רוב ברבאה: להיפתח למה שאפשרי עבורנו

שלום כולם/ן, וברוכים/ות הבאים לגאיה האוס ולריטריט. אני מרגיש שאני מבורך בכך שאני יכול להיות כאן, לחלוק את הלימוד, הדהרמה. אני רואה הרבה פנים מוכרות וחדשות. אני רוצה לחלוק הערב משהו, סביב נושא. אני מקווה שלמרות הדרך הארוכה אתם/ן לא עייפים/ות מידי, ויכולים/ות למצוא קצת אנרגיה להמשך. לעתים קרובות בשיחות פתיחה זה הולך בכיוון של: היי, תרגעו, תיהנו, ועכשיו זה יהיה קצת אחרת.

פתיחת השאלה: מה באמת חשוב לי?

זמן של ריטריט הוא מאוד יקר. אווירה של שלווה, שקט, שמאוד נדירים בחיינו בימים אלו. אפשרות לא לעבוד, לתת לדברים להתיר את עצמם. ויותר מזה, עמוק יותר – זהו זמן של הקדשה, של התמסרות. אנחנו מקדישים/ות את הזמן הזה לשאיפות העמוקות ביותר שלנו. אנחנו לא צריכים/ות לדאוג משום דבר אחר, ויכולים/ות להפוך אותן לעניין המרכזי שלנו, לתת להן את המקום. אז, אני מרגיש שלכולנו בחדר הזה – יש זכות גדולה. אנחנו מבורכים/ות בכך שאנחנו יכולים/ות להיות פה יחד, וגם במובן ש- יש לנו כ”כ הרבה אפשרויות בחיים. לפעמים, ריבוי האפשרויות נחווה כקושי. זה לא קל שיהיו הרבה אפשרויות, וצריך להחליט. אפשר להקדיש אנרגיה להרבה דברים שונים. והחיים קצרים. ימים, שנים, עשורים – עוברים. ואני מרגיש שזה מהותי מאוד שבזמן הקצר הזה של חיינו – אנחנו נשאל שאלות מאוד עמוקות. ‘מה אני באמת באמת באמת רוצה?’ ‘מהו הרצון העמוק שלי, הכמיהה העמוקה של הלב?’ האם זו שאלה שאני באמת שואל/ת? לעומק, עם אנרגיה? ‘מה עשוי להיות אפשרי עבורי בחיים האלו?’ אנחנו אולי שומעים על חירות ושלווה. מה עשוי להיות אפשרי, ובאיזו מידה? שומעים על פתיחות של הלב, חדווה.

כוונות – מרגע לרגע

אנחנו יכולים/ות לדבר על שאיפות, וכוונות. שאיפות הן העמוקות יותר: מהי הכמיהה העמוקה של הלב? ותמיד, אני מכוון/ת לאנשהו. לאן אני רוצה לכוון? ויש כוונות. שאיפות הן סוג של כוונות. וכוונות יכולות להיות קטנות יותר: ללכת מכאן לשם, לשתות תה וכו’. בריטריט – יש לנו את השאיפות שלנו, ויש לנו גם אלפי כוונות. אני יכול/ה להיות באווירה של שאיפה מסוימת, אבל (ברמה המידית יותר) הכוונה בישיבה יכול להיות: ‘אני רק רוצה שזה יעבור’. תמיד יש כוונה, למעשה. התודעה והלב תמיד נעים לקראת משהו. אולי זה לא תמיד ברור. ואפשר לומר – כוונות הן המנועים של חיינו. מזיזות את החיים. מאיפה מגיעות הפעולות, הדיבור? מהכוונות.

אם זה המקרה – אז זה מאוד חשוב לדעת – מהן הכוונות? עכשיו, היום, בישיבה, בארוחת הצהריים. אילו כוונות אני מזין/ה, בחיים שלי? מה אני משקה, מצמיח/ה? זה יכול להיות, למרבה הצער, שהכוונות שהן לא מאוד עמוקות, לא כ”כ מושרשות במה שבאמת חשוב לנו, שהכוונות האלו, כמו עשבים בגן – מתחילות להשתלט, ולגדול יתר על המידה, ולטשטש את מה שאנחנו באמת רוצים/ות. זה מוכר מאוד, וקל מידי עבורנו. לפעמים אפילו לא שמים/ות לב שזה מה שקורה. אנחנו צריכים/ות להביא מודעות לזה. וגם לשאול: האם אני מגביל/ה את האפשריות שלי בחיים? זה ברוח של חקירה פתוחה, ולא שיפוט. האם יכול להיות שאני מגביל/ה, מסיבה זו או אחרת – את התחושה לגבי מה אני שואף/ת? אלו יכולות להיות שאלות לא נוחות. ויש טווח מאוד גדול כאן. וזה ממש בסדר. זה לא התפקיד שלי, או של אף אחד – לומר לכם/ן למה לשאוף. אף אחד/ת לא יכול/ה לומר לכם/ן, וזה לא העניין של אף אחד/ת לומר לכם מה השאיפה שלכם/ן. אני מקווה שכל אחד מאיתנו ת/יוכל למצוא – מה השאיפה הכנה עבורנו? הדבר החשוב הוא – שזה אמתי, כנה, באופן עמוק. א/נשים רבים/ות מגבילים/ות את השאיפות שלהם, אפילו את מה שהם חושבים/ות שיכול להיות שם. אני רואה את זה גם אצל תלמידים/ות ותיקים/ות. וגם – אני מוצא את עצמי, לעתים כ”כ קרובות, וזה דבר מאוד יפה – עד של א/נשים שמפתיעים/ות את עצמם/ן, מופתעים/ות. דברים שאפילו לא שקלו כאפשרות – מגיעים כאפשרויות עבורם/ן – וזה מרענן, פותח, ומאוד יפה. וקורה לעתים קרובות.

לא רק לפגוש את הסבל שלנו

אם אתם חדשים/ות לכל זה – המסורת שאנחנו בה נקראת ‘מדיטציית תובנה’. אחד הכוחות שלה הוא הפרקטיות – מקורקעות ורלוונטיות. אנחנו מדברים/ות הרבה על ‘לפגוש אנשים איפה שהם’, ברמה מאוד יומיומית. וזה הופך דברים למאוד רלוונטיים. ועם זאת – אנחנו מדגישים/ות יחסית הרבה – ללמוד להיות עם החוויה. ללמוד להתייחס נכון לחוויה. האמת היא – שזה לוקח שנים. אנחנו, כבני/ות אדם, לא יודעים/ות להיות באופן מועיל עם החוויה שלנו. ובמיוחד – אנחנו מדגישים/ות את היכולת להיות עם מה שקשה. חוסר נחת, קושי – האם אפשר לפגוש את זה. האם אתם יכולים/ות לעשות את זה? האם אתם/ן בתהליך של ללמוד את זה? זה כוח אמתי של המסורת. ו – הכוח הזה הוא גם חולשה.

היכולת הזו לפגוש קושי – היא לא כל התרגול. ויכול להיות שאנחנו מדגישים/ות את זה יותר מידי. אז בריטריט הזה – אני רוצה לאזן את העניין על ידי הישענות, במידת מה (ויהיו הרבה דברים כאלה גם) לכיוון השני. כי – להיות עם קושי – האם זה הכל? ואם את/ה מתרגל/ת הרבה זמן – האם זו הפכה להיות הדרך שאת/ה מבין/ה את הדרך, ואפילו את המטרה?

