רוב נתן את השיחה הקצרה הזו באמצעו של ריטריט בן שלושים ושניים ימים, שהוא לימד יחד עם ג'ון פיקוק

היא תורגמה בנדיבות על ידי סרגיי לרנר ורעות פרץ

אפשר למצוא את ההקלטה והטקסט באנגלית כאן: https://hermesamara.org/resources/talk/2008-02-04-compassion#fn8

אז הבוקר הצגנו את תרגול החמלה, ואני באמת רוצה, במובן מסוים, להאיר ולהרחיב כמה מהדברים שדיברתי עליהם הבוקר, לעבות את זה, ולהסתכל מה כרוך בתרגול של חמלה. וגם לענות על השאלה, מהי בעצם חמלה? מה המילה הזאת אומרת? אז כפי שאתם.ן יודעות, חמלה היא השנייה מבין הברהמוויהארות (brahmavihāras). ארבעת הברהמוויהארות: טוב לב, חמלה, אושר ושוויון נפש. אנו יכולות לומר שחמלה היא התגובה הטבעית של הלב לסבל כאשר אינו עסוק בעצמי, או אינו נתפס בהשקפה עצמית שלילית. חמלה היא אותה איכות, אותה אנרגיה, שרוצה להקל על הסבל שהיא פוגשת. היא רוצה לעשות משהו בנידון. היא רוצה לרפא אותו – רוצה להקל, רוצה לרפא, רוצה להרגיע, רוצה לנחם, רוצה לשחרר את הסבל הזה בעצמנו או בישות אחרת, בין אם על ידי שינוי הנסיבות, על ידי נחמה, על ידי מתן הבנה כלשהי. בכל דרך שהיא. וכפי שאמרתי הבוקר, כאשר הזרם של טוב הלב (זרם המטא) – אם הוא זורם, כאשר הוא פוגש סבל, הוא הופך באופן טבעי מאוד לחמלה. טוב הלב פוגש סבל, והוא יהפוך לחמלה באותו רגע. אז יש לנו את המילה הזו 'חמלה', והיא נהדרת – זו מילה יפה. במובן מסוים, 'חמלה', כמו כל מילות הדהרמה האחרות הללו, היא סוג של תרכובת. ישנם גורמים והיבטים רבים המעורבים בו. זה נהדר שיש מילה אחת, וזה מועיל שיש מילה אחת, ולדעת למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים את זה. אבל כשאנחנו מתחילות להסתכל באמת על מהי חמלה, יש לה הרבה מאוד היבטים. חמלה כוללת אמפתיה, ואני אדבר על זה עוד הערב. זה כולל נתינה, ולכן נתינה היא היבט של חמלה. מה אנחנו נותנות? ככזו, חמלה היא דבר מאוד פעיל. גם אם זה רק אנרגטית על הכרית, במדיטציה, אבל גם בעולם, היא כוללת נתינה של משהו.

חמלה כוללת גם שוויון נפש, יציבות של ההוויה, יציבות של הנפש והלב. וזה למעשה גורם הכרחי של חמלה, אם אנחנו רוצות שהחמלה שלנו תהיה בת קיימא, שתהיה חזקה, תהיה פתוחה, שתחזיק מעמד בעולם, שנוכל לשאת מעמד, לשמור על פתיחות, להתמודד עם הסבל שאנו נתקלות בו בעולם הזה. בחמלה יש חוכמה. וזה באמת מהותי. במובן מסוים, ככל שהחוכמה מעמיקה והחמלה מעמיקה יותר, הן מתחילות באמת להתאחד. אבל חמלה גם בפני עצמה אינה עיוורת. בחמלה יש מידה מסוימת של הבנה מה הם הסיבות לסבל, ויש בה נכונות ושאיפה לחשוף את הסיבות לסבל, ברמה הכי עמוקה שאפשר. אז חוכמה. אם אנחנו מדברות על חוכמה ותובנה, זה מה שזה אומר: אנחנו רוצים להבין איך נוצר סבל, בדרכים שמביאות חופש.

בתוך החמלה כמובן יש מטא, טוב לב. בחמלה יש קבלה, אז זה מעניין: לצד הרצון להקל על הסבל, יש בה גם השלמה עם עובדת הסבל. חמלה יכולה לכלול הומור, לעתים קרובות יש בה הומור, אז זו לא בהכרח אנרגיה כבדה; היא יכול להיות קלילה מאוד. בחמלה יש הקשבה. זו ממש איכות של חמלה. לפעמים אנחנו נתקלים במישהו, אנחנו עם מישהו – אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות חוץ מלהקשיב, חוץ מלפתוח את עצמנו בצורה כזו. וזו חמלה. כאשר באופן מסוים האדם נותן את ההקשבה, למרות שזה סוג של קבלה, הוא נותן אותה, מציע אותה. פתיחות – בחמלה יש את האיכות הזאת של פתיחות. בעצם יש בה שמחה. אושר הוא גורם של חמלה. בחמלה יש אמונה, וזה מאוד מעניין.

וכמו שאמרנו עם תרגול המטא, זו לא רק תחושה. לפעמים אנחנו מקבלים תחושה מוגדרת של חמלה ושל הרוך הזה והתהודה הזו והחום הזה שזורם החוצה, אותה אנרגיית ריפוי שזורמת החוצה. אבל זו לא רק תחושה. זה בעצם הרבה יותר מזה. ואם בחיינו החמלה שלנו מוגבלת לזמן שבו אנו מרגישות אותה, זה יהיה מוגבל מדי. לפעמים בחיים שלנו אנחנו לא מרגישות את זה, אבל אנחנו עדיין פועלות על סמך חמלה. אנחנו מגלמות את הכוונה הזו. אנחנו לא יכולות להרגיש את זה כל הזמן כי הרגשות הם ארעיים – כמו מה שדיברנו עליו עם המטא.

עכשיו, רוב האנשים, אם אנחנו כנים עם עצמנו, היחס לחמלה או לרעיון של חמלה הוא לעתים קרובות אמביוולנטי. מאוד מאוד נפוץ, ומאוד מובן וקל, לראות את החמלה כסוג של נטל. הנה, איכשהו, אני הולך להיות עמוסה בסבל העולם. וכולם בחדר הזה מודעות לגודל העצום של הסבל בעולם. ואיכשהו הרעיון להיפתח לזה מרגיש כמו נטל – למרות, או לצד, השאיפות הרוחניות הטובות ביותר שלנו.

אנחנו שואפות להיות מלאות חמלה, ובכל זאת יש את האמביוולנטיות הזו. אנחנו גם מרגישות, "ובכן [נאנח]… אני לא יודעת. אני לא יודעת." אנו מרגישות, אנו חוששות שהחמלה תכריע אותנו, תטביע אותנו, תגרום לנו לאומללות. אנחנו יכולות לחשוש מזה. כאשר התובנה נעשית עמוקה יותר, אנו מבינות שבעצם חוסר חמלה, אם הלב שלנו לא פתוח בחמלה, זה בעצם סבל. משהו בלב הסגור, הלב קרוש – וזה סבל. ויכולנו לדבר על, שוב – זו לא מילה מצוינת, אבל המילה הזו 'בגרות' בתרגול. חלק מהבגרות בתרגול היא כאשר התובנה הזו הגיעה מספיק לעומק, שאנחנו יודעות שזה סבל גדול יותר עבור הלב להיות סגור ולחיות ללא חמלה מאשר להרגיש מוצף בסבל.

