תרגול תובנה בשלושה מהלכים: שחרור מסבל, ראייה משחררת, דעיכה וריקות

תרגול תובנה בשלושה מהלכים

השיחה הזו ניתנה ביום השלישי של ריטריט בנושא אנטה שבו סייעתי בהוראה ליונתן דומיניץ, בסוף השבוע האחרון (היה נפלא!). יש לה כמה מטרות: א. לאפשר כמה כלים של עבודה משחררת עם אי-נחת בתרגול מדיטציית תשומת לב וריכוז; ב. לתאר למה ואיך עובדים תרגולים מכוונים של ראייה של אניצ’ה, דוקהא ואנטה, להציע דרך לחשוב עליהם ולהבין אותם, ולעודד את התרגול איתם; ג. להציע התבוננות נוספת שתאפשר התחלה של ראיית הריקות של כל הדברים מתוך התרגולים האלו.

פתיחה

מאוד מוקיר את המאמץ והתרגול שלכם. מאוד יפה, כנה. ואני מקווה שאתם יכולים להעריך את הרצינות של מה שאנחנו עושים פה.

בשיחה הזו אני אנסה לתת תיאור אפשרי של התפתחות של התרגול, ואנסה לשים את התרגול של אנטה בתוך הקשר. גם – על אילו הנחות, הגיונות ואופני תרגול הוא מבוסס, ולמה לעשות אותו, וגם – לאן הוא עשוי להתפתח.

ארבע האמיתות כ-שאלות מפתח

שאלתי את עצמי – מאיפה להתחיל את השיחה הזו. אז אני אעשה מה שכל בודהיסט יכול לעשות כשהוא לא בטוח – להתחיל מהתחלה.

אז ארבע האמיתות.

מה הן אומרות?

יש סבל.

הוא נובע מהשתוקקות.

יש פתרון.

יש דרך.

כל פעם שאנחנו לא בטוחים לאן ללכת או מה לעשות, אנחנו יכולים לקחת את ארבע האמיתות, ולהשתמש בהן כ-שאלות מפתח.

איפה יש סבל?

מה בתודעה בונה אותו?

האם יכול להיות פתרון כלשהו?

מה יוביל לשם?

המהלך של הבודהא לקראת התעוררות היה כרוך בהבנה עמוקה של מה בתודעה בונה סבל. על מה סבל נשען. ואם אנחנו יכולים לראות את זה, ולעבוד כדי למנוע את הבנייה של סבל – פחות ופחות סבל נבנה. כאשר הוא דיבר בקיצור, או למתחילים – הוא דיבר על השתוקקות. כאשר הוא הרחיב – הוא דיבר על מעגל ההתהוות המותנית. תנועות שהתודעה עושה – שיוצרות אי-נחת.

אז שאלה ראשונה: איפה יש סבל? אתם יכולים להזכר באיזשהו מצב של קושי, או אי נחת שחוויתם היום. יש לכם דוגמה לקושי, אי נחת, סבל?

סבל, יש לומר – זה עניין של מידה, ועניין יחסי. זה לא יש או אין. יש רק מצב אחד בו ממש אין סבל בכלל; בכל שאר מצבי הקיום שלנו – תמיד יש מידה כלשהי של אי נחת. יכול להיות שהיא קטנה מאוד, יחסית. אבל היא תמיד שם.

עכשיו, נניח, יש איזו מידה של אי נחת גופנית, ואיזו תחושה של ‘משהו לא בסדר אצלי’, או פחד קטן.

שאלה שניה: האם פתרון, או הקלה – הם בכלל בגדר אפשרות? והתשובה היא – ודאי שכן. לכל סבל אפשר לפנות, ואפשר לזכות בחופש ממנו, על ידי שינוי היחס אליו. זה לא תמיד זמין, ולפעמים צריך ללמוד – איך לעשות את זה, לנסות דברים שונים, ולראות מה עובד. אבל ודאי שאפשר לראות את הדברים אחרת. זה לא זמין לי עדיין, אבל אני יודע מנסיוני שזה אפשרי.

שאלה שלישית: ממה מורכב הסבל הזה?

מה הגוף, התודעה שלי עושים – שמתחזק ומזין את הסבל בסיטואציה?

סבל, כמו כל דבר – הוא פעילות; קארמה. זה לא ש’יש סבל’ – כדבר מוצק ונתון, אלא – שהתודעה והלב שלנו – בונים סבל ומשמרים אותו על ידי פעילויות מסוימות, תנועות מסוימות. אז אנחנו צריכים לחקור עם עצמנו – מהן הפעילויות האלו?

אם אתם נזכרים בקושי שחווית היום, או שאתם מתמקדים בקושי שאתם חווים עכשיו – מה קורה שם, בעצם? במה סבל תלוי? מוזמנים לומר – ביחס לגוף, לתחושות של נעים/לא נעים, ביחס לתחושת כיווץ, ביחס לדימוי עצמי, ודימוי על העולם.

  • הגוף – כיווץ. קטנות. אי נוחות. זה תמיד נוכח עם קושי. זה ביטוי של היאחזות והשתוקקות.
  • תחושה לא נעימה. תמיד, בלב של כל קושי, או רגש קשה – ישנה תחושה לא נעימה. כשלעצמה, היא לאו דווקא דבר רציני כ”כ. היא נעשית דבר רציני יחד עם הנטייה הטבעית שלנו לדחות אותה. ליצור משיכה ודחיפה. המשיבה והדחיפה מתבטאות באותו כיווץ של הגוף שדיברתי עליו קודם, והן מנוע של סבל נפשי. אם אתם זוכרים את הלימוד של הבודהא על החץ השני, או את ההבחנה שיונתן עשה אתמול בין כאב לסבל – בזה מדובר. תחושה לא נעימה היא בד”ך לא עניין כ”כ גדול. ההתנגדות, הדחיפה, ההיטלטלות מולה – זה העניין הגדול, זה המנוע של הסבל. היאחזות = משיכה ודחיפה = היטלטלות.
  • מחשבות חוזרות על עצמן על העתיד, שיוצרות תרחישי אימה, ומניחות שהמצב יישאר או יחמיר.
  • דמיון של העצמי בתוך המחשבות האלו, באופן מודע או לא מודע – כקורבן, כחסר אונים.
  • דימוי של העולם כעוין. דימוי של אחרים כאומללים, או לא תומכים.
  • חוסר פניות לאהבה וחמלה.

אלו הם חלק מהרכיבים שבונים סבל, שהבודהא דיבר עליהם, ואנחנו יכולים לראות בתוך החוויה שלנו.

אלו הם חלק מרכיבי היסוד של מה שהבודהא קרא לו התהוות מותנית: התהוות של חוויה ושל אי נחת, מתוך תנועות שהתודעה עושה.

שאלה רביעית – איך אפשר להקל על הסבל?

מהלך ראשון: מדיטציית תשומת לב, וחקירה על התהוות ודעיכה של אי-נחת

כאשר אנחנו מתרגלים מדיטציית תשומת לב, או ויפאסנה – אנחנו בעצם מוצאים דרכי התייחסות לחוויה שמפחיתות סבל. אז אנחנו יכולים לחשוב על דרכים בהן אפשר לפנות לבנייה של הסבל, ולהפחית אותה. וזוהי הצעה לחשוב דרכה על תרגול המדיטציה שלכם. אפשר לראות את תרגול המדיטציה כדרך להרגיע את התודעה, או להיות עם החוויה. אבל אני חושב שדרך יפה ומועילה יותר לחשוב עליו הוא: להיות במגע עם החוויה, לפתח מודעות לסבל, להבין איך התודעה והלב בונים אותו, ולמצוא דרכים להפחית אותו. זו חקירה יצירתית ורצינית, שכל אחד מאיתנו צריך לעשות עם עצמו, ולהשתכלל בה יותר ויותר.

אז אם ניקח את הסבל שהזכרתי קודם:

  • אם הגוף מכווץ – אפשר להרחיב את המודעות לכל הגוף, ולרכך אותו. אם יש פחות מידי אנרגיה – להביא יותר. הנשימה לכל הגוף שעשינו – היא בדיוק זה. בשפת דהרמה אפשר לומר – שזו תנועה של אי-היאחזות. היאחזות מתבטאת תמיד ככיווץ כלשהי של הגוף. הפחתת הכיווץ פירושה הפחתת היאחזות.
  • עם התחושה הלא נעימה – אפשר לראות שהיא לא נעימה, ולראות אם אפשר לא לדחות את אי הנעימות הזו. להיפתח אליה, לאפשר לה. כך אנחנו עוצרים את התנועה של יצירת ההיטלטלות והסבל. שוב, הפחתת היאחזות. המשיכה והדחיפה סביב תחושה לא נעימה – היא היאחזות. אנחנו מפחיתים אותה – יש פחות סבל.
  • עם המחשבות – אפשר לשמוט אותן, שוב ושוב. שוב. אנחנו נאחזים במחשבות, והן אוחזות אותנו. כשאנחנו שומטים אותן – פחות היאחזות = פחות סבל.
  • לגבי העצמי – כמו שיונתן אמר אתמול – אנחנו בונים את העצמי על ידי ההתייחסויות שלנו אליו. ‘אני שומע מזגן’. אז אם אנחנו שומטים את המחשבות, עוד לפני תרגול אנטה – הבנייה של העצמי תהיה פחות אינטנסיבית. תחושת חוסר האונים תפחת. גם כאן – לחוויה של הגוף יש תפקיד חשוב. או שאנחנו יכולים לחשוב, בכוונה – על דרכים שבהן אנחנו כן יכולים לעשות משהו. להביא לשם ביטחון.
  • העוינות של העולם – לפעמים צריך לחשוב, להיזכר – בדוגמאות הפוכות. אבל באופן יותר נפוץ – מתוך התרגול שלנו, מתוך הפחתת ההיטלטלות – העולם יראה פתוח ונינוח יותר. מאיים פחות. יפה יותר.

כך – אנחנו יכולים לעבוד במדיטציה שלנו כדי לפגוש את החוויה, ולהפחית סבל.

מהלך שני: תרגול מכוון של תובנה

האפשרות לראות באופן שבונה פחות סבל

מה שדיברתי עליו עד עכשיו – זו רמה ראשונה של תרגול תובנה. זו בכצם חקירה – מה בונה סבל, ואיך אפשר לשחרר אותו. והיא ממש חשובה. לראות: איפה יש סבל, ואיך אני יכול להגיב. המפתח שם – הפחתת היאחזות. פחות היאחזות = פחות סבל.

אבל אחרי זמן מה של תרגול, אנחנו יכולים לגשת לרמה נוספת. חלק מכם התייחסתם לזה היום בשיחות – לתחושה שתרגול האנטה הוא ‘העברת הילוך’ של המדיטציה. פה – אנחנו לא רק פוגשים את החוויה, ומתייחסים אליה באופן ש-מפחית סבל. אלא – מתייחסים לכל החוויה שלנו באופן שמראש בונה פחות סבל.

מה גורם לסבל?

אנחנו, כאנשים – נוטים לחוות עולם קיים, עצמי קיים, והעצמי, באופן טבעי – חרד לגורלו, ומנסה להשפיע על העולם שידאג לו. זה מאוד מאוד אינטואיטיבי, והסבל מונח על זה. תחשבו על זה – איזו חוויה שחוויתם לא כללה את המרכיבים האלו: תחושת עצמי, תחושת עולם, ותחושת צורך שמשהו יקרה. לפעמים זה מאוד גס וחזק, לפעמים מאוד מעודן. אני פה, על הבמה, אתם שם, ואני רוצה משהו. אתה יושב שם, והשאר סביבך, ואתה כמהה, מחפש, מבקש משהו. מאוד בסיסי. והדהרמה אומרת – על זה מונח סבל. התחושה שזה אמיתי מובילה, באופן בלתי נמנע – לסבל. הדלאי לאמה קורא לזה – תעתוע יסודי. התחושה שאנחנו קיימים פה, ורואים עולם קיים שם. ואם אנחנו מתרגלים מדיטציה, ולא חוקרים מאוד לעומק – אנחנו לא בהכרח נגיע לעבוד עם הרובד הזה, כי הוא נראה כל כך מובן מאליו. אבל זה הרובד שבו נולדת התשתית של הסבל, ושם אפשר לעקור אותו מהיסוד.

איך להפחית שם סבל?

מאחר וזה עמוק – אנחנו צריכים כלי עבודה טובים כדי לעבוד עם זה. אתה לא ניגש עם כך חפירה כדי להפיל בניין. אז הבודהא אומר – אנחנו יכולים, במקום זה – לבחור לראות את העצמי והעולם באופנים אחרים לגמרי, שיפתחו ויערערו את התחושה לגבי המוצקות של העצמי, המוצקות של העולם, והצורך למשוך ולדחוף כדי לדאוג לעצמי בתוך העולם. הוא לא אומר שאנחנו צריכים ‘לא לדאוג לעצמנו’. וגם אני לא אומר את זה בכלל. להיפך – אנחנו אומרים: לדאוג לאושר שלנו – פירושו להיות מסוגלים לראות באופן שמפחית את החרדה הזו, ולכן מפחית סבל. לראות כך כאשר אנחנו רוצים, ובאופן שמשרת אותנו.

לבודהא היו שלוש דרכים כאלה, דרכן הוא הציע להתייחס לחוויה. לפעמים מתייחסים אליהן כאמיתות. אבל הבודהא דיבר עליהן כדרכי תפיסה. ואני חושב שזה נבון להתייחס אליהן כך: כאופנים לראות את החוויה.

אניצ’ה; דוקהא; אנטה.

אניצ’ה

כאשר אנחנו ממקדים את המבט בשינוי של הדברים – התודעה מתקשה למצוא משהו להיאחז בו; והיא גם רואה שכל מה שהיא קוראת לו ‘עצמי’ – משתנה כל הזמן. ולכן – באופן אוטומטי – יש הרבה פחות היאחזות. העצמי והעולם – במקום להיראות כקיימים – ניראים כמופעים משתנים. הדברים מאבדים את תחושת האמיתיות שלהם כמוצקים. עם זאת – הדברים המשתנים עדיין נחויום כאמיתיים איכשהו, ולכן יש מידה של סבל שנבנית על התשתית הזו: אמנם זה משתנה כל הזמן, אבל עדיין קיים

דוקהא

זהו תרגול מכוון של – לראות שדברים לא יכולים להיות מספקים לאורך זמן, בין השאר משום שהם משתנים. וכך – התודעה שומטת את הצורך להיאחז. זה יכול ללכת יותר עמוק מהאניצ’ה.

אנטה

במקום לחשוב על אנטה כ’אמת שאומרת שאין אני’, אפשר לחשוב על אנטה כתרגול של הפחתת הזדהות. הזדהות היא סוג של היאחזות. כלומר – יחסים של משיכה ודחיפה עם דברים. אז שיחת הדהרמה הזו, נניח שאני אומר אותה, ואתם נראים משועממים; אני מפחד, חושש, שזה אומר שאני לא טוב – וזה מטיל משקל על הלב שלי. או – הצליל של המזגן; כשלעצמו – תמים. לא חשדתי בו. אבל אם אני לא רוצה שיהיה מזגן, אם חם לי, או שיש לי דעה שלילית עם מזגני כל העולם (כמו ש-לחלק מ-המתרגלים יש) אז הצליל של המזגן – יהיה הרבה יותר עניין בשבילי. יהיה מאבק שם. או – הגוף. אנחנו מזדהים איתו אוטומטית: כשלגוף לא נעים – תחושת העצמי שלנו לא נוחה, ויש שם לחץ. אם אני רואה את הגוף, ויודע אותו כ’לא אני, לא שלי’ – אני מסיר הרבה מאוד משקל ולחץ מהחוויה. התודעה נעשית קלילה יותר, הלב פתוח יותר.

אנחנו נוטים, באופן מאוד אינטואיטיבי, ומתחת לרמת המחשבה – לראות חוויות על פי האופן בו הן מתייחסות לתחושת העצמי שלנו. וזה מטיל משקל על החוויה, מכווץ ומקשה אותה.

לדוגמה – אתמול קיבלתי חדשות מדאיגות. ואוטומטית – יש תחושה של כיווץ, והמחשבות מסתחררות בכיוונים של ‘מה זה אומר עלי’, על העתיד שלי, על הגורל שלי. אם הייתי מנסה להפעיל את דרך הראייה אנטה מיד – זה היה קשה מידי. אז הייתי צריך להפחית סבל בדרך רגילה יותר. הרגעתי את הגוף. ראיתי שהמחשבות הן רק מחשבות. ואחרי זמן מה ראיתי – הגוף, המחשבות, התחושות, הדימוי שלי על ההתרחשות, מה שיקרה או לא יקרה – זה הכל אנטה. זה לא אני, וזה לא שלי. אלו פשוט תגובות, פשוט גוף, פשוט מחשבות. באותו רגע – צוק שלם של סבל נפל. יכולתי לראות הרבה יותר אפשרויות בסיטואציה. הייתי הרבה פחות קורבן, הרבה פחות מכווץ בתוכה. ואהבה ודאגה לאחרים המעורבים בה – יכלה פתאום להיכנס.

אז התרגול הזה של אנטה – הוא כמו הילוך נוסף של המכונית. אנחנו רואים את החוויה, ולא רק פוגשים אותה ומגיבים אליה באופן נבון – אלא מראש מביטים בה בדרך שמפחיתה היאחזות, ולכן סבל.

זה לא מאוד ריאלי – שנראה ככה דברים כל הזמן – גם מחוץ לריטריט. זה אפשרי לעתים, אבל יותר ריאלי – לקחת תקופות וריטריטים – בהן אפשר לתרגל לראות כך. מתוך כך – משהו שוקע ביישות. אבל התרגול הזה, כמו הקודמים, אבל זה במיוחד – הוא פתח לעוד רובד של תובנה, שיכול, על ידי תרגול להיות מובן ביישות, ולהשאר איתנו באופן מתמיד מאוד.

מהלך שלישי: ראייה של ההתהוות המותנית והריקות של הדברים

מה גורם לסבל?

ברמה הזו – אנחנו מוזמנים לראות אפילו יותר עמוק. אנחנו אומרים: לא רק שאפשר להפחית את תחושת הקיום האמתי של עצמי ועולם, ואת ההיטלטלות והחרדה שנובעות מקיום כזה – על ידי דרכי ראייה משחררות, אלא אפשר לעשות עוד צעד – ולהבין, לצמיתות, שאני ועולם לא קיימים באמת. ששניהם – הם דימוי. הם דרך ראייה שהפכה להרגל, ולכן נחווית כאמתית. כמו אלוהים, למישהו מהמאה ה10, או אלים, בתרבויות מסוימות של אותה תקופה. האמונה שעצמי ועולם הם אמתיים – היא בסיס שעליו סבל חייב להתפתח. כי אם אני חושב שאני באמת קיים, בעולם שבאמת קיים – אני חייב להגן על עצמי איכשהו.

אם לצטט את נגארג’ונה: ‘איך יכול להיות שהרגשות המכאיבים לא יעלו למי שלמיינד שלו יש בסיס?’.

איך אפשר להשתחרר מההרגל של להאמין שהעצמי והעולם הם אמיתיים?

פיברוק של אני-אחר-היאחזות-סבל

יונתן שאל היום: האם הבחנתם, במהלך היום – בזמנים שיש בהם יותר תחושת ‘אני’, פחות תחושת ‘אני’.

האם עשיתם את זה?

מה הביא ליותר או פחות תחושת ‘אני’?

איך זה הרגיש כשהייתה יותר תחושת ‘אני’, ואיך כשהייתה פחות?

יש פה משהו מאוד מעניין, שקשור להתהוות המותנית של היאחזות-עצמי-אחר-סבל שדיברתי עליה קודם.

כאשר ישנה יותר משיכה ודחיפה/היאחזות – עולה יותר תחושת אני, ויותר סבל. כאשר יש פחות היאחזות – פחות תחושת אני, ופחות סבל. יותר תחושת ‘אני’ – פירושה תחושה שה’אני’ מרגיש סגור, שאין הרבה אפשרויות לאיך הוא יכול ליהות; שהוא מכווץ, מצומצם, שרוי במאבק. פחות תחושת ‘אני’ – מאופיינת בתחושה מרווחת. כאשר יש מרחב מסביב לדברים שעולים בחוויה.

והאם שמתם לב – איך העולם נראה – כאשר יש יותר תחושת ‘אני’, וכאשר ישנה פחות תחושת ‘אני’?

אז איך?

בואו נמצא דוגמה. ונלך על משהו גס יחסית. נניח שאני שקוע בביקורת עצמית. אני מרגיש שאני עשיתי משהו לא טוב, ושאני לא טוב, איכשהו. באותו זמן – תחושת העצמי שלי מאוד מצומצמת סביב זה. אם מישהו יבוא, ויתחיל לספר לי על הצרות שלו – אני לא אהיה פנוי. אני לא ארגיש שאני יכול להיות איתו באמת. לא יהיה שם מרווח ומרחב להקשיב; אני לא אראה הזדמנויות עבור עצמי, או צדדים יפים חדשים בי, או שום דבר כזה. בזמן הזה – ‘אני’ פירושו ה’אני’ שמרגיש רע לגבי עצמו.

ואיך אנשים אחרים ייראו בעיני?

הם איום. אולי יש בושה, ואני מפחד מאיך רואים אותי. כשאני מאויים – אני לא רואה את היופי או הכוח באחרים. ואם אני רואה אותו – זה לא דבר שאני חושב עליו כטוב, אלא כמשהו שהופך אותי לפחות טוב, איכשהו. אז העולם – במצב הזה – נחווה כסגור, כמפחיד, אולי כרחוק. למעשה – זו סוג של עויינות גם כלפי העולם.

בלב של זה יש משיכה ודחיפה. אני מרגיש משהו פה, וחושב עליו כלא-טוב, ויש דחייה כלפיו.

אז אם אני אפתח רק את ההיטלטלות. נניח, אשב למדיטציה ואשלח מטא. אפילו לאנשים לא קשורים. משהו מתרווח. יש רגש שסותר את תחושת הפגיעה והקורבנות, גם אם הוא לא קשור, לכאורה, לרגש המקורי או לסיבה אליו.

ומתוך זה – אני יכול לחשוב על עצמי אחרת; ואני יכול לחשוב על אנשים אחרים אחרת. אני ארגיש פתוח יותר. יהיה יותר חופש, יותר אפשרויות ל’מה אני יכול להיות’. האופן בו התודעה תצייר אותי – תהיה פחות מוצקה, יותר פתוחה. ועם זה – פחות סבל.

ואפשר לגשת אחרת – אם אני אראה – בכוונה – צדדים יפים או פגיעים באנשים אחרים – כל העניין ייפתח קצת. המשיכה והדחיפה, הסגירות של העצמי, הסגירות של אחרים – נבנים יחד, ואפשר לפתוח מכל אחד מהם.

האינטנסיביות והמוצקות שבה הדברים נבנים בתודעה שלנו – תלוי במידת ההיטלטלות. יותר הטלטלות, משיכה ודחיפה – יותר מוצקות; פחות – פחות מוצקות.

דעיכה דרך תרגול תובנה

ואם אני מתרגל את דרכי הראייה המכוונות, כמו אנטה – אז כל העניין שוקט עוד. תחושת העצמי הולכת ונפתחת, תחושת האחר הולכת ונפתחת. גם עצמי וגם אחר – מופיעים פחות ופחות, איכשהו. לא רק שאני מפסיק לחשוב על עצמי געל דבר רע, איכשהו, אלא אני עושה עוד צעד – ופותח ומרווח את תחושת ה’עצמי’ בכללותה, על ידי הפחתת הזדהות. כדי להתנגד לאחר – אני צריך תחושה מוצקה של עצמי. אבל אם אני פותח את תחושת העצמי על ידי אי הזדהות עם הגוף, או המחשבות – לעויינות כלפי האחר לא תהיה קרקע לנבוט עליה. ואם אנחנו ממשיכים עוד – הפרדה בין עצמי ואחר עולה פחות ופחות. יש תחושה של אחדות. מצבים מאוד יפים, מאוד מרפאים. הם כל כך יפים, שיש אנשים שחושבים שהם המטרה של הדרך, שהם התעוררות. אני לא חושב שהם המטרה – אבל יש להם תפקיד חשוב מאוד: הם מאפשרים לנו חלופה, אפשרות אחרת – ביחס לראייה הרגילה שלנו של עצמי, עולם והיאחזות. וככל שאנחנו מפתחים הרגל ומיומנות איתם, והם הופכים לבית בשבילנו – כך אנחנו חופשיים יותר מהאמונה האינטואיטיבית בקיומו של עצמי אמתי ועולם אמתי. יש לנו אפשרויות אחרות פתאום.

אבל אפשר להמשיך משם עוד. ואם ממשיכים עוד – אז שום חוויה לא עולה. התודעה מרפה כל כך, שלזמן מה – היא לא מייצרת עוד חוויות. אין עצמי, אין אחר, אין זמן, אין חוויה. יציאה מגבולות התפיסה החושית. זה משהו שהבודהא הדגיש מאוד. עבורו זו חוויה, או מצב – חשוב למדי; אבל הוא די נדיר, ורחוק מאוד מההתנסויות של מי שיושב כאן באולם, בריטריט של שלושה ימים. והאמת היא שההבנה של המשמעות שלו – יותר חשובה מהמצב עצמו.

מה שחשוב זו התובנה: ככל שיש יותר היאחזות – יש יותר בנייה של עצמי ואחר. אנחנו נעשים מוצקים יותר, קיימים יותר, וכך גם האחר. למשל – רעש המזגן – אם הוא לא היה מפריע לי, הוא בכלל לא היה מופיע עבורי בתודעה. כאשר הוא מפריע – הוא מופיע בעוצמה.

כאשר אנחנו מתרגלים באופן הזה, של אניצ’ה, דוקהא או אנטה, או שאנחנו משתקעים בתרגול עמוק של סמאדהי – יש משהו שמתחיל להתגלות בפנינו. אנחנו רואים שוב ושוב איך העצמי והאחר, והעולם נבנים, ואיך הם מתפוגגים. נבנים, ומתפוגגים. ומתוך כך – אנחנו רואים – שהם לא יכולים להיות אמיתיים. שהם נחווים כתוצר של הפעילות המנטלית שלנו. זה לא שהם בכלל לא קיימים, אבל המידה בה הם מופיעים, והאופן בו הם מופיעים – תלוי באופייה של הפעילות המנטלית. וזו הבנה מאוד מאוד חשובה ויפה. כי היא מאפשרת לנו לראות: שום דבר ממה שניראה אמתי עבורנו, הוא לא באמת אמיתי.

