לפעמים – המדיטציה יכולה, וצריכה – להיות מעשה של הגנה עצמית. התודעה שלנו, באופן נורמלי ורגיל מאוד – מייצרת סבל, קושי, אי נחת. אני פוגש הרבה אנשים. ולא מעט אנשים מרגישים, באופן כזה או אחר – שמשהו לא בסדר אצלם. שהסבל – לא אמור להיות שם, איכשהו. שיש איזו בעיה, ואם הם היו עושים אחרת, או – כאשר הם יעשו אחרת – הסבל לא יהיה שם. 'אחרי כל כך הרבה שנים של תרגול, זה לא אמור לקרות'; 'אם הייתי בוחר כך וכך, לא היה כל כך…'; 'כשהילדים יגדלו'. במבט אחר, קרוב יותר – התודעה יוצרת סבל. היא עושה את זה לכולם. ובמידה כזו או אחרת – כל הזמן. אז כדאי לנו מאוד, ואנחנו יכולים ללמוד להגן על עצמנו, להיות אקטיביים כלפי הסבל שהתודעה יוצרת. אחת הדרכים בהן אנחנו יכולים לחשוב על הסבל שהתודעה יוצרת הוא לראות כיצד היא בונה עבורנו חוויית עצמי וחווית עולם, שאנחנו לכודים בתוכה, מאמינים לה, וסובלים ממנה. אולי תחושה ש'אני לא טוב' איכשהו, ושהעולם הוא מקום קשה, קר. תחושה של היעדר אהבה. כל מיני דברים. תמיד – ישנה בנייה כלשהי של עולם. לעתים היא אינטנסיבית, יוצאת דופן, וניכר שאנחנו במצב מסויט במידת מה. לעתים אנשים ממש מדברים על זה כמו' חלום רע'. כשהתודעה מפברקת באופן אינטנסיבי מאוד – זה באמת מרגיש כמו חלום, או סרט. לעתים זה לא כל כך אינטנסיבי, אלא נורמלי וסביר – תחושה של אי-מוצלחות, אי התאמה ואי שייכות. רגיל לגמרי.

ואנחנו יכולים, כמתרגלים – ללמוד את האופנים בהם התודעה עושה את זה, וליצור מצב שבו היא מפסיקה, ומתחילה לעשות דברים אחרים.

החוויה הגופנית היא דרך פשוטה ויעילה מאוד לגשת לסבל הזה. אנחנו יכולים לחוש, בעיקר כשישנו מצב רגשי לא-פשוט – כיווץ כלשהו של הגוף. לעתים קרובות – בציר המרכזי שלו, לעתים בכולו, לעתים במקום אחר. הכיווץ הזה הוא ביטוי למאבק כלשהו. לאי-רצון לחוש תחושה לא-נעימה, פיזית או רגשית. ולעתים קרובות – יש לו אפקט גדול. הוא מנפח ומתדלק את ההתרחשות המנטלית, סביב תנועה של דחייה ואי-קבלה. הכיווץ, לעתים קרובות, מתרחש סביב, או כלפי – תחושה גופנית לא נעימה. גם אם המצב הוא רגשי בעיקרו, תחושה גופנית לא נעימה צפויה להיות שם. אז – איך זה יהיה לגשת לכיווץ הזה, ולרכך אותו? שוב ושוב. ולהיות מוכנים להיות במגע עם התחושה הלא נעימה. ולהחזיק אותה, לפגוש אותה – בעדינות.

אופן עבודה נוסף עם החוויה הגופנית הוא – להרחיב, שוב ושוב – את תשומת הלב כך שתקיף את הגוף. כך אנחנו הולכים נגד המומנטום של כיווץ של התודעה, וגם נגד ההרגל של תשומת הלב שלנו – להמשך לאזורים מסוימים, בדרך כלל אלו שיתכתבו עם המצב הרגשי הקשה, ולהזניח אחרים, שאולי יש בהם כוח כזה או אחר.

דבר דרך נוספת, שיכולה להיות מפתח חשוב – היא תשומת לב להתייחסויות של התודעה החושבת לעצמנו ולמצב. לעתים קרובות כל כך, כשיש סבל – ישנה תחושה ש'אני לא בסדר' איכשהו. ש'זה לא אמור להיות כאן', ושאני 'כנראה עושה משהו לא נכון'. המחשבות האלו, לעתים קרובות – התייחסויות קטנות, טבעיות, מרגישות מובנות מאליהן של התודעה – הן מתקפה של התודעה על עצמה. הן מובנות מאוד, ונראה שקורות באופן כזה או אחר לרוב האנשים. אבל אנחנו לא חייבים, באמת שלא – לקבל את חוות הדעת שלהן. אין בהן הרבה תבונה, או תועלת. אפשר להתווכח. 'כן – זה באמת יישאר לנצח? כי נראה שכל שאר המצבים בעבר לא נשארו'. 'כן, באמת, הסבל הזה פה כי עשיתי משהו לא נכון? אם הייתי עושה משהו אחר – לא היה סבל?'. אפשר גם להתווכח על הדברים שהתודעה החושבת אומרת לך על עצמך. בשביל זה, לפעמים – צריך להיזכר בכוחות ומשאבים שיש לנו. באנשים שאהבו או אוהבים אותנו, בכושר שלנו לאהוב, במעשים של נדיבות שעשינו. לעתים אפשר לחשוב על כך – שעצם היותנו חיים – זה כבר, במובן מסוים – פלא, הדהוד של כוח אינסופי, שאנחנו ביטוי שלו. קל לנו לראות את הפלא הזה כשתינוקות נולדים, ואחרי זמן קצר – אנחנו מתחילים לקבל אותו כמובן מאליו. אבל ברובד אחר – משה בנו חש את האיכות הזו, ויש בה איזו אהבה עצמית, גם אם היא מתעוותת לעתים קרובות. לעתים – זה טוב להיזכר בזה.

לעתים – בתוך מצבים רגשיים סבוכים – התודעה נוטה להציג אחרים בדרך מאוד מסוימת, שהולמת ומתחזקת את המצב הרגשי. וגם כאן – אפשר להתווכח. 'האם הוא באמת כזה?' ויהא זה – מושלם כפי שאנחנו חושב שהוא כרגע, או בלתי נסבל כפי שאני חושב שהוא. אנשים, למרבה המזל – הם תמיד אחרים, תמיד יותר ממה שאנחנו חושבים עליהם. והתמונה שיש לנו עליהם היא תמיד מעוותת במידת מה, וכשהמצב הרגשי אינטנסיבי – העיוות נעשה מוצק מאוד. אז – כאשר אנחנו פותחים את הראייה על האחר, ומאפשרים לה להיות מורכבת ומגוונת יותר – המצב הרגשי מאבד משהו מהסולידיות שלו, ומתחיל להיפתח.

אלו כמה מהצעדים שאנחנו יכולים לעשות, וישנם עוד הרבה. ויש גם צעד מקדים, שמאפשר את כל הפעילות הזו, ואנחנו צריכים לטפח אותו עוד ועוד, לפני, במקביל ואחרי: למצוא מעגן, ולטפח אותו – של תשומת לב ורגישות לחוויית החיות של הגוף, ותחושה של ידידות ואהבה עצמית. ככל שאנחנו לומדים להישען שם – יש לנו בסיס הרבה יותר יציב לעבוד מתוכו, ולהגן על עצמנו.

השיחה הזו נכתבה לקראת סיומו של ריטריט בן שבוע שסייעתי בהוראתו, וישנן בה דוגמאות מסוימות שנכתבו בהקשר הזה. רובה המוחלט לא נמסר בדיבור במהלך הריטריט, אבל התנועה של כתיבה ומחשבה המשיכה לכדי טקסט מלא למדי.

רגישות, כוח, וההתרחבות של האהבה

אני אתחיל את השיחה הזו בציטוט. אתמוך, בישיבת הצוות, המורה, כריסטופר, דיבר על היכולת לרדת לעומקם ולהבין את החיים במלואם. ו אחד המשתתפים שאל: 'מה קורה כאשר החיים הובנו במלואם'? התשובה הייתה, בחדות אופיינית: 'ידידות ללא מעצור'. Unstoppable friendship.

אז אני אנסה לבאר קצת את הציטוט הזה, דרך מה שעשינו במהלך הימים כאן.

אז אפשר להתחיל מלשאול: מה עשינו כאן, בעצם?

יש לזה הרבה תשובות אפשריות. אבל אבחר אחת, שהוזכרה הרבה לאורך הימים: פיתחנו, בעיקר בתוך הצרגול וגם מחוץ אליו רגישות לפנים שונים של החוויה, והבאנו אליהם יחס שמקל על אי נחת. פיתוח רגישות ויחס שמקל על אי נחת.

אז אני רוצה לומר כמה דברים על רגישות.

קודם כל – מהי? או – מהי בהקשר של התרגול שלנו פה?

רגישות

אפשר לומר שרגישות היא התנועה של להיות במגע עם משהו, פן של החוויה, בלי לנסות להשפיע עליו השפעה כוחנית, מתוך הקשבה ועדינות, ועם טוב לב כלפי עצמנו. ואנחנו הרחבנו את התחום של מה אנחנו רגישים/ות אליו. אז ביום הראשון היה לנו רק את הגוף. ביום הבא – הפן של נעימות, אי נעימות וניטראליות. לאחר מכן – מצבים מנטליים, רגשות. וביום החמישי – התהליך של ההשתנות, חלופיות של כל הדברים, אניצ'ה. לא סתם הרחבנו כך. אם היינו, ביום הראשון – נותנים/ות את כלל ההנחיות, זה ממש לא היה מרגיש נגיש. לא רק בגלל כמות ההוראות, או משהו כזה, אלא – משום שהרגישות שלכם/ן, אולי שמתם/ן לב – לא נשארה כפי שהיתה. אלא – היא הפכה למעודנת יותר, מדויקת יותר, וכך – יכולה לראות ולחוש יותר ויותר מהחוויה האנושית. אז רגישות, שווה לומר – היא דבר בר פיתוח.

הכוונה שמאחורי הרגישות

היחס, הכוונה מאחורי הרגישות – היא עניין מרכזי. היינו יכולים/ות, לכאורה – לומר שרגישות היא 'פשוט רגישות'. אז יש משהו, ואני חש אותו, נמצא אתו במגע. אבל, אם להיות כנים/ות – תמיד, בכל מגע, בכל מבט שלנו על החוויה של עצמנו, בכל התייחסות למשהו – ישנה גישה כלשהי. אין לנו באמת את האפשרות של ניטראליות ואובייקטיביות. אנחנו יכולים/ות להיות מוטים/ות פחות, לפעמים זוהי התכוונות מועילה – לנסות לראות בניטראליות, אבל ניטראליות אמיתית היא לא ממש בגדר האפשר. וזה נראה באופן ברור במיוחד כאשר אנחנו מתייחסים/ות לחוויה של עצמנו. שם – יש לנו נטייה מאוד חזקה למשוך ולדחוף, לרצות ולדחות, להיאבק וליצור חיכוך. ואם אנחנו מביטים/ות מקרוב – אפשר לראות, בנקודה זו של הריטריט – שישנן כוונות, איתן אנחנו פונים/ות לחוויה – שיוצרות תחושה של יותר משיכה ודחיפה, יותר מאבק וחיכוך, וישנן כוונות שיוצרות פחות. אז אם אני פונה לכאב פיזי או רגשי עם התחושה: 'הוא לא צריך להיות פה', ורצון שהוא ייעלם – הולך להיות לרגישות שלי אפקט מסוים. כפי הנראה – של סגירות ואינטנסיביות של החוויה הכללית, ריכוז של תשומת הלב סביב האובייקט המכאיב, והתמצקות והתנפחות שלו. בעוד שכוונה של ידידות, או אפשור שיכולה להישמע כמו: 'זה ממש בסדר שזה שם, מעניין איך אני יכול/ה לעזור לעצמי לחוות את זה יותר בנינוחות' – תעשה אפקט. ובסופו של דבר – האפקט של הכוונה של הרגישות – הוא יותר חשוב מאשר הדבר אליו אני רגיש/ה.

אז הכוונה פה, בעצם, מתבטאת כשאלה עדינה, שאני שואל/ת יחד עם הרגישות: 'מה יכול לעזור?'

התוצאות של רגישות

אז בואו נשאל – מה רגישות כזו מביאה, מה היא הולידה בנו? בשיחות אתכם/ן, בקבוצות – היה מאוד ברור שאחד הדברים שהרגישות מולידה היא – תחושה של נינוחות ואינטימיות עם החוויה המידית. ועם זה – הנאה, פתיחות, יופי. מהמפגשים אתכם/ן היה ברור: אמנם לפעמים עולים קשיים, אבל זה מרחב שטוב להיות בו. הלב, התודעה, נהנים מהפתיחה שמגיעה עם הרגישות. הרגישות מביאה תחושה של יופי, גילוי, פליאה. המופע הזה של הלב; הא/נשים האחרים/ות בקבוצה; הטבע; המדיטציה – נראים יפים יותר, נחווים כיפים, איכשהו. זה לא חייב לבוא עם נעימות, ובהחלט יכול לבוא לצד מחשבות וטרדות שונות ומשונות. אבל תחושת היופי ניכרת. איסוף של התודעה, התמקמות שלה, נינוחות – מגיעות מתוך הרגישות הזו. התודעה אוהבת להיות כאן, ולכן היא יותר ויותר נשארת. נאספת, מתאחה עם הגוף, עם החוויה. גמישות של נקודת המבט. אז היו לנו את המדיטציות המונחות, ונראה שלפחות חלקכם/ן די נהניתם/ן מלחוש את כל הגוף כנשימה. זה די ברור שאם תלכו לאדם ברחוב, ותציעו לאו את האפשרות הזו – יהיה די קשה ליישם אותה. אז הרגישות – מאפשרת גמישות של נקודת המבט. זה, בעצם, עניין גדול, ואולי נחזור אליו לאחר מכן.

רגישות והפתיחות של דברים

ויש עוד משהו, שקשור מאוד לאחרון: כאשר אנחנו רגישים/ות, ואלה דיברה על זה בהנחיות אתמול – כאשר אנחנו רגישים/ות, דברים שהיו נראים מוצקים, קיימים, ברורים – מתחילים להתגלות כהרבה יותר פתוחים, מאווררים, גמישים – ממה שנראה במבט ראשון. הכאב הזה, או העצב הזה. נראה כל כך מוצק. ואם אני מתקרב – אני רואה שהוא מורכב מהרבה מאוד אירועים פיזיים, והרבה מאוד תגובות של התודעה. אף אחד מהדברים האלו, כשלעצמו – הוא לא כל כך גדול או רציני. אבל מה שהתודעה עושה זה – לראות את המכלול מאוד בגסות, לתת איזו תגית – מדויקת יותר או פחות, ולהתייחס לכל העניין כ'שוב הדיכאון הזה'. מעניין – שהתודעה נותנת את התגיות שאנחנו רגילים/ות לתת. כך היא עובדת, על ידי הרגלים וחזרות. וכך – חוויות נוטות להשתמר. אז – היה עצב מסוים בבוקר, ועכשיו, בצהריים, מופיעה שוב תחושה. וכל כך מהר נדמה: 'זו אותה תחושה, היא עדיין פה, היא כנראה הולכת איתי הביתה, ואיך יהיה השבוע הבא בתוך העצב הזה' וכל זה. אבל אם אנחנו מסתכלים/ות מקרוב – האם הן באמת אותו דבר? האם התחושה הזו היא אפילו אותו דבר עכשיו, ביחס לאיך שהייתה לפני כמה דקות? במובנים מסוימים כן, במובנים אחרים – לא. אז הרגישות – מאפשרת פתיחה של מה שאנחנו נמצאים/ות אתו במגע.

נחשוב על אדם, שיש לנו דימוי מוצק לגביו. אם אנחנו נהיה רגישים/ות באמת להתנהגויות, למניעים ולמופעים של האדם הזה, ותהיה שם הכוונה של טוב הלב, שהזכרתי קודם – אנחנו נגלה שהדעה שלנו על האדם, גם אם היא לא רעה – נכונה באופן חלקי מאוד. וגם אם היא תרגיש נכונה, לבטח נגלה – שהאדם הזה הוא הרבה יותר רב פנים ומורכב מאשר הדמות, ההשקפה – שאנחנו כופים/ות עליו. הדוגמא הזו גם ממחישה את החשיבות של הכוונה שמאחורי הרגישות. משום שודאי – שאם אשקיף על אותו אדם ללא רצון לעזור או להיטיב איתו או עם עצמי – יכול להיות שהדעה שלי עליו תתמצק. הכוונה הטובה – מאפשרת לרגישות לפתוח, להגמיש, ולא למצק.

אני רוצה, בנקודה זו – להכניס מושג או מילה נוספת.

