רוב ברבאה: פתיחה לתרגול סמאדהי

פתיחה לתרגול סמאדהי

זוהי שיחת הפתיחה שרוב ברבאה נתן בריטריט של חמישה ימים בנושא סמאדהי, איסוף התודעה או ריכוז, מ2008. את ההקלטות של הריטריט כולו אפשר למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/retreats/1183/


ראשית, אני רוצה לומר עד כמה אני שמח להיות כאן ולחלוק את ההנחיות האלו אתכם, ולחלוק את המתנה שאני מרגיש שהגיעה אלי דרך הדהרמה. הלימוד הזה של סמאדהי, ושל הדהרמה בכלל עשה כזה מהפיכה בחיי, שאני ממש מרגיש מאושר לחלוק את זה. את חלקכם אני מכיר, והרבה לא, אז אני רוב, וזה כריס, שיסייע בריטריט.

אז אנחנו כאן בריטריט. ובמובן מסויים, כל ריטריט שאנחנו עושים הוא יציאה מהזרם של חיי היומיום, וכניסה לזרם של הרהור. והזרם הזה של ההרהור זה משהו שהולך הרבה אחורה. דורות, אלפי שנים של אנשים של בני אדם שרצו לצאת מהזרם, ולאפשר משהו אחר. לצאת לתקופה קצרה או ארוכה, כדי לחקור את החיים יותר לעומק, ולראות מה עשוי להיות אפשרי לנו כאנשים, מה עשוי להיות אפשרי להכרה האנושית. האם זה אפשרי – לפגוש את החיים אחרת? האם זה אפשרי שישנה הבנה שיכולה לבוא, והאם אני יכול להבין את החיים, ואפילו את המוות אחרת. זה עומד מאחורי התנועה של כניסה לזרם הזה. אז כשאנחנו באין לריטריט, אנחנו נתמכים על ידי התנופה הזו, של אינסוף אנשים שנכנסו לזרם הזה, עם השאלה הזו.

זה ריטריט סמאת’ה, וזו מילה שפירושה רוגע, או שלווה. אני אשתמש במילים סמאת’ה וסמאדהי, יש ביניהן הבדל מסויים, אבל לעת עתה זה לא חשוב, ואני אשתמש בהן לחילופין. רוגע, שלווה, ריכוז – זה התרגום הרגיל. אחדות של המיינד והגוף יחד, איסוף של התודעה. סמאת’ה או סמאדהי מוביל לתענוג ושמחה. אמור להוליך לתענוג, רווחה. לזה אנחנו מכוונים, ולאורך זמן – תחושה ממש עמוקה של רווחה, מאוד יסודית, הרבה יותר מרשימה, בהפרש גדול, ממה שמישהו הכיר בעבר. זה לא רק עניין בודהיסטי, או פרוייקט בודהיסטי, וזו מילה שקיימת גם במסורות אחרות. זה התקיים עוד הרבה לפני הבודהא. אבל הבודהא ממש מדגיש את זה בתורה שלו. אם תדפדפו דרך הדרשות, תראו שכל כמה עמודים הוא קורא: ‘פתחו סמאדהי’. למעשה, הוא נזכר שההחלטה שלו לפתח סמאת’ה היתה אחת מנקודות המפנה בתרגול שלו. אחרי שעזב את הארמון, הוא עשה כמה שנים של סגפנות חמורה מאוד, ויום אחד עלה זיכרון של היותו ילד קטן, יושב בגנו של אביו, בצל עץ, וראה איכר זורע את שדהו מרחוק, והיה משהו בקיום שלו שם, שאפשר לו להכנס למצב יפה של סמאת’ה, של תודעה מאוחדת, נוכחת, פתוחה, בהירה ושמחה. והוא נזכר בזה כשהוא תרגל את הסגפנות החמורה, והתחושה היתה: ‘זה מצב ללא אשמה’, זה מצב שאין בו רע, ושיש לו פירות. והוא שינה את דרכיו, וחזר לתרגל מצבי סמאדהי. אחרי ההתעוררות אמר: ‘כל עוד יש כבוד לסמאדהי, הדהרמה לא תידרדר’.

