לפני כמה ימים יצא לאור התרגום לספר “ראייה שמשחררת”. בספר זה, ספרו היחיד של מורה הדהרמה רוב ברבאה, הוא פורש עבור המתרגלת דרך שיטתית אל אותה הבנה יוצאת דופן ומהפכת לגבי ‘מהו הקיום הזה’ המכונה במסורת: ‘האמת’, ‘הטבע המוחלט’, ולעתים קרובות יותר: ‘ריקותם של כל הדברים’. הראייה הישירה הזו, של הטבע המוחלט של הדברים, היא המשחררת. דרכה נעשה הלב חופשי מכבלי ייחוס המציאות, ויודע את כל הדברים כחופשיים במהותם.

הראייה הזו מטופחת בעשרות צעדים קטנים. כל אחד מהם הוא אפשרי, יפה, משחרר ומתגמל בפני עצמו. “ראייה שמשחררת” מציע את הצעדים האלו בדיוק ובהירות. הוא גם מבקש מן המתרגלת משחק ועבודה מיומנים ואינטלגנטיים בכל צעד, כך שהיא, ההולכת בדרך, יוצרת את דרכה שלה בעת שהיא צועדת בה.

אני שמח כל כך שהאפשרות הזו נגישה היום לכל כך הרבה מתרגלות ומתרגלים גם בישראל. אני מאחל מעומק לבי שהיא תשרת היטב. מאחל שהתרגול של רבים/ות מאיתנו יתפתח ויעמיק לקראת האפשרויות המוצעות כאן באופן נדיב, בהיר ומפורש, ופותחות שער למחוזות נדירים ויקרים כל כך.

אני אסיר תודה לקרן שפי שעשתה מלאכת תרגום מופלאה. שנינו עמלנו על הספר, אבל מירב המאמצים היו ללא ספק שלה. אני מקווה שהם היו מתגמלים. ומוקיר כל כך את רוב על המסירות המופלאה שלו להרחבה של מה שעשוי להיות אפשרי עבורנו כמתרגלים/ות ובני/ות אדם, ועל השיתוף בחלק מהממצאים שלו בספר הזה. אני שמח על כך שבטח בי שאערוך אותו באופן שהולם את הבנתו.

כאן אפשר לרכוש את הספר במחיר מוזל באתר ההוצאה, כספר פיזי או דיגיטלי.

כאן נמצא דף הפייסבוק שלו, אליו עוד נעלה שיחות מתורגמות ואולי נפרסם כמה אירועים שקשורים לספר, אז שווה לבקר ולחבב.

זהו הפרק הרביעי של הספר, בו רוב מציע בסיסים לטיפוח תובנה בדרך הבודהיסטית ומציע אופנים בהם תובנה אל הריקות מקיום עצמי של כל הדברים עשויה להתפתח:

---

טיפוח התובנה

מהי “תובנה”?

לפני שנתחיל לבדוק כיצד ניתן לעודד התפתחות הדרגתית כזו של הראיה שלנו, יש צורך להציג כמה מושגי מפתח, שיעמדו ביסוד כל הגישה שנשתמש בה ביחס לתובנה. חשוב לציין שתובנה היא מושג שאפשר להגדיר בדרכים שימושיות שונות. כאן לא ננסה לנסח מהי תובנה בצורה שלמה, או אפילו מדוייקת לחלוטין; תחת זאת, ננסה לומר כמה שצריך כדי להתחיל לפתוח את הדלת בפני תפיסה מסויימת של התרגול, ששונה בצורה עדינה אבל משמעותית מצורת התרגול שרבות מקוראות הספר הזה מכירות. ואז, דרכה, יוכלו להיפתח אפשרויות של צורות תרגול חדשות ושונות.

לעת עתה, נאמץ את ההגדרה הרופפת הבאה: “תובנה” היא כל הבנה או צורת הסתכלות שמביאה מידה כלשהי של מיסוס או הפחתה של הדוקהה. כדאי שנצביע כבר עכשיו על כמה מהמשמעויות המיידיות של הגדרה כזאת, ובכך נוכל גם להבהיר יותר למה הכוונה כאן.

ראשית, על פי הגדרה זו, התובנה איננה בפני עצמה איזושהי חוויה מסוימת שעלינו להשיג. אין ספק שחוויות יוצאות דופן יכולות להיות חשובות לעתים, אבל למעשה, הן לא מה שמשחרר. תובנה היא גם לא פשוט “להיות קשובות ולצפות בהצגה”, בלי שתהיה לכך שום השפעה על הפיברוק או הפירוק של חוויית הדוקהה. כך, לדוגמה, הידיעה שדוקהה, היאחזות או תגובתיות נוכחות אצלנו כרגע היא כמעט אף פעם לא מספיקה כדי לשחרר אותנו מהן, אפילו ברגע זה. והיא בהחלט לא תספיק כדי למצות או לחסל את הנטיות החבויות בנו להשתוקקות וסלידה. נחוצה הבנה כלשהי שבכוחה לגדוע או למוסס משהו יסודי יותר שעליו הדוקהה נשענת, וכך לחסל את הדוקהה או לפחות לצמצם אותה.

שנית, ההגדרה הזאת של תובנה מאפשרת לה טווח רחב של התגלמויות. תובנה יכולה להיות נוכחת בכל מצב וביחס לכל חוויה או תופעה: גסה או מעודנת להפליא, גלויה או עמוקה יותר, “של העולם הזה” או טרנסצנדנטית. היא יכולה להתגלם בתור הבנה של דפוס אישי שמייצר בעיות, או שהיא יכולה לכלול זיהוי של משהו כללי יותר. למשל, רגע שבו ידיעת החלופיות של כל הדברים מותירה חותם מובהק יותר על הלב והתודעה, כמו גם, למעשה, כל הבנה ברמה כלשהי של הריקות של משהו. אבל התכונה המהותית של תובנה היא תרומתה להפחתת הדוקהה.

שלישית, חשוב להדגיש שבהגדרתנו הנוכחית, רק מה שהמתרגלת יכולה ממש לתפוס כרגע נחשב כתובנה מבחינת המתרגלת. כך, למשל, ייתכן שאחוש חרדה כשאבדוק את חשבון הבנק שלי ואגלה שלא נשאר בו כסף כלל. אבל אם אסרב להאמין לדיווח מהבנק ופשוט אבחר להאמין שיש בחשבון שלי יתרה של מיליון דולר, הבחירה הזאת לא תהיה תובנה על פי ההגדרה שלנו כאן, גם אם היא אכן תפחית את המצוקה שלי. באופן כללי יותר, כל אמונה שלא מבוססת על תפיסה, וכל הנחה בדבר קיומן של ישויות שאי אפשר לצפות בהן, לא ייכללו בהגדרת התובנה המסוימת והמצומצמת הזאת.[1]

רביעית, ובהמשך לנקודה הקודמת: תובנה כמו שבחרנו להגדיר אותה לא מבוססת על מתן אמון בחוויה של מישהי אחרת, ולא על אמונה עיוורת –  גם לא אמונה “בודהיסטית” – ביחס לטבע הדברים; היא מבוססת בראש ובראשונה על חוויה אישית של מה שמפחית דוקהה. במקום שבו יש תובנה, יש ראייה שממוססת את הדוקהה; ואת השחרור הזה מדוקהה אנחנו יכולות לחוות ולדעת בכוחות עצמנו.

תובנה וארבע האמיתות הנאצלות

אם כן, ניתן לתאר תובנה בקווים כלליים בתור כל ראייה שמשחררת. אבל חלק מאיתנו, למרות ההבהרות לעיל, עלולות להרגיש שזו צורה מוזרה לחשוב על תובנה. אפשר אולי לתהות מה בדיוק היחס בין תובנה שמומשגת באופן הזה לבין “המציאות” או “האמת”. בתשובה לכך, נוכל להצביע כאן בקצרה על היבט חשוב בגישה של הבודהה ועל כמה מתוצאותיו.

הבודהה חזר והדגיש שוב ושוב, שכל מה שהוא מלמד נוגע במהותו אך ורק לשאלת הדוקהה והאפשרות לשים לה קץ.[2] בפועל, אם כן, עקרון העל המאחד המרכזי עבור הדהרמה כולה הוא ההקלה על סבל ואי נחת. אף שאין זה ברור במבט ראשון, להמשגה או לגישה הזאת של הבודהה יש השלכות משמעותיות מאוד. נשוב אליהן פעמים רבות ונרחיב אותן בהדרגה, ועם התרגול הן יהפכו גלויות יותר לעין ומובנות יותר במלואן. מתברר שהפיכת ההקלה על סבל ואי נחת לכוח המניע ולמושא הראשי של התרגול היא לא רק המעשה החומל והמיומן ביותר שאפשר להציע עבור שיכוך הדוקהה, אלא שתוך כדי התהליך של שיכוך הדוקהה, הגישה הזאת מתחילה גם לחשוף את האמת של הדברים. כשמיסוס הדוקהה הוא מושא החקירה המרכזי, המציאות מתגלה בהדרגה. בנתיב שגילה הבודהה, אם כן, התובנה, גילוי האמת והחופש מדוקהה נפתחים בפנינו יחד.

האופן שבו ניסח הבודהה את ארבע האמיתות הנאצלות[3] הוא ביסודו של דבר הרחבה של עיקרון העל הזה של הדהרמה — המוכוונות העמוקה לעבר שחרור מדוקהה. תפיסת התובנה שאימצנו, שמכוונת באופן ישיר כל כך לשחרור הדוקהה, היא במובן מסוים גרסה מיידית ומקוצרת של ארבע האמיתות הנאצלות.

זה כך משום שכשמתרגלת ניגשת לתובנה מתוך ההגדרה הרופפת שהוצעה כאן, באותו רגע היא מתבוננת למעשה דרך המשקפיים של מה שלימד הבודהה על ארבע האמיתות הנאצלות – אף שלעתים קרובות מדובר בגרסה מפושטת מעט של הלימוד הזה. כלומר, בהתייחסותה לתופעות, המתרגלת תתמקד בדרך זו או אחרת, מפורשת או מובלעת, בחוויה הממשית של דוקהה (האמת הנאצלת הראשונה), בזיהוי מה שתומך בדוקהה (האמת הנאצלת השניה), ובמציאת דרכי ראייה, הבנה והתייחסות שמאפשרות לה לחוות הקלה מסוימת מהדוקהה (ואלו פחות או יותר האמיתות הרביעית והשלישית, בהתאמה).

כשאנחנו פוסעות בנתיב התובנה שמתוות ארבע האמיתות הנאצלות, לעתים נבין משהו, וההבנה הזאת תפחית דוקהה בעתיד. אולי, למשל, יתבהר לנו איך סוג מסוים של התנהגות לא אתית עתיד בהכרח להמיט סבל על עצמנו ועל אחרים; או עד כמה חיוני לדאוג ללב ולתודעה באמצעות טיפוח תכונות יפות כמו מטא, סמדהי, נדיבות וחמלה. לעתים התובנה תהיה צלולה במידה מספקת כדי למנוע מאיתנו להתנהג באותה דרך מזיקה בעתיד; לעתים יהיה די בה כדי לגרום לנו להתחייב לחיים של תרגול. במקרים האלו, התובנה מפחיתה סבל עתידי.

לצד זאת, אנחנו יכולות גם להגיע להבנות שממוססות מידה מסוימת של דוקהה באופן מידי. במקרים אלו יש תחושה מורגשת של הקלה, שחרור או חופש, שמגיעה מתוך תובנה מסוימת וברגע התובנה עצמו. תחושות ההקלה וההשתחררות יהיו אז אותות עבורנו שאנחנו על המסלול הנכון.

כמתרגלות, אנחנו מעוניינות כמובן הן בסוג התובנות שתורמות לחופש עתידי והן באלו שמביאות חופש גם ברגע הנוכחי. אבל למטרותינו הנוכחיות אנחנו מתעניינות במיוחד בסוג השני.

אופנים של תרגול תובנה ו”צורות הסתכלות”

הבה נציע הבחנה נוספת. ודאי קרה לך פעם, שתובנה התגלתה לך באופן ספונטני ברגע של נוכחות קשובה. ברגע הזה, “השגת” או “הגעת ל”תובנה. יש רגע של “אהה!”: בבת אחת או בהדרגה מתגלה לך משהו, מתברר לך משהו, וזה משפיע על הדוקהה. תובנה כזאת הופיעה כתוצאה מטיפוח איכויות כמו תשומת לב, שלווה או סקרנות.

האופן הזה של תרגול תובנה ניצב מול אופן אחר, שגם אותו אפשר לתרגל לפעמים, ובו התובנה עצמה היא נקודת המוצא, היא הסיבה, היא עצמה שיטת התרגול. באופן השני הזה של תרגול תובנה, ננסה בצורה יותר מודעת להחזיק ביציבות “צורת הסתכלות” על החוויה שלנו – תפיסה מסוימת של החוויה, גישה מסוימת של התייחסות אליה – שמושפעת מראש מתובנה זו או אחרת. זה לא אומר רק “לחשוב משהו חכם”, למשל ש”כל הדברים הם בני חלוף” – חשיבה יכולה להיות כלולה או לא כלולה בתרגול כזה – אלא ממש להחליף הילוך, אל מצב בו אנחנו מתבוננות דרך המשקפיים של תובנה מסוימת (למשל, מתבוננות בעולם או בחוויה במטרה לראות את הטבע החולף של כל דבר שמתגלה לעינינו). או אז אנחנו ממש רואות וחוות דברים, בכוונה תחילה, בצורה שונה מזו שאנחנו מורגלות בה – בצורה שחושפת ומדגישה תובנה זו או אחרת. אם תובנה היא מה שמשחרר, אז החזקה יציבה של כל צורת הסתכלות המבוססת על תובנה תהיה משחררת במידה מסוימת ברגע ההסתכלות. והיא תמשיך לשחרר ככל שנמשיך להחזיק בה. השימוש והמשמעות של המילה “תובנה” באופן התרגול הזה הם, אם כן, “צורת הסתכלות שמשחררת”. ובאופן דומה, נוכל לדבר על “צורות הסתכלות של תובנה”.

נדיר שתובנה תשפיע עלינו לאורך זמן אם נוכחנו בה רק פעמים ספורות. לפיכך, לגישה השנייה שתיארנו יש תוצאה חשובה נוספת — היא עתידה לגבש ולבסס כל תובנה שתשמש אותנו כצורת הסתכלות. כשאנחנו חוזרות על תובנה שוב ושוב, יש סיכוי רב יותר שהיא תיספג בנו בהדרגה ותכה שורש בלב ובהבנה שלנו לטווח הארוך.

בנוסף לכך, הגישה הזו תומכת בהעמקה אורגנית של התובנה. כשאנחנו בוחרות בצורת הסתכלות שמגלמת רמת תובנה התחלתית כלשהי ואז חוזרות אליה שוב ושוב, שוהות בה ומטפחות אותה – זה אמור להוביל אותנו בטבעיות אל תובנות עמוקות יותר; התובנות הללו יופיעו מעצמן מתוך המרחב והקרקע הפורייה שמעניקה להן צורת ההסתכלות.

עם הזמן, כל תובנה חדשה ועמוקה יותר יכולה בעצמה להתגבש בנו, ואז אפשר להשתמש בה בתור צורת הסתכלות עוצמתית עוד יותר. כל התנועה הזאת יכולה בעיקרון להישנות שוב ושוב, ברמות עוקבות של ראייה והבנה. בתהליך הזה התובנה מעמיקה ומתעדנת בדרך עוצמתית ומהימנה.

פברוק הוא בלתי נמנע

אופן תרגול התובנה השני, שבו יש התכוונות לטפח ולהחזיק ביציבות צורות הסתכלות משחררות, עלול בתחילה להישמע לחלקנו לא אטרקטיבי. זו תגובה נפוצה למדי, שיכולה לנבוע ממגוון של סיבות. אחת מהן יכולה להיות האמונה ש”להיות” ו”לעשות” אלו שני דברים ממש שונים. במקרה כזה, עמדה של “פשוט להיות” נחשבת לעתים קרובות עדיפה, או איכשהו יותר אותנטית. אבל כפי שנראה, עם הבשלת התובנה לגבי התהוות מותנית ופברוק, מתברר שהניגוד המדומה הזה בין “להיות” ו”לעשות”, אף שהוא יכול להיראות מאוד ברור במבט ראשון, מוטעה למעשה ומבוסס על רושם כוזב. הוא נשען על שלוש הנחות יסוד הקשורות זו לזו:

1.  שבאמת יש מציאות אובייקטיבית, שאפשר וראוי “להיות איתה”.
2. שכל דבר אחר חוץ מהמצב שבו המודעות “פשוט יודעת”, או “מקבלת” באופן טבעי ותמים את ה”מציאות” הזאת הוא מצב שצריך לבנות באופן מלאכותי ומאומץ.
3. כיוון שהמצב של “להיות” נחשב כמצב של “אי-עשיה” ולכן כנטול מאמץ, ההנחה היא שלא ייבנה בו עצמי. זאת בניגוד למצבים שמעורבת בהם כוונה מובהקת יותר, שנחשבים כמצבים שבונים עצמי.

אבל מתברר שברגע שיש איזושהי חוויה, יש תמיד פברוק כלשהו, שהוא צורה של “עשייה”. וכחלק מהפברוק הזה יש תמיד גם צורת הסתכלות. דרך צורת ההסתכלות אנחנו בונות את מה שאנחנו חוות. זה חלק ממה שנצטרך מתישהו לזהות ולהבין בשלמות. במוקדם או במאוחר מתברר לנו שהעובדה היסודית ביותר ובעלת החשיבות היסודית ביותר ביחס לכל חוויה שהיא, היא שהיא תלויה בצורת ההסתכלות, כלומר, שהיא ריקה.[3] פרט למה שניתן לתפוס באמצעות צורות הסתכלות שונות, אין שום “מציאות אובייקטיבית” שקיימת באופן בלתי תלוי; ואין שום צורת הסתכלות שחושפת איזושהי “מציאות אובייקטיבית”. כמו כן, אנחנו עתידות לגלות שגם במצבים של “פשוט להיות” שאפשר היה להניח שהם נטולי עצמי, עצמיות מעודנת כלשהי עדיין נבנית בכל מקרה.[4] גם זו עובדה שצריך להכיר בה.

בהכללה, שכנוע מלא בכל זה יתאפשר רק דרך התובנות המעמיקות שמגיעות על פי רוב כשתרגולי הריקות מתקדמים. אבל צריך לציין שכל מה שנחוץ לנו כרגע הוא הכרה בכך שצורות הסתכלות שונות הן אפשריות, לפחות מדי פעם. אם נצרף לכך גם נכונות להתנסות במגוון צורות הסתכלות ולהבחין בהשפעות שלהן על הדוקהה ועל האופן שבו דברים מופיעים, יהיה בזה די כדי לפתוח בפנינו בהדרגה תובנות מעמיקות יותר.

ייתכן גם שבעבר ניסית לפעמים לאמץ גישה דומה במידת מה לגישה שמתוארת כאן, אבל משהו ריפה את ידייך וּויתרת על כך. אולי מהר מאוד הופיעה חוויה של עייפות מסוימת מהאימוץ המכוון של צורות הסתכלות, ובעקבותיה הרצון לעבור לצורת תרגול של “פשוט להיות עם דברים כפי שהם מופיעים”. אפשר לומר על כך שני דברים לעת עתה. ראשית, כפי שנסביר בהמשך, קל יחסית ללמוד להפחית את השחיקה הזאת – באמצעות רכישת היכולת להיענות בעדינות לתנודות ברמת המאמץ; כמו גם היכולת לקבל בברכה ובהנאה את החוויות של שחרור, חופש ונינוחות, שצורות הסתכלות של תובנה פותחות בפנינו.

שנית, בהקשר של הגישה הנוכחית לתובנה, הבחירה לעבור זמנית לתרגול מיינדפולנס בסיסי אינה בהכרח בעיה בפני עצמה. עם זאת, בלי לתפוס את התרגול במונחים של צורות הסתכלות, סביר מאוד שבפועל נחזור מבלי משים אל התפיסה של “להיות עם דברים כפי שהם”. אם אין לנו מספיק ניסיון בראיית האופן שבו צורות הסתכלות שונות מפברקות תפיסות שונות, סביר שנתקשה להתגבר על ההנחה המובלעת שדברים הם באמת כפי שהם נראים, שבאמת יש אופן שבו הם הווים כשלעצמם. ייתכן שגם נתקשה אפילו להבחין בנוכחותן של הנחות כאלה. בתוך מה שנדמה כמו “פשוט להיות עם דברים כפי שהם מופיעים” כלולות בלי ספק כל מיני תפיסות והנחות, רובן לא מודעות, ביחס למה שנתפס. בעצם מדובר בצורת הסתכלות; או מה שסביר יותר, מדובר בתרגול שמובלעות בו, ברגעים שונים, צורות הסתכלות מגוונות למדי.

הגישה כאן, שמעודדת טיפוח פעיל של מגוון צורות הסתכלות מיומנות, מבוססת אם כן על ההבנה שאנחנו תמיד ובכל מקרה מפעילות צורת הסתכלות מסוימת או התייחסות מסוימת כלפי החוויה. אבל לרוב אנחנו לא מודעות לעובדה הזאת, וגם לא לאופן שבו אנחנו מסתכלות — מהי בדיוק ההשקפה שלנו בכל רגע נתון. אפילו התיוג המיידי והאינטואיטיבי של תחושה גופנית כ”שלי”, גם בלי לחשוב במודע את המילה “שלי”, הוא דוגמה להשקפה כזאת, לצורת הסתכלות על התחושה הגופנית. אפשר לומר שצורת ההסתכלות בכל רגע נתון בנויה מהמכלול של כל ההנחות, התפיסות, התגובות והנטיות, הגסות והעדינות, המודעות והלא מודעות שנוכחות באותו רגע.