כוח

המילה הזו, כוח, היא כל כך טעונה בתרבות שלנו, ונראים אולי לגמרי זרה למה שאנחנו עושים/ות פה. אולי באנו בשביל רכות, בשביל עדינות, וכוח, כך נדמה לנו – הוא ההפך מזה. הוא נוקשות, או תגובתיות, או משהו כזה. אבל בעיני – כוח זו מילה ממש חשובה. לא הייתי רוצה לוותר עליה, או על האפשרויות שהיא מביאה. אז אולי אנחנו יכולים/ות לטעון אותה במשמעויות שונות מהרגיל. אז מה קורה, למשל, אם אני לוקח את המילה 'כוח', ורואה אותה בהקשר של השאלה: 'מה יכול לעזור'? בהקשר הזה – כוח הוא תחושת האפשרות לשנות. תחושת האפשרות לעזור. להניע משהו, לתמוך בשינוי של משהו – מנקודה אחת לעבר נקודה טובה יותר, גם אם לא ברור לי מה היא.

אולי אתם/ן אומרים/ות – שהייתם/ן מעדיפי/ות למצוא לזה מילה אחרת. וזה בסדר. אבל בעיני יש סיבה טובה למילה הזו דווקא. בין השאר – כי אנחנו יוצאים/ות לחיים עכשיו. וזה קל מידי, מנקודת המבט של הריטריט – לחשוב על העולם כגדול וחזק, ועל עצמנו כפגיעים. לפעמים זה ממש מרגיש ככה, וזה ממש בסדר, ומועיל להיות במגע עם זה. אבל לאורך זמן, ובטווח הארוך – התרגול הזה לא מוביל, או לא חייב להוביל – לתחושה של פגיעות וחולשה מול עולם חזק וכוחני. אלא – דווקא לתחושת יכולת. לתחושת כוח, גם אם הן שונות מאוד מהאופן בו כוח ויכולת נראים בתרבות שלנו. ברוח מה שנאמר עד עכשיו אפשר לומר – כוח לעזור, להיטיב.

אז – מה בונה תחושת כוח להיטיב?

אחד הדברים שבונים תחושת כוח להיטיב הוא – בדיוק ההתמדה של הרגישות שדיברנו עליה. הרגישות, בגלל האיסוף והיציבות שהיא מביאה – מאפשרת לנו מרחב נפשי. מתוך מרחב נפשי – אנחנו יכולים/ות לגשת באופן מיומן יותר, מושכל יותר. אנחנו יכולים/ות לאפשר לכוחות שלנו להיות נגישים. אנחנו מרגישים/ות מתי אנחנו נעשים/ות תגובתיים/ות, ויודעים/ות למצוא של מרחב. פה יש הרבה מאוד כוח, שנובע מהמרחב שיש לנו סביב סיטואציה. אז, לדוגמה, במפגש בין שני אנשים, שיש בו ריב או חיכוך. איך זה יהיה להרגיש את אי הנעימות שבזה, בגוף שלנו – ולהביא לשם רגישות? זה יכול לשנות את כל האירוע. זה עושה בדיוק את מה ש-כריסטופר כינה, בשיחה שלו בריטריט – 'להפסיק ללבות'. ושם יש מקום להבנה ואהבה. זה יוצר הרבה ביטחון עצמי – הידיעה שאני יכול/ה להפסיק ללבות מצבים קשים, ולאפשר שם ריווח.

רגישות מביאה כוח גם משום שאנחנו, דרכה, יכולים/ות לראות – מה מביא סבל, ומה מביא אושר. בתרבות שלנו – יש הרבה בלבול סביב השאלה: 'מה מביא אושר'. הבלבול הזה, אולי זה לא ניכר, אבל ממפגשים עם אנשים אפשר לראות את זה – יוצר חוסר ביטחון עמוק. אנחנו רוצים/ות להיות מאושרים/ות, אבל אין לנו מושג איך ללכת בכיוון. התרבות אומרת דברים מסוימים – דרך הפרסום, דמויות סמכות, המערכות השונות, אופני העבודה והצריכה. ואנחנו, כא/נשים, מוצאים עצמנו די מחוסרי/ות תשובות. אז הרגישות – מאפשרת לנו לגשת לחוויה שלנו, ולבדוק: מה מביא סבל, מה מביא אושר? ופה יש ביטחון וכוח אמתי. למרות – שהוא לא תמיד מרגיש כמו כוח, משום שלפעמים זה מרגיש מאוד שונה. אבל זה כוח. זו סמכות שלנו לומר מה חשוב עבורנו.

ויש את הכוונה לעזור. ההתמדה של הכוונה לעזור, שפה תרגלנו יחד ובתוך הרגישות – בונה כוח מאוד מורגש ואמתי. כאנ/שים, אנחנו נסחפי/ות על ידי כוונות שונות: השוואה עם אחרים/ות, שמאחוריה כוונה להיראות טוב; ביקורת עצמית, שיש בה כוונה זדונית כלפי עצמנו; התנהגויות שמיועדות להרגיע את הביקורת העצמית, או לחזק דימוי חיובי על עצמנו; התנהגויות שיגרמו לאחרים/ות לחשוב ש'אנחנו ממש אחלה'. אם נהיה כנים/ות, ביסוד של הרבה ממה שאנחנו עושים/ות יש מידה של פחד ונוקשות. אנחנו יכולים/ות לדמיין א/נשים שמושקעים מאוד ב'להיראות טוב'. כמה פחד יש שם. וכולנו כאלה, במידה כזו או אחרת. כוונות שמגיעות מתוך נקודת המבט של הדימוי העצמי, כמו שדיברנו עליו בשיחה על אניצ'ה. אז לאט לאט – אנחנו יכולים/ות להחליף את הכוונות האלו, שמונעות על ידי פחד ורצון לתחזק דימוי עצמי – בכוונה מידית וכנה להיטיב. לעזור. וזה מביא הרבה מאוד כוח. גם משום שזה מפנה אותנו. הרבה אנרגיה הולכת לתחזוק של הדימוי העצמי. הרבה מתבזבז שם על חישובים, שיקולים, הכנות, הימנעויות. ואז אנחנו מגלים/ות – שכאשר הפעולות והמחשבות מונחות על ידי הכוונה לעזור – הרבה יותר כוחות נעשים זמינים. הרבה יותר אפשרויות נפתחות.

הרבה מהסיבה לכך קשורה ביחסים ההדדיים שציינתי קודם, בדוגמה על האיש שיש לנו עמדה מוצקה כלפיו – בין כוונה של זדון והתמצקות. כשיש כוונה של זדון, או כשיש פחד – תפישות נוטות להתקבע, ואפשרויות נוטות להצטמצם. וזה שולח אותנו לנקודה הבאה.

אז כמו שאמרנו – מתוך הכוונה לעזור, ומתוך הרגישות – דברים מתחילים להיראות כפחות מוצקים. אי המוצקות של הדברים היא מקור ענק לכוח, והיא גם אחד הדברים שמבחינים בין הכוח שמדובר בו פה לבין כוח כמו שאולי אנחנו, תרבותית, רגילים/ות לחשוב עליו. אולי אנחנו חושבים/ות שכוח זה כשמשהו אחד יותר גדול, או חזק – ממשהו אחר. אני פה, חלש, ומשהו שם, חזק – משפיע עלי, או להיפך. אבל משהו בפתיחה ובריווח של תחושת המוצקות של הדברים יכול לאפשר מבט מאוד אחר על כוח. אז – נדמיין סיטואציית חיים לא נוחה. אני מאוד רוצה משהו, וזה תלוי באדם אחר, או אנשים, או ארגון, או משהו כזה. אם אני רואה את זה פשוט כך – יש פה מצב די תקוע. אני רוצה, והכוח לא אצלי. איך אנחנו יכולים/ות, עם הרגישות – להפחית את אי הנחת סביב מצב כזה, באופן שיביא תחושת כוח? רעיון אחד עשוי להיות – לפנות בעדינות לתחושת הרצון שלי, ולאפשר לה להיפתח קצת, להתרווח קצת. זה מוריד את האינטנסיביות והכפייתיות של הרצון, ומאפשר לי יותר חופש פעולה. דרך נוספת – להיות רגיש/ה גם לצרכים ולרצונות של מי שמולי, וזה מאפשר למסמס משהו מתחושת המרחק והעליונות שלו, שתחושת הנחיתות שלי תלויה בה. לעתים קרובות – אנחנו מפקידים/ות בידיהם/ן של אחרים/ות סמכות עלינו. כחלק מהתהליך הזה – אנחנו הופכים/ות אותו/ה ללכיד מאוד, רואים/ות אותו/ה בצורה מאוד לא מורכבת. ויש משהו ב-לראות את המלאות של האדם השני, על הצרכים, הרצונות, הכמיהות והחולשות שלו – שממוסס את המרחק הזה, השניות הזו, שעליה נשענת תחושת החולשה. בסרטי פעולה – לדמויות של הרעים בדרך כלל אין ממש אישיות. לטובים לפעמים יש. לרוב – הרעים הם גנריים כאלה: יש להם מדים אחידים, ואין להם פנים, כמו במחלמת הכוכבים, עם המסיכות הלבנות של אנשי האימפריה. יוצרי הסרטים מבינים משהו: יש קשר הדדי בין עוינות, תחושת נחיתות (של ה'טובים') ואי-ספציפיות, גנריות של הראייה של האחר. האימפריה החזקה, שהיא רעה פשוט משום שהיא רעה, וכל החיילים שלה נראים אותו דבר. מול המורדים – חלשים, מעטים, ספציפיים, מורכבים יותר, לפעמים נכשלים, לפעמים מצליחים. השניות הזו בסרטים מצליחה כל כך כי היא מהדהדת תנועה של התודעה שלנו: היא יוצרת תחושה של מישהו חזק, בעל כוח, והוא גנרי וחסר אישיות, שטוח איכשהו. אם אנחנו ממרכבים/ות את דרך הראייה שלנו על האחר/ת – זה משחרר אותנו מהנחיתות. ואז – אנחנו יכולים/ות לזכות בחלק מהכוחות שלנו בחזרה.

כוח והאפשרות של אלטרואיזם

האפשרות הזו, של שינוי דרך הראייה על אחרים/ות – פותח את תחושת העצמי שלי, הופך אותה למרוכזת וכבולה פחות, וכך משחרר כוחות של הישות שלא היו זמינים קודם לכן. זה מהלך שאנחנו יכולים/ות לקחת הרבה יותר רחוק. אז – איך זה יהיה – להעמיד את טובתם של אחרים/ות במרכז סדר העדיפויות שלי? א/נשים שומעים/ות את זה, ואולי זה נשמע להם מרצה, או שיש שם אבדן של העצמאות, או איזה חוסר ביטחון. אז אני לא מתכוון לכל הדברים האלו. ביטול עצמי מתוך חוסר ביטחון – הוא תנועה, מובנת מאוד, נורמלית מאוד – של נקודת המבט של העצמי בהיותה מפוחדת ומכווצת. זו טקטיקה של העצמי להיות בטוח. וזה באמת מאוד מובן, נורמלי, וקורה, אני מניח, כמעט לכולם/ן, כך או אחרת. אז אני לא מתכוון לזה. אני מתכוון, ממקום של אומץ – לשחק עם הרעיון של תעדוף טובתם של אחרים/ות לפני טובתי שלי, ורתימת החיים שלי, הכוחות שלי – לשירותם/ן של אחרים/ות. מה קורה, כאשר אני מהרהר כך? עכשיו אני כותב, והשעה מאוחרת. ומחר יש עוד יום של ריטריט. ואני קצת חוכך ומיטלטל – האם זה טוב לכתוב עכשיו? אולי היה עדיך ללכת לישון? ויש קצת כיווץ ופחד סביב השאלה. אז מה יקרה, אם אני אציב במרכז העניין את השאלה: 'מה יהיה טוב לאחרים/ות?' השאלה עדיין עומדת בעינה. אני עדיין לא יודע. אבל מה השתנה? הפחד. אני כבר לא מפחד להפסיק, ולאבד את המומנטום של הכתיבה, או להמשיך, ולהיות עייף מחר. למה נעלם הפחד? במובן אחד – משום שהפחד כרוך ומותנה במרכזיות של העצמי. ככל שהעצמי יותר כרוך ומזוהה עם מחשבה לא-נעימה, למשל – כך יהיה שם יותר פחד, והאפקט שלה יהיה ניכר יותר. במובן אחר – משום שכאשר אני חושב במונחים האלה, בעצם דרך הראייה הזו – ישנה בנייה של ביטחון עצמי וחוסר פחד. משום שאם אני חושב במונחים של 'איך אני יכול לעזור לאחרים/ות', אני מתקף, כמובן מאליו – את הכוח שלי והיכולת שלי לעזור. משמע – החוויה נשענת על הנחה של כוח, ומתקפת כוח. חוסר הפחד, מצידו – משחרר אנרגיה של הישות שהייתה כלואה בתוך הפחד, שהוא צרכן אנרגיה רציני, וכך – שתי התנועות עובדות יחד: הנחה בדבר קיומו של כוח, שבאה לידי ביטוי באמונה המובלעת שאני יכול לעזור – משחררת את הכוחות שמאפשרים עזרה. כך דרך הראייה של אלטרואיזם תומכת בתחושת כוח.

אנחנו עשויים/ות לחשוב על אלטרואיזם כסוג של ביטול עצמי, או אבדן של תחושת הסמכות. אבל אלטרואיזם שמגיע מתוך כוח ורגישות – מבקש משהו אחר לגמרי. הוא מבקש עוד פיתוח של היכולות, הכוחות ואפשרויות הפעולה שלנו. עוד דרכים לעזור ולהגיב, עוד תובנה לגבי מה יוצר סבל ואיך אפשר להפסיק אותו. מתוך העמדה הזו – אנחנו מתבקשים/ות להנכיח, לבטא ולפתח את הפוטנציאלים שלנו. ולכל אחד מאיתנו ישנם כוחות שונים, אפשרויות שונות לעזור, דרכים שונות לבטא מחויבות ואהבה. אי-הפחד שהאלטרואיזם מאפשר – קורא לשחרור הכוחות הייחודיים מאוד שלנו. לביטוי שלהם במציאות. ומתוך כך – עוד כוח מגיע לישות, משום שפוטנציאלים שמתבטאים – מביאים ומאפשרים כוח, ביטחון עצמי, ונכונות להתחייב למה שחשוב.

הרחבת הרגישות, הכוח, האכפתיות: חיים של אהבה

ועכשיו, היום – אנחנו עומדים/ות לסיים את הריטריט ולצאת מכאן. התנועה פה הייתה תנועה לעומק. רגישות לפנים עדינים יותר ויותר של החוויה המידית. זה דבר יקר מאוד, ובאמת שרק התחלנו. ובחוץ – יש רוחב של חיים. יחסים, עבודה ותרומה, החזקה של אחרים/ות, אחריויות שונות, וגם הסחות דעת מכאיבות וכן הלאה. כל אותם תחומים שהבודהא התייחס אליהם בחלק האמצעי של הדרך כפולת השמונה, שמדבר על אורח חיים, הביטוי הממשי בעולם. אז ההצעה היא – להביא לשם את אותה גישה. כדי להקל על עצמנו, אפשר לנסח את כל מה שאמרנו כאן כסדרה של כמה שאלות:

• איך אני יכול/ה להיות רגיש/ה לסיטואציה באופן עדין ובהיר ככל שניתן?
• איך אני יכול/ה להתייחס אליה באופן שיפסיק להזין את מה שמזיק?
• האם אני יכול/ה להביט על המצב בדרך שתנקז ממנו את הבעייתיות שיש בו, ותאפשר לי לעבוד בתוכו יותר בקלות? מה קורה אם אני שוקל/ת את אושרם/ן של אחרים/ות כחשוב כמו זה שלי?
• מה עלי לפתח, על מנת לשרת את המצב באופן המועיל ביותר?

והשאלות האלו יכולות להיות מאוד ישימות, למגוון גדול מאוד של מצבים. ויכולות להישאל בקנה מידה מיידי וקטן מאוד, או רחב מאוד.

אם נדמיין סיטואציה של חיכוך במערכת יחסים – איך זה יהיה להביא אליה את השאלות האלו?

1. ככל שניתן – לנסות להביא רגישות, יחס של כבוד וקבלה – לתחושות, לחוויה – שלי ושל האחר/ת.
2. לשאול: מה אני עושה שמזין את הסבל, והאם אני יכולה להפסיק לעשות את זה? בתוך מערכת יחסים מסוימת, שהיתה בה נטייה לוויכוח וחיכוך – שמעתי את המינוח: 'להסכים להפסיד'; גם שם, כמו לעתים קרובות אחרות – הניסיון להשיג, לנצח – מצמצם את הראייה, וכולא וכובל בתוך מעגל שמזין חיכוך.
3. לחשוב על הסיטואציה באופן אחר לגמרי, ולו רק לזמן קצר. בסיטואציות קשות – אנחנו נוטים/ות להביט עליהן מנקודת מבט מאוד צרה ומוטה. אז אפשר לנסות לרווח שם. למשל – 'איך האדם השני רואה את המצב?' או – בסיטואציה שיש בה אשמה והאשמה, כמו שיש לעתים קרובות כל כך באופן סמוי או גלוי – איך זה יהיה להסתכל על חיכוך ולראות את הסבל של שני הצדדים במשותף, ולראות איך אנחנו מזינים/ות אותה יחד? או – שאפשר ליישם את נקודת המבט האלטרואיסטית: איך זה יהיה לראות את המצב הקשה, מתוך משקפיים ששמות דווקא את רווחתו/ה של האדם השני/ה במרכז? אלו רק הצעות ראשוניות. אפשרויות היצירתיות פה הן עצומות. האינדיקטור לכך שאנחנו בכיוון הנכון – הוא תחושת הפתיחה של אפשרויות התייחסות כלפי הסיטואציה, ותחושת רווחה ואפשרות מסוימת, מתוך המחשבה הזו.
4. האם אני יכול/ה לחוש, מתוך המצב הקשה – איזו צמיחה, התרחבות – אני נקרא/ת לעשות על מנת להקל עליו, או למנוע את חזרתם של מצבים כאלו בעתיד?