רוב הריטריטים שאני מלמד הם של מדיטציית תובנה, וזה ריטריט טיפה שונה. יש לו גווון אחר וגישה אחרת ללימוד. אחד הפנים הוא – שאנחנו נדבר ממש על מדיטציה. בד”כ אנחנו מדברים על חיי יומיום, וכל זה, אבל עכשיו נתמקד בעיקר בזה; ונדגיש גם טכניקה, ויותר מזה – את האמנות של זה. זה לא כ”כ לגבי טכניקה פשוטה, אלא יותר אמנות, ואנחנו רוצים לתקשר משהו מהאמנות הזו, ואני מקווה שתקבלו תחושה שלה בעצמכם. במהלך הריטריט אני אומר יותר מידי; יותר ממה שתוכלו לקחת פנימה עכשיו. הרבה מידע, טיפים וגישות. אנשים הם שונים, אנשים שונים שומעים דברים שונים, וצריכים דברים שונים, ומגיבים לדברים שונים. אנשים שונים ימצאו דברים אחרים מועילים. ואני מניח את ההנחיות, והן לא ממש לינאריות, אלא זה יותר מזנון של רעיונות, שאני לא יכול להגיד את כולו בבת אחת, אז אני צריך לעשות סדר, אבל יכול להיות שמה שמופיע מאוחר יותר יכול להיות מועיל מהתחלה. ואני גם אומר דברים, ואחזור אח”כ ואדגיש פנים שונים של דברים שאמרתי. אז אני מדבר אתכם, אבל גם לדבר השחור הזה כאן (מכשיר ההקלטה). חלקכם ממש תאהבו את מה שאני אומר, חלקכם לא, וחלקכם תרצו לשמוע את ההקלטות אח”כ, ולשמוע שוב. אז יש את ההקלטות, שאפשר לשמוע שוב, ואפשר לשמוע מה שנכנס, ולבטוח במכונה השחורה הזו.

אז אני רוצה לומר משהו על גישה לריטריט. שתי מילים: משחקיות וסבלנות. זה ממש מפתח בתרגול הזה. איך זה יהיה לשחק בתרגול שלנו? יש פן של יצירתיות, סקרנות, נסוייות קלילה, כמו ילדים שמנסים דברים, שהם ממש שקועים במשהו, אבל גם יש שם קלילות. האיכות הזו, ככל שניתן, צריכה להכנס לתרגול. האיכות של משחקיות מרגע לרגע ממש צריכה להכנס לתרגול, ככל שניתן. ועם מה אנחנו משחקים כאן? אנחנו משחקים עם הנשימה. אני אסביר אח”כ מה זה בעצם אומר. משחקים עם הנשימה, ועם האופנים בהם אני תופס אותה. אז בד”כ אנחנו תופסים אותה נכנסת מכאן ויוצאת משם, אבל זו רק דרך אחת לתפוס אותה. אז אנחנו יכולים לתפוס אותה בהרבה דרכים. ולשחק גם עם האופן בו התודעה מתייחסת לנשימה וגוף. כבני אדם יש לנו גוף, נשימה, ותודעה. ולשחק עם האופן בו התודעה מתייחסת לגוף מבחינת תשומת לב, והכוח שלה, הרוגע והקלילות שלה. ולשחק גם עם התפיסה, וזה הדבר האחרון. אז משחק, מאוד חשוב. וסבלנות. יש לנו חמישה ימים, וזו רק התחלה. אנחנו מתחילים תהליך של חיים שלמים. וזה לא יהיה לינארי. מה שאני רוצה לתת לכם זה משהו שאתם יכולים לקחת, ככלים.

ואני רוצה לבקש מכם לבוא עם ‘ראש פתוח’ לכל העניין הזה, במיוחד אם יש לכם נסיון בתרגולים אחרים. זה כפי הנראה ירגיש חדש, ביחס לגישות אחרות. עם הטכניקות ממש לא עובדות אחרי כמה ימים, תאמרו לי, ואנחנו נמצא משהו אחר שעובד. חלקכם פה אני מכיר, ואני יודע שחלקכם מתרגלים באופן שמרגיש ממש טוב. אם זה מרגיש ממש טוב בגוף, תשארו עם מה שאתם עושים, ונמשיך משם.