לפני זמן מה הייתה פה פסיכותרפיסטית מאוד מנוסה. ואחרי שנים כמטפלת מאוד מוערכת – היא חשה שיש נטיית יתר להדגיש את הקשיים. את ה’עניינים שלי’, והצורך לפתור ולהתיר אותם. אני ממש לא אומר שזה לא חשוב. אני מדבר על איזון. האם יהיה סוף ל’להיות עם’? אם זה מה שאני עושה בתרגול: ‘אני עם’ – שוב ושוב – האם זה ייגמר? להיות עם דוקהא – האם זה תהליך שיגמר? אולי אפילו – יש השקעה מסוימת בכך שלא יהיה לזה סוף?

הבודהא אמר, מאוד בבירור – סבל, וסוף אליו. ככה. הגישה הזו נוטה להביא א/נשים שסובלים/ות, ורוצים/ות לראות דרך החוצה. זה נפלא. אבל לפעמים זה מצטמצם: הדפוס הזה, הנושא הזה. ואיך שאנחנו רואים/ות את הדרך – יכול להצר. אז הפרקטיות הזו יכולה להצר. כשהבודהא דיבר על סוף הסבל – הוא התכוון להרבה יותר. משהו שפונה לרמה הקיומית העמוקה של הקיום שלנו. המילה ‘דהרמה’ אומרת הרבה דברים, והיא היתה בסביבה לפני הבודהא. ולפניו היא אמרה, בין השאר – חובה. החובה לפניו הייתה – לשמור על האש הקדושה, לעשות טקסים וכו’. והוא אמר: החובה שלכם/ן היא לא זה, אלא – חופש. הדרך והמטרה. זו אמירה חזקה. אבל – אולי הדהרמה מזמינה למשהו, ואנחנו אולי לא מאמינים/ות להזמנה, או לא שוקלים/ות את ההזמנה. אז שאלה, לכולנו – האם אני מגביל/ה את התחושה שלי של מה אפשרי? ואם אני מרגיש/ה שאני כן, אז למה? למה אני מגביל/ה? כי בד”כ כשאנחנו מגבילים/ות – הסיבות לא מודעות לגמרי. והשאלה: “למה?” מביאה משהו למודע. שאלות כאלו, אתם יודעים/ות, החיים שלנו, שלי ושלכם/ן – יכולים להיות תלויים בשאלות כאלו. החיים שלנו, כל החיים – לאן אנו נעים ומגיעים – יכול להיות תלוי בזה. זו אחת השאלות הענקיות. אז: ‘מה אפשרי לי?’

בדוהיצ’יטה

ויש עוד רמה שלמה של הדרך: שזה לא רק בשבילי. יש את המונח הזה, שמגיע מהלימוד המאוחר יותר, של המהיאנה: בודהיצ’יטה. במובן הקלאסי – זו המחויבות להתעורר בשביל אחרים. זו שאיפה מאוד גבוהה. אני אשאר כדי לעזור לכולם/ן, באופן מלא, עם יכולת ענקית. אבל א/נשים משתמשים/ות בזה בכל מיני דרכים, ויכולים/ות גם לחשוב על זה כ: כשאני מתרגל/ת, אני רוצה לשמור בדעתי, ולהרגיש לעומק, את העובדה שזה גם למען אחרים/ות. כל המאמץ, הטיפוח, ההליכה והישיבה הזו – לא רק בשבילי, אלא – זו מתנה שלי לעולם. אחרים/ות חושבים/ות על זה ככוונה לאזן את העבודה פנימה עם עבודה כלפי חוץ – נדיבות, אכפתיות לעולם. זה אומר את כל זה, ועוד. ויש פה את השאיפה לאהבה לא-רגילה. הלב מתרחב באופן שאולי אנחנו לא ממש שמים אליה לב. בודהיצ’יטה, במיוחד במובן הראשון – זה נשמע מאוד רחוק. אבל אולי יש זרע בנו שננגע על ידי זה ומסתקרן? זה מספיק. יותר ממספיק כדי להתחיל. מה זה אומר עבורנו, כאן, להביא איכות של בודהיצ’יטה?

אולי אפשר לראות את התרגול שלנו, במיוחד כשהוא קשה, ואנחנו צריכים לטפח סבלנות ונחישות, אולי יכול להיות בי משהו שיודע – אני מטפח/ת את זה כי אני רוצה לתת את האיכויות האלו בעולם. המאמצים, הקשיים – נראים באור הזה. כקהילה, אפשר לראות שכל פעם שאנחנו באים/ות, ומקדישים/ות את עצמנו לזמן המדיטציה – אפשר לראות שהישיבה והיציבות שלנו – תומכות באחרים/ות. כשאנחנו עושים/ות את ההליכה – נותנים את זה לאחרים. זה קשר של הלב. אפילו אם ‘לא בא לי’ – ואני רוצה לשתות תה במיטה – אני אעשה את זה בשביל האחרים/ות.

אני מרגיש מאוד מושרש במסורת של מדיטציית תובנה, ולפעמים אני רואה את קהילת המורים/ות, ובענווה – אני שואל אם אנחנו עושים מספיק כלפי חוץ. אנחנו יכולים להיות מאוד מתוחכמים/ות ומיומנים ב’להיות עם’, אבל – האם אנחנו עושים מספיק בכיוון חוץ? לאחרונה מישהו סיפר לי שהוא היה במרכז-אח שלנו בקליפורניה, היא איש צעיר, והוא התלבט – אם עליו לנהוג או לטוס. ובראיון – שאל את המורה, והמורה אמר/ה: ‘האם אתה יכול להחזיק ולהיות עם אי הידיעה, לנוח עם זה, ולחוש את זה?’. זו תשובה מאוד מיומנת ברמה אחת, וגם תוהה – האם זה מספיק? הפנים הוא אתגר, אבל החיצוני הוא עוד אתגר. ואולי אנחנו צריכים/ות ללחוץ נגד מה שמאתגר, ולאתגר משהו. אחד המורים הבכירים במדיטציית תובנה התבקש לכתוב על דהרמה ושינויי אקלים, ובכנות הוא אמר: ‘לא חשבתי על זה’. למה, מה מוביל לזה – שאנחנו לא חושבים על זה? יש משהו לגבי הטוטאליות של החיים, של הקיום על האדמה, שאנחנו מביאים לתרגול – וכוונה להביא לשם את החקירה.

כדור הארץ הוא בתקופה קשה היום. שינויי האקלים וכו’ – גורל כדור הארץ ממש על הכף. מצאתי איזה ציטוט: “רובנו יושבים ומקווים ש’הם’ יבינו מה לעשות. אבל – מי זה ‘הם’?” זה קשה להבין, ולקחת את האחריות לידינו. זה יכול להיות מקום שהתרגול שלנו מוביל אליו. שיש לנו מספיק, כדי שנוכל להציע משהו. משהו שאינו מיטלטל, שהוא אמיץ, ונותן ביציבות. ובנושא דומה – לגבי כדור הארץ ובני/ות האדם, ישנו ציטוט יפה של ואצלב האבל: “האפשרות היחידה הוא שינוי בספירות הרוח, בהכרה האנושית. זה לא מספיק להמציא מכונות, מוסדות ותקנות חדשות. אנחנו צריכים/ות למצוא הבנה חדשה לגבי התפקיד שלנו על פני האדמה, רק באמצעות שינוי מעין זה נוכל למצוא אופני התנהגות, וסט ערכים חדש ביחס לכדור הארץ”. ובן אוקרי – סופר ומשורר ניגרי: “התמוססות המערכת הכלכלית היא מטאפורה אכזרית להתפוררות חלק ממערכות הערכים שלנו. אינדיוודואליות מקבלת מעמד כמעט דתי, ניראות הפכה לחשוב יותר ממהות, התקווה היחידה שוכנת בבחינה עמוקה ויסודית של הערכים שחיינו על פיהם בעשרות השנים האחרונות.” אני חש שכוחו של התרגול הוא – לאפשר לנו להיות כוח אמיתי בשינוי הזה של העולם. ויש אפשרות של יחסים שונים לחלוטין עם הכוליות של החיים שלנו. משהו אחר לגמרי.