בחרתי בדוגמה של מצב קשה, אבל אנחנו יכולים/ות לשאול אותן שאלות גם לגבי מצבים יפים, ושם אפשר לשאול – איך אני יכול/ה לטפח את היופי, על ידי הזנה של מה שתומך בו, על ידי שינוי הראייה על המצב, ופיתוח כוחות.

אין שום דבר קדוש בשאלות האלו דווקא, ויכולים להיות הרבה ניסוחים אחרים. אבל יש פה את הגרעין המרובע של: רגישות; גיוס כוונה להיטיב; ראייה של אי-המוצקות; והבאה של אנרגיה ופוטנציאלים – שהוא תנועה עמוקה של שחרור. וזה תרגול, כמו כל דבר. זה טיפוח – שאנחנו הולכים/ות ונעשים/ות יותר ויותר מיומנים/ות בו, ונהנים/ות יותר ויותר מתחושת החופש והאהבה שמתפרסות, עם פחות ופחות מעצורים וסייגים, לעומק ולרוחב חוויית החיים.

זוהי תוספת (ראשונה, אולי יבואו עוד) לרצף התרגול לגבי רגשות שאנחנו עושים בקבוצה ברחובות, על פי המתכונת שרוב ברבאה התווה ומסוכמת במאמר הזה: https://waytothebeyond.wordpress.com/2017/11/21/עבודה-מיומנת-עם-רגשות

כדאי להבין את הטקסט הקצר הזה בהקשר זה. הוא נכתב על ידי, אבל נשען על דברים שרוב ברבאה מסר בהזדמנויות שונות, כפי שהובנו על ידי.

במסגרת העבודה שאנחנו עושים סביב הנושא של רגשות, אנחנו מתחילים לראות את יחסי הגומלין בין החוויה הפיזית של כיווץ, התנועה של השתוקקות והיאחזות, וההתייחסויות האינטואיטיביות של המחשבה לכל האירוע. אנחנו יכולים להתחיל לראות: כאשר מופיע הכיווץ, המשיכה והדחיפה, ואי הנעימות שמאפיינת את התנועה הזו – התודעה החושבת תיטה ליצור מחשבות מכאיבות, שמתייחסות לחוויה מכווצת ומוצקה של העצמי. לעתים קרובות אלו יהיו התייחסויות מאוד דקות, שקטות, תדירות יחסית – שהן כל כך שקטות, ואנחנו כל כך רגילים אליהן, שהם לא בטווח הרדאר של המודעות. התייחסויות כמו: 'זה לא אמור להיות כאן'; משהו פה לא בסדר'; משהו אצלי לא טוב'; 'זה הולך להמשך לנצח'.

במפגש הקודם דיברנו על האפשרות – להיות מודעים לתנועה הזו של התודעה, ולעתים גם – לשתול בכוונה התייחסויות אחרות: 'זה בסדר'; 'זה מושלם', ועוד. אפשר להיות מאוד יצירתיים פה, וללכת עם מה שעובד עבורכם. החשוב הוא – להיות מודעים להתייחסויות האינטואיטיביות של התודעה, ולהציג אפשרויות אחרות, שיקלו על המצב – באותו רגע ובאופן מיידי, לא כרעיון בלבד. התנועה הזו, שאנחנו עושים על בסיס התנועות הקודמות שלמדנו (החזקה עדינה של התחושות, מגע עם הלא-נעים, אפשור) יכולה ללמד אותנו הרבה מאוד על האופן בו חוויות מנטליות נבנות, ומתוך הלמידה הזו – אנחנו יכולים לשחק באופן יצירתי יותר ויותר עם החוויה המנטלית.   

אז יש רובד נוסף – והוא הסיפור הרחב יותר שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו והעולם מתוך הרגש. בתוך רגש או מצב מנטלי ישנה תמיד השקפה כלשהי לגבי עצמי ועולם. אנחנו מדמיינים את עצמנו או העולם, אירועים מהעבר ואירועים בעתיד – דרך נקודת המבט והעמדה של הרגש, וכחלק מזה – נבנה סיפור. אז במצב של כעס, או תסכול, אולי יתגבש סיפור מתוך העבר שמוכיח את טיפשותם ואזלת ידם של המעורבים בדבר. אולי יעלה סיפור לגבי הדברים שחוסמים אותי מלעשות דבר מה, או משהו כזה. במצב של חוסר ביטחון – סביר שיעלה סיפור סלקטיבי של העבר – שיציף תמונות של העצמי כנכשל, חלש, חסר סיכוי, או סיפור לגבי העתיד שנובע מההנחות האלו, וגם מתחזק ומחזק אותן. זו, שוב, התהוות גומלין כפולה.

בהנחיות קלאסיות למדיטציה – אנחנו שומעים שעלינו לשמוט את הסיפורים. וזה רעיון טוב, כדי לפנות מקום למשהו אחר להיות נוכח, אל מול הנטייה שלנו להתמגנט לסיפור ולהאמין לו באופן נאיבי. אבל בטווח הארוך – אנחנו צריכים לדעת לעבוד גם עם הרמה הזו, בין השאר משום שהיא רמה שיש לה תפקיד ומשמעות בחיינו. גם אם במדיטציה זה דועך במידת מה – ביום-יום אנחנו חווים וחושבים על עצמנו בהקשר ביוגרפי מסוים. אנחנו מפנטזים את עצמנו, מדמיינים מי אנחנו – באופן כזה או אחרת אל תוך ההווה – על סמך התחושה שלנו של 'מה היה בעבר' ו'מה מצפה בעתיד'. זו לא בעיה. ממש לא. הבנה רצינית של ריקות – לא תכתיב לנו להיפטר מהסיפורים האלו, ולחיות קיום ללא פנטזיה לגבי מי אנחנו. גם הבודהא, ו-ודאי שמורים אחרים – חיו בתוך סיפור, פנטזיה – לגבי מי הם. נראה שהדלאי לאמה – לא מסתובב בעולם בתחושה של היעדר סיפור או רצף היסטורי. הסיפור והרצף – הם הכרחיים עבור תחושת התפקיד שלו. אפשר לחשוב גם על, למשל – טאניסארו בהיקהו. התחושה של היותו נצר לשושלת רבת עצמה רוחנית של נזירי יער – נוכחת בכל מילה שהוא אומר וכותב. אז – מה הבנה של ריקות תאמר לנו על הסיפורים, ובאיזה אופן היא תשחרר את התודעה ברמה הזו?

מתוך התרגול שאנחנו עושים, ובעיקר מתוך המשען שאנחנו מוצאים בחוויית גוף האנרגיה – אפשר לראות איך סיפורים כאלו מתגבשים בתוך קונטקסטים רגשיים שונים, ואיך הם משפיעים על הקונסטלציה הרגשית שפועלת ברגע. וכמו עם התגובות האינטואיטיביות של המיינד החושב – אחרי שיש שם קצת גמישות, שנפתחת דרך השלבים הקודמים, וגם דרך המודעות שלנו להתהוות המותנית הזו של הסיפורים – אנחנו יכולים להתחיל לשחק קצת. זה לא נעשה כדי להכחיש את החלקים הקשים או הלא-נעימים שבנו. לא מדובר בתעתוע, אלא בשינוי עדין, מתוך המודעות והערות – שאנחנו עושים ובוחנים את התוצאות שלו באותו הרגע: מה יקרה אם אחשוב על המצב ועל עצמי בתוכו בדרך שונה לגמרי?

וודאי – יש לזה קשר הדדי עם המערך הרגשי. הסיפור שאני מספר לעצמי על מצב מסוים – הולך להוליד רגשות. וכך גם הסיפור שאספר לעצמי על עצמי.   

האם יש לכם רעיונות לגבי דרכים בהן הייתם יכולים לספר אחרת סיפור מגובש, שמשמר סבל?

אפשר לתרגל את זה כלפי דברים קטנים יחסית, אירועים וחיכוכים של יומיום, ובהדרגה – כלפי דברים הרבה יותר גדולים. על החיים שלנו, למשל.

אז – אני יכול לחשוב על דוגמה אחת של מישהו – שמסתובב עם תחושה שמשהו עמוק אצלו לא בסדר. שהוא חסר תקנה, פגום, ושזה תמיד היה כך. עכשיו, מקרוב – מה שאתה רואה שם בעיקר זה – רגשות לא נעימים, ופחד ובושה – שנשענים על הסיפור הזה מתחזקים אותו. אבל מנקודת מבט אחרת – אפשר להסתכל על האדם הזה ולראות – שהוא התמודד עם נסיבות לא נעימות, קשות, ובסך הכל מקיים חיים מאוד יצירתיים ודי מקוריים. אז יש שם די הרבה יופי. הסיפור – נשען על קול של ביקורת פנימית, ומחזק אותו. אבל בסופו של דבר – זה רק קול אחד, ויש עוד קולות אפשריים, עוד סיפורים אפשריים.

אני יכול לחשוב על המורה שלי.

מנקודת מבט אחת – מדובר על אדם בודד, ללא משפחה, חולה, עני למדי. נקודת המבט הזו  – שהיא נכונה, עובדתית – תוליד מערך רגשי מסוים. אבל אני יכול גם לחשוב עליו בנצר לשושלת של נזירים, של חוקרי תודעה ומיסטיקנים. או אפילו כהמשך, וריאציה – לשושלת חסידית, שמשפחתו הגיעה ממנה. שני הסיפורים יכולים להישמע מאוד נכונים.

העבר, הסיפור והביוגרפיה, ולכן גם תחושת העתיד – מתארגנים סביב מבט, והמבט – תמיד טעון ברגש, כוונה, שיפוט מסויים.

מה הגבול של זה? כי אם אני יכול להגמיש את הסיפור סביב רגש קשה, אולי אפשר להתחיל לשחק עם כל הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו ועל החיים האלו.

יש סיפורים שמותנים באופן מאוד עמוק בתרבות שלנו: שהגענו לפה סתם; שבסוף רק אנחנו דואגים לעצמנו; שהדבר הכי חשוב הוא – שנדאג לעצמנו, ולא לאחרים; שהחומר הוא המציאות האמתית; שלעולם אין משמעות, ושלנו אין באמת משמעות בתוכו; שהמוות הוא רע. כל מיני דברים. אני לא אומר שההפך מכל אחד מהם – הוא האמת, או שהם סיפורים לא-טובים. אני באמת לא אומר את זה. אלא רק אומר שאלו הם רק סיפורים, במובן מסוים. הרגלי מחשבה. אז אנחנו יכולים, בתוך העבודה המדיטטיבית, בתוך הרגישות שלנו וההליכה לקראת חוויה מיטיבה, בעבודה בתוך הרגע ולא כטיפוח של רעיון גדול חדש – לשחק עם שינוי של הרגלי המחשבה האלה. האינדיקטור שלנו לגבי הכיוון שאליו כדאי ללכת הוא – מה מפחית סבל, משחרר היאחזות – ברגע. אם אנחנו יכולים להתחיל לשחק שם – ישנן הרבה אפשרויות שיכולות להיפתח בפנינו. אני לא מכוון לסיפור אחר, שהוא האמתי. אבל – כשישנה הרגישות של משחק עם הסיפור באופן מיטיב, דרך העבודה שלנו עם הסיפורים האישיים סביב הרגשות שלנו – זה יכול להיפתח גם לשם, בהדרגה.

אז איך זה יהיה, למשל – להסתכל על קשיים שחוויתי בחיי – כדברים שחיזקו ובנו אותי, כאדם? ששכללו את הנפש, את האהבה, פתחו ולימדו עוד? קשיים של הגוף, של התודעה – מפתחים בנו רגישויות, פותחים אותנו ליופי, מלמדים אותנו המון. לאו דווקא, במבט לאחור – היינו מוותרים על מה שנראה אז כקשה. מי שאנחנו היום – נבנה גם מתוך הקשיים, מתוך ההתמודדות אתם. אני רואה, שוב ושוב, איך אנשים שחווה דברים לא פשוטים – מתרגמים אותם לכדי חמלה, רגישות, רצון לעזור ולאהוב.

רעיון נוסף: באופן הרגלי – אנחנו חושבים על עצמנו כמרכז של צריכה, במובן מסוים. מרכז של אינטרס. רוצים שיהיה לנו נעים, ושלא יהיה קשה מידי. איך זה יהיה – להפוך את זה על ראשו, ולומר: הקיום שלי בעולם הזה הוא, מיועד להיות – מעשה של נדיבות. הוא נמדד, נחשב מנקודת המבט של – מה אני יכול לתת לאחרים. אין צורך במדידה של מידת הנתינה. אנחנו לא בתחום הראלי של 'מה עשית או לא עשית'. אנחנו בתחום אחר – בתחום של איך אתה חושב על עצמך ועל הקיום הזה, החיים האלו. איך זה יהיה לחשוב על עצמך כמרכז של נתינה? נקודת מבט כזו, שוב, משנה את כל המערך הרגשי. אני מכיר מישהי שעברה אירוע קשה. מסוג הדברים שאתה לא מדמיין בסיפור החיים שלך. והייתה לה את היכולת לומר, בצורה מאוד כנה: 'אני אקח את זה, ואשתמש במה שאני יודעת היום כדי לעזור לכל כך הרבה אחרות שנמצאות במצב דומה'. אני לא יודע מה היא עשתה, בסופו של דבר. היא עושה הרבה דברים אחרים. אבל זה עושה משהו לחיי הנפש, ולהתמקמות שלך בעולם. בתוך זה – אתה צריך לשכלל את עצמך, לטפח את ההגנה שלך, את הביטחון וההבנה – כדי שתוכל לתת. זה משנה את כל נקודת המבט, ולכן גם – את כל המערך הרגשי. איך מתפרש קושי, מנקודת המבט הזו? איך מתפרש אדם שעושה דברים מזיקים? איך מתפרש סבל חברתי? כל אלו – יהיו שם, אבל הם מתפרשים אחרת, ומולידים חוויה רגשית שונה. זה מיינדסט של בודהיסטווה.

ישנן אינסוף אפשרויות. אחת נוספת, שאני מאחל לעצמי לזכור יותר ויותר: לראות הכל, כל מה שקורה לך, שנפתח עבורך – כגילוי של משהו שמימי. של אלוהות. קושי – הוא קריאה מהאלוהות לתגובה כלשהי מצידך, או שהוא פתיחה של משהו חדש בישות. שיש לו תכלית, שאתה לא מבין בשום אופן כרגע. מה שהיה נראה שפשוט כאב – מתורגם לכדי פתיחה. הקראתי לכם פעם את השיר הזה של רומי, על הזלזל שנסחף. אז ככה. לראות הכל, את הכאבים, הקשיים, הפרידות – כהתגלות אינסופית של האלוהי, שנפתח ומתגלה באופן ייחודי אליך ודרכך. זה לא צריך להוביל לפסיביות או השלמה, אלא – לפתיחות ואמון. יש מישהו שאני מכיר שממש רואה ככה, יש לה הבנה עמוקה של הנפש, והיא מדברת אלי מהמקום הזה – וזה משחרר באופן שלא יאמן. אני מכיר אנשים אחרים שמכירים את הנפש לא-פחות טוב. אבל משהו בנקודת המבט הזו – משנה את התמונה. ביקורת או שיפוט – פשוט לא יכולים להתיישב עליה.   

לגבי נקודות המבט האלה – אנחנו לא צריכים להאמין שהן נכונות. אנחנו רק צריכים לראות שנקודות המבט הרגילות שלנו הן לא בהכרח נכונות, ואז – להיות נכונים לשחק. מה זה עושה – כאשר אני רואה כך? אנחנו עושים את זה שוב ושוב, וכל פעם הרגשות מרגישים אחרת, אנחנו מרגישים אחרת, ואנחנו רואים אחרים ואת העולם אחרת. וזה – המשחק הזה – להביט דרך הסיפור הזה, ולראות מה זה עושה לעולם, ואז להניח לו, ולאמץ אחד אחר – כשאנחנו עושים את זה מספיק, ובכנות מסוימת – מלמד אותנו משהו מאוד עמוק על הריקות מקיום-עצמי והגמישות האינסופית של הקיום. והלמידה הזו – מאפשרת עוד גמישות, עוד יצירתיות של המבט, של הסיפור, של תחושת העצמי – וכך – יותר יופי, יותר פתיחות, יותר חופש.

