חוויה וכן הלאה. כשהמהיאנה הגיעה, עם נגארג'ונה ואחרים – הם קרעו את זה לגזרים, והוכיחו שזה מושג מגוכח לגמרי, גם אם הוא מושך לאנשים מסויימים. אז היתה תשובה מצד הראשונים: אוקיי, מה שאלו, החלקיקים התת-אטומיים האלו או הרגעים האלו – נעלמים כאשר הם מופיעים. אבל אם אתה חושב על זה – זה לא הגיוני. אם משהו נעלם כרגע שהוא מופיע – הרי שהוא לא קיים. ואני לא יכול לצבור את זה לכדי מסה שתיצור משהו. אני לא יכול לצבוא מסה של זמן, או של משהו סולידי שם. אז יש בעיות בתחום של חירות, והאפשרויות של חירות, אם אני לוקח את חלקיקי הקיום כאמיתיים, גם אם חלקי הקיום הגסים יותר אינם אמיתיים. ויש גם בעיות במובן של מגבלות לחופש, וזה מאוד מעודן, אני מדבר על רמות חופש מעודנות ועמוקות – עם התחושה של האמיתיות של המרחב של המודעות. אם לצטט את נגארג'ונה: 'איך יכול להיות שהרגשות המכאיבים לא יעלו למי שלמיינד שלו יש בסיס?' אם אני נותן מציאותיות למודעות הנרחבת הזו, אני נותן איזה קרקע של קיום למרחב, ואיפה שיש בסיס – יש יסוד לבנייה. בנייה של מה? של חוויה, של עצמי, של סבל. צריך להיות מאוד זהירים עם זה, ואני מקווה שאני לא מאכזב אף אחד. זה מאוד מיומן. כל שלוש הגשיות האלו – הן מאוד מיומנות, ולכן אנחנו משקיעים זמן בלעשות אותן. הן אבני דרך מיומנות ביותר לחירות. אנחנו מדברים על פתיחה של השקפות, תרגול של שינויי השקפה. אלו הן – שינויי השקפה, שאפשר לחזור עליהן שוב ושוב. אז בישיבה של 14.30 ניסינו בעדינות, בכל יום – לעודד את השינוי בהשקפה. אבל – הן לא יהיו חופש סופי, והן לא אמיתיות אולטימטיבית. אז מה אני הולך לעשות? לאן ללכת עם זה?

