השיחה הזו ניתנה על ידי רוב בערב החמישי והאחרון של ריטריט בנושא מטא. שאר השיחות וההנחיות מהריטריט מתורגמות גם הן באתר. את הקלטת השיחה הזו ניתן למצוא כאן: http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/9989/
הלכתי עכשיו למשך שתי דקות באור הנפלא הזה, ושוטטתי לבית הקברות ליד הכנסייה העתיקה. התחושה של הסימון הזה של המוות, של הסופיות שלנו… אם נוכל לפתוח את המודעות שלנו לסופיות, לחלופיות של הזמן שלנו על פני האדמה, ולאי-הביטחון שבזה – אנחנו לא יודעים כמה זמן יש לנו, מתי המוות שלנו יגיע. יש לנו את תקופת הקיום הזו, מהחיים עד המוות – ולפתוח את עצמנו לזה, לאפשר לעצמנו להיות פתוחים לזה, ולפעמים בפתיחות הזו – שאלות מסוימות נעשות מאוד עמוקות בנחיצות ובעיקשות שלהן. ואחת מהן היא – איך אני רוצה לחיות? במשך החיים הזה שיש לי, שאני לא יודע כמה זמן ימשך – איך אני רוצה לחיות? ומרכזית לזה היא השאלה: ‘איך אני אוהב’? מה היחס של הלב לאהבה? ואם אנחנו, באופן אינדיווידואלי, מתוך מרחב מסוים ביחס לעצמנו ולחיים שלנו נתבונן על החיים שלנו, ללא שיפוט, וכך גם על המשפחה האנושית, אם אנחנו מסתכלים ללא שיפוט – ישנן פעולות ובחירות שאנחנו עושים בתגובה לחוויה שלנו וגם בתגובה לעולם, ואנחנו רואים שבטווח הפעולות והתגובות האלו – יש כאלו של אהבה, קשר, קירבה, וגם ההפך – סגירות, אי-קשר, אפתיה. וזה נורמלי לגמרי. אז חשוב לומר – אנחנו לא רוצים שתרגול מדיטציה יוליד אפתיה, אנחנו ממש לא רוצים את זה. גם ביחס לחוויה שלנו, וגם ביחס לעולם. לפעמים אנשים מודאגים ביחס לעצמם: ‘אם אתן לכולם את היחס הזה, וגם לאדם הקשה, האם לא אהפוך לסמרטוט, וכולם ידרכו עלי’? וזה לא קורה. יש כוח שמגיע, כמו שאמרתי בהתחלה. כוח מרווח ורך. אבל אנחנו לא רוצים בתרגול, וודאי שלא בתרגול המטא – להיות עטופים כמו גלמים במרחב הנעים הזה, ולבטא איזו אי-אחריות ואי-תגובה לעולם. אני חושב שזה היה בשנה שעברה, ש-גאיה האוס קיבל מכתב שאלה מסטודנט צעיר, בבירור מאוד אינטיליגנטי, והוא רצה לבוא לגאיה האוס לעשות מחקר על תרגול מדיטציה. הכותרת הייתה: ‘נרקיסיזם סובייקטיבי, או מעורבות לא אנוכית?’. אקריא לכם קצת ממה שהוא כתב: ‘תיאוריות סוציולוגיות אחדות ביקרו תרגולים קונטמפלטיביים רפלקטיביים ואינטרוספקטיביים כ-נרקיסיסטיים באופן מסוכן, משמרים שקט חברתי ופוליטי, א-סוציאליים, מנתקים מפוליטיקה, די-סובלימטיביים (שאין לי מושג מה זה אומר) ועסוקים בעצמם. איך פרקטיקה של מדיטציה וריטריט בשתיקה משתלב בחברה ממוקדת צריכה באנגליה של המאה ה21?’. זה ממש מעניין עבורי. באמת. היה הרבה מחקר על מיינדפולנס והמוח, והפחתת לחצים וכל זה. מה עם כל הדברים האלו? מה לגבי זה? זה אדם צעיר, בוודאי בשנות ה20 לחייו. אני לא יודע מה הוא גילה, אנחנו לא נפגשנו, אבל אשמח להרים אליו טלפון ולברר. מצאתי משהו אחר… יש מישהו בשם ג’ורג’ ברנרוס, כנראה הוא, או היה – סופר: “חשבתי, מזה זמן מה, שאם יום אחר היעילות המתגברת של טכניקות ההרס – תביא לנקודה שבה המין שלנו ייעלם מעל פני האדמה, זו לא תהיה האכזריות שעלינו לתפוש כאחראית להיכחדותנו, ואף פחות מכך – את הכעס שאכזריות מעוררת, והנקמות שהיא מביאה אתה. לא זה. אלא הצייתנות, היעדר האחריות של האדם המודרני, הקבלה הבסיסית והכנועה שלו של כל גזרה. הזוועות שראינו, הזוועות הגדולות אף יותר שאנחנו רואים היום, הם סימן לא לכך שישנם יותר ויותר מורדים משולחי רסן, אלא – שישנה התגברות מתמדת במספרם של המצייתים והכנועים.” אולי זה קצת שיפוטי, אבל הנקודה בהירה ונאמרת היטב. ישנם מסרים, לימוד – שמגיע אלינו דרך מאות השנים, אלפי השנים. לימוד של ישו, או שנטידווה, הקדוש הבודהיסטי הגדול מהמאה השמינית בהודו, והם כל כך רדיקליים בבחינה מחדש ובאפשרות האחרת שהם מביאים לגבי מה הקיום יכול להיות, ומהו. וכך, אולי ישנם, יחד עם יופי ודברים טובים שישנם בחברה – יש תנועה של אפתיה והיעדר – קשר. אנחנו רואים את זה בעצמנו ובחברה. ויש מסר עמוק שמהדהד דרך המאות. הזמנה עמוקה, קריאה. היא כל כך רדיקלית – הקריאה של ישו או שנטידווה, כל כך מעמיקה, יסודית, הופכת הכל על ראשו – ומשום כך – היא לא תהיה כל כך פופולרית. אבל – אלו קולות שלא ייעלמו. משום שהם כל כך מעמיקים, ומדברים לפנים העמוקים ביותר, לזרמים העמוקים ביותר של האנושיות שלנו. אז שנטידווה, לדוגמא, מדבר על המיינדסט של הבודהיסטווה – להחליף את סדרי העדיפויות של שמחתנו שלנו עם של אחרים. אנחנו בדרך כלל נעים בעולם עם השמחה שלנו כעדיפות ראשונה. וזה מאוד טבעי ונורמלי, במובן מסוים. ואיך זה יהיה להפוך את זה על ראשו, ולהתחיל לתעדף את שמחתם של אחרים, על פני זו שלנו? אפשר להתחיל מלהשוות את שתיהן. יש חלק מטקסט יפה שלו, שבה הוא אומר, הוא מדבר לעצמו, ואומר: ‘תודעה, כעת עליך להבין – את שייכת לאחרים’. הכל נהפך על ראשו. עם השאלות האלו – האם אנחנו יכולים להיות מעוניינים בהן?