לב העניין הוא שבכל רגע נתון אנחנו מסתכלות על החוויה, העצמי והעולם בצורה שבוראת, משמרת או בונה מידה מסוימת של דוקהה, או שאנחנו מסתכלות בצורה משחררת במידה מסוימת. למרבה הצער, רובנו רגילות להסתכל בחוויות ובתופעות בצורות שנוטות לתרום לדוקהה, לא לשחרור של הדוקהה ולהתרת הכבלים מעצמנו ומהעולם. באמצעות מעט חקירה, נוכל לזהות זאת לעתים די קרובות ברמות גסות יחסית של החוויה; אבל ברמות מעודנות יותר נגלה שזה המצב כמעט תמיד. הנטיות המורגלות והנורמליות לראות דברים בצורות שמפברקות, בונות ומהדקות את הדוקהה הן בעלות שורשים עמוקים, וקשה לשנות אותן. עם זאת, זו העבודה הגדולה והיפה של הדרך. את מדיטציית התובנה, ואולי אפילו את כל הדהרמה, אפשר לתפוס בקווים כלליים בתור הטיפוח של צורות הסתכלות שמפחיתות דוקהה, שמשחררות.

תובנה של ריקות

כשאנחנו חוקרות כך צורות הסתכלות משחררות שונות, מתחיל להתברר לנו פגם יסודי עוד יותר באופן שבו אנחנו תופסות את הדברים. כפי שהוסבר לעיל, אנחנו כל הזמן תופסות את התופעות כאילו ביסודן הן ניחנות בקיום אינהרנטי. התפיסה הזאת גם היא כמובן השקפה, צורת הסתכלות שפועלת בתוכנו ותומכת בדוקהה. איך נתבונן מעבר לה ונלמד לראות אחרת?

הניסיון האישי שלי בתרגול, בהוראה ובשיחות עם אחרים והקשבה להם, מלמד שמדיטציות שמשתמשות רק בתרגול תובנה מהסוג הראשון – כלומר, נשענות בעיקר על תובנה כ”תוצאה” – לרוב לא יספיקו כדי להתגבר על עוצמתו של ההרגל העמוק והאשלייתי שלנו להרגיש אינטואיטיבית שלדברים יש קיום אינהרנטי. כפי שאמרנו, רכיב או היבט מסוים של תופעה יישאר מוצק בעינינו אם לא נרד לחקרו באופן מודע ומעמיק. הנטייה הגורפת שלנו היא לא לראות את הריקות של הדברים, אלא לייחס להם באופן לא מודע קיום אינהרנטי. לפיכך עלינו להתאמן בהשקפות שמפרקות או מסלקות את אשליית הקיום האינהרנטי.

הנכונות לאמץ בעקביות גישה ניסויית כלפי מגוון של צורות הסתכלות יכולה להתחיל לחשוף בפנינו את הריקות של כל המופעים. בהמשך נוכל גם לתרגל התבוננות בתופעות מתוך נקודות מבט שבעצמן כוללות רמה מסוימת של הבנה של ריקות. יתברר לנו שעומקים שונים של הבנת הריקות אפשר לתרגם לצורות שונות של הסתכלות.

הבנה מלאה יותר של הגישה הזאת תתגבש עם ההעמקה במגוון התרגולים המוצעים כאן, אבל יש משהו שחשוב אולי להבהיר לגביה כבר עכשיו. מה שמוצע כאן מרחיק לכת הרבה מעבר לטיעון האינטלקטואלי המוכר, שכל תפיסה היא יחסית ולכן אי אפשר לגלות את האמת הסופית על הדברים. שכן עם התרגול יתבהר לנו לא רק אילו צורות הסתכלות מובילות לדוקההואלו מובילות לחופש; יתברר לנו גם ממה בדיוק מורכבת כל צורת הסתכלות. ובהדרגה נוכל ללמוד לסגת מיותר ויותר מרכיבים שתורמים לפברוק בצורת ההסתכלות שלנו.

כך המדיטציה הופכת למסע של התנסות: התנסות עם צורות הסתכלות משחררות, ובפרט עם צורות הסתכלות שמסיגות, מערערות או ממוססות מרכיבים שונים בתודעה ובלב שתורמים לפברוק. במסע הזה מתגלה לנו משהו מדהים, שכן בנוסף לכך שאנחנו לומדות לנקז את הדוקהה מתוך מצבים ודברים, אנחנו גם נעות לעבר היפתחות אל מה שמעבר לתפיסה הרגילה, מה שהוא בלתי מפוברק; או אז ישנה אפשרות להיפתח אפילו הלאה, אל האמת היסודית של כל הדברים – הריקות שלהם.

ראיית הריקות של הדברים: טווח של אמצעים

עם התקדמות המסע נציע מגוון שלם של צורות הסתכלות שטיפוחן יכול להביא חופש ולפתוח את השער לתובנת הריקות של הדברים. את התרגולים האלה אפשר לחלק בהכללה לשתי קבוצות, שכל אחת מהן מובילה אל תובנת הריקות בדרך אחרת. לאורך הספר נבחן ונתאר כל אחת מן הקבוצות בפירוט רב, אבל לעת עתה, הנה הן בחטף

1. העמקה הדרגתית בחקירת הפברוק של העצמי ושל כל החוויה

כאן אנחנו מפתחות סוג מסוים של הבנה לגבי כל חוויה, כולל חוויות מדיטטיביות. תחילה נבחין עד כמה רחב מגוון התפיסות שלנו ביחס לעצמי ולעולם. לפעמים אתפוס את עצמי או משהו אחר בדרך מסוימת, וברגעים אחרים בדרך אחרת לגמרי; ועדיין, כל פעם מה שנתפס באותו רגע נדמה אמיתי, מי שאני באמת, איך שהדבר באמת. מה היא אם כן ה”אמת” של הדבר? מתברר לי שהאופן שבו דברים מופיעים תלוי תמיד במבט שלי עליהם. ויתרה מזאת, מתברר לי גם שאי אפשר להגיע לצורת הסתכלות שתחשוף איך הדבר הוא באמת, בפני עצמו. כשנחקור יותר לעומק את האופן שבו המופעים מתהווים מתוך תלות הדדית זה בזה, נתחיל להבין יותר במדויק למה מה שמופיע הוא “כזה” ולא “אחר”, ולמה דברים מופיעים ברגע מסוים בדרך המסוימת שבה הם מופיעים. לשם כך יש ללמוד, באמצעות המדיטציה, איך להיות מודעות לאופן שבו אנחנו מתבוננות בדברים ומתייחסות אליהם, למה שכלול בצורות ההסתכלות שלנו בחוויה.

אבל מעבר לכך, כפי שהזכרנו, אנחנו יכולות לפתח בהדרגה צורות הסתכלות שמפברקות, ברגע הזה ממש, פחות ופחות דוקהה. ברור למה מיומנויות כאלה הן שימושיות, ועם זאת, התובנות שנחשפות דרכן מהותיות אפילו יותר. יתברר לנו, ראשית, שהדוקהה תלויה בצורת ההסתכלות. וכפי שכבר הערנו בחטף, עם העמקת החקירה נגלה שביכולתנו לגלות ולטפח צורות הסתכלות שמפברקות לא רק פחות ופחות דוקהה, אלא גם פחות ופחות עצמי, ולבסוף, כפי שנסביר בהמשך, אפילו פחות ופחות חוויה. זאת לא על מנת לנסות להישאר לנצח באיזה מצב של אי פברוק מוחלט (כאילו זה אפשרי בכלל), אלא על מנת להבין משהו נפלא באמת לגבי החוויה, משהו שמשחרר באופן עמוק את כל תחושת הקיום שלנו.

2. ההבנה שקיום אינהרנטי אינו אפשרי

כאן נתרגל חיפוש שיטתי אחר העצמי, או אחר המהות של כל דבר שהוא. חיפוש כזה בוחן ופוסל את כל האתרים ואופני הקיום האפשריים עבור מה שאנחנו מחפשות, וכך חושף שהוא פשוט לא יכול להיות קיים בדרך שאנחנו תופסות ומרגישות שהוא קיים. כשנראה זאת ישירות, תצמח בנו בהדרגה הוודאות: לא רק שאי אפשר למצוא אותו – לא ייתכן שהוא ניחן בקיום האינהרנטי שנדמה שיש לו. בתרגולים אלה, צורת ההסתכלות רודפת אחרי, וחושפת את היעדרו של הקיום האינהרנטי של תופעה אחת או של כל התופעות, ואז מנסה להחזיק ביציבות את נקודת המבט שרואה את החוסר הזה, את הריקות הזאת, בעודה מוסיפה להתבונן בתופעה או בכל התופעות.

גישות ששייכות לקבוצה השניה הזאת כוללות שימוש בהיגיון ובכושר ניתוח בזמן המדיטציה. בהתאם לרקע ולנטיות שלך, יכולה להיות לך אולי מידה של התנגדות לתרגולים כאלה, או חשד שמא הם יישארו מופשטים בלבד ולא ישנו את הלב. אבל כשנחקור בפירוט רב יותר הן את הגישות שלנו לחשיבה בזמן המדיטציה (פרק 16) והן את התרגולים עצמם (למשל בפרקים 17 ו־ 22), נגלה שכמו כל תרגול, אומנות הניתוח המדיטטיבי היא כישרון שניתן לטפח, ושלמעשה יש לה השפעה משחררת חזקה ומשמחת על הלב.  במבט מרחוק זה יכול להיראות בלתי אפשרי, אבל מתברר שכאשר ניגשים אליו באופנים הנכונים, אפשר  להשתמש בהיגיון של התודעה המושגית כדי להגיע אל מעבר לתודעה המושגית עצמה.

אינטואיציות ורמיזות של ריקות

בנוסף לשתי קבוצות הגישות הרשמיות האלו, חשוב לציין קבוצה שלישית. סביר מאוד שיהיו רגעים שבהם משהו בלב ובתודעה — אפשר לקרוא לו “חוכמה אינטואיטיבית” — מרגיש רמיזות של חוויה אחרת, ומנחש איכשהו ובאיזושהי מידה את האמת של הריקות. לעתים נקודת מבט כזאת נפתחת בדרמטיות רבת עוצמה, ולעתים באופן הרבה יותר קלוש — אולי נרגיש איכות עדינה שמרווה את המופעים באיזשהו רמז, רק לחישה, של הריקות שלהם, או אפילו סוג של שתיקה, ממד מיסטי וטרנסצנדנטי שנדמה שנמצא “מעבר” למופעים הללו ועדיין איכשהו “זורח” דרכם, על זמני ומשנה את היחס שלנו אליהם, הופך אותם קלושים יותר, מוחשיים פחות. אינטואיציות כאלה יכולות לעלות בבת אחת או בהדרגה, ויכולות להופיע בכל מיני דרכים — דרך קריאה או הקשבה לשיחות דהרמה, אולי אפילו בלי להבין אותן לגמרי, דרך מגע עם מורה או בכל רגע שבו יש פתיחות עמוקה בתוך מגע עם אחרים, בטבע או במדיטציה. האפשרויות כנראה רבות מספור.

חיוני לתת אמון בהיפתחויות הללו, ברמיזות הללו. אך עם זאת, הן אף פעם לא שלמות, ותמיד יש צורך בתמיכה של תרגולים משתי הגישות האחרות כדי לעדן, להעמיק, להרחיב ולגבש את התובנות שהן מביאות. אכן, נדמה שלעתים קרובות, להבת הרגישות האינטואיטיבית ניצתת ומשתלהבת באמצעות הגישות השיטתיות יותר, ואז מציתה ומשלהבת מחדש גם אותן. דרך התרגול נתחיל לגלות ששלוש הגישות הללו הן לא באמת נפרדות, אלא חופפות, מזינות ומחזקות זו את זו הדדית, ובשימוש משולב, הן יכולות לסייע להבנה שלמה להתגבש.

---

[1]  כל זה לא ממש לא נועד לשפוט בשום צורה את הערך של אמונות כאלו, או את האפשרות והיעילות האפשרית של השימוש בהם. אלא שככלל, גישות כאלו חורגות מתחומו של הספר הזה, והגישה שמותווית כאן לתרגול תובנה.

[2] למשל, ב־ .MN 63 ,MN 2 ,SN 56:31 ,SN 22:86

[3]  הארבע הן האמיתות של: דוקהה; מקור הדוקהה; חיסול הדוקהה; הדרך לחיסול הדוקהה.

[4]  כפי שכבר נרמז, הניסוח הזה של פירושה של הריקות מייצג למעשה רק רמת הבנה מסויימת. בסופו של דבר, דרך תרגול מעמיק, אנחנו עתידות לחרוג ממנו. עם זאת, רמת ההבנה הזאת מהווה קרש קפיצה נחוץ, ומשחרר מאוד, לפיתוח נוסף של תובנת הריקות.

[5]  ראי פרק 11.

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות ובדיוק על ידי ליה חיים. זהו השני מבין שני חלקים, וישנו חלק נוסף, שטרם תורגם.

בשיחה הזו, שניתנה ביומו השישי של הריטריט, רוב מתאר את הג’אנה הראונה, בהסתמך על התיאורים שלה בקנון הפלי, אליהם הוא מתייחס מתוך נסיונו שלו. הוא גם מתאר אופני עבודה מועילים עם כל אחת מן הג’אנות. מוזמנים/ות לשמוע את השיחה המקורית כאן:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60882/

אז, בג’אנה הראשונה, הופיע פיטי, בדרך כזו או אחרת. על מנת לייצב אותו ולהיכנס לתוך היספגות בו (שזו הג’אנה הראשונה) – מה צריך להיות שם ומה עלינו לעשות? אלה הם כמה מהדברים שאני רוצה לדבר עליהם: איזה סוג של עבודה? איזה סוג של משחק? כמה חזק הפיטי צריך להיות?
יש טווח נרחב מאוד של האינטנסיביות האפשרית של הפיטי – טווח עצום. אבל זה כן צריך להיות חזק מספיק. חזק מספיק כך שזה בוודאות מענג, לפני שאני יכול להתחיל לעבוד עם זה, ולנסות לקחת את הפיטי הזה ולעצב אותו, לאפשר לו להיפתח ולקחת אותי אל תוך הג’אנה הראשונה. זה צריך להיות חזק מספיק – מה שלא בהכרח אומר לפוצץ לכם את הראש. זה גם צריך להחזיק מספיק זמן. אז זה צריך להיות בסביבות שתיים-שלוש דקות לפחות מבלי להיעלם. שתיים-שלוש דקות, חזק מספיק, בוודאות מענג – אז זה מוכן. אז אני יכול להחליט לקחת את זה כאובייקט הראשי שלי ובאמת להיכנס לזה, ולעבוד ולשחק, ויש את האפשרות שזה ינוע אל תוך הג’אנה הראשונה.

בארבע הג’אנות הראשונות (הן נקראות rūpa-jhānas – מתורגם לפעמים כ’ג’אנות צורניות’, ל rūpa יש כמה פירושים שונים, אך בואו נגיד ‘צורה’), מה שקורה כשאנחנו עוברים דרך הראשונה, השניה, השלישית, הרביעית הוא שתפיסת הגוף הופכת ליותר ויותר מעודנת. כך שהאושר של הג’אנה השניה – זה יכול להיות אושר סופר אינטנסיבי. זה יכול להיות אושר, שבחיים לא הרגשתי כל כך הרבה שמחה. אך זה עדיין, כאובייקט, זה יותר מעודן מה פיטי. הפיטי הוא גס באופן יחסי. זה אובייקט גס, כמו בגד גס בהשוואה לבגד מאוד מעודן ורך. זה לא אותו הדבר כמו אינטנסיביות. האם אתם מבינים את ההבדל? בג’אנה השלישית, הסוג המסוים של השלווה שמופיע בה הוא ממש ממש מעודן, וזה חלק מהיופי שלו. וזה יותר מעודן מהאושר של הג’אנה השניה.

וככל שאתם נספגים, מרווים, מתפשטים…. דרך אחת לומר את מה שקורה היא, שהגורמים הראשיים האלה, הנימטה הראשיים – הפיטי, הסוקהא, השלווה של הג’אנה השלישית (בואו נקרא לזה ככה בינתיים), הדממה של הג’אנה הרביעית – הגוף הופך להיות הם. הם הופכים להיות הגוף. מהו הגוף שלי עכשיו? אין לי תחושה של איברים ומוצקות. אז המוצקות הרגילה שיש לנו של הגוף – עצמות קשות וכל זה, איברים וכו’ – היא גסה יותר מאשר העידון של הפיטי, שהוא יותר גס מהעידון של תחושת המוצקות (אם אנחנו בכלל קוראים לה ‘מוצקות’ בשלב הזה) של האושר. האם אתם קולטים את ההיגיון? יש כאן ספקטרום של עידון הולך ומתגבר של תפיסת הגוף. בגלל שהספגתי, פיזרתי, הרוויתי, הגוף שלי הפך לפיטי. או שהגוף שלי, הנשימה, כל זה הפך לאושר. ויש פה ספקטרום של יותר ויותר עידון. כאשר אתם מגיעים לג’אנה החמישית, נעלמת כל תחושה של צורה, גוף, וזה רק חלל. במובן מסויים, זה אולטרה מעודן, זה כמו כלום.

פיטי הוא חשוב, למעשה, בהרבה אופנים. אחד הדברים שאני רוצה להדגיש הוא שזה חשוב לשמור אותו בהישג יד ולשמור את הנגישות שלנו אליו; ולשמור אותו כמשהו שאנחנו רואים כנעים וכמשאב, אפילו כשאני עובד וחצר המשחקים שלי הפכה להיות הג’אנה השביעית או השמינית. לפעמים מה שקורה הוא שאנחנו נכנסים אל תוך הג’אנות חסרות הצורה האלה, כאשר זה מה שאנחנו עובדים עליו, ואז אנחנו רוצים לחזור ולקפוץ חזרה מהשמינית לשלישית או הרביעית. ותדר הגוף של הדממה בג’אנה הרביעית, או השלווה בג’אנה השלישית – אני לא יכול למצוא אותם. כל התפיסה הפכה לכל כך אולטרה-מעודנת מהג’אנות חסרות הצורה העמוקות יותר, שאני לא מצליח למצוא את מה שאני צריך למצוא כדי להיכנס לג’אנה הרביעית או השלישית. כי אני צריך למצוא את התדר הספציפי הזה, את רוחב הפס הספציפי של העידון שהוא הגורם הבולט של הג’אנה הרביעית או השלישית. מה שיכול באמת לעזור הוא פשוט ללכת כל הדרך חזרה אל הפיטי, הג’אנה הראשונה, לתת לזה קצת זמן, ואז השלישית או הרביעית יהיו נגישות יותר.

אז שוב, מה שאני רוצה להגיד היום הוא לא רק לגבי הג’אנה הראשונה. אלא לגבי עבודה ומשחק באופן כללי. והרבה ממה שאגיד יהיה רלוונטי לכל שלב שבו אדם נמצא ויהיה רלוונטי גם בעוד שנה וכו’. לפעמים זה אפשרי שהפיטי  בפרט הוא טעם נרכש. אנחנו לא באמת בטוחים עד כמה אנחנו נלהבים ממנו בהתחלה. זה בהחלט אפשרי. למעשה זה אפשרי עם כל ג’אנה. זה יכול לקרות כך שאנחנו פשוט מתאהבים בזה מייד, ומרגישים את היופי שבו, מרגישים את המשאב שהוא, נורא נרגשים לגביו. או שזה טעם נרכש.

דבר מעניין שקורה לרוב האנשים הוא שכשהם מתחילים לעבוד עם הג’אנה השלישית – שהיא מאוד מאוד שלווה, סוג מעודן ביותר של רוגע, זה אחד המאפיינים הראשיים שלה – אז כשחוזרים לג’אנה הראשונה ולפיטי וכל זה, זה מרגיש כל כך מחוספס, והאדם הופך לקצת סנוב. “אני לא רוצה להתעסק עם זה בכלל”, כי באופן יחסי זה די גס, יחסית לג’אנה השלישית. עדיין, הייתי אומר, בקונטקסט של כל תרגול הג’אנות – אנחנו רוצים לשמר אותו. שוב, יכול להיות שאצטרך להגדיר מחדש את ההנאה שלי ממנו. יכול להיות שאצטרך להרגיש אותו מחדש כמהנה ונעים. זה דבר מעניין.

לפעמים (וזה למען האמת די נפוץ), אם מתרגל עשה הרבה תרגול מדיטציית תובנה, הסדר שבו הוא יחווה את הג’אנות הוא לא אחת, שתיים, שלוש, ארבע וכו’. לרוב, הדרך שבה מלמדים תרגול מדיטציית תובנה הוא להיות בתשומת לב, דברים עולים, להתבונן עליהם, לתת להם לחלוף – מה אני מטפח פה? אני מטפח סוג של שיוויון נפש. וכך, מה שקורה להרבה הרבה מתרגלי מדיטציות תובנה – שנים של תרגול, ריטריטים וכו’ – הם פותחים נתיב ללב ולתודעה לכיוון של שיוויון הנפש. אולי לא מצב ג’אני של שיוויון נפש. בקיצור, שיוויון נפש הוא מקום בילוי מועדף עבור המיינד שתרגל הרבה מדיטציית תובנה.

ואז מה קורה? אדם מגיע לריטריט ג’אנות. רוצה ללמוד את הג’אנות. אך מה שעלול לקרות הוא שהוא פשוט ישר מגיע לג’אנה הרביעית או משהו קרוב לזה, סוג של מצב חסר צורה, מאחר ויש מצבים שהם כמו חלל אינסופי או תודעה אינסופית, אך למעשה הם לא הג’אנות. יכול להיות משהו דומה לג’אנות הרביעית, החמישית השישית לדוגמא. וזה, לאמיתו של דבר, די קשה לאותו אדם להגיע לפיטי, שוב משום שהפיטי הוא יותר מדיי סוער ולמיינד יש כבר נטייה לשוויון הנפש. אז הוא מוצא את עצמו במצב, שהוא אולי לא הג’אנה הרביעית או משהו כזה, אבל אולי מספיק קרוב כדי שאולי זה יהיה טוב שהוא יתחיל מהג’אנה הרביעית (זה מסוג הדברים שאנחנו מבררים בריאיונות עם התלמידים). אנחנו לוקחים את הדממה הזאת שיש לך וממש משחיזים אותה והופכים אותה למאוד מגובשת, מאוד בהירה, מאוד עוצמתית. ואז מתמחים בזה, ואז הולכים אחורה, אז סדר ההתמחות לא קורה בסדר הזה: אחת, שתים, שלוש, ארבע.  אני מרגיש שאמרתי את זה בצורה מאוד מגושמת, אך האם זה הגיוני? כן?
אז הרבה מכם עשיתם הרבה תרגול תובנה גם כן. זה מעניין. זה פשוט משהו להיות מודעים אליו. יכול להיות כמעט הרגל ללכת לכיוון שוויון נפש, ולפעמים ההרגל הזה יכול להיות גם עוצמתי וגם מבוצר מספיק, שתמשיכו למצוא את עצמכם באותה טריטוריה הקרובה לג’אנה הרביעית.