השיחה הזו נכתבה על ידי (יהל), והיא מבוססת על תרגולים ודרכי מחשבה  שהציע רוב ברבאה בשיחות:

ending blame: http://www.dharmaseed.org/teacher/210/?search=blame

Ending the Inner Critic: http://www.dharmaseed.org/retreats/2956

חלק ראשון: ההרגל של הביקורת העצמית

כבסיס לכל מה שנדבר עליו היום, עומדת ההנחה לגבי הגמישות של התודעה האנושית. אם נסתכל על תרבויות שונות ברחבי העולם, ובמיוחד עם נביט בהיסטוריה, אפילו הקרובה – נראה שיש טווח עצום של אופנים דרכם אנחנו, כא/נשים, יכולים/ות לתפוש ולהבין את המציאות. וכך גם בחיים שלנו, בקונסטלציות שונות – אנחנו יכולים/ות לתפוש ולחוות את העולם בצורות שונות מאוד, שייראו מאוד תקפות ואמיתיות באותו הרגע. חשבו על גיל ההתבגרות, למשל. אנחנו מושקעים/ות שם בדברים שנראים מאוד חושבים, אמיתיים, ובמבט לאחור – חלקם תמוהים למדי. אם יש בהם משהו, אז לכל הפחות אפשר לומר – שהפרופורציה של החשיבות שלהם היא אחרת מאוד מהפרופורציות שיש לנו היום. אם זה לא נכון עבורכם/ן לגבי גיל ההתבגרות, חשבו על תקופה אחרת שכשאתם/ן מסתכלים/ות אחורה גורמת לכם/ן לתמוה: 'מה זה היה?'. הדברים נראים לנו מאוד אמתיים, כשאנחנו בתוך משהו, אבל במבט לאחור – אנחנו 'בסרט' כמו שנהוג לומר.

כשנולד חתול, או ציפור – יש ספקטרום מאוד מסויים של אפשרויות לגבי 'לאן זה יתפתח'. אבל עם א/נשים – אנחנו מדברים/ותעל משהו אחר לגמרי. אפילו אצל אותו אדם. התודעה היא גמישה מאוד, בת-שינוי. הרבה יותר ממה שנראה לרובנו במבט ראשון.

המדיטציה והסמאדהי – הן דרכים בהן אנחנו יכולים/ות לעבוד עם הגמישות הזו, בצורה שתיטיב איתנו. לטפח מצבים יפים, להפחית ואפילו לעקור מצבים ודרכי תפישה וקיום שמקשות עלינו ועל אחרים/ות.

ומאחר והתודעה היא גמישה מאוד – התרבות שבה אנחנו חיים/ות היא דבר מאוד חשוב. ובתרבות שלנו, מכל מיני סיבות עמוקות – ישנה מגיפה של ביקורת עצמית או אשמה. אמנם היא מעוגנת בהרגל הטבעי של התודעה האנושית – ליצור שנאה, השתוקקות ותעתוע, וגם – יש לה מקורות היסטוריים ופילוסופיים שאפשר לזהות אותם. אלו חדשות טובות, משום שמאחר ומדובר בהרגל, או אופן מחשבה – שמוטמע בתוך ודרך התרבות – משמע שאפשר לשנות אותו. הוא לא נתון בסיסי של הקיום. אפשר לחיות בלי זה.

זו הזכות הענקית שלנו כמתרגלים/ות – אנחנו יכולים/ות, מוזמנים/ות – לעבוד עם האופן בו התודעה שלנו יוצרת את החוויה שלנו – ולשנות את האופן הזה. זה לא דבר קל, או משהו שעושים כלאחר יד. אבל זה אפשרי, ויתממש ככל שנשקיע את עצמנו במימוש האפשרות הזו. ההרגל של הביקורת הפנימית, בהיותו יוצר סבל, באופן ברור – הוא אחר האזורים בהם אנחנו מוזמנים/ות לעבוד.

יש אופן אורגני בו ביקורת עצמית יכולה להיחלש פשוט בעקבות התרגול הרגיל שלנו, אבל – עבור הרבה מאיתנו – זה יהיה מועיל להפנות את המבט לשם.

אז כדי להפנות את המבט, אנחנו נתחקה אחר שיטת המחקר של הבודהא, ונשאל: מה בונה, מה יוצר – ביקורת פנימית, וכך לנסות להבין – איך אנחנו יכולים/ות לשנות את ההרגל הזה?

ממה מורכבת ביקורת עצמית?

אז בואו נדמיין מצב שבו הביקורת הפנימית פעילה, ונחשוב על החוויה הזו דרך חמשת המצרפים:

• גוף: איך הגוף מרגיש?
• תחושות: אילו תחושות תשומת הלב תופשת בעיקר?
• צורות מנטליות: מה המחשבות עושות?
• תפישה: איך אנחנו תופשים/ות או מדמיינים/ות את עצמנו? איך אחרים ניראים לנו? איך אנחנו תופשים ומציינים את המעשים שלנו מרגע לרגע? אם ברגע בו הביקורת העצמית חזקה, היינו עוצרים הכל ומציירים את עצמנו, דרך המשקפיים האלו – איך היינו ניראים בציור?
• ידיעה: למה אנחנו נוטים/ות לשים לב?

כשיש לנו את ההבנות האלו, אנחנו יכולים/ות להתחיל לעבוד בכיוון ההפוך: לטפח את התנאים שמפחיתים את הביקורת עצמית. אבל עוד לפני כן, כבר עכשיו, אנחנו יכולים/ות לראות משהו חשוב: הביקורת העצמית היא חוויה שמורכבת מהרבה דברים קטנים, שמצטרפים אחד לשני מתוך הרגל. אם אנחנו מסתכלים/ות על כל אחד מהדברים האלו בנפרד – זה לא כ"כ קשה לעבוד איתו. הכוח של הביקורת נובע בדיוק מכך שאנחנו לא מפרקים אותה לרכיביה, אלא – מקשיחים/ות אותה דרך הניסיון שלנו לברוח ממנה ודרך האמונה הנאיבית בקשקושים החוזרים-על-עצמם שהיא מספרת לנו.

איך אפשר לערער את הנוקשות של המבנה הזה?

• אז, אם רוצים לעקור את ההרגל של הביקורת העצמית, אפשר לשאול: מהו ההפך? מה יכול לעזור נגד ביקורת עצמית? אני אתן כמה אפשרויות, שהייתי יכול לדבר עליהן הרבה יותר, וגם – ישנן רבות נוספות.

• גוף ותחושות: תשומת לב לכל הגוף, לתחושה נעימה. סמאדהי.
• הרגעת 'המשיכה והדחיפה' ברובד של הגוף.
• צורות מנטליות, תפישה: מטא
• ידיעה: למשל, נדיבות, הרחבת נקודת המבט.

כל אחד מהדברים האלו שאנחנו עושים/ות – ישפיעו על הדברים האחרים שציינו. מטא, תפישה של אחרים/ות כראויים לאהבה – תשנה את תחושת הגוף. תשנה את הכיוון של הידיעה, של תשומת הלב שלנו. תשומת לב מיטיבה לגוף תפתח אפשרות של מטא. נדיבות תשנה אותן, והן יאפשרו אותה, וכן הלאה.

הרבה מהדברים האלה אנחנו עושים/ות ממילא בתרגול. אין פה בהכרח חידוש מבחינת אופי התרגול. ואכן – א/נשים מדווחים/ות על שינוי בתחושת העצמי שלהם/ן, ובביקורת העצמית, לאורך זמן. חלק מהדרכים בהן זה קורה היא – שרמות של ביקורת עצמית שהיו נראות מובנות מאליהן פתאום נראות כפי שהן, כהרגל. מתרגלים/ות אומרים/ות לי: 'היתה לי המון ביקורת עצמית, אבל רק עכשיו אני רואה אותה כביקורת עצמית'. היא עוד לא נעלמה, אבל דרך המדיטציה – דרך המטא, הסמאדהי, תחושת הגוף שבמדיטציה – אנחנו מתרגלים/ות לחוות את עצמנו אחרת, ואז כשאנחנו חוזרים/ות לדרך הקודמת, שהייתה בה ביקורת וכיווץ – זה מכאיב. וזה טוב, כי זה מראה שאנחנו כבר יודעים/ות אחרת.

וכן, לאורך זמן – התרגול יכול לפתור את הביקורת. אבל הוא יכול גם להיות מוגבל במידה שבה הוא יעשה את זה, וזו שאלה של הכוונה נכונה של תשומת הלב ושל מיומנות. עבור הרבה מאיתנו, זה הרגל כ"כ עמוק ומוטמע – שזה חשוב להפנות אליו תשומת לב נבונה, כדי לרופף את הסמכות שלו עלינו. וגם משום, כמו שכתבתי קודם – שההרגל הזה, עד שאנחנו מפנים/ות אליו את תשומת הלב, פועל עלינו כמו תוכנה שעובדת ברקע. הוא גובה משאבים, ומכוון את הראייה, המחשבה והפעולה שלנו – מבלי שאנחנו ערים/ות לו. עצם הפניית המבט אליו – כבר יכולה לעשות הרבה. משום שאנחנו יכולים/ות לראות אותו פועל, ופחות נאלצים/ות לפעול על פיו.

אני רוצה לפנות עכשיו לפן נוסף שמחזיק את הביקורת העצמית, ושעבודה אתו יכולה לשחרר אותה, וזה הפן של השקפה – הדרך בה אנחנו מבינים/ות ומפרשים/ות את החוויה שלנו בעולם.

ראיית תנאים ונסיבות כנוגדן לתחושת העצמי המוצקה

כא/נשים, יש לנו נטייה להציב את ה'עצמי' כמרכז האירוע. זו דרך שבה אנחנו משקיפים/ות על העולם, שהיא מחוזקת מאוד בתרבות שאנחנו חיים/ות בה, שמדגישה מאוד את האחריות האישית. כבר אין לנו אלים, ואין לנו קהילה או מסורת. נשארנו רק אנחנו כסיבה לדברים, מבחינת המבט התרבותי. זה הרבה משקל לשאת. אנחנו מדמיינים/ות שאנחנו זוכים ומפסידים דברים, שאנחנו מצליחים/ות ונכשלים/ות, שדברים קורים לנו, או בגללנו. לפעמים זה נכון, וחשוב לראות כך. הבודהא דווקא עודד תחושת סוכנות חזקה לגבי שאלות כמו: 'במה חשוב להשקיע' או 'במה אפשר לבטוח'. הוא לא היה 'היפי' או 'רוחני' במובן הזה, אלא עודד אקטיביות ואחריות אישית במובן הזה. אבל – אנחנו נוטים/ות להפעיל את דרך המחשבה והראייה הזו הרבה יותר ממה שמועיל עבורנו, ואולי לא תמיד מפעילים/ות אותה במקומות בהם היא יכולה להועיל. אולי משום שבגלל המטען של הביקורת, אנחנו כל כך לא בוטחים במחשבות שלנו על עצמנו – שקשה לכוון אותן לכיוונים מועילים. ראייה דרך פרספקטיבת העצמי כל הזמן – יוצרת הרבה אשמה וביקורת עצמית, והקשחה וכיווץ של התחושה של מי אנחנו. אז אני אציע דרך ראייה חלופית. וכמו שתחושת העצמי היא הרגל, שאנחנו מטפחים/ות, באופן רצוני או לא רצוני – גם לראות בדרך שאציע עכשיו – זה הרגל שאנחנו יכולים/ות לטפח.

אנחנו יכולים/ות לראות דרך נקודת המבט שמבינה שכל מה שה'עצמי' שלנו ושל אחרים/ות עושה, עשה או יעשה, חוויה חווה או יחווה – הוא תוצר של תנאים ונסיבות שיש להן אינסוף גורמים, שאינם נובעים מתוך או נשענים על ה'עצמי'. אפשר להתחיל עם דברים יחסית פשוטים ויומיומיים, ולתת להם ללמד אותנו את העיקרון, ולחוות את השחרור שנובע ממנו. סביב חוויות ומעשים יומיומיים, שאנחנו מוצאים/ות את עצמנו שופטים/ות את עצמנו סביבן, אפשר לשאול: אילו תנאים הובילו ותחזקו את המעשים האלו?

דוגמה

אז דוגמה: לפני כמה ימים הלכתי לישון מאוחר, אחרי יום שלימדתי בכולו. זה היה יום שבת, והיה לי שבוע עמוס. כיוונתי את השעון לשש ומשהו, וחשבתי שאקום ואעשה מדיטציה. הייתי צריך לצאת בשבע עשרים וחמש כדי להגיע לטרמפ שחיכה לי בשמונה. בלילה – לא ישנתי טוב, ובבוקר – לא ממש קמתי בשעה המתוכננת, אבל לא מאוד רחוק, כך שקיוויתי שעוד אצליח לתרגל מדיטציה לזמן מה.

אז הבנתי – אין לי אוכל ליום, אז בישלתי משהו. בנקודה הזו הבנתי שאין כבר סיכוי למדיטציה, ולא רק זה – שגם בלעדיה הזמן נעשה גבולי למדי. בערך שלוש דקות לפני שעת היציאה הבנתי – שאני לא אשן בבית באותו יום, וצריך לארוז כמה דברים. אז ארזתי, לקחתי את כל הדברים, ויצאתי באיחור של כחמש דקות. אחרי כמה דקות של הליכה הבנתי ששכחתי משהו חשוב, חזרתי, לקחת מהבית. אז כבר איחרתי בעשר דקות בערך. שכחתי עוד כמה דברים, אבל שהבנתי את זה – כבר היה מאוחר מידי. יצאתי שוב. ראיתי חברים שלי יוצאים עם אוטו, והבנתי שהם נוסעים לכיוון. הייתי צריך לפגוש את הטרמפ בצומת ביל"ו בשמונה. הם נסעו. הרחוב היה חסום. נסעו מדרך אחרת. ממש טיפה לפני שמונה הורידו אותי בצומת ביל"ו. אז הסתבר (עובדה שהיתה ידועה לי, אבל לא נגישה באותו רגע) שצומת ביל"ו זה שם כולל לכמה וכמה צמתים, שנמצאות במרחק די ניכר. אחרי כמה דקות עצר לי איזה אוטובוס, ולקח אותי לצומת ביל"ו אחרת. הטרמפ כבר חיכה לי בצומת ביל"ו שלישית, שהיתה קרובה מאוד. וזהו. בזה זה נגמר.

זה אירוע כמעט יומיומי. נכון, קצת מוגזם, אבל פאשלות ואירועים קטנים, ולפעמים ממש גדולים – קורים לנו מידי יום. וכמה בקלות אפשר לחוות את כל זה, ולהקיש: 'אני לא בסדר'. אנחנו עושים/ות את ההיקש הזה לעתים מאוד תכופות, ולעתים קרובות – מבלי שאנחנו אפילו שמים/ות לב שאנחנו עושים/ות אותו. אנחנו פשוט מניחים/ות, אוטומטית, שזה באשמתנו. אז במקרה הזה: אני רשלן; לא נחוש או לא רציני, אפילו צבוע – כי לא עשיתי מדיטציה בבוקר; שאני מפוזר; שאין לי סיכוי להשתלב בעולם, בגלל שאני לא מספיק סגור על עצמי. מה זה מביא, לראות את הדברים ככה? ומה האפשרות השנייה?

פירוק לתנאים ונסיבות

לחשוב – מה הוביל לזה? ולעשות את זה בלי האשמה, בלי הנימה של: how could i? הנימה היא הדבר החשוב ביותר. אם אנחנו עושים את זה כדי 'להבין', אבל בעצם מאשימים/ות, אז פספסנו את הנקודה. אנחנו אפילו לא ממש חייבים/ות להבין, ובטח שלא להבין הכל, אלא רק לראות מספיק בשביל לשנות את הקונספט. אז – מה הוביל לזה?

רוב, המורה שלי, מציע לחלק את התנאים לחיצוניים, פנימיים, מהעבר ומההווה.

חיצוניים מהעבר:

ישנם דברים שמשפיעים עלינו. בתרבות שלנו זה נעשה מקובל מאוד לחשוב על הילדות כמפתח, ואני חושב לפעמים שזה עוזר בין השאר מהסיבה הזו: את/ה מסיר/ה את האשמה מעצמך משום שבילדות בבירור לא היית אשם/ה, ובגלל הרזוננס של ילדות – את/ה גם חושב/ת על עצמך בחמלה. ויש גם דברים הרבה יותר מידיים. חום, רעש – מביאים לחוסר מנוחה, ולעייפות. אז בדוגמה שנתתי:

א. השותף שלי לדירה עשה רעש, כי הוא קם מוקדם בבוקר.

ב. היום, השבוע כולו – היה שונה מהשגרה. אני עדיין מתרגל לעבודה הזו.

חיצוניים מההווה:

העולם נעשה עמוס ומבלבל מאוד, ויש הרבה מאוד מחלפים וצורך להשקיע מחשבה בפעולות פשוטות. לאנשים כמוני – הרעש העירוני יוצר הרבה קושי בדברים כאלה. הצורך לתכנן שלושה אוטובוסים, ולקחת בחשבון שיקולי תנועה וכבישים וכל זה – זה מעמיס על התודעה. סביר, למשל – שאם הייתי קם בטבע, במקום שקט – כל האירוע היה נראה אחרת לגמרי.