למה זה קורה לפעמים, שאני לא נוהג באהבה, שהאהבה מרגישה איכשהו חסומה, שאין לי תגובה של טוב לב, אמפתיה, חמלה? מה חוסם את זה? כשעשינו את התרגילים יכולתם לראות – דברים מסוימים קורים מבפנים, מבחוץ, וזה נחסם. אז אפשר להיות מעוניינים בזה. או שאפשר להפוך את זה על ראשו, ולומר: ‘איך אני יכול לנוע לכיוון חיים של אהבה, באופן מלא ועמוק ככל שזה יכול להיות?’ וכמובן – להציב שאלה כזו בפני כולנו, וזה כולל גם אותי – הביקורת הפנימית יכולה, כל כך בקלות – להיכנס, וזה הופך להיות משהו שמולו אני מרגיש: ‘אני חסר תועלת, הלב שלי סגור, וזה תמיד יהיה כך, בלה בלה בלה…’ אוקיי, אז אולי אפשר לשים את הביקורת הפנימית בצד, והיא תברבר עוד ועוד, ויש חלק נוסף של הישות. חלק נוסף, ואולי הוא יכול לזכות באיזה מבט ובהקשבה. והחלק הנוסף הזה, אני חושב שבכל בני האדם – כמה, יש כמיהה, כמיהה עמוקה לסוגים שונים של פתיחה ואינטואיציה ותחושה של אופן שונה שאפשר לחיות בו – באהבה. וכמובן, אתם יודעים – כל אדם יכול לומר עד כמה הוא נמשך לזה. באיזו מידה אני רוצה להפוך את זה על ראשו. אף אחד לא יכול לדחוק בנו, ולומר שאנחנו צריכים לעשות זאת. זה קו שיש בנו. הרעב לזה. ואנחנו רואים בעולם שזה אפשרי. שישנה אפשרות לחיות באהבה. אנחנו רואים את זה בעצמנו, וסביבנו, ודרך ההיסטוריה. וחלק מהדברים הם די יוצאים מהכלל, אנחנו יכולים להיות עדים לבני אדם עם יכולת יוצאת דופן לנתינה מעצמם, לשפע של אהבה. חלקכם מכירים, אולי, את ויקטור פרנקל. יש לו ספר… אם פעם יזדמן לכם לקרוא את את ‘האדם מחפש משמעות’ – החצי הראשון שלו הוא רישום של התקופה בה הוא היה במחנה הריכוז אושוויץ, שבו הוא היה כלוא, ולאחר מכן הפך לפסיכולוג. ומהרהר על כל העניין: ‘אנחנו, שחיינו במחנות הריכוז, יכולים לזכור את אלו שהלכו בין הצריפים, מנחמים אחרים, נותנים את פיסת לחמם האחרונה. הם אולי היו מעטים במספרם, אבל סיפקו הוכחה ניצחת לכך שכל דבר יכול להילקח מאדם מלבד דבר אחד, האחרונה מבין חירויות אנוש: לבחור את תגובתך בכל מערכת נסיבות שהיא. לבחור את דרכך’. וזה בתנאים מחרידים, כמו שקורה מפעם לפעם בהיסטוריה. ובמקום כלשהו בלב האנושי – יש יכולת יוצאת דופן, ולעתים היא נגישה. אנחנו רואים את האפשרות הזו. זו דוגמא קיצונית, כמובן, אבל יש דוגמאות הרבה פחות קיצוניות. לימדתי בשפילד, ושהיתי לזמן מה עם השותפה של אחת המתרגלות, ועל הקיר שלה, היא הייתה בשנות החמישים או השישים לחייה, על הקיר שלה – היו לה כל מיני דברים, וסקציה של תמונות בשחור-לבן, והן היו תמונות שלה באירוע מחאה שאני זוכר, באמצע שנות השמונים. כל תחושת היופי שבזה עברה, בתוך הטירוף המוחלט של משבר הטילים, ובזמן בו האנושות בנתה בקדחתנות מכשירים שיפוצצו את האנושות עצמה. והנשים האלו היו אלו שאמרו: תפסיקו את הטירוף הזה. שמו עצמם במקום הזה, והכריזו את זה בקול. אז – יש לנו תחושה של היופי של זה, של הלב, של היופי וההקרבה והקושי והטרחה שיש בזה. אז זה יכול להיות גדול או קטן, אבל יש לנו את היכולת הזו.
ואנחנו רואים את ההפך. אנחנו רואים אפתיה. ציטוט מאדמונד ברק: ‘כל שנחוץ על מנת שהרשע יצליח הוא – שאנשים הגונים לא יעשו דבר’. וראינו את זה באינסוף מצבים בעולם לאורך השנים. מהו השורש של אפתיה? לפעמים זה פחד, ואם אנחנו חושבים על השואה, למשל, כפי הנראה היה הרבה פחד. כמובן שהיה. וזה מתבטא כסוג של אי-התערבות ושתיקה. ויש סיבות אחרות, שורשים אחרים לאי-הפתיחה שלנו, לסגירה של משהו. קראתי לאחרונה משהו שנקרא ‘דו”ח פורום המדיניות הגלובלית’. הוא מ2005, ולכן מעט לא מעודכן, אבל כתוב בו ש: ‘מדינות עשירות נותנות פחות ממחצית מכמות הסיוע שנתנו בתחילת שנות ה60, בהן הן היו הרבה פחות עשירות’. תהיתי למה, וחשבתי, אולי, אני לא יודע, אבל אולי בשנות השישים היה לזה משהו עם מתן סיוע כמעין בלם נגד התפשטות הקומוניזם ו’אפקט הדומינו’ וכל זה, כלומר – זה לא באמת היה סיוע, אלא בשירות משהו אחר. אני לא יודע. אבל מאוד בקלות – האנוכיות שלנו, הריכוז העצמי שלנו, ותאוות הבצע – נכנסים. דיברנו באחת הקבוצות היום – נקודת המבט של השקפת העצמי, משום שהיא מרגישה שהאגו הוא דבר נפרד ביקום נרחב ואולי מאיים – יכולה מאוד בקלות להיות במקום של מחסור. ‘אין מספיק’, ולכן מנסה לקבל עוד ועוד ועוד, כי אין מספיק. ואנחנו לא באמת פתוחים להשלכות של הצריכה הזו שלי על אחרים, כי ‘לי אין מספיק’. נתקלתי בספר, לפני זמן מה, שנכתב על ידי מפקד הכוחות החמושים של האו”ם ברואנדה, שהיו שם כדי לנסות ולהשקיט שלום. שמו לוטננט-ג’נרל רומיאו דל-אייר, והוא כתב ספר די מזעזע על כל זה, עם ההרהורים שלו. הוא עבר איזו קריסה אחרי כל העניין. הרגיש כאילו זה נכשל, מסיבות שונות, וחלק מהריפוי שלו היה כתיבת הספר עם נקודת המבט שלו על כל החוויה. הוא כותב פיסקה כזו: ‘המשימה הזו’, היא נקראה unamir, ‘המשימה הזו