אז יש את האמביוולנטיות הזו: במקביל לפחד או החשש, בו בזמן יש לנו אינטואיציה כנה. אני חושב שרובנו לא היינו נמצאות בחדר הזה אם לא היינו מרגישות אהבה אינטואיטיבית וכמעט כמיהה אל החֶמלָה. ההוויה, הלב, חש אפשרות לעצמו, חש לעצמו עומק של אפשרות, ויופי בעצמו. וחלק בנו משתוקק לזה, חש באפשרות הזו. אני חושב שחלק בנו מבין שדרך החמלה ובחמלה, קיים קשר עמוק מאוד. יש חיבור עמוק מאוד שמתרחש. אנחנו מתחברות מחדש לעצמנו, לאיזה היבט מאוד עמוק של עצמנו, של ההוויה שלנו, של הלב שלנו. להתחבר מחדש ללב שלנו. חיבור וחיבור מחדש עם ה'אחר'. לתרגול החמלה יש משהו מאוד עמוק בחיבור המחודש הזה, ואנחנו כמהות לזה. ככל שאנו מחזקות את האינדיבידואליות והנפרדות שלנו, כמהות לחיבור הזה שמגיע בצורה עוצמתית דרך תרגול חמלה.

אולי יש לנו גם תחושה של המתיקות בתרגול החמלה. אז למרות שיש את החשש הזה, אנחנו יכולות לחוש שיש שם מתיקות בשביל הלב, מתיקות ממש מקסימה. חמלה גם מעוררת אנרגיה. זו למעשה איכות ממריצה. אני אחזור לזה מאוחר יותר. חמלה צריכה להיות ממריצה ולא מעייפת. חמלה צריכה להיות גם נעימה ולא-לא נעימה. למרות שאנחנו פותחות את עצמנו לסבל, אנחנו מכוונות לסבל, אנחנו מסתכלות עליו, אנחנו מוכנים לתת ללב להדהד איתו – עדיין, חמלה היא איכות נעימה. זה קיום נעים, אפילו נשגב או אלוהי.

יש בה גם חום. יש חמימות מקסימה בחמלה. וכפי שהבודהא היה אומר, זה משהו שמאציל את היישות. חמלה נותנת להוויה אצילות מאוד עמוקה אורגנית, טבעית ויפה. משהו שאנחנו יכולות להתגאות בו. כאשר האיכות הזו קיימת, אנו יכולות להרגיש גאות בצורה מאוד בריאה, לא אגואיסטית.

ישנה גם תחושה, אולי יש לנו את התחושה הזו בחמלה, שהתנועה אל מעמקי החמלה מתחילה, או תתחיל, למוסס סוג של כלא של האינטרס העצמי. אז אולי אנחנו כבר מרגישות בחיינו, או ככל שמתרגלות יותר – כשאנחנו מתחילות את התרגול, אנחנו עשויות להרגיש איך האינטרס העצמי הזה הוא סוג של כלא, שאנחנו לוכדות את עצמנו בתוכו. אז עם תרגול החמלה, יש לנו את התחושה הזו, התחושה האינטואיטיבית הזו, שכשאנחנו נכנסות לחמלה, אולי הכלא של האינטרס האישי יתמוסס מעט, או אפילו הרבה. אולי אנחנו מאוד נמשכות לזה, אבל יכול להיות שאנחנו עשויים להיות די אמביוולנטיות גם לגבי זה.

במובן מסוים, חלק מהותי מהאשליה הבסיסית, מבחינה דרמית, הוא האמונה בעצמי נפרד ובלתי תלוי. איכשהו אנחנו לכודות באמונה הזו, ואנחנו מאמינות בה, ואנחנו ממשיכות לחזק אותה עם האינטרס העצמי. ובאמצעות תרגולים כמו טוב לב או התכוונות אוהבת וחמלה, כשהתובנה נובעת מאותם תרגולים, עם ההעמקה של הסמאדהי, כשהלב נפתח, יש תחושה של ריכוך ופתיחה של העצמי, בצורה מאוד לא ליניארית – מאוד הדרגתית, בהתחלה רק בהצצות קטנות, אחר כך קצת יותר וכו'. תחושת העצמי מתחילה להתרכך, יכולה להתחיל להיפתח, ותובנות על כל הטבע של העצמי והאחר וכו' מגיעות מתוך זה.

אבל לצד זה יש מין תובנה בסיסית, והיא שאנחנו מתחילות להבין שאנחנו לא באמת יכולות להיות מסופקות באופן מלא מחיפוש אחר אושר באמצעות ריכוז עצמי. זה לוקח זמן, אבל בסופו של דבר המטבע הזה נופל. הדאגה לאינטרס העצמי היא מעין תבנית שאנו יורשות. אפשר לומר, ממש במונחי דהרמה, אנו יורשות מהחיים הקודמים שלנו את האשליה הזו שחיפוש אחר אושר מתממש באמצעות ריכוז עצמי. משהו יכול להתחיל לקרות דרך תובנה ודרך חמלה. אנחנו מתחילות להבין שכל הפרוייקט הזה לא יכול להביא להגשמה אמיתית. זה להיפך, ולמעשה, חיפוש אחר אושר באמצעות ריכוז עצמי מוביל למעשה לסבל. וכולנו יכולות לומר, "כן, כן, כן, אני יודעת." אבל זה לוקח זמן, זה באמת לוקח זמן לעכל את זה מספיק כך שמישהי ממש תחיה כך.

אבל הייתי אומר, באמת, שיכולה להגיע נקודה עם תרגולים כאלה – תרגולי תובנה ואהבה וחמלה – זה כמעט כאילו התודעה מגיעה לקצה. ומשהי יכולה להרגיש שכנוע: "אני לא מעוניינת יותר לחיות חיים עם העצמי במרכז" – כל המבט וההשקפה על החיים שנראית כל כך טבעית, כל כך מובנת מאליה, מתחילה לאבד את הכפייתיות שלה או את השכנוע. ומישהוי באמת יכולה להגיע לנקודה של: "זה פשוט לא עושה לי את זה יותר. אני פשוט לא מעוניינת בזה יותר". משהו בלב נשבר לרווחה. משהו נמס. לא רוצה שהעצמי יהיה יותר מרכז הבמה, או מרכז החיים בהכרח. ככל שאנחנו ממשיכות עם התרגולים האלו – שוב, הם מאוד לא ליניאריים, אבל מגיעה מחויבות עמוקה יותר ויותר לכך, מחויבות עמוקה יותר ויותר לאהבה ולחמלה ולחיות פחות מתוך העצמי, ביחס ועבור העצמי. הדלאי לאמה אוהב לומר: "הדת שלי היא טוב לב." במקום להסביר את כל הפילוסופיה הבודהיסטית המורכבת וכו', הוא פשוט אומר, "הדת שלי היא טוב לב. הדת שלי היא חמלה".

אנחנו צריכות לשאול שאלות לגבי זה. בתרגול החמלה יש הרבה טיפוח, אבל יש בו גם הרבה שאילה. בכל הפרקטיקות האלה יש את החיות של החקירה. חלק ממה שאנו שואלות הוא: מהי חמלה? מה זה אומר? אבל אנחנו גם שואלות עוד כל מיני שאלות. וזה וחיוני, זה באמת חיוני לחיים של תרגול שנשאל את השאלות הנכונות לגבי עצמנו, לגבי החיים שלנו, לגבי התרגול שלנו. האם אנחנו שואלות את השאלות הנכונות? זה כל כך חשוב.

אני יודע רק שני דברים על הסופרת גרטרוד שטיין. אחד מהם הוא שכשהייתה על ערש דווי, היא הייתה מוקפת במין פמליית המעריצים שלה. אתם מכירות את גרטרוד שטיין? [צחוק] אז היא הייתה מוקפת בפמליה כזו של מעריצות. היה ברור שהיא גוססת. היא גלשה בין הכרה לחוסר הכרה, פנימה והחוצה – אני לא יודע אם זו הייתה תרדמת. ולאנשים סביבה נראה היה שהיא נכנסת ל'עולם הבא', כביכול, עוברת הלאה וחוזרת. והיא עשתה את זה לזמן מה. ומישהי מהפמליה שלה, ששמה, אני חושב, היה מילדרד משהו כזה או אחר – "טוב, אולי היא חוזרת עם קצת חוכמה ו ידע משמעותיים שהיא יכול לחלוק איתנו." אז כשגרטרוד הופיעה שוב והיתה לה קצת הכרה, היא אמרה, "גרטרוד, מה התשובה?". גרטרוד קצת פקחה את עיניה ואמרה: "מילדרד, מה השאלה?" [צחוק].