פנימיים מהעבר:

זה דבר מאוד חשוב, להבין איך אנחנו נוצרים/ות להיות מי ואיך שאנחנו, משום שאם אנחנו מבינים/ות, אנחנו יכולים/ות לבחור בנוגע לזה. העיקרון של קרמה מצביע על כך שכל פעולה מנטלית שלנו מותנית על ידי פעולות מהעבר. כך שאם ישנו רגע של תשומת לב, או של חמלה – הוא מוזן מתוך ונשען על תרגול של האיכויות האלו בעבר, וכך זה גם לגבי כעס או פחד. אנחנו מתרגלים/ות איכויות מיטיבות או מקשות, והן מזינות את ההווה שלנו. אם אני רואה דברים באופן מכאיב, למשל – האשמה עצמית, זה פשוט משום שהתרגלתי כך, ואני יכול/ה ם להתרגל אחרת. כמובן שזה קשור בתנאים החיצוניים – תרבותיים, משפחתיים וכן הלאה.

ויש דברים הרבה יותר מידיים, כמו למשל במקרה הזה:

היתה עייפות מהשבוע, ומהיום לפני, שבו לימדתי במסירות.

הלכתי לישון מאוחר כי קראתי משהו מעניין ומעורר השראה.

ומעמדה של עייפות – כיביתי את השעון.

פנימיים מההווה:

וכמובן, ישנם תנאים פנימיים בהווה, שדרכם מתבטאת הקארמה, כלומר – שמפעילים את התודעה בדרך בה היא פועלת באותו רגע. שם אנחנו יכולים/ות לעשות הרבה מאוד עבודה של שינוי, אם אנחנו פנויים והתנאים זמינים לכך. בדוגמה שנתתי, הם לא היו זמינים כל כך. אז בדוגמה – בבוקר – מיהרתי, ולא לקחתי את השנייה שדרושה כדי להיזכר ולוודא שעשיתי את כל מה שהייתי צריך לקחת או לעשות. ובטח לא – את השנייה שצריך כדי לחזור לתחושה מרווחת יותר. ואז לא הייתה תחושת ריווח, כי רגע של ריווח מותנה על ידי רגע של ריווח לפניו. בתודעה – דברים נעים ככדורי שלג: רגע כזה מתנה רגע דומה. מה מביא חמלה ותשומת לב? מה שמביא אותן זה רגע עם איכות דומה מיד לפני כן, ומומנטום של הרגל של תשומת לב מהעבר. כך שגם כאן, אם אין חמלה ותשומת לב, זו לא 'אשמת' אף אחד, אלו פשוט תנאים ונסיבות שבנו את זה.

ובמפגש בין העבר להווה – יש לי הרגל של לעשות יותר מידי דברים בבת אחת. הרגל כזה, לא נפלא. אבל האם ההרגל הזה הוא 'באשמתי?' אולי הוא נובע מנטייה מנטלית מולדת שלי, מתנאים שהיו בבית ובחברה שגדלתי בה, ואולי מזה שפשוט חזרתי עליו הרבה מאוד פעמים באופן לא מודע. במבט אחר – הוא ביטוי לרצון לתת, שעולה על גדותיו. אבל בכל אלו – אין פה 'אני' להאשים. אנחנו יכולים/ות לפרק את זה, אבל עדיין – זה לא יהיה שם.

בכל רגע אפשר לומר: אבל זה, הדבר הזה, הוא כן אשמתך. אפשר לומר את זה, אבל בכל רגע – גם אפשר לומר אחרת: מהם התנאים שיצרו את החוויה הזו? חיצוניים ופנימיים, מהעבר ומההווה.

מה שאנחנו עובדים/ות אתו פה זה הפן של השקפה. עבודה עם השקפה היא אחת הדרכים בהן אנחנו יכולים/ות להגיב בצורה נבונה, בהווה – על ההתרחשויות שאנחנו בתוכן. אז – איך זה יהיה להכניס את ההשקפה הזו, של תנאים ונסיבות. מה זה עושה? הדוגמה שנתתי הייתה קצת טיפשית. אבל אפשר לחשוב על דברים הרבה יותר משמעותיים, כמו – מערכת יחסית שמצויה בקושי, או תסבוכות או דרכים בהן אנחנו חושבים/ות על עצמנו שמביאות סבל. ועם זאת – אל לנו לזלזל בדברים הקטנים יחסית. התגובות המותנות של הביקורת לדברים הקטנים – הן שיוצרות את המומנטום שמאפשר לסלעים הגדולים להתגלגל; ולהפך – האבנים הקטנות של התובנה – מגלגלות את הסלעים הגדולים במורד הדרך.

סיכום, ופתיחת האופק להמשך

מה שאנחנו עושים/ות פה זו עבודה עם ההשקפה. אנחנו משנים/ות את הדרך בה אנחנו חושבים/ות על אירועים בחיים שלנו, בצורה שלא מטילה את כל המשקל על העצמי. זה תרגול, והוא יכול ללמד אותנו הרבה מאוד. הוא יכול ללמד אותנו על הכוח של ההשקפה, על הדרך בה היא קשורה לחוויה הגופנית, הרגשית, ולדרך שבה אנחנו רואים/ות את עצמנו ואחרים/ות. הוא גם יכול ללמד אותנו על ההבניה וההתמצקות של תחושת העצמי. בהדרגה, בתרגול – אנחנו רוצים/ות להתחיל לעבוד עם האזור הזה, ולגעת בו עוד ועוד. כל עוד אני תופש את העצמי כ'דבר' שאחראי על דברים, קורים לו דברים, והוא מגיב לדברים אחרים – אשמה וביקורת הן בלתי נמנעות. ומנגד – האשמה והביקורת הן כוח ממצק ומאשרר של 'עצמי' ותחושת עצמי; במהלך ביקורת עצמית – העצמי מרגיש מאוד קיים וקשיח. אנחנו לא צריכים/ות לוותר על תחושת הסוכנות או המחושבות שלנו בעולם, לא לשם זה הולך. אלא – אפשר לראות מספיק פעמים שיש אפשרות אחרת – כדי שנוכל להיות פעילים/ות מאוד, מושכלים/ות מאוד לגבי מי אנחנו ומה אנחנו עושים/ות, בלי כובד על תחושת העצמי. אני לא יודע עד כמה זה נשמע אפשרי, אבל זה לגמרי אפשרי.

וזה יכול להוביל אותנו הלאה, לאזור נוסף של תובנה. למקום שבו אנחנו יכולים/ות לראות שהעצמי, כמו כל הדברים – הוא לא קיים בפני עצמו, ועדיין – הוא אפקטיבי וקיים כחוויה. הוא מובנה על ידי התודעה, הוא מפוברק, לא אמיתי, ועדיין נחווה וחשוב. ברמה הזו של הראייה של העצמי והתופעות – כלא-קיימות אך נחוות – לביקורת באמת אין עוד בסיס לעמוד עליו, גם משום שאי אפשר למדוד את מה שאינו קיים. לתובנה מהסדר הזה יש כוח משחרר ענק, משום שהיא מאפשרת גמישות מוחלטת של חוויית המציאות. הכל חשוב, יקר וראוי לחמלה, ולא-קיים-באמת.

במפגשים של כמה מקבוצות הישיבה, התחלנו להעמיק בנושא של: 'וויתור', או 'אי היאחזות'. בשבועות הקרובים – נקדיש קצת שיחה ומחשבה לוויתור ואי היאחזות ביחס לפנים שונים של החוויה האנושית, על פי מיון שמקורו בקנון הפלי – שנקרא: 'חמשת המצרפים'. אלו האזורים, על פי הבודהא, שבהם היאחזות צפויה לעלות, והם מכסים, למעשה – את כל הפנים של החוויה: (1) גוף; (2) תחושות נעימות/לא-נעימות/נטראליות; (3) תפישות; (4) סנקהרות; (5) ידיעה. הכוונה היא להציע דרכים בהן ניתן לעבוד אתם ולחשוב על כל אחד מהם באופנים שיפחיתו היאחזות ויאפשרו תחושת חופש הולכת ומעמיקה.

אז הראשון – הגוף.

בתרגול שלנו כאן, אנחנו מתחילים/ות את המדיטציה בזמן ארוך של פיתוח סמאדהי, והאופן בו אנחנו עושים/ות את זה הוא – רגישות לנשימה בכל הגוף. לאט לאט, מתוך זה – אנחנו מתחילים/ות לחוות את הגוף באופן קצת שונה מהרגיל. אנחנו יכולים/ות לחוש שהגוף הוא כולו נשימה, ובדרך כלל זוהי חוויה נעימה יחסית, ואפילו מאוד נעימה. משם – אנחנו יכולים/ות ללמוד לקחת את המשאב הזה איתנו, גם אל מחוץ למדיטציה. להתחיל לחוות את הגוף כשדה של אנרגיה, ולא כ"כ כאיברים מוצקים. יש הרבה סיבות ויתרונות לתרגול באופן הזה. הברור ביותר הוא סמאדהי. ה-סמאדהי נוצר מהאיחוי של כל התחושות לתוך סוג אחד של תפישה: 'נשימה', וכריכה של תשומת הלב סביב התחושות הגופניות הנעימות באופן יחסי, שאינן נובעות ממקור חיצוני. זה מרכז ומאפשר הרבה אנרגיה מנטלית, שבדרך כלל פזורה לכל עבר. ויש לזה עוד יתרונות. אחד מהם הוא – שזה עשוי להרפות ולפתוח מרחב סביב ההיאחזות בגוף.

עכשיו אני רוצה לקשור חוט נוסף לכל העניין. במפגשים הקודמים דיברנו על אי-היאחזות, על וויתור, שמיטה, הרפיה. שוחחנו על האיכות של חופש שמגיעה מתוך השחרור וההרפיה. ובחלק השני של המדיטציה היום – פנינו לתרגול של זה. הוויתור מול תחושה לא נעימה, וויתור באופן רחב יותר – מביא תחושת חופש, פתיחות, מערער את המוצקות של הדברים שלוכדים את התודעה שלנו. מתוך שני הקווים האלו – אני רוצה להרחיב קצת את הדיבור בנוגע להיאחזות ושחרור של היאחזות כלפי הגוף.

הגוף, החוויה של 'להיות בגוף' או 'להיות בעל/ת גוף' היא רכיב יסודי של הקיום שלנו. בעוד שאני בספק עם מישהו/י יכול/ה להגדיר, וודאי שאני לא יכול להגדיר 'מהו גוף' – אנחנו יכולים/ות לעבוד עם מערכת היחסים שלנו אתו, שהיא דבר יסודי למדי לאופן שבו אנחנו חווים/ות את חיינו.

כאן – אנחנו נתייחס למערכת היחסים הזו דרך המושגים של היאחזות ואי-היאחזות. בבירור – האופן שבו אנחנו תופשים/ות וחושבים/ות על הגוף מושפע מהיאחזות, ומביא או עוזר לשחרר היאחזות.

ניתן דוגמה לאפשרות הראשונה, בה היאחזויות משפיעות על החוויה והתפישה של 'מהו הגוף': אם נחשוב על אדם שחייו נמצאים בסכנה מידית, היאחזות בגוף תהיה אינסטנקטיבית לגמרי, וחוויית ותפישת הגוף תהיה קשורה להישרדות. באותו רגע – סביר שלא יהיה לי אכפת מ'מה חושבים עלי', או 'האם הגוף שלי יפה'. יותר סביר החוויה של הגוף תהיה כמעין מרכז של חיות, ושל תחושות ראשוניות מאוד. מאידך – אם אני נכנס/ת לחדר, שבו א/נשים לבושים/ות אחרת ממני, או זזים אחרת ממני, נניח – סדנת ריקוד – סביר להניח שהתפישה של הגוף שלי תיסוב סביב האופן שבו הוא נראה לאחרים/ות. אני אדמיין את הגוף, ואשווה את הדמיון הזה לגופים אחרים שאני רואה (זה בהחלט יכול להיות מהלך שרובו בלתי מודע). כלומר – התפישה של הגוף שלנו – מושפעת מהיאחזויות. האם יש לכם/ן דוגמאות נוספות, לאופן שבו היאחזות בדבר מסוים – משפיע על התפישה של הגוף?

מערכת היחסים הזו עובדת גם בכיוון ההפוך: האופן שהבו אנחנו רואים/ות את גוף יוליד היאחזויות. ב-מקום בו רווח דימוי שגוף צריך להיות 'יפה' באופן כזה או אחר – סביר שיופיעו היאחזויות שכרוכות בזה. ב-מקום בו הוא אמור להיות 'חזק', או 'כשיר' – היאחזויות שקשורות בזה.

בדהרמה יש הרבה משחק סביב האפשרויות השונות לחוות ולחשוב על הגוף, באופן שמפחית היאחזות. לא סתם אני משתמש במילה 'משחק', משום שאני חושב שזו דרך טובה להבין דרכה את הדברים האלו. אנחנו לא טוענים לאיזו אמת, ואומרים: 'הגוף הוא לא כך, אלא כך'. אלא משהו בכיוון של: 'אלו הן פרספקטיבות דרכן אנחנו יכולים/ות לראות את הגוף'. אבל דרכן אנחנו יכולים/ות ללמוד – שגם האופן בו אנחנו בד"כ רואים/ות את הגוף הוא רק פרספקטיבה, ולא אחת מוצלחת במיוחד, של נפרדות והשוואה. אז אני אציע כמה פרספקטיבות, שיכולות לעזור להפחית השתוקקות והיאחזות לגבי הגוף.

אחת היא – ראייה של הפנים הלא-יפים של הגוף. הפנים שאנחנו נוטים/ות להכחיש לפעמים. ישנה העצה המצחיקה הזו שנותנים לא/נשים שמדברים מול קהל – לדמיין את הקהל עירום. זו עצה מצחיקה, אבל יש בה משהו. אם אני עסוק/ה בשאלות והשוואות לגבי 'איך אני נראה לעומת אחרים/ות?' (ותמיד – איך אני נראה זה ביחס לאחרים/ות) – אני יכול/ה להרהר על כך ש'מתחת' לכל זה – אנחנו די דומים/ות, ולא מאוד אטרקטיביים, בעצם. אולי אנחנו נראים/ות אחרת על פני השטח, אבל מתחת לעור, שעוביו רק כמה מילימטרים – כולנו מלאים באיברים פנימיים: מוח, עורקים וורידים, לב, מעיים, תכולת המעיים, קיבה, כבד, עצמות, מח עצם. כל זה. כולנו הולכים/ות לשירותים. כולנו נחלה, נזדקן, נמות. אילו פנים לא יפים ולא נעימים של הגוף, שכולנו חולקים/ות. זה בסיס לחמלה ולפרופורציה. כולנו נחלה, נזדקן, נמות.

פרספקטיבה נוספת, שאפשר לראות את המדיטציה שלנו גם כחלק ממנה היא – שהגוף מורכב מאלמנטים פיזיקליים שמשותפים לכל הדברים בעולם. האופן המסורתי בו חושבים/ות על זה הוא – להרהר בגוף כמורכב מארבעת אלמנטים פיזיקליים בסיסיים: מים, אוויר, אדמה, אש. הנוזליות, הדביקות של הגוף – הוא אלמנט המים. והוא משותף לגוף ולמה שמחוץ לגוף. האוויר – תנועה, רוח – וגם הוא – משותף. המוצקות והכבדות של האדמה. החום והאיכות המכלה של האש. הגוף שלנו יכול להיראות כפעילות של האלמנטים האלה, שהם לא ייחודיים לו בכלל, אלא משותפים לכל העולם, וחלק מכל העולם. אחרים/ות יכולים/ות לחשוב על אלמנטים פיזיקליים או כימיים. פחמן, חמצן וכדומה. מדיטטיבית – אפשר לחשוב על הגוף כמורכב מחלקיקים קטנטנים, מעין אטומים, שמרכיבים את כל העולם. אלו פרספקטיבות, אפשרויות ראייה ותרגול, ולא אמיתות מוחלטות. אבל הן מועילות מאוד, בכך שהן הופכות את החוויה של 'קיום בגוף' לחוויה חופשיה ופתוחה יותר. מפחיתות היאחזות. אם אני מתרגל/ת לחשוב על הגוף כמורכב מאלמנטים טבעיים, אז אולי המחשבה על מוות היא פחות מפחידה. אולי אני יכול/ה לחשוב על מוות כ'יסודות שמשנים את צורתם'.

תרגול מדיטציית הנשימה לכל הגוף, שאנחנו עושים/ות פה, הוא גם דרך כזו, משום שהוא פותח לנו חוויה מידית מאוד של הגוף כנשימה, כתנועה, וכשדה של אנרגיה. התחושה הזו בהחלט יכולה להפחית את תחושת המוצקות והאמתיות של הגוף, ולפתוח את הגבולות שלו ( חלקכם/ן דיווחתם/ן כך) ולכן לפתוח ולערער את ההיאחזות בו. התנועה הזו מתאפשרת משום שתחושת מוצקות ואמתיות והיאחזות – כרוכות האחת בשנייה, ועל זה ודאי נרחיב בעתיד.