נכשלה. פגשתי באופן אישי את העלות בחיי אדם של המנדט הבלתי גמיש של רשות הביטחון של האו”ם, הניהול הפיננסי הנוקשה של המשימה, הסרט האדום של האו”ם, המניפולציות הפוליטיות, והמגבלות האישיות שלי. מה שמצאתי בשורש כל זה הוא האדישות היסודית של הקהילה העולמית לחייהם של שבעה עד שמונה מיליון אפריקאים שחורים במדינה זעירה, שאין לה ערך אסטרטגי או משאבים ששום כוח עולמי מעוניין בהם. העולם צפה, ולא יכול לגייס את הרצון הפוליטי להתערב. עוד מהדהדת בי חוות הדעת של קבוצה קטנה של ביורוקרטים שבאו ‘להעריך את המצב’ בשבועות הראשונים של רצח העם. (והוא מדווח שהם אמרו:) ‘אנחנו נמליץ לממשלות שלו לא להתערב, משום שהסיכונים גבוהים, וכל מה שיש כאן הם בני אדם’. כל מה שיש כאן הם בני אדם. והם אומרים את זה ישירות, אבל אנחנו יודעים שזה מתרחש. אנחנו יודעים מאיזה מקום הרבה מההחלטות הפוליטיות בעולם מגיעות. מכאיב. עצוב. וגם – במובן מסוים זה מורכב עוד יותר, משום שיש לנו תרבות גלובלית, ומידע שזורם מכל העולם. אל מול כל המידע הזה יכול להיות אלחוש מוחלט, מול הטלוויזיה והאינטרנט וכל זה. לא קל. וכמובן – עם כל זה, ועם הצפת המידע הזו על הסבל העצום בעולם שלנו, מאוד קל להרגיש חוסר-אונים, תחושת עקרות מול האפשרות לשנות את הכיוון של כל העניין, את המומנטום העצום של התרבות והעולם המודרניים. שינויי האקלים, ודברים כאלה. אז – זה מאוד נפוץ. תחושת חוסר טעם, ייאוש, חוסר אונים. מה שהקראתי על התאים, לפני כמה ימים, הגיע מתוך… בחור בשם פול הוקינס, יזם, פעיל סביבתי וכותב, שהוזמן לתת נאום בטקס סיום לימודים של סטודנטים. אם אתם נתקלים בזה, אני חושב שזה נאום קצר ויפיפה , באמת יוצא-דופן. אז יש חלק שאני רוצה להקריא. הוא פונה לבני 22, או משהו כזה, ומתחיל: ‘בואו נתחיל בנקודה מטלטלת. מחזור 2008, התפקיד שלכם הוא להבין מה זה אומר להיות אדם בעולם בזמן בו כל מערכות החיים קורסות. וקצב הקריסה הולך-ומואץ. מצב די מבלבל, אבל אין שום מחקר בשלושים השנה האחרונות שיכול לסתור את ההצהרה הזו. באופן בסיסי, הציוויליזציה צריכה מערכת הפעלה חדשה. אתם המתכנתים, ואנחנו צריכים אותה תוך כמה עשורים.’ אני מת על זה. ‘יש כתובת נסתרת על גב התעודה שתקבלו. ובמקרה שלא הבאתם מיץ לימון כדי לראות אותה, אני אומר לכם מה היא אומרת: אתם מבריקים, וכדור הארץ מבקש עובדים. הוא לא יכול להרשות לעצמו לשלוח מגייסים או לימוזינות לבתי הספר שלכם. הוא שולח אליכם גשם, זריחות, דובדבנים בשלים, יסמין הפורח בלילה, ואת הבחור החמוד להדהים שאתם יוצאים אתו. קחו את הרמז. זוהי העיסקה: תשכחו מזה שהמשימה של הצלת כדור הארץ היא לא-אפשרית, בזמן הנדרש. אל תתנו לאנשים שיודעים מה לא אפשרי לכבות אתכם. תעשו את מה שצריך לעשות, ותבדקו אם זה היה בלתי אפשרי רק לאחר שסיימתם. כשאני נשאל – האם אני פסימי או אופטימי לגבי העתיד, התשובה שלי היא תמיד אותו דבר: אם את מסתכל על הסימנים למה שקורה על פני כדור הארץ ואתה לא פסימי – את לא מבין את הנתונים. אבל אם את פוגש את האנשים שעובדים כדי לשקם את כדור הארץ ואת חיי העניים, ואת לא אופטימי – אין לך דופק. מה שאני רואה בכל העולם הוא אנשים רגילים שמוכנים להתמודד עם ייאוש, כוחות מנוגדים, וסיכויים קלושים, במטרה להשיב שמץ של חסד, צדק ויופי לעולם הזה. המשוררת אדריאן ריץ’ כותבת: ‘כל כך הרבה נהרס. אני שמה את מבטחי באלו שעידן לאחר עידן, בעיקשות, ללא כוח יוצא דופן, מכוננים מחדש את העולם’. לא יכול להיות תיאור טוב יותר. האנושות מתלכדת, מכוננת מחדש את העולם, והפעולה הזו קורית בכיתות בתי ספר, חוות, ג’ונגלים, כפרים, קמפוסים, חברות, מחנות פליטים, מדבריות, כפרי דיג ומשכנות עוני. אתם מצטרפים להמון של אנשים אכפתיים. אף אחד לא יודע כמה קבוצות וארגונים עובדים סביב הנושאים הבוערים של ימינו – שינויי אקלים, עוני, כריתת-יערות, עשיית שלום, מים, רעב, שימור טבע, זכויות אדם, ועוד. זוהי התנועה הגדולה ביותר שהעולם אי-פעם ראה. במקום שליטה, היא מחפשת קשר. במקום דומיננטיות – חותרת לפיזור מוקדים של כוח. כמו צבאות-החמלה – הם עובדים מאחורי הקלעים, ועושים את העבודה. גדולה ככל שהיא, אף אחד לא יודע את גודלה של התנועה הזו. היא מספקת תקווה, תמיכה ומשמעות לביליונים ברחבי העולם. היא מבוססת על רעיון, ולא על כוח. היא מורכבת ממורים, תלמידים, איכרים, נשי עסקים, ראפרים, חקלאים אורגניים, נזירים, אמנים, עובדי ממשלה, ימאים, מהנדסים, סטודנטים, כותבים, מוסלמים בוכיים, אמהות מודאגות, משוררים, רופאים ללא גבולות, נוצרים תאבלים, מוזיקאי רחוב.’ ואני אוסיף – בודהות ובודהיסטוות. אני מקריא את זה, כי חוסר האונים שם, אז אפשר לטפח את התחושה: ‘כן, כל זה קורה, אבל גם לכל הדברים האחרים האלו’. געש של הרוח האנושית, וכל הקשרים האלו שנוצרים, והכוח שלהם נצבר מתחת לפני השטח, ויחד עם זה – אופטימיות.