לפעמים אדם מדלג מעל הג’אנה השניה, אשר מאופיינת בהרבה אושר, ויכולים להיות לזה כל מיני סוגים של סיבות פסיכולוגיות. או שאנחנו פשוט בהתנגדות לפיטי.
במונחים של ה arūpa-jhānas – הג’אנות חסרות הצורה, שוב, זה לא בהכרח הולך בסדר הזה – חמישית, שישית, שביעית, שמינית. בשבילי, אם אני זוכר נכון, אני חושב שהשישית היתה קלה יותר מהחמישית, וניסיתי ללמוד את שתיהן באותו הזמן. אך תודעות מסויימות ימצאו חלק מהג’אנות חסרות הצורה קלות יותר מג’אנות אחרות, וזה תלוי בנטיות שלהם, בניסיון ובתרגול. אני לא חושב שמישהו ימצא את הג’אנה השמינית קלה יותר מאחרות, אבל אולי זה בסדר ללכת עם הסדר שבו הדברים נפתחים לכם.

אבל אני מחזיק את ההשקפה הרחבה שלי, של “לאן אנחנו הולכים עם זה?” דמיינו סוג של צ’ק ליסט לשליטה בכל אחת משמונה הג’אנות: האם אני יכול להישאר ולהחזיק שם? האם אני יכול להשרות את עצמי שם?  האם אני יכול להיכנס לשם מתי שאני רוצה? האם אני יכול לקפץ מתוכה? אז מה שאני צריך לעשות בסופו של דבר זה זה לסמן “וי” על כל הכישורים האלה עבור כל ג’אנה. הסדר שבו סימון ה”וי” הזה קורה לא משנה כל כך בסופו של דבר. נטיות העבר והניסיון במדיטציה מאוד משפיעים על מה שנפתח, מתי נפתח ובאיזה סדר.

---

אבל אנחנו רוצים את ההבחנה הזאת. באמת באמת רוצים – כי זה כל כך חשוב. זה הוא זה וההוא הוא ההוא. זו הג’אנה השניה וזו הג’אנה השלישית. זו הראשונה וזו השניה. זה פיטי וזה סוקהא – או מה שזה יהיה. זה חלק מהטיפוח, מפיתוח הרגישות. ללא ההבחנה הזו, זה יהיה נחמד, אך האפשרות באמת להעמיק את התובנה תהייה מוגבלת.

אז מכל ג’אנה לג’אנה הבאה זה סוג של קפיצה קוואנטית. זה סוג של מציאות אחרת. ולרוב זוהי החוויה. אתם יודעים מה משמעות הביטוי “קפיצה קוואנטית”? זה אומר שאין שום דבר במרווח שבין לבין. אני פשוט כאן ואז פתאום אני כאן. לרוב זו החוויה. אלו הם מצבים מובחנים, מופרדים קוואנטית. אך לפעמים זה יראה לכם הרבה יותר כמו ספקטרום. כמו, “בעצם זה רצף”. לפעמים זה יחווה ככה. אנחנו גם יכולים להסתכל על זה ככה. אבל הייתי אומר שזה ממש חשוב להחזיק בתחושה מובחנת של קפיצות קוואנטיות בין המצבים.

נקודה ממש חשובה: במקום לחשוב “האם אני בתוך או מחוץ לג’אנה?”, האם אני יכול פשוט לחשוב על תרגול ג’אנות? זה כיוון שונה. זה אומר, למשל, שהמכשולים הם חלק מתרגול ג’אנות. המקום שבו אני לא בטוח אם אני בפנים או בחוץ – זה לא באמת משנה. או הזמנים האלו בהם אני שומע את כלבי-הטרייר של המכשולים נובחים עלי ממרחק, והם בקצה ההכרה. כל זה עדיין תרגול ג’אנות, אוקיי? ואם יש לי את ההשקפה הזו, זה הולך להיות הרבה הרבה יותר פורה ואינטלגנטי.

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות ובדיוק על ידי ליה חיים. היא תפורסם בשני חלקים, וישנו חלק נוסף, שטרם תורגם.

בשיחה הזו, שניתנה ביומו השישי של הריטריט, רוב מתאר את הג’אנה הראונה, בהסתמך על התיאורים שלה בקנון הפלי, אליהם הוא מתייחס מתוך נסיונו שלו. הוא גם מתאר אופני עבודה מועילים עם כל אחת מן הג’אנות. מוזמנים/ות לשמוע את השיחה המקורית כאן:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60882/

---

היום התכוונתי לדבר על הג’אנה הראשונה, ומחר התכוונתי לדבר על משחק ועבודה בתוך כל ג’אנה, אבל גם מחוץ לכל ג’אנה, או משחק ועבודה בתוך ומחוץ לכל ג’אנה. ואז החלטתי שאשלב בין שניהם, מאחר ושתי התמות האלה מנהלות סוג של מערכת יחסים הדדית ביניהן. אז הג’אנה הראשונה יחד עם משחק ועבודה בתוך ומחוץ לכל ג’אנה בכלליות – כשיחה אחת. ואחרי זה הלימוד יהפוך להרבה פחות דחוס ואז יהיה הרבה יותר מרחב נשימה במונחים של כמות החומר המגיע אליכם.

ג’אנה ראשונה – בואו נתחיל עם הדימוי:

כמו איש הרחצה המיומן (או העוזר שלו) הלש את אבקת הסבון שעליה השפריץ מים, שיוצר ממנה, בכלי מתכת, גוש רך, כך שכדור אבקת הסבון הופך אחד, תחום בשמן, כך שדבר אינו נשאר בחוץ. כך המתרגל מספיג, ממלא ומקרין את הגוף שלו, כך שלא נותרת נקודה שלא ננגעה ב Piti ו sukha שנולדו מתוך אי היאחזות.

אי היאחזות במה? אי היאחזות במכשולים (hindrances). זו משמעות ‘אי ההיאחזות’ במקרה הזה. זה משעשע: אם תסתכלו בתרגומים מוקדמים יותר, יש כל מיני תרגומים שונים ל piti ו sukha.

עם ה piti וה sukha הנולדים מאי היאחזות (אי היאחזות במכשולים, או לפעמים נסיגה, פרישה מהמכשולים), היא כל כך מספיגה, ממלאת ומקרינה את הגוף שלה – כך שאין אף נקודה בגוף שלה אשר איננה ננגעת ע”י העונג, ע”י ה piti וה sukha הנולדים מאי היאחזות.

אז דימוי הסבון הוא דימוי למה שאנחנו עושים עם הפיטי והסוקהא: מספיגים, ממלאים, מקרינים, מחדירים, מחלחלים – כל המילים האלה. אנחנו עושים את זה עם ה פיטי וה סוקהא. הייתי אומר שהתרגום הכי טוב ל סוקהא הוא ‘אושר’. בג’אנה הראשונה הפיטי הוא האיכות המרכזית (עוד אחזור לזה). הסוקהא נמצאת שם, והאדם הוא בוודאות לא ‘לא מבסוט’. האדם מודע לכך שהוא מאושר, אך למעשה, אפילו המודעות לכך שהאדם מאושר – מאוד מאוד מאושר – יכולה להיות קצת ברקע הדברים. האדם יותר נלקח, נלכד ע”י ה- פיטי וצריך להתרכז בו. הפיטי הוא הדבר הראשון במעלה במודעות.

אז לבודהא יש את הדימויים האלה. במקומות אחרים, הוא מתאר כל ג’אנה במונחים של הגורמים שלה – שנקראים ‘גורמי הג’אנה’: jhāna-aṅga בפאלי. פיטי וסוקהא – הם שניים מחמשת הגורמים של הג’אנה הראשונה.

גורם נוסף הוא ה ekaggatā, למעשה הוא גורם של כל ג’אנה. מתרגמים את זה כ’חד-נקודתיות’. זה בשום פנים ואופן לא יכול להיות שזה אומר לשים את המיינד בנקודה מרחבית קטנה. ייתכן שתעשו זאת, וכנראה שאכן תעשו זאת לעיתים בתוך ג’אנה, אם אתם משחקים עם קשב בוחן וממוקד יותר, או פתוח ומקבל יותר באופן מכוון. אבל זה לא יכול להיות שהמשמעות של זה היא חד נקודתיות במובן המרחבי, מאחר וזהו גם גורם של הג’אנה החמישית, שהיא מרחב אינסופי. אתם מבינים שיש פה סתירה מוחלטת, נכון? אם מבינים את זה כנקודה מרחבית אז אין בזה היגיון, נכון?

אז מה המשמעות של זה? Eka, ‘אחד’. בסנסקריט Āgra ו tā הוא ה ‘-ness’ בסוף. אני יכול להבין למה זה ‘חד נקודתיות’. זה משהו כמו שיא הגובה של ההר או בליטה. וכמובן , חלק מההרים הם אכן די חדים בצורה הזו. אך התרגום הכי טוב הוא משהו כמו ‘דבר אחד בולט’: eka-prominent-ness. דבר אחד בולט. מהו הדבר האחד ההופך בולט? אנשים מתווכחים לגבי זה. האם זהו אובייקט המדיטציה הראשוני? האם זוהי הנשימה? האם זהו הגוף ההופך בולט, תחושת הגוף? או האם זהו הפיטי? אני הייתי אומר שבתוך ג’אנה, מה שקורה הוא שהם כולם מתערבבים יחד. כמו שאמרתי, אני נושם פיטי, אם אתה עדיין עם הנשימה, אם הנשימה עדיין שם. או שהגוף הפך לפיטי. או שרק הפיטי  הוא מה שבולט. אז אני הייתי אומר שהפיטי הוא מה שבולט. במידה מסוימת זהו הגורם הכי משמעותי של הג’אנה הראשונה. בואו נגיד את זה ככה. ולכן פיטי הוא הדבר שהכי בולט לתודעה. זה לא שדברים אחרים, מימדים אחרים או אספקטים אחרים של הג’אנה לא יעלו לתודעה. הם כן. אבל הדבר הכי בולט, ומה שאמור להיות הכי בולט, הוא הפיטי.

אוקיי, אז פיטי וסוקהא הם שני גורמים, ואקגאטה – גורם שלישי. אני לא אומר אותם בסדר שבו הם בדרך כלל מוצגים. ואז יש עוד שני גורמים, שבפאלי נקראים vitakka ו vicāra. רובכם, אם שמעתם את המונחים האלה בעבר, הייתם שומעים את התרגום: ‘יישום ראשוני ומתמשך’. זה ממש נפוץ. זה מה שלימדו אותי במשך שנים רבות. אחד ממורי המדיטציה הראשונים שלי – בהתחלה למדתי אצל קבוצה של מורים – אחד מהם היה פרופסור לפאלי, לא פרופסור לבודהיזם, אפילו לא פרופסור לבודהיזם תהרוואדי, אלא פרופסור לפאלי. זה היה הקטע שלו. והוא אמר שזו לא היתה המשמעות של זה בזמנו של הבודהא. בזמנו, זה לא איך שהשתמשו במילים האלה. המשמעות של ויטאקה ו –  ויצ’רה היתה פשוט משהו כמו ‘חשיבה’. באנגלית יש לנו סוג של פועל כפול – אתה תמיד אומר זה וזה.

כ-500 שנה אחרי הבודהא בסרי לנקה, נזיר בשם בודהאגוסה כתב ספר שנקרא ויסודהימאגה, שניתן לתרגם ל’נתיב ההיטהרות’. בכמה ארצות תהרוודה הוא נחשב לתנ”ך – ספר ממש נערץ, ובארצות תהרוודה אחרות הרבה הרבה פחות. זו בעצם אסופה – הוא הלך וראיין הרבה מאסטרים של מדיטציה, לקח את מה שהם נתנו לו, זרק את מה שהוא לא אהב (על אף שהוא עצמו לא היה כזה מודט מיומן) שרף את מה שהוא זרק, ושמר את השאר. אני לא יודע אם עניין השריפה הוא אמת, רק שמעתי את זה. בכל אופן – אני חושב שאם ההיסטוריה שאני מספר היא נכונה – הוא, וכך גם האבהידאמה (שזה סוג של בירוקרטיה פסיכולוגית טכנית של הבודהיזם התרוודי) – גם כ ‘יישום ראשוני ומתמשך’.

אך בזמן הבודהה זו לא הדרך בה השתמשו במילים האלה. אלה הם תרגומים סבירים במידה מסויימת. בנקודה כלשהי בתרגול שלכם, אם תשארו עם התרגומים האלה תהיה לכם תחושה של “זה לא הגיוני” – ברגע שתגיעו לג’אנות האחרות. בנקודה מסוימת זה מספיק להיות הגיוני, אבל עד נקודה מסויימת זה ממש בסדר.
אז ‘יישום ראשוני’ אומר להביא את המיינד שלי לדבר כלשהו, למשל נשימה. אני מביא את המיינד: ‘יישום ראשוני’.
‘יישום מתמשך’ אומר במקרה הזה – אני נשאר שם, אני חוקר את זה ומייצר עם זה אינטימיות.
זה בדרך כלל ההסבר שנותנים בריטריטים של ויפאסנה וגם, אני מנחש, בהרבה מהריטריטים של ג’אנות.

אחד מהמורים המרכזיים שלי, אג’אן ג’ף, מתרגם אותם כ’מחשבה מכוונת’ ו’מחשבה מעריכה’ – תרגום מאוד שונה. וכוונתו היא ‘לגשת ל’ אובייקט כלשהו ו’לחשוב’ עליו. אז זוהי הג’אנה הראשונה: ‘לחשוב’ על הנשימה, ‘לחשוב’ על הגוף האנרגטי, ‘לחשוב’ על הרווחה או העונג. “מה יעזור עכשיו? מה יהיה לעזר? כיצד עלי לשנות את הדגש שלי? כיצד עלי להתבונן על הנשימה? עם איזו צורת הסתכלות עלי לשחק? הוא מקשר את המילה ויצ’רה (השנייה מבין המונחים האלה) ל vicaya, חלקכם מכירים את הפאלי – dhammavicaya – הוא הגורם השני מתוך 7 הגורמים של ההתעוררות: ‘חקירה’. ישנה סוג של חשיבה חקרנית על מה שקורה בג’אנה הראשונה. הייתי אומר, לפחות לפעמים.

אז עבור 2 מונחים אלה, יש לנו את האפשרות לתרגום ופרשנות הכי פופולריים: ‘ישום ראשוני ומתמשך’. האפשרות השניה היא פשוט ‘חשיבה’. והשלישית היא ‘חשיבה מכוונת ומעריכה’, מה שלמעשה אומר הסוג הזה של חשיבה יצירתית, כמו “מה עוזר עכשיו? איך אני יכול לשחק עם זה?”
מי מהן נבחר? מה נעשה כאן?

רוצים לדעת מה אני חושב?
אני חושב: תשכחו מזה!

תשכחו מהמונחים האלה. פשוט תזרקו אותם החוצה. זה לא משנה. כמובן שאתם הולכים לעשות יישום ראשוני ומתמשך בתרגול. פשוט אל תדאגו לגבי זה. אם אתם חושבים על המדיטציה, אחלה. אם אתם עובדים עם פיטי, אחלה, זה טוב. אני חושב שלמען האמת המונחים לא כל כך עוזרים. יש את כל הויכוחים וההתכתשויות לגבי זה. ושוב, מה באמת חשוב כאן? אנחנו יכולים להגיד, לפעמים, שהג’אנה הראשונה יכולה לכלול חשיבה על איך המדיטציה הולכת, מה עוזר וכו’. אבל ה’חשיבה’ – זה לא סוג החשיבה של “אני גרוע בזה”. “אני בטוח שכל השאר פה בג’אנה השמינית, כדאי שאלך הביתה”. לא סוג החשיבה הזה, אוקיי? אם יש חשיבה היא לגבי מה שקורה. זהו סוג מאוד מעודן חשיבה אינטלגנטית, מחוברת, שנענית לתרגול. אולי כמו שאנשים שואלים אותי “כנגן ג’אז, האם אתה חושב כשאתה מנגן? אתה מאלתר, האם אתה חושב או האם זה….?”. אז זה כמו: “כן, אבל זה סוג אחר של חשיבה”. אני לא מהרהר במשפטים ארוכים. או צייר, בזרימה של היצירה שלו – האם הוא חושב או לא חושב? לגמרי יכולה להיות מחשבה כלשהי בחלק מהזרימה. נגיע לזה מאוחר יותר כשנדבר על ג’אנות עמוקות יותר, משום שמחשבה אחת כאן היא: “מה זה מחשבה בכלל?” נחזור לזה.

אם זה שווה משהו, הנה תרומתי הצנועה לדיון: תשכחו מזה! פשוט תכנסו לתוך העניין. תכנסו לתוך זה ואז כל ה”מה זה אומר?” יפתור את עצמו. פשוט תיכנסו לתוך – במקרה הזה – תיכנסו לתוך הפיטי. תהנו ממנו, תיעשו אינטימיים כמה שאתם יכולים עם החיבור עם זה באופן מלא ככל שניתן, תרחיבו את זה, באמת תפתחו לזה, תראו כמה אתם יכולים ליהנות מזה – אם רק תעשו את זה, אל תדאגו לגבי “האם יש פה חשיבה?” פשוט תיכנסו לזה יותר וזה יפסיק להיות שאלה – מה זה הדבר הזה באמת.

ואז, אפילו בג’אנה השניה, כשאתם נעים לג’אנה השניה, אחד הגורמים של הג’אנה השניה הוא שמיטת החשיבה. אז זה סוג של גורם של היעדרות, אם תרצו. אבל אם אני בודק – “האם אני חושב? האם היו מחשבות כלשהן כבר?” – או אם אני מודד כמה זמן כבר לא חשבתי, או האם היתה חשיבה, או אם אני מנסה לא לחשוב – זה, הייתי אומר, לא תרגול כל כך אינטליגנטי, מכמה סיבות, שאחת מהן היא שאני שם את הדגש שלי על הגורם הכי פחות משמעותי והכי פחות מועיל של הג’אנה השניה. כמובן שאחזור לזה כשנדבר על הג’אנה השניה.

מתוך ניסיון ההוראה שלי, נראה שאם אתם יכולים להגיע לג’אנה הראשונה, אז למעשה כל הג’אנות זמינות לכם, עם הרבה עבודה. אם אתם יכולים להגיע לג’אנה, אתם יכולים להפוך למיומנים (במובן שאני מתכוון אליו) בכל הג’אנות. זה יקח הרבה זמן והרבה מאוד עבודה והרבה התמסרות, אך זה אפשרי אם זה מה שאתם רוצים. אני רוצה לעדכן את זה ולהגיד שאם פיטי יכול לעלות עבורכם – אתם יכולים לעשות את כל זה. אם פיטי יכול להופיע אין סיבה שלא תוכלו להגיע לג’אנה הראשונה ואז לכל הג’אנות. אז למעשה, הופעת הפיטי צריכה לתת לכם הרבה ביטחון. זה אומר “הדרך פתוחה, כל מה שעליכם לעשות הוא ללכת. כן, זה יכול להיות מאתגר לעיתים, זו דרך ארוכה. תצטרכו בה הרבה תבונה והרבה התמסרות. היא פתוחה. אין משהו שעומד בדרכיכם – הדרך הזאת פתוחה”.

מי שמע מילת פאלי נוספת – nimitta? האם אתם מבינים נימיטה – בקונטקסט של תרגול ג’אנות – כמשהו כמו הופעת צורה ויזואלית מוארת עם כמה פרטים בתוכה, שאתם יכולים להתמקד בה ותיקח אותכם לתוך ג’אנה? כן? אוקיי, הבודהא מעולם לא השתמש במילה הזאת. הוא השתמש במילה נימיטה אבל לא במובן הזה. שוב, זה מגיע מתוך הויסודהימאגה; באנגלית זה הרבה פעמים מתורגם כ ‘counterpart sign’, או אולי זה בתרגומים המאוחרים. אני אפילו לא בטוח איך מתרגמים את זה עכשיו. בקאנון הפאלי, כלומר במילותיו של הבודהא, הוא אכן משתמש במילה הזאת (נימיטה), אך הוא משתמש בה כ’האובייקט של התפיסה’. כל אובייקט של התפיסה במדיטציה הוא נימיטה. לפעמים אני חושב שהוא משתמש בה כמשהו כמו ‘תמה’, ‘נושא’, התמה של המדיטציה. בלימוד של המהאיאנה יש למילה הזו משמעות נוספת של ‘קרקע’ או ‘בסיס’, וזה מקושר ללימוד של ריקות ושל חוסר קרקע וכד’. אז היה לזה משמעות די שונה בלימוד של המהאיאנה. אנחנו יכולים להשתמש במילה הזאת. אך אני רוצה שנשתמש בה בצורה קצת שונה כ’סימן’. זה בדרך כלל התרגום. נימטה משמעותה ‘סימן’.

ומה זה? זה סימן שהסמדהי מעמיק, כל סימן שהסמדהי מעמיק. אז הופעת הפיטי זה סימן שהסמדהי מעמיק. הופעת הסוקהא, האושר, היא סימן לכך שהסמדהי מעמיק. הופעה של דממה טהורה, מוארת, יוצאת דופן גם היא סימן. הופעת התפיסה של מרחב, כתפיסה מאוד צלולה היא סימן, ברמות שונות, שהסמדהי מעמיק.