כאשר תרגול של מטה צובר תאוצה – ישנה תחושה ש-מטה היא משהו די טבעי. אז נעשה טבעי מאוד לחשוב על הגוף כמרכז של מטה, או של נדיבות. הגוף כמעין 'מקום' שמאפשר מבעים של נדיבות ושל אהבה. ולחלופין – מרכז, מקום של קבלה של אהבה: מבטים אוהבים של אחרים/ות, חסד מהנשימה, ממזון, מהיקום – שמאפשר קיום לגוף הזה. ראייה כזו – מפחיתה גם היא היאחזות, משום שהיאחזות נובעת גם מכיווץ, נוקשות ופחד. וכל עוד אנחנו חושבים/ות על הגוף שלנו כדבר מוצק ונפרד – הנוקשות והפחד יהיו חלק מהתמונה. כשאנחנו רואים/ות את הגוף כמרכז של קבלה ונתינה של אהבה – הפחתת היאחזות תבוא באופן טבעי. כדי לעשות את זה – אפשר להפנות את המבט – באופן מדיטטיבי – לחליפין שלנו עם העולם, לחשוב עליו כחליפין של אהבה, ולהשהות את המבט שם.

אלו דרכי ראייה שמאפשרות לנו לראות את הגוף אחרת, ולחוות אותו אחרת – עם פחות היאחזות אליו. יש פה שיעור חשוב – היאחזות קשורה לדרך הראייה. וזה קשר הדדי: אם אני מתרגל/ת אי היאחזות – באופן טבעי – תפתח אפשרות לראות ולחוות את הגוף אחרת. אולי היא תהיה מובחנת, דרך דרכי הראייה האלו או אחרות, ואולי זה יהיה מעודן ולא-מורגש-כמעט. אבל זה בלתי נמנע.

בכמה קבוצות השבוע עלתה שאלה כנה: 'אני יכול/ה לראות שאלו תנאים ונסיבות, ולהוריד את המשקל מה'עצמי' כאשר אני חושב/ת על אירועים חד-פעמיים, אבל – אם יש משהו שאני עושה, שחוזר על עצמו, איך זה לא 'אני'?

יש שתי מחשבות שיכולות לעזור. אחת היא – לחשוב על כך שראייה דרך תנאים ונסיבות זה לא 'אמת', בזמן שלראות 'אני' זו טעות, אלא – שתיהן נקודות מבט אפשריות, לעתים מועילות ולעתים לא-מועילות. הראייה של 'עצמי' כמחולל של האירועים תמיד יכולה להיכנס לתמונה, מתוך רצון או מתוך הרגל, אבל גם הראייה של תנאים ונסיבות יכולה להיות תקפה, אם אנחנו בוחרים/ות לראות כך.

רוב ברבאה, המורה שלי, מחלק את התנאים והנסיבות לתנאים חיצוניים מהעבר, חיצוניים מההווה, פנימיים מהעבר ופנימיים מההווה. אז, אם את/ה עובדת/ במקום צפוף או רועש, וקשה להתרכז – אולי אלו תנאים חיצוניים מההווה שמקשים על הריכוז. אולי זה נמשך כבר שנים, בצורות שונות, אבל בכל זאת, אם היית בטבע, או במקום נעים ושקט – יכול להיות שהיה הרבה יותר פשוט. גם אם זה מתמשך – אלו עדיין תנאים חיצוניים, מהעבר ומההווה. לגבי תנאים חיצוניים מהעבר, אנחנו יכולים/ות לקחת בחשבון שתנאים פנימיים וחיצוניים יכולים להיות משיקים וקרובים מאוד, כך שהרגל שמקשה עלי יכול בהחלט להיות מוזן מתנאי חיצוני מהעבר. פיזור של האנרגיה המנטלית, למשל, הוא מצב 'פנימי', שמשמש קרקע לשחזור של הרגלים ומצבים מנטליים מקשים. אבל לעתים קרובות אלו דווקא תנאים חיצוניים שתורמים למצב הזה. למשל: אני מגיע/ה הביתה עייף/ה, והבית מבולגן – זה תנאי חיצוני. הבלגן, באופן טבעי, מקשה על היכולת להתמקד ולהרגיש אסוף/ה, והאנרגיה המנטלית כבר לא ממש שם. או, שבן/ת הזוג שלי נוהג לראות טלוויזיה, ואני חוזר/ת לבית עם טלוויזיה פועלת. זה עושה משהו למומנטום של האנרגיה המנטלית, ועל בסיס זה – ישנו היעדר של קשב ואיסוף, וזה פתח למצבים פנימיים מקשים.

ויש תנאים פנימיים מהעבר. אנחנו יכולים/ות לחשוב על כך – שכל פעולה מנטלית שלנו מותנית על ידי פעולות מהעבר. כך שאם ישנו רגע של תשומת לב, או של חמלה – הוא מוזן מתוך ונשען על תרגול של האיכויות האלו בעבר, וכך זה גם לגבי כעס או פחד. אנחנו מתרגלים/ות איכויות מיטיבות או מקשות, והן מזינות את ההווה שלנו. אם אני רואה דברים באופן מכאיב, למשל – האשמה עצמית, זה פשוט משום שהתרגלתי כך, ואני יכול/ה ם להתרגל אחרת. כמובן שאלו גם תנאים חיצוניים – משפחתיים או תרבותיים.

לפעמים זה גם לא עניין של מיטיב או מזיק. למשל, למישהו/י עשויה להיות נטייה בתוך מערכת יחסים זוגית – לרצות לעזור, לטפל, באדם השני/ה. מרגיש/ה שזה המקום שלו/ה בתוך מערכת יחסים: להיות קרוב/ה ותומך/ת. אבל יכול מאוד להיות שהאדם השני/ה, רוצה דווקא איזה מרחק שמאפשר גילוי. זה דבר נפוץ, ויכול לבנות תסכול ותחושה, אולי של שניהם, ש'משהו אצלי לא בסדר', או 'משהו אצלו/ה לא בסדר'. זה לא באמת שיש משהו אצל אחד הצדדים שהוא 'לא בסדר'. אלא – יש שני כיוונים שונים, שניהם חשובים, ובמפגש ביניהם – קורה משהו לא פשוט. מאוד מהר אנחנו מסיקים/ות שאם יש משהו לא נעים, אז מישהו/י 'עושה משהו לא נכון'. איך זה יהיה, במצב כזה, להכיר בדינמיקה הזו ביחד, ולראות אותה יחד, במקום להסתובב עם תחושה של 'קורה משהו לא נכון'?

ולגבי תנאים פנימיים בהווה, אפשר לדמיין מצב שבו אנחנו עומדים/ות בפני איזו משימה שמרגישה חשובה עבורנו. לפגוש מישהו/י באופן אמפתי, להציג משהו, לעשות משהו. אם אני מנסה להציג משהו באופן בהיר, אבל מתקשה, אני יכול/ה לשאול את עצמי – מהם התנאים שהופכים את זה לקשה? אם, אפילו בזמן שאני מדבר/ת, אני יכול/ה לראות את זה כך, במקום להאשים את עצמי, יכול להיות שיצוץ איזה פתרון. למשל, אם אני עייף/ה, או מרגיש/ה חסר/ת ביטחון בזמן שאני מדבר/ת, ואני רואה את זה כתנאים ונסיבות, ולא מאשימ/ה את עצמי, אפשר לשתף את האדם השני/ה, או אפילו את הקהל, אם זו סיטואציה עם קהל, בזה שזה מה שקורה. האחרים/ות ירגישו שאני לא מאשימ/ה, ואולי יהיו אמפתיים למצב שאני משתפ/ת. זה יכול לשחרר את המאבק סביב המצב הזה, כי זה כבר לא 'רק אצלי'. פחות משקל על העצמי, מאפשר יותר פתיחות גם לך, וגם לאחרים/ות. בסופו של דבר, כל התנאים החיצוניים והפנימיים הם מצבים אנושיים סבירים לגמרי, ומשותפים לכולם/ן במידה כזו או אחרת. זה מאפשר לנו לסלוח לעצמנו ואחד/ת לשני/ה.

זו נקודה נוספת שאפשר להרהר בה, כדי להפחית את המשקל של העצמי. אפשר לאמץ את נקודת המבט, מתוך חמלה – שכל אי נחת שאנחנו חווים/ות היא חלק מהקיום האנושי. שלידה אנושית פירושה – שיעלו רגשות מכאיבים/ות, שיעלה חוסר ביטחון קיומי; שאנחנו נחלה, נזדקן ונמות; שכל מערכת יחסים, טובה ככל שתהיה, תסתיים בהכרח בפרידה. אף אחד מהדברים האלו, שמפחידים אותנו כל כך ביומיום, הם לא ייחודיים לנו. טאניסארו כותב על האיכות של 'סאמווגה', זוהי מילה בפאלי שמבטאת משהו בכיוון של ייאוש מחוסר התוחלת של החיים אנושיים, ודחיפות לגבי מציאת דרך מחוץ לאי-התוחלת הזו. וזו איכות מיטיבה, שמהדהדת את הנחישות והכוונה של סידהארתה גוטאמה – למצוא דרך לחיות באופן שלא יהיה חסר תוחלת, להישען על משהו שהוא פחות מוגבל ומותנה. נקודת המבט לגבי היותו של הסבל משותף יכולה להביא חמלה, ותחושת שותפות ושליחות: למצוא דרך לחיות בעולם האנושי, עם הכאב והמורכבות שבו, באופן יפה וכנה. ואולי גם לחשוב על אחרים/ות, ועל אי הנחת שהם חווים/ות, שהוא בהחלט לא פחות גדול משלנו.

אני נזכר בשיר 'תרומה לסטטיסטיקה' של ויסלבה שימבורסקה, שכולו רלוונטי ו-מפכח, ומסתיים בהודאה:

"מִכָּל מֵאָה אֲנָשִים… בְּנֵי תְּמוּתָה

– מֵאָה מִמֵּאָה.

מִסְפָּר שֶעַד כֹּה לֹא הִשְתַּנָּה."

כל אלו הן דרכי ראייה אפשריות, לא משהו שאנחנו 'צריכים/ות' להחזיק בו, אלא – שאנחנו יכולים/ות לבחור לשחק אתו, כדי להקל על סבל ולטפח יופי, ואנחנו בהחלט יכולים/ות להמציא נוספות, משלנו.

המשחק עם נקודות המבט האלו, שמפחיתות סבל ואי נחת, יכול ללמד אותנו שה'עצמי' הוא נקודת מבט אחת מיני רבות אפשריות. לפעמים מועילה, לפעמים לא, אבל לא הכרחית ולא אמתית או נכונה יותר מאחרות. גם על הנטייה לראות דברים מנקודת המבט של העצמי אפשר לומר שהיא הרגל, שנוצר מתנאים ונסיבות, שמוזנים מהעבר החיצוני של התרבות, מהעבר הפנימי שלנו, ומההווה הפנימי והחיצוני. ואנחנו יכולים/ות להתחיל לשחק ולהגמיש את ההרגל הזה. זה מביא גמישות, אושר ופתיחות.

• לשיחה של רוב שעליה מבוססת השיחה הזו: http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/12514/
• למאמר של טאניסארו על סטמווגה: https://www.accesstoinsight.org/lib/authors/thanissaro/affirming.html
• לשיר: תרומה לסטטיסטיקה: http://midreshet.org.il/ResourcesView.aspx?id=7545

תרגול: ראיית תנאים וסיבות כדרך להפחתת מועקת העצמי

בלימוד שלנו במפגשים האחרונים התמקדנו בתנועה של השתוקקות והיאחזות ובתנועה של שחרור שלה. זוהי תנועה יסודית לתרגול הדהרמה, ואנחנו יכולים/ות למקם אותה כמרכז של תרגולים ודרכי ראייה רבות שכלולות בסל הזה, וחופשיים/ות למצוא דרכי ראייה ותרגולים חדשים שישרתו אותה ויחשפו פנים שונים של היאחזות ושל שחרור. אחת מדרכי הראייה האלו היא ראיית תנאים ונסיבות, באופן שמשחרר משקל שמוטל על ה'עצמי'. דרך הראייה הזו היא פשוטה ליישום, מאוד הגיונית, יכולה להפחית סבל באופן מורגש, ולטפח תובנה שתלך ותעמיק.

נקודת המוצא לתרגול הזה, ותובנה שמוטמעת דרכו – היא של ההתהוות המותנית של חוויית אובייקטים, כולל ה'עצמי', של היאחזות והשתוקקות ושל אי-נחת. האובייקטים, ה'דברים' שאנחנו תופשים/ות, הופכים לנוכחים וקיימים יותר ככל שההשתוקקות וההיאחזות אינטנסיביות ופעילות יותר; ובאופן הולם – דימוי מוצק ואינטנסיבי של אובייקט מוביל ומתחזק היאחזות והשתוקקות, ויחד עם שני אלו – מוחזק סבל. כדי למצוא דוגמה פשוטה אפשר לדמיין מישהי/ו שאנחנו מכירים/ות, או אפיון קבוצתי של קבוצה כזו או אחרת – שיש לנו רגש אינטנסיבי ותגובה חזקה כלפיו/ה; יחד עם התגובה הרגשית החזקה, ישנו דימוי של 'מי הוא/היא/הם/הן', שהולם ומזין את הדימוי הזה; ויחד אתם – דימוי מסוים של ה'עצמי' שלי שמופיע בקונסטלציה הזו. ההשתוקקות וההיאחזות שמתבטאות ברגש, דימוי האובייקט ודימוי העצמי – תומכים זה בזה ועולים הדדית.

למרבה המזל, זהו גלגל שמסתובב בשני כיוונים אפשריים, וכפי שהיאחזות מקשיחה אובייקט, ואובייקט שנתפש כקשיח מתחזק היאחזות, כך ריכוך של אחד מהם – ירכך ויערער את המוצקות של השני, ואת הסבל הכרוך בשניהם. יכול להיות שבתרגול המדיטציה הבחנתם/ן – כאשר אני מחזיק/ה בתשומת הלב אובייקט כלשהו, נעים או לא נעים, ואני מפנה אליו תשומת לב עדינה ומאוזנת, ואולי יש קצת סמאדהי או מטא בסביבה – האוביקט עשוי להתחיל להתרופף, להיפתח, להיעשות פחות לכיד במידה כזו או אחרת. זו בדיוק התנועה הזו: תשומת לב עדינה ומדוקדקת לאובייקט היא כבר ביטוי של פחות השתוקקות והיאחזות – משום שהיא מביאה ומאפשרת נימה של סקרנות ביחס לאובייקט. הסקרנות וההתעניינות – עשויות לרופף את המוצקות של האובייקט, ולאפשר שחרור נוסף של ההשתוקקות. יחד עם השחרור של הדימוי המוצק וההשתוקקות – מורגשת הקלה, גם אם עדינה, של אי-נחת.

אנחנו יכולים/ות לעשות שימוש בתנועה הזו, כתנועה של שחרור – בתוך תנאים ונסיבות יומיומיים, שאנחנו רגילים/ות לקשור ולרכז סביב תפישת ה'עצמי' שלנו. מתוך הרגל, אנחנו נוטים/ות להניח שה'עצמי' שלנו ו'עצמיים' של אחרים/ות הם האחראים לפעולות ובחירות שאנחנו עושים/ות, וכך מעמיסים/ות עליהם אשמה, הנחות וציפיות. אנחנו מאשימים/ות את ה'עצמי' שלנו ושל אחרים/ות בדברים שהוא 'עשה', שאנחנו חווים/ות כלא-נעימים, ולעתים קרובות גם בחוויות לא נעימות, גם אם התפקיד של ה'עצמי' לא ברור בהן. כך, למשל – חווית מדיטציה לא נעימה נחווית ככישלון של העצמי או של המנחה, ולא כחוויה ראויה לחקירה או לחמלה. התרגול הזה מבקש להראות ולאפשר דרך ראייה אחרת, מבלי לטעון שהראשונה היא 'לא אמתית', והאחרונה היא 'אמתית'. אלא – רק דרך ראייה אפשרית אחת, שאחרי שנתרגל לאמץ אותה ונראה את יתרונותיה – נוכל לבחור לראות דרכה לעתים, ולוותר עליה לעתים.

אנחנו יכולים/ות לראות דרך נקודת המבט שמבינה שכל מה שה'עצמי' שלנו ושל אחרים/ות עושה, עשה או יעשה, חוויה חווה או יחווה – הוא תוצר של תנאים ונסיבות שיש להן אינסוף גורמים, שאינם נובעים מתוך או נשענים על ה'עצמי'. אפשר להתחיל עם דברים יחסית פשוטים ויומיומיים, ולתת להם ללמד אותנו את העיקרון, ולחוות את השחרור שנובע ממנו. סביב חוויות ומעשים יומיומיים, שאנחנו מוצאים/ות את עצמנו שופטים/ות את עצמנו סביבן, אפשר לשאול: אילו תנאים הובילו ותחזקו את המעשים האלו?

אז דוגמא: לפני כמה ימים הלכתי לישון מאוחר, אחרי יום שלימדתי בכולו. זה היה יום שבת, והיה לי שבוע עמוס. כיוונתי את השעון לשש ומשהו, וחשבתי שאקום ואעשה מדיטציה. הייתי צריך לצאת בשבע עשרים וחמש כדי להגיע לטרמפ שחיכה לי בשמונה. בלילה – לא ישנתי טוב, ובבוקר – לא ממש קמתי בשעה המתוכננת, אבל לא מאוד רחוק, כך שקיוויתי שעוד אצליח לתרגל מדיטציה לזמן מה.