אנחנו לא יכולים להשאר תמיד במעט פיברוק, מעט בנייה, מעט תחושת עצמי. זה משהו שאנחנו יכולים לעשות בתרגול אבל לא כל הזמן. מה שחשוב בעיני, וזה משהו שיכול להיות שמורים שונים חושבים עליו דברים שונים – הוא לא להשאר או לשאוף תמיד למצב הזה – של פחות בנייה של עצמי ועולם, והחופש והפתיחות שנובעים מזה; אלא – להכנס לתקופה, ולצאת משם, וללמוד איך להכנס, ולחזור שוב ולצאת שוב – הרבה פעמים. עד שהתודעה לומדת אינטואיטיבית – שהעצמי והעולם – האופן שבו הם מופיעים והמידה בה הם מופיעים – ניבנים על ידי הפעילויות של התודעה שלנו. ולכן – הם לא יכולים להיות אמיתיים. הם כמו חלום.

זה מפחית הרבה מאוד סבל. כל סבל – מונח על הנחת אמתיות. מה שנראה אמתי עבורנו – גורם לנו לסבול. אני אמתי בעולם אמתי – צריך להיות חרד לקיומו. אבל כשהתחושה הקיומית משתנה לחוויה של אני, בתוך עולם שהוא לא באמת אמתי – לסבל אין עוד על מה להישען. סבל, פחד, חרדה – זקוקים לאמונה בקיומו של עצמי אמיתי ועולם אמיתי לקיומן. האמונה באמיתיות של עצמי ושל עולם – זה מה שבדהרמה נקרא תעתוע.

כאשר אנחנו רואים, שוב ושוב – העצמי והעולם עולים מתוך הפעילות התודעתית – אנחנו משתכנעים באופן עמוק – הם לא יכולים להיות אמיתיים כפי שהם ניראים לנו. ולכן – לפחד אין מצע.

וזו עוד רמה של הבנה של אנטה, שאפשר לקרוא לה ריקות של עצמי ושל כל הדברים:

הכל תלוי ונוצר בגלל, וביחס – לאופן בו התודעה שלנו מבנה אותו. ולכן – אנחנו חופשיים לשחק עם איך אנחנו רואים דברים, חושבים על דברים – באופן שיביא טוב, ויאפשר אהבה.

זה מאפשר למטא, לאהבה – להתפשט עוד ועוד. למה? כי אם מישהו, או משהו – הוא רע – אני לא יכול לאהוב שם. אם אני רע, בדרך כלשהי – קשה לאהוב את זה. אבל אם אני רואה שאני ואחר – מתקיימים רק ביחס לנקודת המבט שלי – אני חופשי לראות את היפה בהם, ואת היפה בי. אני יותר חופשי לבחור לראות את הקיום באופנים שמאפשרים לאהבה להכנס. וכך – האהבה, הידידות – יכולות ללכת בחופשיות לכל מקום. והקיום יכול להפוך מאירוע של פחד והתגוננות – למופע של אהבה.

אנשים שאלו בשיחות האישיות – כשיש פחות תחושת עצמי – מה יש? והתשובה היא – יש מקום לאהבה, לחמלה, לתחושת חופש של הדברים.

 

רוב ברבאה: שיחה 4: העצמי וחיפושו אחר ביטחון

רוב ברבאה: שיחה 4: העצמי וחיפושו אחר ביטחון

זוהי השיחה הרביעית שרוב ברבאה נתן בריטריט ‘לשחרר את הלב’, שניתן ב2009, ונמשך כשבוע.

את השיחות מהריטריט אפשר לשמוע כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

את התרגומים של הריטריט, למצוא כאן:

תרגום ריטריט: unbinding the heart

והקלטות מקורס שלי על בסיסו אפשר למצוא כאן:

הקלטות – תודעה פתוחה, לב ער

 

אני רוצה לומר עד כמה אני מעריך את כל מה שכולכם מביאים לתרגול. זה מרגיש שיש הרבה נכונות, הקדשה, כנות ויושר, וזה נוגע בי.

הנושא שהייתי רוצה לחקור הלילה הוא העצמי והחיפוש שלו אחר ביטחון. אז – אחד הדברים הנראים כמובנים מאליהם ובסיסיים לקיום – זו תחושת העצמי. זה שאנחנו מרגישים ‘אני כאן’. ו’אחרים הם שם’. ‘הנה אני’. תחושת העצמי. ועם תחושת העצמי הזו, כפי שאמרתי – ישנה תחושת ‘אחר’. ותחושת העצמי הזו מרגישה שהיא חווה תענוג, כאב, דברים יפים ודברים קשים. ומרגישה, במובן מסוים – פגיעה לכל זה, ולכל התנועה שבכל זה. הבלתי נודע שבכל זה. מה שמביא תענוג היום יכול להיות מכאיב מחר, ובסופו של דבר – ניצב המוות. וכשהעצמי נראה אמתי ומוצק – כל זה נראה גם אמתי ומוצק. מוות נראה אמתי ומוצק. כך שהעצמי הוא פגיע, וכמעט אפשר לומר – שהטבע שלו הוא נטייה לעיסוק עצמי. דיברתי אתמול על תחושת העצמי המובנת מאליה – כמרכז של רכישה, בתוך כל זה – התענוג, הכאב, מה אני יכול לקבל. וכך – באופן מובן מאוד, ודי נורמלי – העצמי הזה מחפש תחושת ביטחון. במובן עמוק מאוד – מחפש ביטחון. ולזה יש חשיבות עצומה עבורנו כמתרגלים וכאנשים. את זה אני רוצה לחקור.

חלק מכם, אולי אתם מכירים את הכתבים של דיוויד לוי – הוא פרסם כמה ספרים מעניינים לאחרונה. הוא פרופסור איפשהו, ומורה זן. והוא מביט על העניין בדרך מסוימת: לעצמי אין באמת אמתיות, ואנחנו יודעים את זה בדרך כלשהי, ולכן אנחנו מרגישים נטולי קרקע, מרגישים מאוד לא בטוחים בעצמנו, משום שהוא בעצם לא קיים. חוסר הקרקע הזה גורם לנו להרגיש אי נוחות, ומתוך אי הנוחות הזו – מחפשים קרקע, ורוצים לתת ממשות לעצמי. והוא מצביע על כמה דרכים בהן אנחנו נוטים לעשות את זה: כסף, תהילה, אהבה רומנטית וכוח – כארבע דרכים מרכזיות בהן העצמי המודרני נוטה לתת לעצמו ממשות. אני לא בטוח שאני לגמרי מסכים עם האופן בו הוא מציג את זה, אבל זה בסדר, ולא משנה מידי. עבורי – תחושת העצמי היא חלק ממה שהבודהא היה קורה לו האשליה היסודית. יש לנו תחושת עצמי מוצקה, ומאחר ואנחנו רואים את העצמי כאמתי – אנחנו מביטים על העולם מנקודת המבט הזו, ובוחרים ומתנהלים בעולם מנקודת המבט הזו. ולזה יש תוצאות מסוימות. אז אנחנו משתמשים בארבעת הדברים האלו – כדי לנסות ולמצוא תחושת ביטחון. אף אחד מהם אינו רע כשלעצמו. אין משהו רע בכסף, או בתהילה, או אפילו בכוח, וודאי שלא באהבה רומנטית. אין שום דבר רע בהם כשלעצמו. אבל העצמי -מתוך אשליה – מביט עליהם בדרך מסוימת, ומשתמש בהם בדרך בלתי מיומנת.

כסף

החשיבות של היחסים עם כסף

אין לי זמן להיכנס לכל אחד מהם, אז אני רק רוצה לדבר על אחד, וזהו כסף. עכשיו, ודאי שזה מתייחס למה שדיברתי עליו אתמול, שזו נדיבות, וחלקית – הסיבה שאני בוחר בזה זה כי אנחנו מדברים על זה מעט מאוד בחוגי דהרמה, וגם כי אישית נעשיתי מעוניין מאוד בנושא של כסף בשנים האחרונות – בעצמי, וגם סביב קריסת האשראי, וכל מה שמתרחש סביב זה ברמה הקולקטיבית, שהוא מדאיג. הדרך שבה אנחנו עם כסף, ואיך זה קשור לעצמי והחיפוש שלו אחרי ביטחון. ועבורי – זה לא נוגע רק לפלח מסוים – אני אולי חש את עצמי כעשיר, או נתפש על ידי אחרים ככזה, או שאני חש עצמי כעני או שאחרים תופשים אותי ככזה, אבל במובן מסוים – זה מכסה את כל הטווח. כסף הוא מאוד מעניין. עבור לכולם, נדמה לי – זה משהו מאתגר, גם אם הוא לא נראה כך במבט ראשון. בחוויה של אנושיות בימינו – זה אחד האתגרים. זה פן מאתגר של החיים. ובמובן מסוים – היחסים שלנו לכסף – זה חלק ממה שמתווה את המסלול שלנו כאנשים. ברמה מסוימת – איך שאנחנו עם כסף – יאמר הרבה. מעיד על הרבה, ויוצר הרבה – במסלול החיים שלנו. כסף, בין אם אנחנו חושבים שהוא עניין גדול או לא – הפך למשהו שלוכד ומפתה אותנו מאוד בקלות. ועבורי זה נושא מרתק. זה אזור שבו אנחנו יכולים להיות לכודים, מפותים, ונאבקים בקשיים ובעיות ביחס אליו, ביחסים שאינם חופשיים, וזה יכול להפוך לתחום שהוא כלי, בן ברית – בצמיחה, בטרנספורמציה שלנו, בהליכה שלנו לקראת חירות. אותו דבר עצמו.

קראתי ספר נפלא לאחרונה, שנקרא ‘נשמת הכסף’, שנכתב על ידי לין טוויסט, ואחזור אליו. אבל ציטוט משם: ‘כסף נודד לכל מקום, חוצה את כל הגבולות, השפות, התרבויות’. שיניתי קצת, אז אני מקווה שהיא לא תקשיב ותפגע. ‘כסף, כמו מים, מכה אדוות, ברמה מסוימת, דרך כל חיים וכל מקום, הוא יכול לשאת את אהבתנו או את פחדינו. הוא יכול להציף את חלקנו כך שאנחנו טובעים בו, או – לאט, באופן כמעט בלתי מורגש – מורעלים על ידי הצבירה או ההחזקה בו. הוא יכול להזין ולהשקות את העקרונות של חירות, קהילה ושיתוף. הוא יכול לאשר את החיים, או להפחית, להקטין, ולהרוס אותם’.

כשאנחנו חושבים על היחסים שלנו עם כסף – יכול להיות שאנחנו נתקלים בבעיות שונות עם כסף. אני לא מדבר רק על הרמה המעמדית, בה מישהו מתגלגל ברולס-רויס שלו ומעשן סיגר. אני לא מדבר רק על זה – על העניין של כסף ככלי להרשים אחרים. יש את הרמה הזו, שהיא גסה מאוד, של להרשים אחרים על ידי עושר, אבל זה הרבה יותר עדין מזה. אנחנו עובדים, עובדים בשביל כסף, וכמה בקלות כסף הופך למדד לכבוד. אני נותן את הזמן, האנרגיה, הכוחות שלי למשהו – ואני מקבל סכום מסוים, ובמובן מסוים – זה נלקח כמדד למה העצמי שלי שווה, מה ההקדשה של עצמי שווה, היכולות שלי שוות, המאמצים שלי. זה יותר מעודן – ואנחנו מגיבים לזה בדרכים שונות. אני לא אומר שזה רע לרצות להיות מכובד, אבל זו אחת הדרכים שדרכן כסף, באופן עדין יותר, נעשה בעייתי. זה לא שאנחנו רוצים הרבה כסף, אלא – אנחנו רוצים להרגיש מכובדים בזכות מה שאנחנו נותנים בעולם, או מוערכים באופן הולם – ביחס למה שאנחנו מרגישים שאנחנו נותנים.

כסף יכול להיות קשור בביטחון בעתיד – ‘מה יקרה איתי בעתיד’, ‘איך אהיה’, ‘האם אהיה בסדר?’. וכמובן – ככרית ביטחון לזה. ואתם יודעים, אם מישהו הוא הורה… כמה אנשים אמרו לי: ‘אני מרגיש רע אם אני לא יכול לשלם על מכללה עבור הילד שלי, אני לא מרגיש גבר לגמרי’. זה נעשה מאוד טעון, ויש עול שמוטל על זה. אנשים אמרו לי: ‘זה פחד הישרדותי. יש לי פחד, וזה קשור לתחושת ההישרדות שלי’. ושמעתי, למרבה הצער – מאנשים שעשו הרבה תרגול: ‘עכשיו אני מתרגל – לדאוג לעצמי, אז יש לי יחס שונה לכסף ולצבירה שלו’. או: ‘עשיתי את העניין הזה שלי פרישות, והייתי בהודו בשנות ה70, ועשיתי שם ריטריט, ועכשיו אני בעניין של העולם כפי שאני בעניין של רוחניות’. ועוד.

האקלים שאנחנו בתוכו

בשביל רובנו – יהיה משהו שהוא לא לגמרי פתוח, מודע או חופשי ביחס לכסף. ואולי אתם שומעים את זה וחושבים: ‘טוב, אין לי כסף, אז זה לא רלוונטי לי’, אבל זה כן. או שאתם חושבים: ‘אין לי באמת בעיה עם כסף. אני ממש סבבה עם זה’. אני חושב שיש יותר שם. אז, שוב, כמו אתמול – אני לא רוצה להיות, ואני לא מרגיש שאני – בעמדה של הטפה. אני מעדיף להציע משהו עבורנו, עבור כולנו, להרהור. קראתי משהו משדה הסוציולוגיה: בארצות הברית – 1961 הייתה השנה האחרונה בה היה קשר בין בעלות על יותר דברים לבין יותר אושר. ולמעשה, מאז – גרף הצמיחה הכלכלית מצא את מקבילו בגרף העלייה של דיכאון, ואינדיקטורים אחרים של חוסר ברווחה. המילה wealthy, באנגלית – באה מהמילה האנגלית העתיקה – weal – והמשמעות שלה היא רווחה. איכשהו הן נפרדו, אבל בתודעה שלנו – הן לא. וכסף, במובן מסוים – מצביע עבורנו על משהו, כמעט יותר מכל דבר אחר. אז אני נזכר במשהו, ואני לא זוכר מתי זה יצא, אני חושב ש2007 או 2008 – דו”ח סטרן. ונראה לי שהיחסים של הממשלה הבריטים עם שינויי האקלים – התאפיינו ברוח של ‘אני לא רוצה להתמודד עם זה’. אז יצא דוח סטרן, והצביע על כך שאם לא נתמודד עם שינויי האקלים – זה יגבה מהכלכלה שלנו סכומי עתק, ואז, לפתע – היה מהפך ביחס. כך זה נראה לי, לפחות. מה שבסופו של דבר נתפש כדבר החשוב ביותר, אפילו יותר מכדור הארץ שנותן לנו חמצן ומזון – זו העלות לכלכלה. מה זה אומר? אני לא רוצה להפציץ אתכם במספרים, אבל – 250 מיליארד דולר הוצאו על הכנות לקראת באג 2000. אם זוכרים מה זה באג 2000? זוכרים את כל המהומה? 250 מיליארד, ולא הייתה ודאות שמשהו בכלל יקרה. אנחנו יודעים על שינויי אקלים. אנחנו יודעים על ההרס שכבר מתרחש. ותכנית האקלים של האו”ם – התקציב השנתי שלה ל2008 הוא 190 מיליון. תשוו את זה ל250 מיליארד. הסרט האחרון בסדרת ג’יימס בונד – 250 מיליון. ושמעתי שהוא ממש גרוע. אני אומר את זה, בין השאר – כדי לומר שזה האקלים, זו הסביבה שאנחנו בה, במובן של מה חשוב, ובמה צריך להשקיע וכל זה. וכך – אנחנו סופגים את המסר הזה ואת הגישה הזו כל הזמן. וחשוב להבין את זה ולהתעורר למשהו. אז ב2008 הייתה מחוייבות לסייע ב7.1 מיליארד פאונד לעולם השלישי, בגלל משבר מחירי המזון. ישנה עלייה ברעב העולמי, ולפחות או יותר מיליארד אנשים בעולם אין מספיק מזון בשביל בריאות בסיסית. זה אחד מכל שישה אנשים. אז הייתה התחייבות לתת 7.1 מיליארד, ועד סוף השנה מומשו מתוכה רק 580 מיליון. האו”ם, בכל מקרה – העריך שזה יעלה משהו כמו 15 עד 28 מיליארד, כך שגם ההתחייבויות היו בלתי מספקות. כשהמשבר הכלכלי הופיע – יותר מ160 מיליארד פאונד ניתנו בכמה שבועות לשיקום הכלכלה. מזכיר האום אמר שהוא מוצא את זה מביך שהעולם המפותח דואג ממיתון, בעת שרבים בעולם לא מסוגלים לאכול. אז מה יש כאן שהופך משהו אחד לחשוב ואת האחר ללא חשוב? וזה תופש את הכותרות, ואנשים, ואנחנו – קונים את זה.

אז הציטוט הזה מקודם, של לין טוויסט, שכתבה את הספר ‘נשמת הכסף’, שאני מצאתי מאוד יפה – היא, למשך שלושים וחמש או ארבעים שנים – היא מגייסת תרומות לארגונים שונים, בעיקר למה שנקרא ‘פרוייקט הרעב’, אבל גם לדברים רבים נוספים. והיא, בעבודתה – פוגשת את האנשים העניים ביותר בכל העולם – במדינות מתפתחות ומפותחות. וגם את העשירים ביותר, ומבקשת מהם כסף. והיא מביטה על כל היחסים עם כסף בספר הזה, ומצביעה על שלושה מיתוסים. הראשון הוא המיתוס של המחסור: התחושה, ההנחה – ש’אין מספיק’. ומה שהיא מצביעה עליו זה שבנסיעות שלה, ובמגוון של החברות השונות שהיא ראתה – היא אומרת שהיא רואה את זה גם אצל אנשים שיש להם כמויות עודפות של כסף, ולפעמים אפילו כמויות עצומות של עודפי כסף – וברוב התרבויות. והיא אומרת שזו תחושה שאינה מגובה בהכרח בעובדות. אני לא יודע אם יהיה לי זמן, אבל עשיתי משהו באורך יום בו שיחקנו משחק מונופול מסוים, עם כללים שונים – וזה היה מרתק. ולאחר מכן האדם שעשה את זה, שגם עובד עם אנשים עמידים מאוד, מנכ”לים וכאלה, והוא הרהר בעובדה שאנשים שיתנו אלף דולר בקלות עבור משהו הם לא בהכרח עשירים יותר מאלו שלא יתנו. זה מעניין – זה יותר עניין של התודעה. והוא הרהר – איזה הבדל זה עושה לאנשים מסוימים – אם 1000 דולר ייעלמו מחשבון הבנק? יש כאן אנשים, אני יודע – שעבורם זה יהיה הבדל גדול. אבל להרבה אנשים – זה לא. הספרות יורדות קצת, אבל זה כסף שבעצם לא עושה כלום. איזה הבדל זה עושה? ועם זאת – אנחנו לא נותנים. כסף ופחד מאוד קרובים, וזה משהו שנגעתי בו. אבל יש יותר מזה.

אשרור של פחד או תחושת שפע

אנחנו עושים בחירות בחיים, הרבה בחירות בכל יום. והרבה מהבחירות – אנחנו לא לגמרי מודעים מאיפה הן באות, והרבה מהן, למרבה הצער, מגיעות מרמה של פחד שאנחנו אפילו לא מודעים אליה ככזו. אנחנו לא מודעים לפחד. זה להרגיש להיות בסדר. אבל יש לזה השלכות. כשאני בוחר מתוך פחד, בוחר מתוך פחד, וממשיך כך – אני מאשרר פחד, ואני חונק אפשרויות אחרות בישות ובחיים שלי. בגלל שזה לא מודע, ולא נראה כמו עניין גדול, וכולם עושים את זה – אני לא שם לב להשלכות. הן לא נרשמות – ההשלכות של בחירות חוזרות ונשנות מהרמה הזו של הפחד. אני לא יודע אם ראיתם את הסרט ‘אמת מטרידה’ של אל גור – הוא נותן שם דוגמה – שאם אתה שם צפרדע בכוס (אני באמת לא יודע למה שמישהו יעשה את זה…) אם אתה שם צפרדע בכוס מים רותחים – היא תקפוץ מיד החוצה. אם אתה שם צפרדע בכוס מים קרים, ומחמם אותם לאט – היא תשב שם עד שהיא מתה או שמצילים אותה. זה דבר דומה עם הרבה מהבחירות שאנחנו עושים בחיים. לעתים קרובות אנחנו אפילו לא שמים לב שאנחנו עושים בחירות, וודאי שלא – מאיזה רמה של הישות הן מגיעות, ומהי הכוונה והכיוון שאליו הן הולכות. ואם אני חוזר לשיחת הפתיחה – כל כך הרבה מחיינו תלוי בזה, ואנחנו בקושי רואים את זה. אז – האם זה אפשרי לנוע, האם זה אפשרי לנוע מחוץ למבט של מחסור. וצריך לבדוק – האם יש לי את זה? כי אולי זה לא מדליק נורה, אבל אנחנו צריכים להביט ולבדוק, די לעומק – האם אפשר לעבור ממבט של מחסור למבט של מסופקות? האם אני יכול לעודד מבט של מסופקות? וזה אומר – למסגר מחדש את ההשקפה שלי על דברים – עם הערכה למה שכבר יש. הכרה, הערכה – למה שיש. זה משהו שאנחנו עושים גם במדיטציה, ואני אומר על זה דברים לאורך הימים.

בחיינו – יש זרם של משאבים וכסף, ובמקום שזה יהיה משהו שאני מנסה לאחוז בו ולבנות, וזה נתקע, ואולי אני רואה את זה הולך וקטן, ולא רוצה שיקטן – אולי אני יכול לתפוש את זה כזרם של הזנה, במקום זרם של משהו שאני צריך לאחוז בו ולהחזיק בו? זרם של הזנה שנע דרך החיים. אני לא יודע, אולי זה לא נשמע כל כך שונה, אבל זו דרך שונה לגמרי לראות את הדברים, שינוי מוחלט של ההשקפה. ומנקודת המבט הזו, אם זה אפשרי – אז, במובן מסוים – אנחנו נאמנים בעלי זכויות, לזמן זה – על המשאבים החומריים האלו, יהיו אשר יהיו, כולל כסף. אחראים, ולא בעלים. מסוגלים לבחור – איך אנחנו משתמשים בזה. ואז היחסים לכסף יכולים להיות ביטוי של אפשרות ולא של פחד. אז – יש תחושת שפע, שנובעת מאשרור של זה שיש לנו מספיק. שיש מספיק. ולהתחיל לראות את זה, בהרבה דרכים בחיים. אז אפשר להתחיל מלראות את זה בצורה יסודית, אלמנטרית מאוד – אנחנו נתמכים על ידי האוויר שאנחנו נושמים, על ידי מים, על ידי אור ומזון. ולהכיר בזה, ולהתכוונן לזה, כמדיטציה – להתכוונן לדרך בה אנחנו ניזונים מזה. אולי זה נשמע ניו-אייג’י או היפי, אבל – כמו שאמרתי אתמול – דרך הראייה השנייה: ‘אני צריך להחזיק, צריך שיהיה לי, אין מספיק, צבירה, מה יהיה’? זה טירוף, שיגעון – מנקודת המבט של התעוררות. זה משוגע.

