רוב ברבאה: אוצר נסתר – עבודה עם חמשת המכשולים בתרגול סמאדהי – חלק 2, בתרגום דנה פרבמן

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג'אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות ובאופן מדויק ומוקפד על ידי דנה פרבמן. כדי להקל על הקריאה, השיחה תפורסם בשני חלקים.

שיחה זו, העוסקת בעבודה עם חמשת המכשולים בתוך תרגול הסמאדהי, ניתנה על ידי רוב ביומו שלישי של הריטריט. את הקלטת השיחה המקורית אפשר למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60867/


כמו שאמרתי, אנחנו צריכים להבהיר לעצמנו כמה דברים לגבי המכשולים: אחד מהם הוא שיש גם  מכשולים ממש עדינים. אז כולנו רגילים למכשולים ממש גסים, ולרוב זה מה שמלמדים אותנו כששומעים לראשונה על המכשולים בריטרטים של תובנה ודברים כאלו. אבל מכשולים מגלים את עצמם גם בצורה ממש ממש עדינה. וכפי שאמרתי, יש סוטה ב – Majjhima Nikāya – קובץ הדרשות באורך בינוני – שהבודהא מדבר על המכשולים העדינים והוא מונה את כל המכשולים העדינים[1]. דברים כמו התרוממות רוח ואינרציה, פחד, מאמץ יתר עדין, או פחות מידי מאמץ, ממש ממש עדין. תשוקה, אם היא לא מנוהלת נכון. תפיסות של ריבוי – אתם יודעים, יותר מידי מודעות ליותר מידי דברים. יש רשימה שלמה שם. אבל הנקודה היא, שיש מגוון שלם של דקויות. ובאופן מסוים, תמיד יש משהו לשחק אתו ולהתנסות בו משהו שניתן לעשות בו שינוי או טוויסט ממש קטן. 

כמובן שיש פעמים בתוך תרגול ג'אנות שכל זה נעלם, ואנחנו לא רואים אף מכשול. וזה בסדר. אתם לא צריכים לחפש אותם בשלב הזה. אתם פשוט נהנים מזה. כשתיכנסו יותר ויותר לטריטוריות של ג'אנה תתחילו לראות את המכשולים העדינים ששם, או שיכולים להיות שם, שבמבט ראשון לא הבחנתם בהם. זה לא שאנחנו תמיד מחפשים אותם. אנחנו לא תמיד מחפשים את המכשולים בתרגול ג'אנות. אנחנו אפילו יותר נוטים לעבר מה שנעים ומרגיע ומהנה. אבל הם יגיעו באופן מעודן.

תנו לי לציין משהו אחר שאני רוצה לחזור אליו בריטריט ולהדגיש אותו די הרבה. וזה משהו שאני חושב שמתבהר יותר בתרגול ג'אנות מאשר בתרגולי תובנה או מיינדפולנס. וזה סוג של מיקרו-נגטיביות של התודעה, שהיא מאוד שכיחה. אז אתם יכולים לשבת עם אנרגיה ממש נעימה בגוף. אתם יכולים לשבת עם פיטי למשל, או מה שזה לא יהיה, ואתם כבר יכולים להיות ממש רגילים לזה בשלב הזה. אבל זה עדיין ממש נעים. רוב האנשים יתנו את יד ימין שלהם כדי להרגיש את מה שאתם חווים ברגע הזה. אבל אתם כבר חוויתם את זה בעבר ו"ביום ההוא זה היה יותר טוב מהיום" (צוחק) ו"ואני יודע שזה יכול להיות יותר טוב". ובצורה הממש עדינה הזו, המיינד נוטה למה שלא בסדר, מה שלא טוב כמו שהוא צריך להיות. חלק מזה זה בסדר. זה חלק מ'ההתעצבות' לכדי צורה. שוב, כמו הקדר עם החמר על האבן ריחיים. זה ברור?
"אז מה לא בסדר? זה לא.. זה קצת כמו.." אני מפעיל על זה לחץ. אבל כשיש לזה את הטעם הזה של השליליות, אנחנו מדברים פה על משהו ממש ממש עדין. זה כמו כוס חצי מלאה, חצי ריקה, אבל ברמה ממש ממש מעודנת. זה רק שברגע הזה, הדרך שבה אני מסתכל על זה ומתייחס לדבר הזה שהוא בעצם ממש יפה, ואיכשהו אני מסובב את זה עם נימה שלילית, מסתכל על זה דרך עדשה שלילית. זה מאוד שכיח, וזה מה שאנחנו יכולים לקרוא לו כמו רמה מאוד בסיסית של זיהום מנטלי, של סלידה בתודעה. ואתם תבחינו בזה יותר ויותר ככל שתתקדמו, וזה בעצם משהו שממש חשוב להתייחס אליו ולעבוד אתו. החדשות הטובות הן שאנחנו מבחינים בזה הרבה יותר בתרגול ג'אנות, למרות שהייתם נוטים לחשוב שתבחינו בזה יותר בתרגול מיינדפולס או תובנה. אתם תתקרבו לזה ותראו את זה עובד ברמה הרבה הרבה יותר מעודנת, ואתם תוכלו לעשות עם זה משהו. ומה שאני רוצה לומר עכשיו ואני אחזור על זה, ועל דברים נוספים, זה שאנחנו פשוט מבחינים בזה. תצפו לזה, תזהו את זה, ואז תמצאו מחדש את ההנאה ותלמדו ליהנות ממנה. תמצאו את מה שנעים, תכנסו לזה, לתוך ההנאה. אז אנחנו עושים את המיקרו-תנועה הזו. אנחנו מדברים על מיקרו תנועה ממש מעודנת. שיפט קטן במערכת יחסים והגישה שלנו, כן? אבל בעצם, אנחנו יכולים לחשוב על זה כמכשול ממש עדין, לגמרי. 

אוקיי ושוב במונחים של מכשולים עדינים, יש שני מונחים שנקראים 'שקיעה', ו'הסחפות' . אני לא יודע מאיפה הם מגיעים. אני לא יודע אם המילים האלו מגיעות מהבודהא, אף פעם לא נתקלתי בהן אצל הבודהא, הבאתי אותן אני חושב מ-קמלסילה[2], אני לא זוכר. אבל אלו מילים שנוכחות כיום בתרבות הדהרמה. אז – 'שקיעה' ו'היסחפות', מה זה אומר ?

היסחפות היא כמו גרסה מעודנת של חוסר מנוחה, ומה שזה בעצם אומר זה שהתודעה עדיין חיה, אתה עדיין עם המיינדפולנס, אתם ממש לא קופצים מחוץ לעור שלכם, או אובססיביים או מודאגים, או משהו כזה. התודעה נוכחת. הכל טוב, היא די עם האובייקט, אבל יש טיפה יותר נטייה להיסחף מהאובייקט, או לעיתים הביטוי של זה יהיה פשוט קצת יותר מחשבות או תמונות במיינד ונטייה שלו להימשך אליהן. אז שוב אנחנו מדברים כאן על משהו ממש עדין. 

ושקיעה היא ורסיה מעודנת יותר של עצלות. שוב, זה לא קרוב אפילו להירדמות או משהו כזה, זו פשוט קצת יותר עמימות שנכנסת פנימה. זה פשוט שיש פחות נוכחות, חיות, בוהק או חדות. אלו מכשולים מעניינים, בגלל שלעיתים קרובות הם בעיקר קשורים לרמות של מאמץ. שוב חזרנו לעניין של רמות מאמץ והעובדה שאני לא יכול להימנע מהנושא הזה. אני לא יכול להתעלם מהפרמטר הזה של התרגול. ככל שתכנסו עמוק יותר ויותר לסמאדהי, ממש טיפה יותר מאמץ, רק מעט יותר מידי או מעט פחות מידי עושה באופן פרופורציונאלי יותר הבדל, ויש לזה יותר השפעה. במילים אחרות, ככל שאנחנו הולכים עמוק יותר, המערכת הופכת להיות הרבה יותר רגישה. ואז רק ממש מעט מאמץ יתר או פחות מידי מאמץ הולך להפריע ולגרום לבעיות ויש לזה יותר השפעה ברמות העמוקות האלו. 

אז עם המכשולים העדינים, 'שקיעה' ו'היסחפות', אחד הדברים שממש שווה לשים אליהם לב הוא רמת המאמץ, ולראות כפי שאמרנו קודם היום, מה תהיה ההשפעה של להפחית מעט את האינטנסיביות? או אולי לעבור ממוד של 'חקירה' למצב שהוא יותר 'רספטיבי'. במילים אחרות, מה שאני רוצה לומר הוא ששני המצבים – היסחפות ושקיעה יכולים להתעורר גם כתוצאה ממאמץ יתר, ממש מעט, או ההפך – קצת מאמץ חסר – באופן שנשמע פרדוקסלי. אנחנו לא יודעים…
מה אתם צריכים לעשות? אתם פשוט צריכים להיכנס לזה ולשחק, לשחק עם המאמץ העדין. מעט יותר, מעט פחות, טיפה יותר אינטנסיביות, טיפה פחות, טיפה יותר חקירה, טיפה יותר רספטיביות, קצת יותר עדין, אתם יודעים, מה שזה לא יהיה. ולפעמים אחת הדרכים שאני אוהב לחשוב על זה היא למשל עם ההיסחפות, למה יש שם יותר מחשבות? למה התודעה הולכת? אנחנו לוחצים עליה חזק מידי ו.. (אני אשתמש עכשיו בדימוי שהוא ממש מוצלח) זה קצת כמו ללחוץ על בננה והיא פשוט יורה החוצה לכל עבר. אולי זו לא האנלוגיה הכי טובה. אבל שוב, לחזור למה שאמרנו קודם, הגוף יכול לגלות לנו משהו לגבי המאמץ. אפילו המידה של תשומת הלב יכולה להשפיע על זה. אז יש הרבה דברים לנסות, אבל נקודה אחת שצריך לקחת בחשבון היא הספקטרום. מה שאנחנו באמת מדברים עליו הוא ספקטרום. כשאנחנו מדברים על המכשולים, אנחנו בעצם מדברים על ספקטרום, למרות מה שהבודהא אמר "עם נטישת המכשולים, עם סילוק המכשולים עולה, הג'אנה הראשונה". כן, זה נכון, וברמה אחרת, אנחנו מדברים כאן על ספקטרום שלם שלא הולך להיעלם בדרך כזו או אחרת. לפעמים אפילו בתוך הג'אנה, שוב, אני משתמש במילה 'בתוך' בצורה רופפת. אתה יכול להיות בתוך השמחה. הנה האור הבוהק לפניכם ובקצוות שלו, בקצוות של המודעות אליו יש חבורה של כלבי טרייר שנובחים. וזה לא שהם ממש באמצע וממש רועשים, אבל אתה פשוט מודע להם שם ברקע. האם אתה בתוך הג'אנה או מחוץ לג'אנה? זו שאלה לא רלוונטית, 'בפנים', 'בחוץ'; מה יהיה הדבר האינטליגנטי פה? השאלה היא – מה אני צריך לעשות בנקודה הזו? מה צריך לקרות? 

אחד מהדברים: למה אני צריך לשים לב? בואו נגיד – הנה האור הבוהק והשמחה ממש פה. והנה הטריירים הקטנים נובחים. אני פשוט הולך להיכנס ממש לשמחה, ואני הולך לפתוח את הגוף שלי לזה, ואת המיינד שלי לזה. עוד נדבר על כך. עכשיו, מאוד יכול להיות שכשאני אעשה את זה, הטריירים פשוט לאט לאט יירדמו או יירגעו או מה שלא יהיה. אבל גם יכול להיות שהם פשוט יישארו שם, ושזה הכי טוב שזה הולך להיות לעכשיו. אוקיי. אז יש לי את השמחה היפה הזו, ממש שמחה ואושר כיפיים וטעימים, שהאדם שקודם נתן את היד הימנית שלו עבור הפיטי עכשיו ייתן גם את היד השמאלית שלו עבור זה. ואל תדאגו! הטריירים שם. זו לא בעיה. פשוט תכנסו לזה ותיהנו מזה. ואל תדאגו מהעסק הזה של 'בתוך' או 'מחוץ'. זו בדיוק הדרך איך לא לגרום לתודעה לצרוך דברים שהם לא רלוונטיים. אבל גם לפעמים הטריירים ינבחו, ואני אגיד – תנו לי ללכת אליהם ולראות מה הם צריכים ולראות אם אני יכול לעשות משהו שיעודד אותם לעשות משהו אחר.   

אז זה לא שיש תמיד נוסחה אחת, אבל אחת הנוסחאות היא: "זה בסדר. זה הדיל עכשיו. זה הכי טוב שזה הולך להיות". 

—————–

לפעמים יש מכשולים בצורות אחרות. לפעמים מכשול עולה, והאם זה מכשול? לא, זה פשוט גוף האנרגיה, זה לא שהתודעה עסוקה עם משהו כזה או אחר. זה פשוט שגוף האנרגיה מרגיש קצת מכווץ או חסום. אני לא באובססיה לגבי זה, אני לא חושב על זה, לא נאבדתי בהשתוקקות, או בספק, או משהו כזה. זה פשוט מרגיש קצת חסום. אנחנו יכולים לקרוא לזה מכשול עדין, אם אתם רוצים. או שזה פשוט גוף האנרגיה שפשוט לא נרגע, או שהצ'יטה פשוט לא באמת 'מתיישבת' ונרגעת. זה אפילו לא בגלל איזו הסחת דעת גסה או מחשבה, זה לפעמים פשוט משהו מעט נסער באנרגיה של הצ'יטה או של הגוף. אז זה קצת כמו הטריירים הנובחים.

ולפעמים, ושוב ,זה משהו שיכול להיות רלוונטי עבור חלק מכם, או עבור חלק מכם בשלב מאוחר יותר, יכול להיות רלוונטי לחלק מכם עכשיו – לפעמים זה פשוט מדהים, אם יש לכם די הרבה ניסיון בכניסה ויציאה מג'אנות, זה לפעמים, זה ממש כמו, זה כמעט כמו שאתם יכולים לצלול מתחת למשהו. אז פה זה חסום, או פשוט לא מרגיש נכון. משהו לא ממש מיושב. וכמו שאמרתי זה קצת כמו תדרים של רדיו או בגדים בארון – הג'אנות שם ממילא, ואתם פשוט יכולים לכוון את הנקודה הזו בתודעה לרמה שהיא בעצם ממש שקטה. עכשיו, אולי זה לא יהיה ממש בתולי, מדהים, בוהק, שליו בצורה יוצאת דופן, אבל יש שם משהו שאתם מזהים אותו כמו – "אוקיי זה סוג של שלווה שמתאימה לג'אנה השלישית" בואו נגיד. אני מזהה את השלווה הזו. ואתה מכוון לשם את התודעה, ואתה פשוט קצת צולל מתחת. ואז מתכוונן לזה. אני לא נכרך. כן, החלק הזה של הגוף לא מרגיש ממש מחובר, או מרגיש אולי מעט מכווץ, או שהתודעה… אבל אני פשוט מתכוונן לשם, אני צולל לשם, ואז מה העבודה שלי שם? צללתי פנימה. עכשיו אני במגע עם השלווה הזו. מה עכשיו? עכשיו אני צריך לעבוד עם זה, להיכנס לזה, ליהנות מזה, להיפתח לזה, להתמקד בזה וכו'. נדבר על זה עוד. אז זה לא באמת שהג'אנה כבר ממש שם, אבל יש איזה פתח אליה, זה כמו שביל אל הג'אנה שנמצא שם, ואתה יכול לתפוס את זה ולכוונן את התודעה לשם ולצלול לשם – באמצעות אימון, עם הזמן. אז זה זה. וכשיש לך גישה אל השביל זה, או לפתיחה הזו, אז אתה עובד על להישאר שם ולייצב את זה, להיספג בזה וכו'. כמו שאמרתי, בתרגול ג'אנה, אנחנו ממש רוצים לפתח את הגישה הזו של לעבוד עם – לעבוד נגד, אם תרצו – המכשולים. אנחנו ממש רוצים את הרעיון הזה של 'אנטי דוט'. אבל אנחנו גם ממש רוצים לטפח סבלנות. אז אני סבלני בזמן שאני עובד עם זה. ממש חשוב. אני משחק עם זה ומתנסה עם כל זה, ואני משתמש בכל היצירתיות של וכושר ההמצאה שלי ב-איך שאני מתייחס למכשולים וממנף כל מה שיכול לעזור. אבל בו זמנית – יש לי פתרון חזק ומבוסס. אני לא מתכוון להרים ידיים עכשיו. אני לא מתכוון לקום וללכת, או רק לשבת שם ולומר "או מה שלא יהיה, למי אכפת". יש את עשר הקומבינציות האלו של איך לעבוד באופן אקטיבי, בצורה יצירתית, נבונה ונחושה, עם סבלנות, הכל יחד. זה לא שאנחנו רוצים להיקלע לקרב עגום של שעות עם המכשול הזה או עם מכשול אחר. בנקודה כלשהי, זה יהיה: "אוקיי מכשול, אתה ניצחת את הקרב הזה. אתה לא הולך לנצח את המלחמה, אבל את הקרב הזה ניצחת ואני יוצא להליכה", או "לשתות כוס תה". חלק מזה זה פשוט לשחרר קצת מהלחץ שאנחנו מפעילים ולפתוח קצת את התודעה. 

אם אני יוצא להליכה, אז זה היופי, האוויר, האור, המרחב. אני מקווה שעד סוף הריטריט הזה כולכם תכירו ביופי של הגשם, כי אתם הולכים לתרגל הרבה עם זה. אין שום סיבה שמזג אוויר רע (או מה שקוראים לו מזג אוויר רע) ישפיע על התפיסה שלכם לגבי מהו יופי. באופן מסוים, מה שאנחנו עושים זה, הדגש הוא יותר על  טיפוח של well being מאשר להילחם נגד המכשולים. אנחנו עושים את שניהם, אבל זו דרך מסוימת לחשוב על זה. זה שיווי המשקל. ושוב, לאלו מכם, או כשאתם צוברים יותר ויותר ניסיון, אחרי שכבר יש לכם הרבה ניסיון בכניסה ויציאה מג'אנות שונות, אתם לפעמים ממש יכולים לחוש מה אפשרי ברגע מסוים. אז אולי אני עובד עכשיו בג'אנה הרביעית, שם מגרש המשחקים שלי. אבל יש מכשולים מסביב, או מה שלא יהיה, ואני תקוע בראשונה או בשנייה, ואז פשוט יש לך תחושה של: אני יכול להישאר עם זה, ולעצב את זה, ולשחק עם זה וזה יעמיק. בפעמים אחרות יש תחושה ש: " זה הכי טוב שזה יכול להיות עכשיו". פשוט יש לכם תחושה לגבי זה אחרי כמה זמן. זה דורש תרגול. אז עדיין, זה נהדר. אתם יודעים שזה ממש טוב. רק העובדה שיש איזה מכשול עדין שמונע מכם להגיע רחוק כפי שהגעתם בעבר היא לא בעיה. אתם לוקחים מה שאתם יכולים עכשיו, מה שנגיש לכם, ואתם סוג של מפתחים תחושה של (אני לא יודע מה יכולה להיות האנלוגיה פה…) מה יהיה אפשרי בכל סיטואציה. אוקיי. 

———

לסיום, כמה דברים על תובנה בהקשר של המכשולים.
משהו שכבר אמרתי: המכשולים הם ספקטרום. הם לא און / אוף. יש ספקטרום לכל מכשול כשבקצה אחד הוא ממש ממש גס, ואז נהיה יותר ויותר עדין. חלק מזה זה פשוט לדעת ולהבין שזו הטריטוריה שבה אני פועל. וגם להבין את ההשלכות של זה. אחת מהן, זה שהמכשולים הולכים להיות מבקרים שכיחים. הם יבואו וילכו. אם אני מחזיק בגישה של "הם לא צריכים להיות כאן" או "הם לא יהיו" או "אחרי כמות מסוימת של תרגול, או כשאגיע לג'אנה X  זה לא יקרה", זה יהיה ההפך מתובנה. זו אשליה. אז יש חלק מסוים מהתובנה הוא רק ההכרה שהם ספקטרום, מה שאומר, בצורה כזו או אחרת, ברמה כזו או אחרת על גבי הספקטרום, בין אם בצד הגס או העדין, שהם הולכים לבוא. אני מודע לזה. 

הדבר השני – זה לא ליניארי. כן, הם יבואו וילכו, וזה יקרה אפילו אחרי שתגיעו לאיזו ג'אנה שלא תהיה, אתם יודעים, כחלק ממה שהוא התרגול שלכם עכשיו. ואתם יכולים, במילים אחרות – איך אני אגיד את זה? יכול להיות לכם הרבה יותר קשה עם המכשולים בשלב מאוחר יותר של הריטריט מאשר שהיה לכם בשלבים מוקדמים של הריטריט. או שתרגישו "עכשיו הגעתי לג'אנה הזו. זה הלך כל כך טוב, ועכשיו פתאום אני בסוג של גיהנום" או מה שלא יהיה. אמרתי את זה כבר בעבר בהרבה מאוד שיחות. אם מישהו בא אלי ומתרגל סמאדהי, והוא מתאר לי סוג של תרגול חלק, בגרף עולה, יום יום, בדרך לגן עדן או עולם טושיטה, סוג של גרף ליניארי עולה ששום דבר לא מפריע לו, או שהוא משקר, או שהוא באמת, ממש לא שם לב. זה יותר כזה: אוקיי: יש מגמה, כן, אבל זה יותר כזה (מחוות יד – כנראה גרף שעולה כלפי מעלה עם גלים) בעצם זה יותר כזה. אני אסביר, אבל זה לא ליניארי. אז שוב, רק בגלל (ואני אחזור לזה עוד שנייה), שהיה לנו כזה מדהים בחמישת הימים האחרונים, וכל זה נפתח עבורנו, לא אומר שאני לא הולך ליפול לבור של מכשול מחר, או שהמכשולים לא הולכים לבקר. בואו נגיד את זה כך.   

החלק השלישי לגבי תובנה, זה שאנחנו רוצים לעזור לעצמנו להיכנס למערכת יחסים עם המכשולים, בה אנחנו ממש לא לוקחים אותם באופן אישי. המכשולים הם חלק מלהיות אנושיים, עד ש, כנראה, מישהו הופך לארהנט, וזה אומר ער לחלוטין. הם פשוט פנים של להיות אנושיים. לקחת באופן אישי – מה שאני מתכוון בזה למשל: "או, אני מודט רע" או "זה אומר שאני.." או יותר גרוע "אני אדם רע, כי כל הזמן מגיע המכשול הזה. כל הזמן מגיעה סלידה", או "כל הזמן מגיעה השתוקקות. אני ממש תאב-בצע" או "אני כזה וכזה". 

המכשולים – אל תיקחו אותם אישית. הם פשוט משהו אנושי. הם כמו חלק מהעובדה של להיות בני אנוש, והעלייה של המכשולים לא אומרת כלום על היכולת שלי כמודט או הערך שלי כבן אדם. זה ממש, ממש חשוב. אז, האם אני יכול לעודד את הגישה הזו? וזה חלק מהכיוון שאנחנו רוצים לנוע אליו. זה חלק מהמתנה של תרגול ג'אנות. אחרי זמן מה אנחנו מתחילים לראות: זה לא אישי. אבל אנחנו רוצים ממש לעודד את הגישה הזו – לא לקחת את זה באופן אישי. 

הדבר השני שאנחנו רוצים לנוע לעברו – וזו כבר התובנה הרביעית– הוא שיותר ויותר אנחנו מתחילים פחות ופחות להאמין לסיפורים שהמכשולים 'מוכרים לנו'. מה שקורה זה שמכשול עולה, ואנחנו משוכנעים שהעניין הוא בעצם הבן האדם הזה, שהוא בעצם הבעיה. זו לא הבעיה של המכשול שלי. זה הוא. או שהסיפור מסובב לגבי עצמי, ולעיתים קרובות זה מעורר את כל הפפנצ'ה, את כל ההתרבות של המחשבות. בעצם, מה שקורה זה, שזה זרע של מכשול שצמח, שזה מה שקורה לבני אדם. הזרעים האלו של המכשולים פשוט ימשיכו לבוא – זרעים של סלידה, זיהומים מנטליים, תאווה, התנגדות, אשליה – בצורה כזו ואחרת, יציגו עצמם כמכשולים. הם זרעים קטנים. ואז ללא תשומת לב קשובה וחכמה, הזרעים האלו הופכים עצים ממש ממש ענקיים, יערות, ג'ונגלים – כן, ג'ונגלים זה יותר טוב. חלק ממה שמאפשר להם להפוך לג'ונגל זה שאני מאמין להם: מאמין למה שהם אומרים לי, מאמין לתפיסות, לסיפורים שהם מוכרים לי. זה כל כך חשוב ומכריע. כמו שאמרתי, אם שום דבר אחר לא הולך לקרות לכם בריטריט הזה; אם לא חוויתם אפילו אלפית השנייה של גרם של הרגשה טובה, אבל זה מה שקרה בריטריט, שלמדתם להאמין להם פחות, אז זה ממש ממש טוב. זה הולך לעשות שינוי ענק בחיים שלכם – שינוי עצום. 

והתובנה החמישית, בהקשר של מה שאמרתי עכשיו, היא שאנחנו בעצם מתייחסים למכשולים כ – כן, הם ממש לא נעימים, אבל הם בעצם סוג של אבק של זהב, עפר של זהב. יש בהם משהו כל כך יקר. אני פשוט צריך למצוא את מערכת היחסים הנכונה איתם. אני יכול להפוך את זה לאוצר עבורי, אם אני רק אמצא את מערכת היחסים הנכונה איתם, בהקשר של אופן ההסתכלות שלי עליהם, והבאת חכמה לזה. אז הם ממש כמו אבק זהב, כמו משהו לא מזוקק, שמכיל עדיין גם דברים לא ממש טובים. אבל בעצם יש פה אוצר, בגלל שכמו שאמרתי, המכשולים הולכים להופיע בחיים שלנו. לא רק במדיטציה. בואו נחשוב, למשל, מה לגבי הפרויקט היצירתי הזה שלי? לגבי העבודה שלך? מה לגבי איך אני מביא את עצמי במערכת יחסים ארוכה? אותם דברים עלו. אותם מכשולים יעלו, הם יפריעו, והם יכשילו. ניווראנה – זו המילה להם בפאלי. וזה בדיוק מה שזה אומר: משהו שהוא מכשול, שמפריע בדרך שלנו להתקדם קדימה. הם הולכים לעשות את זה בכל התחומים השונים של חיינו. לא רק במדיטציה. אני יכול לפתח חכמה לגביהם, אם אני אלמד איך להתייחס אליהם בדרך שבה הם יאבדו את הכוח שלהם מולי. יכול להיות שהם ימשיכו לבוא כזרעים, אבל הם יאבדו את הכוח שלהם – זה ענק, ויקר באופן אבסולוטי. וחלק מזה הוא שאני מתחיל להבין גם משהו לגבי רגשות. וזה ממש מעניין. משהו שנראה כמו "זה הרגש הזה שאני מרגיש", אני בעצם רואה "הו, לפעמים זה בעצם רק זרע של מכשול. והתודעה הפכה אותו לסיפור ואז עלה הרגש הזה. אבל בעצם, בשורש שלו, זה היה רק מכשול, או בעיקר מכשול". לפעמים. אז יש משהו לגבי הבנה של המכשולים, שבעצם ממש חשוב להבנת חיי הרגש שלנו. אני אחזור לזה עוד דקה. העובדה שיש פה ספקטרום, שיש מנעד – זה חלק מההתפתחות של העידון, כי אני מבחין שהם יהפכו יותר ויותר עדינים. אז תשומת הלב שלי צריכה להפוך גם היא יותר עדינה, על מנת שתוכל לקלוט את המכשולים העדינים ולעבוד איתם. אז כשדיברנו אתמול על כמה חשובה ההתפתחות של העידון, הדקות, והיכולת לברור ולהבחין, אז זה גם בהקשר של המכשולים. בהקשר של המסלול המלא שלנו, הזיהוי הזה, והעבודה עם הספקטרום העדין של מכשולים, הם גם חלק מפיתוח של העידון. כן, כמובן שזה הרבה יותר נעים להתכוונן ולהבחין בדקויות של רמות עידון של השלווה המדהימה הזו, לעומת השלווה היוצאת דופן הזו, אבל במונחים של העידון המלא, השלם, ששוב, כל כך חשוב בהקשר של חיי הרגש שלנו וכל השאר – זה גם חשוב. זה הכול עניין של עידון. הכול עניין של הבחנה בדקויות. של התכווננות. 

בהקשר של לא לקחת את המכשולים באופן אישי ולא להאמין להם, האם אתם יכולים לשמוע שזה בעצם וויתור, letting go? זה בעצם הבאת תובנה לגבי מה הם המכשולים. אני רואה אותך, מה אתה, ואני משחרר. אני לא נכרך שוב אחרי הסיפור הזה, אחרי ההזדהות הזו. יש פה letting go. זו תובנה. כן?