אנחנו מחפשות תשובות, אבל האם יש לנו בהירות לגבי מהן השאלות הנכונות? מהן השאלות הנכונות בחיים? אחת השאלות, שאלה מהותית – איך אנחנו מטפחות חמלה? לא רק מה זה, אלא איך נעשה את זה? מה יוצר את זה? זה ממש חלק מהעניין. אנחנו צריכים להיות מעורבות באופן פעיל בשאילה הזו. וכך, כפי שציינתי הבוקר, יש הרבה טכניקות מעורבות. בחרנו את המשפטים. זה בסדר. זה משהו טוב להתחיל איתו. טונגלן הוזכר, התרגול הטיבטי הזה של – פשוטו כמשמעו זה אומר 'לתת ולקחת' או ׳לקחת ולתת׳. זה דומה מאוד – אנחנו לוקחות את הסבל, ואנחנו נותנות את הריפוי, את החמלה. מישהי עשויה לרצות להתכוונן מתוך התמסרות לאנרגיה של בודהיסטווה, כמו קואן ין, הבודהיסטווה של החמלה, לישו, לישות כלשהי שבדרך ארכיטיפית מגלמת חמלה, ופשוט לכוונן את ההוויה לאיכויות האלו, להקדיש את עצמך ליישות הזו ולאיכויות שהיישות הזו מביאה.

תרגול התובנה עצמו יביא חמלה. למה? כי התובנה היא השאילה העמוקה הזו לגבי "מאיפה מגיע הסבל?" ולכן ההשלמה שלו, או הצד ההפוך של המטבע הזה תהיה חמלה. בעצם השאלה – "איך נוצר סבל?" – כשזה נשאל לעומק, חמלה באה מאליה. אז משהי יכולה פשוט לתת את עצמה לתרגול עמוק של תובנה, וחמלה בהחלט תגיע. אבל כמובן, פיתוח חמלה הוא לא משהו שאנחנו פשוט עושות בצורה רשמית, כמו שזה לא רק משהו שאנחנו עושות בתרגול מדיטציה פורמלי. זה, במובן מסוים, יכול להפוך או צריך להפוך לזרם בחיינו. מה זה לחיות חיים שיש בהם את הזרם היפה והעמוק של חמלה שזורם, כאפיק מרכזי מאוד של החיים? במובן מסוים, החיים למעשה נעים, זורמים, נישאים על זרם החמלה הזה.

אז מה מטפח חמלה? מה מאפשר לה לצמוח? החלק הבסיסי והיסודי ביותר, היא הנכונות להיפתח ולגעת בסבל. זו נכונות לאפשר ללב להיפתח, להנגע על ידי סבל, להתקרב, להשאיר את העיניים פקוחות, לשמור על הישות פתוחה, ולגעת, לשאת עדות, להרגיש סבל. זה מה שהבודהא מכנה, למעשה מה שהפרשנויות מכנות, הסיבה המיידית׳ לחמלה. עכשיו, נכונות לפתוח ולגעת בסבל, זו לא בחירה מובנת מאליה להרבה אנשים. יש סבל – "נתראה מאוחר יותר!״. ״אני לא רוצה לדעת. אני רוצה להתרחק מזה כמה שיותר. אני רוצה להגן על עצמי, להגן על הלב. אני לא רוצה להרגיש את זה. אני לא רוצה להיפגע. זה יותר מדי. אני לא רוצה להיות מוטרדת" – בין אם זה הסבל של אותו אדם עצמו, או הסבל בעולם.

הנחיצות של חמלה היא לא מובנת מאליה. אולי עבור רבות, אם לא לכל האנשים בחדר הזה, זה כנראה כבר מובן מאליו. אבל זה כנראה בגלל ששמעתן את זה שוב ושוב בהוראת דהרמה כזו או אחרת, או דרך אינטואיציה רוחנית שלכן, או מה שלא יהיה. אבל זה בעצם לא מובן מאליו. אנחנו צריכות תזכורת לזה. אפילו בהקשר של הריטריט הזה, אנחנו צריכות תזכורת לזה, שאנחנו רוצות לפתח את הנכונות הזאת להיפתח לסבל ולהנגע על ידו. ובו זמנית בעודנו שומרות, משגיחות, שלא נוצף עד כדי קהות. צפייה בחדשות כל יום, למשל, קריאת עיתון כל יום, יכולה להיות למעשה יותר מדי, והלב פשוט נהיה קהה. אז אנו צריכים לדאוג ליכולת הזו להיפתח ולהנגע.

לאט, עם הזמן, אנו מפתחות ביטחון שאנו יכולות לעשות את זה. למעשה, אנו מפתחות ביטחון ביכולת של הלב להתקרב לסבל בלי להפגע. זה בהחלט בא עם הזמן. אנו נעשות בטוחות יותר ביכולת ובנכונות שלנו לעשות זאת. כמו שאמרתי, תרגול תובנה, ככל שאנו נכנסים לעומק התובנה, ולשאלה הזו של איך סבל מתעורר, אמור להביא איתו חמלה באופן אוטומטי. במיוחד הקו של אנטה הזה שאנחנו כל הזמן נוגעות בו בריטריט הזה. ואם להיכנס לזה יותר… ככל שאנו משחררות יותר את העצמי, מחזיקות באופן רפוי יותר – או יותר נכון לומר, ככל שאנו משחררות את ההזדהות שלנו, כך מתאפשרת יותר חמלה בתוך היישות. זה כאילו, פשוטו כמשמעו, יש יותר מקום בלב כשאנחנו פחות מצומצמות סביב הגדרה עצמית, השקפות עצמיות, בעלות, הזדהות.

בנוגע פעולה. זה משהו מעניין. לפעמים בתור מודטות אנחנו יכולות להניח שכל מה שצריך לעשות זה לשבת כאן כל היום, או מספיק שעות, לשבת וללכת, לשבת וללכת, לשבת וללכת – ובום, הנה זה! [צוחק] אולי, אבל אולי לא. אז אולי החמלה מעמיקה דרך פעולה מתוך חמלה, דרך הצבת עצמנו במצבים של שירות, מצבים של התנדבות וכו', שבהם זו ממש הסביבה. מקום בו אנחנו ממשמשות. אז בהחלט יש תנועה מהתרגול הפורמלי שזורמת החוצה אל החיים, אבל זה פועל גם בכיוון ההפוך. הסיבתיות של רוב הדברים בדהרמה היא דו כיוונית.

לבודהה יש עצה מאוד יפה זו, והוא אומר שאם אתה רוצה להעמיק בחוכמה, תתחבר לחכמות. בעצם להסתובב עם אנשים עם תובנה, להסתובב עם כאלו שהעמיקו בתרגול ושחיות את ההבנה הזו. הסתובבי איתן, תתחברי, תן לזה להשתפשף, תני לעצמך ללמוד מזה. ובכן, אנחנו יכולות לומר שאם אתה רוצה שהחמלה תצמח, התרועעי עם החומלות. התרועעי עם אלה שנותנות את עצמן לשירות. יש המון בודהיסטוות בעולם הזה, שחיים חיים של חמלה, בעולם הראשון, בעולם השני ובעולם השלישי. ואפשר לחפש את האנשים האלה ולהיות סביבן. יש הרבה יצורות יוצאות דופן בחוץ. כדאי לתת לזה להשתפשף. תנו למשהו מהחמלה שלהם, אבל גם, במובן מסוים, לפרישות שלהן, כי יש חופש כזה בחמלה. וניתן לקבל את התחושה הזאת על ידי זה שאנחנו נותנות לפרישות ולחופש שלהן להתחכך בהוויה שלנו. ההוויה קולטת את זה. יש בזה משהו מאוד יפה, אני חושב.