אנחנו משחקים עם הנשימה, ואנחנו מתמרנים את הנשימה בתרגול הזה. לא כל הזמן, אבל עושים את זה. לא כמו פרניאמה, אלא באופן הרבה יותר מעודן. אבל כן משחקים אותה. ולעתים קרובות יש התנגדות לזה: ‘זו לא מדיטציה כהלכתה’. ואני אשאל: ‘למה לא?’. הרבה אנשים למדו לא לתמרן את הנשימה; ואני אשאל: ‘למה לא?’ והאמת היא שעוד לא ענו לי באופן משכנע. אבל חלק ממה שאני משער הוא, שאנחנו מדברים המון על להיות ‘עם דברים כפי שהם’, בלי לשנות או לתמרן כל הזמן. אבל ‘להיות עם דברים’ לעולם לא יוכל להיות הדבר היחיד בתרגול; לעולם לא. ואם התרגול שלנו הוא רק ‘להית עם מה שיש’, ולא מגיב ומעצב דברים, אז זה לא מיתרגם כ”כ טוב לחיינו. אנחנו לא פאסיביים בחיינו, רוב הזמן; אנחנו מתמרנים כל הזמן, מזיזים דברים. אתם יכולים לדמיין את עצמכם נוהגים בלי להתערב באיך שהמכונית נוסעת, אלא רק ‘להיות עם דברים’? ברור שלא. אז למה כן לתמרן את הנשימה? אנחנו מעוניינים כאן בלהפוך את תחושת הגוף והנשימה לנעימה ומענגת ככל שניתן. לשם אנחנו הולכים בתרגול הזה. מכוונים להגביר את תחושת התענוג. ואחת הדרכים לעשות את זה הוא לתמרן את הנשימה כדי שזה ירגיש טוב. כשיש תענוג בנשימה, התודעה יכולה להשתקע בזה. בד”כ במדיטציית נשימה, הנשימה נכנסת ויוצאת וזה די משעמם. כשיש תענוג, התודעה מעוניינת להשאר שם, במקום לקפוץ בחזר מהקיר הזה כל הזמן. והתענוג הזה, התחושה של חמימות, רווחה ונחת בגוף, לאט לאט אנחנו בונים את זה, וזה הופך למשאב עצום בשבילנו, ולא דבר קטן. אז, רק מציע להיות פתוחים לרעיון הזה. אני אחזור הרבה על מה שאני אומר היום.

וגם, להיות פתוחים ולהניח לרעיונות קודמים לגבי ‘איך נשימה אמורה להרגיש’. אנחנו חושבים: ‘הנשימה אמורה להכנס בנחיריים, ולרדת במורד הגרון’ וכל זה, אבל אולי אנחנו יכולים להניח לכל זה, ולהיות פתוחים לגבי ‘איך הנשימה אמורה להרגיש’, או איפה אפשר להרגיש את הנשימה. להיות פתוחים לגבי זה.

ואנחנו רוצים שדברים ייעשו יותר ויותר נינוחים. בתרגול הזה – אנחנו עובדים עם זרם האנרגיה בגוף. זה בסדר עם זה מרגיש מופשט כרגע, אני אנחה על זה יותר. מעוניינים בתחושה של רטט בגוף. ויש המון לגלות שם, עולם שלם. אז כאן, כשאני אומר ‘גוף’, אני לא בהכרח מתכוון לציפורניים וטחול וכל זה. אלא יותר – האזור הזה של מרקם ואנרגיה. אז כשאני אומר להיות עם הגוף או עם כל הגוף’, אני מתכוון לתחושה של האזור הזה כאן (האזור של כל הגוף – יהל). וכשאני אומר נשימה, אני מתכוון לתנועה של אנרגיה בתוך זה, וגם לאוויר שיוצא ונכנס. אז סמאדהי; לפעמים אנחנו מקבלים תחושה שסמאדהי זו דבקות של המיינד באובייקט, והמיינד נדבק לזה ומתאחד עם זה. אבל יש הרבה יותר במה שסמאדהי הוא.