לין טוויסט – בשנות השבעים המאוחרות, בתחילת העבודה שלה – הייתה עשויה לעבור בין אנשים עשירים מאוד, ואז ללכת להיפגש עם אנשים עניים מאוד. היא הייתה בניו יורק, ואחרי הצהריים – הלכה לדבר עם אנשים בהארלם, בניו – יורק, במרתף של כנסייה. זה אזור מאוד עני בניו-יורק, שרובו מאוכלס באפריקאים-אמריקאים. ואני מניח שבשנות השבעים הוא היה עני עוד יותר מאשר הוא עכשיו. והיא גייסה כסף למקומות מסוימים באפריקה, שסבלו מרעב, והיא ישבה במרתף הכנסייה הזו, ולפניה אנשים עניים יחסית, והיה גשם בחוץ שדלף פנימה, לתוך דליים שהיו שם, והיא דיברה על זה, וביקשה כסף, והייתה מאוד לא בטוחה – אם זה הדבר הנכון לעשות. היא הייתה עוד בתחילת דרכה אז. והיא ביקשה, והיתה דממה. ואז אשה אחת, בשם גרטרוד קמה, ומצאתי את זה כל כך יפה שאני אקריא לכם: ‘גרטרוד קמה ואמרה: עבורי, כסף הוא כמו מים. לחלק מהאנשים – הוא גועש דרך החיים שלהם כמו נהר. דרך החיים שלי – הוא עובר כמו טפטוף. אבל אני רוצה להעביר אותו הלאה באופן שעושה הכי הרבה טוב להכי הרבה אנשים. אני רואה את זה כזכות והאחריות שלי, וזו גם החדווה שלי. אין לי פנקס צ’קים או כרטיסי אשראי, יש לי חמישי דולר בארנק שלי, שהרווחתי מלשטוף בשביל אישה לבנה, ואני רוצה לתת אותם לך’. ומשם – זרם של אנשים התחיל לתת. מה שאני רוצה לחלץ מזה – זו התפישה של זרם. הכסף כזרם, שטף – ומה שקורה לפעמים, ביחסים שלנו עם כסף – זה שאנחנו חושבים שהוא לא אמור לזרום, איכשהו. כסף זורם פנימה, זורם החוצה, והוא צריך לעשות את זה – בשביל זה הוא שם, במובן מסוים. וזה כבוד, זו זכות ודבר יפה – להיות מסוגלים להטות את הזרם הזה לכיוון של מה חשוב לנו ביותר, לכיוון של המחויבויות הגבוהות ביותר שלנו. זה משהו יפה, ויחסים שונים לגמרי לכסף. וזה לא אומר להזניח את אלו שתלויים בנו או את עצמנו, אבל – כל הדרך בה אנחנו רואים כסף היא שונה. והיא אמרה – בעבודה שלה לאורך השנים – היא רואה את השינוי הזה, וכמו שהיא רואה את המיתוס של המחסור – היא רואה גם את השינוי, וגם אצל האנשים העניים יותר. היא מדברת על המסע שלה עם כסף, ועל העבודה שלה עם אחרים, ואני רואה את זה גם על עצמי – משהו שכולם נוטים להסכים עליו – זה שזה כלי לדאגה לעצמך. כלי שנראה במונחים של צבירה או הידלדלות – והדאגה לעצמי רוצה להשגיח על זה. ואפשר לעשות שינוי שם – מלראות את זה ככלי לדאגה לעצמי או לקבוצת אנשים קטנה שסביבנו – משפחה או משהו כזה – למשהו שמבטא לא רק את זה – אלא מסירות לכלל החיים. אותו כלי, מכשיר – נעשה למשהו הרבה יותר רחב, ושונה. כלי שמבטא אהבה. מבטא אישור עמוק של חיים וכבוד של כל הברואים. הכלי שדרכו, ועל ידו – אנחנו חולקים עם אחרים, עם העולם – את השאיפות העמוקות ביותר שלנו, החלומות שלנו, שנוטים להיות – לא להיות רק לגבי עצמי. אם אנחנו הולכים באמת עמוק, עם השאלה שהצגתי בשיחת הפתיחה – זה נוטה להיות לא רק לגבי עצמי. אז במילותיה שלה – אותו כלי מסונכרן ומכוונן עם הנשמה, כשהוא מכוונן עם הנשמה – זה מביא תחושה של שגשוג, שפע, מספיקות. וזה לא קשור לכמות שיש לי, או הכסף בבנק. ובדרך זו – כשמשתמשים בו כך, כשהוא מכוון כך – הכסף, במקום לפלג ולגרום לפערים בין עצמי לאחר, ופערים בחברה, ופערים עולמיים – זה הופך למשהו שמחבר, שיש לו את היכולת לחבר. יחסים אחרים לגמרי. אז זה תרגול, שינוי נקודת המבט הזו, אבל במובן מסוים, וזה משהו שכבר אמרתי במילים אחרות – תרגול הוא תרגול של שינוי נקודת המבט. שינוי נקודת המבט, לא רק פעם אחת, כי, שוב – זה ימשיך לחזור לברירת המחדל, ודרכי הראייה הרגילות – אז אנחנו משנים את זה, ואנחנו משנים את זה שוב ושוב, עד שההשקפה החדשה יותר, העמוקה יותר החומלת יותר – מעמיקה, מתאחה, מתמקמת. ואז, בתורו – זה יוביל להשקפה עמוקה אף יותר. זה תרגול. אני לא חושב שזה קל, אני יודע שזה אפשרי, אבל לא קל. אבל כמו תמיד – כל דבר טוב בתרגול מזין דברים טובים אחרים. אז שינוי כזה של ההשקפה מסתייע ונתמך על ידי מטא, אדיבות, עומק של מדיטציה, חדווה, תובנה. והוא גם עוזר לדברים האלו. הסיבתיות הולכת בשני הכיוונים.

תחושת העצמי והחיפוש אחר ביטחון

איזה חיפוש מוליד חוסר ביטחון? מהו חיפוש נבון אחר ביטחון?

נחזור לעניין של ביטחון בצורה כללית יותר. האם הבחנתם – שלעתים קרובות – מה שאנחנו מחפשים בו ביטחון, מה שאנחנו בונים כדי למצוא בו ביטחון – לעתים קרובות, ואולי תמיד – הופך למקור לדאגה, במקום? מה שאנחנו פונים אליו לביטחון – הופך, במקום זה – למקור דאגה. ובנוסף – אם אין חכמה, או אין מספיק חכמה בחיפוש אחר ביטחון – אנחנו מוצאים את עצמנו עם דברים כמו המשבר הכלכלי. או שינויי האקלים שיכולים לצאת משליטתנו. אז – האם יש דבר כמו – חיפוש נבון אחר ביטחון? חיפוש נבון אחר בטחון בחיים? לפעמים אנחנו יכולים לשמוע בדהרמה: ‘שום דבר בשליטתך, זה הכל לא-בשליטה, אז רק לך עם הזרם’. הבודהא לא אמר את זה, ולי זה גם לא נראה נכון – ששום דבר לא בשליטתי. ברגע שאני חושב בקפידה על אילו מילים לבחור, או אני יכול להניע את הזרוע שלי, ויכול להיות שמשהו יקרה שימנע את זה ממני, ואז לא אוכל לעשות זאת, בסופו של דבר, אבל באופן בסיסי – יש מידה של שליטה, וזה לא מציאותי לומר שאין לי בכלל שליטה. ואני יכול להשתמש בה, בשליטה הזו, לטובת מה שטוב, ולטפח מה שטוב. אז ‘ללכת עם הזרם’ זה לא דבר מלא כל כך כאידאל רוחני. יש את הפוסטר הזה: ‘רק דגים מתים שוחים בזרם’.

אז – מהו חיפוש נבון ומיומן אחר ביטחון. זה תלוי בכמה דברים: במה אני מחפש ביטחון? איפה אני מחפש אותו? והמקום שהבודהא הצביע עליו כדי למצוא ביטחון הוא – באיכויות של הלב. אז – טוב לב, חמלה, נדיבות, שוויון נפש, תשומת לב, עניין, עומק של מדיטציה ועוד. כל הרשימות האלו. וזה לא שהם נשארים יציבים כל הזמן כמצבי תודעה, אלא יותר שהם נעשים הרגלים של הקיום, נעשים יותר ויותר נגישים, ואנחנו לוקחים אותם איתנו לכל מקום אליו אנחנו הולכים ודרך כל מה שקורה. אז יכולה להיות קריסה כלכלית מוחלטת, ויכול להיות כך או כך – ואם אני פיתחתי את הזרמים האלו של הישות, זה המשאב הפנימי שלי, וזה ביטחון. וזה הופך להיות, יותר ויותר – משהו שאני יכול לבטוח בו בפנים. אני יכול לבטוח במידה של שוויון נפש, של טוב לב.

חיפוש ביטחון עבור האשליה של העצמי

וגם השאלה היא, לגבי חיפוש אחר ביטחון – מאיפה החיפוש הזה מגיע? משום שאולי – אולי העצמי לא יכול להיות בטוח, באופן אולטימטיבי. לעתים קרובות אנחנו מחפשים ביטחון, כמו שאמרתי בהתחלה – מתחושת עצמי. מהשקפת העצמי, אבל יש פה בעיה, משום שעצמי ואחרים – עולים יחד, שניות של עצמי ואחר, ולעתים קרובות – זה הופך ל’מה הם חושבים עלי’. זה הולך עם זה, וזה עולה לעתים קרובות, ואז אנחנו משקיעים בזה בתוך החיפוש שלנו, ורוצים שאחרים יחשבו עלינו בדרך מסוימת, ואנחנו מחפשים ביטחון בזה. ושם התהילה, הכסף, הכוח וכל זה – נכנסים. או שאנחנו מחפשים ביטחון בהשקפת העצמי. וזה מוזר לגבינו כאנשים, או – אפשר לומר – שהאשליה מכורה להגדרה של העצמי בדרך כזו או אחרת. אני כך או אחרת, ואנחנו רוצים להציג את זה לאחרים, ואולי גם לעצמנו. מישהו אמרה בראיון, לפני זמן מה – ‘אני לעולם לא אוכל להיות הפנטזיה שיש לי על עצמי. בין אם טובה או רעה – אני אף פעם לא אוכל להיות כמו הפנטזיה, זה בלתי אפשרי.’ זו תובנה. זה בלתי אפשרי.

העצמי הוא התהוות מותנית

או שלפעמים אנחנו מחפשים: מיהו העצמי האמתי? מיהו האני האמתי? ואנחנו מסתכלים על עצמנו במצבים שונים, ואנחנו רואים – אני ממשיך להשתנות, אז אולי זה לא כנה. מיהו העצמי האמתי? אבל איך שאני בסיטואציה – זו התהוות גומלין. אז אני לא יודע אם ראיתם את זה – אבל יש לי הומור שונה עם חברים שונים. אז עם חברים מסוימים – יש לי הומור מאוד מטופש, עם אחרים – הומור שנון יותר, עם אחרים – הקנטות חביבות, עם אחרים – משהו מוזר ו’זני’ כזה. גם סגנונות הוראה – וזה מעניין. זה מעניין לתת שיחה, כי זה נראה שאני נותן שיחה, אבל בעצם כולנו נותנים את השיחה. יש לי פה, לפני, כמה שורות של מילים – אבל מה שאני אומר – תלוי במה שאתם נותנים לי, או במה שאני תופש שאתם נותנים לי. במובן מסוים, זה קורה יחד – אז סגנון ההוראה הוא התהוות מותנית. אמרתי לכם שחייתי בארצות הברית חמש עשרה שנים – ורוב הזמן הזה הייתי מוזיקאי ג’אז, ודיברתי מאוד אחרת אז. יש תת-תרבות של שפה – שפשוט לא תצא מהפה שלי כאן, בתנאים האלו. וכנראה שאם הייתי חוזר לסביבה הזו – היא תתחיל שוב. אז – האם פשוט פחדתי להיתפש כאנגלי קפוץ שם? לא. האם אני מדחיק אחר משהו אחר פה, מתוך פחד? לא – זו התהוות מותנית, שבאה מתוך התנאים. ואין עם זה בעיה. אז – אני מחפש משהו אותנטי, אותנטי זו מילה מעניינת, אבל אולי זה יותר – במקום לחפש את העצמי האותנטי – אפשר לשאול – האם מה שבה עכשיו מגיע מתוך פחד או לא? זו השאלה החשובה יותר. אולי אני משנה את עצמי או מסתגל כי אני מדחיק משהו מתוך פחד. אז אמרתי ביום הקודם, וזה תרגול מאוד חשוב – לראות שמה שמתבטא, אילו פעולות עולות, או היעדר פעולות, או דיבור או איך אני נראה – זה תלוי ברשת התנאים ששם, ולראות את זה – זה תרגול, ואנחנו צריכים לעשות אותו שוב ושוב. כי כמו שאמרתי בפעם הקודמת – אולי זה לא נשמע מלהיב, אבל ממש שם, בראייה כך, שוב ושוב – יש חופש ענק. אנחנו מתרגלים שינוי של ההשקפה. אז – האם שמתם לב – בדינמיקת יחסים – עם שותף רומנטי או מישהו שהיה כזה, או חבר, או דמות סמכות, או מורה או תרפיסט – מה מופיע – תלוי במה שאתם מרגישים שאתם מקבלים מהם, מה מושם עליכם. אולי אתם מרגישים שמופעל עליכם לחץ, אולי אתם מרגישים שאתם נבחנים, אולי אתם מרגישים שאתם בקופסה, או שיש תביעה שמושמת עליכם. כשיש תביעה, לחץ – בסיטואציה מסוימת – יש אינטנסיביות, ואולי פחד, ואז – מה מופיע על בסיס זה? ואז אנחנו אומרים: הסתכלתי על עצמי במערכת יחסים, ויש לי את הבעיה הזו, או ‘אני ככה’, או ‘אני תקוע עם זה’. אבל זו התהוות גומלין. אז – מה שאנחנו בחיים, איך שהתהווינו – גם זו התהוות מותנית. אין ‘אדם בזכות עצמו’, או ‘אשה בזכות עצמה’. התהוות חומרית למשל – תלויה בבעלות על הון או רכוש כלשהו – שהערך שלהם עולה. מורים, תלמידים – זה רק הסכם שאנחנו מסכימים להיכנס דרכו ליחסים מסוימים. אין שום דבר אינהרנטי פה שהוא מורה, או שום דבר אינהרנטי שם שהוא תלמיד. במקרה הזה אני מדבר ואתם שקטים. להיות מישהו – זה מצריך תנאים, תלוי בתנאים.

ההבניה של תחושת העצמי דרך סיפור, ודרך תגובתיות

בריטריט – הדבר היפה בפיתוח של תשומת לב ושמירה על תשומת הלב כל הזמן, וחלק ממה שקורה הוא – שהסיפור דועך קצת, לעתים, אולי מעט ואולי הרבה. וכשהסיפור דועך – תחושת העצמי שוקטת, מתרככת, נפתחת, נעשית קלילה יותר. ואנחנו מתחילים, דרך זה, דרך כניסה ויציאה מהמצב הזה – לפקפק באמתיות של הסיפור – הסיפור של עצמי ומי אני. אז מתרגלת, לפני זמן מה סיפרה לי על חלום, שהיא חלמה זמן מה לפני שסיפרה לי עליו. ואני הייתי קצת המום ממנו, אז שאלתי אותה אם אוכל לספר עליו, והיא כתבה אותו עבור עצמה ועבורי. וזה החלום: ‘הייתי מעורבת, בדרך כלשהי, באיזה משפט, ונשפטתי על ‘איך השתמשתי בזמן שלי’. התחלתי לתת הסבר על חיי הנוכחיים באריכות רבה, הדברים שאני עושה, האנשים שאני מכירה ומבלה אתם, תחביבים, תחומי עניין, מחויבויות משפחתיות, עבודות, פעילויות ועוד ועוד. וזה נמשך עוד ועוד, והיו שם המון פרטים. כשאני נזכרת בחלום עכשיו – אני נזכרת שהייתה שם תחושה תת-קרקעית של רצון לשכנע אחרים. דיברתי עם שכנוע וביטחון. לבסוף – הפסקתי וישבתי, מודעת לעייפות רבה. אז – שמעתי את עצמי אומרת: ‘אבל שום דבר מזה אינו נכון’. הייתה שתיקה מהממת, והכל נעלם. הכל נעלם. כל החיים שלי נעלמו ברגע אחד. זה כאילו ישבתי בגלי ההלם של ההכרזה הזו. המרחב סביבי היה לבן וריק, ומלא במשהו שאני עוד לא יכולה לבטא בדיוק. האינטנסיביות של החוויה העירה אותי, כמו שאתה מתעורר מחלום רע, כי אתה לא יכול לשאת את הפחד יותר. אלא שלא פחדתי, אלא הייתי מטולטלת, מופרעת עמוקות בכל רמה, אני עדיין יכולה להרגיש את הרעידות בגוף שלי’. זה היה שבועות או חודשים לאחר שהיא חלמה. הסיפור הוא דרך בה אנחנו ממצקים את העצמי בזמן, בעבר. אנחנו ממצקים את העצמי בזמן, בעבר, דרך הסיפור. והעצמי, באופן שבו הוא עובד – ייטה לרצות לראות במונחים של סיפור. אז הסיפור מזין עצמי והעצמי – סיפור. זה דו-כיווני. ביטחון זה אופן בו העצמי עשוי לראות את העתיד. אז אנחנו רואים את העבר במונחים של סיפור, ואנחנו רואים את העתיד במונחים של ביטחון או היעדרו. ובעשייה זו – הוא ממצק את עצמו, וגם, למרבה הצער – ממצק דברים נוספים, כמו למשל תחושה של עתיד – בחושבו על העתיד. אבל להחזיק בתחושה של ביטחון – מביאה אתה את התחושה של חוסר ביטחון. והתחושות של עתיד, ביטחון וחוסר ביטחון – מביאות פחד. אז זה משחק שאי אפשר לנצח בו. עצם התחושה לגבי הקיום של הדברים האלו – מביא אתו את מה שממוטט אותם. זה מובן? אתם עוד כאן?

כשאנחנו מתרגלים מיינדפולנס, וכל הדיבור על זה על ‘להיות בעכשיו’, אז חלק מהדברים שזה עושה זה לחתוך, לקצוץ את העבר והעתיד, ואת מה שנבנה שם, ואז, במידה מסוימת – יש פחות עצמי שנבנה, משום שהוא לא נבנה כל כך חזק ביחד לזמן. אבל למעשה – עדיין יש רמה של עצמי שנבנית, ואני אגיע לזה. אז מה שאנחנו רואים, עם תרגול, ועם חקירה לכל זה – הוא שתחושת העצמי, שוב – זו התהוות מותנית. עצם תחושת העצמי היא התהוות מותנית. כך שאולי שמתם לב, וחלק מהאנשים ודאי הבחינו אפילו בריטריט הזה, שהוא רק באורך כמה ימים – ככל שיש יותר ריאקטיביות, ככל שיש יותר תחושת בעיה, או שאני מתחבט במשהו, או שמשהו הוא עניין גדול – יותר תגובתיות, יותר תחושת עצמי, יותר נוקשות שלו, הוא נראה כיותר מציאותי, יותר מנופח. חלקית, כשאנחנו עושים את התרגולים האלו עם המודעות הרחבה, מה שאנחנו באמת מתרגלים, ואנחנו מתרגלים הרבה דרך המודעות הרחבה, אבל אחד הדברים שאנחנו מתרגלים הוא – אי תגובתיות. אז אם אני אומר במדיטציה המונחית – הרפו, כי הכל ארעי, או הכל שייך לחלל, או – זה רק רושם במודעות, או משהו כזה – זה עושה הרבה דברים, אבל חלק ממה שזה עושה זה – מעודד אי-תגובתיות, דרך וויתור. וכשאנחנו חוקרים אל תוך התרגול הזה, וחלק מכם כבר מגלים את זה – עם ההפחתה של התגובתיות – יש פחות תחושת עצמי. לפעמים באופן די מהמם ויוצא דופן – הרבה פחות עצמי, כי יש הרבה פחות תגובתיות. אז זה אפשרי, ביופי ובתנועה של החיים המדיטטיביים – שאנחנו נחווה את זה, לעתים – האישיות שוקטת. האישיות דוהה. היא לא כל כך נוכחת בחוויה. אנחנו לא יכולים למצוא הרבה אישיות מתרחשת. ואנחנו נעים, במדיטציה, מתוך ההקדשה של עצמנו למדיטציה – אנחנו נעים לשם הרבה פעמים, ואם אנחנו רואים את זה מספיק פעמים עולה השאלה – מה אמתי כאן? מהו האני האמתי? האם אני מודעות רחבה? האם אני היעדר אישיות? האם אני האישיות? האם אני הרבה אישיות, או מעט אישיות? מה אמתי? אישיות היא התהוות מותנית, והיא מובנית, מפוברקת.

ההתהוות המותנית של תחושת עצמי ושל זיכרון

בוא נפרק את זה עוד יותר, נפתח את זה עוד יותר. השקפת העצמי נבנית, חלקית, ואני מדבר רק ברמה מסוימת, רמת האישיות – השקפת עצמי נבנית על בסיס זיכרונות נבחרים. ישנם אינסוף זיכרונות אפשריים בחיי, וחלק מהם נבחרים מבין הרבה יותר שלא זוכים למבט, או נשכחים. מדוע חלק עולים לזיכרון, ומה קורה שם? למה זה? חלקית, אנחנו זוכרים חלק מהם – בהתאם למצב המנטלי בהווה. אם אני מרגיש בודד עכשיו, למשל, אני אטה לראות את העבר, ולדלות ממנו את הבדידות, ונקודה לנקודה – אני בודד, תמיד הייתי בודד, תמיד אהיה בודד. זה נארג יחד. בתלות במצב הרוח בהווה – נמצא דברים שונים בעבר. ויש עוד משהו. יש את האינטנסיביות של החוויה שאנחנו זוכרים. אז למרבה הצער – רגשות קשים, עבור אנשים – הן החוויות האינטנסיביות יותר. למרבה העצר. וחלק ממה שאנחנו עושים במדיטציה זה להפוך את זה. חוויה אינטנסיבית עושה יותר רושם על התודעה, מכה עליה יותר בחוזקה. אז ניטה לזכור אותן. ואנחנו גם ניטה לזכור דברים על פי ההטיה התרבותית לגבי מה הוא משמעותי. אז לגבי אהבה רומנטית, אם אנחנו מתייחסים לרעיון של בדידות, האהבה הרומנטית מקבלת כזה הייפ, יש את הפרסומות והסרטים, ואת כל ההייפ, ואם מישהו לא ביחסים – אז הוא תופש את זה בדרך מסוימת. מה שניתנת לו משמעות, ולכן אנחנו זוכרים אותו בהווה – בהחלט יכול להיות מושפע תרבותית. ואז מה קורה? הפקטורים האלו – מצב הרוח בהווה, האינטנסיביות של חוויית העבר, הגורמים התרבותיים של מה משמעותי או לא, ופקטורים נוספים – נתחבים יחד, השקפת עצמי עולה בהסתמך על זה, והשקפת העצמי מתהווה באופן כזה, ונעשית העדשה שדרכה אנחנו מסתכלים, מפרשים ומרגישים את החוויה ברגע ההווה. אז אני מביט בחוויית ההווה כך, מרגיש אותה כך, מפרש אותה כך, אני מייחד דברים מתוך החוויה כך… אם אני מרגיש שאני מפסידן, אז המיינד מתחיל לחפש – איפה הדברים שיראו שאני מפסידן, ואז – אה, כן, לא עשיתי את זה, ולא את זה, כן. זה מסמן אירועים בהתאם לתחושת העצמי, כי אלו המשקפיים שיש לנו. זה נותן חשיבות, שוב, לאירועים מסוימים, לרשמים מסוימים במודעות, כי השקפת העצמי הזו היא העדשה. והוא זוכר דברים מסוימים, ולא אחרים. כל זה – מאשרר את השקפת העצמי. אתם מבינים? זה מאשרר את השקפת העצמי, ואת כל התהליך, וזה כמו כדור שלג. ושוב, זה מה שאנחנו קוראים לו סמסארה, ברמה גסה יחסית. למעשה, במונחים של השקפת עצמי – אנחנו תמיד רואים את העצמי ואת העולם, ואת החוויה – איכשהו. תמיד יש שם השקפת עצמי מסוג כזה או אחר. וזה לא משהו שאנחנו נוטים להיות מודעים לו, או לתת לו הרבה תשומת לב, ולפעמים – הרבה מתרגלים יכולים לומר: ‘לא היה שם עצמי’. אבל בעצם – אפילו כשאנחנו מרגישים שאנחנו פשוט ‘קיימים’ – עדיין יש שם השקפת עצמי. יש שם השקפה של עצמי, אולי היא יותר שקטה, מעודנת, פחות בעייתית, אבל עדיין יש השקפה של עצמי, עולם, זמן.

אפשרויות של שחרור בתפישת העצמי

האם אנחנו מודעים לאיך אנחנו רואים את העצמי בכל זמן, מהי השקפת העצמי, או שזה מתחת לרדאר? לעתים קרובות זה מתחת לרדאר. אנחנו לא מודעים למה אנחנו מביאים במונחים של השקפת עצמי והאופן בו אנחנו רואים דברים. אבל כל דבר תלוי בזה – באיך שאנחנו רואים דברים. לכן אני חוזר לזה שוב ושוב – מדיטציית תובנה היא ללמוד לראות אחרת, בדרכים שמביאות חופש, וללמוד לשנות את ההשקפה, לאחות אותה ולתרגל אותה. אבל אם אני רואה את העצמי בדרך מסוימת, אולי – זה טוב לדעת – אילו דרכים של ראיית העצמי מובילות לחופש, או מובילות בכיוון של חופש, ואילו לא? כי זה הופך להיות שאלה חשובה למדי. ואולי, למשל, לראות את עצמי, במסורות מסוימות, ובתרבות שלנו זה די קשה בגלל הביקורת הפנימית, אבל – לראות את העצמי כלוחם רוחני, כגיבור או גיבורה – זו השקפת עצמי מועילה ביותר, ויכולה להיות מאוד מיומנת, אם זה מרגיש מועיל. או לראות את העצמי כבודהיסטווה. ו, באותו זמן, כל השקפת עצמי, בכל מידה – תהיה גם כלא, והיא דבר מפוברק, ולא אמתי, אולטימטיבית. אז – מבחינה דהרמית, מצד הדרך – זה לא שאנחנו מנסים להיפטר מהעצמי. זה לא הפרויקט של הבודהא-דהרמה. מה שאנחנו רוצים לנוע לקראתו זו הבנה עמוקה יותר ויותר שהעצמי הוא ריק, שהוא מפוברק, שהוא משהו שנבנה, כפי שהאישיות נבנית. זהו פיברוק, התהוות מותנית. אז – הוא ריק, אבל זה עדיין אומר שלעתים זה הולם לגמרי לראות במונחים של העצמי, לדבר במונחים של העצמי, לתקשר במונחים של העצמי. לעתים זו הדרך המועילה ביותר לדבר ולתקשר לאחרים. בפעמים אחרות – כל מה שזה עושה זה מביא סבל, במידה זו או אחרת. אז זה נעשה… כשאנחנו רואים שזה ריק – זה משהו שאנחנו יכולים להרים ולהוריד. זה בסדר, אבל זה קל – אנחנו שומעים שיחות, קוראים ספרים, וזה נשמע נחמד, וזה קל לומר – ‘העצמי הוא הבעיה’, ‘אין עצמי, זו רק אשליה’, או משהו כזה. אבל ההרגל של להרגיש את העצמי ולתפוש אותו כאמיתי – להרגיש אותו כאמיתי, להרגיש אותו אינטואטיבית כאמיתי – זה כ”כ מוטמע, כ”כ מבוסס בתודעה, שאנחנו לא יכולים לנער את זה באמירה: ‘זו אשליה’, או ‘זה לא באמת קיים’. זה יותר מידי קל. התחושה הזו מוטמעת לתוך איך שאנחנו מרגישים את החיים, בצורה אינטואיטיבית מאוד. וזה צריך תרגול, תרגול – של לשבור את ההשקפה הזו. אנחנו בכוונה שוברים השקפות בתרגול, ואנחנו מחליפים להשקפות פתוחות יותר, בכוונה. זה עלה בקבוצה היום – לעתים אנחנו חושבים על תרגול מדיטציית תובנה כלשבת ולחכות, ותובנה תבקר אותנו וזה נפלא. וזה, אני לא אומר שזה לא קורה, אבל בנוסף – יש מוד שבו אנחנו בכוונה מנסים לפתוח השקפה מסויימת בדרך מסויימת, ולעשות משהו אחר – לתרגל שינוי של השקפה ולאחות את השינוי הזה, להעמיק אותו, להשתרש בלב, ולשנות את הדרך בה אנחנו מרגישים לגבי החיים, ומתייחסים לחיים ולמוות, לאורך זמן, כשזה נעשה חלק מאיתנו. וזה דורש חזרה, שוב ושוב: לשבור את ההשקפה, לצאת מתוך ההשקפה. לראות דרך תנאים ונסיבות, לראות דרך נקודות המבט האלו, שוב ושוב ושוב. תמיד יש השקפת עצמי, ובמובן מסויים אנחנו יכולים לדבר על רצף, או על רמות שונות של השקפת עצמי. אז אנחנו יכולים לדבר, כמו הרבה מהשיחה היום – על השקפת עצמי פסיכולוגית או אישיותית, ואיך אנחנו מסתבכים בזה ומזדהים עם זה. ולראות שמה שמתבטא – הוא התהוות מותנית. מה שנראה כאישיות הוא התהוות מותנית. זה לא באמת מי שאנחנו, אין לזה באמת את הקיום העצמאי הזה. אבל במובן מסוים – יש רמות נוספות, עמוקות, שקטות יותר מרמת האישיות – ראיית העצמי כגוף ותודעה, ואפילו יותר מזה – ואני אגיע לזה מחר. אבל ברובד העצמי של האישיות, כפי שאמרתי – איזה מהם הוא אמתי? אם אני רואה את כל הרצף שם? אם אני רואה את האישיות, רואה איך היא דוהה, רואה איך היא נבנית ומפוברקת, איך היא נבנית מתוך הרגלים, ואני רואה איך אפשר לשלול את כוחם של ההרגלים האלו, כך שזה נבנה באופן אחר. לראות את זה, את ההופעה וההיעלמות של העצמי האישיותי – זה נעשה שער, שער לתחושה אחרת לגמרי של חיים וקיום. חופשי יותר, קליל יותר, יותר נרחב. וזה לא שזו נקודת הסיום, אבל זו פתיחה. אולי התחלה, פתיחה למשהו. בוא ניקח זמן שקט יחד.