מה מזין את החמלה? אושר מזין חמלה. זה מעניין. יש לי חברה, שאני חושב שהזכרתי אותה לפני כמה ימים באחת השיחות. היא סובלת מדיכאון מדי פעם. ובתקופות של דיכאון היא לא מסוגלת להתבטא, לפתוח את הלב, לאפשר לזרום ממנה את מה שיפה ומלא חמלה עמוקה, שנמצא בלב שלה. אז לדאוג לאושר שלנו – בדרכים השונות, טיפוח האיכויות היפות, הנדיבות, הסמדהי, המטא, כל השאר, בניית האושר בהדרגה לאורך חיינו – האושר הזה מאפשר חמלה. זה בסיס לחמלה. ככל שיותר אושר, למעשה, יותר חמלה.

אני חושב ששמעתי שאמא תרזה אמרה פעם שהיא לא תקבל נזירה שרוצה לעבוד במסדר שלה (שזה, אתן יודעות, שירות מסור מאוד; זה העניין העיקרי שלהן, לעבוד עם העניים מבין העניים בכלכותה) היא לא תקח אישה צעירה או אישה שרוצה להיות נזירה אלא אם כן השמחה הזו נמצאת שם, או שמגיעה באופן ברור מעצם הנתינה. שהיא פשוט תגיד, "לא, זה לא מתאים לך." אז זה חלק מזה, אבל לדאוג לאושר שלנו זה עניין משמעותי.

אנחנו יכולות לשאול את השאלה ההפוכה: מה חוסם חמלה? זאת שאלה חשובה מאוד. מה חוסם חמלה? אם אתן זוכרות,  כשדיברנו על התכוונות אוהבת (loving kindness) ועל האויב הקרוב שלה, אהבה שיש בה היאחזות, אהבה שמגיעה עם תנאים – זה אויב קרוב אחד של ההתכוונות האוהבת. לחמלה יש ארבעה אויבים קרובים, מה שנותן לנו מושג לגבי – זה שזאת בעצם איכות מעודנת ועשירה יותר. במובן מסוים, זאת איכות עמוקה יותר.  אז זה מאוד עדין. יש ארבעה: (1) פחד, (2) כעס, (3) רחמים (4) אבל. אני אסביר עליהם קצת.

ראשית, אני רוצה לחזור על נקודה מתוך השיחה הקודמת: זו לא טעות שהם עולים ונכנסים לתוך תרגול החמלה שלנו, בתרגול הפורמלי או בחיים. הם יגיעו. למעשה, הם צריכים להגיע. זאת לא תהיה טעות לצפות שיבואו. לחלוטין ניתן לצפות להם. זה חלק מהאנושיות שלנו. זה חלק מאיך שאנחנו לומדות, איך שאנחנו לומדות מהי חמלה בצורתה הטהורה. אני זוכר כששמעתי על זה לראשונה, והרהרתי על הנוכחות של האיכויות האלה בחיי, ותהיתי, “טוב, אולי מעולם לא חוויתי חמלה. אולי אין לי מושג מה זה.” זה כנראה קצת קיצוני מידי, כי אני חושב שכולנו יודעים מהי חמלה, וכולנו חווינו אותה. אבל זה טוב להביא את שאילת השאלות הזאת. שאילה היא חלק מהלמידה של התרגול הזה באותה מידה כמו עצם הטיפוח והסמדהי וכל זה.  

(1) פחד, הראשון, פחד. נגענו בזה. אנו מפחדות להפתח לסבל. אנו מפחדות שאם אני אפתח לסבל של האדם הזה, זה יפגע בי. אני ארגיש פגועה מזה. כה נפוץ, כה נורמלי. אנו מפחדות, כי כיצד אני הקטנה יכולה להחזיק את כל הסבל של העולם, או אפילו להפתח לשבריר ממנו? העצמי המצומצם ירגיש מוצף מזה. זה ירגיש יותר מדי. יש פחד אמיתי מזה. לרוע המזל, הפחד עצמו אינו נייטרלי. הנוכחות של הפחד נוטה לגרום לתחושה של הצפה, שזה הדבר ממנו חששנו מלכתחילה, ו\או להעצים את תחושת הסבל שלנו בעת שאנחנו נפתחות לסבל של אחרות. כך שהפחד גורם בדיוק למה שפחדנו שנרגיש. הוא מביא להשפעה ההפוכה. אחזור אל האויב הזה, לפחד.

(2) כעס. זה אחד מעניין, כעס. לעתים קרובות אנחנו עדות לסבל בעולם, כל צורה של סבל – חברתי, סביבתי, פוליטי – כל הסוגים של סבל. אנחנו עדות לאדם אחד מתנהג בצורה אכזרית ופוגענית כלפי אחר, כלפי בעלי חיים וכיו”ב. לעולם הטבע. כמה קל זה, ומובן,  כמה קל לחמלה לצאת מהמסלול, במקום להשאר עם החמלה, אנחנו סוטות ממנה. הלב סוטה לתוך סוג של כעס צדקני – כה נפוץ, וכה, בדרך מסוימת, נורמלי וקורה בקלות. במקום להשאר עם הסבל ועם החמלה בקשר לזה, אנחנו סוטות לאשמה, שיפוט – של עצמנו או של אחרות. או במקרה של עצמנו, “אני לא אמורה להרגיש את זה”, ואנחנו שופטות את עצמנו רק על הרגש, החוויה של סבל. 

אבל לעתים קרובות אנחנו מפנות את האצבע לכיוון מישהי אחרת ומאשימות וכועסות, מרגישות שהכעס מוצדק, והתרחקנו מהחמלה. אז זה די מעודן, סוג של תנועה מפתה שמרחיקה – מאוד נפוץ. כעס הוא מורכב, ונגעתי בזה בשיחה אחרת. מנקודת מבט דהרמית, התנועה הזאת, של האשמה ושיפוט, חסרה בה הבנה. חסרה בה ההבנה של הסיבות של מה שבאמת, באמת גורם גם לסבל וגם מאפשר למישהו לנהוג באופן שגורם סבל. חסר בזה ההתהוות המותנית של זה, ואני אסביר למה אני מתכוון. לפני שלוש או ארבע שנים, אני לא ממש זוכר, עשיתי ריטריט אישי של חודשיים על התכוונות אוהבת וחמלה. כשהגעתי לקטגוריה הקשה, היה לי אדם אחד שהכרתי, ושניים שלא הכרתי.  

אז היה לי מבחר, אסופה של אנשים קשים. ושני האנשים היו שני פוליטיקאים – לא אומר מי הם, אבל היה נראה לי, אתם יודעים, שיש להם חלק בהרבה מהדברים שקרו בעולם ועדיין קורים, בואו נגיד ככה.  אבל אז כשהתחלתי לכלול אותם כחלק מהדמות הקשה, התחלתי להרהר, או שהייתי צריך להתחיל להרהר, במקום רק “הם נוראיים” וכו’, התחלתי להרהר על התנאים והנסיבות אשר, באיזושהי דרך, גרמו להם להתהוות, אפשרו להם להיות, לפעול, לבחור, להיות עיוורים בדרכים בהן הם נראו לי עיוורים. במקרה של פוליטיקאי מסוים, רק להרהר, “ובכן, תסתכל על המשפחה שלו. תסתכל על אבא שלו ועל המסורת\השושלת  שלו, מאיפה וממה הוא הגיע. עם מה הוא חונך?” כל התנועה מהיום הראשון של חייו הייתה לראות באופן מסוים. והוא חונך באופן הזה. סביר להניח שדרך מוסדות חינוכיים וכו’. זה מתחיל להרחיק את זה מהעצמי, העצמי שלו, ולראות יותר במונחים של התנאים שהתהוו.

כמו כן, לראות שאדם יכול לגרום לסבל לאדם אחר. כאשר הם גורמים סבל לאחרת, הם בעצם גורמים לסבל עבור עצמם. ייתכן שהם נוכחים בעולם באופן חמדני. זה לא סבל ברור וגלוי, אבל הם פשוט חמדנים. אבל מה הם מטפחים? מה קורה בתודעה שלהם, בלב שלהם, בגדילה ובהתפתחות של הלב שלהם? בעולם, לבחור בדרך הזאת זה למעשה לטפח חמדנות דרך הפעולה והבחירה. הם מטפחים חמדנות.