אז הבנתי – אין לי אוכל ליום, אז בישלתי משהו. בנקודה הזו הבנתי שאין כבר סיכוי למדיטציה, ולא רק זה – שגם בלעדיה הזמן נעשה גבולי למדי. בערך שלוש דקות לפני שעת היציאה הבנתי – שאני לא אשן בבית באותו יום, וצריך לארוז כמה דברים. אז ארזתי, לקחתי את כל הדברים, ויצאתי באיחור של כחמש דקות. אחרי כמה דקות של הליכה הבנתי ששכחתי משהו חשוב, חזרתי, לקחת מהבית. אז כבר איחרתי בעשר דקות בערך. שכחתי עוד כמה דברים, אבל שהבנתי את זה – כבר היה מאוחר מידי. יצאתי שוב. ראיתי חברים שלי יוצאים עם אוטו, והבנתי שהם נוסעים לכיוון. הייתי צריך לפגוש את הטרמפ בצורת ביל"ו בשמונה. הם נסעו. הרחוב היה חסום. נסעו מדרך אחרת. ממש טיפה לפני שמונה הורידו אותי בצומת ביל"ו. אז הסתבר (עובדה שהיתה ידועה לי, אבל לא נגישה באותו רגע) שצומת ביל"ו זה שם כולל לכמה וכמה צמתים, שנמצאות במרחק די ניכר. אחרי כמה דקות עצר לי איזה אוטובוס, ולקח אותי לצומת ביל"ו אחרת. הטרמפ כבר חיכה לי בצומת ביל"ו שלישית, שהיתה קרובה מאוד. וזהו. בזה זה נגמר.

זה אירוע כמעט יומיומי. נכון, קצת מוגזם, אבל פאשלות ואירועים קטנים, ולפעמים ממש גדולים – קורים לנו מידי יום. וכמה בקלות אפשר לחוות את כל זה, ולהקיש: 'אני לא בסדר'. אנחנו עושים/ות את ההיקש הזה לעתים מאוד תכופות, ולעתים קרובות – מבלי שאנחנו אפילו שמים/ות לב שאנחנו עושים/ות אותו. אנחנו פשוט מניחים/ות, אוטומטית, שזה באשמתנו. אז במקרה הזה: אני רשלן; לא נחוש או לא רציני, אפילו צבוע – כי לא עשיתי מדיטציה בבוקר; שאני מפוזר; שאין לי סיכוי להשתלב בעולם, בגלל שאני לא מספיק סגור על עצמי. מה זה מביא, לראות את הדברים ככה? ומה האפשרות השנייה?

לחשוב – מה הוביל לזה? ולעשות את זה בלי האשמה, בנימה של: how could i? הנימה היא הדבר החשוב ביותר. אם אנחנו עושים את זה כדי 'להבין', אבל בעצם מאשימים/ות, אז פספסנו את הנקודה. אנחנו אפילו לא ממש חייבים/ות להבין, ובטח שלא להבין הכל, אלא רק לראות מספיק בשביל לשנות את הקונספט. אז – מה הוביל לזה? אני יכול לומר:

• היתה עייפות מהשבוע, ומהיום לפני, שבו לימדתי במסירות.
• הלכתי לישון מאוחר כי קראתי משהו מעניין ומעורר השראה.
• השותף שלי לדירה עשה רעש, כי הוא קם מוקדם בבוקר.
• ומעמדה של עייפות – כיביתי את השעון.
• אז, בבוקר – מיהרתי, ולא לקחתי את השנייה שדרושה כדי להזכר בהכל, לוודא. ובטח לא – את השנייה שצריך כדי לחזור לתשומת לב.
• ואז לא הייתה תשומת לב, כי רגע של תשומת לב מותנה על ידי רגע של תשומת לב. בתודעה – דברים נעים ככדורי שלג: רגע כזה מתנה רגע דומה.
• וכל העניין עם הטרמפ, וצומת ביל"ו – אלו פשוט תנאים ונסיבות. האם זה באשמתי? ודאי שלא. באשמת החברים שלי? ודאי שלא.
• ואתם/ן יודעים/ות מה, יש לי הרגל של לעשות יותר מידי דברים בבת אחת. הרגל כזה, לא נפלא. אבל האם ההרגל הזה הוא 'באשמתי?' אולי הוא נובע מנטייה מנטלית מולדת שלי, מתנאים שהיו בבית ובחברה שגדלתי בה, ואולי מזה שפשוט חזרתי עליו הרבה מאוד פעמים באופן לא מודע. אבל בכל אלו – אין פה אני להאשים. אנחנו יכולים/ות לפרק את זה, אבל עדיין – זה לא יהיה שם.

ומה זה עושה, מה זה מביא, כשאני רואה כך? אם אין על מי לכעוס, אז איפה להניח את הכעס? להשתוקקות ולהיאחזות אין בסיס כל כך מוצק לעמוד עליו. אולי אפילו – עולה חמלה כלפי עצמי. אין סיבה שזה יוביל לחוסר אחריות; אין תחושה ש'לא אכפת לי', או שום דבר כזה, וברור לגמרי שבפעם הבאה – צריך לנסות ולשנות חלק מהתנאים. לא זה מה שניטל מהסיטואציה. מה שניטל הוא – המשקל המוטה והמרוכז על ה'עצמי'. שוב אני מדגיש – זו בחירה של דרך ראייה. אני יכול לראות באופן שיוצר אשמה ומשקל, באופן שלא; ואני יכול לראות הכל דרך הפריזמה הזו.

אני חושב גם על חלק מאיתנו, שמוצאים/ות סיבות להתנהגויות בילדות שלנו. לעתים קרובות זה עוזר, ולפעמים אני תוהה – האם באמת הסיבות הן בילדות, או – שזה פשוט מועיל לראות את הדבר הזה קורה, ולא לתלות את הסיבה 'בי', אלא בגירסה רכה ומוקדמת שלי, שיש לי יחסים איתה, אבל היא לא ממש אחראית למה שהיא עושה. אולי – חלק ממה שקורה שם, בהפניית המבט לילדות – הוא דרך לראות דברים שאני עושה ואופנים שאני חווה – בלי לקשור אותם בצורה כ"כ דומיננטית וכובלת ל'עצמי'. ודאי, יש שם גם דברים אחרים, אבל אני בהחלט חושב שגם זה חלק מזה.

מה זה יעשה, אם אני אפנה את אותו מבט למשהו 'נעים', שאני זוקף לזכותי? שווה לנסות. מה זה משאיר, ומה זה נוטל מהסיטואציה? ומה כל זה עושה לתחושת המשקל והסבל שישנו?

אז בואו ננסה יחד. שווה להתחיל עם משהו שגורם מידה של אי נחת.

מאמר זה, שנכתב ב2016, נשען בכבדות על הוראותיו של רוב ברבאה לגבי 'מרחב של תודעה', כפי שהן מופיעות בספרו seeing that frees', ובריטריט: unbinding the heart. הוא משלב הנחיות מתומצתות מתוך המקורות האלו, יחד עם הבנות שעליהן התרגול הזה מבוסס או שהוא מאפשר – כפי שעברו דרך ניסיוני שלי מתוך הנחיותיו של רוב.

את המדיטציות המונחות של רוב לגבי 'מרחב של תודעה' אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1071/

תרגול מדיטציה של מרחב

תרגול המדיטציה יכול להתפתח באופנים רבים. ברובד אחד החוויה המדיטטיבית היא באופן מוחלט אישית וייחודית לכל מתרגל/ת, וברובד אחר אפשר לסמן טווח של חוויות אופייניות, שצפויות להיפתח כאשר תרגול המדיטציה הולך ומעמיק. לאורך האפיק המגוון הזה – אופנים מסוימים של תרגול יעודדו היפתחות של חוויות כאלו או אחרות. במאמר זה אציע אופני תרגול שיעודדו את האפשרות של תרגול מדיטציה שמאופיינת בתחושת 'מרחב של תודעה'. השתקעות בתרגול כזה יכולה להיות מועילה ביותר מבחינת האיכויות הנפשיות ואפשרויות הריפוי שהיא מציאה, כמו גם מבחינת הדינמיקה של התפתחות הדרגתית של תובנה.

ראשית, אנסה להציע דרך ראייה על התרגול בכללותו, אז אתאר את החוויה של מרחב של תודעה ואת יתרונותיה, אציע אופנים לפתוח ולטפח את החוויה הזו ולעבוד בתוכה, ואצביע על פוטנציאלים שנפתחים מתוך העבודה הזו.

מפת-כיס לתרגול הרוחני: הקדמה ואוריינטציה

ההקדמה הזו מיועדת לתת כלים להתמצא בדרך של התרגול, ולהרחיב את ההבנה לגביו ולגבי האופקים האפשריים בו. היא אינה הכרחית למי שרוצה לפתח את ההשגה (תפישה) של מרחב של תודעה, שניתן לתרגל את גם ללא הבנה או הסכמה עם הכתוב בפרק זה.

ניתן לצייר, וכאן זה ייעשה זאת בקווים גסים מאוד, מפה שיכולה לעזור להבין חלקים נרחבים של התרגול המדיטטיבי בבודהיזם, ואולי גם במסורות אחרות.

המונח הבסיסי שמתאר את הכיוון הבסיסית של סיפור הדרך הזה הוא: 'דעיכה' (fading) ואפשר גם לומר 'עצירה', 'הפסקה', 'הפגה'. המונח הזה בא לציין את הכוונה והיכולת, שהולכת ומתפתחת עם התרגול – להפסיק, להעלים, להפיג – באופן זמני או קבוע – את קיומם של חלקים מסוימים של החוויה שלנו. עם התפוגגותם של החלקים האלו – מתפוגגת גם אי הנחת הכרוכה בהם. האפשרות של דעיכה יכולה להיות מובנת דרך הרהור על ההתהוות המותנית שעומדת בבסיס פעולת ההכרה והתפישה. בקצרה, אפשר לומר שהתהוות מותנית פירושה שאלמנטים שונים של מה שאנחנו חווים/ות כ'תודעה', ושל מה שאנחנו חווים/ות כ'עולם' – מופיעים באופן תלוי הדדית. דרך גסה יחסית לראות את התלות הזו היא דרך הרהור באופן בו מוסכמות תרבותיות מסויימות 'יוצרות' ומשפיעות על חוויות. לדוגמא – לאומיות – משתקפת בתחושות וחוויות שנחוות כאמתיות ביותר, מובנות מאליהן, אולי כפי שבתקופות אחרות תפישה כזו או אחרת של אלוהות הייתה יוצרת חוויות, שהיום, בהיעדר המוסכמה התרבותית שיוצרת אותן – פשוט לא יופיעו, או יחוו ויפורשו באופן שונה מאוד. דוגמא מעט יותר 'מדיטטיבית' עשויה להיות ההבנה שאותם דברים בהם אנחנו 'מתעסקים/ות' באופן תדיר בתודעה שלנו – יולידו תפישות מציאות שהולמות אותם. אם התודעה עוסקת באופן בלתי פוסק בשיפוט של האופן בו אחרים/ות מתנהגים/ות – התנהגויות מסוימות שלהם/ן יבלטו במיוחד. אם הנטייה הזו של התודעה תחלש לזמן מה, פחות ופחות התנהגויות כאלו יופיעו עבורי.

זהו עיקרון עמוק, שזכה פה למקום מאוד לא מספק, ואפשר לסכם אותו שאפשר לסכם בהבנה: במלים אחרות – התודעה 'מפברקת', מייצרת ומעצבת את החוויות שלנו בהסתמך על האמונות וההשקפות, ההיאחזויות והאופנים המותנים בהם אנחנו מפנים/ות את תשומת הלב.

הכיוון והכוונה של חלקים נרחבים של התרגול הבודהיסטי, כמו גם של תרגולים רוחניים אחרים – הוא בדיוק להחליש ואף להפסיק לחלוטין, באופן זמני, את הפעילות הזו של 'פברוק'. ההחלשה וההפסקה הזו – מאפשרות לראות ולהבין משהו מהותי על טבעה של המציאות, וההבנה הנובעת מן הדעיכה (ולא הדעיכה עצמה) היא טומנת את אפשרות השחרור המשמעותית ביותר. דוגמא אחת מיני רבות לאופנים בהם הבודהא מתאר זאת אפשר למצוא בדרשה על הניתוח (של ההתהוות המותנית):

"הבורות היא תנאי לנטיות ולהתניות; הטיות והתניות הן תנאי הכרחי להכרה; ההכרה היא התנאי למבנה הגופני – מנטלי… המבנה הגופני מנטלי… לששת מרחבי החושים…"FOOTNOTE: Footnote . הוא ממשיך ומתאר כיצד מגע, תחושה, השתוקקות, היאחזות, התהוות, לידה, מוות, ולכן צער – עולים באופן שמותנה בבורות, בהטיות, בהכרה וכן הלאה. ולאחר מכן אומר: "מהיפסקותה והיעלמותה של הבורות נפסקות ההטיות וההתניות; מהיפסקותן… מפסיקה ההכרה…"FOOTNOTE: Footnote וכן הלאה.

הפברוק של התודעה, והאפשרות של דעיכה – הן לא בינאריות, אלא נחוות כספקטרום: דעיכה של תפישה יכולה להתקיים ברמות שונות ובאופנים שונים. הרבה מתרגולי המדיטציה המוצעים במסורת הבודהיסטית (ואחרות) – הם פשוט צורות שונות, ורמות שונות של תרגול של דעיכה. תרגול מיינדפולנס בסיסי, למשל – מאפשר רמה מסוימת של דעיכה: הוא מאפשר לסיפורים שאנחנו מספרים על עצמנו, לפפנצ'ה (הרעש המנטלי, ההכברה) הגסה – להתפוגג, וכך – אי הנחת שמלווה אותם מתפוגג גם הוא. תרגול מטא – מאפשר דעיכה של תחושות וחוויות של התנגדות, שנאה ופחד, וכך מפוגג את אי הנחת שהן מביאות. תרגול אנאטה – מפוגג את ההזדהות שלנו וההיאחזות שלנו בדברים כ'אני' ו'שלי', וכך משחרר מאי הנחת שכרוך בהזדהות, וכן הלאה. כל תרגול כזה – שמאפשר לתודעה לפברק פחות – נושא אתו איכויות ואפשרויות אחרות של תובנה, שחרור מאי נחת וריפוי – שיכולים להיות אפקטיביים מאוד, ולשנות את האופנים יסודיים ביותר של חוויה של עצמנו ושל העולם.

התרגול של מרחב של התודעה – גם הוא נקודה אחת אפשרית, אופן אחד אפשרי – של תרגול כזה. הוא מאפשר לסוגים מסוימים של היאחזויות ומגבלות שאנחנו חיים וחווים את עצמנו בתוכן – להתפוגג, ומאפשר 'סל' של אפשרויות לרווחה, שחרור, ותובנה. הוא לא תרגול קשה ליישום בדרך כלל, ויכול להיות מועיל ביותר לתלמידים/ות רבים/ות.

מרחב של תודעה

פתיחה של מרחב של תודעה הוא השגה מדיטטיבית נפוצה ונגישה יחסית למתרגלים/ות בעלי/ות ניסיון. ישנם/ן א/נשים שיחוו אותה באופן ספונטני, וישנם/ן שלא – אבל מרבית המתרגלים/ות המסורים/ות – יכולים/ות לבחור לפתח את ההשגה הזו, וליהנות מן הפירות שלה. זהו אופי של חוויה מדיטטיבית, והיא לא מצריכה הבנה אינטלקטואלית או אמונה מלבד אמונה מסוימת בפוטנציאל של מדיטציה, שתאפשר 'לשחק' עם האפשרויות שיוצעו כאן. אבל היא כן מצריכה מיומנות במדיטציית תשומת לב (מיינדפולנס) או כוונה אוהבת (מטא) ומהווה מעין 'קומה שניה' של תרגול המדיטציה. בתוך המיומנות הזו יכולות להתפתח מיומנות משניות או נוספות, ולכן היא פותחת אפשרויות להתפתחויות נוספות של תרגול המדיטציה.

מהם היתרונות והאיכויות של תרגול מרחב של תודעה?

פתיחת מרחב של התודעה והתבססות בו לאורך זמן – יכולה לשנות באופן יסודי את האופן בו אנחנו חווים/ות את עצמנו על ידי השפעה על היחס למחשבות ורגשות, על תחושת העצמי והגוף, ובמידה מסוימת – על תחושת העולם. אני אפרוש את האפשרויות האחת אחרי השנייה, אבל יתכן מאוד שהן יתפתחו יחד, או בסדר שונה.