יש לזה הרבה קשר לוויתור. וויתור על ההטלטלות שיש לנו עם העולם, עם עצמנו, אחרים, עבר ועתיד. וויתור על ההטלטלות הזו היא תנאי לסמאדהי. וויתור וסמאדהי מאפשרים את מה שהבודהא כינה ‘שהייה נעימה’. וזה מה שסמאדהי מאפשר. שהייה נעימה. בתוך ודרך זה התפיסות שלנו מתחילות להשתנות, להפתח. אנחנו מתחילים להשתנות ולהפתח, התודעה מתעדנת, ודברים מתעדנים, כולל החוויה של גוף ונשימה.

אז מישהו, ואולי מישהו כאן חושב: ‘זה נשמע די אנוכי, לנסות לטפח מקום נעים לעצמנו’. אבל, מבחינת גישה, חשוב לראות שזה לא עניין אנוכי, ולעשות מה שאפשר כדי להרפות מגישה או אג’נדה של עיסוק – עצמי מוגזם. אג’אן בודהדאסה היה אחד המאסטרים הגדולים של מדיטציה בתאילנד, נזיר, שמת בשנות התשעים. והוא אמר: ‘מדיטציה היא פעילות לטובת בריאות הציבור’. זה מובן? למה שאנחנו עושים כאן, יש אדוות החוצה. בסופו של דבר אנחנו מודטים לטובת כל הישויות, לרווחת כל הישויות. כאדם, מה אני מביא לעולם? מה אני יוצר מבחינת הפעולות שלי? האם האדוות שליוות ומועילות? האם מביאות רווחה? מה אני מוציא במונחים של דיבור? זה ענק. מה אני יוצר במונחים של מחשבות ותדרים אנרגטיים? יש לנו הרבה השפעה אחד על השני, כבני אדם, אנחנו מאוד רגישים. אז מה אני יוצר? לפעמים כשאנחנו מתרגלים, אנחנו מאבדים לפעמים את התחושה של תמריץ לתרגול שלנו. וזה טוב להזכיר לעצמך: זה לא בשבילי, זה לכל היצורים, וזה יכול לעזור לפתוח את תחושה ההשראה שלנו מחדש. אותו בודהדאסה היה מתחיל כל שיחת דהמה: ‘אחים ואחיות להזדקנות, למחלה, ולמוות. זה דבר מאוד בודהיסטי לומר, אבל באופן בסיסי הוא אומר: אנחנו בסירה הזו יחד, והיא שוקעת. וזו המציאות. אנחנו אחים ואחיות לזקנה, מחלה ומוות. אין שום אדם באולם או בעולם שלא יעבור את זה. אנחנו חולקים את זה, ומשהו בלהביא את תחושת המשותפות הזו בליבת השאיפה שלנו בתרגול, את זה שאנחנו עושים את זה בשביל אחינו ואחיותינו. לפעמים, אחרי ירח הדבש של המדיטציה, שיכול להיות מחר בבוקר, או שאתם מתרגלים שנים, וזה קל להחליק לתוך… אתה יושב באופן קבוע, ויש תחושה של ‘לסיים עם זה’, כי זה פשוט עוד משהו, עוד חלק ממה שאתה עושה בחייך. ויש משהו בלהכנס למוד של ‘לסיים את זה’. אבל מיינד כזה, מה הוא עושה, איך זה עוזר, לאחי ואחיותי להזדקנות, מחלה ומוות. כשאני מנסה ‘לעבור את זה’, אולי לך זה מספיק, אבל במה זה עוזר לאחרים? יש פה משהו חשוב על גישה. וצריך לעודד את זה להפתח כך לפעמים.