 טיפוח, פיתוח, חיזוק. זכרו את הדפוסים ההרגליים שאנחנו מדברות עליהם. את נכנסת לתנופה מסוימת, “מנגנת תקליט” מסוים. מה שאנחנו אומרות זה שעם מטא וחמלה אפשר לשנות את התנועה. מישהי יכולה להיות בעולם של חיזוק התנועה של חוסר רגישות, של עיסוק עצמי. אלה תנועות הרגליות. אנחנו יכולות להסתכל על האישה הזאת, פוליטיקאית או מי שזה לא יהיה, ואנחנו יכולות לחשוב, “לא נראה שהן סובלות. נראה שהן גורמות לסבל, אבל אני לא רואה סבל. אני רואה שהן מחייכות. אני רואה שהן עשירות. אני רואה אותן יוצאות לחופשה.” אבל יש לי שאלה: עד כמה אושר עמוק הוא דבר אפשרי עבור מישהי שמטפחת את האיכויות האלה של הלב – שמטפחת חמדנות לטווח הארוך? עד כמה אושר עמוק אפשרי עבורה? טיפוח חוסר רגישות; לטווח הארוך – אז כן, ייתכן שהן עשירות, וייתכן שיש להן כל מיני דברים. אבל בלב, כמה אושר עמוק אפשרי להן? כשמישהי מאיתנו פועלת באופן הזה בעולם, היא למעשה סוגרת את הדלת על האפשרות של אושר עמוק. 

 אני זוכר שכשגרתי בארה”ב, בשנתיים האחרונות, גרתי בבוסטון – ובכן, גרתי בבוסטון לאורך כל הזמן. בשנתיים האחרונות, עברתי ממרכז העיר לפרבר שהיה יותר ירוק ומלא צמחיה ושקט. זמן קצר לאחר שהגעתי לשם, הייתי יוצא להליכות כדי להינות מהסביבה הירוקה, והתחלתי לשים לב כמה רכבי שטח (כביש-שטח, SUV) יש שם. אתם יודעים מה זה רכבי כביש-שטח? אני לא יודע איך קוראים לזה באנגליה…מה המילה האנגלית לרכב שטח?

יוגי: רכבים חסרי תועלת

יוגי 2: עסק ביש-שטח (צחוק)  

רוב: כן רכבי 4X4 גדולים שאנשים – רכבים ממש גדולים, כן (צחוק)

התחלתי לשים לב כמה הרכבים האלה היו נפוצים על הכבישים. נראה שישנם אפילו אנשים שבבעלותם שניים כאלה. זה היה מתישהו במהלך השנתיים האלה שהתקפות הטרור של ה-11 בספטמבר קרו. זה המשיך להדהים אותי. האם אנשים לא רואים את הקשר? אתם יודעים, הניתוח הפוליטי הבסיסי שלי – האם אנשים לא רואים את הקשר בין נפט, האינטרסים של אמריקה לנפט במפרץ, ורכבי שטח, וצריכת דלק, ואז כעס וכו’? אני לא רוצה להכנס לפוליטיקה כרגע, אבל… התחלתי להרגיש יותר ויותר  נסער מכל הסיפור. בנקודה מסוימת הלכתי למורה שלי, נראיין, ותיארתי לה את זה ומה זה עורר בתוכי. היא אמרה, “תשלח להם מטא. תשלח להם הרבה מטא.” ואז היא אמרה, “לא רק זה – תאחל להם עוד רכבי שטח.” [צחוק] אני הייתי כזה, “פףף אוקיי”.

  למעשה, את החלק השני לא יכולתי לעשות. זה פשוט נראה בלתי אפשרי ואפילו לא כזה נבון בעצם. אבל החלק הראשון היה מועיל. ומה שקרה, מה שקרה בנקודה מסוימת היה שעלתה תובנה, ומטבע נפל, והבנתי שבורות, תעתוע – האנשים האלה היו מאוד חביבים (טוב, מרבית הזמן), מאוד נחמדים, אנשים מקסימים שפשוט חיים את חייהם באופן שנראה להם טוב. אבל היה שם, כפי שראיתי זאת באותה העת, תעתוע לגבי ההשלכות של הבחירות האלה. 

 והתעתוע הזה, שהבודהה כינה בורות ותעתוע, הוא לא-עצמי. שוב, זה אנאטה. באופן מסוים, הוא לא שייך לאף אחד. אז היה כאן סוג מסוים של תעתוע, שאני חשפתי, ואז – “אתה נתון לתעתוע, אתה. אתה. אתה.” פשוט לראות: בורות, כאיכות, זה משהו שכולנו חולקים. הדרך שבה זה מתבטא בחיינו יכולה להיות שונה, אבל הבורות אינה שייכת לעצמי. היינו יכולים… בואו נסיים בזה. אני חושש שהזמן לא יספיק לנו.  

כשמאשימים את הבורות, ומדביקים את הבורות לאדם ספציפי, איפה החמלה בזה? למעשה, החמלה לא יכולה לזרום למעשה. לפעמים, ההבנה שהבורות אינה שייכת לאיש – לכולנו יש בורות עד שנהיה בודהות, היא פשוט מתבאטת בדרכים שונות – נותנת רשות לחמלה להכנס. לפעמים, כשאנחנו כועסות על אנשים, “להשאר” – אלו מילות הבודהה – “להשאר ופתוחות לתפיסה של מה שיפה”, להתחבר לתכונות היפות שלהן. אז לא משנה במי מדובר, להתחבר למשהו שנפלא בהן.  

לעתים מה שעלינו לעשות, כשהחמלה נוטה לעבר כעס, זה למעשה לכוון את החמלה כלפי עצמנו – משום שכשאנחנו מקשיחות מכעס, זה דוקהה. זה סבל. אז עזבו את האדם השני, חזרו לעצמכן. תנו את החמלה לעצמי, ואז הישות והלב יכולים להתרכך ולהפתח. ואז ייתכן שהחמלה תוכל לזרום. כשאנחנו שבויות בכעס, אנחנו כואבות. כשאנו שבויות בהאשמה ושיפוט, אנחנו כואבות. לפעמים איננו מבינות זאת. אז, חמלה כלפי העצמי. באופן כללי, הכעס הזה, האויב הקרוב השני – חמלה רוצה להקל על סבל, אך היא אינה רוצה לדחוק אותו הצידה מתוך סלידה. זה יותר שהיא מחזיקה את הסבל. היא מחבקת את הסבל, מחזיקה אותו, מכילה אותו, ואז מוסיפה ריפוי ומוסיפה הבנה. אז זו אינה תנועה של סלידה. זו החזקה והבאה של ריפוי והבנה. זה עדין, אבל זו איכות שונה.

 (3) פחד, כעס, רחמים. ‘רחמים’ (‘Pity’) בניגוד ל’חמלה’, זה כשאנחנו מסתכלות על מישהי אחרת מלמעלה: “או,הם כאלה מסכנים שהם סובלים כך”, ואנחנו מרגישות ׳מעל זה׳ בדרך כלשהי. מאוד מעניין. זה – כל אלה הולכים להתגנב לתוך התרגול. אתם תשבו כאן בחדר, תלכו הלוך וחזור, ותשימו לב: “אהה, נהייתי קצת מעל לאותו אדם. קצת הסתכלות עליו מלמעלה נכנסה.” לפעמים זה ממש ברור, לפעמים זה מאוד עדין. שוב, זה בסדר. רחמים הם מעניינים. הם מחלישים. חמלה מעצימה, רחמים מחלישים. אז אנחנו יכולות לראות בעצמנו, כשאנו מרחמות על עצמנו, כשאנו תקועות ברחמים עצמיים, זה למעשה מחליש את העצמי שלנו, מחליש את היכולת שלנו לפעול ולהתעלות על הסבל. יש משהו כמעט מרוקן ומשתק ברחמים. זה משאיר את הסבל שם, בעוד שחמלה מניעה אותו, מרפאה אותו, מפוגגת אותו.  