לחלק מהאנשים קורה שהם מודטים ואז בנקודה מסוימת מגיע אור לבן זהוב או סוג של ענן של אור במיינד, זה ממש נפוץ. לפעמים האדם לא בטוח, הוא מודט ושואל את עצמו “האם השמש יצאה הרגע?”, משום שהכל נהייה מאוד בהיר. אז גם זה, אור לבן שכזה, הוא סימן שהסמדהי מעמיק.

אבל הנימטה הראשית בג’אנה הראשונה – הדבר הכי חשוב לשים עליו את תשומת הלב ושסביבו כל התרגול מתכנס – הוא הפיטי. בג’אנה השניה הגורם הראשי הוא הסוקהא, האושר. נחזור לזה.

אז, בג’אנה הראשונה, הופיע פיטי, בדרך כזו או אחרת. על מנת לייצב אותו ולהיכנס לתוך היספגות בו (שזו הג’אנה הראשונה) – מה צריך להיות שם ומה עלינו לעשות? אלה הם כמה מהדברים שאני רוצה לדבר עליהם: איזה סוג של עבודה? איזה סוג של משחק? כמה חזק הפיטי צריך להיות?
יש טווח נרחב מאוד של האינטנסיביות האפשרית של הפיטי – טווח עצום. אבל זה כן צריך להיות חזק מספיק. חזק מספיק כך שזה בוודאות מענג, לפני שאני יכול להתחיל לעבוד עם זה, ולנסות לקחת את הפיטי הזה ולעצב אותו, לאפשר לו להיפתח ולקחת אותי אל תוך הג’אנה הראשונה. זה צריך להיות חזק מספיק – מה שלא בהכרח אומר לפוצץ לכם את הראש. זה גם צריך להחזיק מספיק זמן. אז זה צריך להיות בסביבות שתיים-שלוש דקות לפחות מבלי להיעלם. שתיים-שלוש דקות, חזק מספיק, בוודאות מענג – אז זה מוכן. אז אני יכול להחליט לקחת את זה כאובייקט הראשי שלי ובאמת להיכנס לזה, ולעבוד ולשחק, ויש את האפשרות שזה ינוע אל תוך הג’אנה הראשונה.

בארבע הג’אנות הראשונות (הן נקראות rūpa-jhānas – מתורגם לפעמים כ’ג’אנות צורניות’, ל rūpa יש כמה פירושים שונים, אך בואו נגיד ‘צורה’), מה שקורה כשאנחנו עוברים דרך הראשונה, השניה, השלישית, הרביעית הוא שתפיסת הגוף הופכת ליותר ויותר מעודנת. כך שהאושר של הג’אנה השניה – זה יכול להיות אושר סופר אינטנסיבי. זה יכול להיות אושר, שבחיים לא הרגשתי כל כך הרבה שמחה. אך זה עדיין, כאובייקט, זה יותר מעודן מה פיטי. הפיטי הוא גס באופן יחסי. זה אובייקט גס, כמו בגד גס בהשוואה לבגד מאוד מעודן ורך. זה לא אותו הדבר כמו אינטנסיביות. האם אתם מבינים את ההבדל? בג’אנה השלישית, הסוג המסוים של השלווה שמופיע בה הוא ממש ממש מעודן, וזה חלק מהיופי שלו. וזה יותר מעודן מהאושר של הג’אנה השניה.

וככל שאתם נספגים, מרווים, מתפשטים…. דרך אחת לומר את מה שקורה היא, שהגורמים הראשיים האלה, הנימטה הראשיים – הפיטי, הסוקהא, השלווה של הג’אנה השלישית (בואו נקרא לזה ככה בינתיים), הדממה של הג’אנה הרביעית – הגוף הופך להיות הם. הם הופכים להיות הגוף. מהו הגוף שלי עכשיו? אין לי תחושה של איברים ומוצקות. אז המוצקות הרגילה שיש לנו של הגוף – עצמות קשות וכל זה, איברים וכו’ – היא גסה יותר מאשר העידון של הפיטי, שהוא יותר גס מהעידון של תחושת המוצקות (אם אנחנו בכלל קוראים לה ‘מוצקות’ בשלב הזה) של האושר. האם אתם קולטים את ההיגיון? יש כאן ספקטרום של עידון הולך ומתגבר של תפיסת הגוף. בגלל שהספגתי, פיזרתי, הרוויתי, הגוף שלי הפך לפיטי. או שהגוף שלי, הנשימה, כל זה הפך לאושר. ויש פה ספקטרום של יותר ויותר עידון. כאשר אתם מגיעים לג’אנה החמישית, נעלמת כל תחושה של צורה, גוף, וזה רק חלל. במובן מסויים, זה אולטרה מעודן, זה כמו כלום.

פיטי הוא חשוב, למעשה, בהרבה אופנים. אחד הדברים שאני רוצה להדגיש הוא שזה חשוב לשמור אותו בהישג יד ולשמור את הנגישות שלנו אליו; ולשמור אותו כמשהו שאנחנו רואים כנעים וכמשאב, אפילו כשאני עובד וחצר המשחקים שלי הפכה להיות הג’אנה השביעית או השמינית. לפעמים מה שקורה הוא שאנחנו נכנסים אל תוך הג’אנות חסרות הצורה האלה, כאשר זה מה שאנחנו עובדים עליו, ואז אנחנו רוצים לחזור ולקפוץ חזרה מהשמינית לשלישית או הרביעית. ותדר הגוף של הדממה בג’אנה הרביעית, או השלווה בג’אנה השלישית – אני לא יכול למצוא אותם. כל התפיסה הפכה לכל כך אולטרה-מעודנת מהג’אנות חסרות הצורה העמוקות יותר, שאני לא מצליח למצוא את מה שאני צריך למצוא כדי להיכנס לג’אנה הרביעית או השלישית. כי אני צריך למצוא את התדר הספציפי הזה, את רוחב הפס הספציפי של העידון שהוא הגורם הבולט של הג’אנה הרביעית או השלישית. מה שיכול באמת לעזור הוא פשוט ללכת כל הדרך חזרה אל הפיטי, הג’אנה הראשונה, לתת לזה קצת זמן, ואז השלישית או הרביעית יהיו נגישות יותר.

אז שוב, מה שאני רוצה להגיד היום הוא לא רק לגבי הג’אנה הראשונה. אלא לגבי עבודה ומשחק באופן כללי. והרבה ממה שאגיד יהיה רלוונטי לכל שלב שבו אדם נמצא ויהיה רלוונטי גם בעוד שנה וכו’. לפעמים זה אפשרי שהפיטי  בפרט הוא טעם נרכש. אנחנו לא באמת בטוחים עד כמה אנחנו נלהבים ממנו בהתחלה. זה בהחלט אפשרי. למעשה זה אפשרי עם כל ג’אנה. זה יכול לקרות כך שאנחנו פשוט מתאהבים בזה מייד, ומרגישים את היופי שבו, מרגישים את המשאב שהוא, נורא נרגשים לגביו. או שזה טעם נרכש.

דבר מעניין שקורה לרוב האנשים הוא שכשהם מתחילים לעבוד עם הג’אנה השלישית – שהיא מאוד מאוד שלווה, סוג מעודן ביותר של רוגע, זה אחד המאפיינים הראשיים שלה – אז כשחוזרים לג’אנה הראשונה ולפיטי וכל זה, זה מרגיש כל כך מחוספס, והאדם הופך לקצת סנוב. “אני לא רוצה להתעסק עם זה בכלל”, כי באופן יחסי זה די גס, יחסית לג’אנה השלישית. עדיין, הייתי אומר, בקונטקסט של כל תרגול הג’אנות – אנחנו רוצים לשמר אותו. שוב, יכול להיות שאצטרך להגדיר מחדש את ההנאה שלי ממנו. יכול להיות שאצטרך להרגיש אותו מחדש כמהנה ונעים. זה דבר מעניין.

לפעמים (וזה למען האמת די נפוץ), אם מתרגל עשה הרבה תרגול מדיטציית תובנה, הסדר שבו הוא יחווה את הג’אנות הוא לא אחת, שתיים, שלוש, ארבע וכו’. לרוב, הדרך שבה מלמדים תרגול מדיטציית תובנה הוא להיות בתשומת לב, דברים עולים, להתבונן עליהם, לתת להם לחלוף – מה אני מטפח פה? אני מטפח סוג של שיוויון נפש. וכך, מה שקורה להרבה הרבה מתרגלי מדיטציות תובנה – שנים של תרגול, ריטריטים וכו’ – הם פותחים נתיב ללב ולתודעה לכיוון של שיוויון הנפש. אולי לא מצב ג’אני של שיוויון נפש. בקיצור, שיוויון נפש הוא מקום בילוי מועדף עבור המיינד שתרגל הרבה מדיטציית תובנה.

ואז מה קורה? אדם מגיע לריטריט ג’אנות. רוצה ללמוד את הג’אנות. אך מה שעלול לקרות הוא שהוא פשוט ישר מגיע לג’אנה הרביעית או משהו קרוב לזה, סוג של מצב חסר צורה, מאחר ויש מצבים שהם כמו חלל אינסופי או תודעה אינסופית, אך למעשה הם לא הג’אנות. יכול להיות משהו דומה לג’אנות הרביעית, החמישית השישית לדוגמא. וזה, לאמיתו של דבר, די קשה לאותו אדם להגיע לפיטי, שוב משום שהפיטי הוא יותר מדיי סוער ולמיינד יש כבר נטייה לשוויון הנפש. אז הוא מוצא את עצמו במצב, שהוא אולי לא הג’אנה הרביעית או משהו כזה, אבל אולי מספיק קרוב כדי שאולי זה יהיה טוב שהוא יתחיל מהג’אנה הרביעית (זה מסוג הדברים שאנחנו מבררים בריאיונות עם התלמידים). אנחנו לוקחים את הדממה הזאת שיש לך וממש משחיזים אותה והופכים אותה למאוד מגובשת, מאוד בהירה, מאוד עוצמתית. ואז מתמחים בזה, ואז הולכים אחורה, אז סדר ההתמחות לא קורה בסדר הזה: אחת, שתים, שלוש, ארבע.  אני מרגיש שאמרתי את זה בצורה מאוד מגושמת, אך האם זה הגיוני? כן?
אז הרבה מכם עשיתם הרבה תרגול תובנה גם כן. זה מעניין. זה פשוט משהו להיות מודעים אליו. יכול להיות כמעט הרגל ללכת לכיוון שוויון נפש, ולפעמים ההרגל הזה יכול להיות גם עוצמתי וגם מבוצר מספיק, שתמשיכו למצוא את עצמכם באותה טריטוריה הקרובה לג’אנה הרביעית.

לפעמים אדם מדלג מעל הג’אנה השניה, אשר מאופיינת בהרבה אושר, ויכולים להיות לזה כל מיני סוגים של סיבות פסיכולוגיות. או שאנחנו פשוט בהתנגדות לפיטי.
במונחים של ה arūpa-jhānas – הג’אנות חסרות הצורה, שוב, זה לא בהכרח הולך בסדר הזה – חמישית, שישית, שביעית, שמינית. בשבילי, אם אני זוכר נכון, אני חושב שהשישית היתה קלה יותר מהחמישית, וניסיתי ללמוד את שתיהן באותו הזמן. אך תודעות מסויימות ימצאו חלק מהג’אנות חסרות הצורה קלות יותר מג’אנות אחרות, וזה תלוי בנטיות שלהם, בניסיון ובתרגול. אני לא חושב שמישהו ימצא את הג’אנה השמינית קלה יותר מאחרות, אבל אולי זה בסדר ללכת עם הסדר שבו הדברים נפתחים לכם.

אבל אני מחזיק את ההשקפה הרחבה שלי, של “לאן אנחנו הולכים עם זה?” דמיינו סוג של צ’ק ליסט לשליטה בכל אחת משמונה הג’אנות: האם אני יכול להישאר ולהחזיק שם? האם אני יכול להשרות את עצמי שם?  האם אני יכול להיכנס לשם מתי שאני רוצה? האם אני יכול לקפץ מתוכה? אז מה שאני צריך לעשות בסופו של דבר זה זה לסמן “וי” על כל הכישורים האלה עבור כל ג’אנה. הסדר שבו סימון ה”וי” הזה קורה לא משנה כל כך בסופו של דבר. נטיות העבר והניסיון במדיטציה מאוד משפיעים על מה שנפתח, מתי נפתח ובאיזה סדר.

---

אבל אנחנו רוצים את ההבחנה הזאת. באמת באמת רוצים – כי זה כל כך חשוב. זה הוא זה וההוא הוא ההוא. זו הג’אנה השניה וזו הג’אנה השלישית. זו הראשונה וזו השניה. זה פיטי וזה סוקהא – או מה שזה יהיה. זה חלק מהטיפוח, מפיתוח הרגישות. ללא ההבחנה הזו, זה יהיה נחמד, אך האפשרות באמת להעמיק את התובנה תהייה מוגבלת.

אז מכל ג’אנה לג’אנה הבאה זה סוג של קפיצה קוואנטית. זה סוג של מציאות אחרת. ולרוב זוהי החוויה. אתם יודעים מה משמעות הביטוי “קפיצה קוואנטית”? זה אומר שאין שום דבר במרווח שבין לבין. אני פשוט כאן ואז פתאום אני כאן. לרוב זו החוויה. אלו הם מצבים מובחנים, מופרדים קוואנטית. אך לפעמים זה יראה לכם הרבה יותר כמו ספקטרום. כמו, “בעצם זה רצף”. לפעמים זה יחווה ככה. אנחנו גם יכולים להסתכל על זה ככה. אבל הייתי אומר שזה ממש חשוב להחזיק בתחושה מובחנת של קפיצות קוואנטיות בין המצבים.

נקודה ממש חשובה: במקום לחשוב “האם אני בתוך או מחוץ לג’אנה?”, האם אני יכול פשוט לחשוב על תרגול ג’אנות? זה כיוון שונה. זה אומר, למשל, שהמכשולים הם חלק מתרגול ג’אנות. המקום שבו אני לא בטוח אם אני בפנים או בחוץ – זה לא באמת משנה. או הזמנים האלו בהם אני שומע את כלבי-הטרייר של המכשולים נובחים עלי ממרחק, והם בקצה ההכרה. כל זה עדיין תרגול ג’אנות, אוקיי? ואם יש לי את ההשקפה הזו, זה הולך להיות הרבה הרבה יותר פורה ואינטלגנטי.

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, ביומו החמישי של הריטריט, תורגמה בנדיבות ובמיומנות על ידי מעין גולדמן. כדי להקל על הקריאה, השיחה תפורסם בשלושה חלקים.

---

אז פיטי עולה, והבודהה אומר, “אל תנסו לחמוס אותו, ואל תנסו לחמוס את הג’אנה הראשונה.” מה זה אומר? כבר אמרתי את זה יחד עם דרכי ההסתכלות של תובנה. הנה העלייה שלו, בכל צורת עלייה, ואני פשוט נותן לו לעלות. ואם יש לי מושא נוסף, כמו תחושות האף שאני מתרכז בהן, אני פשוט נותן לו לעלות לצידן – אני מודע לכך שהוא עולה, כי יש לי את הרקע הזה של הגוף כולו. נכון? אני מודע לכך שהוא עולה, וחלק ממני נהנה מזה ונפתח אליו, אבל אני עדיין ממוקד במושא האחד שלי. ואז, כשהוא מוכן – מוכן זה אומר שזה חזק מספיק עד שזה ללא ספק נעים; בואו פשוט נגיד ככה – כשהוא מתמיד מספיק, אז מאד בעדינות, כמו שתיארתי עם דרכי ההסתכלות של תובנה, מאד בעדינות אני הופך אותו למושא העיקרי שלי: את הפיטי. ואז אנחנו חוזרים למה שאמרתי אתמול: ישנם אופנים של תשומת לב שבהם אני ממש מתרפק לתוכו, ממש חודר לתוכו, או שאני ממש ממש פותח את עצמי אליו, למשל.

[51:16] עוד משהו שאמרתי אתמול, הוא שעוד עבודה שיש לנו לעשות, עוד עבודה או משימת משחק שיש לנו לעשות, זה לגרום  לפיטי להתפשט. הבודהה אמר, בג’אנה הראשונה, להתפשט: “אין להותיר אף נקודה בגוף לא נגועה, מלאה לגמרי, ספוגה” וכולי. אז איך אנחנו גורמים לו להתפשט? אני מתכוון, לפעמים הוא יתפשט, וזה מעולה, ואז לא צריך לעשות דבר. אבל הרשו לי לעבור דרך רשימת אפשרויות:

• אחת היא, הנה הפיטי, ובואו נגיד שהוא רק בפנים שלי, או אזור מהסוג הזה – אזור הראש. לפעמים מה שקורה, בגלל שהוא מאד שובה לב, זה שהמודעות מתכווצת קצת למעשה. אז דבר אחד שתוכלו לעשות כדי לעזור לו להתפשט, זה פשוט לפתוח את המודעות שוב, להיפתח לגוף האנרגיה כולו. ורק מפתיחת תשומת הלב לגוף האנרגיה כולו – הפיטי יתפשט באופן טבעי, כמו שגז יתפשט באופן טבעי כדי למלא חלל. אתם הופכים/ות את הבלון לגדול יותר, בלון תשומת הלב, הגז ימלא את הבלון. האוויר ימלא את הבלון. זו אפשרות אחת.
• עוד אפשרות היא שאתם/ן יכולים/ות, כביכול, א) ‘לערבב’ את הנשימה עם הפיטי, ולדמיין ולהתחיל להרגיש כאילו אתם/ן נושמים/ות פיטי. או ב) אנרגיית הנשימה מעסה ומזיזה את הפיטי דרך הגוף. אז אתם נושמים פנימה – ודיברנו על הזרמים האלה של אנרגיית הנשימה. אולי אתם נושמים פנימה דרך מרכז הלב, וזרמי האנרגיה עוברים במורד הגוף. באמצעות זה, הנשימה סוג של מעסה את הפיטי דרך שאר הגוף, כביכול, סביב החזה או מה שלא יהיה. אבל שוב, כל זה משחקי מאד, ניסיוני מאד: לערבב את הנשימה עם הפיטי, או להיעזר באנרגיית הנשימה כדי להזיז את הפיטי למקומות שונים בגוף.
• דבר שלישי, אתם/ן יכולים/ות לדמיין שהוא כבר התפשט. שוב, זה יכול להיות דבר די מדהים, כוחו של הדמיון. פשוט תדמיינו שהוא כבר התפשט. הוא ממלא את הגוף כולו. ואז, הביטו וראו, אתם/ן עשויים/ות לגלות ש” ובכן, זו החוויה שלי עכשיו.” אוקי, אז תרגישו אותה. תהנו ממנה.
• אתם/ן יכולים/ות לדמיין (ואני עשוי לחזור לעניין הזה בקצרה) את הפיטי מעורבב עם אור לבן, מוזהב, כאילו הפיטי עצמו הוא אור לבן מוזהב. אתם יכולים/ות להרגיש אותו, ואתם גם יכולים/ות לראות אותו. ואז אתם/ן מדמיינים/ות את האור הלבן המוזהב ממלא את כל המרחב, את כל המרחב של גוף האנרגיה כולו. וכשאתם מדמיינים/ות את האור הלבן המוזהב עושה את זה, הוא מביא את הפיטי איתו.
• דבר חמישי – למעשה, זה מאד דומה למשהו שאמרנו קודם. פשוט תדמיינו את שני המקומות האלה: אז הנה הפיטי, בואו נגיד, באזור הפנים שלי, אזור הראש והגרון שלי, מקומות מאד שכיחים עבורו להתחיל מהם. הוא שם, אבל אני לא מרגיש כלום בבטן שלי. אין שם פיטי. אז שוב, פשוט נסו שתהיו לכם/ן מודעות בשלב הזה, מודעות למקום הזה בבטן – מודעות למקום בו יש פיטי, ומודעות למקום בו אין פיטי, ופשוט תחברו אותם עם צינור, צינור דמיוני. פשוט תחברו אותם. תראו מה קורה. אתם/ן לא מאלצים/ות שום דבר. אתם/ן לא מדמיינים/ות שום דבר זז. אתם רק מחברים בין שני מקומות בגוף האנרגיה, או מדמיינים מקומות בגוף מחוברים אחד לשני.
• אני חושב שהזכרתי את זה אתמול – זה מספר שש – אפשר גם לזוז בקלות ובמשחקיות ויחסית באיטיות בין שני אופני תשומת הלב האלה: א) המיקוד החודר, הצר והחקרני ב) היותר רספטיבי. יכול להיות שהתנועה עצמה תעבוד עם הפיטי ותאפשר לו להתפשט דרך הגוף, דרך מרחב הגוף. בסופו של דבר, מה שקורה זה שבכל פעם שאתם/ן חווים/ות פיטי, הוא תמיד כבר התפשט. הוא תמיד ממלא את הגוף כולו. כל כך הרבה מתרגול ג’אנה קשור בזה, זה כמעט כמו ה citta-(לב-תודעה) והחוויה הגופנית, החוויה האנרגטית, העניין של פשוט להתרגל למשהו, עד שהוא הופך לנורמלי, הופך לגמרי נורמלי, כך שאחרי זמן מה, כל פעם שתרגישו פיטי, זה יהיה אוטומטי. זה אף פעם לא רק במקום אחד. זה תמיד מתפשט. תמיד יש מקרים יוצאי דופן, אבל בסופו של דבר זה נהיה די שכיח.
• ואחרון (זה יהיה מספר שבע), אוקי, לפעמים הפיטי לא מתפשט. ניסיתם/ן את כל זה, והוא לא מתפשט. אל תדאגו בקשר לזה! פשוט תהנו מאיפה שהוא נמצא, ותיכנסו לשם. כן, אוקי, הוא פה בסביבה, באזור הגרון והראש שלי או איפה שלא יהיה. ניסיתי את כל שאר התעלולים האלה. הוא לא מתפשט. פשוט תיכנסו לעניין ותהנו מזה. אל תדאגו. תהנו מזה. ולמעשה זה ממש, ממש חשוב – ממש חשוב.