התגובה של הלב לאפשרות של שאיפות עמוקות

אז – כאשר אנחנו מדברים/ות, כשאני מדבר – על שאיפות עמוקות, ורצון של הלב, וכל זה – איך זה מרגיש לכם/ן לשמוע את זה? עבור חלק – יש פתיחה, קשר, משהו נפגש, קופץ ואומר: ‘כן’. ויש משהו יפה בניצוץ הזה, בחיבור לתחושה של שאיפה, והיופי בזה. זה דבר כ”כ יפה, כ”כ יקר. יש בישופ אנגליקני שמצאתי ציטוט יפה שלו: פשטות, בהירות, אחדות – נותנים לחיינו עצמה, חיות, וחדווה.” כפי שאמרתי קודם, מה שאנחנו כמהים/ות אליו, השאיפה שלנו – היא שלנו, ומישהו/י אחר לא יכול/ה לשפוט את זה. אבל אם אני עוצר/ת את השאיפה – ‘למה’? וזה יכול להיות מאוד מסובך. הרבה דברים יכולים להיות שם. אבל – אנחנו יכולים להיות בהירים/ות, וזה מאוד חשוב.

אני רוצה להצביע על כמה מהתנועות הפנימיות שאולי חוסמות את האפשרות של שאיפה, את תחושת האפשרויות. דבר אחד – הביקורת הפנימית. אני אקדיש לזה שיחה שלמה, כי זה מאוד חשוב ונפוץ. יש כזו תחושה של כישלון, שיכול להיות כואב, אם אשאר – ועם זה – בא סל ענק של האשמה עצמית, ודברים כאלו. או – שיש תחושה ש’אני לא שווה את זה’. אני מרגיש/ה חסר/ת ערך, ואז זה חסר טעם לשאוף. משהו יכול לומר: ‘מי אני שאשאף לזה?’ ואם להיזכר בנאום פרס הנובל של נלסון מנדלה, הוא אומר: ‘מי את/ה שלא תשאף/י? שתעכב/י את זה?‘ אם אני מועך/ת את זה – זו סוג של אלימות לעצמי. זה למעוך חלק, או לחנוק ולעצור את זרם הדם לחלק חשוב של הישות. ואני מונע מכדור הארץ את מה שאני יכול/ה להציע. ממלוא הפוטנציאל שלי. דיברתי עם מישהו לאחרונה, והוא עושה עבודה, מחוץ לריטריט – לגבי האופן בו הוא מדבר ומתקשר, ומביא אדיבות וכנות לזה. והוא ממש הביא את עצמו לזה, ועלתה ממש תחושת דחיפות. לעשות את זה היטב, לעומק. והוא היה חשדן כלפי הדחיפות. וזה מעניין, כי הדבר היחיד שהוא יכל לקשר דחיפות מהעבר – היה ללחץ ל’צריך’ ושיפוט עצמי. אז הוא חשב שאולי זה זה. נעשה חשדן. לפעמים, כמובן, הברדק והלחץ המצטבר של החיים תובע אותנו, וכחלק מזה – אנחנו מאבדים/ות את תשומת הלב למשהו. משהו ממוסך. אחד מהתפקידים של התרגול הוא לאפשר לנו להירגע קצת. הרוגע הוא לא תמיד מטרה כשלעצמו, אלא – להיות באינטימיות, לחוש משהו אחר – שיכול למשוך את הישות באופן עמוק. זה אחד התפקידים של השתיקה. אנחנו יכולים/ות להתחיל לשמוע משהו לוחש לנו. ולפעמים איבדנו את הקשר עם תחושת הדחיפות.

איך בונים ביטחון שמאפשר שאיפה?

בחדר ההליכה פה, יש שלד של אדם. והוא שם מסיבה טובה. בבודהיזם האסייתי יש מסורת ארוכה של לשמור שלדים, כדי להזכיר לנו את המוות, ולקבוע את המסלול שלנו באופן כנה. הוא שם, ואתם יכולים/ות ללכת שם, או לשבת – בנוכחות המוות. כמו שאנחנו בכל מקרה, אלא שאנחנו מרחיקים/ות אותו ומביטים/ות בכיוון השני. זה מזין חמלה, ודחיפות.

לפעמים אנחנו מתמודדים/ות עם ‘הרבה דברים’, ולפעמים – זה ממש הזמן לשנות משהו. לפעמים מישהו/י לא ממש שואף/ת כי אין אמון שמשהו ‘יותר ממה שכבר יש ‘ באמת אפשרי לנו. אולי אנחנו חושבים/ות שהלימוד הוא לא ממש אמיתי, או שאנחנו מאמינים/ות שזה נכון לאחרים אבל לא לי. האמונות האלו יכולות להיות ממש מתחת לרדאר. לא בתחום הראייה שלנו.

אחת הפונקציות של התרגול היא שאנחנו מתחילים/ות לטעום טעם שונה של שמחה, חופש, הגשמה. הטעם ההדרגתי הזה בונה לנו, בהדרגה,  ביטחון באפשרויות שלנו. דחיפות רוחנית – צריכה ביטחון. זה מעניין, ואני לא בטוח אם זה ברור. אבל צריך ביטחון בשביל זה. אם אני לא בטוח/ה שזה אפשרי בשבילי – האנרגיה בפנים לא תביא דחיפות. אני רואה את זה עם א/נשים – זה קשור לביטחון.

מאיפה מגיע ביטחון? בין השאר – מדעיכה של הביקורת הפנימית. וגם – מטעימות של הצלחות בתרגול. זו לא מילה פופולריות במעגלים רוחניים, אבל לטעום הצלחות וליהנות מהתרגול – מתחיל לתת לנו תחושת הצלחה והתקדמות (שזו מילת טאבו נוספת). מאיפה הן מגיעות – הצלחה והתקדמות? בין השאר – מניסויים. לאפשר לעצמנו לבדוק, לנסות, להכניס חיים לתוך זה. זה מגיע גם ממבט רחב יותר מאני ואני ואני. ומשהו מתחיל לקרות. ההנאה בונה הצלחה ותחושת התקדמות, בונה ביטחון, שמאפשר שאיפה ודחיפות.

לפעמים חושבים/ות שאם יש לנו את ההצלחות הקטנות האלו – האם אני לא אקשר? אבל בחיים שלנו אנחנו נקשרים/ות להרבה דברים לא מועילים. במדיטציה – ההיקשרויות המועילות האלו עוזרות לנו להרפות מאלו שאינן מועילות. לפעמים מישהו/י שומע/ת על שאיפה או הצלחה, וזה נשמע כמו ‘מטרה’. מריח כך. ויש דחייה כוללת של מטרות בחיי הרוח, בגישות או בשביל א/נשים שונים. לעתים קרובות זה לא משהו שאנחנו שוקלים/ים מספיק לעומק. זה יכול להיות קצת מטופש לדחות מטרות לחלוטין. זה לא מתאים לחיים. החיים שלנו מלאי מטרות, אז האם זה מתאים שהן ייעדרו לגמרי מהחיים הרוחניים? האם זה ריאלי? אם אני רוצה ‘להיות עם מה שיש’, או ‘להיות ללא מטרות’ – אלו מטרות. אתם/ן לא יכולים לעבור יום ללא מטרות. להגיע לארוחת ערב, לריטריט. למה מטרות מסוימות הן בסדר, וחלק לא? מה עושה את ההבדל? זה משהו שאפשר לדבר עליו הרבה, אבל אני אחסוך לעכשיו. לפעמים זה עניין של הטכניקות של התרגול, ואנחנו מרגישים/ות מכווצים/ות סביב התרגול בגלל המאמץ. אבל הדחייה של מטרות, שאיפות וכן הלאה… אולי עדיף ללמוד יחס מיומן למאמץ בתרגול? ולדעת אילו מאמצים… יש לנו אנרגיה, ואנחנו מכוונים/ות אותה. איזה כיוון של אנרגיה באמת עוזר? אם אני אעשה מיליון שכיבות שמיכה – לא אתעורר. אני צריך/ה לדעת מה באמת עוזר.