חמלה לעצמי ולאחר היא מעצימה, לא משתקת. זה מאוד מעניין. כל האויבים הקרובים האלה, כולם, עולים כאשר יש יותר מדי תפיסת עצמי. אז שוב, חזרנו לעניין הזה של אנאטה. יותר מדי תפיסת עצמי – כשאני מודאגת מדי לגבי עצמי בפחד, או יותר מדי מגדירה את העצמי של האחר בכעס, או רחמים: “הן כאלה, אני כזאת.” או רחמים עצמיים: “ככה אני. אני תמיד אהיה כך.” אני המסכנה והאיומה. “יותר מדי תפיסה עצמית של העצמי ושל האחר נכנסת, והאויבים הקרובים עולים. אנחנו יכולים לאזן את זה בתרגול על ידי הרהור וראייה של המשותף. אנחנו רואות את המשותף. מישהי יושבת בתרגול, נותנת חמלה למישהו, ואנחנו מרגישות מעט מעליהם. נזכיר לעצמי את הדברים המשותפים, דברים אנושיים. אז במקום להסתכל על ההבדלים – “אני לא ממש עושה דברים כאלה. אני לא סובלת ככה.” בכמה קלות זה יכול להכנס – נזכיר לעצמנו מה משותף, את האנושיות המשותפת, ברגע הזה.   

(4) אז פחד, כעס, רחמים – האחרון הוא אבל. וזה עוד אחד מעניין מאוד. מאוד קל כשאנחנו פוגשות סבל, שלנו או של אחרות, להיות מוצפות על ידו, להרגיש הצפה. וכשהאבל עולה כאויב קרוב – כשלפעמים יכול להיות קשה להבחין בהבדל – שוב, זה משתק. בטווח הארוך, זה למעשה מתיש. אבל זו אנרגיה מעייפת. זה אחד מורכב, כבמקרים רבים, אנחנו צריכים למעשה לחוש אבל. זה חלק מתהליך של ריפוי. זאת איכות הכרחית. אבל בנקודה מסוימת, אנחנו מתחילות להסתכל על זה ולראות, ייתכן שישנה דינמיקה שבה האבל למעשה מסתחרר ונבנה? כשיש אבל בסביבה, אם זה אבל, זה יהיה מעייף. העייפות הזאת, גורמת לישות, גורמת ללב להיות פגיע יותר לאבל נוסף, אשר גורם ללב להיות עייף יותר. וכך זה מסתחרר סביב עצמו.

[46:46] בואו נכנס לזה מעט יותר. ישנם שני היבטים של חמלה – זאת נקודה מאוד, מאוד חשובה. ואני בטח אחזור עליה בכל מקרה, אבל זה מאוד, מאוד חשוב – ישנם שני היבטים של חמלה שדורשים איזון. ואנחנו יכולות לדבר על מה שאמרתי, מה שהתכוונתי כשאמרתי “אמפתיה”.

אז זה היבט אחד: (1) אמפתיה. וההיבט השני הוא (2) הנתינה. ואני ארחיב על זה. (1) אז קודם כל, מה זאת אמפתיה? אמפתיה היא הפתיחות, הרספטיביות, ההדהוד הזה של הלב עם הסבל של אחרת. היות מונעת, ננגעת על ידי הסבל של אחרת. אבל יש סוג של, הייתי אומר – מרחב ומתיקות בזה, שמצביעים על אמפתיה. אז לפעמים, אנו שמות לב, אנו רואות את הסבל של אחרת, ואיכשהו נשאבנו לתוכו, ואנחנו פשוט סובלות בדיוק כמו האחרת.

אז אמפתיה היא מעט שונה. היא מעט רחבה יותר ומרווחת יותר, ויש לה איכות של מתיקות. זה למעשה דבר מאוד יפה ומושך עבור הלב באיכות של אמפתיה. יש לי קרובת משפחה שאני יודע שאוהבת אותי מאוד, אבל לפעמים כשיש לי קושי מסוים או מחלה או משהו כזה, יש משהו בדאגה שלה שמזדהה מעט יותר מדי ומפוחד מדי, וזה כמעט כאילו זה נכנס לתוך החמלה, והיא נעשית בלתי מועילה. זה מרגיש לא מועיל. זה מרגיש כמעט כמו עול עבור האישה הסובלת. ייתכן שאתן מכירות משהו כזה, ייתכן שחוויתן את זה בחייכן.

אבל האמפתיה היא משהו מאוד יפה ונהדר, איכות יקרה של הלב.ייתכן שנרגיש בזמנים מסוימים בחיינו משיכה לפתוח את האיכות של אמפתיה. יש משהו – זה כמעט כאילו אנחנו רוצות לפתוח את הלב לרווחה, לפתוח את היישות לרווחה, ואנחנו רוצות להכניס פנימה את הסבל של העולם. אני זוכר שכשגמרתי ריטריט של שנה כאן לפני מספר שנים, ולקחתי קצת חופש לפני שחזרתי לכאן שוב. ואחד הדברים שעשיתי היה שחציתי את אירופה ברכבת, והלכתי למחנה הריכוז אושוויץ, מחנה השמדה למעשה. וזה היה סוג של עלייה לרגל. זה היה כאילו חלק מהישות שלי רצה… הרגשתי – זה היה כמעט תעלומה עבורי, וזה היה חלק מזה, אבל חלק מהישות שלי רצה ללכת למקום הזה שבו היו כמויות בלתי נתנות לתיאור של סבל. 

אני לא יודע את המספרים. שכחתי כמה בני אדם נרצחו שם. רציתי להיות שם ופשוט לשתות הכל פנימה. זה כאילו שהלב רצה להיות רחב ופשוט לשתות הכל פנימה. ולמעשה להיות שם – אני לא יודע, ייתכן שחלקן הייתן שם – זה מורגש איכשהו. הרבה מהשרידים של הקסרקטינות ותאי הגז וכו’ עדיין שם. יש שם משהו מורגש. משהו בישות רצה לשתות את זה. פשוט – זה הסבל. זה חלק מהסבל של העולם. פשוט רציתי לספוג את זה איכשהו. אני חושב שזה זה. אנו מרגישות פתוחות ומרווחות מספיק  כדי לעשות את זה. אבל יש כאן איזון מאוד חשוב. אוולווקיטשברה היא הבודהיסטווה של החמלה, ואחת המשמעויות של זה היא האחת שמקשיבה לבכי העולם. יפהפה. האחת שמקשיבה לבכי העולם.

מקבלת, שומעת את הסבל. זה דימוי מאוד רספטיבי. אבל לפסל, הדימוי, הרופה (צורה-גוף) של זה יש – אני לא יודע כמה ידיים או זרועות – הרבה.  

יוגי: 1,000. רוב: כמה? 1,000 זרועות וידיים. למה? להושיט אותן כלפי חוץ, לתת. אז יש איזון  של (1) האמפתיה, לקחת פנימה ו (2) נתינה כלפי חוץ. זה כה, כה חשוב. אנחנו יכולות להתייחס לזה בתרגול שלנו. 

ייתכן שגילית היום בתרגול שחשת – אני לא יודע, זאת שאלה, בעצם: האם הרגשת לעתים עול או כאילו זה כבד מעט, או מציף? כן, מאוד, מאוד נפוץ. נפוץ באופן קיצוני. זה לא חייב להיות כך. אתן יכולות לשחק עם זה. שוב, אתן יכולות להתנסות עם זה. אנו חשות אמפתיה. אנחנו מודעות לאמפתיה, מה שאנו לוקחות פנימה. אנחנו מתכווננות לסבל. אבל אנחנו גם מודעות לזה – אפילו אם אנחנו רק מדמיינות את זה – אנרגיה מרפאת שיוצאת החוצה. ואנחנו מדמיינות את האנרגיה זורמת מהגוף שלנו וכו’. אז יש משהו שנכנס ומשהו שיוצא. רוב האנשים יטו את האיזון, אפילו מבלי להבין זאת, לעבר יותר אמפתיה, לכיוון של ממש להכנס לתוך האמפתיה, ולא כל כך לעבר הרגשה של איכות האנרגיה שיוצאת החוצה: הריפוי, בוהק מזין, למעשה אנרגיה שמחה שיוצאת החוצה. 

