רוב ברבאה: נאמנות ונאמנים לתשוקות הכי עמוקות שלנו (שיחה ומדיטציה מונחית קצרה)

השיחה הזו ניתנה ביומו העשירי של ריטריט הג’האנות. בשיחה רוב מתייחס לאתגרים שתרגול מכוון מטרה כמו תרגול ג’האנות (אבל לא רק תרגול ג’האנות) יכול להביא איתו ובסופה מוצעת מדיטציה מונחית קצרה ויפה. התרגום כאן מציע חלוקה לשני חלקים שנועדה לעזור לנווט בתוך השיחה. חלקה הראשון של השיחה מוקדש להתמודדות עם אתגרים שקשורים לבנייה לא מועילה של העצמי דרך דימוי עצמי שלילי, בתוך תרגול מכוון מטרה. חלקה השני מוקדש לתשוקה שמלווה ומניעה את התרגול, ובו רוב מציג אתגרים שמלווים את התשוקה הזו וגם מציע לראות את היופי והקדושה שיש בה. 

אפשר להאזין לשיחה המקורית כאן: 

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60889

חלק א’

טוב. תכננתי שנעשה היום שאלות ותשובות אבל שיניתי את דעתי. בעצם, אני רוצה להתחיל מלדבר על שאלות ותשובות, כי כשחשבתי לעשות ריטריט ג’האנות, זה היה הדבר הראשון שחשבתי עליו, והדבר שחשבתי שיהיה המאתגר ביותר עבור כולם, כולל עבורי. איך לקחת קבוצה של אנשים עם רקעים מאוד מאוד שונים, שיש להן ולהם כמויות מאוד מאוד משתנות של ניסיון בתרגול מכוון מטרה כמו תרגול ג’האנות – איך לקחת אותם ולשים אותם באותו חדר, ולאפשר להם לשאול שאלות ולשמוע שאלות של אנשים אחרים, בלי בלגן פסיכולוגי, ודוקהה קיצונית וכל זה?

אז – אני לא מגזים – זה באמת היה הדבר העיקרי שהעסיק אותי לגבי הריטריט. לא השרטוט של מפת הג’האנות. לא ללמד את התנועות הבסיסיות ואת כל ההיבטים המעודנים. זה היה זה. זה היה הדבר. ו-“המממ, איך לעשות את זה?” ותכננתי לדבר על זה קרוב לתחילת הריטריט. אני לא יודע מה קרה. סרי אומרת שכן דיברתי על זה, אבל אני לא זוכר שדיברתי על זה. אני מתכוון באמת באמת להעלות את העניין הזה כבעיה להתבונן בה, ובאמת להניח אותו כאן בחדר ולאפשר לנו להכיר בו ולדאוג ולטפל בו. אולי זה היה כל ההכנות לריטריט, כל העומס סביב זה, והעניינים הרפואיים… אני לא יודע מה קרה, אבל לא עשיתי את זה, אז סליחה.

אתן יודעות, מה שקורה לחלק מאיתנו, לפעמים, כשאנחנו שומעות או שומעים שאלה, וזה נשמע כאילו, טוב, היא ברמה אחרת לגמרי ממני? היא ממש ממש הרבה יותר מתקדמת, או מה שזה לא יהיה. או שאנחנו מרגישות, “הממ, אם אני אשאל את השאלה המתקדמת הזאת, יסתכלו עלי כאילו אני איזה מין מתרגלת יהירה, מלאה בעצמה?” או “השאלה שלי, אולי היא לא מספיק מתקדמת, או שהיא יותר מידי למתחילים?” כל זה, כל הדוקהה הזאת, כל המקום הזה שנפתח להשוואה בדרכים לא מועילות, שיפוט עצמי בדרכים לא מועילות, כל מיני מסקנות שאנחנו מגיעות אליהן לגבי עצמנו, לגבי אחרים, השקפות, וכולי. לחלק מאיתנו זה יכול להיות נורא קשה לשאול שאלות, נורא קשה. אפילו כשמישהו מצליח לשאול את השאלה, זה יכול להיות כל כך קשה שלעיתים קרובות – לא בריטריט הזה, אבל באחרים – מישהו שאל שאלה באולם, או בטרקלין או לא משנה איפה, ואני עניתי, והוא שם, הוא מהנהן וכל זה. ואחר כך, אנחנו מחליפים מילים מתישהו ואני אומר, “זה היה מועיל?” והוא עונה, “אין לי מושג, התנתקתי לגמרי אחרי ששאלתי את השאלה, לא הייתי שם.”

אז כל זה מאוד מאוד נורמלי, ועבור חלק מאיתנו, בזמנים שונים, זה יכול להיות מאוד כואב לשמוע איזו שאלה, או מה שלא יהיה, או איזה דיון על משהו, או הנחייה כלשהי. אני מתכוון, זה לא רק לגבי שאלות ותשובות. אפילו אתמול, עצם המעבר לג’האנה השניה, וההנחיות לאלו ש – למרות שאני אומר, “אתן יודעות, הקצב שלכן הוא הקצב שלכן, והוא חייב להיות הקצב שלכן,” כמה בקלות עולה המחשבה, “אוי, אני לא שם עדיין,” וכמה כאב יכול לעלות מעצם ההקשבה להוראה הזו, על מצבים או על היפתחות כזאת או אחרת או על תובנות, מה שלא יהיה, שזה מרגיש שהם מעבר ליכולתנו, ומה שיכול לקרות, האופן שבו הנפש יודעת לא רק לקשור את עצמה, אלא לקשור את עצמה בקשרי תיל, אתן יודעות? נורא נורא כואב.

אנחנו יכולים, ואולי אנחנו צריכים – אני לא יודע – להוסיף אפשרות לשאול שאלות בפתקים, אז אני יכול לקבל כמה פתקים והם יכולים להיות אנונימיים, ואני יכול לנסות לעשות את זה. אולי אם השואלים ירצו לזהות את עצמם הם יוכלו לעשות את זה, ואם לא אז לא, ונקווה שהתשובה שלי תפגע במטרה פחות או יותר. זו בהחלט אפשרות. אנחנו יכולים לשקול את זה. אבל, במובן מסוים, אתם יודעים, אני תוהה אם, במידה מסוימת, הפיתרון הזה מתחמק מהתמודדות עם סוגייה הרבה יותר רחבה. אני חושב שזה עניין תרבותי. אני לא יכול לחשוב על פסקה אחת בקאנון הפאלי שמתארת מצב מהסוג של:”האדם הזה והזה היה שם, והוא רצה לשאול שאלה, אבל חשש שישפטו אותו,” או “היא שמעה את השיחה של ההיא עם הבודהה או עם אננדה, או משהו כזה, וזה גרם לה להרגיש ממש לא טוב.” הדברים האלה פשוט לא קיימים שם. ואני לא חושב שהם קיימים, ככל שאני שמעתי – לא תרגלתי הרבה באסיה, עם מתרגלים מאסיה, אבל יש לי מורים שכן, וממה ששמעתי, זה לא באמת קיים בהקשר הזה. איכשהו זה אפשרי שתהיה קבוצת של מתרגלים. אחת עובדת על השלב האחרון של ההתעוררות בדרך להארה המוחלטת, ואחר נמצא איפשהו באמצע והשלישי במקום אחר והכל איכשהו בסדר. אז אני מאמין שהסוגייה הרחבה יותר היא תרבותית. 

אז מה קרה לתרבות שלנו – אני מתכוון לתרבות המערבית, עם כל ברכותיה, וכל הישגיה המופלאים – איך קרה שנהיה כל כך קשה להיות בסיטואציה כזו ביחד? וזה קשור גם לעובדה ש – ואני חושב שדיברתי על זה כאן, ובטוח שדיברתי על זה בהקשרים אחרים – תחושת העצמי שלנו שונה למדי. לא רק המושג של העצמי ומה שהוא כולל, אלא ממש תחושת עצמי שונה מאוד. אנחנו חיות וחיים בתרבות שונה, שבה הבניה של העצמי נשענת על תומכות אחרות וכך גם תחושת הניכור שלו. ובתרבות שלנו העצמי מתמודד עם לחצים שלא היו קיימים, נניח, בתקופת הבודהה או בתרבויות אחרות. המצב הזה מעניק לנו המון, בהקשרים של אינדיבידואליות וביטוי עצמי ויצירתיות, אבל יש מחיר. לפעמים בדיוק אותן מתנות שבהן זכינו – הפוטנציאל היצירתי שלי, אפשרות הביטוי העצמי שלי – מביאות הרבה מאוד כאב. מה שיכול היה להיות מתנה הופך לכאב גדול כי אדם עלול להרגיש כאילו, “טוב, אני יודע שאני יכול, ואני צריך, ונראה שאחרים בכיוון, אבל איפה שלי?” או “שלי לא טוב כמו של אחרים.” 

זו שאלה מאוד מעניינת בעיני. אני באמת שואל: מה קרה? איך זה קרה לתרבות שלנו, ולחברה שלנו ולתחושת הביחד שלנו? אני לא אכנס לזה. כמובן שאין לי את כל התשובות. אבל זו שאלה מאוד מעניינת בעיני, ואני חושב עליה ולפעמים מנסה לקרוא עליה וכולי. 

אז אני רק רוצה לומר כמה דברים. ואחרי שאמרתי את כל זה, אתן יודעות, לגבי כל ההנחיות בריטריט, וכל מה שנאמר, חלק מהדברים ירגישו רלוונטיים עכשיו, וחלקם לא, אבל גם האחרונים אמורים להפוך לרלוונטיים בשלב כלשהו. אז הבעיות האלה אמורות להפוך לרלוונטיות מתישהו, הבעיה של החזקת מטרה, הבעיה של השוואה, והבעיה של תשוקה למשהו, וכל מה שבא עם התשוקה הזו, הבעיה של ממש ממש לרצות משהו והתסכול שעולה. אז אם זה לא מרגיש רלוונטי עכשיו, מתישהו זה אמור להפוך לכזה. אם זה לא קורה אף פעם, גם זו סוג של בעיה. החקירה אמורה להיות רלוונטית: למה אני אף פעם לא מתמודדת עם שום בעיה מהסוג הזה? אז אולי זה מרגיש רלוונטי עכשיו ואולי לא, אבל זה נכון לגבי כל ההוראה בריטריט. אני מאמין שזה יהיה, צריך להיות, רלוונטי בשלב כלשהו. 

חלק ממה שאני רוצה להגיד יהיה תזכורות. היה הרבה מידע בשישה שבעה ימים הראשונים של הריטריט. אז חלק יהיה תזכורות. כמו שאמרתי בהתחלה, הרבה נאמר, ולגבי חלק מהדברים, החשיבות, נדמה לי שאמרתי – אני לא בטוח שאתם זוכרים – שלגבי חלק מהדברים החשיבות שלהם לא תהיה ברורה. אז אני אחזור על חלקם, רק כתזכורות קטנות. 

התזכורת הראשונה: אתן יכולות לעשות את זה. כולם וכולן כאן בחדר הזה יכולים ויכולות לעשות את זה. וכשאני אומר ‘זה’, אני מתכוון לכל מה שאמרתי לגבי השהייה בתוך [marination], המומחיות [mastery], והחוויות שנשמעות נפלאות. אתם יכולים לעשות את זה. יהיו זמנים שבהם תאמינו שאתם לא, ושלעולם לא תוכלו, אבל אתם ואתן – כן. באמת. רק אתמול שמעתי ממישהי – לפני כמה ימים היא הייתה במצב הזה של, “אוי, אני לא יכולה,” והכל מצטמצם, הכל מתכווץ, נתקע; שנאה, שנאה-עצמית, כל הבלגן. ועדיין, למרבה המזל היא ממשיכה להגיע, ואז כמה ימים לאחר מכן, ראו זה פלא, משהו נפתח באופן שהיא מעולם לא חוותה. אתן יכולות לעשות את זה.  

אם חוויתם אי פעם תחושת רווחה נעימה מתוך המדיטציה, במדיטציה – בואו נאמר, פיטי – איזושהי רווחה נעימה בגוף, אני מתכוון לזה: אם אי פעם חוויתם משהו כזה, אז הכל, כל מה שאני מדבר עליו, אפשרי עבורכם. כל הדבר כולו, כל שמונה הג’האנות – כל זה אפשרי. אתם יכולים לעשות את זה. אם נקלעתם לשפל, אם מה שחוויתם קודם נעלם, לא מופיע לאחר צהריים, ליום, לשלושה ימים, מה שלא יהיה, זה לא אומר שהכל נהיה בלתי אפשרי. זה אפילו לא אומר שהתרגול הולך אחורה. אפילו לא זה. 

הנה מה שנכון להבין מזה – טוב, הנה גל. סביר שזו מתקפת מכשולים בצורה כזו או אחרת, במידה כזו או אחרת, ואולי יש בה יותר ויותר, אולי נבנית שם מסביב יותר או פחות פפנצ’ה. אז זה גל. ומה שבאמת נכון ללמוד ממנו זה, “טוב, מה אני יכולה לעשות עם זה?” צריכות לעלות שאלות, שהן חלק מאמנות התגובה וההיענות שאנחנו מדגישים כאן. מה יכול להיות מועיל עכשיו ביחס למה שקורה, ביחס לגל הזה, ביחס להיעדר ההופעה? וגלים כאלה, בהקשר של תרגול ג’האנות, כן, הם יכולים להימשך שלושה ימים או משהו כזה, ושלושה ימים בריטריט בתוך גל כזה, בתוך מתקפת מכשולים, במיוחד אם היא מעורבבת בפפנצ’ה שעולה, שלושה ימים הם לא מעט זמן לשבת בתוך דבר כזה. אין טלוויזיה. זה חג המולד, ומזמן לא שתיתם משהו, וזה כאילו… זה הרבה זמן לשבת בתוך הדבר הזה. אם אני מאמינה לו, זה הרבה זמן, וזה נראה כמו נצח. זה לא נצח. זה גל שנמשך שלושה ימים. וכמובן שיכולים להיות גלים, שנמשכים כמה שעות, או חצי יום, כמו שאמרתי.

תגובה והיענות, שאילה: “טוב, מה יכול להיות מועיל עכשיו? מה אני יכול לנסות? בוא נשחק.” וברור שאתה מרגיש נורא כבד ומבואס; ולא משחקי במיוחד. אז אפשר לחשוב על זה כעבודה, או כמשחק. הדבר החשוב הוא למצוא דרך להתייחס ולהגיב. איך עלי להתבונן באובייקט המדיטציה? עם איזו דרך הסתכלות אני יכול לשחק שם, עכשיו, כשזה ממש מרגיש שדברים לא עובדים? איך עלי להתבונן בתרגול שלי בכללותו? איך עלי להתבונן בתרגול ג’האנות? איך עלי להתבונן בעצמי בַּדֶּרֶךְ? זוכרים שדיברתי על זה? ההשקפה שיש לי על עצמי בדרך היא מאוד מאוד משמעותית. זה היבט קובע. אני מכיר אנשים – אני לא יודע אם אמרתי את זה; אני אחזור – הכרתי אנשים שתרגלו במשך שנים, וחוו כל מיני חוויות עמוקות, כל מיני חוויות שהיו יכולות להיות מאוד משחררות, ואיכשהו הן לא. בטווח הארוך, הן מצטברות למעט מאוד. ומה שאיכשהו עוצר את הכל בתוך תקיעות חסרת שחרור, זו מין השקפה על העצמי שפועלת שם. הם אפילו לא ממש מודעים להשקפה שיש להם על העצמי בדרך, וזה כמעט כאילו זה חונק את הכל. זה מרוקן את האפשרות שחוויות או מצבים של היפתחות או תובנה יבנו משהו באמת משחרר באופן יציב, או רדיקלי. 

אז איך עלי להתבונן באובייקט המדיטציה? איך עלי להתבונן בתרגול שלי? איך עלי להתבונן בתרגול הג’האנות שלי? ובתרגול שלי בכללותו? איך עלי להתבונן בעצמי בדרך? איך עלי להתבונן בגל הזה, בהיעדר, בנסיגה הזו של המים? לסולמייקרים, הזכרתי כמה חשוב זה עשוי להיות להחזיק בפנטזיה מדומיינת ממש תומכת של העצמי בדרך. או אולי זה יכול להיות, “טוב, זה לא הולך עכשיו. הכל מאוד קשה או מאוד יבש או משהו, ואני פשוט צריכה להישאר עם זה. להמשיך לעבוד. זו מתקפת מכשולים. אני רק צריכה להמשיך לבוא. להיות סבלנית ולהמשיך לעבוד?” השאלה המרכזית באמת היא: האם מה שקורה מלמד על מציאות כלשהי שנכונה לגבייך או אמת כלשהי עלייך, הגל הזה, היעדר ההופעה, החוסר (אפילו אם הוא נמשך שלושה ימים)? או האם באמת הגל אומר עליך משהו אמיתי, או משהו אמיתי על התרגול שלך, או על היכולות שלך כמתרגלת? או שזו רק הנטייה הרגילה שיש לנו להאמין במשהו לגבי העצמי? אני פשוט רגילה להאמין שאני לא יכולה, שאני כישלון, שאחרות יכולות – מה שלא יהיה. 

אז אני מניח את השאלה הזו כאן. איך אתם שומעים אותה? זה משהו כמו, “רוב אומר בלה-בלה-בלה…” “הוא נחמד וטוב לב ואומר שלא נדאג יותר מידי.” לא, אני מתכוון שתיקחו את השאלה הזאת, ושלפעמים תשאלו אותה ממש, באופן אינטנסיבי. אתם יכולים, “בלה-בלה-בלה, נחמד, נחמד, נחמד.” לא! אני באמת מתכוון לזה כשאלה. האם זה באמת אומר משהו אמיתי עלי? ומהו המשהו הזה שזה אומר? או שזו רק הנטייה הרגילה להאמין במשהו לגבי העצמי? אז זו שאלה אמיתית בשבילכם. זוכרים שדיברתי על להקשיב על קצות האצבעות? על זה אני מדבר. אנחנו יכולים בקלות לשמוע משהו כמו מה שאמרתי עכשיו, וזה פשוט – שמעתם את זה כל כך הרבה בריטריטי תובנה, כאילו, “אה, הנה הקטע החביב והנחמד” או משהו בסגנון, וזה נכנס באוזן אחת ויוצא מהשניה. לא! תתפסו את זה ב… כן? תשאלו את השאלה! ממש ממש תשאלו.

ניסיתי להיזכר – אני לא זוכר, אז יכול להיות שאני טועה קצת בזמנים – אבל אם אני מנסה להיזכר, לא הייתי אומר שנפלתי אל הג’האנה הראשונה, כי זה היה משהו שעניין אותי ממש מההתחלה, כשרק שמעתי עליהן. הן ממש סקרנו אותי. אבל איכשהו, בדרך זו או אחרת, הגעתי לג’האנה הראשונה בריטריט תובנה לפני שנים. היה לי לא מעט פיטי וכולי, ולמען האמת מערכת יחסים בעייתית עם פיטי, שכמו שאמרתי, אני די השתגעתי לזמן מה. אז הייתה את כל התקופה ההיא – פיטי בדרך מאוד לא מועילה, זה נמשך כמה שנים למען האמת. אתן לא חייבות לשחזר את הטעויות שלי. אני רק רוצה להציע סוג של בוחן מציאות. זוכרות שאמרתי לוותר על הלו”זים? אם אתן נאחזות בלו”ז, הוא יביא לכם דוקהה, זה מה שהוא יביא. זוכרים שאמרתי את זה?

אז רק לתת נקודה להשוואה: חוויתי את ההיפתחות הזאת לפיטי, שהייתה מאוד נעימה לזמן קצר ואז נהייתה מאוד מאוד בעייתית, למשך, אני חושב, כמעט שלוש שנים. נאלצתי להפסיק לתרגל לפרק זמן לא קצר, ולחקור כל מיני דברים מכיוונים אחרים, ואז לחזור לתרגול ולהתחיל מחדש מאוד בעדינות. אתם לא חייבים לעשות את כל זה. זה נבע בחלקו, כמו שסיפרתי, ממאמץ יתר. אז חזרתי לתרגל, ועם הזמן הגיע מעט פיטי, ומתישהו אפילו קצת שמחה. ואז זמן קצר אחר כך, כשהייתי בריטריט, נכנסתי לג’האנה הראשונה. זה היה ריטריט תובנה. למזלי, המורה שאיתה דיברתי, אני די בטוח בזה, הייתה כריסטינה והיא הייתה מאוד מאוד פרו-ג’האנות, חיובית ומעודדת לגביהן (לפחות כלפי). לא קיבלתי תגובה שלילית של “זה לא טוב.”

אחר כך הייתה לי כבר תוכנית לסדרה של ריטריטים. אני לא בדיוק זוכר. ואז אני חושב שעשיתי ריטריט של חודש ובמשך רוב החודש הזה תרגלתי רק ג’האנות. זו הייתה הכוונה שלי. זה לקח את כל החודש להרגיש באמת שזה נהיה יציב, שזה נהיה טוב, ואולי היה משהו מהמומחיות (mastery) הזו בתרגול. ואז, לא מעט זמן אחר כך, חזרתי לעוד ריטריטים, ופחות או יותר התחלתי – זה כנראה לא היה נחוץ, אבל לקחתי את הזמן; אני לא יודע אם הייתי צריך את זה; לקחתי את הזמן לעשות את הכל שוב מההתחלה. מה שאני אומר בעצם זה שזה תהליך איטי, או שזה יכול להיות תהליך ממש איטי. אם אתן חושבות, “אה, רוב יושב שם. הוא בטח פשוט… ככה וככה,” זה לא נכון, בסדר? אמרתי את זה גם בהקשר של עבודה עם המדומיין. אני לא איזה מישהו שיש לו הרבה דימויים או משהו כזה.

אז האם זה משהו לגביך, או שזה משהו שקשור לדרך ההתייחסות שלנו? מה שאני יכול לומר – ואני אחזור לזה – זה שאני מרגיש שעבדתי קשה על דרך ההתייחסות שלי לדברים שמאוד רציתי, מטרות שמאוד רציתי, היפתחויות שמאוד רציתי. זה מה שמשנה. זה לא איזה סופר-דופר כישרון, נטייה טבעית. אני לא בטוח אם זה בדיוק, לגמרי… אבל משהו כזה. 

לפעמים עולה באולם שאלה, ואולי אני אומר משהו כמו, “כן, זה נשמע כמו הג’האנה השלישית,” ואת מרגישה ש”טוב, מה אם אני עדיין מנסה לייצב את הפיטי או להביא אותו…” אבל מי ששאלה את השאלה על מה שנשמע כמו הג’האנה השלישית, מה שבהחלט יתכן שהוא הג’האנה השלישית, אתן יודעות, אולי היא מתרגלת את זה שנים. אולי היא מתרגלת ג’האנות שנים, או לסירוגין במשך שנים. אז כדאי לזכור, וגם לזכור ש, טוב, יתכן שהדבר הזה נפתח עבורה או עבורו, אבל יכול להיות גם שיש פערים אחרים בתרגול שלהם, או שהן מתמודדות עם קשיים אחרים שלא נמצאים בשאלה שעלתה עכשיו. התודעה מתכווצת כל כך בקלות כשהיא שומעת, ועם ההשוואה, וכולי.

עוד דבר שדיברתי עליו בתחילת הריטריט היה שאני רואה את שלושת השבועות האלה, או כמה זמן שיש לנו ביחד, בתוך הקשר הרבה יותר רחב, הקשר אפשרי הרבה יותר רחב של החיים והתרגול שלכם. אני מאוד מעודד אתכם לאמץ ראייה דומה. אז שלושת השבועות האלה שאנחנו מבלים יחד נמצאים בהקשר רחב יותר שיכול לכלול שנים של תרגול ג’האנות. אני חושב שאמרתי מתישהו, אפשר לקחת תקופה של שלוש שנים לתרגול ג’האנות – כן, אם זה משהו שהייתם רוצים לעשות, ואם יש הזדמנות לעשות את זה. אבל אני מתכוון לתקופות. רובכם, אולי לא כולכם אבל רוב הנוכחות והנוכחים בחדר הזה – יהיו מתרגלי דהרמה מסורים למשך שארית חייהם, ואני מקווה שאלה יהיו חיים ארוכים מאוד. ובמהלך החיים האלה, אולי יהיו תקופות שבהן תחזרו לתרגול ג’האנות, ואני אדבר על זה בסוף הריטריט. אז אני רואה את הריטריט הזה בתוך ההקשר הזה. 

זה מעניין, אתן יודעות – הרבה אנשים רצו לבוא לריטריט הזה. לא היה מקום. מאיזושהי סיבה, בגאיה האוס החליטו שזה יהיה ריטריט הרבה יותר קטן, המספר. אז הרבה התאכזבו. ואני הרגשתי, בין היתר, “זה רק שלושה שבועות.” כאילו, אל תשימו עליהם יותר מידי, לחץ, ציפיות. ההקלטות יהיו שם. ההוראה תהיה שם. אז באמת, איך זה יכול להיות לעבוד ולשחק עכשיו, בשלושת השבועות האלה, כמו שאמרתי – לשחק ברצינות, ממש ברצינות. לתת את כל הלב, לעבודה ולמשחק שלכן, אבל בלי להטיל יותר מידי לחץ על שלושת השבועות האלה. 

אני באמת, באמת מתכוון לזה. זה לא משהו מהסוג של, “אה אם אני אגיד את זה, איכשהו אתן תרגישו טוב יותר” או משהו כזה. זאת אומרת, אני מקווה שכן, אבל… שלושה שבועות הם רק שלושה שבועות. הריטריט הוא רק שלושה שבועות. העובדה שאני כאן, זה כאילו, זה לא כזה הבדל גדול, אתן יודעות? או העובדה שאנחנו כאן ביחד ואחרים ואחרות לא נמצאים כאן איתי. 

טוב. הרבה ממה שאני אומר זה חזרה. האם אני נשען על תרגולים שעזרו, בעבר, להביא רווחה ופיטי? האם אני בוחר בתרגולים האלה? או האם, מאיזושהי סיבה, אני בוחר בתרגולים אחרים? זו שאלה ממש חשובה. אם תשאלו אותה ותגלו שהתשובה היא לא, אז למה? מה בדיוק קורה שם? 

עוד כמה תזכורות לדברים שאמרתי מוקדם יותר: אל תשכחו בקשר לכוונה, וכמה היא חשובה. מה אני מאמינה שאני עושה כשאני נכנסת לתרגול, פורמלי (ישיבה, הליכה, עמידה, מה שלא יהיה)? מה באופן חצי מודע או לא מודע בכלל, אני מאמינה שאני עושה? אני רוצה לפתח פיטי, רוצה לפתח ג’האנה, אבל יש שורה של איכויות יפות אחרות שאנחנו יכולות לראות שאנחנו מפתחות באותו הזמן, למשל… [יוגיות ויוגים עונים ברקע] מכווננות [attunement], כוונה מלאה, רגישות, סבלנות, טוב לב. מצוין. אמון, אהבה לדהרמה, מודעות קשובה. מה זה היה שם? היעדר-שיפוט, יפהפה. זה ממש חשוב. אלו איכויות ממש ממש חשובות. אז אם הגעתן לג’האנה השמינית ואין בכן טוב לב, או שאתן מלאות שיפוט-עצמי, או חסרות סבלנות, זה איכשהו… [פיהוק] זה לא כזה מעניין. צריך לראות את התמונה הגדולה. אלו איכויות ממש חשובות, וגם לפתוח את הכוונה, שוב ושוב, ולראות: זה מה שאני עושה כאן. אנחנו כל כך מתכווצים ומתכווצות. אפילו עכשיו, חלקכן, בכלל לא שומעות את מה שאני אומר. אנחנו נהיים כל כך מכווצים. לפתוח את ההשקפה יעזור להכל. יעזור לרווחה שלכן. 

דיברנו גם על האפשרות לפתוח את הכוונה כך שהתרגול הוא לא רק בשבילי, נכון? דיברנו על תרגול אחת בשביל השניה, ולהמשיך להגיע ולתרגל אחד בשביל השני, ולתרגל בשביל כל הבריות. ושוב, זה אחד הדברים שמאוד קל להגיב אליהם במין, “אה, כן, כן, בטח. כן.” האם אתם יכולים להיות רדיקליים כאן? האם אתן יודעות איך לעשות את זה? אז אפשר להסתפק ב, “אה, כן, זה רעיון טוב,” ואיכשהו לעשות את זה פעם או פעמיים במין חצי כוח כזה. איך זה יהיה להיות רדיקליים לגבי זה, באמת רדיקליים? נסו. ואם אתם לא בטוחים מה זה אומר להיות רדיקליים לגבי דבר כזה, נסו. הכוונה שלנו לתרגל, כאילו אנחנו נותנות ונותנים את הכוונה, לא בשבילי; בשביל אחרות ואחרים, באופן רדיקלי, בשביל כל הבריות – תבדקו אם אתם יכולים להרגיש את הדבר הזה ואת הכוח שיש בו לפעמים. 

דיברתי על החלפת עצמי באחרת. חלקכן לא מכירות את התרגול הזה, אבל תיארתי בקצרה: הדוקהה הזאת, המכשולים האלה, הסבל הזה, הכאב של התקיעות, הכאב של לא להשיג את מה שאני רוצה, לא להיפתח למה שאני אוהבת, כאב ההשוואה העצמית השלילית – כל אלה – אני מאמצת את הדוקהה הזאת, אני מאמצת את הסבל הזה על מנת שבדרך פלא, איפשהו, מישהו יזכה להיפתח למה שהוא מייחל אליו. אפשר ליישם את זה לגבי כל מיני סוגים של דוקהה. זה תרגול רדיקלי. הסטה רדיקלית של הרצון, של הכוונה, וכולי. 

חלק ב’

טוב. מי שמע על הדרך כפולת השמונה? מי שמעה על ארבעת הבסיסים של תשומת הלב? מי שמע על שבעת גורמי ההתעוררות? טוב. אתם טובים בזה. מי שמעה על ארבעת בסיסי הכוח? מממ! אידהיפָּדָה [[Iddhipādāאחת הרשימות של הבודהה, אידהיפָּדָה. ארבעת בסיסי הכוח, לפעמים מתרגמים ארבעת בסיסי ההצלחה, ארבעת בסיסי ההישג. אני לא מתכוון להיכנס אליהם. אני רק רוצה להזכיר את הארבעה: תשוקה, התמדה, כוונה, וכושר הבחנה (הבחנה בין מה שמועיל לבין מה שאינו מועיל). אז אני נותן כאן גרסה מאוד מקוצרת, אבל ארבעת האידהיפָּדָה, ארבעת בסיסי ההצלחה – בואו נקרא להם ככה, ארבעת בסיסי ההצלחה או ההישג: תשוקה, התמדה, כוונה וכושר הבחנה לגבי מה שמועיל ומה שאינו מועיל. [עונה לשאלה של יוגי] כן אידהיפָּדָה זו בעצם המילה בפאלי ל-סידהי [siddhi].

והבודהה אומר, 

מי שמפתחת את (מי שמטפחת, מעניקה תשומת לב ל) ארבעת בסיסי הכוח הללו מעניקה תשומת לב ומפתחת את הדרך כפולת השמונה (הדרך המובילה לסוף ולשחרור. ו) מי שזונחת את ארבעת בסיסי הכוח זונחת את הדרך כפולת השמונה (זונחת את הדרך, נוטשת את הדרך לשחרור).[1]

זה מעניין בעיני שרובכן לא הכרתן את הרשימה הזו. לפעמים מקשרים אותה לכוחות רוחניים (psychic powers) וכאלה דברים, אבל בעצם, בציטוט של הבודהה שקראתי עכשיו, הרשימה הזו קשורה מאוד לדרך כפולת השמונה ולשחרור. זה די מעניין שלא שמענו על הרשימה הזו. למה אתן חושבות שזה ככה? יכול להיות שזה קשור לעובדה שתשוקה היא אחד הבסיסים? והמילה ‘כוח’, כן. אז ‘כוח’ הוא לא כוח כלפי או על מישהו או משהו אחר. בפיסיקה כוח קשור לכושר לעבודה, הכושר לעשות או לגרום למשהו קרות. זה ככה, “אה, תשוקה. אולי רגע נחביא אותה בפינה. נשים אותה מתחת לשטיח היכן שלא יהיה אפשר למצוא אותה כחלק מ…” אני תוהה אם זה חלק מהעניין. 

אז אני רוצה לדבר קצת על תשוקה. ודיברתי המון על תשוקה, כמו שחלקכם יודעים, בהקשרים אחרים – בהקשר של ארוס וסולמייקינג וכל זה. אני לא רוצה להאריך. אני רק רוצה להגיד כמה דברים, ולא כל כך לגבי ההיבטים של הסולמייקינג והארוס. 

אז יש לנו תשוקה, ותשוקה היא תמיד למשהו. אנחנו תמיד משתוקקות או משתוקקים למשהו. אז יש – שימו פה איזו מילה שמתאימה לכם – יש משהו שאני רוצה להשיג, או מטרה, או משהו שאני רוצה לפתוח או להגיע אליו, לחוות. ואז, במקרה שלנו, אנחנו בריטריט. אנחנו עובדים ומשחקים ומנסים להתקדם לעבר הדבר שאליו אנחנו משתוקקים. הנה התשוקה. ואני לא מתכוון, לא מתכוונת, פשוט לזנוח את התשוקה שלי. אני רוצה להשיג את זה. מה שזה לא יהיה (במקרה שלנו, ג’האנה או לא משנה מה). הדברים שאנחנו לומדים בתהליך הזה, שאנחנו מפתחים בתהליך הזה, שאנחנו לומדים על מערכת היחסים שלנו עם תשוקה ועל מערכת היחסים שלנו עם מטרות, אלה החלקים הגדולים ביותר או הכי חשובים של התרגול הזה. ממש אפשר לראות אותם כחשובים יותר מלהשיג ג’האנה כזו או אחרת. כמה מכם מאמינים למה שאמרתי עכשיו? זה ממש מעניין! טוב. אני באמת, באמת מתכוון לזה. 

אז מה קורה כשאנחנו מניחות את עצמנו בהקשר כזה? הדבר היחיד שאנחנו עושות הוא לתרגל בכיוון הזה. הדבר היחיד שאנחנו עושות הוא לתרגל. אין שום דבר אחר. ואז מה שתופס את עיקר תשומת הלב שלנו נהיה מה שלגביו או ביחס אליו סביר שהעצמי יעריך או ישפוט את עצמו. אם היינו עושות משהו אחר לגמרי, אתן לא הייתן מעריכות את עצמכן על בסיס המדיטציה שלכן ואיך היא הולכת, העצמי היה נבנה סביב משהו אחר לגמרי. אתן מניחות את עצמכן בסביבה כמו זו, לתרגל, לתרגל, לתרגל, ויש דיבור על כל מיני מטרות, ושום דבר אחר לא ממש קורה – זה הדבר שהעצמי יִבָּנֶה סביבו. העצמי חייב משהו להיבנות סביבו. הוא יכול להיבנות באופן נחמד, כזה שמרגיש טוב, אופן יומרני, אופן פרובלמטי, אופן מכווץ וקשה. אבל בתוך הסביבה הזו, העצמי יבנה סביב התרגול ואיך שהתרגול הולך.

אז אנחנו שמים לב: בתרגול יהיו עליות וירידות, אין ברירה אחרת. ומה קורה בסביבה כמו שלנו, כשיש כזה דגש, דגש אדיר, מין דגש אובססיבי על מדיטציה – ולא רק על מדיטציה אלא על מדיטציה בכיוון מסוים שהולכת לקראת מטרות מסוימות? בתרגול יש עליות ומורדות, וכמה, בגלל העליות והירידות האלה, איתן, כל מצב הרוח עולה ויורד. ויחד עם זה, כל הדברים שאנחנו מאמינים בהם נגררים פנימה כל כך בקלות, כל ההשקפה שלנו ומה שאנחנו מאמינים בו לגבי העצמי, לגבי אחרים, לגבי העולם, התרגול, גאיה האוס, מה שלא יהיה. זה כל כך, כל כך חשוב. 

אז העניין הזה, העליות והמורדות, כשהכל מרגיש נורא קשה, מרגיש שאני לא הולכת לשום מקום, מרגיש שאני נכשל וכולי, אז – מה המילה כאן – הכוח, העוצמה של העקומה הזאת, אם עד סוף הריטריט הם יורדים לכאן, העוצמה נהיית קטנה יותר, זו תהיה הצלחה אדירה. ומה מקטין את העוצמה? שאנחנו מאמינות פחות למה שהתודעה מספרת לנו ברגע הזה. בחזרה למה שאמרתי בקשר למכשולים: להאמין פחות בסיפור שעולה. המקום הזה נהייה טעון, וביחס למקום הטעון הזה, מצב הרוח וכל תחושת העצמי שלי נבנים באופן מאוד סוער על הגלים האלה. ואז עולם שלם של פפנצ’ה נבנה מסביב. ואם העוצמה של המבנה הזה תוכל להיחלש, להיות קטנה יותר, זה יהיה דבר אדיר. העוצמה נחלשת בעיקר כשאנחנו לומדות לא להאמין לכל מה שהמכשולים מספרים, לכל מה שהתודעה מספרת, המסקנות, האמונות לגבי העצמי, לגבי התרגול – לא לקחת אותן באופן אישי. אני רק חוזר על דברים שאמרתי, אבל זה כל כך חשוב. 

אז באמת, אני ממש מתכוון למה שאני אומר. אני אראה את זה כהתפתחות אדירה והצלחה אדירה אם זה מה שיקרה עד סוף הריטריט, אם זה הדבר שתוכלו לספר לי שקרה. ובהקשר של החיים שלכם, זה עשוי להיות יותר משמעותי, יותר טרנספורמטיבי ויותר משחרר מאשר השגה של ג’האנה כזו או אחרת. או, אפשר להגיד את זה בעוד דרך: זוכרים שאמרתי שתרגול ג’האנות הוא כל זה ולא רק זה? כולל הקושי ואת דרך ההתייחסות לקושי. זוכרות שאמרתי את זה? תרגול ג’האנות כולל את כל החלקים הכי ממורטים, מטונפים, איטיים, משעממים, לא סקסיים, לא זוהרים ולא מרשימים. אני באמת, באמת, מזמין אתכם, שוב, אל ההשקפה הזו על מה שאנחנו עושים ועושות כאן. לזה אני מתכוון כשאני אומר תרגול ג’האנות. כל דבר קטן יותר מייצג מין הבנה לא בוגרת. הוא לא ישא את אתם פירות. אם יש לי השקפה מצומצמת, אני מצמצם את הפירות. אז אני באמת, באמת, שוב ושוב, מזמין אתכם אל תוך ההשקפה הרחבה בהרבה הזו לגבי מה שאתם עושים כאן, מהי הטריטוריה, ומה נחשב לתרגול ג’האנות פורה. זה לא תמיד מרגיש טוב. מחצית הזמן, או כל חלק מהזמן, מה שהוא לא יהיה בדיוק, שמרגיש ממש לא משהו, חשוב ומשמעותי באותה המידה, לפחות באותה המידה. אז האם אני יכול איכשהו לאמץ השקפה רחבה יותר, ולעבוד, ולשחק, ולשחק ברצינות ועם כל הלב וכול זה, בלי לוותר על התשוקה?

קצת מסוכן להגיד את זה, אבל אני אגיד את זה בכל זאת: מהי בדיוק התשוקה או מהן בדיוק התשוקות בתרגול ג’האנות, או בהחלטה להקדיש זמן, כל זמן בחיים שלכן, לתקופה של ריטריט ג’האנות או תרגול ג’האנות, מהן בדיוק התשוקות, מה בדיוק אתן מבקשות שם, ולמה, ויחד עם זה גם אופן ההתייחסות אל התשוקה הזו – שני הדברים, אופן ההתייחסות שלנו אל התשוקה והתשוקות, ואל מה בדיוק אנחנו משתוקקות ומאיזה סיבה אנחנו משתוקקות – אז כל המבנה הזה כולו, עשוי להיות, הוא עשוי להיות מאוד מאוד משמעותי וקובע ביחס למה שנפתח עבורכן. זה מעניין, אני מהסס אם לפתוח את זה, אבל… למה להשתתף בריטריט ג’האנות? אולי אני רוצה את העונג. שמעתי על מצבי העונג היפים אלה. או שאולי, למשל, פגשתי או קראתי איזה נזיר שאמר ש”חייבים ג’האנות, בלי ג’האנות, את קצת מבזבזת את הזמן שלך בדרך הבודהיסטית,” אז אני זה משהו שאני צריכה לעשות. האם התשוקה שלי מכוונת לעונג? האם היא מגיעה מאיזשהו ציווי, מאיזשהו צריך, ואם כן אולי זה “אני צריכה כי אני באמת רוצה להשתחרר,” אבל אולי יש שם צריך מסוג אחר? להתעמק קצת יותר בתשוקות, לפתוח את הטווח ואת הרבדים השונים, המגוון והרבדים של התשוקות. 

אולי זה בגלל שאני אוהב את המורה? או שאני מכיר מישהו שאוהב את המורה, והוא אמר שהמורה טוב/טובה מה שלא יהיה? אולי זה כי אני רוצה להשיג משהו? או לקבל אות הצטיינות? ושוב, מהיכן התשוקה הזו מגיעה? דיברתי על זה אתמול – זה איכשהו, איך התשוקה להישג עשויה להגיע ממקומות שונים או דחפים שונים בנפש, בתחושת העצמי. אולי אני רוצה לשפר את הריכוז שלי או את היכולת של התודעה להתרכז ולהתמקד במשהו? ושוב, אם כן, אז למה? ואולי אני אמצא תשובה ל’למה’ ואז שוב למה? האם זה כי שמעתי על המצבים המיסטיים האלה ואני סקרנית לגביהם, או יש לי תשוקה לאיזושהי היפתחות מיסטית? או שאני רוצה להשתתף בריטריט מסוים כי חברה שלי משתתפת, או הבן זוג שלי משתתף, והם ממש בעניין, ואני פשוט מצטרף? או שאולי אני לא ממש בטוח, או אני ממש לא יודע למה? או מלא סיבות אפשריות אחרות.

האם אנחנו יודעות לזהות את התשוקות והדחפים שמניעים אותנו? והאם אנחנו מבינות, כמו שאמרתי קודם, שהן בעצם ממש משמעותיות, ושלמערכת היחסים שלנו עם התשוקה יש משמעות אדירה במה שקורה בתרגול? שוב, הייתי אומר, שבשביל רבות ורבים, זה, מה שאמרתי עכשיו, משמעותי יותר, חשוב יותר כלימוד מאשר איזה הסבר טכני שאני יכול להציע שאולי יעזור למעבר בין הג’האנה הזאת לג’האנה הבאה. זוכרות שהשתמשתי בביטוי הזה, לפתח חוש ריח? חלק ממה שאני מתכוון אליו, וממה שדיברתי עליו אז, היה לזהות, מה חשוב ומה פחות חשוב? למה יש סוג של מטא-חשיבות, חשיבות-על, ולמה יש חשיבות קטנה יותר? אז אם הייתי מלמד שני נושאים – נניח שאחד מהם הוא מה שאמרתי על התשוקה, והשני, נניח, מה שאמרתי עכשיו, “טוב, הנה דרך שמאפשרת לעבור בין הג’האנה הזו לג’האנה השניה. נסו אותה” או משהו כזה – האם יש לכן את התבונה או את האינטואיציה, את חוש הריח שידע לזהות, “זה החלק החשוב. זה משני”? 

אני מהסס לומר את כל זה כי מה שאמרתי עכשיו, והשאלות האלה, הסוגיות האלה, יכולות להיות די מטרידות או מטלטלות עבור חלק מהאנשים, ואולי מבלבלות עבור אחרים. אבל עבור כמה מכם, או עבור כמה מאלו שמקשיבים לשיחה הזו, בואו נגיד, לכמה מכם זה חשוב שתשיגו יותר בהירות לגבי השאלות האלה, או שאולי יגיע הרגע שבו השאלות האלה, להעמיק בשאלות האלה, יהיה בדיוק מה שאתם או אתן תצטרכו. ואולי יש מי שמקשיבים ומקשיבות עכשיו ולא יודעים שבהמשך, בשלב כלשהו, יהיה כזה צורך. אבל אתם מבינים את העניין הזה לגבי – זה איכשהו, אני חושב שזה קשה לפעמים לבני אדם, או שזה קשה לנו להקשיב ולהשיג מין תפיסה מבנית של ההוראה. כשאני מדבר על “חוש ריח,” זה חלק ממה שאני מתכוון אליו. אילו חלקים בהוראה נמצאים איכשהו למעלה בהיררכיה ואילו חלקים הם פרטים שנמצאים נמוך יותר בהיררכיה? זה מין כושר או מיומנות די נדירה, ממש לפתח את היכולת הזו לראות את ההיררכיה של ההוראה. מה שנמצא בקומה העליונה בעצם הרבה יותר חשוב. לעיתים קרובות, כשאנחנו שומעות את הדבר הזה, הוא לא נשמע חשוב. הדבר שנשמע לנו חשוב הוא הפרט הקטן הזה או הטיפ הקטן ההוא או מה שלא יהיה. אבל אני מאמין שלאורך זמן אנחנו יכולים ויכולות לפתח את האמנות והמיומנות הזו, ממש ללמוד לחשוב באופן יותר מבני, יותר רחב, ובתוך התהליך הזה, זה לא בדיוק חשיבה כמו שזה – טוב, זה כן חשיבה, אבל זו גם אינטואיציה. אני מרגיש שזה ממש ממש חשוב. 

אז, אתן יודעות, מה קורה לנו כבני ובנות אדם עם תשוקה, כשיש לנו תשוקה, כשיש לנו תשוקה חזקה? האם אנחנו בכלל יודעות לזהות, כמו שאמרתי, אילו תשוקות יש לנו, או מה באמת מניע אותנו? והאם זו תשוקה עמוקה בתוכנו, או שזה משהו אחר? מה מוביל אותנו? אילו תשוקות מובילות אותנו, וכולי? אבל, כשיש לנו תשוקה עמוקה ומשהו שאנחנו באמת רוצות, זה קשה. אלא אם קיבלת מיד את מה שרצית, זה קשה. ישבתי באולם הזה כיוגי הרבה פעמים. אני זוכר בהקשר אחר – זה לא היה ריטריט ג’האנות – הייתי בריטריט ארוך, ושמעתי שיחה בין תלמיד למורה, וממה ששמעתי, האמנתי אז שאני שומע את המורה מאשר את ההתעוררות של התלמיד. ואתן יודעות, הייתי חייב לצאת להליכה ארוכה אחר כך, הליכה ארוכה ממש. באותה תקופה זה לא העלה את כל מחשבות ה”אני כישלון” וכולי, אבל, אתן יודעות, היה משהו שכל כך רציתי, ורק לשמוע – וזה מחזיר אותנו לשיחה על שאלות ותשובות וכל זה – רק לשמוע או להיות עד לרגע שבו נדמה כאילו למישהו אחר יש את הדבר שאני כל כך רציתי, מעומק הלב, שהיה חשוב לי כל כך, זה היה קשה. זה היה לי קשה. אפילו בלי כל סיפורי ה”אני לא יכול, לעולם אני לא, בלה-בלה-בלה” שכבר לא היו בשלב הזה. הם לא היו שם כל כך. 

אני אתן עוד דוגמה. חלקכן יודעות שלפני שהייתי מורה דהרמה הייתי מוסיקאי. התחלתי לנגן בגיטרה מאוד מאוחר. שמעתי את ג’ימי הנדריקס כשהייתי בן 17 בערך, ופשוט התאהבתי. שמעתי גם איזה בחור צעיר שהראו בטלוויזיה מנגן קונצ’רטו לגיטרה, ופשוט חשבתי, “וואו, אני רוצה לעשות את זה.” והפרטים לא משנים, אבל הלכתי לאוניברסיטה, הייתי חייב לעשות את כל העניין האקדמי באוניברסיטה. שנים אחר כך עדיין הייתי ממש ברמה של מתחיל, אל תוך שנות ה-20 שלי וכולי. למדתי משהו אחר באוניברסיטה וממש, ממש, ממש רציתי לעשות מוסיקה. הייתי לי כזאת תשוקה כואבת, כמעט חותכת קרביים, זה הרגיש כאילו שמשהו רוצה לצאת החוצה, להפוך לביטוי, להתגלות, להראות. זה יכול להיות סיפור מאוד ארוך, אבל… מכל מיני סיבות – סיבות מסובכות וכואבות – אבא שלי ממש לא תמך ברעיון הזה, וזה היה ממש חשוב לו שאני אלך לכיוון של קריירה אקדמית וכל זה. מה שקרה היה שאני לא הסכמתי איתו. מצאתי בית ספר למוסיקה בארצות הברית שיכולתי להתקבל אליו, למרות שהייתי עדיין די מתחיל. היה לי מספיק כסף לכמה חודשים – אפילו לא שנה מלאה. ופשוט נסעתי. מאוד קשה עם אבא שלי וכולי. היו לו סיבות; לא חייבים להיכנס לזה עכשיו. 