הכוליות של הדהרמה

וזה מביא אותי לחלק האחרון – לפעמים השאיפות שלנו נחסמות כי אנחנו לא מבינים/ות איך הדרך עובדת, ככוליות. מה זה אומר לתרגל היטב? אפשר לצמצם ולפשט לשני דברים: טיפוח האיכויות היפות של לב ותודעה. רוגע, סבלנות, מיינדפולנס, נדיבות, אהבה, חמלה, שוויון נפש, סמאדהי. והן ממש משאב. התרגול מלא בטיפוח של זה, וקיומן – עושה את כל ההבדל ביכולת שלנו to let go בחיים שלנו. כי זה משאב שאפשר להישען עליו. החלק השני – חקירה. מה זה אומר? שני חלקים: א. מה מוביל לסבל, ולשחרור? והאם אני בהיר/ה לגבי זה, לעומק? והאם אני עושה את מה שמשחרר מסבל? ב. את החלק השני קצת יותר קשה לומר, אבל אפשר: ללמוד לראות ולהבין את החוויה בדרכים שמובילות לחופש. כך אני רואה מדיטציית תובנה. ללמוד לראות ולהשקיף על החוויה בדרכים שמובילות לחופש. משהו קורה אם אנחנו הולכים/ות במסע הזה. זה מעמיק עוד ועוד, ואנחנו לומדים/ות שהדרך בה אנחנו תופשים/ות דברים כבני/ות אדם – היא שגויה באופן ייסודי. יש משהו ששזור באופן בו אנחנו תופשים/ות דברים שהוא טעות – ואנחנו לומדים/ות לתפוש דברים אחרת. זה נקרא ‘הריקות של דברים‘. אני אדבר על זה עוד. השאלה של: מה אמתי, ומה לא ממש – נובעת מהכיוון הזה.

התרגול בריטריט הזה

ברטריט הזה – אני אחקור אתכם שני תרגולים מקבילים: א. מדיטציית נשימה, בגישה מסוימת. את זה אציע בבוקר. ב. מקביל ומשלים – עבודה עם תודעה פתוחה, מרווחת, וטעמים וכיוונים של עבודה עם תודעה מרווחת. שם – יש טיפוח של עומק של מדיטציה דרך הנשימה, וללמוד לראות בדרכים שמביאות חופש – במדיטציית המרחב.

אני מקווה שתוכלו להביא גישה של ניסוי לתרגול שלכם/ן, זה כ”כ מועיל. אולי מה שאני מציע ידוע לכם/ן היטב – ועדיין יכול להיות ניסוי, ואם זה חדש – גם. ניסוי אומר משחקיות. האם יש לנו את התחושה הזו, כשאנחנו מתרגלים/ות? האם זה משחקי, או לחוץ וכבד? משחקיות מאפשרת לחות, סקרנות, גילוי, חיות, יצירתיות, קלילות. אלו דברים מאוד חשובים לנו כמתרגלים/ות. את שני התרגולים האלו אני אפתח בהדרגה, לאורך הימים. ואציע ווריאציות או פנים שלהם. יכול להיות שהסדר שבו אני אציע את ההנחיות מתאים לכם/ן בדיוק. אולי זה ממש הפוך. אי אפשר לומר הכל בבת אחת, אז תהיו סבלניים/ות עם זה, וסביר שיהיה משהו לכל אחד מכם/ן, מבחינת זוויות וכן הלאה. מאוד יכול להיות שיהיו דברים שתרצו לשמוע שוב, כי זה ‘יותר מידי’ לגשת הכל עכשיו. השיחות יציעו דברים בתחום של תרגול, דרכי עבודה. שיחה לא נועדה רק לתת תחושה נעימה. ודאי, ריטריט יכול להיות לא קל, ואנחנו רוצים/ות קצת בידור בערב. וזה מאוד מובן, ואני מקווה שזה גם יהיה זה (למשך כמה דקות ישנן עוד הנחיות ודברים לגבי הריטריט הספציפי).

במסורת הטיבטית אומרים/ות ששמיעה של הדהרמה זה קשה, זה תרגול. אולי יהיו דברים בשיחה שיאתגרו משהו. יש סוטרה מפורסמת, שנכתבה ע”י נגרג’ונה, שנקראת: ‘זר יקר ערך’. מתוכה: “דוברים/ות מועילים/ות הם נדירים/ות, ומאזינים/ות טובים/ות – עוד יותר. ונדירים/ות ביותר – אלו הפועלים/ות על ידי מילים שהן מועילות על אף אי נעימותן. לפיכך, כאשר הבנת את תועלתן של מילים, פעל/י במהירות, כפי שכדי לרפא מחלה, מישהו/י ת/ישתה תרופה לא טעימה, שניתנה על ידי מי שאכפת לו/ה”.

בריטריט יש פשטות, לא צריך לעשות הרבה. שמטו עצמכם/ן, התמסרו ללוח הזמנים. זו איכות יפייפיה. אם יש דברים שיש להסדיר – בבקשה עשו זאת הערב, ותנו לעצמכם להגיע. הרגישו את הגוף, לכו באדמה מסביב, בשקט. הרגישו שאתם מגיעים/ות, ואז התמסרו. בפשטות. חלק יפה נוסף – הוא השתיקה. אז – עידוד עמוק – לא לזלזל בכוח הטרנספורמיטיבי של השקט. משום כך אנחנו עושים/ות ריטריטים בשתיקה. זה מאוד חזק. משהו נעשה אפשרי באווירה של שקט. בין השאר – זה מאפשר למה שאנחנו תפוסים/ות בו – לשקוע לתחתית האגם, ומאפשר לגלות את מה שבאמת חשוב לנו. את השאיפות העמוקות. זו אחת הפונקציות של שתיקה. ואנחנו יכולים/ות להרגיש את השתיקה מאמצת אותנו, עוטפת אותנו. אפשרות יפה, שאני אעודד בתרגול. אז טלפונים, כולל הודעות – ממש לא. בבקשה – כבו אותם, ושימו בתחתית התיק. זו ממש מתנה לעצמכם/ן – להיות חופשיים/ות מזה. עלי לומר, לאורך השנים – אני רואה קורולציה בין אלו שנותנים עצמם לשתיקה לבין פריחה של התרגול. ולבסוף – הקווים המנחים האתיים, הסילה. לא להזיק, לא לקחת מה שלא שייך, לתרגל אכפתיות וכבוד לגבי המיניות שלנו, אכפתיות ומודעות לגבי הדיבור – כלומר – השתיקה. ולבסוף – לדאוג לרגישות ולאיכות, והיכולת לרספטיביות של המיינד והלב – על ידי תשומת לב למה שאנחנו צורכים/ות בגוף ובתודעה. כל הקווים האלו – הם תנועה של אהבה. יוצרים מקום בו אפשר להירגע, להתרווח. יש פה כבוד לעצמנו, לאחרים. והם מאפשרים אמון. מאפשרים לנו להיות קהילה בטוחה יחד, לכמה ימים. אי הצורך לשמור, לדאוג ממה קורה ומה מגיע מולי – זה מאפשר ריכוך, פתיחה, מאפשר ללב להתפרק מנשקו. אז המחויבות שלנו לכללים האלו היא מתנה לעצמנו ולאחרים/ות.

