הימים האלו עשויים ליצור דחיפות רוחנית, ומדגישים עד כמה התרגול הוא מפלט יסודי וחשוב. אני מרגיש בר מזל כל כך על כך שישנם/ות תלמידים/ות וחברים/ות לדרך שאיתם/ן אפשר לתרגל ולדבר על הרבדים העמוקים והלא-טריוויאליים של הדהרמה (שהם, נדמה לי שיהיה הוגן לומר, רובה המוחלט).

המפגש שמובא כאן הוא השלישי של קורס בשם ‘מודעות רחבה וראייה משחררת’ שמוצע לתלמידים/ות ותיקים/ות. המפגש הזה היה מוקדש לתרגול של צורת ההסתכלות שמדגישה את אי-ההשענות ואי התובענות כלפי כל מושאי התפיסה, ובספרו של רוב ברבאה נקראת ‘שיטת הדוקהה הראשונה’. בשאלות והתשובות עלו כמה שאלות יסודיות מאוד, והשיחה הקצרה מתייחסת לאחת מהן (תודה ליוסי סגר גוטמן :-). לאחר מכן – מוצעת הקדמה למדיטציה ומדיטציה עם היסודות של אדמה, מים, אש, אווי וחלל. לקראת המדיטציה הזמנתי את המשתתפי/ות להניח מולם אדמה (עציץ, אבן) כלי עם מים ונק דולק, ולהשתמש בהם בזמן התרגול. אז הנה הקישור:

https://drive.google.com/open?id=1P8iDbXNDGer0AF2TYh8qIO0-7tcu59V7

יהל אביגור

רוב ברבאה: שיחה 4: העצמי וחיפושו אחר ביטחון

זוהי השיחה הרביעית שרוב ברבאה נתן בריטריט ‘לשחרר את הלב’, שניתן ב2009, ונמשך כשבוע.

את השיחות מהריטריט אפשר לשמוע כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

את התרגומים של הריטריט, למצוא כאן:

תרגום ריטריט: unbinding the heart

והקלטות מקורס שלי על בסיסו אפשר למצוא כאן:

הקלטות – תודעה פתוחה, לב ער

 

אני רוצה לומר עד כמה אני מעריך את כל מה שכולכם מביאים לתרגול. זה מרגיש שיש הרבה נכונות, הקדשה, כנות ויושר, וזה נוגע בי.

הנושא שהייתי רוצה לחקור הלילה הוא העצמי והחיפוש שלו אחר ביטחון. אז – אחד הדברים הנראים כמובנים מאליהם ובסיסיים לקיום – זו תחושת העצמי. זה שאנחנו מרגישים ‘אני כאן’. ו’אחרים הם שם’. ‘הנה אני’. תחושת העצמי. ועם תחושת העצמי הזו, כפי שאמרתי – ישנה תחושת ‘אחר’. ותחושת העצמי הזו מרגישה שהיא חווה תענוג, כאב, דברים יפים ודברים קשים. ומרגישה, במובן מסוים – פגיעה לכל זה, ולכל התנועה שבכל זה. הבלתי נודע שבכל זה. מה שמביא תענוג היום יכול להיות מכאיב מחר, ובסופו של דבר – ניצב המוות. וכשהעצמי נראה אמתי ומוצק – כל זה נראה גם אמתי ומוצק. מוות נראה אמתי ומוצק. כך שהעצמי הוא פגיע, וכמעט אפשר לומר – שהטבע שלו הוא נטייה לעיסוק עצמי. דיברתי אתמול על תחושת העצמי המובנת מאליה – כמרכז של רכישה, בתוך כל זה – התענוג, הכאב, מה אני יכול לקבל. וכך – באופן מובן מאוד, ודי נורמלי – העצמי הזה מחפש תחושת ביטחון. במובן עמוק מאוד – מחפש ביטחון. ולזה יש חשיבות עצומה עבורנו כמתרגלים וכאנשים. את זה אני רוצה לחקור.

חלק מכם, אולי אתם מכירים את הכתבים של דיוויד לוי – הוא פרסם כמה ספרים מעניינים לאחרונה. הוא פרופסור איפשהו, ומורה זן. והוא מביט על העניין בדרך מסוימת: לעצמי אין באמת אמתיות, ואנחנו יודעים את זה בדרך כלשהי, ולכן אנחנו מרגישים נטולי קרקע, מרגישים מאוד לא בטוחים בעצמנו, משום שהוא בעצם לא קיים. חוסר הקרקע הזה גורם לנו להרגיש אי נוחות, ומתוך אי הנוחות הזו – מחפשים קרקע, ורוצים לתת ממשות לעצמי. והוא מצביע על כמה דרכים בהן אנחנו נוטים לעשות את זה: כסף, תהילה, אהבה רומנטית וכוח – כארבע דרכים מרכזיות בהן העצמי המודרני נוטה לתת לעצמו ממשות. אני לא בטוח שאני לגמרי מסכים עם האופן בו הוא מציג את זה, אבל זה בסדר, ולא משנה מידי. עבורי – תחושת העצמי היא חלק ממה שהבודהא היה קורה לו האשליה היסודית. יש לנו תחושת עצמי מוצקה, ומאחר ואנחנו רואים את העצמי כאמתי – אנחנו מביטים על העולם מנקודת המבט הזו, ובוחרים ומתנהלים בעולם מנקודת המבט הזו. ולזה יש תוצאות מסוימות. אז אנחנו משתמשים בארבעת הדברים האלו – כדי לנסות ולמצוא תחושת ביטחון. אף אחד מהם אינו רע כשלעצמו. אין משהו רע בכסף, או בתהילה, או אפילו בכוח, וודאי שלא באהבה רומנטית. אין שום דבר רע בהם כשלעצמו. אבל העצמי -מתוך אשליה – מביט עליהם בדרך מסוימת, ומשתמש בהם בדרך בלתי מיומנת.

כסף

החשיבות של היחסים עם כסף

אין לי זמן להיכנס לכל אחד מהם, אז אני רק רוצה לדבר על אחד, וזהו כסף. עכשיו, ודאי שזה מתייחס למה שדיברתי עליו אתמול, שזו נדיבות, וחלקית – הסיבה שאני בוחר בזה זה כי אנחנו מדברים על זה מעט מאוד בחוגי דהרמה, וגם כי אישית נעשיתי מעוניין מאוד בנושא של כסף בשנים האחרונות – בעצמי, וגם סביב קריסת האשראי, וכל מה שמתרחש סביב זה ברמה הקולקטיבית, שהוא מדאיג. הדרך שבה אנחנו עם כסף, ואיך זה קשור לעצמי והחיפוש שלו אחרי ביטחון. ועבורי – זה לא נוגע רק לפלח מסוים – אני אולי חש את עצמי כעשיר, או נתפש על ידי אחרים ככזה, או שאני חש עצמי כעני או שאחרים תופשים אותי ככזה, אבל במובן מסוים – זה מכסה את כל הטווח. כסף הוא מאוד מעניין. עבור לכולם, נדמה לי – זה משהו מאתגר, גם אם הוא לא נראה כך במבט ראשון. בחוויה של אנושיות בימינו – זה אחד האתגרים. זה פן מאתגר של החיים. ובמובן מסוים – היחסים שלנו לכסף – זה חלק ממה שמתווה את המסלול שלנו כאנשים. ברמה מסוימת – איך שאנחנו עם כסף – יאמר הרבה. מעיד על הרבה, ויוצר הרבה – במסלול החיים שלנו. כסף, בין אם אנחנו חושבים שהוא עניין גדול או לא – הפך למשהו שלוכד ומפתה אותנו מאוד בקלות. ועבורי זה נושא מרתק. זה אזור שבו אנחנו יכולים להיות לכודים, מפותים, ונאבקים בקשיים ובעיות ביחס אליו, ביחסים שאינם חופשיים, וזה יכול להפוך לתחום שהוא כלי, בן ברית – בצמיחה, בטרנספורמציה שלנו, בהליכה שלנו לקראת חירות. אותו דבר עצמו.

קראתי ספר נפלא לאחרונה, שנקרא ‘נשמת הכסף’, שנכתב על ידי לין טוויסט, ואחזור אליו. אבל ציטוט משם: ‘כסף נודד לכל מקום, חוצה את כל הגבולות, השפות, התרבויות’. שיניתי קצת, אז אני מקווה שהיא לא תקשיב ותפגע. ‘כסף, כמו מים, מכה אדוות, ברמה מסוימת, דרך כל חיים וכל מקום, הוא יכול לשאת את אהבתנו או את פחדינו. הוא יכול להציף את חלקנו כך שאנחנו טובעים בו, או – לאט, באופן כמעט בלתי מורגש – מורעלים על ידי הצבירה או ההחזקה בו. הוא יכול להזין ולהשקות את העקרונות של חירות, קהילה ושיתוף. הוא יכול לאשר את החיים, או להפחית, להקטין, ולהרוס אותם’.

כשאנחנו חושבים על היחסים שלנו עם כסף – יכול להיות שאנחנו נתקלים בבעיות שונות עם כסף. אני לא מדבר רק על הרמה המעמדית, בה מישהו מתגלגל ברולס-רויס שלו ומעשן סיגר. אני לא מדבר רק על זה – על העניין של כסף ככלי להרשים אחרים. יש את הרמה הזו, שהיא גסה מאוד, של להרשים אחרים על ידי עושר, אבל זה הרבה יותר עדין מזה. אנחנו עובדים, עובדים בשביל כסף, וכמה בקלות כסף הופך למדד לכבוד. אני נותן את הזמן, האנרגיה, הכוחות שלי למשהו – ואני מקבל סכום מסוים, ובמובן מסוים – זה נלקח כמדד למה העצמי שלי שווה, מה ההקדשה של עצמי שווה, היכולות שלי שוות, המאמצים שלי. זה יותר מעודן – ואנחנו מגיבים לזה בדרכים שונות. אני לא אומר שזה רע לרצות להיות מכובד, אבל זו אחת הדרכים שדרכן כסף, באופן עדין יותר, נעשה בעייתי. זה לא שאנחנו רוצים הרבה כסף, אלא – אנחנו רוצים להרגיש מכובדים בזכות מה שאנחנו נותנים בעולם, או מוערכים באופן הולם – ביחס למה שאנחנו מרגישים שאנחנו נותנים.

כסף יכול להיות קשור בביטחון בעתיד – ‘מה יקרה איתי בעתיד’, ‘איך אהיה’, ‘האם אהיה בסדר?’. וכמובן – ככרית ביטחון לזה. ואתם יודעים, אם מישהו הוא הורה… כמה אנשים אמרו לי: ‘אני מרגיש רע אם אני לא יכול לשלם על מכללה עבור הילד שלי, אני לא מרגיש גבר לגמרי’. זה נעשה מאוד טעון, ויש עול שמוטל על זה. אנשים אמרו לי: ‘זה פחד הישרדותי. יש לי פחד, וזה קשור לתחושת ההישרדות שלי’. ושמעתי, למרבה הצער – מאנשים שעשו הרבה תרגול: ‘עכשיו אני מתרגל – לדאוג לעצמי, אז יש לי יחס שונה לכסף ולצבירה שלו’. או: ‘עשיתי את העניין הזה שלי פרישות, והייתי בהודו בשנות ה70, ועשיתי שם ריטריט, ועכשיו אני בעניין של העולם כפי שאני בעניין של רוחניות’. ועוד.