אנשים סביבי חשבו “אתה משוגע! כאילו, ברור שאתה ממש בעניין של גיטרה, אבל אתה לא כזה מוצלח.” וזו הייתה האמת. לא הייתי כל כך טוב. הייתי ברמה של מתחילים. אני רוצה להגיד כמה דברים יחד על כל זה. על תשוקה ואיך אנחנו מתמודדים או מתמודדות עם תשוקה. אם משווים את אמא שלי ואותי מוסיקלית, הייתי אומר שהיא – טוב, דבר ראשון כישרון מוסיקלי הוא לא דבר אחד. יש הרבה כישרונות במוסיקה, כמו במדיטציה. אנחנו לא מדברים כאן על דבר אחד. יש הרבה סוגי כישרונות. אז במוסיקה, נגיד, יש הלחנה, ואוזן, ואוזן שיכולה לעשות את הדבר הזה או את הדבר האחר, או חוש צורני – יש מיליון דברים שונים. אפילו כישרון הלחנה הוא כמה דברים יחד; כישרון אלתור. אני הייתי בעניין של גיטרה ג’אז. אתן יודעות, אפילו זה כולל הרבה דברים. לאמא שלי, הייתי אומר, במובנים מסוימים לפחות, יש לה הרבה יותר כישרון מוסיקלי מלי. יש דברים שהיא יכולה לעשות בקלות, שבשבילי לא היו קלים או טבעיים. 

אז זה היה המצב. סביר שבאותה נקודה יכולתי לבחור באיזה כיוון אקדמי שהייתי רוצה. ובמקום זה נסעתי לאמריקה כדי לנסות להיות מוסיקאי ג’אז, בלי הרבה כסף וכולי, אבל הייתה אינטואיציה. וידעתי שאני לא כל כך טוב; אני מתכוון, זה היה ברור. ידעתי שאני מתחיל. הייתה לי אינטואיציה שהתשוקה והכמיהה והארוס שלי, עומק האהבה שלי למוסיקה והצורך הזה שלה להתגלם, לצאת לעולם – זה היה ברור שכל אלה הרבה יותר חזקים מאצל אמא שלי. היא יכולה לעשות כל מיני דברים, די בקלות, די בקלות, אבל האהבה שלה למוסיקה לא מתקרבת לעומק האהבה שלי למוסיקה. אז היא מעולם לא פיתחה אותה. אבל הייתה לי את האינטואיציה הזו שאיכשהו יש קשר בין עומק האהבה והתשוקה שלי לבין הכישרון שבאותו זמן לא היה נראה, או האפשרות שלו. האהבה והתשוקה שלי הצביעו על משהו שבאותו זמן באמת לא היה אפשר לראות. אתן בטח חושבות, “כן כן, הוא בטח היה מבריק והוא רק…” לא, הייתי ממש מתחיל. 

אז הלכתי לבית הספר הזה למוסיקה שהבדיחה בו הייתה, “כל מה שאת צריכה כדי להתקבל זה צ’ק ודופק.” ואני ניצלתי את זה. היה לי את הצ’ק, לפחות לשליש מהשנה או משהו כזה. לא ידעתי מה אני אעשה אחר כך, אבל היה לי צ’ק, והיה לי דופק. הבדיחה המשיכה – החצי השני של הבדיחה היה, “בזמן האחרון הצ’ק מספיק.” אבל המקום הזה, באותה תקופה, זה היה פחות או יותר המקום היחיד בעולם שבו יכולת ללמוד ג’אז, אז זה היה המקום להגיע אליו. זה היה לפני שנים, בשנות השמונים. אז באמת הייתי בתחתית של התחתית שם, אני באמת מתכוון לזה. הרבה אנשים מכל העולם היו מגיעים לשם כי זה היה המקום היחיד להגיע אליו. מוסיקאים ומוסיקאיות ברמה ממש. הם היו שם רק בשביל הוויזה, כדי שהם יוכלו להיות באמריקה ולעשות קשרים, לעבור לניו יורק, ולנגן ג’אז בניו יורק וכולי. היה שם טווח ענק – באמת, באמת מוסיקאים ממש מקצועיים; הם לא היו צריכים ללמוד כמעט כלום – וכל הדרך עד אלי בתחתית. והייתה לי תשוקה עמוקה, פיזית ממש, אז הייתי הולך לשם, ובאמת שמחתי לא להיות באנגליה ולעשות את מה שאני אוהב, אבל זה ממש ממש ממש כאב. הייתי הולך לקולג’ ומבלה שם מין יום משפיל, מנגן ואחרות מאזינות, ואז מקשיב לאחרות ואחרים וכל זה. לפעמים הייתי גורר את הגיטרה שלי בדרך הביתה. אני לא מגזים. זה היה ממש ממש קשה. אני שמח שזה מצחיק אתכם.

איכשהו נשארתי חמש עשרה שנים, והתפתחתי כמוסיקאי. עבדתי על זה כל כך קשה. וזה היה קשה בכל מיני מובנים. מה שאני מנסה להגיד, באמת, הוא שאם אני אוהב או אוהבת משהו באופן עמוק, אם אני באמת משתוקק למשהו באופן עמוק – וצדקתי בקשר לכישרון; זה באמת נוגע ללב בשבילי, אני מרגיש ממש מבורך ממה שהופיע בסופו של דבר. אז האינטואיציה הזו לגבי זה ש”אם אני אוהב את הדבר הזה כל כך, חייב להיות שם משהו שרוצה לבוא לידי ביטוי,” אני חושב שהיא התבררה כנכונה, ואני מלא התרגשות וענווה אל מול מה שהגיע בסופו של דבר. אבל הדבר העיקרי שאני מנסה לומר הוא שאם אנחנו באמת משתוקקים למשהו, ואם אנחנו נותנות לעצמנו את הרשות להרגיש את התשוקה, ולא זורקות אותה הצידה, ולא נמנעים ממנה, אז אנחנו חייבים למצוא דרך לסבול אותה, להחזיק, להיות בסדר עם הכאב שמלווה אותה לעיתים קרובות, הפצע, הבעירה, התסכול, שבאים איתה לפעמים, והעיכובים והתבוסות שמלווים את כל המסע הזה.

אז התשוקה מלווה את המסע. התשוקה, לכן היא אחד מ’בסיסי ההצלחה,’ ‘בסיסי ההישג,’ – היא חלק מהדלק. ואיכשהו, אם יש לי תשוקה כזאת, ואני לא מתכוונת להניח לה, ואני מתכוונת להרשות לעצמי לבעור, אז לפחות בחלק מהזמן, אני אחווה תסכול. אני אחווה קושי. אני אתמודד עם עיכובים ומעצורים. אני אתקל במכשולים שנראים בלתי עבירים ובעיות שנראות “אין לי מושג מה לעשות.” זה יקרה, והשאלה היא, איך אני אחזיק את כל זה? איך אני אתייחס לכל זה? האם אני יכולה לשאת את כל הדברים האלה? 

כשאני מביט אחורה על כל התקופה בתוך המוסיקה, מנקודת מבט מסוימת, אני חושב שאני יכול לומר שהתשוקה לבטא ולגלות את מה שביקש להתגלות, אני חושב שאני יכול לומר שהיא הייתה יותר גדולה מהתשוקה שלי להיות חופשי מהכאב שליווה את התשוקה הזו, כאב הכישלון, הכאב של לא להצליח, הכאב שליווה את ההרגשה שאני מאחור, שאני לא טוב כמו אחרים; הכאב של, במשך תקופה ארוכה, להרגיש שאני לא מצליח להיות אפילו במקום שהתודעה שלי, מה שיכולתי לשמוע בתוכי – מה שנגלה בחוץ היה כל כך גרוע בהשוואה למה שיכולתי לשמוע בתוכי. הכאב של כל הדברים האלה, התשוקה הזו [להשתחרר ממנו], דרך אחת לראות את כל זה היא, שהתשוקה הזו הייתה פחותה מהתשוקה לביטוי, ואני מלא הודיה על כך. 

אז זה מעניין. בעיני זה מעניין. כמה מהדוקהה שאני מרגישה עכשיו בקשר לתשוקה שלי ובקשר למה שאני אוהבת – במקרה שלנו, תרגול ג’האנות, בריטריט הזה – כמה מתוך הדוקהה הזו נובעת מתוך דימוי עצמי שלילי? במילים אחרות, העצמי יקשור את עצמו כמעט לכל דבר. שימו את עצמכן בהקשר אחר, והעצמי יקשור את עצמו לשם. שימו אותי בהקשר אחר שבו כל מי שמסביב עושים משהו, ואנחנו עושים את זה כל היום, והעצמי יקשור אל הדבר הזה. כמה מתוך הדוקהה נולדת משם? כמה ממנה נולדת רק מתוך הנטייה לדימוי עצמי שלילי, הנטייה למצוא איזה [אובייקט] טעון, או אובייקט שנהיה טעון דרך חזרה, דרך הוראה, דרך סביבה ואז הדוקהה נבנית עליו, הדימוי העצמי השלילי נבנה עליו? וכמה מתוך מה שאני מרגישה הוא תסכול שנוגע למה שאני אוהבת באופן עמוק, שזו (מבחינתי) דוקהה אחרת?

כמה מתוך הדוקהה שאני מרגיש עכשיו מופיעה ביחס לתחושה שיש משהו שאני באמת אוהב באופן עמוק, וזה פשוט מתסכל שהוא לא שם, לא לחוות את ההיפתחות הזו, לא להשיג את זה, אבל הדוקהה היא ביחס למשהו שאני אוהב עמוקות? וכמה מתוך הדוקהה שלי היא בעצם ביטוי למין נטייה לדימוי עצמי שלילי, שיכול להיבנות סביב כל מיני דברים? אם אני מניח את עצמי במצב אחר, שבו אנחנו מדגישים משהו אחר שוב ושוב ושוב, הדבר הזה נהיה טעון, התרגול הזה, התרגול ההוא, הדבר הזה, הדבר ההוא, ואחרים מסביב, והעצמי נבנים, כמו שאמרתי, ביחס לאותו דבר שנהיה טעון דרך החזרה, דרך הסביבה, ואז הנטיה של העצמי להיבנות עם דימוי עצמי שלילי ביחס לדבר הזה – כמה מתוך הדוקהה היא שלי היא מהסוג הזה, וכמה מהסוג האחר? אני לא צריך לדעת את האחוזים המדויקים, אבל בתוך התרגול, זה יותר, האם זה אפשרי לפעמים לנסות להתמקד בסוג הראשון, בתשוקה האמיתית, העמוקה? 

אז יכולה להיות כאן מין אלכימיה דרך הדוקהה, אבל כדי שזה יקרה אני צריכה, שוב, לזהות ולהבחין: איזה חוט מוביל אותי כאן? תשוקה זה דבר קשה. זה קשה. כשאני אומרת “כן” לתשוקה, אני אומרת “כן” – אם לאמץ את האנלוגיה של הבודהה – לגחל בוער. אני יכולה לזרוק את הגחל הבוער הצידה או ללמוד איך לשאת אותו, ואיך לשאת את הכוויות. והיכן שיש כוויות, יש יופי, אפילו ברכה, חסד, מתת. אבל אני צריכה למצוא את הדרך הנכונה לאפשר לעצמי לבעור, לאפשר לאש לבעור בתוכי, לאפשר לתשוקה לנוע בתוכי, דרך שתהיה מועילה. זה יכול לדרוש הבחנות די עדינות בתוך הכאב. 

טוב. זה כל מה שרציתי להגיד היום. אולי זה לא הרגיש רלוונטי עכשיו. באיזשהו שלב, זה אמור להרגיש רלוונטי, כי אם אתם עושים את הדברים האלה לאורך זמן, אם יש לכם תשוקה, זה יכול להיות קשה. אז אני מקווה, שלפחות מתישהו, זה בוודאי יהפוך לרלוונטי, אבל שזה גם ירגיש רלוונטי ושתוכלו לזהות את זה. 

[1:05:10, מדיטציה מונחית]

בואו ניקח רגע של שקט ביחד. ממש עכשיו, האם זה אפשרי, לא משנה איך אתן מרגישות או מרגישים, לא משנה איך התרגול הולך – אם אתם עפים עכשיו ושמחים עם איך שדברים נפתחים, או אם אתם במאבק, לא בטוחים, או מרגישים קצת אכזבה ותסכול, או כל מקום באמצע – האם אתן יכולות להיפתח ליופי של התשוקה שלכן? ליופי של התשוקה לתרגל, לתרגול, למה שאתן מבקשות ומבקשים בתרגול? למחויבות העמוקה שהביאה אתכם לכאן? האם אתם יכולים להרגיש כמה יפה זה, כמה יפה הוא הביטוי של התשוקה בתוככם, הזרע הזה הקריאה והמחויבות? התשוקה היא יפה. התשוקה שלכן, של הנשמה שלכם – אוצר. נכון, גם חרב פיפיות אבל משהו מופלא, ניסי, מלא עוצמה, מתת.

האם זה אפשרי גם, אולי, להביט אחורה, אולי אל ימי הריטריט שחלפו, או, אל חיי התרגול שלי, ולזהות, להכיר, לפקוח עיניים, להיפתח אל הזיכרון של כל אותן פעמים שהגעתן והגעתם, שניסיתן, שהתאמצתם, שנשאתן את מה שהיה קשה, שעבדתם בסבלנות, ששיחקתן בנחישות? לדעת את כל זה. האם זה אפשרי להכיר בכל זה? האם אתם יכולים, שוב, לראות את היופי של הנכונות הזו, של העבודה הזו, של המשחק, הסבלנות? האם אתן יכולות לאהוב את מי שממשיכה להגיע? להעריך את מי שממשיך להגיע? להפנות אליה ואליו טוב לב? להוקיר אותם? אולי אפילו לחבק אותן? גם אם היא נראית לכם צנועה או לא מושלמת, התשוקה, הנכונות, אלה המתנות בתוככם, אליכן, שניטעו בלבבות שלכם ושלכן על ידי האלוהי, על ידי טבע-הבודהה. זרעים שנטמנו, התשוקה הזו, הנכונות הזו – שלכם, שלכן. זרעים, תכשיטים, שניתנו לכן, שניטעו בכם, שמתגלים בכן מן האלוהי, מטבע הבודהה. 

[1:16:00, סוף מדיטציה מונחית]


[1] SN 51:20.


השיחה תורגמה במיומנות ונדיבות על ידי מרים ויילר

רוב ברבאה: מהי התעוררות? (חלק ב’)

את השיחה המקורית ניתן למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/talks/50501


בחלק הראשון של השיחה אמרנו שאפילו רק מעט סקרנות והקשבה בתשומת לב לעמדות או להוראה של מורים שונים על התעוררות ועל כניסה לזרם – אפילו אם נישאר רק בתוך, בואו נאמר, מסורות הוראה תרוואדיות, או הוראה שמבוססת על הקאנון הפאלי, ואפילו רק בתוך המסורת של מדיטציית תובנה – אפילו רק מעט הקשבה בתשומת לב, קריאה, וכולי, של מגוון של קולות (גם של מורות וגם של מתרגלים), תגלה די מהר שלמרות הרבה דמיון באוצר המילים המסורתי (דוקהה, קץ הדוקהה, ארבעת האמיתות הנאצלות, וכולי), למרות הדמיון באוצר המילים, למעשה יש טווח רחב למדי של פירושים להתעוררות ולשלבי ההתעוררות (למשל כניסה לזרם, השלב הראשון, מה שהבודהה תיאר כשלב ראשון), טווח רחב למדי של פירושים למילים האלה. יש הרבה הסברים. 

וזה טוב בעיני. אני שמח שיש הרבה. אני חושב שפירושים שונים, או דימויים שונים של התעוררות, ורעיונות שונים, ומושגים שונים על התוכן של התעוררות ומהי כוללת, יתאימו לאנשים שונים. וזה חשוב. אז אני באמת באמת חושב שהמגוון במסורת התרוואדית המודרנית, המסורת המודרנית של הקאנון הפאלי, המסורת של מדיטציית תובנה, הריבוי שיש שם, הפיצול, חוסר ההסכמה, אני חושב שזה חשוב, ובריא, ואפילו נחוץ בימים האלה. 

ויותר ויותר, בשבילי, ההתעסקות, או אפילו רק לשמוע אחרות מתווכחות ככה על האטימולוגיה של מילים מסוימות, או מתפלפלות על טקסטים מהקאנון הפאלי, מנסות להתעקש על פרשנות למילה או פסקה מסוימת, כאילו מדובר בפרשנות היחידה האפשרית או הפרשנות היחידה הנכונה, מצמצמות, מצמצמות את האפשרויות הפרשניות באופן הזה, בשבילי, איפה שאני עכשיו, במקום שאני בו בתרגול ובחיים – שהוא שונה מבעבר – העיסוק הזה נראה לי קצת מטופש עכשיו. אז משהו שבזמן אחר הייתי משקיע בו לא מעט, ומתייחס אליו כחשוב למדי, נראה לי עכשיו קצת מטופש – הוויכוחים האלה על אטימולוגיה ומילים, וההתחפרות בטקסטים, ודברים בסגנון הזה. זה מה שאני מרגיש עכשיו, באופן אישי, ברגע הזה בהתפתחות שלי, בחיים, בתרגול. 

ואולי אני אחזור לזה, לשאלה למה אני מרגיש ככה. ובהקשר של מה שאמרתי בשיחה הראשונה, אני מרגיש שיש דרכים אחרות להתכוונן אל השאלה “מהי התעוררות?” מלבד חזרה אל הטקסטים ופלפול על מילים. אני מרגיש שיש דרכים אחרות שעשויות – עבור חלק מהמתרגלות, או עבור חלק מהמתרגלות בנקודות מסוימות בדרך, בנקודות מסוימות בהתפתחות התרגול שלהן – יש דרכים אחרות שעשויות להיות אולי פוריות יותר, מעניינות יותר, וממש מועילות יותר. אז יש דרכי התכווננות אחרות, נחזור אליהן בהמשך. וגם, כמו שאמרתי בשיחה הראשונה, אני מרגיש שזה חשוב להבין, להיות מודעות ל-“למה אני מאמצת השקפה מסוימת?” יש לי השקפה שאומרת – “זו התעוררות” או “זוהי המשמעות של המילה הזו.” ולמה? מה קורה אצלי שמניע אותי לעבר ההשקפה הזו, למה אני נאחזת בה, או מתעקשת עליה, או מאמצת אותה, או מה שלא יהיה? 

אז למשל, אלה שנכנסו לזרם, סוֹטָאפַּנַּה. כמו שאמרתי, בקאנון הפאלי הבודהה דיבר כמה על שלבי התעוררות: כניסה לזרם היא השלב הראשון, ההתחלה; מי שיחזור פעם אחת ומי שלא יחזור עוד, השלבים השני והשלישי; ארהנט, המואר לגמרי, השלב האחרון. ומישהו סיפר לי על שיחה עם מתרגל אחר אחרי ריטריט, והמתרגל השני אמר שהוא חושב שהוא נכנס לזרם, או מחשיב את עצמו כנכנס לזרם כי הוא יכול “ללכת עם הזרם.” ואני לא בטוח מאיפה הוא הביא את הרעיון הזה (לא חשוב), שהוא יכול “ללכת עם הזרם” בחיים ולכן הוא נמצא בשלב שהבודהה כינה כניסה לזרם, כי אם נכנסת לזרם, אז אולי אתה הולך עם הזרם. 

אז היינו יכולים להיכנס לוויכוח שלם, ולהגיד “טוב, הבודהה לא לימד ‘ללכת עם הזרם.'” יהיה מאוד קשה למצוא – אם תסרקו את הקאנון הפאלי, יש שם מעט מאוד ניסוחים בסגנון של “ללכת עם הזרם,” או אפילו דימויים או טקסטים שמאמצים נימה מהסוג הזה. “ללכת עם הזרם” זה מושג די מערבי. הבודהה באמת דיבר על ‘זרם’ במילה סמסרה. אז, סמסרה – אחת המשמעויות של המילה הזאת היא הזרם, הזרימה המתמשכת [the flowing on]. סָרַה (Sāra) בא מהשורש סוּ (su) שהמשמעות שלו בפאלי ובסנקריסט היא לזרום. וזה בדיוק מה שהבודהה ביקש לעצור – לעצור את הזרימה, לקטוע אותה, לשים סוף לסמסרה. היינו יכולים להיכנס לוויכוח שלם, אבל יש מעט מאוד בסיס טקסטואלי בקאנון הפאלי להוראה שמדברת על הליכה עם הזרם. או שהיינו יכולים לומר, הייתה הוראה על הזרם, שהוא סמסרה, והזרם הזה – הסמסרה, הוא מאוד בעייתי. ואז יש גם את ההוראה על כניסה לזרם, שמלמדת שהרבה מאמץ, הרבה חתירה מכוונת והרבה התמדה – אלה מילים של הבודהה – יביאו את המתרגלת לשלב שבו משהו מתגלה, או מתבהר, או נפתח או משהו משתנה בישות, והשינוי הזה יוצר בסיס לתובנות נוספות, מין, אם תרצו, בסיס שאי אפשר ליפול ממנו. שאי אפשר לחזור ממנו אחורה. ההתקדמות מהמקום הזה היא בלתי נמנעת. נכנסת לזרם שיקח אותך הלאה באופן בלתי נמנע – אפשר לומר שזה זרם מסוג אחר. אז יש את הזרם של הסמסרה, הסָרַה של הסמסרה, ויש סוג אחר של זרם שמוביל לעבר התעוררות. 

אז במקום להתווכח ולהסביר את כל זה – שכמו שאמרתי, זה נראה לי קצת מטופש עכשיו, מכל מיני סיבות שאני אתייחס אליהן בהמשך – השאלה היותר מעניינת בעיני היא מה קורה ברקע שגורם למישהי לאמץ השקפה כזאת, ולהאמין שהיא “נכנסה לזרם כי היא הולכת עם הזרם, וככה אני מבינה את המושג הזה.” אני מתכוון, זה יותר מעניין אותי. מה המניע? מה פועל שם שאיכשהו מכוון, דוחף, מטה לעבר השקפה כזאת ולעבר תפיסה כזאת של העצמי? לא יודע. כמו שאמרתי, זה רעיון מערבי די חדש, הרעיון של “הליכה עם הזרם.” אפשר למצוא לו מקורות ברעיונות טאואיסטיים מסוימים וכאלה. זה רעיון מאוד פשוט, ורעיונות פשוטים, במיוחד כאלה שתפסו אחיזה בתרבות, יכולים להיות מושכים. הם מושכים כי הם נשמעים לנו הגיוניים, והם נראים פשוטים כי הם מוכרים לנו. זה גם רף יחסית די נמוך לשלב הראשון של ההתעוררות. אז די קל להבין אותו – או לפחות ככה זה נראה. 

אבל בעצם אם נמשיך לשאול, מה זה אומר “ללכת עם הזרם”? אם נאו-נאצים ישיגו את השלטון, אני פשוט “אלך עם הזרם”? הפשטות של הגישה הזו מטעה. זה לא רעיון פשוט, אבל הוא נראה פשוט, והוא נראה גם כמו דבר שקל יחסית להשיג. אז אולי – אני לא אומר שזה ככה בשביל אותו מתרגל, או שזה היה ככה בשבילו – אבל יכול להיות שמה שפועל כאן הוא שמכיוון שזה רעיון פופולרי שנשמע יחסית פשוט, מכיוון שזה נשמע יחסית קל להשיג מצב כזה של “הליכה עם הזרם,” או פחות או יותר ללכת עם הזרם כמין – מה, סגנון חיים? אני לא יודע – אז זה עשוי להיות מושך. שוב, אני לא מתעקש או אומר שזה מה שהיה ברקע אצל אותו מתרגל. אני לא יודע, כמו שאמרתי, לא דיברתי איתו ישירות. אבל אני מתעניין יותר בשאלה מה באמת קורה כאן. מה הכוח המניע? מה דוחף אותי לאמץ רעיון כזה או אחר לגבי התעוררות ואיך היא נראית, דימוי של התעוררות, תמונה של התעוררות, וגם דימוי עצמי שעומד ביחס לתמונה הזאת? 

אז האמת היא, אם נחזור רגע לטקסטים, אחרי שאמרנו את כל זה, האמת היא שכשהבודהה שרטט את שלבי ההתעוררות, ומה כל אחד מהם כולל, הוא לא אמר הרבה. ביחס לכל שלבי ההתעוררות, הוא מתאר עשרה כבלים (fetters). והשלבים איכשהו מסירים או מאוד מחלישים את הכבלים האלה. אז ארהנט הוא מי שהרס, הכחיד אחת ולתמיד, את כל עשרת הכבלים. מי שנכנס לזרם, השלב הראשון, עקר שלושה כבלים. השלושה הם – ספק; ‘היאחזות בטקסים וריטואלים’, ככה בדרך כלל מתרגמים את השני; והשלישי, סַַקַּאידִטּהי (sakkāyadiṭṭhi), שמתורגם בדרך כלל כ’תפיסת האישיות’ או ‘תיאוריה של האינדיבידואליות’ או משהו כזה.

אבל שוב, זה לא פשוט להגיד מהי באמת, בדיוק, המשמעות של כל אחד מהכבלים האלה. אז אפילו לגבי ‘היאחזות בטקסים וריטואלים,’ ההתרה שלה. שמעתי לזה הרבה פירושים שונים. חלק אומרים שהכוונה היא לא להיאחז באמונה שלריטואלים תהיה השפעה פלאית על החיים שלך. חלק אחר שהכוונה היא לא להיאחז בתרגול, מדיטציה או העדפה של סגנונות מדיטציה מסוימים על פני אחרים, והתעקשות ש”זאת הדרך הנכונה. לא, הדרך האחרת היא הנכונה. ככה צריך למדוט. לא, צריך למדוט אחרת.” 

ובמיוחד כשאנחנו מתחילות לדבר על סַַקַּאידִטּהי. זו מילה ממש מעניינת. מה היא אומרת? אז אני לא מכיר את ההיסטוריה של המונח הזה, אבל אחרי שיטוט קצר אני תוהה אם המונח הזה – סַַקַּאיה (sakkāya) היה בשימוש לפני הבודהה. זה היה משהו שהוא אימץ. ויכול להיות שזה היה מונח חיובי, והוא אמר, “לא, אתן צריכות להיפטר מזה. זו לא חוויה או השקפה שאתן צריכות לשאוף אליה. צריך להיפטר ממנה.” אז הוויתור, השחרור, הראייה דרך – המשמעות של דִטּהי היא השקפות, או לפעמים מתרגמים את זה ‘תיאוריה’; אני אחזור לזה – אבל הוויתור או השחרור מהסַַקַּאידִטּהי. אם נתבונן, נשהה רגע עם השאלה הזאת, כשאנחנו שואלות “טוב, אז מה זה אומר, הסַַקַּאידִטּהי?”, אני יודע שלפי התרגום, או לפי אחד התרגומים הנפוצים, המשמעות היא ‘תפיסת האישיות’ או ‘תיאוריה של האינדיבידואליות’, או משהו כזה, ה’תיאוריה של האינדיבידואל’, סַַקַּאידִטּהי.

בפאלי, סַַקַּאיה היא למעשה מילה מורכבת, כלומר מילה שמאחדת שתי מילים אחרות, כמו שיש בגרמנית ובשפות נוספות. אז סַַקַּאיה ((s-a-k-k-ā-y-a היא הרכבה של שתי מילים – סַט (sat) וקַאיה (kaya). סַט היא מילה אחת וקָאיה היא השניה. ומה שקורה כשמאחדים את שתי המילים למילה מורכבת אחת הוא שה-ט’ הופכת ל-ק’, והתוצאה היא ק’ דגושה. אז סַַקַּאידִטּהי היא בעצם סַט-קָאיה-דִטּהי. אז יש פה שתי מילים, סַט (sat) וקַאיה (kaya).

המילה השניה, קַאיה, היא די מעניינת. המשמעות שלה היא ‘גוף’, וממש כמו באנגלית יש למילה הזאת, גוף (body), כמה משמעויות. אז משמעות אחת היא הגוף הפיזי. אבל גם בתוכה יש משמעות נוספת, לעיתים קרובות, של, כמו שיש לנו באנגלית, ‘גוף’ (body) כמעין אוסף, או גוש של דברים, או הטוטאליות שלהם – אז באנגלית אנחנו מדברים למשל על ‘body of work’ (גוף עבודות), או ‘body of people’(קבוצה של אנשים) או ‘body of water’ (גוף מים, מאגר מים גדול). המין משמעות הכפולה הזאת קיימת גם בפאלי. גם הגוף הפיזי נחשב לפעמים לאוסף, ערימה, מין שק של דברים. איזה דברים? ארבעת האלמנטים: אדמה, אוויר, אש ומים. אז לקַאיה יש משמעות כפולה כזאת. משמעות נוספת היא מונח שמציין את איבר המגע. אתה נוגע עם הקַאיה שלך. אתם מתנסים עם הקַאיה שלכם. אז כמו שהעין היא איבר הראייה, התודעה היא איבר המחשבה, הקַאיה היא איבר המגע. עוד משמעות היא המקום או המרכז של התחושה או של המודעות ועוד אחת היא – ‘הדבר שבאמצעותו אנחנו פועלים.’ אז יש כאן מרכיב אתי, כי אנחנו אחראים לפעולות שלנו. אנחנו נשפטים עליהן. הקָאיה היא מה שפועל בעולם.

המילה השניה שיש לנו כאן היא סַט. וסַט היא מילה מעניינת. משמעות אחת שלה – שחלקכן מכירות ממסורות הינדואיסטיות – היא ‘להיות’ או ‘להתקיים’ או ‘להיות נוכח.’ זו משמעות אחת. אז הצירוף שמתקבל הוא ‘הגוף הקיים’ או ‘המתקיים.’ האמונה, התיאוריה, וההשקפה של הגוף הקיים: עליה אנחנו מוותרות. או ההשקפה שאומרת שאוסף החלקים הזה קיים באופן אמיתי. משמעות נוספת של סַט היא אמיתי או ממשי – כמו, אתן יודעות, סַצַ’ה (sacca) היא המילה לאמת בארבע האמיתות הנאצלות. אז, מה, האמונה שאוסף החלקים הזה הוא איכשהו משהו אמיתי? מה אמיתי, האוסף או החלקים הבודדים? משמעות נוספת היא – מה שאמיתי. אז, אם תרצו, ‘הגוף האמיתי’ או ‘הקיים באמת.’ אז הדבר שאנחנו מוותרות עליו, עם הכניסה לזרם, הוא האמונה בגוף האמיתי. עוד משמעות, לפעמים, בצורה המורכבת – המילה הזאת סַַקַּאיה – ‘מה שיש לו בעלים’ – מה? קַאיה, מחזיק, בעלים של הגוף הזה או של הערימה או אוסף החלקים הזה. אז אני לא מאמינה במשהו שהוא הבעלים של כל זה. ועוד משמעות היא ‘חי.’ סַט כלומר ‘לחיות, להיות, להתקיים.’ אז אני לא, מה, מאמינה בתיאוריה של הגוף החי? 

אז אתם רואים, מילה כמו סַַקַּאיה בעצם די פתוחה לכל מיני פירושים מעט שונים. לעיתים קרובות, כמו שאמרתי, מתרגמים אותה ‘תפיסת האישיות,’ סַַקַּאידִטּהי, או ‘הזדהות עם חמשת המצרפים.’ את המילה השניה, דִטּהי בדרך כלל מתרגמים כ’השקפה,’ ‘תפיסה,’ לפעמים ‘דעה.’ אבל יש תרגומים שמשתמשים ב’תיאוריה.’ ובשבילי, התרגום האחרון לא באמת עובד כל כך טוב, כי אתם יודעים, אם אני אדבר עם אמא שלי על תיאוריית האישיות שלה, תיאוריית העצמי שלה, היא תגיד, “על מה לעזאזל אתה מקשקש?” ואם אני רק אשאל אותה, “טוב, את יכולה להסביר איך את חושבת על העצמי?” אני לא חושב שהיא… אני חושב שהשיחה תסתיים. אז אין לה תיאוריה של העצמי בתור משהו כזה או אחר, אין לה איזו מין עמדה אינטלקטואלית לפרוס. אז לפעמים אומרים שהוויתור על הסַַקַּאידִטּהי, הכבל הזה במקום של הכניסה לזרם, הוא מין ויתור על עמדה אינטלקטואלית, או על החזקה באיזו עמדה אינטלקטואלית כזו או אחרת, או תיאוריה כזו או אחרת, לגבי העצמי. אבל בעיני, זה חייב להיות משהו הרבה יותר בסיסי מתיאוריה. יש הרבה מאוד אנשים בעולם שלא מחזיקים בשום תיאוריה של העצמי, ודי קשה לקרוא לכל האנשים האלה ערים או מי שנכנסו לזרם, או מה שלא יהיה. 

לפעמים עם הסַַקַּאידִטּהי, שמעתי כאלה שמפרשים את זה רק כהיעלמות או השקטה דרמטית, או השקטה משמעותית של המבקר הפנימי. זה די מעניין שהפרשנות הזאת מופיעה. אתן יודעות, שוב, מנקודת מבט היסטורית, זו השקפה מודרנית, והייתי אומר, מערבית מודרנית, כי יש כל כך הרבה כאב סביב המבקר הפנימי. וכל כך הרבה מהסבל בשביל אנשים שלא צריכים לדאוג לצרכים הבסיסיים שלהם – או אולי אפילו חיים די ברווחה, נהנים מעושר חומרי ונוחות, וכל זה, כל כך הרבה מהסבל שלהם, הם ממש סובלים סביב המבקר הפנימי. אז זה די הגיוני איכשהו להתאים את המבנה של המבקר הפנימי להוראה של הבודהה, להתאים את המבנה של ההוראה של הבודהה למבקר הפנימי, וזה הדבר מכריע בחיים. ואז השחרור מהדבר הזה (בין זה שחרור מוחלט או במידה רבה), שמעתי כמה אנשים, לא הרבה, שמתייחסים לשחרור הזה ככניסה לזרם, או לפחות כהתרה של הכבל שהוא איכשהו הכי מרכזי ביחס לשלב של כניסה לזרם, הסוף לסַַקַּאידִטּהי, הוויתור על הסַַקַּאידִטּהי. 

ובשביל אחרות, הסַַקַּאידִטּהי, או תפיסת האישיות, או ההשקפה על האינדיבידואל, תפיסת העצמי, מה שלא יהיה – המימוש של הוויתור או ההתרה של הכבל הזה, ההסרה שלו, כרוך בהשגת ההבנה שהעצמי הוא תהליך, וההבנה הזו: “אני מבינה מהו העצמי. העצמי הוא תהליך. תהליך של המצרפים הפסיכופיזיים בזמן. תהליך שכולל תהליכים גופניים, ותהליכים של ודאנה, ותפיסה, והבניות מנטליות, והכרה, מרגע לרגע, בזמן.” ולפי ההשקפה הזו הידיעה שזהו הטבע האמיתי של העצמי היא גם ידיעת הריקות של העצמי, או הוויתור על תפיסת האישיות וההתרה של הכבל השלישי הזה. אז גם ההשקפה הזו קיימת, והיא די נפוצה במעגלים מסוימים. 

לעיתים קרובות הבודהה אומר – זה ביטוי קצת מסתורי, חידתי, כי, למיטב ידיעתי, אין מקום בקאנון הפאלי שבאמת מסביר, בדיוק מה הוא אומר. אבל לעיתים קרובות תשמעו סיפורים על זה וזה שנכנס לזרם, והמין כינוי שניתן למצב הזה הוא ש”עין הדהרמה שלו נפקחה.” ‘עין הדהרמה נפקחה’ ברגע הזה, וזה המין כינוי לכניסה לזרם. אתם חושבים, “עין הדהרמה נפקחה? מה זה אומר?” אני לא מכיר שום מקום שבאמת מסביר בדיוק למה הכוונה בביטוי הזה, שעין הדהמה נפקחת. 

אני תוהה, אולי – כל האפשרויות שהעלנו, כל הדעות או הפרשנויות לגבי מה שכלול בכניסה לזרם, וספציפית מה שכלול בהתרת הכבל של הסַַקַּאידִטּהי – האם יכול להיות שזה גם, בתוך הדהרמה, מה שמרכזי בדהרמה? כשהבודהה מדבר על התעוררות, “הדהרמה הזו – קשה לראותה, קשה להעלותה על הדעת, רק הנבונה מסוגלת לרדת לעומקה,” וכולי, למה הוא מתכוון כאן? זה קצת עמום, למה הוא מתכוון ב”דהרמה הזו” ש”קשה לראותה, קשה להשיגה,” וכולי. בציטוט הזה.[1] וגם “אני לא בטוח אם עלי לטרוח ללמד אותה, כי אני לא חושב שאנשים יבינו.” אבל לפחות חלק מזה, באותו ציטוט, נאמר גם, “הדהרמה הזו (כך וכך), כלומר, פטיצ׳סמופדה (paṭiccasamuppāda), ההופעה יחד המותנית, ההתהוות המותנית.” אז אולי ‘עין הדהרמה שנפקחה’ פשוט מתייחס למין מרכזיות של רעיון ההתהוות המותנית, כשהבודהה דיבר על הדהרמה: “זו הדהרמה.” כמו מין תשובה תמציתית לשאלה מהי הדהרמה. ואולי ‘עין הדהרמה שנפקחה,’ אני לא בטוח מה הביטוי הזה אומר, אבל אולי הכוונה היא ההבנה הזו של ההתהוות המותנית? אולי זו הכוונה? ההבנה שמבוססת על הניסיון האישי שלי, לא רק במישור האינטלקטואלי. 

נשארה לנו עוד בעיה אחת: מה זה אומר להבין את ההתהוות המותנית? כי שוב, אם שמעתן מספיק שיחות, אם קראתן מספיק ספרים, אם שאלתן מספיק שאלות וכולי, אז ראיתן, שוב, שטווח הפרשנויות להתהוות המותנית, המשמעות של ההתהוות המותנית, הדבר שעליו היא מצביעה, או שאליו היא מכוונת, או אפילו מישור הקיום שבו היא תקפה, ולא רק מה ההבנה של ההתהוות המותנית כוללת אלא גם מהי מולידה – כל הדברים האלה פתוחים לפרשנות. וחלקכן יודעות שהגרסה שלי, או הפרשנות המועדפת עלי, שונה למדי ממה שאפשר למצוא בחלק מהמקומות האחרים. אז נשארנו עם השאלה הזאת. 

פעמים אחרות, או במקרים אחרים – ושוב, חלקכם שמעתם אותי מדגיש את הנקודה הזאת ומצביע עליה בשיחות אחרות – הבודהה אומר לא פעם, משהו כמו: “נזירים, נזירות, עליכם להכיר את המרחב הזה. עליכם להכיר את המרחב שבו אין ראיה, אין שמיעה, אין ריח, טעם, מגע, אין חשיבה, דמיון, או תפיסה מנטלית. עליכם לדעת את התחום הזה.”[2] פעמים אחרות, הוא מדבר על זה כעל מה שנמצא מעבר לתפיסה, היפסקות התפיסה, אין צורה, אין פעילות מנטלית, אין שמש, אין ירח, אין לכאן, אין לשם, אין עצירה, אין התחלה, אין ארוך, אין קצר, אין גס, אין מעודן.[3]

ויש פסקאות רבות בטקסטים שמצביעות על מרחב מהסוג הזה שקיים מעבר לתפיסה, מעבר לבניה, לרקיחה, לפיברוק של התפיסה[m1] . וזה ברור שהדבר שהבודהה מדבר עליו – הוא אמר “עליכם להכיר את המרחב הזה,” והוא מדבר על מה שאנחנו מכנים הלא מפוברק, שלא נבנה, נרקח או נוצר (unfabricated). אין במקום הזה, לא נמצא שם – בתיאורים שלו – אין שם בנייה, פיברוק של תפיסה. ו”המרחב הזה” שיש להכיר. בתוך ה”עליכם להכיר,” הבודהה לא אומר רק “הנה חוויה די מגניבה שאולי תרצו לבדוק.” הוא אומר “עליכם להכיר,” “עליכן להכיר” – ומכאן משתמע “כדי להתעורר, כדי להיות מי שהתעורר,” או כדי “להיקרא מי שהתעורר,” או מה שלא יהיה, “עליכם להכיר את המרחב הזה.”

ושוב, אמרתי שאני לא מנסה לשכנע בעמדה כזאת או אחרת, אני רק רוצה איכשהו לפרוס כמה דברים. כלומר, אם תלכו לקאנון הפאלי, הנה כמה דברים שתמצאו, ולהניח אותם על השולחן ככה, ולשאול, “טוב, איך הם מסתדרים יחד? האם הם מסתדרים יחד?” אבל במובן מסוים, זה משני בהשוואה לדבר המרכזי שמעסיק אותי. ביחס ללא מפוברק,  המרחב ש”עליכם להכיר” שהבודהה מזכיר כמה וכמה ופעמים בקאנון הפאלי, אנחנו ממש בקצה, אם לא מעבר, למה שאפשר לתאר בשפה, כשאנחנו מתארים, או מצביעים על, או מכוונים אל המרחב שיש לדעת, הלא מפוברק. 

אז הבודהה מדבר עליו לפעמים כעל מין מודעות, מין הכרה: “הכרה ללא גבול, ללא מאפיין,” או “הכרה ללא מושא,” “מודעות ללא מושא.” לפעמים הבודהה מתאר ככה את הלא מפוברק, שלא נבנה או נוצר. בפעמים אחרות, הוא מבהירשהמרחב הזה לא זהה להכרה או למודעות. ושההיפתחות אליו קורית רק עם, הוא ממש אומר את זה, עם ההיפסקות, ההיפסקות המלאה של כל ששת ההכרות (במילים אחרות, הכרת הראייה, ראייה, ריח, טעם, מגע, צליל והכרה מנטלית, מחשבה, דמיון וכולי). עם היפסקות ההכרות הללו, מופיעה ההיפתחות לדבר האחר הזה. והוא מדבר על הדבר הזה יותר על דרך השלילה. אז לפעמים הוא מתאר את הדבר הזה על דרך החיוב, או כהכרה או כמשהו אחר. ולפעמים – בדרך כלל – על דרך השלילה. 

אנחנו בנקודה, כמו שאמרתי, שאנחנו מנסים לבטא או אפילו רק להצביע לעבר המרחב הזה שיש להכיר, הלא מפוברק, שלא נרקח או נוצר – הבודהה היה במקום הזה, כל מי שינסה לבטא או לתאר את הדבר הזה יגיע לנקודה שבה השפה לא מספיקה. ואז אנחנו נתקלים בטענות סותרות, טענות פרדוקסליות, טענות שנראות לגמרי חסרות פשר – כל הדברים האלה. אפילו אם נסתכל על מה שאמרתי עד עכשיו, במונחים של – “האם הדבר הזה הוא מודעות? האם הוא לא מודעות?” וכולי, יהיה ברור, איכשהו, אפשר לומר, שהדבר הזה הוא לא פשוט. הדבר שאנחנו מצביעים עליו הוא לא פשוט. או לפחות, בואו נגיד, לא פשוט בשבילנו להבנה. מה זה אומר? ההיפסקות של כל ההכרות? מה זה אומר? אי אפשר להעלות את זה על הדעת. רוב האנשים לא יוכלו להעלות את זה על הדעת, חוץ ממצב של מוות, במובן המודרני של המילה, או כשאת בתרדמת, או תחת הרדמה, או משהו כזה או אחר. 

אז במובן מסוים, יש כאן משהו שממש לא פשוט בשבילנו לתפוס, לא פשוט לתפוס עבור תודעה שלא נפתחה אל הדבר הזה (או לפחות הלכה כברת דרך משמעותית בכיוון). אפשר לומר שזה לא פשוט. אפשר גם לומר שזה פשוט לגמרי, מעבר לרמת הפשטות שהתודעה מסוגלת להכיר, או שהתודעה הרגילה מסוגלת להכיר – במילים אחרות: שהתודעה המותנית מסוגלת להכיר. זה יותר פשוט ממודעות. יותר פשוט מאחדות. אפילו יותר פשוט מאַיִן, מכלום.

אז רק להצביע על הקושי של השפה, שהוא, אני חושב, חלק ממה שמגיע במיוחד עם האזור הזה סביב ההתעוררות, ובמיוחד סביב האזור, או אוסף הטקסטים שעוסקים, שמתארים, שמצביעים או מלמדים על הלא מפוברק. יש בעיות דומות בשימוש בשפה סביב ריקות, החל מהקאנון הפאלי, בוודאי, אבל עוד מאז ובאופן מועצם לאורך כמה אלפי שנים, באמת, של הוראה במסורת המהאיאנה. והתוצאה היא שאנחנו מוצאים – וזה כולל גם אותי לפעמים – מורים שלפעמים יהיו מאוד מדויקים בשימוש בשפה סביב מושג הריקות, ולפעמים, די עמומים, והמושג הזה משמש באופנים שונים בזמנים שונים, ובאופן די נזיל. ואז בנוסף לכל זה, מסורות שונות משתמשות באותן מילים, כמו המילה ‘ריקות,’ כדי להגיד דברים מאוד מאוד – מסורות בודהיסטיות שונות ישתמשו באותה במילה כדי להגיד דברים מאוד, מאוד שונים; משמעויות כמעט הפוכות. וכל זה יוצר הרבה בלבול אצל מתרגלים מודרניים ביחס לשאלה – “מהי ריקות? לאן היא מוליכה? מה מעורב בהבנת הריקות, וכולי?” 

נישאר כאן לרגע: איזו תגובה עולה בי, איזו תגובה עולה בכן, כשאתן שומעות את הדברים האלה? זה יכול להיות די מתסכל, כתלמידה, כמתרגלת, אתן יודעות, להיתקע ככה בסבך המבלבל והמאוד, כמו שאמרתי, נזיל, של השימושים והטווח של מושג אחד. אז מה זה עושה לכן? האם זה גורם לרצות ככה להניח להכול ולהרים ידיים? כשאתן שומעות את הדברים האלה, האם מה שעולה זה, “אהה, זה כל כך אינטלקטואלי וטרחני, ואני לא רוצה להיות כזאת. אני לא רוצה להיות חלק מהתעסקות כזאת.”? או שאולי זה חשוב? עבור חלקנו, זה משהו כמו, “אני ממש רוצה להבין את שני (בעצם, יש הרבה יותר משניים), את כל הכיוונים השונים האלה של המסורות השונות, והמורים השונים – מה הם אומרים? מה בדיוק ההבדל? ואיפה אני בתוך כל זה? ולאן אני נוטה? ומה אני רואה בתרגול שלי?”

האם זו התעסקות יתר או שזו התעסקות חשובה? מה בעצם עומד על הפרק בתוך הריבוי והבלבול, והקושי ביחס ביחס למושגים ולשפה? ושוב, למה אני מגיב כמו שאני מגיב, למה זה חשוב לי, או למה זה מרגיש כמו חבורת אינטלקטואלים קשקשנים שמתווכחים על מספר הזוויות בראש הסיכה, או איך שהביטוי הזה הולך. למה? מה קורה אצלי? 

האם זו – או באיזה אופן זו יכולה להיות או לא להיות – שאלת-נשמה (soul question)? בשבילי, אם הייתי מניח את כל הקטעים האלה מהקאנון הפאלי, כמו שאמרתי, רפרנסים לחלקים שונים, וכולי, מניח את כל הקטעים האלה על השולחן ובודק איך הפאזל הזה, איך חלקי הפאזל האלה איכשהו מסתדרים יחד, ומה מתאים או מועיל לתרגול שלי, אז הייתי אומר, מהי ‘עין הדהרמה’ הזו? היא הידיעה מתוך התנסות של הלא-מפוברק. אבל ידיעת הלא-מפוברק, החיפוש המדיטטיבי הזה אחרי חוויות שהן פחות ופחות מפוברקות, פחות ופחות עשויות (שתיארתי בהרחבה במקומות אחרים), הידיעה הזאת היא גם הבנת ההתהוות המותנית. במילים אחרות, כשאני עובד עם השאלה של פיברוק, איך תחושת העצמי, איך התחושה של מושאים שונים בתפיסה שלי, איך תחושת העולם שלי נוצרת, נבנית, מפוברקת, באילו דרכים, ותחת אילו תנאים? כיצד היא נבנית, מפוברקת, מורכבת, ‘מסונקרת’? ובאיזה תנאים היא לא בכלל? או הרבה פחות? וההבנה שהכל הוא התהוות מותנית, שהכל – הכל – מפוברק, נבנה, נרקח, ואיך זה קורה. 

אז שני הדברים: ההתנסות בלא מפוברק צריכה להיות קשורה באופן עמוק להבנת הפיברוק של כל התופעות, להבנה שהתופעות הן מפוברקות, עשויות, ולהבנה של איך זה קורה. במילים אחרות, ההבנה של התהוות מותנית לא רק במישור האינטלקטואלי אלא בחוויה, דרך החוויה, שכוללת את ההבנה האינטלקטואלית – ובעצם, הייתי אומר, כוללת גם רמה מסוימת שהולכת מעבר להבנה האינטלקטואלית, כשהמושגים והחלקים מתמוססים. שני הדברים הולכים יחד: ידיעת הלא מפוברק וההבנה המלאה, העמוקה, של ההתהוות המותנית. ואין הבדל בין כל זה לבין ידיעת הריקות של הדברים. או – ידיעת הריקות היא חלק מאותו מהלך. כשאני מבינה שמשהו הוא התהוות מותנית, שהוא מפוברק, בנוי, עשוי, אני יודעת שהוא ריק. 

לפעמים מתרגלים, שוב טווח רחב של מתרגלות ומתרגלים בכל מיני תת מסורות של דהרמה תרוואדית מודרנית או דהרמה שמושפעת מהקאנון הפאלי, לפעמים מתרגלות מספרות לי או למורות אחרות, על חוויה של היפסקות, מה שנקרא ‘חווית היפסקות,’ היפסקות התפיסה – במילים אחרות, אי פיברוק של התפיסה, אז התנסות במה שאנחנו נכנה ‘אי-פיברוק’ או ‘הלא מפוברק.’ עכשיו, כשמישהי מתארת התנסות כזאת, זה עשוי להיות די עדין – שוב, בתוך השפה, זה ממש מאבק לבטא את החוויה הזאת, מהי או איך היא. אז מישהי יכולה לתאר חוויה וזה “הממ, אולי, אולי לא.”