מטא, תפיסה והתאהבות בעולם

אחרי חמישה ימים של ריטריט מטא – הגוף מתרכך, ויותר ויותר – אנחנו נותנים לגוף ולרגשות את הסביבה האוהבת והמזינה של הכוונה האוהבת. ועם הזמן, השינוי, הריכוך, הפתיחה והכוח הזה של הלב לגלות לנו עולם שונה. אנחנו מתחילים לומר דברים כמו: ‘יש קסם במקום הזה’; ‘האנשים נראים כל כך קורנים’; או – ‘יש חוט של חסד שעובר בין ובתוך האנשים’. וזה חשוב מאוד. הלב נפתח, העיניים נפקחות, העולם מתחיל להיראות אחרת, והעצמי מרגיש בטוח ופתוח בתוך העולם הזה, הרווי באהבה. אנחנו צריכים לחוש, לספוג, ולבטוח בזה. ללמד את תאי הגוף שלנו שזה אפשרי, שזה אמיתי. יותר אמיתי מהאופן הרגיל, המרוחק והמקוטע בו אנחנו רגילים לחוות את העולם.

ואנחנו יכולים גם להבין משהו על טבעה של החוויה. באופן רגיל אנחנו מניחים שאנחנו רואים את העולם פחות או יותר כפי שהוא. יש שם אותי, רואה, ואת העולם – נראה. ופה – יש לנו הזדמנות להבין משהו אחר. אנחנו יכולים להתחיל מלחשוב על תפיסה, ועל ההגיון של ההתהוות המותנית. על פי ההגיון של ההתהוות המותנית – תפיסה היא התנועה של התודעה שמכירה את העולם. והיא תופסת את מה שאנחנו חושבים עליו בדרך כלל כ’פנים’, וגם את מה שאנחנו חושבים עליו בדרך כלל כ’חוץ’. כל מה שבפנים ובחוץ – הם תפיסה, אפשר לומר שהם בתוך התפיסה. ותפיסה, שוב,על פי ההתהוות המותנית – מותנית על ידי סנקארה – צורה מנטלית. אז – כל העולם הנגלה לנו – פנימי וחיצוני – הוא למעשה תפיסה, והוא מותנה ונבנה על ידי הצורה המנטלית. כאן יכולה להיווצר תחושה שאני אומר: ‘כל העולם הוא בתודעה’; אבל אם נמשיך את החקירה (מה שלא נעשה כאן) נוכל לראות שהתפיסה מותנית על ידי אובייקט ‘שם בחוץ’. גם היא – לא יוצרת את העולם, אלא נוצרת על ידו בדיוק באותה מידה בה היא יוצרת אותו. כך שהעולם תלוי בתפיסה, והיא תלויה בו. שניהם לא קיימים כשלעצמם, ולא בלתי-קיימים.

אז אנחנו מטפחים מטא כלפי פנים: ‘מי יתן ואהיה’; מטפחים את הצורה המנטלית הזו, ונותנים לה לצבוע את התפיסה שלנו את עצמנו. ואז מתחילים לפזר החוצה: ‘מי יתן ואתה תהיה’. ועם התנועה הזו – התפיסה הופכת לרוויה במטא יותר ויותר, והמטא מתפשטת יותר ויותר לרוחב, כך שמתוך הרווייה וההתרחבות – אנחנו מתחילים לתפוס הכל דרך המשקפיים האלו. העצים, האדמה, האנשים, הרוח, חלוף הזמן – מחזיקים אותנו באהבה, רוויים באהבה, ואנחנו מוחזקים בעולם הזה. השינוי של התפיסה משנה את חוויית העצמי, ואת חוויית העולם. אבל האהבה הזו, שהעולם מוחזק בה – לא צריכה להיות תחנה סופית עבורנו. משום שאם התפיסה היא גמישה, מותנית על ידי צורה מנטלית – אין עוד גבול ל’מה העולם הוא’. הוא נגלה, אבל אין שום קרקע של אמיתיות שלו בשום מקום. גם העולם הזה – המלא באהבה, המתקיים על אהבה – אהבה בפנים, אהבה בחוץ – הוא שער למשהו שמעבר אליו: הוא שער לאינסוף אפשרויות פתוחות של עולם, שאף אחת מהן אינה אמיתית.

כאשר ישנה תחושה של אהבה וביטחון, דרך המטא, וישנה התחושה של אי-האמיתיות של הדברים – התנועה של התאהבות נפתחת. אפשר לומר שהתאהבות פירושה – לראות את המושא מצד האפשרויות הפתוחות שלו, מצד המתבקש לקרות, מצד ההבטחה שבו. אלא שההבטחה הזו – היא לא הבטחה בשביל האינטרס העצמי הידוע שלי. אלא – תחושת אינסוף האפשרויות הבלתי ממומשות שגלומות במושא – מהדהדת תחושה של אינסוף אפשרוית קיום המתקיימות בי. הן לא צריכות להתממש – בתוך ההתאהבות תחושת האינסופיות, ותחושת האפשרות של מימוש – היא חשובה יותר ממימוש בפועל של צורה זו או אחרת. אני מאוהב באינסופיות שבו, והיא מהדהדת משהו אינסופי בי. כך – מתוך המטא, דרך ראייה של ריקות – נולדת האפשרות של התאהבות באינסוף ההתגלויות האפשרויות של עולם, אחרים ועצמי.

מעיינות של שמחה

מעיינות של שמחה: היפתחויות של שמחה בתרגול הדהרמה על פי ההיגיון של ההתהוות המותנית

לאורך שנות התרגול, בעקבות הנחיותיהם הנבונות של מורים שונים, ומתוך נסיון להבין את הנחיותיו של הבודהא – חוויות שונות של שמחה נפתחו והתאפשרו, בהינתן התנאים להופעתן. אז במאמר הזה אני אנסה לתמוך בתנאים האלו, בשביל עצמי ובשביל אחרים, על ידי תיאור אפשרויות שונות של שמחה, ונסיון לשתף בדינמיקה שיכולה להסביר את ההפתחות וההעמקה שלהן.

יותר בדיוק – למאמר יש שתי מטרות, ושלושה חלקים. המטרה הראשונה היא לאפשר לחשוב על שמחה, במובן הרחב של המילה כציר מרכזי של תרגול הדהרמה. היתרון הראשון שעשוי להיות לשימוש במושג הזה הוא פשוט: לחלקנו עשויה להיות משיכה, השראה ושמחה רק ממחשבה על הדהרמה כדרך של שמחה הולכת ונפתחת, הולכת ומעמיקה. יתרון נוסף של שימוש בשמחה כציר מרכזי כזה הוא ששמחה, בניגוד, להתעוררות, או הארה, או אפילו הפחתת סבל – הוא מושג שקצת פחות סביר לבנות סביבו סולמות מדידה, שמתוכם נמדוד את התרגול שלנו ואת עצמנו בתוכו. ומאידך – בהחלט יכולים להיות סוגים שונים, עומקים שונים והיפתחויות שונות של שמחה, כך שאנחנו כן יכולים לצייר, בקווים כלליים, מפה מדורגת של היפתחויות של שמחה, ולתאר איזו דינמיקה ביניהן. אני רואה ערך בציור של תהליך כזה גם כדי לעורר תחושה של מה עשוי להיות אפשרי, וגם כדי להציע הבנה של דינמיקה מסוימת של התפתחות התרגול.

הדינמיקה הזו מתבטאת במטרה השניה: ביסוס ההבנה של הדינמיקה של התרגול על בסיס ההגיון של התהוות מותנית ודעיכה. העיקרון של התהוות מותנית ודעיכה מותנית יכול לשמש מפתח להבנת הדינמיקה של הדהרמה, ומתוך למידה חווייתית שלו אנחנו יכולים לנווט בתבונה את דרכנו בתוך מה שיכול להיראות כשדה של תרגולים שונים. כך שאנחנו יכולים להפוך למנווטים של עצמנו בכיוון של אופנים שונים של שמחה ורווחה, על פי יכולותינו והעניין שלנו.

ויש למאמר הזה, כאמור, שלושה חלקים:

הראשון נפתח בתיאור ההגיון של ההתהוות המותנית של השתוקקות והיאחזות ואי-נחת, ומציע דרכים ישימות ופשוטות יחסית של הפניית קשב מדיטטיבי – שמפחיתים את ההשתוקקות ואת אי הנחת – בתוך החוויה המדיטטיבית. השני מציג איכויות של לב ותודעה, שהפיתוח ההדרגתי שלהן מוליד ומנגיש משאבים של שמחה בישות. השלישי – מציג את הגיון מעמיק יותר של ההתהוות המותנית, שקושר בין השתוקקות והיאחזות, אי-נחת, תעתוע, ותפיסה, ולאחר מכן – מציג אופנים שונים שבהם התרגול יכול להתפתח, ושמחה יכולה להפתח – כתוצאה מתרגול שנשען על הבנת ההיגיון הזה.

הדהרמה המוצעת כאן מוצגת באופן לינארי במידת מה, ומתארת דינמיקה של התפתחות. אבל הדהרמה היא רחבה מאוד, ויכולה להפתח בדרכים שונות עבור אנשים שונים בהתאם לנטיות ולכמיהות שלהם, ולהתפתח דרכם בכיוונים שונים. אז הדינמיקה וההגיונות המתוארים כאן הם בגדר הצעה והזמנה עבור מי שסוג המחשבה הזה מועיל לו. הם לא מיועדים להסביר את כל הדהרמה בשביל כולם, או להגביל או לדרג חוויות וכיוונים שונים.

אז עכשיו, כשיש לנו מושג לאן אנחנו הולכים, בואו נתחיל לחשוב על שמחה. מקווה שתיהנו.


חלק 1: מי התהום של השמחה: השמחה בדעיכה המותנית של השתוקקות ואי נחת

Drinking the nourishment,

the flavor,

of seclusion & calm,

one is freed from evil, devoid

of distress,

refreshed with the nourishment

of rapture in the Dhamma.

(Dhammapada XV PTS: Dhp 197-208

Sukhavagga: Happy)

I’ve taken a lot of Prozac, Paxil, Wellbutrin, Effexor, Ritalin, Focalin, … I’ve also studied deeply in the philosophies and religions, but cheerfulness kept breaking through.
(לאונרד כהן, הופעה חיה בלונדון, 2009)

הגיון 1: התהוות הגומלין של השתוקקות והיאחזות ושל אי נחת וסבל:

העיקרון שעליו אני אבסס את התיאור של ההפתחות של שמחה הוא העקרון של התהוות מותנית ודעיכה מותנית. על פי העקרון הזה – התודעה והלב מופעלים על ידי, או מורכבים מאופני פעילות שונים, הבודהא מנה 12 כאלו – שעולים יחד ויוצרים את החוויה כפי שהיא מופיעה עבורנו. לעתים חושבים על ההתהוות המותנית כתהליך שנפרס לאורך זמן – קצר או ארוך. כך – השתוקקות מובילה להיאחזות, והן ממשיכות ליצור פעילויות נוספות של תודעה, כמו צורות מנטליות, תפיסה חושית וכן הלאה – שבסופו של דבר מולידות חוויה כזו או אחרת. על בסיס האופן בו רוב ברבאה מלמד את עקרון ההתהוות המותנית – אני אציע לחשוב עליו כאוסף של פעילויות מנטליות שעולות הדדית, באותו הזמן – ומולידות את החוויה שנחווית עבורנו. האינטנסיביות של כל אחת מהפעילויות האלו בזמן נתון – קובעת ותלויה באינטנסיביות הפעילות של האחרות. אפשר לדמיין את מעגל ההתהוות המותנית כגלגל אופקי עם 12 חלקים; מתחת לכל חלק ישנו מנוף, וכאשר המנוף הזה נע כלפי מעלה – הוא מרים את הגלגל כולו. כאשר אחד המנופים נע כלפי מטה – הוא מוריד את הגלגל כולו.

הבודהא דיבר על 12 חוליות של התהוות מותנית, 12 פעילויות תודעתיות כאלו. אבל אנחנו נתחיל רק משלוש, שיאוחו לשתיים, ובהדרגה נוסיף עוד ועוד. השתיים מהן נתחיל (באופן צפוי למדי) הן – השתוקקות והיאחזות (שנספרות על ידי הבודהא כשתיים, אבל אני אאחה אותן לאחת לצורך העניין) וסבל. השתוקקות והיאחזות, יש לומר – כוללות גם את התנועה של סלידה, שהיא פשוט מבע אחר של השתוקקות והיאחזות.

אז העקרון הראשון, והוא די מובן מאליו לכל מי שפגש קצת את הדהרמה הוא – שהשתוקקות והיאחזות מביאות סבל. הפחתתן – מפחיתה סבל.

הפחתת הסבל הזו, בכל רמה שבה היא מתאפשרת – יכולה, אם אנחנו מסתכלים עליה בגישה שתאפשר זאת – להוליד שמחה.

במובן הזה – שמחה היא כמו מי התהום של הנפש. היא שם, מתחת לפני השטח של ההשתוקקות וההיאחזות. אנחנו חושפים אותה על ידי הפחתת ההשתוקקות וההיאחזות. לכן – זה יכול להיות מועיל לחשוב על שמחה כעל טבענו האמיתי, כעל משהו שמופיע כאשר אנחנו חופרים קצת מתחת לפני השטח של ההשתוקקות וההיאחזות. וחווייתית – זה אכן כך. כמובן שזה יהיה מוגזם לטעון שאכן, שמחה היא באמת טבענו האמיתי. אבל זה מועיל לחשוב כך.

אז בחלק הזה של המאמר – אני אציין סוגים מסוימים של שמחה שצפויים להתפתח בתרגול על ידי הפחתת השתוקקות והיאחזות. אני מכוון כאן לתרגולים פשוטים יחסית של הפניית קשב לחוויה.

אופני מתן קשב שמבטאים אי סלידה, ומביאים שמחה

בכל רגע של חוויה – ישנה איכות מסוימת, גישה ואופי של קשב שמופנה כלפי החוויה הזו. אנחנו יכולים למצוא את התנועות של השתוקקות והיאחזות ושל סלידה ביחס שאנחנו נותנים לחוויה, באופן בו אנחנו פוגשים אותה; באופן רגיל – הקשב שאנחנו מפנים לחוויות השונות רווי הסלידה בנוגע לחוויות בלתי נעימות, או היאחזות בנוגע לחוויות נעימות. אנחנו יכולים לשנות את האופן והגישה איתן אנחנו פונים אל החוויה, וכך להפחית את ההשתוקקות והסלידה, ולאפשר לשמחה להופיע ולצמוח מתוך החוויה שלנו.

תשומת לב מתמידה

ההפנייה של תשומת לב מתמידה אל החוויה – כבר מביאה שמחה, ומפחיתה היטלטלות. התודעה שלנו, באופן טבעי ואינטואיטיבי – מיטלטלת בין חוויות נעימות ובלתי נעימות, אוחזת בחוויות שונות ובתחושות העצמי והעולם המלוות אותן. תשומת הלב מתמידה לחוויה ברגע הנוכחי מעודדת את התודעה לשמוט את ההיאחזות בחוויות עבר ועתיד, ולכן מרגיעה את ההיטלטלות הזו. אפשר לומר שהיא גם מביאה למידה של סמאדהי: האיחוי והאיסוף של התודעה סביב האיכות של קשב ועדינות. האיסוף של האנרגיות של התודעה, שהיתה מפוזרת בין היטלטלויות שונות – מנגישה אותן ויוצרת שמחה.

עדינות של קשב

ישנה שמחה שצומחת כאשר אנחנו מדגישים את האיכות של עדינות של הקשב שלנו. למרבה המזל, הסוג הזה של שמחה אפשרי, ומועיל מאוד גם ביחס לחוויות שאינן נעימות בדרך כלל. אז, למשל – הפניית קשב מחזיק ועדין עם חוויה רגשית בלתי נעימה או מטלטלת – מביאה איתה תחושה של שמחה של היות בקשר.

יחס של אפשור

אופן נוסף של יחס לחווה שמביא שמחה – הוא היחס של אפשור. שוב, זוהי פשוט דרך להפחית את ההשתוקקות והסלידה האוטומטיות ביחס לחוויות השונות שעוברות דרכנו. אנחנו ניגשים לחוויה, ושוב ושוב – מאפשרים, נפתחים אליה, פותחים בפניה את הדלתות, ונותנים לה לפעול את פעולתה עם מינימום התנגדות מצידנו. זה שונה מאשר ‘פשוט להיות עם’; זוהי תנועה מכוונת של היפתחות, של אפשור, של אי-מאבק. גם היא ישימה ואפקטיבית מאוד גם מול חוויות בלתי-נעימות. מהתנועה הזו תיוולד שמחה ותחושת רווחה עם גוון של רוחב ואווריריות. היא גם מאפשרת גישה קלה יחסית לחוויות שקשורות ב’מרחב של המודעות’ ולאחדות, עליהן ארחיב בהמשך.

השמחה ממגע עם משאבים פנימיים וחיצוניים

תשומת הלב שלנו, כאנשים – מורגלת להימשך, להתמקד ולהדגיש אזורים מסוימים של החוויה. למרבה הצער – היא נוטה, בדרך כלל – לאזורים של קושי, חיכוך ואי נעימות. רגשות קשים וחוויות לא נעימות נוטות לעשות רושם חזק יחסית על המודעות, שנכרכת סביבן, כך שאנחנו נוטים לפספס ולהזניח משאבים וכוחות שזמינים ואפשריים עבורנו. בניגוד לנטייה הזו – אנחנו יכולים לפתח מיומנות בהפניית תשומת הלב אל המשאבים שלנו. אנחנו יכולים לעשות את זה על ידי היזכרות באירועים, אנשים או נסיבות מיטיבות בחיינו, ואנחנו יכולים גם לעשות את זה באופן מיידי יותר, בתוך המדיטציה. לעתים קרובות ישנן תחושות גופניות נינוחות באופן יחסי, גם אם מתוך; או תחושה כללית של רווחה עדינה; תחושת מרחב; או אפילו הרווחה שיש בסבלנות שבתרגול, ובידיעה: אני עושה משהו טוב עבור עצמי. אנחנו יכולים להתמקד במתנות של נשימה, של ראייה, של הישענות על קרקע. דברים פשוטים, שבנסיבות אחרות, שבהן הם פחות מובנים מאליהם – היינו נותנים הרבה כדי שיהיו אפשריים עבורנו. ההשענות על משאבים היא מיומנות מתפתחת, והיא מביאה תחושת סיפוק ושביעות רצון. בתוך ההקשר שלה – קשיים יחוו כ’קוצניים’ פחות, ויהיה לנו יותר מרווח לעבוד איתם.

השמחה שבמתן אמון בקול של ההנחיה העצמית

אפשר לומר שהנפש שלנו מדברת בקולות רבים. הם נושאים מטענים שונים, זרמים שונים של קארמה. עם הזמן, במדיטציה – אנחנו יכולים ללמוד להכיר אותם, ולברור – מאיזה מהם אנחנו רוצים פשוט להתעלם, ולתת להם לכלות את עצמם?; אילו דורשים הקשבה עדינה?; אילו מהם אנחנו צריכים לקטוע באסרטיביות?; וגם – לאיזה מהם מועיל להקשיב?. הקולות האלו לא רק ‘נמצאים שם’, אלא הם גם צומחים ונוצרים מתוך ההשקעה הנפשית שלנו. קולות בהם אנחנו בוטחים יותר ולהם אנחנו מאמינים יותר, באופן מודע או בלתי מודע יותר – יופיעו יותר, ויקבלו יותר ויותר סמכות.

עם התרגול, אחרי שיש לנו היכרות עם כמה סוגים של תרגולים שונים, ותחושה לגבי האפיקים שכל אחד מהם פותח – אנחנו יכולים ללמוד להקשיב לקול שינחה אותנו במדיטציה עצמה. ודאי שבתחילת התרגול, וגם בתקופות שונות לאורכו – זה חשוב מאוד לרתום את עצמנו למערכות של תרגול שמוכתבות מבחוץ, כך שנוכל ללמוד את מה שעוד לא נמצא בתחום המיומנות אינטואיטיבית שלנו. אבל לאחר זמן מה – אפשר להתחיל לחשוב על התרגול כמשחק, ולשאול את עצמנו, שוב ושוב: ‘מה יועיל עכשיו’. השאלה הזו מבטאת מידה של מטא, ומבקשת את הקול שמנחה אותנו במשחק הזה: ‘לך לשם’; ‘תעשה את זה’. זה קול שונה מאוד מהקול שאומר: ‘זה צריך להיות כך’; או: ‘זה לא אמור להיות כאן’, שמטא היא לאו דווקא המניע שלו. מדיטציה כוללת אינסוף החלטות קטנות בכל רגע: ‘איזה תרגול לעשות?’; ‘איך להתייחס לנשימה הזו’; ‘מה רמת האנרגיה שיהיה מועיל להביא’; ועוד ועוד. המשחק הזה במדיטציה מאפשר לנו לנסות דרכים שונות, להרגיש את התוצאות בתוך החוויה שלנו, לטעות ולתקן. כשאנחנו חושבים על המדיטציה כזירה כזו של ניסוי או משחק, כשהשאלה שמנחה אותנו היא, בקירוב: ‘מה מרגיש מועיל?’ – הקול המנחה יכול לקבל יותר ויותר סמכות. תחושת הנוכחות שלו, ותחושת הסמכות הפנימית שהוא מביא מתפשטת אל מחוץ לגבולות המדיטציה, ומביאה איתה שמחה של אמון, תחושת סמכות ואי-תלות.

במסורת מסוימת של נזירי יער, שהמורה שלה היום הוא טאניסארו בהיקהו, מושם דגש על מענה יצירתי לצרכים של הגוף והתודעה בתוך מדיטציה. אופן העבודה הזה נשען על התבונה והאמון בקול המנחה הפנימי. כך אג’אן לי, מורה של טאניסארו – מציע לתרגל את ההרגעה של התודעה באמצעות עבודה עם הנשימה. כך הוא כותב:

‘It’s like knowing how to look after a small child. If the child starts crying, you know when to give it milk or candy, when to give it a bath, when to take it out for some air, when to put it in a playpen and give it a doll to play with. In no time at all, the child will stop crying, stop whining, and leave you free to finish whatever work you have to do. The mind is like a small, innocent child. If you’re skilled at looking after it, it’ll be obedient, happy, and contented, and will grow day by day.’

(keeping breath in mind:

https://www.accesstoinsight.org/lib/thai/lee/inmind.pdf)


חלק 2: בארות של שמחה: השמחה שבאיכויות יפות של לב ותודעה

So:

the enlightened man —

discerning, learned,

enduring, dutiful, noble,

intelligent, a man of integrity:

follow him

(Dhammapada XV PTS: Dhp 197-208

Sukhavagga: Happy)

Whatever a mother, father

or other kinsman

might do for you,

the well-directed mind

can do for you

even better.

(Dhammapada III PTS: Dhp 33-43

Cittavagga: The Mind)

הגיון 2: השמחה באיכויות יפות של לב ותודעה

בחלק הזה אציע לחשוב על התרגול מנקודת מבט קצת אחרת מזו של ההתהוות המותנית, ולראות אותו מנקודת המבט של טיפוח איכויות יפות של לב ותודעה (אם כי אפשר בקלות, ולעתים קרובות עושים זאת – לשזור אותן יחד, ולבחור לראות את הבנת ההתהוות המותנית כאיכות של חכמה). אם אנחנו שואלים את עצמנו לגבי מקור יציב ומתמיד של שמחה – זה המקום בו ניתן למצוא אותו. זהו מסע ארוך, ללא נקודת סיום, וכל צעד בו מבסס יותר ויותר שמחה ורווחה בישות. אלו המשענים האמתיים של הנפש. בכל מצב, בכל סט של נסיבות – אנחנו יכולים להישען על האיכויות היפות שטיפחנו. הן יצבעו ויעצבו את חוויית העולם ותחושת העצמי שלנו, ויכתיבו את הפעולות והביטויים שלנו בעולם. אני אציע פה כמה איכויות שמולידות שמחה ורווחה; אבל זו לא רשימה ממצה, ואפשר להוסיף איכויות רבות נוספות, ולומר הרבה יותר על כל אחת מאלו שכן מוזכרות.

