שבירת קליפות הישות

שבירת קליפות הישות

לעתים, בהזדמנויות יקרות – הכלים של הישות שלנו לא יכולים להכיל את התוכן, את החוויה של הישות. שום דבר בתפישת העצמי והעולם הרגילה – לא יכול לפרש, להסביר – את הפתיחה, ההתרחבות, תחושת העומק או המסתורין. הדיבור העצמי, הפנימי – לא יכול לחוויה; חוויות העבר אינן בנות השוואה; הצפי לעתיד משתבש. היופי שבפתיחה מנכח עצמו באופן שאי אפשר להכחיש אותו, אבל אי אפשר להסביר אותו.

המקומות הכואבים, החלשים, בהם ניכר חוסר אונים – בהחלט יכולים להיות המקומות שיהיו המצע הפורה ביותר לפתיחות מסוג זה. תחושה אי-המוזמנות; תחושת אי-הנאהבות; חוסר השייכות; תחושת הסופיות וכן הלאה. אותן תחושות עמוקות, שהן בגדר ידיעה אינטואיטיבית, לא מודעת או מובחנת, של 'איך דברים הם' – שמלוות את הקיום, באופן כזה או אחר – הן בדיוק הזירה בהן תמורות עמוקות ומופלאות עשויות להתרחש. דרכן, סביבן – עשויה הישות להיפתח, הגבולות שלה עשויים להישבר, וכוחות עשויים להתגלות.

שבירת הקליפה הזו עשויה, באופן מעניין – להתרחש מן החוץ אל הפנים, ולא רק מן הפנים אל החוץ. החוץ – א/נשים אחרים/ות, מצבים, רעיונות – מביאים אתם אנרגיה, אופני חוויה, אפשרויות קיום שלא היו זמינים לישות עד כה. הם נוקשים על, וסודקים את קליפת הביצה. ודרך הסדקים – אפשרויות חדשות של קיום מחלחלות, הופכות להיות חלק מן הישות – עד שאין לה ברירה אלא לצמוח אל מעבר לקליפותיה. ולא האפשרויות כשלעצמן הן החשובות, אלא תחושת ההתרחבות, האינסופיות, השבירה של גבולות האפשרי והסביר.

יחד עם זה, ועם היופי שבזה, לעתים קרובות, בא פחד. הישות לא רגילה לעכל, לא יודעת לחוות את עצמה ואת העולם כך. וענווה – מתוך הכרת המוגבלות של הקיום שעד כה, ובתקווה – לנוכח האפשרות האינסופית של שבירת הכלים וההתרחבות.

מה תומך בפתיחה, בשבירה כזו?

בין השאר –

מבט אוהב מאחרים/ות הוא כמעט חסר תחליף. נדיבות אותנטית שמתגלה גם כמבט.

שקט ועדינות, שמאפשרים לישות להרגיש בטוחה מספיק בכדי להיפתח.

שהייה ועיבוד של לימוד מלא-תובנה, השענות על מסורת או מורה.

אמון בהיפתחות – אמון בכך שמה שצפוי להתגלות, בין אם תומך או מכאיב – הוא אמתי יותר מאשר מה שנראה כקיים ויציב, ונכונות וביטחון – לגשת להיפתחות הזו ולתמוך וליילד אותה.

אני אסיר תודה באופן עמוק על האפשרויות שניתנו לי לחוות תנאים כאלו, שוב ושוב.

משען נטול מציאות

ניסיתי להשען על גוף. הגוף נעלם.

שמחה? נעלמה.

שלווה נעלמה.

שקט בלבד התמיד לכמה שניות ונעלם.

ואז הכל נעלם, או נכון יותר לומר – הופיע שוב, מן הצד השני.

נאלצתי להודות – אין כאן כלום. נשענתי על זה. אין, אין.

אפילו זה – גס מידי.

אז פניתי – בודהא: נחווה אך אינו קיים. כך הוא כל זה. נחווה ואינו קיים.

שם יש משען נטול מציאות.

דבר אינו נמצא, ובכל זאת קורא

נעשה רגיש לתחושה של 'עצמי'.

האם התחושה הזו זהה לגוף? מתייחסת, אבל לא זהה.

לוודנה? לא ממש.

לתפישה? לא בדיוק.

למצבים המנטליים? היא קשורה, אין ספק, אבל – הם הרבה יותר ארעיים מאשר ה'עצמי' שחווה את כל זה באופן רציף יחסית.