הוא נתן דוגמא של תנועת האבולישינים, והוא מזכיר אותה בהקשר של הדבר המדהים שאנחנו עדים לו בבני אדם – אדיבותם, טוב ליבם של זרים. זה דבר שיש לו מקורות דתיים, אפילו מיתיים, וגם שורשים ספציפיים במאה ה18. האבולישינים ניסו להפסיק את סחר העבדים במאה ה18. “האבולישינים היו האנשים הראשונים שיצרו תנועה גלובלית ובין לאומית כדי להגן על זכויותיהם של אלו אשר הם לא הכירו. עד אותו זמן, שום קבוצה לא יצרה תנועה, מלבד לשם צרכיה שלה. המייסדים של התנועה הזו הם לא נודעים ברובם – ועל פניו – המטרה שלהם הייתה מגוחכת. באותה תקופה – שלושה מתוך ארבעה אנשים בעולם היו עבדים. שעבוד האחד של השני היה מה שאנשים עשו מזה עידנים, ותנועת האבולישינים התקבלה בסלידה. דוברים שמרנים לעגו להם כליברליים, פרוגרסיבייים, יפי נפש, רודפי כבוד, ואקטיביסטים. אמרו להם שהם יהרסו את הכלכלה וידרדרו את אנגליה לכדי עוני. אבל בפעם הראשונה בהיסטריה – קבוצת אנשים ארגנה עצמה כדי לעזור לאנשים שהם לא יכירו לעולם. לפעול למען משהו עבורו הם לא יזכו בשום טובה ישירה או עקיפה עבור עצמם. והיום, עשרה מיליון אנשים עושים את זה בכל יום.” והוא ממשיך ומדבר על מה שהקראתי קודם. אם נסתכל על תנועת האבולישינים – נראה שלקחו בין שישים לשמונים שנה עד שהיה לזה אפקט. וחלק מהאנשים שהתחילו את התנועה – לא ראו את פירותיה מעולם. אז יש פה משהו – אני מקדיש את עצמי לאנשים שאני לא מכיר, לא ראיתי אותם, ולא אקבל מהם משהו לעולם. אנשים, או חלקים מכדור הארץ. ולהחזיק בנקודת המבט של הטווח הרחוק. איכשהו, זה לא יכול להיות מוחזק על ידי העצמי המוגבל שלנו, משום שהוא לא זוכה בשום דבר מתוך כך. אז, יש אופטימיזם.
איך אנחנו יכולים לאמץ תחושת דחיפות ללא ייאוש? לפגוש את העוצם של הסבל בעולם, עם תחושת דחיפות, מעורבות של הלב, ובלי ייאוש? איך אנחנו יכולים להחזיק, כבני אדם, אהבה שמתמידה ללא קשר לנסיבות? אנחנו קוראים לכך שיוויון נפש. זו המשמעות שוויון נפש, אקווינימיטי – אהבה יציבה, לא משנה מה. אהבה, חמלה – יציבות. מה שהוא כותב הוא בבירור מאוד אופטימי. אבל לפעמים – האופטימיזם לא נגיש לנו. אנחנו ממשיכים לדבר על האיכות של עליצות, או התעלות – שאנחנו מנסים לפתח. הסיבות הן – שעליצות או התעלות כזו – היא מילה אחרת לשיווין נפש. אם אנחנו, בתרגול, מתרגלים המצב של לשמור על המיינד מתעלה, בהיר, והמיינד והלב פתוחים, רגישים ורספטיביים, אבל יש את ההתעלות הזו – זה אומר שהתודעה לא תשקע מול הסבל של העולם. חמלה תהיה זמינה. ומשום כך אנחנו גם מדברים שוב ושוב על הגוף. למה אנחנו מזכירים אותו שוב ושוב? כי שם, לאורך זמן – אפשר לטפח את האיכות הזו, של התעלות. וזה לא אומר להדחיק שום דבר. שוב, אם ישנה הגמישות בתרגול – אני יכול לטפח את הרווחה הזו כמשאב, לשמור אותי בהתעלות ועליצות, אז אני יכול, לעתים – ללכת ולפגוש ולהחזיק את מה שקשה. אנחנו לא בעניין של הדחקה. אנחנו גמישים.
וגם – מה עוד? אילו עוד אפשרויות ישנן כדי לשמור את האהבה יציבה, לא משנה מה?
וזה ממש – מה שאני רוצה להיכנס אליו הערב. וזה נוגע בלימוד הדהרמה לגבי ריקות. איך אפשר להיכנס לזה? זה נושא ענק, ואני הולך להיכנס אליו רק מעט. אז איך אפשר לגשת לזה, מתוך מה שתרגלנו פה?
בוא נקח, לדוגמה – כעס. הוא ההפך מטוב-לב-אוהב. כשיש כעס או שיפוט אנחנו רואים – שהמטא פוחתת, והמעשים שכרוכים בה פוחתים. וזה ברור גם – שכעס הוא בעיה בעולם. גורם לנזק ענק והרס בעולם. ועדיין – זה מורכב. אנחנו צריכים את ה’לא’ שלנו, ואת הכוח להציב גבולות, ולהיות ברורים, ויכולה להיות אנרגיה שם. אבל הרצון לפגוע באחר, להרוס, לגרום לכאב ונקמה – זה תמיד יביא לבעיות. הבודהא: ‘כעס, עם מקורו הרעיל ושיאו הקודח, הוא מתוק באופן רצחני’. אתם מקבלים את הרושם – זה מתוק באופן רצחני, מקור רעיל, ויש לו שיא כזה. אנחנו צריכים לראות שזה מביא ומוביל לסבל. ואנחנו רואים, ולפעמים אנשים אומרים – אני לא יכול להיות ממש בנגישות לזה, כי זו קצת עצבנות או אי-נוחות קטנה עם האדם הזה. ואז – אפשר לראות – יש שם סבל. אז אנחנו צריכים לגשת לתרגול טוב הלב. וככל שאני נעשה יותר רגיש – כך אהיה מוטרד יותר מהסבל שבהתנגדות והעצבנות הזו. יש לנו כעס, והוא נע בנו לעתים, ויש עצבנות והתנגדות. ויש לנו איכויות יפות. ואנחנו יכולים לראות – עם התנועה של ההכרה – איך אנחנו מאשררים את ההרגלים של לב ותודעה. ועם זה – עם ההרגלים האלו – השמחה שלנו נעה מעלה ומטה. מצב של עצבנות והתנגדות הוא לא מיינד שמח. לב ותודעה מלאי מטא – הם במצב שמח. ועם זה, ונגעתי בזה הבוקר – עם התנועה הזו בין סלידה ואהבה – אנחנו שמים לב לתפיסה שמשתנה. התפיסה של העולם משתנה. ולכאן נכנס העניין של ריקות.