האיכות של מטא

מטא, במובנה הרחב: ידידות, פנייה מתוך רצון טוב. זוהי האיכות הראשונה עליה אני אכתוב (הרבה פחות ממה שהיה ראוי) משום שיש לה תפקיד מיוחד עבורנו. ואפשר להצביע על שלושה פנים חשובים שלה: 1. היא משמחת ומרווה את הישות; 2. היא משמשת כוח מניע, מערכת הפעלה שיכולה להחליף מערכות הפעלה אחרות של הישות – כמו אשמה, תחושה של ‘צריך’ וכן הלאה; 3. היא מפחיתה את התנועה של סלידה, כלומר – של השתוקקות והיאחזות, ופותחת את כל האפשרויות לחופש ולתובנה שטמונות בהפחתת התנועה הזו. המאפיין השני של מטא – הופך אותה לחשובה כל כך עבורנו. דרך הטיפוח של המטא, בהדרגה ולאורך זמן, דרך תרגול, דרך כוונות ופעולות – אנחנו מרגילים את הישות שלנו לפעול על ה’דלק’ או ה’מנוע’ הזה. וזה מביא שמחה עמוקה וביטחון עמוק. התחושה שאני חי מתוך רצון טוב כלפי עצמי וכלפי אחרים; שזה הדבר שמניע ומוביל אותי בחיים האלו. לא הפחד, או הרצון למצוא חן, ‘להיות כמו שצריך’ או להיפטר מחוויות שנחוות כקשות. פעולה מתוך המניע והכוונה של מטא – נושאת איתה את המטען של הכוונה הזו, ומחזקת אותה. אנחנו לא תמיד יודעים מהו הדבר הנכון לעשות – בחיים בכלל ובתרגול בפרט. אבל אנחנו יכולים לבטוח בכך שפעולה מתוך כוונה מיטיבה ואוהבת כלפי עצמנו וכלפי אחרים – תזין את הזרם הזה של כוונות. והוא כשלעצמו מגן, מזין, ומביא תחושת רווחה ונינוחות. הטיפוח של מטא יכול להתבטא כטיפוח מכוון של כוונה אוהבת – על ידי תרגולי מטא, ולתרגול יש ערך עצום. הוא גם יכול, בעיקר אחרי שיש מידה של טיפוח מכוון של מטא – לבטא את עצמו כאופן של פניה אל החוויה המיידית. דרך אחת לעשות זאת, שכבר התייחסתי אליה בחלק הקודם – היא להכניס, לתוך הפעילות של מתן תשומת לב, את השאלה: ‘מה יכול לעזור?’ או ‘מה יהיה מועיל?’ כך – תשומת הלב עצמה הופכת למבע של מטא, והמטא הופכת לכוונה שמנחה את התרגול שלנו.

האיכות של אמון

אמון מביא יציבות ונינוחות לתודעה. היא יכולה ללכת ולהתפתח לאורך שנים, ולשנות את ההתכווננויות והדינמיקה הבסיסית של הלב והתודעה. ככל שישנו יותר אמון – כך שמחה יציבה נעשית אפשרית. המעניין הוא – שאת השאלה של אמון ‘במה’, שאנחנו עשויים להניח שהיא חשובה למדי – יכולה להיות, מנקודת מבט מסוימת – סוגיה משנית לאיכות עצמה. אנחנו נותנים אמון בהרבה מאוד דברים, ועם התפתחות האיכות הזו – עוד ועוד מושאי אמון יתחילו לגלות את עצמם, וייטו להיות פחות ופחות מותנים. אנחנו יכולים להשען על אהבתם של אחרים; על אהבתנו שלנו; על כוחן של איכויות יפות של תודעה; על האפשרות להתייחס באופן מיטיב לחוויה; על הטבע; על אהבה שמעבר לעצמי ולאחרים; על הפתחותה של החוויה כפי שהיא מגלה את עצמה. השמות והמושאים יכולים להתפתח באופן שונה ואופי שונה עבור כל אחד, אבל התנועה לעבר היותר ויותר בלתי מותנה – צפויה להתפתח עם התפתחות האיכות של אמון. האיכות יוצרת ומעמיקה את המושאים.

רומי, על האיכויות של אמון ואהבה:

Love is the mother.

We are her children.

She shines inside us, visible – invisible,

as we trust or loose trust,

or feel it start to grow again.

(Barks, a year with rumi, p.195)

האיכות של סבלנות

ישנה רווחה באיכות הזו, שמרגיעה ומשקיטה את אי-הנחת והתזזיתיות של התודעה, ומאפשרת פניות למה שחשוב באופן עמוק לבטא את עצמו. חוסר הסבלנות כורך אותנו באופן אדוק למימד הזמן, והוא, באופן מעניין – כרוך בתחושת האינטרס העצמי וההיאחזות: ‘מה הספקתי ומה אספיק’; ‘מה אהיה’; ‘מה יהיה איתי’. האיכות של סבלנות – מרככת ומעמעמת את הכופיינות של הזמן, ואיתו את הדחיסות של תחושת האני ושל ההשתוקקות. זה כשלעצמו מביא רווחה. ומעבר לכך – היא מאפשרת לנו להיות במגע עם דברים, כמיהות והתכוונויות שחשובות עבורנו באופן עמוק יותר, ושנוטות להתייחס גם לטווחי זמן ארוכים יותר, וגם ליותר אנשים מאשר עצמנו. היא מאפשרת לנו לכרוח את הכוונות שלנו סביב מה שבאמת מהותי עבורנו. זו זכותנו להחליט מהם הדברים האלו עבורנו, אבל כדוגמאות אפשר לחשוב על – עולם אוהב יותר; קיום שליו; עומק של פילוסופיה וגילוי; רצון בקיום בתוך קשר, וכן הלאה. כל אלו – כמיהות עמוקות של הנפש, שלא רק שדורשות סבלנות לצורך המימוש שלהן – עצם המגע איתן תובע מידה של סבלנות, שמאפשרת התרחבות מעבר לתחושת העצמי המפוחד ולצרכיו המיידיים.

אנרגיה

אנרגיה מביאה שמחה. ואני אשאיר את זה פשוט, משום שיש שמחה בפשטות הזו של האנרגיה. לקום ולעשות משהו. לעזור במה שאפשר. לטאטא את החדר, לכתוב את המייל, לשבת למדיטציה, לעזור למי שצריך עזרה. לא להשאיר יותר מידי זמן להיסוסים והתלבטויות, שנובעים מיוהרה. כמו נזיר. זה לא הכל, זה לא מספיק, אבל זה טוב ומשמח.

מגע עם מה שחשוב עבורנו

ישנה רווחה ושמחה שמתעוררות ומתייצבות כאשר אנחנו במגע ובהיענות לדברים שחשובים לנו באופן עמוק: כיוונים, דימויים ורעיונות שמושכים את הישות שלנו וממלאים אותה בהשראה ותחושת כיוון. השקט המדיטטיבי מאפשר הקשבה לזרמים העמוקים האלו, וזו מיומנות בת טיפוח – לשמוע ולבטוח בהם. הם מרגישים אישיים מאוד, ולפעמים הם יכולים להיות ייחודיים, ולא להתאים למה שנדמה כחשוב עבור הסביבה, המעגל החברתי או מעגל הדהרמה שאנחנו בו. כוח ותחושת כיוון ייעשו זמינים במגע איתם, ותחושה שהחיים שלי מיועדים לשרת משהו שנמשך מעבר לעצמם – מעבר למשך שלהם, ומעבר למרכזיות של העצמי בהם.

רומי:

Let the beauty we love be what we do.

There are hundreds of ways to kneel and kiss the ground.

(Barks, p.28)

ענווה

האיכות של ענווה קרובה לתנועה של הפחתת השתוקקות והסלידה, עליה דיברנו, ועוד נדבר הרבה; ובכל זאת שווה לציין את הענווה כאיכות מובחנת, כדי שיהיה קל יותר לחשוב עליה כאיכות שמתפתחת וצוברת מומנטום בישות, לאורך שנים. היחס שלנו לחווה, לכל חוויה שהיא – מווסת על ידי תחושת האינטרס העצמי,שהיא בלתי מודעת בדרך כלל. בהתאם לתחושת האינטרס העצמי, למשל – לתחושה של ‘מה יגן או יתחזק דימוי עצמי כזה או אחר’ – אנחנו מפעילים את ההשתוקקות והסלידה, שאפשר לחשוב עליהן גם כלחץ – על הצורות הנחוות עבורנו. על מחשבה שאינה מתאימה לדימוי העצמי מופעל לחץ מסוג אחד, ועל כזו שמתאימה – מסוג אחר. תפיסה של אדם מסויים – נצבעת על פי האופן בו הוא משרת או פוגע באינטרס העצמי שלנו, כך שאנחנו תופסים אותו כחיובי או כשלילי, בהתאם למרכיב הזה. ענווה – היא האיכות של הפחתת האינטנסיביות של האינטרס העצמי. היא מאפשרת תחושת חופש, קלילות ורווחה; ומשחררת גם את תחושת העצמי, וגם את התחושה של ‘מהו העולם’; כך שענווה משנה את האופן בו אני חווה אנשים אחרים, ומתוך כך – את האופן בו הם חווים אותי. נוח, קל ומרפא להיות בנוכחותו של אדם שמגשים, בזמן מסוים – את האיכות של ענווה. כמו עם אמון – היא לא חייבת להיות קשורה למשהו שכלפיו אני עניו. אלא – היא איכות שמשנה מטעם עצמה את הדינמיקה עם הצורות ואת התפיסה שלהן. באופן טבעי – ענווה תיצור מושאים שאותם אפשר לכבד, ולראות בעיניים של ענווה. כך – השמחה שהיא מביאה מתגמלת גם אותך וגם אחרים. ענווה אל מקטינה או מצמצמת את תחושת העצמי שלך. ראשית, היעדר הלחץ סביב תחושת העצמי – מוליד בהכרח פחות סבל באזור הזה; ושנית – כוחות ואנרגיות שהיו כרוכים סביב הפעילות של שימור האינטרס העצמי, והמשיכה והדחיפה שקשורים אליו, והולידו פחד והגנה – משתחררים לתוך הישות,ומולידים שמחה, תחושת התרחבות ורווחה, שמביאות איתן תחושת עצמי נינוחה.

הבודהא:

Respect, humility,

contentment, gratitude…

This is the highest protection.

(Sn 2.4)

(https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/snp/snp.2.04.than.html)

ושוב, רומי:

Humble life does not diminish. It fills.

Going back to a simpler self brings wisdom.

(Barks, p.92)

השמחה שבאה מתוך הסמאדהי

עם הפיתוח של סמאדהי נפתחת אפשרות עבור התודעה – להבחין באיכות של שמחה, לדלות אותה מבין כלל החוויה, להחזיק אותה ולהרוות את התפיסה בה.

הדרך לשם יכולה להתחיל בעבודה מדיטטיבית עם הגוף. אנחנו יכולים למצוא את תחושת החיות והאנרגיה שישנה בגוף, ולהתרגל לחוות אותה – כחוויה מיידית של ‘מהו הגוף’; להשתקע ולהתייצב, ולהרוות את התודעה בתחושה הזו של גופניות. דרך יפה לעשות זאת היא לחשוב על הנשימה מתפשטת בכל הגוף, ולחשוב על הגוף נושם, מלא באנרגיית נשימה. כך הגוף – שהיה מורכב מכל מיני תופעות, כל מיני דימויים – מתאחה לכדי תחושה אחת של נשימה, או של אנרגיה, או של תחושת חיות. זה לא צריך להיות דרמטי או אינטנסיבי בכלל; הרבה יותר חשוב – לתת לזה להיות מתמיד, ולהרוות בזה את התפיסה באופן שיטתי.

בהדרגה – האנרגיה הזו יכולה להתחיל להרגיש כמו שמחה. זה מרגיש כמו מעין שופע, כמו נביעה טבעית ומתמידה של שמחה. מתוך המיומנות עם תחושת החיות של הגוף – אנחנו יכולים לפזר את השמחה הזו לכל הגוף, להשתקע בה. בהדרגה – לא רק תחושות הגוף, אלא גם השמיעה, הראייה, המחשבות – נדבקות במומנטום של השמחה. כל ההוויה שלנו מתמלאת בה.

במבט אחר על התנועה הזו – אנחנו יכולים לומר שהיא מתקפת את ההגיון הראשון: פחות השתוקקות והיאחזות מביאה שמחה. משום שכאשר התודעה משוקעת כך – היא פנויה מהתנועה ההרגלית של משיכה ודחיפה ומחוסר המנוחה הנובע ממנה. עם הרגעת התנועה הזו – נחשף מעיין השמחה שמתחתיה.

המילים של הבודהא על האפשרות הזו כל כך קולעות, ששווה לקרוא את כל הפיסקה:

“Furthermore, with the stilling of directed thoughts & evaluations, he enters and remains in the second jhana: rapture and pleasure born of composure, unification of awareness free from directed thought and evaluation — internal assurance. He permeates and pervades, suffuses and fills this very body with the rapture and pleasure born of composure. There is nothing of his entire body unpervaded by rapture and pleasure born of composure.

“Just like a lake with spring-water welling up from within, having no inflow from east, west, north, or south, and with the skies periodically supplying abundant showers, so that the cool fount of water welling up from within the lake would permeate and pervade, suffuse and fill it with cool waters, there being no part of the lake unpervaded by the cool waters; even so, the monk permeates and pervades, suffuses and fills this very body with the rapture and pleasure born of composure. There is nothing of his entire body unpervaded by rapture and pleasure born of composure…”

(AN 5.2: Vitthara Sutta: (Strengths) in Detail)

שמחה מתוך הגמישות של התפיסה

בתרגול הדהרמה, ובמיוחד עם הפיתוח של סמאדהי – נפתחת גמישות של התפיסה. הלב והתודעה מתחזקים, מתגמשים, ואנחנו יכולים לחוות ודברים באופנים שונים מהאופן בו אנחנו ריגלים לחוות אותם. כאב יכול להפוך לתענוג – בהדרגה או אפילו בהינף כוונה, אדם שנוא יכול להיראות כאהוב, מה שנחווה כמוצק – הופך נוזלי. הגמישות הזו, כשלעצמה, עוד לפני שאנחנו משתמשים בה באופן כזה או אחר – מביאה תחושה של שמחה לישות. והיא גם שולחת אותנו לחלקו הבא של המאמר.


חלק 3: מרחבי האוקיינוס, והמים הזורמים מעבר לעצמם: השמחה שבדעיכה המותנית של תעתוע, השתוקקות והיאחזות, תפיסה ואי נחת

הגיון 3: התהוות גומלין של תעתוע, השתוקקות והיאחזות, תפיסה ואי נחת:

החלק הראשון של המאמר הזה נשען על הגיון פשוט מאוד של ההתהוות המותנית: ככל שישנן יותר השתוקקות והיאחזות, כך ישנו יותר סבל ואי נחת; ככל שהן דועכות – הסבל דועך, וצורות שונות של שמחה נפתחות. כדי להנגיש עבורנו צורות ואופנים עמוקים עוד יותר של שמחה – זה יהיה מועיל להציג עוד כמה מהחוליות של ההתהוות המותנית, להציע תרגולים שעוזרים לפוגג אותן באופן זמני, וכך להנגיש את השמחה שמתאפשרת עם הדעיכה הזו.

העקרון של התהוות מותנית, כפי שהוצג החלק הראשון – מצביע על כמה תנועות מנטליות יסודיות שאנחנו עושים באופן אינטואיטיבי, שעולות יחד – ומייצרות את החוויה המיידית שלנו. ככל שהן אינטנסיביות יותר – כך החוויה מתהווה באופן אינטנסיבי יותר, ומי התהום של השמחה מתרחקים מתחום האפשרויות שלנו. השתוקקות, היאחזות ואי נחת הן שלוש מהן שכבר הוצגו; ועכשיו נציג גם את התנועות של תעתוע ושל תפיסה. עם התנועה של תעתוע אנחנו רוצים לעבוד באופן ישיר, כפי שעשינו עם ההשתוקקות וההיאחזות. כדי לעשות זאת אנחנו נגדיר תעתוע כ’אמונה שדברים אכן קיימים כפי שהם ניראים’, ונתחיל לעבוד עם דרכי ראייה שמפוגגות את האמיתיות-לכאורה שלהם. עם החוליה של תפיסה – אנחנו לא נעבוד באופן ישיר, אלא נצביע עליה כדי לאפשר הבנה של משהו שצפוי להופיע בחוויה שלנו.

אז כדי להדגים – נתחיל עם השתוקקות והיאחזות, ונראה איך הן משפיעות על כל שאר החוליות. נניח – שישנן השתוקקות והיאחזות סביב תחושה של היעדר של משאב כלשהו, נניח – תחושה ש’אין לי מספיק כסף’. השתוקקות והיאחזות פירושן – שהלב והתודעה כרוכים ונאבקים סביב הסוגיה הזו, סביב מה שאני מרגיש שאמור להיות לי, ומה שחסר בעיני. כדי שהשתוקקות והיאחזות יוכלו לפעול בחוזקה, הן צריכות אובייקט מובהק. כך שבאותה סיטואציה – תחושת המשמעותיות של כסף תיעשה גדולה במערכת הנפשית שלי. תהיה הרבה פעילות נפשית סביב הנושא. מלבד זאת – תהיה אמונה מובלעת – שזה דבר אמיתי וחשוב. כמו כן – תהיה תחושה ש’זה אומר עלי משהו’. אם יהיה לי כך וכך – אז זה אומר עלי ש… ואם לא יהיה – זה אומר עלי ש….

כלומר – עם ההשתוקקות וההיאחזות – תתגבש תחושה של קיום אמיתי של האובייקט, תחושה שהוא ‘אכן כפי שהוא נתפס בעיני’, ותהיה התגבשות של תחושת העצמי ביחס לאובייקט הזה.

אם תפחת ההשתוקקות וההיאחזות סביב כסף באותה סיטואציה, למשל על ידי הזכרות במשמעות של נדיבות, או על ידי ניכוח של משאבים ושפע שישנם, או על ידי השוואת עצמי לאחרים, וראייה שאני בר מזל למעשה – הפקטורים האחרים יפחתו גם הם. המידה שבה כסף יהיה נוכח במערכת הנפשית שלי, בזרם המחשבות שלי והאופן בו אני רואה את עצמי ואחרים – תפחת באותה עת. דברים אחרים יתחילו לתפוס את מרכז הבמה, ולהגדיר את סדרי העדיפויות. כך – האמונה באמיתיות של כסף, והקשר בין תחושת העצמי לבין כסף תפחת, באותה עת. בדוגמה הזו לא הלכנו רחוק מספיק כדי לערער את עצמם האמיתיות של כסף, אבל מספיק רחוק כדי להראות שהמעמד שלו במערכת הנפשית ישתנה, ושישנה מידה של גמישות ביחס ל’מה הוא’, ו’מה הוא אומר’.

אז נקח דוגמה נוספת, והפעם נתחיל מהחוליה של תעתוע, כלומר – מתחושת האמיתיות. נניח שיש כעס כלפי מישהו. יחד עם הכעס, שהוא ביטוי של השתוקקות והיאחזות (סלידה היא ביטוי אותה תנועה של משיכה ודחיפה) – ישנה תחושה ש’אני באמת יודע מי הוא האדם הזה’. האדם הזה, שעשה לי כך וכך, חייב להיות רע, או פחות בדרך כלשהי. בתוך החוויה הנפשית שלי – הוא מצטייר באופן מובהק יחסית, דרך המשקפיים שמנכחות את השליליות שלו, שקשורה בהשתוקקות ובהיאחזות שלי. אם, נניח – אני אטפח בלב ובתודעה נקודות מבט אחרות על אותו אדם, שמביאות לידי ביטוי פנים אחרים של הקיום שלו, נניח – מנקודת המבט של אנשים שאוהבים אותו; או – כיציר וביטוי של אלוהות, או כל דבר אחר – ההשתוקקות וההיאחזות לא יוכלו לאחוז באובייקט באותה מידה של נחישות – ויפחתו מאליהן. גם תחושת העצמי המובהקת שלי, שעולה ביחס לכעס אליו – תפתח ותתגמש. הוא גם ייעשה פחות נוכח עבור התודעה שלי. כלומר – עצם מידת התפיסה שלו – תפחת. עם הפחתת התעתוע – פחות השתוקקות והיאחזות, תחושת עצמי פחות מובהקת, פחות תפיסה של אובייקט.

אותו דבר נכון לגבי כל אובייקט, גם אובייקטים עדינים הרבה יותר – וברמות עדינות יותר של אמונה באמיתיות. כך, למשל – נשימה שאינה נעימה כל כך, אם אני מאמין ש’היא אכן שם’ – תוליד באופן טבעי מידה של סלידה ומאבק. מבט אחר על הנשימה, או על הגוף – יפרק את התחושה הזו. כך גם לגבי מחשבה מסוימת: אפילו אם אני יודע ש’מה שאני חושב’ הוא לא בדיוק נכון – נניח שאני חושב מחשבה שלילית על עצמי – עצם האמונה והתחושה שהמחשבה הזו אכן קיימת שם יוצר סביבה מתח. אם היא ‘אכן קיימת שם’, והיא לא נעימה – רצון להפטר ממנה, או לדחות אותה – הוא בלתי נמנע. מתוך הבנת העקרון הזה של מעגל ההתהוות המותנית – נפתחת האפשרות להשתחרר מאי נחת, ולהנגיש אופנים עמוקים ופתוחים של שמחה – מתוך שינוי הדרך בה אנחנו מביטים על מופעיה הפנימיים והחיצוניים של החוויה.

החופש בפתיחת מוצקותם של היישים: התרגולים של אניצ’ה, דוקהא ואנטה

כאמור – על פי ההגיון של התהוות מותנית – הפעילות יוצרת הסבל של התודעה כרוכה, באופן הכרחי – ביצירת תחושת ממשות, מוצקות וקיום אמתי למה שממנו אנחנו סובלים. ‘הריטריט הזה יהיה כל כך קשה’; ‘חיי הנישואים כל כך מסובכים’; ‘אני כל כך חסר סיכוי’. ישנה קורולציה בין מוצקות המושא (הריטריט, הנישואים, אני) לבין מידת הסבל. הפחתת המוצקות והאמיתיות של הדבר – מביאה תחושת חופש והקלה. הבודהא, שבבירור הבין את זה – הציע תרגולים שהתפקיד שלהם הוא – לפרק את תחושת המוצקות והאמיתיות של דברים, וכך לשחרר את התודעה מהעול שכרוך בהם. הוא הציע לתרגל ראייה של אניצ’ה, של דוקהא, ושל אנטה – כלפי כל הדברים – גסים ומעודנים.

אניצ’ה פירושה ראייה של ארעיות ושינוי, דוקהא: ראייה של היותם של דברים בלתי מספקים, או התרגול עם השתוקקות והיאחזות, ואנטה: הראייה שהמופעים של העולם, שאנחנו רגילים לחשוב עליהם כעצמי – לא כדברים של העצמי, אלא כמופעים בלבד. בחוגי הדהרמה – אנחנו עשויים לדבר על שלושת הדברים האלו כמעין אמיתות מופשטות, או תובנות שאנחנו יכולים לראות כתוצאה מתשומת לב מתמידה. אבל זה מועיל מאוד, וכך גם הבודהא הציע – לאמץ אותן כתרגולים אקטיביים יחסית, כעדשות שדרכן רואים ומתייסים לכל רגע של החוויה, זמן מה. כאשר אנחנו מתרגלים באינטנסיביות התבוננות דרך העדשות האלו – היא מאפשרת בדיוק את אותה פתיחה, אותו ערעור של מוצקות, את תחושת אי-הקיום-האמיתי של הצורות. כך – הוא מביא הקלה ותחושת שחרור, ברגע הראייה, ומביא לתובנה לגבי אי-אמיתיותן של הצורות.

עם אניצ’ה – אנחנו יכולים לבוא במגע ולחזור, שוב ושוב – לאלמנט של שינוי, ארעיות, הסתיימות – של כל מה שמופיע בחוויה. אפרש לעבור על כל חמשת המצרפים, ובאופן מכוון לראות את התנועה הבלתי פוסקת של שינוי בכל אחד מהם. במהלך התרגול הזה – התנועה של השתנות נעשית בולטת וקיימת עבורנו יותר מאשר אובייקטים קבועים, ודברים מאבדים ממשותם. תחושת העצמי מתרופפת, לאחר שאנחנו רואים לעומק – כל מה שיש פה, שאני יכול לחשוב עליו כעצמי – הוא משתנה וחולף כל הזמן; עצמי יציב, כפי שאנחנו מרגישים אותו בדרך כלל – לא יכול להבנות על בסיס הראיה הזו. כך – תחושה של קלילות, חופש ואנרגטיות מרווה את התודעה והלב.

עם דוקהא – אנחנו יכולים לעשות צעד נוסף מתרגול האניצ’ה, ולראות – אם דברים משתנים כל הזמן, הם לא יכולים להיות מספקים, אי אפשר להשען עליהם. ולאמץ את זה כעדשה – לראות דברים כלא-אמינים. כך – התודעה מרפה עוד, משחררת את אחיזתה בדברים, חדווה וחופש צפויים להופיע מתוך כך. אנחנו יכולים גם לעקוב אחרי ארבע האמיתות כתרגול ישיר: לחוש מתי יש אי נחת, לחוש את ההשתוקקות שמאחוריה, שמתבטאת ככיווץ וכ-מתח, להרפות אותו, ולחוות את הרווחה שם. התרגול הזה, שמביא מנוחה עמוקה לישות, יכול לגלות באופן ישיר ולהטמיע תובנה על ההתהוות המותנית: כאשר ישנה היאחזות, ישנו סבל, ודברים מופיעים כנוקשים ואמיתיים; עם הרפיית ההשתוקקות וההיאחזות – פחות סבל, ופחות נוקשות של הדברים. אני חושב על התרגול הזה כמרכזי מאוד – בגלל השילוב בין תחושת רווחה, ואפשרות להבנה מוטמעת ובלתי מעורערת שיכולה להתפתח לגבי ההתהוות המותנית של השתוקקות, סבל, ואמיתיות – ולהדעיכה ההדדית שלהם.