ואל תדאגו גם, אתם/ן יודעים/ות, בקשר לזה שהבודהה אומר, “אין להותיר אף נקודה בגוף לא נגועה.” זה לא כאילו שצריך לעבור על כולו ולהגיד, “ובכן, איך מרגישה זרת כף הרגל השמאלית שלי?” לא צריך להישאב כל כך אל מעין דימוי או תמונה אנטומיים של הגוף. זה באמת יותר העניין של המרחב הכולי. אם עדיין יש לכם/ן תחושה של אצבעות רגליים נפרדות, גם זה לא משנה, אבל היא בהחלט לא חייבת להיות כזאת. זה יותר עניין של תחושה של המרחב הכולי, תחושה של גוף האנרגיה כולו, לאפשר או לעודד בעדינות את הפיטי למלא את המרחב השלם הזה בדרכים שונות.

כך או כך יש תנועתיות בג’אנה, של התמוססות הצורה של הגוף. עכשיו, אנשים הם שונים זה מזה. עבור אנשים מסוימים, זה קורה – אני לא בטוח ברמת האחוזים, אבל עבורי, בהחלט, זה קורה בג’אנה הראשונה. זה חלק מהמאפיין של הג’אנה הראשונה: התחושה שהגוף נהיה קצת כמו במשחקים הקטנים ששיחקנו. הוא נהיה די אמורפי, אור לבן מלא בפיטי. אין ממש תחושה של – אני יכול למצוא כאן את בהונות הרגליים שלי ואת כל השאר. אבל אנשים הם שונים. בכל אופן יש תנועה לעבר התמוססות צורת הגוף, מה שאומר שאין צורך לדאוג כל כך בנוגע לשאלה “האם הפיטי נמצא בכף הרגל שלי?” או שום דבר בסגנון. זו יותר תחושה של “כן, זה ממש ממלא את המרחב הכולי, את החוויה הכולית, את חוויית הגוף.”

שוב, חזרה לנושא התפיסה. באמת, אחת הדרכים להבין את מה שקורה בג’אנה הראשונה היא חוויית הגוף, תפיסת הגוף הופכת לפיטי. חוויית הגוף שלי היא חווית גוף של פיטי, מרחב של פיטי. בג’אנה השנייה, הגוף (רופה: ארבע הג’אנות הראשונות נקראות רופה-ג’אנה, כלומר ג’אנות ‘הגוף’) הופך לשמחה. ואם אתם/ן עדיין עובדים/ות עם הנשימה, גם היא במובן מסוים אלמנט של הגוף, הנשימה הופכת לשמחה. אני נושם שמחה לתוך גוף של שמחה. בג’אנה השלישית, זו הופך למעין שלווה; ברביעית, זו דממה מוארת, וכולי. [59:01] אז המרחב האנרגטי, מרחב גוף האנרגיה הופך לדברים האלה. הגוף הופך להם. אז ישנה התמוססות הדרגתית של צורת הגוף על פרטיה. הגוף מתמוסס, אפשר לומר.

אוקי. לפעמים מה שקורה לאנשים מסוימים – ושוב, זה אישי; ישנם הרבה סוגי תנאים שונים ודברים שקורים לאורך זמן – אבל לפעמים מה שקורה, זה שיש יותר מדי. זה מרגיש כאילו יש יותר מדי פיטי. או שהפיטי מרגיש – “זה יותר מדי לשאת. זה כל כך אינטנסיבי או חזק או נעים.” דבר אחד הוא חשוב במיוחד כשזה קורה. בדרך כלל, כשזה המקרה, מה שצריך לקרות זה יותר היפתחות. זה ההיפך. אם אני מרגיש, “זה יותר מדי בשבילי לשאת. זה חזק מדי. אני לא יכול להתמודד עם זה,” אז למעשה, יש איזו התכווצות של הישות, איזו סלידה, איזו החזקה קלה; אני הודף, כאילו אני מנסה להדוף ממני מים. זה יכול להיות מאד, מאד עדין. הדבר העיקרי לעשות כשזה מרגיש כך, או כשאנחנו חושבים/ות, “זה חזק מדי,” זה לפתוח: לפתוח את מרחב גוף האנרגיה. להיפתח לזרימה של הפיטי. הרבה פעמים לפיטי יש מין זרם משלו; הרבה פעמים זה זרם שזורם כלפי מעלה, במעלה הגוף. יותר היפתחות – לפתוח אפילו יותר. סובבו את חוגת ההיפתחות על ’11’, 150 אחוז. יותר היפתחות, יותר התמסרות, יותר שמיטה. ההיפך ממה שתרגישו שאתם/ן רוצים/ות לעשות, כשזה יותר מדי. אתם/ן צריכים/ות ללכת לתגובה האנרגטית המנוגדת לאינטואיציה.

לפעמים, בשיחות שלי עם אנשים, פיטי יכול להיות קצת כמו – אנלוגיה שלו יכולה להיות מים זורמים במורד הר, כמו לייצר נהר במורד הר. וכשזה מתחיל, בשלבים הראשוניים, לפעמים זה יכול להיות נורא מהיר. ואז זה פוגש בסלעים בדרכו למטה. ובמקום בו זה פוגש בסלעים, נוצרים המים הלבנים האלה, נכון? אשדים וקצף וכאלה. שני דברים כאן:

• אם אשים עוד סלעים במסלול שלי בגלל שאני לא אוהב את זה, בגלל שאני לא רוצה שזה יהיה כל כך אינטנסיבי, מה אני אקבל? אלא אם כן אשים שם סכר. אבל בואו נגיד שפשוט אי אפשר. מה אני אקבל? אני הולך לקבל יותר אשדים. אני הולך לקבל יותר קצף. אני הולך לקבל יותר. אני צריך לעשות את ההיפך: להיפתח, להתמסר, לשמוט, באמת כמו “אוקי, כמה אני יכול לפתוח את הגוף שלי?” זה כמעט ככה: רק לפתוח את החזה, להיפתח. פשוט לגמרי לתת לו לזרום דרכו. ולעיתים קרובות הוא רוצה לזרום דרכי, ישר למעלה והחוצה מהראש. פשוט לפתוח, לפתוח, לפתוח. בדרך כלל, בנקדה הזו יש מידה מסוימת – בין שמעודנת או לא כל-כך מעודנת – של סלידה והתכווצות, וזה גורם לבעיה. בנוסף זה גם מאט את התקדמות הנהר הזה, כי הנהר, בעוד שהוא זורם במורד ההר, בעוד שהוא מתפתל לו, הוא ימצא את דרכו בטבעיות למים שקטים יותר. ככל שפיטי מתפתח – אמרתי את זה כבר באופן עקיף – הוא הופך שקט יותר באופן טבעי.

אלה הם שלבי התרגול שבו נרגיש “זה באמת יותר מדי. זה אינטנסיבי מדי.” זה בדרך. זה רק שלב. מה שאנחנו רוצים זה, “אוקי, ובכן, איך אני יכול לעזור לשלב הזה לעשות את שלו?” סלידה והתכווצויות לא עוזרים לו לעשות את שלו. זה ההיפך: אני צריך להיפתח, להיפתח, לתת לו לזרום. ויכול להיות שתצטרכו לשאת את זה שהוא סופר אינטנסיבי. שוב, מישהו אחר עשוי לתת את יד שמאל וימין שלו בשביל רמה כזו של עונג. אבל עלינו להיפתח, להיפתח, להיפתח, וזה יעבור דרך הדבר שלו, וזה יירגע. לפעמים, אפילו עצם ההיפתחות ברגע הזה מרגישה טוב כי ההתכווצות היא המקום בו זה מתחיל להפוך ל”אני אפילו לא בטוח שזה נעים בכלל.” זו גם הסלידה שצובעת את החוויה. אז תיפתחו, תיכנעו, תשמטו. באמת, מה המשמעות של לעשות את זה? תמצאו דרכים לעשות את זה.

• ואז, כשעשיתם/ן את זה, תמצאו את העונג, תמצאו את העונג, תמצאו את העונג. אז שני דברים: (1) להיפתח, לשמוט, להתמסר ו-(2) למצוא את העונג. וזה בדרך כלל כבר יסדר הכול. [1:03:42] זה צריך לעזור לכם באותו הרגע, ללא ספק, ואז זה גם אמור לעזור לתהליך כולו להתפרש ביותר חופשיות ומבלי להיתקע במקום כזה לזמן מה. ולפעמים, מתרגל/ת – או שהפיטי יהיה כל כך חזק שהוא/היא ירגיש/ו “אני לא בטוח/ה שזה נעים בכלל”. או שזה לא כל כך חזק; ואומרים, “אני לא בטוח/ה שזה נעים.” שוב, לשחק עם התפיסה: למעשה אתם/ן יכולים/ות להחליט לראות את זה כנעים. פשוט תחליטו לראות את זה כנעים. פשוט תשחקו עם זה. תשחקו עם התפיסה. אנחנו חוזרים/ות לרעיון הזה של גמישות, לשחק עם תפיסה. בסמאדהי, בג’אנה, כל המערכת היא כל כך רגישה, כל כך רגישות לתנודות הזעירות האלה בדרכי ההסתכלות, בהשקפה, ברמות המאמץ, וכולי.

עכשיו, לפעמים, שוב, פיטי יהיה מאד חזק, אפילו למשך כמה ימים, או שסוקהה, שמחה, תהיה חזקה, ויש שאלה כאן: “האם עלי להזיז את הגוף? יש כל כך הרבה אנרגיה. כדאי לי להזיז אותו איכשהו? לרקוד? בא לי לרקוד.” יש עליזות, ויש פיטי, והבן-אדם רוצה לרקוד. והשאלה היא, “האם לעשות את זה?” או כשיש הרבה סוקהה, אנשים יכולים פשוט לצחוק ולצחוק ולצחוק בקול רם. “או האם לא כדאי לי לרקוד ולא לצחוק כל כך הרבה, ודווקא לתת למשהו להיאסף?” באופן כללי, אני נוטה לעבר, “לא, תנו לזה להיאסף,” בגלל ששוב, אם לחזור למה שאמרתי קודם הרבה פעמים, רובנו, כבני אדם, למעשה לא ממש נתנו לאנרגיה להיאסף, לא ממש אפשרנו לשמחה להיאסף. אנחנו לא יודעים מה זה כשגוף האנרגיה מתמלא ככה עם שמחה, ולהרשות לה להתאסף ולהתעצם ולתת לה לעשות את העבודה האלכימית שלה.

עם זאת, לפעמים זה ממש מועיל למתרגל/ת, ובגלל כל מיני סיבות, לרקוד או לזוז, כל דבר, בגלל שלפעמים, בחיי אותו/אותה מתרגל/ת, והאישיות שלהם/ן, יש איזה הרגל של להחזיק את הגוף. והגוף קצת נוקשה, או שיש איזושהי עכבה בכל הקשור בתנועה. או ביחס לצחוק, יש מתרגל/ת שלא ממש צוחק/ת – כאלה שלעולם לא תראו מצחקקים/ות. הם/ן לא צוחקים/ות. הם עשויים/ות – אם משהו מצחיק נניח – טיפה, אבל הם לא מתמסרים/ות לצחוק בדרך כלל. למה זה כך? אולי, לפעמים, ישנה עכבה רגשית קלה. זה עניין אישיותי. יש מעט נוקשות או חוסר-נזילות. אז לפעמים, למעשה, עבור מתרגל/ת מסוים/ת – זה לא מזג אוויר המעולה ביותר, אבל זה לא אומר שאי אפשר לצאת החוצה לשדות ולרקוד בגשם. ואם זה צריך לזוז, תעשו את זה, מה שזה לא יהיה. עם זאת, הסכנה היא שנבזבז את האנרגיה שנבנית, נבזבז את הפיטי, ונבזבז את השמחה שנבנית, ואז הם לעולם לא ממש יבשילו לכדי ג’אנה. אז זו עשויה להיות שאלה מורכבת, אבל אפשר להתנסות איתה. להתנסות עם שתי האפשרויות, אם זה מרגיש רלוונטי. עבור הרבה אנשים זה לא יהיה רלוונטי. באנלוגיה מקודם, הקַבָּל לא אוסף מספיק אנרגיה. והוא לעולם לא ממש מאפשר לכם/ן להיכנס לג’נאה. אבל אנחנו רוצים/ות, כפי שאמרתי, ללמוד לאפשר לדברים להתרחב, לזרום, למלא את הישות, ולעשות את העבודה שלהם מבפנים.

שוב, בנושא פיטי ממש חזק, מה שיכול לפעמים לקרות לאנשים מסוימים – למעט אנשים – זה שהפיטי חזק מאד, או שהאנרגיה נהיית חזקה מאד, והגוף הפיזי מתחיל לרעוד: סוג של רטט, או רעד, או טלטלה, או משהו בסגנון. וזה דבר די חשוב כאן. יש אנשים עם ההשקפה, “אה, זה קתרזיס. את/ה משחרר/ת משהו.” וכולי. בתור מי שהיה לכוד בכל זה במשך אי אילו שנים, אני מרגישה שזה ממש חשוב. זה חשוב שתהיה ההשקפה הנכונה והגישה הנכונה. [1:08:31]. מה שיכול לקרות עם סוג כזה של תזוזות זה שהן בקלות יכולות להפוך להרגל. והגוף פשוט מתחיל לרעוד במדיטציה בקביעות, או להיטלטל, או מה שלא יהיה. במקרה שלי, הגוף היה עושה את זה אפילו כשהקשבתי למוסיקה. הוא התחיל לעשות את זה כל הזמן. נוצר איזה לופ קבוע.

אוקי, זה שונה מסוג התנועה הגופנית שחלקכם מכירים, שקורית למשל כשפיטי מופיע, והראש נשען אחורה בגלל הזרימה למעלה. חלקכם מכירים את זה. למעשה, עשיית התנועה הזו מביאה את הפיטי. אבל אני מדבר על משהו אחר. אני מדבר על סוג של רעידה או טלטלה כמו שאמרתי. השענת הראש אחורה היא לא בעייתית. אם אתם/ן יכולים/ות לא לעשות אותה – לי יש הרגל רע; אני עושה את זה, אז עשו מה שאני אומר ולא מה שאני עושה! אבל זה הרבה פחות בעייתי.

אבל נושא התנועה – והרעידות – הוא חשוב למעשה. שוב, אולי תוכלו להשתמש קצת בדמיון. הדבר הראשון הוא, תראו אם תוכלו להשאיר את הגוף הפיזי דומם במהלך מדיטציה. עבור הרבה אנשים, שום דבר כזה לא הולך לעלות; זה לא עניין. אבל אני אומר את זה כי זה כן עניין עבור אנשים מסוימים. האם אני יכול להשאיר את הגוף הפיזי דומם? ואולי תניחו כוונה עדינה אך נחושה שכך יהיה בתחילת המדיטציה. אבל באופן כללי, אני מנסה להשאיר את הגוף הפיזי דומם, ובמקום לאפשר לאנרגיה להזיז את הגוף הפיזי, מה שאני עושה זה לאפשר לה להזיז אנרגיה במרחב גוף האנרגיה, ואפילו החוצה ממנו. אז שוב, אולי, מטפורית – או כאנלוגיה, זו אנלוגיה גרועה – בואו נגיד שיש יותר מדי מים ולחץ מים בצינורות האנרגיה הפנימיות, והצינורות מתחילים להתפוצץ ולשקשק את המבנה כולו. מה שאנחנו צריכים/ות לעשות זה לפתוח את הצינורות, לייצר צינורות גדולים יותר. לאפשר ליותר לזרום. אז שוב, תדמיינו את הגוף שלכם נפתח, נפתח לזרימת האנרגיה, את פתיחת הערוצים, הזרמים, כדי שהאנרגיה תוכל לזרום, לאפשר את התנועה הפנימית כביכול של אנרגיה במקום את תנועת הגוף הפיזי. ובדרך כלל תמצאו שזה כבר מסדר את העניין כולו.

לפעמים, שוב, האנרגיה רוצה לצאת החוצה, והיא עשויה לרצות לעוף מתוך צ’אקרת הכתר ולרדת למטה כמו מפל, או משהו בסגנון. אז תשתמשו בדמיון. אולי היא רק רוצה להתנועע בפנים. אולי היא רוצה לצאת החוצה. איך היא רוצה לנוע? מה מרגיש טוב? מה נותן הרגשה של קלילות והרפיה לתחושת ה’יותר מדי’, כך שהגוף הפיזי לא יצטרך לזוז, כי האנרגיה יכולה לנוע? כשהאנרגיה יכולה לנוע כמו שצריך, מבלי להיתקל במחסומים ותקיעויות, אז הגוף הפיזי לא צריך לזוז כל כך, או אפילו בכלל לא. אז שוב, האנרגיה עשויה לרצות לנוע בכל כיוון שהוא: היא עשויה לרצות להתעופף לכיוון ההוא, או ההוא, או למעלה, או מה שלא יהיה. פשוט תגלו – מה היא רוצה לעשות? ותנו לה לעשות את זה; דמיינו אותה עושה את מה שהיא רוצה לעשות. והיא תעשה את מה שהיא רוצה לעשות, ואז הגוף הפיזי לא יצטרך לזוז.

הרבה פעמים, משהו כזה קורה כשיש אפילו מעט מאמץ-יתר. בהחלט יותר סביר שהוא יקרה כשישנו מאמץ-יתר. או בואו נגיד שלסוגי גופי אנרגיה מסוימים – לגמרי סביר שזה יקרה אם ישנו מאמץ-יתר. לאנשים אחרים יש סוגים אחרים של גופים אנרגטיים, והם יכולים להפעיל הרבה מאמץ, וזה לא יקרה. הם לעולם לא יחוו משהו כזה. אבל עם סוגים מסוימים, למעט מאמץ-יתר יכולה להיות השפעה עצומה. למאמץ-יתר קל עשויות להיות השפעות מעודנות במדיטציה, כל מיני סוגים של השפעות מעודנות, אבל עשויות גם להיות לו השפעות דרמטיות. כך שלפעמים כל עניין התנועה הזה הוא לא קתרזיס או שום דבר בסגנון: אלא פשוט קצת יותר מדי מאמץ. שום טיהור; פשוט מאמץ-יתר ששם יותר מדי לחץ אנרגטי על כל המערכת. ויש לו השפעה.

מה המשמעות של זה? על מה זה מצביע? שוב, אולי כדאי לי לשחק עם מידת האינטנסיביות. מה זה אומר להרפות קצת מדוושת האינטנסיביות? מה זה אומר להיות רק קצת פחות מכווץ בגישה שלי, לאופן בו גוף האנרגיה שלי נמצא במדיטציה, להפנות תשומת לב קצת יותר רחבה, להיכנס למצב יותר רספטיבי ופחות חקרני? כל הדברים האלה ישפיעו, הם כולם חלק מהמאמץ וגם מהנסיגה המעודנת מהמאמץ, ותהיה להם השפעה על כל עניין הרעידות.

[1:13:43] לפעמים, מתרגלים/ות שעשו הרבה מדיטציית תובנה חוו הרבה סוגים של מצבים – שוויון נפש עמוק, או מודעות רחבה, דברים בסגנון הזה – ואז בהגעה לתרגול ג’אנה, כשהם/ן שומעים/ות על פיטי ועל הג’אנה הראשונה, ועל הג’אנה השנייה עם כל השמחה התוססת שלה, או מה שזה לא יהיה, יחשבו: “טוב, למה שאטרח עם פיטי אם שוויון נפש הוא אפשרי? הרי אני מכיר/ה שוויון נפש. למה לטרוח עם פיטי?”, והם עשויים/ויות לחשוב, “טוב, שוויון נפש זה כל מטרת התרגול, נכון? אז למה לי לטרוח עם פיטי? אנחנו מנסים/ות להגיע לשוויון נפש. אז למה לי לטרוח עם פיטי ועם סוקהה, עם הג’אנה הראשונה או השנייה, או מה שלא יהיה? הרי שוויון נפש הוא המקום אליו אנחנו הולכים/ות.”

שוויון נפש הוא לא המטרה. הוא חד-משמעית לא המטרה, ואין לטעות בשוויון הנפש ולחשוב אותו להתעוררות. זה ממש, ממש חשוב. שוויון נפש הוא לא ‘ה-מטרה’. הוא חלק חשוב מהתמהיל, מהמנעד של מה שאפשרי עבור הישות, אבל הוא לא ‘ה-מטרה’ ובהחלט לא שווה ערך להתעוררות. התעוררות איננה שוויון נפש. התעוררות היא, אם נרצה לסכם אותה, הבנת הריקות – הבנת הריקות של הכול. וההשלכה של ההבנה הזו היא שאחריה אפשר להסתכל על דברים בדרכים שונות. למה? בגלל שאובייקט מתקיים באופן בלתי תלוי מהאופן שבו התודעה תופסת אותו. מכאן, שכשמתרגל/ת תופס/ת את זה, ומשתחררת האפשרות לגמישות מוחלטת של צורות הסתכלות, שאפשר גם לתרגל אותה, ולפתח את המשחק איתה, צורות שונות של משחק, משחק עם תפיסות – זו התעוררות. התעוררות איננה שוויון נפש. [1:15:30]. ומכאן, שוב, לתרגל את גמישות התודעה, גמישות מצבי התודעה, גמישות התפיסה, משחק עם התפיסה – כשאנחנו עושים/ות את זה, אנחנו מתרגלים/ות למעשה את הדרך שדומה למטרה, שדומה להתעוררות, כי אדם ער מכיר בריקות של הכול, וכל שנותר לו, והוא יודע את זה, כל שנותר לו הוא האפשרות והגמישות של צורות הסתכלות שונות. כך שבלתרגל את זה, אתם/ן למעשה מתרגלים/ות צורה של הרהור ושל תרגול בדרך שדומה להתעוררות, בניגוד לפשוט לתרגל שוויון נפש, ו”אני מנסה להיות שווה נפש ביחס להכול כל הזמן.” זו לא התעוררות. וזו אפילו לא פסיכולוגיה בריאה במיוחד, הייתי אומר.