האקלים שאנחנו בתוכו

בשביל רובנו – יהיה משהו שהוא לא לגמרי פתוח, מודע או חופשי ביחס לכסף. ואולי אתם שומעים את זה וחושבים: ‘טוב, אין לי כסף, אז זה לא רלוונטי לי’, אבל זה כן. או שאתם חושבים: ‘אין לי באמת בעיה עם כסף. אני ממש סבבה עם זה’. אני חושב שיש יותר שם. אז, שוב, כמו אתמול – אני לא רוצה להיות, ואני לא מרגיש שאני – בעמדה של הטפה. אני מעדיף להציע משהו עבורנו, עבור כולנו, להרהור. קראתי משהו משדה הסוציולוגיה: בארצות הברית – 1961 הייתה השנה האחרונה בה היה קשר בין בעלות על יותר דברים לבין יותר אושר. ולמעשה, מאז – גרף הצמיחה הכלכלית מצא את מקבילו בגרף העלייה של דיכאון, ואינדיקטורים אחרים של חוסר ברווחה. המילה wealthy, באנגלית – באה מהמילה האנגלית העתיקה – weal – והמשמעות שלה היא רווחה. איכשהו הן נפרדו, אבל בתודעה שלנו – הן לא. וכסף, במובן מסוים – מצביע עבורנו על משהו, כמעט יותר מכל דבר אחר. אז אני נזכר במשהו, ואני לא זוכר מתי זה יצא, אני חושב ש2007 או 2008 – דו”ח סטרן. ונראה לי שהיחסים של הממשלה הבריטים עם שינויי האקלים – התאפיינו ברוח של ‘אני לא רוצה להתמודד עם זה’. אז יצא דוח סטרן, והצביע על כך שאם לא נתמודד עם שינויי האקלים – זה יגבה מהכלכלה שלנו סכומי עתק, ואז, לפתע – היה מהפך ביחס. כך זה נראה לי, לפחות. מה שבסופו של דבר נתפש כדבר החשוב ביותר, אפילו יותר מכדור הארץ שנותן לנו חמצן ומזון – זו העלות לכלכלה. מה זה אומר? אני לא רוצה להפציץ אתכם במספרים, אבל – 250 מיליארד דולר הוצאו על הכנות לקראת באג 2000. אם זוכרים מה זה באג 2000? זוכרים את כל המהומה? 250 מיליארד, ולא הייתה ודאות שמשהו בכלל יקרה. אנחנו יודעים על שינויי אקלים. אנחנו יודעים על ההרס שכבר מתרחש. ותכנית האקלים של האו”ם – התקציב השנתי שלה ל2008 הוא 190 מיליון. תשוו את זה ל250 מיליארד. הסרט האחרון בסדרת ג’יימס בונד – 250 מיליון. ושמעתי שהוא ממש גרוע. אני אומר את זה, בין השאר – כדי לומר שזה האקלים, זו הסביבה שאנחנו בה, במובן של מה חשוב, ובמה צריך להשקיע וכל זה. וכך – אנחנו סופגים את המסר הזה ואת הגישה הזו כל הזמן. וחשוב להבין את זה ולהתעורר למשהו. אז ב2008 הייתה מחוייבות לסייע ב7.1 מיליארד פאונד לעולם השלישי, בגלל משבר מחירי המזון. ישנה עלייה ברעב העולמי, ולפחות או יותר מיליארד אנשים בעולם אין מספיק מזון בשביל בריאות בסיסית. זה אחד מכל שישה אנשים. אז הייתה התחייבות לתת 7.1 מיליארד, ועד סוף השנה מומשו מתוכה רק 580 מיליון. האו”ם, בכל מקרה – העריך שזה יעלה משהו כמו 15 עד 28 מיליארד, כך שגם ההתחייבויות היו בלתי מספקות. כשהמשבר הכלכלי הופיע – יותר מ160 מיליארד פאונד ניתנו בכמה שבועות לשיקום הכלכלה. מזכיר האום אמר שהוא מוצא את זה מביך שהעולם המפותח דואג ממיתון, בעת שרבים בעולם לא מסוגלים לאכול. אז מה יש כאן שהופך משהו אחד לחשוב ואת האחר ללא חשוב? וזה תופש את הכותרות, ואנשים, ואנחנו – קונים את זה.

אז הציטוט הזה מקודם, של לין טוויסט, שכתבה את הספר ‘נשמת הכסף’, שאני מצאתי מאוד יפה – היא, למשך שלושים וחמש או ארבעים שנים – היא מגייסת תרומות לארגונים שונים, בעיקר למה שנקרא ‘פרוייקט הרעב’, אבל גם לדברים רבים נוספים. והיא, בעבודתה – פוגשת את האנשים העניים ביותר בכל העולם – במדינות מתפתחות ומפותחות. וגם את העשירים ביותר, ומבקשת מהם כסף. והיא מביטה על כל היחסים עם כסף בספר הזה, ומצביעה על שלושה מיתוסים. הראשון הוא המיתוס של המחסור: התחושה, ההנחה – ש’אין מספיק’. ומה שהיא מצביעה עליו זה שבנסיעות שלה, ובמגוון של החברות השונות שהיא ראתה – היא אומרת שהיא רואה את זה גם אצל אנשים שיש להם כמויות עודפות של כסף, ולפעמים אפילו כמויות עצומות של עודפי כסף – וברוב התרבויות. והיא אומרת שזו תחושה שאינה מגובה בהכרח בעובדות. אני לא יודע אם יהיה לי זמן, אבל עשיתי משהו באורך יום בו שיחקנו משחק מונופול מסוים, עם כללים שונים – וזה היה מרתק. ולאחר מכן האדם שעשה את זה, שגם עובד עם אנשים עמידים מאוד, מנכ”לים וכאלה, והוא הרהר בעובדה שאנשים שיתנו אלף דולר בקלות עבור משהו הם לא בהכרח עשירים יותר מאלו שלא יתנו. זה מעניין – זה יותר עניין של התודעה. והוא הרהר – איזה הבדל זה עושה לאנשים מסוימים – אם 1000 דולר ייעלמו מחשבון הבנק? יש כאן אנשים, אני יודע – שעבורם זה יהיה הבדל גדול. אבל להרבה אנשים – זה לא. הספרות יורדות קצת, אבל זה כסף שבעצם לא עושה כלום. איזה הבדל זה עושה? ועם זאת – אנחנו לא נותנים. כסף ופחד מאוד קרובים, וזה משהו שנגעתי בו. אבל יש יותר מזה.

אשרור של פחד או תחושת שפע

אנחנו עושים בחירות בחיים, הרבה בחירות בכל יום. והרבה מהבחירות – אנחנו לא לגמרי מודעים מאיפה הן באות, והרבה מהן, למרבה הצער, מגיעות מרמה של פחד שאנחנו אפילו לא מודעים אליה ככזו. אנחנו לא מודעים לפחד. זה להרגיש להיות בסדר. אבל יש לזה השלכות. כשאני בוחר מתוך פחד, בוחר מתוך פחד, וממשיך כך – אני מאשרר פחד, ואני חונק אפשרויות אחרות בישות ובחיים שלי. בגלל שזה לא מודע, ולא נראה כמו עניין גדול, וכולם עושים את זה – אני לא שם לב להשלכות. הן לא נרשמות – ההשלכות של בחירות חוזרות ונשנות מהרמה הזו של הפחד. אני לא יודע אם ראיתם את הסרט ‘אמת מטרידה’ של אל גור – הוא נותן שם דוגמה – שאם אתה שם צפרדע בכוס (אני באמת לא יודע למה שמישהו יעשה את זה…) אם אתה שם צפרדע בכוס מים רותחים – היא תקפוץ מיד החוצה. אם אתה שם צפרדע בכוס מים קרים, ומחמם אותם לאט – היא תשב שם עד שהיא מתה או שמצילים אותה. זה דבר דומה עם הרבה מהבחירות שאנחנו עושים בחיים. לעתים קרובות אנחנו אפילו לא שמים לב שאנחנו עושים בחירות, וודאי שלא – מאיזה רמה של הישות הן מגיעות, ומהי הכוונה והכיוון שאליו הן הולכות. ואם אני חוזר לשיחת הפתיחה – כל כך הרבה מחיינו תלוי בזה, ואנחנו בקושי רואים את זה. אז – האם זה אפשרי לנוע, האם זה אפשרי לנוע מחוץ למבט של מחסור. וצריך לבדוק – האם יש לי את זה? כי אולי זה לא מדליק נורה, אבל אנחנו צריכים להביט ולבדוק, די לעומק – האם אפשר לעבור ממבט של מחסור למבט של מסופקות? האם אני יכול לעודד מבט של מסופקות? וזה אומר – למסגר מחדש את ההשקפה שלי על דברים – עם הערכה למה שכבר יש. הכרה, הערכה – למה שיש. זה משהו שאנחנו עושים גם במדיטציה, ואני אומר על זה דברים לאורך הימים.

בחיינו – יש זרם של משאבים וכסף, ובמקום שזה יהיה משהו שאני מנסה לאחוז בו ולבנות, וזה נתקע, ואולי אני רואה את זה הולך וקטן, ולא רוצה שיקטן – אולי אני יכול לתפוש את זה כזרם של הזנה, במקום זרם של משהו שאני צריך לאחוז בו ולהחזיק בו? זרם של הזנה שנע דרך החיים. אני לא יודע, אולי זה לא נשמע כל כך שונה, אבל זו דרך שונה לגמרי לראות את הדברים, שינוי מוחלט של ההשקפה. ומנקודת המבט הזו, אם זה אפשרי – אז, במובן מסוים – אנחנו נאמנים בעלי זכויות, לזמן זה – על המשאבים החומריים האלו, יהיו אשר יהיו, כולל כסף. אחראים, ולא בעלים. מסוגלים לבחור – איך אנחנו משתמשים בזה. ואז היחסים לכסף יכולים להיות ביטוי של אפשרות ולא של פחד. אז – יש תחושת שפע, שנובעת מאשרור של זה שיש לנו מספיק. שיש מספיק. ולהתחיל לראות את זה, בהרבה דרכים בחיים. אז אפשר להתחיל מלראות את זה בצורה יסודית, אלמנטרית מאוד – אנחנו נתמכים על ידי האוויר שאנחנו נושמים, על ידי מים, על ידי אור ומזון. ולהכיר בזה, ולהתכוונן לזה, כמדיטציה – להתכוונן לדרך בה אנחנו ניזונים מזה. אולי זה נשמע ניו-אייג’י או היפי, אבל – כמו שאמרתי אתמול – דרך הראייה השנייה: ‘אני צריך להחזיק, צריך שיהיה לי, אין מספיק, צבירה, מה יהיה’? זה טירוף, שיגעון – מנקודת המבט של התעוררות. זה משוגע.