עם תרגול האנטה – אנחנו מרפים את הנטייה של התודעה להתייחס לדברים מנקודת המבט של העצמי, שכרוך בתחושה אינטרס עצמי, כלומר – השתוקקות והיאחזות. אנחנו יכולים לאמץ את המבט שרואה דברים כמופיעים, משתנים, נעלמים – מעצמם. מופעים שהיינו חושבים עליהם כעצמי: רגשות, מחשבות, גוף, תפיסה, ידיעה: רואים אותם כ’פשוט קורים’. יש סוג מעודן ויסודי של תחושת חירות שנפתחת מתוך כך, ויכולה לחלחל לחוויית הקיום שלנו.

כך הבודהא:

Happy indeed are the arahants!

No craving can be found in them.

Cut of the conceit ‘i am’,

Burst asunder is delusions net.

(S.N 22:76)

שלושת התרגולים האלו הם חשובים כל כך משום שהם מאפשרים לנו להעמיק את התרגול מנקודת המבט של ההשקפה על החוויה. הם פותחים סוגים מעודנים יותר של שמחה, ושדות חדשים של תובנות ותרגולים שמתאפשרים כאשר אנחנו רואים: כאשר אני מביא בחוויה באופן שמעניק לה פחות ממשות, בדרכים שונות – יש פחות השתוקקות והיאחזות, יותר חופש, שמחה, אנרגיה ופתיחות. כך אנחנו מתחילים להבין ולהיעשות מיומנים, על דרך החוויה – באפשרויות השמחה והחופש שנפתחות על ידי שינוי דרך הראייה. זו דרך שיכולה להיעשות יותר ויותר רדיקלי, יותר ויותר משחררת.

הדעיכה של גבולות, שלוות האוקיינוס

מתוך הדעיכה של ההשתוקקות וההיאחזות, או מתוך המבט על המופעים דרך העיניים של אניצ’ה או אנטה – תחושת הממשות שלהם דוהה במידת מה. כחלק מהדהייה הזו – תחושת הגבולות בין דברים, הקצוות שלהם, ההבדלים ביניהם – הולכים ומיטשטשים. אחת האפשרויות היפות שנולדת מתוך כך, ושאפשר גם לפנות אליה כדי להביא לדהייה הזו – היא התפיסה והחוויה של מרחב של מודעות או של תפיסה. התודעה יכולה להרגיש כמו מצע, בסיס או קרקע של הקיום – יציבה ומרווחת באופן שיכול להרגיש אינסופי. היא יכולה להחזיק הכל, להיות פתוחה ולהכיל הכל. המודעות עצמה, כאשר אנחנו חווים אותה כמרחב – יכולה להרגיש אדישה לכעס, לעצב ולשמחה. התנועות השונות של התודעה – אינן משנות את תחושת הנוכחות שלה, וכך – הן דועכות עוד יותר. יתר על כן – אותן תנועות של תודעה, כמו גם תחושות הגוף, הצלילים וכן הלאה – יכולים להרגיש כאילו הם ‘חלק’, ‘שייכים ל’, או ‘נובעים מתוך וחוזרים אל’ המרחב הזה של תודעה. הם מאבדים את הממשות שלהם עד כדי מרגישים זהים, במובן מסויים, לתחושת התודעה הזו.

מתוך הדעיכה הזו של גבולות, הבדלים, ותחושת ממשות – צפויות להופיע מאליהן חוויות שונות של אחדות. הן יכולות להרגיש כמו אהבה שמכסה את הכל, כמו תחושת מרחב, או אפילו תחושה של מודעות רחבה, קוסמית – שהכל מופיע בתוכה ומתוכה. עם תרגול – החוויות האלו יכולות להיות נגישות לנו בתוך ומחוץ לישיבות המדיטציה, ולהפוך לחלק מספקטרום החוויות היומיומי שלנו.

ויחד עם כל אלה עשויה להופיע תחושה של נוכחותו של דבר מה ‘רחב’ או ‘עמוק’ יותר ששוכן ‘מאחורי’ או ‘מעבר’ לדברים, והנוכחות הזו יכולה להרוות בשלווה, שמחה וחופש.

רומי:

This is how a human being can change.

There is a worm

Addicted to eating grape leaves.

Suddenly, he wakes up’

Call it grace, whatever, something

Wakes him, and he is no longer a worm.

He is the entire vineyard,

And the orchard too, the fruit, the trunks,

A growing wisdom and joy

That does not need to devour.

(Barks, p.62)

לעתים אנשים חושבים על החוויות האלו כשיא הדרך הרוחנית; אבל ישנם מורים שיצביעו על רבדים נוספים שעשוים להתגלות ולהפתח, ולגלות רבדים של מעודנים אף יותר של שמחה ורווחה.

אחד הטקסטים היפים שמתארים את ההליכה אל מעבר לחוויה של אהבה מקיפת ומכילת כל, שהיא אחת החוויות האופייניות של הפתיחה הזו – לעבר סוג השמחה שאזכיר בחלק הבא, הוא השיר היפיפה הזה של לאונרד כהן, ש(אם לא ידעתם…) היה מתרגל רוחני מעמיק, ונזיר בודהיסטי למשך כחמש שנים. וזה הציטוט היחיד במאמר הזה שתוכלו למצוא קליפ שלו ביוטיוב (החלק הויזואלי של הקליפ הוא מאולתר, ולא חלק מהעניין):

 

Love Itself

The light came through the window

Straight from the sun above

And so inside my little room

There plunged the rays of love

In streams of light I clearly saw

The dust you seldom see,

Out of which the nameless makes

A name for one like me

I’ll try to say a little more

Love went on and on

Until it reached an open door

Then love itself

Love itself was gone

All busy in the sunlight

The flecks did float and dance

And I was tumbled up with them

In formless circumstance

I’ll try to say a little more

Love went on and on

Until it reached an open door

Then love itself

Love itself was gone

Then I came back from where I’d been

My room, it looked the same

But there was nothing left between

The nameless and the name

All busy in the sunlight

The flecks did float and dance

And I was tumbled up with them

In formless circumstance

השמחה שבקרבה אל ה’מעבר’

קרבה אל מה שנמצא מעבר לחושים ולתפיסה מתאפשר כאשר הלב והתודעה חופשיים מהנסיון למצוא מחסה בכל מקום בעולם התפיסה, כולל בתחושת המודעות הרחבה וחסרת הגבולות, האהבה המכילה את הכל, או בכל אופן קיום אחר. אז – כל הפעילויות הנפשית של ההתהוות המותנית דועכות, עד כדי היעלמות זמנית. ויכולה להיות שמחה שלוה מאוד, ועם זאת בעלת איכות פראית – שנובעת מהמידה יוצאת הדופן של תחושת החופש שמלווה אותה – כאשר הלב מריח, חש בנוכחות, או מגיח מתוך מה שנמצא מעבר לתפיסה ולחושים. כאשר אתה מתקרב, כך או אחרת – אל החוויה שמעבר לכל זה – ישנה תחושה של תשוקה; אלא שזו תשוקה שמעורבת במעט מאוד סבל, משום שהיא פחות כרוכה בחוויה ספציפית, או בזיהוי של משהו. זוהי תשוקה עמוקה, שמרגישה מאוד מוכרת, ויש בה משהו מאוד מהנה. והקרבה אל המעבר, המגע איתו, או עם הניחוח שלו – יכול להרוות משהו עמוק ביישות. צמא שאפילו לא ידעת שהוא שם, עד שהוא נענה. משהו מושב, סוף סוף, אל מקומו הטבעי; מצאת את ביתך, שמעבר לכל בית.

מהבודהא:

I tell you that there is no making an end of suffering & stress without reaching the end of the cosmos. Yet it is just within this fathom-long body, with its perception & intellect, that I declare that there is the cosmos, the origination of the cosmos, the cessation of the cosmos, and the path of practice leading to the cessation of the cosmos.”

(AN 4.45 PTS: A ii 47 Rohitassa Sutta: To Rohitassa: https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/an/an04/an04.045.than.html)

Hunger: the foremost illness.

Fabrications: the foremost pain.

For one knowing this truth

as it actually is,

Unbinding

is the foremost ease.

(Dhammapada XV PTS: Dhp 197-208 Sukhavagga: Happy

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/dhp/dhp.15.than.html)

ורומי:

‘You have heard of the ocean of non-existance,

Try continually to give yourself to that ocean.’

(Barks, 74)

היגיון 4: הראיה של הריקות: החופש של הדברים הנגלים

מתוך עבודה עם התרגולים שהובאו עד לכאן, ועם בסיס של הבנה שלהם כביטויים של התהוות מותנית ודעיכה מותנית – יכולה להשתקע בישות תובנה לגבי ריקותם של הדברים. אם – כאשר אני מפחית השתוקקות והיאחזות – דברים נוטים להתמוסס ולהתפוגג; ואם הם מופיעים באופן שתלוי במבט שלי עליהם (אם אני מביט עליהם כאניצ’ה הם יופיעו כך; אם אני מביט מהעיניים של תשומת לב חשופה – יופיעו אחרת; מהעדשה של מטא – בדרך שלישית; מנקודת המבט של אנטה – בדרך נוספת) הרי שיש משהו שאני יכול לומר על הדברים עצמם. הדברים שמופיעים עבורי (ובשביל הבודהא הדברים היחידים שחשובים הם אלו שמופיעים עבורך, כפי שאפשר להסיק מ’הדרשה על הכל’, מהדרשה לרוהיסטה שמצוטטת למעלה, ואחרות)

השמחה שבראייה של ריקות

הראייה של ריקות מבשילה כאשר אנחנו מבינים את המשמעות של התהוות הגומלין של חוויה, ראייה, והשתוקקות והיאחזות. התובנה שיכולה לצמוח מכך היא – אי האמיתיות היסודית של כל דבר, פנימי וחיצוני. כל דבר שנראה עבורנו – נחווה ונראה כפי שהוא מתוך הבנייה של התודעה, שנוצרת על ידי התנועה של משיכה ודחיפה והאמונה באמיתיות. שום דבר לא נראה, לא יכול להיראות – כפי שהוא, ולמעשה – אינו קיים ‘כפי שהוא’. כל דבר מופיע רק ביחס למידה ולאופן שבו אנחנו מתייחסים אליו.

הראייה של ריקות מאפשרת לאותו סוג של שמחה עמוקה, שיכולה להיות פראית ורגועה מאוד בו זמנית – להתפשט ולהפוך לאופן זמין ומתמיד של הוויה. הפראות של השמחה הזו נובעת ממקורה – אי האמינות, אי האמיתיות – של כל הצורות – פנימיות וחיצוניות. הדברים מופיעים עבורך, אך לא מיוחסת להם אמיתיות, הם לא נתפסים כקיימים באמת. אתה מופיע עבורך, ולא נתפס על ידך כקיים באמת. הכל נראה כמעשה קסמים, כפלא, ולכן – פתוח מכל צדדיו, גמיש ונוזלי, נתון לפרשנות. הדברים לא חייבים להופיע כאווריריים, אתריים או אפילו נעימים. הם יכולים להופיע במוצקות ונוקשות; וגם אז – דרך המוצקות, המוחשיות או הסובסטנציאליות של הדברים – הריקות שלהם ניראית.

השמחה מופיעה שם כחופש, כאי-מגבלה, ובעיקר, עבורי לפחות – כחופש עמוק מחרדה, שמאפשר להכל להיראות ולהיחוות כמשחק. החוויה, לאחר שמוסר ממנה האיום שנובע מתחושת קיומו של עצמי ומתחושת קיומו של עולם – מופיעה כפלא.

מיפאם רינפושה, מורה טיבטי מתחילת המאה (שהוא אחר אדם ממורה בן ימינו בעל אותו שם) מתייחס לטבען הבסיסי של הצורות (basic element) – כטהור מטבעו. לדבריו – כאשר הצורות נראות ללא ייחוס של אמיתיות לעצמי או לצורות עצמן – הן נראות בככותן, כלומר – ריקות מקיום עצמי, לכן טהורות מטבען:

“All the faults of samsara arise from the deluded mind which apprehends a personal self or a self of phenomena… The essence of the basic element is empty of these faults; it is untainted. Without depending on polluting delusion, it is luminous and clear by its own nature; self existing wisdom permeates the thusness of all phenomena.”  

(S.D Douglas: Mipam on buddha-nature, The ground of the nyingma tradition)

השמחה בתנועת הנפש של ההתאהבות: ההופעה של דברים, שהם תמיד ‘יותר מאשר עצמם’.

גם כשהם מובנים כריקים – הדברים מופיעים. ומאחר ואתה יודע שהם לא קיימים מצד עצמם – אתה יודע גם: מה שמופיע עכשיו מופיע עבורי, דרכי. אני החווה היחיד שלו, ואני היוצר שלו, במובן מסוים. בהיותה של תחושת העצמי חלק ממופע הקסמים הזה – אני גם נוצר מתוכו ודרכו. מה שמופיע עבורך ודרכך, ואינו נושא תחושה של אמיתיות – מביא איתו סוגים של יופי, של אפשרות, של כוח. אתה בא עם החוויה לכדי מפגש, שאין בו קיבוע, ואין בו שימוש תכליתי או חרדה. ומהו היחס שנוצר אז? מהי המילה שמתארת מגע עם משהו, ייחודי, שמביא יופי, כוח, אפשרות חדשה – ולא מהווה איום? זוהי התאהבות. התאהבות כתנועה יסודית, מחזורית, שניתן לפנות אליה ולטפח אותה. התנועה הזו, של התאהבות, היא פותחות ומרגשת כשלעצמה. אבל יותר מכך – בגלל אופייה כמפגש – היא שער לסוגים נוספים של שמחה. השמחה שבאה במפגש עם המופע הזה; עם האדם הזה; עם הרגש והחוויה הזו. כל אחד מהם – מביא איתו רגישויות, אתגרים, כמיהות, אפשרויות נפשיות, תחושת ייעוד. מתוך מיצוי האפשרויות של שמחה שנובעת מדעיכה של השתוקקות ושנאה, ומתוך השמחה שמגיעה מהקרבה אל המעבר וההבנה של ריקות – מגיחה האפשרות של מגע של התאהבות ושל פוריות עם סוגים רבים ושונים של שמחה – נפתחים והולכים, מעשירים את החוויה ובוראים ומגלים אותה כמיסטית.

ריקות, איכויות ללא גבול, ופיברוק יצירתי

בכל מה שכתבתי עד כה, בחלק הזה במיוחד – יש התייחסות, שאולי נשארה מובלעת – לסוג של שמחה וחדווה שאפשר לחשוב עליהם כמופיעים מעצם הגמישות של התפישה. עצם הגמישות, הנוזליות, תחושת האפשרות לעבוד איתה – כרוכה בתחושה עמוקה של חופש ובשמחה. זוהי דרך אחרת לדבר על השמחה שנובעת מראיית הריקות של הדברים; אי האמיתיות והפתיחות שלהם.

ועוד: עם ההבנה של הריקות של כל הדברים, שנטמעת לאורך זמן ארוך – ראיית הריקות, היעדר התעתוע, יכולה ללעת אל מעבר ולהפרד מהצורך לראות שוב ושוב את הדהייה והדעיכה של התפיסה. מתישהו הדבר נעשה מובן: הדברים דוהים כאשר ישנה פחות השתוקקות והיאחזות, ומופיעים באופן שונה בתלות ביחס שלי אליהם, משמע – הם אינם קיימים מצד עצמם. הם רק מופע. וכאשר זה מובן לעומק, דרך החוויה – ישנה רשות נפשית, ואפילו מחוייבות – לבחור לראות אותם בדרכים מיטיבות. להבנות, עבור עצמי – תפיסות של עולם ושל עצמי – שמעוררות שמחה. במלים אחרות: אם זה במילא לא באמת קיים מצד עצמו, למה לא לבחור לברוא את זה, עבור התפיסה – כ-יפה ומעורר השראה?

מתוך אימון בדרך הזו – אנחנו יכולים לשלב בין השמחה הזו לבין השמחה שבאיכויות היפות שהוזכרו קודם, לכדי חוויית תרגול מאוחדת. אם נחשוב על מה מגביל את האיכויות של הלב והתודעה – נראה שכל אמונה במציאותו האמיתית של משהו – מגבילה אותן. אם אני מפתח מטא, אבל מאמין ש’אני כך ולא אחרת’, או שהאדם ההוא הוא ‘אכן כפי שאני רואה אותו’ – המטא תהיה מוגבלת. אפילו אם אני רואה אותו כ-יפה, ומאמין באמיתיות של היופי הזה, המטא תהיה מוגבלת לתוך תבנית היופי הזו כפי שאני מאמין בה. מתוך ההבנה שהאדם הזה הוא תמיד מעבר, תמיד אחר – מכל מה שאני חושב עליו – המטא לא נתקלת בשום מגבלה.

דרך יפה ויצירתית לתרגל את אופן הראייה הזה הוא לטפח ראייה של אחרים, או של העולם, או של עצמנו – כ’אחרים’ מהאופן בו אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו, באופן שמזמין איכויות יפות. למשל, אפשר לחשוב על עצמנו ועל אחרים כמלאכים. לאמץ, באופן קליל ולא מחייב – נקודת מבט שרואה את העצמי ואחרים כמלאכים. ממילא – אנחנו רואים את עצמנו ואחרים דרך נקודת מבט מסויימת, בדרך כלל מובלעת או בלתי מודעת. לעתים רואים אותם מנקודת המבט של העצמי המודד – כאיום או כהבטחה להנאה עבור העצמי; או רואים אותם מנקודות מבט מותנות תרבותית, כמו – ‘תוצר של קשיי העבר שלהם’ וכן הלאה. אנחנו תמיד רואים אחרים, ואת עצמנו – דרך דימוי ודמיון מסויים. אז – איך זה יהיה לשחק, באופן מכוון עם הדימוי והדמיון הזה? לבחור – לראות את כל האנשים כמלאכים, איכשהו? כאשר אנחנו בוחרים לאמץ מבט כזה אנחנו מביאים לידי ביטוי את ההבנה שיש לנו על ריקות. אנחנו מביטים באנשים בדרך מסוימת, ומאפשרים להם להופיע עבורנו, ולמבט הזה להיות אפקטיבי עבורנו – וכך מתקפים את התובנה של הריקות. ובו זמנית – אנחנו מביטים עליהם באופן שמיועד לעורר שותפות, מטא, או חמלה – ולפתוח אפשרויות קיום יפות עבורנו ועבורם. כך – אנחנו מביאים לידי ביטוי את אותן איכויות יפות של לב ותודעה, שמביאות גם הן סוגים שונים של שמחה, שמתפתחות ומגלות את עצמן עוד ועוד.

 

מהתעוררות לאפשרות של אינסוף התעוררויות

מהתעוררות לאפשרות של אינסוף התעוררויות

במסע לעבר ראייה עמוקה של ריקות – ישנו תהליך של העמקה של דרכי ראייה ועבודה מדיטטיביות, שמבוססת על מידת ועל עומק של תחושת השחרור שמתאפשרת בדרך ראייה כזו או אחרת, על בסיס המפתח של ארבע האמיתות: שחרור דרך אי-היאחזות. דרכי הראייה של אניצ’ה, דוקהא ואנטה, דרך הראייה של ריקות של תופעות, ושל הריקות של התודעה – יובילו לדרגות שונות ועומקים שונים של תחושת חירות. זה יכול להיות מסע ארוך ויפיפה, ונדרשות מסירות, תשוקה, משאבים פנימיים וחיצוניים – כדי לעבור אותו באופן מלא. הריקות מתגלה כאשר האחיזה המעודנת ביותר – שמביאה לכך שדברים נראים כ’אכן קיימים’ – משתחררת. ראיית הריקות של כל הדברים, שמגלה את תחושת החופש והשלווה היסודית שבהם – היא שיאה של הדרך הרוחנית הזו.

אבל.

ההתעוררות ו’שאר החיים’

אנחנו, כאנשים בני תרבות המערב, או כאנשים הספציפיים שאנחנו – עשויים – במשך החיים שלנו לרצות, לכמוהה – לסוגים נוספים של קיום; לאופנים שונים ונוספים של חישה, של התרגשות, של קשר, ואפילו ושל אי-נחת. הדהרמה של סמאדהי, התובנה והראייה של הריקות – הולכות אל עבר הטהור, האינסופי, המשוחרר. אבל – נראה שהרבה מאיתנו רוצים גם דברים אחרים. לא רק טוהר וחופש מנטלי, וגם לא רק לב חומל ופתוח, אלא גם קשר, מעורבות, עשייה, ביטוי. אז – אם אנחנו מעוניינים לעומק בהתעוררות, וגם רוצים לחוות ולטפח את הפנים האלה ואחרים – מהן האפשרויות שעומדות בפנינו?

אפשרות אחת היא לומר: ההתעוררות, הטוהר – זה ממש טוב, אבל אני – אני יותר מידי כבול, יותר מידי מערבי, ולא יכול לקחת על עצמי את הטוהר הזה במלואו. אני אמנם מרגיש שזה הדבר הטוב ביותר, אבל אני אלך על ‘השני הכי טוב’. או – שאני אלך לכיוון ההתעוררות כך וכך מהזמן, ושאר הזמן – סתם אחיה, ככל האדם. אני חושב שהמגבלות של ראייה כזו מובנות מאליהן, ולא אעמיק בהן.

אפשרות שניה, עדיפה בהרבה בעיני, היא לחשוב על התעוררות – כמשהו שקורא להגשמה יומיומית – כך שחיי היומיום שלי יכולים להיתפס כביטוי שתומך בהתעוררות ומבטא אותה על ידי אתיקה, על ידי חמלה. הן יכולות, למשל – להפחית בהדרגה את תחושת המרכזיות והממשיות של העצמי: חיי היומיום כזירה לביטוי ההתעוררות, ויצירת קארמה שמוליכה לשם. דרך יפה ומכובדת. אבל גם מוגבלת, בכמה דרכים. אולי אפשר לראות את המוגבלויות האלו רק על דרך הניגוד לאפשרות המשוחררת יותר שלהם, שאינה ברורה לנו עדיין, ובכל זאת אצביע עליהן.

מוגבלות אחת היא – הכבילה והראיפיקציה של אזורים שונים בחיינו, נניח – מערכת יחסים מסוימת – לתוך הקונספציה של ‘מהי התעוררות’ ואיך עלי לבטא אותה. אז – במערכת יחסים זוגית, למשל – אני עשוי, וכנראה שאעשה זאת – להגביל את מהי מערכת היחסים עבורי, את התחושה של המשמעותיות וה’גודל’ שלה, ואת הכשרים הנפשיים והרגשיים שאני מרשה לעצמי להפעיל ולבטא במסגרתה – לתוך הקונספציה של איך עלי לבטא את ההבנה שלי לגבי מהי התעוררות, שהיא, במובן מסויים – חיצונית למערכת היחסים הזו. אני משעבד את הקיום שלי בתוך מערכת היחסים, את הרגישויות שלי – לסדר יום שיש לו קווים ידועים מראש, גם אם בגילוי שלה בתוך מערכת היחסים ישנה מידה רבה של אילתור, גילוי ויצירתיות. כך – אני עשוי להיות ‘אני החומל’ – ולהחזיק בדימוי עצמי כזה – שיכול להעתיק את עצמו לכל מערכת יחסים, ולשלול משהו מהחיות ומהעומק שעשוי להיות למערכת היחסים הזו עבורי. כך נשמרת תפיסת עצמי ותפיסת אחר מוגבלת, במובן מסוים. דוגמה אחרת – במפגש עם תוכן רגשי מסויים – אני בהחלט עשוי להיות כבול לתחושה ברורה מידי של ‘איך עלי להיות’ כדי שאוכל, למשל – לשרת אחרים באופן הטוב ביותר. מה עלי להרגיש, ומה עדיף לזנוח. או – לתפוס את המהלך הרגשי הזה כ’משרת משהו’ בלמידה שלי. כל אלו דרכי ראייה שיכולות להיות מועילות מאוד, וודאי שהן עדיפות על הרבה אפשרויות אחרות (ונפוצות הרבה יותר) אבל יש להן גם מגבלה. הן מכפיפות את החוויות הרגשיות העמוקות, את מערכות היחסים, ומופיעים נוספים של הישות לתוך מסלול שיש לו תכלית ‘חיצונית’ אליהן – וכך ‘מגהצת’ אותן ומרוקנת חלק מפוטנציאל השחרור שיכול להיות בתוך ודרך אופני הקיום האלו.

חסרון נוסף הוא ש,באופן יחסי, אני לא משתתף באופן יצירתי ביצירה של ‘מהי התעוררות’. כאשר אני מכפיף את המופעים של חיי לאג’נדה של טוהר, חמלה וכן הלאה – שהאידיאל שלהם הוא כללי יחסית – אני משחזר מחייה ומהדהד התעוררות שכבר יש דימוי שלה, שכבר התרחשה, במובן מסויים. אני מבטא אותה דרך הקיום שלי, אבל אני לא מגלה פנים חדשות שלה, ולא ממציא אותה.

כדי לנסות לתאר את האפשרות השלישית – אאיר כאן פן של המהפכה הנפשית שהראייה העמוקה של ריקות מאפשרת. כאשר אנחנו נוכחים בריקות של הדברים, כולל של תהליך הפיברוק עצמו, בעת שהראייה של הניבאנה מתפשטת ומכסה את כל הדברים – רובד עמוק של חרדה קיומית מחוסל, לפחות באופן זמני. כמו עם כל תובנה – כדי שהשינוי יוטמע הוא צריך להתאחות לתוך הישות, בתהליך חוזר ונשנה של תרגול ולאורך זמן. וככל שאנחנו חופשיים לראות, ולחוות מבעד לראייה של הריקות, ובהיעדר הפחד הקיומי היסודי הזה – הדברים, החוויות של העולם – מגלות עצמן כפלאיות; יתר על כן – מתגלה איזה כוח, תחושה של איזה טעם ומשמעות עמוקה – בתוך ודרך החוויות האלו. לא רק היופי והפלא של הריקות, אלא סוגים ספציפיים יותר של כוח ויופי – ייחודיים לאותם מופעים, התרחשויות, התגלויות של חיים.