דבר אחרון: אם אתם עושים מספיק זמן תרגול ג'אנות, מה שתתחילו לשים לב אליו הוא, מה שנראה כמו נפילה / הדרדרות או אפילו ריאקציה – זה כאילו הכל הולך ממש טוב, ואולי אפילו טריטוריה חדשה נפתחת. הגעתי לפתיחה חדשה, או למצב חדש, או משהו מדהים קרה. ואני שם למשך זמן קצר, כמה שזה לא יהיה – חצי יום, שלושה ימים, מה שלא יהיה, אפילו כמה שעות – ואז פתאום זה כאילו גיהנום משתחרר. ולפעמים זה נראה ממש כאילו הפתיחה המדהימה הזו היא זו שגרמה לנפילה אחורה, שזה כמו איזו תגובה לזה איכשהו. זה לא שזה יקרה עכשיו כל פעם, אבל יש משהו כזה. וזה מעלה הרבה שאלות. מה שאני מתכוון זה, שתצפו לזה, אל תיקחו את זה אישית, זה לא ליניארי, כל זה. אבל האם יש פה איזשהו קתרזיס, איזושהי היטהרות שמתרחשת? 

אני יודע שיש אנשים שזה בדיוק אופן ההסתכלות שלהם: שמה שאנחנו עושים בתרגול ג'אנות זה בעצם מאפשרים סוג של היטהרות קארמטית של הסנקהרות שלנו ושל הרגשות שלנו. יש אנשים שזו דרך ההסתכלות שלהם. אני אהיה קצת יותר זהיר. אז אני לא רוצה לפסול את זה, אבל אני מעדיף להחזיק בשתי התפיסות: כן ולא. שוב, אם אני לוקח צעד אחורה, מה שאנחנו רוצים זה את הטווח. זוכרים מה אמרתי? אני רוצה שיהיה לי טווח. אתם זוכרים שאמרתי את זה? אני רוצה שתפתחו טווח בהקשר של הרגשות שלכם. אני רוצים אותו בהקשר של הרגשות שלנו, וגם בהקשר של איך אנחנו עובדים עם ומתייחסים לרגשות. אני רוצה שיהיה לכם טווח ממש רחב. אני יכול לעבוד עם רגשות בהרבה דרכים. אני יכול להסתכל על רגשות בהרבה צורות. וגם יש לי טווח ממש גדול של רגשות. אבל אם יש הרבה תרגול ג'אנות, ואם אנחנו מאפשרים לתרגול ג'אנות, בטווח הארוך אני מתכוון, לאפשר לתובנות להגיע, אנחנו נבחין יותר ויותר באופן הפיברוק של רגשות. אנחנו נוטים לחשוב "רגש זה דבר אמיתי. הוא עולה מעצמו. הוא כאן. וזה כאילו – אני צריך להתמודד אתו בגלל שזו האמת". במשך הזמן, אולי נכנס לזה יותר ואולי לא, ואני יודע שזה עניין רגיש, אבל זה הופך להיות כמעט בלתי ניתן להכחשה שרגש זה פבריקציה. מבלי שאני אעשה משהו, בדרך כלל באופן בלתי מודע, הוא לא יכול לעלות כרגש כזה. הוא לא יכול להיות מפוברק. הוא לא יכול להיבנות. אז במילים של הבודהא, אנחנו: "רואים מכשול כמכשול"[3], ולא בהכרח כרגש. אני מזהים מה נוכח שם. זה 'פברוק', ובמילים אחרות זה בעצם 'ריק'. רגש הוא ריק.
אבל אם אתם זוכרים את התובנה הראשונה, אמרתי "אני יכול לבחור לראות רגש כריק, ואני יכול לראות אותו כאמיתי". אני לא חונה באף אחד מהם. יש לי את האפשרות להחליף בין צורות ההסתכלות. עבורי זה ממש מכריע. לרוב, אנשים יחנו באחד מהם, וזו הופכת להיות ההשקפה שלהם. בשבילי זה יהיה קטסטרופלי וטרגי להחזיק רק בצורת הסתכלות אחת, תמיד לראות רגשות כפברוק. אני לעולם לא ארצה להחזיק רק באופן ההסתכלות הזה. אבל שתי דרכי הראיה הופכות נגישות. ולכן הראיה של קתרזיס, הראיה של "כן, משהו מיטהר כאן. אולי אני אפילו לא יודע מה, אבל אני יושב בתוך ההיטהרות הזו" ואז יש לי את העמדה הזו ואת המערכת יחסים הזו עם זה, או את הראיה של "זה לא זה. הם פברוקים, ואני צריך להתעניין בפברוקים". שתי דרכי ההסתכלות שם. אבל ככל שאנחנו מתרגלים יותר ויותר ג'אנות אנחנו מתחילים לראות "מכשול כמכשול" יותר ויותר, כפי שהבודהא אומר. ומה שקורה, כפי שאמרנו, זה לא ליניארי. זה ממש למעלה ולמטה. אבל יש שם כיווניות, בטווח הארוך, עם תרגול ג'אנות, שמה שעשוי להראות יותר כפפנצ'ה – כמו תסיסה ממש חריפה, כאילו אנחנו 'נאבדים' בתוך סיפור, ומאמינים בכל דבר, והשקפה עצמית וכל זה, בעצם מתחיל להראות עצמו פחות כ-פפנצ'ה, ויותר כפשוט מכשול טהור. ובמשך הזמן, יש סוג של ניפוי, סינון החוצה של האלמנט ה'פפנצ'אי' של התודעה. וזה הופך ל: "זה רק המכשול". זה עדיין יכול להיות ממש חזק: אני ממש חסר מנוחה בגוף, אבל אין סיפור שמוצמד לזה. אני לא נאבד לתוך זה. מה שהיה בדרך כלל פפנצ'ה הופך יותר ל"אני פשוט מתמודד עם מכשול עכשיו". ואז במשך הזמן, אפילו המכשולים עצמם ייטו יותר ויותר להיות בצד העדין של הדברים, אבל הם עדיין שם. אז עם הרבה זמן לתוך תרגול ג'אנות, יש את התנועה הזו של 'גילוח החוצה' של הגסות, ירידה לעומק של המכשולים, אפילו של היותר מעודנים. אבל הם יישארו. זה חלק מהדיל. ואנחנו צריכים להיות בסדר עם זה,  ממש מוכנים לזה, אוקיי? (צוחק) סליחה.

התכוונתי לענות עכשיו לשאלות, אבל כבר היו לנו כמה, ואני חושב שזה מספיק לעכשיו. אז בואו נשב דקה יחד. (שתיקה). תודה לכם. תהנו מהתה, מהתרגול בערב, ואני חושב שיש כמה ראיונות הערב. אז אם לא בדקתם עדיין, פשוט תבדקו שזה לא אתם. ונפגש מחר.


[1] MN 128

[2] כפי הנראה לכוונה היא למורה מודרני בשם קמלסילה, ולא למורה בן המאה השמינית. לדיון בשקיעה וריחוף ראה: Kamalashila, Meditation: The Buddhist Way of Tranquillity and Insight, 2nd edn (Birmingham: Windhorse, 1996), 165–74

[3] 7 Cf. the Buddha’s statement at DN 22: “One dwells seeing phenomena as phenomena in terms of the five hindrances” (dhammesu dhammānupassī viharati pañcasu nīvaraṇesu).

רוב ברבאה: אוצר נסתר – עבודה עם חמשת המכשולים בתרגול סמאדהי – חלק 1, בתרגום דנה פרבמן

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג'אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות ובאופן מדויק ומוקפד על ידי דנה פרבמן. כדי להקל על הקריאה, השיחה תפורסם בשני חלקים.

שיחה זו, העוסקת בעבודה עם חמשת המכשולים בתוך תרגול הסמאדהי, ניתנה על ידי רוב ביומו שלישי של הריטריט. את הקלטת השיחה המקורית אפשר למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60867/


בעצם, מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לדבר על המכשולים, אבל כמה דברים לפני כן. 

כמו שאמרתי, זה מאתגר ללמד את הריטריט הזה. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להעביר, וכל כך הרבה דברים שמרגיש שחשוב לתקשר, כיוון שכל אחד מכם נמצא במקום שונה, עם צרכים שונים. הזכרתי אתמול את התרגול בהליכה, ודרק בדיוק הזכיר מטא. מי מכם מתרגל מטא כתרגול הבסיס שלו? מישהו? יופי, אוקיי. כשאתם מתרגלים בהליכה האם מרגיש לכם בנוח לתרגל מטא? זאת אומרת, אתם יודעים איך עושים את זה? כן? אוקיי, אני מניח שמה שאני רוצה לומר זה שאני אדבר על מטא מחר, אבל שוב, מה שאני רוצה להציג זה את האפשרות לתרגל מטא עם מודעות לגוף האנרגיה. זה אומר שיכול להיות שיש לי משפטי מטא, ויכול להיות שאני רואה את זה ויזואלית, או לא משנה מה. אבל בעצם יש לי את כל המרחב הזה, ואני אף פעם לא מאבד את זה, ואני רגיש לזה (אדבר על זה יותר מחר) אז כשאני הולך הלוך ושוב, אני עושה את זה עם הסוג הזה של המודעות, עם כל המטא, כפי שאני מתרגל מטא, אוקיי? האמת, זה כל מה שרציתי לומר על זה לעת עתה, ואני אדבר על מטא מחר. זה בסדר? 

דבר שני, ממש בקצרה. ממש מיהרתי אתמול בחלק האחרון של השיחה, אז אני רק רוצה לוודא שמשהו היה ברור. יכול להיות זה שהיה ברור בכל מקרה, ואולי אין צורך שאומר את זה. אבל כשדיברתי על, אתם יודעים, "למה אנחנו עושים ריטריט ג'אנות?" ואיך אנחנו תופסים את הסיבות לעשות ריטריט ג'אנות, ועל מה אנחנו שמים דגש – אני לא רוצה להחליף דגשים אחרים או מה שמורים אחרים אולי ידגישו – בין אם זה לפשט, או קרן לייזר, או האפשרות של תודעה חסרת תנודות, או כל זה. אני לא רוצה להחליף את כל הסיבות האלו – יותר להוסיף עליהן, אוקיי? אז כל הדגשים האלו חשובים, ויכולים להדגיש אותם בזמנים שונים, אבל אני רק ממש רוצה להוסיף משהו שלרוב לא מדברים עליו, שעבורי נראה ממש ממש חשוב: וזה האיכויות האלו של הרגישות, התכווננות, עידון וכו'. זה יותר להוסיף את זה לסיבות האפשריות שבגללן אנחנו עושים את זה, והדגשים האפשריים, ואז לאפשר להם להיות יותר משמעותיים, או אולי אפילו הסיבות והדגשים הכי משמעותיים. אז לא התכוונתי לומר, אתם יודעים, לזנוח את כל זה. זה יותר שאלה של על מה אנחנו שמים דגש.

אוקיי. מה שאני רוצה לדבר עליו, כפי שאמרתי, זה המכשולים. עכשיו יש פה כמה דברים: אחד הוא שלפעמים, בסוטות, זה כאילו, זו לא בדיוק ההגדרה, אבל זה כאילו, כשנוטשים את המכשולים, אז נפתחת הג'אנה הראשונה. אז זה ממש נשמע כאילו שחלק מההגדרה של הג'אנה זה העדר מכשולים. לא נאמר "עם הריכוז המתמשך על כך או כך.." אלא "עם נטישת המכשולים"[1], זה ממש מעניין, וזה די חשוב. שוב, יש לזה השלכות. איך אני חושב על מה שאני עושה פה?
אבל חלק ממה שאני רוצה לומר עליהם זה שזה יכול להישמע "אוקיי עבודה עם המכשולים בעצם מתרחשת לפני הג'אנות ('טרום-ג'אנות')", וזה אכן כך, ברור, זה קורה מהיום הראשון כשמישהו מתחיל לתרגל מדיטציה. אבל לא רק אז. ברגע שנכנסים לג'אנות, אפילו כשכל שמונה הג'אנות אולי נגישות ומבקרים בהן וחוקרים אותן לעיתים קרובות וכו' – אפילו כשכל זה קורה ומצליח ונהדר, המכשולים עדיין יופיעו לפעמים. בוודאי. מה שאני עוד רוצה להוסיף, ועל זה מדברים רק לעיתים רחוקות, ומכירים בכך, זה שהמכשולים יכולים להופיע בצורה מאוד מעודנת גם בתוך ג'אנה.  

עכשיו אני משתמש במילה הזו, ג'אנה, בצורה מאוד רופפת ופתוחה, כדי להימנע מהגדרה נוקשה של מהי כן ג'אנה ומהי לא ג'אנה. הנקודה היא, שוב, לגבי עידון. כך שאפילו בתוך ג'אנה, מכשולים יכולים להופיע. ויש סוטה ב  – Majjhima Nikāya כשהבודהא מלמד מתרגלים ממש ממש מתקדמים. הם עושים כל מיני דברים שקשורים להתעוררות עם כוחות-תודעה מיוחדים וכל מיני כאלו, והוא עדיין מדבר איתם על המכשולים העדינים שמגיעים ברמות עמוקות מאוד של סמאדהי[2]. אז אנחנו צריכים להחזיק ברעיון הזה שמכשולים, כמו שאמרתי קודם, הם חלק מהעסק כאן. הם חלק מהעסק כשהג'אנות נראות לנו רחוקות מאיתנו שנות אור, והן חלק מהעסקה גם כשצברנו הרבה ניסיון בג'אנות. הם יבואו וילכו, והאמת, הם חלק מהעסקה, בצורה מעודנת יותר, אפילו כשנמצאים בתוך ג'אנה, ולכן הם חלק מהעבודה, חלק מהמשחק, חלק מהשלם. שוב, כשאני אומר 'תרגול ג'אנות' אני מתכוון שהוא כולל את המכשולים וכל זה. אני רוצה לומר משהו על תובנה בהקשר של המכשולים, אבל קודם אני רוצה לעבור עליהם ממש מהר כיוון שהרוב כנראה ממש מוכר לכם. אני רוצה לעבור על חלק מהנוגדנים (Antidote) למכשולים. 

הדבר הראשון שאני רוצה לומר לפני כן הוא שאנחנו משתמשים בהם, בנוגדנים, כשיש לנו איזושהי מטרה: כשאתה רוצה להיפטר ממשהו או משהו, אני רוצה נוגדן למחלה, או כל דבר, אני ממש מקווה להיפטר מהמחלה הזו. אז יש, בואו נאמר, דרכים לתרגל מדיטציית תובנה, שבהן כשעולה מכשול, ההשקפה היא "זה בסדר". הוא רק פה, אני רק מתבונן בו. אני עושה אותו דבר עם מכשול ובלי מכשול, או כמו שאני עושה עם כל דבר אחר. רק מתבונן. זה לא יותר טוב או פחות טוב. ואני פשוט אומר לעצמי – "זה בסדר". אבל כשמתרגלים ג'אנות זו לא הגישה. אנחנו רוצים נוגדנים, ואנחנו רוצים לעבוד נגד המכשולים. וזה בבסיס, גם בסאטיפאטאנה סוטה – זו ההנחיה של הבודהא – הוא מדבר על מה מזין את המכשולים ומה מרעיב אותם. ואנחנו בוודאות ממש מעוניינים במה שמרעיב אותם.[3]

יש נטייה קלה במהלך השנים של הלימוד המודרני של מיינדפולנס… אבל בכל מקרה, זו עדיין דרך לגיטימית לעבוד מידי פעם. אבל בג'אנות, בתרגול לסמאדהי – לא. יש לנו מערכת יחסים אחרת, גישה אחרת. שוב – תיזהרו מהאינרציה. תיזהרו מההרגל. אם יש לכם הרגל של "אוקיי, זה רק מכשול. אני רק אשב עם זה. אני רק אתבונן בזה. זה בסדר" אנחנו רוצים לנער את האינרציה הזו מעט, לעורר אותה מעט. הם הולכים להגיע. אין מצב שהם לא יופיעו. אם אתם באים אליי לראיון ומספרים לי שלא פגשתם שום מכשול, אני פשוט אסיק שאתם לא שמים לב. כיוון שלפחות המכשולים המעודנים יותר הולכים להופיע, לא משנה כמה תרגלתם, ולרוב, ואני אסביר אח"כ, גם המכשולים הלא כל כך עדינים יופיעו. 

אז אם נעבור במהרה על הנוגדנים, שני המכשולים השכיחים ביותר הם כנראה – הם בד"כ נמסרים בסדר מסוים, אבל בואו נתחיל עם שני המכשולים הכי שכיחים – רפיון ועצלות, וחוסר שקט ודאגה. אז אני רק הולך לזרוק לכם כמה נוגדנים, ואם אתם חושבים על משהו ששכחתי אז זה ממש יעזור, אז בבקשה תגידו בקול רם. נשים את כולם יחד בכלי כך שכולם יוכלו להשתמש בהם. 

רפיון ועצלות – לנמנם או להירדם זה המצב קיצוני שלהם, כשהראש נופל ככה. אבל כמו כל המכשולים, יש לזה טווח, אז זה יכול להיות רק עמימות, ערפול, חוסר אנרגיה וכו'. אז – להרחיב את המודעות לגוף כולו. יש סיבה שאני חוזר על זה שוב ושוב ושוב. זה כל כך, כל כך חשוב. זה ישפיע על המיינד, על התודעה. זה יהיה בלתי אפשרי, אם אתם באמת מרחיבים את המודעות לגוף כולו וממלאים אותו במודעות, זה הולך להיות ממש קשה לנקר. יש בזה משהו שהוא התנועה ההפוכה. אז להרחיב את המודעות לכל הגוף וממש למלא אותו שוב ושוב ושוב. כפי שציינתי בחלק מהמדיטציות המונחות, השאיפה פנימה היא באופן טבעי מעוררת והנשיפה באופן טבעי מרגיעה. אז אם אני רוצה, אם אני צריך עוד אנרגיה, קצת יותר מודעות לשאיפה וקצת יותר מודעות לפן המעורר של השאיפה הולך להביא אנרגיה לדברים. נשימה ארוכה, או ארוכה יותר, או ממש ארוכה תביא אנרגיה. היא תביא אנרגיה לגוף. אתם יכולים לחשוב על זה כחמצן או מה שתרצו, אבל אם תחשבו במונחים של אנרגיה, זה פשוט שיש שם יותר אנרגיה. וזה יעורר את המיינד. אז נשימה ארוכה, לעבור לנשימה ארוכה – אם אתם עובדים עם הנשימה כמובן. וגם אם אתם עובדים עם מטא, אז שוב, מה הולך לעזור? יכול להיות שחזרה אחורה לאדם הקל ביותר תקליל קצת את הדברים, תביא קצת בהירות, רק בגלל שהמטא תגיע וזה קל יותר, או אולי דווקא ללכת לאדם הקשה יותר, כי אז קשה יותר והאתגר ישמור עלי ערני. או אולי ללכת לכל הברואים, חלקית בגלל שזה מגדיל את המרחב – אחזור לזה תיכף. השאלה היא – האם אני צריך להחליף קטגוריה אם אני מתרגל מטא, ובאיזו צורה? וזה לא כאילו שזה תמיד הולך להיות אותו דבר שהולך לעזור. אז אני צריך לרצות להגיב ולהתנסות.
עוד יתדות, אוקיי? דברנו על יתדות בספירה (עם הנשימה) נכון?; כשמביאים את היתדות האלו זה נותן לתודעה משהו להתעסק אתו, משהו להתמקד בו. זאת אומרת זה ממש שומר על התודעה ולא מאפשר לה 'ליפול', אוקיי? עם המספרים והספירה, הם כמו יתדות. עם תרגול המטא, אם אתם משתמשים במשפטים, המשפטים הם כמו יתדות. מה שיכול להיות ממש מועיל לעיתים קרובות במטא – בואו נאמר ששני המשפטים הראשונים שלכם הם "מי ייתן ואהיה שמח" "ומי ייתן ואהיה שליו". אז בד"כ אתם אומרים "מי ייתן ואהיה שמח, מי ייתן ואהיה שליו". בעצם אם התודעה צריכה עוד יתדות, אם היא צריכה עוד אנרגיה, או אם היא נאבדת: "מי ייתן ואהיה שמח. מי ייתן ואהיה שמח. מי ייתן ואהיה שליו. מי ייתן ואהיה שליו", תאמרו כל אחד פעמיים. בראשון אני לא ממש שם, בשני אני קצת יותר שם. אז רק דברים קטנים כאלו, אבל הם יכולים לעשות הבדל עצום. אתם יכולים גם רק לדמיין למשל את כל הגוף שלכם מלא באור, אור לבן, ממש כמו השמש – ממש, ממש עוזר. שוב, כשהתודעה מתעייפת, כשמחשיך, מעורפל. אתם יכולים גם לפתוח את המודעות ממש ממש רחב, הרבה יותר רחב מגוף האנרגיה, שהוא בעצם קצת יותר רחב מהגוף הפיזי. אתם יכולים להרחיב אותה לגודל של החדר הזה. זהו חדר ממש רחב ועצום. או אפילו לשמים בחוץ וכו'. כשאנחנו מתעייפים התודעה מתכווצת. זה בעצם מה שאנחנו עושים כשמתכרבלים והולכים לישון. התודעה סוג של מתכווצת פנימה. אז לפתוח את המודעות, לפתוח את העיניים, לפתוח את המודעות. יש לכם תחושה של כל החדר. אתם כאילו מעוררים את התודעה ומעודדים אותה לכיוון המנוגד שאליו היא הולכת כשהולכים לישון. תודעה עייפה היא תודעה קטנה. אתם יכולים גם לפעמים לסקור מהר את כל הגוף, ושמים לב לכל תחושה שאתם מרגישים שם. ושוב, להתנסות. האם זה עוזר עכשיו, עם המכשול הזה לסקור ככה ממש מהר? לפעמים כן, כשאנחנו עייפים. רק להעביר את תשומת הלב ממש מהר. אולי יותר יועיל לעבור מלמטה למעלה, או אולי הפוך – מלמעלה למטה. אולי שניהם, או אולי זה ממש יועיל לעשות את זה ממש לאט, ממש להרגיש את התחושה. שוב, אתם צריכים לנסות. אז אלו היו כמה נוגדנים לעייפות ועצלות. אנחנו ממש רוצים להשתמש בהם. 

עם חוסר שקט  – זה בעצם חוסר שקט ודאגה, כשלגבי דאגה, הכוונה היא לדברים לא אתיים שאני דואג שעשיתי, או שמישהו הולך לגלות כך וכך. אבל נעזוב את החלק הזה. נשים את זה בצד רגע. אז הרבה מהנוגדנים הם, באופן מעניין, דומים, אז: יותר יתדות יכולים ממש לעזור. אם אתם עובדים עם הנשימה, הנשימה הארוכה נוטה ממש לעזור עם חוסר שקט. או שזה יכול להיות בדיוק כמו שעשינו עכשיו. אתם מוצאים דרך לנשום או דרך לבנות את הנשימה כך שזה מרגיש מרגיע.
אני מתכוון למשל, כאילו יש מקום בגב שלכם, וזה ממש כאילו הנשימה והתחושה שלה באות מטאפורית, כאילו מישהו מלטף בצורה מרגיעה את הגב שלכם, וזה משקיט את חוסר המנוחה.
שוב, אנחנו יכולים לעצב את הנשימה עם הדמיון שלנו, ולזה יכול להיות אפקט ממשי על האנרגיה שלנו, וודאי. שוב, הרחבת המודעות לכל הגוף. אז זה עוזר גם למכשולים המנוגדים (ז"א, גם לעייפות וגם לחוסר המנוחה) אם תרצו. ושוב הנעת תשומת הלב יכולה ממש לעזור כשיש חוסר שקט. משהו ממש פרקטי – אם יש ממש הרבה חוסר שקט שהוא יותר פיזי ממנטלי, במילים אחרות – זה לא כ"כ הרבה בניה של מחשבות או פפנצ'ה, אבל פשוט הגוף מרגיש חסר מנוחה, והמיינד לא מצליח להירגע, אז מה שיכול ממש לעזור, זה שוב, מודעות ממש גדולה, עד כמה שאתם מצליחים לפתוח אותה. אבל בתוך זה יש לכם עבודה לעשות. והעבודה היא לשחרר את האובייקט המרכזי שלכם, ולהפוך מודעים לתחושות של חוסר השקט, ממש לתחושות המעקצצות שעולות ועוברות בגוף – אתם יודעים משהו כזה – במודעות הרחבה הזו, והעבודה שלכם היא ממש לאפשר את זה באופן מלא, והתחושות האלו יהיו מרגע לרגע, באות וחולפות, לא נעימות – וממש לאפשר אותם, לקבל בברכה. טכנית מה שאנחנו עושים זה מה שאני הייתי קורא לו 'מאמצים דרך הסתכלות מסוימת' אבל אם אתם נשארים עם זה זמן מה, אז מסיבות שאפרט אח"כ, זה יכול להרגיע את כל הדבר הזה. כל המערכת נרגעת, כי אז אנחנו במערכת יחסים שונה לגמרי עם האי שקט. כשאי שקט עולה, עולה בנו גם התנגדות לאי שקט. זה לא נעים התחושה הזו של האי שקט. ואז ההתנגדות מזינה את כל הדבר הזה. כשאתם הולכים רחב ככה, ונכנסים למוד שממש מאפשר ומקבל בברכה, אנחנו, בהגדרה כמעט, מרגיעים את ההתנגדות. אנחנו מתרגלים מערכת יחסים שלא דוחה, לא מתנגדת. וזה זה, והמרחב, שממש ממש יעזרו. אתם פשוט נשארים עם זה, נשארים עם זה, שוב ושוב. האמת, אם רק תעשו את זה – אני זוכר ששיחקתי עם זה לפני שנים בהרמיטאג', יושב חסר מנוחה, חסר מנוחה, יושב… בזמן שאני עושה את זה, האמת בסופו של דבר ישבתי שלוש שעות, כי התרגול הזה הוא שאפשר להכל ממש ממש להירגע. אז כל הדברים האלו  – הם די עוצמתיים, אם אנחנו מוצאים את הדרך הנכונה לעבוד איתם.

אוקיי, השתוקקות כמכשול שלישי (בד"כ ממקמים אותו כמכשול הראשון, אבל אני שם אותו שלישי). בואו נדבר על סוג מסוים של השתוקקות: תשוקה מינית. אוקיי אז יש השתוקקות למישהו, או מה שזה לא יהיה. אתם יודעים, אתם יכולים ללכת ולעשות מקלחת קרה או מה שלא יהיה, אבל אני רוצה להציע את זה כאפשרות אמיתית, במיוחד כשמתרגל מתפתח, ואתם כולכם מתרגלים מנוסים. אז לעיתים קרובות, מה שקורה זה שיש תשוקה מינית, וזה הולך לתמונה של 'לעשות סקס בצורה כלשהי', יש לי את הבן אדם הזה, או מה שלא יהיה. זה החלק שפחות מועיל לסמאדהי. אבל התשוקה עצמה והאנרגיה, יש דרך לעבוד עם זה. למשל: אוקיי, הנה השתוקקות. זה כבר הלך לתמונה בראש. האם אפשר להרגיש את האנרגיה של התשוקה המינית? אז יש לי את התשוקה, יש לי את התמונה (שכנראה היא לא תמונה במובן אימג'ינלי, אלא ממש תמונה שם), ויש לי אנרגיה מינית. כמובן שהן קשורות. אנחנו יכולים לומר שיש לכם שלושה דברים. מתוך השלושה האלו, אם אני יכול להתמקד ב-, ולהיפתח ל-, בעצם, להרגיש את האנרגיה – אז רוב האנשים, עולה תשוקה, ואז עולה התמונה, ואז עולה התחושה ואני נאבד בתוך התמונה. ברדיפה אחרי הפנטזיה המינית. אני מסתבך ונכרך בתוך זה. אם אני רק יכול להתמקד יותר באנרגיה ולהיפתח לזה, לאפשר לאנרגיה הזו שבמרחב ובגוף, זה בעצם מרגיש טוב. אם זה לא לחוץ מידי, אני נפתח לזה, ואני נהנה מזה, זה בעצם די קרוב לפיטי. זה די קרוב לתחושה טובה. והרבה פעמים כשאנשים חווים פיטי לראשונה, הם אומרים "זה כמו אורגזמה". זה לא חייב להיות כזה אינטנסיבי, אבל יש שם דמיון. אז מה שאתם בעצם עושים זה מתקרבים לזה יותר אנרגטית, מרגישים את זה, נפתחים לזה, ואז סוג של 'רוכבים' על זה בדרך שמאפשרת להפוך את למשהו שהוא יותר אנרגיה טהורה, שזה בעצם ממש תורם ומועיל לאן שאנחנו הולכים. או דומה לאן שאנחנו הולכים. אני לא בהכרח אציע את זה למישהו שהוא ממש מתחיל. אבל לכם כבר יש הרבה ניסיון, אז אם עולה כזו תשוקה, זה טוב. זו הדרך לעבוד עם זה. זה יכול להיות מאוד דומה לפיטי אם אצליח לסנן דברים החוצה, ולשים דגש ולהיפתח בדרך הנכונה. 

מה לגבי השתוקקות לאוכל? למישהו יש רעיונות? לשבת כאן, ואתה לא יכול לחשוב על שום דבר אחר חוץ מארוחת צהריים, או תה. זה קרה למישהו? אוקיי, אם כך זו לא בעיה. 