התרגול של פתיחת מרחב של תודעה יתחיל בדרך כלל בביסוס תחושת מרחב בגוף, לאחר מכן ב'מרחב' של שמיעה ובחושים אחרים, ולאחר מכן יתפשט אל ההשגה המנטלית של מחשבות ורגשות. בשלב זה נוצרת, באופן טבעי יחסית, אפשרות לראות ולחוות את המחשבות והרגשות 'בתוך' המרחב של התודעה. המחשבות, שיש להן תפקיד חשוב כ"כ בחיינו, יכולות להחוות כהתרחשויות, לעתים קרובות קלושות למדי, שעולות וחולפות בתוך המרחב של התודעה. דימוי יפה שמגיע מאג'אן צ'ה מתאר את המצבים המנטליים כמו עננים בשמי התודעה. חוויה של המחשבות באופן כזה מרופפת הרבה מהכוח והסמכות שיש להן עלינו, ותחושת הסמכות הפנימית שלנו מתבססת על מצע רחב הרבה יותר. תהליך דומה קורה גם ביחס לרגשות, אם כי הוא עשוי לדרוש מיומנות מעט יותר מבוססת. אנחנו יכולים/ות לחוש את הרגשות כגוונים שונים שהמרחב מתמלא בהם, כ'אקלים' פנימי, שמופיע בתוך חלל, בתוך מרחב שהוא לא פחות משמעותי מה'אקלים' הספציפי שמופיע בו. כך – הרגשות זוכים בקלילות וחופש, ואיכות של יופי. אנחנו חווים/ות אותם, בלי להיות לכודים/ות בתוכם.

אזור נוסף בו יחול שינוי הוא היחס ותחושת הגוף, ותחושת העצמי המשתמעת ממנה. כל אחד/ת מאיתנו חש את מרחב הגוף שלה באופן אחר במידת מה: חלקנו חשים/ות אותו כרחב או צר יותר מאחרים/ות, פתוח או סגור יותר, וכן הלאה. מאחר והגוף הוא שדה מרכזי ביותר של תחושות שעולות באופן אפקטיבי ומשמעותי עבורנו – התחושה הבסיסית של הגוף כשדה של חוויה היא מכוננת, יסודית – בחוויית העולם שלנו. כהמחשה ניתן לדמיין את התחושה אחרי פעילות גופנית ממושכת, והאופן בו היא משנה את תחושת העצמי שלנו. תרגול והשתקעות בתחושת מרחב מרגילה אותנו לחוות שדה רחב יותר של חוויה מאשר זה בו אנחנו מורגלים/ות. התחושה של 'מהו הגוף שלי', ו'מהם הגבולות שלו' מתחילה להתרחב (מבחינת המרחב) ולהתגמש (מבחינת מגוון האפשרויות). האפקט של שינוי כזה על תחושת העצמי הוא משמעותי ביותר. אנחנו חווים/ות את עצמנו פחות ופחות כנתונים בידי התנודות הטבעיות שתחושות הגוף והמופעים שלו, ויחד עם השינוי ביחס למחשבות ורגשות – תחושת העצמי תהפוך לפתוחה וגמישה יותר, באופן אורגני.

כדי לאפיין את השינוי בתחושת העולם, נאמר שהפתיחה המורגשת בתרגול הזה נובעת גם מכך שאנחנו מפסיקים/ות לפברק תחושה של גבול ברור וצר. מפסיקים/ות לפברק את התחושה ש'אני תחום בגבולות הגוף'. אין לפרש את האמירה הזו כמכוונת לומר ש:'הגבול האמתי של האני הוא רחב יותר מהגוף', אלא – כהצעה להשגה, תפישה אחת אפשרית, שבה אנחנו לא מפברקים/ות את גבולות הגוף בצורה בוטה כ"כ כמו בדרך כלל. הפחתת הפברוק הזה – תגזור גם הפחתה של פברוק של תחושות גבול חריפות של 'דברים בעולם'. אנחנו עשויים/ות להרגיש שדברים הם פחות תחומים, פחות נפרדים. אולי שהם 'נוגעים בנו' והאחד בשני בדרך כלשהי. חווית העולם הנגזרת מכך תהיה של תחושת שייכות, אחדות, נזילות של הדברים. התרופפות של הנפרדות והמוגבלות שלהם.

איך לפתוח מרחב של תודעה?

הנחיות בסיסיות

ההנחיות הבסיסיות לפתיחת מרחב של תשומת לב יכולות להיות מסוכמות בכמה נקודות פשוטות, שאפשר ליישם במדיטציה (בישיבה, עמידה או הליכה):

• תחילת תרגול של תשומת לב לתחושות גופניות. אפשר להתחיל מנקודה מסוימת, ולהרחיב לגוף כולו.
• הרחבה הדרגתית של התחום של תשומת הלב לכלל התחושות הגופניות, למרחב של השמיעה (וראייה, אם העיניים פקוחות), וביסוס תחושה של מרחב שם.
• תשומת לב לנטייה של המרחב להתכווץ – ופתיחה שלו, שוב ושוב.
• אם מופיעים רגשות או מכשולים (עייפות, חוסר מנוחה וכיוב') – אפשר לשים לב לביטוי הגופני שלהם, ולכלול את הביטוי הגופני בתוך המרחב של תשומת הלב.
• תשומת לב חוזרת ונשנית לתחושת המרחב שנוצר, ולנינוחות היחסית שהוא מאפשר.
• כאשר תחושת המרחב בגוף ובשמיעה יציבה יחסית (בדרך כלל ייקח זמן מה עד שזה יקרה) – אפשר לכלול את המחשבות והרגשות בתוך תחושת המרחב הזה.

כלי עזר ויישומים

אפשר להגדיר שפתיחת המרחב של התודעה הוא דרגה וצורה מסוימת של הפחתת פברוק, של דעיכה, שבה מה שדועך באופן בולט הם הגבולות שאנחנו מפברקים בדרך כלל. בין השאר – גבולות תחושת הגוף, גבולות התחושה של דברים כקיימים באופן קשיח 'מחוץ אלינו, או 'בתוכנו'. אבל הדעיכה מתרחשת באופן 'רוחבי', ולא נוגעת רק לגבולות: גם המחשבה דועכת במידת מה, חיי הנפש והרגש נרגעים והופכים שקטים יותר, התפישה של העולם משתנה וכן הלאה. לכן – על מנת 'להגיע' או לכוון את עצמנו למרחב הזה – אנחנו יכולים/ות לנקוט בכל 'טקטיקה' מדיטטיבית שתאפשר פחות פברוק. ה'טקטיקות' משתנות, בהתאם לניסיון ולכלים המדיטטיביים של כל אחד/ת, אבל העיקרון דומה. על בסיס האמירה הזו, אציע כמה דרכים שעוזרות באופן ספציפי לעבודה עם מרחב. חלקן יעזרו לפתוח את המרחב באופן ראשוני, וחלקן – יסייעו בעבודה מיומנת ואפקטיבית אתו.

דרכי עבודה לביסוס תחושת מרחב

• האבחנה החדה והבהירה לגבי המאפיינים של המופעים הגופניים והנפשיים, שמודגשת בסוגי תרגול מסוימים (מיינדפולנס, אניצ'ה) – לא כ"כ חשובה פה, ואפילו יכולה להפריע. אפשר לשמוט את הסימון של דברים באמצעות מילים. פה אנחנו מעדיפים/ות רוחב על חשבון דקדקנות מיקרוסקופית. הדיוק פה – בא לידי ביטוי כנוכחות רחבה, עדינה, חיה, וכתשומת לב מתמידה לתחושת המרחב.
• איזון של האנרגיה של תשומת הלב: זהו פן הכרחי של כל תרגול מיומן במדיטציה. לעתים נצטרך להפוך את תשומת הלב לאקטיבית יותר, בהירה יותר (עם פיתוח מיומנות – ניתן גם לעשות זאת גם בלי להפוך אותה למכווצת); ולעתים – להרגיע אותה, על מנת שתוכל להתרחב, ולהיפתח.
• תשומת לב לחלופיות והשתנות כל התחושות הגופניות, הצלילים, וכל מה שעולה במרחב. תשומת לב במיוחד לפן של עלייה, השתנות והיעלמות – יעזור לפתוח תחושת מרחב. תשומת לב לחלופיות משחררת מהיאחזות באופן אוטומטי ואינטואיטיבי, וגם משום כך מקלה מאוד על פתיחת המרחב.
• תשומת לב לתנועה יסודית של אדיבות או כוונה אוהבת בבסיסי המדיטציה. התנועה של כוונה אוהבת מפחיתה את הצמצום הנובע מתוך איבה, פחד וביקורת, שמלווה אותנו, באופן מתון ומתמיד – ועוזרת לפתוח, באופן אורגני, מרחב של תודעה.
• אפשר לתת לתחושה של גבולות הגוף להיות עמומה, או להשתנות בדרכים אחרות.
• זה לא כל כך חשוב שתחושת המרחב תהיה אינטנסיבית, או גדולה מאוד. גם אם המרחב אינו גדול מהגוף, או שהוא מורגש אך בקושי – זו לא בעיה. הדבר החשוב הוא – לשים לב למרחב, לפתוח אותו במסירות, בהתמדה וברגישות מרגע לרגע – גדול או קטן, מובהק או קלוש ככל שהוא בכל זמן. ההתמדה, הרגישות החוזרת ונשנית, ותשומת הלב המעודנת למרחב יועילו יותר מאשר ניסיון ליצור חוויה אינטנסיבית במיוחד, שיכולה להיות מצוינת כאשר היא מתרחשת, אך אינה הכרחית.
• באופן טבעי למדי – מחשבות ורגשות יתחילו להחוות כאלמנט חולף בתוך המרחב של התודעה. מתוך מודעות לאפשרות הזו, כדאי לאפשר להן להופיע ככאלה, כאשר המרחב יציב יחסית. לפני כן – להתבסס במרחב סביב התחושות הגופניות והשמיעה. בהדרגה, אפשר 'להכניס' לתחושת המרחב גם את הדימויים שעולים כלפי עצמנו, את תחושת ה'מקום', כל סוג של דימוי עצמי (דימוי ש'אני יושב כאן') וכן הלאה.

יישומים ופיתוחים נוספים של התרגול

• את סוג התרגול הזה מועיל במיוחד לתרגל גם בהליכה, בעמידה, ובתוך היומיום. הראייה בהחלט יכולה להיחוות כחלק מתחושת המרחב. שווה לשים לב לשינוי באופן בו אנחנו חווים/ות אובייקטים 'חיצוניים' בתוך התרגול הזה. יכול להיות מועיל לעמוד מול 'מרחב' של שמיים או נוף, ולתרגל כך. תחושת המרחב החיצוני תעזור עוד יותר לתחושת המרחב של התודעה.
• ניתן להעמיק ולבסס את התרגול הזה על ידי הכוונת תשומת הלב לאיכויות שפותחות את תחושת מרחב, כמו – דממה או יציבות. וטיפוח הראייה שכל מה שעולה בתודעה עולה 'מתוך' הדממה הזו וחוזר אליה, ושהוא 'ספוג' בדממה הזו. צלילים עולים מתוך הדממה ושבים אליה; הם "שייכים" לדממה. באופן דומה- מחשבות עולות מתוך המרחב של התודעה ושבות אליה, והן "שייכות" לתודעה.
• אחרי זמן מה של תרגול אפשר לפתח רגישות לגבי העומק והנרחבות של תחושת המרחב של התודעה. אפשר למקד את תשומת הלב במרחב עצמו, לחוש ולהיספג בתחושת האינסופיות, הנרחבות, העומק, הדממה שבו.
• מעבר לאפשרויות שנפתחות מתוך התרגול עם מרחב, לאחר שהושגה מידה של מיומנות בו – אפשר להתחיל להשתמש בו כבסיס למדיטציה, שעליו אפשר לתרגל ולטפח איכויות שונות ודרכי העמקה שונות, כמו: תרגול עם שלושת המאפיינים, ארבעת המשכנות השמימיים, או מצבים מעמיקים מאוד של ריכוז. המרחב של התודעה, בהיותו תרגול שמפחית פברוק, ומאפשר רגישות ופתיחות – הוא אפקטיבי מאוד כמצע כזה.

עבודה עם קשיים בתרגול המרחב של התודעה

באופן טבעי, גם בסוג המדיטציה הזה – יעלו קשיים ומכשולים, והתרגול יכול לשמש מסגרת בריאה מאוד להתמודדות וטיפול בקשיים מנטליים שמלווים אותנו ממילא. בשלבים ראשונים אפשר לזהות את התחושות הגופניות שמתבטאות מתוך המכשולים והקשיים, ולאפשר להם 'להדהד' בתוך המרחב, להיפתח אליהם באופן שמדגיש ונשאר ממוקד בתחושת המרחב, גם אם היא מצטמצמת. בשלב קצת יותר מאוחר – אפשר לפגוש גם הוויה נפשית-רגשית שיש סביב כיווץ, ולהביא אליה תחושת מרחב: לתת לה 'להדהד' בתוך מרחב, להיפתח אליה, בלי לאבד קשר עם תחושת המרחב. אחרי שישנה מיומנות מסוימת של התרגול – אפשר לחוות את הרגשות, גם את המורכבים יותר מביניהם – כ'גוונים' או 'אווירה' של המרחב של התודעה. כעס עשוי להחוות כסערה, כיווץ, חום, חיכוך – אבל כל עוד הוא נחווה 'בתוך' תחושת המרחב, 'מהדהד בתוכה', ואינו 'מציף' את התודעה באופן שמקשה על עבודה – הוא יעבור תהליך של התמרה, והפוטנציאל ההרסני שלו יעוקר. גישה כזו יכולה להיות מועילה ביותר כלפי אזורים רגשיים, ואפתח אותה במקומות אחרים.

כאשר ישנם קשיים רבים יחסית, אפשר לאמץ גישה של 'פתיחה' או 'אפשור' רדיקליים. לתת לכל מה שנמצא להדהד במרחב גדול מאוד. לאפשר ולאשר הכל, אפילו בלי לשים לב לאופיים של הקשיים הספציפיים. לשים לב מתי תשומת הלב מתכווצת, ושוב ושוב – לכוון אותה ל'אפשור', 'פתיחה'.

תובנות, אופקים נפתחים:

כאשר אנחנו פותחים/ות מרחב של תודעה, אנחנו מאפשרים/ות מבט אחר ויחסים אחרים עם כל חוויית הקיום שלנו. כמה תובנות יסודיות ומשמעותיות יעלו באופן טבעי מתוך כך. אנחנו נראה ונחווה שמידת אי הנחת שלנו כרוכה באופן עמוק באופן בו אנחנו רואים/ות דברים, שכן – כאשר אני מביט/ה דרך נקודת המבט שמודעת למרחב – אני חווה פחות ופחות אי נחת. אנחנו יכולים/ות גם להבין משהו לגבי הקשר בין אופן הראיה, מידת אי הנחת – והמוצקות של העולם, של דברים. כאשר אנחנו חווים/ות מחשבות, רגשות, דימויים, כשאנחנו משוקעים/ות בתוך המרחב הם, באופן מדורג, יאבדו את ממשותם ומוצקותם ויהפכו לגמישים, 'נוזליים' הרבה יותר. אנחנו מגלים/ות שמה שניראה לנו 'אמתי' ומובן מאליו כ"כ לפני כן הופך לגמיש ופתוח, כאשר אני חווה אותו דרך מבט אחר, שיש בו פחות היאחזות.

השגה אופיינית חשובה שיכולה להיפתח מתוך התרגול הזה נוגעת להשפעה ההדדית של תודעה ו'דברים': מתוך פתיחת תשומת הלב לכלל המרחב של התודעה אפשר להתחיל לחוש שכל הגירויים, התחושות הגופניות, הצלילים, המראות, הרשמים המנטליים – הם מופעים שנחווים על ידי, ו'בתוך' התודעה. הצליל כבר לא נחווה כ'צליל' מן ה-'חוץ', אלא כאירוע של התודעה, שמהדהד בתודעה, ומושפע, בדרך כזו או אחרת – מן התודעה. ה'אקלים' שיופיע בתודעה בכל רגע, התחושה שלה והמרקם שלה – ישפיע על האופן בו המופעים הללו נחווים, ואופיים של המופעים, כמו תחושות גופניות בלתי נעימות – ישפיעו על המרחב של התודעה – על המרקם ותחושת הרוחב שלה. כל אלו – מאפשרים פתח להבנה של ההתהוות המותנית, שהוזכרה בפתיחת המאמר: ההבנה שכל ה'דברים', המופעים – מושפעים מן התודעה, והיא מושפעת מהם.

ההבנה הזו בהחלט יכולה להעמיק מתוך התרגול הזה, וכאשר היא הופכת לאפקטיבית מספיק, וכאשר נספגנו די הצורך בתחושת המרחב – אפשר 'ללכת מעבר' לתרגול של מרחב של תודעה. אחת הדרכים בהן ניתן לעשות זאת, שרק אציין אותה מבלי להרחיב כאן – היא לראות שגם תחושת המרחב של התודעה היא מפוברקת על ידי התודעה, אינה קיימת כדבר כשלעצמו.

אפשר, וכדאי, להתאהב באופן התרגול הזה. להטמיע ולהעמיק בו, וכך לאפשר לו לפעול את פעולתו המיטיבה על עולם הרגש, על חוויית העצמי ועל פתיחת ההבנה לגבי 'טבעם של הדברים'. ואולם, זהו אינו 'סוף הדרך'. המרחב של התודעה, אינסופי, יציב ונרחב ככל שהוא עשוי להרגיש – הוא תופעה מותנית, הוא מפוברק. ואפשר לחוות ולטפח אי פיברוק והבנה עמוקים אף יותר, שמאפשרים חופש עמוק אף יותר.