זה חשוב להצביע, שוב, אנחנו לא אפתיים או לא-מגיבים. כשאנחנו רואים אי-צדק – אישי או בעולם – זה בכלל לא שאנחנו, דרך מטא – מכפרים או סולחים לפעולות מסוימות. זה בכלל לא מה שאנחנו עושים. אלא – יש מקום להצביע על כך שדברים, פעולות מסוימות הן לא בסדר, אבל אנחנו מנסים למנוע בעצמיים להיות מוגדרים. או העצמי שלנו, או של אחרים. או התחסדות של עצמנו, ו’אתה ככה וככה’, ‘אתה רשע’, וקיטוב של ‘אתה’ ו’אני’, והגדרה של עצמי. שם הבעיה מגיעה. מה שקורה הוא – שבמצב מסוים של המיינד, כמו ברגש מכאיב – כל רגש מכאיב מביא איתו נטייה לתפיסה להנעל. אתם יכולים להבין למה אני מתכוון? היא ננעלת במקום, ורואה עצמי, אבל, עולם בדרך כלשהי, ותקועה בזה, ובסבל של זה. אז, למשל – בעבודה עם אדם קשה – האם אני יכול להתמקד בתכונות הטובות של האדם הזה? האם אני יכול להיות מעוניין בהשפעה או יצירת שינוי בתפיסה שלי? זה ענק. כאנשים, בחיינו האישיים, אנחנו מסתבכים בקשיים עם אנשים, לעתים. יש לנו ויכוחים וריבים, וזה מאוד נורמלי. וכשאנחנו מנסים לפתור משהו עם משיה – זה יכול להיות כל כך קשה לא לרצות לומר להם מהו מה. ואנחנו יודעים שאני ממש אמור להקשיב לחלק שלהם, אבל זה כ”כ קשה לפעמים. הלחץ, האש, הדחף של הכעס – רוצה להוציא דברים החוצה. ועם זאת – הרבה מהריפוי יבוא מהחצי של להקשיב ולשמוע את החצי השני. לפעמים זה טוב, קראתי לאחרונה ספר על שיחות קשות, והוא אומר שם: ‘ראה אם אתה יכול’, כשיש קושי עם מישהו, ‘תראה אם אתה יכול שיהיה לך שיחת למידה’. שהכוונה שלך לשיחה, במקום לומר איך אתה מרגיש ומה קרה, אתה מחפש ללמוד משהו עליהם ועל נקודת המבט שלהם. וזה קשה. ממש לא תמיד קל, עם הלחץ והחום. אבל משם מגיעה אמפתיה. כשאמפתיה מגיעה – היא מתחילה לפתוח את הנעילה של התפיסה. אנשים נראים בעינינו בדרכים שונות. ובמובן מסוים – חלק מהאמפתיה – זה לדמיין את עצמי בתוך האדם הזה. בתוך החיים שלהם, אולי עם הרקע שלהם. מביטים מהעיניים שלהם, מהחוויה שלהם. ‘כשאנחנו אמפתיים, אנחנו במסע עם כיוון אבל ללא יעד’. אני אף פעם לא יכול להגיע להבנה מגיעה של האדם האחר. התחושה של הפתיחות של זה – מאוד מועילה. אני נכנס לשביל צדדי, אבל – כשיש קושי בין שני אנשים זה מעניין – בדרך כלל – אנחנו יותר מעוניינים בלדעת שהאדם השני מנסה להבין אותנו. מנסה להיות אמפתי, מאשר בשאלה – האם הוא ממש השיג את המקום הזה, כמעין מטרה. אלא – שהם מוכנים לנסות. זה עושה את כל ההבדל. אז – כמשתתף בשיחה קשה – זה יכול להיות מאוד מועיל – אנחנו יכולים לתקשר, וצריכים לתקשר – תחושה שאנחנו מנסים, נאבקים להבין. ואפילו אם אני לא מבין, כשהשני מבין – זה מה שעושה את ההבדל. והעניין המרכזי הוא – שלאמפתיה יש ההדהוד הזה – לרכך את הנעילה של התפיסה. ולהזכיר לעצמנו – להכיר במורכבות של אחר. באנושיות של אחר. אם זה מרגיש שאנחנו דוקרניים כלפיהם, או שהם עשו משהו קשה, ואנחנו חושבים שהם קשים, הגמישות של של כל הברואים, הלב והתודעה של כל הברואים הם גמישים. ואיך אנחנו, כולנו, מושאים לתנאים מהעבר וההווה. אז מישהו אמר לי, לפני זמן מה – כשהוא היה מאוד צעיר. שתיים או שלוש, היה לו אח צעיר שנולד, והאח נולד עם מוגבלות, ודי מהר, בגלל תנאים שונים, ואולי תקשורת לא מאוד מיומנת – הוא תפש את זה כאשמתו. ההכרה של ילד בן שנתיים וחצי מנסה להבין דברים באופן טרום-מילולי, הוא סופג את ההבנה – שהוא אשם איכשהו במוגבלות של אחיו. וזה, מהר מאוד, הוביל לתחושה ש’משהו רע בי’, ש’אני רע’, ולהפנמה עמוקה מאוד של זה. ומתוך זה – משהו אחר מגיע: ‘אני רע, ולכן אני לא ראוי לתשומת לב טובה, אבל אני צריך תשומת לב, ולכן אני אשיג תשומת לב רעה’. ומתוך כך – דפוס של חיפוש תשומת לב בדרכים לא הולמות. והתחיל להיות מודע לזה. אז – פשוט לדעת שהדברים האלו קורים לאנשים. יש זרם חזק של התניות, ואנחנו רואים מישהו, ואין לנו מושג על הזרם של תנאים שהוביל לכאן. ולראות את זה – מתחיל לשנות את התנאים. במידה שבה אני יכול לשחרר את ההגדרה של עצמי ואחר – המטא מתגברת. מישהו אמר לי לאחרונה בריטריט – שהוא נכנס למצב שקט של המיינד, וכשהיא היתה במצב שקט של המיינד – לא היה שיפוט של תקריות או אנשים מסוימים שהיא היתה שופטת באופן רגיל. וזה ממש הכה בה. אפילו אם היא העלתה בכוונה תקריות או אנשים מסוימים, פוליטיקאים וכאלה – היא שמטה משהו פנימה, ותגובה לא עלתה. מהי התובנה מזה? אני, לא אדם שיפוטי מטבעי. זה לא מה שאני. אלא – השיפוט תלוי בתנאים של המיינד באותו רגע. זה מובן? אז – השקפת העצמי של ‘אני שיפוטי’ לא מחזיקה יותר, היא משתחררת. וגם – השיפוט שהאדם הזה הוא ‘רע’, והתחושה שהוא ‘רע’ – גם לא החזיקה עוד. משום שהקונספציה של הסיטואציה לא אמתית באופן עצמי. היא תלויה בתודעה והלב. במצב התודעה והלב. אז – כשיש מטא – יש שחרור, הרפיה, וריווח – אולי ריווח גדול כמו שתיארנו היום בהנחיות, וגם מרחב שמגיע כשההגדרות נעשות פחות נוקשות. מטא מביאה מרחב. וגם – מרחב מביא מטא. זו סיבתיות כפולה, שוב. מרחב לא רק במובן של מרחב פיזי, או מרחב של תודעה, אלא גם – מרחב של הגדרות העצמי-ואחר. אז מה זה אומר? מהן ההשלכות? זה קל להסכים, אבל ההשלכות הן כל כך עמוקות. זה אומר שהתפיסה שלנו של דברים, כל הדברים – היא גמישה, בת-עיצוב. וזה חלק גדול ממה ש’ריקות’ אומרת. שאין דרך אמתית בה ‘דברים הם’. ‘אני זה’, ‘אתה זה’ ‘זה זה’. אין דרך אמתית, מהות אמתית ובלתי תלויה בתפיסה, בלב ובתודעה. תפיסה, הדרך בה דברים ‘הם’ בה הם נראים – תלויה בלב. אנחנו יכולים לראות ריקות בהרבה דרכים, אבל הלילה אני רוצה להתמקד בדרכים בהן הראיה יכולה להתפתח מתוך תרגול מטא. אבל גם – ראייה של ריקות – מביאה מטא. המילה ‘ריקות’ אולי נשמעת עגומה, אבל הריקות הזו, היעדר הקיום העצמי, המהות העצמית של דברים – פותח את הלב עוד, פותח את האפשרויות. כשאני רואה שהתפיסה שלי של עצמי, אחר, מצב – תלויה בלב – אז הנוקשות של ההגדרות שלי בהכרח מתחילה להתפוגג. ועם זה – המרחב והמטא מתגברים.