סלידה או זדון (ill will). אני אחלק את זה לשניים – המכשול של זדון מתייחס למצב שבו אני ממש כועס על מישהו, עד כדי כך שאני רוצה שיפגע. מטא כמובן. אתה מחליף – אם זה ממש חזק, אם נשימה זה התרגול בסיס שלכם, פשוט תחליפו אותו במטא. אני צריך להתמודד עם השליליות הזו. זה הכרחי,  כי כשזה נמצא שם, זה לא הולך לעזור. זה ממש להולך להפריע פה. אבל יש עוד אפשרות נוספת, שהיא כשיש לי כוונה רעה כלפי מישהו, או אפילו שאני לא אוהב אותם, והתודעה נמצאת במצב הזה של דחייה  (זה יכול להרגיש מעודן או גס) אז מה שאני יכול לעשות, דבר ראשון – אני יכול לומר "אוקיי, אני שולח מטא לבן אדם הזה", שזה נהדר. זה יכול ממש לעזור. אבל יש אפשרות שניה, שהיא בעצם להביא את המודעות בחזרה אליי בלי ניסיון לשנות את הכוונה הרעה, או כמה הבן אדם הזה נורא, או כאלו מחשבות ורגשות.  להחזיר את המודעות לעצמי, ובעצם לשים לב ולהרגיש את הדוקהה שזה מייצר אצלי. בלב שלי. יש לזה טעם בפה. יש לזה טעם בגוף האנרגיה שלי ובתודעה שלי. זה דוקהה. זה כואב. אז אני לא מנסה לשנות את הכוונה הרעה, אני רק חוזר אליי ומרגיש מה קורה לי. לא שופט, רק: "איך זה מרגיש? אוקיי, זה דוקהה". ומרגיש את הכאב של זה. אני רק צריך לתת למודעות שלי לחוש בכאב שם. 

אם אני עושה את זה, אם אני פשוט נותן לעצמי להרגיש את זה, אז מה שיכול לקרות, זה כשאני מרגיש את הכאב, כשאני פוגש אותו, הוא הופך לחמלה לעצמי, אוקיי? חמלה עצמית. אתה חושב "כן.. אבל הבעיה שלי היא עם האדם הזה". זה לא משנה. ברגע שיש חמלה עצמית, יש חמלה. זו אנרגיה חדשה במערכת, וזה מרכך את הכל. אז החמלה העצמית שלי מתחילה לשנות את המערכת יחסים שלי עם האדם הזה. זה גם ממש ממש עוזר. 

מה שעוד יכול לקרות – ומה שאני בטוח שתשימו לב אליו במהלך הריטריט הזה, הוא שאנחנו מפתחים התנגדות לרעשים מסוימים: החימום, הציפורים, המחוגים, שהם הרבה פחות רועשים היום ממה שהם היו בעבר, נגיד לפני 10, 15 שנה משום מה. וזה כאילו "אוף.. העורבים האלו כ"כ רועשים", או מה שלא יהיה, ו"אני מנסה לתרגל והם מפריעים לי". או הבן אדם הזה "כל פעם כשהוא קם, העצמות שלו חורקות" כמו ששלי חורקות, או הנשימה שלו. התנגדות לרעש, שיכולה גם לכלול התנגדות לאדם אחר או יצור אחר, או מה שלא יהיה. זה הולך להיות ממש שכיח, אוקיי? אני חייב לזכור את התמונה הגדולה, את המטרה. לאן אני הולך עם התרגול הזה? אני בוודאות לא הולך לכיוון של יותר סלידה / התנגדות. אני הולך לקראת פחות התנגדות, זה מה שאני רוצה. זה אפילו לא קשור לזה שג'אנה היא המטרה המרכזית שלי. זה פחות התנגדות. זה מה שאני רוצה. הפחתה של מזהמי התודעה, חופש ממה שמזיק. אני רק מזכיר לעצמי "מה אני רוצה? אני רוצה ללכת למקום שיש בו פחות התנגדות, בו אני פחות מוטרד מרעש, אני פתוח יותר, יש שם יותר אהבה וכו'". אז שוב, מה זה מרמז על איך כדאי לתרגל ג'אנות ובאיזו דרך אני מחזיק את כל הדבר זה? האם זה אפשרי, האם אני יכול למצוא דרך לתרגל ג'אנות שבה אני לא כ"כ מוטרד, כזו שכוללת קולות ורעשים שהולכים ובאים? לא מוטרד, אבל גם לא בדרך ש'שוטפת את התינוק עם המים': "כאילו, אז אין שום צורך שאתאמץ אם כך". 

אז כגישה, השקפה או עמדה, שזה ממש ממש אפשרי. לפעמים מה שבעצם אפשר לעשות זה באופן מכוון לשחרר את האובייקט המרכזי להיעלם ולהיפתח יותר לקולות, ולתחושת מציאות שכוללת קולות. אני לא חושב על הצלילים כ"משהו אחר ממה שאני מנסה לעשות כאן", אלא אני נפתח לקולות וכולל את זה בחוויה ואז זה מתחיל לשנות את איך שאני מרגיש לגבי הצלילים. ואז בתוך זה, כשאני שומר על הפתיחות, אני יכול להחזיר את האובייקט המרכזי, אבל עכשיו יש לי מרחב הרבה יותר גדול וגישה הרבה יותר פתוחה, אוריינטציה יותר רחבה. אתם יודעים, טכנית, נגיע לזה כשנדבר על הג'אנה השנייה, אבל בעצם טכנית אם בכל רגע נתון, אתם יכולים להפחית באופן ממש משמעותי התנגדות בתודעה, אתם בעצם תגיעו ממש קרוב לג'אנה השנייה. סוקהא תתעורר. אושר יתעורר. עם הרבה תרגול – או אולי, שוב, זה עוד אחד מהדברים האלו. פשוט תנסו. אני אומר, אוקיי פשוט תנסו את זה. לפעמים אני אומר " אוקיי, פשוט תנמיכו את ההתנגדות", כיוון שהפחתת ההתנגדות יכולה לאפשר התעוררות של שמחה, התעוררות של סוקה.

אוקיי, מכשול אחרון: ספק. אנחנו יכולים להטיל ספק במורה, להטיל ספק בלימוד, ואנחנו יכולים להטיל ספק בעצמנו. בטוח יש עוד הרבה דברים שאפשר להטיל בהם ספק, אבל אלו השכיחים ביותר.  

אז מה ההבדל בין שאילת שאלות לבין ספק? ספק לרוב לא יכלול שאילת שאלות, או שיהיה שם העדר של אפשור של שאילת שאלות, או של איזשהו מצב של חקירה שהוא דווקא מועיל. ספק נוטה לשתק. אנחנו נתקעים בסוג של בלבול או משהו כזה. במצב כזה אנחנו בעצם לא שואלים כלום. המיינד פשוט נע קדימה ואחורה או במעגלים. אז לפעמים, מתחת לכל זה, פשוט מסתתרת שאלה אחת, שתיים או שלוש שפשוט דורשות מענה, או שצריכות להתנסח, ושאולי אני צריך לשאול את עצמי או את המורה. אבל לא נתנו לשאלה להתנסח עדיין; ואנחנו פשוט תקועים בסוג של תנועה לא ברורה קדימה ואחורה. אז – האם יש שם שאלה? וברגע שיש לנו שאלה, זה כבר מפסיק לשתק. אפילו ניסוח של השאלה באופן בהיר יעזור. נרגיש לא משותקים. ואז ניסוח השאלה ושאילת השאלה והתעסקות בזה יעזור ממש. אבל ספק משתק. אז, רק דבר אחד שכדאי לזכור פה הוא הטיימינג. מתי אני הולך להיאבק בספק או בשאלה הזו? התשובה היא – "מחוץ למדיטציה". במילים אחרות – כן, יש משהו שאני לגמרי לא בטוח לגביו. אני מבולבל. יש לי שאלה ואני לא יכול להמשיך עד שתהיה לי תשובה. רק "זה זמן המדיטציה שלי, אז אני פשוט הולך לשים את זה בצד. אבל אני מבטיח לך, תודעה, שאני אחזור לשאלה הזו, ואני אחשוב על זה, אני אהרהר בזה, אני אחקור, אני אשאל מישהו מאוחר יותר". אתה עושה דיל עם התודעה, כמו "אנחנו נגיע לזה, אני לא מתעלם מזה". אבל זה יקרה מחוץ לתרגול הפורמלי.

כמה אנשים שמעו על תרגול של החלפת האושר של עצמי עם אחר? כמה מכם, אוקיי.
זה תרגול אדיר, עם אפשרויות אינסופיות. אני חושב שיש על זה חלק נרחב בספר שכתבתי, ראיה שמשחררת[4]. בשלב כשלהו, תוכלו לבקר את זה. אני רוצה לומר שזה תרגול יפיפה ממש. זו אחת החקירות המדהימות שאתה יכול לעשות כמודט, מלאה באפשרויות יצירתיות ואפשרויות יפיפיות לטרנספורמציה. בקצרה, הנה אני, די אומלל מאיזו מתקפת מכשולים או משהו כזה, ואני אומר לעצמי "אתה יודע מה? אני אקח את זה. אני אקח את זה כיוון שאיפשהו, מישהו אחר – אולי מישהו שאני מכיר, אולי מישהו שאני לא מכיר ולעולם לא אכיר – מישהו ממקום אחר, שבדרך מופלאה, בהתאמה, אני לוקח את הדוקהה שלו כדי שהוא יכול לקבל את האושר" אז שוב, טכנית, אתם יכולים לומר, מה אני עושה פה? במקום התגובה האוטומטית של ההתנגדות למכשול, אני בעצם אומר: "בוא, בוא אני אקח את זה". אבל יש בזה לב, יש בזה "אני מוכן לקחת את הסבל הזה עכשיו. אני פותח את עצמי לסבל הזה לטובת שחרור של מישהו אחר מהסבל הזה, איפשהו".  

אז זה סוג של, אם תרצו, 'חשיבה קסומה', זה לא משנה – שימוש בדמיון שלכם, אם תרצו. יש הרבה וריאציות על זה עם ריקות ועוד, אבל זה בקצרה מה שזה. זה דבר מאוד יפה. ולרוב מה שיקרה עם המכשולים, זה שאין בזה לב. הכל נדחס, אומלל, ללא לב. אפשרות אחת זה להביא את הלב לזה, בדרך ממש יפה. אפשר לעשות את זה גם עם אי נוחות פיזית: "אני יכול לקחת את הכאב הזה עכשיו. אני אקח את הכאב הזה עכשיו. אני מוכן לקחת את הכאב הזה עכשיו כדי שמישהו אחר יזכה בהקלה, ברווחה".


[1] DN 2

[2] MN 128

[3] DN 22, MN 10. Also see SN 46:51.

[4] 4 Rob Burbea, Seeing That Frees: Meditations on Emptiness and Dependent Arising (Devon: Hermes Amāra, 2014), 322–6.

הדרשה לקצ'יאנה (על השקפה נכונה)

זהו תרגום לאנגלית של הדרשה החשובה הזו מהקנון הפלי, בה הבודהא מניח בסיסים לתפיסת דרך האמצע ככזו שרואה את ההתהוות המותנית של העולם כדרך האמצע שהולכת מעבר לקיום או אי-קיום. תפיסה זו נעשתה מרכזית מאוד בבודהיזם המאוחר.

את התרגום לאנגלית של אג'אן ט'אניסארו אפשר למצוא כאן: https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/sn/sn12/sn12.015.than.htmlhttps://www.accesstoinsight.org/tipitaka/sn/sn12/sn12.015.than.html


בשהותו בסוואטי… קצ'יאנה גוטה הנכבד ניגש אל המבורך ועם הגיעו השתחווה וישב לצד אחד. ביושבו שם אמר למבורך: "אדון, 'השקפה נכונה, השקפה נכונה", כך נאמר. באיזו מידה ישנה השקפה נכונה?

על פי רוב, קצ'יאנה, העולם נתמך על ידי קיטוב בין קיום או אי-קיום. אבל כאשר אדם רואה את מקור העולם כפי שהוא למעשה בהבחנה נכונה, "אי-קיום" בנוגע לעולם כבר אינו מדויק בעיניו. כאשר אדם רואה את הפסקתו של העולם כפי שהוא למעשה בהבחנה נכונה, " קיום" בנוגע לעולם כבר אינו מדויק בעיניו.

על פי רוב, קצ'יאנה, עולם זה כבול להקשרויות, היאחזויות והטיות. אך אחד כגון זה אינו מתערב או נאחז בהקשרויות, ההאחזויות, ההתקבעויות של התודעה, ההטיות או האובססיות; הוא גם אינו משוכנע ב'עצמי שלו'. אין לו אי-ביטחון או ספק שרק אי-נחת, כאשר מתהווה, אך הוא שמתהווה; וסבל, כאשר חולף, אך הוא חלף. בכך, הידע שלו בלתי תלוי באחרים. במידה הזו, קצ'יאנה, קיימת השקפה נכונה.

"הכל קיים" זוהי קיצוניות אחת. "הכל אינו-קיים": זוהי השניה. נמנע משתי הקיצונויות הללו, הטתהגטה מלמד את הדהמה שבאמצע: מתעתוע כתנאי נדרש עולה פיברוק. מפיברוק כתנאי נדרש עולה ידיעה. מידיעה כתנאי נדרש עולה שם-וצורה. משם-וצורה כתנאי נדרש עולים ששת אמצעי החושים. מששת אמצעי החושים כתנאי נדרש עולה מגע. ממגע כתנאי נדרש עולה תחושה. מתחושה כתנאי נדרש עולה השתוקקות. מהשתוקקות כתנאי נדרש עולה היאחזות. מהיאחזות כתנאי נדרש עולה התהוות. מהתהוות כתנאי נדרש עולה לידה. מלידה כתנאי נדרש, הזדקנות ומוות, צער, יגון כאב, צער וייאוש מתממשים. כזו היא התהוותו של הגוש הזה של אי-נחת וסבל.

עכשיו, עם הדעיכה וההפסקות ללא זכר של תעתוע זה ממש דועך גם הפיברוק. מדעיכת הפיברוק דועכת הידיעה. מדעיכת הידיעה דועך שם-וצורה. מדעיכת שם-וצורה דועכים ששת אמצעי החושים. מדעיכת ששת אמצעי החושים כתנאי נדרש דועך מגע. מדעיכת המגע דועכת התחושה. מדעיכת התחושה דועכת השתוקקות. מדעיכת השתוקקות דועכת ההיאחזות. מדעיכת ההיאחזות דועכת ההתהוות. מדעיכת התהוות דועכת לידה, ואז הזדקנות ומוות, צער, יגון כאב, צער וייאוש פוסקים כולם. כזו היא הפסקתו של הגוש הזה של אי-נחת וסבל.


תרגם: יהל אביגור

רוב ברבאה: רגשות וחופש: חלק שני – לעצב את הדרך

זוהי שיחה שניתנה על ידי רוב ב2008 בריטריט November solitary. את השיחה המוקלטת אפשר למצוא כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/?search=emotions+and+freedom


אני רואה שם שוב – תראו, זה משהו מאוד חשוב. זה כלי, אבל הוא מצביע על משהו אחר. על מה זה מצביע? שהתודעה בונה, במובן מסוים, מפברקת, יוצרת את מצבי התודעה, על ידי האופן בו אנחנו מתייחסים, ועל ידי האופן בו אנחנו מביטים. אם אני מבין בלי לראות ארעיות, שזה המצב הנורמלי, אני ממצק משהו, כך מסתבר, שאין לו את המוצקות שנדמה שיש לו. 'בפני עצמו', אפשר לומר, אין לו את זה. אין לו מוצקות. האם זה נשמע הגיוני? התודעה בונה את זה. התודעה מפברקת את זה, 'מסנקרת' את זה. באותו רגע, התודעה יוצרת את החוויה.

אז מה אמיתי כאן? אמרתי, יש פה יותר משנגלה במבט ראשון. עלינו להיות מאוד זהירים עם זה. הולם, ולא מנוגד. אני צריך לכבד את חיי הרגש שלי, את היופי שלהם, העושר והעומק שלהם, רגשות הם חשובים. הם אומרים לי דברים שאני צריך לשמוע, מדריכים אותי. וישנו רובד שבו הם אולי לא חשובים כפי שנדמה. דיברתי עם מישהו לפני כמה ימים… אמרתי קודם שרגשות הם חשובים, כי הם מספרים לי מה אני צריך; כשיש רגש ישנו צורך שלא נענה. האדם הזה עשה קורס בפסיכותרפיה, הכשרה בפסיכותרפיה, והוא גם מתרגל דהרמה, והקורס היה על פסיכותרפיה מבוססת-דהרמה. והוא אמר לי, בטלפון, שנראה שכל האזור של צרכים זוכה למעמד שונה באימון הפסיכותרפי מאשר באימון המדיטטיבי. והוא התעניין בזה. ואמר, שישנה סכנה בדרך המדיטטיבית – שאני אעקוף רגשות בתהליך המדיטטיבי, דרך ריכוז, או מודעות חותכת, ואני אפספס חוויה רגשית ומסרים שאולי אני צריך להרגיש ולהיות מודע אליהם. וזה אפשרי, במדיטציה. והוא גם אמר, שישנה סכנה באפיק הטיפולי, שהצרכים שאני מרגיש נותרים שם ללא שאלה. אנחנו לא שואלים לגבי הצרכים ולגבי העצמי שאליו הם מתייחסים. למעשה, אנחנו נותנים אמיתיות ומאשררים את האמיתיות של הצרכים ואת העצמי. וזה אפשרי. סכנה כאן ושם.

אז מה אני צריך? להביא את מלוא הכנות שלי, האכפתיות והאינטליגנציה. לא לקפוץ למסקנות מהר מידי. כשאני מתחיל לראות שמצבי התודעה הם נבנים, מפוברקים – זה אומר שהם למעשה גמישים. כל המרחב הזה של הקיום שלנו הוא אלסטי, כמו פלסטלינה, ולכן ישנה האפשרות, ומזל שכך, לטפח איכויות יפות של לב ותודעה. מצבי תודעה יפים.

אחד המורים שלי, אג'אן טאניסארו, אמר: "אתה משתמש בהבנה שלך לגבי פיברוק כדי לפרק מצבי תודעה בלתי מועילים, ולפתח מצבי תודעה מועילים". וממשיך: "אנשים בד"כ לא אוהבים את הרעיון של לבנות או לפברק רגשות ומצבי תודעה, כי זה נשמע מלאכותי, אבל אנחנו עושים את זה כל הזמן, פשוט בלי להיות מודעים לזה". אני יודע שזה משהו שיכול להיות קשה לשמוע, ושישנם אנשים שמוצאים את זה קשה. אם אנחנו מסתכלים על הטקסטים בקנון, רוב ההתייחסויות של הבודהא למצבי תודעה הן לגבי טיפוח של מצבי תודעה יפים. יש הרבה, הרבה, הרבה יותר מזה מאשר מ'פשוט להיות איתם'. במסורת שלנו אנחנו נוטים להדגיש את ה'להיות עם', ומסיבות טובות. מה שנובע מזה זה שכאשר ישנם מצבי תודעה קשים, אתה מוצא את הדרך לעזור להם לדעוך. מורה טיבטי בשם צ'וקי דראגפה, בטקסט על בודהיצ'יטה. 'כאשר רגשות שליליים שונים עולים, אם נותנים להם להתבטא ללא נוגדנים ראויים, האדם מתרגל למצבי התודעה האלו. אז זה יהיה מאוד קשה להפוך את התהליך ולנטוש אותם בעתיד. לפיכך, אדם שמודע למה שיש לקבל ומה לדחות, ומכיר את מה שקורה בגוף, בדיבור ובתודעה שלו, יפעיל את הנוגדן כמו נשק חד במיוחד'. (במסורת הזו יש הרבה שפה לוחמנית). באמצעות הנוגדן הזה אתה מוחץ כל רגש קשה, לקראת עלייתם, או ממש כשהום עולים.' אנחנו לא כ"כ מדברים כך, כי זה לא באמת מועיל לרוב, אבל בטקסטים זוהי השפה, לעתים קרובות. וזה טקסט על אהבה. זו לא סלידה, לא הרפלקס של רצון להפטר ממשהו, אלא עבודה מיומנת ועיצוב מתוך תבונה ואכפתיות.

ולצד זה ישנו העידוד להגביר את היפה. למה? למה ישנו עידוד חזק כל כך לטפח טוב לב, נדיבות, חמלה, שוויון נפש, וכל מצבי התודעה היפים הללו? אלו הם משאבים עמוקים מאוד. אוצרות אמיתיים בשבילנו. וגם משום שבמצבי התודעה הללו האפשרות של תובנה מוגברת מאוד, דרך הבהירות, הפתיחות, הרגישות, הנרחבות.

וזה יכול להיות קל לשמוע: 'אוקיי, אז אנחנו בונים את מצבי התודעה, החיוביים והשליליים'. ושאשמה תופיע. אבל זה לא נוגע לאשמה. מצבי תודעה, רגשות – עולים כשהתנאים שם בשביל להוליד אותם. כשהתנאים שם הם יופיעו, כשהתנאים לא שם אז לא. אין לזה שום קשר לעצמי. אני צריך לטפח ולתרגל לא מעט כדי לראות את זה, שזה בכלל לא קשור לעצמי. ללכת בדרך של טיפוח מה שיפה, בלי שום תחושה של ביקורת עצמית או שיפוט בתוך זה. אלו רק תנאים, שאני מעצב. שום דבר לגבי העצמי והשיפוט העצמי. לעתים קרובות, בגלל השיפוט העצמי, אנשים זונחים את האפיק של טיפוח. כשאני נכנס יותר לעומק כחלק מחייי הדהרמה שלי, ואני מתחיל לטפח ולעצב, אני רואה יותר ויותר איך דברים מתעצבים ונבנים בפנים, כי אני עובד ממש עם תהליך הבנייה. שם, אני גם רואה איך הדברים הקשים יותר נבנים. ואני גם רואה, בגלל הטווח שנוצר שם כשיש הרבה מטא, חדווה או שיוויון נפש, זה מאוד ברור איך התפיסה מתעצבת, כי אני נע על טווח הרבה יותר רחב. כמעט כל מי שהולך בדרך הזו מדווח, בשלב כזה או אחר, שהוא מתחיל לראות 'אולי היתה לי נטייה להאמין או להניח שהרגשות הקשים, השליליים או המכאיבים הם אמיתיים יותר. אנחנו מאמין להם יותר. לא כולם, אבל זה מאוד נפוץ. והשאלה היא למה. למה אני מאמין שדיכאון, פחד, כעס, או כל מה שמרגיש קשה הוא אמתי יותר, איכשהו? האם אני יכול לחקור את זה? רגשות נבנים, אז איזה מהם יותר בנויים? אולי לא קל לשמוע, ולא קל לחקור, אל זה שם, כמשהו שצריך את תשומת הלב שלנו.

אז יש לי את האפשרות הזו 'רק להיות' עם רגשות שעולים, ורק להיות. חלק יפה וחשוב של הדרך. אבל אפילו הרעיון הזה שאני 'רק עם' עשוי להיות לא כ"כ מדוייק, כי עשויה להיות לי נטייה, בתוך התערובת והתדרים השונים של החוויה הפנימית, עשויה להיות לי נטייה להתכוונן למה שיותר קשה ולראות את זה באופן ברור יותר בחוויה. ואז אני יותר מתכוונן לקשה. אבל נאמר, לצורך העניין, שיש משהו כמו 'פשוט להיות עם'. יכול להיות שב'פשוט להיות עם' נוצר קשר עם רגשות עמוקים יותר, ויש תחושה של משהו משתחרר. ואולי זכרונות עולים וכל זה. וזה חלק חשוב מריפוי. אבל עדיין, אם לא נכנסתי לעניין של בנייה של רגשות, לא הבנתי את חיי הרגש, ולא הבנתי את האנושיות שלי. יש רפוי ב'להיות עם' ובלהחזיק. אבל אם אני לא מבין לעומק את העניין הזה של הבנייה, וגם, וגם וגם הולך בדרך של לבנות אושר, לבנות שלווה, ואני מדבר על חיי דהרמה מאוד מלאים, לא בהכרח ריטריט אחד, או אפילו כמה שנים, אז ללמוד לבנות מה שיפה, וכל זה יוצר את השלמות של הריפוי.

לפעמים, בנוגע ליצירה של מה שהוא יפה, יש אנשים שזה לא ממש מעניין אותם. 'שמעתי על טיפוח של מטא, ושמעתי על סמאדהי וג'אנה, ועל שלווה, וזה לא ממש מעניין אותי לעשות את זה'. למה לא? כמובן, זה עניין של בחירה של כ"א, אבל זו שאלה חשובה – למה לא? זו שאלה מעניינת עבורי. לעתים קרובות זה יושב על הרבה הנחות לגבי המציאות ולגבי הלב. ולמה להגביל את הטווח שלי כאדם? יש לנו, כאנשים, טווח כל כך רחב של חיים רגשיים, של אפשרויות של התודעה למה שאני ארצה להגביל את זה? אז ההבנה הזו של הפיברוק הולכת מאוד עמוק, אל תוך השאלה של המציאותיות של העצמי וכן הלאה. ובלי להבין את כל זה, או כאשר אני מבין את כל זה – כל היחסים עם החיים הרגשיים נעשים שונים לגמרי, מתהפכים לגמרי. ובסופו של דבר, ואולי ניקח את זה בקלות עכשיו, אבל בסופו של עניין, זה אפשרי לפעמים שישנה תחושת קסם. אפשר לחוש את הקסם, ישנו פלא בגמישות של כל זה. הגמישות היא עובדה, בין אם אני רוצה בה או לא, ויש קסם בזה, ואנחנו מתחילים להשתמש בקסם הזה. ואני יוצר ומעצב את מצבי התודעה ואת חיי הרגש, ותוך כך מעצב את חיי, את המציאות שלי, את העולם שלי והתפיסות שלי. זה כאילו ישנה תחושה, לפעמים, כשאנחנו משחקים עם זה, יש תחושה – זה כאילו אני פורס את הדרך, ומפזר איזו אנרגיה קסומה ומעצב אותה לפני. ומה שנוצר שם, באופן הזה, הופך להיות הדרך שלי. זה כאילו אני יוצר הולוגרמות של סוסים פלאיים, ורוכב עליהם. ויש משהו מאוד יפה באפשרות שמוצעת כאן. אנחנו רוקחים משהו כאן; אנחנו תמיד מכשפים משהו, ואני מתחיל להשתמש בזה בצורה יפה.

ניקח צעד החוצה שניה – ולאן אנחנו מכוונים עם כל זה, לאן אני מכוון מבחינת רגשות ומצבי תודעה בחיים של תרגול? ואני חושב על חיים שלמים של תרגול. ובכן, אני הייתי אומר שאני מכוון ליותר ויותר אפשרות להחזיק ולהיות עם חיי הרגש שלי. החירות להחזיק ולהיות עם חיי הרגש. ולהיות עם זה באופן מרפא ובריא. להיות עם הרגשות – הקשים, וגם היפים. ולעתים קרובות מאוד אנשים מדווחים, כשהם מטפחים דרך תרגול – ישנו פחד, כשנעים לאזורים של פתיחות, וטוב לב ופגיעות של הלב ופתיחות, או לכיוון מצבים של שקט ואושר. אלו אזורים שלא חווינו, אז ללמוד להיות עם זה, להחזיק את זה, לחזק את האפשרות הזו. וגם, ולא דיברתי על זה בכלל בשיחה, אבל אני אמר בכל זאת – שחלק מההעמקה בדרך כרוכה בהשקטת החיים הרגשיים. כל הדבר הזה דועך ומשתתק, ואיך זה להרגיש בנוח עם זה, עם ההיעדר, המרווחות והיציבות שיכולות להיות שם בהיעדר הרגש, והיופי והאוצר שבזה, והחיים שבזה, משום שזה לא מת. אני רוצה, הייתי מקווה, להגביר את היכולת שלנו, ולהגביר את היכולת של הלב עוד ועוד. כי, עם ההעמקה של התרגול, אנחנו נעשים יותר ויותר פתוחים. הלב, ככלי חישה, נעשה יותר ויותר רספטיבי, ולפעמים אלו לא רק הרגשות שלי שאני חש. לפעמים אנחנו מתחילים להיות יותר ויותר רספטיביים לרגשות, לסבל של העולם, למשל, סבל של עולם, ואני יותר פתוח ורספטיבי לזה. ועם זה, אבל על כדור הארץ, על העולם. אתה שומע על עוד דליפה של נפט, ועל אי לקיחת אחריות על הדליפות האלו, ואתה שומע על הכחדות מינים. דברים, בתקווה, נפתחים עוד ועוד, ויש יותר ויותר יכולת להחזיק את כל זה, לשאת את כל זה. ואנחנו מעוניינים, כמתרגלים, אני מקווה שאנחנו, נוכל להחזיק את כל זה. להחזיק הכל ללא פחד, ייאוש, בלי שזה ישתק או ימעך אותנו, או יוביל אותנו לציניות. זה חלק מהמסע שהלב עובר עם כל זה. אז זה נראה לי שאנחנו ממש צריכים את זה בימים אלו, אנחנו ממש צריכים את זה כדי להיות בעולם. אז זה חלק מזה – להגדיל את האפשרות הזו. וגם להבין יותר ויותר את הדינמיקה הזו של עיצוב ובנייה, ולבנות ולעצב דברים יפים, וזה מוליד אהבה, אושר, שלווה. למה? משום שזה משאב עמוק, עצום, עבורנו כאנשים, ומשאב של חמלה. ככל שינם שלווה ואושר, כך יש חמלה. וגם, זה מקור לתובנה. אז אני מגביר את היכולת, אני לומד לעצב, ואני גם מעוניין להבין את הקסם הזה של התודעה, הפיברוק, העיצוב הזה שקורה. ממש להבין את זה לעומק, כי להבין את זה לעומק זה ממש חלק מלהבין ריקות. ולהבין ריקות זה הדבר העמוק ביותר שמוביל לחופש.