ובהקשר הזה החכמה של – נישאר כאן רגע – החכמה בבחירה של הבודהה להתמקד בכבלים באה לידי ביטוי: “טוב, מה נעלם? מה השתנה?” לא, “מה הייתה החוויה?” בין היתר בגלל שכל כך קשה לתאר אותה. אז אנשים עשויים לתאר… שמעתי מישהו, אני זוכר פעם שהייתי תלמיד בריטריט, ובמפגש קבוצתי, מישהו תיאר משהו שנשמע לי מאוד כמו חוויה ראשונה של הג’האנה הראשונה, והוא אמר ש”הכל נעלם.” ורק אחרי עוד כמה שאלות נהיה מאוד ברור שהכל לא נעלם. זה די נפוץ כשאנשים מתנסים בג’האנות. והם עדיין לא יודעים להבחין או להבדיל בבהירות. יש דברים שנעלמו שם. אז בג’האנה הראשונה המכשולים נעלמו. ולעיתים קרובות גם המוצקות של תפיסת הגוף נעלמה. אבל הרבה דברים נשארו – למשל, תפיסה, וסובייקט ואובייקט, וזמן, ופיטי שהוא המרכיב העיקרי של החוויה. כל הדברים האלה נשארו – סוּקהה, אתם יודעים. אז כשמישהו אומר, “הכל נעלם,” (א) יש כאן קושי של השפה, ו(ב) יש שאלה של הבחנה. זה מין כזה, “באמת? הכל נעלם, או שיש דברים שנשארו?”

אז למשל, בג’האנה החמישית כל תפיסה של צורה יכולה להיעלם, באמת נעלמת בג’האנה החמישית. אז יכול להיות שמישהו יגיד, “הכל נעלם.” או אפילו בג’האנה השביעית, במרחב של האַיִן, ובעצם עדיין יש שם משהו. מה זה הדבר הזה? זה האַיִן של הג’האנה השביעית. אַיִן, נשארת תפיסה של אַיִן. אתם רואים כמה מעודן זה יכול להיות, כמה עמוק זה יכול להיות. להגיד, “הייתה היפסקות. הכל נעלם. הייתה היפסקות של התפיסה כולה” – זה מאוד, מאוד עמוק במונים של תפיסות יותר ויות מעודנות שנשארות ושאפשר ללכת מעבר להן. 

אבל אפילו אם נראה ש”כן, אולי באמת הייתה לה חוויה של היפסקות,” מהניסיון שלי כמורה, חוויה של היפסקות, היפסקות התפיסה, לא בהכרח מביאה לחופש. ולפעמים, באופן מצער, נראה שהדבר היחיד שהיא מולידה, לאורך זמן, הוא היאחזות – היאחזות בחוויה, או היאחזות בזיכרון שלה. וכשאת מתבוננת בחיים שלך, ולפעמים, אתן יודעת, דמות סמכותית כלשהי, או איזה סיידו או מישהו אמר, “לא, לא, זו כניסה לזרם,” אבל בשביל המתרגלת זה, “אני לא מרגישה שום הבדל.” והסיידו אומר, “לא, את עכשיו מי שנכנסה לזרם.”

לפעמים קורה שמישהו עובר חוויה, ובעצם היא לא ממש מולידה חופש. או יותר גרוע, היא יוצרת קצת היאחזות, ולפעמים מין הנמכת ערך של עולם התפיסה, או השקפה דואליסטית כזאת: “יש את הדבר המופלא הזה, וכל הדברים האלה שסביבי הם זבל.” במילים אחרות, ההתנסות בלא מפוברק,  הלא בנוי, הם הגיעו אליה, היא נפתחה, איכשהו, מתוך מצב של אי היאחזות ברגע כלשהו. אז אין פיברוק, בנייה, יצירה, ואז הלא מפוברק נפתח. אבל לפני כן התרגול לא היה מכוון לחקירה של הפיברוק (יותר פיברוק, פחות פיברוק, ההתהוות המותנית של התפיסה), זה לא היה נושא – אולי, למשל, הם שמו לב לארעיות מרגע לרגע במהירות או משהו – ואז מופיעה ההיפתחות המופלאה הזאת לחוויה, והיא כל כך שונה מהניסיון הרגיל בעולם, כל כך שונה ממישור התפיסה שהוא – כל הדבר הזה כולו, ונדמה שאין שום קשר בין שני הצדדים – מישור התפיסה והמישור שמעבר לתפיסה, המפוברק והלא מפוברק, נדמה שאין שום קשר ביניהם. יש פיצול דואליסטי, רדיקלי. 

ולחלק מהאנשים הפיצול הזה יכול לפעול כמשהו שמועיל להם בחיים שלהם. יש משהו מעבר, והמשהו הזה איכשהו מאיר דרך החיים האלה, או מלמד משהו לגבי החיים האלה שהוא מאוד מועיל. ויכול להיות חופש. עבור אחרים הדואליזם בין המפוברק והלא מפוברק איכשהו יוצר רק ביטול וניתוק לא מועיל מהחיים האלה – שהם חיי התפיסה, מהעולם המפוברק, הבנוי. יש לי את הדבר הזה שאני רוצה לחזור אליו, הלא מפוברק. ומה לגבי העולם הזה? העולם המפוברק? 

עכשיו, מישהי אחרת, מתרגלת אחרת, תלמידה אחרת שבאה לדבר איתי, אולי מאוד מתעניינת עכשיו בשאלה של התהוות מותנית ובנייה, יצירה, פיברוק, ובאופן שבו העצמי/האחר/העולם נוצרים דרך צורות שונות של היאחזות, ובאיזו מידה, ובמין התבוננות בתנועה הזאת למעלה ולמטה על הרצף של הפיברוק. ואף פעם לא הייתה לה חוויה מלאה של היפסקות. אף פעם לא קרה לה ש”הכל לגמרי נעלם.” אבל היא רואה את תנועת הדעיכה, הדעיכה היחסית של התפיסה בעוצמה משתנה, אולי דעיכה מאוד עמוקה. ואז את הפיברוק יותר ופחות, יותר ופחות על הרצף. היא רואה את התלות בדרך ההסתכלות. את התלות בהיאחזות. מכיוון שהיא רואה את כל זה, היא יותר ויותר מבינה את ההתהוות המותנית. וגם בלי לחוות היפסקות מוחלטת של התפיסה, אי בנייה מוחלטת של התפיסה, של כל התפיסה, ההבנה עולה ויורדת, ובנקודה מסוימת, האינטואיציה, החכמה האינטואיטיבית פשוט תופסת את זה. אני לא צריך את החוויה. אני פשוט תופס את זה – במדע אומרים, מתוך אינדוקציה. אני פשוט מבינה משהו.

לא הייתה לה חוויה של היפסקות, אבל ההבנה הזאת מביאה איתה יותר חופש מזה שתחווה המתרגלת השניה שתיארתי, שהתנסתה בהיפסקות, קיבלה את אישור הסיידו או מה שלא יהיה, אבל לא הבינה את ההתהוות המותנית, את מערכת היחסים בין המפוברק לבין הלא מפוברק, הבנוי ללא בנוי, ואיך כל זה עובד, בתלות בדרך ההסתכלות, בתלות בהיאחזות, וברמות שונות של היאחזות. 

אז זה עוד משהו, אני יודע שלחלקכם יהיה חשוב לדעת את זה. נדמה לי יותר ויותר, כשאני שומע מעוד ועוד תלמידים, וכולי, שמישהו יכול, כמובן, להתנסות בחוויה שנקרא לה היפסקות מלאה: היפתחות חיה ומיידית (כלומר לא מתווכת) לתחושה או לחוויה של הלא מפוברק. במילים אחרות, שום דבר אחר לא קורה. כל תפיסה אחרת פסקה. או במקרים אחרים (אני זוכר שאמרתי את זה באיזה ריטריט לפני כמה שנים בתשובה לשאלה; אני חושב שאני זוכר), מישהו יכול איכשהו, אני לא יודע, להשיג איזו תחושה, איזה רמז של המרחב הזה שיש לדעת, שאיכשהו קורן, אם תרצו, דרך החוויה של העולם הזה.

עכשיו, בוודאי שמי שחוו, או חלק ממי שהתנסו בחוויה של היפסקות מוחלטת, יחוו את התחושה הזו של הלא מפוברק שמאיר דרך העולם הזה. אבל אני חושב שעבור חלק מהמתרגלות זה אפשרי גם לפני שהן נפתחו אל החוויה הזו במלואה, להרגיש רמז של הלא מפוברק ממש מאיר דרך העולם הזה. אנחנו צריכים להיות קצת זהירים כאן כי – ושוב, חלקכם שמכירים, בואו נאמר, כל מיני ג’האנות, במיוחד הג’האנות חסרות הצורה וכולי, חלקכם מכירים את מה שאני קורא לו אפטר-אפקט על התפיסה, השפעה נגררת של ג’האנות שונות על התפיסה, זה די נפוץ שהתפיסה הזאת כאילו תאיר דרך העולם המפוברק, עולם הניסיון והתפיסה. ואז מה שקורה זה שכל מיני סוגים של אחדות יכולים להאיר דרך העולם: האחדות של אהבה קוסמית, האחדות של תודעה קוסמית, האחדות של המודעות, האחדות של האין, וכולי, ואנחנו יכולים להרגיש את האחדויות האלה מאירות תוך כדי שאנחנו נעים בעולם עם חושים פתוחים. יש מין חוויה מיסטית של משהו שמאיר דרך, והברכה או הקדושה שבאה עם זה. יש באמת הרבה גרסאות לחוויה הזאת. 

אז איך נזהה את הדבר הזה, ‘הלא מפוברק האותנטי’? זה קשה בעיני. אבל הייתי אומר שהלא מפוברק מאופיין, אם אפשר להגיד דבר כזה, בזה שהוא אל זמני. הוא מעבר לזמן. איכשהו הוא אפילו לא ‘עכשיו,’ אפילו לא ‘הווה’. אז אם יש את האיכות הזאת, אפשר לקרוא לה ‘נצחיות,’ אבל בואו נגיד ‘אל זמניות’ – לא רק מעבר לעבר ולעתיד אלא גם מעבר להווה, האיכות הזאת מאפיינת במיוחד את הלא מפוברק, שלא נוצר, את המרחב הזה שהבודהה אמר שיש להכיר. ומאפיין נוסף, וזה קשור למה שאמרתי קודם לגבי האופן שבו הבודהה דיבר על המרחב הזה, יש בו מין, “הוא מודע או שהוא לא מודע?” זה לא מרגיש בדיוק נכון להגיד “כן, הוא מודע” במשמעות הרגילה של מודעות, (א) בגלל שהוא לא בתוך הזמן, ו(ב) אין לו מושא. וזה גם לא מרגיש בדיוק נכון להגיד, “הוא לא מודע.” אז שני המאפיינים האלה – האל זמניות והמין דרך אמצע הזאת בין מודע לבין לא מודע – אולי הם יכולים לעזור להבחין אם מה שמאיר דרך, שרומז על עצמו, הוא הלא-מפוברק.

אז גרסה אחת. אני מקווה שאתן שומעות, ממש לא מעניין אותי למכור לכן גרסה מסוימת לכל הדבר הזה. אבל דרך אחת לחשוב על זה – ואני לא בטוח אם דיברתי עליה בשיחות קודמות, או רק בפגישות עם תלמידים – אבל דרך אחת לחשוב על התעוררות, זה מין דימוי שהיה לי, של מסב כדורי בצינור בצורת U. כשמנענעים את הצינור, המסב הכדורי נוסע למעלה לצידי הצינור. כלומר, מתרחק מהנקודה התחתונה של ה-U. אני מקווה שאתם מסוגלים לדמיין את זה, כמו בשקע התחתון של ה-U. זו הנקודה של ידיעת הריקות של כל הדברים, ידיעת ההתהוות המותנית של כל הדברים. כל הדברים כלומר העצמי, כל תופעה, מודעות, זמן, ההווה, הכל. אז זאת השקפה אחת. והכדור יכול להיות ממש שם בידיעת הריקות. ומתוך זה נולד חופש מסבל, כי אנחנו יודעות שהדברים הם ריקים וההיאחזות נעלמת. 

בשביל מי שנכנסה לזרם, אתן יודעות, הבום, שמונה הרוחות – וכל הזיקוקים והמזל המופלא וכל זה – הן מכות בצינור, והמסב הכדורי יכול לעלות למעלה, לטפס על הקירות. וכשהוא עולה במעלה הצינור, הוא מתרחק מהשורש שבהשקפה של ידיעת הריקות. אז יש מין שכחה יחסית של הריקות הזאת. אולי הידיעה הזאת נמצאת בי איפשהו, אבל ברגע הזה, איבדתי את הגישה אליה, ואני כרוך בראיפיקציה והיאחזות, ואז דוקהה. ברגע הזה, המסב הכדורי נמצא למעלה. אבל בגלל כוח הכבידה, בשלב כלשהו הוא נופל בחזרה למטה. וכשזה קורה, הוא שב אל הקשר עם השקע הזה בתחתית, עם ידיעת הריקות המלאה. אז אתם יכולים לשחק עם האנלוגיה הזאת ולמלא אותה אם תרצו. זה יכול להיות די מעניין. 

ארהנט, הער לגמרי, הערה לחלוטין, אולי זו מי שלא עוזבת את השקע הזה בתחתית. אבל בעיני יש עם הדבר הזה בעיות, כמו שאולי אתם יכולים לנחש. אם אני יודע את הריקות באופן שלם, מלא, עמוק, כל הזמן – או יותר נכון, ברגע שבו אני יודע או יודעת את הריקות של כל הדברים באופן שלם, מלא, ועמוק, ברגע הזה התפיסה תיפסק. אני לא אתפוס שום דבר מלבד הלא מפוברק, שלא נעשה או נבנה. אז אם ארהנט היא מי שנשארת בדיוק בנקודת התחתית, זה לא בדיוק מתיישב. יש פה איזושהי תעלומה. מבחינה היסטורית – אני לא בטוח אם דיברתי על זה, שוב, אולי רק בשיחות אחד על אחד, או בריטריטים אחרים; אני לא בטוח – אבל בעצם, התעלומה הזאת היא אחד האתגרים הפילוסופיים שמסורת המהאיאנה הייתה צריכה להתמודד איתם. הם היו צריכים למצוא תשובה לשאלה: איך בודהה יכולה להיוולד מחדש אל תוך עולם התפיסה על מנת שתוכל להציל בריות אחרות, ולעזור להן, ולהיות שם, עם עולם החומר וכולי, אם בודהה יודעת כל הזמן, במאה אחוז ולגמרי, את הריקות של כל הדברים? כי אם בודהה נמצא בתוך הידע הזה, ועם הידע הזה בתודעה, אז אין יצירה או פיברוק של התפיסה. אז איך הוא יכול להיות בעולם? איך יש שם עולם? אפשר לשחק עם האנלוגיה הזאת, לא משנה, אבל אני רק מצביע על הבעיה. 

ואז לגבי שלבי ההתעוררות האחרים, אולי כמו שעבור מי שנכנס לזרם המסב הכדורי נזרק מחוץ למרכז, מחוץ לנקודת האמצע, תחתית הכבידה, מה שלא יהיה, ונזרק למעלה אל צידי ה-U, ואז נופל בחזרה בגלל כוח הכבידה, בגלל המומנטום של זרם החכמה. אולי מי שחוזר פעם אחת או שלא חוזר עוד יהיו אלו שבשבילם, המסב הכדורי נבעט למעלה, אבל אולי לעיתים רחוקות יותר, או שהוא לא מתרומם כל כך גבוה. אז הוא שב למטה מהר יותר אל תחושת הריקות, ומכאן גם אל פחות היאחזות, פחות ראיפיקציה, ולכן יותר חופש, פחות סבל, פחות דוקהה. אז זו דרך אחת – אתם יודעים, אני לא יודע אם היא עוזרת – אבל זו מין אנלוגיה או דימוי לשלבי ההתעוררות שעשויה לעזור לחלק מהאנשים. אני חושב שהיא עזרה לאנשים בעבר. 

אם נישאר שוב, עוד קצת, עם עשרת הכבלים שהבודהה תיאר – דיברנו על שלושה שמי שנכנסה לזרם התירה. למי שתחזור פעם אחת יש עוד שניים. מי שתחזור פעם אחד הפחיתה באופן משמעותי את ההשתוקקות והסלידה, תאווה החושית וסלידה. ובשביל מי שלא תחזור עוד שני הכבלים האלה נעלמו לגמרי. ואז לארהנט יש עוד חמישה כבלים לסלק. אז בין מי שלא תחזור לבין ארהנט יש עוד חמישה כבלים. 

אבל הנקודה מבחינתי – ושוב, אני באמת לא בטוח אם דיברתי על זה בשיחות בעבר – אבל שימו לב שבתוך המסגרת התיאורטית של הבודהה, מי שנכנס לזרם לא שינה את יחסו לתאווה חושית וסלידה, זה קורה רק בשלב של החוזר פעם אחת. אז אני אומר את זה כי לפעמים, מתרגלים ממש נתקעים על מערכת היחסים שלהם עם השתוקקות חושית, מערכת היחסים שלהם עם אוכל, או מה שלא יהיה. ובתוך המסגרת התיאורטית הזו, אם נישען עליה בקפדנות, לפי מה שהבודהה אומר, בעצם, הצעד הראשון הוא התמודדות עם הסַקַּאידִטּהי ועם שני הכבלים האחרים שקשורים לכניסה לזרם. 

במילים אחרות, בתוך התמונה, בתוך המתווה שהצעתי, תתבוננו בפיברוק, בנייה, יצירה. תלמדו את הפיברוק,  כי דרך הלימוד הזה תתגלה הריקות של כל תפיסת-עצמי – תתגלה הריקות של כל תפיסת אפשרית של העצמי ושל כל תפיסות העצמי כולן – במקום להתעסק בהשתוקקות או במה שנראה כמו השתוקקות או מה שלא יהיה. אז אולי יש כאן רמז לגבי סדר התרגול שלנו, או לגבי הדבר שאליו אנחנו איכשהו מכוונות או הדבר שאנחנו מתעסקות בו, מניחות במרכז תשומת הלב. והשאלה הזאת של פיברוק, בנייה, יצירה – אולי זו השאלה שצריך להתחיל ממנה, וכנראה להישאר איתה לזמן מה. ואז משם, על הבסיס הזה, הדברים האחרים עשויים להיות קלים יותר. 

שוב, הרבה ממה שאני אומר הוא בעצם תגובה לסוג השאלות שתלמידים מעלים, או סוג המקומות, שנדמה לי שאנשים נתקעים בהם לעיתים קרובות, או שלעיתים קרובות אנשים נתקעים בהם. אז חשוב לי לומר שכשאנחנו מדברים על התעוררות, אנחנו לא מדברים על חוויה. אז עבור חלקנו, חוויות או התנסויות מסוימות, כמו ההתנסות בלא מפוברק, עשויות להיות מאוד חשובות. אבל התעוררות כשלעצמה אינה חוויה. למשל, זו לא חוויה של היעדר עצמי. וכמו שחלקכם יודעים אני נוטה ללמד באופן שממילא זה יותר שיש רצף של פיברוק או בנייה. אז אם מתרגל מגיע ואומר, “הייתה לי חוויה של היעדר עצמי,” באופן שבו אני הייתי מפורש את הדברים, בעצם בדרך כלל החוויה הייתה של יחסית פחות בנייה או פיברוק של תחושת העצמי. תחושת העצמי נמצאת על רצף, אם תרצו. היא יכולה להיות יותר בנויה, להיות במקום יותר גבוה על הרצף אם אפשר לתאר את זה ככה, או להיות הרבה פחות, או הרבה פחות. אז כשאנשים אומרים, “הייתה לי חוויה של היעדר עצמי,” הם עשויים למשל לתאר השקטה זמנית של מבנים או אמונות גסות יותר ביחס לעצמי, או מה שלא יהיה. אז בעצם יש רצף, מידה משתנה של פיברוק של העצמי. יש משהו שאני צריך להבין לגבי הרצף הזה. 

אבל התעוררות היא לא חוויה של היעדר עצמי או חוויה בכלל. אם זו חוויה, אז לעיתים קרובות מה שתשמעו יהיה שמישהי תגיד, “הייתה לי חוויה, והיא נמשכה ככה וככה זמן.” לפעמים זה יכול להיות “הייתה לי חוויה וזה הרגיש שהיא נמשכה חודשים,” לפעמים זה מה שמתרגלות מספרות. שוב, עולות כאן שאלות לגבי מידת ההבחנה והעידון שקיימת במין בחינה של – מה באמת היה חלק מהחוויה הזאת. האם באמת לא היה עצמי, וכולי? והאם באמת לא היו הבדלים, עליות ומורדות לאורך, בואו נגיד, כמה חודשים, או ימים, או שעות, או מה שזה לא היה? ואז מישהי יכולה להגיד, “הייתה לי את החוויה הזאת, והיא נמשכה ככה וככה זמן, ואז, עכשיו, איבדתי אותה. אז השתחררתי, ועכשיו איבדתי את זה. הייתי בהתעוררות, בניבאנה, מה שלא יהיה, ועכשיו איבדתי את זה.” 

בעיני יש בעיה באיכשהו להיאחז בחוויה – כל חוויה – ולקרוא לה התעוררות. יש לזה כמה סיבות שהזכרתי עכשיו מאוד בקצרה. בעיני, אני חושב – טוב, שוב, אני רק מקווה שזה יהיה מועיל; אני ממש לא מנסה לשכנע אתכם במשהו או להתעקש על נקודה כזאת או אחרת – אבל אני חושב שיש סוג אחר של חופש שבא מתוך מין הבנה: הבנה של ההתהוות המותנית, הבנה של האופן שבו העצמי והתופעות מפוברקים, בנויים, נוצרים, דרך היאחזות, והבנה של ההשלכות של כל זה. וכשאני אומר הבנה, אני לא מתכוון רק למישור האינטלקטואלי. אני מתכוון בלב, כמעט בגוף. וההבנה הזאת מאפשרת לנו – אנחנו מבינים, “אה, העצמי הוא ריק. תחושת העצמי היא התהוות מותנית. העצמי הוא תופעה. ובזמנים שונים בהתאם לתנאים משתנים הוא מפוברק יותר או פחות.”

אני יודעת שהוא ריק. והידיעה שהוא ריק, הידיעה שהוא בנייה, מאפשרת לו לזוז למעלה ולמטה על הרצף הזה של מידת הבנייה, מידת הפיברוק. הוא יכול להיות יותר או פחות מפוברק, להרגיש פחות מוצק, להרגיש מאוד מעודן, להופיע בדרך כזאת או אחרת, כתהליך, כתהליך של המצרפים, או כמין אד, או כחלל, או אתן יודעות, מה שלא יהיה, מודעות נרחבת, או לפעמים להיעלם לגמרי עם ההיפסקות של הכל. אבל אני מבינה, “אה, זה רק הפיברוק של העצמי. זה בסדר. זה ממש בסדר.” אז אני לא מנסה איכשהו להיאחז, או מאמינה שאני צריכה איכשהו להיות בתוך מצב קבוע או מה שלא יהיה (מודעות קוסמית, או היעדר עצמי, או דבר כזה או אחר). הבנה, באמת הבנה והפנמה של ההבנה הזאת, מאפשרת לפיברוק לעלות ולרדת על הרצף, מאפשרת יותר או פחות פיברוק של העצמי. ואיכשהו אנחנו מבינות: “אה, עצמי הוא לא-עצמי. עצמי הוא לא-עצמי. זו רק הבנייה הזאת שמתרחשת, הפיברוק הזה. זה לא-עצמי. זה בסדר.” זה בסדר לנוע על הרצף. זה בסדר לבנות. זה בסדר שמבנים מסוימים יופיעו. 

 אז במה שאמתי, אתם יודעים, אתם יכולים לשמוע שאם אני רוצה, או יותר נכון, כשאני איכשהו ממפה את חתיכות הפאזל של הקאנון הפאלי, ככה אני בונה אותו, אני נוטה לבנות אותו ככה. ושוב, אני לא רוצה לשכנע אף אחד; זה לא באמת משנה. אבל אתם יכולים לשמוע במה שאמרתי, ודיברתי על זה במקומות אחרים, לא מעט, אני חושב. אבל שוב, אנחנו יכולים לקחת צעד אחורה ואיכשהו לגשת לדברים עם סט אחר לגמרי של שאלות ותהיות וחקירות שמנחות את אותנו. כמה גבוה הרף לדבר שאותו אנחנו מכנים התעוררות? כמה גבוה הרף שמורה אחרת, או שאתם, או אתן, או אני, או מי שלא יהיה, מציבים, בואו נאמר, לכניסה לזרם?

אז במה ששמעתן, בכיוון שרמזתי עליו, המין פיתרון שלי של הפאזל – כן, כניסה לזרם היא, באופן יחסי, רף די גבוה. בעצם, רף גבוה מאוד בהשוואה לחלק מהפירושים והדרכים האחרות שיש: לראות, באמת, את הריקות של כל תפיסה אפשרית של העצמי ושל כל תפיסות העצמי כולן, ובתוך כך לראות גם את הריקות של כל התופעות. למשל, אם אני רואה שיש תהליך בזמן, אם אני לוקחת את זה ומחליטה שהעצמי הוא תהליך של המצרפים הפסיכופיזיים בזמן, חמשת המצרפים, או שמונה עשרה מרכיבי התחושה, או מה שלא יהיה – אם אני רואה את העצמי ככה, או אם אני מחליט שזו ההשקפה שלי על העצמי, בעיני זו עדיין תפיסה של העצמי שקיימת. זו עדיין תפיסת-עצמי. החלטתי שהעצמי הוא הדבר הזה, או אני נאחזת בעמדה הזאת. והבודהה די מבהיר בכל מיני סוטות שכל תפיסה של העצמי היא שגויה ויש להניח לה. 

אבל חשוב יותר, בעיני, כשאת מבינה שהמרכיבים של התהליך, המצרפים עצמם הם ריקים מקיום בלתי מותנה – הגוף, האטוֹמים, הוודאנה, רגעי ההכרה, זמן – אז מרכיבי התהליך והזמן שבו התהליך מתרחש הם ריקים, וזה איכשהו מפרק כל אפשרות ליצור שם תפיסת-עצמי. שום דבר לא יכול להיבנות – את לא יכולה להגיד, “העצמי הוא התהליך של המרכיבים האלה בזמן,” כי ראית שהזמן הוא ריק ושהוא אינו מציאות, הוא לא מהווה בסיס לשום תפיסת-עצמי. והמרכיבים עצמם, שיוצרים את התהליך, שמעורבים בו, גם הם ריקים. אז בעיני, אני חושב, כן, באופן יחסי זה רף די גבוה, רק שתדעו. 

אבל שוב, שאלות מעניינות יותר, בעיני, או שאלות שמעניינות אותי יותר עכשיו, הן למשל: עד כמה, כמו שאמרתי בשיחה אתמול, עד כמה הנטייה למדוד את עצמי ולרצות לעמוד ברמה, או הכאב של המבקר הפנימי, הכוח של המבקר הפנימי בתוך הנפש שלנו – עד כמה הדברים האלה משפיעים על ההחלטה או ההשקפה או הפירוש שאימצנו ביחס לרף שנדרש, למשל, כדי להשיג כניסה לזרם? למה, שוב, למה אימצתי את ההשקפה הזאת? האם בעצם, ברקע, המבקר הפנימי מנהל את האירוע ומחליט אילו השקפות לאמץ ואילו סוגי תרולג, או אילו פרשנויות או השקפות לדחות? זה פשוט כואב מידי, כי אני מרגיש שאני לא יכול, או שנכשלתי, או שהמבקר הפנימי אומר: “אתה לא שם עדיין,” או “את לא יכולה,” או דבר כזה או אחר… אז האם בעצם הוא מושך בחוטים? או אולי הוא אומר, “עזבי את כל העניין הזה של התעוררות. זה פשוט כואב מידי”? אז זו שאלה אחת. 

יש שאלות אחרות. כמו שאמרתי, היינו יכולים להתווכח על אטימולוגיה של הקאנון הפאלי, וכל מיני טקסטים שנראה שיש ביניהם סתירה, או משהו כזה, או שאחד מדגיש את הנקודה הזאת ואחר מדגיש את הנקודה ההיא. בעיני, כמו שאמרתי, זה הרבה פחות מעניין, כרגע, בשבילי. יש אזור אחר לגמרי של שאלות שהוא יותר מעניין. אז למשל, כשאנחנו מציבות את הרף, אם תרצו, או את ההגדרה, נגיד, של כניסה לזרם במקום אחד, או במקום אחר – גבוה יותר, בואו נגיד, מה זה עושה? מה התוצאה? אז פחות, “מה הסיבה?”: “הצבתי את הרף הזה כי זה מה שקראתי בקאנון הפאלי, או כי זו המשמעות של המילה הזו,” או משהו כזה. אלא, מה התוצאה? איזה מין אדם נוצר כאשר הרף נמצא במקום הזה? איזו מין אישיות נוצרת כאשר הרף כולל את הדבר הזה? אם אני אגיד שכניסה לזרם היא רק מין השקטה עמוקה של המבקר הפנימי, מה זה יוצר? איזו מין אישיות נולדת מתוך השקפה כזאת? ואם אגיד שכניסה לזרם היא איכשהו ‘ללכת עם הזרם’ בחיים, איזה מין אדם נולד מתוך זה? אם אגיד שכניסה לזרם היא ראיה של הריקות הרדיקלית של כל התופעות דרך התמסרות לחקירה של המסתורין של ההתהוות המותנית, איזו אישיות תיוולד? איזו אישיות אנחנו רוצות או רוצים? מה הופך אדם למעניין? מה אנחנו מחפשות? 

אז, כמו שהצעתי בתחילת השיחה אתמול, האם נעז להביא מין חקירה רדיקלית אל המקום הזה, ואפילו לשאול שאלות אמיצות לגבי מה שנבנה ביחס למשמעות ההתעוררות, או כניסה לזרם, או דבר כזה או אחר, או כל מיני עמדות שיש לכל מיני אנשים? האם זה אפשרי עבורנו? האם נעז? מה יאפשר את זה? מה יצדיק את זה? ושוב, אפשר לשאול: מהי מערכת היחסים של הנשמה, מהי מערכת היחסים של הנשמה שלך, של הנפש שלך, עם שאלת ההתעוררות, ועם ההתעוררות שלך, והמסע שלך לעבר ההתעוררות, או השאלה הזאת של כניסה לזרם? מה זה אומר בשביל השאלה הזו להפוך לשאלת-נשמה? איך הנשמה מחזיקה את השאלה הזאת? איך היא מתייחסת להתעוררות, או לאפשרות שיש את כל הפירושים האפשריים האלה, והתנועה שלך, או ההיפתחות שלך לשם? האם בכלל יש מערכת יחסים כזאת שהנשמה מעורבת בה? או שהנשמה בעצם בכלל לא מעורבת בשאלות האלה, ברעיונות האלה, ואם זה המצב, אז למה? ובלי תשובות מוכנות מראש שנשענות על “צריך” או “לא צריך” אלא מה באמת קורה במישור של הנשמה, הנפש, ביחס לכל הדברים האלה?


[1] SN 6:1.

[2] E.g. SN 35:117.

[3] E.g. Ud 8:1.


השיחה תורגמה בנדיבות ומיומנות על ידי מרים ויילר

רוב ברבאה: הג’האנה הראשונה, ומשחק בתוך וסביב כל ג’האנה – חלק 2

על עבודה ומשחק במחוזות סמאדהי עמוקים ויפים

אז יש לי את ההשקפה הזו על תרגול ג’האנות, שכוללת טריטוריה רחבה מאוד של חוויות – לא רק שמונה הג’האנות המוגדרות באופן ברור וחד (לכאורה), אלא כל הטריטוריה. האזור האפור, האזור של “אני בגיהנום עכשיו,” הכל – אפילו כשאני מסתובב או מסתובבת בחוץ (אני אגיע לזה) בין ישיבות של תרגול פורמלי – זה תרגול ג’האנות, כי אני לא הולכת בחוץ כמו שהייתי הולכת בריטריט מהאסי, או בריטריט גואנקה, או אם הייתי סתם מסתובבת, או בדרך לעבודה. אז זה ענק, ההשקפה הזו. זה אומר שיש עבודה לעשות (כמו שאמרתי כשהצגתי את השיחה היום) או יש משחק לשחק, תבחרו כאן את המילה החביבה עליכן, בתוך ומחוץ ל – כשאתן על הכרית וכשלא, אבל גם בתוך ומחוץ לג’האנה. 

כשאתם נכנסים בפעם הראשונה לג’האנה חדשה – נניח, הפעם הראשונה שנכנסתם לג’האנה הראשונה או השניה או מה שלא יהיה – לעיתים קרובות זה ירגיש לגמרי חסר-מאמץ, בפעמים הראשונות במרחב חדש. עשיתם את הקפיצה הקוואנטית הזו, וזה מרגיש לגמרי חסר-מאמץ. המחשבה על עבודה, או עשיה, או משחק עם משהו, מרגישה נורא רחוקה ולא קשורה. המחשבה הזו בכלל לא תעלה אם לא שמעתם הנחייה כזו. אם אתם רק מדלגים בין ג’האנות במהירות, אתם בכלל לא תשימו לב לזה. אתן תפספסו 99 אחוז מהערך של תרגול ג’האנות. אתם רק מדלגים וזה כאילו, כמו שאמרתי, אתם מדלגים – “ראיתי את הטאג’ מהאל. נסעתי לשם, והפניתי את מצלמת את הפלאפון שלי אל המבנה בזמן שהסתכלתי על משהו אחר.” אם תישארו, ממש תשתקעו ותשרו [marinate], אם ממש תעבדו, ותשחקו, ותביאו את כל הרגישות והחכמה והמודעות והפתיחות שלכן, ותשהו שם ממש באינטימיות, ממש תכירו את המרחב, אחרי כמה פעמים בשכבה החדשה הזו שהגעתן אליה אתן תתחילו לראות שבעצם, “אה, כן יש עבודה לעשות כאן. או, כן יש משחק לשחק כאן. יש הרבה מה לעשות.” אבל זה מאוד מאוד מעודן. אנחנו מדברים על עבודה, משחק מאוד מעודנים – כן, לגמרי, בדרך כלל. אז אם אתם מרגישים עדיין כאילו שאתם במין מצב לגמרי חסר-מאמץ שאתם לא יכולים לעשות בו כלום, בעצם מה שקורה הוא שאתם במין מצב של היעדר מודעות, וזה לא יהיה מועיל במיוחד, וזה לא יעמיק, זה לא במיוחד יועיל לחיים שלכם, וכולי. 

אז העבודה מתחילה. “טוב, הנה הייתה לי חופשה קצרה במרחב החדש,” ואז העבודה והמשחק מתחילים. ואני מתרגלת לזה – מה זה אומר בשביל התודעה באמת לעבוד באופנים הכי עדינים, ובאמת לשחק בדרכים הכי עדינות, ללמוד על הג’האנה הזו, לבסס אותה, להעמיק אותה, וכולי, ללמוד על המרחבים השונים שלה, הרמות, הטקסטורות, הצדדים השונים? 

עוד דבר שיכול לקרות, וזה לעיתים קרובות מה שקורה כשאנחנו מגיעות, כשהתודעה מגיעה לשכבה חדשה, כשהצ’יטה מגיעה לשכבה חדשה, זה קצת כמו סכר שנפרץ. שוב, החוויה הראשונה של הג’האנה הראשונה או הג’האנה השניה, כאילו סכר נפרץ, והמים פשוט שוצפים פנימה. זה יכול להיות מאוד מאוד אינטנסיבי. ואז, שוב, כשאני מתרגלת לג’האנה הזו, החוויה, נדמה שהיא נהיית פחות אינטנסיבית, או לעיתים קרובות זה מה שיכול לקרות.  

אז, איזו מין ‘עבודה’? איזה מין ‘משחק’? מה הם כוללים? העיקרון של תנועה בין אופנים של הבאת תשומת לב – האופן החודר, המקבל, הרחב, הצר, וכולי – התנועה הזו היא חלק מהעבודה. שוב, זו תנועה די מעודנת, אבל היא חלק מהעבודה. יש משהו פעיל בג’האנה. יש עוד אופנים אפשריים של עבודה עם תשומת הלב: אני יכול לעטוף את האיכות הג’האנית סביב הגוף שלי ולהתמוסס בתוכה, או למוסס את הגוף שלי החוצה – יש הרבה אפשרויות. תשחקו. תחפשו את האופן שעובד לכן. אז אתן יודעות, תהיו יצירתיות. אפילו אם אני מציע “לשבוע, להתענג על הנימיטה העיקרית, מה שהיא לא תהיה, המרכיב העיקרי, כמו הפיטי בג’האנה הראשונה, ממש להתענג עליו, ממש לרוות, זה דורש מין עבודה אקטיבית. אם אני ממש רוצה להתענג עליו עד המקסימום, אני אצטרך ממש לשחק עם מערכת היחסים שלי איתו. 

יש ראשי תיבות שחלקכם, מי מכם שפגשו באחד על אחד לאורך השנים, מכירים. מה אני צריך או צריכה? כשאני בתוך ג’האנה, אני צריך לדעת: מה אני צריך לדעת? כמו שאמרתי, בהתחלה זה משהו כמו: “אה, אני לא צריכה כלום. אני פשוט שם.” זה פשוט קורה. אני מתקדם עם המומנטום של המים שפרצו את הסכר. אני לא עושה כלום. זה פשוט, “וואו, וואו, וואו, וואו, וואו!” אחרי זמן מה, אתם תראו, “אה, רגע. יש פה עבודה לעשות.” וכולי. מה כוללת העבודה שעלי לעשות? מה חשוב, מה לא חשוב? כי אם אני אדע מה חשוב זה יאפשר לי לדעת מהי העבודה שעלי לעשות. מה שלא חשוב – כל זה לא חלק מהעבודה שלי.  

אז יש ראשי תיבות: מששאלה [במקור SASSIE]. אני לא סתם יושבת שם. אני עושה משהו. אל תשבו סתם – תעשו משהו! אין איזה ספר כזה? לא, זה ההפך. אל תשבו סתם. תעשו משהו! לפעמים. לפעמים אפשר להיות במצב של אי עשייה, אבל שוב, זה בעצם, בהקשר הרחב היותר, זה רק אופן אחד של עבודה. רק אופן עבודה. אז, מששאלה [SASSIE]

  • מ’ של מלאות [במקור, S של Suffusion]. כמו שאמר הבודהה, “למלא, להרוות את הגוף כולו.”[1] אז זה אחד הדברים שאני עובדת עליו. כשיש פיטי, אני עובדת: לוודאי, או האם אני יכולה לעודד, האם אני יכולה לעזור לכל מרחב הגוף להיות כולו מלא ורווי באופן הומוגני בפיטי? בשלב מסוים זה יהיה המצב, מרחב הגוף יהיה מלא ורווי. זהו. ואז סיימנו עם המשימה הזאת. אין יותר מה לעשות. זהו. מה עוד אפשר לעשות? הכל מלא ורווי, נכון? אז המשימה הסתיימה. ודיברנו על דרכים לשחק עם זה, ומה לעשות כשזה לא כל כך מצליח. 
  • ה’ של היספגות [במקור, A של Absorption] אז לפעמים (אני לא יודע אם יצא לכם לחוות משהו כזה), זה כמעט כאילו הפיטי (או מה שלא יהיה, שמחה, משהו אחר), הפיטי יכול להרגיש כמעט כאילו הוא איכשהו ‘מלפנים’, איכשהו קצת לפניכם, כאילו הגוף והצ’יטה שלכם נמצאים כאן, וזה איכשהו נמצא מלפנים, או משהו כזה. ואנחנו מנסים: האם אני יכול להיספג בתוך זה עוד? האם אני יכול למקם את עצמי ואת הצ’יטה איכשהו יותר ‘בתוך’ זה, כך שאני ממש ארגיש שאני ‘בתוך’ משהו? עכשיו, מבחינתי, הייתי אומר, שההיספגות הזו – אין לה גבול. אין לה גבול. 

יש עוד דבר שאני רוצה להגיד על המלאות. אני יכול להגיד אותו ואז לחזור להיספגות? זה בסדר? כן? אז כשאני מנסה למלא, אני לא, מחפשת, עוברת על הגוף שלי ובודקת: “איפה אין פיטי?” זה קצת איכשהו כמו להסיט את תשומת הלב אל השלילי. זה יותר, אל תתרחקו מהפיטי ותתבוננו ככה, “הא!” עם איזה אובססיה למה שלא בסדר. רק תנו לפיטי להתפשט – תעזרו לו להתפשט, תפרסו אותו, תמרחו אותו, אתן יודעות, כמו ריבה על טוסט או משהו, במקום להתעסק בשלילי. שווה לזכור את הנטיה העדינה הזו לעבר השלילי, לעבר מה שלא בסדר, לעבר “זה לא מספיק טוב.” אז בסופו של דבר, כמו שאמרתי, כשאנחנו לומדות להכיר את הפיטי, כשהחוויה של כניסה אל הג’האנה הראשונה ויציאה ממנה נהיית יותר ויותר מוכרת, הפיטי יתפשט תמיד. זה פשוט רגיל. ובסופו של דבר, כשהפיטי יהפוך ליותר ויותר מוכר, כמו שהזכרתי אתמול, והדגשתי את זה מאוד, נוכל, אם נרצה, לפעמים, לראות כאב, לשחק עם התפיסה כך שנראה כאב בתור פיטי. האזור הכואב הזה בגוף, אני רואה אותו כפיטי, ולכן הוא נעים. אפשר לעשות את אותם הדברים גם עם יתר הג’האנות. אז האזור הכואב הזה, אני יכול לראות אותו כשמחה, או דממה, או אַיִן (שוב, אני לא חושב שזה נכון לגבי הג’האנה השמינית). 

עכשיו, למה אני אומר את זה? אני לא מתכוון למשהו כמו, “אה, זה יכול להיות טריק די מוצלח. זה יכול להיות שימושי, אם את בנסיעת אוטובוס ארוכה ולא נוח לך או משהו.” כן, זה יכול לעזור, אבל זו לא הנקודה. וזו בוודאי לא הכוונה לנסות ככה, “אה, עכשיו אני יכולה לעשות את זה. אז אני יכולה לחיות חיים ללא כאב.” זו לא הכוונה. לבודהה היו מלא כאבים. לי יש מלא כאבים. זו לא הכוונה. הכוונה היא, שאני לומד כאן משהו על הגמישות של התפיסה. אני לומדת משהו על התלות שישנה בין תופעות וחוויות לבין דרכי הסתכלות. בתלות בדרך ההסתכלות, ישנה החוויה הזו; בתלות בדרך הסתכלות אחרת, ישנה חוויה אחרת. וכשאני מבינה את הריקות של כל הדברים – במילים אחרות, שכל התופעות, כל החוויות, כל הניסיון, כולם תלויים בדרך הסתכלות – כשאני באמת מבינה את זה, ההבנה הזו מחזקת, או, במילים אחרות, היא מלמדת אותי על, היא אומרת שתפיסות הן גמישות ובנות שינוי, וזה מחזק את היכולת שלי להגמיש את התפיסה. 

אז נדמה לי שזה היה אתמול, אמרתי שזה הדבר הכי חשוב. זה הדבר הכי חשוב בדהרמה. זה הדבר הכי חשוב. אני חושב שאמרתי שזה יותר חשוב מאשר “האם זו הג’האנה הנכונה? האם אני בתוך הג’האנה הזאת? האם אני בחוץ?” נכון? אמרתי את זה, כן? זה הדבר הכי חשוב אבל זה לא הדגש העיקרי או הכוונה העיקרית בריטריט הזה. אז בתור אופן תרגול, זה משני. במילים אחרות, תשחקו עם זה קצת, כשאתם מכירים היטב את הפיטי או את המרכיב העיקרי של ג’האנה אחרת. זה לא הופך לתרגול העיקרי. אז, מבחינה פילוסופית, ומנקודת המבט של ההשלכות ביחס לחיים שלנו וביחס לתובנה שלנו ולשחרור שלנו, זה הדבר הכי חשוב. בהקשר של ריטריט ג’האנות, זה תרגול משני. זה משהו שאתם יכולים לבחור לשחק איתו מידי פעם.

אז בחזרה לעניין של ההיספגות. האם יכול לקרות שההיספגות שלנו תהיה כל כך עמוקה שלא נשמע צלילים? למשל, אתה לא שומע את הציפורים מצייצות, או מה שלא יהיה. דלתות החושים נסגרות. שוב, בקאנון הפאלי, הבודהה לא מתאר את ארבע הג’האנות הראשונות באופן הזה. הוויסודהימגה כן מתארת אותן ככה, אני חושב.[2] לפעמים בקאנון הפאלי הבודהה אומר שזה קורה בג’האנות חסרות הצורה.[3] בג’האנה החמישית עד השמינית.[4] אבל במקומות אחרים, הוא לא אומר את זה. הוא מתאר אותן כאשר החושים עדיין פתוחים. אז ברור שהוויסודהימגה היא שיפור בהשוואה למה שאמר הבודהה, נכון? 

בואו נעצור רגע. נסו לוודא שאתן לא מחזיקות במושג של כפירה. או, האם אתן כן מחזיקות במושג של כפירה? כי הגישה של חלק מהאנשים אל הדהרמה אומרת ש”באופן אקסיומטי, מההתחלה, מה שהבודהה אמר הוא אמיתי ונכון והוא הסמכות.” למען האמת, כנראה, אני לא יודע מה אחוז הבודהיסטים שניגשים לבודהיזם באופן הזה. אז איפה אנחנו עם השאלה הזאת? האם אפשרי שמישהו או מישהי שחיו אחרי הבודהה שיפרו את ההוראה שלו? 

יוגית: למה לא?

רוב: גם אני חושב, למה לא? אבל אני באמת מתכוון לזה כשאלה, ממש שאלה. אם אתן לא חושבות שזה אפשרי, למה? למה זה לא אפשרי? באיזה השקפה אתם מחזיקים על כל הדבר הזה, שנובע ממנה שמשהו כזה הוא בלתי אפשרי? בכל שדה אחר של פעילות אנושית זה אפשרי לשפר את מה שהיה [קודם]. אז איינשטיין שיפר את התיאוריה של ניוטון, שבעצמו שיפר את התיאוריה של קופרניקוס. ועכשיו אומרים, “טוב, יכול להיות שיש טעות בתיאוריה של איינשטיין. אז יהיה צריך לשפר אותה בקרוב.” אז זה מעניין – אני לא אכנס לזה. דיברתי על זה בהקשרים אחרים. 

אבל אם נגיד שאו שאת מחזיקה בעמדה של, “הבודהה צדק,” ואז אין שאלה; איך נחליט “האם החושים נסגרים? האם אני שומעת את הציפורים או שאיני שומעת אותן?” אם החלטת שהבודהה צדק, את שומעת את הציפורים, בסדר? אם החלטת שזה אפשרי שמישהו יכול היה להוסיף על ההוראה של הבודהה ולשפר אותה, אז הדברים קצת יותר פתוחים. אם תשאלו אותי, האם היה לאורך ההיסטוריה של הבודהיזם מישהו ששיפר והוסיף על דברי הבודהה, או על היבטים מסוימים של ההוראה של הבודהה? הייתי אומר שכן, אני חושב שנגרג’ונה עשה את זה. אני חושב שהוא לקח דברים שהבודהה איכשהו אמר אבל לא ממש הרחיב עליהם באופן מלא – אם אתן מכירות את הדרשה לקצ’יאנה ודרך האמצע בין קיום לאי קיום.[5]בעיני, הכל נמצא שם בקאנון הפאלי, ונגרג’ונה לקח את מה שהיה שם והרחיב, ועיבד, ופירט את ההשלכות והמשמעויות של הדברים. ומבחינתי, באמת, זה שיפור. זה לא משהו שאני רוצה לכפות על אף אחד, זה רק, אם אתם שואלים אותי. 

איך נחליט? בוויסודימגה נאמר שהחושים נסגרים, אתה לא שומע את הציפורים – זה שיפור? או לא? כאילו, אין ספר שזו היספגות ‘טובה יותר’, לא? היספגות אינטנסיבית יותר, כי את לא שומעת כלום – זה חייב להיות יותר טוב, נכון? זה יותר. יותר זה גם יותר טוב. [צחוק] סליחה. 

שוב, אני רוצה שנשתמש בתבונה שלנו. אם אנחנו רוצים להגיד שזה יותר טוב, אז למה זה יותר טוב? למה יותר היספגות זה יותר טוב? וזה יהיה קשור, שוב, אני חוזר אל הדברים שאמרתי בהתחלה: איך אני חושב? מהי ההשקפה שלי על הג’האנות? מהי ההשקפה שלי על התעוררות? ואיך אני רואה את הג’האנות ואת המקום שלהן ביחס להתעוררות? אז למה יותר היספגות זה יותר טוב? אתם חייבים איכשהו להסביר את השלם, “מה אנחנו עושים? לאן אנחנו הולכים או הולכות? מה אנחנו עושות עם הג’האנות?”