הדרך להבנה של ריקות

אנחנו צריכים להביט יותר מקרוב את הבנייה של דברים. אנחנו מדברים על בנייה של אישיות, אז – איך סבל נבנה? כשאני נכנס ללחץ וסבל עם משהו, ויש שם היקשרות וכאב – זה נבנה. יש לנו יד בבנייה של זה, המיינד והיחסים שלו, וההשקפות שלו – בונה את זה. סבל הוא בנייה. זו היתה התובנה האדירה והסופית של הבודהא – סבל נבנה. מה שאומר – שאפשר לפורר אותו. תחושת העצמי – גם נבנית, בכל רמה שהיא. בכל רמה שהיא – גסה, אישיותית, ויותר ויותר דקה. על תחושת עצמי – ניבנית. חוויה היא גם בנייה. לא רק סבל ועצמי, אלא – חוויה – ניבנית, מפוברקת. להבין את זה, לתפוש את זה – זה מה שאנחנו קוראים לו התהוות מותנית. להביט להתהוות המותנית. אם אני מתחיל את החיפוש הרוחני שלי, במודע או בלתי מודע, עם תחושה של 'דברים כפי שהם', אולי כי קראתי משהו, אולי כי קראתי או שמעתי, או משהו כזה, ועל זה מתבסס החיפוש הרוחני שלי, או על תחושה של הקרינה של הדברים, או 'העצמי הגדול', או ארעיות – אם החיפוש הרוחני שלי מתבסס על אלו – אני כפי הנראה לא ארדוף את הסוגיה הזו של בנייה והתהוות מותנית בעומק מספק. כי אני אסתכל על כיוון אחר, אחפש משהו אחר, ואטה לעצור מוקדם מידי, כשאני מוצא את הדבר הזה, ולא אדגיש מספיק חקירה לתוך ומשחק עם התהוות מותנית, כך שהיא תגלה את העומק המלא, היוצא מגדר הרגיל שלה. זה משהו שהולך לעומק מדהים. מדהים. הרבה יותר עמוק מהעצמי הפסיכולוגי, והרבה יותר עמוק מהתחושות של רגעיות וארעיות, וכן הלאה. אז – תרגול, במובן מסויים – הוא תרגול עם חשיפת – מה המיינד עושה שבונה סבל, עצמי וחוויה. אומר זאת שוב: התרגול הוא חשיפה של מה שיש במיינד – שבונה סבל, עצמי וחוויה. ואז ללמוד לא לבנות. לא לבנות. אז דיברתי קצת הבוקר על איך היאחזות, דחיפה ומשיכה – הוא בסופו של דבר בונה של עצמי, וגם של סולידיות. ויותר מזה – הוא בונה של מופעים, מראיות. בונה של מראיות של דברים, וכך גם השקפת עצמי. כל מידה של השקפת עצמי שיש לי מופיעה כפקטור בתודעה, ובסופו של דבר בונה סבל, בונה עצמי, בונה חוויה ומראית של דברים. זה די מעודן ודי מדהים. זה גם מסתבר שהאמונה שלי בכך שדברים הם לא-בנויים – זה בונה דברים. אם אני מניח מציאות נתונה, עצמית – זה גם מעניק להם את התחושה הזו. וזה נעשה דבר נוסף שאני יכול לשחק איתו. אז עם המודעות הנרחבת, כשזה הולך – אז אחנחנו נסוגים, כשאני אומר: הכל הוא רק רושם בתודעה, ואני מציע את זה – זה משיכה של האמונה במוצקות ובקיום האמיתי של דברים. וזה גם – מתחיל לבנות פחות. זה הגיוני? זה בסדר אם אלו רק זרעים. אני נע דרך הרבה דברים במהירות, ואני מקווה שזה קצת הגיוני. אם היה עוד זמן – היינו הרבה יותר איטיים. זה דבר רדיקלי ביותר לראות, הופך הכל על ראשו, וקשה להבין את זה.