אני יודע שזו שיחה ארוכה, ואני שואל – האם אפשר להחזיק את כל זה יחד, במקום שיהיה מנוגד? להחזיק, להיות עם, והעניין הזה של פיברוק – מכיל האחד את השני, עם גמישות. אני גמיש בהשקפה ובגישה. ואם לא, שמעתי משפט יפה לפני כמה ימים, מהמסורת הסופית, אני חושב, אם אני מתמקד באחד בלבד – "הזהר", הם אומרים, "הזהר שמא התרופה שלך תהפוך לקללתך". אם אני בוחר רק אחד מאלו כאפיק בתרגול זה יהיה מוטה ויהפוך לקללה. אם אני רק מעצב, רק מפתח, אני עשוי לפספס את המסר הפנימי, ואולי אני מתנתק ממשהו. ואם אני רק 'עם' אז יכול להיות שאני נותן לרשות שלי מעמד כמשהו אמתי, במובן שהם לא, ומחמיץ את כל העניין של קסם ופיברוק. אז הזהרו, זה מאוד קל בתרגולים האלו ובתרגולים דומים, באופן מודע או שלא, להציב את קו הסיום ב'רק להרגיש את הרגשות שלי', או רק להרגיש אותם ולחלוק אותם. ויש בזה הרבה יופי, בלהרגיש ולחלוק, אבל אני אם מצייר שם את קו הסיום אז זה לא מלא ועמוק מספיק. כי אני צריך לשאול – מה כל זה משרת? אם אני מעוניין בריפוי של העולם, ואני רוצה להיות כוח בשירות הריפוי של העולם, אז התרגול המדיטטיבי שלי צריך לאפשר אומץ, לאפשר כוח פנימי. איכויות כאלו. זה לאו דווקא יבוא מ'פשוט להיות עם' שוב ושוב. אז אני לא יודע, אני מודע לזה שכיסיתי הרבה שם. האם זה נשמע כמו משהו מ"סדר גבוה"? זה אכן סדר גבוה. זה ענק, עצום, קולוסאלי, אבל גם אפשרי. זה יפה ומדהים וגם אפשרי. אין שום דבר ממה שאמרתי שאינו אפשרי. שום דבר בכלל. זה אפשרי לנו כמתרגלים וכאנשים, וזה גם יפה מאוד. אז שלושת הפנים הללו – כל אחד בפני עצמו הוא יפה, והכוליות של שלושתם יפה עוד יותר. אז אנחנו מדברים על משהו אפשרי ויפה. ומה עוד, איזה דבר אחר היית רוצה לעשות בחייך, עם חיי הרגש שלך? זוהי דרך לחופש.

אז בואו נשב בדממה לכמה דקות.


תרגם: יהל אביגור

Photo by cihat u00f6zsaray on Pexels.com

רוב ברבאה: רגשות וחופש: חלק ראשון – התרת כבלים

זוהי שיחה שניתנה על ידי רוב ב2008 בריטריט November solitary. את השיחה המוקלטת אפשר למצוא כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/?search=emotions+and+freedom


אחד ממורי העיר פעם: 'הבעיה הבסיסית היא שהדבר החשוב ביותר בחיים שלנו הוא זה לגביו אנחנו יודעים הכי מעט, וזו התודעה שלנו'. בפאלי, בשפה בו דרשות הבודהא תועדו, המילה צ'יטה אומרת תודעה וגם לב. בשפות האסייתיות זו מילה אחת לכל האזור הזה שאנחנו מחלקים לשניים – צ'יטה. והיסוד השלישי של תשומת הלב הוא האזור הזה, של צ'יטה, וחלק מהיסוד השלישי הזה הוא תשומת לב למה שאפשר לקרוא לו מצבי תודעה ורגשות. ועל החלק הזה אני רוצה להתמקד הבוקר. וזה נושא ענק. אז אני רק אתן מבט-על, וכמה פנים נוספים שאפשר להעמיק בהם.

אז, ראשית, מהו מצב תודעה, מה זה אומר?

מצבי תודעה כוללים רגשות. רגשות הם תת-סוג של מצב תודעה. פחד, כעס, חדווה, הם מצבי תודעה והם גם רגשות. אז אנחנו לא מדברים, אפשר כבר לראות, רק על משהו שהוא רק וקשה. יש מצבי תודעה נעימים ולא נעימים וניטראליים. מצבי תודעה כוללים טווח שלם שהוא מעודן יותר, פחות ברור. אז, למשל – האם התודעה מרגישה רגועה או עצבנית? משועממת או מעוניינת? אלו מצבי תודעה. מדולל או בהיר? מרווח או מכווץ? אנרגטי או מדוכא באנרגיה שלו? שליו או מתוסכל? נוכח או מוסח? כל אלו הם, אי אפשר לומר שהם ממש רגשות, אלא מצבי תודעה. אז חשוב להכיר בכך שתמיד יש מצב תודעה נוכח. לפעמים אפשר לא להתייחס לזה, או לחשוב שאתה מעבר לכל מצב תודעה. אבל תמיד יש מצב תודעה. כרגע, ברגע זה, לכל אחד כאן בחדר יש מצב תודעה מסוים. אז, זה מתברר כעניין מאוד חשוב. וחלקית זה חשוב משום שמצבי התודעה והרגשות שלנו הם הרחם, מקום הלידה לתגובות שלנו בחיים. המחשבות שלנו נולדות מזה. הדיבור שלנו נולד ממצב התודעה. הפעולות והתפיסות, נולדות מתוך הקרקע הזו. לבודהא יש ציטוט מפורסם: 'התודעה היא ראש וראשון לכל הדברים, דברים עשויים על ידי התודעה, נקבעים על ידי התודעה'. זו אמירה עם הרבה רמות אפשריות שונות, אבל, בין השאר זה יכול לומר שהתודעה תעצב את התגובות ואת המציאות שלנו. כשאנחנו לא מודעים לזה, ולא מודעים לתגובתיות שמגיעה מהתודעה והלב, אנחנו מגיבים ויוצרים סבל מתוך זה. אני לא יודע איך זה נשמע. לפעמים זה מאוד קל, אפילו כמתרגלים, לא לראות את החשיבות של זה. אני בבית, ושופך משהו על השטיח, והתודעה מתעצבנת על זה כ"כ, על כתם על השטיח. האם אנחנו נותנים את אותה אכפתיות לתודעה שלנו, כמו שאנחנו נותנים לשטיח? אנחנו יכולים לנקות כתם מהשטיח, ויכולים לנקות אותו. קשה לומר, אבל יכול להיות שאני שופך דברים לתודעה ומכתים אותה באופן שיימשך זמן רב הרבה יותר. אני לא יכול להימלט מהתודעה שלי.

ובמובן אחר – זהו אזור קשה לנו, כאנשים. התודעה ומצב התודעה. אנחנו נאבקים בזה, וסובלים מתוך זה. אנחנו מתנגדים למצבי תודעה שאנחנו לא אוהבים אם הם לא נעימים, או מרגישים מדכאים. אנחנו מזוהים עם מצבי התודעה. זה מרגיש כמו 'אני'. אנחנו לוקחים אותם אישית, נצמדים, נאחזים, נאבקים. כל זה, האופנים האלו בהם אנחנו עם מצבי תודעה – מביאים סבל. אז מצבי התודעה יכולים להיות קרקע לסבל, וגם לחופש. וזה נכון לכל האזורים של תשומת הלב. שימו לב, אלו האזורים, הפנים של הקיום, בהם סבל נוצר ומכה שורש. סבל משתרש שם, וגם חירות יכולה לנבוע משם.

אז מה לעשות עם כל זה?

ראשית, אנחנו צריכים ללמוד להכיר את האזור הזה. וזה לוקח זמן, וצריך להתקרב לשם וללמוד את זה. יש לנו מצבי תודעה ורגשות. אז אפשר להביא לשם את המודעות.

המקום הראשון לרוב האנשים יהיה הגוף. מהן התחושות, החוויות בגוף, שמביעות את מצב התודעה הזה. אז כעס יכול להיות חמים; איפה אני, למשל, מרגיש פחד? אולי בבטן, או פעימות הלב. עם מצבי תודעה מסויימים, כמו למשל עצב או צער – הגוף עשוי להרגיש כבד. שלווה, חדווה, והגוף מרגיש קליל. אולי אפילו כל הגוף. אם אני שואל 'איפה בגוף?' רוב הרגשות מתבטאים בין הבטן התחתונה לבטן, במין אזור מרכזי של הגוף. אבל זה יכול להיות יותר מזה, אבל זה מקום טוב להתחיל להביט בו.

אתמול קת'רין דיברה על וודנה. אז מהו הטון התחושתי, מהי הוודנה, של הרגש? את כל זה עלינו לגלות, עלינו לגעת בזה ע ם תשומת לב. להרבה אנשים הגוף הוא המקום הפשוט, הישיר והאמין ביותר פנימה.

יש אנשים שזה לא ה'פורטה' שלהם, ויהיו להם רמזים אחרים. למשל, מחשבות. מצב כעוס יוליד מחשבות כעוסות. המחשבות מגלות לנו את מצב התודעה. ובחקירה של כל מצב תודעה – זה מועיל לשאול: איזה מחשבות נולדות מתוך מצב התודעה הזה?

מצבי תודעה צובעים את התפיסות. אז אם יש הרבה חדווה או מטא – רואים יופי. התפיסה נצבעת ורואה כך. אם יש עצבנות, שימו לב איך צלילים נעשים מעצבנים. הוודנה של המגע החושי נצבעת על ידי מצב התודעה. אז כל זה מתרחש, ואלו פנים שאנחנו רוצים לראות בבהירות וממש לקבל תחושה שלהם.

יש פן נוסף שאפשר לקרוא לו המרקם של התודעה. האם התודעה, 'מבפנים', אפשר לומר מרגישה נוקשה או רגועה או מרווחת או דחוסה, כפי שאמרתי קודם.

לעתים קרובות כשיש לנו רגשות או מצבי תודעה, זה קל מאוד לומר: 'זו רק שלווה', או 'זה רק כעס', או ' זה רק תיעוב עצמי'. ואנחנו יכולים לומר 'זה רק זה', ולסגור קצת את הדלת בפני אינטימיות אמיתית עם מה שקורה. אז האם אפשר ממש להתקרב עם תשומת הלב, לגעת ולהיעשות אינטימיים, כאילו באופן עירום יותר: 'איך זה ממש מרגיש', מצב התודעה או הרגש הזה. לפעמים יש משהו קשה ומישהו אומר: 'אני לא יכול להיות עם זה' כי יש ענן או מחסום שם, אולי זו התנגדות. אז איך זה מרגיש? כל מה שיש שם, אפילו אם זה מרגיש כמו התרחקות מן הרגש המקורי – אפשר להרגיש את זה, וממש להתקרב עם המודעות לשם. לפעמים כשהרגש קשה, כמו למשל עצב, תשומת הלב שאנחנו מביאים לשם צריכה להיות די מעודנת. עצב זה רגש די מעודן, ואנחנו צריכים לתת לו תשומת לב מעודנת. אי אפשר לירות עליו לייזר, צריך להחזיק אותו, כמו שהיינו מחזיקים ציפור בידינו. וזה בא ובולך, ואנחנו צריכים להיות קלילים, וזו מיומנות מאוד יפה לטפח.

אני לא צריך לחכות שמשהו יהיה שם, אלא אני יכול לקחת סשן מדיטציה בישיבה והליכה, ולהניח את תשומת הלב על מקום מסויים בציר המרכזי, ולראות מה מגלה את עצמו. ואלו יהיו דברים שונים. אולי כלום לא מופיע, ואז משהו אחר, ואז אותו דבר שהופיע קודם… רק להניח את המודעות ביסוד השלישי של המודעות – מצבי תודעה. ואם אפשר, אז עם סקרנות וסבלנות, ככל שניתן.

לפעמים, כשיש רגש קשה, זה מרגיש שיש הרבה 'עניינים' שקורים, בכל מיני רמות. התודעה, הגוף מרגיש עצבני, מחשבות, והרבה 'קורה', ויש תזזית שמתרחשת בקול רם למדי. זה יכול להיות מועיל, באותם זמנים, להתכוונן למשהו מאוד פשוט בכל המורכבות הזו. דבר אחד מאוד פשוט זו רמת הוודנה של החוויה הגופנית. אז הנה כל הקומפלקס הזה, ואני מרגיש אבוד, ואנחנו הולכים לגוף, מוצאים רק את הוודנה של מה שקורה, אולי בלב אולי במקום אחר, ואולי זה לא נעים, ועוד לא נעים, ואני מאפשר לזה להיות לא נעים מרגע לרגע. וכך אני מתכוונן, בזמן הזה, לזרם הפשוט ביותר של החוויה. והפשטות הזו של תשומת הלב מאפשרת לתשומת הלב להיעשות יותר ויותר פשוטה.

אז אם אנחנו עובדים בדברים האלו, יש לנו יותר ויותר ביטחון, וחלק מהטריטוריה הרגשית שלנו, שאולי חששנו ממנה – אנחנו לא צריכים לחשוש ממנה יותר. אני יכול לפתח את הכלים המדיטטיביים להיות איתה, להתמודד איתה. זו מתנה מופלאה לתת לעצמך. אי פחד לגבי חיי הרגש שלך.

דבר קטן נוסף. כשאנחנו בתשומת לב למה שקשה, עלינו לבדוק: 'האם תשומת הלב שלי מועילה'. אנחנו מדברים כל היום על תשומת לב, עוד ועוד, וצריך להיות זהירים שם, ולשמור על חלק מתשומת הלב בהשגחה: 'האם האופן בו אני שם לב עוזרת?'. כי לפעמים הקושי מתנקז מהחוויה ונעשה שליו יותר, ואולי זה נשאר קשה ויש יותר מרווח סביב זה, וזה משהו שאני רוצה לעודד, ולשים לב שהוא שם, ויש משהו בלהרגיש קרוב לקושי הזה שמרגיש טוב. אז אלו רמזים חשובים, ואני רוצה להשגיח בהם. זה לא שאני רק מדליק את המיינדפולנס, והכל יהיה בסדר. ועם האכפתיות הזו, אנחנו יכולים לקבל את התחושה שאנחנו יכולים להיות עם החוויה באופן מיטיב.

לפני כמה שבועות היה כאן מישהו שעבד הרבה בטריטוריה הזו, ודיברנו, ולימדתי קצת, והוא נכנס יום אחד ואמר: 'האם זה בסדר רק להביט לרגש בעיניים, ולבהות בו עד שהוא הולך?' אנחנו מדברים כ"כ הרבה על מטא והחזקה עדינה וכל זה, והאם גם זה בסדר? אז כמובן, התשובה היא כן. אנחנו מדברים הרבה על אדיבות והחזקה, אבל לפעמים אתה אתו, באחד על אחד, פנים אל פנים, ואתה Staring it down.

לפעמים תיוג מועיל, זה זה וזה זה: עצבות, פחד, וכן הלאה. זה יכול לעזור לאנשים לפעמים. אבל אם אנחנו מביטים מקרוב, ואנחנו, כמתרגלים, יכולים להיות מאוד מעוניינים בזה, אנחנו יכולים לראות שהתיוג עצמו יוצר את החוויה, ואנחנו יכולים להשתמש בזה לרעתנו או לטובתנו. התיוג הופך דבר מה למה שהוא. לפעמים משהו שעולה במצבי התודעה הוא מאוד מעודן, ואמורפי, ותגית לא מתאימה. אז אני צריך לא למהר עם התגית, ולתת לו לגלו את עצמו, את הייחוד שלו. לפעמים מגיע מישהו והוא חסר מנוחה, והוא אומר שזה המצב, ואני אומר, לפעמים (וזה לא תמיד המצב) – חכה שניה עם התגית. כי אולי, לפעמים, חוסר מנוחה זו בעצם אנרגיה. ואולי אני לא רגיל להרבה אנרגיה, ואז אני קורא לזה חוסר מנוחה. ואני צובע את זה בצבע מסוים כשאני קורא לזה כך. היה מישהו שעבדתי איתו, והוא חווה פחד כרוני.  ובתוך העבודה איתו אני שמתי לב שזה, ביסוד שלו, לאו דווקא היה פחד, אלא למעשה התרגשות. והוא הגיע עם פרשנות מנטלית של 'פחד', והתגית הפכה את זה לפחד, יצרה את זה כפחד.

במדיטציית תובנה אנחנו מדברים הרבה על 'להיות עם', להיות במגע ומודעים לרגשות שלנו, למצבי התודעה שלנו. אבל האם אני רואה את ה'להיות עם', 'להיות במגע', להיות מחובר לרגשות, ככל מה שהוא התרגול במישור הזה? זה עניין חשוב מאוד. במה שאמרתי עד כה, כבר נתתי הרבה לעבוד איתו, וזה יותר ממספיק. אבל במה שאמרתי כבר עכשיו יש רמזים למורכבות הרבה יותר גדולה ממה שנראה במבט ראשון. יש כאן הרבה יותר ממה שניכר למבט שטחי. וזה, במובן מסויים, חדשות רעות ובמובן אחר טובות. האם הייתי רוצה שכל התרגול יהיה רק סדרת רגעים של להיות עם מצב תודעה כזה או אחר, ומשהו מגיע והולך, ואז אני עם הדבר הבא, והוא מגיע והולך, ואני איתו באופן מאוד פתוח ולבבי, ואז הדבר הבא. האם לשם כל זה הולך? האם זה מרגיש מספיק? אולי כן. אבל אני תוהה אם זה הכל. אנחנו ממש צריכים, כמתרגלים, לפתח את היכולת להיות עם הרגשות ומצבי התודעה שלנו. זה לוקח שנים ללמוד להיות עם חיי הלב כך. לי זה לקח הרבה זמן.

אז אני רוצה להכנס עוד קצת למורכבות ולעושר. אולי זה יישמע שאני סותר את עצמי; אולי אפשר לשמוע את הדברים כמשלימים, ולא כסותרים או נאבקים זה בזה. אבל אם יש את הנכונות והאומץ להיות עם הזרם והעליות והמורדות של חיי הרגש, אנחנו יכולים לראות את המורכבות קצת יותר, ואת המוזרות של חיי הרגש, וזה מעלה שאלות חשובות ולא קלות.

אחד הדברים הראשונים שאפשר לראות, אם נותנים תשומת לב מלאה לשם, אפשר לראות שישנם מעגלים של היזון חוזר שם. אני לא מת על השפה הזו, אבל בכל זאת אשתמש בה – מעגלי היזון חוזר. מה זה אומר? יש מעגלי היזון חוזר עם התפיסות, המחשבות והגוף. כלומר, למשל, אם אני עצבני, ויש אי נחת, במצב עצבני אני אתפוס צליל, מישהו משתעל או זז, ואני אתפוס את זה כמעצבן. כשאני תופס את זה כמעצבן, אני אגיב לזה בעצבנות, ווזה יזין את המעגל. יש היזון חוזר עם מחשבות. אם אני במצב תודעה מדוכא, למשל, זה יעלה מחשבות מדכאות: 'זה חסר תקווה', 'אני חסר תקווה'. ואני מודע או מודע למחצה למחשבות הללו, מגיב, וזה מגדיל את מצב התודעה. יש היזון חוזר עם הגוף. למשל, זו דוגמה קלאסית, פחד מהתחושות של פחד בגוף. כשאנחנו מפחדים, אי הנעימות של התחושות מפחידה אותנו. אנחנו מפחדים מהתגובה הפיזית של פחד, וזה יהפוך לכדור שלג.

יש לי חבר שהוא פסיכולוג קליני ומורה דהרמה, והוא סיפר לי על ניסוי שעשו לאחרונה. נתנו לאנשים לצפות בסרטים מצוירים, כשהם מחזיקים עיפרון בפה. חלקם – אופקית, לרוחב הפה, וחלקם מבסיס העיפרון החוצה. אלו שהחזיק אותו לרוחב, נאלצו להחזיק מין חיוך, והם מצאו, במחקר, שהם תפסו את הסרטים כמצחיקים יותר מהקבוצה השנייה. מישהו סיפר לי לאחרונה שהוא עובר מצב קשה בחייו, וגם מתרגל מטא. כשהוא מחוץ לתרגול, המצב נחווה ככבד וקשה ומעיק מאוד. כשהמטא מתחילה לזרום, המצב נראה קל יותר, מרווח יותר. מעניין. אולי במצב תודעה רגיל אני צובע את זה באופן מסויים. מישהו אחר מדבר על משהו אחר, עבודה או משהו כזה. או מישהו אומר על להיות בריטריט: 'זה נורא, זה בלתי נסבל'. מצב התודעה צובע, רואה את הסיטואציה בדרך כלשהי. ואנחנו לוקחים, כמו שאמרתי קודם, את התודעה שלנו לכל מקום. והתודעה יוצרת, מתוך מצב התודעה, צובעת ויוצרת. ויש לנו, וזה הופך את העניין ליותר קשה, טווח די קבוע של רגשות שאנחנו נוטים ליצור שוב ושוב. ואלו יהיו טווחים שונים לאנשים שונים, ואלו ההרגלים של מצבי התודעה, ואז אנחנו לשים את מצבי התודעה שלנו לצורות מסויימות. אז האם אני יודע שזה מה שקורה, והאם אני יכול לראות את ההשלכות של זה? הן ענקים, ויסודיות, בסופו של דבר. יותר ממה שנראה במבט ראשון. אז, האם מצבי התודעה  המורגלים שלי מועילים או לא? האם הם צובעים את מצבי התודעה באופן מועיל או לא? אז אנחנו חושבים על פפנצ'ה, כשהתודעה קורסת תחת הכברה והתרבות פרא של עניינים; אני צריך להבין איך זה צובע דברים, איך זה צובע את התפיסה. זה הולך מאוד לעומק.

אם אני מביא סקרנות ואכפתיות לתפיסה שלי שם, אני יכול להתחיל לראות, וזה לא רק עניין של 'להיות עם', אני מתחיל לראות איך מצבי התודעה נבנים ונוצרים. מצבי התודעה, הרגשות, נבנים ונוצרים. לפני כמה ימים דיברתי עם מישהו שמרגיש בודד במקום בו הוא גר חלק מהזמן, ואני העליתי את המילה בדידות, והוא אמר שהוא הודה בפני עצמו שהיתה בדידות. לא זיהה ותייג את מה שקרה כבדידות. כשהוא הביט בזה עוד קצת, הוא ראה שזה משום שהוא שפט את זה. הוא שפט את הנוכחות של בדידות, כי בחייו, בהתבגרות ובית הספר ולאחר מכן – להיות בחוץ, לא להשתלב, היה ממש קשה. לא להיות מגניב בבית הספר זה היה עניין קשה, ואפילו לרמז של בדידות היתה נימה של כשלון. אז הוא ניער את האפשרות להרגיש בדידות, להודות או להכיר בה. מה קורה אז? כשעושים כך, דוחים, הוא התנתק מהאמיתיות של חיי הרגש שלו. ניתוק מהעצמי. כשיש ניתוק מהעצמי ישנה בדידות מעצמנו. אנחנו חושבים על בדידות מאחרים, אבל לעתים קרובות בדידות היא בדידות מעצמנו. יש מרחק מעצמנו, וכשיש מרחק מעצמנו אז הכל מתרחק, ויש תחושה של בדידות.

כל כך חשוב לשאול – איך אני מתייחס לזה? זו שאלת זהב. כל כך הרבה תלוי באיך אני מתייחס למשהו. לתופעה הזו, לרגש, למצב התודעה הזה. הכול תלוי ב-איך אני מתייחס לזה. כי ההתייחסות שלי יכולה להגביר או לפרק את זה. ועם הבנייה או הפירוק אנחנו בונים או מפרקים את הסבל שלנו. וזה מאוד מעניין כשנכנסים לזה. אז ראשית, אני צריך לשים לב מהם היחסים.

יחסים הם רבי פנים, ופן אחד הוא להביט על הרמה המנטלית: אילו מחשבות יש לי, כחלק מהיחסים עם מה שקורה, רגשית? 'זה אומר את זה, או משהו אחר, עלי, בגלל שיש רגש'. אם אני מרגיש בודד, אז אני כשלון. אם אני מרגיש כעס אז אני אדם כועס. אם יש את הרגש הזה, זה אומר שאני מואר. 'זה אומר את זה עלי'. השקפת עצמי נובעת מתוך החוויה, ומתווספת אל החוויה. הרבה מזה הוא מודע למחצה, ולכן חשוב להאיר את זה: 'זה לא אמור להיות כך'. 'אני לא אמור להרגיש כך אחרי כך וכך ימים בריטריט'. 'אדם כמותי לא אמור להרגיש כך'. או שיש קושי קטן, וזה יכול להיות מאוד מעודן, והתחושה: 'יש עוד המון מזה בפנים'. 'ישנו כל הכעס/צער הזה, שאני צריך לעבוד דרכו'. איך אתה יודע? או, 'זה נורא, אבל זה טוב שזה עולה כי זה מטהר'. אולי, אולי לא. אלו מחשבות ופירושים. צריך להיות זהירים לגבי מה התודעה אומרת לגבי מה שקורה, מבחינה רגשית.

ויש עוד רמה, אולי מעודנת יותר, שאלו היחסים האנרגטיים, אפשר לומר, עם מה שקורה. יותר בדיוק, האם אנחנו רוצים להפטר ממשהו, דוחים משהו, או מנסים להחזיק בו. ולהתחיל לקבל תחושה לגבי שתי התנועות היסודיות הללו של התודעה. נסיון לדחוף, דחייה, או נסיון להיאחז במה שאנחנו כן אוהבים. השתוקקות והיאחזות. אז החלק הראשון הוא לשים לב לכל זה. וממש לשים לב לאופנים השונים בהם זה מתבטא.

ואז הייתי מוסיף חלק נוסף: 'האם אני יכול להתחיל לשחק עם זה?'. האם אני יכול להרשות לעצמי לשחק עם רגש או מצב תודעה ברגע, ולהתנסות ולראות מה קורה.

אפשרות אחת תהיה לעבוד למוד של חקירה, וזה יכול ללבוש הרבה צורות. או, איך זה יהיה להיות מודע למסקנות שהתודעה מסיקה, ולהחליט לשמוט אותן, או לא להאמין להן. אני רואה שהן שם, אבל אני פשוט לא מאמין. אני משחק עם היחסים. איך זה יהיה לראות שהתודעה מתייגת: 'פחד', 'כעס', ואז לראות שהתיוג הוא דבר אחד, החוויה דבר אחר, ולהפריד אותם. ולראות מה זה עושה. או, אולי –  יש את הקושי, ואני פשוט נשאר עם מטא, ורואה מה זה עושה. או, זה יכול להיות, שאני מתחיל לקבל תחושה של החוויה האנרגטית בגוף של היאחזות או דחייה, ומרגיע סלידה או דחייה כשהיא שם. אני מרגיש את הכיווץ הזה, את התהוות המתח הקלה הזו שם, ולומד להרגיע אותה. כל אלו הן תרגולים. ללמוד לעבוד עם היחסים. תרגולים בני טיפוח.

בואו ניקח את האחרון. הרגעת סלידה ביחס למצב תודעה קשה. ניקח, למשל, חוסר סבלנות למצב מנטלי כלשהו. לפעמים זה מרגיש ממש ענק. המצב הזה של חוסר סבלנות מרגיש כמו משהו ממש מוצק. כשאני הולך לחוויה הגופנית אני שם לב שממש קשה למצוא את זה, זה בקושי שם. גם עייפות היא כזו לעתים. אני בקושי יכול למצוא אותה, בממשות של החוויה הגופנית זה די מעודן, אבל סלידה נכנסת ומגדילה את זה מאוד. מנפחת את זה, וזה מתחיל לכסות הכל. אני צריך לראות את זה, איך הסלידה ממשהו מנפחת אותו, עד שהוא מרגיש ענק ובלתי נסבל. זה כל כך חשוב.

ואם זה מצב יפה, מטא, חדווה, שלווה או רווחה בגוף – איך אני יכול לשחק עם היחסים עם זה כך שזה מזין את זה? מזין את המצב היפה, מזין את החדווה, את המטא? בלי היאחזות, בלי לחנוק או למעוך את זה, איך אני יכול לדאוג לזה, וזו מיומנות ואמנות חשובה מאוד. אז איך אני מתייחס לזה? אזור ענק בדהרמה.

ההתייחסות שלי לזה כוללת גם את האופן בו אני מביט על זה. אני תמיד מביט על החוויה באופן כזה או אחר. איך זה יהיה, עם מצב תודעה, אם אני מחליט להביט בו דרך העיניים של ארעיות? אני מביט בו, אבל מה שאני באמת מעוניין בו זה ארעיות. ואולי אני יכול להרהר: 'לא הייתי במצב הזה בבוקר, וכנראה לא אהיה בו כשאלך לישון', ואני רואה שזה זרם של חוויות, וזה לוקח חלק מהכיווץ שבמצב. ומה יקרה אם אני אטה את העדשה יותר בעידון, ואראה, באופן מיקרוסקופי ממש, שזה משתנה, משתנה. אם אני מביט על עצב ממש בקרוב, אני אראה רגע של ספק, ועוד רגע. ואז ברגע הבא, כנראה יהיה משהו אחר. אני מאוד בספק אם תצליחו למצוא יותר משלושה רגעי-תודעה רצופים של מצב תודעה מסוים. אני רואה עצב, עצב, ואז מרווח, עצב, ואז חדווה (מאיפה זה הגיע?), עצב, כלום, עצב, שלווה, שוב אושר, ועצב. כשאנחנו לא רואים את זה, אנחנו ממצקים, ויוצרים בלוק מוצק מתוך מצב קשה. אני יכול לחורר את זה, ולראות את הרווחים שם, וזה מתחיל להכניס קצת אוויר ומרווח, וזה מרגיש פחות מוצק.