לין טוויסט – בשנות השבעים המאוחרות, בתחילת העבודה שלה – הייתה עשויה לעבור בין אנשים עשירים מאוד, ואז ללכת להיפגש עם אנשים עניים מאוד. היא הייתה בניו יורק, ואחרי הצהריים – הלכה לדבר עם אנשים בהארלם, בניו – יורק, במרתף של כנסייה. זה אזור מאוד עני בניו-יורק, שרובו מאוכלס באפריקאים-אמריקאים. ואני מניח שבשנות השבעים הוא היה עני עוד יותר מאשר הוא עכשיו. והיא גייסה כסף למקומות מסוימים באפריקה, שסבלו מרעב, והיא ישבה במרתף הכנסייה הזו, ולפניה אנשים עניים יחסית, והיה גשם בחוץ שדלף פנימה, לתוך דליים שהיו שם, והיא דיברה על זה, וביקשה כסף, והייתה מאוד לא בטוחה – אם זה הדבר הנכון לעשות. היא הייתה עוד בתחילת דרכה אז. והיא ביקשה, והיתה דממה. ואז אשה אחת, בשם גרטרוד קמה, ומצאתי את זה כל כך יפה שאני אקריא לכם: ‘גרטרוד קמה ואמרה: עבורי, כסף הוא כמו מים. לחלק מהאנשים – הוא גועש דרך החיים שלהם כמו נהר. דרך החיים שלי – הוא עובר כמו טפטוף. אבל אני רוצה להעביר אותו הלאה באופן שעושה הכי הרבה טוב להכי הרבה אנשים. אני רואה את זה כזכות והאחריות שלי, וזו גם החדווה שלי. אין לי פנקס צ’קים או כרטיסי אשראי, יש לי חמישי דולר בארנק שלי, שהרווחתי מלשטוף בשביל אישה לבנה, ואני רוצה לתת אותם לך’. ומשם – זרם של אנשים התחיל לתת. מה שאני רוצה לחלץ מזה – זו התפישה של זרם. הכסף כזרם, שטף – ומה שקורה לפעמים, ביחסים שלנו עם כסף – זה שאנחנו חושבים שהוא לא אמור לזרום, איכשהו. כסף זורם פנימה, זורם החוצה, והוא צריך לעשות את זה – בשביל זה הוא שם, במובן מסוים. וזה כבוד, זו זכות ודבר יפה – להיות מסוגלים להטות את הזרם הזה לכיוון של מה חשוב לנו ביותר, לכיוון של המחויבויות הגבוהות ביותר שלנו. זה משהו יפה, ויחסים שונים לגמרי לכסף. וזה לא אומר להזניח את אלו שתלויים בנו או את עצמנו, אבל – כל הדרך בה אנחנו רואים כסף היא שונה. והיא אמרה – בעבודה שלה לאורך השנים – היא רואה את השינוי הזה, וכמו שהיא רואה את המיתוס של המחסור – היא רואה גם את השינוי, וגם אצל האנשים העניים יותר. היא מדברת על המסע שלה עם כסף, ועל העבודה שלה עם אחרים, ואני רואה את זה גם על עצמי – משהו שכולם נוטים להסכים עליו – זה שזה כלי לדאגה לעצמך. כלי שנראה במונחים של צבירה או הידלדלות – והדאגה לעצמי רוצה להשגיח על זה. ואפשר לעשות שינוי שם – מלראות את זה ככלי לדאגה לעצמי או לקבוצת אנשים קטנה שסביבנו – משפחה או משהו כזה – למשהו שמבטא לא רק את זה – אלא מסירות לכלל החיים. אותו כלי, מכשיר – נעשה למשהו הרבה יותר רחב, ושונה. כלי שמבטא אהבה. מבטא אישור עמוק של חיים וכבוד של כל הברואים. הכלי שדרכו, ועל ידו – אנחנו חולקים עם אחרים, עם העולם – את השאיפות העמוקות ביותר שלנו, החלומות שלנו, שנוטים להיות – לא להיות רק לגבי עצמי. אם אנחנו הולכים באמת עמוק, עם השאלה שהצגתי בשיחת הפתיחה – זה נוטה להיות לא רק לגבי עצמי. אז במילותיה שלה – אותו כלי מסונכרן ומכוונן עם הנשמה, כשהוא מכוונן עם הנשמה – זה מביא תחושה של שגשוג, שפע, מספיקות. וזה לא קשור לכמות שיש לי, או הכסף בבנק. ובדרך זו – כשמשתמשים בו כך, כשהוא מכוון כך – הכסף, במקום לפלג ולגרום לפערים בין עצמי לאחר, ופערים בחברה, ופערים עולמיים – זה הופך למשהו שמחבר, שיש לו את היכולת לחבר. יחסים אחרים לגמרי. אז זה תרגול, שינוי נקודת המבט הזו, אבל במובן מסוים, וזה משהו שכבר אמרתי במילים אחרות – תרגול הוא תרגול של שינוי נקודת המבט. שינוי נקודת המבט, לא רק פעם אחת, כי, שוב – זה ימשיך לחזור לברירת המחדל, ודרכי הראייה הרגילות – אז אנחנו משנים את זה, ואנחנו משנים את זה שוב ושוב, עד שההשקפה החדשה יותר, העמוקה יותר החומלת יותר – מעמיקה, מתאחה, מתמקמת. ואז, בתורו – זה יוביל להשקפה עמוקה אף יותר. זה תרגול. אני לא חושב שזה קל, אני יודע שזה אפשרי, אבל לא קל. אבל כמו תמיד – כל דבר טוב בתרגול מזין דברים טובים אחרים. אז שינוי כזה של ההשקפה מסתייע ונתמך על ידי מטא, אדיבות, עומק של מדיטציה, חדווה, תובנה. והוא גם עוזר לדברים האלו. הסיבתיות הולכת בשני הכיוונים.

תחושת העצמי והחיפוש אחר ביטחון

איזה חיפוש מוליד חוסר ביטחון? מהו חיפוש נבון אחר ביטחון?

נחזור לעניין של ביטחון בצורה כללית יותר. האם הבחנתם – שלעתים קרובות – מה שאנחנו מחפשים בו ביטחון, מה שאנחנו בונים כדי למצוא בו ביטחון – לעתים קרובות, ואולי תמיד – הופך למקור לדאגה, במקום? מה שאנחנו פונים אליו לביטחון – הופך, במקום זה – למקור דאגה. ובנוסף – אם אין חכמה, או אין מספיק חכמה בחיפוש אחר ביטחון – אנחנו מוצאים את עצמנו עם דברים כמו המשבר הכלכלי. או שינויי האקלים שיכולים לצאת משליטתנו. אז – האם יש דבר כמו – חיפוש נבון אחר ביטחון? חיפוש נבון אחר בטחון בחיים? לפעמים אנחנו יכולים לשמוע בדהרמה: ‘שום דבר בשליטתך, זה הכל לא-בשליטה, אז רק לך עם הזרם’. הבודהא לא אמר את זה, ולי זה גם לא נראה נכון – ששום דבר לא בשליטתי. ברגע שאני חושב בקפידה על אילו מילים לבחור, או אני יכול להניע את הזרוע שלי, ויכול להיות שמשהו יקרה שימנע את זה ממני, ואז לא אוכל לעשות זאת, בסופו של דבר, אבל באופן בסיסי – יש מידה של שליטה, וזה לא מציאותי לומר שאין לי בכלל שליטה. ואני יכול להשתמש בה, בשליטה הזו, לטובת מה שטוב, ולטפח מה שטוב. אז ‘ללכת עם הזרם’ זה לא דבר מלא כל כך כאידאל רוחני. יש את הפוסטר הזה: ‘רק דגים מתים שוחים בזרם’.

אז – מהו חיפוש נבון ומיומן אחר ביטחון. זה תלוי בכמה דברים: במה אני מחפש ביטחון? איפה אני מחפש אותו? והמקום שהבודהא הצביע עליו כדי למצוא ביטחון הוא – באיכויות של הלב. אז – טוב לב, חמלה, נדיבות, שוויון נפש, תשומת לב, עניין, עומק של מדיטציה ועוד. כל הרשימות האלו. וזה לא שהם נשארים יציבים כל הזמן כמצבי תודעה, אלא יותר שהם נעשים הרגלים של הקיום, נעשים יותר ויותר נגישים, ואנחנו לוקחים אותם איתנו לכל מקום אליו אנחנו הולכים ודרך כל מה שקורה. אז יכולה להיות קריסה כלכלית מוחלטת, ויכול להיות כך או כך – ואם אני פיתחתי את הזרמים האלו של הישות, זה המשאב הפנימי שלי, וזה ביטחון. וזה הופך להיות, יותר ויותר – משהו שאני יכול לבטוח בו בפנים. אני יכול לבטוח במידה של שוויון נפש, של טוב לב.

חיפוש ביטחון עבור האשליה של העצמי

וגם השאלה היא, לגבי חיפוש אחר ביטחון – מאיפה החיפוש הזה מגיע? משום שאולי – אולי העצמי לא יכול להיות בטוח, באופן אולטימטיבי. לעתים קרובות אנחנו מחפשים ביטחון, כמו שאמרתי בהתחלה – מתחושת עצמי. מהשקפת העצמי, אבל יש פה בעיה, משום שעצמי ואחרים – עולים יחד, שניות של עצמי ואחר, ולעתים קרובות – זה הופך ל’מה הם חושבים עלי’. זה הולך עם זה, וזה עולה לעתים קרובות, ואז אנחנו משקיעים בזה בתוך החיפוש שלנו, ורוצים שאחרים יחשבו עלינו בדרך מסוימת, ואנחנו מחפשים ביטחון בזה. ושם התהילה, הכסף, הכוח וכל זה – נכנסים. או שאנחנו מחפשים ביטחון בהשקפת העצמי. וזה מוזר לגבינו כאנשים, או – אפשר לומר – שהאשליה מכורה להגדרה של העצמי בדרך כזו או אחרת. אני כך או אחרת, ואנחנו רוצים להציג את זה לאחרים, ואולי גם לעצמנו. מישהו אמרה בראיון, לפני זמן מה – ‘אני לעולם לא אוכל להיות הפנטזיה שיש לי על עצמי. בין אם טובה או רעה – אני אף פעם לא אוכל להיות כמו הפנטזיה, זה בלתי אפשרי.’ זו תובנה. זה בלתי אפשרי.

העצמי הוא התהוות מותנית

או שלפעמים אנחנו מחפשים: מיהו העצמי האמתי? מיהו האני האמתי? ואנחנו מסתכלים על עצמנו במצבים שונים, ואנחנו רואים – אני ממשיך להשתנות, אז אולי זה לא כנה. מיהו העצמי האמתי? אבל איך שאני בסיטואציה – זו התהוות גומלין. אז אני לא יודע אם ראיתם את זה – אבל יש לי הומור שונה עם חברים שונים. אז עם חברים מסוימים – יש לי הומור מאוד מטופש, עם אחרים – הומור שנון יותר, עם אחרים – הקנטות חביבות, עם אחרים – משהו מוזר ו’זני’ כזה. גם סגנונות הוראה – וזה מעניין. זה מעניין לתת שיחה, כי זה נראה שאני נותן שיחה, אבל בעצם כולנו נותנים את השיחה. יש לי פה, לפני, כמה שורות של מילים – אבל מה שאני אומר – תלוי במה שאתם נותנים לי, או במה שאני תופש שאתם נותנים לי. במובן מסוים, זה קורה יחד – אז סגנון ההוראה הוא התהוות מותנית. אמרתי לכם שחייתי בארצות הברית חמש עשרה שנים – ורוב הזמן הזה הייתי מוזיקאי ג’אז, ודיברתי מאוד אחרת אז. יש תת-תרבות של שפה – שפשוט לא תצא מהפה שלי כאן, בתנאים האלו. וכנראה שאם הייתי חוזר לסביבה הזו – היא תתחיל שוב. אז – האם פשוט פחדתי להיתפש כאנגלי קפוץ שם? לא. האם אני מדחיק אחר משהו אחר פה, מתוך פחד? לא – זו התהוות מותנית, שבאה מתוך התנאים. ואין עם זה בעיה. אז – אני מחפש משהו אותנטי, אותנטי זו מילה מעניינת, אבל אולי זה יותר – במקום לחפש את העצמי האותנטי – אפשר לשאול – האם מה שבה עכשיו מגיע מתוך פחד או לא? זו השאלה החשובה יותר. אולי אני משנה את עצמי או מסתגל כי אני מדחיק משהו מתוך פחד. אז אמרתי ביום הקודם, וזה תרגול מאוד חשוב – לראות שמה שמתבטא, אילו פעולות עולות, או היעדר פעולות, או דיבור או איך אני נראה – זה תלוי ברשת התנאים ששם, ולראות את זה – זה תרגול, ואנחנו צריכים לעשות אותו שוב ושוב. כי כמו שאמרתי בפעם הקודמת – אולי זה לא נשמע מלהיב, אבל ממש שם, בראייה כך, שוב ושוב – יש חופש ענק. אנחנו מתרגלים שינוי של ההשקפה. אז – האם שמתם לב – בדינמיקת יחסים – עם שותף רומנטי או מישהו שהיה כזה, או חבר, או דמות סמכות, או מורה או תרפיסט – מה מופיע – תלוי במה שאתם מרגישים שאתם מקבלים מהם, מה מושם עליכם. אולי אתם מרגישים שמופעל עליכם לחץ, אולי אתם מרגישים שאתם נבחנים, אולי אתם מרגישים שאתם בקופסה, או שיש תביעה שמושמת עליכם. כשיש תביעה, לחץ – בסיטואציה מסוימת – יש אינטנסיביות, ואולי פחד, ואז – מה מופיע על בסיס זה? ואז אנחנו אומרים: הסתכלתי על עצמי במערכת יחסים, ויש לי את הבעיה הזו, או ‘אני ככה’, או ‘אני תקוע עם זה’. אבל זו התהוות גומלין. אז – מה שאנחנו בחיים, איך שהתהווינו – גם זו התהוות מותנית. אין ‘אדם בזכות עצמו’, או ‘אשה בזכות עצמה’. התהוות חומרית למשל – תלויה בבעלות על הון או רכוש כלשהו – שהערך שלהם עולה. מורים, תלמידים – זה רק הסכם שאנחנו מסכימים להיכנס דרכו ליחסים מסוימים. אין שום דבר אינהרנטי פה שהוא מורה, או שום דבר אינהרנטי שם שהוא תלמיד. במקרה הזה אני מדבר ואתם שקטים. להיות מישהו – זה מצריך תנאים, תלוי בתנאים.