לידיעה? לא ממש, כי הידיעה יודעת משהו אחר בכל פעם, ואילו העצמי מרגיש די עקבי.

האם הוא שונה ונפרד מהגוף, הוודנה, התפישה, המצבים המנטליים והידיעה?

ברור שלא. הוא לא נמצא במקום או זמן אחר, ובלעדיהם – לא מתקיים.

האם הוא בתוכם?

לא, כי הוא לא ממש נפרד מהם. זה לא שאני יכול לשים אותם במקום אחד, ולהזיז אותו למקום אחר…

האם הם בתוכו?

מאותה סיבה, זה לא הגיוני.

האם הם שלו?

הם לא נפרדים ממנו, אז הוא לא יכול להיות הבעלים שלהם, ולוותר עליהם או לאמץ אותם כרצונו. והם גם לא זהים אליו, כך שאי אפשר לומר שהם 'חלק ממנו'.

האם הוא האסופה שלהם?

זה לא יכול להיות כך, משום שהם ארעיים ורגעיים, ובבירור – לא אישיים והוא נדמה כיותר רציף, והרבה יותר אישי.

האם הוא ההתהוות שלהם במהלך הזמן?

אני לא יכול לחוש שכך הוא, משום שאז – הייתי יושב עכשיו עם רק שבריר רגעי של העצמי, אבל אני ממש מרגיש ש'אני יושב כאן'.

שוהה עם תחושת ההיעדר, הפליאה: העצמי מרגיש כקיים, אבל הוא לא סביר, לא אפשרי. לא יכול להתקיים.

בודק שנית, עם נושא אחר: הדהרמה. האם היא זהה להוראתה – למורים/ות, לתלמידים/ות, לכתבים/ות? לא ממש. האם היא נפרדת מהם? לא ממש. גם היא – לא יכולה להיות קיימת, ועם זאת נחווית. פרידה מהאמתיות של הקיום, והיפתחות לפלא.

במערכה השנייה – שורשים עולים מתוך האדמה ואוחזים אותי. מצמידים אותי אליה. קוראים לי: תרגיש, תנשום אדמה.

הפרד מכל זה, והתפעם בשובו: הנחיות לעצמי

הפרד מההצמדות למחשבות

היוותר עם הנוכחות, הערות והאנרגיה.

הפרד מאשליית הקביעות,

ושתה את הבהירות והפיקחון.

הפרד מההיאחזות והמאבק,

ושב בפתיחות, רכות ואיחוי,

תן לתחושת הגבולות להשיל את עצמה.

הפרד מהאמונה בעצמי,

והפתח לחופש התנועה של כל המופעים

עם הפרידה מהאמונה במרחב עצמו,

לא יוותר דבר כמעט.

ועם הפרידה מהאמונה בקיומו של דבר שצריך להיוותר, ושל רגע ההווה עצמו –

הכל נעלם, מותר ונפתח.

אז הכל מופיע מחדש, אבל נטל הקיום הוסר ממנו.

אין ברירה אלא להתפעם ממה שניבט דרך הכל, שמופיע כאינסופי. אש שהותרה מכבליה.

אורות עולים ויורדים (הערה להארה מהמסורת הסופית)

"דע כי יש אורות עולים ויש אורות יורדים. האורות העולים הם אורות הלב, והאורות היורדים הם אורות הכס האלוהי."

מתוך: הסופים: אנתולוגיה, ע"מ 416

הלב, בפסיכולוגיה הסופית, הוא לא רק מרכז של רגשות ותחושות עצמי, אלא הוא גם מרכז של דמיון, פנטזיה וחלום. הלב יוצר כל הזמן: דמיון, מחשבות, רגשות – ואנחנו חופשיים/ות לחשוב ולתפוש את היצירה הזו בכל אופן שנבחר. אנחנו יכולים/ות לחשוב על הדמיונות, הרגשות, המחשבות כהפרעה, כטעות; יכולים/ות לחשוד בהם ולחשוש מהם. אבל כותב השורות המצוטטות מנגיש אפשרות אחרת: אנחנו יכולים/ות גם לראות את הרגשות והמחשבות האלו כנביעה אלוהית, כאור אלוהי. עם כל הייחוד והספציפיות ואי הנעימות שבהם. מתנותיו של האל. ועוד יותר בבירור אפשר לראות כך את האיכות המפנטזת, המדמיינת של התודעה. הפנטזיה תמיד נמצאת שם, גם אם התפישה עדינה מאוד, דקה מאוד – יש שם מימד של פנטזיה. הפנטזיה הזו, במקום להיות דבר מגונה ומתעתע, יכולה להיתפש גם היא כאלוהית, כמתת אל – שמתבטאת בייחודיות של הפנטזיה שלנו. משום שלפנטזיה של איכות של 'יצירת עולם' עבורנו, מגע אתה יכול להדהד כאלוהי באופן מהמם ממש. וודאי שאני לא אומר ש'כך הם הדברים', ושרגשות או פנטזיה הם 'באמת' אירועים עם הדהוד אלוהי. אני רק אומר שאנחנו יכולים/ות לבחור לראות אותם כך. כך אני מפרש את האפשרות של 'אורות עולים'.