ואפשר – יש תפיסות כאלה, שוב, שמתארות את הג’האנות באופן כזה, ש”כן, זה חייב להיות ככה, שאם השגתי את תשומת הלב הממוקדת הזו, כמו קרן לייזר, זה יותר טוב, כי תובנה עולה מתוך תשומת לב ממוקדת כזו, שמסוגלת לנתח המציאות של הרגע הזה ולראות את ההופעה וההעלמות הרגעית והמהירה נורא של המצרפים. וזו המציאות המוחלטת, וראיתי אותה בעזרת תשומת הלב הממוקדת שלי,” אם אני מאמינה או מאמין שזו התובנה המוחלטת, שאין משהו אחריה. דיברתי על כל זה. אני לא אחזור. 

אבל האם באמת ‘יותר’ זה ‘יותר טוב’? אילו פירות נולדים מתוך ‘יותר היספגות’? ושוב, אפשר להפוך את זה. נסו לבלות עם אלו שיש להן דרגה כזו של היספגות, או שאומרות שיש להן דרגה כזו, או משהו כזה. תבלו איתן או איתם. תלמדו איך הן, איך החיים שלהן, איך התובנה שלהן. דברו איתן על עניינים שקשורים לתובנה עמוקה. האם המצב הזה נותן פירות? או – אילו פירות הוא נותן? 

אז היספגות – הייתי אומר שהיא אינסופית. לא משנה כמה אנחנו ספוגים בתוך, שוב, השאלה כאן היא: מהי העבודה, מה אני מנסה לעשות בתרגול, ברגע הזה, בג’האנה הזו, עם הפיטי הזה, מה אני מנסה? אני מנסה להיות יותר ספוגה, להעמיק את ההיספגות שלי. אבל אין לזה סוף. מישהי אחת אומרת, “אה, לא שמעתי את הציפורים.” מישהו אחר אומר, “אה, טוב, מישהו ניסר את הצוואר שלי במסור ואני לא הרגשתי כלום!” זה כאילו, “טוב, הוא יותר טוב ממנה…” זה לא משנה! מהם הפירות? אבל בבסיס, מבחינת עבודה ומשחק, זה נותן לנו כיוון. ולא משנה כמה ספוג או ספוגה אני, אפשר להיות יותר. אבל לא צריך לדאוג לגבי זה יותר מידי. רק לזוז עוד קצת. זה לא “יש לי את זה? אין לי את זה? זו בכלל ג’האנה כי אני עדיין שומעת את הציפורים?” זו לא השאלה. זה רק, זה נותן לנו כיוון שאין לו סוף. ובמובן מסוים, זה מפחית את הלחץ. ועוקף את כל השאלה הזו של “יש לי את זה? אין לי את זה?”

אז העבודה כאן, כשהתמלאתם, העבודה של ה-מ’ (ה-S הראשונה), זה פשוט זהו. סיימתי. טוב. אני לא צריך לדאוג לגבי זה. כאן עם ההיספגות, זה מרכיב קבוע של משחק ועבודה יצירתית. האם אפשר להיכנס עוד פנימה? האם אפשר ממש ממש להיכנס? וזה פתוח. זה כיוון שמזמין עבודה ומשחק מעודנים, אבל זה לא משהו שאני יותר מידי מודאג לגביו. יכול להיות שיום אחד יהיה טוב יותר מיום אחר – זה לא משנה.

  • טוב – מ’, ה’, ועכשיו פעמיים ש’: שימור [S של Sustaining]. שימור של הפיטי אם אתם עובדים על הג’האנה הראשונה, או של הנימיטה העיקרית באיזו ג’האנה שבה אתם עובדים ו-(4) שימור או התמדה של תשומת הלב על האובייקט הזה. גם לגבי השניים האלה הייתי אומר שהם אינסופיים, ויש להם אפשרויות אינסופיות. אז לא משנה כמה אנחנו משמרות או מתמידות, תמיד אפשר להגביר. ואם תסתכלו מספיק מקרוב, ואני לא רוצה שתעשו את זה עכשיו, תוכלו לראות שאפילו כשיש המון שימור או התמדה, כשתשומת הלב ממש ממש מתמידה, עדיין יש מיקרו-ננו שניות שבהן היא לא שם. אבל אל תעשו את זה, ואני אסביר בסוף למה. זה כיוון שאני עובד איתו: “טוב, זה הדבר שאני צריכה לעבוד עליו עכשיו: ממש להתמיד, ממש לשמור את התודעה על האובייקט העדין הזה, האובייקט המעודן הזה.” או אם זה מרגיש שיש רווחים בפיטי או בשמחה או מה שלא יהיה, אם אני אסתכל מספיק מקרוב, אני אראה רווחים. אז זה מקום להביא אליו קצת יותר כושר הבחנה, וגם תבונה. זה פשוט, כמה שאני משמרת את הדברים האלה, כמה שהם מתמידים, הם יכולים להיות יותר. אז אני עובדת או אני עובד. זה כיוון של עבודה, כיוון של משחק, בשונה מהישג או הגדרה – אני מגדיר, “זו הייתה, זו לא הייתה, ג’האנה, כי הכל הלך טוב ואז שמעתי את ציפור מצייצת. אז בשניה ההיא, הייתי מחוץ לג’האנה, ואז בשניה הבאה הייתי שוב בפנים.” זה לא מועיל לחשוב באופן הזה. פשוט תעבדו על עוד שימור ועוד התמדה. 
  • מ, ה, ש, ש, א של אינטנסיביות [I של Intensity]. אז כאן, אם אנחנו מדברים על הג’האנה הראשונה, האינטנסיביות היא האינטנסיביות של הפיטי. והייתי אומר שזה לא באמת משנה. אז שוב, יש נטייה נפוצה מאוד לחשוב ש”טוב, אם הוא יותר אינטנסיבי הוא בטוח גם יותר טוב, נכון?” לא! זה לא משנה. הפיטי צריך להיות חזק מספיק בשביל להיות נעים, וזהו. האינטנסיביות תשתנה עם הזמן, אתם תראו. אתם תראו גם שאם אתם משחקים עם דברים מסוימים, לפעמים יש דברים שאפשר לעשות כדי לחזק את האינטנסיביות. לאורך זמן, עם הג’האנה הראשונה – ככה, אני מתכוון הרבה זמן בתוך ומחוץ לג’האנה הראשונה, הרבה השתקעות, הרבה ניסיון ומומחיות שמתפתחים – האינטנסיביות תפחת. זה כמו הנהר ההררי הזה שדיברתי עליו. זה הכיוון של ההבשלה, ולא עוד ועוד אינטנסיביות. אז יש איזה דרך שבה האינטנסיביות של הג’האנה הראשונה (א) לא חשובה, ו(ב) ממילא, לאורך זמן, פוחתת. 
  • מ, ש, ש, א, ה (בסוף) ולפניה – ל היא… להנות! [E של Enjoy, S, A , S, S , I] ולפעמים אין לי ברירה אלא ממש להגיד למתרגלות או מתרגלים, זה כמעט כאילו את רוצה לתרגל כשלפנייך שלט ניאון בוהק שאומר: “ת ה נ י, ת ה נ י, ת ה נ י, ת ה נ י, ת ה נ י.” לפעמים, זה כמעט כאילו ש, אני אומר, אתן יודעות, יכול להיות שאם פשוט תנסו למקסם את ההנאה ברגע, שוב ושוב, עם התושיה והיצירתיות והמשחק שלכן, יכול להיות שזה פשוט יקח אתכן לאן שאתן מנסות להגיע, ומה שצריך לקרות יקרה, רק מתוך הכוונה למקסם את ההנאה. מאוד שונה מ”זה זה? או שלא? האם אני עושה את זה נכון?” וכולי. 

אבל כמה פעמים שמעתי, מחבר’ה בריטריטים שתרגלו ג’האנות, כמה קשה זה לאפשר לעצמנו להנות באמת, להנות באופן מלא? וכמה, לעיתים כל כך קרובות, אנחנו שמים לב שיש משהו שעוצר אותנו, משהו שחוסם או מונע. ולפעמים זה מילולי; אנחנו ממש אומרים, “אה, זה לא יכול להיות נכון. זה לא יכול להיות. אני לא יודע מה מלמדים כאן, אבל זה לא מתאים. זה לא דהרמה כמו שהיא אמורה להיות.” או משהו דומה. לפעמים, או לעיתים קרובות יותר, זה יותר עניין אנרגטי. אנחנו ממש מרגישים את עצמנו עוצרים או מונעים, ואז הספק עולה: “זה באמת בסדר?” וכולי. לפעמים זה קשור להיסטוריה שלנו – אולי סוגים מסוימים של חינוך דתי שאיכשהו הדגישו ש”מה שהוא רוחני או דתי לא יכול לכלול הנאה, לא יכול להיות שיהיה לו שום קשר להנאה.” לפעמים זה הרקע הדהרמי שלנו, הרקע הבודהיסטי שלנו, ששוב, דוחף לאיזושהי סנוביות ביחס להנאה. שוב, הכל קשור להשקפות מסוימת בנוגע למקום שאליו אנחנו הולכים והולכות, ואז, השקפות מסוימות שנטבעות באישיות והופכות לחלק ממנה, וכל השאר. זה כל כך שכיח. זה ממש ממש שכיח. 

אז מה צריך לקרות כאן? לפעמים, מתרגלים או מתרגלות צריכות ממש לחקור עם עצמן או עם חבר, או מורה, או מישהו; בעצם, מהן ההשקפות? במאה אני מאמינה כאן? ומהו באמת השורש של הפסיכולוגיה הזאת, האמונה הזאת? אבל, אולי לעיתים קרובות יותר, הדבר הזה מקבל מענה בלי תהליך פסיכולוגי גדול. זה פשוט מקבל מענה, מרגע לרגע: “טוב, אני שמה לב שאני קצת עצורה. אז ה-ל של מששאלה [ה-E של SASSIE] – האם אני יכולה להנות? מהרגע הזה – האם אני יכולה ממש לרוות ולהתענג עליו? האם אני יכולה ממש להיפתח אליו?” אז פשוט, מרגע לרגע, אתן מעודדות ומעודדים את ההנאה, וזה משנה את הדפוס הפסיכולוגי הרגיל, הדפוס הפסיכולוגי העמוק סביב הנאה, סביב רוחניות, וכולי. מהניסיון שלי, לעיתים קרובות אפשר לרפא את הדפוס הזה, את הנטייה הזו להחזיק, למנוע, אפשר לרפא אותה פשוט באמצעות התנועה הזו מרגע לרגע, שוב ושוב – אני לא חייבת לעשות סביב זה תהליך פסיכולוגי גדול. אבל לפעמים, יש אנשים שזה כן נחוץ להם; זה מאוד מועיל לבדוק ולחקור את זה. 

העבודה, המשחק – הם מאוד קלילים ופתוחים לשינוי; מאוד מוכנים להיענוֹת. מהי העבודה עכשיו? מהו המשחק עכשיו? מה אני צריך לעשות? ולפעמים זה: להנות ממה שיש לך. להנות ממש שיש לך. למקסם את ההנאה. שוב, כמה חזק יכול להיות הקול הזה של “זה לא מספיק טוב. זה לא טוב כמו שזה היה אתמול,” וכולי. והנטייה הפסיכולוגית העדינה, של ההשקפה, לרדת על מה שיש לנו, או למצוא פגמים, לחפש פגמים. בעצם, מה שקורה הוא שמכל הדברים שאנחנו יכולים להקדיש להם תשומת לב – משהו נעים שקורה, משהו שיכול להיות טוב יותר – אנחנו שמים לב לדבר שיכול להיות טוב יותר. זו נטייה של תשומת הלב יותר משזו מחשבה ממש. “לא, זה ממש לא כזה טוב” – זו רמה די גסה. לפעמים זה רק המקום שאליו תשומת הלב נוטה: אני מתעסק במה שלא בדיוק כמו שהוא צריך להיות. אז תהנו ממה שיש לכם. תהנו מהדבר הטוב. לפעמים זה הדגש שצריך להביא. יש פה כזו מתנה מבחינת האפשרות לחנך מחדש, לכוונן מחדש את הנפש. שוב ושוב ושוב, הרגעים העדינים האלה יוצרים שינוי פסיכולוגי. 

בפעמים אחרות, זה נעים, זה נחמד, זה יפה, זה הולך טוב, התודעה יציבה, הרגשה טובה, מה שלא יהיה, פיטי, סוקהא, מה שיש שם, אבל יש מין קהות ממש ממש עדינה. אז מה קורה? זה לא שאני נרדם או משהו. אולי הדבר שנחוץ כרגע הוא להביא יותר נוכחות – אתן יודעות, אנחנו במישור מאוד מעודן עכשיו – להביא יותר חיות, להביא יותר ערנות. צריך ממש לתרגל יותר משחקיות ובדיקה, ולא פשוט לשבת שם ולהגיד, “זה בסדר. זה טוב.” עוד חקירה, או משהו אחר שנדרש, לשחק עם האינטנסיביות ולהגביר ולהנמיך אותה, לשחק עם האופנים השונים של הבאת תשומת הלב, וכולי. אז לפעמים, יש משהו נעים. ואנחנו חושבות, “אה, זה טוב.” אבל בעצם, מה שנחוץ, למשל, זה לבדוק, “האם אני יכולה ממש להגביר את האינטנסיביות של תשומת הלב ברגע הזה, וממש לחדור אל תוך הדבר הזה?” 

אז לעיתים קרובות, כמו שאמרתי, העסק הזה עם האינטנסיביות של תשומת הלב – הרבה  אנשים לא… כי זה לא משהו שמלמדים בבית ספר. אז אנחנו צריכים ללמוד להכיר אותה. מהי מידת האינטנסיביות ברגע הזה? איך זה מרגיש? ואיך אני יכול – למשל, להגביר את האינטנסיביות? אבל זה יקח אותי, ברגעים מסוימים, לשכבה אחרת. ברגעים אחרים, הדבר הנכון יהיה יותר הכיוון של קבלה. וברגעים אחרים, אנחנו לא דואגים ומתעסקים יותר מידי בלעשות את זה יותר טוב. פשוט נהנים ממה שיש. אז מה שאנחנו צריכים בכל רגע, זה משתנה כל הזמן, קליידוסקופ, וכולי. 

דבר שהוא די נפוץ – הזכרתי, למשל, את החוויה הזאת של אור, מין אור לבן או זהוב. זה די נפוץ. אני קורא לדבר הזה – ‘נימיטה משנית.’ זה סימן משני שהסמאדהי מעמיק. העיקרית – שוב, אם אנחנו מדברות על הג’האנה הראשונה, העיקרית היא הפיטי. זה יכול לקרות, שהאור יתחיל להיות מאוד מעניין, והפיטי גם נמצא שם. זה די חשוב: האם אני יכולה לערבב אותם? כי האור הוא טוב, והוא יכול לעזור, והוא סימן. אבל האם אני יכולה לערבב אותם? כך שזה יהיה כמעט כאילו הם רק שני צדדים של אותו דבר, שני היבטים של אותו דבר, כך שאם אני ממש חוקרת לעומק, אם אני חוקרת לעומק את הפיטי, אין הבדל בין החקירה הזו לבין החקירה של האור. אני חווה את החקירה של הפיטי גם כחקירה של האור. ואם אני חוקרת את האור, כי אני יכולה לחקור את האור בתור דבר שיעזור לי לחדור עמוק יותר אל תוך הפיטי – במילים אחרות אלה פשוט היבטים שונים של אותה התופעה. אם אתן לא מצליחות לערבב אותם אז חשוב להיות ממש ממש בטוחות: מה עיקרי ומה משני כאן? האור הוא משני. פשוט תניחו לו. זה בסדר. זה סימן טוב, אבל לא הדבר העיקרי. הדבר העיקרי הוא הפיטי, וזה הדבר שאליו אני מנסה להיכנס עוד. אבל לעיתים קרובות זה כן אפשרי – אתם מבינים למה אני מתכוון כשאני מדבר על “לערבב אותם”? זה כמעט כאילו שהחוויה החזותית של כניסה אל האור לא תהיה שונה מלהיכנס אל הפיטי, למשל. 

[בתגובה לשאלה, כנראה לגבי ה-ש’ הכפולה, במקור שני ה-S בלב ה-SASSIE] הכוונה בשניהם היא יציבות. אחד מתייחס ליציבות של תשומת הלב ואחד ליציבות של הנימיטה העיקרית, אז יציבות של הפיטי – במילים אחרות, הוא לא נעלם לשנייה או משהו ואז חוזר. או אם מדובר בג’האנה השניה, שמחה, או מה שרלוונטי. אז שני סוגים של שימור.

אנחנו משתמשים במושג הזה מומחיות [mastery], וכל הדברים האלה הם חלק מפיתוח מומחיות. הכוונה כאן היא לא שתדרגו את עצמכם או תספרו נקודות וכל מיני ענייני אגו כאלה. הכוונה היא עבודה עם הג’האנות כך שהן באמת יהיו הכי פוריות. אז מה קורה? הנה אני כאן מתרגל, ועכשיו נכנסתי לג’האנה הראשונה, וזה מתקדם יפה מאוד, ואז משהו קורה. נזרקתי החוצה מהמרחב הזה. אני לא בטוח מה קרה. פשוט נדחפתי החוצה. או שזה היה משהו כמו, “הממ, זה מרגיש שהכל קצת מאבד כוח,” ואז זה נעלם. 

אז אחרי ש – טוב, אתן יכולות לנסות את זה מההתחלה. כשאתן מרגישות ש, “טוב, זו הטריטוריה של הג’האנה הראשונה, פחות או יותר” – כשזה קורה, כשאתן מאבדות אותה, תבדקו אם אתן יכולות להיזכר בה. פשוט להיזכר בג’האנה הראשונה ולהחזיר אותה, או כל מרחב אחר. תבדקו אם זה אפשרי. החוויה הזו קרתה ממש עכשיו; היא חיה; פשוט תיזכרו בה ותחזירו אותה. זו תנועה מאוד עדינה וקלילה. ברור שלפעמים זה לא יהיה אפשרי, ותצטרכו לחזור לתרגול הבסיס שלכן. או אם אתן עובדות על ג’האנה אחרת, אולי תמצאו ג’האנה מוקדמת יותר, או משהו. 

אז אלה דברים שאתם יכולים לנסות. לקראת סוף הישיבה, אם אתם לא לגמרי מותשים, אתם יכולים להתאמן (רק לכמה דקות או משהו, שתיים שלוש דקות, חמש דקות) על תנועה מכוונת מתוך – נניח שאתם בג’האנה הראשונה או בסביבה שלה. באופן מכוון לצאת ממנה ולעבור אל מין מצב תודעה רגיל יותר. פשוט לשמוט – לצאת באופן מכוון. תבלו שם קצת – כמה רגעים או משהו. ואז תבדקו אם אתם יכולים לחזור אל הג’האנה הראשונה – פשוט לקפוץ בחזרה ישר אל הג’האנה הראשונה. אז אתם קופצים באופן מכוון יותר. 

כל זה, הרעיונות שאני אציע עכשיו, שאתן יכולות לנסות, כולם מאוד קלילים. זה רק כיף ושעשועים. זה משחק. כן, זה חלק מהמומחיות, אבל הגישה צריכה להיות מאוד קלילה. אתן רק משחקות עם התפיסה, משחקות עם התודעה, משחקות עם מרחבים שונים. 

עכשיו, דיברנו על הנחיות למדיטציה בהליכה, נכון? שווה שאני אחזור על זה בקצרה? כן? שוב, כל זה רלוונטי ל: איפה הקצה של מגרש המשחקים שלי עכשיו? אז נניח שאני מִתְרַגֶּלֶת עכשיו לג’האנה הראשונה. הייתי בתוכה ויצאתי. וזה ממש מרגש, ואני ממש בעניין. כשאני יוצאת לתרגול בהליכה, אני נעמדת בקצה השביל שלי, ובודקת: האם אני יכולה להרגיש את גוף האנרגיה, להיזכר ולהחזיר את הג’האנה הראשונה? ואני פשוט עומדת שם. אולי עולה פיטי. ואני פשוט עומדת, ונכנסת לפיטי, עובדת איתו, נספגת בו, וכולי – אותו דבר. ואני עומד או עומדת שם כמה זמן שזה לוקח, או כמה זמן שאני רוצה. אז יכול להיות שאני אעמוד שם לאורך כל פרק הזמן של התרגול בהליכה, וזה נהיה תרגול בעמידה. אין בעיה.

או שאחרי כמה דקות, כשאני מרגיש ש”טוב, יש פיטי ואני ממש – כן, זה ממש יאמי, אני ממש בתוך זה, כל הגוף, הכל.” עכשיו אני יכול להתחיל ללכת. עכשיו השאלה היא: האם אני יכול לשמור את הריכוז הזה? האם אני יכול לשמור את המרכזיות של הפיטי תוך כדי הליכה? וכמה מהר אני צריך ללכת כדי לעשות את זה? זה מעניין, אולי אני אצטרך ללכת ממש מהר. או ממש לאט. אז נדרשת הרבה מאוד היענוּת כדי להבין, מהו הקצב המתאים? כל המהלך נשען על היענוּת – רגישות והיענוּת. ואני יכול לעצור בכל נקודה על השביל ולהיכנס שוב לפיטי, להמשיך לקצה השביל, לקחת את הזמן, כמה זמן שאני רוצה. אנחנו הולכים והולכות הלוך ושוב בתוך הפיטי, משאירים את תשומת הלב על הפיטי, בתוך הבועה הזו, ונענים ונפתחים וחוקרים את הבועה, כן? אלה ההנחיות הבסיסיות להליכה. נוכל לחזור לזה. 

עכשיו, חלק מהדברים שאני הולך להציע עכשיו, בעצם, כדאי להיות קצת זהירוֹת עם הקצב כשאתן מתחילות לנסות אותם. אבל, כשיש לכן מספיק ניסיון והכרות עם הג’האנה הראשונה ועם הפיטי, אז, בואו נאמר שאתן בתור לארוחת צהריים. האם אני יכול או יכולה לעמוד בתור, ופשוט להיזכר ולהחזיר את הפיטי, ואולי את כל המצב הג’האני? ואולי החזרתן אותו, אז האם אני יכולה להיכנס אליו לשלושים שניות, דקה? אם התור ממש איטי, אז אתן יכולות – לכמה זמן שלא יהיה. או שאתם שותים תה בטרקלין או בספריה: “בואי נראה. אני יכולה למצוא את הפיטי? הוא שם? אני יכולה לקרוא לו? אני יכולה להיזכר בו ולהיכנס אליו?” או שאתם הולכים במסדרון: “בוא נבדוק. אני הולך במסדרון – בוא נראה אם אני יכול ללכת במסדרון בתוך הפיטי.” אני זוכרת או מזמנת משהו – מאוד מאוד בעדינות וקלילות. או שאתן בשירותים, או במיטה לפני – מה שלא יהיה. 

אז בעצם מה שאתם עושים זה להיזכר בכוונה במצב, להיזכר בכוונה בתפיסה, ממש, ועם הכוונה הכי עדינה, הכוונה הכי עדינה לקרוא לו. אז כדי להתחיל לנסות את זה, אתם תהיו זקוקים למספיק היכרות עם הפיטי ועם הג’האנה. אתן לא רוצות לנסות את זה מוקדם מידי, כי זה יהיה סתם מתסכל. לפעמים, לחישה קטנה, לחישה בלב – למשל, התעלות [rapture] (אחד התרגומים של פיטי) או אושר [bliss] או משהו אחר, או פיטי, אם אתם מעדיפים את הפאלי. כמו גרעין של משהו אל תוך הצ’יטה, והוא עושה את הקסם שלו. התודעה, כשהסמאדהי הולך ומעמיק, התודעה נהיית יותר ויותר נוחה להשפעה. הצעות מאוד מאוד עדינות ממש פועלות כמו כוח קסם. אבל נדרשת מספיק היכרות. כמו שאמרתי, לא כדאי לנסות את זה מוקדם מדי או להפעיל יותר מידי לחץ. זה אחד הדברים, שבפגישות אחד על אחד, אני בטח אחכה לפני שאני אציע את זה למישהו. אפשר להרגיש, ולפעמים אני אהיה יותר מודע לזה שזה זמין ואפשרי. זה כמעט כאילו אפשר להרגיש את זה בתוך מישהו שעדיין לא הבין שזה זמין, אז: “אולי תנסה את זה?”

בסוף, כמו שאמרתי לגבי ההליכה, זה יהיה אפשרי להתחיל את הישיבה ככה, ממש. אתן תוכלו להתחיל עם פיטי, להתחיל עם הג’האנה הראשונה, או, אם הג’האנה השלישית היא המקום שאני לומדת עכשיו, הקצה של מגרש המשחקים שלי אז להתחיל עם הג’האנה השלישית. זו כוונה מאוד מאוד מעודנת, וכולי. וכמובן שכשאתן עובדות על זה, לפעמים אתן תנסו, ואתן יודעות, “טוב, ‘התעלות’!… טוב, ‘התעלות’! [rapture]” “נו כבר!” אתן יודעות, חמש עשר דקות מקסימום. אם זה לא הולך, זה לא הולך. הכל בסדר. בחזרה לתרגול הבסיס. אבל לאורך זמן, זו הופכת להיות, יותר מכל אפשרות אחרת, זו הופכת להיות הדרך להיכנס לג’האנה. פשוט לזכור אותה. פשוט להביא את הכוונה המאוד מאוד מעודנת הזו. אז הדבר הזה, מה שתיארתי עכשיו, זה אחד המרכיבים של מומחיות [mastery]. 

צריך להיות זהירים כאן עם האנרגיה, כי אחד הדברים שתרגול הבסיס עושה זה בעצם לתת אנרגיה. אתה בונה דרכו אנרגיה. אז כשאתה מתחיל ישר עם הפיטי, לפעמים זה ימשך איזשהו זמן, אבל כל הישיבה – הפיטי איכשהו ילך לאיבוד מהר יותר, מוקדם יותר במהלך הישיבה – לפעמים. ובפעמים אחרות לא. אני משתמש לפעמים באנלוגיה של קפיצה לרוחק, לקופצים לרוחק יש מסלול ריצה לפני הקפיצה, אבל שוב, זאת אחת האנלוגיות האלה שלא ממש עובדות כשחושבים עליהן. כי  יש קופצים לרוחק שלא צריכים את הריצה לפני הקפיצה, לפעמים! טוב, אני אעבוד על זה. במילים אחרות, לפעמים יכול לקרות שנמצא את הפיטי – מעולה, אבל אז רבע שעה אחר כך, הכל פשוט מתפוגג. לא הייתה שם מספיק אנרגיה שבנינו בעזרת תרגול הבסיס. ועדיין שווה לשחק עם זה. אם זה קורה, טוב, חוזרים לתרגול הבסיס; לא משנה! הדבר החשוב כאן הוא הגמישות. 

אז כשאתן מגיעות או מגיעים למקום הזה – ושוב, אל תמהרו. חלק מהמתרגלות, זה כאילו הן שומעות את כל זה ומיד רצות לנסות, וזה מוקדם מידי. אחרים חושבים: “אה, אין סיכוי שאני יכול לעשות את זה. זה נשמע ממש מתקדם ומוזר.” ובעצם הם כן מוכנים. אז דברו איתנו. נסו קצת. הכל ממש בקלילות. אבל באופן כללי שווה לחכות קצת עם הדברים האלה. ובהתחלה – לא בכל פעם – רק לנסות מידי פעם. “טוב, אני יושבת, ובואי נראה אם אני יכולה להביא את הדבר הזה רק בעזרת התכוונות מעודנת.” אבל לא בכל פעם. בסופו של דבר זה אפשרי. 

טוב, אז אני יושב וזה הולך ממש טוב. מה אני עושה? מה אני עושה עכשיו? אני יושב. ואני ממשיך לשבת. ואני יושב עוד. אני יושב כל עוד שזה טוב. וכשאני אומר טוב אני מתכוון – כל עוד שטוב בג’האנה הזו. תשתקעו, תשרו [marinate]. אז כן, יש מקום למעבר מהיר בין הג’האנות אבל זה מקום מאוד מוגבל ומשני. הרבה יותר מזה, אנחנו רוצים לשרות ולהשתקע. שבו כל עוד אתם יכולים לשמר ולהחזיק את הג’האנה הזו וזה מרגיש טוב. אז העסק הזה של ההשתקעות, הוא כל כך חשוב. אנחנו רוצים לעבוד לקראת, בואו נגיד, מינימום – מינימום! שאני יכול לשבת בתוך פיטי ממש נעים, ממש ספוג בו, למשך שעה. בואו נגיד משהו כזה בתור מינימום. אם אני לא צריך ללכת לתורנות או משהו. 

אם אני רצה ומדלגת מהראשונה עד השמינית – נגיד, אני פשוט רצה או רץ דרך כולן מהראשונה עד השמינית ואז בחזרה מהשמינית לראשונה, וזה התרגול שלי, ואני ‘מתרגלת ג’האנות’ – השאלה שיש לי כאן היא: איזה שינוי התרגול הזה יוצרר בחיים שלך? באמת, בכנות, תשאלו: האם הוא מייצר שינוי משמעותי? איזה שינוי הוא מייצר? כמה שינוי הוא מייצר? ואם לא, למה אני מתרגל או מתרגלת באופן הזה? למה שאני אמשיך לתרגל באופן הזה? אולי ככה למדתי. אולי ככה אני מבינה את הטקסט, לא משנה. אבל למה? המטרה שלנו כאן היא להביא לשינוי: שינוי אמיתי, עמוק, משחרר, יפה, משאבים עמוקים, וכל הדברים האחרים שהזכרנו. אז ההשתקעות והשריה בתוך, זה אחד הדברים העיקריים שבאמת יביאו לשינוי. 

אז אני יושב, למשך כמה זמן שאני יכול, במגרש המשחקים שלי – נגיד שזה הפיטי והג’האנה הראשונה – ואז בשלב מסוים, הבטריות מתחילות להתדלדל. הכל – האנרגיה נחלשת. אז או שהפיטי נחלש, והתודעה נהיית קצת יותר מוסחת, או שיש אזורים בגוף שנהיים לא נוחים – כואבים או משהו. אולי אפשר להחיות אותו? אז נגמרו לי הבטריות, אבל לפעמים זה כמעט כאילו אתה מוצא איזה מחבוא עם מאגר קטן של אספקת חירום, שאתה יכול להתחבר אליו. ואתה פשוט מחייה את הפיטי, מוצא דרך, והוא חוזר לכמה דקות, אולי. אולי (זה מאוד משתנה) יש לך כמה סיבובים של עוד חמש או עשר דקות, פשוט על ידי החזרה לחיים של הפיטי. אז העובדה שהפיטי נעלם לא אומרת שאין דרך איכשהו להחזיר אותו. אולי זה ידרוש חזרה לתרגול הבסיס, וכולי. 

אבל בנקודה מסוימת, זה כבר, “טוב, נגמר הדלק. הוא לא הולך לחזור.” ואז, הגיע הזמן לעשות משהו אחר. אולי לקום ולעשות מדיטציה בהליכה, בעמידה, או פשוט ללכת לשתות תה. ללכת לנוח, לתת לצ’יטה לנוח, להוקיר ולהעריך, להתבונן ביופי בחוץ. להניח את התודעה במנוחה של ההודיה הקלילה, בפתיחות שלה. אולי זה זמן לתרגול יוגה או משהו כזה. אולי לצאת להליכה. עם התרגול הזה יהיו זמנים שתצטרכו לנוח. פשוט צריך לנוח, אם אנחנו עובדות ועובדים על זה ככה. זה לא יעבוד לשבת-ללכת-לשבת-ללכת-לשבת-ללכת. ממש צריך לנוח ולאגור כוחות. 

אז שוב, כדאי להיות קצת זהירות וזהירים עם הקצב של הדברים האלה כשאתן מתחילות להתנסות בהם, אבל בסופו של דבר, כמו שאמרתי, חלק מהמומחיות [mastery] הוא שתוכלו לצאת להליכה – לא רק מדיטציה בהליכה, ותוכלו ללכת בתוך בועה של פיטי ושהפיטי יהיה במוקד תשומת הלב. או שתוכלו ללכת בתוך בועה של שלווה של הג’האנה השלישית, או דממה של הג’האנה הרביעית, או מה שלא יהיה. והמרכז של תשומת הלב הוא האיכות הזו, האיכות העיקרית – דממה, שלווה, פיטי, מה שלא יהיה – ואתן ממש נהנות, ולא במיוחד דואגות לגבי איפה הרגליים שלכן דורכות וכולי. אז שוב, מתי הזמן להכניס את זה, לנסות לשחק עם זה? אפשר לדבר איתנו ולברר, או פשוט לנסות. אבל בהתחלה, זה הכל רק משחקים. אז, “טוב, בואי נראה אם אני יכולה ללכת מכאן עד לעץ בתוך פיטי.” ואולי זה 50-40 מטר או משהו. זה לא משנה. ואז בהדרגה, אפשר לנסות להרחיב. זה חלק מהכיף, חלק מהמשחק, וחלק מהמומחיות. בלי לחץ, מאוד בעדינות. אנחנו ממש רק משחקות ומשחקים. 

בואו נגיד שאתם יושבים, והגיע הזמן לצאת מהג’האנה. הפעמון של ארוחת הצהריים מצלצל, ואם אתם בעניין, זה כאילו, “אהההה, למי אכפת מארוחת צהריים?” וזו תגובה מאוד בריאה. ואז אתם נזכרים, “אה יש לי תורנות שטיפת כלים אחרי ארוחת צהריים אז אני חייב לאכול.” אז, “טוב אני צריך לצאת.” לפעמים, בהתחלה, כשיוצאים מג’האנה, חשוב לעשות את זה די לאט, כי זה באמת מצב שונה. אז אם פשוט תפקחו עיניים ומיד תקומו, זה יכול להיות קצת מבלבל ומערער. אז כשמצבים מסוימים עדיין חדשים, אני מציע לצאת מהם די בהדרגה. 

אבל דבר שני, כחלק מאותה התכוונות, לפעמים, אולי תנסו לבדוק אם אפשר איכשהו לשמר בסביבה את האיכות הג’האנית? לשמור את הקשר אליה, ואפילו לתת לה להיות במרכז תשומת הלב. אז טוב, אני הולכת לארוחת צהריים, או משהו, אני יושבת, פוקחת עיניים. וכשאני פוקחת עיניים, אני עדיין מאוד מחוברת לפיטי, אם אנחנו באזור של הג’האנה הראשונה, או איפה שאתן נמצאות. ואני קמה או שאני קם, עדיין; כשאני יוצא – אולי כשאני יוצא, אני מתחיל לאבד אותה. אז נסו לעצור לרגע, לבדוק אם אפשר להחזיר אותה, ולהמשיך לזוז. שוב, הכל משחקי. 

אני אגיד את זה שוב, אבל כשאנחנו מגיעים לג’האנות הגבוהות יותר, לא צריך לצאת לפי הסדר. אז עכשיו אנחנו מדברים על הג’האנה הראשונה, אבל באו נגיד שאתם עובדים או עובדות על השלישית. כשאתם יוצאים, אין צורך לעבור ככה, “שלוש, שתיים, אחת.” אתן לא חייבות לעבור דרכן בדיוק כמו שאתן לא חייבות לעבור דרך “אחת, שתיים, שלוש” כדי להיכנס לג’האנה השלישית. אז לפעמים אפשר לעשות את זה אבל רק כי זה המשחק שבא לכם לשחק היום. למשל אתם יכולים לעשות שלישית, ראשונה, שניה, ואז לצאת, או משלוש לאפס, או מה שלא יהיה. אבל אתם בוודאי לא חייבים לעשות את זה. 

טוב, כמה דברים, שבמובן מסוים נובעים ממה שאמרתי, אבל זה כל כך חשוב – כמה דברים על מאמץ: סבלנות והתמדה. ככל שתתרגלו באופן הזה, כך תראו שהמצב של הצ’יטה והתפיסה, יכולות להיות קפיצות קוואנטיות בעשירית השנייה, בתרגול כזה – ולעיתים קרובות הן יגיעו באופן לא צפוי. שום דבר לא קורה, שום דבר לא קורה – פתאום, משהו נפתח. אם אני נהיית מבואסת ומיואשת כששום דבר לא קורה, אם אני נהיית חסרת סבלנות, ואני איכשהו מאבדת את הערנות ואת העידון של האנטנות שלי, הגישה הזו תמנע מהקפיצות הקוואנטיות האלה לקרות, כי אני מכבה משהו. במילים אחרות, אל תישאבו אל חוסר סבלנות. אל תישאבו אל ההשקפה שאומרת, “אויש, זה נורא,” או מה שלא יהיה. אז האנטנות שם פתוחות, וזה די מדהים כמה מהר דברים יכולים להשתנות. יש קפיצה קוואנטית ופתאום מופיעה דלת, ואת יכולה לעבור דרכה. אז זה חלק מהעניין: סבלנות והתמדה, כי דברים כאלה קורים.

אבל סבלנות והתמדה יחד עם משחק – ממש ממש חשוב – כלומר, “האם אני צריך להיות קצת יותר אקטיבי כאן? האם אני צריכה איכשהו להגביר את תחושת הנוכחות, החיות? האם הדבר שנחוץ כרגע הוא לוודא שהאנטנות שלי מכוונות לדקויות מעודנות? או שצריך לנסות דבר אחר? האם אני צריכה לשחק עם רמות מעודנות של מאמץ, מעט יותר, מעט פחות?” אז סבלנות, התמדה, אבל עם משחק. 

ותמיד השאלה: מה נחוץ להדגיש? מה נחוץ לתעדף עכשיו? ממש עכשיו, ברגע הזה, מה נחוץ להדגיש? מה נחוץ לתעדף? האם, ברגע הזה, לתקופת הזמן הקצרה הזאת, הדבר שצריך להדגיש, לשים במרכז, הוא הריכוז, היציבות של תשומת הלב על האובייקט, הנשימה או הנימיטה העיקרית, הפיטי, מה שלא יהיה? או שזה העידון של תשומת הלב שצריך עכשיו להיות במרכז? או ההתמסרות? או הכוונה להרחיב ולפרוס? או למקסם את ההנאה מרגע לרגע? כל אלה דגשים שונים, “טוב, אז לחלק הקטן הזה בתוך פרק התרגול הזה, זה הדבר שאני מדגיש, או זה מה שנחוץ להדגיש.” לזה אני מתכוון כשאני אומר משחקיות, גמישות, היענות, נכונות. 

חלקכם אולי שמעתם את ההנחיה לבחון בדיעבד את הג’האנה אחרי שיצאתם ממנה. מישהו נתקל בהנחיה כזאת? כן, כמה אנשים. אז יש לה איכשהו קצת כל מיני פירושים, אבל הייתי אומר, אחד הדברים, אחת השאלות ששווה לשאול היא: האם למדתי משהו חדש? האם היה פה משהו חדש בשבילי, משהו מועיל שלמדתי? במילים אחרות, האם קרה משהו שהרגיש כמו היפתחות, שיפור, העמקה או משהו כזה באיזושהי דרך. האם, אולי, זה קשור למשהו שעשיתי? כל דבר. ורק לזכור את הדבר הזה לפני שאתם קמים, ולנסות אותו שוב. ואולי זה היה צירוף מקרים. אולי זה לא היה הדבר הזה. אבל אולי כן, אולי זה היה הדבר שעשיתם, או שעשיתם באופן אחר, או זה שהנחתם יותר או פחות משקל או דגש איפשהו או מה שלא יהיה. 

בהקשר רחב יותר, אולי תרצו לבדוק, למשל: “האם אני מזניחה את הג’האנה הראשונה והשניה?” אז התבוננות ובדיקה מנקודת מבט רחבה יותר. לפעמים, הרבה פעמים אומרים שחלק מהבחינה של הג’האנה, הוא ההתבוננות בעובדת הארעיות שלה, שמא תטעו לחשוב שג’האנה היא דבר קבוע. זו הנחיה קצת מוזרה בעיני, כי זה ברור לגמרי, או אמור להיות ברור לגמרי שהיא לא קבועה. זה אמור להיות ברור לגמרי, או שזה נהיה הרבה יותר ברור לאורך זמן, שג’האנה היא גם לא הישג של העצמי. הופעה של ג’האנה תלויה בשילוב מסוים של תנאים ונסיבות. וככל שאנחנו מתרגלים יותר, כך ההבנה הזו אמורה להפוך לברורה מאליה. למעשה הסכנה שתיקשרו לג’האנה ותְצַפּוּ שהיא תהיה קבועה, זו סכנה קטנה מאוד, וכך גם הסכנה שהעצמי יתלהב מעצמו יותר מידי, סכנה קטנה מאוד, בעיני. 

ג’האנה תלויה בתנאים ונסיבות ולכן אין ספק שהיא ארעית. היא תלויה בנסיבות ותנאים. והיא גם ריקה. מהפרספקטיבה של הרמות העמוקות יותר של הריקות, אל תעשו את זה עדיין. אל תהרהרו בריקות שלה עדיין. חלקכן אולי לא יודעות למה אני מתכוון, אבל אם יש לכן ניסיון בתרגול ריקות, תניחו לו כרגע. נחזור לזה בהמשך כאפשרות. וזה לא חלק מלבחון בדיעבד או להתבונן בג’האנה. וגם, ההשתנות המיקרוסקופית של הג’האנה – גם את זה אל תעשו. זה לא יועיל בשלב הנוכחי. אנחנו לא רוצים לעשות לג’האנות דה קונסטרוקציה מוקדם מידי. אנחנו רוצים לתת להן להיבנות. לפרק את הג’האנה בשלב מוקדם מידי זה ממש לזרוק את התינוק עם המים. פספסתי את הנקודה. תמיד נוכל לפרק אחר כך. מה שאנחנו רוצות עכשיו זה לבסס, להתבונן בג’האנה ולחוות אותה כמשהו מתמשך והומוגני, לא ארעי ומלא חורים, ולא מלא מה במה שמנוגד לו, וכולי. 

טוב, דבר אחרון: מחוץ לתרגול הפורמלי, ואולי כשאתן בתורנות, או במקלחת, או משהו אחר, לפעמים הצ’יטה זקוקה למנוחה. באמת חשוב לא ללחוץ עליה יותר מידי. אבל יש שם ספקטרום, כי עדיין אפשר להחזיק במין מגע קל או נוכחות קלה, תחושה קלילה של הנוכחות של המרכיב העיקרי של הג’האנה, הפיטי או אחד האחרים. אפשר ממש לנוח, פשוט לשחרר את כל הדבר, או שאפשר, בפעמים אחרות, להתכוונן ככה שזה, “אני הולכת במסדרון, ממש בתוך הפיטי הזה, או אני יוצאת להליכה בתוך הפיטי הזה,” או פשוט לנוע במרחב עם תחושה קלה של הטעם של המרכיב העיקרי של הג’האנה, פיטי או סוקהא או אחד האחרים. באופן כללי, כל הטון והכיוון של התרגול מחוץ לישיבה צריך להיות באמת די קליל, באמת די קל, פתוח: תשומת הלב הקלילה הזו, פתוחה, קלילה, קלה. זו הרוח.

שוב, לזכור, כל זה הוא תרגול ג’האנות, הכל. אנחנו רוצים גם להיות קשובים להופעה ולהעלמות של המכשולים, טוב? ולא לקחת אותם באופן אישי, אם אפשר, ולא להאמין להם. אבל אנחנו מודעות אליהם, כי הם מופיעים, והם באמת כמו חיצי רעל. מכשול מופיע, ומפיץ את רעלו בצ’יטה, ואז מתחיל לצבוע את ההשקפה על העצמי. מתחיל לצבוע את ההשקפה על אחרות ואחרים. מתחיל לצבוע את ההשקפה על התפיסה, את ההשקפה על הריטריט. מכשולים הם כמו חיצי רעל. חשוב להיות באמת די מודעים לזה שהם בסביבה, לא להאמין להם, לא לקחת אותם באופן אישי. 

טוב. אז זה טוב. הספקנו לדבר על מה שתכננתי. אז מחר יכול להיות שאני אגיע, ויכול להיות, תלוי במה יהיה, שאני לא אגיע. אבל לפחות הספקנו.


[1] למשל AN 5:28.

[2] Buddhaghosa, Path of Purification, 323–4.

[3] MN 43, AN 9:37.

[4] ראו,  Ṭhānissaro Bhikkhu, “Silence Isn’t Mandatory: Sensory Perception in the Jhānas” (2014), 17–20


השיחה תורגמה על ידי מרים ויילר

https://www.dhammatalks.org/Archive/Writings/CrossIndexed/Uncollected/MiscEssays/

SilenceIsntMandatory4.pdf, accessed 16 Feb. 2020.

[5] SN 12:15. אפשר למצוא תרגום של הדרשה לאנגלית כאן ותרגום לעברית כאן.

רוב ברבאה: מאמץ והישגים, גישה והשקפה (תרגום: סיון גוטמן)

מכווננות, מיומנות וגישה מועילה בתרגולי סמאדהי, ג׳האנה ובכלל

להקלטה ולתמלול לאנגלית:

https://hermesamara.org/resources/talk/2019-12-20-attitude-effort-achievement-and-view


אני רוצה לדבר עכשיו על מאמץ והישגים, גישה והשקפה. והרבה ממה שאני הולך לומר ישמור על הרלוונטיות שלו, צריך להיות ישים, בכל רמה בה אתן נמצאות, בכל שלב של התפתחות דרך הג’האנות. וכמו שאמרתי, עניין המאמץ אף פעם לא נעלם. זה רק נהיה יותר עדין. אבל עניין הגישה וכל ההשקפה – כל זה כל כך חשוב. ולכן זה צריך לחול – אולי לא הכל, אבל הרבה מזה צריך לחול על כל רמה שאנחנו מדברים עליה.

התכוונתי לומר את זה בערב אחר, אבל אזרוק את זה עכשיו: מעניין לחפש את המילה סמאדהי במילון פאלי ובמילון בסנסקריט, כי זו בעצם מילה בסנסקריט, ולראות כמה מהשימושים ההיסטוריים שלה. אז סמאדהי כמעט תמיד מתורגם כ’ריכוז’. ואני מקווה שאתן יכולות לחוש עכשיו, אני מרגיש שזה תרגום נהדר, ועם זאת יש כמה בעיות שמגיעות עם התרגום הזה: סוג של אינדוקטרינציה מרומזת, ואז חוזרת על עצמה, ואז אינדוקטרינציה מושרשת שמגיעה. אנחנו נוטים לחשוב שזה אומר משהו, נכון? קיבלתן את המסר הזה, קצת.

אם נחפש מה פירוש המילה, זה בעצם אומר ‘הסכמה’, או, כמו פיוס, כמו קבוצה של אנשים מסכימים על משהו, או שני אנשים מתפייסים. או ‘הרמוניה’, כמו הרמוניה בכפר או משהו כזה. זו אחת המשמעויות העיקריות של המילה. מה זה אומר על המילה הזו? מה זה אומר לגבי ההשקפה שלך? מה זה מרמז על הקוספציה שלך? מה זה אומר על מה שאת מדגישה? אני לא הולך להגיד שום דבר על זה, אבל שוב, זו ההזמנה, התזכורת להקשיב על הבהונות.

אז, מאמץ – זו שאלה קבועה. אנחנו יכולים לדבר על זה ברמה מאוד גסה. אנחנו יכולים לדבר על זה במעין רמת מאקרו ורמת מיקרו. אנחנו יכולים לדבר על זה ברמות עדינות ביותר. מאמץ וגישה והשקפה – אני רוצה להיכנס לחלק מזה. לפעמים מה שקורה, הרבה פעמים מה שקורה, כשאדם אוהב את הדרך ואוהב תרגול, ובאמת יש לו רצון טוב וארוס לכל הדברים האלה, במהלך ריטריט, במהלך התרגול, בקלות רבה אנחנו שמים יותר מדי לחץ. יותר מדי לחץ על התרגול, יותר מדי לחץ על עצמנו. לפעמים, יש אנשים שיצליחו יותר עם קצת יותר לחץ. הם קצת כמו, “אה, זה מגניב. אתה יודע. דברים באים והולכים, ומה שלא יהיה. אתה יודע. זה לא… מה שלא יהיה”, והם למעשה היו יכולים להגביר קצת את החום, לעבוד קשה יותר, יותר זמן על הכרית וכו’.

אבל רוב — אני לא יודע [אם זה] רוב — אבל נפוץ מאוד, במיוחד בסוג כזה של ריטריט, שאיפשהו לאורך הדרך זה נהיה קצת לחוץ מדי. הפעלנו יותר מדי לחץ. והרבה מזה לא מודע. אז איך נוכל להוריד לחץ, אם זה המקרה, בדרכים שונות? עוד דבר אחד אני רק רוצה להדגיש: הגוף צריך להיות נינוח יחסית, בוודאי בשלב זה בתרגול הג’אנה, במסע שלכם בתרגול הג’אנה, לרובכם. אנחנו לא רוצים ללחוץ יותר מדי על הגוף על ידי חשיבה, “עדיף להישאר עם רגליים משוכלות. זה יותר טוב. ואני צריך להיות בזה שוב ושוב במשך שעות על גבי שעות, ולשבת עם כאב.” וכו’.