PAGE_BREAK: PageBreak

נספח:

לפני 25 שנים החליטה קבוצת מדענים לפרסם אזהרה למין האנושי מההשלכות הצפויות של המשך ההרס השיטתי של כדור הארץ. זו היתה דרכם לנסות ולהשפיע על דעת הקהל העולמית ועל מקבלי ההחלטות. בניסיון הזה לקחו חלק 1,700 מדענים, ובהם רוב זוכי פרס נובל.

השבוע פירסם כתב העת BioScience קריאה שנייה ומעודכנת, ולנוכח המצב העגום של הכדור, אין להתפלא על ההתגייסות הנרחבת של הקהילה המדעית. לשמונת המדענים שניסחו את הקריאה הצטרפו כחתומים על המסמך יותר מ–15 אלף מדענים מ–184 מדינות. ככל הנראה מדובר במספר שיא של מדענים החתומים על מאמר אחד. אפשר להתייחס ליוזמה כאל מאמץ יומרני, אבל חשוב לזכור שמדובר באנשים המרכזים את הידע הנרחב ביותר על מצב כדור הארץ, ואת היכולת לנתח את משמעותו.

בשניים וחצי העשורים שחלפו מאז קריאת האזהרה הראשונה גברו הלחץ שמפעילים בני האדם על משאבי הטבע, ומידת ההרס שהם זורעים בכל פינה. זה קרה בעקבות גידול של 35% באוכלוסייה. במקביל, גדל היקף הניצול של שטחים טבעיים לצרכים שונים ובהם גידול בעלי חיים למאכל. מספרם של אלו (לא כולל עופות וחזירים) גדל בשיעור 20%, והוא מגיע לארבעה מיליארד.

רוב ברבאה: העניין הזה של ריקות

התמונה הגדולה

אני מקווה שאתם/ן מרגישים/ות שבמפגשי הקבוצות, בראיונות, בהנחיות – שאנחנו פוגשים/ות אתכם/ות איפה שאתם/ן נמצאים/ות. שכל מה שקורה בחויה שלכן משותף, וזוכה למענה דרכם. לפעמים, השיחה בערב יכולה לפנות לשאלות של התמונה הגדולה. לא בהכרח איפה אני עכשיו, החוויה הזו או אחרת. שניהם מאוד חשובים. הצעד הזה שאני לוקח כרגע, האדמה שאני הולך/ת עליה עכשיו, וגם המפה. המפה של הטריטוריה, הכיוון. ואני הייתי רוצה להכנס לזה הערב. לחלק של המפה, ולמעשה – לחלק מהמימדים העמוקים שלה. בשיחה כזו אין שום לחץ. אתם/ן יכולים/ות לשמוע באופן מרווח, ואני מדבר על התמונה הגדולה, אז באמת אין שום לחץ. הנושא הזה של המפה והצעד הזה חשוב בשבילנו במסורת הזו.

כאנשים – מחוץ, ובעיקר  בתוך ריטריט, כשיש מעט מאוד הסחות דעת, והחוויה המיידית שלנו היא מאוד דומיננטית, ואנחנו פוגשים/ות הרבה את החוויה המיידית – הפנימית, של גוף ותודעה, והחיצונית – ריטריט, אנשים, הצורה של הריטריט. ואני בהחלט מקווה שאתם/ן מרגישים/ות שאתם/ן לומדים/ות לפגוש את החוויה ברגע. זה אחת הכוחות של המסורת הזו, שאנחנו פוגשים/ות את מה שקורה עכשיו, ומנסים/ות להיות עם זה באופן מועיל. זה ממש כוח. במקום ללכת למחוזות מופשטים, אנחנו פוגשים/ות את החוויה. אבל זו גם חולשה. מרוב עצים, אנחנו לא מבחינים/ות ביער. אנחנו פוגשים/ות את החוויה הזו, ואת זו, ואנחנו עסוקים בהן, והתמונה הגדולה לא פתוחה בפנינו. אני מכיר מתרגלים/ות שאחרי שנים על שנים של תרגול אמרו לי: ‘חשבתי שמדיטציית תובנה, באופן בסיסי, אומרת: להיות עם מה שיש, ולנסות להיפתח לזה. תהיה בגוף, תיפתח, תהיה עם’. אבל זה רק חלק. זה חלק מאוד חשוב, אבל רק חלק. וזה מאוד מובן למה מישהי חושבת ככה, אבל יש השקפה שמתגבשת עם הזמן דרך זה – זו השקפה לגבי המציאות. אנחנו מתרגלים מיינדפולנס, ודברים נרגעים, ויש שוויון נפש מסוים, ומתרגל/ת רואה: בדרך כלל אני נוטה לסבך דברים עם פפנצ’ה. המינדפולנס מרגיעה את זה. ואז הוא/היא יכול/ה לחשוב: מה שאני עושה בתרגול זה ‘שוהה עם מה שיש’, או עם ‘הדברים כפי שהם’. אלו ביטויים טרנדיים עכשיו. ‘להיות עם דברים כפי שהם’, ואנחנו יכולים לחשוב שזו הפואנטה של כל העניין. אבל זו לא. זו ממש לא הפואנטה של כל התרגול. הבודהא, בבירור – רצה שנבין משהו, שנראה משהו. משהו שהוא יותר מאשר “להיות עם”, אלא להבין משהו.

בערך מאתיים שנה אחרי שהבודהא מת, הופיע נגרג’ונה, שהוא המורה הבודהיסטי השני הכי משמעותי אחרי הבודהא, ובעבודה היסודית שלו – ישנה פיסקה שאומרת: “בלי הגעה לאמת המוחלטת, ניבאנה לא מושגת”, כלומר – שחרור לא מושג. “ובגלל שזה משהו שמאוד קשה לראות, הבודהא היסס מללמד”.

ללימוד יש הרבה פנים. שהן קרובות וקשורות: הטיפוח של איכויות יפות של הלב; הפתיחות של היישות; הפתיחה של ההכרה, של הגוף; המסע של גילוי עצמי-אישי, שהוא דבר ממש יפיפה וחיוני, ‘למצוא את השייכות האמיתית שלנו’; והריפוי שבא עם כל זה. כל זה חלק. וגם – אנחנו נעים/ות לעבר הבנה ומעמיקים את ההבנה שלנו. לא הבנה אינטלקטואלית, אלא הבנה שמשנה ומשחררת אותנו. התרגול הוא רחב, רחב מאוד. ואפשר לומר שהקו העמוק ביותר שלו הוא לעבר האמת המוחלטת. לרצות לראות, להבין, את האמת המוחלטת של דברים.

קיומו של העצמי הוא לא בעיה.

לפעמים מישהו/י יכול/ה לטעון: העצמי, האגו, הוא הבעיה. זה, לעתים קרובות, מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו ככיוון של התרגול. ואנחנו אולי חושבים/ות: אה, מה שאנחנו הולכים/ות אליו הוא להפטר מהעצמי, או משהו כזה. ואפשר לחשוב שהעצמי הוא רע, ולתפוש את העצמי מתנפח, ולהתבאס או לנסות לרסן את האגו. זה לא מועיל במיוחד. משהו יותר מועיל – זה לראות שאין שום דבר שאני יכול/ה לראות ולהצביע עליו ולומר: ‘זה אני’. בין השאר, בגלל אי-הקביעות. אין שום דבר קבוע, יציב. ואז אני מסיק/ה: ‘אין עצמי’. זו התחלה יפה של המסע אל האמת המוחלטת. אבל המקום אליו זה הולך, לגבי העצמי הוא – להבין שהעצמי הוא אשליה. הוא תעתוע. יש לנו חוויה של עצמי, כבני אדם. יש חוויה ותחושה של עצמי. וזה נכון. אנחנו חווים/ות, מרגישים/ות אותו – והוא אשלייתי.