הבלתי מותנה

יש בלימוד הרבה התייחסויות ל'בלתי מותנה', לבלתי מפוברק, זה שאינו מת, שאינו נולד, זה שהוא 'מעבר', וכן הלאה. לפעמים אנשים שומעים את הלימוד, וחושבים: 'זוהי המודעות', כי לא משנה מה אני עושה – אני תמיד מודע, וכן הלאה. או – שזה המרחב של המודעות, מודעות במובן הרחב יותר. אבל, בעצם, זה לא יכול להיות אף אחד מאלו. כי אם היינו אומרים שזה אחד מהם – מודעות במובן הרגיל, או מודעות במובן הרחב יותר, והיפה יותר – איך אני יודע שזה עדיין שם כשאני מת? איך אני יודע שזה לא ימות? זה שם כשאני חי, וזה נראה שדברים מופיעים ומתים חזרה לזה. אבל זו צריכה להיות 'קפיצת אמונה' כדי שאומר שזה שם לאחר שאמות. אז יש בעיות שם – כשאנחנו לוקחים מודעות, במובן הרגיל – כדבר שאינו מת, אינו מותנה, בלתי מפוברק. ואותו דבר עם החלל – עשינו מדיטציות שונות אחרי הצהריים, וכמה אנשים אמרו לי: החלל – נראה שאפשר לצבוע אותו אחרת בזמנים שונים, אני יכול להרגיש אותו כשלווה. שלווה בלתי מעורערת. אני יכול להרגיש אותו כאהבה, כחמלה, כמודעות, כפשוט חלל. אבל העובדה שאפשר לצבוע אותו בדרכים שונות – מעידה על כך שזה עדיין מפוברק. שאי אפשר לומר שזו מציאות בסיסית ובלתי תלויה, כי אני ממשיך לצבוע אותו בכל מיני דרכים. זה תלוי – במה שאני מעניק לו. אז – אנחנו צריכים להיות זהירים ולא לבטל את כל זה מהר מידי. אנחנו פה פחות משבוע. חמישה או שישה ימים. זה הרבה יותר מידי מוקדם לגדוע את הדברים האלו, במיוחד אם הם חדשים לכם. מישהו אולי מתרגל עם העניין של המרחב הרבה זמן, ולוקח את זה, איכשהו – כדבר האולטימטיבי – כדבר ממנו הכל מגיע וכן הלאה. ויכול להיות, יכול להיות – שמגיע הזמן לפקפק בזה. אבל אלו אבני דרך מאוד יקרות, אז צריך להיות זהירים מפני – היאחזות בהם לנצח, או לאתגר אותם מוקדם מידי. אז אני לא רוצה להיות הורס מסיבות, או לנפץ בועות מוקדם מידי. אם זה מרגיש יפה, משחרר – לכו עם זה. אני רוצה להניח פה משהו שהוא רחב וארוך יותר. אז בחיפוש אחר הבלתי מפוברק – אני רודף אחרי אי הבנייה הזו, ולוקח את זה יותר ויותר לעומק: לא לבנות סיפור, לא לבנות עצמי, לא לבנות מוצקות – ועוד ועוד. ובסופו של דבר – מראיות מתחילות לדהות. מפסיקות להופיע. ואפשר ללכת כל כך עמוק – שמישהו הולך אל מעבר למודעות. במסורת קוראים לזה 'חווית הפסקה', אבל – העניין זה לא רק לחוות את החוויה היקרה והנפלאה הזו. זה, והרבה יותר חשוב – להבין מה קרה שם, ובמסע הזה – להבין שדברים, פנים של המציאות שאנחנו חושבים עליהם כאמיתיים לגמרי, ולגמרי מחוץ לשאלה, כמו חלל, מודעות, זמן – הם למעשה מפוברקים גם. כי כשאנחנו הולכים מעבר – אין זמן, אין מרחב, אין מודעות, לפחות במובן הרגיל. זה הדבר החשוב – להבין את הבנייה, את ההתהוות המותנית. יש אמירה מיסטית יפה של הבודהא, מהקנון הפלי: 'עבור אחד שרואה – אין שום דבר'. ומתוך הפאג'נפרמיטה: 'לראות שום-דבר זה לראות מצויין'. אז מסתבר, במונחים של מודעות – שמודעות פירושה מודעות למשהו. מודעות תמיד מודעת למשהו – לדבר אותו היא יודעת, וככזו – היא גם התהוות מותנית. ואפשר לראות שדברים, אובייקטים – מראיות שאני בונה – הן ריקות. מודעות נשענת על משהו ריק.