הבודהא דיבר על נדיבות, דאנה, כבסיס לתרגול הזה. אנחנו יכולים להתייחס לתרגול שלנו כדאנה, כנדיבות. אחרים יהיו המושא לעצבנות שלי, לתגובתיות, לחוסר ההתחשבות שלי. אז לעשות פחות מזה – זו מתנה לאחרים. זה חשוב מאוד, ולכן אני מזכיר את זה הלילה. אנחנו יכולים להחיות ולהביא את הגישה של נתינה כשאנחנו מרגישים שזה נחוץ. זה מאוד קל שהתרגול ייעשה קפוץ קצת. במיוחד כאן, אנחנו מנסים לעשות משהו. לטפח רוגע ורווחה. ומשום שיש מטרה, זה מאוד קל לתודעה להתכווץ סביב זה קצת או הרבה. כשאני מסב את ההשקפה לתרגול כנתינה… כשיש נתינה בלב, זה יוצר תחושה מרווחת. נדיבות, כתנועה, יוצרת מרווחות בתודעה ובלב. כשאנחנו קפוצים מידי, זה מאפשר מרחב, וזה נותן לתרגול להפתח במקום לחנוק אותו. בחודשים או בשבועות האחרונים ראיתי ארבעה סרטים על שינויי האקלים. אחד מהם, אולי ראיתם, זה סרט חדש של אל גור, ממש טוב, ואני לא זוכר איך קוראים לו, ועוד שניים. ותמיד אחרי שראיתי אותם, תהיתי – האם האנושות, האם אנחנו נוכל לצאת מזה או לא. עניין כ”כ גדול, ושאלתי את עצמי ‘למה אנחנו שוב ושוב נרדמים לנוכח זה?’. קראתי על כמות השאלות שברק אובאמה נשאל מכלי התקשורת השונים. וכל כלי תקשורת שלח כמה מאות שאלות, ומתוכן על שינויי האקלים – ממש מעט, אפס, או אחת או שתיים. אז למה אנחנו שוב ושוב נרדמים לנוכח מה שמתבקש מאיתנו, והאם אנחנו יכולים לפנות לזה, קולקטיבית ואישית? המשאב הפנימי של רווחה, מה שאנחנו, לאט לאט, אוספים כאן בתרגול הזה, עושה הבדל ענק, וזה פקטור ענק שמאפשר לנו לשחרר ולוותר. אנחנו צריכים פחות. פשוטו כמשמעו, כשיש לי מספיק כאן, אני צריך פחות. אין שאלה לגבי זה. אני לא צריך לטוס באיזיג’ט לכל מיני מקומות לשכב על החוף, אפילו כשיש לחץ. אני יודע שזה עניין רגיש. אבל לעתים קרובות אין לנו את המשאבים הפנימיים שלנו. בנוגע לאוכל, בידור, קניית דברים כדי להרשים אחרים. אנחנו פחות תלויים בזה שדברים יהיו נוחים, ושעונג חושי יגיע עוד ועוד. פחות תלויים בתחות ביטחון, איכשהו. וזה עומד בליבה, אולי, של מה יאפשר לנו כמין אנושי להתמודד או לא. אולי זה מוגזם לומר, אני לא יודע. לאורך חיים של תרגול כזה, אנחנו יותר ויותר זמינים לטוב, יותר זמינים לעזור לאחרים, כי יש לנו מספיק. כל הרעיון של וויתור, של הרפיה, כבר לא מפחיד. אז נדיבות כבסיס, חלק מהדחף שלנו לתרגול – ממש חשוב.

עוד חלק חשוב מאוד – זה לדאוג ללב. ואפשר לומר שזה מה שהתרגול הוא – לדאוג ללב. וזה מה שאנחנו עושים בתרגול, בעצם, מהתחלה ועד הסוף. אז מישהו שאל את הבודהא: ‘מה עוזר לסמאדהי?’. והוא אמר: ‘שמחה’. סמאדהי מביא לשמחה, אבל גם תלוי באיזו דרגה יסודית של רווחה. אז אנחנו נאמר משהו עכשיו, ואני מציע שתזכירו את זה לעצמכם לאורך הריטריט. שזה – לכוון את הלב לקראת הערכה. פשוט בכל פעם שנזכרים. להרהר, למשל, בכל מה שתומך בזה שתהיו כאן חמישה ימים. אולי מישהו דואג לדברים עבורכם, אולי דואג לעבודה איכשהו. יש שמונה אנשים שמתנדבים כאן בבית, ואנשי צוות. להזכיר ללב את מה שניתן להודות עליו. זה לא דבר קטן. אנחנו רוצים להזין אושר, ואנחננו עושים את זה באופן מכוון. זה כ”כ קל לאנשים, לרובנו, להתמקד בשלילי. זה נראה כ”כ מושך, ‘האוכל לא משהו, וזה צפוף מידי כאן’, וזה מפתה, להתמסר להתלוננות. אפילו קצת. זה נראה כ”כ אמין ונכון. אז מה שאנחנו יכולים לעשות, כולנו, זה להמיר את זה למוד של הערכה. כל מה שמעביר אתכם לתחושה הזו, תכניסו את זה מעת לעת. במיוחד כשהמיינד רוטן לו. אז סמאת’ה הולכת נגד הכיוון של היקסמות מהשלילי. אז הערכה והוקרה, וחלק מזה – להיות בטבע. קחו זמן ביום, אם אפשר בזמן ארוחות, ואם לא אז בסדר, אפשר גם בזמן הליכה – וצאו לטיול, ופתחו את היישות לראות, להריח לחוש את הטבע והיופי שלו. וגם, קחו זמן ביותר לתרגול גופני. אולי זו ההליכה, או יוגה, צ’יקונג, טאיצ’י, או כל דבר אחר. זה יעזור לחווית הגוף והאנרגיה שלו.