כפי שציינתי, את השנים הראשונות — אני לא יודע כמה — של תרגול הויפאסנה שלי ביליתי בעיקר בלהסתכל, להיות עם, לסבול, לעבוד עם, ככל שיכולתי, כאב פיזי. זה היה ישיבה אחרי ישיבה, שעה אחרי שעה, חודש ושנה אחרי שנה של ריטריט וכו’. הייתי אומר שזה פיתח הרבה. כלומר, אני מסתכל אחורה על הצעיר הזה, ואני חושב, אתה יודע, זה חתיכת דבר, פשוט לסבול את כל זה ולהיות מוכן לעשות את כל זה. הרבה התפתח מבחינת סבלנות ורצון והחלטיות, ואני לא בטוח כמה תובנה – מידה מסוימת של תובנה, אבל לא הייתי אומר שזה הדבר העיקרי. בשלב מסוים, המורה שלי נראיין — אני לא זוכר את ההקשר — סיפרתי לה את זה, או שדיברנו על ריטריט שאני יוצא אליו או משהו. והיא אמרה, “אתה יודע, זה נהדר, וזה נהדר שאתה מסוגל לעשות את זה. אבל יכול להיות שהתרגול שלך נעשה קצת צר.” כי אם אתה שואל אותי, מה לגבי חקירה של רגשות וכל מיני דברים אחרים, או סמאדהי, או זה – זה היה בעיקר רק להיות עם הכאב. וכפי שציינתי, כריסטינה [פלדמן] הציעה, “למה שלא תנסה להחליף תנוחות לסירוגין?” ואז, זה היה בנקודה הזו שמשהו נפתח. הלחץ הוסר מהגוף, והסמאדהי אז באמת יכול היה להתפתח. אז, להוריד לחץ מהגוף.

דרך נוספת היא דרך נקודת המבט על מה שאנחנו עושים והרעיון של מה שאנחנו עושים. וזה כל כך הרבה ממה שאני רוצה לדבר עליו. [5:38] לפעמים, כמובן, “אני בריטריט של ג’האנה. אני רוצה לפתח את הג’האנה. אני רוצה לפתח את הריכוז שלי,” וכו’. לפעמים אנחנו צריכים להרהר, או אולי לעתים קרובות אנחנו צריכים לחשוב על התמונה הרחבה יותר של מה שאנחנו מפתחים כאן. אני מתכוון למה שאת מפתחת רק על ידי הניסיון, למשל, לשמור על תשומת הלב שלך בקצה האף. אז “אני נכשלת כי דעתי הוסחה במחשבה שוב” זו השקפה, ואז יש מלא רגש ופאפנצ’ה ודוקהה שעולים מתוך השקפה צרה מדי של מה שאת מנסה לפתח. אז כפי שאמרתי, אם אני לוקח בחשבון את העובדה שלמכשולים והיווצרותם יש פוטנציאל נרחב לתובנה, זה מרחיב את היקף ההשקפה שלי, את התמונה שלי של מה שאני מנסה לעשות. זה עושה הבדל עצום. ואז, כשהם שם, אני לא כולי כועס. זה לא כישלון. אני לא שופט את עצמי ככישלון בתור מודט או משהו כזה. אני מפתח רגישות וכל זה. ואולי זה יותר חשוב ממיקוד וריכוז. אני מפתח את כל המשאבים האלה, כפי שאמרנו.

והרבה מזה לא שחור ולבן. לפעמים בעיה נוספת עם השקפה שיש לנו היא שהכל כל כך שחור ולבן. בעצם, איפה השחור והלבן, מבחינת משאבים שמתפתחים, של רווחה או סבלנות, או מה שזה לא יהיה? אני מפתח ריכוז, אבל אפילו זה לא שחור ולבן. סבלנות, כפי שאמרתי, נחישות, היענות, משמעת – כל זה נמצא בתמונה הגדולה של מה שמתפתח, וכשזה לא הולך טוב מבחינת כמה אני נשאר עם התחושות [באף], אני צריך לפתוח את ההשקפה הזו. או בתחילת ישיבה, אני באמת צריך לקבל תחושה של התמונה הגדולה יותר של מה שאני עושה, של מה שמתפתח כאן. זה עושה הבדל גדול. אני, כמובן, מפתח מיינדפולנס. בכל פעם שהמוח נודד, התודעה היא שמבחינה שהמוח נדד. אז זה רגע של תשומת לב, ואני חייב לראות את זה. זה גם חלק ממה שאני מפתח. אל תתנו להשקפה להיות צרה מדי, כי כמו שאמרנו עם אנלוגיית השולחן שיש לו רק רגל אחת, צר מדי זה לא מספיק בסיס תמיכה, והדברים יתהפכו מאוד מאוד בקלות. [8:09] מעט רוח נושבת, הדברים נהיה קצת קשים, ואנחנו נעשים מדוכאים. משהו נופל.

בתקווה, עם הזמן, אני משחרר את השיפוטיות. אז בכל פעם שהמוח נודד, אני שופט פחות. ולא רק שאני מפתח ריכוז, אלא אולי אני מפתח, אני דואג לעבוד גם על זה, כמעין גורם אינטגרלי, ארוג פנימה. כל הדברים האלה ממש ממש חשובים. ועבור אנשים מסוימים, הם הולכים להיות — פיתוח הסבלנות, הויתור על שיפוט עצמי, פיתוח משמעת, פיתוח נחישות — כל זה בעצם יהיה חשוב יותר, משמעותי יותר עבור השחרור שלכן ועבור ריפוי הלב והחיים שלך מאשר השגת ג’אנה כלשהי. אני באמת מתכוון לזה. יש אנשים, זה כמו, “כן, ג’אנה, נהדר. אבל מה עם זה?” מה עם השיפוט העצמי הזה? מה עם מה שזה לא יהיה?

הזכרתי אתמול סוג כזה של מיקרו-הרגל – זוכרות, סוג כזה של, “אה, זה לא ממש טוב כמו שזה היה אתמול. יכול להיות טוב יותר.” זה גם בתמונה הגדולה יותר של מה שמתפתח. ההשפעה של סוג כזה מעודן של סלידה, ברמת המיקרו, או ראייה שלילית – ההשפעה של זה על חיינו היא עצומה. ולכן, אם זה חלק מהתמונה הגדולה יותר שלנו של מה שאנחנו מפתחים, זה גם מרחיב את המיכל של מה שאנחנו עושים, את המבט על מה שאנחנו עושים, ומכאן, את היציבות של הכלי שלנו. עוד משהו לגבי המיקרו-הרגל הזה: האם אני יכול ללמוד לשחרר את המיקרו-הרגל הזה של “זה לא מספיק טוב” ועדיין לעבוד ולשחק באותו הרגע? ואז אין כאן סתירה. איך יכול להיות לנו כיוון שכלפיו אנחנו עובדים או משחקים, ועם זאת לא יהיה לנו את ה”לא מספיק טוב” השלילי הזה, או לפחות לא לתת לזה לנהל את ההצגה, ולצבוע בגוון השלילי שלו את כל ההתרחשות. 

מתי זה מכשול וקילסה (kilesa), ה”זה יכול להיות יותר טוב” הזה? מתי זה מכשול, ומתי זו באמת רק הבחנה נבונה, שהיא בעצם חלק מהאופורטוניזם הזה? מתי להרפות מה”אוי, זה יכול להיות יותר טוב” – מתי זה שינוי מיומן בגישה, ומתי זה רק עצלות ואינרציה? “אה, זה בסדר.” אנחנו בעצם רק משלימים עם משהו, אבל זה נובע מעצלות ואינרציה. [11:18] זו שאלה ממש מעודנת, ממש חקירה מעודנת.

לעשות ריטריט ג’האנות או לתרגל ג’האנה לטווח ארוך, לפתח את זה, זה באמת יפתח את היציבות שלנו, את היכולת שלנו להישאר יציבים לטווח ארוך עם כל מה שאנחנו מחויבים אליו, כל מה שאכפת לנו ממנו עמוקות בחיים — הפרויקטים שאנחנו רוצים להגשים, השירות שאנחנו רוצים לתת — כי יש לנו יותר יכולת, יותר משאבים. אנחנו גם מאמנים את היציבות מרגע לרגע, כמובן, אבל צריך הרבה יציבות כדי פשוט להמשיך לבוא ולהמשיך להתכוון לעשות תרגול סאמדהי. אז היציבות שאת צריכה כדי לבוא שוב ושוב ולהמשיך להפנות את דעתך בכיוון מסוים — את למעשה מטפחת את סוג היציבות הנדרשת כדי להיות שם עבור הכוונות שלך לטווח ארוך, ולהישאר יציבה איתן, ועם המטרות והפרויקטים שלך ומה שבאמת חשוב לך, ולהתבטא בחייך בדרך שהולכת לקראת זה. אז יציבות, היכולת הזו ליציבות, היא בהחלט תוצאה של ג’אנה, אבל היא גם סיבה. היא חלק מהתנאים התומכים הסיבתיים. כל מה שקשור בזה, וכל זה, אני חושב, צריך להיות בתמונה הגדולה. אם התמונה נהיית קטנה מדי, נהיה אומללים לעתים הרבה יותר קרובות, ולחוצים ובשיפוטיות עצמית והכל.

אוקיי, אז מדברים על להוריד את הלחץ. לפעמים בהתחלה, התחלות הישיבות הן רגעים מעניינים למדי. לפעמים, כמובן, אתה נכנס ישר, נכנס ישר לעבודה, נכנס ישר לשחק, אתם יודעים, רק, “אוקי, קדימה.” ולפעמים זה פשוט, אתם יודעים, את יכולה להיכנס ולבלות לזמן מה, פשוט לשבת שם, ויש סוג של מיינדפולנס קל, ובאמת מה שאת עושה זה פשוט להירגע, לבלות, רק לבדוק שאת לא לחוצה מדי לגבי כל העניין. לפעמים, עבור אנשים מסוימים, או עבור מודטים מסורים, עצם ההתיישבות בתנוחת המדיטציה מביא אוטומטית מערך שלם של השקפות וחבורה שלמה של לחצים. זה פשוט מקושר עם הכניסה לאולם המדיטציה, או לישיבה על כרית בתנוחה מסוימת, ואנחנו מביאים את כל המטען הפסיכולוגי הזה, שלפעמים הוא מעודן, ולפעמים פחות מעודן. אז בהתחלה, לפעמים זה יכול להיות פורה — פשוט לנוח. לְהִרָגַע. להסתכל מסביב. זה מוריד את הלחץ. ולפעמים, זה מאפשר לגוף האנרגטי להפוך להרמוני יותר, באופן טבעי, אורגני, במידה מסוימת, מכיוון שהלחץ – לעתים קרובות לחץ לא מודע שאנו מביאים – למעשה סוחט את הגוף האנרגטי בצורה מסוימת שאינה מועילה. [14:17]

ושוב – הזכרתי את זה בפתיחה – אני חושב שלפעמים לפתוח את הכוונה: “למה אני כאן?” הופך להיות כל כך מרוכז ב’אני’ ו’התרגול שלי’ ו’ההישג שלי’, ואז ל’אני בהשוואה למישהו אחר’ וכו’ וכו’. האם אפשר להמשיך לפתוח את זה כך שאני בעצם לא עושה את זה רק בשביל עצמי? או אולי אני לא עושה את זה בעיקר בשביל עצמי. דברים מסוג זה יכולים להיות מאוד מאוד משמעותיים, מאוד מרכזיים מבחינת ההשפעות שלהם. ושוב, אם אני בא ואומר, “יש לי ריטריט ג’אנות של שלושה שבועות או עשרים ושלושה ימים”, מה שזה לא יהיה, או “יש לי ריטריט של שבוע”, או “יש לי חודש”, או “יש לי שנה”, או מה שזה לא יהיה. ואז אנחנו יכולים לפעמים – לעתים קרובות במודע, ולפעמים חצי במודע – לתכנן מעין לוח זמנים של הישגים: “אני מניח שעד סוף השבוע השני אני אהיה שם.” ואם זה שנה, אז אתה באמת הולך להיות… אתה יודע. [צוחק] או שלושה חודשים, או מה שזה לא יהיה. לוחות זמנים ממש לא מועילים בזה. ובכן, הם עוזרים לסבול. [צחוק] אז אם את רוצה לסבול, תבני לעצמך לוח זמנים של הישגים, של מה את מקווה להשיג מתי, או מה את די בטוחה שאת הולכת להשיג מתי, או אפילו מה את מתכוונת להשיג מתי. זה סוג של מכשול, במובן מסוים, למעשה. עזבי את זה, ותעבדי ותשחקי – תעבדי או תשחקי, איך שאת מעדיפה.

מה זה שיש לעבוד לקראתו? כל כך הרבה פעמים, מה שקורה בהקשרים רוחניים מסוימים, זה שיש כל כך הרבה כאב סביב הרעיון של מטרה או הישג, או בלהשיג דבר זה או אחר או מה שזה לא יהיה, שזה כל כך כואב, במיוחד למערביים, שהם פשוט זורקים את זה החוצה. ואז אנחנו מקבלים לימוד של “אין שום מקום ללכת אליו, אין דבר שיש לעשותו, דא-דה-דה-דה-דה”. וזה או זה או זה. החיים שלנו לא כאלה. יש מקומות ללכת אליהם בחיים שלנו. יש דברים לעשותם. יש דברים שאכפת לנו מהם. אנחנו צריכים שיהיו לנו מטרות. אנחנו צריכים לעשות דברים. אנחנו צריכים לגרום לדברים לקרות. זה חשוב לנשמה שלנו. איך אני עושה את זה? איך אני מתייחס לעבודה לקראת מה שאני אוהב, מה שאני מרגיש שחשוב, לשחק בצורה כזו, ובכל זאת לעשות זאת ללא לוח זמנים, למשל? לשחרר את זה. אני לא צריך להיות לחוץ בקשר לזה. או שזו אמנות להיות בעל מטרה ולעבוד לקראת מטרה, ולהיות מודע לאיפה נכנס הלחץ בתוך זה. אולי זו דרך טובה יותר לומר זאת. כי זה ייכנס, אם אתה אוהב את הדברים הזה. אתה תסבול. אתם הולכים לסבול בריטריט הזה בדיוק מהנקודה הזו, אם מספיק אכפת לכם. אם לא אכפת לכם, כנראה שלא תסבלו. אבל אם אכפת לכם, אתם הולכים לסבול.

והבודהא דיבר על זה. הוא כינה זאת: “המצוקה של המודטים”.[1] אם אין לך את זה, משהו לא בסדר. משהו, הייתי אומר, לא בסדר בתמונה הגדולה שלך, בגישה שלך. אז זה יבוא, וחלק מהאומנות הוא, “אה, הנה זה”, ולשים לב, אפילו ברמות ממש עדינות, מה מזין אותו? איזלו תפיסות מזינות אותו? איזו דרך התנהלות מזינה אותו? זה חלק מהאמנות.

ושוב, זה מתקשר לעניין הזה של ההישג: “האם זה זה? יש לי את זה? האם זו הג’אנה הראשונה? האם אני בתוכה? האם אני בחוץ? האם השגתי את זה? האם יש לי את זה?” וזה, כמובן, קשור לשאלה הזו שדיברתי עליה כמה פעמים: מה נחשב ג’אנה? “יש לי את זה? זה זה?” תלוי איך אני מגדיר “זה”, נכון? אז שוב, לעתים קרובות, השאלה הזו של “מה בעצם נחשב כג’אנה הראשונה? מה נחשב כג’אנה כל שהיא? מה עונה להגדרה של ג’האנה?”, היא לעתים קרובות – איך לומר את זה? — רק להנמיך את הטון בשפה הפנימית שלי — ניתן לעתים קרובות להעלות את השאלות האלו בדרכים אינטליגנטיות יותר, אני חושב. בדרכים פוריות יותר. לעתים קרובות זה לא. [צחוק] מה חשוב? מה חשוב? אל תאבדו את הראייה הזאת. תנו לשאלות שלכם, תנו לדגשים שאתם שמים, תנו לעמדות שלכם, ותנו לפרקטיקות שלכם — לנבוע מ”מה חשוב? מה אני רוצה? לאן אני בעצם מנסה להגיע?” וזה מעניין, אם חושבים על זה. יש כזה מתח ומהומה סביב מה זה ג’אנה ומה זה לא ג’אנה, או בשיח הפנימי של אדם, או במונחים של פולמוס וויכוחים וכל הדברים האלה.

אם אתה חושב על, אני לא יודע, משהו כמו מיינדפולנס או גורם אחר בדרך המתומנת, האם יש לנו אותו סוג של עניין סביב זה? או שבעת גורמי ההתעוררות? רוב האנשים, עם כל הדברים האחרים האלה — “מה זה מיינדפולנס? האם זה מיינדפולנס? או שזה לא מיינדפולנס? האם זה רגע של מיינדפולנס?” זה לא כל כך שחור ולבן. או מטא היא דוגמה אפילו יותר טובה, כי דיברנו על זה קודם. כן, עלינו להכיר בכך שזה מועיל להגדיר מטא. על מה אנחנו מדברים? אנחנו לא מדברים על, כאילו, “אם אתה לא אוהב אותי בחזרה אני הולך לקפוץ מהחלון.” זה לא מטא. אז זה טוב [לדעת]: “אוקיי, מטא זה זה. זה ללא תנאי. זה ללא היאחזות. זה אוניברסלי.” זה טוב, אתה יודע – איחולי טוב. זה טוב להגדיר מה זה מטא. אבל התרגול של מטא, אתם יודעים, לפעמים הוא חזק יותר, לפעמים הוא חלש יותר, כפי שאמרנו זה עתה. יש לו כל מיני תתי רגשות או טעמים. זה קומפלקס של הרבה דברים שונים — או לפעמים אין שם רגש, וזו רק כוונה. כל זה זה מטא, אתם יודעים. לפעמים, בזמנים מסוימים, היא פחות או יותר מטוהרת מהאויב הקרוב שלה, אהבה שיש בה היצמדות. נכון? זה ספקטרום, והרבה דברים כלולים בתוכו. וכל זה נחשב כמטא, נכון? זה אמור להיחשב.

מדוע אנו חושבים על ג’אנה – ג’אנה ראשונה, ג’אנה שלישית, מה שזה לא יהיה – כמשהו שונה בדרך כלשהי? למה יש לזה – מה קורה? איכשהו, בצורה כל כך עקשנית וללא עוררין, אנחנו תופסים את הג’אנה כמשהו שונה. המילה האחת הזו נהייתה כל כך טעונה. וכפי שאמרתי, אני רק מניח את השאלה הזו: האם אפשר לחשוב ולהתייחס לכל הדברים האלה באופן קצת יותר אינטליגנטי? בואו נגיד את זה ככה. אז כן, לפעמים עדיף פשוט לוותר על השאלה הזו, אם זה ‘אוכל לכם את הראש’. והמוטרדות הזאת יכולה להיות לחלוטין לא מילולית. אני אחזור לזה בסוף. אני מוטרד “האם אני בתוך הג’אנה או מחוץ לג’אנה?” ואני אפילו לא חושב, “האם אני בפנים או בחוץ?” פשוט תיכנסי לזה. רק תהני מזה. פשוט עבוד או שחק או נסה למקסם את ההנאה שלך. [21:43]

בעניין ההשקפה והגישה והדגשים וכל זה, האם אמרתי אתמול, איכות על פני כמות? אמרתי את זה, נכון? כֵּן. לעתים קרובות, בעיקר, הייתי אומר שזה עוזר לתעדף את איכות הקשב על פני כמות הקשב — כלומר, “כמה זמן עובר עד שדעתי מוסחת?” זה עדיין חשוב, לשמור על תשומת הלב מעוגנת. אבל הייתי אומר שלרוב האנשים הרבה יותר טוב לתת לזה חשיבות משנית ביחס לאיכות. ולמה הכוונה איכות? תרגול עם כל הלב  הוא חלק מאיכות. עד כמה, ברגע הזה, אני יכול להיפתח עם כל הלב, ולתת, ולהתקרב, ולהתעניין, ולתת את עצמי למה שזה לא יהיה שאני שם לב אליו? וזה אחד מהדברים האלה — בסדר, אז זה ממש חשוב ברמת המיקרו כאן. זה גם ממש חשוב בחיים. אתם יודעים, היכולת, היכולת, הנכונות להיות מכל הלב – לפעמים זה מה שחסר לאדם, לא רק בתרגול הריכוז שלו, אלא גם בחייו. זה דבר חשוב. כמה אני יכול להיות עם כל הלב ברגע הזה, עם הדבר הזה, עם האדם הזה, מה שזה לא יהיה, עם התשוקה הזו, עם הנושא הזה, עם מה שזה לא יהיה?

אז איכות פירושה עם כל הלב, אבל גם כמה מהדברים שדיברנו עליהם אתמול: ויסות העוצמה הזה. איכות אין פירושה רק דרגת עוצמה ’11’ כל הזמן. המשמעות היא כוונון העוצמה של תשומת הלב בהתאם למה שמתרחש ברגע. ואם אתה אומר, “אני בעצם לא בטוח שאני יודע מה זה אומר, עוצמה, או שאני יכול להרגיש מה זה אומר”, זה משהו שהייתי ממליץ לכם להתנסות איתו. שחקו עם זה. קבלו תחושה של העברת הילוכים או סיבוב החוגה למעלה ולמטה של עוצמת הקשב. כי שוב, בחזרה לנושא הזה של אינרציה: לפעמים זה כמו, “אני שם לב. אני שם לב. מה זה? אני רק שם לב. אוקי, אין על מה לדבר. אני שם לב.” “אתה עם הנשימה שלך?” “כן, אני שם לב לנשימה שלי.” אבל האינרציה, שם, זה לא לטרוח באמת לשחק עם זה, לקבל תחושה של, “אה, זה מה שזה, ככה זה מרגיש להיות בתשומת לב אינטנסיבית. ככה זה מרגיש להוריד מעוצמת תשומת הלב.” ולפעמים פשוט לא חקרנו את כל זה כי יש מידה מסוימת של אינרציה. אנחנו רק חושבים על תשומת לב, מיינדפולנס, מה שזה לא יהיה. אז עדינות, קלילות של תשומת הלב — כל זה קשור. דיברנו על זה אתמול.

גם החוויה המרווחת באופן יחסי הוא חלק מהאיכות. איזה סוג של ריווח של תשומת הלב עוזר? אז בחזרה למה שדיברנו על פיטי מוקדם יותר היום, אתן יודעות, איזה מוד? (כלומר איזה אופן? מיקוד חודר לעומת רספטיביות) כל זה הוא חלק מהאיכות, להיות מוכן לשחק עם תחושת המרחב של תשומת הלב. לפעמים, ברגעים מסוימים, יש מקום אפילו לסוג של רגישות פואטית או אפילו אימאג’ינלית בהתייחסות למה שזה לא יהיה שאני שם לב אליו — הנשימה, למשל. לפעמים, לרוב המתחילים ברוב הריטריטים, אנו נוטים [לומר]: “שימו לב לתחושות כפי שהן. אל תדמיינו. אל תחשבו שום דבר” וכו’. ואז כאשר אנו מציגים את התרגול עם הגוף האנרגטי, אז אנחנו אומרים, “זה בסדר לדמיין. והעניין הוא לא באמת התחושה. כלומר, זה סוג של תחושה, אבל זה סוג אחר של תחושה.” אבל בעצם, מה לגבי אם זו לא רק תחושה ולא רק אנרגיה? מה זה יהיה, לפעמים – בסוג כזה של ריטריט, זה כמו להוסיף תבלין לארוחה – מה זה לנשום את נשימתו של אללה הרחמן והרחום? מה זה לנשום את נשימתו של אלוהים? עכשיו, אם אני רק מחזיק את דרך ההסתכלות הזו בקלילות ביחס לנשימה. מה קורה?

כמובן, זה אולי לא יעבוד בשבילך בכלל. אין כאן נוסחה. הנקודה היא שיש דרכים לחוש את מה שאת חשה, מה שאת מתרכזת בו, ולחוש את זה ברגישות יותר פואטית או אימאג’ינלית. הנשימה של האהוב, הנשימה של האלוהי, הנשימה של טבע הבודהה — אלו הן רק דוגמאות. או שהנשימה נצבעת, איכשהו: אני נושם רחמים. אני נושם ומוציא חמלה, מה שזה לא יהיה. יכול להיות שבזה (ועבור חלק מכם שמכירים את תרגול האימאג’ינל; אני לא הולך להסביר זאת), יכול להיות שכל תחושת העצמי בשלב זה הופכת אימאג’ינלית. יכול להיות שזה בסדר. שוב, חזרנו לכוונה. מה הכוונה העיקרית שלי כאן בריטריט הזו? אנחנו לא באמת רוצים להיכנס לכל הדבר האימאג’ינלי וכו’, אבל זה כמעט כמו לעשות טיטור – כמה מהחוש האימאג’ינלי הזה או הרגישות הפואטית הזאת יש בתמהיל של מה שקורה. אז כמו שאמרתי, להוסיף רק קצת מהתבלין הזה פנימה — זה יכול להצית משהו, במקום “שום דבר לא באמת קורה”. קצת מזה יכול לשנות את כל מערכת היחסים. למה? זה חוזר למה שאמרתי קודם: מה הכי עיקרי בהתעוררות פיטי? פתיחות הלב, פתיחות של ההוויה — זה בעצם מה שעושה את ההבדל הגדול ביותר.

[27:59] לפני שנים, קירסטן ואני הלכנו לבקר — היה לנו חבר שהוא חוקר בברלין, הבחור שממנו למדתי סנסקריט. והוא נתן לי את הטקסטים האלה ממערות באפגניסטן, מערות בודהיסטיות באפגניסטן, בסנסקריט. והן היו גרסאות של האנאפאנהסאטי סוטה (Ānāpānasati), תשומת הלב של הבודהא לנשימה. אבל היו להם כל מיני דברים כמו, “דמיין שאתה נושם נשימה כחולה”, או עם צבעים ודימויים בתוכם. איבדתי אותם, לצערי. [צחוק] הם לא היו המקוריים! [צחוק] אבל בכל מקרה, דברים כאלה הם במסורת. אז קצת מזה, קצת מזה, לטטר קצת, טיפה מהשמן האתרי הזה או כל דבר אחר — זה יכול להצית משהו. קורטוב של תבלין בארוחה. אבל הכל מאוד עדין, מאוד עדין. לפעמים כשאנשים מדברים על, כמו, טונגלן, נשימה של חמלה פנימה והחוצה — לפעמים כשאנשים מתרגלים כך, הכל כבד מאוד. הכל מאוד מגושם וסוג של גס. אני מדבר כאן על משהו הרבה הרבה יותר עדין. זה ממש כמו טיפה קטנה של משהו לתוך תערובת.

[29:17] אוקיי, בחזרה לזה — אני כנראה לא אטחן את זה הרבה אחרי השיחה הזו. אבל שוב, כל כך בקלות אנחנו יכולים להגיע – מהעבר שלנו, מהאינדוקטרינציה שלנו – לחשוב על, “מה אנחנו עושים כאן? אנחנו מפתחים את המיקוד שלנו, מפתחים את הריכוז שלנו, או איכשהו מנסים להיות או להיכנס לתוך מצב שבו אין מחשבות”. ואז אנו מודדים את כל העניין עם, “כמה זמן אני על האובייקט הזה? כמה קורה שעולות מחשבות וכו’?” האם יכול להיות שההשקפה הזו היא חלק מהאינרציה שלנו? האם יכולה להיות לנו אינרציה סביב השקפה זו? כפי שאמרתי, חלק מהדברים האלה שמקבלים דגש הם למעשה, אם מסתכלים על כל המכלול של מה שהבודהא אמר על כל זה, זה רק ביטויים ספורים פה ושם. איכשהו הם נשלפו, חזרו עליהם הרבה, הודגשו, הפכו לאינדוקטרינה. איך זה יהיה להדגיש לפעמים, או במקום, או אפילו בעיקר, את הרעיון הזה של עצם השאיפה לטפח ולמקסם, אפילו, את העונג וההנאה? חקר העדינות, חקר הטריטוריה השלמה ממילא, רק החקירה ואהבת החקירה, ואהבה למה שנפתח? איך זה היה אם אלו היו הכוונות והדגשים העיקריים, במקום מיקוד, ריכוז, היעדר מחשבות וכו’?

קודם, אני חושב שאמרתי את זה, תלוי כמה ניסיון יש לך, אבל לאנשים מסוימים, בנקודות מסוימות בתרגול שלהם, עשוי להיות ממש טוב לעזוב את כל הפרדיגמה של הג’האנות, את כל המסגרת הרעיונית של הג’האנות לזמן מה, ולמעשה אולי פשוט לחשוב על תרגול תובנה ותרגול סמאדהי. והכוונה בתרגול סמאדהי היא לא כל כך מיקוד וריכוז, אלא כפי שאמרתי, הרווחה הזו, טיפוח הרווחה, העונג וההנאה. נחזור ל”מה המשמעות של סאמאדהי?”, הרמוניזציה, הסכמה, פיוס. מה זה מציע? איך זה מרגיש? ויחד עם שמיטה של כל המסגרת הרעיונית של הג’האנות, אנחנו גם שומטים את השאלה הזו של (או מפחיתים אותה משמעותית) “זה זה עכשיו? השגתי את זה?” לפעמים מה שזה עושה, השאלה הזו, זה שהיא יוצרת סוג של התרגשות-יתר עדינה ברגע, או היאחזות או ניסיון . והבודהא אומר בעצם בסוטות כשהוא מתאר את הג’הנאות: “אל תחטוף. בלי לחטוף בג’האנה הראשונה, בלי לחטוף את הפיטי.”[2] אבל החטיפה באה מתוך גישה מסוימת, מתוך גישה מסוימת. השקפה מסוימת, מתוך מצב נפשי מסוים. [32:33] זה משהו שקורה ברגע, שנובע מהשקפנ. אתם רואים כמה חשובה השקפה? ובלהניח לכל המערכת הזו של הג’האנות, [יש] למעשה פחות שיפוט עצמי, מכיוון שלעצמי אין את כל הסולם מדידה הזה, הסולם הזה שבאמצעותו נעשה דירוג עצמי, מדידה, וכל המנטליות הזו של הישגים. הרבה מההשקפות האלו למעשה רק יפעלו נגד העמקת הסאמאדהי ונגד פתיחה של הג’האנות.

אז לפעמים, עבור אנשים מסוימים, בשלבים מסוימים של התרגול שלהם, למעשה פשוט להוריד את כל המסגרת של שמונה ג’האנות, ורק לחשוב על, לחלק לשניים: יש תרגול תובנה, ויש תרגול סמאדהי. סמאדהי עוסק בלהנות. [צחוק] למעשה, גם תובנה, בדרך שבה אני מלמד אותה. אז זה רק מעט שונה באיך שניגשים לזה. אני אסביר את ההבדל. בתרגול תובנה, זה אמור להיות ממש נחמד. זה אמור לפתוח חוויה טובה, כי בתרגול התובנה, מה שאנחנו עושים זה, אנחנו משחררים את ההיאחזות ברגע. ההיאחזות היא שגורמת לדוקהא. דרך הסתכלות תובנה, בהגדרה שלי, היא משהו שמשחרר היצמדות. לכן זה צריך להביא הקלה, שחרור, וזה מרגיש נחמד. אבל מה שמעניין אותנו, אם כן, כשאנחנו עושים תרגול תובנה, הוא כל התהליך הזה: איפה ההיאחזות? איך אני משחרר את זה? אילו דרכי הסתכלות עובדות כדי לשחרר את ההיאחזות? ומה קורה בתחושת העצמי, העולם, הדוקהא, המציאות שלי כשאני מרפה מההיצמדות? אז כל זה — זה בהחלט בילוי נעים, אבל זה סוג מסוים של בילוי נעים.

תרגול סמאדהי עוסק יותר ב, ובכן, הנה האיכות הנפלאה הזו שהתעוררה. ויכולות להיות איכויות יפות רבות ושונות. עכשיו זה באמת, כפי שאמרתי, להתערבב בזה, או לפתוח את עצמי לזה. באמת להיכנס לזה. ואני פחות מתעסק בשאלות האחרות האלה, בעיקרון, לגבי היאחזות והמציאות וכל זה. אז בשני התרגולים — זה אמור להיות נחמד. [צחוק] אוקיי, אז אם אדם מרפה מהמסגרת של הג’האנות לזמן מה, ואז הוא יכול להתחיל להבחין, בהדרגה, בגוונים השונים בחוויה שלו. רק מלחשוב על סמאדהי ועל האיכויות הנפלאות האלה, וליהנות מהן, לאט, לאט, אני מתחיל להבחין בין הגוונים השונים והאיכויות והתדרים האלה. ואז בשלב מסוים, אתם יכולים לחזור למסגרת של הג’האנות ביחס לזה, עם פתקי Post-it.

אנשים אחרים, כפי שאמרתי, באמת צריכים להבחין יותר. זה באמת הזמן בתרגול שלהם שבו הם צריכים לעשות יותר אבחנות, יותר הבחנות בין “זה סוג כזה של עונג. זה סוג כזה של טריטוריה. וזהו. ובמה זה שונה? ומהן הטריטוריות השונות ומה הם תתי-הטריטוריה שם?”

ונחזור לדבר הזה: מהו מגרש המשחקים שלי? מה זה אומר לפתח מומחיות? אם לא נעשה הבחנות בתוך כל הטריטוריות האלו, הפירות שנפיק מהם יהיו פחותים בהרבה. ואני מכיר מודטים שיכולים להגיע לרווחה, והם יכולים לשבת ברווחה במשך שעות, למעשה. והם יושבים באותה רווחה במשך כעשרים שנה — זאת אומרת, לא בלי הפרעה, אתם יודעים, אלא עשרים שנה של התרגול שלהם, כי הם לא רצו לעשות את ההבחנות, כשהם יכלו להבחין מתי שזה עלה לראשונה בין, נניח, פיטי לשמחה, או בין הגוונים השונים של שמחה. אז מה שקרה זה שזה פשוט נהיה כאילו, עם הזמן, כל האיכויות האלו התערבבו יחד. זה היה מרק נחמד, אבל זה היה רק מרק. כאן בגאיה האוס, לפני כמה שנים — אני לא יודע אם זה היה בזמן שלך כרכז, אבל פעם היו מרקי שאריות. אז בעצם, כל שאריות ארוחות הצהריים, בסוף השבוע, היו מעורבבות לסיר אחד, מחוממות, וזה יהיה… [צחוק] וכמובן שלא היה לזה טעם של כלום. זה פשוט לא היה בטעם של כלום, באמת. אנשים עדיין היו מלאי הערכה, אבל … [צחוק] זה היה נחמד, אבל זה לא שאפשר היה להבדיל שם בין טעמים כלשהם. אם לא נבחין בין הדברים, הסכנה האמיתית היא שנישאר פשוט עם מרק של יופי שלמעשה אף פעם לא באמת מתפתח. זה אף פעם לא באמת מתפתח ומביא לשחרור ולפתיחה של טריטוריות מסוימות.אז שוב, אני סותר את עצמי. לאנשים שונים יש צרכים שונים בזמנים שונים. [37:25]

גם לגבי מאמץ, ביחס לכל מה שאנחנו אומרים, לפעמים פחות מאמץ הוא יותר פרודוקטיבי ברגע מסוים, ממש לסגת. אז זה די מרומז בהרבה ממה שאמרתי. לפעמים אפילו מאמץ יתר קל יכול להפריע לדברים בדרכים שונות. לפעמים ההפרעה הזו יכולה להיות חמורה ביותר, למעשה, כאשר המאמץ גדול מדי. אולי נדבר על זה מתישהו בקרוב. ולפעמים ההפרעה יכולה להיות ממש ממש עדינה. אבל למאמץ יתר יש השפעה. אני חוזר לאנלוגיה הזו של קדר שיוצר אגרטל או סיר על אבניים. לפעמים, עם הידיים, אתה הולך ללחוץ עם יותר לחץ, ולפעמים עם פחות לחץ. וזה מה שמתאים למה שאני מנסה לעצב באותו רגע. במובן מסוים, הידיים תמיד לוחצות. אז פשוט – אם הידיים על החימר הן האנלוגיה של תשומת הלב – תשומת הלב תמיד שם, אבל האופן שבו היא לוחצת משפיע על מה שמתעורר. כמה לחץ משפיע על הצורה שנוצרת. וזה מגיב, וזה משתנה, וזה מאולתר.

יכול להיות גם ש(שוב, למתוח קצת את האנלוגיה) הגודל — אפשר שכל טווח היד שלי יעצב את האגרטל הגדול הזה או את האזור הספציפי הזה שבו הוא מתעקל, ואני עושה את זה ככה. או אולי יש אזור מסוים שבו אני רק רוצה מקום קטן שבו הכלי יהיה צר, ואז אני פשוט שם את האצבעות שלי שם. וזה יעשה משהו. אז שוב, הגודל, הלחץ, כל זה – זה יעצב את מה שיתעורר. וכל זה מאולתר, מגיב, רגיש, משתנה. [39:37]

הבודהה נותן כמה דימויים. הוא מדבר הרבה על מאמץ נכון, מאמץ מאוזן. אתם בטח מכירים את הדימויים האלה, אבל אזכיר אותם שוב. הוא מדבר על ניסיון להחזיק שליו, שהוא ציפור קטנה מאוד, ולהחזיק אותו בידיים – רפוי מדי, הוא עף משם; חזק מדי, ואתה הולך למחוץ אותו.[3] או אנלוגיה אחרת שהוא נתן למוזיקאי, נגן לאוטה — הוא אמר שזה כמו לכוון את המיתרים: חזק מדי, ייקרע המיתר; רופף מדי, אתה לא יכול לנגן כלום. ובכן, אתה יכול, אבל זה ישמע… לא ממש טוב. אז תמיד יש את השאלה הזו, ו- כבר אמרתי את זה בעבר – זו תמיד סוג של שאלה רגישה ורספונסיבית: מה המאמץ? אבל אם מדברים על מאמץ, כפי שציינתי לפני זמן מה, אפשר לדבר על סוג של רמת מיקרו של מאמץ, כלומר, ברגע זה, מה רמת האינטנסיביות הדרושה? מה רמת העידון הדרושה? כל זה.

אבל גם ההשקפה ברגע הזה. לפעמים אנחנו מדברים על השקפה, [ואנחנו] חושבים, “הו, זה כאן למעלה.” מה שאני באמת רוצה להעביר הוא, כל השקפה שיש לך כאן למעלה על התמונה הגדולה של התרגול ולאן אתה הולך, בהכרח מחלחלת מטה, או שההשלכות שלה מחלחלות מטה להחלטות המיקרו, להחלטות בפועל מרגע לרגע, לניווט, ומה שאתם עושים בתרגול. אנחנו רוצים לראות את זה ולהבין את זה, ולהבין את כוחן של השקפות. אז חלק מהעניין של המאמץ ברמת המיקרו הוא גם הרגישות והמשחק עם: איזו השקפה יש לי כרגע לגבי מה שאני עושה, מה הדגשים, הגישות, מצבי הרוח?

וישנה רמת מאקרו, שאלת המאמץ ברמת המאקרו. זה אומר, כמו, “האם אני קם ופשוט הולך לטייל עכשיו? האם זה מספיק? האם אני צריך מנוחה? כמה שעות ביום אני עסוק בתרגול פורמלי? האם זה יותר מדי? האם אני דוחס יותר מדי?” או בעצם, האם זה כמו, “יכולתי לעשות יותר”? אתה יודע, האולם פתוח, באמת, באמת, 24/7, וגם חדר התרגול בהליכה. אז אולי יש לך, כאילו, כולם בשטיפת ארוחת בוקר, ואתה יכול לעשות מספר דברים בזמן הזה. אבל אתה יכול לבוא ולשבת או ללכת. לפעמים אנחנו פשוט נכנסים ל”אני רגיל להיות בריטריט, ואני יושב כל כך הרבה”. ולמעשה, זה יכול להיות יותר. אז כל רמת המאקרו הזו של המאמץ, אתם יודעים: “האם אני צריך להרגיע? האם אני צריך לעשות יותר?” ושוב, ההשקפות הרחבות יותר הן גם חלק מרמת המאקרו.

בחלק מהתיאור או ההגדרה שלי של מה כרוך בהשגת מומחיות, ציינתי שבשלב מסוים, זה כרוך ביכולת להתהלך בג’האנה, או לתרגל לעשות זאת. אז זה מעניין, כי אם את מגיעה לנקודה הזו, או כשאת מגיעה לנקודה הזו, את אומרת, “אוקי, אני הולכת לעשות את זה,” ואת יכולה להסתובב וללכת משך — מה שזה לא יהיה – עשרים דקות הליכה או מה שזה לא יהיה. ואת בג’אנה, או שעה הליכה, וזה הרגיש כמו, “וואו, זה היה נהדר. באמת הייתי שם, ובאמת הייתי בתוך, באיזה מצב של רווחה שזה היה, וממש עם גוף האנרגיה, ושם היה הפוקוס העיקרי שלי, וכפות הרגליים יכלו פשוט למצוא את דרכן.” ואז את חוזרת עם השקפה עדינה, “הישיבה הזו הולכת להיות מדהימה עכשיו.” וזה יכול להיות! יכול להיות, באמת. אני לא מדבר כל כך על, “תיזהרו מזה”. זה מה שאתם שומעים בדרך כלל בריטריטים של תובנה: “הו, זהירות מזה.” אני לא מדבר כל כך הרבה על זה. אני מדבר רק על, אנחנו לא תמיד יודעים, כי זו שאלת אנרגיה. אז יכול להיות, זה באמת יכול להיות — העובדה שהיית בג’אנה עשויה באמת להכניס אותך לסוג אחר של קרש קפיצה לפרק הזמן של  תרגול ההליכה הפורמלי או של הישיבה הבאה. אבל יתכן גם שלעשות את כל זה, דרש אנרגיה רבה. ואז את באה ולמעשה את מבינה, “אוי, אני קצת עייפה עכשיו.” או שלמוח אין ממש אנרגיה. אז זה עדיין ממש שווה להתנסות, כשתגיעו לנקודה הזו, להיות מסוגלים לעשות את זה ולתרגל את זה.

אבל זה דבר מעניין. אז מאמץ, אנרגיה — ג’האנות מביאות אנרגיה, ללא ספק, אבל הן גם לוקחות אנרגיה. זה הרבה עבודה. אתם משקיעים הרבה עבודה, רק ב, שוב ושוב ושוב, לעבוד באופנים האלה, לשחק באופנים האלה. זה חלק מכל האומנות של להיות בריטריט, וחלק מכל האומנות של התרגול זה לפתח תבונה ורגישות לרמות האנרגיה. ולא תמיד אפשר לחזות את זה מראש, מתי הולכת להיות שקיעה או מתי “עכשיו אני בעצם עייף מהעבודה שעשיתי, ואני צריך לנוח”. לפעמים הנפש תצטרך לנוח. היא באמת צריכה לנוח מהאופנים האלו של מאמץ.

עוד דבר מעניין — ושוב, זה אולי משהו שתתקלו בו אחרי שתהיו, או לאחר שיהיה לכם, לא מעט ניסיון עם ג’האנות שונות. קורה לפעמים שאת נמצאת בג’האנה, ואז את מאבדת אותה קצת, או שאת מרחפת, רק לכמה רגעים או משהו, לכמה רגעים. ואז את מחזירה את המיינד חזרה, ובחזרה, אחרי כמה רגעים של “ספייסינג אאוט”, הוא חוזר ברמה עמוקה יותר. זה מעניין. הייתי אומר, שתי מסקנות או הרהורים לקחת מזה. (1) האחת היא, אולי “ספייסינג אאוט” זה לא תמיד בהכרח אסון. אז אם אני מהיר מדי עם השיפוט העצמי, אז אפשר להגיד, “חכה. בוא נראה. בוא נראה.” אל תניחו מיד שזו בעיה. (2) הדבר השני שצריך לתהות לגביו הוא שאם זה קרה, האם זה יכול להיות אינדיקציה לכך שהיה כאן, מבלי ששמתי לב, קצת מאמץ יתר מלכתחילה? וכשריחפתי, מה שקרה למעשה זה שפשוט הרפיתי קצת. המאמץ השתחרר, וזה מה שאפשר את ההעמקה. אני לא יודע, אבל עבורי זה משהו שכדאי מאוד לחשוב עליו. אז זה יכול להיות אינדיקציה, וזה אמור להגיד לי משהו: “אוקיי, טוב, בוא ננסה אולי לחזור פנימה, ולהיות קצת יותר רפוי לזמן מה, מבחינת המאמץ, קצת פחות רגל על הגז.”

ושוב, זה כנראה יותר רלוונטי ברגע שכבר חוויתם חוויות שונות של מצבים ג’האניים, אבל זה עשוי להיות רלוונטי גם בעבודה עם חוויות של הגוף האנרגטי: לפעמים מה שיכול להזדחל פנימה זה שאנחנו מצפים להיות מסוגלים לגשת לחוויה כזו או אחרת או לג’אנה או לאיזשהי איכות של אנרגיה. ובמובן מסוים, זה דווקא טוב. זה טוב ויפה שאנחנו יכולים לצפות לזה. וזה חלק מההבשלה של התרגול, שיכולה להיות למתרגל ציפייה סבירה שזה או זה יתעורר, ושיש יכולת להיכנס לזה. אבל בקלות הציפייה הזו יכולה להפוך לסוג של דרישה עדינה, דרישה עדינה שזה או זה יתתעורר, או שזה יהיה טוב כמו בדרך כלל, או כמו שזה היה אתמול. ויש כאן תפיסה עדינה. זה אולי לא כרוך בהרבה [מחשבה] — זה אולי לא כרוך בשום מחשבה. אבל זה רק סוג עדין של דרישה או עמדה שם.

שוב, רק שינוי קל ועדין של השקפה: במקום זאת, שוב, למה שלא נחשוב על לקלוט, לשים לב, להפוך רגישים ואז להתכוונן לכל התדרים שיש בתמהיל, בתמהיל של גוף האנרגיה, של הרגש, של הדברים הנפלאים שיש שם? וזה שונה. אז אולי זה יהיה תמהיל קצת שונה, אבל השאלה היא, “מה ישנו? ולמה אני יכול להתכוונן?”, ולא דרישה. עצם הכוונון לתדרים בתמהיל גוף האנרגיה, עצם ההתכווננות לתדרים בתמהיל של ה-citta, יגביר את התדר.

[48:38] אז אני חייב לשים לב לזה, וזה דורש רגישות מסוימת. אני צריך להיות מוכן להיות מכוון למה שישנו — זו הרספונסיביות. ואז אני צריך להתכוונן ולהתאים עצמי לזה. וההתכווננות תעצים. וזה דבר אחר — אני לא דורש; אני רואה מה יש כאן. מה אפשרי כאן? מה בעצם יש כאן? ואז התכווננות. זה שונה מלדרוש משהו. הדרישה הזו יכולה, כפי שאמרתי, להיות מאוד מאוד עדינה. אם נחזור למה שאמרתי על פיטי, שלמעשה רלוונטי גם ל, בוודאי, לגורמים שונים של הפקטורים העיקריים בארבעת הג’האנות הראשונות, אפילו — למעשה, לא, אולי בכל הג’האנות. במדיטציה, חלק מהעבודה והמשחק שדיברנו עליהם, חלק מהכיוון הזה של להגביר ולמקסם את העונג, ללקק את הדבש מהכוס, או מה שזה לא היה, אפשר לומר, במונחים של סולמייקינג (אני רק מציין את זה בקצרה; זה לא משנה אם אתם לא מכירים את זה), למעשה יש ארוס לאיכות הזו. אבל זה ארוס בהגדרה הקטנה שלו: זה לרצות יותר מגע, לרצות יותר אינטימיות, לרצות לחדור, לרצות להיפתח. אלה מכם שמכירים את תרגול הסולמייקינג, אתם מזהים את זה. זה ארוס, אבל זה ארוס בהגדרה הקטנה, כי אנחנו לא, בשלב זה, נותנים לזה להתפתח לדימוי — יותר מדי דימוי, או [דימוי] גדול שלם, שם זה מרחיב את הפסיכה, לוגוס, וכל זה. אבל זה ארוס בהגדרה הקטנה. מחוץ למדיטציה, אפשר שזה יהיה ארוס עם הפנטזיה, עם הדימוי וכו’, ארוס בהגדרה הגדולה יותר, כלומר ארוס שמתאפשר לו לעורר פסיכה ולוגוס ואת כל הדינמיקה של הסולמייקינג.

אם זה לא הגיוני עבורכם, תשכחו מזה. זה לא חשוב. מה שחשוב כרגע, במדיטציה מרגע לרגע, זה החיפוש אחר העונג, לחפש להנות מזה, להיכנס לזה. תיכנסו לזה. בגדול יותר, מחוץ למדיטציה, ולמעשה בתוך המדיטציה, בשניהם, ההשקפה לגבי העצמי על הדרך היא קריטית. מהי ההשקפה שלי על עצמי כמתרגל, כמי שהולך בדרך? אז הכרתי אנשים שהיו להם כל מיני התנסויות ממש עמוקות במדיטציה לאורך השנים, ומשהו לא בסדר בהשקפה של העצמי על הדרך, ההשקפה על העצמי כמתרגל. ויש מעט מאוד שחרור שנובע מזה. כל הדרך שבה הפסיכולוגיה שלהם מפרשת או מחזיקה את העצמי כמודט: חווה את החוויה הזו, את החוויה הזו, דה-דה-דה-דה-דה-דה, מבין את הרעיון לגבי הריקות, אפילו הייתה חוויה מסוימת של היעלמות או דעיכה — משהו לא עובד. איזשהו חיבור כאילו נתקע בכיוון הלא נכון.