ההבניה של תחושת העצמי דרך סיפור, ודרך תגובתיות

בריטריט – הדבר היפה בפיתוח של תשומת לב ושמירה על תשומת הלב כל הזמן, וחלק ממה שקורה הוא – שהסיפור דועך קצת, לעתים, אולי מעט ואולי הרבה. וכשהסיפור דועך – תחושת העצמי שוקטת, מתרככת, נפתחת, נעשית קלילה יותר. ואנחנו מתחילים, דרך זה, דרך כניסה ויציאה מהמצב הזה – לפקפק באמתיות של הסיפור – הסיפור של עצמי ומי אני. אז מתרגלת, לפני זמן מה סיפרה לי על חלום, שהיא חלמה זמן מה לפני שסיפרה לי עליו. ואני הייתי קצת המום ממנו, אז שאלתי אותה אם אוכל לספר עליו, והיא כתבה אותו עבור עצמה ועבורי. וזה החלום: ‘הייתי מעורבת, בדרך כלשהי, באיזה משפט, ונשפטתי על ‘איך השתמשתי בזמן שלי’. התחלתי לתת הסבר על חיי הנוכחיים באריכות רבה, הדברים שאני עושה, האנשים שאני מכירה ומבלה אתם, תחביבים, תחומי עניין, מחויבויות משפחתיות, עבודות, פעילויות ועוד ועוד. וזה נמשך עוד ועוד, והיו שם המון פרטים. כשאני נזכרת בחלום עכשיו – אני נזכרת שהייתה שם תחושה תת-קרקעית של רצון לשכנע אחרים. דיברתי עם שכנוע וביטחון. לבסוף – הפסקתי וישבתי, מודעת לעייפות רבה. אז – שמעתי את עצמי אומרת: ‘אבל שום דבר מזה אינו נכון’. הייתה שתיקה מהממת, והכל נעלם. הכל נעלם. כל החיים שלי נעלמו ברגע אחד. זה כאילו ישבתי בגלי ההלם של ההכרזה הזו. המרחב סביבי היה לבן וריק, ומלא במשהו שאני עוד לא יכולה לבטא בדיוק. האינטנסיביות של החוויה העירה אותי, כמו שאתה מתעורר מחלום רע, כי אתה לא יכול לשאת את הפחד יותר. אלא שלא פחדתי, אלא הייתי מטולטלת, מופרעת עמוקות בכל רמה, אני עדיין יכולה להרגיש את הרעידות בגוף שלי’. זה היה שבועות או חודשים לאחר שהיא חלמה. הסיפור הוא דרך בה אנחנו ממצקים את העצמי בזמן, בעבר. אנחנו ממצקים את העצמי בזמן, בעבר, דרך הסיפור. והעצמי, באופן שבו הוא עובד – ייטה לרצות לראות במונחים של סיפור. אז הסיפור מזין עצמי והעצמי – סיפור. זה דו-כיווני. ביטחון זה אופן בו העצמי עשוי לראות את העתיד. אז אנחנו רואים את העבר במונחים של סיפור, ואנחנו רואים את העתיד במונחים של ביטחון או היעדרו. ובעשייה זו – הוא ממצק את עצמו, וגם, למרבה הצער – ממצק דברים נוספים, כמו למשל תחושה של עתיד – בחושבו על העתיד. אבל להחזיק בתחושה של ביטחון – מביאה אתה את התחושה של חוסר ביטחון. והתחושות של עתיד, ביטחון וחוסר ביטחון – מביאות פחד. אז זה משחק שאי אפשר לנצח בו. עצם התחושה לגבי הקיום של הדברים האלו – מביא אתו את מה שממוטט אותם. זה מובן? אתם עוד כאן?

כשאנחנו מתרגלים מיינדפולנס, וכל הדיבור על זה על ‘להיות בעכשיו’, אז חלק מהדברים שזה עושה זה לחתוך, לקצוץ את העבר והעתיד, ואת מה שנבנה שם, ואז, במידה מסוימת – יש פחות עצמי שנבנה, משום שהוא לא נבנה כל כך חזק ביחד לזמן. אבל למעשה – עדיין יש רמה של עצמי שנבנית, ואני אגיע לזה. אז מה שאנחנו רואים, עם תרגול, ועם חקירה לכל זה – הוא שתחושת העצמי, שוב – זו התהוות מותנית. עצם תחושת העצמי היא התהוות מותנית. כך שאולי שמתם לב, וחלק מהאנשים ודאי הבחינו אפילו בריטריט הזה, שהוא רק באורך כמה ימים – ככל שיש יותר ריאקטיביות, ככל שיש יותר תחושת בעיה, או שאני מתחבט במשהו, או שמשהו הוא עניין גדול – יותר תגובתיות, יותר תחושת עצמי, יותר נוקשות שלו, הוא נראה כיותר מציאותי, יותר מנופח. חלקית, כשאנחנו עושים את התרגולים האלו עם המודעות הרחבה, מה שאנחנו באמת מתרגלים, ואנחנו מתרגלים הרבה דרך המודעות הרחבה, אבל אחד הדברים שאנחנו מתרגלים הוא – אי תגובתיות. אז אם אני אומר במדיטציה המונחית – הרפו, כי הכל ארעי, או הכל שייך לחלל, או – זה רק רושם במודעות, או משהו כזה – זה עושה הרבה דברים, אבל חלק ממה שזה עושה זה – מעודד אי-תגובתיות, דרך וויתור. וכשאנחנו חוקרים אל תוך התרגול הזה, וחלק מכם כבר מגלים את זה – עם ההפחתה של התגובתיות – יש פחות תחושת עצמי. לפעמים באופן די מהמם ויוצא דופן – הרבה פחות עצמי, כי יש הרבה פחות תגובתיות. אז זה אפשרי, ביופי ובתנועה של החיים המדיטטיביים – שאנחנו נחווה את זה, לעתים – האישיות שוקטת. האישיות דוהה. היא לא כל כך נוכחת בחוויה. אנחנו לא יכולים למצוא הרבה אישיות מתרחשת. ואנחנו נעים, במדיטציה, מתוך ההקדשה של עצמנו למדיטציה – אנחנו נעים לשם הרבה פעמים, ואם אנחנו רואים את זה מספיק פעמים עולה השאלה – מה אמתי כאן? מהו האני האמתי? האם אני מודעות רחבה? האם אני היעדר אישיות? האם אני האישיות? האם אני הרבה אישיות, או מעט אישיות? מה אמתי? אישיות היא התהוות מותנית, והיא מובנית, מפוברקת.

ההתהוות המותנית של תחושת עצמי ושל זיכרון

בוא נפרק את זה עוד יותר, נפתח את זה עוד יותר. השקפת העצמי נבנית, חלקית, ואני מדבר רק ברמה מסוימת, רמת האישיות – השקפת עצמי נבנית על בסיס זיכרונות נבחרים. ישנם אינסוף זיכרונות אפשריים בחיי, וחלק מהם נבחרים מבין הרבה יותר שלא זוכים למבט, או נשכחים. מדוע חלק עולים לזיכרון, ומה קורה שם? למה זה? חלקית, אנחנו זוכרים חלק מהם – בהתאם למצב המנטלי בהווה. אם אני מרגיש בודד עכשיו, למשל, אני אטה לראות את העבר, ולדלות ממנו את הבדידות, ונקודה לנקודה – אני בודד, תמיד הייתי בודד, תמיד אהיה בודד. זה נארג יחד. בתלות במצב הרוח בהווה – נמצא דברים שונים בעבר. ויש עוד משהו. יש את האינטנסיביות של החוויה שאנחנו זוכרים. אז למרבה הצער – רגשות קשים, עבור אנשים – הן החוויות האינטנסיביות יותר. למרבה העצר. וחלק ממה שאנחנו עושים במדיטציה זה להפוך את זה. חוויה אינטנסיבית עושה יותר רושם על התודעה, מכה עליה יותר בחוזקה. אז ניטה לזכור אותן. ואנחנו גם ניטה לזכור דברים על פי ההטיה התרבותית לגבי מה הוא משמעותי. אז לגבי אהבה רומנטית, אם אנחנו מתייחסים לרעיון של בדידות, האהבה הרומנטית מקבלת כזה הייפ, יש את הפרסומות והסרטים, ואת כל ההייפ, ואם מישהו לא ביחסים – אז הוא תופש את זה בדרך מסוימת. מה שניתנת לו משמעות, ולכן אנחנו זוכרים אותו בהווה – בהחלט יכול להיות מושפע תרבותית. ואז מה קורה? הפקטורים האלו – מצב הרוח בהווה, האינטנסיביות של חוויית העבר, הגורמים התרבותיים של מה משמעותי או לא, ופקטורים נוספים – נתחבים יחד, השקפת עצמי עולה בהסתמך על זה, והשקפת העצמי מתהווה באופן כזה, ונעשית העדשה שדרכה אנחנו מסתכלים, מפרשים ומרגישים את החוויה ברגע ההווה. אז אני מביט בחוויית ההווה כך, מרגיש אותה כך, מפרש אותה כך, אני מייחד דברים מתוך החוויה כך… אם אני מרגיש שאני מפסידן, אז המיינד מתחיל לחפש – איפה הדברים שיראו שאני מפסידן, ואז – אה, כן, לא עשיתי את זה, ולא את זה, כן. זה מסמן אירועים בהתאם לתחושת העצמי, כי אלו המשקפיים שיש לנו. זה נותן חשיבות, שוב, לאירועים מסוימים, לרשמים מסוימים במודעות, כי השקפת העצמי הזו היא העדשה. והוא זוכר דברים מסוימים, ולא אחרים. כל זה – מאשרר את השקפת העצמי. אתם מבינים? זה מאשרר את השקפת העצמי, ואת כל התהליך, וזה כמו כדור שלג. ושוב, זה מה שאנחנו קוראים לו סמסארה, ברמה גסה יחסית. למעשה, במונחים של השקפת עצמי – אנחנו תמיד רואים את העצמי ואת העולם, ואת החוויה – איכשהו. תמיד יש שם השקפת עצמי מסוג כזה או אחר. וזה לא משהו שאנחנו נוטים להיות מודעים לו, או לתת לו הרבה תשומת לב, ולפעמים – הרבה מתרגלים יכולים לומר: ‘לא היה שם עצמי’. אבל בעצם – אפילו כשאנחנו מרגישים שאנחנו פשוט ‘קיימים’ – עדיין יש שם השקפת עצמי. יש שם השקפה של עצמי, אולי היא יותר שקטה, מעודנת, פחות בעייתית, אבל עדיין יש השקפה של עצמי, עולם, זמן.