יהיו ראיונות בריטריט, אבל הם יהיו קבוצתיים. ויש משהו לגבי הראיונות הקבוצתיים, במיוחד בתרגול כזה, שאנחנו מנסים לפתח בו משהו – וזה התודעה המודדת, המשווה, והכאב שבזה. זה עניין מערבי, ולא ממש קיים במרכזי תרגול לא-מערביים. ואם יש מישהו שהוא במקום אחר לגמרי – זה ממש בסדר. ממש בסדר. האם זה אפשרי לא לתת לפחד מהתודעה המודדת והאכב שם – יותר מידי סמכות? אנחנו שם, אנשים, אחים ואחיות להזדקנות, מחלה ומוות, חולקים מה שקורה לנו בתרגול. אז מה עם מישהו עשה יותר, ומישהו עשה פחות. וגם יהיו הרבה שאלות בתרגול הזה, ואני ממש רוצה לעודד את זה גם.    

השתיקה היא אינטגרלית לתרגול. הבודהא אמר: (הסמאדהי) ‘תלוי בפרישות’. אנחנו כ”כ מלאים במידע ומילים מאחרים ומעצמנו, וזה יפה, התקשורת המילולית שלנו, אבל איך זה לוותר על למלא אחרים במה שמגיע ממני, ולהרגיע. השתיקה שאנחנו יכולים לקחת יחד ולהתחייב לה יחד זה מעשה של נדיבות. זה יכול להיראות מוזר בהתחלה, שישים אנשים יושבים האחד ליד השני ולא מדברים. האם אפשר להרגיש שיש אפיק של תקשורת, עם אנשים, דרך ובתוך השתיקה. שהיא לא לגבי מילים. להרגיש את החיים של מי שסביבנו, ולהרגיש את התמיכה שניתנת ומתקבלת. אז, בבקשה, הטלפונים, שזה נראה קל להשאיר אותם דולקים בריטריט, בבקשה אל. יש פה משהו כ”כ יקר, בזרם הזה של סמאדהי, והטיפים האלו שאני נותן, שאת רובם קיבלתי מאחרים. יש פה אוצר, ואל תפספסו אותו בשביל לשלוח טקסט, או לשמור על תקשורת. אם יש משהו שאתם חייבים לעשות, עשו אותו היום, ותנו את עצמכם לפשטות של ריטריט ולוח זמנים. אפשרו לעצמכם להתמסר לזה.

ודבר אחרון – חמשת הכללים. אני רואה אותם כתנועה, כמחווה של אהבה. אנחנו מתחייבים לכללים האלו כמחווה של כבוד ואהבה האחד לשני. לאפשר אוויר של אמון, רוגע. מאפשרים לכולם להפתח, ולוותר על השמירה. זו מתנה לעצמנו, כי אנחנו יכולים להיות רגועים כשאנחנו חיים עם הכללים האלו, ואנחנו מאפשרים לאחרים לעשות כן. והפתיחות שזה מאפשר זה חלק ענק מסמאת’ה, מההעמקה של התודעה.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

רוב ברבאה: הולדתו של הבודהיסטווה, חלק 2: חמלה, אמון וחכמה

זהו חלקה השני של השיחה האחרונה שרוב נתן בריטריט: ‘מטא וחמלה כדרך להתעוררות’, שלימד יחד עם קת’רין מקגי וג’ון פיקוק ב2008.