והיום אני רוצה לומר גם – שהאשלייתיות של העצמי, לצד קיומה של חוויית העצמי – נכונה לגבי כל הדברים. לא רק העצמי. הכל מופיע, ואשלייתי. בשפת הדהרמה אנחנו אומרים: ‘הם ריקים’, ואנחנו מתכוונים: ‘ריקים מקיום עצמי’.

למה זה חשוב?   

ציטוט של נגארג’ונה: “בכל מקום שבו ישנה אמונה שדברים  הם אמיתיים, השתוקקות ושנאה נובטים ללא הרף, והשקפות מוטעות מטופחות, ומולידות מחלוקות. אכן – זהו מקורה של כל השקפה. בלעדיו – שום פגם לא מופיע. לפיכך, כאשר זה ייעלם – כל ההשקפות וכל הפגמים של התודעה נעלמים.” כאשר זה מובן כל פגם וכאב נעלם לחלוטין. אבל – איך אנחנו עשויים לדעת את זה? הוא אומר: “כאשר מישהי רואה שכל הדברים קיימים באופן תלוי, היא רואה שהם חופשיים מטבעם”.

“כאשר מישהי רואה שכל הדברים מופיעים באופן תלוי, היא רואה שהם חופשיים מטבעם”. במלים אחרות: הם אשלייה. את זה לימד בעל הידע הנעלה.” הוא מתכוון לבודהא. אז – מישהו/י יכול/ה לשמוע את זה, ולומר: אבל אני לא ממש נמשך/ת לרעיון של נירוונה או הארה, או משהו כזה. יש א/נשים שנמשכים/ות לזה מאוד, ויש כאלו שלא. וזה בסדר גמור. אבל מה שזה אומר, באופן יותר יסודי זה שככל שאת רואה את זה יותר בבהירות, יש יותר חירות. ככל שאני מבין את זה יותר -יש יותר חירות ופחות סבל בחיים שלי. זה הכל. כל הדברים – עצמי, וכל האובייקטים, גם הפנימיים: מחשבות, רגשות, מצבים מנטליים וכו’, וגם החיצוניים – הם אשלייתיים; הם עולים באופן שתלוי בתודעה. הבודהא, בסוטאניפאטה, אומר: ‘כל זה הוא אשליה’.

אנחנו צריכים להיות זהירים פה, כי יש רמות שונות של לימוד. זה, בבירור – רמה אולטימטיבית של לימוד, ויש רמה יותר קונוונציונלית, ואנחנו צריכים להיות בהירים לגבי – באיזה רמה אנחנו מדברים בכל זמן. העניין של ריקות – הוא לא תמיד דרך ההתייחסות הנכונה. יש סוג של סבל, ואני בא ואומר: “זה ריק”. זה יכול להיות מאוד מועיל והולם, אבל ממש לא תמיד. זה מסע להבין את זה. אנחנו לוקחים את ההבנה הזו יותר ויותר עמוק, ומעבירים אותה, לאט לאט, דרך כל הקיום שלנו. זה כמעט אף פעם לא קורה בבת אחת.

הערב אין זמן להכנס לפרטים, אז אני נותן תמונה מאוד רחבה.

איך אפשר לראות ריקות?

ככלל, יש דרכים שונות להבין את הדבר הזה. אני אציג ארבע:

  1. הראשונה – אני לוקח את העצמי, או כל דבר אחר. וכשאני ממש מסתכל – אני לא יכול למצוא אותו. המהות שלו לא ניתנת למציאה. אני לא באמת יכול למצוא אותו. כל מקום שבו העצמי יכול להיות – אני לא יכול למצוא אותו שם.
  2. שניה – שימוש בהגיון. זה משהו שאנחנו לא כ”כ עושים פה, אבל מסורות אחרות משתמשות בזה הרבה. הדברים לא יכולים להיות, באופן הגיוני, כמו שהם ניראים. יש א/נשים שחוששים/ות מזה, כי זה נשמע חסר לב וקר. אבל זה לא בהכרח נכון. כמו שנוסעים לים, ובמעונית צפוף ומבאס, וכשאני מגיע לחוף, יש פתיחה לכל הנוף. אז זה קצת ככה בתרגול הזה.
  3. אפשרות שלישית – דרך אינטואיציה. משהו יכול להדהד, שיר, אדם – לוחש לנו משהו, וזה מדבר ללב, ומפותח אפשרות של חירות. אנחנו לא בטוחים/ות מה זה, ומה זה רוצה, אבל זה קורא ללב.
  4. והרביעי – לראות איך דברים מפוברקים, בנויים, בדויים. וזה כולל – הבנה של החוויה המדיטטיבית שלנו. לא רק לחוות דבר זה או אחר, אלא – להבין את החוויה שלנו.

פיברוק והתהוות הגומלין של חוויה ותודעה

אם אנחנו מביטים/ות באופן הנכון, ושואלים/ות את השאלות הנכונות, אנחנו מתחילים/ות להבין משהו לגבי החוויה שלנו. האם שמתם/ן לב שכאשר אתם/ן מכווץ סביב איזה סבל, יש איזה עניין, אז בעת הזו – תחושת העצמי, ותחושת האובייקט נעשים מאוד ‘גדולים’, ‘קשיחים’, נפרדים. תחושת העצמי ניבנית, הופכת לאינטנסיבית, מפוברקת – דרך המאבק עם משהו. דרך תגובתיות – העצמי והאובייקט ניבנים, ותומכים ובונים האחד את השני. דרך הריאקטיביות – עצמי ואובייקט ניבנים, מתנפחים, נעשים מוצקים. וזה קורה כל היום, במדיטציה ומחוץ אליה. ואם אני רק אביט ואראה שזה קורה, זה ילמד אותי משהו מאוד חשוב.

והאם שמתם/ן לב גם שההשקפה שיש לי, הדרך בה אני רואה את עצמי וחושב על עצמי – יכול להיות כ”כ מגוונת, כ”כ שונה בזמנים שונים, בהתאם, בין השאר – למצב הרוח. כאשר יש הרבה אהבה – אני מדמיין/ת, חושב/ת על עצמי בדרך אחת, וכשיש הרבה עצבנות – בדרך מאוד אחרת. עד כמה זה תלוי גם, למשל, בנקודת מבט. בהנחות שיש לנו. באמונות שיש לנו. כל זה – אמונות, הנחות, תגובתיות, נקודת מבט, מצב מנטלי, המצב של הלב – כל זה יוצר תמונה מסויימת, דעה מסויימת על העצמי בכל רגע. ואנחנו מאמינים לדימוי הזה. “זה אני”. וודאי שגם הנחות תרבותיות, אמונות רוחניות, פסיכולוגיות. כל זה – בונה משהו. ואני מתחיל/ה לראות: דרך הראייה משנה, יותר מכל דבר אחר. זה הדבר הכי חשוב בעולם. הדרך בה אני רואה משהו.

דרכי ראייה שונת בונות מציאויות שונות

כשיש הרבה תשומת לב, למשל, אני רואה, מתייחס/ת לדברים בדרך מסויימת, כאשר יש הרבה מטה – בדרך אחרת, כאשר יש הרבה letting go, והמאבק עם החוויה – המשיכה והדחיפה נרגעות – אני רואה, מתייחס/ת לדברים – באופן אחר. ואפשר להתחיל לראות: שיש תווך מאוד גדול של אופנים של ראייה של העצמי, בהתייחס לדרך הראייה. ויותר מהעצמי: כל סיטואציה, כל מצב – שונה, בהתאם לדרך הראייה. ומהי דרך הראייה האמיתית? העצמי האמיתי? ככל שאני מתרגל יותר, נפתח יותר תווך. ממצבים מאוד עדינים ויפים, עד למצבים מכווצים ולא נעימים.