תרגם: יהל אביגור

Photo by zydeaosika on Pexels.com

תרגם: יהל אביגור

שיחה מאת רוב ברבאה: אוריינטציה לתרגול הג'אנות. חלק שני: גישה לקשיים (תרגום: אביב לוי)

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג'אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות על ידי אביב לוי.

בשיחה זו רוב 'מכין את השדה' לקראת תרגול ג'אנות. הוא מציע גישות מועילות לתרגול מהסוג הזה, ואופנים בהם ניתן להתייחס למכשולים ולרגשות קשים. את הקלטת השיחה המקורית ניתן למצוא בקישור: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60865/

17 בדצמבר, 2019

כולם מכירים את המשמעות של המילה 'אינרציה'? יש מישהו שלא יודע מה המשמעות? אוקי. טוב, אינרציה, בקצרה, זה משהו בפיזיקה, אז משהו שהוא ניח, את/ה צריכ/ה לעבוד כדי להזיז אותו, ומשהו שכבר זז, את/ה צריכ/ה לעבוד כדי לגרום לו לשנות את התנועה שלו – לעצור או לשנות כיוון. אז מה שאני רוצה להגיד זה שתיזהרו מאינרציה. תיזהרו מאינרציה. קל לראות איך לעתים קרובות, במיוחד – הרבה מכם/ן שמתרגלים/ות כבר שנים, אם לא עשורים – ואיך בקלות אנחנו סוג של עושים/ות את מה שאנחנו רגילים/ות לעשות. ואנחנו כמו נמנעים/ות מהמאמץ או מאי הנוחות או מהטרחה של לנסות לפעמים משהו חדש בתרגול. אז יש אפילו ברירת מחדל, בטח ברירת מחדל של רק לעבוד עם הנשימה: "אני פשוט תמיד עושה את זה ככה" או ברירת מחדל של דרך לנשום. זה לא מודע. "אני פשווט תמיד נושמ/ת. אני לא ממש שם לב איך אני נושמ/ת," וזה קצת לא נוח לנסות ולשחק עם הנשימה ולהפוך את הנשימה לשונה. או איזה תרגול אנחנו עושים/ות – "אני נוטה להתרחק ממטא" או מה שזה לא יהיה. או, כמו שהזכרתי קודם, יכולה להיות אינרציה בנוגע לאיך אנחנו מקשיבים/ות לשיחות דהרמה. אז אולי אני תמיד למצב כזה של..[צחוק] וזה פשוט…[צחוק] אתם/ן יודעים/ות, לתת לזה פשוט לשטוף דרכך. אז אולי אם את/ה רגיל/ה לזה, איך זה יהיה להקשיב על קצות האצבעות, וממש להקשיב עם התודעה המבחינה? "על מה זה מרמז?", ו – "אה, מה ההבדלים המדיוקים בין…? איך זה שונה, מה ששמעתי הרגע, ממה  שאני רגיל/ה לשמוע, או מה שאני חושב/ת שאני יודע/ת."

אחד הפירות של הג’אנות הוא גמישות של התודעה. כולם יודעים מה המשמעות של 'גמיש'?  זה אומר אפשרות לשנות צורה. באמת, אחד המשמעותיים ביותר – אנחנו נדבר על זה – אחד הפירות המשמעותיים ביותר של תרגול הג’אנות הוא גמישות – גמישות של ההכרה, התפיסה, התודעה. כמו כל כך הרבה דברים, ג’אנות מובילות לגמישות. ונחשו מה? גמישות מובילה לג’אנות. במילים אחרות, זה תנאי לג’אנות. אז גמישות היא עכשיו ההפך מאינרציה. את/ה חייב/ת להיכנס לשם ולנסות דברים: "אה, לעולם לא שיחקתי על הנדנדה הזאת קודם." טוב, תיכנס/י לזה ותן/י לזה ניסיון. וזה יכול להיות משהו מאוד עדין במה שאת/ה עושה. או שאולי זה אומר תרגול אחר או מה שזה לא יהיה. ג’אנות מובילות לגמישות, גמישות מובילה לג’אנות. לא תהיה לך גישה לג’אנות אלא אם תהיה/י מוכן/ה להיות גמיש/ה, ואת/ה משחק/ת ומשחק/ת, ומתחיל/ה לנסות דברים שונים. את/ה חייב/ת, בדרך מסוימת, לתרגל על קצות האצבעות, מוכן/ה, מגיב/ה. אנחנו נדבר על זה הרבה.

אז גמישות, מצד אחד. ובאותו הזמן, עם זה, אנחנו רוצים/ות כוונה יציבה, בהירה ופשוטה או נחישות. זו בסוג של איזון עם הגמישות. במילים אחרות, אנחנו כאן כדי לתרגל ג'אנות. אני רוצה להיות מאוד ברור. זה הדבר הראשון בסדר העדיפויות שלי. זה מה שאני כאן בשבילו, וזה בהיר. זה מאוד פשוט. מה שקשור בזה מסובך, אבל הכוונה פשוטה, ויש בה נחישות, והיא יציבה. זה בהיר, פשוט ויציב. שוב, יש לזה חשיבות ענקית. זה לא נשמע הרבה. זה מה שיבנה או יהרוס את התרגול שלך, תלוי במידה של הכוונה, אם את/ה לא דואג/ת לזה. אז כשאני אומר תרגול ג’אנות (ושוב, אני ארחיב על הרבה ממה שאני מדבר עליו פה), אני מתכוון כולל המכשולים, כולל עבודה עם הקשיים, הדברים המגעילים, הבוץ והעבודה הקשה דרכו, וכו'. אני מתכוון גם, כשאני אומר תרגול ג’אנות, כל מערכת היחסים עם התרגול, כל ההשקפה על העצמי עושה את התרגול, ועל הניסיון ליישם את התרגול. אני מתכוון לכל מערכת היחסים עם יעדים ומאמץ, המסגרת הקונספטואלית של כל זה, העצמי כמודט – כל זה כלול בתוך מה שאני קורא לו תרגול ג’אנות, לא רק החלקים הנחמדים על איך לעבור מהג’אנה השנייה לשלישית או כאלה.

אז גמישות ונחישות בהירה, פשוטה ויציבה בתרגול של הג’אנות. מה שזה אומר, באופן מעשי, זה שזה יהיה יותר מדי להוסיף, נניח: "אה, יופי, שלושה שבועות בגאיה האוס – מטה תמיד הייתה קלה ומוכרת לי, וכשניסית תרגול עם הנשימה, תמיד נהיית לי חסימה בגרון, אז אולי אני אשתמש ברטריט כדי לראות אם אני יכול/ה לשחרר את החסימה הזאת." אז לא. אוקי? אני מתכוון, זה יכול לקרות, זה יכול לא לקרות, אבל אל תהפכו את זה לכוונה שלכם/ן. כמו שאמרתי קודם, לך עם – או לומר את מה שאמרתי קודם בדרך שונה – לך עם איזה תרגול שהכי קל להעלות איתו רווחה, פיטי. תקשיבו למה שאני אומר. אני לא אומר, "לך/י אם איזה תרגול שאת/ה מרגיש/י שאת/ה יכול/ה להישאר בו עם אובייקטים הכי הרבה זמן." אלא – לך/י עם איזה תרגול שהכי קל לרווחה לעלות איתו. אוקי? אז אני לא מנסה לתקן את החסימה בצוואר שלי. אני גם לא הולך/ת ל: "אה, שלושה שבועות, אני יכול/ה גם לפתח את תרגול היוגה שלי, או לשפר את תנוחת הלוטוס שלי, או להיגמל מקפאין או מה שזה לא יהיה." כל אלה יכולים להיות דברים ממש טובים, אבל ברגע שאנחנו מתחילים להרחיב את הכוונה בדרך הזו, זה בעצם, בצורה עדינה, מתחיל לשחוק משהו.

אוקי דוקי. אז הזכרתי את המכשולים, ואני ממש רוצה להדגיש את הנקודה הזו – אני אומר את זה שוב ושוב – אני כולל את זה בתוך תרגול הג’אנות. בתרגול הג’אנות, אני מתכוון תמונה מאוד רחבה, שכוללת את הזמנים שזה לא כל כך עובד טוב, ואת הקשיים הספציפיים, ואיך אנחנו מתייחסים/ות אליהם, ואיך אנחנו עובדים/ות איתם. הם – לפעמים אני קורא להם – הבטן הרכה, האפלה והעשירה של תרגול הג’אנות: המכשולים, הדברים שאנחנו ממש לא אוהבים. יש להם זהב בתוכם, והם מביאים את הזהב שלהם אם את/ה עובד/ת איתם בצורה נכונה. ואני אעיז לומר, שאם בילית את כל שלושת השבועות, ולא הגעת לאף ג’אנה בכלל, אבל החכמת בקשר למכשולים (ואני אסביר למה אני מתכוון בזה), הרטריט הזה עדיין יהיה שווה את המשקל שלו בזהב. מכשולים הם מכאובים של החיים. הם לא באים רק במדיטציה. הם משפיעים על החיים שלנו, ובאמת לדעת איך לעבוד איתם, ולהיות חכמ/ה בקשר אליהם, זה ענק, זה יתרון, מתנה, רווח.

אז כל הצד המגעיל הזה, הצד הקשה של התרגול, המכשולים, בעלי ערך בדיוק כמו הדברים הנפלאים, אוקי? אני לא מחרטט כשאני אומר את זה. אני באמת באמת מתכוון לזה. אם אנחנו יכולים/ות למצוא, לפתוח קצת חוכמה שם, להתייחס בצורה חכמה – אני אומר עוד על זה – אבל שני דברים עקרוניים, מה שאני מתכוון בחוכמה (אני אחזור על זה אחר כך). זה אומר שאנחנו לא מאמינים/ות למכשולים יותר. אנחנו לא מאמינים/ות לסיפורים שהם ממציאים. אז אם את/ה הולכ/ת לכיוון של לא להאמין במכשולים, זה דבר עצום בחיים שלך. זו מתנה ענקית גם אם את/ה יכול/ה ללכת לכיוון של להיות בסדר עם המכשולים כשהם מופיעים בלי שום תחושה של מעורבות בעצמי שלך, בשווי שלך או בערך שלך כמתרגל/ת – במילים אחרות, את/ה לא לוקח/ת אותם אישית, לא מאמין/ה להם ולא לוקח/ת אותם אישית – אם את/ה יכול/ה ללכת לכיוון שני המקומות האלה או העמדות האלה ביחס למכשלום, זה לחלוטין עצום בצורה נפלאה. זה לא נשמע כל כך סקסי, זה לא נשמע כל כך זוהר ומנצנץ ולא משנה מה, אבל במובנים של מה זה מביא לחיים שלך, זה ענק.

אז אני מכליל את כל זה. זה חלק מהמסגרת. ושוב, כל זה, מה שאני אומר עכשיו, זה משליך משהו בקשר לתרגול שלך. זה משליך משהו בקשר לכוונה שלך. זה משליך משהו בקשר להשקפה שלך. זה משליך משהו בקשר לגישה שלך. אז זה עושה הבדלים במובנים של עמדות, השקפות, תפיסות, מערכות יחסים, גישות  ואיכויות לב של רגע לרגע. אז אל תתן/י לזה לעבור לידך כאילו אני מברבר "בלה-בלה-בלה" – קח/י את זה כחלק מלהיות על קצות האצבעות. את/ה מתרגם את זה. [נוקש באבעות] מה זה אומר ברגע הזה עכשיו? "אה, כן, זה…" מה זה אומר פשוט להפוך את כל ההשקפה, לפתוח את כל ההשקפה של מה שאנחנו עושים? כי מי לא שמע כבר שיחה על המכשולים בעבר? מי לא שמע עשר שיחות על המכשולים בעבר? מי מאיתנו לא שמע מאה? [צחוק] מה שאנחנו רוצים זה לשנות משהו, והדרך שאנחנו – טוב, אנחנו ניכנס לתוך המכשולים עוד בהמשך.

בואו נרחיב את זה. מהמכשולים, בואו ניפתח עכשיו ללדבר על רגשות, וספציפית רגשות קשים, בהקשר של רטריט ג’אנות – הקשר ((context, הקשר, הקשר. אני באמת רוצה להדגיש או להציע הקשר לכל הדרך, ואז למקם את הרטריט הזה בתוך ההקשר הרחב הזה, בסדר? בשבילי, אני מרגיש וזה עניין בעל חשיבות יסודית – יש לי רגשות חזקים בקשר לזה – שכל הדרך שלנו, התנועה שאנחנו עושים/ות, הפתיחה, הלמידה, ההתפתחות שאנחנו עושים/ות על כל הדרך, חייבת לכלול בתוכה התפתחות, העמקה של המודעות הפסיכולוגית שלנו, בהחלט בקשר לעצמנו, אבל גם בקשר לאחרים/ות. וזה נושא ממש גדול. בשבילי, זה חלק מהדרך. זה חלק מהדרך בימים האלה אפילו יותר, ואנחנו יכולים לדבר על זה בזמן אחר אולי. זה שונה ממתי שהבודהה היה חי. יש לנו פסיכולוגיה שונה. כל תחושת העצמי שונה. ההשלכה של זה היא שבעצם מה שהוא שחרור הוא משהו שונה בימינו. אני לא הולך לסטות בשביל זה, אבל אנחנו יכולים להמשיך את זה.

מה שזה אומר זה, שבימים האלה, שחרור צריך לכלול בתוכו עומק מסויום, ורוחב, וקיבולת ותחכום ורגישות בקשר למה אנחנו יכולים/ות לקרוא לו מודעות פסיכולוגית של העצמי ושל האחר/ת. כל הדרך, בשבילי, והדרך שבא אלמד ואצייר את הדרך כולה, זה שהיא חייבת לכלול, בתוך זה, הבחנה רגשית וקיבולת רגשית. הלב הוא גדול ויכול להחזיק הרבה. יש לו מנעד, מנעד שלם, מנעד רגשי – כל מני סוגים של רגשות. הבחנה רגשית זה חלק, בשבילי, ממה שישות ערה עושה או ממה שיש בה, או ממה שהיא – זה שיש כמות עצומה של עדינות שם ביחס לרגשות וההבחנה והעבודה עם רגשות. גם מתוך יחס לרגשות כ'אמיתיים', ובעלי גורמים אמיתיים, עם האפשרות להתייחס להם ולדאוג להם כישויות אמיתיות עם גורמים אמיתיים. ואנחנו שלמים/ות לגמרי גם עם להתייחס אליהם כריקים לחלוטין, ולא אמיתיים, ולא באמת נגרמים על ידי משהו אמיתי. יש מנעד של השקפה, ואנחנו מיומנים בהרבה גישות שונות ותפיסות ביחס לרגשות.

אז זה, בשבילי, ההקשר הרחב ביחס לרגשות על הדרך כולה. עכשיו אנחנו בשלושה שבועות, או מה שזה לא יהיה, רטריט ג’אנות של 23 ימים. אנחנו שמים את הרטריט הזה בהקשר, בהקשר ההרבה יותר רחב הזה איפה שאנחנו רוצים/ות את כל הרשימה של מה שאמרתי עכשיו בקשר לרגשות. עכשיו, רק בשביל שלושת השבועות האלה, הבחירה הראשונה שלנו ביחס לרגשות קשים – ביחס להנאה ודברים ושקט, אנחנו נדבר על זה עוד ככל שנמשיך – אבל בקשר לרגשות קשים, הבחירה הראשונה שלנו היא לפשט. לפשט פסיכולוגית, ולתת להם להשתתק, או לעודד אותם לשקוט.

עכשיו, אם מישהו/י עושה את זה תמיד, אם זו מערכת היחסים היחידה שלו/ה עם הרגשות לאורך כל הדרך שלו/ה – אני לא בסדר עם זה. אני ממש לא בסדר עם זה. אבל אם מישהו/י לא יודע/ת איך לעשות את הזה, ולא יודע להכנס להילוך הזה, אני גם לא בסדר עם זה. כשאנחנו מאפשרים לרגשות, לרגשות קשים לשקוט, כשאנחנו מפשטים/ות את כל המורכבות שלהם – והמורכבות שלהם יכולה להיות יפה ומאוד חשובה לעתים, אבל לא ברטריט הזה, זה מה שאנחנו עושים ברטריט הזה. זו הבחירה הראשונה והעיקרית שלנו לדרך של עבודה, של התייחסות. כאנחנו מפשטים ומשקיטים אותם בדרך הזו, עדיין יש שם אכפתיות. אנחנו לא קשים/ות או זלזלנים/ות או אכזריים/ות בשום דרך. עדיין יש שם אכפתיות. אז זו הבחירה הראשונה שלנו. זו לא תמיד ההעדפה, אלא העדפה זמנית, שמוצבת בהקשר הרבה יותר רחב.

חלק מכם/ן, אני יודע, עובדים/ות לאחרונה מאוד קשה כאקטיביסטים/ות באזורים שונים. חלק מכם/ן, אני יודע, בקשר לשינויי אקלים, הכחדות מינים, מה שזה לא יהיה. ואני לא יודע איפה אתם/ן עכשיו עם זה. זה הכל מאוד טרי. זה הכל מאוד חי, ונוכח מול הפנים שלנו. אולי את/ה עדיין מרגיש/ה את התשוקה ואת האש הזאת, ואולי יש אבל או יגון מסביב לכל זה. זה מסביב. זה נוכח אצל הרבה אנשים. אני בהחלט מרגיש את זה. זה מאוד חשוב. התשוקה הזאת והאבל הזה מאוד חשובים.

חלק מכם/ן – בטח בארץ הזאת ואולי אפילו בארצות אחרות – אולי מרגישים/ות אבל, אולי אפילו כעס, על הבחירות האחרונות פה. אולי את/ה כן. אולי את/ה לא. חלק מכם/ן – ושוב, אני לא יודע – חלק מכם אולי מרגישים אבל בקשר אליי ולמצב שלי, הבריאות שלי, ומה שהוא כנראה הליכה לקראת מוות. וכמובן, אולי יש דברים אחרים שאת/ה מרגיש/ה שמשפיעים על הלב שלך עכשיו – קשה לנשוא את תחושת האובדן של דברים מתפרקים. בקשר למה שאמרתי קודם, אני רוצה בשבילכם/ן שיהיה לכם/ן מנעד מאוד רחב ועמוק של גישות לנשמה שלכם/ן. אני רוצה את זה בשביל הנשמות שלכם/ן, כדי שתוכלו להיפתח לאבל, ובאמת להיפתח, אבל להצליח להחזיק את זה, ולהחזיק את זה טוב, להחזיק את זה בדרך מרפאת. אני רוצה את זה בשבילכם/ן, ואני גם רוצה שתוכלו להחליט לפעמים לא לקחת את זה, ובמקום זה ללכת אל החיובי, המהנה, הכיוון הג'אני, ההשקטה של הרגשות, שמתרחשת בג’אנות דרך הנאה. את/ה הולך דרך תחושת הבעבוע וההנאה, ואז דברים מתחילים להיו שקטים. אז כאן ברטריט הזה – למרות שאני רוצה את כל זה בשבילכם/ן – כאן ברטריט, כמו שאמרתי, שהגישה האחרונה, של ההשקטה היא המרכזית.

זה עסק רציני. אין סכנה, אני חושב, אם את/ה לא בטוח/ה, אין סכנה בלא להצליח למצוא את האבל אחר כך, אוקי? זה חשוב להגיד את זה. אם יש לך שלושה שבועות בהן את/ה נוטה לכיוון בחירה מסויימת – לא לדחות את זה ממך, לא לכבות את זה, אלא רק לאמץ גישה של "אני לא כל כך הולכ/ת לשם" – אין סכנה שלא תוכל/י למצוא את זה אחר כך, אם זה אותנטי.

 נניח, אבל או משהו כזה, אחרי הרטריט. אין סכנה שתהיה/י נעול/ה באיזה סוג של מערכת יחסים עם הרגשות שלך או עם הלב שלך שבה אתה סוג של נעול במצב של לא להרגיש רגשות מסיימים. אין סכנה בכלל. אוקי? לשלושה שבועות, את/ה יכול/ה לתרגל את הגמישות הזאת. אין סכנה בדברים האלה. שוב, אנחנו רוצים את המתנה של גמישות, של מנעד.

אז אם את/ה לא יודע/ת, עכשיו… בואו ניקח כמה דקות, בסדר? אני רק רוצה להמשיך עם זה עוד כמה דקות. אם יש משהו שהשפיע על הלב שלך, שמשפיע על הלב שלך, משהו שקשור לאובדן, לכל דבר – זה יכול להיות בקשר לטבע, זה יכול להיות בקשר למצב חברתי, זה יכול להיות בקשר למערכת יחסים אישית או לא משנה מה, אובדן או אובדן שעומד לקרות – אם יש לך תחושה שמשהו מתפרק או אולי יתפרק, איזשהו אבל, איזשהי הצפה, אם יש משהו כזה, בואו ניקח רגע. אולי תיכנסו לתנוחת מדיטציה. רק לכמה רגעים ביחד, אני רוצה לעשות משהו.

[1:03:25, תחילת מדיטציה מונחית]

אז זה לא משנה מה זה. זה גם לא משנה אם אין שום דבר ספציפית אבל זה יכול להיות, כמו שאמרתי, שהלב שלך מושפע, מוצא את זה קשה לשאת את מה שבני/ות אדם עושים לכדור הארץ, לשלנו, למערכת הסביבתית, כוכב הלכת ששומר עלינו חיים ומשמר את הציוויליזציה שלנו, מה שאנחנו עושים למינים אחרים. זה יכול להיות אובדן אישי, או האפשרות של אובדן אישי, איזושהי מערכת יחסים, מישהו/י שאכפת לך ממנו/ה או אוהב/ה אותו/ה, או שהיה האובדן הזה. יכול להיות שאת/ה מרגיש/ה אבל או יאוש או כעס על חלק ממה שקורה או קורה תחת הכותרת של פוליטיקה – אבל זה לא באמת פוליטי, זה אתי: העלייה של לאומנות, גזענות; מה שנראה כמו שליטה תאגידית בדמוקרטיה; פשוט התפוצה ההולכת וגדלה של טיפשות – כל דבר כזה.

בתנוחת המדיטציה שלך, תנ/י לזקיפות וליציבות של התנוחה לעזור לך. אלה רעיונות גדולים, תנועות גדולות, שינויים גדולים, שמבקשים מאיתנו הרבה. תנ/י לתנוחה שלך לעזור לך – פתוחה, מקורקעת, יציבה. אז תביא/י את מה שזה לא יהיה, או איזה אחד מאלה, תביא/י אותם לתודעה. רק תביא/י אותם בקלילות לתודעה. אין צורך להיכנס לסיפור כולו. רק תחושה של מה שקורה, מה שיכול לקרות, ואיך זה משפיע על הלב שלך. איך זה משפיע על הנשמה שלך.

תנ/י לתשומת הלב והמודעות לכלול את כל הגוף שלך, כל המרחב של כל הגוף שלך. זה הבסיס שלך, כל המרחב הזה. פתח/י את המודעות. את/ה נותנ/ת לכל המרחב להיות במגע עם האתגרים האלה, עם הקשיים האלה, ההתרחשויות האלה, ההתפתחויות האלה. יציב/ה, פתוח/ה. רק תבחינ/י איך הלב שלך עכשיו. כל הגוף – לשמור על כך מרחב הגוף פתוח. תמשיכ/י לפתוח את הגוף. אל תתנ/י לו להתכווץ. הוא יתכווץ; תמשיכ/י לפתוח אותו.

ותרגיש/י את הלב בתגובה, או איך הוא מגיב לסיטואציות האלה, מה שזה לא יהיה. תאפשר/י קצת ריווח, קצת רכות מסביב לתגובת הלב. כל הגוף. אבל לא להדגיש יותר מדי את הריווח מעבר לרכות. תנ/י לזה להיות שם, אבל במידת מה, איך אני רוצה לעבוד? איך אני רוצה לחיות בתגובה לאובדן הזה, להתפרקות הזו, מה שזה לא יהיה? איך אני רוצה להתגלות במערכת היחסים עם זה?

אני לא מדבר על עניניים מעשיים: "אני אעשה את זה. אני ארשם לזה. אני אשיג עבודה בזה." אני מתכוון רק לאיכוץ של הוויה, לעמדה של הוויה, מערכת היחסים, הנחישת – לב, נשמה, הוויה, כל הגוף. למה אני מסור/ה? עם כל הדבר זה שאני אולי אעמוד מולו, שאנחנו אולי נעמוד מולו, למה אני מסור/ה? הפרטים לא משנים. האם אני יכול/ה לקבל תחושה של זה בדרך שמשנה את התחושה שלי עכשיו? זה יכול להיות הבודהה. זו יכולה להיות הדהרמה. אולי את/ה משתמש/ת ברופה של הבודהא בקדמת האולם. אולי זה דימוי מסוים שעבדת איתו, וזה מה שאת/ה מסור/ה אליו. זה יכול להיות משהו קצת יותר אבסטרקטי כמו טוב או יופי או אהבה. תקבל/י תחושה של מה שאת/ה מסור/ה אליו, כך שאת/ה מחזיק/ה את הגוף, את הלב, את הקושי בתחושת המסירות הזו.

האם את/ה יכול/ה לחוש את המסירות הזו בגוף בדרך שבה היא מעצבת את הגוף, בדרך שהיא מכניסה אנרגיה לגוף, בדרך שהגוף בונה את עצמו סביבה, בדרך שהגוף מתיישר עם המסירות הזו? לחבר את הגוף, מסירות; לב, נשמה, גוף. את/ה יכול/ה לקבל תחושה של איך המסירות בעצם מכניסה אנרגיה לגוף עכשיו? דממה פנימית – יש תחושה של נחישות שם. את/ה יכול/ה להרגיש אותה במרחב של הגוף? אנחנו אל הולכים/ות לפרטים מעשיים: "אני נחוש/ה לעשות את זה כל יום. אני נחוש/ה…" יותר התחושה האנרגטית של נחישות, של מסירות. את/ה יכול להרגיש את התחושה של מסירות בגוף, בתחושה של נחישות, את/ה יכולה להרגיש שיש שם כוח, ואת/ה מרגיש/ה אותו בגוף? יש שם יציבות.

לא להשתיק כאן כלום, אבל בהתיישרות הזאת של הלב והתודעה, הישות, הגוף, עם מה שאנחנו מסורים/ות אליו, בקשר למה שקשה, הנחישות והמסירות, האנרגטיות, היציבות – זה נהיה סוג של בסיס מינימלי של שמחה. יש רווחה במצב הזה. יש כאן שוויון נפש, רווחה, יציבות, אנרגיה וכו'. בקשר למה שאמרנו עם זה, בהחלט בקשר לעבודה עם ג’אנות, הסוג הזה של בסיס של כוח, של יציבות, של רמה מאוד בסיסית של שמחה שם. וזה עובר לחיים שלנו, לעבודה שלנו או מה שאנחנו לא עושים. זה נבנה, מרחיב את הקיבולת שלנו לשירות. כמובן, גם הג’אנות עושות את זה.

[1:12:21, סוף מדיטציה מונחית]

אוקי, אז אתם יכולים פשוט לצאת בעדינות מזה עכשיו. יש לכם תחושה של מה שאני מדבר עליו פה? יש בזה הגיון אנרגטי? כן? אז זה היה מאוד מהיר. זו אפשרות אחד עם רגשות קשים, וכמו שאמרתי, יש הרבה מיומנויות אחרות, וכו'. אבל יש חשיבות בדבר מהסוג הזה, בהינתן – ואני יודע שהרבה מכם/ן באים/ות מהרבה עיסוקים באקטיביזים, וכו' , או מה שזה לא יהיה עכשיו, ודברים אחרים שקורים.

אוקי. קירסטן או סארי. מי מכן…?

קירסטן: תודה לך רוב. אז גם אני רציתי לברך את כולם/ן מאוד מאוד מאוד בברכת ברוכים הבאים. זה ממש נפלא לשבת פה איתכם/ן. אני ממש ממש נהנית מזה, ואני כל כך שמחה, רוב, שאחרי כמעט שנתיים, זה באמת יכול לקרות. אז זה באמת באמת נוגע בי ואני מודה ומעריכה את זה שרוב, אחרי ש-16 שנים הוא רצה ללמד את זה, סוף סוף יש לו שלושה שבועות לעשות את זה. ואני ממש ממש שמחה – שמחה להיות פה איתכם/ן.

אז הנה אנחנו נוחתים/ות ביחד. אז רוב נתן לכל אחת מאיתנו חמש דקות, אז עכשיו אני אנסה הטוב ביותר שלי.

רוב: זה לא משנה! [צחוק]

קירסטן: אז מה שאני באמת ארצה לדבר עליו לקצת זה איך אנחנו יוצרים/ות את המיכל הזה ביחד. זה באמת כל כך נפלא בשבילי לשבת באולם הזה, וכבר להיות בתחושה של קבלה בברכה במיכל הזה של גאיה האוס. המתנות החשובות האלה – לפחות בתוכי, משהו מרגיש באמת מקובל בברכה, אתם/ן יודעים/ות? אני יכולה להירגע קצת. אתם/ן יכולים/ות לחוש את זה, רק בלהגיע לפה?

וגם ממש מעריכה את מה שרוב הזכיר, שכולנו משתתפים/ות בזה. כולנו תורמים/ות. כולנו משתתפים/ות כדי לשפר, לעשות את הכלי הזה אפילו יותר יפה. וכולנו נחוצים/ות, כולנו נחוצים/ות בזה. כולנו מרכיבים פעילים, מרכיבים חשובים, מרכיבים הכרחיים – מרכבים שמתקבלים בברכה והערכה. אני ממש רוצה לברך אתכם/ן לשלום לתוך כל זה.