אז לחמלה, ובמיוחד לחמלה עם שוויון נפש בתוכה, יש שני פקטורים, ואני רוצה לדבר עליהם קצת. בחמלה צריכה להיות תבונה, וצריכה אמונה בתוכה. ויש לזה כל מיני רמות שונות. אז ברמה מאוד יומיומית, פן אחד של תבונה הוא להבין את המגבלות של הפעולות שלנו. מאוד קל לראות את זה בהקשר פוליטי. אפילו בדמוקרטיה. הנטייה לחשוב ‘איזה הבדל זה עושה אם אצביע או לא?’ או בהחלט, אפשר לראות את זה עם הגלובליזציה. מאוד קל לראות שאנחנו מוגבלים שם. ואפילו בהקשרים אחרים, צריך לראות שאולי נוהגים בחמלה, ומנסים לעזור, וזה רק חוט אחד ברשת. מה שאנחנו בוחרים לעשות, איך שאנחנו מדברים ופועלים, זה רק חוט אחד ברשת של תנאים. ברשת של תלות הדדית. זה מעניין לתת שיחות דהרמה, מהרבה סיבות, אבל גם כי אתה מדבר כי אתה רוצה לעזור איכשהו. וזה חשוב בשבילי, ובשביל כל מי שעושה משהו כזה, אני נותן שיחה, אבל יש כ”כ הרבה שקורה עכשיו שמרכיב את השיחה הזו. אולי זה נראה לי, או לכם, שאני נותן את השיחה. וכמובן שברמה מסויימת זה נכון, אבל למעשה, ואם מישהו מכם היה מעורב בהופעה מסוג כלשהו, מה שאתה נעשה מודע לו זה שהשיחה היא שיתוף פעולה, אני עושה את רוב הדיבור, למרות שבקבוצה הזו… זה שיתוף פעולה. יש לי את חתיכות הנייר האלו, אבל האופן בו כולם נוכחים או לא, ערניים או לא, מעוניינים או לא. אם אכלתם יותר מידי לארוחת הצהריים, זה ישפיע על השיחה הזו. תודה באמת. זה מאמץ קבוצתי. אז מה שיוצא מהפה, התחושה של זה, היא התהוות מותנית. אם אני רוצה לתת משהו, ורואה את זה באופן מרוכז בעצמי, זה יותר מידי. זה רק קו אחד. המילים יוצאות, חלקן נשמעות, אם נהיה כנים, רק חלקן נשמעות וחלק לא, ואיפה זה נוחת? זה נוחת בהרבה מצבים מנטליים שונים, היסטוריות תרגול שונות, מצבי חיים שונים. ומישהו יצא מהשיחה והריטריט הזה ויפגוש סט של תנאים אחרים. אז שיחה היא רק זרע, ואז היא פוגשת הרבה תנאים אחרים. ואם אני עם כוונה של חמלה, אבל רואה את עצמי באופן מרכזי מידי ומשמעותי מידי, שם החמלה שלי תידלדל, ולא תהיה בלתי מעורערת. אני צריך לראות את הרשת הזו, עכשיו, ובטח בעתיד. דיברנו על ריקות, וזה נושא מאוד קשה, גם אינטלקטואלית, ובטח לספוג את זה ממש. אז בשבילי, זה הרבה יותר מועיל לראות שיחה כזו כזרע, ואולי זה יפגוש זרעים אחרים ויצמח. אבל אם אני חושב: ‘השיחה מתחילה ב19.30, ועד 20.30, כל מי שבחדר צריך להבין’, זה יותר מידי. אז למי שאנחנו עוזרים, עלינו לזכור, אחרי הנתינה שלנו, הם יוצאים ופוגשים תנאים והשפעות אחרות. אני לא המספק היחיד של תנאים ושל חמלה.