נצעד אל מחוץ לזה לשניה – כשאנחנו עוקבים אחרי החקירה הזו – בין אם זה למצוא את תחושת ה'דברים כפי שהם' והקורנות של הדברים, של הדבריות שלהם והיופי בזה, או שזו הרגעיות, או שזה המרחב הגדול של המודעות – זה צריך להביא, כאשר מתרגלים את זה היטב, וזה אכן מביא – כולם – מביאים סוגים מסויימים של חופש, חופש עמוק. ואהבה, וחמלה. אז, שוב – אני מקווה שזה לא נשמע מופשט – הם מביאים את זה איתם. אהבה, חמלה, חופש. כשאני הולך עמוק עוד יותר, אל הבלתי-מפוברק, אפילו יותר. יותר חופש, יותר חמלה. עכשיו – זה דבר שהרבה יותר קשה להבין. זה די קל לראות ארעיות. זה לוקח זמן לא-מועט כדי להפוך את המודעות לחדה מספיק כדי לראות ארעיות מאוד מהירה, אבל זה יחסית קל. זה יחסית קל לראות 'דברים כפי שהם' ואת הקרינה שלהם. וזה די קל לחוות את תחושת המרחב. אבל מה שאני מדבר עליו עכשיו – הרבה יותר קשה להבין את זה, ולהסביר את זה. להרבה אנשים – אין שום משיכה לזה בכלל. ויכול להיות שאתם מקשיבים וחושבים: 'זה נשמע לי נורא. אין לי שום עניין בזה. אני אוהב את המציאות שלי, תודה לך'. לאחרים – זה נוגע מאוד בעומק, ואולי הם לא מבינים את זה – אבל יש איזה ניחוח, וקשה לשים עליו את האצבע. זה לא ניהיליזם. בבירור, בבירור, בבירור. אחד עשוי לשמוע את זה ולחשוב שזה מדיף ניהיליזם, אבל זה לא מה שזה. זה לא אומר ששום דבר לא קיים. זה לא אומר שהכל חסר משמעות, זה לא אומר את זה בכלל. ומתרגלים ממש מסורים, ואני מדבר אנשים שממש מקדישים את עצמם – יכולים להכיר את הרמות האלו, ולדעת מה זה – לחוות, לחיות עם הארעיות, ולפתוח את הלב לזה, ולהרפות לשטף של זה – ויש יופי בזה. אבל – הרבה יותר עמוק, הרבה יותר רדיקלי, משחרר, מופלא – ההתהוות המותנית ההדדית של כל הדברים. הריקות ההדדית הזו, חוסר הקרקע ההדדי הזה של כל הדברים. וזה ממש לא מצביע לניהיליזם. אז המסע הזה – דרך כל זה – זה ממש מסע של אתגור עמוק של ההשקפות, הנטיות, ההנחות לגבי המציאות. ובמסע הזה, באתגור הזה – יש פלא ויופי.

לפעמים שומעים מתרגלים ומורים מסויימים: 'אין שום בלתי מותנה ובלתי מפוברק. זה תרגום שגוי של מילים מסויימות, ויש רק פיסקה אחת שבה הבודהא אומר את זה (וזה לגמרי לא נכון, אם אתם מכירים את הקנון) ואין שום דבר רוחני. תתגברו על זה, אין שום דבר מיסטי בחיים. זהו זה'. דברים הם ריקים – זה מה שהבודהא לימד, זה מה שהמסורת מלמדת, אבל לעתים – מה שקורה – זה שהם רוצים לומר שהתחושה הזו של משהו פלאי, משהו שנמצא לגמרי מעבר – זה ריק. אז כל הלימוד על ריקות – מיועד להפטר מתחושת ה'מעבר' הזו, שהם היו מעדיפים של תהיה שם, כי הם לא אוהבים את זה. אבל חוויה של זה, או אפילו חוויה קרובה לזה, עם הבנה לגבי אי-הבנייה משנה באופן יסודי, מרפאת באופן יסודי. אם ההבנה שם – מרפאת, משנה, משחררת – באופן מדהים. אנחנו יכולים לומר: מה אם נשנה מילים. הם אומרים שהבלתי מותנה הוא מפוברק. אז מה אם אומר את זה על טוב לב או אהבה? אתם יודעים, אולטימטיבית – זה גם ריק. האם זה אומר שאני מבטל את זה כחוויה? שאין לזה מקום לריפוי, בצמיחה, בריפוי שלי?

אז – צריך להיות זהירים, במובן של – אני יכול לומר שהכל הוא ריק, ואם אלו רק מילים, זה יכול להחזיר אותי לנטיות הרגילות שלי לגבי דברים, ואני עדיין מתפקד בעולם עם התחושה הרגילה שלי לגבי עצמי, דברים, זמן וכן הלאה. או, אם אחזור לרמה של ארעיות – ולהשוות אירות לארעיות, מה שהוא לא נכון, כי ריקות היא דבר נוסף – אין אותה רמה של חופש שתבוא מזה. אולי אני משתמש בכל המילים הנכונות, אבל אין חופש באותה מידה, כי לא הבנתי התהוות מותנית כל כך לעומק. אז אני צריך להביט, ולהיות מאוד כנה כמתרגל – מהן הנחות המוצא שלי? האם אני מנסה לשלול משהו בשביל משהו אחר, וכמו שאמרתי קודם – אנשים שונים ייטו לרצות להפטר מדברים שונים. חלק מהאנשים נורא רוצים להפטר מהעניין של הבלתי-מותנה, אחרים רוצים לודט שמודעות לא נלקחת כמשהו מיסטי, חלק רוצים להפטר מהמוצקות – ולהשאיר את השאר בלתי-נגוע. אז אני צריך לשים לב – אם אני רואה שדבר אחד הוא ריק – האם אני משאיר דברים אחרים על מכונם, ולא מבין את הריקות שלהם? אני חייב להביט על נקודות העיוורון שלי, להיות יסודי לגמרי, בעל יושרה מוחלטת. וכמו שאמרתי – זה אמור להביא לחופש, ואם זה לא – משהו אחר מתרחש.