יש עניין נוסף – אנחנו יכולים להמשיך עוד. כי – עם המצב המנטלי באה התפיסה של אחרים. עם סלידה, אני תופס… מישהו אמר היום: ‘היתה בי הרבה התנגדות, ונכנסתי לאולם – והאדם הזה, בעצם כל האנשים – נראו כך וכך. הכל עיצבן אותי’. אנחנו מכירים את זה כבני אדם. ואותו אדם, במצב אחר מאוד: ‘אני מביט על זה ועל זה, ועליהם, והכל נראה הפוך לגמרי מאיך שהוא נראה במצב של כעס’. איזה שינוי. הטווח של הלב ושל התפיסה. אז – מצב של המיינד משפיע על תפיסה של אחרים, וגם – תפיסה של אחרים משפיעה על המצב של המיינד. ואנחנו יכולים להשתמש בזה. אם האחרים, הדברים, הם לא באמת דבר אמתי ועצמאי, אלא תלוי בתפיסה – למה שאני לא אשנה, אגמיש אותה בכיוון מסוים. מה אם הייתי מוצא דרכים לראות את היופי באחרים. זה כמו מה שאמרנו על פלא, לפני כמה ימים. זה נותן את התחושה של הקיום המדהים של אדם אחר. בדרכים שונות – אני מעצב, מזין – תפישות שונות של אחרים משום שזה ישפיע על המצב של המיינד. זה יוצר מעגל של היזון-חוזר (פידבק) והם משפיעים האחד על השני. בין אם זו סלידה או אהבה – הם עדיין יזינו האחד את השני. אז – אם יש סלידה, כולם נראים כמו חבורה של… אני מביט בחבורה של עלובים, ואיך אני מרגיש? מה זה מזין בתודעה? זה מזין עליבות. אז זה מעגל. וגם ההיפך הוא נכון. ומאחר וזה כך – למה שלא נזין את היפה? למה שלא נשתמש במעגל ההיזון-החוזר הזה. ואם שמעתם קצת על בודהיזם טנטרי – זה ממש חלק מהמהות של מה שהוא. דברים הם ריקים, אז בואו נשען לסוג אחר של תפיסה.
אז – שדרה אפשרית נוספת לראיית ריקות היא: העצמי הזה, שנראה כל כך ברור, אני פה, והארי שם, והארייט שם. ברור מאליו. אני כאן, הוא שם. הנה העצמי של רוב. ואם אני מסתכל יותר עמוק, איפה העצמי הזה? יש גוף. אוקיי. אבל – האם זה עצמי? אוקיי, זה גוף, אבל האם זה עצמי? איפה הוא? האם אני המיינד? איזה חלק של המיינד? אם אנחנו מסתכלים עמוק, ממש עמוק, במדיטציה – אנחנו לא יכולים למצוא את העצמי. והוא נראה כל כך מובן מאליו. כל כך ברור. אני מבלה את כל החיים שלי – נענה באופן כפוי לדרישות של העצמי, ולצרכים ולרצונות וללחצים שלו, ולנוירוזות של העצמי. ואיפה הוא, בעצם? זה היה מצחיק, לפני זמן מה, במקום קרוב לכאן – הלכתי, ורכבתי, ובאמצע חלקת אדמה ריקה – פתאום, יום אחד – שני עמודים, ושער ביניהם. נעול. ושום דבר מסביב. הלכתי, וחזרתי – לראות אם זה באמת מה שקורה שם. וחשבתי שזו מטפורה מצוינת לעצמי, ולמה שאנחנו עושים. הטבע של הדברים, אנחנו יכולים לומר, שהטבע האמתי של דברים הוא פתוח. רגוע. מרווח. זה הטבע האמתי של הדברים, אבל כשאנחנו מאמינים בסולידיות של העצמי – אנחנו לא רואים את הפתיחות הזו, אנחנו לא רואים את המרווח, את אי-הנפרדות והיעדר הגבולות. ואנחנו מבנים שערים וגדרות, ונועלים אותם – מאמינים שאנחנו מגינים על משהו שהוא באמת אמתי. מאמינים שמגנים על משהו באמת אמתי. למשך כל חיינו – זה הרגיש כל כך אמתי, אבל זה, למעשה – אשליה, מנקודת מבט עמוקה של הדהרמה – זו למעשה אשליה. אנחנו מרגישים שאנחנו מגנים על משהו אמתי, אבל הוא לא כזה.
אז בתרגיל היום, ולאורך הימים האחרים – זה ב14.30, שכולם שונאים. מלבד אדם אחד, כפי הנראה. כמה דברים, וכריס נכנס לזה קצת היום – כשאין מספיק מטא לעצמי – יש יותר קושי להיות במגע – ויותר קושי לתת מטא לאחרים. כשאין מספיק מההזנה הזו שדיברתי עליה קודם, בשיחת הפתיחה. אז כריס הציע – מה עם נעשה את זה חמישים-חמישים, ולא ננטוש את האהבה לעצמנו? זה מאוד חשוב. ועם זאת, יש לי תחושה שזה לא חריף, ברמה מסוימת. בכל זמן שבו יש אמונה בעצמי – תהיה תחושה של כבילה, מודעות עצמית, וחסימה של האהבה. במידה שבה האמונה בסולידיות של העצמי דועכת, או בזמנים בהם היא מתחילה לדעוך, הנוקשות והקפיצות של ההגדרה העצמית – ויש לזה ספקטרום שלם של עד כמה זה יכול להתפוגג, והתחושה של ריקות של דברים – הפחד מתנקז ויוצא מהתמונה. לגמרי יוצא החוצה, ויש שם, באופן טבעי – איכות טבעית של פתיחות שמתאפשרת. לגמרי טבעי – מתוך הריקות.