אפשרויות של שחרור בתפישת העצמי

האם אנחנו מודעים לאיך אנחנו רואים את העצמי בכל זמן, מהי השקפת העצמי, או שזה מתחת לרדאר? לעתים קרובות זה מתחת לרדאר. אנחנו לא מודעים למה אנחנו מביאים במונחים של השקפת עצמי והאופן בו אנחנו רואים דברים. אבל כל דבר תלוי בזה – באיך שאנחנו רואים דברים. לכן אני חוזר לזה שוב ושוב – מדיטציית תובנה היא ללמוד לראות אחרת, בדרכים שמביאות חופש, וללמוד לשנות את ההשקפה, לאחות אותה ולתרגל אותה. אבל אם אני רואה את העצמי בדרך מסוימת, אולי – זה טוב לדעת – אילו דרכים של ראיית העצמי מובילות לחופש, או מובילות בכיוון של חופש, ואילו לא? כי זה הופך להיות שאלה חשובה למדי. ואולי, למשל, לראות את עצמי, במסורות מסוימות, ובתרבות שלנו זה די קשה בגלל הביקורת הפנימית, אבל – לראות את העצמי כלוחם רוחני, כגיבור או גיבורה – זו השקפת עצמי מועילה ביותר, ויכולה להיות מאוד מיומנת, אם זה מרגיש מועיל. או לראות את העצמי כבודהיסטווה. ו, באותו זמן, כל השקפת עצמי, בכל מידה – תהיה גם כלא, והיא דבר מפוברק, ולא אמתי, אולטימטיבית. אז – מבחינה דהרמית, מצד הדרך – זה לא שאנחנו מנסים להיפטר מהעצמי. זה לא הפרויקט של הבודהא-דהרמה. מה שאנחנו רוצים לנוע לקראתו זו הבנה עמוקה יותר ויותר שהעצמי הוא ריק, שהוא מפוברק, שהוא משהו שנבנה, כפי שהאישיות נבנית. זהו פיברוק, התהוות מותנית. אז – הוא ריק, אבל זה עדיין אומר שלעתים זה הולם לגמרי לראות במונחים של העצמי, לדבר במונחים של העצמי, לתקשר במונחים של העצמי. לעתים זו הדרך המועילה ביותר לדבר ולתקשר לאחרים. בפעמים אחרות – כל מה שזה עושה זה מביא סבל, במידה זו או אחרת. אז זה נעשה… כשאנחנו רואים שזה ריק – זה משהו שאנחנו יכולים להרים ולהוריד. זה בסדר, אבל זה קל – אנחנו שומעים שיחות, קוראים ספרים, וזה נשמע נחמד, וזה קל לומר – ‘העצמי הוא הבעיה’, ‘אין עצמי, זו רק אשליה’, או משהו כזה. אבל ההרגל של להרגיש את העצמי ולתפוש אותו כאמיתי – להרגיש אותו כאמיתי, להרגיש אותו אינטואטיבית כאמיתי – זה כ”כ מוטמע, כ”כ מבוסס בתודעה, שאנחנו לא יכולים לנער את זה באמירה: ‘זו אשליה’, או ‘זה לא באמת קיים’. זה יותר מידי קל. התחושה הזו מוטמעת לתוך איך שאנחנו מרגישים את החיים, בצורה אינטואיטיבית מאוד. וזה צריך תרגול, תרגול – של לשבור את ההשקפה הזו. אנחנו בכוונה שוברים השקפות בתרגול, ואנחנו מחליפים להשקפות פתוחות יותר, בכוונה. זה עלה בקבוצה היום – לעתים אנחנו חושבים על תרגול מדיטציית תובנה כלשבת ולחכות, ותובנה תבקר אותנו וזה נפלא. וזה, אני לא אומר שזה לא קורה, אבל בנוסף – יש מוד שבו אנחנו בכוונה מנסים לפתוח השקפה מסויימת בדרך מסויימת, ולעשות משהו אחר – לתרגל שינוי של השקפה ולאחות את השינוי הזה, להעמיק אותו, להשתרש בלב, ולשנות את הדרך בה אנחנו מרגישים לגבי החיים, ומתייחסים לחיים ולמוות, לאורך זמן, כשזה נעשה חלק מאיתנו. וזה דורש חזרה, שוב ושוב: לשבור את ההשקפה, לצאת מתוך ההשקפה. לראות דרך תנאים ונסיבות, לראות דרך נקודות המבט האלו, שוב ושוב ושוב. תמיד יש השקפת עצמי, ובמובן מסויים אנחנו יכולים לדבר על רצף, או על רמות שונות של השקפת עצמי. אז אנחנו יכולים לדבר, כמו הרבה מהשיחה היום – על השקפת עצמי פסיכולוגית או אישיותית, ואיך אנחנו מסתבכים בזה ומזדהים עם זה. ולראות שמה שמתבטא – הוא התהוות מותנית. מה שנראה כאישיות הוא התהוות מותנית. זה לא באמת מי שאנחנו, אין לזה באמת את הקיום העצמאי הזה. אבל במובן מסוים – יש רמות נוספות, עמוקות, שקטות יותר מרמת האישיות – ראיית העצמי כגוף ותודעה, ואפילו יותר מזה – ואני אגיע לזה מחר. אבל ברובד העצמי של האישיות, כפי שאמרתי – איזה מהם הוא אמתי? אם אני רואה את כל הרצף שם? אם אני רואה את האישיות, רואה איך היא דוהה, רואה איך היא נבנית ומפוברקת, איך היא נבנית מתוך הרגלים, ואני רואה איך אפשר לשלול את כוחם של ההרגלים האלו, כך שזה נבנה באופן אחר. לראות את זה, את ההופעה וההיעלמות של העצמי האישיותי – זה נעשה שער, שער לתחושה אחרת לגמרי של חיים וקיום. חופשי יותר, קליל יותר, יותר נרחב. וזה לא שזו נקודת הסיום, אבל זו פתיחה. אולי התחלה, פתיחה למשהו. בוא ניקח זמן שקט יחד.

בשיחה הראשונה דיברנו על ניבאנה בהסתמך על הקנון הפלי ועל מתרגלים שלקחו על עצמם תרגול משמעותי ברוחו. ומבחינתנו זוהי המילה המציינת את האירוע בו התודעה משתחררת לחלוטין, באופן זמני, מכבלי ההיאחזות והתעתוע, שחרור שמוביל לכך שבאותו הזמן – אין התהוות וחוויה מכל צורה שהיא (משום שהחוויה מתהווה באופן שתלוי בהיאחזות ובתעתוע). קראנו את ניסרגדתא מהראג’, שאמנם אינו בודהיסט – אבל מתווה דרך דומה, של פנייה מהכוזב בהיותו כוזב, שלילת האמתיות של כל מה שהוא זמני ומותנה, ומתוך כך – מאפשרת ראייה ומגע עם מה שנמצא מעבר לכל חוויה, מעבר להתהוות, מעבר לחוויית החושים הגופניים והתודעה. והיום ניקח צעד נוסף. זהו צעד גדול ומורכב, וכדי לכבד אותו – אנחנו צריכים הרבה מאוד זמן, מילים, וחודשי מדיטציה. אבל – במסגרת מה שמתאפשר לנו פה, חשבתי שעדיף להצביע על האפשרות הזו, ולפתוח איזו רגישות והבנה כלפיה, גם אם חלקית, ולא לחסוך את מה שיכול להיות פתח לחופש יוצא דופן.

הצעד הזה הוא הדגש על הראייה וההבנה של ריקות – היעדר הקיום העצמי, אי האמתיות של כל הדברים, והחלת ההבנה הזו גם על החוויה וההבנה של ניבאנה עצמה, כמעוז אחרון של הנחת מציאות. אנחנו מתחקים פה אחרים שושלת של מורים ענקיים שהחלה מאנשים כמו נגארג’ונה, ארידווה (שהיה תלמידו) ו(תלמידו) צ’נדרקירטי, ונשענים על האופן בו רוב ברבאה מתרגם את הכתבים שלהם לכדי תרגול.

דרכי ראייה שמפחיתות היאחזות, סבל ומוצקות של עצמי ועולם

ישנן כל מיני דרכים שבהן אנחנו יכולים לגרום לתודעה לפברק פחות ופחות חוויית מציאות, וכל אופן ראייה שיפחית היאחזות יעשה זאת, במידה מסוימת. אנחנו יכולים להחזיק תשומת לב דקדקנית ועירנית מאוד לחוויה שלנו; אנחנו יכולים להעמיק בסמאדהי, דרך התחנות השונות שהבודהא הצביע עליהן, בהן משתנה תחושת הגוף ותחושת העולם; להספיג את התודעה שלנו בראייה של שינוי, מרגע לרגע; לתרגל מטא, כך שההתנגדות וההיאחזות דועכות; לראות הכל כדוקהא – בלתי מספק מטבעו, או לראות הכל כאנטה – לא שלי. וישנן עוד דרכים רבות. כל הדרכים האלו יפחיתו היאחזות והיטלטלות, ולכן יפחיתו סבל ברגע שאנחנו מפעילים אותן, ויולידו תחושת חופש. חלקן, המשמעותיות יותר ביניהן – גם יפתחו וערערו את הסולידיות בה אנחנו תופשים בדרך כלל את תחושת העצמי ותחושת העולם.

התנאים האלו, של הפחתת השתוקקות והיאחזות, כאשר הם מתורגלים בעקביות ורצינות, ובתנאים מתאימים – יביאו לדעיכה של התפיסה, וצפויים להיפתח חוויות מסוימות שמצביעות על רמות שונות של דעיכה, על גבי רצף. למשל – חוויות שונות של הגוף:כעדין, כ’לא קיים’, כגדול ופתוח מאוד וכן הלאה; חוויות של תחושת אחדות, שיכולה להופיע ברמות ואופנים שונים, ונובעת מדעיכה של תחושת הגבולות בין דברים; תחושת ‘היעדר קרקע’, שנובעת מהדעיכה של התחושה שדברים ‘ישנם כפי שהם נראים’; דעיכה של איכויות רגשיות קשות מסוימות – בעיקר כאלו שקשורות לתחושת פחד קיומי, ועוד. בהינתן התנאים המתאימים – הן גם יוליכו לדעיכה עד כדי מפגש עם מה שנמצא מעבר, מחוץ – לתחום התפיסה הגופנית והמנטלית.

כל דרכי הראייה והתרגול האלו, כאשר הן מתורגלות מספיק כדי להיחוות כאוניברסליות (הכל משתנה; הכל עטוף במטא) – עושות אפקט עמוק על הישות ומבססות תחושה אינטואיטיבית לגבי מהו הקיום ומהי ‘קרקע המציאות’ שאנחנו חווים. תרגול מטא, למשל – ירגיל אותנו לראות שאהבה מצויה בבסיס הקיום של הכל; תרגול אניצ’ה – ייצור חווית מציאות של שבריריות, יופי, רגעיות, וחופש שנובע מאי-היאחזות; תרגול אנטה – יראה לנו את הקיום כחופשי מטבעו, במובן מסוים – משום שהוא לא משפיע או משליך עלינו, מאחר ואנחנו מושכים את ההשקעה הכובלת שלנו בו ואת ההשלכה שלנו כלפיו. כך שהן דומות האחת לשנייה במובן של הפחתת ההשתוקקות וההיאחזות, הפחתת תחושת הסולידיות של עצמי ואובייקט, ופתיחת חופש. והן שונות – במידה בה הן עושות את זה (כדוגמה – ראייה עמוקה של אנטה, כאשר היא זמינה, תביא להפחתת פברוק משמעותית יותר מאשר התמד של מיינדפולנס, שלא תחדור מספיק כדי להראות את אי-האמתיות של העצמי) באפשרויות של הראייה וההבנה שהן פותחות, ובאופי תחושת הקיום שהן יולידו.

דרך הראייה של ריקות

מעבר לכל דרכי הראייה האלו – ישנה דרך ראייה שזוכה במעמד מיוחד: הראייה של ריקות. אני לא אתן בשיחה הזו מבט רחב ומלא על הבנה של ריקות, כי זה נעשה ועוד ייעשה בשיחות אחרות, אלא רק אזכיר מספיק כדי להבהיר משהו על המהלך כלפי התפיסה של ה’מעבר’, ניבאנה. המילה ‘ריקות’ פירושה: ‘ריקות מקיום מצד עצמו’, ואחת הדרכים לדבר על ריקות היא לומר שזוהי דרך הראייה שמביטה על דברים: עצמי, אחרים, חפצים, חלל, זמן – ורואה שהם אינם קיימים מצד עצמם. כלומר – הם תמיד מפוברקים, מובנים, מושפעים על ידי התודעה, במידת מה. ועם זאת – הם לא ‘לא קיימים בכלל’, הם לא ‘אין’. אלא – תמיד נראים באופן מסוים, מזווית מסוימת, ואין דרך שבה ‘הדברים הם באמת’.