לפעמים ביחס לג’האנה (אני לא יודע אם אמרתי את זה בשיחה בעבר; בהחלט אמרתי את זה בכמה מפגשים אישיים), אנחנו יכולים להיות כל כך לחוצים סביב האוריינטציה ההישגית, ואז השיפוט העצמי. ואתם יודעים, דרך אחת לסוג של להוריד את הלחץ — אני אגיד את זה ואז אני אגיד משהו הפוך — דרך אחת להוריד את הלחץ היא: אוקיי, מה שאנחנו עושים כאן (בענייני הג’האנות, והפיטי, והעונג, וכל אורכי הגל השונים האלה של העונג) זה משהו שדומה ל-, אוקי, את עייפה, והגב שלך כואב. ובבית, או איפה שלא תהיי, יש ספה, ויש עליה הרבה כריות. ואת פשוט מסדרת את הכריות האלה ככה שזה ירגיש הכי טוב ונוח שאפשר. ואת אומרת, “או, אם אני מעבירה את זאת לכאן, זה יותר טוב. עכשיו, הו, זה יותר טוב.” זה מה שאתם עושים. אתם הולכים להיכנס לכל העניין של מלא שיפוט עצמי בקשר לזה? זה בעצם מה שאנחנו עושים. זו דרך אחת לחשוב על זה. תורידו את הלחץ בהשקפה. אנחנו פשוט כמו, “אוקיי, הנה חווית הגוף הזו, הנה חווית המיינד הזו, הנה אלה, אתם יודעים, כל מה שמעורב בזה, והנה הגוף האנרגטי הזה. מה יעזור לגרום לו להרגיש טוב?” וזה פשוט לא כזה ביג דיל. משחקים עם זה עד שזה מרגיש טוב, או כדי למקסם כמה שזה מרגיש טוב.

ברמה אחרת, ובחזרה לעניין הארוס, ההשקפה על העצמי שהולך בדרך — אנחנו כן רוצים ש, או זה אפשרי שזו יכולה להיות תחושה אמיתית של ברכה, של מתנה, ענווה, תשוקה, אהבה, דימוי של המסורת, דימוי של הבודהה, דימוי של המורים, דימוי של עצמי על הדרך — כל זה הופך אימג’ינלי במובן המלא של המילה בהקשר של סולמייקינג. וכפי שהבודהא אמר, זה עדיין יהיה כרוך בכאב לפעמים. עדיין יהיה מצוקה, תסכול, אכזבה, לחץ. “מצוקת המודט”, הוא מכנה זאת. אבל זה יכול להיות שם, וזה חלק מהחתך של ארוס. זה חלק מהפנטזיה הגדולה יותר של סולמייקינג. לאלו מכם שמכירים תרגול סולמייקינג (אני לא הולך להסביר על זה עכשיו), אנחנו צריכים לקבל תחושה של העצמי על הדרך, דימוי, הבנייה של העצמי כמתרגל על הדרך, באופן מזין, דימוי שבאמת הגיוני עבורנו, שמחזיק אותנו היטב בכל העליות והמורדות. אז כל הדברים האלו שאנחנו נוגעים בהם היום — כל זה רלוונטי, ואף גורם לקשיים השונים והמגוונים שאנו נתקלים בהם בתרגול שלנו. שוב, אנחנו נוטים להחזיק השקפה מאוד צרה של מה שאנחנו צריכים לעשות.

אבל כל העסק הזה הוא לעתים קרובות הגורם לקשיים, וזה יותר סיבתי ממה שאנו נוטים לחשוב עליו כעל הבעיה: חוסר יכולת להיכנס לג’אנה. שוב, אני יכול לחשוב על מתרגלת אחת שבאמת תרגלה מדיטציה במשך עשרות שנים — עשרות שנים, עשרות שנים, עשרות שנים, הרבה ריטריטים וכו’, והיא רוצה לפתח את סמאדהי שלה, שזה אומר, עבורה, ‘ריכוז’ ו’מיקוד’. “אוי, הריכוז שלי כל כך גרוע”, שזה משהו שכמעט כולם אומרים. היא אומרת, “התודעה שלי נודדת, ומחשבות באות”, ושוב, היא מודדת בדיוק במונחים של מה שאמרתי. אולי לא לשים את הדברים האלה בראש סדר העדיפויות: “כמה מחשבות מגיעות? האם התודעה שלי נודדת?” אבל היא מודדת ככה. היא אומרת, “אני צריכה באמת להיכנס לזה לפני שאוכל לעשות כל סוג אחר של תרגול. אני באמת צריכה לפתח את המיקוד שלי. אני באמת צריך לפתח את הריכוז שלי”.

ולמעשה, היות ואני מכיר אותה די טוב כתלמידה, היא בעצם צריכה, הייתי אומר – הרבה יותר חשוב מזה שהיא צריכה לפתח את המיקוד שלה, ולשמור על התודעה מיוצבת על משהו, וכל זה, בעצם מה שצריך לקרות הוא חקירה, חקירה או התפתחות בתרגול של היכולת להתמסר במלאות למשהו. זה דבר שונה מאוד. מה זה באמת להופיע? אני נותן את עצמי. עכשיו, יש סוג של “אני נותן את עצמי. באמת אכפת לי מזה”. יש סוג של רמת מאקרו. ויש את רמת המיקרו הזו, כמו כשעשיתי את הקטע עם האמבטיית שמש: פתיחה, התמסרות. הבעיה, הייתי אומר, היא יותר עם זה. היא לא עם שמירה על יציבות התודעה ועם היכולת שלה לעשות זאת. הסיבה שהיא לא יכולה לעשות את זה היא כי יש בה משהו שנמנע – אנרגטית, עם לב שלם, מבחינת הנשמה שלה, גם בחייה, מבחינת היפתחות והתמסרות. ולכן עבורה, רק לעתים רחוקות מאוד יש איזשהו סוג של הצטברות של אנרגיה בהוויה. משהו פשוט חוסם את זה. משהו לא ייפתח לזה. לא מתאפשר לאנרגיה להצטבר. ולמעשה, אלו הבעיות העיקריות. אלו הם הגורמים העיקריים לחוסר היכולת להעמיק בסמאדהי ולגשת לזה. אבל רק לראות בצורה מאוד שונה. אז זו השקפה אחרת.

אבל אתם יכולים גם לראות, אפשר גם לראות (ודיברנו על זה), אתם רואים כמה מאותן סוגיות ממש באות לידי ביטוי בחייה. זה לא כמו, “אה, זו רק בעיה של מיקוד וריכוז.” סוגיות מהסוג הזה — של לאפשר לאנרגיה להצטבר, של להיות עם כל הלב, של באמת לתת את עצמה, לעמוד מאחורי משהו, של באמת להיפתח — למעשה מתבטאות גם בחייה וגורמות לכל מיני, בואו נאמר, מגבלות. אז שינוי בהשקפה, שינוי בהבנה, ואז שינוי בדגש של, “מה אני בעצם מתרגל כאן? מה יעשה הבדל? מה חשוב?”

שוב, לפעמים, לעתים קרובות, בני אדם — הגוף אינו פתוח. גוף האנרגיה, כמעין הרגל, לא כל כך פתוח. אז רוב האנשים לא ישימו לב – זה לא משהו שהוא מאוד ברור. כמו למשל אנשים עם תנוחות ממש שפופות ומכווצות; אני לא מדבר על זה. אני מדבר על משהו הרבה יותר עדין שהוא מוחשי, אבל לא ברור, בואו נאמר, לרוב האנשים. ולפעמים זה קשור לאמון. ולפעמים זה קשור, לפעמים אתה רואה, “אה, האדם הזה, גם, למשל, מאוד קשה לו להרגיש משהו כמו התמסרות.” כל הדברים האלה קשורים. אתה אומר, “זה עניין של הריכוז.” אולי לא קשור לריכוז; זה עניין של משהו אחר, של הלב והנשמה, וכיצד הלב והנשמה, לאורך זמן, מעצבים או מגבילים עמדה אופיינית מסוימת, או דרך אופיינית של הוויית גוף האנרגיה. גוף האנרגיה תמיד זז; הוא תמיד נפתח ונסגר. אבל יכול להיות סוג של — בדרך אופיינית, הוא מעט סגור, כך שדברים מסוימים פשוט אינם אפשריים. ושוב, אולי ללמוד לתרגל אמון בהיפתחות, לתת אמון בהתמסרות, פשוט לאט לאט ללמוד איך לעשות את זה עם האנרגיה, לתרגל את זה.

או כפי שרמזתי קודם, לפעמים מה שקורה הוא שאנשים נכנסים למעין לחץ, או שהתרגשות יתר (שעשויה להיות מאוד מאוד עדינה) מתגנבת פנימה, בדיוק כש, למעשה, יש הרבה מיקוד, יש הרבה ריכוז, יש הרבה פיטי. אולי הם ממש על הסף של הג’אנה הראשונה, אם בכלל מדברים על קצוות. אבל מה שאני רוצה לומר הוא שהם חושבים יותר מדי על קצוות. וההשקפה הזו, היא יותר מדי שחור ולבן. “שם – אם אני רק אוכל להגיע לשם,” גם אם “שם” זה, מטפורית, שני סנטימטר מכאן, “זו תהיה הג’אנה.” שוב, זו יכולה להיות מחשבה מילולית. יכול להיות שזו לא מחשבה מילולית. וההשקפה הזו של שחור-לבן מאפשרת למתח להתגנב פנימה, ולדחף לחטוף ולתפוס, מה שגורם לבעיה, ללחץ. מה עם, במקום זה, פשוט להיכנס לזה? להיכנס למה שיש בחוויה שהוא נפלא, וליהנות מזה, ולא לדאוג איפה הגבול? ליהנות, ממש להתענג על מה שקיים בחוויה, לעומת הרעיון של להשיג משהו, ואז למדוד אם השגתי אותו. [1:01:06] מה שמעניין אותי זה פשוט להתענג על הדבש הזה.

דבר אחרון. הזכרתי שהבודהא דיבר או תיאר את הג’האנות לפעמים כ’השגות תפיסה’.[4] ומה שאנחנו עושים, הייתי אומר שהדרך הכי פורה, הכי אמיתית, הכי תקפה מבחינה אונטולוגית והכי משחררת לראות את מה שאנחנו עושים בכל התרגול הזה, היא שאנחנו משחקים עם התפיסה. ובמשחק הזה עם התפיסה, ייפתחו ‘השגות תפיסה’ מסוימות. ודרך ההשקפה הזו, הייתי אומר, היא הרבה יותר משמעותית מ”אנחנו מתרגלים תשומת לב יציבה”, או “אנחנו מתרגלים תשומת לב עוצמתית כמו קרן לייזר שמנתחת או מגדילה דברים, כמו להסתכל על דברים דרך זכוכית מגדלת”, או ש”אנחנו מפשטים”, או אפילו ש”אנחנו משחקים עם אנרגיה”.

אני מדבר הרבה על אנרגיה כשאני מלמד. לפעמים, כמו שאמרתי, נראה שזה מועיל להרבה אנשים. יש אנשים שממש לא אוהבים את זה כי זה לא מהדהד להם בכלל; הם לא מבינים את זה. אבל אתם יודעים, אנחנו יכולים לקשר את כל זה לצ’י קונג וכל זה, וזה הגיוני לדבר על אנרגיה. אבל לעתים קרובות מאוד, אם כן, אנחנו יכולים לחשוב, אנחנו יכולים להיות כמו להינעל בדעה מסוימת: ש”אנחנו באמת עושים כאן משהו עם האנרגיה, או עם גוף האנרגיה, או עם הגוף, או עם הצ’אקרות”, או עם מה שזה לא יהיה. או “אנחנו מביאים את גוף האנרגיה למצב כזה או אחר של אנרגיה”, או מה שלא יהיה. ואנחנו ננעלים ההשקפה הזו. “אני עובד על הכיווץ הזה”, מה שזה לא יהיה. “אני פותח פה את האנרגיה”. לפעמים זה יכול להיות ממש ממש מועיל בתור השקפה, ואנחנו יכולים לדבר במונחים אנרגטיים. וכמה מהדוגמאות האלו לקושי, למעשה קל יותר לדבר עליהן במונחים אנרגטיים, ואיך הן מתקשרות לחיים. ולפעמים, אדם פשוט – נמאס לו מהסוג הזה של חשיבה, וזו לא האמת הסופית של מה שקורה. זו רק דרך מסוימת לחשוב על זה, דרך לפרש את זה, דרך לתפוס את זה.

אז הרעיון הזה של השגות תפיסה, והרעיון של משחק עם תפיסה — זה שינוי הכיוון הכי רדיקלי של המסגרת המושגית, ושינוי הכיוון הכי חשוב של המסגרת המושגית שאתם יכולים לעשות, ובאמת להבין מה זה אומר, ולהשתמש בזה דרך שהיא באמת פוריה ולא רק “כן, כן, כן.” זה קשור קשר הדוק להבנה רדיקלית ועמוקה של ריקות. הג’האנות, מה אנחנו עושים בג’האנות — לא הסברתי. עברתי הלאה במהירות בשלב הזה של השיחה. נחזור לזה. אבל אם אני מתחיל להבין את הג’האנות כ”אנחנו משחקים בתפיסה, ואז השגות התפיסה נפתחות דרך המשחק שלנו בתפיסה”, זה משתלב לחלוטין בהבנה של הריקנת העמוקה של כל הדברים. זה הדבר הכי חשוב בדהרמה, הייתי אומר. הדבר החשוב ביותר בדהרמה הוא תפיסה: הבנת תפיסה ומשחק בתפיסה. ואתן יכולות לפרש את כל הדהרמה כתורה שמתעניינת בעיקר בזה: משחק בתפיסה. הכל — אפילו דברים שנשמעים כאילו אין להם שום קשר לזה — אתם יכולים להבין את הדהרמה כולה כחקירה של משחק עם תפיסה, וגזירת מסקנות מסוימות ואופנים מסוימים של שחרור מזה.

למה אני מתכוון ב’תפיסה’? תפיסה — saññā היא המילה הפאלית. לעתים קרובות זה מתורגם כמשהו כמו ‘תיוג’. בכלל לא לזה אני מתכוון כשאני אומר ‘תפיסה’. ב’תפיסה’ אני לא מתכוון לתיוג: ‘ירוק’, ‘שרה’, ‘כרית’. למעשה זה לא ‘כרית’; זה ‘ספסל’. ב’תפיסה’, אני מתכוון, זה מונח אקוויולנטי ל’חוויה’ או, יותר טוב, ‘מופע’. אני משתמש בשלושת המונחים האלה – ו’תופעה’ – לסירוגין: תפיסה, מופע, חוויה, תופעה. אז ‘השגת תפיסה’ זה לא ‘השגת תיוג’. אם הייתי אומר, אם הייתי מתייג את שרה ‘בננה’, את קירסטן ‘רימון’ ואת ג’וליאן ‘קיווי’… [צוחק] אני לא משחק עם תוויות כאן! אני משחק עם פבריקציה של חוויה, פבריקציה של מופעים. ‘אנרגיה’ היא תפיסה מפוברקת, מופע מפוברק. זה לא ‘אנרגיה’. זה פבריקציה. זו פבריקציה מסוימת של מופע, של חוויה. סוג כזה של אנרגיה הוא סוג כזה של פבריקציה, סוג כזה של כישוף, סוג כזה של אריגה ופיסול של מופעים וחוויה. הג’אנה הראשונה היא סוג כזה של אריגה, של יצירה, של פבריקציה של חוויה, מופע, תפיסה. הג’אנה השמינית היא — בעצם, זו לא דוגמה טובה. נחזור לזה מאוחר יותר. [צחוק]

פפאנצ’ה היא סוג מסוים של פבריקציה של חוויה. גם התודעה היומיומית הרגילה היא סוג מסוים של פבריקציה של תפיסה, חוויה, מופע. החיים הם פבריקציה של תפיסה, חוויה, מופע. מדיטציה היא חקירת הפבריקציה של תפיסה, חוויה, מופע. מיומנות ואומנות במדיטציה היא מיומנות ואומנות בפבריקציה ובפבריקציות השונות ומה שהן מובילות אליו. האם הן מובילות לאן שאנחנו רוצים להגיע? אם אני רוצה שזה יוביל אל הלא מפוברק, או לפבריקציה מיומנת, או אל סוג כזה של שחרור, או סוג כזה של מצב, או סוג כזה של איכות, או סוג כזה של אנרגיה, או סוג כזה של ג’אנה – השגות תפיסה. וזה מאוד קשור לריקות, שלמעשה קשורה לפבריקציה של החוויה, לפבריקציה של תחושת הקיום בזמנים שונים.

אז הג’האנות שזורות לחלוטין בתוך כל המובן של מה שהכי חשוב בדרך. זו דרך לחשוב על כל הדהרמה. לראות את זה ככה, עם סוג כזה של השקפה, שונה מאוד מדרכים אחרות שבהן אנחנו יכולים לחשוב על מה שאנחנו מנסים לעשות כאן. וכמו שאמרתי, עבור חלק מכם — בסדר, אני כן מדבר הרבה על אנרגיה, וחלק מכם מאוד מרוצים מהשפה הזו, אבל זה יכול לפעמים להיות יותר מדי… כאילו זה דבר אמיתי. אם אתה אחד מהאנשים האלה, מה יקרה אם תחשוב מחדש על כל העניין, תחשוב מחדש על התרגול שלך, תחשוב מחדש על אנרגיה, תחשוב מחדש על ג’אנה, תחשוב מחדש על הדהרמה במונחים של תפיסה — ש, כפי שאמרתי, המשמעות של היא לא תיוג?

אוקי-דוק. השעה 5:45. האם תרצו לסיים עכשיו, או שיש כמה שאלות שאולי מרגיש מועיל לשאול? האם זה מרגיש כאילו יש? רק לקבל תחושה של מי עשוי להרגיש שהוא רוצה לשאול. למה שלא ניקח רק כמה שאלות? זה יהיה חלק שלוש. ואז, כן, בוא נראה איך זה הולך. כן.

רוב ברבאה: חמלה (בתרגום סרגיי לרנר ורעות פרץ)

רוב נתן את השיחה הקצרה הזו באמצעו של ריטריט בן שלושים ושניים ימים, שהוא לימד יחד עם ג’ון פיקוק

היא תורגמה בנדיבות על ידי סרגיי לרנר ורעות פרץ

אפשר למצוא את ההקלטה והטקסט באנגלית כאן: https://hermesamara.org/resources/talk/2008-02-04-compassion#fn8

אז הבוקר הצגנו את תרגול החמלה, ואני באמת רוצה, במובן מסוים, להאיר ולהרחיב כמה מהדברים שדיברתי עליהם הבוקר, לעבות את זה, ולהסתכל מה כרוך בתרגול של חמלה. וגם לענות על השאלה, מהי בעצם חמלה? מה המילה הזאת אומרת? אז כפי שאתם.ן יודעות, חמלה היא השנייה מבין הברהמוויהארות (brahmavihāras). ארבעת הברהמוויהארות: טוב לב, חמלה, אושר ושוויון נפש. אנו יכולות לומר שחמלה היא התגובה הטבעית של הלב לסבל כאשר אינו עסוק בעצמי, או אינו נתפס בהשקפה עצמית שלילית. חמלה היא אותה איכות, אותה אנרגיה, שרוצה להקל על הסבל שהיא פוגשת. היא רוצה לעשות משהו בנידון. היא רוצה לרפא אותו – רוצה להקל, רוצה לרפא, רוצה להרגיע, רוצה לנחם, רוצה לשחרר את הסבל הזה בעצמנו או בישות אחרת, בין אם על ידי שינוי הנסיבות, על ידי נחמה, על ידי מתן הבנה כלשהי. בכל דרך שהיא. וכפי שאמרתי הבוקר, כאשר הזרם של טוב הלב (זרם המטא) – אם הוא זורם, כאשר הוא פוגש סבל, הוא הופך באופן טבעי מאוד לחמלה. טוב הלב פוגש סבל, והוא יהפוך לחמלה באותו רגע. אז יש לנו את המילה הזו ‘חמלה’, והיא נהדרת – זו מילה יפה. במובן מסוים, ‘חמלה’, כמו כל מילות הדהרמה האחרות הללו, היא סוג של תרכובת. ישנם גורמים והיבטים רבים המעורבים בו. זה נהדר שיש מילה אחת, וזה מועיל שיש מילה אחת, ולדעת למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים את זה. אבל כשאנחנו מתחילות להסתכל באמת על מהי חמלה, יש לה הרבה מאוד היבטים. חמלה כוללת אמפתיה, ואני אדבר על זה עוד הערב. זה כולל נתינה, ולכן נתינה היא היבט של חמלה. מה אנחנו נותנות? ככזו, חמלה היא דבר מאוד פעיל. גם אם זה רק אנרגטית על הכרית, במדיטציה, אבל גם בעולם, היא כוללת נתינה של משהו.

חמלה כוללת גם שוויון נפש, יציבות של ההוויה, יציבות של הנפש והלב. וזה למעשה גורם הכרחי של חמלה, אם אנחנו רוצות שהחמלה שלנו תהיה בת קיימא, שתהיה חזקה, תהיה פתוחה, שתחזיק מעמד בעולם, שנוכל לשאת מעמד, לשמור על פתיחות, להתמודד עם הסבל שאנו נתקלות בו בעולם הזה. בחמלה יש חוכמה. וזה באמת מהותי. במובן מסוים, ככל שהחוכמה מעמיקה והחמלה מעמיקה יותר, הן מתחילות באמת להתאחד. אבל חמלה גם בפני עצמה אינה עיוורת. בחמלה יש מידה מסוימת של הבנה מה הם הסיבות לסבל, ויש בה נכונות ושאיפה לחשוף את הסיבות לסבל, ברמה הכי עמוקה שאפשר. אז חוכמה. אם אנחנו מדברות על חוכמה ותובנה, זה מה שזה אומר: אנחנו רוצים להבין איך נוצר סבל, בדרכים שמביאות חופש.

בתוך החמלה כמובן יש מטא, טוב לב. בחמלה יש קבלה, אז זה מעניין: לצד הרצון להקל על הסבל, יש בה גם השלמה עם עובדת הסבל. חמלה יכולה לכלול הומור, לעתים קרובות יש בה הומור, אז זו לא בהכרח אנרגיה כבדה; היא יכול להיות קלילה מאוד. בחמלה יש הקשבה. זו ממש איכות של חמלה. לפעמים אנחנו נתקלים במישהו, אנחנו עם מישהו – אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות חוץ מלהקשיב, חוץ מלפתוח את עצמנו בצורה כזו. וזו חמלה. כאשר באופן מסוים האדם נותן את ההקשבה, למרות שזה סוג של קבלה, הוא נותן אותה, מציע אותה. פתיחות – בחמלה יש את האיכות הזאת של פתיחות. בעצם יש בה שמחה. אושר הוא גורם של חמלה. בחמלה יש אמונה, וזה מאוד מעניין.

וכמו שאמרנו עם תרגול המטא, זו לא רק תחושה. לפעמים אנחנו מקבלים תחושה מוגדרת של חמלה ושל הרוך הזה והתהודה הזו והחום הזה שזורם החוצה, אותה אנרגיית ריפוי שזורמת החוצה. אבל זו לא רק תחושה. זה בעצם הרבה יותר מזה. ואם בחיינו החמלה שלנו מוגבלת לזמן שבו אנו מרגישות אותה, זה יהיה מוגבל מדי. לפעמים בחיים שלנו אנחנו לא מרגישות את זה, אבל אנחנו עדיין פועלות על סמך חמלה. אנחנו מגלמות את הכוונה הזו. אנחנו לא יכולות להרגיש את זה כל הזמן כי הרגשות הם ארעיים – כמו מה שדיברנו עליו עם המטא.

עכשיו, רוב האנשים, אם אנחנו כנים עם עצמנו, היחס לחמלה או לרעיון של חמלה הוא לעתים קרובות אמביוולנטי. מאוד מאוד נפוץ, ומאוד מובן וקל, לראות את החמלה כסוג של נטל. הנה, איכשהו, אני הולך להיות עמוסה בסבל העולם. וכולם בחדר הזה מודעות לגודל העצום של הסבל בעולם. ואיכשהו הרעיון להיפתח לזה מרגיש כמו נטל – למרות, או לצד, השאיפות הרוחניות הטובות ביותר שלנו.

אנחנו שואפות להיות מלאות חמלה, ובכל זאת יש את האמביוולנטיות הזו. אנחנו גם מרגישות, “ובכן [נאנח]… אני לא יודעת. אני לא יודעת.” אנו מרגישות, אנו חוששות שהחמלה תכריע אותנו, תטביע אותנו, תגרום לנו לאומללות. אנחנו יכולות לחשוש מזה. כאשר התובנה נעשית עמוקה יותר, אנו מבינות שבעצם חוסר חמלה, אם הלב שלנו לא פתוח בחמלה, זה בעצם סבל. משהו בלב הסגור, הלב קרוש – וזה סבל. ויכולנו לדבר על, שוב – זו לא מילה מצוינת, אבל המילה הזו ‘בגרות’ בתרגול. חלק מהבגרות בתרגול היא כאשר התובנה הזו הגיעה מספיק לעומק, שאנחנו יודעות שזה סבל גדול יותר עבור הלב להיות סגור ולחיות ללא חמלה מאשר להרגיש מוצף בסבל.

אז יש את האמביוולנטיות הזו: במקביל לפחד או החשש, בו בזמן יש לנו אינטואיציה כנה. אני חושב שרובנו לא היינו נמצאות בחדר הזה אם לא היינו מרגישות אהבה אינטואיטיבית וכמעט כמיהה אל החֶמלָה. ההוויה, הלב, חש אפשרות לעצמו, חש לעצמו עומק של אפשרות, ויופי בעצמו. וחלק בנו משתוקק לזה, חש באפשרות הזו. אני חושב שחלק בנו מבין שדרך החמלה ובחמלה, קיים קשר עמוק מאוד. יש חיבור עמוק מאוד שמתרחש. אנחנו מתחברות מחדש לעצמנו, לאיזה היבט מאוד עמוק של עצמנו, של ההוויה שלנו, של הלב שלנו. להתחבר מחדש ללב שלנו. חיבור וחיבור מחדש עם ה’אחר’. לתרגול החמלה יש משהו מאוד עמוק בחיבור המחודש הזה, ואנחנו כמהות לזה. ככל שאנו מחזקות את האינדיבידואליות והנפרדות שלנו, כמהות לחיבור הזה שמגיע בצורה עוצמתית דרך תרגול חמלה.

אולי יש לנו גם תחושה של המתיקות בתרגול החמלה. אז למרות שיש את החשש הזה, אנחנו יכולות לחוש שיש שם מתיקות בשביל הלב, מתיקות ממש מקסימה. חמלה גם מעוררת אנרגיה. זו למעשה איכות ממריצה. אני אחזור לזה מאוחר יותר. חמלה צריכה להיות ממריצה ולא מעייפת. חמלה צריכה להיות גם נעימה ולא-לא נעימה. למרות שאנחנו פותחות את עצמנו לסבל, אנחנו מכוונות לסבל, אנחנו מסתכלות עליו, אנחנו מוכנים לתת ללב להדהד איתו – עדיין, חמלה היא איכות נעימה. זה קיום נעים, אפילו נשגב או אלוהי.

יש בה גם חום. יש חמימות מקסימה בחמלה. וכפי שהבודהא היה אומר, זה משהו שמאציל את היישות. חמלה נותנת להוויה אצילות מאוד עמוקה אורגנית, טבעית ויפה. משהו שאנחנו יכולות להתגאות בו. כאשר האיכות הזו קיימת, אנו יכולות להרגיש גאות בצורה מאוד בריאה, לא אגואיסטית.

ישנה גם תחושה, אולי יש לנו את התחושה הזו בחמלה, שהתנועה אל מעמקי החמלה מתחילה, או תתחיל, למוסס סוג של כלא של האינטרס העצמי. אז אולי אנחנו כבר מרגישות בחיינו, או ככל שמתרגלות יותר – כשאנחנו מתחילות את התרגול, אנחנו עשויות להרגיש איך האינטרס העצמי הזה הוא סוג של כלא, שאנחנו לוכדות את עצמנו בתוכו. אז עם תרגול החמלה, יש לנו את התחושה הזו, התחושה האינטואיטיבית הזו, שכשאנחנו נכנסות לחמלה, אולי הכלא של האינטרס האישי יתמוסס מעט, או אפילו הרבה. אולי אנחנו מאוד נמשכות לזה, אבל יכול להיות שאנחנו עשויים להיות די אמביוולנטיות גם לגבי זה.

במובן מסוים, חלק מהותי מהאשליה הבסיסית, מבחינה דרמית, הוא האמונה בעצמי נפרד ובלתי תלוי. איכשהו אנחנו לכודות באמונה הזו, ואנחנו מאמינות בה, ואנחנו ממשיכות לחזק אותה עם האינטרס העצמי. ובאמצעות תרגולים כמו טוב לב או התכוונות אוהבת וחמלה, כשהתובנה נובעת מאותם תרגולים, עם ההעמקה של הסמאדהי, כשהלב נפתח, יש תחושה של ריכוך ופתיחה של העצמי, בצורה מאוד לא ליניארית – מאוד הדרגתית, בהתחלה רק בהצצות קטנות, אחר כך קצת יותר וכו’. תחושת העצמי מתחילה להתרכך, יכולה להתחיל להיפתח, ותובנות על כל הטבע של העצמי והאחר וכו’ מגיעות מתוך זה.

אבל לצד זה יש מין תובנה בסיסית, והיא שאנחנו מתחילות להבין שאנחנו לא באמת יכולות להיות מסופקות באופן מלא מחיפוש אחר אושר באמצעות ריכוז עצמי. זה לוקח זמן, אבל בסופו של דבר המטבע הזה נופל. הדאגה לאינטרס העצמי היא מעין תבנית שאנו יורשות. אפשר לומר, ממש במונחי דהרמה, אנו יורשות מהחיים הקודמים שלנו את האשליה הזו שחיפוש אחר אושר מתממש באמצעות ריכוז עצמי. משהו יכול להתחיל לקרות דרך תובנה ודרך חמלה. אנחנו מתחילות להבין שכל הפרוייקט הזה לא יכול להביא להגשמה אמיתית. זה להיפך, ולמעשה, חיפוש אחר אושר באמצעות ריכוז עצמי מוביל למעשה לסבל. וכולנו יכולות לומר, “כן, כן, כן, אני יודעת.” אבל זה לוקח זמן, זה באמת לוקח זמן לעכל את זה מספיק כך שמישהי ממש תחיה כך.

אבל הייתי אומר, באמת, שיכולה להגיע נקודה עם תרגולים כאלה – תרגולי תובנה ואהבה וחמלה – זה כמעט כאילו התודעה מגיעה לקצה. ומשהי יכולה להרגיש שכנוע: “אני לא מעוניינת יותר לחיות חיים עם העצמי במרכז” – כל המבט וההשקפה על החיים שנראית כל כך טבעית, כל כך מובנת מאליה, מתחילה לאבד את הכפייתיות שלה או את השכנוע. ומישהוי באמת יכולה להגיע לנקודה של: “זה פשוט לא עושה לי את זה יותר. אני פשוט לא מעוניינת בזה יותר”. משהו בלב נשבר לרווחה. משהו נמס. לא רוצה שהעצמי יהיה יותר מרכז הבמה, או מרכז החיים בהכרח. ככל שאנחנו ממשיכות עם התרגולים האלו – שוב, הם מאוד לא ליניאריים, אבל מגיעה מחויבות עמוקה יותר ויותר לכך, מחויבות עמוקה יותר ויותר לאהבה ולחמלה ולחיות פחות מתוך העצמי, ביחס ועבור העצמי. הדלאי לאמה אוהב לומר: “הדת שלי היא טוב לב.” במקום להסביר את כל הפילוסופיה הבודהיסטית המורכבת וכו’, הוא פשוט אומר, “הדת שלי היא טוב לב. הדת שלי היא חמלה”.

אנחנו צריכות לשאול שאלות לגבי זה. בתרגול החמלה יש הרבה טיפוח, אבל יש בו גם הרבה שאילה. בכל הפרקטיקות האלה יש את החיות של החקירה. חלק ממה שאנו שואלות הוא: מהי חמלה? מה זה אומר? אבל אנחנו גם שואלות עוד כל מיני שאלות. וזה וחיוני, זה באמת חיוני לחיים של תרגול שנשאל את השאלות הנכונות לגבי עצמנו, לגבי החיים שלנו, לגבי התרגול שלנו. האם אנחנו שואלות את השאלות הנכונות? זה כל כך חשוב.

אני יודע רק שני דברים על הסופרת גרטרוד שטיין. אחד מהם הוא שכשהייתה על ערש דווי, היא הייתה מוקפת במין פמליית המעריצים שלה. אתם מכירות את גרטרוד שטיין? [צחוק] אז היא הייתה מוקפת בפמליה כזו של מעריצות. היה ברור שהיא גוססת. היא גלשה בין הכרה לחוסר הכרה, פנימה והחוצה – אני לא יודע אם זו הייתה תרדמת. ולאנשים סביבה נראה היה שהיא נכנסת ל’עולם הבא’, כביכול, עוברת הלאה וחוזרת. והיא עשתה את זה לזמן מה. ומישהי מהפמליה שלה, ששמה, אני חושב, היה מילדרד משהו כזה או אחר – “טוב, אולי היא חוזרת עם קצת חוכמה ו ידע משמעותיים שהיא יכול לחלוק איתנו.” אז כשגרטרוד הופיעה שוב והיתה לה קצת הכרה, היא אמרה, “גרטרוד, מה התשובה?”. גרטרוד קצת פקחה את עיניה ואמרה: “מילדרד, מה השאלה?” [צחוק].

אנחנו מחפשות תשובות, אבל האם יש לנו בהירות לגבי מהן השאלות הנכונות? מהן השאלות הנכונות בחיים? אחת השאלות, שאלה מהותית – איך אנחנו מטפחות חמלה? לא רק מה זה, אלא איך נעשה את זה? מה יוצר את זה? זה ממש חלק מהעניין. אנחנו צריכים להיות מעורבות באופן פעיל בשאילה הזו. וכך, כפי שציינתי הבוקר, יש הרבה טכניקות מעורבות. בחרנו את המשפטים. זה בסדר. זה משהו טוב להתחיל איתו. טונגלן הוזכר, התרגול הטיבטי הזה של – פשוטו כמשמעו זה אומר ‘לתת ולקחת’ או ׳לקחת ולתת׳. זה דומה מאוד – אנחנו לוקחות את הסבל, ואנחנו נותנות את הריפוי, את החמלה. מישהי עשויה לרצות להתכוונן מתוך התמסרות לאנרגיה של בודהיסטווה, כמו קואן ין, הבודהיסטווה של החמלה, לישו, לישות כלשהי שבדרך ארכיטיפית מגלמת חמלה, ופשוט לכוונן את ההוויה לאיכויות האלו, להקדיש את עצמך ליישות הזו ולאיכויות שהיישות הזו מביאה.

תרגול התובנה עצמו יביא חמלה. למה? כי התובנה היא השאילה העמוקה הזו לגבי “מאיפה מגיע הסבל?” ולכן ההשלמה שלו, או הצד ההפוך של המטבע הזה תהיה חמלה. בעצם השאלה – “איך נוצר סבל?” – כשזה נשאל לעומק, חמלה באה מאליה. אז משהי יכולה פשוט לתת את עצמה לתרגול עמוק של תובנה, וחמלה בהחלט תגיע. אבל כמובן, פיתוח חמלה הוא לא משהו שאנחנו פשוט עושות בצורה רשמית, כמו שזה לא רק משהו שאנחנו עושות בתרגול מדיטציה פורמלי. זה, במובן מסוים, יכול להפוך או צריך להפוך לזרם בחיינו. מה זה לחיות חיים שיש בהם את הזרם היפה והעמוק של חמלה שזורם, כאפיק מרכזי מאוד של החיים? במובן מסוים, החיים למעשה נעים, זורמים, נישאים על זרם החמלה הזה.

אז מה מטפח חמלה? מה מאפשר לה לצמוח? החלק הבסיסי והיסודי ביותר, היא הנכונות להיפתח ולגעת בסבל. זו נכונות לאפשר ללב להיפתח, להנגע על ידי סבל, להתקרב, להשאיר את העיניים פקוחות, לשמור על הישות פתוחה, ולגעת, לשאת עדות, להרגיש סבל. זה מה שהבודהא מכנה, למעשה מה שהפרשנויות מכנות, הסיבה המיידית׳ לחמלה. עכשיו, נכונות לפתוח ולגעת בסבל, זו לא בחירה מובנת מאליה להרבה אנשים. יש סבל – “נתראה מאוחר יותר!״. ״אני לא רוצה לדעת. אני רוצה להתרחק מזה כמה שיותר. אני רוצה להגן על עצמי, להגן על הלב. אני לא רוצה להרגיש את זה. אני לא רוצה להיפגע. זה יותר מדי. אני לא רוצה להיות מוטרדת” – בין אם זה הסבל של אותו אדם עצמו, או הסבל בעולם.

הנחיצות של חמלה היא לא מובנת מאליה. אולי עבור רבות, אם לא לכל האנשים בחדר הזה, זה כנראה כבר מובן מאליו. אבל זה כנראה בגלל ששמעתן את זה שוב ושוב בהוראת דהרמה כזו או אחרת, או דרך אינטואיציה רוחנית שלכן, או מה שלא יהיה. אבל זה בעצם לא מובן מאליו. אנחנו צריכות תזכורת לזה. אפילו בהקשר של הריטריט הזה, אנחנו צריכות תזכורת לזה, שאנחנו רוצות לפתח את הנכונות הזאת להיפתח לסבל ולהנגע על ידו. ובו זמנית בעודנו שומרות, משגיחות, שלא נוצף עד כדי קהות. צפייה בחדשות כל יום, למשל, קריאת עיתון כל יום, יכולה להיות למעשה יותר מדי, והלב פשוט נהיה קהה. אז אנו צריכים לדאוג ליכולת הזו להיפתח ולהנגע.

לאט, עם הזמן, אנו מפתחות ביטחון שאנו יכולות לעשות את זה. למעשה, אנו מפתחות ביטחון ביכולת של הלב להתקרב לסבל בלי להפגע. זה בהחלט בא עם הזמן. אנו נעשות בטוחות יותר ביכולת ובנכונות שלנו לעשות זאת. כמו שאמרתי, תרגול תובנה, ככל שאנו נכנסים לעומק התובנה, ולשאלה הזו של איך סבל מתעורר, אמור להביא איתו חמלה באופן אוטומטי. במיוחד הקו של אנטה הזה שאנחנו כל הזמן נוגעות בו בריטריט הזה. ואם להיכנס לזה יותר… ככל שאנו משחררות יותר את העצמי, מחזיקות באופן רפוי יותר – או יותר נכון לומר, ככל שאנו משחררות את ההזדהות שלנו, כך מתאפשרת יותר חמלה בתוך היישות. זה כאילו, פשוטו כמשמעו, יש יותר מקום בלב כשאנחנו פחות מצומצמות סביב הגדרה עצמית, השקפות עצמיות, בעלות, הזדהות.

בנוגע פעולה. זה משהו מעניין. לפעמים בתור מודטות אנחנו יכולות להניח שכל מה שצריך לעשות זה לשבת כאן כל היום, או מספיק שעות, לשבת וללכת, לשבת וללכת, לשבת וללכת – ובום, הנה זה! [צוחק] אולי, אבל אולי לא. אז אולי החמלה מעמיקה דרך פעולה מתוך חמלה, דרך הצבת עצמנו במצבים של שירות, מצבים של התנדבות וכו’, שבהם זו ממש הסביבה. מקום בו אנחנו ממשמשות. אז בהחלט יש תנועה מהתרגול הפורמלי שזורמת החוצה אל החיים, אבל זה פועל גם בכיוון ההפוך. הסיבתיות של רוב הדברים בדהרמה היא דו כיוונית.

לבודהה יש עצה מאוד יפה זו, והוא אומר שאם אתה רוצה להעמיק בחוכמה, תתחבר לחכמות. בעצם להסתובב עם אנשים עם תובנה, להסתובב עם כאלו שהעמיקו בתרגול ושחיות את ההבנה הזו. הסתובבי איתן, תתחברי, תן לזה להשתפשף, תני לעצמך ללמוד מזה. ובכן, אנחנו יכולות לומר שאם אתה רוצה שהחמלה תצמח, התרועעי עם החומלות. התרועעי עם אלה שנותנות את עצמן לשירות. יש המון בודהיסטוות בעולם הזה, שחיים חיים של חמלה, בעולם הראשון, בעולם השני ובעולם השלישי. ואפשר לחפש את האנשים האלה ולהיות סביבן. יש הרבה יצורות יוצאות דופן בחוץ. כדאי לתת לזה להשתפשף. תנו למשהו מהחמלה שלהם, אבל גם, במובן מסוים, לפרישות שלהן, כי יש חופש כזה בחמלה. וניתן לקבל את התחושה הזאת על ידי זה שאנחנו נותנות לפרישות ולחופש שלהן להתחכך בהוויה שלנו. ההוויה קולטת את זה. יש בזה משהו מאוד יפה, אני חושב.

מה מזין את החמלה? אושר מזין חמלה. זה מעניין. יש לי חברה, שאני חושב שהזכרתי אותה לפני כמה ימים באחת השיחות. היא סובלת מדיכאון מדי פעם. ובתקופות של דיכאון היא לא מסוגלת להתבטא, לפתוח את הלב, לאפשר לזרום ממנה את מה שיפה ומלא חמלה עמוקה, שנמצא בלב שלה. אז לדאוג לאושר שלנו – בדרכים השונות, טיפוח האיכויות היפות, הנדיבות, הסמדהי, המטא, כל השאר, בניית האושר בהדרגה לאורך חיינו – האושר הזה מאפשר חמלה. זה בסיס לחמלה. ככל שיותר אושר, למעשה, יותר חמלה.

אני חושב ששמעתי שאמא תרזה אמרה פעם שהיא לא תקבל נזירה שרוצה לעבוד במסדר שלה (שזה, אתן יודעות, שירות מסור מאוד; זה העניין העיקרי שלהן, לעבוד עם העניים מבין העניים בכלכותה) היא לא תקח אישה צעירה או אישה שרוצה להיות נזירה אלא אם כן השמחה הזו נמצאת שם, או שמגיעה באופן ברור מעצם הנתינה. שהיא פשוט תגיד, “לא, זה לא מתאים לך.” אז זה חלק מזה, אבל לדאוג לאושר שלנו זה עניין משמעותי.

אנחנו יכולות לשאול את השאלה ההפוכה: מה חוסם חמלה? זאת שאלה חשובה מאוד. מה חוסם חמלה? אם אתן זוכרות,  כשדיברנו על התכוונות אוהבת (loving kindness) ועל האויב הקרוב שלה, אהבה שיש בה היאחזות, אהבה שמגיעה עם תנאים – זה אויב קרוב אחד של ההתכוונות האוהבת. לחמלה יש ארבעה אויבים קרובים, מה שנותן לנו מושג לגבי – זה שזאת בעצם איכות מעודנת ועשירה יותר. במובן מסוים, זאת איכות עמוקה יותר.  אז זה מאוד עדין. יש ארבעה: (1) פחד, (2) כעס, (3) רחמים (4) אבל. אני אסביר עליהם קצת.

ראשית, אני רוצה לחזור על נקודה מתוך השיחה הקודמת: זו לא טעות שהם עולים ונכנסים לתוך תרגול החמלה שלנו, בתרגול הפורמלי או בחיים. הם יגיעו. למעשה, הם צריכים להגיע. זאת לא תהיה טעות לצפות שיבואו. לחלוטין ניתן לצפות להם. זה חלק מהאנושיות שלנו. זה חלק מאיך שאנחנו לומדות, איך שאנחנו לומדות מהי חמלה בצורתה הטהורה. אני זוכר כששמעתי על זה לראשונה, והרהרתי על הנוכחות של האיכויות האלה בחיי, ותהיתי, “טוב, אולי מעולם לא חוויתי חמלה. אולי אין לי מושג מה זה.” זה כנראה קצת קיצוני מידי, כי אני חושב שכולנו יודעים מהי חמלה, וכולנו חווינו אותה. אבל זה טוב להביא את שאילת השאלות הזאת. שאילה היא חלק מהלמידה של התרגול הזה באותה מידה כמו עצם הטיפוח והסמדהי וכל זה.  

(1) פחד, הראשון, פחד. נגענו בזה. אנו מפחדות להפתח לסבל. אנו מפחדות שאם אני אפתח לסבל של האדם הזה, זה יפגע בי. אני ארגיש פגועה מזה. כה נפוץ, כה נורמלי. אנו מפחדות, כי כיצד אני הקטנה יכולה להחזיק את כל הסבל של העולם, או אפילו להפתח לשבריר ממנו? העצמי המצומצם ירגיש מוצף מזה. זה ירגיש יותר מדי. יש פחד אמיתי מזה. לרוע המזל, הפחד עצמו אינו נייטרלי. הנוכחות של הפחד נוטה לגרום לתחושה של הצפה, שזה הדבר ממנו חששנו מלכתחילה, ו\או להעצים את תחושת הסבל שלנו בעת שאנחנו נפתחות לסבל של אחרות. כך שהפחד גורם בדיוק למה שפחדנו שנרגיש. הוא מביא להשפעה ההפוכה. אחזור אל האויב הזה, לפחד.

(2) כעס. זה אחד מעניין, כעס. לעתים קרובות אנחנו עדות לסבל בעולם, כל צורה של סבל – חברתי, סביבתי, פוליטי – כל הסוגים של סבל. אנחנו עדות לאדם אחד מתנהג בצורה אכזרית ופוגענית כלפי אחר, כלפי בעלי חיים וכיו”ב. לעולם הטבע. כמה קל זה, ומובן,  כמה קל לחמלה לצאת מהמסלול, במקום להשאר עם החמלה, אנחנו סוטות ממנה. הלב סוטה לתוך סוג של כעס צדקני – כה נפוץ, וכה, בדרך מסוימת, נורמלי וקורה בקלות. במקום להשאר עם הסבל ועם החמלה בקשר לזה, אנחנו סוטות לאשמה, שיפוט – של עצמנו או של אחרות. או במקרה של עצמנו, “אני לא אמורה להרגיש את זה”, ואנחנו שופטות את עצמנו רק על הרגש, החוויה של סבל. 

אבל לעתים קרובות אנחנו מפנות את האצבע לכיוון מישהי אחרת ומאשימות וכועסות, מרגישות שהכעס מוצדק, והתרחקנו מהחמלה. אז זה די מעודן, סוג של תנועה מפתה שמרחיקה – מאוד נפוץ. כעס הוא מורכב, ונגעתי בזה בשיחה אחרת. מנקודת מבט דהרמית, התנועה הזאת, של האשמה ושיפוט, חסרה בה הבנה. חסרה בה ההבנה של הסיבות של מה שבאמת, באמת גורם גם לסבל וגם מאפשר למישהו לנהוג באופן שגורם סבל. חסר בזה ההתהוות המותנית של זה, ואני אסביר למה אני מתכוון. לפני שלוש או ארבע שנים, אני לא ממש זוכר, עשיתי ריטריט אישי של חודשיים על התכוונות אוהבת וחמלה. כשהגעתי לקטגוריה הקשה, היה לי אדם אחד שהכרתי, ושניים שלא הכרתי.  

אז היה לי מבחר, אסופה של אנשים קשים. ושני האנשים היו שני פוליטיקאים – לא אומר מי הם, אבל היה נראה לי, אתם יודעים, שיש להם חלק בהרבה מהדברים שקרו בעולם ועדיין קורים, בואו נגיד ככה.  אבל אז כשהתחלתי לכלול אותם כחלק מהדמות הקשה, התחלתי להרהר, או שהייתי צריך להתחיל להרהר, במקום רק “הם נוראיים” וכו’, התחלתי להרהר על התנאים והנסיבות אשר, באיזושהי דרך, גרמו להם להתהוות, אפשרו להם להיות, לפעול, לבחור, להיות עיוורים בדרכים בהן הם נראו לי עיוורים. במקרה של פוליטיקאי מסוים, רק להרהר, “ובכן, תסתכל על המשפחה שלו. תסתכל על אבא שלו ועל המסורת\השושלת  שלו, מאיפה וממה הוא הגיע. עם מה הוא חונך?” כל התנועה מהיום הראשון של חייו הייתה לראות באופן מסוים. והוא חונך באופן הזה. סביר להניח שדרך מוסדות חינוכיים וכו’. זה מתחיל להרחיק את זה מהעצמי, העצמי שלו, ולראות יותר במונחים של התנאים שהתהוו.

כמו כן, לראות שאדם יכול לגרום לסבל לאדם אחר. כאשר הם גורמים סבל לאחרת, הם בעצם גורמים לסבל עבור עצמם. ייתכן שהם נוכחים בעולם באופן חמדני. זה לא סבל ברור וגלוי, אבל הם פשוט חמדנים. אבל מה הם מטפחים? מה קורה בתודעה שלהם, בלב שלהם, בגדילה ובהתפתחות של הלב שלהם? בעולם, לבחור בדרך הזאת זה למעשה לטפח חמדנות דרך הפעולה והבחירה. הם מטפחים חמדנות.

 טיפוח, פיתוח, חיזוק. זכרו את הדפוסים ההרגליים שאנחנו מדברות עליהם. את נכנסת לתנופה מסוימת, “מנגנת תקליט” מסוים. מה שאנחנו אומרות זה שעם מטא וחמלה אפשר לשנות את התנועה. מישהי יכולה להיות בעולם של חיזוק התנועה של חוסר רגישות, של עיסוק עצמי. אלה תנועות הרגליות. אנחנו יכולות להסתכל על האישה הזאת, פוליטיקאית או מי שזה לא יהיה, ואנחנו יכולות לחשוב, “לא נראה שהן סובלות. נראה שהן גורמות לסבל, אבל אני לא רואה סבל. אני רואה שהן מחייכות. אני רואה שהן עשירות. אני רואה אותן יוצאות לחופשה.” אבל יש לי שאלה: עד כמה אושר עמוק הוא דבר אפשרי עבור מישהי שמטפחת את האיכויות האלה של הלב – שמטפחת חמדנות לטווח הארוך? עד כמה אושר עמוק אפשרי עבורה? טיפוח חוסר רגישות; לטווח הארוך – אז כן, ייתכן שהן עשירות, וייתכן שיש להן כל מיני דברים. אבל בלב, כמה אושר עמוק אפשרי להן? כשמישהי מאיתנו פועלת באופן הזה בעולם, היא למעשה סוגרת את הדלת על האפשרות של אושר עמוק. 