אז העצמי, אנחנו אומרים בשפת דהרמה – הוא ריק מקיום עצמי, הוא לא אמתי במובן שאנחנו חושבים עליו. הוא נראה עצמי, אבל הוא לא. זו אשליה ותעתוע. אנחנו גם אומרים – שלא רק העצמיים שלנו הם ריקים, אלא כל התופעות הן ריקות. כל התופעות, כל הדברים. חיצוניים – דברים של המציאות החיצונית, וגם דברים פנימיים – רגשות, תחושות – כל התופעות ריקות. ויש הרבה דרכים לראות את זה ולחדור לתוך ההבנה הזו. ו-אנחנו יכולים לראות את זה גם דרך תרגול המטא. לבודהא יש דרשה יפה, אני לא זוכר איפה היא בדיוק – המשל על גביש המלח. והוא אומר (ואני אעשה פרפרזה): אם תיקח גביש מלח קטן, ותשים אותו בכוס מים ותשתה – זה יהיה מאוד מלוח. אבל אם תיקח את אותו גביש מלח – ותזרוק אותו לתוך אגם גדול של מים מתוקים – ואז תשתה קצת מזה – בקושי תשים לב לכך. וכך גם, הוא אומר – כשהלב נעשה גדול לאין-שיעור – מה שגרם כאב – בגוף, בלב, בתודעה, מה שנקרא קארמה מן העבר – כל הדברים האלו נחווים כאילו הם כמעט ולא שם. כמעט לא שם. ויש דרכים שונות שבהן הלב יכול להיעשות, התודעה יכולה להיעשות רחבה לאין-שיעור. יש הרבה דרכים, ומטא היא אחת מהן. מה שעשינו היום עם המרחב – זה מתחיל להשפיע על התפיסה שלנו של תופעות – פנימיות וחיצוניות. אנחנו יכולים ליצור רוחב-לאין-שיעור דרך תרגול של מרחב, דרך מטא, חמלה, חדוה, איזון (אקווינימיטי) דרך אי-אחיזה. באופן בסיסי – רוחב-לאין-שיעור מתאפשר דרך אי-אחיזה. ככל שאנחנו אוחזים פחות – כך התודעה היא יותר חסרת גבולות. שוב – אז יש את כל העניין של: ‘אולי העניין הזה הוא אמתי, ואני מדחיק משהו’. ואני ממש רוצה לכבד את הפן הזה של הפסיכולוגיה שלנו. יש חשיבות ענקית בהתמודדות עם מה שקשה, במפגש ישיר אתו, באי-בריחה ממנו. ועדיין – יש רמה נוספת, אחרת לגמרי – של אמת. זוהי לא הדחקה, כל מה שאני עושה זה להיפתח ולא-לאחוז, ודברים מתחילים להתפוגג, כמו גביש המלח, ובקושי להשפיע. אז אנחנו אומרים – מהו הדבר האמתי? מהו הטעם האמתי של זה? ריק, ריק, בלי מציאות עצמית – שאינה תלויה בלב. והיום דיברנו על, בקבוצות – האפשרות, כשהמטא הולכת לכל הברואים – יש מרחב ענק של אהבה אוניברסלית שנפתח, וזה כמעט לא-אישי. אהבה מפולשת ליקום, לחלל, בדרך חסרת גבולות ואינסופית. מאוד יפה. מאוד אפשרי לנו, כמתרגלים – הפתח לתפיסה מיסטית כזו. זוהי אכן פתיחה, שינוי של תפיסה – שהוא מיסטי. וזה יכול, למעשה – לפתוח מסע נוסף משל עצמו. אז יש את המרחב הזה של אהבה שנראה שהוא מחזיק הכל – וכשאפילו זה מעמיק, למתרגל מסור – למרות שלפעמים גם אנשים מחוץ לריטריט, או אפילו אנשים שלא עושים מדיטציה יכולים להפתח לזה לעתים – הכל יכול להתחיל להיראות, להיחוות – כאילו הוא ביטוי של אהבה. הטבע האמתי של כל הדברים, אפילו דברים מוצקים הוא – באופן מיסטי – אהבה. זוהי תפיסה אפשרית וזמינה ואפקטיבית לאנשים. מישהו יכול לשמוע את זה ולומר: זה לא בודהיזם, או משהו כזה, אבל יש פה משהו לגבי – עד כמה מרפא, מועיל, שימושי – להפתח וחלקכם היום נגעתם זה – עד כמה עצום הכוח של זה – לריפוי שלנו – ולמה שמתבטא דרכנו. וגם, למרות שאין לי זמן להכנס לזה – במובנים מסוימים זו תפיסה אמתית יותר, אפשר לומר. תפיסה מציאותית יותר מאפשר המציאות ששישה מיליארד אנשים היו מסכימים עליה – מין מציאות חומרית – מדעית. אין לי זמן להכנס לזה…
עם תרגול זה אפשרי, ואפילו רק דרך תרגול מטא – להתחיל לראות – הכל הוא ריק באופן הזה – אפשר להתחיל לראות ויש התפתחות של ההבנה – כל הדברים הם ריקים. כשאני מתחיל לראות זאת, זה כאילו אני מתחיל לראות את היופי בכל הדברים, דרך הריקות. ועם ז – חיבה ואכפתיות הן טבעיות. הן תגובות טבעיות לריקות וליופי הזה. התפישות שהולכות עם אי-האהבה שלנו, אפילו אם הן לא עם ממש עצבנות, אלא רק עם ריכוז עצמי מסוים – התפישות האלו הן, במובן מסוים – ניראות כל כך אמתיות, אבל כל העניין הוא – שהן הרגל. זה רק הרגל. זה לא אמתי. התפישות של אי-אהבה, של דבר זה או אחר כבעיה או משהו כזה. והן לא מבוססות על מציאות. יש מורה טיבטי, שכנראה מת כבר, והיה תלמיד של מורה ענק בשם מיפאם רינפושה, שמת ב1912, ולבחור הזה קוראים קרושול ג’ונדור. הוא מדבר על מה קורה כשאנחנו מעמיים בדרך, ואני רק צובע פה את התמונה ומראה אפשרויות שיכולות להפתח דרך התרגול הזה: ‘לתרגל את הדרך זה כמו לטהר עיניים חולות, כמו הסרת קטרקט. הטיהור הזה – הוא של המכתמים הסובייקטיביים (המכתמים של הלב והתודעה) והוא מטהר גם את האובייקט. בפנים – כשהלב נקי מכתמים – וכלפי חוץ – אין כל אובייקט שאינו מטוהר’. במסורות מסוימות מדברים על: ‘תפיסה קונוונציונלית מטוהרת’. ומה זה אומר? שעם ההפתחות הזו – יותר ויותר, לאט לאט – אנחנו רואים