ולגבי האורות היורדים: האפשרות של טרנסצנדנציה – 'מעבר לעולם', או לפחות הכמיהה אליה, היא אפשרות שפתוחה בפנינו. ולא רק שהיא פתוחה, נראה שבליבם/ן של רבים/ות ישנה הנטייה הזו: לרצות לראות ולהיות במגע עם משהו שנמצא הרחק מעבר לגבולות העולם והחושים. ההליכה לקראת ה'מעבר' מולידה קשת של חוויות שבהן העולם מופיע כפחות ופחות 'קיים', ותחושה לגבי קיומו של 'מעבר' נעשית יותר ויותר דומיננטית, עד כדי חוויות שנתפשות ונחוות על ידי רבים/ות כיציאה מוחלטת מעולם התפישה, ומפגש עם משהו שנמצא מחוץ לתחום הידיעה והחוויה. ואותן חוויות נחוות, גם על ידי א/נשים שאינם/ן דתיים/ות במובן המקובל, ולא ישתמשו בשפה של אלוהות – כמעין 'קרינה' של 'משהו שמיימי' שעוטף את ומחלחל אל העולם.

דרך אחרת לחוות או לראות את שתי האפשרויות האלו נפתחת כאשר תרגול המדיטציה על ריקות ושל העבודה עם הדמיון מפותחים יחסית. אז – אפשר להפריד בין התבוננות באפיסטמולוגיה ובאונטולוגיה. ההתבוננות והשהייה עם האפיסטמולוגיה – השאלה: 'איך אני תופש/ת דברים?' – עשויה להצמיח רגישות לקיומו של המדומיין, ושל הרובד הארכיטיפי של הקיום: התחושה שכל מה שנחווה נושא הדהוד של פנטזיה, ושל ארכיטיפ קולקטיבי או אישי לחלוטין, שיש לו תפקיד מארגן כלפי החוויה. את זה אני מקביל ל'אורות העולים'.

השהייה עם האונטולוגיה: עם השאלה: 'מהו העולם שמחוץ לגבולות התפישה שלי'? תוליד תחושה שכל מה שאני רואה וחווה – הוא מדומיין וארכיטיפי באופן בו הוא מופיע כלפי; וגם שהרובד הנתפש, מפוברק, מדומיין שלו – הוא לא 'כל הדבר'. אני תופש וחווה חומר, או רגש, או כל דבר שהוא – דרך הפיברוק, הדמיון. אבל החומר, או הרגש – לא נוצר כולו דרך או באמצעות הדמיון שלי. זו תהיה הגזמה פרועה – לומר שהתודעה שלי מפברקת ובוראת מאפס את עולם החומר, למשל. אבל – זו תהיה גם הגזמה לומר שעולם החומר, או הרגש, או כל עולם אחר – אכן קיים כפי שאני חווה אותו. זאת משום – שכל תחושת קיום שלי אותו כרוכה בפיברוק, דמיון ופנטזיה. אז – מה זה אומר על עולם החומר, או עולם הרגשות, או כל ז'אנר של חוויה? זה מצביע על הראייה – שהם מתקיימים קיום פלאי, שנמצא מעבר ליכולת ההשגה האנושית. משם – זהו פסע אחד, שאפשר לבחור או לבחור שלא לעשותו – לראות אותם כ'אורות יורדים', כמקרינים קיום אלוהי. ובכל מקרה, אותו פסע לא חייב 'לתת תשובה' ולבטל או לפתור את הפליאה ותחושת האינסוף שלהם, אלא להפך – הוא יכול להעמיק אותה.