בנוסף לפעמים, מתרגל/ת עשוי/ה להגיד, “למה לי לטרוח עם פיטי? למה לי לטרוח עם סוקהה?” לפעמים ישנן נטיות פסיכולוגיות, דפוסים, הרגלים. פיטי וסוקהה, במובן מסוים, הם מציקים. במובן מסוים הם מטרידים. הם לא שלווים. הם פותחים דברים. הם מסעירים. הם זזים להם והם עושים דברים. ולפעמים זו אפילו לא מחשבה דהרמית, או שמתרגל/ת משתמש/ת במחשבה הדהרמית, אבל הכוונה, הסיבה לשימוש בה היא כי הפסיכולוגיה של המתרגל/ת היא כזו שלא רוצה שיפריעו לה: “אני פשוט רוצה שהכול יהיה רגוע, רוצה שהרגשות יהיו תחומים ובשליטה. אני רוצה להרגיש להפגין רגש רק עד טווח מסוים.” וזה עשוי להיעשות או להיות הרגל או דפוס. זה כל מה שהנפש שלי מכירה. זה כל מה שהנפש שלי מאפשרת, את הטווח הזה. ולכן כל הגודש הזה של דברים שעולים – “הממ, לא מת/ה על זה.” אז מה בעצם קורה שם?

אני חוזר למשהו שכבר אמרתי, אבל הוא חשוב. הוא ממש, ממש חשוב. אנחנו יכולים להבין פיטי כאנרגיה, כך שכשגוף האנרגיה לא חסום – אם דרך פתיחות הלב, פתיחות הנפש, או שגוף האנרגיה איננו חסום בגלל שצורות הסתכלות של תובנה מאפשרות שחרור של היאחזות (היאחזות גורמת להתכווצות, כך שעם שחרור ההיאחזות, יש שחרור של התכווצות, וכך גוף האנרגיה הוא באופן טבעי לא חסום) – כשגוף האנרגיה איננו חסום, אז באופן טבעי, מערכת גוף האנרגיה האנושית תחווה זרימה נעימה של אנרגיה. הגוף יחווה פיטי באופן טבעי. אז אנחנו יכולים/ות להבין פיטי כאנרגיה. ואנחנו יכולים/ות גם להבין פיטי כאנרגיה במובן שבו, במצב של ריכוז, אני לא מפזר אנרגיה דרך הסחות דעת, כשהתודעה הולכת לה לכאן ולכאן, חושבת על זה או על זה, נתפסת בזה ובזה, הצליל הזה, הצליל ההוא, מה שלא יהיה. ומכאן שהאנרגיה מתאספת באופן טבעי, כמו קַבָּל חשמלי.

אז אנחנו יכולים/ות להבין פיטי כאנרגיה, אבל כפי שאמרתי כבר אי אילו פעמים, צורת הבנה טובה, אמיתית, פורייה ומיטיבה יותר, צורת הבנה שמתמזגת טוב יותר עם שאר הדהרמה, שהיא גם צורת הבנה של כל שאר הדהרמה, היא להבין פיטי כדרך לתפוס את הגוף. זה לא באמת ‘אנרגיה’. וזה לא קשור ל’לפתוח צ’אקרות חסומות’ או ‘ערוצי אנרגיה’. וזה לא קשור ל’איסוף אנרגיה’. פיטי הוא צורת תפיסה של הגוף. זו תפיסת גוף. [1:21:41]. זו מיומנות של תפיסה. השגה של תפיסה, כפי שהבודהה עשוי לומר. זו אמנות של קוסם. פיטי הוא צורת תפיסה של הגוף. שוב, אתם/ן אולי כן ואולי לא מבינים/ות עד כמה זה משמעותי, אבל אני רוצה לפחות לטמון את הזרעים.

דבר אחרון, כמה דברים אחרונים: פיטי הוא מרכזי לג’אנה הראשונה. הוא המאפיין הכי חשוב בג’אנה הראשונה. לג’אנה הראשונה יש חמישה מאפיינים ופיטי הוא מרכזי: (1-2) ויטקה-וויצ’רה ((vitakka-vicāra ועוד אדבר על כך; כשקראתי את הרשימה של הבודהה, תרגמתי את זה כ’חשיבה’. נחזור לזה. זה קצת – איך אומרים – שנוי במחלוקת, התרגום של זה. אבל בכל אופן, חמישה אלמנטים: ויטקה-וויצ’רה, או לפעמים, מה שבטח שמעתם “תשומת לב ראשונית ומושהית” – לא משנה. פשוט נגיד ויטקה-וויצ’רה. (3) אקגטה (Ekaggatā). אני אסביר את כל זה מחר, אחדות ההתמקדות או התמקדות בנקודה אחת, בואו נגיד – גם זה תרגום מטעה, לא משנה. ושני אלמנטים נוספים, (4) פיטי ו- (5) סוקהה. דיברנו על פיטי, והמשמעות של סוקהה היא שמחה. אלה הם חמשת הרכיבים של הג’אנה הראשונה.

בדרך כלל, הם נוצרים ונתפסים, בין שבמודע או לא, בסדר מסוים. במילים אחרות, אתם/ן עובדים על הויטקה-וויצ’רה שלכם/ן, אתם עובדים על תשומת הלב הראשונית והמושהית למושא המדיטציה.  במשך זמן, אתם/ן די מתמקדים בנקודה אחת או ספוגים בה או משהו, אקגטה. ופיטי וסוקהה עולים כתוצאה. אז ישנה תנועה מריכוז ומרכיבי הריכוז לעבר הופעה של פיטי וסוקהה. זה מעולה.

אבל לפעמים אפשר לעבוד אחורה, בכיוון ההפוך: הנה הם חמשת המאפיינים. מה מהם זמין לי כרגע? ולפעמים אנשים אומרים, “אה, אצלי – כל פעם שאני חושב/ת על הבן אדם הזה, או כל פעם שאני חושב/ת על הדבר הזה, שמחה מופיעה.” זה אחד האלמנטים של הג’אנה הראשונה. זה אפילו לא אלמנט מרכזי. פיטי הוא האלמנט המרכזי. “אבל כל פעם שאני חושב/ת על הבן אדם הזה, שמחה עולה.” אם אתם/ן מיומנים/ות, אז השמחה הזו – אני פשוט משתהה איתה והביטו וראו, פיטי נמצא שם יחד איתה, ואז אל תנסו לחמוס אותו, והפיטי ייבנה. ישנם חמישה מאפיינים. מה זמין? אני יכול להתחיל מכל אחד מהם, במובן מסוים. אני עובד אחורה. זה העיקרון של לעבוד אחורה, של “לאן אני מנסה להגיע?”, במקום להחליט מראש מה צריך להדגיש ומכאן מה רלוונטי. איזה מאפיין אני מדגיש כדרך להיכנס פנימה עכשיו, אם אנחנו מדברים על הג’אנה הראשונה? ובכן, שניהם: אני יכול לתפוס אותם בכיוון אחד, קדימה, במובנים של הקשרים הסיבתיים שיש ביניהם, או שאני יכול לתפוס אותם אחורה. יש לי חמישה מאפיינים. אז בואו נראה לאיזה מהם יש לי גישה כרגע, איזה מהם יש לי אפשרות להצית קצת, לעורר, ומתוך זה, שאר המאפיינים הנותרים יתעוררו גם הם.

אם נחזור לשתי הגישות הרחבות, ריכוז או עבודה עם גוף האנרגיה – אז במובן מסוים, עבודה עם הגוף כולו ועם גוף האנרגיה מלכתחילה זו דוגמה לעבודה אחורה, במידה מסוימת, מכיוון שארבע הג’אנות הראשונות – מה שמכונות הרופה-ג’אנה, רופה משמעו גוף או צורה – כל ארבעתן קשורות במה שאמרנו מתוך דוגמאות הבודהה, “אין להותיר אף נקודה מהגוף לא נגועה בשמחה, הנאה או עונג”, “להרוות, להספיג, להשרות, להטביל את הגוף כולו.” כל ארבע הג’אנות הראשונות מערבות את הגוף כולו, מודעות גוף אנרגיה. לכל אחת מהן יש טעם שונה, טעם מרכזי שונה של מודעות גוף האנרגיה. אז אם אנחנו מתחילים עם מודעות גוף האנרגיה, אנחנו גם קצת מאמצים את עיקרון ה”בואו נתחיל הפוך ונלך אחורה.” במקום להתחיל עם נקודה, נתחיל עם הדבר כולו, הרי ממילא נגיע בסופו של עניין לדבר כולו.

אז בחזרה לנושאים האלה (נקודה אחרונה וסיימנו), לשתיים האלה (מה שאמרתי כבר בתחילת השיחה) – לשתי הגישות הרחבות. או שאת/ה (1) בוחרים/ות נקודה, מושא, ומתרכזים בהם, מתרכזים/ות בהם באינטנסיביות ובעדינות, כל הכיווניות מופנית אליהם וכולי. כך שאתם/ן מתרגלים/ות ריכוז במשהו, ריכוז יציב במשהו. זו שיטה אחת, או (2) יש את השיטה השנייה של להתחיל עם גוף האנרגיה כולו ולאסוף את הנעימות שם.

אבל בכל רגע נתון, אפילו – בואו נגיד שאתם/ן חדשים/ות לג’אנה השנייה. שמחה היא מושא די מעודן. היא עשויה להיות מאד תוססת ואינטנסיבית, אבל ככל שדברים נרגעים, היא למעשה אובייקט די מעודן. ואפילו אם צורת העבודה המרכזית שלכם/ן הייתה גוף האנרגיה, ואפילו לא ממש חשבתם/ן על זה כעל ריכוז, עדיין, לפעמים, תצטרכו גם לתרגל ריכוז. לפעמים תגידו, “אוקי, אני צריך/ה ללמוד איך להישאר יציב/ה ומרוכז/ת במושא העדין הזה שהוא שמחה.” ויהיו פעמים אפילו בהן הכוונה והדגש שלכם/ן יהיו הריכוז. ויהיו פעמים שבהן הדגש שלכם הוא יותר על להפיץ ולהנות משאר הדברים, או על תפיסה – על משחק, כמו שאמרנו. כך שבכל רגע נתון, בתרגול הג’אנות, הדגש יכול להשתנות, וזה לגמרי נכון והולם. ולפעמים זה לא ממש עובד, ותגידו, “אוקי, אני פשוט מתרגל/ת ריכוז כרגע.” אבל זה לא כל מה שאתם/ן עושים/ות. אתם/ן רואים/ות את זה כדגש אחד מיני רבים בתוך מנדלה שלמה של דגשים אפשריים.

אוקי, אז בחזרה למה שאמרתי בהתחלה, שתי הגישות הרחבות – ריכוז לעומת שידול של רווחה באמצעות משחק עם התפיסה וכל זה – כן, הן די נפרדות, אבל לא באמת. ואנחנו ננוע בין שתיהן, וישנם אזורים אפורים. אבל עלינו לנוע ביניהן ולחשוב על כך שבכל נקודה בתרגול הג’אנות, ממש בכל נקודה, זה יהיה רלוונטי. הן לא סותרות זו את זו. [1:28:00].

אוקי? אני חושב שכדאי לעצור במקום לעשות זמן שאלות היום. כן, בואו נעצור כאן. בואו נהנה מקצת שקט ביחד. [שקט]. אוקי, תודה לכולם/ן. אז, זמן לתה. תהנו מהתה. ויהיו כמה שיחות הערב, אז אם אתם/ן בודקים/ות במקרה את הלוח, תסמנו בבקשה, כי יהיו כמה שיחות הערב. עוד משהו? לא? אוקי, תהנו מהתה.

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, ביומו החמישי של הריטריט, תורגמה בנדיבות ובמיומנות על ידי מעין גולדמן. כדי להקל על הקריאה, השיחה תפורסם בשלושה חלקים.

---

אוקי. בואו נחזור לדרך העבודה עם גוף האנרגיה, דרך העבודה השנייה. מה שדי נפוץ – לא, לא די נפוץ, אלא ממש נפוץ; זה יקרה כל יום בדרגה כזו או אחרת, הרבה פעמים ביום – זה שמשהו בגוף האנרגיה ירגיש לא נוח. זה מרגיש כאילו יש איזו תקיעות או חסימה פה או שם, איפשהו בגוף האנרגיה. זה חלק ממש, ממש נורמלי של החוויה הנורמלית, חלק מהחוויה האנושית. זה יקרה. גוף האנרגיה הוא לא דבר סטאטי. חסימות, השתחררות של חסימות, תקיעויות – כן, יש לנו תקיעויות מאד שגרתיות, אבל אפילו אם אין לנו, יהיו תקיעויות שיבואו וילכו בגוף האנרגיה במקומות שונים. אז במדיטציה, מה עושים עם זה? בגלל שהתקיעות, החסימה, היא לא הולכת להרגיש טוב. היא ההיפך מפיטי, אם תרצו.

• דרך אחת, שוב, אל תשכחו: היא לפתוח את המודעות. תמתחו אותה על פני כל מרחב הגוף, קצת גדול יותר מהגוף האנטומי. [34:58] מה שקורה כשיש תקיעות, או כל דבר שאנחנו לא אוהבים, זה שתשומת הלב מתכווצת. תפתחו אותה שוב. ועצם הפתיחה שלה עושה משהו. יש כאן תלות הדדית: תקיעות מכווצת את המודעות, פתיחות המודעות יכולה לפעמים לפתוח את התקיעות – דבר ראשון.
• הדבר השני לשחק איתו במדיטציה אם אתם עובדים עם גוף האנרגיה ועם הנשימה, פשוט תדמיינו את אנרגיית הנשימה עוברת וזורמת ישר דרך התקיעות הזאת. פשוט תדמיינו את זה. [35:38}
• או שתדמיינו זרם של אנרגיה שפשוט עובר ישר דרכה. זה יכול להיות עם הנשימה; וזה יכול לא להיות עם הנשימה. תשמשו בדמיון. הזרם עשוי לרצות לזרום דרך מה שתקוע. בואו נגיד שהתקיעות היא בגרון שלי. הוא עשוי לרצות לזרום דרך הגרון שלי ולמעלה מתוך הראש שלי, או למטה דרך החלק התחתון של הגוף שלי. האם הוא רוצה לזרום למעלה? האם הוא רוצה לזרום למטה? תרגישו מה מרגיש מועיל. שוב, אתם בסך הכול משתמשים בדמיון כדי לעצב, לפברק, לפתוח את חווית גוף האנרגיה.

נגיד שיש לי תקיעות בצוואר. אני יכול לדמיין את הנשימה נכנסת ויוצאת, לא דרך הפה והאף, אלא ממש נכנסת ויוצאת ישר דרך הגרון, או אחורי הגרון, אחורי הצוואר. אני פשוט מדמיין את זה. או אולי היא רוצה לצאת דרך הצדדים, ככה. והדמיון הזה יכול לפתוח משהו.

• אם אתם מתרגלים/ות מטא, למשל, ויש לי תקיעות בגרון או איפה שלא יהיה, כל מקום שיש בו תקיעות, מה אם תשחקו עם לדמיין את אותו המקום בו נמצאת התקיעות, לדמיין אותו כמו המרכז ממנו קורנת המטא? זה המקום האחרון שהייתם חושבים/ות עליו, כי הוא מרגיש הכי גרוע והכי תפוס ומכווץ והכי פחות כמו אהבה, אבל פשוט תדמיינו את המטא מגיעה משם, ותראו מה זה עושה.
• עוד אפשרות – נדמה לי שהיא החמישית, אם אנחנו עורכים רשימה. בואו נגיד, לדוגמה, אני מרגיש תקיעות באמצע הבטן שלי איפשהו – לא, בואו נגיד בעצם שאני מרגיש תקיעות סביב הלב שלי. אבל הבטן התחתונה שלי דווקא מרגישה די נחמד, יש איזו רווחה שם. או שההיפך. לא משנה. יש מקום שמרגיש טוב, טוב יחסית, ואז יש מקום שלא מרגיש טוב. אחד הדברים שתוכלו לעשות זה פשוט לדמיין את המקומות האלה כמחוברים. יש מעין צינור אנרגיה או משהו שמחבר בין המקומות. אני לא מזיז שום דבר; אני לא מושך. אני פשוט מחבר ביניהם בדמיון שלי – המקום שמרגיש טוב והמקום שלא מרגיש כל כך טוב. ואז פשוט רואה מה קורה. אני פשוט מחבר בין שני מקומות בדמיון שלי, מאד בעדינות.
• ישנה גם האפשרות של: הנה התקיעות, הנה החסימה, הנה אי הנוחות, ואליהן להביא צורת הסתכלות של תובנה שאתם/ן כבר מכירים/ות, ולהתבונן בתחושת התקיעות עצמה, בתחושת החסימה עצמה, עם צורת הסתכלות של תובנה. בהקשר של תרגול סמאדהי, של תרגול ג’אנה, אלא אם דרכי הסתכלות של תובנה היא דרך העבודה המרכזית שלכם/ן, אולי זה יהיה המפלט האחרון, אולי (אני לא יודע אם זה חשוב). אבל בעיקרון, שוב, אלה תרגולים ממש חזקים, ממש חזקים. ולהסתכל על החסימה ככה, מבעד לעדשה של דרך ההסתכלות הזאת, פחות או יותר ימוסס אותה, כל עוד אתם לא – “נו קדימה! תתמוססי, תתמוססי, תתמוססי!” – דוחפים יותר מדי.
• עוד דבר לומר, שוב, שהוא ממש, ממש חשוב בהקשר של תרגולי ג’אנה וסמאדהי: אוקי, ישנה תקיעות. הנה החסימה. אני לא תמיד חייב להתמקד בהם. אני יכול לשמור את תשומת הלב שלי – אני אצטרך לעבוד על לשמור את תשומת הלב שלי איפה שנעים, איפה שמרגיש טוב, איפה שיש פיטי, אולי, או איפה שפשוט מרגיש בסדר. הנטייה תהיה או להיגרר למקום בו יש הרגשה קשה, לחץ, או חסימה, או להיגרר לגמרי החוצה ולהתחיל לחלום בהקיץ. אבל אם אני יכול לשמור את תשומת הלב שלי – למשל, בדוגמא ההיא, הבטן שלי מרגישה טוב ואזור הלב שלי לא, אני משאיר את תשומת הלב בבטן. אל תישאבו לזה. או שהברכיים שלי כואבות. אל תישאבו לזה. [40:03] פשוט תישארו עם איפה שנעים, ותתמקדו שם, ותיהנו מזה.

עכשיו כשאני אומר “איפה”, “איפה” עשוי להיות מיקום גופני. וגם יכול להיות שהגוף קצת התמוסס, ואז זה מעין מיקום מרחבי. זה פשוט איפשהו אי שם במרחב. אני לא יודע אם “איפה” היא בבירור המילה הנכונה, אבל זה יכול להיות גם תדר. אז זה דומה למה שאמרתי קודם: הנה אי הנוחות, הנה התקיעות, הנה החסימה. במונחים אנרגטיים, זה סוג מסוים של תדר. האם אני יכול למצוא תדר נוסף שפחות קשור במיקום מרחבי ויותר במיקום מנטלי? ואז להיכנס אליו? למצוא אותו, לצלול מתחת, להיכנס אליו? שוב, עם יותר ניסיון של תדרים שונים, ובטח עם יותר חוויות של ג’אנה, זו פשוט הופכת להיות אפשרות שכיחה יותר. היא הרבה יותר נגישה, משהו כזה.

[41:03] רוב מתרגלי תובנה, רוב מתרגלי ויפאסנה, די מאומנים, אם בכוונה ואם מכורח ברירת מחדל, בזה שאם יש משהו קשה בגוף, אם יש דוקהה, כשיש לחץ, כשמשהו מרגיש לא בסדר, כשיש התכווצות, אז לשם הולכת תשומת הלב. ואנחנו מקבלים עידוד לעשות את זה, בדרך כלל, באופן שבו אנחנו מלמדים מדיטציית תובנה. וזה יכול להפוך להיות “טוב, זה מה שאנחנו עושים.” ברגע שמשהו קשה לנו, לשם התודעה הולכת. זו אפילו לא בחירה שאני עושה. המתרגל/ת מבין/ה: “אה, זה בסך הכול הרגל. אני נותן/ת תשומת לב למה שקשה, לאיפה שישנה חסימה, איפה שישנה התכווצות, איפה שיש דוקהה.”

יכול גם להיות שמדיטציית תובנה מושכת אליה טיפוסים ונטיות פסיכולוגיים מסוימים. יכול להיות, אבל זה גם סוג של אימון שקורה, גם ישירות וגם בעקיפין. המוכנות לעשות את זה, המוכנות ללכת לאיפה שקשה, להרגיש את זה, להיפתח לזה, ולעבוד עם זה – היא יקרת ערך. זה דבר כל כך יקר. מוכנות לא מספיקה. יש חשיבות לסוגהמיינדפולנס שאני מביא, בגלל שאני יכול להביא לשם תשומת לב, אני גם יכול להביא לשם סוג מסוים של מיינדפולנס, מה שרק עושה את זה יותר גרוע. ואני נוהג כ”מודט טוב”, ויש לי את המוכנות, שזה מעולה, וזו כוונה טובה. אבל במיינדפולנס שלי יש רק טיפה של סלידה, והיא הופכת את זה לגרוע יותר. או שאני יכול להיות עם זה בדרך שפשוט לא עושה לזה כלום. או שאני יכול להיות עם זה – לתשומת לב ולמיינדפולנס יש איכויות של מיומנות בהן. מיינדפולנס היא לעולם לא דבר אחד. אין דבר כזה “מיינדפולנס טהורה”. למיינדפולנס תמיד יש השקפות, תפיסות, איזה סוג של מערכת יחסים עם אובייקט – טיפת סלידה, או הרבה סלידה, טיפת חמדנות – תמיד יש שם משהו מזה, ואנחנו מדברים על רמה ממש, ממש מעודנת. אין דבר כזה “מיינדפולנס טהורה”. ומה שיגרום לזה לקרות או לא לקרות, מה שיכריע מה יקרה, זה מה יש במיינדפולנס. זה מעולה שאנחנו מוכנים/ות לעשות את זה. כמתרגלי/ות תובנה, כולנו תרגלנו את זה, אני מקווה. מעולה שאנחנו מוכנים, אבל זה גם חשוב מאד – האם יש לי את המיומנות להביא מיינדפולנס שהיא באמת מיטיבה, תשומת לב מיטיבה?