דרכי ראייה שונות יוצרות יותר או פחות מציאות, יותר או פחות עצמי

ומה שחשוב זה לא רק – העובדה שהדרך שבה דברים ניראים לי משתנה, ואיך היא משתנה, וזה שאני אשאל – מהי האמיתית? הכי גסה? הכי עדינה? זו שבאמצע? זה גם: עד כמה העצמי בכלל נבנה, מורגש בדבר קיים. ועד כמה האובייקט בכלל נבנה, בכלל מופיע. מידת ההופעה של עצמי ושל אובייקט – תלויה בדרך הראייה. זה שמשהו יופיע עבורי כדבר – תלוי בדרך הראייה. החויוה של עצמי ושל עולם – תלויה בתודעה.

עצמי ועולם תלויים בדרך הראייה, ולכן – ריקים מקיום עצמי.

למה זה חשוב?

כי סבל תלוי באמונת מציאות. אמונה במציאותיות של עצמי ושל דבר – היא שמולידה סבל. אם אני לא מאמין/ה במציאותיות של שום דבר, לסבל אין על מה להשען. הבודהא אומר: הכל מפוברק, הכל נוצר על ידי התודעה. אין מציאות ‘כפי שהיא’. זה ממש יכול להיראות שיש מציאות בסיסית. ובתרגול זה יכול להיראות כאילו יש משהו בסיסי ואמיתי. אני עם התחושה הזו, בלי מחשבות, ממש כמו שהיא. אבל זה רק שלב בתרגול. וזה יהיה מאוד מאוד חבל – אם אנחנו לא מגיעים/ות מעבר לשלב הזה. ואנחנו רק מאמינים/ות במציאות הזו, של ‘דברים קיימים’. מיינדפולנס, ושיוויון נפש – לא מגלות, למעשה, את האופן שבו דברים הם באמת. משהו הרבה יותר עמוק ומעניין יכול להתגלות. אז – העובדה הכי יסודית לגבי כל דבר, והעובדה הכי חשובה לגבי כל דבר היא – שהוא תלוי ב’איך אני רואה אותו’. כלומר – הוא ריק. זוהי העובדה היסודית החשובה לגבי כל דבר. אנחנו, המורים/ות, מדברים על: ‘להיות עם מה שיש’. אבל – האם ‘מה שיש’ הוא באמת ‘מה שיש’? אין מציאות אובייקטיבית שאנחנו מגיעים/ות אליה. הדרך בה אנחנו מביטים/ות – יוצרת את מה שנראה, ברמות הבסיסיות ביותר של מציאות.

דמיינו שאתם/ן נכנסים/ות לחדר, ויש שם מישהו/י, מרותק/ת מפחד. והוא/היא אומר/ת: ‘יש זאב בחדר!‘ והאדם הזה/ו מפוחד/ת מהזאב. ואת/ה רואה שבזמן שהוא/היא אומר/ת את זה, הוא/היא עושה צללית של זאב עם היד על הקיר. והוא/היא אומר/ת: ‘יש פה את הזאב הזה, אבל אני איתו, ועם הפחד ממנו’ אני מתרגל/ת תשומת לב, ואני איתו’. הוא/היא לא רואה שהוא/היא יוצר/ת את הזאב, ומביט/ה בזאב ומתרגלת מיינדפולנס לפחד. אולי – זה יביא שלווה מסויימת, אבל זה לא יחתוך את הסבל שיש שם מהשורש. אולי הוא/היא ת/יהיה עם הזאב, והוא ייעלם, או שהוא יהפוך לפתע לארנבון. וזה הביא הקלה. אבל לא היתה שם למידה. אלא – דברים השתנו, ויש עוד חוויה. והוא/היא לא שואל: ‘איך הזאב נוצר? למה הוא השתנה?’. אז אנחנו נכנסים/ות לחדר הזה, מה תהיה התגובה החומלת? מה יהיה הדבר החומל לומר לאדם הזה/ו? ‘תמשיך להיות עם זה?’ או: ‘זה ארעי’? או ‘אולי זה משהו שמשתחרר?’ ודאי, יש שאלה של מה הולם, אבל אם זה אפשרי – מה שצריך לומר זה: תלמד לראות שאת/ה יוצר/ת את זה.

טבעה של התודעה הוא לפברק

עכשיו, יש א/נשים שמרגישים/ות אשמה. ‘אני יוצר/ת את הסבל, אז זו אשמתי’. יש כמה סיבות שזה לא נכון. א. כי התודעה שיוצרת את זה גם אינה אמיתית. וגם – כי זה משהו שתמיד התודעה עושה, שכל תודעה עושה. אין תודעה שלא מפברקת, שלא בונה. זו מערכת ההפעלה של מהי תודעה. ואנחנו גם מושקעים/ות (invested) במה שאנחנו יוצרים/ות. אפילו אם אנחנו יוצרים/ות ‘זאב’ – אולי יש השקעה ב’להיות הקורבן’, או ‘הגיבור’, או היצמדות להנחות לגבי סיבות הסבל, או מהי עבודה עמוקה, או מהי המציאות. ואולי כשאנחנו אומרים/ות את זה – מישהו/י יכול/ה לכעוס. אבל יש משהו בתווך הארוך, לגבי היעדר פחד ויושר.

תעתוע פירושו ריאליזם, התעוררות היא הבנה של זה

עכשיו – איפה בחוויה שלכם/ן אתם/ן יכולים/ות לראות את זה? זה קורה במובנים העמוקים ביותר, וגם במובנים היותר יומיומיים ופשוטים. רבים/ות מאיתנו יכולים/ות לראות שיש דברים שאנחנו בונים/ות – דפוס זה וזה, המחשבות, הלופים של המחשבה. אבל אנחנו בד”כ מניחים/ות – שיש שם משהו לא מפוברק, מאחורי זה. אבל כשהבודהא מדבר על פפנצ’ה, הוא למעשה מתכוון למשהו הרבה ויתר רחב מאשר רק מחשבות מטורפות. הוא מתכוון להכל. זה יכול להיראות כאילו אנחנו במגע עם מציאות בסיסית, אבל זה רק שלב. כל החוויה היא מפוברקת.

והתודעה שמפברקת – היא גם אשליה. ‘כל זה הוא אשליה’, כמו שהבודהא אומר. לבודהא יש דרשה, שבה הוא אומר: ‘אם אתם מסתכלים/ות לעומק על משהו, על כל דבר, ומסתכלים/ות ממש טוב, אין שם שום דבר’. חומר – הוא ‘גוש של קצף’. גוף, הקשיחות של דברים. וודנה: ‘בועת אוויר’. תפישה: ‘מיראז”. סנקרות – כוונות, מחשבות: כמו גבעול ריק, שאם אני אקלף אותו לא אמצא דבר. והכרה: ‘מופע קסמים, תעלול של קוסמים’.

למה הכוונה? הכרה היא התהליך של לדעת, התהליך של לתפוש, לחוות – והוא אומר – בכל הרמות של החוויה שלנו – אפילו ההכרה – היא תעלול של קוסמים. היא לא אמיתית.

אפילו דברים כמו זמן, שאנחנו לוקחים/ות כנתון. איינשטיין אמר: ‘זמן הוא אשליה עיקשת’. אפילו העכשיו, שאנחנו מרגישים/ות כ”כ בבירור – הוא אשליה. אז כשהבודהא מדבר על אוויג’יה – תעתוע, שלפעמים מתרגמים/ות כ:בורות. מה שהוא מתכוון אליו, במובן העמוק ביותר הוא: ריאליזם. האמונה, התחושה האינטואיציה – שדברים הם אמיתיים. בשורש הדברים – זהו התעתוע. והריאליזם הזה – רקום לתוך התפישה. אנחנו לא חושבים/ות: זה וזה הוא אמיתי’, אלא – אני פשוט מניח/ה את זה, כהנחת יסוד, בלי לחשוב עליה. זו קונספציה בסיסית שלנו. ויש לנו נטייה מובנית לריאליזם. דחף לשם. במלים אחרות – זה מאוד קשה לשחרר את התחושה ש’דברים הם אמיתיים’. ועל הדחף הזה, לריאליזם, נשען הסבל. אנחנו בונים/ות, שוב ושוב, את האמונה במציאותיות, ועל זה נבנה סבל. נובט שם. התעוררות, במובן הזה היא – לראות שהכל הוא מפוברק. זה הפוך מה-common sense. הcommon sense מניח שדברים הם אמיתיים. תבונה היא uncommon sense.