איחוד של מראיות וריקות

זה אכן מסתבר – שהבלתי מפוברק, שאינו-מת – הוא גם ריק. איפה זה שם אותי? אולי במקום לבטל את זה – זה שם אותי במקום אחר לגמרי. אנחנו מדברים על האיחוד של מראיות וריקות. דברים מופיעים, הכל מופיע, והוא ריק. והריקות של זה וההופעה של זה הם אחד. אפשר לקרוא לזה – להב הסכין שבין מראיות וריקות. להב הסכין. וזה מאוד קשה להיות על זה. קל לומר את זה, קשה לראות, לחיות את זה, ולדעת את זה עמוקות. אז אנחנו מדברים, במסורת, ובעיקר במהיאנה, ובייחוד מסורות טיבטיות מסויימות – מדברות על לימוד שניתן כאמצעי, ולימוד שניתן כאולטימטיבי. רמות של לימוד, ותחנות בדרך. אני חושב שזה מאוד מיומן ומועיל לדעת – מהו מה.

חופש ואמון באי-קרקע

אז – איך אנחנו נסכם את זה? תפישה נשלטת, או כשהיא נשלטת על ידי אשליה – בונה, ומאמינה ב – מציאות סולידית, קיימת, בלתי תלויה של מה שהיא רואה. תפישה, כשהיא נשלטת על ידי אשליה – בונה, ומאמינה ב – מציאות סולידית, קיימת, נראית כבלתי תלויה – של מה שהיא רואה. במובן מסויים – כל התרגול הוא – ללמוד לראות דרך זה. ללמוד לראות דרך מה שהבודהא קרא לו אשלייה, כישוף, טריק של קוסמים. לראות דרך כל זה, לראות את זה כמו שזה. זה לא אומר לחיות בכלום, זה בלתי אפשרי – אלא לראות את זה כמה שזה. זו תנועה לגמרי אנטי-אינטואיטיבית. באופן מאוד עמוק, כי התחושה האינטואיטיבית שלנו, כמו העצמי – זה נראה כמו אחת העובדות הברורות מאליהן, ואחת העובדות הברורות הנוספות היא המציאותיות של מה שמופיע. אז זה לגמרי אנטי-אינטואיטיבי, וזה מביא חופש. זה מביא את הרמה העמוקה ביותר של חופש. אז איך אני עושה את זה? איך אני רואה דרך זה? על ידי תרגול של אי-בנייה, שעליו דיברתי. על ידי תרגול של החלפה להשקפה שונה, ששם בסימן שאלה את ההקשפה המורגלת שלי, ואז מערער את כל העניין. וגם – על ידי הגיון. לא דיברתי על זה בריטריט הזה, אבל יש מקום לתודעה ההגיונית – לבוא ולחשוף את אי המציאותיות של הדברים. או – כפי שזה לרוב – שילוב כלשהו של אלו. והתרגול הוא פיתוח של מיומנות בכל זה. ביכולת לעשות את זה, לשחק עם זה ולראות לעומק משם. אז אנחנו יכוילם לשמוע משהו כזה, ואולי, בתקווה – זה שותל זרעים. לפעמים זה לא, ולפעמים זה נראה לא-רלוונטי לחיים של מישהו, או שזה יכול להיות – כלפי כל אחד מהדברים האלו – החלל הגדול או משהו אחר – יש חוויה חד פעמים של משהו מדהים. לרוב – חוויות חד פעמיות הן לא מספיקות כדי לשנות חיים. ומה שצריך זה לחזור על החוויה הזו, באופן מכוון – עם ההבנה לגבי – איך אני לא-בונה, איך אני בונה ויכול לא-לבנות, ולחזור על זה שוב ושוב, עד שהתובנות העמוקות האלו שוקעות לתוך היישות. אז זה לא רק לגבי – שתהיה חוויה, ולא רק לגבי – להבין משהו אינטלקטואלית. אם אנחנו ממש חוקרים לזה – אנחנו נראה משהו די מדהים, שהוא – מודעות, או תשומת לב, או התרגול – תמיד נשען לראות מציאות בדרך כזו או אחרת. יכול להיות שזה באופן של 'דברים כמו שהם' והקורנות שלהם, אולי במובן של ארעיות, אולי במובן של חלל של מודעות או משהו אחר. זה יכול להיות בכוונה, על ידי הדרך שאני מתרגל ונשען, אבל לעתים יותר קרובות – זה מההנחות הסמויות. ושם – אנחנו ממש צריכים לחשוף דברים. או – שאני יכול לכוון את המיינד לראות את ההתהוות המותנית, לחשוף את הבנייה וההתהוות המותנית של דברים. אבל אחרת, המודעות – בין אם אני אוהב את זה או לא – תמיד נשענת לצבוע ולבנות את החוויה באופן מסוים, ולראות אותה באופן מסויים.