אני חושבת שמרכיב אחד מאוד מאוד יפה הוא כל הכוונת המשותפת של אי-פגיעה; החגיגה המשותפת הזאת של הרגישות המוסרית שלנו, אפשר להגיד – ההתחשבות האתית שלנו. אני חושבת שזה משהו אנושי ייחודי, אתם/ן יודעים/ות. זה חלק ממה שעושה אותנו אנושיים/ות. אז ממש מזמינה את החקירות, הבחינה. זה מרחב של רגישות מוסרית, אפשר להגיד, זו דרך לחגוג את האנשויות שלנו. זו דרך לחגוג את זה – מה שיקר בלב האנושי.

ומסורתית, כמובן, כמו שכולכם/ן יודעים/ות, הרגישיות המוסריות האלה, כוונת אי הפגיעה הזאת, מתבטאת בחמשת הכללים, ואני עוד רגע רק אנקוב בשמם. אני באמת רוצה רק לנקוב בשמם. אני באמת רק רוצה להביא אותם לתוך החדר. אני רוצה לעשות אותם חלק מהמנדלה שלנו כאן, וכמובן, כולכם/ן מודעים/ות לזה שהם איכשהו רק כותרות או שערים לחקירות מאוד מאוד משמעותיות לגבי מה זה אומר להיות בחיים.

וכמו שרוב כבר אמר קודם, כשדיברנו בקצרה באגף המורים, הם בסיסים מצוינים לסמאדהי – דרך בה אנחנו יכולים/ות להעריך את הלב שלנו, אנחנו יכולים/ות להעריך אחד את השנייה, ואת המתנה היקרה הזו של ביטחון, ביטחון שאנחנו נותנים/ות אחד/ת לשני/ה. תקשיבו, תיכנסו לזה. באמת תראו אם אתם/ן יכולים/ות להיכנס לכוונה היפייפיה הזו – או הדרך היפייפיה הזו של כוונות שהן באמת מעוררים. זה דורש אימון, לא להזיק בכוונה או להרוג מישהו/י אחר/ת. כשאת/ה מהדהד עם היופי של הכוונה הזו, נקודת ההוקרה הזו, אנחנו ביחד, כאן, לוקחים מפלט בלא לקחת מה שלא ניתן לנו בחופשיות, ולכבד את הרכוש אחד של השנייה, ולכבד כל מה שניתן לנו.; אנחנו לוקחים את האימון בלא להזיק לאחרים/ות עם המיניות שלנו. זה לא עושה את המיניות של מישהו/י פסולה, או שזו אמירה מוסרית מהסוג הזה, אבל אנחנו נותנים/ות אחד לשנייה את החופש לא להסתכל אחד על השנייה בצורה כזאת, כדי שנוכל להיות בנוח אחד עם השנייה. אנחנו לוקחים את האימון של לא לפגוע בכוונה בעצמנו או באחרים/ות עם המילים שלנו. וכמובן, זה אולי יהיה בעיקר פנימי, אבל אנחנו שמים/ות לב: איך אנחנו מדברים/ות בתרגול שלנו, לעצמנו ולאחרים/ות? ואנחנו מקבלים המחוייבות של לא לקחת שום חומרים שמערפלים את התודעה, בגלל שאנחנו באמת רוצים לחקור את העומק של מה שאפשרי להכרה האנושית. אנחנו רוצים/ות לחקור, אנחנו רוצים/ות לשהות, אנחנו רוצים/ות להכיר את זה לעומק, מה שאפשרי פה. וכמובן, זה לא אומר שאת/ה מפסיק לקחת תרופות, אתם/ן יודעים/ות. כמובן, תדאגו לעצמכם/ן, אז איך זה מצלצל לכם/ן?

וכשרוב דיבר, ואני רק ישבתי כאן לקצת, קודם כל, כדי לראות כבר את ההערכה בפרצופים שלכם/ן. אני לא חושבת שזו השלכה. כשרוב נכנס – אתם/ן יודעים/ות, פשוט הרבה הערכה ללהיות פה איתנו ואיתו. וגם אולי לקבל את התחושה לרגע ללהעריך אחד את השנייה בכוונות שלנוף במתנה היקרה שלנו, שא/נשים באמת יכולים/ות להרגיש בטוחים/ות לידנו – המתנה היקרה הזאת של כוונה של אי-פגיעה. וזה עונג, אתם/ן יודעים/ות, להתקבל בשלום בקהילה שבה זו כוונה משותפת, אבל גם אני חושבת, באמת באמת חשוב להתענג בטוב הזה של הכוונה שלך. להתענג בזה שהלב באמת מרגיש מוכוון להטות את עצמו בדרך הזו.

תודה לכם/ן. אני ממש מצפה ללתרגל איתכם/ן, והלוואי ויהיה לכולכם/ן רטריט מופלא עם עונג והנאה.

סארי: היי כולם/ן. זה ממש נפלא לשבת כאן ביחד, ואני הרגשתי כל כך הרבה הוקרה כשהקשבתי לרוב, ולהיות פה ביחד, להתחיל ולצאת ביחד למסע הזה. ברכת שלום באמת באמת חמה גם מהצד שלי. ובאותו הזמן גם עם הערכה, אני יכולה להרגיש תחושה של קצת רעד, לשבת בפעם הראשנה בצד הזה של גאיה האוס, במקום בצד השני איתכם/ן. אבל לראות את על הפרצופים הנחמדים האלה מביא כל כך הרבה עידוד, ואני מרגישה תחושה של תמיכה, וחברותיות ולבביות באולם. אז אני מאוד מצפה לזמן שלנו ביחד, להיות במסע דרך המרחב של הג’אנות, וכל החקירה והשיתוף והלמידה ביחד.

אני רק קיוויתי לומר כמה מילים על שקט. שקט, זה חלק כל כך מהותי ממיכל הרטריט הזה, וגם כל כך הרבה תמידה במה שאנחנו עושים/ות פה ביחד איך שאנחנו חוקרים את התודעה. ואיך שאנחנו יוצרים/ות תנאים לסמאדהי, כי השקט של התודעה גם כן מעמיקף ובתקווה, השקט יכול להיות, באותו הזמן, משאב בשבילנו, שממש מזין לעומק את הלב והתודעה שלנו – יכול להיות כמעט כמו חבר לדרך בשבילנו. וזה גם משהו שאנחנו מטפחים/ות ויוצרים/ות ומזינים/ות ביחד, סוג החלק של המיכל שאנחנו יכולים/ות להציע לעצמנו את השקט, ולהציע אחד לשנייה את השקט – מתנה של שקט שיכולה באמת לעזור לעצמנו ואחד לשנייה להיות יותר רגישים/ות. זה באמת כל כך תומך. ובתקווה, אנחנו עדיין נוכל להינות אחד מהשנייה, ולהרגיש את התמיכה של האחרים/ות, כמו שדובר על זה; שאנחנו יכולים לתמוך אחד בשנייה בשקט, ולהרגיש תחושה של קהילה. זה יהיה הרבה יותר קשה לעשות את הרטריט הזה לבד בבית.

אז אנחנו חשבנו שתהיה דרך מעשית לתמוך בחקירה שלנו, תרגול של שקט תומך, ואנחנו מאוד מציעים את האפשרו הזו, וגם מעודדים/ות אתכם/ן למצוא את זה שימושי בתקווה. ואנחנו נביא לפה סלסלה בו אנחנו מזמינים ומעודדים אתכם/ן להביא ולהשאיר את הטלפון הנייד שלכם/ן למהלך הרטריט. אז אתם/ן יכולים/ות להביא את הטלפון ולסמן אותו עם השם שלכם/ן, ואנחני נדאג לטלפון הניד, ואתם/ן בטוח תקבלו אותו בחזרה בסוף הרטריט. זה יכול להיות בעצם גם חלק מהטקס של הפשטה וויתור, ושחרור, וגם בשביל התחושה של יצירת תנאים שיכולים לתמוך בנו ובאחריפ/ות להוציא את המיטב מהמסע הזה.

אז הסלסלה תגיע לכאן, אני חושבת, ישר אחרי, אבל היא תהיה זמינה לפחות עד מחר בבוקר.

נייתן: היא כאן.

סארי: היא כאן. תודה לך, נייתן. ואתם/ן ממש מוזמנים/ות להביא את החברים הקטנים שלים ולהשאיר אותם איתנו. אני ממש, ממש, ממש שמחה ומודה על להיות להשתתף במסע הזה ביחד, ולפגוש אתכם/ן בראיונות, ומאחל לכולכם/ן רטריט מאוד מאוד מלא בפירות.

רוב: תודה. אז אנחנו כבר יושבים זמן מה. הייתי רוצה לעשות מדיטציה מונחית, אבל אני חושב שאנחנו כנראה צריכים לזוז קצת, אז למה שלא ניקח שתי דקות, ורק תזיזו את הגוף שלכם/ן איך שאתם/ן מרגישים/ות שאתם/ן צריכים/ות, כל מה שיהיה טוב, בגלל שאנחנו כנראה נהיה פה לעוד קצת זמן. אנחנו הולכים/ות לשבת. אז פשוט תנערו אותו, תתנענעו, תתמתחו, כל מה שהוא צריך.

שיחה מאת רוב ברבאה: אוריינטציה לתרגול הג'אנות. חלק ראשון: גישות תומכות (תרגום: אביב לוי)

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג'אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות על ידי אביב לוי.

בשיחה זו רוב 'מכין את השדה' לקראת תרגול ג'אנות. הוא מציע גישות מועילות לתרגול מהסוג הזה, ואופנים בהם ניתן להתייחס למכשולים ולרגשות קשים. את הקלטת השיחה המקורית ניתן למצוא בקישור: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60865/

17 בדצמבר, 2019

שלום לכולם – באמת באמת שלום לכל אחד/ת מכם/ן. אני יודע שאני מכיר חלק מכם/ן, וגם יש חלק מכם/ן שאני לא מכיר ולא פגשתי עדיין, ואני מאוד מצפה לזה. ובמיוחד שלום לכם/ן, ושלום לכם/ן אם את חדשים/ות לגאיה האוס. אז ברוכים הבאים/ות לרטריט. ברוכים הבאים/ות לגאיה האוס לכולם/ן. אני ממש שמח להיות פה, שמח להיות מסוגל לעשות את זה – יותר משמח. האמת שדי התרגשתי לזמן מה. אני ממש מאושר. תנו לי בבקשה להציג את סארי. חלק מכם/ן מכירים/ות אותה, אבל הרבה מכם/ן אולי לא. סארי איתנו, ובסוף, אם אתם/ן יכולים/ות לראות, זו קירסטן, שחלק מכם/ן כבר מכירים – והיא לא רוברט. [צחוק] אני אסביר מה קורה פה. אז יש לנו את סארי וקירסטן, אבל אגיע לזה עוד דקה.

עשיתי הרבה לימוד של ג’אנות באופן אישי באחד על אחד/ת, אבל רציתי ללמד רטריט ג’אנות קבוצתי, אני חושב, בערך 16 שנים. אז סוף-סוף, עם אסופה מאוד מוזרה של נסיבות שהייתה צריכה להתגבש כדי לאפשר לזה לקרות. אני מרגיש, במובן מסוים – האמת, מהרבה סיבות – זה סוג של נס קטן שזה מתרחש. במקור… טוב, אני אחזור לזה עוד שנייה. כן, הרבה סיבות שהופכות את זה לנס קטן שיש לנו את הזמן הזה ביחד, ואת ההזדמנות הזאת, ואת הסיכוי למשהו שאני חושב שהוא עולם הזדמנויות כל כך יפה לבני/ות אדם ולתרגול מדיטציה – כזה אוצר. אז זה באמת באמת דבר יקר בשבילי להיות מסוגל ללמד את זה, ואני מקווה שעד הסוף של זה תבינו גם אצתם/ן כמה הדבר הזה באמת יקר.

אחת הסיבות שזה נס היא – שזה די מסובך בשבילי מבחינה בריאותית כרגע. יש הרבה דברים שאני צריך לעשות רק כדי שאהיה מסוגל להיות פה. יש לי הרבה תורים רפואיים במהלך הזמן שיש לנו ביחד. יש הרבה דברים פרקטיים שצריך לעשות רק כדי שאוכל לקחת את התרופות שאני אמור לקחת, ואין צורך להיכנס לזה, אבל יש הרבה עניינים בתחום הזה כרגע.

במקור, ביקשתי מרוברט לבוא ולעזור לנו, והוא אמר, "אני אשמח לבוא. אני צריך לבדוק עם המעסיקים שלי." הם חזרו אליו ואמרו, "טוב, לא נוכל לתת לך תשובה עד…"- אני לא זוכר מתי זה היה. אז אמרנו, "בוא פשוט נהמר, ויהיה בסדר." [צוחק] ובסוף הסתבר שהם אמרו, "לא, אתה לא יכול לקחת חופש בזמן הזה." אז רוברט הולך להצטרף מאוחר יותר. קירסטן, וזה היה רעיון שלה – כל הרטריט הזה היה רעיון שלה מראש, אז אנחנו צריכים להודות לה על זה. היה אוסף מוזר של נסיבות, וזה היה רעיון שלה. וקירסטן, בנחמדות רבה, היא תכננה לקחת את הזמן הזה להעשיר את התרגול שלה עצמה, אז היא בנחמדות רבה הסכימה לקחת את מקומו של רוברט עד שהוא יגיע, אני חושב שתוך חמישה או שישה ימים או משהו כזה. אז בנקודה הזו, קירסטן תהיה משוחררת מחובות ההוראה שלה, ותוכל להקדיש את עצמה לתרגול, ורוברט יכנס במקומה. אנחנו כמובן ניידע אתכם/ן. אולי לא תבחינו בגלל שאולי תהיו כבר מאוד עמוק בתוך…[צחוק] אנחנו ניידע אתכם/ן.

חלק נוסף מהנס הקטן הוא ש-לסארי יש משפחה ותינוק קטן ונפלא, פעוט, אליאל, ובגלל גילו הצעיר, היא יכולה להיות פה רק אם הוא יכול להיות פה וזה אומר שבן הזוג שלה, הונגדה, צריך להיות פה. אז הם כאן כמשפחה ואתם/ן תראו אותם מסתובבים. אתם/ן כנראה תראו ותשמעו את אליאל משחק בחצר של גאיה האוס, וזה המגרש משחקים שלו, נכון? אז אלו חלק מהנסיבות שאיפשרו את הרטריט הזה, ואני חושב שזה באמת דבר נפלא, אתם יודעים. זה ממש תענוג.

[שאלה ברקע שלא ניתן לשמוע] האמת, תשאל/י את המורה. תשאל/י את המורה. ברצינות, כן בגלל ש – אני אכנס לזה – שהרבה מהתרגול הזה הוא מאוד אינדיווידואלי, אוקי? זה יכול להישמע נוסחתי או טכני או משהו, אבל יכול להיות שיש סיבות למה בדיוק סוג הדבר הזה, בנקודה מסוימת, יכול ממש לעזור, ובעצם לא כל כך לעזור לאחרים/ות, או לאותו אחד/ת בזמנים שונים. אבל בכללית, הוא הולך להיות בסביבה, אתם/ן תראו אותו, אתם/ן תשמעו אותו, וזה תענוג.

אז הערב, די הרבה דברים שאני רוצה לעבור עליהם, אז אני מקווה שלכולכם/ן הייתה מנוחה טובה, ומרגישים/ות בהירים/ות ורעננים/ות. אני רוצה לאמר בעיקר דברים על התכווננות לרטריט הזה, ומה כלול בזה, ודברים להיות מודעים אליהם במהלך הרטריט. אז במקור, חלק ממה שאפשר לרטריט לעלות – אני לא זוכר בדיוק – היה שגאיה האוס עמד להיסגר לפרק זמן בשביל עבודת שיפוץ רצינית. לקירסטן היה הרעיון הזה, ואני לא זוכר בדיוק, ואז הם/ן שאלו אותי, "טוב, האם תהיה מוכן לעשות את הריטריט בזמן שהשיפוץ קורה?" ובטח, "אה, אז גאיה האוס הולך להיות אתר בנייה עם דה-דה-דה ואתם/ן רוצים/ות שאלמד רטריט ג’אנות?" [צחוק] ואמרתי, "ברור!" מכיוון – ואני באמת רוצה להדגיש את זה – זה בסדר שיהיה רעש. ישר מההתחלה אנחנו מביאים גישה אחרת. אנחנו לא באים/ות לפה, שמים/ות כיסוי עיניים, שמים/ות אטמי אוזניים: "הכל, כל דבר – זה הכל מפריע לי. אני רק רוצה לסגור את הכל בחוץ." לא, יש גישה של פתיחות והכלה. אנחנו לא רוצים/ות שהג’אנות שלנו, שהסמאדהי שלנו, יהיו פריכים. אתם/ן יודעים/ות מה המשמעות של "פריך"? זה אומר משהו שמתפורר מאוד בקלות. אנחנו שזה יהיה רך, גמיש, פתוח, עם לב פתוח, וכו'. אחד המורים שלי, אג'אן ג'ף – חלק מכם מכירים אותו – כשהוא עבר לתאילנד כדי להיות נזיר, הוא בקושי תרגל מדיטציה לפני. הוא היה במנזר, והמנזר הזה בדיוק עבר מקום. בעצם, בנו מתחם חדש בשבילו. אז איפה שהוא למד לעשות מדיטציה בהתחלה היה אתר בנייה. ואף אחד לא אמר, "אוי, זו בעיה נוראית." אלא, "זה בסדר, מה הבעיה?" אז גישה אחרת לכל זה שהיא הרבה יותר פתוחה – לא פריכה. כך שאליאל, הבן של סארי, כל זה חלק מזה.

כשמישהו שאל את הבודהה, או בהקשר של ההוראה שלו (אני לא זוכר בדיוק; הוא אמר את זה כמה פעמים): "במה ג’אנה תלויה? במה סמאדהי תלוי?" הוא אמר: "זה תלוי בשמחה, ג’אנה תלויה בשמחה." עכשיו, הוא יכול היה לענות כל מיני דברים, והרבה מאיתנו היו מצפים/ות לענות, "זה תלוי בלמסמר את התודעה שלך למשהו, ואז תגיע/י לג’אנה." נכון? זו הדרך בה רוב הא/נשים חושבים על זה. או שזה תלוי בלהתרחק מא/נשים שעושים/ות רעש, ולהיות בתוך, אולי, מיכל של חסך חושי, מה שלא תהיה המילה בפאלי בשביל זה. אבל הוא לא אמר את זה. הוא אמר, "תלויה בשמחה." אז זה מעניין, אתם/ן יודעים/ות, זה מאוד מעניין להרהר בזה.

יש לי תחושה שהרבה מהדברים שאומר הערב, זה אפשרי שפשוט לא תבינו כמה הם משמעותיים. אני יודע שלא פגשתי חלק מכם עדיין , ואני כבר מעליב אתכם [צחוק], אבל איכשהו אנחנו חייבים/ות לדאוג שההשקפה תהיה נכונה. אנחנו חייבים/ות שההשקפה תהיה נכונה. ההשקפה היא הקרקע של כל זה, ולדאוג שכל מערכת היחסים תהיה נכונה. אז אם אני אומר משהו כמו – "אה, הבודהה אמר, 'ג’אנות תלויות בשמחה'" – זה אמור לגרום לכם לחשוב. טוב, אני רואה שחלקכם/ן רושמים/ות את זה. זה חשוב. אז אני צריך/ה לקחת את זה איתי לאורך הרטריט, מכיוון שיש לזה השלכות ברמה של מרגע-לרגע, בשבריר של רגע, על הבחירות שלכם/ן על הגישה שלכם/ן, על איך אתם/ן מתייחסים/ות למה שאתם שמים לב אליו עכשיו – הנשימה או מה שזה לא יהיה.

אז מה שאני אומר הערב, איך זה קשור למערכת היחסים עם התרגול, וכמה שזה חשוב, ומערכת היחסים עם התרגול הזה, ומערכת היחסים עם המטרה, וכל השלד הקונספטואלי? זה לגמרי קריטי. איך אנחנו הולכים/ות להקשיב? איך אתם/ן הולכים/ות להקשיב לשיחות הדהרמה? אתם/ן יכולות להקשיב על קצות האצבעות? אתם/ן מבינים/ות מה אני מתכוון בזה? אני מתכוון רק למה שאמרתי – כמו אם משהו נאמר כמו  "ג’אנות תלויות בשמחה," אני יכול סוג של לתת לזה לשטוף את כולי ו "הממ." או, שאולי זה בקושי נכנס. או, בעצם, "הממ, זה שם אותי… אולי כדאי שאהרהר בזה, ואתכוונן מחדש, ואעשה משהו בנוגע לזה." אז לזה אני מתכוון כשאני אומר להקשיב על קצות האצבעות. כמובן שלפעמים אני הולך לנתח דברים ולפרט ולהסביר, אבל לפעמים יש יותר עבודה למאזין/ה, יותר אקטיביות של המאזין/ה מאוד עוזרת.

אוקיי. בואו נתחיל עם רק כמה דברים מעשיים. סדר היום, כמו שחלק מכם/ן בטח שמו לב, הוא די משוחרר. אין שם הרבה. אני לא יודע אם ראיתם אותו, אבל מה שיש שם זה בערך "ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, ארוחת ערב," אני חושב. [צחוק] אז זה אומר שהאולם הזה פתוח 24 שעות ביממה לאורך הרטריט, ואתם יכולים/ות לשבת פה, בכל זמן, לכמה זמן שתרצו. אוקי? בכללי, ברגע שתכנסו לקצב, את/ה אולי, לדוגמה, תהיה/י בפרק הליכה ואז זה עשרים דקות לפני ארוחת הצהריים, ואת/ה יודע/ת שאת/ה צריכ/ה לאכול ארוחת צהריים בזמן מסויים בגלל שאת/ה בתורנות שטיפה של ארוחת צהריים, נגיד. את/ה עדיין יכול/ה להיכנס לפה ל20 דקות, אתם/ן יודעים/ות – לא משנה מתי זה. אבל אם יש לך את הזמן (ואני אסביר את זה יותר ככל שנתקדם), את/ה כנראה תרצה/י לשבת יותר כדי לראות מה קורה, קצת יותר מ20 דקות – אתם/ן יודעים/ות, ארבעים, ארבעים וחמש דקות, שעה או משהו, כדי לראות מה קורה. אבל בבסיס, זה לו"ז פתוח. א/נשים יבואו וילכו בכל זמן, חוץ מ6:45 עד ארוחת בוקר שכולם פה. את/ה יכול/ה להקדים לזה, אז את/ה יכול/ה להגיע ב4:45 או 5:45, אבל כשמגיע 6:45, אי אפשר להיכנס או לצאת. בעצם, זו ישיבה קבוצתית. אנחנו רוצים את כולם פה באותו זמן רק בשביל להתלכד ביחד. ומה היה האחד האחר? 9 בערב, אותו הדבר. שוב, אפשר להגיע מוקדים, אפשר להישאר הרבה אחר כך, אפשר להישאר לתוך הלילה, לא משנה, אבל בזמן הזה – בואו נגיד 21:00-21:30 – את/ה לא תיכנס/י או תצא/י.

אוקי, אנחנו הולכים/ות להתחיל עם הלימוד, תתכוונו למשבצת לימוד מ16:00 עד 17:30 בכל יום, אחר הצהריים. זו הכוונה, אבל אולי נשנה את זה, ואו שנשנה את זה רק קצת – "אה, אנחנו צריכים להתחיל ב15:45 היום או מה שזה לא יהיה, או 16:30, או כל דבר" – או שאנחנו אולי נשנה את זה לגמרי – במילים אחרות, "לא, אנחנו מזיזים הכל לבוקר." אוקי? אז אתם צריכים לשים לב ללוח המודעות ורק לראות. אם זה לא משתנה, זה פשוט 16:00, כמו שזה כתוב, וזה כנראה ימשך עד 17:30, אבל חלקית, שוב, תלוי ב… – אני לוקח כמה תרופות חדשות שאני לא רגיל אליהן עדיין. אני לא בטוח איך זה הולך להיות. אז זה יהי תלוי בהרבה דברים שונים, אבל אנחנו נכוון ל16:00-17:30 כל יום. אוקי? אבל תבדקו את זה. זה אומר תבדקו עד 14:30. זה כנראה לא ישתנה לאותו יום עד 2:30. אתם/ן מבינים/ות אז עד 14:30, פשוט תבדקו מדי פעם, כדי שתדעו.

אז לו"ז פתוח – מה זה אומר? זה אומר שנטל האחריות הוא עליכם/ן. נכון? זה עליכם/ן למצוא מסגרת זמן ומסגרת תרגול שעובדים בשבילכם/ן. הנטל הוא עליך להיות להיות אחראי/ת ורגיש/ה לתרגול שלך, והצרכים, והשפל והגאות, והעליות והמורדות, ו "מה הצורך עכשיו? האם אני צריך/ה לצאת החוצה ולעשות הליכה? האם אני צריך/ה לשבת יותר עם מה שמתרחש? האם אני צריך/ה באמת לצאת להליכה, ולפתוח את התודעה, ולגעת ביופי, ולהינגע על ידי היופי? האם אני צריך/ה כוס תה?" מה שזה עוד אומר, להיות בלו"ז פתוח, זה כמובן לנסות ולהיות שקטים/ות יחסים כאתם/ן נכנסים/ות, אבל בעיקרון, א/נשים יכנסו ויצאו בכל זמן, ואז התפקיד של היוצא/ת או הבא/ה הוא לנסות ולהיות שקט/ה יחסית בקימה וביציאה. והתפקיד של מי שכבר פה כשיש יוצא/ת או בא/ה הוא להיות מרווח. וזה חלק מה- "אנחנו לא בקטע של ג’אנות פריכות, אנחנו לא בקטע של סמאדהי פריך." אתם/ן מבינים? זה מגניב. מישהו/י מגיע לתרגל – זה נפלא, נכון? זה באמת, באמת חשוב. אל תמעיטו בערך של עד כמה תרגול – במיוחד תרגול ג’אנות – יכול לרדת מהפסים ולהפוך לסוג של מאורה של רטנוניות, לדוגמה. כשאת/ה מציב/ה יעדים, זה יכול לקרות. אז שני תפקידים: למי שפה – פתיחות, חמימות, קבלה, ג’אנות לא פריכות. התפקיד של הבא/ה והיוצא/ת הוא, "כן אני רגיש/ה יחסית – א/נשים מתרגלים."

אוקי. אז אחד מהאתגרים המעניינים בללמד רטריט קבוצתי של ג’אנות, במקום ללמד את זה אישית, זה שכולכם/ן ברמות שונות לחלוטין, עם רקעים שונים בדהרמה במובן של למדתם/ן, ומידות שונות של ניסיון עם הג’אנות. זה חדר מלא בהרבה… כולם/ן שונים/ות. איך ללמד קבוצה שיש בה רמות שונות באופן הזה, ורקעים שונים, וחוויות שונות? כמו שאמרתי, לימדתי הרבה אישית, ולרוב כשאני מלמד אישית, אני אפילו לא משתמש במילה ג’אנה לכמה זמן, ואני אולי אפילו לא אשתמש במילה פיטי. אנחנו נדבר על המילים האלה. פיטי זה אומר התלהבות או אקסטזה או משהו דומה. אני אפילו לא אשתמש בזה. אני יותר פשוט מקשיב למה שהמתרגל/ת מדווח/ת, ואם הוא/היא משתמש/ת במילה מסוימת – "אה, זה מרגיש מבעבע" – אז אני אלך עם זה. ואז אני ארצה ממש לעבוד עם אוצר המילים ותחושה שלהם/ן של הדברים והחוויה שלהם/ן איך שהיא נפתחת, ובנקודה מסויות אנחנו מציגים את שפת הג’אנות ומסגרת ומפה.

זה לא באמת הולך לעבוד בשביל קבוצה, אז עדיין יש את האתגר הזה, איך לעשות את זה. יהיו ראיונות, ונסביר מאוחר יותר הערב אני חושב, על הראיונות, איך זה יעבוד. הרבה ראיונות, האמת, ערימות על ערימות של ראיונות – אז הרבה הזדמנויות באמת לשאול, ולקבל הרבה משוב, לקבל הרבה הנחיה על כל מני דברים. אבל יהיו בתקווה גם זמנים של שאלות ותשובות, אז הרבה הזדמנויות בשבילכם/ן לשאול גם בראיונות וגם בשאלות-ותשובות. כל מה שנוגע ורלוונטי לתרגול שלכם/ן עכשיו באותה נקודה. אז בתנאים האלה ש –"אתם/ן ברמות שונות לגמרי" – תנצלו את הפגישות ואת השאלות-ותשובות, בגלל שהלימוד יתקדם בקצב כלשהו, וזה הולך בערך לחפוף בנקודה מסוימת עם איפה את/ה בנתיב שלך.