כבני אדם יש לנו את הנטייה הזו, אז אנחנו רוצים/ות להשאיר משהו אמיתי, כקרקע. אנחנו מנסים/ות ליצור קרקע, כי קשה לנו לבטוח בחירות ובחסד של היעדר הקרקע. של היעדר מוחלט של משהו אמיתי. והפתיחות המלאה של נקודת המבט של התנועה שזה מאפשר. אולי זה חומר. אני לא יכול/ה לשחרר את העמדה שהמציאות החומרית היא ממש אמיתי, והכל מבוסס על זה, או ‘הכרה’, שמישהו/י מאמין/ה שהיא באמת אמיתית, או נוכחות, או קיום, או ‘הזרם של הדברים‘, או ‘רשת התנאים‘, או ה‘עכשיו’. אנחנו רוצים לאחוז בדרך ראייה מסויימת, ולומר: זה הדבר. מישהו/י יכול/ה לומר – ההכרה היא לא ‘דבר’, אז אלי זה לא נחשב, אבל עדיין – ההכרה היא חוויה, ומבוססת על קונספט. אנחנו מאמינים/ות, באופן גלוי או מובלע, שדברים אכן קיימים באופן בלתי תלוי. ואנחנו עושים/ות זאת כלפי כל דבר שאנחנו נאחזים/ות בו. אנחנו מניחים שהם אובייקטיביים, בלתי תלוייים כך או אחרת. או אפילו – שהם קיימים בזמן. המודעות הזו, אני מניח שהיא קיימת בזמן. העכשיו, אני מניח שהוא קיים.

לראות שהכל ריק – זה משהו יפה באופן מדהים. אני יודע שלומר את זה נוחת במקומות מאוד שונים. חלק מהאנשים מרגישים/ות נדהמים, אולי, חלק מהא/נשים מתנגדים/ות, וחלק אדישים/ות. זה טבעי שזה מה שקורה. אבל בסופו של דבר – יש משהו יפה באופן מדהים בלאות את זה. הכל ריק – הללויה. זהו עולם קסום.

אז, ועכשיו אני מדבר אל אלו המנוסים/ות מאוד: איפה המבצר האחרון שלכם/ן? איפה קרקע המציאות שנשארה? בתחושה ש: ‘זוהי המציאות?’ ב’טבע הבודהא’? ב’בלתי מפוברק’? ‘ניבאנה’?

סראהה היה מתרגל של בודהיזם טנטרי, מהמאה ה11 בהודו: “העצמי הוא ריק, העולם ריק, שמיים וארץ ריקים. ביופי הזה אין מצוות או חטאים, אין טוב או רע”. ויש משפט שהבודהא אמר, אני לא יודע אם הוא אמר הרבה, אבל הוא הפך למאוד חשוב: ‘ידע וראייה של הדברים כפי שהם’. וא/נשים, כולל זה שיושב פה, לקחו את הסוף של המשפט, והניחו שיש ‘דברים כפי שהם’. אבל מה שהבודהא באמת מתכוון אליו – זו ידיעה והבנה של דברים במהותם העמוקה. כלומר – ריקים. איך דברים עולים, מופיעים, באופן מותנה.

כשהבודהא מדבר על שחרור – הוא מדבר על זה. לראות ולהשתחרר מזה. שחרור לא מגיע מ”להיות איפה שאת/ה”, כי אין “איפה שאת/ה”. אנחנו מדמיינים/ות את זה. שחרור מגיע מלהבין שזה דמיון. זה מה שמשחרר באמת.

מדיטציה כניסוי של דרכי ראייה משחררות

איך אפשר לראות את זה יותר ויותר לעומק? אולי מדיטציה יכולה להיות מסע של גילוי של: איך דברים מופיעים, איך דברים מתהווים, ולמה הם מתהווים כך? אולי אפשר לתרגל לראות את המציאות בדרכים שונות, והן יולידו חוויות שונות של עצמי ומציאות. אני יכול לראות את המציאות בדרכים שמובילות לפחות ופחות פיברוק. פחות ופחות ופחות. והן לא יובילו לשום חוויה בסיסית ש’היא היא’. איזה רגש, או חוויה, או מראה, וזה יהיה ‘מה שזה. המציאות הסופית’. אז – מדיטציה כתרגול דרכי ראייה שמנפצות את השלכת המציאותיות, שמנפצות את האשליה שדברים באמת קיימים. ללמוד איך לראות. אפילו metta היא משהו כזה. כי אני עובר למצב תודעה קצת אחר, או ממש אחר, ואז הכל ניראה לי אחרת. כשהמטה חזקה – חוויית העולם משתנה. נניח שהיינו בריטריט מטה של חודש או חודשיים, זה מתחיל להיות ממש חזק: מהי המציאות? תחושת המציאות שלי משתנה מאוד.

מילים כמו “מפוברק” או “מומצא” הן טובות, כי הן מצביעות על זה שאנחנו בונים/ות משהו, וגם – שהוא לא ממש אמיתי.

האם זה הופך דברים לחסרי ערך? הכל מפוברק, האם זה אומר ששום דבר לא חשוב? שהכל חסר ערך? יש זרמים בדהרמה שזה מה שהם אומרים: כל זה הוא סמסארה, ומה שאנחנו רוצים/ות לעשות זה לצאת מכל זה, כי הכל חסר ערך. האם אנחנו צריכים להיות כ”כ דואליסטים? אולי הקיום, זה שדברים ניראים, קיימים, בעלי ערך – זו לא הבעיה. זה שאנחנו מפברקים דברים זו לא הבעיה, אלא – הבורות לגבי זה שהם מפוברקים זו הבעיה. אם אני יודע שהכל קסום, וזה שדברים מפוברקים – לא רק שזו לא בעיה, אלא – זה הופך אותם לקסומים, חופשיים מטבעם. אז אני חי בעולם של קסם, ואני יכול להיות חופשי בפיברוק שלי, ואני לא צריך לבטל דברים.

זה מסע. אפשר לראות את זה בדברים מאוד פשוטים: אני ממש עצבני/ת על משהו, ואז נרגע/ת – ואז משווה: תחושת העצמי והדברים כאשר אני עצבני/ת, וכאשר אני לא כ”כ – הן שונות. את/ה לא צריך/ה להיות מתרגל/ת בשביל לעשות את זה. ואותה הבנה יכולה להעמיק מאוד, ולהשתכלל מאוד. וזה הדבר שהכי טוב להבין אותו. לראות ולהבין באופן הזה – זה מביא שחרור ענק. זה שחרור לשחק עם הקסם, לראות כך או אחרת, בלי להלכד. לשחק בעולם הקסם, לשחק בעולם השקפות העצמי. וזה אפשרי לנו. זה משהו שאנחנו יכולים/ות לחוות כבני/ות אדם. אני, ואני מקווה שאף אחד לא אומר: אתם/ן צריכים/ות להבין את זה, ואני יודע שהביקורת הפנימית יכולה לעלות. אבל זה זמין לנו, ואם הלב נמשך, אם אנחנו נמשכים/ות למסתורין, ומציאות העמוקה הזו, אז זה זמין לנו.