העניין הוא שאנחנו יכולות לשחק עם האיזון הזה בתרגול. אתן יכולות ממש לשחק עם זה בעודכן יושבות כאן. היו מודעות ל-היכן האיזון נמצא, ופשוט הטו את התודעה יותר לעבר הרגשת האנרגיה המרפאת הנעימה בעודה יוצאת כלפי חוץ. אז אתן יכולות ממש לשחק עם זה. זה לא איזון סטטי. במילים אחרות, אינכן הולכות למצוא, אתן יודעות, לשים את המחוג על חמש ולהשאיר אותו שם. תמיד תזוזו, וזה בסדר לזוז. ולפעמים אתן יותר באמפתיה – בסדר. אבל הייתי אומר שמעט יותר איזון כלפי ההרגשה של הנעימות ושל האושר גורמת לחמלה להיות מהנה, ברת-קיימא, יציבה, שוות נפש, משהו שאנחנו אוהבות לעשות. ואנחנו צריכים להרגיש את האנרגיה הזאת בגוף, את האנרגיה הזאת זורמת, או אפילו לדמיין אותה. וזה ממש, ממש הולך לעזור. 

[53:40] ישנו היבט שלישי לחמלה, בסדר? אז יש את האמפתיה, ויש את הנתינה כלפי חוץ. ישנו היבט שלישי, שאינו ניכר בהתחלה, אבל מתגלה יותר עם הזמן. באופן מסוים, אני נותן מעין סקירה כללית הערב. (3) ההיבט השלישי נוגע לתחושת מרחב, איכות מרווחת או תודעה מרווחת. זה כאילו התחושה היא שהלב מתרחב ומסוגל להתרחב כך שנראה שהוא יכול כמעט למלא את כל המרחב, או כאילו הסבל שבעולם מוחזק על ידי חמלה שהיא, בדרך כלשהי, חלק מהמרקם של היקום. 

זה סוג של חמלה אוניברסלית. אז זה נע, שוב, באופן שאינו ליניארי, הדרגתי. תתחילו לקבל הצצה לתוך זה, ואין צורך לעשות מזה יותר מדי. לעתים אנחנו יכולות לקבל תחושה של חמלה שהעצמי אינו מחולל אותה. וזה כמעט כאילו אנחנו נפתחות לתחושה גדולה יותר של חמלה, שהסבל של העולם מוחזק – מוחזק, נוכל לומר, באהבתו של היקום, בחמלת היקום, בלב האל, איזו שפה שעובדת. זה כמעט כאילו משהו מעמיק, והטבע האמיתי של הלב נגלה לא כמוגבל, אלא כאינסופי ונרחב. וזה יכול, יש לו יכולת חסרת גבולות להחזיק סבל. אז ההיבט הזה של החזקת סבל הוא במידה רבה חלק מחמלה כשהיא מעמיקה. זה פשוט מגיע באופן טבעי. אולי אדם יכול להסתכל על זה במונחים של אלוהים או האנרגיה של בודהיסטווה – זה בסדר, ועד גבול מסויים זה גם לא באמת משנה איזו תווית תתנו לזה.

אבל אנחנו מוצאים את הפתיחה מהסוג הזה, את התפיסה הזאת בהרבה מסורות רוחניות שונות. ג’וליאן מנורוויץ’, המיסטיקנית האנגליה: “האהבה היא נטולת התחלה”, היא אומרת. “אהבה היא נטולת התחלה.”  זו תחושה אחרת לגמרי, עמוקה יותר של מה היא אהבה, ומה היא חמלה. אני מתכוון לדלג על כמה חלקים ולחזור אליהם בהנחיות מחר בבוקר.

כשאנחנו סובלות – אז לגבי חמלה לעצמי עכשיו – כשאנחנו סובלות בגלל משהו, זה יכול להיות מאוד מועיל, זה יכול להיות מאוד מיומן, בין אם זה בדידות או כאב בגוף או בבטן, כאב ראש, בלבול, חרדה, עצב, תחושת אובדן, אבל, מה שהסבל לא יהיה, כשיש את הסבל שלי ואנחנו מרגישות אותו, להבין, להרהר באופן מכוון: “הסבל שלי  אינו שונה מהסבל של אחרות למעשה”. אז שוב, כמה קל עבורנו להבנות את הסבל שלנו עם תחושה של בידוד. ולחשוב – לעתים זו אפילו לא מחשבה מודעת: “זו רק אני שיש לה את זה. אני זאת שעוברת את זה. לאף אחת אחרת אין את זה.” לעתים זאת אפילו לא מחשבה מודעת, ואנחנו מוסיפות, אנחנו עורמות עוד סבל בעזרת הבידוד של עצמנו. אז זה יכול להיות – ושוב, משהו לשחק איתו – אתן יכולות, כשסבל ישנו, פשוט לקחת צעד אחורה ולהרהר באופן מכוון: “מישהי,איפשהו, סביר להניח שאפילו ברגע זה, עוברת משהו דומה מאוד, משהו מאוד דומה אם לא כמעט זהה.” 

תכניסו את זה כהרהור. לעתים הסבל שלנו – אנו חשות את הסבל שלנו, ואנחנו לא מסוגלות לפגוש אותו עם חמלה. חלק מזה זה הבידוד של עצמנו שחוסם את החמלה. אז להכניס את ההרהור, שוב, לגבי המשותף שבזה, לגבי אי-ההבדל של הסבל שלנו, נכניס את זה ונפתח לאנושיות של הסבל שלנו. זה קריטי. ובאנושיות הזאת, בהבנה של האנושיות, יש סוג של התרככות.

והישות פשוט מתרככת. במקום להסתבך בדרך נוקשה ושברירית בבידוד עצמי, הגדרה עצמית ונפרדות, פשוט להכניס את ההרהור על המשותף, מה שאנו חולקות, האנושיות, מאפשר לזה להתרכך. ובריכוך יש פתיחה, והחמלה יכולה להתחיל לזרום. אז שחקו עם זה, שחקו עם זה.

[59:09] בעודנו עוברות לתת חמלה לאחרות, אנחנו מתרגלות כלפי החברה והדמות המיטיבה וכל זה, לעתים נרצה לתת חמלה למישהי. נסתכל עליה. נאמר: ”טוב, לא נראה שהיא סובלת כל כך. אין סבל גלוי לעין. היא נראית די בסדר. היא די שמחה.” ואז ניתן להזמין לתודעה את הידיעה לגבי שבריריות החיים. נגענו בזה לפני מספר ימים. פשוט להזכר בכך שהחיים הם שבריריים – ברמה הפיזית, ברמה הרגשית, מבחינת נסיבות החיים. חוסר הוואות של החיים – איזה אתגר! אפילו אם אותה אישה נראית במצב סביר, זה מאתגר להיות בן-אדם. באופן בסיסי, מאתגר להיות בן-אדם. זה לא קל. זאת לא התהוות קלה. זאת לא טריטוריה פשוטה.

אז לעתים הרהרו בכך, אם תרגישו שהאישה הזאת לא ממש סובלת, פשוט בשביל “לשמן” את זה קצת, להכניס לזה מיץ. כמו כן ניתן להרהר, “אני בעצם לא יודעת. אפילו אם אני מכירה את האישה הזאת טוב, ייתכן שאיני יודעת באמת מה קורה איתה, ואיזה סבל ייתכן שיש שם. איני יודעת. איני יודעת.” ניתן גם להרהר על אחדות, ולהתחיל להטות את הלב ואת התודעה לעבר אחדות. אנחנו אחד. אתם יודעים, ברמה מסוימת זה נכון – בפגיעות הזאת, השבריריות הפיזית שלנו.