אנחנו פתוחים ללימוד, אנחנו הולכים ללמד את כל 8 הג’אנות, ואנחנו רוצים לשים דגש על לשמור אותן מאוד חיות. אז לא כאילו את/ה עושה אחת ואז שוכח/ת ממנה, כי "אני רק בקטע של הג’אנה השמינית" או משהו כזה. אנחנו רוצים לשים דגש על לשמור עליהן חיות. מה שאני סוג של מעודד זה לכל אחד/ת מאיתנו למצוא את מגרש המשחקים בקצה המרחב שלו – מגרש המשחקים שלך שבקצה שלך. אני הולך להסביר יותר מה אני מתכוון בזה ככל שנמשיך, ומחר, וכו', ובימים אחרים, אבל זה אומר, "איפה הקצה בו אני בערך לומד דברים חדשים? אני כבר מיומן/ת בזה," (ואני אסביר מה אני מתכוון ב'מיומנ/ת') – "אני מיומנ/ת בזה כבר, ועכשיו זה הקצה שלי. אני יכול בערך להבין את זה לפעמים. זה לא מה שבאמת יש לי, אתם/ן יודעים/ות, מה שאין לי שום תקוווה לעשות. זה בקצה שלי." וזה נהפך למגרש המשחקים שלך. זה איפה שאת/ה מבלה רוב הזמן, וזה איפה שאת/ה עובד/ת, וזה איפה שאת/ה משחק/ת, וזה איפה שאת/ה לומד/ת. אז כל אחד/ת מאיתנו צריכ/ה למצוא איפה מגרש המשחקים הזה נמצא כרגע, ורוב הזמן שלכם/ן, תבלו במגרש המשחקים הזה.

עכשיו, במובן של הלימוד, בואו נגיד שמגרש המשחקים הוא, "אני רק לומד/ת איך להיכנס לג’אנה הראשונה." אוקי – אדיר! זה לחלוטין פנטסטי. זה מגרש המשחקים שלך. את/ה כנראה צריכ/ה להיות שם זמן מה. וכמה ימים אחר כך, אתם/ן יודעים/ות , אולי אני אדבר על הג’אנה הראשונה: "זה אדיר. זה בדיוק במקום הנכון בשבילי" ואז את/ה עדיין במגרש משחקים הזה, ואת/ה צריכ/ה להיות. ועכשיו הלימוד התקדם, ואני מדבר על הג’אנה השנייה. בסדר, אין בעיה. את/ה נשאר/ת במגרש המשחקים שלך. זו דרך שונה ממה שחלק מכם רגילים, אבל אני באמת רוצה להדגיש את זה. אתם/ן יודעים/ות, א/נשים הם/ן כל כך שונים עם ג’אנות, אבל באמת חודש אחד או חודשייים של רטריט (כלומר שאת/ה לא עושה שום דבר חוץ ממדיטציה) זה לא יותר מדי כדי ללמוד ג’אנה אחת. אוקי? אז לנו יש 3 שבועות, שזו כמות זמן פנטסטית כדי באמת לקבל מושג של השטח והחומר ולפתוח דברים חדשים, אבל במובן של הדרך בה אני רוצה ללמד (ואני אסביר למה במהלך הימים), אני רוצה להדגיש את הרעיון הזה של מגרש המשחקים. הקצב מאוד חשוב. זה חלק מהאומנות.

מה המשמעות של זה במובן של הקשבה ללימוד?האם זה אומר שאת/ה רושם/ת הערות על מה שאולי יבוא בהמשך, מה שאולי יהיה רלוונטי לך בעוד ארבעה ימים, או שבועיים? זה קצת טריקי, אתם/ן יודעים/ות. אבל בעיקרון אתם/ן הולכים/ות לקבל הרבה חומר, חלק ממנו לא רלוונטי אליכם/ן כרגע. אז אפשר לומר, "אני אקשיב להקלטות," או שאפשר לרשום הערות. אני מתכוון, אתם/ן תמיד יכולים/ות לשאול, כמובן. אבל אני לא מכיר אף דרך אחרת לעשות את זה, או דרך אחרת לעשות את זה בדרך שאני ארגיש שתשא פירות. אז לכולם/ן יהיה את העניין הזה באיזושהי נקודה. עם עשית תרגול ג’אנות בעבר, כמו שאני יודע שחלק מכם/ן עשו, ואת/ה חושב/ת, או שיש לך מושג, "טוב, מגרש המשחקים שלי…" בוא נגיד שאת/ה חושב/ת, "אה, מגרש המשחקים שלי הוא הג’אנה השנייה," או "מגרש המשחקים שלי הוא הג’אנה השישית" – זה לא משנה , מה שזה לא יהיה. בבקשה, בימים הקרובים, אם יש לכם תחושה ש – "אני יודע את כל השאר. זה איפה שאני נמצא/ת," – בבקשה תבדקו עם אחד/ת מאיתנו, ותאמתו את זה באופן מסויים, אם תרצו, כי א/נשים מתכוונים/ות לדברים מאוד שונים ביחס לג’אנות, וא/נשים מתכוונים/ות לדברים שונים ביחס למיומנות ואיפה אנחנו נמצאים.

 אני אסביר למה אני מרגיש שזה חשוב, אבל רק תחזרו ותבדקו. אנחנו אולי נאמר, "אדיר. אוקי, כן, ג’אנה שנייה, בערך שם. זה מה שאת/ה צריך/ה לעשות עכשיו. זה מגרש המשחקים שלך." או שאולי את/ה מרגיש/ה ש… "אה.." – זה יכול גם לעבוד בשני הכיוונים – "לא, אני יודע/ת רק את הג’אנה השנייה," או "מגרש המשחקים שלי הוא הג’אנה השישית." ובעצם, אנחנו מרגישים/ות, "במובן של הרמה שאנחנו מדברים/ות עליה, או המיומנות שאנחנו רוצים/ות, אנחנו מניחים/ות שסביבות השנייה זה מגרש המשחקים שלך." אז פשוט בואו ותהיו בסוג הזה של דיאלוג איתנו. או שזה יכול להיות בכיוון ההפוך : את/ה חושב/ת דה-דה-דה, ואנחנו אומרים/ות, "טוב, אבל את/ה כבר מיומנ/ת בזה, אז את/ה יכול/ה ללכת מעבר לאיפה שאת/ה חושב/ת שאת" או מה שלא יהיה. אבל רק תבדקו, בגלל שהרעיון של 'מגרש משחקים' הוא מאוד חשוב לאיך דברים הולכים לתסוס בדרך שהולכת באמת להניב פירות – איך הזרעים הולכים להישתל בצורים שהם באמת יניבו פירות נפלאים, מזינים לאורך חיים שלמים. אז זה למה אני מדגיש את העסק של מגרש המשחקים, ואני עוד אחזור לזה.

אז את/ה בעיקר במגרש המשחקים שלך עד שאת/ה בערך מגיע למיומנות ברמה הזאת (ואנחנו נסביר מה אנחנו מתכוונים/ות במילה 'מיומנות'). את/ה אולי עובד, בואו נגיד, עם השלישית. את/ה עדיין הולך להיות קצת זמן בראשונה ובשנייה אם השלישית היא מגרש המשחקים שלך. ומדי פעם, התודעה או אתה יהיו פשוט – משהו מעבר לזה יפתח, ואדיר, תעשה/י קצת כיף, מדי פעם. אבל לרוב, זה מגרש המשחקים שלי; וזה איפה שהוא ממוקד. אני אסביר את כל זה שוב, אבל אנחנו לא הולכים/ות ללמד בצורה של, אוקיי, בוא נגיד, זו הג’אנה החמישית, אז כל פעם שאני יושב/ת אני צריך לעשות, "נשימה, ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית ואז החמישית" או משהו כזה. את/ה יכול/ה לצלול ישר. רוב הזמן אתה בתוך מגרש המשחקים שלך. ויחד עם זאת, עדיין אמורות להיות הנחיות מועילות שמתייחסות למה שנראה שהוא מתחת לאיפה שאת/ה נמצא/ת. אז כל מה שיש לנו להגיד על תרגול הבסיס, עבודה עם הנשימה, או מטא, ותרגולי הבסיס האחרים שנציע, זה עדיין יכול להיות שימושי בשבילך, גם אם כבר הלכת מעבר לזה.

אז אני אלמד ג'אנות באופן שבו הן יכולות להיות נושא לחקירה למשך חיים שלמים. יש כל כך הרבה מתנות שאפשריות שם, כל כך הרבה עומק של משאבים ויופי, כל כך הרבה עדינות לגלות, כל כך הרבה לגלות שאת/ה לא יכול/ה למצוא כתוב. זה לא בסוטות; זה לא בהרבה דברים אחרים שאת/ה מוצא/ת כתובים. יש כאן כל מיני אפשרויות. אז אני רוצה להזמין אתכם/ן להחזיק בהשקפה ארוכת הטווח הזו, וחלק מההשקפה הארוכה הזו זה העניין של מגרש המשחקים.

אם כבר היית ברטריט בגאיה האוס או שהית פה, את/ה אולי יודע/ת שאפשר להגיע לניוטון אבוט (זו העיירה הסמוכה) בדרך הזאת, למעלה לכיוון דנבורי על הכביש –מדרום. את/ה אולי גם יודע/ת שאפשר להגיע לניוטון אבוט בדרך הזאת – מצפון. את/ה יכול/ה להגיע לניטון אבוט גם בדרך הזאת, ממזרח. ואת/ה יכול/ה גם להגיע לניטון אבוט בדרך הזאת, ממערב. זה פשוט איך שהכבישים עובדים פה [צחוק]. למה אני אומר את זה? חלקית בגלל שאני אומר שבהתחלה חשבתי: "טוב, אם את/ה יכול/ה להגיע לג’אנה הראשונה, אז הן כולן פתוחות בשבילך." אבל בעצם, אני רוצה אפילו לשנות את הקביעה הזאת ולומר: "אם את/ה יכול/ה להגיע לפיטי, אם פיטי יכול לעלות, אם תחושת הרווחה הנפלאה הזו יכולה לעלות, אז כל ההמרחב עכשיו פתוח בשבילך." אז כל המרחב של הג’אנות פתוח לך. מה זה אומר מעשית, זה שמה שבאמת משמעותי זה, "איך אנחנו גורמים/ות לפיטי לעלות?" או, "איך אנחנו מאפשרים/ות לפיטי לעלות?" זו דרך יותר טובה לנסח את זה. החדשות הנפלאות הן שפיטי זה בדיוק כמו ניטון אבוט [צחוק]. רק במובנים מסוימים! אם היית שם, יכול להיות שמרגיע אותך לשמוע את זה. זה אומר שזה לא באמת משנה איך הפיטי עולה, ואני הייתי אומר שהכל הולך. אז כל סוג של תרגול של 'ריכוז'  שאולי כבר שמעת עליו, או שלא שמעת עליו, או מה שזה לא יהיה; זה יכול להיות תרגול תובנה; זה יכול להיות משהו אחר; זה יוכל להיות אולי משהו שתתארו למישהו/י והוא/היא י/תאמר, "מה לעזאזל זה קשור לריכוז?" או מה שלא יהיה – אם זה מאפשר לפיטי לעלות, אם זה מאפשר לפיטי להיפתח, זה אדיר. אנחנו נוסיף עוד פרטים על מה שאני אומר עכשיו.

אז יש את כל האפשרויות השונות האלה, ובימים הראשונים של הרטריט, כמה דברים: אני הולך להציב כמה אפשרויות לתרגול שאני רוצה לקרוא לו תרגול 'בסיס' או תרגול 'מקפצה'. אז כמו נשימה, או מטה, או תרגולי תובנה, או דרכים שונות לעבודה עם הנשימה, גוף אנרגיה, וכו' – אלו מה שהייתי קורה לו תרגול בסיס לעבודה לקראת כניסה לג’אנות, או מקפצה לתוך פיטי. אז מה שאני מתכוון זה של… – לא יודע-  חמישה, שישה, שבעת הימים הראשונים של הרטריט, יהיו די הרבה הנחיות. עדיין תהיה משבצת אחת ביום, בתקווה, אבל יש די הרבה חומר, בגלל שאני רוצה לוודא שבשביל מי שזה לא עובד בשבילו/ה להגיע בדרך הזאת לניטון אבוט, יש את הדרך הזאת. ואם את/ה לא בטוח/ה, :"טוב, אני לא יודע/ת, ניסיתי את אלה. אני לא בטוח/ה," אז את/ה תוכל/י לנסות כמה דברים. זה ממש חשוב. יהיו גם, עם כל זה, כל מני סוגים של מידע אחר, לימוד שאמור לעזור, אבל ההוראה תהיה יותר דחוסה בשבוע הראשון בערך.

צורות הסתכלות של תובנה גם כן יכולות לתת לפיטי לעלות. וב'צורות הסתכלות של תובנה' אני בעצם מתכוון מאוד ספיציפית – חלק מכם/ן ידעו – לתרגולים שכתבתי עליהם בספר שלי, ראייה משחררת. אז אם את/ה לא יודע/ת על מה אני מדבר , או לא מכיר אתזה, שכח/י מזה. אנחנו לא ניתן הרבה לימודים על זה, אני רק אומר את זה עכשיו.

תובנה יכולה לשמש – אנחנו נסביר את זה שוב- כפותחת מחסומים מזדמנת, שיכולה לפתוח חסימה של האנרגיה, ולפתוח חסימה של ריכוז והיאחזות, ומאפשרת רווחה ופיטי וסמאדהי. אז זו דרך אחת להשתמש בתרגול תובנה. חלק מהא/נשים משתמשים/ות בזה כדבר המרכזי עבורם. זה הדבר המרכזי שפותח סמאדהי ורווחה ופיטי. זה מעלים את הפברוק. תרגולי תובנה מעלימים את הפברוק. הם מפחיתים פיברוק, וזה מאוד קריטי. אנחנו נגיע ללהסביר את זה יותר.

אז אם אין לך היכרות עם מה שזה אומר, 'צורות הסתכלות של תובנה' וכל זה, פשוט תעזוב/י את זה, שכח/י מזה. הנה משהו: אם את/ה כבר יודע שתרגול X, לא משנה מה הוא תרגול X, בעקביות ובקלות לוקח אותך לתוך ג’אנה, או מעלה פיטי שהוא די יציב ואת/ה יכל/ה לעבוד איתו אם את/ה כבר יודע/ת את זה, תדבוק/י בזה. אין סיבה לשנות את זה. יש לך משהו שלוקח אותך לניטון אבוט, ואז אתה בסדר. אם את/ה לא בטוח/ה, אז תנסה/י חלק ממה שנציע במהלך הימים הקרובים. אבל אז באמת נרצה להתקבע על תרגול בסיס אחד, תרגול מקפצה אחד, אוקי?

השיחות ברטריט הזה, אני בעיקר הולך לדבר על טכניקה במובן הרחב ביותר של המילה – אומנות, בואו נגיד; האומנות של תרגול ג’אנה, האומנות של סמאדהי – וגם על, כמו שאמרתי, השקפה, ההשקפה ומערכת היחסים והמסגרת, איך אנחנו רואים את זה – זה כל כך קריטי. אז אני אדבר כמעט רק על זה. לא יהיו מסגרות פילוסופיות קונספטואליות גדולות וחדשות שיפוצצו את תחושת הקיום שלכם/ן, וכו', [צחוק] אלא אם חלק מכם/ן עוד לא יודעים/ות איך אני ממסגר את הג’אנות, ואיך אני תופס את תרגול התובנה, ובמקרה הזה, זה אולי יהיה כמו, "וואו, מה זה?", בגלל שזה די שונה. אבל באופן כללי, אני לא הולך לעשות את זה. אני לא הולך לנסות לעשות את זה. אני לא אעלה שאלות ממש רדיקליות שדי יסעירו אתכם/ן ויהפכו הכל, וכו'.

אז זה באמת בעיקר רק על האומנות של תרגול ג’אנה. מה זה אומר? חלקית, זה אומר שאתם/ן אחראים/ות על ההשראה שלכם/ן ברטריט הזה. אתם/ן אחראים/ות על תחושת ההשראה, כי אני לא הולך לספר שום סיפורים. אין שום שירה. שום דבר מאלה.

הבודהה אמר, "ג’אנות תלויות בשמחה." כמובן, ג’אנות מעלות שמחה, כלומר, שמחה עצומה. ובאמת, אם לא חווית את העולם של הג'אנות, זו שמחה, אני חושב שאפשר לומר את זה בביטחון, שלא טעמת משהו כמו זה קודם. זה באמת באמת בלתי רגיל – משהו ממש ממש יוצא דופן, שזה פותח בשביל אנשים.

אז ג’אנות מביאות שמחה, אבל הן גם תלויות בשמחה. אז את/ה אחראי/ת על ההשראה שלך. את/ה אחראי/ת על השמחה שלך כבסיס לתרגול הג’אנות שלך – בלי סיפורים, בלי שירה, בלי פילוסופיה מעניינת וכו'. אז איך את/ה הול/ת לעשות את זה? מאיפה הסוג הזה של שמחה בסיסית מגיעה? אני אומר קצת עכשיו, ואומר קצת אחר כך.

(1)הערכה. כל כך הרבה מהתרגול הזה בעצם סובב סביב דאגה ללב שלך. בכל רמה ובכל גוון, מה אומר לדאוג ללב שלך? ושוב, יכול להיות שאת/ה לא קולט/ת עד כמה חלק מזה כל כך משמעותי. ואם לא תרגלת בדרך הזאת בעבר, אם את/ה רגיל/ה לדרכים אחרות לחשוב על רטריט, דרכים אחרות לחשוב על תרגול, יכול להיות שאת/ה לא מבינ/ה כמה זה משמעותי. מה זה אומר להיות כאן בימים האלה ביחד, כקהילה, במקום יפייפה בכפר, ולוודא כל יום שהלב פונה להרגיש הערכה ולהדהד בהערכה לשאר המתרגלים/ות, לדהרמה, לבודהה, לטבע היפייפה, לרכזים של גאיה הואס שמארגנים את זה, ולעוזרים אחרים (ואני אציג אותם אחר כך) – כל התנאים שהצטרפו? מה זה אומר לדאוג להערכה, להיות ברטריט, ולכוון ולדאוג שהלב במצב של הערכה? זה הרבה יותר משמעותי ממה שרוב הא/נשים קולטים/ות.

(2)הכרת תודה. זה הכל חלק מאותו הדבר. לדאוג להטות את התודעה והלב להכרת תודה, ל-לראות על מה יש להודות ולהרגיש את ההודיה הזו בכל יום, מספר פעמים. את/ה יכול/ה לעשות את זה בצורה פורמלית. את/ה יכול/ה לעשות את זה בצורה בלתי פורמלית. זה יכול להיות פשוט שזור בדרך הטבעית שלך להיות.

(3)יופי. יופי זה כל כך חשוב: הלב, העיניים, החושים פתוחים ליופי.

(4)חיבור – אחד/ת עם השני/ה, עם הטבע.

(5)פתיחות, באופן כללי. פתיחות של ההוויה, פתיחות של הלב, אהבה לדהרמה – זה סוג הדברים שמזין, שמאפשר לרמה הבסיסית הזו של שמחה עליה הג’אנות יכולות להיבנות או להיפתח, לא משנה באיזה מטאפורה את/ה רוצה להשתמש.

ישנה מילה, מודיטה זו המילה בפאלי. רוב הזמן היא מתורגת כשמחה אוהדת. אני אעדיף את התרגום 'שמחה מעריכה' או 'שמחה רוחנית'. זה אומר שזו לא רק שמחה בשמחתו של האחר/ת. זה גם זה, וזה גם כל הדברים שדיברתי עליהם עכשיו. זה המשמעות של מודיטה במובן הרחב ביותר, וזה, אני חושב, מה שהבודהה התכוון בה.

כל זה, ובאותו הזמן – המיקוד העיקרי שלך, והכוונה העיקרית שלך איתה את/ה מבלה את רוב הזמן, זה בתרגול ג’אנות, על זה את/ה עובד/ת בתרגול פורמלי. אז כן, חיבור עם הטבע הוא חשוב. אבל אם את/ה מרגיש מונע על ידי האל האדיר של הבוץ והגשם של דבון – ליצור פסל בוץ אדיר בחוץ כדי לבטא את החיבור שלך – אז אל! [צחוק] לא ברטריט הזה. בזמן אחר, אדיר, ואולי זה יהיה, "אה, זה באמת Soulmaking." בזמן אחר, אוקי? רוב הזמן שלך הוא בתרגול פורמלי של ג’אנות, אבל הלב פתוח, ואת/ה דואג/ת להזנה.

או באופן דומה, חיבור אחד לשנייה. זה רטריט בשתיקה. אני מנחש שנדבר על זה. אז רוב הזמן הוא תרגול פורמלי. האם אני יכול/ה להרגיש, האם יכולה להיות לי הפתיחות הזו, האם יכול להיות לי החיבור עם הטבע, עם האחרים/ות, בלי להצטרך לפעול בשביל זה, אז כמו, בואו נגיד, באופן שיפריע. פתיחות-לב, בקיצור, הפתיחות של הלב, של הנשמה, של הישות, בקלות עולה על, בקלות רומסת את הפוקוס או הריכוז מבחינת כמה הם משמעותיים בשביל תרגול ג’אנות. פתיחות של הלב, פתיחות של הישות. זה לא בשביל להגיד שפוקוס וריכוז הם לא חשובים; אבל רק חשובים יחסית.

אם את מכיר/ה את התרגול של Soulmaking Dharma, דרך אחת להוסיף למה שאמרנו הרגע זה חלק ממה שעושה אותך שמח/ה כאן, בזמן שאת/ה כאן, זה שיש לך פנטזיה של הרטריט. אם Soulmaking לא מוכר לך, שכח/י מזה; זה לא משנה. אני לא הולך להסביר את זה. אני רק זורק את זה לאוויר מאוד בקצרה. פשוט אל תתיחסו לזה. אבל את/ה צריכ/ה פנטזיה במובן הטוב של הרטריט. את/ה צריכ/ה פנטזיה על עצמך כמתרגל/ת – אתם/ן יודעים/ות, פנטזיית דימוי  soulmakingעסיסית ויפה של עצמך, משהו שפועל ברקע, פנטזיה של המסורת. לימודי הג’אנות האלה עוברים כבר אלפי שנים, מועברים ממורה לתלמיד, וכו'. אלפי שנים. יש מסורת של האומנויות האלה, היפייפיות האלה, האוצרות האלה שמועברים האלה – פנטזיה של כל זה. פנטזיה של כל המסורת; זה הכל חלק מזה. זה חלק מהשמחה וההזנה שלך. אבל ברטריט הזה, זה לא נהיה דומיננטי בצורה שאת/ה נכנס/ת לתרגול דמיון שלם וגדול על כל זה. אולי מדי פעם, אם את/ה צריכ/ה קצת לכייל מחדש את כל העניין, משום שיש תחושה ש"ממש נתקעתי פה" או "נהייתי ממש מכווץ" או לא משנה מה, אבל בעיקרון לא.

הפנטזיות האלה פועלות ברקע, הן כמעט תת-הכרתיות. זה מה שאני מתכוון כשאני משתמש במילה 'פנטזיה' בניגוד ל'דימוי', הן כמעט תת-הכרתיות. הן פשוט סוג של באמת מזינות ותומכות, ומסככות על התחושה של כל מה שאנחנו עושים, מביאות לחלוחית לשם, יופי ועומק. אז אם את/ה לא יודע/ת מה זה אומר כי את/ה לא מכיר/ה את זה, פשוט תשכח/י מזה; זה לא משנה.

אבל את/ה תהי/ה חייב/ת, בגלל לוח הזמנים, בגלל ההנחיות, בגלל שאנחנו לא הולכים לשבת כאן מלפנים, ולצוץ כל עשרים דקות ולומר, "האם את/ה יכול/ה להרגיש את הישבן?" או משהו כזה – את/הן חייב/ת לייצר ולשמר את האנרגיה בלי שהמורים מובילים הרבה מהמדיטציות, ועם הלו"ז הפתוח. את/ה חייב/ת לייצר אנרגיה ולשמר אותה.

זה גם ממש עוזר לפתוח את הכוונה שלך. למה את/ה פה? מה זה משרת? את מי את/ה משרת/ת? הישיבה שלך, ההליכה שלך, העמידה שלך, ההגעה העקבית שלך לאולם, או א/נשים שרואים אותך עושה מדיטציה בהליכה בחד ההליכה, וכו' – זו מתנה עצומה אחד לשנייה. זה כל כך תומך שמישהו רואה אותך מגיע/ה, שוב ושוב ושוב. זו השראה. זה משדר מחויבות. אתם/ן עוזרים/ות אחד לשנייה כשאתם/ן עושים/ות את זה. מה הכוונה שלי? תפתחו את הכוונה למעבר לרק אני והתרגול שלי ואיך אני מרגיש/ה. למה אני פה? את מה אני משרת/ת? את מי אני משרת/ת? אל תניח/י שאת/ה לא רלוונטי/ת. כמה שכיח זה – אחת הפתולוגיות של התרבות המערבית, מעורבבת עם ההפכים שלה, הרבה פעמים, היא פשוט לא להבין כמה אנחנו רלוונטים/ות, כמה אנחנו משנים/ות. כן, את/ה, כיחיד/ה, הנוכחות שלך, האופי שלך, הנשמה שלך, האווירה שלך. אל תניח/י שאת/ה לא רלוונטי/ת. אל תניח/י שאת/ה לא משנה. אל תניח/י שבשתיקה את/ה לא משנה.

את תפתח/י את הכוונה. זה ממש חשוב, ושוב, זה יכול להיות חלק טבעי, זה יכול להיות מאוד קצר, זה יכול להיות משהו שאת/ה עושה פורמלית שוב ושוב. ואז, כמובן, הכוונה לטובת כל היצורים: למה את/ה כאן?בשביל מי את/ה עושה את זה? את מי את/ה משרת/ת? את מה את/ה משרת/ת? שוב, השמחה ושוויון הנפש שלך – את/ה מציב/ה יעד: "אה, שמעתי על הג’אנות האלה. אני רוצה להשיג אותן," ואז זה לא הולך כל כך טוב, ואז צריך שוויון נפש עם זה. זה הכל. אנחנו הולכים/ות לדבר על זה. חלק ממה שמביא לנו שוויון נפש זה זה שאני לא עושה את זה רק בשביל עצמי. אני מגיע/ה כשזה הולך ממש לא טוב, וזה מבאס, ושוב יורד גשם בדבון, או מה שזה לא יהיה. ואני עושה את זה בשביל א/נשים אחרים/ות. זה חלק ממה שמשאיר אותך יציב/ה בעליות ומורדות. פתח/י את הכוונה.

רוב ברבאה: חופש מפחד וחרדה

זהו תמלול ותרגום של שיחה של רוב ברבאה בשם 'חופש מפחד וחרדה' שהוא נתן ב2007 בריטריט בims. באופן שאופייני לשיחות שלו משנים אלו, הרעיונות המוצעים פה הם אופני עבודה דהרמיים קלאסיים יחסית ורק בסוף השיחה הוא מפנה את המבט לתובנת הריקות. את הקלטת השיחה המקורית ניתן למצוא כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/868/


הנושא שאני רוצה לדבר עליו הערב הוא חופש מפחד וחרדה. ואני רוצה לחקור קצת את האפשרות האמיתית הזו בשבילנו, לחיים שלנו – לחיות, לנוע לכיוון ולהפתח לאפשרות של חופש מפחד. אולי הדבר הראשון והברור לומר הוא שפחד זה משהו שכולנו מכירים. כולנו טעמנו פחד, ואני בספק אם יש מישהו שלא. אולי אנחנו מאמינים שישנן ישויות שלא ידעו את זה, אבל האפילו הבודהא מספר על זמן התרגול שלו לפני ההתעוררות, ומתאר את עצמו מתרגל ביער, יושב והולך, וציפור היתה מזיזה עלים, ורעד, הוא אומר, עלה רעד. ואם הוא היה יושב הוא רצה לקום וללכת, או להפסיק את ההליכה אם היה הולך. והוא אומר – אבל אני עבדתי עם זה. אם הייתי יושב הייתי נשאר, ואם הייתי הולך – ממשיך ללכת.

כל כך הרבה סוגים של פחד, ודברים לפחד מהם. כמובן, אנחנו יכולים לפחד בהקשר של הגוף שלנו – מהזדקנות, מחלה, כאב, מוות. אנחנו גם עשויים לפחד מתענוג בגוף. אנחנו יכולים לפחד מהרגשות שלנו: מה יעלה, האם אוכל להחזיק את זה? מההשקפות של אחרים עלינו: האם אני אומר, או אעשה את הדבר הנכון? האם הם יחשבו שאני נראה בסדר? או, ההשקפה והפחד שאולי יש לנו מעצמנו. מה אם אני אראה ואגלה שאני רע, שאני כשלון, בעצם? לפחד מצורות. מצורה של ריטריט ושתיקה, או פחד מהצורה של סיטואציה בעבודה, של צורה של מערכת יחסים, או של היעדרה. אנחנו יכולים לפחד מהכל. ישנו סיפור במסורת הודית, שבה הגורו היה יכול, לכאורה, להביא את התלמיד לכדי התעוררות מלאה על ידי מבט או מגע עם תלמיד.

אז הגורו ישב עם תלמידיו, והם דיברו או שתקו, והוא אמר: כל מי שרוצה שחרור מלא מהאגו – שיצעד קדימה, ואני אתן לו. ואף אחד לא זז. פעם שני: מי שרוצה שחרור מלא מהאגו… ודממה. בפעם השלישית. דממה. ואז אמר: 'ההצעה נמשכה'. אבל הוא הצביע למשהו. אנחנו יכולים לפחד מהכל. ממש מהכל. אבל הבודהא אומר: אנחנו יכולים לעבוד עם פחד, אנחנו לא צריכים להיות קורבנות שלו. ואנחנו יכולים לקבל תחושה לגבי האפשרות שלנו לעבוד איתו, אפילו באמצע העניין שלו. לפעמים זו רק לחישה, שאפשר לעבוד עם זה. או לחישה – שמה שהוא אומר לנו הוא לא באמת האמת. ואולי שמתם לב ליחסים המנוגדים שישנם בין פחד לאהבה. כשאנחנו מפחדים, משהו קורה שם, והאהבה נעלמת. יש כאלו שאומרים ש'זה פחד או אהבה'. יש יחסים ישירים, במובן מסוים, ואנחנו רואים את ההפוך – שהיחס בין פחד ואלימות הוא יחס ישר. בבעלי חיים, בעצמנו, בקבוצות אידיאולוגיות.