אז אפשר לתהות: מי רואה אותי, או אותך כפי שאנחנו ‘באמת’? האם מישהו אחר, מבחוץ – רואה אותי ‘כפי שאני’? האם אני, מבפנים, רואה אותי כפי שאני? ואם כן – מתי – כאשר אני מלא בביקורת פנימית, ונראה לעצמי חסר תקווה? או כשאני מלא גאווה, ונראה לעצמי עליון איכשהו? כאשר אני שקוע במטא, ונראה לעצמי אהוב ואוהב? כאשר אני שקוע בראייה של אנטה, וחווה את עצמי כחופשי מאוד? כאשר הסמאדהי חזק, ואני חווה בעיקר יציבות, שאין בה כמעט תחושת ‘עצמי’? מי מהם הוא העצמי האמתי? האם העצמי הוא אמיתי כאשר הוא מרגיש כמו הרבה עצמי, כמו מעט עצמי, עצמי כזה או כזה? והחדר הזה, שאנחנו בו. מי רואה אותו כפי שהוא? מי שגר כאן, בבית, עם כל המטען הרגשי שלו, שרואה את החדר דרך הפילטר של החוויה הזו? או אני, שרואה את החדר מהזווית של מתרגל המדיטציה שמדבר בו, או החשמלאי, שרואה את רשתות החשמל והתשתיות של הבית? או כאשר הוא נראה דרך אניצ’ה – כחוויה של זרם אינסופי ותדיר של שינוי והתפרקות? או כאשר הוא נראה כחלק ממודעות אוניברסלית? מהו החדר האמתי? האם מישהו אי פעם ראה אותו? והרגע הזה. האם אני ואתה חווים אותו רגע? אז איך זה שהוא מרגיש אחרת לשנינו? מה הופך אותו, בעצם, לאותו הרגע?. בחיבורו ‘400 פסקאות על דרך האמצע’ מוכיח ארידווה, תלמידו החשוב של נגארגו’נה, שההווה אינו קיים כדבר בפני עצמו:

“כפי שתודעה אחת לא יכולה לתפוס שני אובייקטים, כך שתי תודעות אינן יכולות לתפוס אותו אובייקט… נעדרי התבונה חושבים שההווה אכן קיים’.

(aryadeva 400 stanzas on the middle way בתרגום: Geshe sonam rinchen, פסקאות 266, 268).

ודאי – אנחנו לא יכולים לומר שאנחנו בשני רגעים שונים, או בשני חדרים שונים, כי אנחנו מתקשרים, ויש איזה הגיון ויכולת לנוע ולנווט בחוויה הזו. יש מופע של העולם, ואנחנו יכולים לזכות במידה כלשהי של אוריינטציה בתוכו. אבל מזווית הראייה של ריקות – מדובר במופע, במוסכמה. זה ‘אותו חדר’, ובו זמנית – אין ‘חדר’. ישנה חוויה, וגם זו אמירה מוגזמת.

הראייה של ריקות – היא המשחררת את התודעה מהיאחזות, מאבק וחרדה קיומית באופן העמוק ביותר. כך כותב המורה הטיבטי בן המאה ה19, מיפאם רינפושה:

“על בסיס ההיאחזות בעצמי ובאחר כישויות אמתיות – האדם נכנס שוב ושוב לזרם הקיום המעגלי. מה שמונע זאת, היא ההבנה של אי-עצמיות. בלי להבין ישירות את אי-הקיום, אין טעם לאחל לאי-קיום, כפי שכאשר חבל שזור נדמה כנחש – זה לא מועיל לחשוב ש’אין נחש’; רק כאשר עובדת ההיעדר נראית, הדבר ננטש מאליו.”

(duckworth s. Douglas: Mipham on buddha nature: the ground of nyingma tradition)

ישנן כמה דרכים בהן אנחנו יכולים לטפח ראייה של ריקות. זו שנובעת באופן האורגני ביותר מתוך התרגולים שעשינו ודרכי הראייה אותן הזכרנו בשיחה הזו – היא בדיוק הראייה: כאשר אני מביט בחוויה דרך כל דרכי הראייה האלו (אניצ’ה, דוקהא, אנטה, מטא וכדומה) – העצמי נחווה אחרת, והאובייקטים, הדברים בעולם – נחווים אחרת. ככל שישנה פחות היאחזות והשתוקקות (א) יש פחות סבל; (ב) אני נחווה כפחות מקובע, פחות סגור, פחות מובחן ומובדל, פחות ‘קיים כפי שאני’; (ג) הדברים נראים כפחות קיימים, פחות מוצקים, פחות ‘מה שהם’.

אופן התרגול הזה של ראיית ריקות – היא אחת ההברקות יוצאות הדופן והמשמעותיות ביותר של רוב ברבאה. אם תקראו את ‘שירת השורש של דרך האמצע’, או טקסטים אחרים מהמסורת של ‘דרך האמצע’ – תמצאו הרבה הוכחות לוגיות לריקות, שמראות שההנחה שדברים אכן קיימים היא הנחה בלתי אפשרית, בלתי סבירה ומלאה בסתירות. אפשר וכדאי לשאוב תובנה עמוקה מטיעונים כאלו. אבל – האפשרות שרוב מציע היא ראייה של ריקות שנובעת באופן טבעי ומתבקש מתוך תרגול מדיטציה עמוק, ולא דורשת שום ‘קפיצת אמונה’, אלא רק הסרת מכשולים מסוימים. אם אנחנו נתרגל במסירות את דרכי הראייה השונות, ולא נעצור בשום שלב מתוך תחושה ש’זוהי המציאות האמתית’, ש’עד לכאן אנחנו אמורים להגיע’ או ש’זוהי התפיסה הטובה ביותר האפשרית’ – אנחנו נראה, באופן בלתי נמנע, גם אם לא מנוסח באופן בהיר: כשאני מביט במציאות כך – היא מופיעה כך, כשאני מביט בה אחרת – היא מופיעה אחרת. לא יהיה מנוס מפיתוח של האינטואיציה – שום תחושת מציאות היא לא אמתית באמת. כל מציאות היא תלוית מבט, כל חוויית מציאות נובעת מאופיה הפרשני של הראייה דרכה היא נחווית. המציאות, תחושת העולם, העצמי, תחושת הזמן – כל זה לא-קיים-מצד עצמו, מובנה על ידי התודעה.

הדקות של הריקות וההתהוות המותנית: תודעה, זמן, מרחב

כשאנחנו מתחילים לתרגל את דרך הראייה של ריקות, לראות שהכול אינו קיים מצד עצמו – תתפתח בהדרגה האפשרות – לראות חלקים יותר ויותר עדינים של החוויה כריקים מקיום עצמי, כבלתי קיימים באמת. לעתים קרובות – מתרגלים יכולים לקבל תחושה שכל הקיום אינו אמתי, אבל המודעות, בתודעה – היא שקיימת – יציבה, רחבה, מכילה את הכל. דרך הראייה של ריקות אפשר לראות – התודעה הזו היא, למעשה – תלויה בתפיסה, תלויה ב’משהו מבחוץ’ שהיא מודעת אליו, תלויה בזמן. האם אי פעם הייתה, נחוותה על ידי מישהו – תודעה שלא ידעה כלום? אולי – התודעה יודעת חלל, אולי היא יודעת תחושה של מרחב, או הדהוד של משהו שמרגיש אינסופי, אבל כל הדברים האלו – הם גם בגדר ‘משהו’, גם אם דק ועדין מאוד – שהתודעה יודעת. משמע – התודעה תלויה גם היא במשהו, ואינה קיימת באמת. ושוב, מיפאם רינפושה:

“The mind is devoid of mind”

זמן – לא קיים בלי מישהו שחווה אותו, ובלי משהו שנתפס. לעתים, בתרגול – חוויית הזמן משתנה, בהתאם לתנאים נפשיים מסוימים (חוסר סבלנות, סמאדהי עמוק, וכן הלאה) כלומר – גם הוא אינו קיים באופן עצמאי; גם הוא מופע, ואינו קרקע אמתית של מציאות. ו-ודאי שמרחב – הוא חוויה, תפיסה – שתלויה בקיומו של מתבונן, ומושפע מהתפיסה שלו. מהי המציאות, אם מרחב, זמן, תודעה – הם מופעים שאינם קיימים באמת? האם מישהו יכול להתקיים באמת אם הוא לא מתקיים בשום מקום אמתי ובשום זמן אמתי?

האחדות של ניבאנה ושל המופעים

וכל זה – מאפשר לנו לחזור ולחשוב על החוויה של ה’מעבר’, ליציאה מגבולות התפיסה, ל’התעלות מעל שדה התודעה’, בשפתו של ניסרגדתא. נדמיין אדם, וכפי שאמרתי – ישנם אנשים כאלו – שראה וחווה את ה’מעבר’ הזה. לעתים, אם כי לא תמיד – זו חוויה משמעותית מאוד, שמשנה את תחושת המציאות והקיום. כפי שראינו מניסרגדתא, ואפשר לחוש גם מציטוטים של הבודהא – הראייה הזו יוצרת תחושה עמוקה שהעולם הנגלה קיים ‘בעירבון מוגבל’. כך הבודהא מדבר על המצרפים – חמשת האזורים של  , מתוך ‘דרשת הקצף’:

“Form is like a glob of foam; feeling, a bubble; perception, a mirage; fabrications, a banana tree; consciousness, a magic trick”

(https://www.dhammatalks.org/suttas/SN/SN22_95.html :תרגום טאניסארו בהיקהו)

ומצד שני, כפי שניכר באופן ברור מ-ניסרגדתא, וכפי שמובן ממורים שונים במסורת התרוודה – הניבאנה, מה שנמצא מעבר – נחווית, מובנת ומפורשת כמציאות וכממשות. זוהי מציאות וממשות ששמה ‘בערבון מוגבל’ את כל מופעי המציאות שנתפסים בחושים ובתפיסה, ולכן היא מביאה הרבה מאוד חופש ואושר. ועדיין, בהיותה בסיס מציאות – מטילה מגבלה. את המגבלה הזו על החופש, את המעוז האחרון הזה – מורים כמו נגארג’ונה (וגם רוב) מעודדים להתיר כאשר הם מציעים לראות גם את החוויה הזו – ניבאנה – כריקה מקיום עצמי.

נחזור ונדמיין את האדם הזה. הוא ראה את הבלתי-מפוברק, ומתוך כך עלתה התחושה – שהעולם הזה, הנגלה – הוא סתמי לגמרי, נטול ממשות, נטול מציאות. החופש שיהיה זמין לאדם כזה – אמנם יהיה מוגבל עדיין (כפי שאמרנו בשיחות הקודמות, הראייה של הבלתי מפוברק – ממש לא הופכת אותך לאדם מושלם, או חופשי לגמרי מסבל) אבל רובד שלם של חופש מהיאחזות ומהיכבלות בעולם ייעשה אפשרי יותר; אבל יש פה גם כבל מסוים. משום שראייה של העולם כסתמי, כ’ריק’ במובן המקובל והלא-דהרמי של המילה, כחסר קיום – היא גם כבל, לעתים מעודן, ולעתים משמעותי למדי.