הדחף שנובע מהחרדה ואי הנחת, שנובעות מתחושת קיומו של עצמי ושל עולם, מניע את הדרך הרוחנית להליכה אל ‘מעבר’, ומאפשר לראות, למשל – שמה שאני חווה עכשיו אינו ממשי ממש, אלא הוא מהדהד איזה ‘מעבר’ אוניברסלי. כאשר החרדה הזו והדחף הזה שוכחים במידת מה, וכאשר יש תובנה מסויימת של ריקות – אני יכול גם לחוש – החדר הזה, הסיטואציה הזו – לא רק שהיא ריקה, אלא יש בה איזו קריאה, איזה טעם – שמתגלה עבורי, באופן ייחודי לחלוטין למקום הזה, ובאופן ייחודי לחלוטין אלי. היא קדושה, כשלעצמה. ההתעוררות כאן פירושה גם – התמסרות לשמיעה של קריאה הזו, לבקשה הזו – הייחודית לחלוטין.

אנחנו נולדים לתרבות מסוימת, עם היסטוריה מסוימת, אפשרויות נפשיות ורוחניות שעוברות בתרבות שלנו. נולדים ומתהווים לכדי אישיות מסוימת, נסיבות אישיות, חולשות, בחירות, כמיהות ורצונות מסוימים. אנחנו יכולים לראות את הריקות העמוקה, ולשמוע את הקריאה שעוברת דרך הקיום הזה. דרך הכמיהה המסוימת לסוג כזה או אחר של קשר, דרך הדהודים תרבותיים ורוחניים מסוימים, חובות מוסריות מסוימות שמוטלות עלינו דרך התקופה והתרבות. ישנו כוח שטמון במקומות אליהם אנחנו כמהים, שמהדהדים באופן עמוק בישות שלנו, ואפשרויות של שחרור שם. באמצעות הראייה של הריקות, ובאמצעות הקריאה שעוברת דרך המופעים השונים של חיינו – אנחנו מוזמנים, כאנשים שמעוניינים בעומק של שחרור – לשחרר ולהשתחרר דרך, וביחס ל – כל מופע של החיים הקולקטיביים והאישיים בו יש לנו אהבה, תחושת חובה ומשמעות.

הזיקה אל המלאך, וההתעוררות של הבודהיסטווה

ישנו מודל רוחני מעניין, שיש לו בסיס במסורות רבות, ואני אביא אותו דרך אדם בשם הנרי קורבין, שהיה חוקר ומפרש של אבן-ערבי. על פי הראייה הרוחנית שהוא מציע – אנחנו, כאנשים – נמצאים בקשר ובזיקה למלאכים, או לפנים של אלוהות – שפונים אלינו איכשהו, מבקשים מאיתנו מימוש, ראייה, הגשמה. כל אחד זוכה לפניה על ידי מלאך ספציפי, או גילוי ספציפי של אלוהות שהוא נידון להגשימו, כך או אחרת. ברשת המלאכים, או ההתגלויות הזו שמור מקום מיוחס למלאך שמושך את העוקב אחריו למחוזות הטרנסצנדנטיים ביותר; אנחנו יכולים לומר – להליכה אל המעבר. אבל, על פי קורבין – זהו רק מלאך אחד מיני רבים. הדבר החשוב, אם כך – הוא לא לנסות ולדבוק במלאך הזה. אלא – למצוא, לבקש – את המלאך שקורא לנו, ולעקוב אחריו, להגשים אותו. אני אטען, בעקבות רוב ברבאה, שמושפע מאוד מג’יימס הילמן בהקשר הזה – שאנחנו יכולים לעקוב, ולהיות בקשר – עם מלאכים שונים בזמנים שונים, או אפילו באותו זמן.

עכשיו – אנחנו יכולים, אם אנחנו רוצים בכך – לתרגל לחוות קשר מדומיין-אך-משמעותי-ומחייב עם ‘מלאכים’, אם נרצה לקרוא להם כך. אבל עכשיו אני לא מדבר על התרגול המובהק הזה. כי אנחנו יכולים לדבר עליו גם באופן מופשט יותר, ולשאול: כאשר קורבין מציע – לחשוב על הקיום שלנו כמושפע ונחווה בהשראת מלאך – מה מאפיין דרך ראייה כזו? אפשר להצביע על שלושה מאפיינים: א. תחושה, ראייה – שהעולם הנגלה אלינו אינו ‘אמיתי’ לחלוטין (שלילת האמיתיות שלו משתמעת מכך שקורבין מעניק סמכות ל’מלאך’, שבבירור אינו חלק מהעולם הנגלה); ב. תחושה, ראייה – שהעולם כפי שהוא נגלה אלינו הוא אלוהי איכשהו, במובן שהוא מלא חסד, שיש בו כוח, ושהוא מושלם, איכשהו – כפי שהוא נגלה. ג. הוא מבקש ממני משהו. הגורל הזה, המופע הזה – מבקש ממני לחייב אותו ולהיענות לו, על ידי היפתחות לתביעות שאני מרגיש, אינטואיטיבית, שהוא מעלה כלפי.

להבנתי – התפשטות של ההתעוררות דרך ראייה של ריקות יכולה להיראות כך. אם להשען על מעט הידע שיש לנו על קורבין, ועם ניסוח מחדש של משל הרפסודה של הבודהא אפשר לומר – שאנחנו נמשכים לכיוון ההתעוררות על ידי המלאך הראשי, המוביל אל ה’מעבר’; אבל לאחר שגילינו את מה שעשוי להתגלות עבורנו על ידו – אנחנו מוצאים את עצמנו חופשיים – לראות ולהיענות למלאכים אחרים, שמושכים לכיוונים אחרים ומבקשים דברים אחרים. אלא שמה שנחווה לפני כן כ’חול’, כ’לא התעוררות’ או כ’אמצעי להתעוררות’ – יכול להיחוות עכשיו דרך הראייה שרואה ריקות, שיש בה את תחושת הגורליות והחיוב המוחלט של המופעים כפי שהם נגלים לנו, ורגישה ונענית לקריאה שנשמעת דרכם. קורבין, שאת כתביו קראתי באנגלית, משתמש במילה ‘סימפתיה’ כדי לתאר את ההדהוד ההדדי והמשיכה ההדדית – שבין המלאך לאדם איתו הוא בקשר. היחס הסימפתי הזה יכול להחזיר אותנו לעולם המחשבה הבודהיסטי, ולאפשר לנו לחשוב על הרעיון הזה כוריאציה של בודהיסטווה, שרואה את הריקות של העולמות בהם ומתוכם הוא מתהווה, חווה את המושלמות והיופי שבהם, ונענה לקריאה שנשמעת דרכם ובתוכם. הבודהיסטווה, כשאנחנו חושבים עליו כך – מתהווה בתוך ומתוך העולמות אותם הוא חווה. קיומו כבודהיסטווה נוצר מתוך התפיסה של הריקות ההדדית, ושל היחס של הסימפתיה. זו – כוללת כאן גם את התנועה של חמלה – שמתבטאת כאן כהולדה של כוחות גנוזים בעולם, וגם את התחושה של התהוות הגומלין המוחלטת, התהוות הדו-שיחית – של תחושת הסוכן המתהווה ותחושת העולם המתהווה.

אינסוף התעוררויות

כך אנחנו נעים מהאפשרות של התעוררות לאפשרות של אפשרויות אינסופיות של התעוררויות. המלאכים האלו – סיטואציות, התגלויות של חוויית עולם שיש לה אפשרות להראות כפילאית, עם חובות, אתגרים וקריאות מוסריות, סוגים שונים של יופי – יכולים להמשיך ולהיפתח עבורנו לנצח. ככל שישנה עבורנו תפיסה – ישנה האפשרות להתייחס, לראות ולחוות כך, להקרא באופן הזה. וכל פתיחה כזו, כל מלאך כזה – יבקש דברים אחרים, רגישויות אחרות, מיומנויות אחרות, ויוליד סוגים אחרים של יופי, של מבעים ופנים של העולם ושל האישיות שלנו. דרך הראייה של הריקות, המושלמות, הקריאה – אנחנו נוליד התעוררויות וניוולד להתעוררויות שונות, ייחודיות לתקופה, למקום, וליחודיות העמוקה שלנו.

איך תיראה, עבורכם, התעוררות של ריקות וקריאה ביחס ומתוך המצב הפוליטי או האקולוגי שקורא לתגובה שלכם? ביחס לגוף, לרגשות, לתנועה, למיניות, לחשיבה, לתשוקה, לחיים חברתיים וקהילתיים? האם אנחנו יכולים להרהר באפשרות – שהשדות האלו ואחרים, אלו שמהם יש לנו קריאה וכלפיהם יש לנו אהבה – יכולים להעיר אותנו, אם נראה אותם, אותנו בתוכם, ואת היחס בינינו – באופן שיאפשר התעוררות? ואפשר להשתעשע ברעיון שכך נבטא התעוררות באופנים שלא היו זמינים ואפשריים במצב אחר, לאדם אחר?

כמו כל האפשרויות שאני מציע – זוהי לא אמת אולטימטיבית שצריך להאמין בה, אלא דרך ראייה וקיום שאנחנו יכולים לתרגל. ואנחנו בהחלט יכולים לטפח את התנאים שיאפשרו לנו לראות כך.

ניבאנה כאפשרות אנושית: השחרור של הניבאנה מכבליה, והחופש המהותי של כל הדברים

בשיחה הראשונה דיברנו על ניבאנה בהסתמך על הקנון הפלי ועל מתרגלים שלקחו על עצמם תרגול משמעותי ברוחו. ומבחינתנו זוהי המילה המציינת את האירוע בו התודעה משתחררת לחלוטין, באופן זמני, מכבלי ההיאחזות והתעתוע, שחרור שמוביל לכך שבאותו הזמן – אין התהוות וחוויה מכל צורה שהיא (משום שהחוויה מתהווה באופן שתלוי בהיאחזות ובתעתוע). קראנו את ניסרגדתא מהראג’, שאמנם אינו בודהיסט – אבל מתווה דרך דומה, של פנייה מהכוזב בהיותו כוזב, שלילת האמתיות של כל מה שהוא זמני ומותנה, ומתוך כך – מאפשרת ראייה ומגע עם מה שנמצא מעבר לכל חוויה, מעבר להתהוות, מעבר לחוויית החושים הגופניים והתודעה. והיום ניקח צעד נוסף. זהו צעד גדול ומורכב, וכדי לכבד אותו – אנחנו צריכים הרבה מאוד זמן, מילים, וחודשי מדיטציה. אבל – במסגרת מה שמתאפשר לנו פה, חשבתי שעדיף להצביע על האפשרות הזו, ולפתוח איזו רגישות והבנה כלפיה, גם אם חלקית, ולא לחסוך את מה שיכול להיות פתח לחופש יוצא דופן.

הצעד הזה הוא הדגש על הראייה וההבנה של ריקות – היעדר הקיום העצמי, אי האמתיות של כל הדברים, והחלת ההבנה הזו גם על החוויה וההבנה של ניבאנה עצמה, כמעוז אחרון של הנחת מציאות. אנחנו מתחקים פה אחרים שושלת של מורים ענקיים שהחלה מאנשים כמו נגארג’ונה, ארידווה (שהיה תלמידו) ו(תלמידו) צ’נדרקירטי, ונשענים על האופן בו רוב ברבאה מתרגם את הכתבים שלהם לכדי תרגול.

דרכי ראייה שמפחיתות היאחזות, סבל ומוצקות של עצמי ועולם

ישנן כל מיני דרכים שבהן אנחנו יכולים לגרום לתודעה לפברק פחות ופחות חוויית מציאות, וכל אופן ראייה שיפחית היאחזות יעשה זאת, במידה מסוימת. אנחנו יכולים להחזיק תשומת לב דקדקנית ועירנית מאוד לחוויה שלנו; אנחנו יכולים להעמיק בסמאדהי, דרך התחנות השונות שהבודהא הצביע עליהן, בהן משתנה תחושת הגוף ותחושת העולם; להספיג את התודעה שלנו בראייה של שינוי, מרגע לרגע; לתרגל מטא, כך שההתנגדות וההיאחזות דועכות; לראות הכל כדוקהא – בלתי מספק מטבעו, או לראות הכל כאנטה – לא שלי. וישנן עוד דרכים רבות. כל הדרכים האלו יפחיתו היאחזות והיטלטלות, ולכן יפחיתו סבל ברגע שאנחנו מפעילים אותן, ויולידו תחושת חופש. חלקן, המשמעותיות יותר ביניהן – גם יפתחו וערערו את הסולידיות בה אנחנו תופשים בדרך כלל את תחושת העצמי ותחושת העולם.

התנאים האלו, של הפחתת השתוקקות והיאחזות, כאשר הם מתורגלים בעקביות ורצינות, ובתנאים מתאימים – יביאו לדעיכה של התפיסה, וצפויים להיפתח חוויות מסוימות שמצביעות על רמות שונות של דעיכה, על גבי רצף. למשל – חוויות שונות של הגוף:כעדין, כ’לא קיים’, כגדול ופתוח מאוד וכן הלאה; חוויות של תחושת אחדות, שיכולה להופיע ברמות ואופנים שונים, ונובעת מדעיכה של תחושת הגבולות בין דברים; תחושת ‘היעדר קרקע’, שנובעת מהדעיכה של התחושה שדברים ‘ישנם כפי שהם נראים’; דעיכה של איכויות רגשיות קשות מסוימות – בעיקר כאלו שקשורות לתחושת פחד קיומי, ועוד. בהינתן התנאים המתאימים – הן גם יוליכו לדעיכה עד כדי מפגש עם מה שנמצא מעבר, מחוץ – לתחום התפיסה הגופנית והמנטלית.

כל דרכי הראייה והתרגול האלו, כאשר הן מתורגלות מספיק כדי להיחוות כאוניברסליות (הכל משתנה; הכל עטוף במטא) – עושות אפקט עמוק על הישות ומבססות תחושה אינטואיטיבית לגבי מהו הקיום ומהי ‘קרקע המציאות’ שאנחנו חווים. תרגול מטא, למשל – ירגיל אותנו לראות שאהבה מצויה בבסיס הקיום של הכל; תרגול אניצ’ה – ייצור חווית מציאות של שבריריות, יופי, רגעיות, וחופש שנובע מאי-היאחזות; תרגול אנטה – יראה לנו את הקיום כחופשי מטבעו, במובן מסוים – משום שהוא לא משפיע או משליך עלינו, מאחר ואנחנו מושכים את ההשקעה הכובלת שלנו בו ואת ההשלכה שלנו כלפיו. כך שהן דומות האחת לשנייה במובן של הפחתת ההשתוקקות וההיאחזות, הפחתת תחושת הסולידיות של עצמי ואובייקט, ופתיחת חופש. והן שונות – במידה בה הן עושות את זה (כדוגמה – ראייה עמוקה של אנטה, כאשר היא זמינה, תביא להפחתת פברוק משמעותית יותר מאשר התמד של מיינדפולנס, שלא תחדור מספיק כדי להראות את אי-האמתיות של העצמי) באפשרויות של הראייה וההבנה שהן פותחות, ובאופי תחושת הקיום שהן יולידו.

דרך הראייה של ריקות

מעבר לכל דרכי הראייה האלו – ישנה דרך ראייה שזוכה במעמד מיוחד: הראייה של ריקות. אני לא אתן בשיחה הזו מבט רחב ומלא על הבנה של ריקות, כי זה נעשה ועוד ייעשה בשיחות אחרות, אלא רק אזכיר מספיק כדי להבהיר משהו על המהלך כלפי התפיסה של ה’מעבר’, ניבאנה. המילה ‘ריקות’ פירושה: ‘ריקות מקיום מצד עצמו’, ואחת הדרכים לדבר על ריקות היא לומר שזוהי דרך הראייה שמביטה על דברים: עצמי, אחרים, חפצים, חלל, זמן – ורואה שהם אינם קיימים מצד עצמם. כלומר – הם תמיד מפוברקים, מובנים, מושפעים על ידי התודעה, במידת מה. ועם זאת – הם לא ‘לא קיימים בכלל’, הם לא ‘אין’. אלא – תמיד נראים באופן מסוים, מזווית מסוימת, ואין דרך שבה ‘הדברים הם באמת’.

אז אפשר לתהות: מי רואה אותי, או אותך כפי שאנחנו ‘באמת’? האם מישהו אחר, מבחוץ – רואה אותי ‘כפי שאני’? האם אני, מבפנים, רואה אותי כפי שאני? ואם כן – מתי – כאשר אני מלא בביקורת פנימית, ונראה לעצמי חסר תקווה? או כשאני מלא גאווה, ונראה לעצמי עליון איכשהו? כאשר אני שקוע במטא, ונראה לעצמי אהוב ואוהב? כאשר אני שקוע בראייה של אנטה, וחווה את עצמי כחופשי מאוד? כאשר הסמאדהי חזק, ואני חווה בעיקר יציבות, שאין בה כמעט תחושת ‘עצמי’? מי מהם הוא העצמי האמתי? האם העצמי הוא אמיתי כאשר הוא מרגיש כמו הרבה עצמי, כמו מעט עצמי, עצמי כזה או כזה? והחדר הזה, שאנחנו בו. מי רואה אותו כפי שהוא? מי שגר כאן, בבית, עם כל המטען הרגשי שלו, שרואה את החדר דרך הפילטר של החוויה הזו? או אני, שרואה את החדר מהזווית של מתרגל המדיטציה שמדבר בו, או החשמלאי, שרואה את רשתות החשמל והתשתיות של הבית? או כאשר הוא נראה דרך אניצ’ה – כחוויה של זרם אינסופי ותדיר של שינוי והתפרקות? או כאשר הוא נראה כחלק ממודעות אוניברסלית? מהו החדר האמתי? האם מישהו אי פעם ראה אותו? והרגע הזה. האם אני ואתה חווים אותו רגע? אז איך זה שהוא מרגיש אחרת לשנינו? מה הופך אותו, בעצם, לאותו הרגע?. בחיבורו ‘400 פסקאות על דרך האמצע’ מוכיח ארידווה, תלמידו החשוב של נגארגו’נה, שההווה אינו קיים כדבר בפני עצמו:

“כפי שתודעה אחת לא יכולה לתפוס שני אובייקטים, כך שתי תודעות אינן יכולות לתפוס אותו אובייקט… נעדרי התבונה חושבים שההווה אכן קיים’.

(aryadeva 400 stanzas on the middle way בתרגום: Geshe sonam rinchen, פסקאות 266, 268).

ודאי – אנחנו לא יכולים לומר שאנחנו בשני רגעים שונים, או בשני חדרים שונים, כי אנחנו מתקשרים, ויש איזה הגיון ויכולת לנוע ולנווט בחוויה הזו. יש מופע של העולם, ואנחנו יכולים לזכות במידה כלשהי של אוריינטציה בתוכו. אבל מזווית הראייה של ריקות – מדובר במופע, במוסכמה. זה ‘אותו חדר’, ובו זמנית – אין ‘חדר’. ישנה חוויה, וגם זו אמירה מוגזמת.

הראייה של ריקות – היא המשחררת את התודעה מהיאחזות, מאבק וחרדה קיומית באופן העמוק ביותר. כך כותב המורה הטיבטי בן המאה ה19, מיפאם רינפושה:

“על בסיס ההיאחזות בעצמי ובאחר כישויות אמתיות – האדם נכנס שוב ושוב לזרם הקיום המעגלי. מה שמונע זאת, היא ההבנה של אי-עצמיות. בלי להבין ישירות את אי-הקיום, אין טעם לאחל לאי-קיום, כפי שכאשר חבל שזור נדמה כנחש – זה לא מועיל לחשוב ש’אין נחש’; רק כאשר עובדת ההיעדר נראית, הדבר ננטש מאליו.”

(duckworth s. Douglas: Mipham on buddha nature: the ground of nyingma tradition)

ישנן כמה דרכים בהן אנחנו יכולים לטפח ראייה של ריקות. זו שנובעת באופן האורגני ביותר מתוך התרגולים שעשינו ודרכי הראייה אותן הזכרנו בשיחה הזו – היא בדיוק הראייה: כאשר אני מביט בחוויה דרך כל דרכי הראייה האלו (אניצ’ה, דוקהא, אנטה, מטא וכדומה) – העצמי נחווה אחרת, והאובייקטים, הדברים בעולם – נחווים אחרת. ככל שישנה פחות היאחזות והשתוקקות (א) יש פחות סבל; (ב) אני נחווה כפחות מקובע, פחות סגור, פחות מובחן ומובדל, פחות ‘קיים כפי שאני’; (ג) הדברים נראים כפחות קיימים, פחות מוצקים, פחות ‘מה שהם’.

אופן התרגול הזה של ראיית ריקות – היא אחת ההברקות יוצאות הדופן והמשמעותיות ביותר של רוב ברבאה. אם תקראו את ‘שירת השורש של דרך האמצע’, או טקסטים אחרים מהמסורת של ‘דרך האמצע’ – תמצאו הרבה הוכחות לוגיות לריקות, שמראות שההנחה שדברים אכן קיימים היא הנחה בלתי אפשרית, בלתי סבירה ומלאה בסתירות. אפשר וכדאי לשאוב תובנה עמוקה מטיעונים כאלו. אבל – האפשרות שרוב מציע היא ראייה של ריקות שנובעת באופן טבעי ומתבקש מתוך תרגול מדיטציה עמוק, ולא דורשת שום ‘קפיצת אמונה’, אלא רק הסרת מכשולים מסוימים. אם אנחנו נתרגל במסירות את דרכי הראייה השונות, ולא נעצור בשום שלב מתוך תחושה ש’זוהי המציאות האמתית’, ש’עד לכאן אנחנו אמורים להגיע’ או ש’זוהי התפיסה הטובה ביותר האפשרית’ – אנחנו נראה, באופן בלתי נמנע, גם אם לא מנוסח באופן בהיר: כשאני מביט במציאות כך – היא מופיעה כך, כשאני מביט בה אחרת – היא מופיעה אחרת. לא יהיה מנוס מפיתוח של האינטואיציה – שום תחושת מציאות היא לא אמתית באמת. כל מציאות היא תלוית מבט, כל חוויית מציאות נובעת מאופיה הפרשני של הראייה דרכה היא נחווית. המציאות, תחושת העולם, העצמי, תחושת הזמן – כל זה לא-קיים-מצד עצמו, מובנה על ידי התודעה.

הדקות של הריקות וההתהוות המותנית: תודעה, זמן, מרחב

כשאנחנו מתחילים לתרגל את דרך הראייה של ריקות, לראות שהכול אינו קיים מצד עצמו – תתפתח בהדרגה האפשרות – לראות חלקים יותר ויותר עדינים של החוויה כריקים מקיום עצמי, כבלתי קיימים באמת. לעתים קרובות – מתרגלים יכולים לקבל תחושה שכל הקיום אינו אמתי, אבל המודעות, בתודעה – היא שקיימת – יציבה, רחבה, מכילה את הכל. דרך הראייה של ריקות אפשר לראות – התודעה הזו היא, למעשה – תלויה בתפיסה, תלויה ב’משהו מבחוץ’ שהיא מודעת אליו, תלויה בזמן. האם אי פעם הייתה, נחוותה על ידי מישהו – תודעה שלא ידעה כלום? אולי – התודעה יודעת חלל, אולי היא יודעת תחושה של מרחב, או הדהוד של משהו שמרגיש אינסופי, אבל כל הדברים האלו – הם גם בגדר ‘משהו’, גם אם דק ועדין מאוד – שהתודעה יודעת. משמע – התודעה תלויה גם היא במשהו, ואינה קיימת באמת. ושוב, מיפאם רינפושה:

“The mind is devoid of mind”

זמן – לא קיים בלי מישהו שחווה אותו, ובלי משהו שנתפס. לעתים, בתרגול – חוויית הזמן משתנה, בהתאם לתנאים נפשיים מסוימים (חוסר סבלנות, סמאדהי עמוק, וכן הלאה) כלומר – גם הוא אינו קיים באופן עצמאי; גם הוא מופע, ואינו קרקע אמתית של מציאות. ו-ודאי שמרחב – הוא חוויה, תפיסה – שתלויה בקיומו של מתבונן, ומושפע מהתפיסה שלו. מהי המציאות, אם מרחב, זמן, תודעה – הם מופעים שאינם קיימים באמת? האם מישהו יכול להתקיים באמת אם הוא לא מתקיים בשום מקום אמתי ובשום זמן אמתי?

האחדות של ניבאנה ושל המופעים

וכל זה – מאפשר לנו לחזור ולחשוב על החוויה של ה’מעבר’, ליציאה מגבולות התפיסה, ל’התעלות מעל שדה התודעה’, בשפתו של ניסרגדתא. נדמיין אדם, וכפי שאמרתי – ישנם אנשים כאלו – שראה וחווה את ה’מעבר’ הזה. לעתים, אם כי לא תמיד – זו חוויה משמעותית מאוד, שמשנה את תחושת המציאות והקיום. כפי שראינו מניסרגדתא, ואפשר לחוש גם מציטוטים של הבודהא – הראייה הזו יוצרת תחושה עמוקה שהעולם הנגלה קיים ‘בעירבון מוגבל’. כך הבודהא מדבר על המצרפים – חמשת האזורים של  , מתוך ‘דרשת הקצף’:

“Form is like a glob of foam; feeling, a bubble; perception, a mirage; fabrications, a banana tree; consciousness, a magic trick”

(https://www.dhammatalks.org/suttas/SN/SN22_95.html :תרגום טאניסארו בהיקהו)

ומצד שני, כפי שניכר באופן ברור מ-ניסרגדתא, וכפי שמובן ממורים שונים במסורת התרוודה – הניבאנה, מה שנמצא מעבר – נחווית, מובנת ומפורשת כמציאות וכממשות. זוהי מציאות וממשות ששמה ‘בערבון מוגבל’ את כל מופעי המציאות שנתפסים בחושים ובתפיסה, ולכן היא מביאה הרבה מאוד חופש ואושר. ועדיין, בהיותה בסיס מציאות – מטילה מגבלה. את המגבלה הזו על החופש, את המעוז האחרון הזה – מורים כמו נגארג’ונה (וגם רוב) מעודדים להתיר כאשר הם מציעים לראות גם את החוויה הזו – ניבאנה – כריקה מקיום עצמי.