 אני זוכר שכשגרתי בארה”ב, בשנתיים האחרונות, גרתי בבוסטון – ובכן, גרתי בבוסטון לאורך כל הזמן. בשנתיים האחרונות, עברתי ממרכז העיר לפרבר שהיה יותר ירוק ומלא צמחיה ושקט. זמן קצר לאחר שהגעתי לשם, הייתי יוצא להליכות כדי להינות מהסביבה הירוקה, והתחלתי לשים לב כמה רכבי שטח (כביש-שטח, SUV) יש שם. אתם יודעים מה זה רכבי כביש-שטח? אני לא יודע איך קוראים לזה באנגליה…מה המילה האנגלית לרכב שטח?

יוגי: רכבים חסרי תועלת

יוגי 2: עסק ביש-שטח (צחוק)  

רוב: כן רכבי 4X4 גדולים שאנשים – רכבים ממש גדולים, כן (צחוק)

התחלתי לשים לב כמה הרכבים האלה היו נפוצים על הכבישים. נראה שישנם אפילו אנשים שבבעלותם שניים כאלה. זה היה מתישהו במהלך השנתיים האלה שהתקפות הטרור של ה-11 בספטמבר קרו. זה המשיך להדהים אותי. האם אנשים לא רואים את הקשר? אתם יודעים, הניתוח הפוליטי הבסיסי שלי – האם אנשים לא רואים את הקשר בין נפט, האינטרסים של אמריקה לנפט במפרץ, ורכבי שטח, וצריכת דלק, ואז כעס וכו’? אני לא רוצה להכנס לפוליטיקה כרגע, אבל… התחלתי להרגיש יותר ויותר  נסער מכל הסיפור. בנקודה מסוימת הלכתי למורה שלי, נראיין, ותיארתי לה את זה ומה זה עורר בתוכי. היא אמרה, “תשלח להם מטא. תשלח להם הרבה מטא.” ואז היא אמרה, “לא רק זה – תאחל להם עוד רכבי שטח.” [צחוק] אני הייתי כזה, “פףף אוקיי”.

  למעשה, את החלק השני לא יכולתי לעשות. זה פשוט נראה בלתי אפשרי ואפילו לא כזה נבון בעצם. אבל החלק הראשון היה מועיל. ומה שקרה, מה שקרה בנקודה מסוימת היה שעלתה תובנה, ומטבע נפל, והבנתי שבורות, תעתוע – האנשים האלה היו מאוד חביבים (טוב, מרבית הזמן), מאוד נחמדים, אנשים מקסימים שפשוט חיים את חייהם באופן שנראה להם טוב. אבל היה שם, כפי שראיתי זאת באותה העת, תעתוע לגבי ההשלכות של הבחירות האלה. 

 והתעתוע הזה, שהבודהה כינה בורות ותעתוע, הוא לא-עצמי. שוב, זה אנאטה. באופן מסוים, הוא לא שייך לאף אחד. אז היה כאן סוג מסוים של תעתוע, שאני חשפתי, ואז – “אתה נתון לתעתוע, אתה. אתה. אתה.” פשוט לראות: בורות, כאיכות, זה משהו שכולנו חולקים. הדרך שבה זה מתבטא בחיינו יכולה להיות שונה, אבל הבורות אינה שייכת לעצמי. היינו יכולים… בואו נסיים בזה. אני חושש שהזמן לא יספיק לנו.  

כשמאשימים את הבורות, ומדביקים את הבורות לאדם ספציפי, איפה החמלה בזה? למעשה, החמלה לא יכולה לזרום למעשה. לפעמים, ההבנה שהבורות אינה שייכת לאיש – לכולנו יש בורות עד שנהיה בודהות, היא פשוט מתבאטת בדרכים שונות – נותנת רשות לחמלה להכנס. לפעמים, כשאנחנו כועסות על אנשים, “להשאר” – אלו מילות הבודהה – “להשאר ופתוחות לתפיסה של מה שיפה”, להתחבר לתכונות היפות שלהן. אז לא משנה במי מדובר, להתחבר למשהו שנפלא בהן.  

לעתים מה שעלינו לעשות, כשהחמלה נוטה לעבר כעס, זה למעשה לכוון את החמלה כלפי עצמנו – משום שכשאנחנו מקשיחות מכעס, זה דוקהה. זה סבל. אז עזבו את האדם השני, חזרו לעצמכן. תנו את החמלה לעצמי, ואז הישות והלב יכולים להתרכך ולהפתח. ואז ייתכן שהחמלה תוכל לזרום. כשאנחנו שבויות בכעס, אנחנו כואבות. כשאנו שבויות בהאשמה ושיפוט, אנחנו כואבות. לפעמים איננו מבינות זאת. אז, חמלה כלפי העצמי. באופן כללי, הכעס הזה, האויב הקרוב השני – חמלה רוצה להקל על סבל, אך היא אינה רוצה לדחוק אותו הצידה מתוך סלידה. זה יותר שהיא מחזיקה את הסבל. היא מחבקת את הסבל, מחזיקה אותו, מכילה אותו, ואז מוסיפה ריפוי ומוסיפה הבנה. אז זו אינה תנועה של סלידה. זו החזקה והבאה של ריפוי והבנה. זה עדין, אבל זו איכות שונה.

 (3) פחד, כעס, רחמים. ‘רחמים’ (‘Pity’) בניגוד ל’חמלה’, זה כשאנחנו מסתכלות על מישהי אחרת מלמעלה: “או,הם כאלה מסכנים שהם סובלים כך”, ואנחנו מרגישות ׳מעל זה׳ בדרך כלשהי. מאוד מעניין. זה – כל אלה הולכים להתגנב לתוך התרגול. אתם תשבו כאן בחדר, תלכו הלוך וחזור, ותשימו לב: “אהה, נהייתי קצת מעל לאותו אדם. קצת הסתכלות עליו מלמעלה נכנסה.” לפעמים זה ממש ברור, לפעמים זה מאוד עדין. שוב, זה בסדר. רחמים הם מעניינים. הם מחלישים. חמלה מעצימה, רחמים מחלישים. אז אנחנו יכולות לראות בעצמנו, כשאנו מרחמות על עצמנו, כשאנו תקועות ברחמים עצמיים, זה למעשה מחליש את העצמי שלנו, מחליש את היכולת שלנו לפעול ולהתעלות על הסבל. יש משהו כמעט מרוקן ומשתק ברחמים. זה משאיר את הסבל שם, בעוד שחמלה מניעה אותו, מרפאה אותו, מפוגגת אותו.  

חמלה לעצמי ולאחר היא מעצימה, לא משתקת. זה מאוד מעניין. כל האויבים הקרובים האלה, כולם, עולים כאשר יש יותר מדי תפיסת עצמי. אז שוב, חזרנו לעניין הזה של אנאטה. יותר מדי תפיסת עצמי – כשאני מודאגת מדי לגבי עצמי בפחד, או יותר מדי מגדירה את העצמי של האחר בכעס, או רחמים: “הן כאלה, אני כזאת.” או רחמים עצמיים: “ככה אני. אני תמיד אהיה כך.” אני המסכנה והאיומה. “יותר מדי תפיסה עצמית של העצמי ושל האחר נכנסת, והאויבים הקרובים עולים. אנחנו יכולים לאזן את זה בתרגול על ידי הרהור וראייה של המשותף. אנחנו רואות את המשותף. מישהי יושבת בתרגול, נותנת חמלה למישהו, ואנחנו מרגישות מעט מעליהם. נזכיר לעצמי את הדברים המשותפים, דברים אנושיים. אז במקום להסתכל על ההבדלים – “אני לא ממש עושה דברים כאלה. אני לא סובלת ככה.” בכמה קלות זה יכול להכנס – נזכיר לעצמנו מה משותף, את האנושיות המשותפת, ברגע הזה.   

(4) אז פחד, כעס, רחמים – האחרון הוא אבל. וזה עוד אחד מעניין מאוד. מאוד קל כשאנחנו פוגשות סבל, שלנו או של אחרות, להיות מוצפות על ידו, להרגיש הצפה. וכשהאבל עולה כאויב קרוב – כשלפעמים יכול להיות קשה להבחין בהבדל – שוב, זה משתק. בטווח הארוך, זה למעשה מתיש. אבל זו אנרגיה מעייפת. זה אחד מורכב, כבמקרים רבים, אנחנו צריכים למעשה לחוש אבל. זה חלק מתהליך של ריפוי. זאת איכות הכרחית. אבל בנקודה מסוימת, אנחנו מתחילות להסתכל על זה ולראות, ייתכן שישנה דינמיקה שבה האבל למעשה מסתחרר ונבנה? כשיש אבל בסביבה, אם זה אבל, זה יהיה מעייף. העייפות הזאת, גורמת לישות, גורמת ללב להיות פגיע יותר לאבל נוסף, אשר גורם ללב להיות עייף יותר. וכך זה מסתחרר סביב עצמו.

[46:46] בואו נכנס לזה מעט יותר. ישנם שני היבטים של חמלה – זאת נקודה מאוד, מאוד חשובה. ואני בטח אחזור עליה בכל מקרה, אבל זה מאוד, מאוד חשוב – ישנם שני היבטים של חמלה שדורשים איזון. ואנחנו יכולות לדבר על מה שאמרתי, מה שהתכוונתי כשאמרתי “אמפתיה”.

אז זה היבט אחד: (1) אמפתיה. וההיבט השני הוא (2) הנתינה. ואני ארחיב על זה. (1) אז קודם כל, מה זאת אמפתיה? אמפתיה היא הפתיחות, הרספטיביות, ההדהוד הזה של הלב עם הסבל של אחרת. היות מונעת, ננגעת על ידי הסבל של אחרת. אבל יש סוג של, הייתי אומר – מרחב ומתיקות בזה, שמצביעים על אמפתיה. אז לפעמים, אנו שמות לב, אנו רואות את הסבל של אחרת, ואיכשהו נשאבנו לתוכו, ואנחנו פשוט סובלות בדיוק כמו האחרת.

אז אמפתיה היא מעט שונה. היא מעט רחבה יותר ומרווחת יותר, ויש לה איכות של מתיקות. זה למעשה דבר מאוד יפה ומושך עבור הלב באיכות של אמפתיה. יש לי קרובת משפחה שאני יודע שאוהבת אותי מאוד, אבל לפעמים כשיש לי קושי מסוים או מחלה או משהו כזה, יש משהו בדאגה שלה שמזדהה מעט יותר מדי ומפוחד מדי, וזה כמעט כאילו זה נכנס לתוך החמלה, והיא נעשית בלתי מועילה. זה מרגיש לא מועיל. זה מרגיש כמעט כמו עול עבור האישה הסובלת. ייתכן שאתן מכירות משהו כזה, ייתכן שחוויתן את זה בחייכן.

אבל האמפתיה היא משהו מאוד יפה ונהדר, איכות יקרה של הלב.ייתכן שנרגיש בזמנים מסוימים בחיינו משיכה לפתוח את האיכות של אמפתיה. יש משהו – זה כמעט כאילו אנחנו רוצות לפתוח את הלב לרווחה, לפתוח את היישות לרווחה, ואנחנו רוצות להכניס פנימה את הסבל של העולם. אני זוכר שכשגמרתי ריטריט של שנה כאן לפני מספר שנים, ולקחתי קצת חופש לפני שחזרתי לכאן שוב. ואחד הדברים שעשיתי היה שחציתי את אירופה ברכבת, והלכתי למחנה הריכוז אושוויץ, מחנה השמדה למעשה. וזה היה סוג של עלייה לרגל. זה היה כאילו חלק מהישות שלי רצה… הרגשתי – זה היה כמעט תעלומה עבורי, וזה היה חלק מזה, אבל חלק מהישות שלי רצה ללכת למקום הזה שבו היו כמויות בלתי נתנות לתיאור של סבל. 

אני לא יודע את המספרים. שכחתי כמה בני אדם נרצחו שם. רציתי להיות שם ופשוט לשתות הכל פנימה. זה כאילו שהלב רצה להיות רחב ופשוט לשתות הכל פנימה. ולמעשה להיות שם – אני לא יודע, ייתכן שחלקן הייתן שם – זה מורגש איכשהו. הרבה מהשרידים של הקסרקטינות ותאי הגז וכו’ עדיין שם. יש שם משהו מורגש. משהו בישות רצה לשתות את זה. פשוט – זה הסבל. זה חלק מהסבל של העולם. פשוט רציתי לספוג את זה איכשהו. אני חושב שזה זה. אנו מרגישות פתוחות ומרווחות מספיק  כדי לעשות את זה. אבל יש כאן איזון מאוד חשוב. אוולווקיטשברה היא הבודהיסטווה של החמלה, ואחת המשמעויות של זה היא האחת שמקשיבה לבכי העולם. יפהפה. האחת שמקשיבה לבכי העולם.

מקבלת, שומעת את הסבל. זה דימוי מאוד רספטיבי. אבל לפסל, הדימוי, הרופה (צורה-גוף) של זה יש – אני לא יודע כמה ידיים או זרועות – הרבה.  

יוגי: 1,000. רוב: כמה? 1,000 זרועות וידיים. למה? להושיט אותן כלפי חוץ, לתת. אז יש איזון  של (1) האמפתיה, לקחת פנימה ו (2) נתינה כלפי חוץ. זה כה, כה חשוב. אנחנו יכולות להתייחס לזה בתרגול שלנו. 

ייתכן שגילית היום בתרגול שחשת – אני לא יודע, זאת שאלה, בעצם: האם הרגשת לעתים עול או כאילו זה כבד מעט, או מציף? כן, מאוד, מאוד נפוץ. נפוץ באופן קיצוני. זה לא חייב להיות כך. אתן יכולות לשחק עם זה. שוב, אתן יכולות להתנסות עם זה. אנו חשות אמפתיה. אנחנו מודעות לאמפתיה, מה שאנו לוקחות פנימה. אנחנו מתכווננות לסבל. אבל אנחנו גם מודעות לזה – אפילו אם אנחנו רק מדמיינות את זה – אנרגיה מרפאת שיוצאת החוצה. ואנחנו מדמיינות את האנרגיה זורמת מהגוף שלנו וכו’. אז יש משהו שנכנס ומשהו שיוצא. רוב האנשים יטו את האיזון, אפילו מבלי להבין זאת, לעבר יותר אמפתיה, לכיוון של ממש להכנס לתוך האמפתיה, ולא כל כך לעבר הרגשה של איכות האנרגיה שיוצאת החוצה: הריפוי, בוהק מזין, למעשה אנרגיה שמחה שיוצאת החוצה. 

העניין הוא שאנחנו יכולות לשחק עם האיזון הזה בתרגול. אתן יכולות ממש לשחק עם זה בעודכן יושבות כאן. היו מודעות ל-היכן האיזון נמצא, ופשוט הטו את התודעה יותר לעבר הרגשת האנרגיה המרפאת הנעימה בעודה יוצאת כלפי חוץ. אז אתן יכולות ממש לשחק עם זה. זה לא איזון סטטי. במילים אחרות, אינכן הולכות למצוא, אתן יודעות, לשים את המחוג על חמש ולהשאיר אותו שם. תמיד תזוזו, וזה בסדר לזוז. ולפעמים אתן יותר באמפתיה – בסדר. אבל הייתי אומר שמעט יותר איזון כלפי ההרגשה של הנעימות ושל האושר גורמת לחמלה להיות מהנה, ברת-קיימא, יציבה, שוות נפש, משהו שאנחנו אוהבות לעשות. ואנחנו צריכים להרגיש את האנרגיה הזאת בגוף, את האנרגיה הזאת זורמת, או אפילו לדמיין אותה. וזה ממש, ממש הולך לעזור. 

[53:40] ישנו היבט שלישי לחמלה, בסדר? אז יש את האמפתיה, ויש את הנתינה כלפי חוץ. ישנו היבט שלישי, שאינו ניכר בהתחלה, אבל מתגלה יותר עם הזמן. באופן מסוים, אני נותן מעין סקירה כללית הערב. (3) ההיבט השלישי נוגע לתחושת מרחב, איכות מרווחת או תודעה מרווחת. זה כאילו התחושה היא שהלב מתרחב ומסוגל להתרחב כך שנראה שהוא יכול כמעט למלא את כל המרחב, או כאילו הסבל שבעולם מוחזק על ידי חמלה שהיא, בדרך כלשהי, חלק מהמרקם של היקום. 

זה סוג של חמלה אוניברסלית. אז זה נע, שוב, באופן שאינו ליניארי, הדרגתי. תתחילו לקבל הצצה לתוך זה, ואין צורך לעשות מזה יותר מדי. לעתים אנחנו יכולות לקבל תחושה של חמלה שהעצמי אינו מחולל אותה. וזה כמעט כאילו אנחנו נפתחות לתחושה גדולה יותר של חמלה, שהסבל של העולם מוחזק – מוחזק, נוכל לומר, באהבתו של היקום, בחמלת היקום, בלב האל, איזו שפה שעובדת. זה כמעט כאילו משהו מעמיק, והטבע האמיתי של הלב נגלה לא כמוגבל, אלא כאינסופי ונרחב. וזה יכול, יש לו יכולת חסרת גבולות להחזיק סבל. אז ההיבט הזה של החזקת סבל הוא במידה רבה חלק מחמלה כשהיא מעמיקה. זה פשוט מגיע באופן טבעי. אולי אדם יכול להסתכל על זה במונחים של אלוהים או האנרגיה של בודהיסטווה – זה בסדר, ועד גבול מסויים זה גם לא באמת משנה איזו תווית תתנו לזה.

אבל אנחנו מוצאים את הפתיחה מהסוג הזה, את התפיסה הזאת בהרבה מסורות רוחניות שונות. ג’וליאן מנורוויץ’, המיסטיקנית האנגליה: “האהבה היא נטולת התחלה”, היא אומרת. “אהבה היא נטולת התחלה.”  זו תחושה אחרת לגמרי, עמוקה יותר של מה היא אהבה, ומה היא חמלה. אני מתכוון לדלג על כמה חלקים ולחזור אליהם בהנחיות מחר בבוקר.

כשאנחנו סובלות – אז לגבי חמלה לעצמי עכשיו – כשאנחנו סובלות בגלל משהו, זה יכול להיות מאוד מועיל, זה יכול להיות מאוד מיומן, בין אם זה בדידות או כאב בגוף או בבטן, כאב ראש, בלבול, חרדה, עצב, תחושת אובדן, אבל, מה שהסבל לא יהיה, כשיש את הסבל שלי ואנחנו מרגישות אותו, להבין, להרהר באופן מכוון: “הסבל שלי  אינו שונה מהסבל של אחרות למעשה”. אז שוב, כמה קל עבורנו להבנות את הסבל שלנו עם תחושה של בידוד. ולחשוב – לעתים זו אפילו לא מחשבה מודעת: “זו רק אני שיש לה את זה. אני זאת שעוברת את זה. לאף אחת אחרת אין את זה.” לעתים זאת אפילו לא מחשבה מודעת, ואנחנו מוסיפות, אנחנו עורמות עוד סבל בעזרת הבידוד של עצמנו. אז זה יכול להיות – ושוב, משהו לשחק איתו – אתן יכולות, כשסבל ישנו, פשוט לקחת צעד אחורה ולהרהר באופן מכוון: “מישהי,איפשהו, סביר להניח שאפילו ברגע זה, עוברת משהו דומה מאוד, משהו מאוד דומה אם לא כמעט זהה.” 

תכניסו את זה כהרהור. לעתים הסבל שלנו – אנו חשות את הסבל שלנו, ואנחנו לא מסוגלות לפגוש אותו עם חמלה. חלק מזה זה הבידוד של עצמנו שחוסם את החמלה. אז להכניס את ההרהור, שוב, לגבי המשותף שבזה, לגבי אי-ההבדל של הסבל שלנו, נכניס את זה ונפתח לאנושיות של הסבל שלנו. זה קריטי. ובאנושיות הזאת, בהבנה של האנושיות, יש סוג של התרככות.

והישות פשוט מתרככת. במקום להסתבך בדרך נוקשה ושברירית בבידוד עצמי, הגדרה עצמית ונפרדות, פשוט להכניס את ההרהור על המשותף, מה שאנו חולקות, האנושיות, מאפשר לזה להתרכך. ובריכוך יש פתיחה, והחמלה יכולה להתחיל לזרום. אז שחקו עם זה, שחקו עם זה.

[59:09] בעודנו עוברות לתת חמלה לאחרות, אנחנו מתרגלות כלפי החברה והדמות המיטיבה וכל זה, לעתים נרצה לתת חמלה למישהי. נסתכל עליה. נאמר: ”טוב, לא נראה שהיא סובלת כל כך. אין סבל גלוי לעין. היא נראית די בסדר. היא די שמחה.” ואז ניתן להזמין לתודעה את הידיעה לגבי שבריריות החיים. נגענו בזה לפני מספר ימים. פשוט להזכר בכך שהחיים הם שבריריים – ברמה הפיזית, ברמה הרגשית, מבחינת נסיבות החיים. חוסר הוואות של החיים – איזה אתגר! אפילו אם אותה אישה נראית במצב סביר, זה מאתגר להיות בן-אדם. באופן בסיסי, מאתגר להיות בן-אדם. זה לא קל. זאת לא התהוות קלה. זאת לא טריטוריה פשוטה.

אז לעתים הרהרו בכך, אם תרגישו שהאישה הזאת לא ממש סובלת, פשוט בשביל “לשמן” את זה קצת, להכניס לזה מיץ. כמו כן ניתן להרהר, “אני בעצם לא יודעת. אפילו אם אני מכירה את האישה הזאת טוב, ייתכן שאיני יודעת באמת מה קורה איתה, ואיזה סבל ייתכן שיש שם. איני יודעת. איני יודעת.” ניתן גם להרהר על אחדות, ולהתחיל להטות את הלב ואת התודעה לעבר אחדות. אנחנו אחד. אתם יודעים, ברמה מסוימת זה נכון – בפגיעות הזאת, השבריריות הפיזית שלנו.

הגוף הזה יכול להפצע בכל עת. הוא יכול לחלות בקלות רבה. הגוף הזה הוא פגיע. אנחנו פגיעות בפני המוות. להרהר, אנחנו אחד בזה. אנחנו חולקות את זה. יש בזה אחדות. אנחנו אחד באי-הוודאות. שוב, אנחנו חיות בעולם שבו דברים אינם וודאיים. מה שקורה, מה שיקרה מחר, אינו ודאי. מה שיקרה בשנה הבאה, עבור כולנו, אינו ודאי. בכלל לא. וסביר להניח שכולנו מכירות נשים שחייהן השתנו ברגע. משהו קורה – מישהי מקבלת חדשות כאלו ואחרות, חווה תאונה, דבר זה או אחר – והחיים משתנים ברגע, באופן דרמטי, דרסטי. אנחנו חולקות את זה. אנחנו אחד בשבריריות של אי-הוודאות הזאת. אנחנו אחד גם בבלבול שלנו עם כל זה.

אז זה מה שהבודהה דיבר עליו. זה תעתוע בסיסי. החיים –  עוד לא פיצחנו אותם. לא נפתור אותם עד שלא נהיה בודהות מושלמות. אנחנו חולקות את האווידיה הזאת, התעתוע הזה, ההשתוממות הזה. ובמידה מסוימת, כולנו מחפשות אושר, רווחה, בטחון במקומות שלא מספקים אותם. אנחנו חולקות את זה. אנחנו חולקות את הבלבול הזה. אנחנו אחד בזה. אז ככל שנהרהר יותר באחדות הזאת ונביא אותה פנימה, יותר חמלה תוכל לזרום. יש שיר יפהפה שנכתב ע”י – למעשה, היא משוררת פלסטינית-אמריקאית בשם נעמי שיהאב נאי. השיר נקרא “Kindness” (טוב לב, אדיבות), אבל מה שהיא באמת מדברת עליו היא חמלה. אז כשתשמעו את המילה ‘קיינדנס’, פשוט שמעו ‘חמלה’. והיא אומרת…: 

https://web.archive.org/web/20201004093657/https://poets.org/poem/kindness

אז מהרהרות באחדות הזאת. נקודה אחרונה, והיא נוגעת לאנאטה ולריקות. דיברנו על אנאטה, הריקות של העצמי. אנחנו יכולים גם לדבר על,מנקודת מבט אחרת, הטבע האינסופי של העצמי, הטבע האנסופי של אדם. אני חושב שכבר נגענו בזה. אני לא זוכר. 

הגוף הזה – מאין הוא הגיע? ראיתי תכנית מעולה לפני כמה ימים לגבי כוכבי שביט שנוחתים על הפלנטה, ולגבי זה שהחיים בעצם התחילו על ידי היסודות שהובאו לכאן מכוכבי השביט. הם הגיעו או מכוכבי השביט או ממפץ גדול, לא מפץ גדול, אלא איזושהי סופרנובה או כוכב אחר. עכשיו, כל זה יכול להשמע קצת מדע בדיוני, אבל זה מדע למעשה, שהגוף הזה מגיע – היסודות שבו מגיעים מהיסודות שנוצרו בכוכבי ענק, ואז הכוכבים האלה התפוצצו והעיפו את היסודות האלה לחלל. וכל היסודות שמרכיבים את הציפורניים ואת הקרנית שלנו ומה שלא יהיה – כל מי שבחדר הזה, היסודות שהרכיבו את זה נולדו באותו הכוכב. אני חושב שזה מדהים! [צחוק] אם נלך אחורה אפילו יותר, אפילו יותר, הכל היה אחד במפץ הגדול, היקום היה למעשה פצפון, מכווץ לגודל של כדור קטן.      

כל החלל והזמן היו מכווצים כאן, וזה התפוצץ. הכל היה אחד באופן מילולי. כל מה שהיה ביקום היה מילולית אחד. אבל – אני חושב שאני הזכרתי את זה בנקודה מסוימת – הנשימה שאנחנו שואפות, הכל יכול לחדור אלינו, בוודאי שהארץ. אנחנו נושמות פנימה אוויר. מתי זה נהיה ‘אני’? ונושפות החוצה. ואנחנו חולקות את האוויר אחד עם השנייה ועם העצים ועם כל שאר החיים, ועם הפלנטה.          

יש את המפולשות הזאת למה שאני מכנה ‘אני’ ברמה הגופנית גרידא. והאוכל, אני חושב, האם זאת הדוגמה של סטיבן בצ’לור (לא מצליח לזכור) של אכילת בננה? זה משהו מאוד עיסתי. או דייסה – זאת דוגמה נוספת. זה עיסתי. באיזו נקודה הדייסה הופכת להיות אני? אתן מבינות? זה הולך… [צחוק] וולט וויטמן – אני חושב שזה מ’שיר של עצמי’ (Song of Myself)   זה שיר ארוך, ארוך ומיסטי של וולט וויטמן, 1855: “אני מאמין שעשב של דשא אינו פחות מאשר מעשה מלאכת הכוכבים.” מקסים. על זה הוא מדבר. אתן יודעות, מאיפה הוא הגיע לזה, 1855? ג’וני מיטשל – חלקכן מבוגרות מספיק כדי לזכור. [צחוק] “אנחנו אבק כוכבים”. רמה גופנית. לפני כמה ימים דיברתי על כך, ברמת התודעה, שכל מה שאני יכול לראות כשאני מביט פנימה זה תפיסות, תפיסות, תפיסות. התפיסות האלו – תראו, הנה הרדיאטור, הנה הקיר – כל מה שאני יכול לראות אלה תפיסות. האם התפיסה היא אני, או האם היא שם בחוץ? ישנה אי-נפרדות בין העצמי והעולם, משום שתפיסה היא מאפיין דו-כיווני.

אני זקוק לעולם על מנת לראות את עצמי, משום שכשאני רואה, כל מה שאני רואה אלו תפיסות. כשאני מביט פנימה לחפש את העצמי, כל שאני רואה אלו תפיסות. כדי שתהיה לי תפיסה, אני זקוק לשאר היקום שאוכל לתופסו. אז אנחנו יכולות לדבר על ריקות. אנחנו גם יכולות לומר שריקות היא מלאות: זה מלא בכל. הישות הזאת, הישויות האלו, העצמי הזה מלא ביקום. המיינד והגוף (יהיו לנו שאלות אחר כך) – אינם נפרדים. אז זאת רק דרך נוספת לראות זאת. מפולשות הדדית (Interpenetrating)- אז חיבור הדדי (‘interconnectedness’) זה ביטוי שמשתמשים בו הרבה בדהרמה, אבל במובן מסוים, הוא אינו הולך עמוק מספיק. מפולשות הדדית. באופן מילולי: דברים, תאים, יצורים – כל הדברים מפולשים-הדדית.

עכשיו, אנחנו יכולות לשמוע את זה, ואני מודע היטב, אנחנו יכולות לשמוע את זה, ואו שזה נשמע כמו קונספט היפי משנות השישים שעבר זמנו, או איזה מן משהו אינטלקטואלי, אתן יודעות, אם אתן במסיבת קוקטיילים, ואתן לא מצליחות לחשוב על משהו להגיד, אתן מעלות את זה כי לשעשע מישהו. זה לא חייב להיות רק רעיון נחמד או משהו אינטלקטואלי. שוב, זה משהו שאפשר להביא לתוך התרגול. אתן יכולות ממש להיות בתרגול, לתרגל מטא או חמלה – הכניסו את זה פנימה. חשבו על המפץ הגדול, וחשבו על אבק כוכבים ועל זה שהנשימה היא מפולשת באופן הזה. הביאו את זה לתרגול, ותראו מה קורה. צריך לתרגל את זה, אבל זה יוביל לאהבה ולחמלה.

רוב ברבאה: לשים סוף למבקר הפנימי, בתרגום ענת קמרד

זוהי שיחה אחת מתוך שלוש, שרוב הציע ביום תרגול שהוקדש לנושא הזה. מקווה שיהיה מועיל, ותודה לענת קמרד על התרגום המוקפד והמועיל כל כך.

https://dharmaseed.org/teacher/210/?search=ending+inner+critic

ובכן, המבקר הפנימי. מהו הדבר הזה, שאנחנו קוראים לו “המבקר הפנימי”? אני בטוח שרבים מכם כבר מכירים את הנושא, אבל רק כדי לצייר תמונה ברורה: המבקר הפנימי זו הדינמיקה הזו, מבנה שמתקיים כמעט כמו תת-אישיות בתוכנו, אשר באופן קבוע מוריד אותנו, מזלזל בנו, מביע קול של ביקורת עצמית, של שיפוט עצמי, של שליליות. זה השופט העצמי, באמצעותו אנחנו מאשימים את עצמנו, מקניטים את עצמנו. זו תחושה כוללנית של אשמה,על מה שאנחנו, על מי שאנחנו. האקלים הפנימי של המבנה הזה הוא כזה של קשיחות עם עצמנו, וגם של סלידה ובוז. 

כשהדינמיקה של המבקר הפנימי נוכחת בתודעה, אנחנו עשויים להרגיש חוסר שייכות, חוסר התאמה, היעדר אפשרות להתקיים כשווה בין שווים.  איך שאני, מי שאני –  זה לא מספיק. וכל-כך הרבה כאב יכול להיגרם מהמבנה הזה, כל-כך הרבה הרס וחורבן. 

המבקר הפנימי הוא תופעה כל-כך נפוצה ומושרשת, תושב קבע בעולם הפנימי שלנו, שלפעמים קשה לדמיין את החיים בהיעדרו. בתרבות שלנו זו הקיום של מבנה כזה מאד שכיח. 

אז ראשית – טוב לדעת. לעתים קרובות, אנשים סובלים מהמבנה הזה של המבקר הפנימי בתודעה, והם עשויים לחשוב שהמבקר הפנימי ייחודי לחוויה שלהם.  “זה פשוט אני. איכשהו, יש משהו שלא בסדר איתי. יש לי נטיה מוזרה כזאת לביקורת עצמית, ושנאה עצמית.”. כשלמעשה, זה ממש חשוב לדעת שאנחנו לא לבד בזה. לפעמים אנשים באים לרטריטים ב”גאיה האוס” ואנחנו עובדים בקבוצות קטנות. אנשים משתפים, ומישהי מעזה לבטא את הכאב של החוויה הזו, של המבקר הפנימי. ברגעים האלו אפשר כמעט לשמוע את אנחת הרווחה הקבוצתית –  “תודה לאל, זה לא רק אני”. החוויה הזאת היא משותפת לכולנו. חשוב לדעת שאנחנו לא לבד בזה. 

בקצה השני, לפעמים אנשים מניחים שהמבקר הפנימי הוא נחלת הכלל. שאצל כולם –  אלא אם היתה לך ילדות נטולת פגמים באופן יוצא דופן –  הוא קיים. זו הקיצוניות השניה. באופן מעניין, בין אם אני מניח שאני לבד זה ובין אם אני מניח שזה קורה לכולם, שתי ההנחות הללו כרוכות בתחושה של ייאוש.

לפני כמה זמן כריס שאל אותי מה אני מתכנן ללמד בקבוצה, ואמרתי “אה, אני אדבר על המבקר הפנימי”. חשבתי איך לקרוא לשיחה הזו, חשבתי לקרוא לה “לסיים את המבקר הפנימי”. הייתי במשרד בגאיה האוס, פניתי לכמה מהרכזים שהיו במקום ושאלתי “מה דעתכם על הכותרת הזו?”. הם הסתכלו עלי בתמיהה וענו “הרי אתה לבטח לא יכול לסיים את המבקר הפנימי. אתה אולי יכול קצת להשקיט אותו, או לרכך את הקצוות החדים שלו, אבל המבקר הפנימי הוא די חלק מהחיים, לא?”

ההנחה הזו מאד נפוצה: המבקר הפנימי הוא אולי מבנה שאנחנו נולדים לתוכו, בגלל נסיבות כאלו ואחרות, והוא פשוט יהיה שם עד יום מותינו. הכאב, הכיווץ. אבל זה לא חייב להיות ככה. אפשר לסיים את זה. אז למעשה, אני רוצה לשנות את השם של השיחה הזאת ולקרוא לה “לסיים את המבקר הפנימי”. זה באמת באמת אפשרי לסיים אותו. אני יודע זאת בוודאות.

השכיחות של המבקר הפנימי, או עובדת התקיימותו לצידנו, מובנת. היא מובנת במיוחד אם לוקחים בחשבון את העבר שלנו. המבקר הפנימי אולי נכח בעבר המשפחתי שלנו, במסרים שקיבלנו באופן ישיר או עקיף מהמשפחה שלנו. אולי במסרים שקיבלנו במערכת החינוך. אני זוכר שכשאני הייתי תלמיד בבית ספר, המסר הזה היה שלוב ומתוקשר בשיטת החינוך, ובכל מה שסבב סביב חינוך. מכאן אנחנו מבינים שחשוב לא להאשים את עצמנו בקיומו של המבנה הזה בתוכנו. המבקר הפנימי הוא לוגיקה פנימית שניתן להבין מאין הגיעה וכיצד התפתחה. 

מעניין לחשוב על כך שמהבקר הפנימי הוא אולי בכלל תופעה תרבותית. המבנה הזה מאד נפוץ בתרבויות מסוימות, כמו התרבות שלנו. לעומת זאת, הוא לא כל כך נפוץ בתרבות המזרח. וזה די מעניין. כתוצאה מתהליכים כגון הרנסאנס והנאורות, ותופעות נוספות שחלו באותה תקופה, אנחנו חיים בתרבות של אינדווידואליות. העניין הזה מובן מאליו –  אנחנו לוקחים כמובן מאליו את היותנו פרטים אינדיווידואליים, חופשיים לחקור ולהתפתח בשביל הייחודי שבחרנו לעצמנו. אבל לדבר הזה יש גם צדדים אפלים –  הפרגמנטציה של החברה. היעדר הלכידות החברתית הוא צד שמחזיק אותנו באגרסיביות, ומתוחזק על ידי תרבות של צרכנות. חוקרים של מדעי ההתנהגות בימינו כן ערכו מחקרים בהם ניתן לראות יחס ישיר בין מערכת יחסים לא מאושרת עם העצמי, לבין קיום בתרבות צרכנית ובחברה שדוגלת באינדיווידואליזם. אז אני יכול לומר לעצמי שאני לא חלק מזה, שאני לא טרף לזה, שאני לא חלק מהתרבות הצרכנית. אבל היא קיימת באוויר שאנחנו נושמים, במסרים שאנחנו סופגים. כשכל הקונסטלציה הזאת נוכחת ביתר שאת, המבקר הפנימי יוצא מפרופורציות. מעניין לחשוב, ככל שהאתוס והאתיקה של גלובליזציה וצרכנות יתגברו –  מה יקרה בעולם? זה כל מה שאני הולך להגיד בנושא הזה כרגע. 

אז בואו ונחקור חלק ממרחבי ההשפעה של המבקר הפנימי. מה הכח שלו? מה ההשלכות של המבנה הזה על החיים שלנו? יש למבקר הפנימי כל כך הרבה השפעות שונות, כל כך הרבה דרכים בהן הוא משתקף ומתבטא בהיבטים שונים של החיים שלנו, דרכים בהן הוא שולט, מכווץ, מגביל אותנו. בואו נבחר כמה.

אחת מהן, היא האופן בו המבקר הפנימי משפיע על התרגול שלנו, ועל מערכת היחסים שלנו עם התרגול: מערכת יחסים עם תחושה של תהליך משלנו, של מסע משלנו שהוא רוחני ונפשי. אחת מהדרכים, היא מצב בו מאד בקלות ה”אמור” נכנס לתרגול: “אני אמור לתרגל, אני אמור להצליח להתרכז יותר, אני אמור ככה, אני אמור אחרת”. ה”אמור”, ואפשר לשמוע את זה במילה עצמה, הוא ביטוי של לחץ. הוא מביא תחושה של לחץ למערכת היחסים עם משהו שאמור להיות מתנה לעצמנו – התרגול שלנו. ללחץ הזה יש השפעות שונות: הוא יכול לכווץ, להגביל, לסגור, הוא יכול לסיים את שגרת התרגול שלנו לחלוטין. הוא יכול להוציא את השמחה והחדווה מהתרגול: מה שאמור להרגיש כמו מסע משמח ועסיסי של האדם נעשה מאד בקלות למשהו יבשושי וחסר שמחה, בגלל ה”אמור”. שנית, כשיש לחץ, הוא יכול לעורר לחיים דמות פנימית נוספת. בתגובה ל”אמור ולמבקר הפנימי” מתעורר “המורד הפנימי”. כשאני מרגיש שהמבקר הפנימי לוחץ אותי עם תחושות כגון “אתה חייב לתרגל, אתה חייב לתרגל כך וכך זמן, אמור אמור אמור, צריך צריך צריך” המורד הפנימי ייכנס לתמונה ויאמר: “אני לא רוצה לעשות את זה בכלל. למה לי?”. למעשה, המורד הפנימי הוא ביטוי של כח חיים בריא. יש משהו בריא באמירה “לא, זה לא בסדר” אל מול המבקר הפנימי. זו החיות שבי, דינאמיקה טבעית שעולה. 

דרך נוספת שבה המבקר הפנימי משפיע על התרגול שלנו, היא בהגבלה ואף חסימה של היכולת לחקירה עמוקה בחיים, לשאילה של השאלות העמוקות והיפות ביותר. שאלות כגון “איך אני אחיה? מה צריך להיות המסע הפנימי שלי? מהו הקיום הזה? איך אני רואה את הקיום באופן עמוק ובהיר יותר?”. אילו שאלות כל כך עצמתיות וחשובות, וחשוב שנהיה מסוגלים לשאול אותן, כחלק מהחופש הפנימי שלנו. לפעמים זו תהיה שאלה אחת, לפעמים הלך רוח מתמשך של סקרנות וחקירה לתוך הרוח שלנו. כשהמבקר הפנימי נמצא שם, היכולת הזו נחנקת על ידו. 

לא מזמן דיברתי עם מישהו, והוא סיפר על משהו מאד שכיח. אותו איש היה ברטריט וניסה לפתח הרגל של מדיטציה נוספת לאחר ארוחת הבוקר. הוא אמר לי “כל הזמן תכננתי לעשות את זה, אמרתי שאגיע לזה, ולא הגעתי. אבל בעצם, למה אני רק מתכנן?”. “למה אני מתכנן” אינה השאלה שנמצאת בבסיס העניין. זו שאלה שמכוננת על ידי שיפוט עצמי. מי שמפעיל אותה זה המבקר הפנימי שאומר “הדבר הזה אמור לקרות, והוא לא קורה. אני לא בסדר כי אני לא יכול להתרכז”. אנחנו כל כך רגילים להלך הרוח של המבקר הפנימי שאנחנו בכלל לא שמים לב שזה קורה. אנחנו כל כך רגילים לנשום את האוויר הזה.

מה ההשלכות? אי-קבלה של עצמנו, אי-קבלה של מה שבאמת קורה. במקרה הזה – של סבל בתוך החוויה. במקום לאפשר חקירה לתוך האירוע: “מה זה התכנון הזה? למה יש אותו? מה החוויה של לתכנן משהו שוב ושוב? האם זה קורה לי באופן מתמשך? מה קורה כשאני בתוך תכנון?”

בדהרמה אנחנו מדברים על ארבעת האמיתות הנאצלות. הראשונה בהן –  יש סבל. יש דוקהא. יש היעדר סיפוק. המילה הזאת בפאלי – “דוקהא” – מתארת מצב שאנחנו נעים בתוכו. חלק מהמצב האנושי. אנחנו פוגשים את הדוקהא בגוף בתודעה, במערכות יחסים, בסביבה. עם זאת, שתי המילים הללו – “יש סבל” – טומנות בחובן הזמנה מרומזת לקבל את אי הנחת כחלק מהמצב האנושי. תמיד יהיה סבל, בהחלט יהיה. אין בכך ספק. אם אני מקבל את הסבל כחלק מהמצב האנושי, מהר מאד המבקר הפנימי מגיע ואומר “זה לא בסדר. זה לא אמור להיות ככה. אני לא מקבל את זה.” כשהדינמיקה של המבקר הפנימי נוכחת אני לא יכול לקחת את הצעד אל האמת הבאה, שהיא האפשרות לשאול ולחקור –  מה גורם לסבל? האם אני חייב לסבול? האם הסבל שלי מסווה משהו, אולי סבל עמוק יותר? בלי קבלה של הסבל כחלק מהמצב האנושי, אין לי אפשרות לחקור ולהבין אותו לעומק.

אחת היכולות היפות ביותר שניחנו בהן כבני אנוש היא היכולת לשאול, באופן עמוק ונוקב, אודות הקיום שלנו בחיים. במערכת היחסים עם התרגול לעתים קרובות השאלה מתמקדת ב”האם אני עושה את זה נכון?”, לעתים אפילו בלי שנשים לב. כשזה קורה, כל העומק והכח והחדווה והגילוי שגלומים בתרגול נמעכים מתחת ל”האם אני עושה את זה נכון”. במערכות יחסים בין אישיות האופן בו המבקר הפנימי מתקיים מיתרגם למשפטים כגון “האם אני משעמם? האם אני מטופש?”. החרדה החברתית שלנו נכנסת לפעולה דרך המבקר הפנימי כי אנחנו לא מרגישים טוב עם עצמנו. אין את השורה התחתונה של אהבה עצמית בלתי מותנית, של קבלה עצמית וחמימות. והדבר הזה מוצא את דרכו לאופן בו אנחנו מתקיימים ביחד עם אנשים אחרים.

לא מזמן, במהלך אחד הרטריטים כאן בגאיה האוס, אחד המשתתפים  ניסה לעבוד על תרגול עם הנשימה והבין שזו השאלה הנוכחת אצלו: “האם אני עושה את זה נכון?”. ההבנה הזו היתה די משחררת. האם זה אפשרי בשבילנו לשנות את השאלה, ולשאול שאלות שונות במהלך התרגול? את “האם אני עושה את זה נכון”, להחליף ב”מה שלומי?”.  האחרונה מגלמת טוב לב ואדיבות, יותר מאשר צורך לענות לדרישות מסוימות. מה יעזור לי עכשיו, במערכת היחסים עם התרגול ועם ריכוז עמוק? זו שאלה שונה מאד מ”האם אני עושה את זה נכון”. 

אם נעיין באוסף השיחות והכתבים הבודהיסטיים, כנראה נתקשה למצוא אפילו פעם אחת בה הבודהה מדבר על הדינמיקה הזאת של המבקר הפנימי. זו דינמיקה שנעדרת מהקנון הזה. בעוד הבודהה מדבר באופן נרחב על נחישות, על מאמץ, על התערות מלאה ברצון לחוות התעוררות, האופן בו נעשה שימוש במילים האלו הוא מאד שונה. בימינו, מורים משתמשים במילותיו של הבודהה מאד בזהירות. אם, למשל, אני זורק לשיחה מילה כמו “נחישות”, עבור רוב האנשים היא תנחת ישר לתוך זרועותיו של המבקר הפנימי ותעורר כאוס בתודעה. הדינמיקה של המבקר הפנימי מאד נוכחת אצל מתרגלים רבים, ועל-מנת שדיון במושגים כגון נחישות ומאמץ ינחתו באופן שונה, אנחנו צריכים לנהוג ברגישות רבה. 

בסופו של דבר, אנחנו צריכים לאתגר את המבקר הפנימי. לעשות זאת ביחד כתרבות דהרמה, כחברה מערבית ובמובן הרחב יותר כאינדיווידאולים. אבל אפילו בעודי אומר את המשפט הזה, מישהו עשוי לשמוע אותו דרך המבקר הפנימי, מישהו עשוי לשמוע את זה כ”אתה עשוי לסיים את זה כבר”. הרבה פעמים אנחנו מסננים את הדברים שאנחנו שומעים ורואים דרך העדשה של המבקר הפנימי. המבנה הזה מקרין החוצה, ומוצא את דרכו למערכות היחסים שאמורות להיות הכי מזינות בעברונו. לפעמים הוא יכול למצוא דרכו אפילו למערכת היחסים עם בן או בת הזוג שלנו: הם אומרים או לא אומרים משהו, ואנחנו מרגישים ששופטים אותנו. 

זה יכול לקרות גם עם מורה, כשלמעשה כל מערכת יחסים עם מורה או עם מטפל נפשי אמורה להיות מושתת על אהבה או על הרצון לטפח. אילו מערכות היחסים שיכולות להיות הכי יפות. וההשלכה הזו מוצאת את דרכה גם לתוכן.

חשוב לזכור שהדרך לאתגר את המבקר הפנימי היא דרך של טוב-לב, ואינה כרוכה בכיווץ או הימנעות. כשאני מחליט לאתגר תא המבקר הפנימי, יתכן שהדמות שתצוץ לפתע היא אותו דמות של מורד. ובמקום לפעול נגד המבקר הפנימי, המורד יפעל כנגד התרגול עצמו. אנחנו מקבלים שני כוחות שפוגעים בנו במקום לעזור. אבל האפשרויות בתרגול הן עצומות, באמת עצומות. ואם יש שיעור אחד שכדאי לקחת מהשיחה של היום, הוא שסיום המבקר הפנימי זה דבר אפשרי. 

אני רוצה לדבר עכשיו על איך אנחנו יכולים לנוע לעבר התמודדות עם הכח הזה. איך אפשר להפחית ממנו, לפוגג את ההתנגשות איתו. למעשה, ישנן שתי גישות, שכל אחת מהן כוללת חמש דרכים לפעולה, ובאמצעותן אנחנו יכולים להילחם במבקר הפנימי. 

בגישה הראשונה אנחנו נשתמש כאשר המבקר הפנימי מופיע במלוא הכח, כשאנחנו ממש לכודים בתוכו והוא חונק את הלב שלנו. הגישה השניה כוללת דרכי פעולה, בהן אנחנו יכולים להשתמש כשהמבקר לא מאד פעיל. 

נפרט על שיטות הפעולה הכלולות בגישה ראשונה. דרך אחת מבוססת על תרגול של התכוונות אוהדת, מטא. דרך שניה מתמקדת בדרכים להביא אדיבות וטוב לב לתרגול שלנו. הדרך השלישית היא חקירה של המבקר הפנימי, שאילה אודותיו, שימוש בתודעה כדי לחקור את המבקר הפנימי, ואולי להשיג מבט יותר אובייקטיבי אודותיו דרך תרגול של מיינדפולנס. הדרך הרביעית, היא הימצאות בדיאלוג עם המבקר הפנימי, ללמוד לשאול ולהיות בדיאלוג איתו. הדרך החמישית היא ניכוס מחדש של הכח שלנו, לנכס בחזרה תחושה בריאה של כח פנימי (אני לא מתכוון לכח על מישהו, אלא על כח בתוכנו). בדיוק כשאנחנו מרגישים שאין לנו כח, שאנחנו נמחצים תחת משקל נעליו של המבקר הפנימי, להגיע למקום בו הכח הפנימי שלנו זמין לנו. לשם אני רוצה להגיע.