איך אפשר לראות שהבלתי מפוברק – גם הוא מפוברק? מן הסתם, ישנן דרכים רבות לעשות זאת. אחת מהן תהיה – לראות שאותו אדם שמציין או חושב על הבלתי מפוברק – יכול למעשה לדעת אותו רק בדיעבד (משום שבתוך החוויה – אין כל מופע או ידיעה) ולכן – אין שום דרך לדבר או לחשוב באופן מודע, או לומר משהו – על החוויה עצמה. כל מבט מתוך הקיום על ה’מעבר’ – הוא פיברוק: ה’מעבר’ נשאר תמיד מעבר לגבול של יכולת המחשבה והביטוי. על גבי זה – אפשר להתחיל ולראות שמופעי המציאות עצמם, בהיותם ריקים מקיום מצד עצמם- מהדהדים משהו מה’מעבר’ הזה בעצם התגלותם. כאשר אנחנו רואים אותם כבלתי-קיימים-באמת – מופעי המציאות אינם זמניים, הם לא נוצרו מעולם ולא ייעלמו מעולם, משום שהם אינם קיימים באמת. הם לא מאכזבים, הם לא מאופיינים כדוקהא, משום שבהיעדר ייחוס מציאות – לא נוצרת כלפיהם ההישענות הבלתי נמנעת של המשיכה והדחיפה של התודעה. בהיותם בלתי מופיעים ובלתי מתים – הם שייכים, הם מהדהדים – את אותו ‘מעבר’. כך – ה’מעבר’, הניבאנה – הופך לאפיון של חוויית ה’יש’, למאפיין של המופעים. מיפאם:

“אין כל הבדל בין הככות האולטימטיבית (ריקות, י”א) לבין המציאות הנגלית”.

גם חוי ננג, מכוון לראיית כל המופעים (בשפתו: הממשויות) כריקות, ולכן טהורות מטבען:

“החדירה ללב האמיתות, הקפת כל הממשויות מבלי להזדהם משום דבר, מבלי להיצמד למראיתם של הדברים, מבלי לתפוש שום דבר בכלל, נקראת כלי הרכב העליון”

(הסוטרה של ‘חוי ננג, תרגום: שחר לב, 73).

“הטבע ומאפייניו כמות שהם, בלתי נולדים ובלתי מתכלים, הם תמידיים ובלתי משתנים – לזאת ייקרא ‘הדרך’ “

(שם, 93)

איך זה עשוי להיראות, כאשר אדם שהבין את תהליך הפברוק, וראה את הבלתי מפוברק, או חש את נוכחות כקרובה, ושהבין את הריקות של אלמנטים יסודיים כמו תודעה, חלל וזמן – רואה שגם הבלתי מפוברק אינו קיים באמת? במהלך הראשון, של הבנת הליך הפיברוק – חוויית המציאות השתחררה מהכבלים של ראייתה כמציאותית דרך הראייה של ריקות והחוויה של הבלתי מפוברק; ואז – גם הבלתי מפוברק עצמו נחווה ומובן כבלתי קיים.

מהי הקרקע של הקיום אז? הקיום נותר חופשי באמת מכל הנחת מציאות, מכל קרקע. ואיפה זה משאיר אותנו? במקום בו אנחנו חופשיים לחלוטין לפרש, לראות את המציאות באופן שונים, וכך – לחוות אותה, באופן מלא ומתוך התמסרות גמורה – על פי האופן בו היא נראית. דרכי הראייה, כפי שאומר רוב ברבאה, הופכות לא רק לדבר היחיד שאפשר להישען עליו, אלא – כדבר החשוב ביותר שקיים עבורנו.

ועוד יותר מכך. בדרך כלל – ההפעלה של דרכי הראייה שפרטנו – אניצ’ה, דוקהא, אנטה, אפילו ריקות – נובעת ממידה מסוימת – מובנית, בסיסית ובריאה עבור התרגול הרוחני – של חרדה. חרדה של העצמי שחש עצמו קיים בתוך עולם, שחושש לקיומו, ולכן מבקש, במקום הבריא ביותר לבקש בו – איזשהו שחרור, מקלט ומפלט. במצב של ראייה עמוקה של הריקות של הכל, כאשר היא אפקטיבית בישות – החרדה הזו נושרת מאליה. כאשר דרכי ראייה ורגישויות פרשניות של חווית המציאות הן הדבר היחיד שקיים, וכאשר אין כל חרדה של העצמי לקיומו – מה מנחה את החוויה? מה מוליך את הדרך הרוחנית, את הבחירות הקיומיות שמתבצעות מרגע לרגע? מה לעשות, כאשר העצמי אינו חרד לקיומו, וכאשר המציאות נחווית כפתוחה לחלוטין? במצב כזה של חופש – אפשר, ולמעשה אין ברירה אלא – לראות את העולם כפלאי, כאינסופי, כקסום ומכושף. על כל הרעש והרשע שבו; עם כל המופעים, שבהיעדר הפחד הקיומי – כבר לא מהווים כל איום; וזה כולל – את השיגעונות, השגיונות והחולשות של העצמי והאישיות, שחוזרים ומופיעים. המופעים עצמם חופשיים להופיע – כאינסופיים, כפלאיים, כקסומים.

זוהי חלק ממשמעות המונח ‘טבע בודהא’. מיפאם:

”טבע הבודהא הוא האחדות של המופעים והריקות”… “כל התופעות הן מוארות ובהירות ביסודן, בשורשן הן מטבעו של הבודהא”.

ובהיותן של התופעות חופשיות מטבען, ובהיעדר הפחד וההכבלות שנשרו עם ראיית הריקות – אנחנו חופשיים לחלוטין לשחק. חוי ננג:

“אם אתה מבין את הכוונה, הדבר נקרא גם התגלמות הבודהיות, והוא נקרא גם בודהי או נירוונה ושחרור וידע. אנשים שרואים את טבעם המהותי יכולים לטפחם או שלא לטפחם; הם חופשיים ללכת ולבוא, ללא מעצור או מחסום. הם פועלים על פי הצורך ומגיבים בהתאם למתבקש. השלכותיהם האישיות, הניכרות בכל, אינן נבדלות מעצם טבעם; כך הם משיגים את הסמאדהי של ההשתעשעות בכוחות רוחניים חופשיים. לכך ייקרא ראיית הטבע המהותי”.

הדברים האלו נכתבו לקראת שיחה בקבוצת הישיבה ברחובות, וכפתיחה לרצף לימוד על הנושא של ניבאנה, שחרור, שיכלול לימוד סביב פרקים מהקנון הפלי וממסורות בודהיסטיות מאוחרות יותר.

Just as the great ocean has but one taste, the taste of salt, even so does this doctrine & discipline have but one taste: the taste of release.

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/an/an08/an08.041.vaka.html

בשבועות הקרובים אנחנו נדבר על ניבאנה. ובאופן מעניין, אני מרגיש שצריך להצדיק, וכמעט להיות אפולוגטי בדיבור הנושא הזה. יש הרבה מדיטציה היום בתרבות, הרבה מיינדפולנס. אבל הדיבור, המחשבה, ויותר מכל – הכמיהה לניבאנה – היא לא ממש באופנה. הרבה אנשים רוצים לשפר את החיים, לסבול פחות, ‘לשדרג’ את עצמם איכשהו. ובתוך זה – הדיבור על האפשרות של להיות במגע, בקשר ובזיקה למשהו שהוא לגמרי מעבר, לגמרי מחוץ למוכר לנו – נעשה פחות ופחות פופולרי. וזה דבר מאוד מצער. אנחנו מגבילים את מה שאנחנו יכולים להיות ולחוות כאנשים, ורותמים את התרגול לסוג של ‘נורמליות’, או שיפור עצמי, ומכהים את העוקץ שלו.

אולי חלק מהסיבה לכך היא – שהביקורת הפנימית, התחושה ש’זה לא יהיה אפשרי עבורי’ היא כ”כ חזקה ומאיימת – שאפילו לשמוע על משהו שיכול להיות מחוץ לתחום השגתנו – מעלה תחושות לא נעימות. זה סביר, ומובן מאוד. אבל נדמה לי שלהתעלם מן האפשרות של ניבאנה בגלל ביקורת פנימית – זה מתן אשראי הרבה יותר מידי גדול לביקורת.

אני אדבר על ניבאנה מתוך ידיעה שלפחות עבור רובכם – חוויה מובהקת וברורה של הרבה ממה שיתואר היא רחוקה למדי. אבל – יש משהו בהיכרות עם האופק, בפיתוח פנטזיה, תחושה של שאיפה – שהופך הרבה לאפשרי עבורנו. יכול להיות לדיבור כזה כוח מגנטי על הישות, והוא יכול לפתוח עבורה רגישויות, רמזים ואינטואיציות שלא היו קיימות בעבר. ולאלו יש המון ערך, גם אם ייקח זמן ויידרשו תנאים נוספים עד שהן יצטברו לכדי חוויה מובהקת. מעבר לזה – הדמיון שיש לנו, התחושה שיש לנו לגבי ‘לאן זה הולך’ – מכוונים צעדים מאוד קטנים ומיידים בתרגול שלנו. גורמים לבחור לעשות כך או אחרת באופן רגעי ומיידי מאוד. לפעמים זה מודע ולרוב – אינטואיטיבי. אבל זה תמיד שם – הדימוי לגבי ‘לאן זה הולך’ – משפיע על החלטות קטנות.

אתחיל מלומר ש-ניבאנה, בלי ספק, היא אפשרות אנושית תקפה וקיימת. אנחנו לא חייבים לחשוב שהיא קיימת כמצב סטטי וברור, שאני יכול להצביע עליו ולומר: ‘זוהי ניבאנה’, או ‘הוא בניבאנה’. אבל היא בבירור קיימת ככיוון, כשאיפה, כמגנט: אנשים חולמים עליה, חותרים אליה, מושפעים ממנה. וישנן חוויות שאנשים, גם בימינו – חוו וחווים – שמגשימות את הכמיהה לניבאנה, מתקפות אותה כקיימת, ופותחות עוד אפשרויות עבור הישות שכמהה לשחרור מהסוג זה. אז אנחנו נדבר על החוויות, על הגישה וההבנה שלהן, ונהיה במגע עם הכמיהה לכיוון הזה.

במהלך השיחות בשבועות הקרובים אני אכסה מגוון של גישות ודרכים לחשוב ולדבר על ניבאנה. ביניהן יש ציר משותף, ושוני או התפתחות באופנים בהם אפשר לחשוב על ניבאנה. אני לא שואף לתת תמונה שלמה, או לומר את כל מה שצריך להיאמר, אלא – לתת איזו תחושה של הכיוון והרוח של המושג.

אז בואו נתחיל.

הדרשה על ניבאנה:

There is, monks, an unborn — unbecome — unmade — unfabricated. If there were not that unborn — unbecome — unmade — unfabricated, there would not be the case that escape from the born — become — made — fabricated would be discerned. But precisely because there is an unborn — unbecome — unmade — unfabricated, escape from the born — become — made — fabricated is discerned.

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/ud/ud.8.03.than.html

ניבאנה בקנון הפלי

It is the Unformed, the Unconditioned, the End,the Truth, the Other Shore, the Subtle,the Everlasting, the Invisible, the Undiversified,Peace, the Deathless, the Blest, Safety,the Wonderful, the Marvellous,Nibbæna, Purity, Freedom,the Island,the Refuge, the Beyond.

(Samyutta Nikaya 43.1-44)

Having nothing,clinging to nothing:that is the Island,there is no other;that is Nibbana, I tell you,the total ending of ageing and death.

(Sutta Nipata 1094)

המילים, בהיותן פיברוק, הבנייה של התודעה – לא יכולות להצביע על דבר שנמצא מחוץ לגבולות העולם המפוברק. כך פותח טאניסארו בהיקהו את חיבורו: Like fire unbound, המוקדש לנושא שלפנינו. העולם שאנחנו חווים הוא מפוברק ונבנה, לפחות במידה מסוימת – על ידי התודעה, וניבאנה היא בדיוק אותו ‘דבר’ שנמצא מעבר, מחוץ – לחוויית העולם המפוברקת הזו. משום כך, ניבאנה מתוארת בעיקר בשפה שוללת – היא לא כך ולא כך.