אז כל זה מעולה, אבל עכשיו אנחנו רוצים גם מנעד, כמו שאמרתי בשיחת הפתיחה, מנעד, מנעד, מנעד. בחירה, חופש בחירה – בטח, אני יכול ללכת לאיפה שקשה. אני מוכן לעשות את זה. אני לא פוחד לעשות את זה. בין שזה קצת קשה, בין שזה קשה בדרך זו או אחרת, ובין שזה ממש, ממש קשה, אני מוכן ללכת לשם. ואני מסוגל לעבוד עם זה. ככל שעובר הזמן ואני מתרגל יותר, אני מסוגל לעבוד עם זה בכל מיני סוגי דרכים, בהרבה דרכים. אבל, אני גם מוכן ומסוגל לא ללכת לשם. אני אניח את התודעה כאן, איפה שנעים. ולא אלך לשם. אני מאמן את התודעה להישאר עם הנעים. כשאנחנו נפתחים לתרגול ג’אנה, זה הופך למיומנות די חשובה, וסוג של תרגול נגד הזרם, עבור מישהו שתרגל הרבה מדיטציית תובנה. אז עם האימון, יכול להיות לנו מנעד הרבה יותר רחב והרבה יותר חופש בחירה בנוגע למה אנחנו עושים ביחס לקושי.

אני זוכר שלימדתי את זה כאן בפעם הראשונה לפני שתים עשרה, שלוש עשרה שנים, בריטריט סמאטה (samatha). היו הרבה אנשים שאמרו, “אבל זה לא תרגול נכון! תרגול נכון, התרגול הכי טוב, זה ‘להיות עם מה שיש’. כך שאם כואב, אני צריך ‘להיות עם מה שיש’. ואפילו אם לא כואב, איכשהו הכאב הוא יותר ‘מה שיש’ מאשר המקום שלא כואב.” אבל למרות זאת, או בנוסף לזאת, שוב, לא. אנחנו חייבים לשאול לגבי אונטולוגיה, לגבי המציאות כאן. האם זה באמת ‘מה שיש’? למה אני מאמין בנוגע ל’מה שיש’? או האם זו תפיסה מפוברקת?… התשובה היא ‘כן’. [צחוק]. ואני חייב להבין את זה. אני חייב להיכנס לשם ולעבוד עם דברים ולשחק עם דברים עד שאני יודע בתוך הלב שלי, עמוק בפנים, בתודעה שלי, בחיים שלי, אני יודע: “זו תפיסה מפוברקת.” ואני יודע איך לפברק אותה אחרת. לפחות לפעמים יש לי את היכולת הזאת.

אנחנו רוצים לאמן את פתיחת המנעד. ואנחנו רוצים להבין שיש משהו, יש כל כך מהטבע של המציאות שמעורב בכל זה. עבודה עם ג’אנות – איך היא קשורה לתובנה? היא קשורה לתובנה בכל דרך אפשרית. האם היא באמת אמיתית כמו שאתם/ן חושבים/ות שהיא? מה אמיתי? אלה שאלות יסוד חשובות. אנחנו ננעלים לתוך השקפות מסוימות. לפעמים אנחנו ננעלים לתוך השקפות מסוימות שנובעות מעצם ההקשבה והאימון והחשיבה שלנו בדהרמה.

אז, עשויות להיות, והולכות להיות, תחושות של אי נוחות ושל כאב לפעמים. כפי שאמרנו בתחילת הריטריט, אתם/ן באמת רוצים שלא ללכת לשם יותר מדי, ואדבר על כך עוד מחר. אבל ישנה גם אפשרות לתפוס, לתפוס במכוון, את הלא נעים כנעים. הנה הכאב בברך שלי, אני ישוב במדיטציה, ואני יכול במכוון לשחק עם התפיסה. הנה משפט המפתח: לשחק עם התפיסה. אני יכול לשחק עם התפיסה, ולתפוס את הלא נעים כנעים. אז הנה הכאב בברך. אני מחליט לתפוס אותו כפיטי. עם אימון, זה אפשרי לגמרי. אני מחליט לתפוס אותו כשמחה. כך שמרקם הברך שלי הופך לשמחה. הברך שלי הופכת לשמחה. אני מחליט לראות את זה, עם אימון, כדממה, כדממה מאירה, הברך נעלמה, ומה שיש שם הוא דממה מאירה, יפהפייה. אימון. אימון באמצעות משחק עם התפיסה.

דרך אחת לעשות את זה היא פשוט לגרום ל פיטי להתפשט, והפיטי מתפשט גם לאזור הקשה. זו אפשרות. דרך נוספת היא ישירה יותר, בה אני ממש מביט במשהו, ובגלל שיש לי מספיק היכרות עם פיטי, ובגלל שאני לא נעול לתוך ההשקפה של “מציאות הדבר היא הברך הכואבת” – אז ישנה היכרות עם פיטי, וישנו היעדר של השקפה נעולה בנוגע למציאות, ואז המתרגל/ת פשוט רואה את זה כפיטי, ומכאן חווה פיטי, או שמחה, או דממה, או מה שלא יהיה. מה הבודהה אמר? ” “הישג תפיסתי” ((perception attainments. הג’אנות הן השגות של השקפה. מה הדרך הכי טובה לחשוב על זה? לשחק עם ההשקפה. אנחנו משחקים עם השקפות. וכפי שאמרתי, זה הרבה יותר משמעותי מהשאלה של “זו ג’אנה? או שזו לא ג’אנה? האם הגעתי לג’נאה השלישית? כי מה-שמו מגדיר אותה כ….” – זה נראה כל כך רלוונטי וחשוב. מה שאני מדבר עליו עכשיו, היכולת הזו, ולא רק היכולת, האפשרות, ההכרה, וחוויית האפשרות לעשות את זה עם, למשל, הכאב בברך – זה הרבה יותר משמעותי מאשר עם הגעתי לג’אנה הראשונה או השלישית כמו שצריך. זה הרבה יותר משמעותי. ‘קסם’: אנחנו משתמשים במילה הזאת, קסם.

כל העסק הזה על שאלת המציאות, על ריקוּת (שקשורה ל”מה היא המציאות של הדברים?”), על דרכי הסתכלות, על פבריקציה, על תפיסה (שוב, זו מילת המפתח), על לשחק עם התפיסה – כל זה מהותי לחלוטין לתובנה משחררת. זה מהותי לכל הדהרמה. זה מהותי לתובנה משחררת. וזה הרבה יותר חשוב, כמו שאמרתי, מאשר “ג’אנה שלישית, ג’אנה רביעית” – אתם יודעים, מה שזה לא יהיה – “הגעתי אליה? לא הגעתי אליה?”.

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, ביומו החמישי של הריטריט, תורגמה בנדיבות ובמיומנות על ידי מעין גולדמן. כדי להקל על הקריאה, השיחה תפורסם בשלושה חלקים.

---

הנושא שאני רוצה לדבר עליו עכשיו הוא פיטי, וסביר להניח שלא אסיים איתו היום, אבל אני רוצה להספיק די הרבה חומר. במובן הרחב ביותר, ניתן לומר שישנן שתי גישות רחבות, או שני מסלולים, בהם מתרגל/ת עשוי/ה לעבוד ולשחק כך שבסופו של דבר עולה תחושת פיטי. לא מדובר בחלוקה של שחור ולבן. האבחנה בין הגישות איננה בשחור ולבן. והן גם לא סותרות זו את זו, בנוסח “אני עושה רק את זה או אני עושה רק את זה.” אבל לכל אדם יש על פי רוב דרך אחת שהיא יותר דומיננטית.

• גישה אחת היא עבודה עם גוף האנרגיה. למצוא ולעודד כל תחושה של רווחה במרחב גוף האנרגיה, וכמו שאמרתי, לשדל אותה, לטפח אותה. האנלוגיה שאמרתי – אם זו גחלת ואני מנסה להדליק מדורה, מה אני צריך לעשות כדי לייצר את הגחלת הזו? מה אני צריך להניח סביבה? האם לנשוף עליה? האם להגן עליה מהרוח? מה שלא יהיה. מה אני צריך לעשות כדי לגרום לגחלת הזו להפוך לאש, למדורה? במובן מסוים אנחנו מתחילים עם חווית גוף האנרגיה, ובכל דרך שבה אוכל לקבל את החוויה הזו, לעסות אותה, לתמוך בה, לעצב אותה, לעודד אותה, להצית אותה כך שתנוע קדימה לעבר יותר ויותר נעימות, עד שנוצר פיטי, בעצם.
• הדרך השנייה היא לבחור משהו, לבחור מושא, ופשוט להתרכז באופן חוזר ונשנה במושא הזה. ואם הריכוז נהיה יציב יותר, והאנרגיה מצטברת שם, אז בנקודה מסוימת, פיטי מתפתח בתוך החוויה, בגוף האנרגיה. אז כן, במובן הרחב, יש שתי דרכים.

מה זה פיטי? אני חושב שכבר אמרנו משהו בנושא. אני אחזור עליו בכל אופן. פיטי זה – אני מגדיר את זה כ”תחושה נעימה שמורגשת פיזית, אך שמקורותיה אינם בחושים”. ככה אני מגדיר את זה. וכך, עבור מתרגל/ת, זה יכול לעלות בכל מיני דרכים. ישנם כל מיני טעמים והתגלמויות לפיטי. דיברנו על זה שכל הגוף יכול להרגיש כאילו הוא רוטט, או שחלקים מהגוף יכולים להרגיש כאילו הם רוטטים. למעשה זה יכול להרגיש כמו אורגזמה. יש אנשים שאומרים, “אה, זה מרגיש בדיוק כמו אורגזמה.” זה יכול להרגיש כמו אורגזמה. זה יכול להרגיש כמו משהו הרבה יותר מעודן, כמו סוג של חמימות נעימה, או קלילות נעימה, כאילו את/ה כמעט צף/ה. זה יכול להרגיש כמו גלים של מעין התענגות נעימה, או התלהבות או אקסטזה שעוברת דרך הגוף. יכולות להיות לזה הרבה, הרבה התגלמויות.

אחד הדברים המעניינים בנוגע לאיך פיטי מופיע, זה שהוא מתפתח לאורך זמן, וגם מתפתח בכמה דרכים. דרך אחת (שאולי כבר הזכרתי) היא שכשאת/ה נכנס/ת, בואו נאמר, לג’אנה השלישית, אז החוויה החוזרת של הג’אנה השלישית משפיעה על הדרך שבה פיטי עולה עבורך מאז ואילך. הג’אנה השלישית היא מאד שלווה, רגועה ושקטה באופן יפהפה ויוצא דופן. וזה כמעט כאילו שזה עושה משהו לכל הגוף האנרגטי, או שזה עושה משהו לכל ה- citta (לב-תודעה) או משהו. ומאותו רגע והלאה, בדרך כלל, הפיטי של אותו/אותה המתרגל/ת יהיה יותר רגוע ממה שהוא אולי היה בהתחלה. אז לג’אנות העמוקות יותר יש מעין אפקט רטרואקטיבי על הג’אנה הראשונה שמאופיינת בפיטי. אז זו דרך אחת.

וזה מאד אינדיבידואלי. מה שעוד יכול לקרות, זה, אתם/ן מתרגלים/ות. לדוגמה, בואו נגיד שאתם/ן עושים/ות – אני הולך עם עניין הריכוז, ואני מתרכז בשפה העליונה, קצה האף שלי. אני מתרכז, מתרכז. ואז, הריכוז מתפתח, ולרגעים אני שם לב ל… כמעט כמו ברקים שעוברים דרך הגוף, ברקים של עונג עצום. אבל זה נעלם. זה נעלם בשתי שניות או בשנייה אחת או משהו. או שזה קצת כמו גל, כמו שאמרתי, של התענגות או אקסטזה, או פשוט גל של תחושה נעימה ששוטפת את הגוף או דרכו. אבל כאמור, היא נעלמת תוך כמה שניות, שתיים או שלוש שניות. וזה, במובן מסוים – זה טוב. זה פיטי. זה ללא ספק פיטי. זה מעולה. דברים קורים. נהדר. כשזה קורה, תיפתחו לזה, תהנו מזה. אם אתם/ן עדיין ממש עובדים/ות עם המושא, אתם/ן לא מוכנים/ות לעזוב את המושא המרכזי. אז תישארו איתו – שוב, אם אני ממשיך את הדוגמה, המושא הוא הנשימה. זה (פיטי) נמצא ברקע המודעות שלי. אני בהחלט נפתח לזה ונהנה מזה, אבל אני לא אומר לעצמי אז, “אוו! בואו נתמקד בזה!”. זה עדיין לא מוכן. זה עדיין לא יציב מספיק. זה רק דבר חולף. כן? מה שאנחנו רוצים, ומה שעשוי לקרות מההתחלה, או שעשוי לקרות יותר ויותר עם הזמן, מה שאנחנו רוצים זה פיטי יציב יותר – משהו שנשאר למשך, בואו נגיד, לפחות שתיים או שלוש דקות מבלי להיעלם. ברגע שזה נהיה יציב, ואם אתם/ן בטוחים/ות “זה בטוח נעים,”, אוקיי, אז אתם/ן מוכנים/ות לעבוד עם זה. ואני אתחיל לדבר, בשיחה הזו, [על] איך לעבוד עם זה קצת יותר, אוסיף עוד על מה שנאמר אתמול. אז אנחנו צריכים/ות לחכות עד שזה יחסית יציב, ועד שזה יציב לאורך זמן. אנחנו רוצים/ות שזה יהיה יציב.

אבל בעצם, רק כדי להיות ברור, אנחנו רוצים פיטי וסוקהה. אני זוכר – אני לא יודע כמה פעמים, אבל בלי ספק שתיים שלוש או יותר, במהלך השנים, בשיחות כאן, מישהו או מישהי באו במהלך מה שזה לא יהיה שדיברנו עליו בריטריט, ודיווחו שהם תרגלו, בדרך כלל איפשהו באסיה או משהו, וחוו פיטי, וחוו  סוקהה (זו מילה שאציג; המשמעות שלה היא “שמחה” שמגיעה ממדיטציה; פיטי וסוקהה, או פיטי או סוקהה), והם דיווחו על זה בשיחה, והם נשאלו אם זה היה נעים ואם הם נהנו מזה, והם ענו שכן, ואז למעשה ביישו אותם על כך שהיה להם את זה. המורה – לפי מה שהם סיפרו לי – היה למעשה חמוּר למדי; איכשהו המתרגל או המתרגלת הרגישו מבוישים. והם הרגישו, שנים אחר כך, לעיתים קרובות, די פגועים ודי בטראומה מהאינטראקציה ההיא. ומשהו בכל התרגול שלהם, וגם בכל מערכת היחסים שלהם עם התרגול, נהיה די מעוות בגלל זה. ולעיתים קרובות היה שם – מה שעשוי להפתיע – די הרבה יגון בעניין. משהו שנגע בנפש  שלהם בצורה די עמוקה, שהם היו פתוחים לגביו, משהו מקסים, לא רק הדוקהה הקשה שמשתפים לגביה – מתרגל/ת משתפ/ת משהו מקסים, וזה מבוטל, ובסופו של דבר הם הרגישו בושה לגביו. אז רק כדי להיות ממש ברור, אנחנו רוצים פיטי. אנחנו רוצים סוקהה. זה דבר טוב.

איך פיטי עולה ומופיע? איך נוכל לחשוב על ההופעה שלו? דרך אחת לחשוב עליו היא, אם ניקח, למשל, את המודל שציינתי של שתי גישות רחבות, אם אנחנו חושבים על ריכוז – אני פשוט משאיר את התודעה יציבה בשפה העליונה, בנחיריים התחתונים, וכולי – וככל שהתודעה ממשיכה להישאר שם, מה שלא קורה בשלב הזה הוא שהתודעה לא מפזרת ומכלה אנרגיה דרך מחשבה, דרך הסחת דעת. התודעה אוספת אנרגיה. באלקטרוניקה, יש משהו שנקרא ‘קַבָּל’. אני לא יודע אם אתם/ן יודעים/ות מה זה. זה מין דבר אלקטרוני שכזה שבעצם עושה בדיוק את זה: אוסף מטען חשמלי. אז דרך אחת לחשוב על מה זה פיטי, מנקודת המבט של הריכוז, זה שאתם/ן לא מפזרים/ות אנרגיה. אתם/ן לא מכלים/ות אותה. והיא מתחילה להיאסף.

[9:13] אבל כמו שאמרתי, זה לא רק עניין של למסמר את התודעה שלכם/ן למושא. אתם/ן תצטרכו גם את הזיקוק, את העידון של המושא, אם אתן/ן בוחרים/ות בגישת הריכוז.  פיטי לא יעלה רק מהתבוננות במשהו. צריך את איכות תשומת הלב ואת העידון של המושא ושל תשומת הלב כדי שפיטי יעלה, אם אתם/ן הולכים/ות במסלול הריכוז.

פיטי יכולה לעלות גם פשוט מלאסוף את האנרגיה, למשל, בתרגולים כמו צ’י קונג. למעשה אתם/ן אוספים/ות אנרגיה, והצ’י והפיטי הם מאד קרובים. האם הם נפרדים? האם הם שני דברים שונים? האם הם לא שני דברים שונים? הייתי אומר שזה נמצא על ספקטרום. וככל שאנחנו אוספים את הצ’י יותר ומתחילים להרגיש אותו באופן יותר חיובי, אנחנו יכולים לקרוא לו פיטי. או שהוא הופך לפיטי.

בנוסף אמרנו, עם דרכי הסתכלות של תובנה, שישנה גם התרה, ישנה גם הרפיה מהיאחזות, ובכך, ישנה פחות פבריקציה. יש פחות פבריקציה של תפיסה גופנית. סמאדהי  (samādhi)– אני אחזור לזה; זו נקודה כל כך חשובה. אני הולך לחזור לזה ככל שהריטריט ימשיך. סמאדהי, מה שהוא באמת – או אולי, שוב, הדרך הכי פורה, הכי מיטיבה לתפוס מה זה סמאדהי – היא שכשאנו מעמיקים לתוך סמאדהי, אנחנו מפברקים פחות. ישנה פחות פבריקציה של תפיסה, פחות פבריקציה של העצמי, ללא ספק פחות פבריקציה של דוקהה, בהחלט. יש פחות פבריקציה של העצמי. יש פחות פבריקציה של תפיסה גופנית. ויש פחות פבריקציה של כל תפיסה שהיא. וכל הספקטרום של הג’אנות, אתם/ן יכולים/ות להבין אותו במסגרת אחת. וזוהי הדרך הכי חשובה להבין אותו. והדרך הזו להבין אותו תפתח כל מיני דלתות, בכל הקשור לתרגול הדהרמה כולה ולשחרור.

אז איך פיטי עולה? הוא עולה גם – דרך נוספת היא מבעד לדרכי הסתכלות של תובנה. להרפות מהיאחזות, ומכאן לפברק פחות, ומכאן פחות פבריקציה של הגוף. פיטי, לתפוס את הגוף כפיטי, זו תפיסה שמערבת פחות פבריקציה של הגוף. או שאנחנו יכולים לומר, עוד דרך היא גוף האנרגיה, עבודה עם הגוף האנרגיה כדי לעצב את זה, כדי לפברק את זה ככה שיש הנאה ופיטי. או כמו שאמרתי קודם, יש פשוט פתיחות של הישות, פתיחות של הלב. וזה מאפשר לפיטי לזרום. זה כאילו שפיטי רוצה להיות שם, רוצה לבוא, וזו רק הפתיחות. ברגע שהוא שם, יש לנו גם עבודה וגם משחק לעשות, שזה אומר, אני צריך לגבש את זה, לייצב את זה, להיספג לזה, כדי שזה יוכל להפוך לג’אנה הראשונה, אם מה שאנחנו מדבריו עליו הוא פיטי, להבדיל משמחה או משהו אחר שמרכזי לג’אנות אחרות.

זה מעניין. שוב, תמיד יהיו מקרים יוצאי דופן, אבל זה נוטה להיות כך שאם אני משתמש בשיטת הריכוז, כשהפיטי מגיע, הוא נוטה להתפרץ מאד בפתאומיות ודי באינטנסיביות: “מתרכז, מתרכז. אוקי, אני בהחלט מרגיש שאני בתוך מצב עמוק יותר של ריכוז.” אבל כשהפיטי מגיע, הוא די מתפרץ לתוך חוויית הגוף, לתוך המודעות. או שמתרגל/ת עשוי/ה אפילו למצוא את עצמו/ה בתוך ג’אנה. הכול שם, לא רק הפיטי.

הדרך הנוספת, לעבוד עם (כמו שאמרתי) הגחלת הזאת שאנחנו מנסים/ות להפוך לאש, היא לעבוד עם גוף האנרגיה, זה נוטה להיות – לא תמיד, אבל זה נוטה להיות הדרך בה הפיטי נבנה יותר בהדרגתיות. אז ישנה תנועה הדרגתית יותר לתוך חוויית הפיטי המלאה.

כמה אנשים שמעו את הביטוי, את המונח “ריכוז מקורב” (upacāra-samādhi/ access meditation) ? כן, אוקי, די הרבה מכם. אני לא משתמש בו. אני מתכוון, הבודהה מעולם לא השתמש בו. זה לא ביטוי שהבודהה אי פעם עשה בו שימוש. הוא מגיע, אני חושב, מה- וִיסוּדְּהִימָאגַה  Visuddhimagga), דרך ההיטהרות), שהוא טקסט שאנו עשויים לחזור אליו או שלא, טקסט פרשני שנכתב בערך חמש מאות שנה אחרי הבודהה. אני לא נוטה להשתמש בו. הבודהה מעולם לא השתמש בו. מה המשמעות שלו? ובכן, זה כאילו שאתם/ן יכולים/ות להרגיש, לפעמים, אם אתם/ן מתרכזים/ות, בואו נגיד, בנשימה, בנקודה כלשהי יש סוג של מעבר קוונטי שבו אתם/ן מרגישים/ות כאילו, “אה, עכשיו התודעה באמת התייצבה, באמת מצליחה להתייצב על המושא שלה.” בדרך כלל הנשימה מעודנת יותר בנקודה הזאת, למשל. בדרך כלל דברים מרגישים יותר הרמוניים. אבל זה בסך הכול סוג של סימון נקודה של “כן, אוקיי, התייצבנו קצת.” אתם/ן יכולים/ות להשתמש בזה אם אתם/ן רוצים/ות; אני לא נוטה למצוא את זה מועיל, האמת, אבל זה בסדר. לפעמים אני חושב, טוב, בעצם אני ממש יכול לחשוב שזה יותר העניין שלכל ג’אנה יש את הריכוז המקורב המסוים שלה, ברגע שאתם/ן עושים/ות הרבה תרגול ג’אנות. אבל באמת שזה לא משנה. אם זה מועיל לכם/ן במובן של לקבל איזו תחושה של איפה אתם/ן, לכו על זה. אבל אני לא נוטה להשתמש בזה. לא משנה; אני שמח לדבר על זה אתכם.