שהעולם של הדברים – ריק. קסום, אפילו, מושלם איכשהו – בדרך פילאית מתוך הריקות הזו. איכשהו מואר וקדוש. במסורות מסוימות, למשל בדזוגשן – מדברים על מראיות אלוהיות. העולם נעשה עולם של מראיות אלוהיות. זוהי שפה מסוימת, אבל זה מצביע למשהו. אז אני חוזר לשיחת הפתיחה, ולאלו שאומרים שמטא זה ‘לילדים’. זה יכול להוביל את כל הדרך לשם. ולמעשה מה שקורה הוא שמטא מובילה אותנו לראות באופן מציאותי יותר. ואי-אדיבות, תפישות של אי-אהבה – לא מחזיקות לאור האמת. הן לא עומדות לאורה של אמת עמוקה. אבל אהבה יכולה. עם כל זה – ואני רק צובע תמונה של מה אפשרי עבורנו – ההבנה של ריקות, התפיסה של ריקות גדלה, וזה נעשה קל יותר לאהוב באופן שמתמיד. להחזיק את האהבה, בגלל התפיסה של ריקות. ועם זה – יש את מה שאפשר לקרוא לו ‘מראיות אלוהיות’. ושוב – במקום מעגל-היזון-חוזר מכאיב או קשה – אתה מקבל מעגל יפה. ככל שהעולם נראה קסום, שמיימי, ריק, קורן – כך זה קל יותר לאהוב, וזה נכון לשני הצדדים – וככל שהדרים ניראים ריקים יותר – כך קל יותר להתמיד בזה – בלי לשקוע לאי-התוחלת, הייאוש או האפתיה. אז, במלים אחרות – תובנה עמוקה, שמגיעה מתרגול המטא – מביאה אקווינימטי של האהבה והחמלה. ומעורבות,אפשרות של מעורבות. יש שיר יפה מרומי, המשורר המיסטי הסופי:
‘מהות היא ריקות,
כל השאר – מקריות.
ריקות מביאה שלום לאהבתך
כל השאר – אי-נחת
בעולם זה של תעתוע,
ריקות היא מה שנשמתך מבקשת’.
ריקות מביאה שלום לאהבתך וריקות מאפשרת טוב-לב רדיקלי. במסורות מסוימות – אני חוזר לשנטידווה, שמדבר על החלפת עצמי ואחר, שפירושו בעצם – החלפת סדר העדיפויות של האושר של אחרים ושלך – זה נראה דבר שכל כך קשה לחשוב עליו מחוץ להנחה ש’זה משהו לא בריא’, פתולוגי ותלותי וכל זה. אבל כשאני רואה את הריקות של הדברים – אני יכול לקחת את זה על עצמי. יש את הכאב הזה, את הקושי הזה – אני אקח את זה לעצמי, ואתן לך את כל הדברים הטובים, ומה מאפשר לי לקחת את זה על עצמי? זה שאני יודע שזה ריק. במהותו – זה שום דבר. היכולת שלי לקחת על עצמי, להקריב, לקחת על עצמי מה שקשה – כך שאני מסיר ממך עול – הופכת להיות ענקית, ובסופו של דבר – ללא-תחתית. יש אפשרות, דרך הריקות שנפתחת, של אהבה רדיקלית שנעשית אפשרית. לא אפתיה. ממש לא. אם אנחנו רוצים, ואנחנו מתחילים להתעניין בזה – אנחנו נעשים יותר מיומנים בניווט של כל זה. אז אמרתי – שאפשר לתת את המטא לעצמי נראטיבי כלשהו – בעצמי של המסע והסיפור שלי, העצמי של הגוף והיישות, העצמי של שמיטת ההגדרות ושמיטת העצמי של עצמי, אחר, ושניהם – העצמי של הריקות. הלא-אני. ובמובן מסוים אנחנו יכולים לתת לכל המקומות האלו על הספקטרום – להיות המקור של מטא, ויש טעם מסוים למטא עם כל אחד מהם. ואנחנו יכולים לנוע על הרצף הזה. וכל זה טוב. זה לא אומר – שאם היתה הצצה לתחושת האחדות הזו, או לאהבה האוניברסלית, הלא-אישית של היקום – זו המציאות היחידה, או שזה תמיד צריך להיות כך. כבני אדם – יש לנו טווח, וכולו יפה, וכולו אנושי.
רק לסיים – עוד השלכה של כל זה – אם אנחנו מהרהרים – תרגול, לאורך זמן, אבל בעצם מהתחלה – הוא מסע של הסרה את מסכי האשליה. ומה זה אומר? האשליה שדברים קיימים באופן עצמאי, עצמאי מהלב, התודעה, התפיסה שלי. במלים אחרות – אנחנו מתחילים להבין ריקות יותר ויותר. אנחנו מסירים את התעתוע, וכשאנחנו עושים זאת – אהבה גדלה, באופן אוטומטי. וכך – ואמרנו את זה כבר קצת – האם זה באמת שאני ‘מטפח’ מטא? מתנשף ומתאמץ וכל זה, לפעמים זה מרגיש ככה, ולפעמים זה באמת ככה – אבל ברובד עמוק יותר – האם זה באמת מה שאנחנו עושים, או שאנחנו מאפשרים מטא? חושפים מטא. משהו שהוא טבעי. מה שאפשר לקרוא לו אפשרות הבודהא שלנו או טבע הבודהא שלנו. במידה שאנחנו רואים את העצמי, אחר ותופעה כריקים – במידה הזו זה חושף את העולם כקורן, כריק, כטהור וממושלם. ועם זה – טוב לב טבעי, מטא טבעית, חמלה טבעית. והשלה טבעית של ההרגל של ראיה וחיים מתוך העצמי שקודם לכל. בהדרגה. כל זה מאוד מדורג, לאורך זמן – אפשר להפוך את זה ליציב יותר ויותר, ולחיות קצת יותר מתוך ההבנה הזו. אני לא בטוח אם זה נשמע רחוק מכם או לא, אבל מה שאני רוצה לומר הוא – שזה זמין מאוד, ואפשרי מאוד. והתרגול שטעמנו פה לכמה ימים – זה הכיוון של האפשרות שיש בו. וזה משהו שהוא שם עבורנו, אם אנחנו רוצים ואנחנו נקראים לחקור את זה – האפשרויות הן, בדרך כלל – הרבה יותר גדולות ממה שאנחנו מעיזים לחשוב. ויש אנשים בחדר הזה, כרגע, שמתוך מסירות ארוכה לתרגול – חוו את מה שאני מדבר עליו. אז זה אפשרי לנו, כמתרגלים וכאנשים. האפשרות האחרת ללב, למיינד – אפשרית לנו. אנחנו הולכים בדרך הזה ככל שאנחנו רוצים, אבל היא שם.