ולכולנו – שמנסים להפתח לחירות בחיינו, ולחיות במודעות, יש שאלה שצריכה לעלות, מתוך טוב לב: האם אני מאתגר את הפחד מספיק? האם אני מאתגר אותו באופן עמוק מספיק בחיי? וזה מגיע, באמת, מתוך טוב לב. אבל לשאול שוב ושוב – האם אני סבלני מידי כלפי פחד? האם אני מאתגר אותו מספיק? זה לא אומר שאנחנו לא מקבלים את זה שיש פחד, כי כמו שראינו, אפילו לבודהא היה פחד. אבל השאלה היא – האם אנחנו לא מאתגרים אותו. ו – עד כמה חיי מוגבלים על ידי פחד? חלק מזה אולי ממש ברור, אבל חלק אולי לא כ"כ. לפעמים פחד הוא בסביבה, אבל אנחנו לא מבחינים בזה, לא יודעים שהוא נוכח. אנחנו לא תמיד מבינים שיש לנו בחירות בסיטואציות, ואנחנו לא רואים את זה בגלל הנוכחות של הפחד. ולא ערים לכך שהפחד מוביל להיעדר האפשרות לבחור. היתה לי חברה שלפני שנים ירשה הרבה כסף, ואחרי כמה זמן דיברנו על שמחה, והיא לא היתה כ"כ שמחה בחייה, ודיברנו על הדברים שמביאים שמחה, ובנקודה אחת הפקטור של נדיבות עלה, כפקטור שמביא שמחה, ואני העליתי את האפשרות שהיא תתרום חלק מהכסף… לא אלי! רק בכללי. והיה ברור שזו פשוט לא אפשרות; אין כניסה לשם. לפעמים פחד מסתווה כהשתוקקות. זה פחד, אבל זה מרגיש כמו השתוקקות. אז, אפילו כאן בריטריט, אפשר לראות את זה סביב אוכל. בשעת התה לא מוציאים הרבה החוצה, ואנחנו לא ממש בשליטה על מה שיש לנו לאכול. ואז בצהריים, או בשעת התה – יש תחושה של 'לקחת עוד', וזה נראה כמו השתוקקות, אבל זה בעצם פחד שלא יהיה. יש לי חברה שעובדת בתיאטרון, והיה נראה, במשך כמה שנים, שיש הרבה תשוקה שלה לזה. אבל אחרי כמה שנים היא הרגישה שיש פחד ש'מה יקרה אם היא לא תהיה באור הזרקורים', וחלק מהתנופה שלה נבעה מהפחד להרגיש מרוקנת. ומתישהו היא עברה דרך זה, והגיעה למצב של תשוקה אמיתית יותר, וזה דבר מאוד חשוב בחיינו, להיות במגע עם מה שהוא תשוקה אמתית עבורנו.

אז אני רוצה לכסות היום כמה גישות אפשריות לפחד, והן הולמות האחת לשניה. הראשונה – מיינדפולנס, ובמיוחד תשומת לב לחוויה של הפחד עצמו. מהר מאוד, כשפחד נמצא, עולה: 'למה זה כאן?' 'ממה אני מפחד?' אז כאן – אנחנו מבקשים רק להיות במגע עם החוויה הבסיסית יותר.

הדבר השני – מיינדפולנס לתגובות שלנו לפחד. זה, ואני אדבר על כולם יותר בפירוט – פחד הוא לא נעים, ואנחנו פוחדים מהפחד. פחד מפחד, זה משהו שקשה להתמודד איתו, אז אנחנו דוחפים אותו הלאה מאיתנו.

והדבר השלישי – פנייה יותר ישירה לפחד, משום שמיינדפולנס לא תפתור הכל. היא חזקה, אבל לא תפתור הכל, וגם זה לא מה שהבודהא לימד.

תשומת לב לפחד

אז לגבי העניין הראשון – אנחנו קצת יודעים מה זה פחד, אבל לעתים קרובות אנחנו לא מבלים שם מספיק כדי לדעת מה באמת נמצא שם, כשיש פחד. אז למה אנחנו כן שמים לב, אם אנחנו פונים ישירות אל הפחד, ומביטים באופן קרוב ויסודי, למה שאנחנו שמים לב?

ישנן תחושות גוף, בדרך כלל. הפרפרים בבטן, הלב מתכווץ, הידיים מזיעות. תחושות לא נעימות, בד"כ, בגוף. ובגלל אי הנעימות, אנחנו מגיבים לזה. תחושות גוף לא נעימות, ותגובה לזה.

פן שני, שכמעט תמיד נוכח, לא תמיד אבל כמעט – זה מה שקורה באפיק המחשבה. יש הרבה מחשבה כשפחד בסביבה, ולעתים קרובות כלפי העתיד. אפילו כמה דקות קדימה, ולעתים כמה שנים קדימה. מחשבות, ואיתן שקים של הנחות ואמונות שהן בד"כ לא ממש מודעות. וכל זה נוכח במעבה הפחד. וככלל, המחשבות לא נעימות, יש וודאנה לא נעימה, ואנחנו רוצים להפטר מהן. אז תחושות ותגובה, ומחשבות ותגובה.

פן שלישי הוא התכווצות של המרחב המנטלי. אולי חלקכם מכירים את החוויה – את מופיע, או צריך להציג משהו, ופתאום זה מרגיש כאילו המוח התכווץ לגודל של אפון, ואז אתה צריך לתת את מה שאתה אמור לתת כך. ככלל, אנשים אוהבים תחושה רחבה של התודעה, והכיווץ של מרחב התודעה הוא לא נעים, ויש לזה תגובה. אנחנו, לכל קונסטלציה הזו, קוראים פחד. ואני לא אומר את זה רק כדי לסבך, אלא משום שכל דבר כזה הוא גם דרך פנימה לעבודה עם הפחד.

כשיש פחד בסביבה, ונקודה קטנה – זה יכול להיראות כאילו הפחד לוקח את כל המרחב. יכול להידמות שהכל הוא פחד, והוא מכסה הכל. זה חשוב לנקב את ההשקפה הזו קצת. יהיו תחושות גוף, יהיו, איפשהו בגוף, גם מקומות בהם אין תחושות גוף לא נעימות. הבהונות, תנוכי האוזניים – בד"כ הם לא מרגישים מפוחדים. וזה חשוב לשים את המודעות שם, אפילו לרגע או שניים, כדי להזכיר לעצמנו שישנו מקום אחר, שיש בו מידה של הקלה. ואז אנחנו צריכים גם לפנות ולהביט בפחד, להיות איתו, להביא אליו תשומת לב. וכמו שאמרתי, כשיש פחד יש פחד מפחד, ואנחנו לא נרצה לעשות את זה, אבל – האם אנחנו יכולים להיות מודעים לתחושות הלא-נעימות של הפחד. פחד עושה מה שעושה, ואנחנו חוזרים שוב ושוב לתחושות, שהן לא נעימות. ולאורך זמן אנחנו יכולים לפתח יכולת להתרגל לתחושות הלא-נעימות של פחד, ואנחנו נעשים יותר מסוגלים להכיל את זה במודעות ותשומת לב. זה תרגול. לפעמים, אפילו, במדיטציה, זה יכול להיות ממש מיומן כשיש מידה של רוגע – להקריב קצת את הרוגע הזה; ישנו הרוגע, והכל בסדר, והביאו לתודעה את מה שגורם לפחד; ואז תראו את זה נבנה בגוף, מורגש כפי שמורגש. למה? כי אנחנו רוצים להתרגל לזה. חלק ממה שטוב בישיבה והליכה במדיטציה זה שאלו דברים מאוד פשוטים, ולכן הם מיכלים טובים. לא צריך להישמע, להיראות או לומר משהו מיוחד. זה בטוח כאן, זה מיכל בטוח. אז אפשר להכניס את הדבר הזה, ולראות אותו מהדהד וללמוד לא להגיב. כך שלאורך זמן מגיע ביטחון עם התחושות של פחד. זה, לעתים קרובות, מה שחסר. להרבה מאיתנו יש פחות או יותק אפס ביטחון עם פחד. אז ככל שאנחנו נוכל לעשות זאת, וזה תרגול, אז יתפתח ביטחון. כשאנחנו עושים זאת אנחנו גם הולכים נגד התנועה של פחד מפחד. דוחפים לכיוון השני.

מיינדפולנס ליחסים עם פחד

אז אני רוצה לחקור קצת את היחסים עם הפחד. כי בדהרמה, מה שקורה הוא תמיד חשוב, אבל היחסים עם מה שקורה הם חשובים לא פחות, ואולי יותר. אז מה קורה ביחסים עם הפחד, עם התחושות של פחד? לרוב זו סלידה או רצון להמלט. רוצים להמלט מהלא נעים. וזה מובן, אבל הבעיה היא שיחסים סולדים הם לא גורם ניטראלי. להמלט מהפחד גורם לחוויית הפחד להתגבר. הקושי המורגש של החוויה גדל. הסלידה מהפחד היא חלק מהקונסטלציה. אז אנחנו נמלטים מהתחושות האלו, ולאן הולכים? למעלה, לראש. כל האנרגיה הולכת למחשבות, המחשבות מתגברות כי אנחנו בורחים מהתחושות הלא נעימות בגוף, וזה מתחיל להסתחרר ולתפוס תאוצה. בד"כ, בהקשר הזה, אלו לא מחשבות כ"כ מועילות, וכל זה נבנה. אז התגובה שלנו לזה, ההמלטות, היא חלק מהחרדה עצמה. אלו לא שני דברים נפרדים. ואנחנו יכולים לחקור את זה במדיטציה, וזה אחד הדברים המדהימים בה. אם אני מסיר את ההתנגדות, הפחד לא תומך בעצמו. הפחד נתמך על ידי הפחד מהפחד. ולא להאמין לזה כאמירה, אלא לבדוק את זה בתרגול. הפחד מהפחד…

האם אני שם לחץ על עצמי, על הסיטואציה, שזה יהיה שונה? האם אני מאשים את עצמי על הפחד? "אף אחד אחר לא מפחד מזה". לא חשוב מהו הסיפור. ישנו הלחץ של השיפוט. ולחץ עובד כמו סיר לחץ; הוא מוסיף ומתדלק ומזין את הפחד.

מה אני מניח שהנוכחות של הפחד אומרת עלי? על התרגול שלי, על ההצלחה הרוחנית או הכשלון הרוחני שלי? מה אני מניח שזה אומר עלי, ואולי זה פחד לא רציונלי או משהו? חשבו על הבודהא, והסיפור התמים לכאורה הזה… הבחור הזה היה איפשהו באמצע בין לעזוב את הארמון לבין שחרור מוחלט ובלתי מעורער. אז מתישהו בין שישה ימים לפני התעוררות לבין התעוררות מוחלטת, ועדיין היה לו פחד. אז מה זה אומר עלי? תשוו לבודהא, אני מוצא שזה מאוד מאשרר.

אז האם ישנה האפשרות של להביא טוב לב לכל הסיטואציה. הצגנו את תרגול המטא: 'מי יתן ואהיה מאושר, מי יתן ואהיה שליו'. ה'אני' הזה שאנחנו מצביעים עליו, זה בדיוק זה שפוחד כרגע. זה לא 'אני' אחר שלא כולל את הפחד? האם אפשר להבין את האנושיות שבזה, ולכלול את כל עצמנו בטוב הלב הזה? הפקטור של טוב לב, כשיש פחד מסביב, הוא מאוד משמעותי.

יכול להיות גם טוב לב וקבלה לפחד עצמו. אז – לא רק לאדם הזה, אלא לפחד עצמו. מה זה אומר, איך זה ייראה? מה יקרה אם אני אדגיש, באופן די מוגזם, טוב לב כלפי הכעס. קבלה בברכה מוחלטת של ההכרה לפחד. שהתחושות של הפחד, אני מדבר על התחושות הפיזיות עכשיו, לגמרי לקבל אותן. ממש להדגיש את הקבלה בברכה. יש בזה טוב לב כלפי הפחד. מה קורה אז, כשאנחנו הולכים בכוונה נגד הפחד מהפחד? אז שוב, זה, אני מוצא, דרך מאוד חזקה לעבוד עם פחד. לא כ"כ התיוג החזק של איפה הוא ומה הוא עושה, אלא להדגיש את הפן המקבל של מיינדפולנס. וזה תרגול, כמו כל דבר, ואנחנו יכולים לפתח את זה.

קל לשכוח את זה, אפילו אחרי הרבה שנים של מדיטציה. לפני כמה שנים עשיתי ריטריט אישי של שבועיים בגאיה האוס, ולא הרגשתי כ"כ טוב פיזית, ממש לא הרגשתי טוב. אחרי הריטריט הייתי אמור לסוע להודו, להתנדב במרכז מצורעים, ולא רציתי לפספס את האפשרות הזו. הייתי בהודו לפני כן, רק פעם אחת, ונעשיתי מאוד חולה. בעצם, לא ממש הבראתי מאז. מצאתי שהיה בי מין זרם תת קרקעי של דאגה: 'איך הבריאות שלי תהיה?'. זה היה מאוד מתמיד, ואני, כמתרגל מנוסה, ניסיתי לעשות כל מיני תרגילי קונג פו מדיטטיביים, שלא ממש עבדו. לקח זמן מה להבין שבעצם אני נסה לדחות את זה; ואז קיבלתי את הפחד לגמרי, וזה השתנה די מהר. ואז באה הראייה שהפחד הוא ביטוי של חלק 'צעיר' שלי, ואז עלתה התחושה שאני והחלק הצעיר הזה שבי ניסע להודו יחד, ועם זה שמחה, והתרגשות מהמסע, שחזרה פתאום. והפחד עדיין היה שם, ואחרי זמן מה דהה לגמרי. אבל המפתח היה בצורך לאמץ אותו, את הפחד.

אז אנחנו מדברים על סגירה שקורית עם הפחד. תחושת מרחב התודעה מתכווצת, וזה מאוד לא נוח ומשתק. אני שמתי לב, אצלי בעבר ואצל אחרים, שיכולות להיות, ולא בהכרח, אבל יכולות להיות תקופות בחיים בהן חרדה הופכת להיות המקצב הבסיסי בשבילנו. זה נתקע במקצב, כמו תקליט בגרמופון, וחוזר. והמערכת הפיזית מנטלית חוזרת שוב ושוב למקצב של חרדה; ואפילו לא ברור ממה, אבל כשיש חרדה אנחנו מתחילים לחפש: 'ממה אני חרד?'. לא תמיד, אבל לפעמים ההרגל הזה של חרדה יכול להיות שם, ויש לו יותר הזדמנויות לעלות כשישנו אקלים מתמשך של שיפוט עצמי, של נוקשות ואי קבלה כלפי העצמי. נראה שיש קשר הדוק. נראה שהתנועה של שיפוט עצמי היא כמו ביצה, כמו קרקע ממנה חרדה נובטת.

אני מוצא שזה מאוד מעניין שאהבה, במובן של מטא, טוב לב, כשהיא שם בלב שלנו, היא באופן די מובנה מרגיעה. בהגדרה, חרדה היא ההיפך. היא הכל מלבד מרגיעה. שיפוט עצמי ו'לרדת על עצמך' זה דבר שנוטה להיות ולהרגיש מאוד מדכא. זה חולק עם החרדה את התכונה של סגירת המרחב המנטלי, ואז זה רק צעד קטן משם לפחד. הם חולקים את האיכות הזו. בנוסף, חלקים מסויימים של פחדים נולדים באקלים של אי-אהבה עצמית. אני מכיר את זה מהעבר שלי, ורואה על אחרים, עד כמה הפחד מכשלון חזק כאשר ישנו שיפוט עצמי. פחד לגלות את האמת על עצמנו, שאנחנו בעצם רעים, חסרי ערך. אלו פחדים עמוקים, קיומיים, לגבי ההשקפה העצמית שלנו, ויכולים ממש לחולל מהומה ולזרוע הרס באקלים הזה של חוסר אהבה. אז יש צורך אמיתי וחזק מאוד באהבה, בטוב לב, כלפי הנושא הזה של חרדה. בעיקר אם זה עניין מתמיד בחיינו. אז יש תפקיד גדול לאהבה, למטא.

כשיש פחד בסביבה זה ממש מועיל לתת תשומת לב למרחב פיזי, בגלל היעדר המרחב שהפחד יוצר. הקשבה זה דבר שעוזר לבסס תחושת מרחב במודעות. או לצאת החוצה, להביט בשמיים, ולקבל תחושה של מרחב. למה? כשהמודעות קולטת מרחב, התודעה כולה חווה אותו, ומתחילה להתרחב. וכך אנחנו הולכים נגד הפן הזה של פחד. כשפחד הוא מתמשך, זה יכול להיות מועיל לא לשהות בזה, ולעשות משהו אחר. לך לשחק סקווש, כי אז תצטרך להתרוצץ ולא יהיה זמן לפחד. שחק עם מישהו יותר טוב ממך, ואז תצטרך לרוץ הרבה. אם יש פרוייקט יצירתי שאתה מעורב בו – תעשה את זה. לך משם, קח מרחב. אז ישנה תשומת לב לתחושות, להבחין מהו פחד ולחקור את זה, ויש את החקירה של היחסים עם הפחד, שנוגדת את הפחד מהפחד ומשחררת מהסגירות שם.

ואנחנו צריכים גם לאתגר את הפחד באופן יותר ישיר, יותר באומץ, לפעמים. לפעמים פחד אומר: 'עשה כך', 'אל תעשה כך', ולפעמים – אם הפחד אומר 'עשה כך', אז אל תעשה. ואם הוא אומר לא לעשות, אז עשה. לראות מה קורה אם אנחנו מתרגלים לעשות ההיפך מהפחד. לערער את הסמכות שלו, את הכוח שלו. אולי, למשל, בסביבה כזו של ריטריט, אפשר להתחיל לחקור את זה אם רוצים. כמה פחד יכול להיות סביב אוכל, ואולי אנחנו מכירים בזה ואולי לא; ואין פה שום עניין של 'צריך'. אבל – מה יקרה אם תחסירו ארוחה? או, אנחנו יכולים להיות מאוד לחוצים משינה, ואולי לא נישן מספיק, אז מה יקרה אם תישן שעתיים פחות, ואולי תהיה עייף?

יש לנו את המסורת הזו של נדיבות. ולעתים כשנדיבות היא אפשרות מולנו, הפחד הוא: 'אני לא רוצה לתת יותר מידי'. האם אפשר לשחק עם זה? היתה יוגית שנתנה לי מה שהיה נראה לי כמו הרבה דאנה; ולא הייתי בטוח מאיזה מקום זה ניתן; וכששאלתי הסתבר שהיה שם פחד להיראות כלא-נדיבה, אז גם זו אפשרות. אז אם יש פחד לשבת יותר, איך זה יהיה לעשות את זה? או לשבת כל יום? לפעמים זה דווקא לשבת פחות; אני זוכר שהייתי עם קבוצת חברים, ודיברנו על מחויבות לתרגול יומי, והיה מישהו שעשה סבב ושאל: 'האם אתה יושב כל יום?' והוא הגיע אלי, ושאל: 'האם אתה יושב כל יום?'; 'כן'; 'מתי היתה הפעם האחרונה שלא ישבת?'; 'אה… ביום אחד בו הייתי תחת הרדמה מלאה'… (צחוק). אז זה גרם לי לתהות האם יש לחץ שנכנס למערכת, ואני מחזיק בתודעה היפה והקורנת שטיפחתי? זה יכול ללכת לכל מקום, וצריך לנער קצת ולראות, ואז לבחור – איך אני רוצה לעבוד עם זה?

אנחנו יכולים לאתגר פחד באפיק המחשבה, ואם אנחנו עושים את זה חשוב לעגן את עצמנו בגוף, כי אז אפשר לעבוד עם מחשבה באופן שמעוגן הגוף. אז באפיק המחשבה – במה אני מאמין? מה אני מניח? מה עובר ללא שאילה לגבי עצמי, אחרים? במה אני מאמין, שעובר ללא שאילה, ואיך אני מגיב לאמונות הללו? אחד הדברים שאני מתמודד אתו זה מחלת קרוהן; וזו מחלה מתמשכת ללא תרופה, שבאה והולכת בגלים. ואני בסדר לתקופות ארוכות, ואז תקופות שבהן פחות. והתחלתי לשים לב בשנים האחרונות… ישנן תקופות בהן אתה מתחיל לקבל תסמינים, וזה יכול להתגלגל להתקף, או שלא. ויש תחושה של פחד מלחלות. והתחלתי לערער את ההנחות; היו כל מיני הנחות לא בדוקות שם. ההנחות: 'אם אני אחלה, לא אוכל לעבוד, לא אוכל לנסוע, לא אוכל לאכול אוכל נורמלי, זה יגביל את החיים החברתיים שלי'. וכל זה היה מתחת לפני השטח, והיה צריך לנער קצת ולשאול: 'עד כמה זה נכון?'; אבל הסתכלתי אחורה על תקופות בהן הייתי חולה, ובעצם עשיתי בהן לא מעט עבודה; היא בד"כ לקחה יותר זמן, אבל עדיין.. והיו חיים חברתיים. נכון שלא אכלתי דברים מסויימים, אבל אז מה. ועדיין נסעתי; וזה היה יותר מורכב אבל עדיין עשיתי את זה. אבל ההנחות הזינו את הפחד, משום שלא בדקתי אותן.

אנחנו יכולים גם ללכת לקצה שרשרת המחשבה… יש מחשבות כלפי העתיד: 'אם זה יקרה אז זה יהיה נורא…' ולפעמים צריך ללכת לסוף ולשאול: 'אוקיי, אם כך יקרה – אז מה?'. אז מה אם הם יחשבו שאני טיפה מוזר? אז מה אם אכשל? אז מה אם אהיה עייף מחר? אז מה אם אחלה ואאבד משקל? ולאנשים מסוימים – 'אז מה אם אמות?'. יכול להיות לזה הרבה כוח.

חייתי בבוסטון אחרי המתקפות ב – 9/11, והיה אקלים נורא של פחד ברחובות. והייתי חלק ממין אחווה בודהיסטית כזו בבוסטון, וכמה מאיתנו עשינו מין הפגנת שלום, וזה היה ביום… היו אז אזהרות ביטחוניות ברמות שונות, ובאותו יום היתה אזהרה חמורה לבוסטון, כמה ימים אחרי 9/11, ואנחנו עמדנו בהפגנה הזו ממש מתחת למגדל הגבוה ביותר בבוסטון; שהוא, אגב, בניין של חברת ביטוח. פחד עשוה עסקים גדולים. ואנחנו חשבנו: 'זה מטורף, ואנחנו לא ניסחף בטירוף הזה'.

לעתים קרובות הרבה מהפחד מחובר להנחות או מלא בהנחות לגבי מה אנחנו צריכים, או במיוחד מה אנחנו צריכים כדי להיות שמחים. וזה משהו שאנחנו ממש צריכים לחקור באופן מאוד רציני. קראתי איזה מאמר לגבי בית ספר לבנים בניו-יורק, והיו להם בחינות מיוחדות באותה שנה; היתה שם רמה מדהימה של לחץ, וראיינו שם ילדים שהביעו רמות די יוצאות דופן של לחץ. אחד הילדים שראיינו אמר… הבחינות נועדו למיין את התלמידים להקבצות. אז הוא אמר: 'אם אני לא אגיע להקבצה א', לא אגיע להרוורד, ואם לא אגיע להרוורד, לא אגיע לבית הספר למשפטים של ייל, ואם לא אגיע לשם – אהיה ברחוב'. וואו. אבל בשבילו זה היה אמיתי, והוא קיבל את זה מאיפשהו. אנחנו צוחקים, אבל אנחנו גם עושים את הקפיצות האלו, וצריך לערער את קפיצות חוסר ההיגיון הללו.

עוד אזור – למה יש כ"כ הרבה פחד עבורנו סביב האישור מצד אחרים? למה יש לזה כ"כ הרבה כוח? אני חושב שחלק מהסיבה היא שאולי עוד אין לנו מספיק משאבים פנימיים של שמחה, ולכן אנחנו מביטים החוצה לקבל משהו, והרבה ממה שאנחנו מבקשים זה שאנשים יאמרו לנו: 'אתה נפלא'; 'אתה יפה'; או אפילו: 'אתה לא כ"כ גרוע'. לפעמים זה מספיק… למה? אולי משום שעוד אין לנו המשאבים הפנימיים. וזו שאלה ענקית בתרגול: מה בונה את המשאבים שלי, כך שאני לא קבצן לאישורם של אחרים, קרובים ורחוקים?

אז אמרתי – פחד הוא בד"כ סביב מחשבות על העתיד. אבל שאלה קשה נוספת: האם אנחנו יודעים איך באמת לדאוג לעתיד? האם אנחנו בטוחים לגבי זה? מהו זה שמעמיק את המשאבים של רווחה? מאיפה זה מגיע? אז לבודהא, חלקכם בטח יודעים, יש את כל הרשימות האלו: נדיבות וטוב לב וכנות וריכוז ותשומת לב ועוד ועוד ועוד, ולפעמים זה מרגיש לפעמים כמו ללעוס קרטון עם כל הרשימות האלו. אבל חלק ממה שהוא מצביע עליו זה שאלו הן איכויות לפתח שמרחיבות את המאגרים של הרווחה הזו, ואנחנו יכולים לטפח אותן ולטפח את המאגרים האלו[1]. זה אופן לדאוג לעתיד באופן מאוד אמיתי. אנחנו יכולים לשמוע את זה ולומר 'כן, כן'. אבל כמה מאיתנו באמת, באמת, חיים כך? זה סימן, בשבילי, למישהו מאוד מתקדם בתרגול, שמישהו באופן כנה שם את הביצים בסל הזה. ש'תיק ההשקעות' שלו הוא שם. שיודע שזו הדרך לדאוג לעתיד, באופן אמיתי ויסודי מאוד. וגם להבין שאנחנו דואגים לעתיד שלנו על ידי היחסים שלנו אל ההווה. אם היחסים להווה הם כאלו של פתיחות, של אדיבות, עניין, תשומת לב, הרפיה, אי היאחזות, אם אנחנו דואגים ליחסים להווה, העתיד דואג לעצמו. הטיפוח והיחסים להווה, מתוך שני אלו – העתיד ידאג לעצמו. ובאופן אמיתי מאוד, ואני באמת מתכוון לזה, באופן אמיתי מאוד, יש הפחתה של הדאגה שלנו מהעתיד: האם אהיה בסדר, האם זה יהיה בסדר? האם יהיה לי מספיק כסף? האם אהובי יעזוב אותי ואהיה לבד? יש הפחתה, באופן אמיתי מאוד, מכל הדאגה הזו.

ולבסוף, כל הפחד הזה מונח על תחושת העצמי, ונדמה לי שפרד הולך לדבר על זה מחר בערב, אז אני לא אכנס לזה, ורק אומר שזה אזור ממש ענק של חקירה, וכל חקירה עמוקה של פחד צריכה להסתכל על המקום הזה, של עצמי. אז אני רק אאיר משהו אחד שנמצא שם, בלימוד. אנחנו נוטים להניח שישנו האירוע, הדבר או הסיטואציה שנאי מפחד ממנו, ושישנו הפחד. ואנחנו נוטים להניח שזה זה וזה הוא, ושהם נפרדים ומובחנים. אבל הם לא. כמובן שבמישור אחד ישנו המושא וישנם היחסים איתו, אבל ברמה אחרת זה לא המצב. שיש את הדבר והיחסים איתו. הם לא נפרדים. פחד צובע את התפיסה, הוא צובע את התפיסה של מושא הפחד. לפעמים זה ממש ברור. יש פחד ואנחנו רואים רוחות ודברים נעים בחושך. ואפשר להבחין בזה, אבל צריך להבין עד כמה, בתוך סיטואציה, הפחד מעצב את מה שנראה שאני מפחד ממנו. זה הולך מאוד לעומק. כל דבר, אירוע, סיטואציה, תמיד מעוצבת על ידי התודעה, על ידי מצב התודעה, פחד או משהו אחר. אם אני מאמין שמה שהוא בהווה, ברגע ההווה, אם אני מאמין שיש לו קיום עצמי, עצמאי מהאופן בו התודעה מביטה בו, אז אני מאמין בהווה אמתי וקיים באמת. אם אני מאמין בהווה שקיים כך, אין ברירה אלא לפחד מהעתיד. כמו העגלה אחרי השור שמושך אותה. אם אני מאמין בקיומו של הווה אמיתי אז פחד מהעתיד הוא בלתי נמנע. אבל עבר ועתיד והווה הם ריקים מהקיום העצמי שנדמה שיש להם. אפשר לראות את זה אם מביטים לעבר. העבר נראה כך כשאני במצב רוח אחד, אני חושב על מערכת היחסים הזו או על הילדות שלי, והם נצבעים בהתאם למצב הרוח. והווה גם. והעתיד, שאליו הפחד הולך, הוא ייעשה הווה ואז עבר, והם ריקים באותו אופן. אני מתחיל לגלות את זה ולהבין את זה באמת, אנחנו לא יכולים להאמין לפחד באותו אופן. אי אפשר להאמין לו באותו אופן.

כל זה, כל מה שדיברתי עליו היום, אלו אפשרויות אמתיות מאוד מהלימוד והתרגול שלנו. אנחנו יכולים לפתח חוויית חיים אמיתית מאוד של חופש מפחד.


[1] אפשר לפנות כאן, שוב לדרשה על פחד ואימה