אז כדי להסיק משהו – דיברנו על החיפוש אחר ביטחון, אחר קרקוע שאנחנו יכולים לבטוח בו. וזה מצחיק, מה שמתחיל כחיפוש אחר ביטחון, כשאנחנו לוקחים אותו מכל הלב, באופן מלא לגמרי – מסתיים כאמון מוחלט, ביטחון מוחלט – באי-בנייה של קרקע. אמון באי בנייה של סבל, אמון באי-בנייה של העצמי, אמון באי-בנייה של ביטחון, של חוויה. לבטוח בזה. מה שמתחיל כחיפוש אחר ביטחון מסתיים באמון באי-בנייה של שום דבר מוצק. מחפש משהו מוצק, ואני רואה שהדבר הטוב ביותר הוא – לא לבנות אותו. ואנחנו לומדים לעשות את זה, לאורך זמן. ובעשותנו כך – באי-בנייה – מה שהיה דחוס אל תוך מציאות נוקשה-לכאורה – מופיע כבלתי כבול. אי-כבילה, פתיחה, ריפוף, הפגה של דברים – פתיחה שלהם, כחוויה. החוויה הזו צריכה להביא איתה הבנה של איך דברים ניבנים. בהיותם נבנים – הם מפוברקים, לא אמיתיים באמת, במובן שאנחנו מרגישים שהם. וההבנה הזו מביאה את החופש העמוק ביותר. ואיתו – קידה עמוקה. ולכן זה לגמרי לא ניהיליסטי. זה פותח את הלב, במובנים מסתוריים ביותר. קידה עמוקה, וזה גם מביא – באופן טבעי מאוד – רצון לשרת. אנחנו מדברים על נדיבות – רצון לתת את החיים. זה בא באופן טבעי מזה. יש בלימוד התייחסות לאי-הקרקע של החוויה, אבל להבין את זה, יותר ויותר לעומק – זה מובן כמשהו הרבה יותר עמוק מהארעיות, הרגעיות של דברים. הרבה יותר עמוק מזה. ההתהוות המותנית ההדדית של כל הדרים, כל התופעות. וכן, המסע הזה – יכול לערער את יסודות המציאות שלנו, לעתים. וכן – הוא יכול להביא חרדה לעתים. אבל לא לעצור בחרדה, זו לא נקודת סיום. זה צריך, ואכן מביא – חופש. אם אני לוקח את זה לכל הדרך, עמוק ככל שניתן. אי-קרקע – הפתחות לאי-קרקע, לראות אותה, להבין אותה – מביא חופש. בואו נהיה שקטים יחד לכמה רגעים.