נחזור ונדמיין את האדם הזה. הוא ראה את הבלתי-מפוברק, ומתוך כך עלתה התחושה – שהעולם הזה, הנגלה – הוא סתמי לגמרי, נטול ממשות, נטול מציאות. החופש שיהיה זמין לאדם כזה – אמנם יהיה מוגבל עדיין (כפי שאמרנו בשיחות הקודמות, הראייה של הבלתי מפוברק – ממש לא הופכת אותך לאדם מושלם, או חופשי לגמרי מסבל) אבל רובד שלם של חופש מהיאחזות ומהיכבלות בעולם ייעשה אפשרי יותר; אבל יש פה גם כבל מסוים. משום שראייה של העולם כסתמי, כ’ריק’ במובן המקובל והלא-דהרמי של המילה, כחסר קיום – היא גם כבל, לעתים מעודן, ולעתים משמעותי למדי.

איך אפשר לראות שהבלתי מפוברק – גם הוא מפוברק? מן הסתם, ישנן דרכים רבות לעשות זאת. אחת מהן תהיה – לראות שאותו אדם שמציין או חושב על הבלתי מפוברק – יכול למעשה לדעת אותו רק בדיעבד (משום שבתוך החוויה – אין כל מופע או ידיעה) ולכן – אין שום דרך לדבר או לחשוב באופן מודע, או לומר משהו – על החוויה עצמה. כל מבט מתוך הקיום על ה’מעבר’ – הוא פיברוק: ה’מעבר’ נשאר תמיד מעבר לגבול של יכולת המחשבה והביטוי. על גבי זה – אפשר להתחיל ולראות שמופעי המציאות עצמם, בהיותם ריקים מקיום מצד עצמם- מהדהדים משהו מה’מעבר’ הזה בעצם התגלותם. כאשר אנחנו רואים אותם כבלתי-קיימים-באמת – מופעי המציאות אינם זמניים, הם לא נוצרו מעולם ולא ייעלמו מעולם, משום שהם אינם קיימים באמת. הם לא מאכזבים, הם לא מאופיינים כדוקהא, משום שבהיעדר ייחוס מציאות – לא נוצרת כלפיהם ההישענות הבלתי נמנעת של המשיכה והדחיפה של התודעה. בהיותם בלתי מופיעים ובלתי מתים – הם שייכים, הם מהדהדים – את אותו ‘מעבר’. כך – ה’מעבר’, הניבאנה – הופך לאפיון של חוויית ה’יש’, למאפיין של המופעים. מיפאם:

“אין כל הבדל בין הככות האולטימטיבית (ריקות, י”א) לבין המציאות הנגלית”.

גם חוי ננג, מכוון לראיית כל המופעים (בשפתו: הממשויות) כריקות, ולכן טהורות מטבען:

“החדירה ללב האמיתות, הקפת כל הממשויות מבלי להזדהם משום דבר, מבלי להיצמד למראיתם של הדברים, מבלי לתפוש שום דבר בכלל, נקראת כלי הרכב העליון”

(הסוטרה של ‘חוי ננג, תרגום: שחר לב, 73).

“הטבע ומאפייניו כמות שהם, בלתי נולדים ובלתי מתכלים, הם תמידיים ובלתי משתנים – לזאת ייקרא ‘הדרך’ “

(שם, 93)

איך זה עשוי להיראות, כאשר אדם שהבין את תהליך הפברוק, וראה את הבלתי מפוברק, או חש את נוכחות כקרובה, ושהבין את הריקות של אלמנטים יסודיים כמו תודעה, חלל וזמן – רואה שגם הבלתי מפוברק אינו קיים באמת? במהלך הראשון, של הבנת הליך הפיברוק – חוויית המציאות השתחררה מהכבלים של ראייתה כמציאותית דרך הראייה של ריקות והחוויה של הבלתי מפוברק; ואז – גם הבלתי מפוברק עצמו נחווה ומובן כבלתי קיים.

מהי הקרקע של הקיום אז? הקיום נותר חופשי באמת מכל הנחת מציאות, מכל קרקע. ואיפה זה משאיר אותנו? במקום בו אנחנו חופשיים לחלוטין לפרש, לראות את המציאות באופן שונים, וכך – לחוות אותה, באופן מלא ומתוך התמסרות גמורה – על פי האופן בו היא נראית. דרכי הראייה, כפי שאומר רוב ברבאה, הופכות לא רק לדבר היחיד שאפשר להישען עליו, אלא – כדבר החשוב ביותר שקיים עבורנו.

ועוד יותר מכך. בדרך כלל – ההפעלה של דרכי הראייה שפרטנו – אניצ’ה, דוקהא, אנטה, אפילו ריקות – נובעת ממידה מסוימת – מובנית, בסיסית ובריאה עבור התרגול הרוחני – של חרדה. חרדה של העצמי שחש עצמו קיים בתוך עולם, שחושש לקיומו, ולכן מבקש, במקום הבריא ביותר לבקש בו – איזשהו שחרור, מקלט ומפלט. במצב של ראייה עמוקה של הריקות של הכל, כאשר היא אפקטיבית בישות – החרדה הזו נושרת מאליה. כאשר דרכי ראייה ורגישויות פרשניות של חווית המציאות הן הדבר היחיד שקיים, וכאשר אין כל חרדה של העצמי לקיומו – מה מנחה את החוויה? מה מוליך את הדרך הרוחנית, את הבחירות הקיומיות שמתבצעות מרגע לרגע? מה לעשות, כאשר העצמי אינו חרד לקיומו, וכאשר המציאות נחווית כפתוחה לחלוטין? במצב כזה של חופש – אפשר, ולמעשה אין ברירה אלא – לראות את העולם כפלאי, כאינסופי, כקסום ומכושף. על כל הרעש והרשע שבו; עם כל המופעים, שבהיעדר הפחד הקיומי – כבר לא מהווים כל איום; וזה כולל – את השיגעונות, השגיונות והחולשות של העצמי והאישיות, שחוזרים ומופיעים. המופעים עצמם חופשיים להופיע – כאינסופיים, כפלאיים, כקסומים.

זוהי חלק ממשמעות המונח ‘טבע בודהא’. מיפאם:

”טבע הבודהא הוא האחדות של המופעים והריקות”… “כל התופעות הן מוארות ובהירות ביסודן, בשורשן הן מטבעו של הבודהא”.

ובהיותן של התופעות חופשיות מטבען, ובהיעדר הפחד וההכבלות שנשרו עם ראיית הריקות – אנחנו חופשיים לחלוטין לשחק. חוי ננג:

“אם אתה מבין את הכוונה, הדבר נקרא גם התגלמות הבודהיות, והוא נקרא גם בודהי או נירוונה ושחרור וידע. אנשים שרואים את טבעם המהותי יכולים לטפחם או שלא לטפחם; הם חופשיים ללכת ולבוא, ללא מעצור או מחסום. הם פועלים על פי הצורך ומגיבים בהתאם למתבקש. השלכותיהם האישיות, הניכרות בכל, אינן נבדלות מעצם טבעם; כך הם משיגים את הסמאדהי של ההשתעשעות בכוחות רוחניים חופשיים. לכך ייקרא ראיית הטבע המהותי”.

רוב ברבאה: מדיטציה מונחית רביעית על מרחב של מודעות: לקבל בברכה

אז, שוב – מתמקמים בתנוחה. למצוא את התחושה של האיזון הזה, לבטא את האיזון – דרך התנוחה. יש ערנות, ערות, וגם פתיחות ורכות, עדינות. להשתקע בגוף. למצוא את השאיפה הזו, האיחול הזה – של טוב לב, שמנחה את הכיוון והמסלול.

והיום נתחיל על ידי רק להיעשות מודעים, כרגע, למה שהכי דומיננטי בתודעה – עבורכם, כרגע. אז – יכול להיות שיש משהו דומיננטי, ואולי אין משהו כזה במיוחד. אולי מצב מנטלי, או תחושת גוף, או רגש או מצב רוח. אי נוחות כלשהי. משהו יפה. אם יש משהו דומיננטי – תראו אם זה אפשרי לקבל אותו לחלוטין. לעבור למוד של יחסים אתו, ולהיפתח אליו לחלוטין. לגמרי לאפשר. אם אין שום דבר דומיננטי במיוחד – להיפתח לגוף באופן הזה, לתחושות הגוף באופן הזה. אז ממש להדגיש קבלה בברכה, welcomeing, מוחלטת, שלמה. לראות שיש מרחב, יש הרבה מרחב – למה ששם. להיפתח לזה, לאפשר את זה.

זה יכול להיות משהו בגוף, משהו רגשי או מצב מנטלי, צליל – פנימי או חיצוני. להתרכך ביחס לדבר הזה בדרך שלמה ככל שאפשר. קבלה בברכה שלמה ומוחלטת. להזמין את התופעה הזו.

כשתרגישו מוכנים – תכללו את כל הגוף, את כל השדה של תחושות גופנית. לקבל. קבלה מוחלטת, הזמנה מוחלטת למרחב של הקיום.

האם זה אפשרי להיפתח עוד יותר, ולכלול צלילים? צלילים קרובים, רחוקים. לתת לתודעה להיפתח, להיות רחבה, ולקבל את כל התופעות, כל החוויות. להרשות. להזמין.

להישאר רגישים לכל הגוף, שדה התחושות הגופנית, ולכלול הכל – כל מה שבחוויה. ולהיפתח ל, להתרכך לגישה של הזמנה מוחלטת, אפשור מוחלט. לתת להיות. מרחב רחב, פתוח, עצום מאפשר ל-הכל להיות. להיות מקובל, מורשה.

זה לא משנה מה קורה, או מהי החוויה. אם אתם אוהבים אותה, או לא – ראו אם זה אפשרי לשבת אחורה, להירגע – בגישה של להרשות לחלוטין, לאפשר לחלוטין. באופן מלא ככל שניתן – לתת לדברים להיות. לפתוח, לפתוח את המרחב עבורם – להיות.

זה בסדר אם זה מתערבב עם המדיטציות האחרות שעשינו – ארעיות, דממה, תחושה של מודעות. אתם יכולים להכניס אותן – אם זה מרגיש מועיל, או שאתם יכולים לראות אם זה אפשרי לשמר ולחזור לתחושה של אפשור. אפשור מוחלט של התופעות, של החוויה. של הקליידוסקופ הזה של חוויה.

ככל שניתן, שוב ושוב – נרגעים, מתרככים לרכות הזו של לאפשר, לאפשר. אז העלייה של החוויות – מוזמנת. השארות של חוויה, תופעה – מוזמנת. וההיעלמות – מוזמנת. לאפשר. אז הדגש הוא על אפשור, ואנחנו לא כ”כ דואגים מאיך המופעים נראים, או כמה בדיוק אנחנו רואים אותם. אם נראה שדברים מטשטשים, או מאבדים את הקצוות שלהם – זו לא בעיה בכלל. אנחנו נשענים לקבלה בברכה, ל-להרשות. שוב ושוב. שוהים בזה. נפתחים. יש מקום ל-הכל.

לפתוח את הדלת של התודעה לרווחה. וכל מה ששם – להרשות. אולי יש חוסר מנוחה – להרשות, לקבל בברכה. אם יש התנגדות – לקבל. לתת לזה הרבה מקום. כל צורה אחרת של אי-שמחה. וגם אם יש שם שמחה, שלווה – לקבל בברכה. להתרכך, לאפשר לחלוטין. את הנעים, הלא-נעים, ואת מה שאינו כזה או כזה. כל מה שעולה, כל מה ששם, כל מה שחולף.

לפתוח את הדלתות, להזמין, להרשות, לרכך.

אפשר גם לעבוד באופן ממוקד יותר במרחב, ואולי להרגיש את התחושה של מתח, דחייה, סלידה – היאחזות כלפי תופעה מסוימת. אפשר להרגיש את זה בגוף – כתופעה מסוימת, או באופן בו המרחב מתכווץ קצת ביחס לסלידה או היאחזות. פשוט להיות רגישים לזה. מתח ביחסים עם החוויה. ולראות אם זה אפשרי להרגיע את המתח הזה, כך – שזה משתקף בגוף, אבל – גם אפשרי להרגיע את המתח על ידי שאנחנו מרגיעים את הגוף בעדינות. שוב ושוב – פונים לתחושת המתח במרחב, והרגעה שלו. אולי להשתמש בארעיות, או בדממה או במרחב – כדי לעזור לכם לעשות את זה – להרפות מהיאחזות וסלידה. גם היאחזות עדינה, סלידה עדינה. לרכך.

ושוב, אפשר להיעשות מעודנים עם האפשור, עם להרשות. אז כל מה שנוכח במודעות. כל דימוי של עצמכם, או של עצמכם יושבים כאן – לקבל את זה בברכה. לאפשר את הדימוי הזה. לקבל בברכה את האפשור עצמו. לקבל בברכה את הכוונה לקבל בברכה. לכלול הכל. הכל. לפעמים זה מרגיש שדברים מאבדים את המוצקות שלהם, את הגבולות שלהם. זה בסדר גמור. אנחנו מאפשרים. לא עסוקים ב-לשמור את המוצקות, את הגבולות של דברים. לקבל בברכה, להיפתח. שוב ושוב. אם דברים דוהים – אפשר לתת להם לדהות. רק לקבל בברכה, שוב ושוב. להיפתח, להרשות.

להסיר כישוף, להקסים מחדש

במאמר הקצר הבא אני חולק מחשבות, במשיכות מכחול רחבות מאוד – לגבי האפשרויות ארוכות הטווח של התרגול. אני מנכח כאן משהו מההשפעה העמוקה שהושפעתי מהלימוד של רוב ברבאה בשנים האחרונות – לגבי האפשרויות של עבודה עם דמיון, תחוש קסם בעולם וכן הלאה, ומנסה להציע אותו בהקשר של מבט רחב על הדהרמה.

בחוגים הקרובים אלי, שלא במפתיע, הרבה אנשים צפו בסדרה על הכת או הקומונה של אושו, שיצאה לאחרונה. והיה מעניין, ולא בלתי צפוי, לראות שלאחר התפרקות הקומונה, חלק מהמרואיינים דיברו על מהלך של ‘הסרת כישוף’. משהו באורחות החיים הקהילתיים, באמונה המשותפת, יצר תחושה של כישוף, שהכתיב דרכי התנהגות, מחשבה, אתיקה, אמונה, תחושה לגבי מיהו העצמי ומהו העולם – שמחוץ למסגרת המשותפת – נראות משונות מאוד, ולעתים קרובות מזיקות. אני נזכר גם בנאום המפורסם והיפיפה של דיוויד פוסטר וולאס: ‘אלו הם מים’. בדומה ליוצאי הקומונה, אבל עם מבט רחב יותר – הוא אומר: אנחנו, בחברה הדחוסה שלנו – פועלים תחת כישוף כל הזמן. במילים קרובות יותר לשלו: אי אפשר להיות אתאיסט: אתה תמיד מאמין במשהו, מכושף על ידי משהו, נע מתוך אמונה יסודית במשהו. כשהוא מאפיין את הכישוף שאנחנו שרויים בו – הוא מציב במרכז הכישוף את התחושה שהעצמי הוא מרכז העולם, והנעימות שלו – היא היעד סביבו החיים אמורים להתארגן. הוא קורא – לצאת מהכישוף, בכל פעם. לבחור לראות אחרת, מחוץ להנחה הזו – לגבי העצמי והמרכזיות שלו. אני נזכר גם בהתנסות האישית שלי, ושל רבים כל כך מהאנשים שאני פוגש. התודעה שלנו מייצרת חווית עולם מסוימת, קוראת את העולם בדרך מסוימת, ומאמינה שהקריאה הזו היא אמתית. ומתוך כך – גוזרת תחושת עצמי, תחושת עולם, דרכי התנהגות ואמונות. ואכן, הקריאה הזו מאורגנת סביב התחושה שאופן מסוים של ארגון העצמי הוא אמתי, ושהוא חשוב ומרכזי – ולכן הקריאה שלו את העולם היא תקפה והצרכים שלו אכן תובעים סיפוק. אנחנו מכושפים.

אז מישהו עשוי להרגיש, למשל – שהוא צריך להיות טוב, במיטבו, כשהוא פוגש אחרים, אחרת לא יהיה אהוב. וזו תחושה יסודית, עמוקה. או – באופן כללי יותר (הבא הוא כל כך נפוץ, שקשה לראות שגם זה רק כישוף) שאחרים צריכים להביע אהבה כלפיו, לאשר אותו, כדי שהוא ירגיש שהוא בסדר, איכשהו; תחושה עמוקה שהאהבה בעולם – מצויה בידיהם של אחרים, והם יכולים לתת לו אותה, אם רק יתנהג באופן מסוים. או – תחושה שצריך לדאוג ולהגן על העצמי. הנחה יסודית שתחושה רעה פירושה – שעשיתי משהו לא נכון. או הנחה יסודית שקשיים רגשיים, פיזיים, ואפילו מוות – הם דבר רע, ש’לא אמור להיות שם’ איכשהו. אני מציע פה דוגמאות לדברים בסיסיים, מובנים מאליהם. ובכל זאת – רק כישוף.

זה הולם לדבר על תרגול הדהרמה כתרגול של הסרת כישוף. התודעה שוב ושוב מאמינה במציאויות, דבקה בהן, ואנחנו, שוב ושוב – מסירים את הכישוף. אנחנו מסירים אותו על ידי כך שאנחנו ‘מושכים’ את ההשקעה בציפייה שדברים יניבו עבורנו אושר; על ידי כך שאנחנו לומדים לראות שהעצמי, שנראה כל כך אמתי – כצומת של צרכים ורצונות וכמרכז של פרשנות של העולם – הוא למעשה הבנייה של התודעה, שאין לה בסיס בשום מקום; ועל ידי כך שאנחנו רואים – שכל מה שנגלה לנו, כל מה שנחווה על ידינו – מובנה על ידי התודעה ונקרא על ידיה, ולכן אינו נגלה כאמתי, ואי אפשר להישען עליו ולהאמין בו. ואנחנו רואים שהכול, תמיד – נגלה ככזה. שאין ‘דברים שם’ שפשוט נמצאים ללא מהלך של דמיון ויצירה של התודעה שחווה אותם. אפילו אותה תודעה, ואותו תהליך יצירה – נראים תמיד דרך נקודת מבט מסוימת, ואינם עומדים כאמתיים כשלעצמם. כך – אנחנו לומדים להסיר את הכישוף. לראות דרך הנטייה של התודעה ליצור מציאויות, צרכים אמונות – ולדבוק בהן כאמתיות.

ובכל זאת – יש פה מגבלה. וולאס צודק – אין אפשרות של אתאיזם. כשאנחנו נעים בעולם, כשאנחנו חיים – אנחנו מאמינים במשהו, הולכים לקראת משהו, מבקשים משהו. תמיד יש מרכז של אמונה שמגדיר את האתיקה, התוחלת והכיוון של הקיום. אז – איך הדברים האלו מתיישבים? איך אנחנו יכולים להסיר את הכישוף, יותר ויותר לעומק, תוך שאנחנו כנים ואחראיים לגבי מה מנחה אותנו?

אפשרות אחת, פשוטה, אפשרית ואפקטיבית מאוד – היא האפשרות של מטא – ידידות, חמלה וכן הלאה. האיכויות האלו – מאפשרות בסיס מחייב של אתיקה – שלא שם את העצמי, הצרכים שלו וההערכות שלו (או – עושה זאת במידה פחותה) במרכז התמונה, ומאפשר להן להפוך למרכזיות פחות ופחות, ולדעוך בהדרגה. לכן, כבר מתחילת התרגול זה חשוב ומועיל להציב אותן כבסיס. כאשר יש לנו מצפן שמכוון את הפעולות והכיוון שלנו – הרבה יותר קל לשמוט את המצפן של האינטרס העצמי, ואת הכישופים שהוא נתון בהם.

ואני רוצה להציע אפשרות נוספת, תובענית ופרועה יותר – שהייתי מתנה בפיתוח ניכר של מטא, והיא גם תלויה בהבנה מסוימת של ריקות – היותם של הדברים לא-קיימים-כפי-שהם-נראים, ולכן פתוחים לפרשנות. אם יש לי רמז או אינטואיציה לגבי אי האמתיות של הדברים, אני יכול להתחיל לגשת לשם. וודאי – שאם יש הבנה עמוקה ושיטתית יותר של ריקות: אם אני מבין שהכול מפוברק על ידי התודעה, ושגם התודעה עצמה היא מפוברקת – אני נותר ללא בסיס מציאות. אני חווה משהו, ויודע שהוא אינו אמתי; אני יודע גם שהחווה אינו אמתי; שהמקום והזמן שבו הדברים נחווים אינם אמתיים; אני יודע גם – שתהליך היצירה של הדברים, מאחר והוא נסמך על זמן – אינו אמתי. מה נותר לי אז? התחושה היא של פליאה, כמעט הלם. אבל תחושת זמן, תחושת קיום, גם אם הן נשמטות לזמן קצר – חוזרות ומופיעות, אלא שאני ער לאי-המציאותיות שלהן. יחד עם הערות הזו – נפתחת אפשרות למשחק של דרכי ראייה, משחק של אפשרויות פרשניות לגבי ‘מה זה’ – מהו העולם הזה, הקיום הזה, הזמן, החיים והמוות.

ההסרה המוחלטת של הכישוף – הפסקה (גם אם זמנית) של ההשענות על דברים כדי שיספקו אותי, ההפסקה (גם אם זמנית) של האמונה בעצמי, וההפסקה באמונה הנאיבית באמתותם של דברים שנחווים – הסרת הכישוף – פותחת את האפשרות לכשף, להקסים מחדש.

אם אני יודע שדברים אינם אמתיים, למה שלא אבחר לראות אותם כאלוהיים, כפלאיים? דברים יפים, ודברים קשים ומכאיבים. אם אני יודע שהאדם הזה, שעומד מולי – תמיד נראה ונקרא על פי העניין ואופי ההשקעה שלי בו – למה שלא אבחר לראות אותו כמלאך, כמשהו אלוהי? אם אני יודע שהעצמי אינו קיים באמת, וגם הוא – נחווה ונראה דרך נקודת מבט – למה שלא אבחר לראות את עצמי כמשהו אינסופי, אלוהי ויפה? או – לראות את החיים ואת המוות – כמופעים שמימיים. ככל שההבנה של ריקות עמוקה יותר בזמן מסוים, ממלאת את הישות – כך אנחנו חופשיים יותר לראות בדרכים שונות, והן יכולות להיות אפקטיביות, ממלאות ואמתיות עבורנו, כחוויה נפשית. ככל שאנחנו תחת כישוף, במובן הרגיל של המילה, ומאמינים בו – אנחנו חופשיים פחות לשחק עם הכישוף, להקסים את העולם. צריך הרבה יותר מילים מאלו שהופיעו ויופיעו כאן כדי להמחיש את האפשרויות שישנן פה. אבל אוסיף שני פנים שנראים חשובים מאוד – כדי לאפשר מבט קצת יותר מפורט.

הראשון – קשור בתחושת העצמי, כפי שהיא מתהווה דרך האפשרות הזו. בעוד שמטא וחמלה הולכות לעבר הכללי, האוניברסלי והרחב, ומפחיתות את המרכזיות של העצמי, משהו מעניין קורה כאשר אני מרשה לעצמי לשחק עם נקודות מבט ‘דתיות’ ונותן להן להיות אפקטיביות עבורי, מבלי שאני מאמין באמתיות שלהן. העצמי חוזר להיות חשוב, ומוקסם גם הוא. מדוע? כאשר אני רואה דברים, אחרים, כאלוהיים, באופן כזה או אחר, והם מופיעים עבורי כקסומים ומופלאים – לאט לאט מופיעה התחושה – שהעצמי הוא מרכז, או מקור של מבע של המופעים האלוהיים האלו (זוהי התמרה של המופע הרגיל שלו – כמרכז של צרכים ורצונות) משהו באלוהות של מה שנגלה – דבק בתחושת העצמי. מתוך הבנה של הפיברוק, היצירתיות של התודעה – זה נעשה ברור – האלוהיות הזו, שנגלית באחרים, נגלית בעולם – מגלה את עצמה באופן ייחודי כלפי וביחס לעצמי. כמובן, אותו דבר נכון גם לגבי עצמיים אחרים. אבל הייחוד של המופעים, בהיותם אלוהיים – מייחד את העצמי הספציפי הזה, ממלא ומעשיר אותו.

השני – קשור בתחושת המרכז של סוכנות ואינטיליגנציה. בדרך הראייה הרגילה שלנו – דברים, אנשים, מופעים – נראים דרך הפילטר של האינטרס העצמי. הם מפורשים ונגלים – על פי השירות שהם מבצעים עבור העצמי, או הקושי שהם מעמיסים עליו. כך – הם משוללים מאוטונומיה, ותחושת הסוכנות שלהם, העצמאות שלהם – מוגבלת עבורנו. כאשר אנחנו רואים דרך מטא, או חמלה – אנחנו יכולים לראות את האינטיליגנציה והאוטונומיה של אחרים בצורה שלמה יותר, משום שנקודת המבט שלנו עליהם רחבה, נגישה ונינוחה יותר. מנקודות המבט האלו – תחושת הסוכנות והאינטילגנציה עדיין מואצלת רק על ישויות אנושיות או חיות. אבל מופעים אחרים של העולם – דברים, זמן, מוות – אינם נתפשים כחיים. הם מתים עבורנו, דוממים, נטולי רצון ותבונה. מתוך נקודת המבט שמאפשרת לדברים להחוות כקסומים – אפשר להתחיל לראות במופעים של העולם, אנושיים או שאינם אנושיים – מרכז של אינטיליגנציה ושל רצון – סוכנות. לאפשר לדברים פיזיים, למופעים של קיום שהיו ‘מתים’ – משועבדים לעצמי – לדבר, לשלוח מסרים, להיות הרי משמעות. ודאי, זה לא אמתי. אבל האם אני אכן משוכנע שהאמונה בעצמי אינטיליגנטי ויוצר, ועולם מת ומשולל אינטיליגנציה – היא אמתית? ודאי, אנחנו רגילים לחוות כך. אבל הרגלים אפשר לשנות.