הגוף הזה יכול להפצע בכל עת. הוא יכול לחלות בקלות רבה. הגוף הזה הוא פגיע. אנחנו פגיעות בפני המוות. להרהר, אנחנו אחד בזה. אנחנו חולקות את זה. יש בזה אחדות. אנחנו אחד באי-הוודאות. שוב, אנחנו חיות בעולם שבו דברים אינם וודאיים. מה שקורה, מה שיקרה מחר, אינו ודאי. מה שיקרה בשנה הבאה, עבור כולנו, אינו ודאי. בכלל לא. וסביר להניח שכולנו מכירות נשים שחייהן השתנו ברגע. משהו קורה – מישהי מקבלת חדשות כאלו ואחרות, חווה תאונה, דבר זה או אחר – והחיים משתנים ברגע, באופן דרמטי, דרסטי. אנחנו חולקות את זה. אנחנו אחד בשבריריות של אי-הוודאות הזאת. אנחנו אחד גם בבלבול שלנו עם כל זה.

אז זה מה שהבודהה דיבר עליו. זה תעתוע בסיסי. החיים –  עוד לא פיצחנו אותם. לא נפתור אותם עד שלא נהיה בודהות מושלמות. אנחנו חולקות את האווידיה הזאת, התעתוע הזה, ההשתוממות הזה. ובמידה מסוימת, כולנו מחפשות אושר, רווחה, בטחון במקומות שלא מספקים אותם. אנחנו חולקות את זה. אנחנו חולקות את הבלבול הזה. אנחנו אחד בזה. אז ככל שנהרהר יותר באחדות הזאת ונביא אותה פנימה, יותר חמלה תוכל לזרום. יש שיר יפהפה שנכתב ע”י – למעשה, היא משוררת פלסטינית-אמריקאית בשם נעמי שיהאב נאי. השיר נקרא “Kindness” (טוב לב, אדיבות), אבל מה שהיא באמת מדברת עליו היא חמלה. אז כשתשמעו את המילה ‘קיינדנס’, פשוט שמעו ‘חמלה’. והיא אומרת…: 

https://web.archive.org/web/20201004093657/https://poets.org/poem/kindness

אז מהרהרות באחדות הזאת. נקודה אחרונה, והיא נוגעת לאנאטה ולריקות. דיברנו על אנאטה, הריקות של העצמי. אנחנו יכולים גם לדבר על,מנקודת מבט אחרת, הטבע האינסופי של העצמי, הטבע האנסופי של אדם. אני חושב שכבר נגענו בזה. אני לא זוכר. 

הגוף הזה – מאין הוא הגיע? ראיתי תכנית מעולה לפני כמה ימים לגבי כוכבי שביט שנוחתים על הפלנטה, ולגבי זה שהחיים בעצם התחילו על ידי היסודות שהובאו לכאן מכוכבי השביט. הם הגיעו או מכוכבי השביט או ממפץ גדול, לא מפץ גדול, אלא איזושהי סופרנובה או כוכב אחר. עכשיו, כל זה יכול להשמע קצת מדע בדיוני, אבל זה מדע למעשה, שהגוף הזה מגיע – היסודות שבו מגיעים מהיסודות שנוצרו בכוכבי ענק, ואז הכוכבים האלה התפוצצו והעיפו את היסודות האלה לחלל. וכל היסודות שמרכיבים את הציפורניים ואת הקרנית שלנו ומה שלא יהיה – כל מי שבחדר הזה, היסודות שהרכיבו את זה נולדו באותו הכוכב. אני חושב שזה מדהים! [צחוק] אם נלך אחורה אפילו יותר, אפילו יותר, הכל היה אחד במפץ הגדול, היקום היה למעשה פצפון, מכווץ לגודל של כדור קטן.      

כל החלל והזמן היו מכווצים כאן, וזה התפוצץ. הכל היה אחד באופן מילולי. כל מה שהיה ביקום היה מילולית אחד. אבל – אני חושב שאני הזכרתי את זה בנקודה מסוימת – הנשימה שאנחנו שואפות, הכל יכול לחדור אלינו, בוודאי שהארץ. אנחנו נושמות פנימה אוויר. מתי זה נהיה ‘אני’? ונושפות החוצה. ואנחנו חולקות את האוויר אחד עם השנייה ועם העצים ועם כל שאר החיים, ועם הפלנטה.          

יש את המפולשות הזאת למה שאני מכנה ‘אני’ ברמה הגופנית גרידא. והאוכל, אני חושב, האם זאת הדוגמה של סטיבן בצ’לור (לא מצליח לזכור) של אכילת בננה? זה משהו מאוד עיסתי. או דייסה – זאת דוגמה נוספת. זה עיסתי. באיזו נקודה הדייסה הופכת להיות אני? אתן מבינות? זה הולך… [צחוק] וולט וויטמן – אני חושב שזה מ’שיר של עצמי’ (Song of Myself)   זה שיר ארוך, ארוך ומיסטי של וולט וויטמן, 1855: “אני מאמין שעשב של דשא אינו פחות מאשר מעשה מלאכת הכוכבים.” מקסים. על זה הוא מדבר. אתן יודעות, מאיפה הוא הגיע לזה, 1855? ג’וני מיטשל – חלקכן מבוגרות מספיק כדי לזכור. [צחוק] “אנחנו אבק כוכבים”. רמה גופנית. לפני כמה ימים דיברתי על כך, ברמת התודעה, שכל מה שאני יכול לראות כשאני מביט פנימה זה תפיסות, תפיסות, תפיסות. התפיסות האלו – תראו, הנה הרדיאטור, הנה הקיר – כל מה שאני יכול לראות אלה תפיסות. האם התפיסה היא אני, או האם היא שם בחוץ? ישנה אי-נפרדות בין העצמי והעולם, משום שתפיסה היא מאפיין דו-כיווני.

אני זקוק לעולם על מנת לראות את עצמי, משום שכשאני רואה, כל מה שאני רואה אלו תפיסות. כשאני מביט פנימה לחפש את העצמי, כל שאני רואה אלו תפיסות. כדי שתהיה לי תפיסה, אני זקוק לשאר היקום שאוכל לתופסו. אז אנחנו יכולות לדבר על ריקות. אנחנו גם יכולות לומר שריקות היא מלאות: זה מלא בכל. הישות הזאת, הישויות האלו, העצמי הזה מלא ביקום. המיינד והגוף (יהיו לנו שאלות אחר כך) – אינם נפרדים. אז זאת רק דרך נוספת לראות זאת. מפולשות הדדית (Interpenetrating)- אז חיבור הדדי (‘interconnectedness’) זה ביטוי שמשתמשים בו הרבה בדהרמה, אבל במובן מסוים, הוא אינו הולך עמוק מספיק. מפולשות הדדית. באופן מילולי: דברים, תאים, יצורים – כל הדברים מפולשים-הדדית.

עכשיו, אנחנו יכולות לשמוע את זה, ואני מודע היטב, אנחנו יכולות לשמוע את זה, ואו שזה נשמע כמו קונספט היפי משנות השישים שעבר זמנו, או איזה מן משהו אינטלקטואלי, אתן יודעות, אם אתן במסיבת קוקטיילים, ואתן לא מצליחות לחשוב על משהו להגיד, אתן מעלות את זה כי לשעשע מישהו. זה לא חייב להיות רק רעיון נחמד או משהו אינטלקטואלי. שוב, זה משהו שאפשר להביא לתוך התרגול. אתן יכולות ממש להיות בתרגול, לתרגל מטא או חמלה – הכניסו את זה פנימה. חשבו על המפץ הגדול, וחשבו על אבק כוכבים ועל זה שהנשימה היא מפולשת באופן הזה. הביאו את זה לתרגול, ותראו מה קורה. צריך לתרגל את זה, אבל זה יוביל לאהבה ולחמלה.