עם הנשימה בנקודה מסוימת, אם זו השיטה הזו, כן, יכולים להיות מעין מעברים קוונטיים בנקודות שונות. אז לדוגמה (אני חושב שהזכרתי את זה כבר; בואו נגיד את זה שוב, פשוט תעקבו אחרי הדוגמה שלי), כשהנשימה באף או בשפה העליונה – בנקודה מסוימת, אז ככל שזה מתחיל ללכת טוב יותר, כך האזור הזה מרגיש גדול יותר. זה מתחיל להרגיש כמו, “בעצם, האזור הזה הוא בגודל של כל הראש שלי, או בערך בגודל של כל הגוף שלי.” זו התפתחות טובה. זה דבר טוב. והתנועה הזו שם – היא בדרך. היא חלק מיסוד של התנועה המלאה לעבר חווית גוף כולית של פיטי, או מקבילה אליה, או משהו בסגנון שלה.

עוד הקבלה שאפשר להשתמש בה במקום הקַבָּל היא כמו כשאתם כשאתם/ן מחזיקים/ות זכוכית מגדלת, ואתם/ן תופסים/ות את קרני השמש, ואתם מכוונים אותה לעלים יבשים או משהו. זה הולך להצית את העלים האלה. זה לאסוף את האנרגיה של התודעה. זו דרך שבה אנחנו יכולים/ות לחשוב על זה. לאסוף את האנרגיה של התודעה עד שהיא מציתה פיטי. אבל כמו שאמרתי, זה לא כל מה שצריך. חלק מהאיסוף, חלק מההטענה באנרגיה יהיה איכות תשומת הלב, וזה יותר חשוב מהכמות. דיברנו על זה שלוש פעמים כבר: איכות חשובה יותר מכמות. כמות עדיין חשובה, אבל משנית. וכמות כוללת בתוכה הרבה משתנים.

עכשיו, אנדי שאל שאלה אתמול. אני רוצה לראות – אני חושב שאיבדתי את פיסת הנייר, אבל תראה אם אני עונה על זה עכשיו בזרימה של מה שאני אומר, ואם לא, נוכל… אז דיברתי על לעדן, כמו עידוד בלהפוך דברים למעודנים יותר, או לאפשר לדברים להפוך מעודנים. כשאנחנו מדברים על ריכוז בנקודה אחת, אז המושא – במקרה זה של תחושות נשימה באותה הנקודה – צריך להפוך, או אכן יהפוך, כחלק מהעמקת הריכוז, ליותר ויותר מעודן. ותשומת הלב, בהתאמה, צריכה להפוך מעודנת יותר. אם אני יכול לעודד את כל זה להפוך ליותר ויותר מעודן, זה מעולה. אני בהחלט צריך לעודד את תשומת הלב להפוך ליותר ויותר מעודנת. המושא נהיה מעודן יותר, ותשומת הלב נהיית מעודנת יותר, ואני מעודד את זה.

[16:35] אם אני הולך בדרך השנייה, של לשדל את חווית גוף האנרגיה כולו בהדרגה, אז חוויית התדרים השונים בגוף האנרגיה אולי תכלול תדרים מעודנים וגסים יותר. אנחנו רוצים/ות להיות פתוחים/ות לכל זה. אנחנו רוצים/ות להיות רגישים גם לחוויות המעודנות וגם לגסות. אבל חווית גוף האנרגיה הכולי, בדרך לג’אנה הראשונה – להבדיל מחוויית הנשימה בנקודה אחת שנהיית יותר ויותר מעודנת –לא נהיית מעודנת יותר בדרכה לג’אנה הראשונה. אתם/ן למעשה בונים/ות שם יותר, אז היא פחות מעודנת. עשויים להיות הרבה תדרים בהתחלה, אבל אני בונה יותר, אז החוויה נהיית פחות מעודנת. אז אל תבלבלו ביניהם. הם מעט שונים.

עם זאת כשאתם/ן עוברים דרך כל הג’אנות, ישנו, כפי שאמרתי, ספקטרום של עידון שנפרש על פני שמונה הג’אנות. הג’אנה השלישית היא הרבה יותר מעודנת מהראשונה. הג’אנה השנייה גם היא יותר מעודנת מהראשונה. הג’אנה השלישית יותר מעודנת מהשנייה. הרביעית מעודנת יותר, וכולי. זה ספקטרום של עידון גובר. כמו שאמרתי, הג’אנה השמינית היא מעודנת באופן שכמעט אי אפשר להגות, עידון צרוף, שאי אפשר לתאר. אז המילה הזו “מעודן” מיושמת בדרכים שונות. זה עונה על השאלה שלך, אנדי? כן? יופי.

[18:30] אז בואו נשאר עם הרעיון של “עידון” רק לרגע. אני זוכר בשלב מוקדם מאד בתרגול שלי, במסורת שונה מאד, ששמעתי על “נשימה מעודנת”. חשבתי “הו, מה זה? זה נשמע מעניין”. באופן חלקי המשמעות של זה היא פשוט נשימה מעודנת, נשימה שנהיית מעודנת דרך השקטה, או שהמתרגל/ת מעודד/ת את העידון שלה. אז בסוטת האנאפנאסטי (Ānāpānasati Sutta), הסוטה על המודעות הקשובה לנשימה, ההוראה הראשונה היא: המתרגל/ת נושמ/ת ארוכות ויודע/ת שהוא/היא נושמ/ת ארוכות. בדיוק כמו שחָרָט, מה שזה לא יהיה – מישהו יודע מה זה חָרָט? זה כנראה קשור לסוג של עבודת עץ או אריגה, או משהו כזה. לא אריגה – זו עבודה בעץ. אז הם חורטים משהו, מאיזו סיבה. [צחוק]. כנראה כי מישהו משלם להם כדי לעשות את זה. והם יודעים. אז הרבה פעמים, זה נקרא באופן פאסיבי, כזה, “אני יודע/ת שאני לוקח/ת נשימה ארוכה”, בניגוד ל “לא, עכשיו אני צריכ/ה לקחת אחת ארוכה. אז אני אקח אחת ארוכה, ואני יודע/ת שאני לוקח/ת אחת ארוכה.” עבורי זה יותר אקטיבי. “אנשום ארוכות מתוך כוונה.” ואז, ההוראה השנייה היא: “אנשום נשימה קצרה מתוך כוונה.” והנשימה הקצרה יותר היא משקיטה. ישנו עידון עם הנשימה הקצרה יותר, באופן כללי. אז ישנה התנועה הטבעית הזו לעבר העידון של הנשימה, ההשקטה של הנשימה, והעידוד של זה.

עם זאת, יש עוד אפשרות למשמעות של הביטוי “נשימה מעודנת”. ואני לא יודע אם אי פעם שמתם/ן לזה לב: לפעמים הנשימה יכולה להרגיש די גסה, או שהיא יכולה להרגיש כאילו היא תקועה איפשהו, ואתם/ן סוג של תופסים ומושכים אותה כדי להחליק מבעד לחסימה בגרון או משהו. ולפעמים זה עוזר. זה פשוט, אוקיי, למצוא צורת נשימה שעוזרת ושמחליקה את העניין, וכולי. לפעמים זה ממש עוזר.

אבל לפעמים, אם אני לא נהיה אובססיבי מדי – ואני משתמש במילה ‘אובססיבי’ בדרך עדינה מאד, כי אנחנו יכולים להיות אובססיביים בצורה מאד מעודנת במדיטציה – אז הנה, ישנה נשימה כזאת שדי נתקעת איפשהו, היא קצת קשה, קצת גסה, קצת לא אחידה. אבל למעשה, באותו הזמן, איכשהו, זה כמעט כאילו ישנה עוד נשימה, עוד רובד של נשימה שהוא הרבה יותר מעודן והוא כבר חלק – מאד, מאד מעודן. אני צריך לא להיות כל כך אובססיבי, והרבה יותר מרווח, וקצת יותר רספטיבי, שהאנטנה שלי תהיה קצת יותר רספטיבית, כדי בכלל לשים אליו לב. אז לפעמים אני יכול למצוא את הנשימה הזו, ואני שוכח מההיא שמרגישה קשה. זה כמעט כאילו שהן מתרחשות באותו זמן במין דרך משונה כזאת. ככל שאני מתרכז בזו המעודנת יותר, ככל שאני מוצא אותה ומתכוונן אליה, כפי שאמרנו אתמול, מה קורה כשאני מתכוונן אליה? זה מעצים אותה! היא מתעצמת. השנייה פשוט מתפוגגת לה. אני לא מודאג בקשר אליה יותר. זה מעצים את הנשימה המעודנת במודעות שלי. והיא הופכת להיות המושא שאני מתרכז בו. שוב, רגישות, רספטיביות, וסוג של התכווננות אופורטוניסטית: “אה, יש כאן משהו שלא הבחנתי בו קודם”. אופורטוניזם – והדלת נפתחת. אני אומר לעצמי, “בוא נלך עם זה בעדינות. נמצא את זה. נלך עם זה.”

זה קרוב ל-, זה עוד רובד של משהו שכבר הזכרתי, שהוא, בדרכו, אפילו יותר מעודן, שהוא הרבה יותר רלוונטי, בדרך כלל, כשכבר חוויתם/ן די הרבה ג’אנות. שוב, לפעמים התודעה לא מתייצבת ונרגעת. גוף האנרגיה מרגיש משובש. זה פשוט לא קורה. אבל שוב, אם אני לא נשאב מדי לתוך הבעיה הזו, רק נשאר בהתכווננות מרווחת, בהתכווננות רכה, ישנו רובד של התודעה, נקרא לו. ישנו רובד – ממד של הקיום, עדיף לומר – שלמעשה הוא כבר שליו, כבר ספוג באיזו איכות ג’אנית. זה כנראה הרבה יותר מובן מאליו ברגע שאתם/ן מכירים אותה, ברגע שכבר התוודעתם/ן לאיכות הג’אנית הזאת. ואני אומר, “זה פשוט לא מתייצב ונרגע בישיבה הזאת, או ביום הזה, או מה שזה לא יהיה.” אבל עם קצת ריווח, וקצת אופורטוניזם, האנטנות שלי נזקפות, ואז “אה, יש כאן משהו שדומה להתחלה של שלווה, של סוג השלווה שאופיינית לג’אנה השלישית. ואני פשוט הולך לצלול לשם.” ובזה שאני צולל לשם, אני מתכוונן לזה, ובכך שאני מתכוונן לזה, זה מעצים את זה, וכל שאר הדברים פשוט די מתפוגגים. וזה נהיה מה שמשתלט על החוויה שלי. אז העסק הזה של למצוא את סוג הנשימה השני המעודן דומה לזה; זה בדיוק אותו הדבר רק על קנה מידה אחר, אולי.

[23:25] ואז, בנושא העידון, הזכרנו גם שאם אתם/ן הולכים/ות להשתמש במובן המדומיין או הפואטי של המושא, גם זה דבר ממש מעודן. זה ממש כמו כמה טיפות של שמן אתרי קסום או מה שזה לא יהיה שאתם מטפטפים פנימה – באמת מעודן.

אוקיי, אז ישנם שני דגשים, כמו שאמרתי, באופן כללי, של ריכוז מול הסוג הזה של לטפח, לשדל רגישות לגוף האנרגיה, ולפתח את זה. בשלב מסוים, בכל דרך שאיתה הלכתם אל תוך הג’אנה או הפיטי או השמחה שלכם או מה שלא יהיה, לפעמים יש יותר צורך בדגש: יותר ריכוז, יותר מיקוד, יותר מאמץ. ועבור אנשים מסוימים, זה הרבה פעמים העניין: יותר מאמץ, יותר ריכוז.

עבור אנשים אחרים, או בפעמים אחרות, או אפילו כשפיטי כבר עלה (ואני אכנס לזה היום ומחר), זה כאילו, מה אני צריך לעשות עכשיו שפיטי הופיע? זה עשוי להיות יותר מיקוד, יותר ריכוז – אולי במושא המקורי, אבל אז גם בפיטי עצמו – וזה מה שאני עושה. זה למעשה כמו שאמרתי אתמול: אל תמעיטו בערך של זה, או בחשיבות, או בכמה קריטי זה יכול להיות. פעמים אחרות הדגש והכוונה צריכים להיות על יותר התמסרות, יותר פתיחות, יותר שמיטה. אז אתם/ן יכולים/ות להזיז את הדגשים, ואתם/ן תעשו את זה. ואני אחזור לזה. זה לא שאתם/ן ננעלים/ות לתוך דגש אחד. אלא מה דרוש ברגע זה? ואז, באופן כללי, כפי שאמרתי, בתור מתרגל/ת, בתור בן/בת אנוש לאורך זמן, מה אני צריך/ה? ולפעמים – אמרתי את זה אתמול – “אה, אני רק צריך יותר מיקוד, יותר מיקוד,” למעשה זה לא מה שאת/ה צריך/ה. זה לא מה שאת/ה צריך/ה. את/ה צריך/ה עוד קצת מהדבר האחר, או אולי באמת לחוות את זה, להתפתח ברכות. להיפתח, להתמסר, לשמוט. ודרך זה, ישנה ההעמקה, ההתקדמות, ההתגבשות, כל זה, דרך שיווי המשקל הזה, המשחק הזה.

אני לא יודע אם שמת/ן לב לזה כבר בריטריט הזה או בריטריטים אחרים, אבל אם הכוונה שלכם/ן היא מיקוד, אם זה הדגש שלכם/ן, ואם זו המסגרת המושגית שלכם/ן לגבי מה שאתם/ן עושים/ות, אם זו התפיסה שלכם/ן לגבי מה שאתם/ן עושים/ות פה, מיקוד וריכוז, אז לכוונה הזו, לדגש של הכוונה הזו, מיקוד וריכוז – ברור שיש לכך הרבה תוצאות טובות, אבל יש לזה גם כמה תוצאות שליליות, ככה שכשיש רעש – משהו, ציפורים, מה שלא יהיה, מישהו באולם המדיטציה – עם הדגש והכוונה האלה, הרבה יותר סביר שתהיה סלידה מהרעש. מישהו/מישהי שמו לב לזה? אף אחד? [רעש של מתרגל/ת ברקע] אוקי.

הכוונה, כוונות, הן הבסיס לגוון הטעם של התפיסות. אם זו לא הייתה הכוונה שלי, הרעש לא היה – לא הייתה עולה סלידה ברגע הזה. הסלידה משמידה את האפשרות של ג’אנה. היא לוקחת מאיתנו את האפשרות של ג’אנה. זה לא שאסור לתרגל ככה; זה פשוט משהו לציין לעצמנו. אם אני מתרגל ככה – או בעצם, אם לדבר במובן היותר רחב, היותר דהרמי, אם יש לי את הכוונה הזו, תהיה לה את ההשלכות האלה על התפיסה שלי. סביר שיהיו ההשלכות האלה, מה שלא תהיה התפיסה. נוכל לדבר על זה הרבה. אז זה לא שלא כדאי שתהיה לנו הכוונה הזו, אבל כן כדאי להבין “אה, זה הולך להיות חלק מהטריטוריה שלי אם אני הולך על עניין הריכוז.”

אני לא יודע. האם ישנה קצת פחות סבירות שתהיה סלידה אם הולכים על הדרך השנייה, עם הגוף כולו ועם שידול הרווחה, אם זו המסגרת המושגית, אם זו הכוונה, אם זה הדגש? בגלל שאז, באמת, כמו ששיחקנו מוקדם יותר היום, אז למעשה, כל גישה היא זמינה לנו. אז הנה סלידה – אנחנו פשוט יכולים/ות להכניס לגוף האנרגיה קצת מטא. לעומת זאת אם אני הולך למטא, כשאני מתרכז בנשימה, אני למעשה עושה תרגול אחר לגמרי. או שאני יכול להירגע עם הסלידה בעזרת תובנה של דרך הסתכלות, דרכי הסתכלות שונות. וכל העניין הופך להיות משהו שיותר ניתן לעבוד איתו. ועם השכיכה של הסלידה, עולה השמחה. אז זה לא כדי לומר, “תבחרו בדרך הזו או הזו.” אלא כדי להיות נבונים/ות בנוגע לגורמים ולתנאים, והכוונות הן גורמים ותנאים, ויש להן השפעות – כל מיני סוגים של השפעות, השפעות שעל פי רוב אנחנו לא צופים או תופסים.

מיקוד וריכוז – ממש חשוב. עוד דרך לשקול בה את המונחים האלה, או מה קורה עם סמאדהי היא לחשוב על מילים כמו “איסוף” או “יושרה”. זוכרים את התרגום (שאני חושב שאמרתי אתמול) – המשמעות של סמאדהי במקור בסנסקריט (ואולי המשמעות הזו שלה נשמרה, אני לא יודע, במשך מאות שנים אחר כך), הייתה יותר כמו “הסכמה” ו”הרמוניה”. אז סמאדהי בתור “יושרה”, זה אומר שהיסודות של הישות שלי נמצאים בהסכמה, בהרמוניה. יש יושרה לישות שלי, ויש איסוף של אנרגיה, תודעה ותשוקה – איסוף, יושרה של אנרגיה, תודעה ותשוקה.

עכשיו, כשאני מנסח את זה ככה, יש לזה יותר השלכות על החיים שלי, העבודה שלי, האישיות שלי, איך אני במערכת יחסים. כן, הפרעות קשב וריכוז (ADHD) הן לכאורה מגיפה בתרבות שלנו, וטלפונים סלולריים, וזמן מסך, ויותר מדי וואטסאפים ופייסבוקים וכל זה – בהחלט. אבל אני מכיר אינספור אנשים שלגמרי מסוגלים להתרכז בצורה טובה מאד בעבודה שלהם, במערכת היחסים שלהם עם מישהו, בפרויקט יצירתי, וכולי, והם מעולם לא בילו עשר שניות על כרית מדיטציה. אין להם מושג בנושא. אבל כשאנחנו תופסים/ות את זה מעט אחרת – איסוף, יושרה של אנרגיה, תודעה ותשוקה – וחושבים/ות על המונחים האלה בצורה יותר רחבה כרלוונטיים לחיים, רלוונטיים לדרך בה אני חי את חיי, ואיך אני מגלם את האנושיות שלי. 

אז כשישנם האיסוף, היושרה של תודעה, אנרגיה וגוף, ישנו כוח. אני לא מתכוון כוח על משהו; אני מתכוון כוח. לישות יש כוח. לאדם יש כוח. ואפשר להרגיש את זה באדם. ואתם/ן יכולים/ות לראות, איך במהלך החיים שלהם, של אותו האדם – האם כוח הנפש שלהם, הכוח שאתם/ן מרגישים/ות בהם, הכוח שהם עצמם גם מרגישים (או שהם אפילו לא מבחינים בו; לא מרגישים בו או מה שלא יהיה) – האם הוא גדל? האם הוא פוחת? הדברים האלה מתחילים להיות הרבה יותר רלוונטיים מאשר “איך אני יכול לשמור את הריכוז שלי על מושא?”, שעבור רוב האנשים – מעבר לנקודה מסוימת, היכולת הבסיסית האנושית להתרכז במשהו – היא לא ממש רלוונטית.

אבל איסוף, יושרה, כוח, כוח נפשי – אלה דברים חשובים. אז אתם/ן מתחילים/ות לקשר, “כן, טיפה אלכוהול? זה משפיע על זה.” זה לא שזה, “כן, למשך זמן מה זה עשוי להשפיע על היכולת שלי להתרכז.” יותר חשוב מזה, זה משפיע על משהו באנושיות שלי וביכולת שלי לעקביות ולהופיע עם כוח נפשי, עם הכוח והיושרה של הישות שלי, של הגוף, התודעה, האנרגיה, התשוקה, כהרגל – הופעה שהיא עקבית, שיש בה אנרגיה אסופה, שיש בה יושרה. או פשוט, אתם/ן יודעים/ות, אנשים שמקשיבים לרדיו – הוא פשוט דולק. או שהטלוויזיה דולקת, או הרבה טלוויזיה, הרבה רדיו – זה עושה משהו לנשמה שלכם/ן. עם חשיבות הרבה יותר גדולה מכמה מרוכזים/ות אתם/ן יכולים/ות להיות. תחשבו על זה בדרכים רחבות יותר.

או שוב, על המחויבות המלאה, וכמה היא משמעותית, שוב, עבור החיים שלי, עבור האנושיות שלי, עבור מערכות היחסים שלי, העבודה שלי, עבור השירות שאני רוצה לעשות. כשאין את הקיבולת הזאת ואת התרגול של להיות במחויבות מלאה, והם ממש אסופים ככה, זה כמעט כמו אנרגיה מתפזרת, תודעה מתפזרת – כנראה שאפילו הישות מתפזרת בקביעות, בטח בדרכים מאד קטנות. ובמשך זמן, אפשר לחוש את זה: משהו בישות הזו נהיה קצת רפוי. האישיות עצמה משתנה. משהו רפוי ורופס בנשמה, ובישות, ולפעמים אפשר להרגיש את זה באנשים. פשוט אין שם הרבה רגישות. אז מנקודת מבט אחרת, מיקוד, ריכוז – אנחנו חושבים עליהם קצת אחרת, בעצם. הם מאד, מאד חשובים אם אנחנו חושבים עליהם כעל איסוף, יושרה, דברים כאלה הם מאד, מאד משמעותיים עבור הנפש.