הדימוי הרווח לניבאנה הוא של אש שכובתה. ביחס לדימוי הזה – טאניסארו מוסיף הערה חשובה מאוד: במחשבה הוודית, שעל הרקע שלה צמח הקנון הפלי – כאשר אש נכבית – היא לא נעלמת, אלא משתחררת. האנרגיה של האש ‘נמצאת’ באופן מופשט עוד לפני שהאש ‘הודלקה’. כאשר היא מוזנת על ידי חומרי בערה – האנרגיה הזו ‘מורגזת’ ומופיעה כבעירה מקומית, לכודה. כאשר מפסיקים להזין את האש – היא מתפשטת בחזרה אל המופשטות ממנה הגיעה. הדימוי מצביע על הבעירה העצבנית של התודעה, שמוזנת על ידי חומרי הבעירה של ההשתוקקות וההיאחזות, ולכן כבולה. לכן – תרגום מתאים לניבאנה הוא ‘אי כבילות’, שחרור.

התודעה נמצאת במצב של ניבאנה – כאשר היא חופשיה לחלוטין מכבלים, שניזונים על ידי השתוקקות והיאחזות. ניבאנה – היא החוויה שמופיעה בהיעדר כל השתוקקות והיאחזות. (https://www.accesstoinsight.org/lib/authors/thanissaro/likefire/1.html)

עכשיו – נקרא את החלק האחרון מתוך הדרשה למאגהיה, שבה הבודהא מתאר את הדרך לראות ניבאנה (https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/ud/ud.4.01.than.html). מטעמי חסכנות – לא אביא את כולה בתוך הטקסט הכתוב, אבל אפשר לקרוא אותה בקישור. בדרשה הזו אנחנו יכלים לראות דרך הדרגתית: שחרור של היאחזויות והשתוקקויות באורחות החיים; טיפוח איכויות ונטישת כוחות שליליים בחיי הנפש; ואז – תרגולי מדיטציה מתקדמים יותר: טיפוח סמאדהי על ידי תשומת לב לשאיפה ולנשיפה, טיפוח התפישה של ארעיות – שמובילה לראייה של היעדר עצמיות, וטיפוח תפישה של היעדר עצמיות – שמובילה לשחרור, ניבאנה – כאן ועכשיו. על פי הדרך הזו – ניבאנה מושגת על ידי אי-היאחזות, על ידי טיפוח (של איכויות נפשיות, של סמאדהי) ולבסוף – על ידי דבקות בתפישה של ארעיות ואי-עצמיות. כך – התודעה משוחררת.

הבנת העיקרון של התהוות מותנית מאפשר לנו להבין ניבאנה בצורה בהירה יותר, ולרמוז לנו על החוויה שלה. בדרשה על ההתהוות המותנית – הבודהא מתאר את שתיים עשרה החוליות שפעילות בתודעה, כך שחוויה כלשהי מפוברקת ומתהווה. אלו הן הפעולות שהתודעה מקיימת, שמולידות את חוויית הקיום. דרך מועילה להבין את התהליך של התהוות מותנית הוא דרך הראייה – שכל החלקים האלו של החוויה המנטלית עולים ונוצרים יחד, בתלות האחד בשני, כך שהם מולידים כל חוויה שהיא, ברגע החוויה עצמו. שנים עשר החלקים האלו – גם דועכים יחד, בהדדיות האחד עם השני, ואתם – דועכת האינטנסיביות של החוויה וההילכדות בתוכה.

הקונספט הזה מועיל מאוד, משום שהוא מאפשר לנו להבין בדיוק כיצד התודעה יוצרת חוויה, כיצד היא נלכדת על ידי היאחזות ותעתוע, וכיצד היא משוחררת. זו הבנה רלוונטית ברמה יומיומית מאוד, וגם ברמה מעודנת ויסודית הרבה יותר. בעבר דיברנו הרבה על ההתהוות המותנית של החוויה, אז אני לא רואה צורך לדבר על זה הרבה עכשיו, אז רק ניתן דוגמה פשוטה מאוד.

כל החוליות עולות בו זמנית, ולמעשה – אי אפשר להגדיר ‘מי התחיל’, אבל מאחר וצריך להתחיל איפשהו – נבחר בחוליה של בורות, תעתוע. דרך תעתוע – העצמי והעולם נראים כקיימים. באופן אוטומטי, כאשר העצמי מורגש כקיים, בתוך עולם קיים, ובמידה בה הם מרגישים קיימים – נולדת תחושה שהעצמי רוצה לדאוג לעצמו (אפשר לחשוב על הנטייה הזו כביטוי של החוליה של ‘לידה’). בדוגמה, שהיא גם המציאות כרגע – אני יושב במונית וכותב, בתנאים לא נוחים וישנן תחושות לא נעימות. אותן תחושות לא נעימות מתורגמות על ידי התעתוע, באופן אוטומטי ל: ‘זה לא טוב לי’. כך – מתווסף רובד של השתוקקות לתחושות הגופניות: אני לא אוהב אותן, כי הן פוגעות בי. אותן תחושות גם הופכות לדומיננטיות יותר מתוך התהליך הזה. מתוך העצבנות הזו – הפעילות החושית האוטומטית נעשית עצבנית ודרוכה יותר, האנשים סביבי נחווים כאיום מסוים על נוחותי האישית, וכן הלאה. זוהי דוגמה פשוטה להתהוות מותנית של חוויית קיום כלשהי.

אם אפחית, בדרך כלשהי – את האינטנסיביות של האמונה בעצמי, למשל – אם ארחיב את תשומת הלב גם לאנשים האחרים היושבים במונית, במבט שרואה את החוויה שלהם כחשובה כמו שלי – החוויה של המשיכה והדחיפה סביב התחושות תדעך, והדומיננטיות שלהן בחוויה תרד. הן ‘יהיו פחות’. וזוהי דוגמה פשוטה וגסה – לדעיכה מסוימת של ההתהוות המותנית.

אותו הגיון פועל גם ברמה מעודנת הרבה יותר של החוויה, שאליה מצביע הבודהא. אם, בתרגול מדיטטיבי עמוק – האמונה בקיומו של העצמי, שהיא ביטוי לתעתוע, תדעך לחלוטין (כמו שהבודהא מציע בדרשה למאגהיה) אז גם ההשתוקקות וההיאחזות ידעכו לחלוטין, ואיתן – דועכות לחלוטין ההרגשה של נעים לא נעים וניטראלי, דועכת לחלוטין הפעילות החושית, דועכות הצורות המנטליות. לתודעה אין על מה להישען. בהיעדר משהו להישען עליו – היא יוצאת מתוך תחומי חוויית העולם, חוויית התפישה.

בואו נקראת את הפסקה האחרונה בדרשה על ההתהוות המותנית:

הדרשה על ההתהוות המותנית

“Now from the remainderless fading & cessation of that very ignorance comes the cessation of fabrications. From the cessation of fabrications comes the cessation of consciousness. From the cessation of consciousness comes the cessation of name-&-form. From the cessation of name-&-form comes the cessation of the six sense media. From the cessation of the six sense media comes the cessation of contact. From the cessation of contact comes the cessation of feeling. From the cessation of feeling comes the cessation of craving. From the cessation of craving comes the cessation of clinging/sustenance. From the cessation of clinging/sustenance comes the cessation of becoming. From the cessation of becoming comes the cessation of birth. From the cessation of birth, then aging & death, sorrow, lamentation, pain, distress, & despair all cease. Such is the cessation of this entire mass of stress & suffering.”

(https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/sn/sn12/sn12.002.than.html)

הבודהא מתאר את האפשרות הזו, של יציאה מוחלטת מתוך עולם התפישה והחושים כאשר הוא מתאר את החוויה של ‘קצה העולם’. העולם, בשביל הבודהא – הוא עולם התפישה – החוויה של קיום, של יש. מאחר והוא מציין את סוף העולם בדיוק כ’מקום’ שבו אין עוד סבל ואי-נחת, ואומר שלא ניתן לדעת את סוף הסבל מבלי לראות את סוף העולם, הרי שהוא מתאר את אותו אירוע שהיינו קוראים לו ניבאנה.

הדרשה לרוהיסטה:

[When this was said, the Blessed One responded:] “I tell you, friend, that it is not possible by traveling to know or see or reach a far end of the cosmos where one does not take birth, age, die, pass away, or reappear. But at the same time, I tell you that there is no making an end of suffering & stress without reaching the end of the cosmos. Yet it is just within this fathom-long body, with its perception & intellect, that I declare that there is the cosmos, the origination of the cosmos, the cessation of the cosmos, and the path of practice leading to the cessation of the cosmos.”

(https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/an/an04/an04.045.than.html)

החוויה הזו, של קצה העולם, קצה הסבל – מאופיינת בכך שלא עולה כל חוויה של חושים, תפישת זמן, מקום, או כל חוויה אחרת. יציאה מתחום החוויה, אל מעבר לקצה העולם הנתפש.

אחרי שאמרנו את כל זה, ישנה שאלה חשובה: מהו המעמד, מהי דמותו של האדם שידע את זה? ניסוח אחר של השאלה עשוי להיות: האם אדם שידע את זה הוא אדם ‘מואר’?

נראה שישנם מורים, גם במסורת התרוודית – שמזהים באופן מוחלט בין ניבאנה לבין ארהנטיות. כלומר – על פיהם אדם שחווה ניבאנה – הוא ארהנט, ולא נותרו בו כל סלידה, השתוקקות ותעתוע. מורים שמתייחסים כך לניבאנה, בעצם מייחסים לניבאנה משמעות שונה לגמרי מזו שמיוחסת לה כאן.

המסורות בהן אני תרגלתי לא עושות את ההנחה הזו, ומפרידות בין החוויה שנקראת ניבאנה ותוארה כאן, לבין ארהנטיות. אחת מהן – המסורת של ה-מהסי סיידו, כפי שנמסרה על ידי סיידו או-פנדיטה – מכוונת את המתרגלים לחוות את החוויה של דעיכה מוחלטת של התפישה – בתנאי ריטריט אינטנסיבי. על פי ההנחה של אותה מסורת, ואני יודע שמסורות בורמזיות נוספות מניחות הנחה דומה – אחרי החוויה הזו התלמיד הוא בגדר ‘נכנס בזרם’. על פי אותה מסורת, ובהסתמך על הקנון הפלי – עבור הנכנס בזרם סוגים מסוימים של זיהומים מנטליים נחלשו, רמה מסוימת של אמונה בקיומו של עצמי נחתכה מהשורש, הוא חופשי מסכנה של לידה בעולמות נמוכים יותר מעולם בני האדם, והוא מסור ובעל אמון בדהרמה כך שהוא מיועד להתעורר באופן מלא בתוך שבעה גלגולים לכל היותר. בדמפאדה, הבודהא אומר:

Sole dominion over the earth,

going to heaven,

lordship over all worlds:

the fruit of stream-entry

excels them.

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/dhp/dhp.13.than.html#dhp-178

אפשר להסיק מכך שלא כל אדם (למעשה כמעט שום אדם) שראה ניבאנה במובן של דעיכה מוחלטת של עולם התפישה – הוא אדם מואר בשלמות. וגם אפשר להסיק – שאצל אותו אדם כן יחול שינוי עמדה משמעותי ביחסו לחיים, לקיומו שלו ולתרגול. אני יכול להעיד מתוך מפגש עם אנשים – שההנחה הראשונה נכונה באופן ודאי, והשנייה נראית נכונה.

מהתרגול שלי עם רוב – אני יודע שהוא מכיר אנשים שחוו את החוויה שכונתה כאן ניבאנה, במובן של קצה החוויה, ושהוא לא הניח או ציפה, שלאחריה לא יעלו בהם עוד השתוקקות, סלידה או תעתוע. יתר על כן, מצד רוב – ישנה חשיבות רבה מאוד, יותר מאשר החוויה כשלעצמה – לאופן בו היא מפורשת ומובנת. עבורו – חשוב יותר להבין את אופן הפעולה של תהליך הפברוק המנטלי, כדי שדרכו תתאפשר תובנה עמוקה של ריקות – מאשר לחוות את החוויה המדוברת. עם זאת, היא יכולה להיות גורם מסייע חשוב מאוד בתובנה עמוקה, ואנחנו נחזור לכך באחת השיחות הבאות.