בואו נעמיק לרגע בשיטה הראשונה, מטא. מטא היא מילה בפאלית, שמשמעותה “התכוונות אוהדת” (Loving Kindness). כלומר, ידידותיות עמוקה. כמו שכולנו יודעים, בחלקו זהו תרגול מדיטטיבי, אשר במהלכו אנחנו זורעים בסבלנות זרעים של טוב לב, של התכוונות לטוב, כלפינו וכלפי כל היצורים החיים. לעתים קרובות אנשים משתמשים במשפטים כגון “מי יתן ואהיה מאושר”, “מי יתן ואשהה בשלווה”. במהלך התרגול אנחנו חוזרים על המשפטים האלו במטרה להתחבר אליהם, ולעתים קרובות יש לדבר הזה כח עצום. כמובן, שכשהמבקר הפנימי נוכח בחזקה, כשהדינמיקה הזאת חיה ופועלת ויוצרת סערות בתודעה, האפשרות שחזרה על משפטים קטנים כמו “מי יתן ואשהה בשלווה” תעזור לנו עשויה להיראות כמו בדיחה, כמו טיפה באוקיאנוס, כמו משהו מגוחך לעשות. מה שמרגיש אמיתי כשהמבקר הפנימי נוכח בחוזקה בתודעה, זה המבקר הפנימי. הכח של המבקר הפנימי והתפישה שהוא יוצר נחוות כמאד אמיתיות ומשכנעות. אנחנו ננעלים לתוך תפיסה מסוימת של הדברים. 

מזווית מסוימת אפשר לומר שהמבקר הפנימי הוא הרגל. הוא כח הרגלי, תפיסה, אוסף של מחשבות שליליות ששוהות בתודעה והולכות אנה ואנה. זהו ההרגל של המחשבות האלו, שאליו מתווסף ההרגל של להאמין להן. מזווית מסוימת המבקר הפנימי הוא מעין מסלול מעגלי הדוק של מחשבות שליליות ואמונה בהם. זה כל מה שזה, איכשהו. מה שמשחרר בידיעה הזו, זו המילה “הרגל”. לזכור שזה רק הרגל. כשההרגל הזה גדל, יוצר משקעים, בונה אחיזה בנפש, אנחנו פשוט מתחילים ליצור הרגלים אחרים. הרגלי חשיבה אחרים, אמונות אחרות. בזמן תרגול מטא אנחנו מכניסים למסלול המעגלי לוויינים של מחשבות אחרות, שמערערות את המקום של אותם הרגלי חשיבה ישנים. מחשבות על טוב לב, על שלווה, וגם האפשרות להוקיר ולחגוג את עצמנו. בעזרת ההרגל של מטא המבקר הפנימי מתחיל לאבד מכוחו, ומפנה את  מקומו להרגל של אהבה עצמית. עם הזמן, ועם החזרה. וכבר חזיתי בעבר בניסים מתרחשים בעזרת תרגול מטא, עבורי ועבור אחרים. אדם שיכול להיות מאד מעונה, מאד כלוא בדינמיקה של המבקר הפנימי, ובמהלך שנים בסבלנות ועוד סבלנות זורע זרעים של מטא, אפילו כשזה מרגיש מגוחך ונלעג. ומשהו מתחיל לזרום בתוך גושי הקרח, משהו משתנה, מאפשר לחמימות ולנדיבות הלב לזרום בתוכם. בעזרת זמן וסבלנות. 

לעתים קרובות כאשר שנאה ותיעוב עצמי נוכחים, אנחנו עשויים להרגיש שהכיוון הנכון הוא פשוט לתרגל הרבה מטא כלפי עצמי. אמנם, זה תרגול שיכול להיות מאד מועיל. אבל במקרה הזה מאד יכול לעזור לכוון את המטא כלפי אחרים. כשאני נותן למטא לשוטט, לתעות, המבנה של המבקר הפנימי לא יכול שלא להתפוגג. במקרה הזה, הריפוי הוא מאד דומה בין אם אני נותן את המטא לעצמי או לאחרים. 

בנוסף – אנחנו זקוקים לאהבתם של אחרים. לעתים קרובות, בתרבות של מדיטציה כמו זו שלנו, אנחנו נוטים להאמין שכל אי-ההיאחזות, כל הבהירות וכל העומק אמורים להגיע מבפנים בלבד. אני אשב ואעצום את עיני, אתרגל ודברים יתבהרו. אמנם, יש כח עצום בפיתוח תרגול דהרמה מבוסס באופן עצמאי. אך לקבלה של אהבה, לאירוע בו מישהו אחר מביע את האמון שלו בנו, יש כח מרפא עצום. לפעמים בסיום של עבודה משותפת (כגון תרגול בשירות –  ע.ק)  משתתפים יתנו פידבק חיובי אחד לשני – “כל הכבוד, עשית עבודה טובה”. אנחנו לעתים קרובות נוטים לנפנף את התגובות האלו, להפחית בערכן, והן לא מהדהדות בתוכנו. אבל לפעמים, מישהו ייגש אלינו ויביט לעומק, באופן מאד מכוון, ואנחנו נרגיש שהוא יכול לראות אותנו יותר טוב כרגע ממה שאנחנו מסוגלים לראות בעצמנו. עם בהירות, עם צלילות. אולי אותו אדם יאמר “לא אכפת לי מה את חושבת, אני רואה אותך, אני רואה את היופי שבך”. לפעמים אמירה כזו יכולה לגעת מאד עמוק. יצא לי להיות בצד המקבל של זה ובצד הנותן של זה. לפעמים, כמורה וכמטפל נפשי, אמירות כאלו הן מאד ראויות, הן הדבר הנכון לעשות, ומאפשרות לאדם לראות את עצמו באופן מלא. ובתקווה, עם הזמן, הם יספגו את המבט הזה ויוכלו להסתכל על עצמם באותו אופן.  

רוב ברבאה: חמלה, חלק שני: חמלה לעצמנו (בתרגום מרים ויילר ורן ברנשטיין)

רוב נתן את השיחה הקצרה הזו ביומו העשירי של ריטריט בן שלושים ושניים ימים, שהוא לימד יחד עם ג’ון פיקוק

אפשר למצוא את ההקלטה כאן: https://dharmaseed.org/talks/11949/

היא תורגמה באופן מדוייק ויפה על ידי מרים ויילר ורן ברנשטיין

טוב לב וחמלה כדרך להתעוררות

נדמה לי שאתמול בערב הארכתי קצת אפילו יותר מכרגיל, ולכן יש כמה דברים שנשארו מחוץ לשיחה, שאני רוצה לגעת בהם היום. היום אני רוצה להוסיף את העצמי, חמלה לעצמי. אז אנחנו נשארים עם חמלה לאדם שבבירור סובל, ואנחנו מוסיפים חמלה לעצמי. אני אדבר קצת על הדבר הזה, שהיה צריך להיות חלק מהשיחה של אתמול בערב אם לא הייתי כל כך ארכני. בעצם יש פתגם יהודי עתיק שאומר, “למה לומר בעשרים מילים מה שאפשר לומר באלפיים?” [צחוק]

כשאנחנו עוברים לחמלה לעצמי, זה מאוד נפוץ, מאוד מאוד נפוץ: היינו עכשיו עם מישהו שבבירור סובל, והתחושה שעולה או התגובה שעולה, וזה מובן, יכולה להיות, “אבל אני מתבוננת בעצמי, וכל מה שאני רואה זה שאחרים בעולם סובלים הרבה יותר. אני מודעת לסבל שלי, אבל כשאני משווה אותו לסבל שאני יודעת שקיים בעולם, סבל שאני קוראת עליו, או שומעת עליו, זה נראה לא הוגן להישאר עם עצמי ולתת את החמלה לעצמי.” זה מאוד מאוד נפוץ. 

אני זוכר נסיעה עם כמה חברי דהרמה לחודש עבודה בקהילת מצורעים בהודו, והייתה לי שיחה ארוכה עם חברה בנסיעת הרכבת הארוכה מדלהי. והיא עבדה הרבה בשירות מגיל צעיר מאוד, והיא סוג של אמרה ששירות בעצם הרבה יותר נחוץ בעולם השלישי, וכו’, ושאין בו טעם ביחס למעמד בינוני לבן במערב, וכו’. אבל הייתה לנו שיחה ארוכה, ואז כשהגענו לקהילת המצורעים ובאמת ראינו כמה שמחה הייתה שם – זה היה מאוד מרשים. אנשים עם צרעת, ומחלימים מצרעת, או שהחלימו מצרעת – הייתה שם כמות אדירה של שמחה. והייתה לנו מין שיחה מתמשכת והשוואה של זה לחלק מהסבל במערב. אני באמת לא רוצה להנגיד כאן בין מזרח למערב, אבל לפעמים הסבל לא נמצא במקום שבו אנחנו חושבים שהוא, במובן הכי פשוט. ובכל מקרה, אי אפשר למדוד סבל. זה משהו שנחזור אליו. אבל אי אפשר למדוד סבל.

אבל התגובה הזו, “אחרים סובלים הרבה יותר” – מאוד מאוד נפוצה. לפעמים זו פשוט דרך התבוננות שאנחנו רגילים אליה, דרך שבה אנחנו רגילים להסתכל על עצמנו ולחשוב. יש משהו – טוב, יש הרבה דברים מאוד חיוניים בחמלה לעצמי. אחד מהם הוא שהסבל הזה שכאן, הוא הסבל שאיתו אנחנו יכולים להשיג את האינטימיות הגדולה ביותר. ולכן יש אפשרות שלמעשה הוא יכול להיות הכי מלמד עבורנו, במונחים של, איך סבל נוצר? זכרו, זו השאלה הבסיסית של תובנה, של פַּנְיַא, של חוכמה. אז מכיוון שאנחנו הכי קרובים לאורגניזם הפסיכופיזי הזה שכאן, זה המקום שבו אנחנו יכולים ללמוד יותר מבכל מקום אחר. והחוכמה הזו מִתַּרְגֶּמֶת והופכת לחמלה לאחרים, כי אנחנו מבינים את שורשי הסבל. ככל שאנחנו רוכשים יותר הבנה לגבי שורשי הסבל, כך יכולה להיות יותר חמלה כלפי כל היצורים והיצורות. 

[3:57] חמלה לעצמי – מְרַפֵּא להפליא. יש שם היבטים מאוד מאוד חשובים של ריפוי. זה מגיע, כמובן, דרך מטא לעצמינו, דרך חמלה לעצמנו, אבל גם דרך הסמאהדי, במידה שבה הוא קיים. כבר ההשקטה של הגוף, ההרגעה של התודעה, הן מרפאות. לפעמים אני ממש יכול להרגיש את הריפוי כשהוא מתרחש. וגם דרך תובנה, כמו שאמרתי עכשיו. 

אז התרגול הזה של חמלה וחמלה לעצמי – אפשר באמת להנות ממנו. וכמו שאמרתי אתמול בערב, התרגול לא חייב תמיד להיות כבד. לפעמים זה מרגיש, אתם יודעים, הלב מהדהד באמפתיה, וזה יכול להרגיש – לא כבד, אלא פשוט חי, בהחלט. אבל יש גם הנאה שזמינה מתוך תרגול החמלה. וההנאה הזו היא חלק משמעותי מהריפוי, באותה מידה שהתחושה של הינגעות או לב שמתעורר ומגיב הם חלק מהריפוי. 

ההיבט הזה, שנגעתי בו אני חושב – אני בטוח שהתייחסתי אליו אתמול ואולי גם לפני כן – האיזון הזה בין האמפתיה לבין הנתינה, הוא כל כך חשוב. אני צריך לחזור על זה שוב? אני באמת אשמח להסביר את זה שוב אם אנשים עדיין לא בטוחים מה זה אומר עדיין. 

יוגית 1: אתה יכול להסביר את ההבדל בין אמפתיה לסימפתיה? כי הן מתבלבלות לי. 

רוב: אני לא בטוח שאני יודע.

יוגית 2: אני חושבת שסימפתיה איכשהו באה עם רחמים.

רוב: בסדר, אולי זה נכון. תודה, פרנסס. יכול להיות שהשימוש במילה ‘סימפתיה’ בשפה האנגלית קיבל גוון משמעות שמעלה תחושה של רחמים, שיש בה היבט של מרחק ומין של עמדה של עליונות. אני לא יודע אם זאת המשמעות המקורית. פשוט, אתם יודעים, ‘סים-פתיה’ – הצירוף לא מורה על זה. אבל כנראה שהמילה קיבלה משהו מהמשמעות הזאת. 

יוגי 3: אני תוהה על האופן שבו אנחנו מסתכלים על המילה הזאת, ‘רחמים’, אם הוא קשור יותר לגישה מערבית מאשר למושג התנכי המקורי. אולי הייתה שם חמלה, אבל אנחנו פירשנו אותה בתור משהו ממרחק, אתם יודעים, משהו שאנחנו מסתכלים עליו ממרחק.

רוב:  כן, מאוד יכול להיות. כן, וסביר שהמשמעות המקורית של המילה הייתה הרבה יותר קרובה לחמלה. אבל התחושה הזאת עשויה לעלות עבור חלק מהאנשים כך או כך. ולכן אני פשוט מבקש להשתמש במילים כדי להבחין את החוויה שיכולה להופיע בתרגול כשאת נהיית קצת מרוחקת, קצת מסויגת, כמעט עליונה. 

אבל החלק הזה על האיזון בין האמפתיה שלנו, האופן שבו אנחנו מהדהדים, אנחנו מרגישים את הסבל, נפתחים אליו, מכילים אותו, ומאזנים את כל זה עם הנתינה. ולטעום, להרגיש בגוף את היופי של מה שאנחנו נותנים כדרך לקיים את החמלה. 

כשאנחנו מדברים על חמלה לעצמנו, האיזון הזה והתהליך הזה עדיין קיימים, בדרך כלשהי. בדרך כלל בתרגול תובנה, כשאנחנו חווים כאב – רגשי או פיזי או מנטלי, לא משנה – ההנחיות, חלק מההנחיות, הן ממש להיכנס אל תוך הכאב, ולהרגיש אותו מקרוב, להיות חשופים אליו, להיפתח אליו, להיכנס אל המרקם שלו, להיות ממש שם איתו. וככה, הנחיות תרגול תובנה די שגורות – מאוד מועילות, מאוד חזקות, מאוד יפות. הדגש מעט שונה כשאנחנו מדברים על חמלה לעצמי, כאן אנחנו מודעים לכאב, לא משנה איזה כאב – רגשי, פיזי, לא משנה – אבל זה כמעט כאילו הוא נמצא במרכז של משהו. ואנחנו מודעים לזה. מרגישים את זה. אנחנו אפילו מרגישים את הסבל שבא עם הכאב הזה. אבל איכשהו, אנחנו יותר מעוניינים במה שנמצא מסביב, אנחנו מעוניינים ב – מישהי כתבה יפה בפתק שהיא השאירה – בהחזקה שנמצאת מסביב לכאב. אז זה כאילו שהכאב נמצא במרכז. ואנחנו לא מכחישים אותו. אנחנו עדיין מרגישים אותו, אבל אנחנו לא נכנסים ישר לתוכו. אנחנו מתעניינים יותר בחמימות וברכות ובהחזקה שנמצאות מסביבו. ותשומת הלב אפילו קצת יותר שם. וכך, שוב, אנחנו עם האיכות הזאת של מה שרוחץ, מה שנותן, מה שיוצא אל.

סוגיה נוספת שיכולה לעלות כאשר אנו מפנים מטא או חמלה לעצמי היא השאלה, “האם אני מזין את האגו שלי? אם אני משקיע יותר מדי זמן רק בהתייחסות לעצמי באהבה ובחמלה, האם אני אולי מזין את האגו ומחזק את החוויה הזו של העצמי?”, שאלה טובה. אבל כשאנחנו בוחנים היטב את הדברים, אנחנו למעשה רואים שתחושת האגו תלויה בסוג הלא מיטיב של תשומת לב לעצמי – באובססיה, שיפוטיות, ביקורת, או דברים מסוג זה. 

הסוג הלא מיטיב של תשומת הלב העצמית מזין ובונה את האגו ואת החוויה של העצמי, ולעומת זאת, תשומת הלב המלאה בחמלה, מלאה ברוך, מלאת קבלה ואכפתיות, מלאת תובנה לגבי השאלה, “מה הוא מקור הסבל הזה?”, היא כזאת שלא בונה את האגו, אלא למעשה תרכך דברים, תאפשר להם להיות משוחררים ומרווחים יותר.

וכפי שאמרתי קודם, כשיש חוסר אהבה עצמית, אנחנו נוטים לחפש אותה בחוץ. אנחנו מסתכלים החוצה יותר מדי, בצורה לא מאוזנת. ואיכשהו גם זה בעצם מזין את העצמי. אז ישנו תרגול בסיסי לחמלה עצמית: פשוט לחזור על ביטויים שמבטאים אותה, להחזיק את כוונת החמלה העצמית , ולהרגיש את האנרגיה הנוצרת סביב זה. 

אבל בתגובה להערה של מישהו, אחזור על משהו שאמרתי: חמלה, אני מרגיש – לא כולם ירגישו את זה, אבל יש אנשים שבהחלט ירגישו את זה – חמלה היא אנרגיה קלילה יותר מאשר לחזור על ביטויים. זה עשוי להיות קצת יותר עדין. אז אולי זה אומר שתרצו להרפות מהביטויים. יש אנשים שבכלל לא רוצים להשתמש באף ביטוי בחמלה, כי היא עדינה יותר. יש אנשים שפשוט משתמשים בביטויים הרבה יותר בקלילות, וזה מאפשר תחושה של התקרבות לסבל, של אמפתיה וגם של נתינה. אז תשחקו עם זה. שחקו עם עד כמה הדוק היחס שלכם לביטויים.

אוקיי, אז יש את התרגול הבסיסי של חמלה כלפי עצמך וכל הריפוי היפיפה שכרוך בזה. יש עוד שתי אפשרויות שאני רק רוצה להציג. שוב, חלק מכם יתעניינו, וחלק לא, זה בסדר פשוט להתעלם מהן. אבל אני רוצה להציג אותן.

לפעמים אנחנו מכוונים את החמלה כלפי העצמי שלנו, ואנחנו למעשה לא מרגישים סבל רב באותו הרגע. אין שום דבר דרמטי במיוחד. אין סבל גדול כאן ועכשיו. אבל בזכות התרגול, אנחנו יכולים להיות שרויים באקלים של חמלה. זה כאילו יש אילו רכות ורוך שמגיעים לאקלים הפנימי שלנו, ומידה מסוימת של סמאדהי, של התיישבות התודעה – זה לא חייב להיות עניין גדול – מידה מסוימת של התיישבות. ניתן גם לקצר את התרגול למילה אחת או לביטוי אחד ובכך לפשט ולהקל אותו. אין סבל מיוחד ודרמטי, אבל יש פה פוטנציאל משהו עוצמתי. ניתן להשתמש בכל האקלים הזה ובתרגול כסוג של עדשה כדי להסתכל על החוויה של האדם ברגע, ולהבחין בכל סוג של סבל, גם בסבל עדין, ולמוסס אותו.

אז ניתן למעשה להשתמש בסוג של תרגול תובנה דרך עדשת החמלה, באופן שעדשת החמלה מכווננת לכל ביטוי עדין של סבל. ומה שיכול לקרות בזכות אקלים החמלה הוא שברגע שרואים את הסבל העדין הזה, הוא פשוט מתמוסס מעצמו. ניתן לבחון את מה שמתרחש, איפה ישנן היאחזויות, ואז פשוט לשחרר את זה – כי יש את ההתכווננות הזו לסבל, בזכות תרגול החמלה. ויש שחרור טבעי, יכול להיות שחרור טבעי.

זו יכולה להיות דרך מאוד מאוד יפה ועוצמתית לתרגל. זה נוטה לגבש את כל התובנות שכבר היו לנו. ואז ניתן להגיע לתובנה שכאשר אני מעורב יותר מדי בסיפור, ואני נותן מקום לסבל שלי דרך הסיפור, אני בעצם יוצר יותר סבל. כולנו ראינו איך התודעה יכולה לעשות זאת. אנחנו גוררים את העבר והעתיד ואת הסיפור, ובונים סבל. אז באקלים של חמלה, יחסית ברוגע, רואים את ההתחלה של זה. ואיכשהו בהתבוננות וברכות, זה פשוט מתמוסס. זה פשוט מתמוסס.

זה מגבש את התובנות הקודמות שלנו לראות שבניית סיפור היא בדרך כלל, לא תמיד, אבל בדרך כלל לא מועילה. או שיכול להיות שאנחנו מרגישים שאנחנו לא ב״כאן ועכשיו״, לא בנוכחות. אז בדרך זו של שימוש בתרגול חמלה, יש קצת יותר פתיחות למה שקורה בפועל באותו הרגע. זה לא רק נכלל בביטויים בחמלה. זה קצת יותר פתוח, והחמלה מחבקת את החוויה ברגע. יכול להיות שאנחנו פשוט מרגישים שסגרנו, הלב פשוט סגור, ואנחנו לא חפצים שיהיה ככה סגור. ושוב, האקלים מאפשר לה להיפתח. או שאנחנו מרגישים שאנחנו נאחזים במשהו. ואנחנו מודעים לאחיזה. ושוב, עדשת החמלה רואה את זה ויכולה פשוט להתיר את ההיאחזות. אבל זה יכול להיות כל מגוון של תובנות. הזדהות – אנו רואים שאנו מזדהים עם משהו. או אם מישהו למשל חושב “אה, אני לא רואה את הריקות של משהו. אני מאמין בקיומו המובנה של משהו”.  יכולים להיות כאן מגוון שלם של תופעות עדינות. כולן ניתנות להתרה בעזרת עדשת החמלה. 

אז שוב, אני  מציע את זה כאפשרות. כדרך תרגול. זו היא למעשה דרך יפה מאד לשלב בין תרגולי תובנה וחמלה, דרך יפיפייה לתרגל תובנה, ודרך להעמיק ולהרחיב את תרגול החמלה.

אפשרות שנייה – וזו היא כמובן רק אפשרות – היא להפנות את החמלה לעצמי, וככל שנרגעים יותר, או ברגעים של רוגע יותר עמוק, אנחנו בוחנים את מושא החמלה, ולפעמים ניתן להבחין, לעיתים מתבהר, שמושא החמלה הוא רגעי תודעה (mind). אז כשאני מפנה חמלה לעצמי וקיים סבל – סבל גדול או סבל קטן – מה שאני באמת נתקלת בו זה רגעים של תודעה, רגעים של מודעות עם משהו שקורה בהם. לא עצמי – אני אף פעם לא נתקל בעצמי. מה שאני פוגש זה רגעים של תודעה עם משהו שקורה ברגע התודעה הזה, רגעים של מודעות. או שאפשר לומר שהעצמי שאני נתקל בו הוא פשוט רגעי תודעה. זה רק רגעי תודעה.

להבחנה הזו יש פוטנציאל של ריכוך תחושת העצמי. תחושת העצמי מוצקה – העצמי העצמאי, המקובע והמוצק שלי – זה מתרככת ומתרווחת, היא יכולה להיות מאוד מרווחת. ובזכות המרחב שנפתח משתחררת יותר חמלה. ככל שתחושת העצמי הזו מרווחת יותר, כך החמלה מעמיקה עוד ועוד. וברגע שראינו את זה בעצמנו, על עצמנו, אנחנו יכולים להבחין בחוסר העצמיות של האחר. אז כשאני מפנים חמלה אל מישהו אחר למי בעצם אני מפנה את החמלה? אין שם אף אחד. זה רק רגעי תודעה , רגעי פעילות של התודעה.

אז במובן מסוים, אנחנו מפנים חמלה לרגעי תודעה חסרי בעלים. זוהי דרך נוספת אל האנאטה, העיסוק עם הלא-עצמי. והפרדוקס קיים: ככל שהעצמיות של מקבל החמלה מתמעטת, וככל שהעצמיות של מושא החמלה מתמעטת, כך יש יותר חמלה. כמה מוזר!

אבל אלו הן רק הצעות, אמצו אותן אם אתם רוצים לחקור, אמצו אותן אם הן מרגישות מועילות. אחרת פשוט הרפו מהן. תייקו אותן לזמן אחר, אולי. זה בסדר גמור. לבודהה יש משפט: “אם אתה רוצה לחפור באר למים, חפור בור אחד וחפור אותו עמוק. אל תחפור הרבה בורות קטנות – אתה לא תגיע עמוק מספיק”. אז באופן דומה עם כל האפשרויות האלה. פשוט קחו דבר אחד או שניים שנראים, “אה כן, אולי אני יכול לעבוד עם זה”, ותחפור איתם עמוק. תראו מה קורה. השאירו את היתר לפעם אחרת.

אוקיי, לא רע, 20 דקות. בואו נתרגל עכשיו.

רוב ברבאה: המסתורין של ודאנה – מפתח לשחרור (בתרגום צביקה הרטמן). חלק שני: עומק ומסתורין

רוב נתן את השיחה, שזהו חלקה השני, ב November solitary retreat, בשנת 2010.

אפשר למצוא את השיחה המוקלטת כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/11502/

תודה לצביקה הרטמן על התרגום היפה והמדוייקת. אם תרצו לקחת עם עצמכם/ן תרגום של שיחה (זה תרגול מעולה!) מוזמנים/ות מאוד לכתוב.


הייתי יכול לעצור פה. היינו יכולים לעצור פה, לסמן קו פה: זהו זה, זאת וודאנה, זה מה שאתם צריכים לחקור. אתם צריכים לראות מה זה, להתרגל לזה, להתבונן בתגובתיות הזאת, לראות אם אתם יכולים לחתוך את התגובתיות, להישאר בוודאנה, וכו’. וזה נהדר. נפלא. וזה לוקח לאנשים בדרך כלל די הרבה זמן לגלות. וזה בסדר. אבל פה ושם, בדרשות של הבודהה, אפשר להיתקל בציטוטים שנדמה שמצביעים על יותר מזה. לדוגמא, הנה ציטוט שמצאתי. הוא מדבר לחבורת נזירים. “נזירים, שמישהו רגיל, לא מלומד, אומר: ‘יש תהום ללא תחתית באוקיינוס…’ ” כולם יודעים מה זה תהום? כן? בקרקעית האוקיינוס, היכן שזה נהיה פתאום מאוד עמוק – תהום ללא תחתית זה כאילו אין שם בכלל תחתית. אם מישהו אומר אמירה כזו, הוא מדבר על משהו שלא קיים. אוקיי? אבל עכשיו תשמעו את זה. זהו הבודהה. “הביטוי תהום ללא תחתית מציין למעשה תחושת כאב גופני.” האין זאת אמירה מוזרה? באופן בסיסי הוא אומר שאי אפשר למצוא את תחושת הכאב הגופני. היא לא קיימת. היא דבר שלא קיים. ובהזדמנויות אחרות הוא אומר שיש שלושה סוגים של וודאנה, וצריך להיות מאוד מיינדפול לגבי שלושת הצורות של וודאנה. 

כעת, בוודאי שזה יהיה הולם, אתם יודעים, לכל מורה טוב, לדבר ברמות שונות בהזדמנויות שונות. חייבים, כדי להיות מיומן בהוראה. חייבים לדבר ברמות שונות בזמנים שונים. זה הולם לדבר ברמה מסוימת, והולם לדבר ברמה הרבה יותר עמוקה. אז זה קצת מה שאני רוצה לעשות בהמשך השיחה. אם יש לזה רמה עמוקה יותר – מה שנכון, והבודהה מצביע על זה פה וגם בציטוטים אחרים וכו’ – מה אני יכול לעשות שיגלה לי את כל הרמה העמוקה הזאת, הרמה המסתורית הזאת. “זה משהו שלמעשה לא קיים”. מה הכוונה? מה הכוונה? מה יגלה לי את זה, כמתרגל? ישנן למעשה הרבה אפשרויות, ואני הולך להיכנס רק לכמה מהן. הרבה אפשרויות, אבל הן חולקות במשותף – ואני חוזר פה לתחילת השיחה – את העובדה שהם רק זמינות אם אני משתהה בחקירה שלי של הוודאנה, משתהה שם והולך במסלול מסוים. הן כנראה לא יהיו כל כך זמינות אם התרגול שלי הוא רק הסוג הראשון של תרגול, כנראה.

אז אמנה כמה. אפשרות אחת, ברגע שהתרגלתי לוודאנה וכל זה והתרגלתי לראות את התגובתיות ואני יכול להישאר בוודאנה, כל זה, ואני יכול לומר: “אוקיי, תן לי להישאר בוודאנה, אבל להתעניין באמת בעובדה שזה משתנה. אני יודע על וודאנה; מה שבאמת מעניין אותי זה לראות את הארעיות של זה. שינוי, שינוי, שינוי, שינוי, מרגע לרגע, כל כך מהר שאני בקושי יכול לעקוב אחרי זה. “אם אני עושה כך, מה שצריך לקרות הוא שראיית השינוי, ראיית הארעיות, מולידה אפשרות אורגנית של לשחרר. זוהי הפעולה של ראיית הארעיות, של ההתכווננות לארעיות. להישאר ולהשתהות בוודאנה ולהשתהות בארעיות – שינוי, שינוי, שינוי – מביאה סוג של יכולת לשחרר, ומגיעה חירות, תחושת חירות ברגע ביחס לכל הוודאנה הזאת. זה משתנה כל כך מהר, שאני אפילו לא צריך לחשוב על זה. זה משתנה כל כך מהר, שאין טעם להיאחז. חירות, רמה מסוימת של חירות.

אז זה נהדר, זה באמת עוצמתי. ובכל זאת יש עוד. מכיוון שאם אני רק מסתכל על השינוי ורואה דברים באים והולכים, באים והולכים, אני עלול להגיע למסקנה, מבלי אפילו להיות מודע לכך, שדברים משתנים בצורה אקראית. זה נדמה כך. נעים, לא-נעים, זה פשוט בא והולך. הכול מאוד אקראי. אני פשוט אתן לזה להיות; הכול זה שינויים אקראיים, אז אתן לזה להיות. זה נהדר, אבל יש שם משהו יותר עמוק לגלות.

בסטיפאטנה סוטה יש מעין פזמון חוזר. אחרי כל אחד מיסודות תשומת הלב יש סוג של פזמון. ובאחת השורות בפזמון, שמדברת על כל אחד מיסודות תשומת הלב, נאמר שיש להרהר בסמודיה (samudaya בפאלי). לעיתים היא מתורגמת כארעיות של משהו, העובדה שהוא בא והולך, העובדה שהוא מתעורר וחולף, וכו’. אבל למעשה המשמעות היא מדוע ואיך הדברים מתעוררים וחולפים. קצת נגענו בזה מקודם:  מדוע זה קורה שהוודאנה הזו היא לא נעימה? איך הוודאנה הנעימה הזו נוצרה? המדוע והאיך מתחילים לחשוף יותר מהמסתורין העמוק הזה, מהחירות העמוקה הזו.

[48:55] אז זה לא נכון שדברים הם אקראיים. ההבנה כיצד הם באים והולכים, מדוע הם באים והולכים, פותחת משהו באמת רדיקלי. חלק מכם עושים תרגול סמאת’ה, תרגול התרכזות. חלק מזה, חלק מפיתוח של ריכוז, הוא למעשה ללמוד לאסוף, לטפח ולהנות מתחושה נעימה בגוף. כשזה מגיע לרמה מסוימת – כשזה מתחיל לזרום חלק, אולי לא מהתחלה – מתחילה להופיע בגוף נעימות מסוימת. מכיוון שהגוף חש נעימות, המיינד רוצה להישאר שם. הנעימות משרתת את העמקת הריכוז. אז למעשה חלק גדול מתרגול העמקת הסמאת’ה הוא לגלות איך אני יכול לאסוף, איך אני יכול להגביר את התחושות הנעימות. אז אם יש לי תחושה נעימה בגוף, איך אני יכול להפוך אותה ליותר נעימה? אני באמת שואל איך. אם ישנה וודאנה לא נעימה, במקום רק לומר שזו וודאנה לא נעימה ולהשלים איתה, או להיות מיינדפול לגביה ולתת לה להיות, איך היא יכולה לפחות? אני למעשה מתעניין בדינמיקה של הוודאנה. איך אוכל לגרום לה לפחות? יש שפע של גילויים מעניינים, גילויים ממש מעניינים לגבי הקסם של כל זה.

[50:41] מה קורה למשל עם התחושה הלא נעימה? הנה יש לי תחושה לא נעימה בגוף, מה קורה כשהמודעות היא הרבה יותר מרווחת מסביב לוודאנה הלא נעימה, במקום להישאב לתוך הוודאנה הלא נעימה? מה קורה לרמת אי-הנעימות? היא בדרך כלל הופכת לפחות לא נעימה, ולעיתים הרבה פחות לא נעימה. למה? מה קורה שם? למה? השאלות האלה למעשה מתגלות כממש ממש חשובות ובסיסיות. זה לא ברור בהתחלה. הן מתבררות כשאלות חשובות ובסיסיות שיש להן קשר אמיתי לטבע המציאות. אם יש לי תחושה לא נעימה, האם זה אפשרי למעשה להפוך את התחושה הלא נעימה לנעימה? התשובה היא כן, עם הרבה תרגול. אבל איך ומדוע? האם יש סוגים שונים של נעימות? אולי נעימות עדינה היא למעשה יותר כייפית מאשר סוג של נעימות של “וואו!”. אז מה שאנחנו עושים שם, בין אם זה תרגול סמאת’ה או סוגים אחרים של תרגול, זה להתנסות עם סוגים שונים של התבוננות בוודאנה, דרכים שונות לתפוס את הוודאנה, דרכים שונות להתייחס לוודאנה. זוהי תובנה. אנחנו מתנסים עם דרכים שונות של ראיה, דרכים שונות של התייחסות, צורות הסתכלות שמשחררות משהו, שאומרות לי משהו על הדבר הזה. כמובן, לאלה מכם שעושים מטא זה גם רלוונטי, בגלל שכשיש את הנעימות של המטא אפשר גם להביא את הנעימות להיות חלק מהמטא. אתם רוצים להכניס אותה פנימה, להכליל אותה.

דרך אחת להגדיר מהו באמת תרגול תובנה היא שזוהי צורת התייחסות והתבוננות בתופעות – במקרה זה, בוודאנה. ולכל צורות ההסתכלות שמתגלות כפוריות עבור העמקת התובנות יש דבר אחד במשותף. כל צורות ההסתכלות העמוקות, כל הדרכים העמוקות של התייחסות למשהו במונחים של מדיטציית תובנה, יש להן משהו במשותף, והוא שהן מפחיתות היאחזות. בדרך זו או אחרת, הן מפחיתות היאחזות. אז השאלה היא האם זה אפשרי ואיך זה אפשרי להפחית היאחזות ביחס למשהו? בואו נחזור למה שאמרתי קודם על איך אני מלכתחילה מבחין שיש היאחזות. אמרתי שייתכן שתשימו לב שיש מתח בגוף. אז ההיאחזות גורמת למתח בגוף. אבל זה דבר מצחיק. אם אני אז מרפה את המתח בגוף, זה לפעמים עובד הפוך – זה לעיתים קרובות נכון לגבי בסיבתיות, שהיא עובדת לשני הכיוונים. לפעמים אני מרפה את המתח הגופני שנגרם מההיאחזות, והנה, זה מפחית את ההיאחזות. אז זוהי דרך אחת להפחית היאחזות, להשתמש בגוף ופשוט להמשיך ולהרפות את הביטוי הגופני של ההיאחזות והמתח.

אפשרות שניה היא שאני יכול לשים את הדגש בתרגול על לקבל ולאפשר, ולאו דווקא על הדיוק במיינדפולנס, למשל. באמת על לקבל, באמת על לאפשר. באמת לאפשר את הרגע הזה, מה שהוא לא יהיה, אם הוא לא נעים. אם זה נעים, באמת לאפשר אותו. באמת לוודא שזו הדרך העיקרית שאני הולך בה, באמת לאפשר, לקבל. ממש קבלה של מאה ועשרה אחוזים. הזכרתי קודם ארעיות. כשאני מהרהר על ארעיות זו גם דרך – מכיוון שדברים חולפים, אני רואה באופן אורגני שאני צריך לשחרר. זה מה שאני צריך לעשות. אם זה לא עושה את זה, יש משהו קצת לא מאוזן בדרך שאני עושה את זה. צריכה להיות הרפיה מהיאחזות בגלל שזה בן חלוף. יש עוד הרבה דרכים, לא אומר אותם עכשיו.

לכולן יש מכנה משותף והוא העובדה שברגע זה, ביחס למה שהולך, אני במתכוון מרפה את ההיאחזות. אני מתרגל הרפיה מהיאחזות. ומה אני רואה? מה אני רואה אם אני עושה כך? ובכן, אני מתחיל לראות שהסבל בחוויה, עם החוויה, נמצא, נאמר, 99.9% נמצא במערכת היחסים שלי עם החוויה. זה נהיה ברור כשמש: הסבל עם הדבר הזה הוא במערכת היחסים עם הדבר הזה. זה צריך להיות ממש ממש ברור. אנחנו רואים שהדבר הזה, החוויה הזו, אפילו הכאב הזה, התופעה הזו, כל התופעות ריקות מבעיה. הבעיה עם תופעה יכולה להיות רק במערכת היחסים. אני צריך לראות את זה באופן כל כך תדיר וכל כך עמוק כך שזה יהיה חרוט בתאי ליבי, בתאי גופי. אני יודע את זה, ראיתי את זה פעם אחר פעם אחר פעם. לראות את זה פעם אחת זה לא מספיק.

זה נכון שראינו את זה גם בדרך האחרת שדיברנו עליה, פשוט להישאר בוודאנה, למשל. אתם תראו את זה. פשוט לראות שהשתוקקות היא לא נעימה, השתוקקות היא לא נעימה שהיא תקועה בתוך אובייקט, אני אראה זאת, כמו שאמרתי קודם. אני אראה זאת. אבל מה עוד אני אראה? אם אני באמת משתהה בתוך זה ובאמת מתמיד בזה, אתחיל לראות משהו הרבה יותר מסתורי. הטווח של הוודאנה סוג של קורס לתוך הניטראלי. מה שהוא לא נעים הופך להיות פחות לא נעים.  הכאב הגופני הופך להיות פחות לא נעים. מה קורה לנעימות? אולי היא נהיית יותר נעימה. אתם תצטרכו לגלות בעצמכם. אולי זה נהיה יותר נעים. אולי זה נפתח. אולי זה נהיה יותר נעים ואז יותר ניטראלי. אבל יש סוג של קריסה של הטווח. וודאנה נהיית פחות אינטנסיבית. אבל זה לא נגמר שם. זה הולך מעבר לניטראליות. נגיד שיש לי כאב בקרסול, ואני באמת עוקב אחרי זה, ואני נהיה מיומן בזה, והכאב הופך לניטראלי. זה יכול אפילו להפוך לנעים לזמן מה, ואז ללכת לסוג עמוק יותר של ניטראליות. לאחר זמן מה, אפילו התחושות יפסיקו לעלות למודעות. הן ידהו, הן יתמוססו. כשאני בתשומת לב לחלק הזה של הגוף, מסתכל על זה ישירות, זה עובר טרנספורמציה, מטמורפוזה, בזכות זה שאני מתרגל סוג מסוים של מערכת יחסים בדרך שאני מתבונן בזה. בזמן שאני שם לב לזה; לא כשדעתי מוסחת או שמשהו אחר מכסה את זה. כשאני מתבונן בזה. כל מה שאני עושה זה להיות מודע למערכת היחסים, לשינוי מערכת היחסים, להרפיית האחיזה. אני מתבונן בזה, מתבונן בזה, מתבונן בזה, מרפה את האחיזה, ומשהו קורה לזה. מה ההשלכות של זה? מה לעזאזל קורה שם? האם זה דבר חשוב לחקור?

משהו כל כך מסתורי ורדיקלי קורה פה. החוויה, לא רק הוודאנה אלא החוויה – תזכרו, תחושה היא גם תרגום של וודאנה. החוויה תלויה בהיאחזות שלי. אז כשאנחנו משתמשים במילה סמודיה, מהו המקור וגורמי הפירוק, מה הוא זה שמעורר משהו או שלא מעורר? בדרך כלל בפרשנויות נאמר רק “וודאנה נוצרת ממגע”. במילים אחרות, כשיש מגע של המיינד עם משהו, או של החושים עם משהו, יש וודאנה. בעצם זה אומר שכשיש מגע יש וודאנה. האם זו האמת המוחלטת? ממש לא, אין חוויה שהיא בלתי תלויה במיינד ובלתי תלויה בדרך שבה המיינד בנה אותה, דרך מערכת היחסים איתה.

[1:00:08] אם אני מסתכל אפילו יותר לעומק – איפה הגבולות, איפה הקו המפריד בין הוודאנה לאחיזה, אם אני באמת מסתכל על זה? בתחילה, כמו שאמרתי בהתחלה, בתחילה זה נראה ברור: זוהי הוודאנה, זוהי התגובה. אם אני נכנס באמת לעומק, איפה קו הגבול? האם יש קו גבול? האם אנחנו באמת עוסקים בדברים בעולם, שהם נפרדים? האם יש באמת דברים שהם נפרדים? האם כדי שדבר יהיה דבר הוא צריך להיות דבר נפרד? האם יש באמת דברים נפרדים? אני מתחיל לראות: כמובן שההיאחזות תלויה בוודאנה; אני צריך להיאחז במשהו. ועדיין, הוודאנה תלויה בהיאחזות. יש שם תלות הדדית. מי באה ראשונה? כמה עמוק זה יכול להגיע אם אני באמת מרשה לזה להיות יותר ויותר עדין? ייתכן שככל שאני מרפה מההיאחזות, הדברים נהיים יותר רגועים ואני יכול להרפות ברמות יותר עדינות של היאחזות, ולשחרר, לשחרר, לשחרר. כמה עמוק זה יכול להגיע? למעשה כל מבנה העולם שלנו, כל מבנה החוויה שלנו מתחיל להתגלות – זמן, מרחב, אובייקטים, כל העסק. כמה עמוק זה יכול להגיע?

אתם יודעים, לאחרונה אני קורא הרבה על פיזיקה מודרנית. אני ממש ממש מוצא את זה כל כך מרגש, נפלא, מהנה ומסעיר. אני קורא על אטומים ועל החקירה של טבע האטומים. וכמובן שהרעיון של אטומים נמשך אלפי שנים לאחור, היוונים ואפילו הודו העתיקה, הרעיון שיש אבני בניין בסיסיות לחומר פיזי, האטומים. והם סוף סוף מצאו אותם, הם מצאו אטומים, רת’רפורד וכל האנשים האלה בתחילת המאה העשרים. מצאו אטומים. נהדר. ואז הם התחילו להיכנס לתוך אטומים. מהי המציאות האמיתית, הבסיסית? הם אמרו שיש לאטום גרעין ויש אלקטרונים שמסתובבים מסביב לגרעין. נהדר. והיה מודל לאטום. זה נראה: “אוקיי, הדברים האלה הם אמיתיים. הם אמיתיים.” ואז הם מתעמקים קצת יותר, ולפתע יש הרבה יותר מסתורין, הרבה יותר רדיקלי, טבע המציאות, טבע האמת, מאשר איך שזה נראה בהתחלה; זה לא כזה פשוט. פרוטונים, נויטרונים, אלקטרונים – למעשה הם לא באמת דברים. אנחנו אפילו לא יכולים לדבר עליהם כדברים, כאובייקטים. אי אפשר למעשה להגיד שיש להם מצב אמיתי, מיקום אמיתי, תנע אמיתי או אפילו מסה אמיתית, או אנרגיה, או משך, או זמן, או מה שלא יהיה – שום דבר מאלה אינו בלתי תלוי בצופה. הרעיון של חלקיק, של אבן בניין בסיסית, פשוט נהיה לא מציאותי במושגים שבדרך כלל אנחנו משתמשים בהם בכדי להגדיר מציאות, מציאות במובן האינטואיטיבי. אפשר לדבר על אבן בניין זו אחרת רק במונחים של נטייה להתקיים. אי אפשר באמת להגיד אם זה קיים או לא קיים. יש נטייה להתקיים, נטייה לקרות.

אז דרך הפיזיקה אנחנו מתחילים לראות את המבנה האינטואיטיבי הבסיסי השלם של המציאות. זה לא מה שזה נדמה. זה לא ממש אמיתי.

ובאופן דומה בדהרמה. וודאנה כיחידות פשוטות, רגעים פשוטים, הרגע הזה של החוויה, אבן הבניין של החוויה – לראות את זה ברמה הזאת זה מאוד מאוד מועיל. “זהו הרגע, זוהי החוויה. זוהי הוודאנה, זוהי התגובה. מה אני יכול לעשות עם זה?” זוהי נקודה שבה נוצרת כמות מסוימת של דוקהה. ומועיל ככל שזה יהיה, זו לא האמת כולה. זו לא האמת כולה. מה התגובה לזה? מהי התגובה? “אוי, כל כך לא נוח. הלוואי וזה היה יותר פשוט. תראו כמה אני צריך לעשות.” [צחוקים] או “וואו! וואו!”. זה ממש מרגש אותי. זה ממש – ראיתי את אותו הדבר פעם אחר פעם וזה עדיין מרגש אותי כמו בפעם הראשונה שראיתי את זה. משהו בדבר הזה, האם אני רואה – וזו שאלה בשבילכם – האם אתם רואים את מה שאנחנו מדברים עליו ברמה הזאת, את רמת החירות שזה יכול לייצר? כי אפילו זה יכול להיות לא טריוויאלי. אני מודע לכך שזה יכול להיות לא טריוויאלי.

אבל אם זוהי האמת על טבע המציאות, אתם רואים פה את הרמה הרדיקלית שזה יכול לחשוף? אני יודע שזה לא תמיד טריוויאלי. משהו בנוגע לוודאנה ובנוגע למציאות. אז הראיה הפשוטה היא נהדרת והיא תחשוף עוד רמה של חירות. אבל כשאני מתחיל לראות את הריקות, רמה שלמה נוספת של חירות, רמה נוספת שלמה מתחילה להתגלות. זה ברמה יותר מיסטית. זה רמה מיסטית יותר של חירות. אבל אני (המתרגל) הגעתי לזה דרך ניסיונות מאוד ברורים, אפשר לומר, עם תשומת הלב שלי, עם התצפיות שלי, עם השאלות שלי, מתוך החוויה האישית שלי. זה משהו שאנחנו יכולים לראות בשביל עצמנו. וזה ממש רדיקלי. אתם יודעים, נילס בוהר, שהיה מהאבות המייסדים של הפיזיקה הקוונטית, אמר: “מי שלא המום כשנתקל בפעם הראשונה בתיאוריה הקוונטית, כנראה שלא הבין אותה.” זה נכון גם לרמת הדהרמה והריקות שאנחנו מדברים עליה. לא יכול להיות שהבנתם את זה אם זה לא מהמם. זה נכון עם מה שאנחנו קוראים לו התהוות תלויה וריקות.

אז כל זה – הבודהה אמר שהדהרמה היא אהיפסיקו. זה אומר “בוא ותראה בעצמך”. כל אחד צריך לראות את זה על עצמו. כל מה שדיברתי עליו, כל הרמות השונות האלה, אני יכול לעקוב אחריהן ולראות אותן על עצמי, רואה אותן מתגלות על עצמי, רואה אותן נחשפות. אבל כנראה שנצטרך ליישם סוג מסוים של צורת הסתכלות מתמשכת, צורת הסתכלות מתמידה שמפחיתה היאחזות ותגלה את הרמה המסוימת הזאת. וכמו שאמרתי בהתחלה, אולי זה לא יקרה בריטריט הזה. אולי לא תהיה בכלל וודאנה. זה בסדר. זה לגמרי בסדר. אבל אם אני אף פעם לא מתעניין ברמה הזאת, אז למה? למה? למה שאני אף פעם לא אתעניין בזה? מישהו בדיוק לפני כמה ימים, בשיחה מקרית, אמר: “אני לא באמת אוהב לשאול שאלות עמוקות בנוגע למציאות. זה לא מי שאני.” זה באמת לא מי שאתה? או שיש משהו שמעכב, חונק, מצמצם ומסלף את האהבה הטבעית שלך לשאול שאלות, הרצון הטבעי לגלות את הקיום, האנרגיה שרוצה את האמת, האמת העמוקה? לפעמים אנחנו באמת לא כל כך מתעניינים; ואין פה שיפוטיות. זו שאלה. ואם אנחנו לא מתעניינים, אז למה לא? משהו קורה, וזה גורם לתקיעות. אפשר לעשות על זה שיחה שלמה. אני לא הולך להיכנס לזה. אבל חבל, אתם יודעים – אנחנו חיים את החיים – הבודהה אמר: “כל זה הוא לא אמיתי”, כל זה הוא לא אמיתי. אנחנו חיים את החיים עם המון הנחות לגבי מה אמיתי ואנחנו מגיבים לחיים האלה ואנחנו סובלים ביחס אליהם. ואז לעבור את החיים שלנו מבלי לראות למעשה שאולי זה לא בדיוק מה שחשבתי שהם. ועדיין, אנחנו יכולים לגלות. אנחנו לגמרי יכולים, ואנחנו אוהבים לגלות. אז אולי לא עכשיו, וזה בסדר; אפשר לשמור את זה לאחר כך. אבל יש משהו בתחום הזה, בנקודה מסוימת, בנקודה מסוימת במסע שלנו, שכל כך נפלא לגלות אותו, כל כך אפשרי, כל כך זמין, כל כך טרנספורמטיבי. 

בואו נשב קצת בשקט ביחד לסיום.