יש כמה פסקאות מאוד מעניינות של הבודהא על תנאים. הוא מדבר על קארמה, ומדבר על ההבשלה של קארמה מהעבר, אולי עשינו משהו רע, ואנחנו מרגישים את הכאב של אשמה או חרטה. או שישנו הזכרון הכואב הזה. למשהו מהעבר יש תוצאות בהווה. הוא אומר משהו מעניים, בכמה פסקאות שונות. כשהתודעה, הלב, קטן, דחוס – הקארמה הזו מבשילה, הזכרון מבשיל בהקשר הזה, של התודעה והלב המכווץ והסגור. בלב שאינו סגור, שהוא חסר גבולות, בין אם באמצעות טוב לב וחמלה, חדווה או שוויון נפש, או דרך סמאדהי או תובנה; בלב שאינו סגור, כשהקארמה מבשילה, האפקטים מהעבר עולם, הם בהקשר מאוד אחר. והבודהא אמר –בקושי יהיה אפשר להבחין בהם. זה לימוד מהמם. ככל שהלב יותר קטן, בכל זמן שהוא, והקארמה באה, ויש אפקט גדול. הבודהא נותן כמה אנלוגיות. אחת מהן היא של גביש מלח בכוס מים. מה יהיה טעם המים? די מלוחים. לעומת גביש מלח באגם גדול. והבודהא אומר – זה יעלה, אבל בקושי יעשה אפקט. אז, אפילו כשיצורים סובלים, ישנו התנאי שהם פוגשים של ‘איך הלב הוא’. אנלוגיה אחרת, שאומרת משהו על מערכת השיפוט בזמנו. אם אתה עני, יכולים לזרוק אותך לכלא לזמן ארוך, ואף אחד לא יודע. ואם אתה עשיר, לא שמים אותך בכלא. זה אנלוגיה נעימה. אבל מה שאנחנו מזינים, לפתיחות של הלב יש עושר אמתי שהיא מביא. העושר האמתי.

בחמלה יש תבונה ואמון בה. אז יש אמון, ואנחי אכנס לזה. האמון הזה מביא שיוויון נפש לחמלה. האם מישהו שמע על מקסימיליאן קולבר. סיפרתי על הביקור שלי באושוויץ, אז כשהייתי שם, נתקלתי בסיפור של מקסימיליאן קולבר. הוא היה פולני שנעשה כומר ונזיר פרנציסקני (זה מסדר קתולי) וחי בפולין, וזמן מה באסיה. כשהנאצים השתלטו על פולין, הם זרקו אותו מיד לכלא, רק כי היה נזיר. והוא שוחרר, וחזר למנזל שלו, והחביא כשלושת אלפים פליטים פולנים, שאלפיים מהם היו יהודים. החביא אותם, כמובן תחת איום עצום אליו. אחרי זמן מה זה נודע, והוא וחלק מהעמיתים שלו נשלחו לאושוויץ, בימיו הראשונים של המחנה. אחרי שהוא היה שם כמה חודשים, יום אחד, בבלוק שלו, אסיר נעדר, וההנחה של השומרים היתה שהוא ברח. למעשה הוא טבע בשירותים, בטעות או בהתאבדות. ואם מישהו בורח מבלוק, העונש היה שעשרה אנשים נבחרים באקראי ומוצאים להורג. אז עשרה נבחרו, ואחד מהם, שיהיה לוחם מחתרת פולני, נשבר מיד: ‘איך אשתי וילדי יסתדרו בלעדי’. וזה לא עשה כל רושם, ואז מקסימיליאן קולבר צעד קדימה ואמר: ‘אני אקח את מקומו של האיש הזה’. ובאופן מפתיע, המפקד הסכים. העונש היה, וזה לא דבר שנחמד לשמוע, העונש היה שזרקו אותם לחדר קטן, כשראיתי את החדר הייתי בטוח שהם מתו ממחנק, אבל הם הושארו של לגווע. נזרקו לחדר הקטן, ונשארו לגבוע, ובד”כ אנשים החזיקו כמה ימים שם. אחרי שבועיים רשויות המחנה רצו לשים קורבנות חדשים בחדר. אז הם פתחו את הדלת, ומצאו ששלושה היו חסרי הכרה אבל עוד חיים, והוא, מקסימיליאן קולבר, היה חי ובהכרה מלאה. הוא נשאר בהכרה מלאה גם כשהרגו אותם בהזרקת רעל. לא סיפור נחמד במיוחד. אבל אתה תוהה, בסיפור הזה, וזה רק סיפור אחד מבין אינסוף סיפורים שבהם וויתור על העצמי לטובת אחרים קורית, ואתה תוהה, מה קורה… שמעתם על דמיאן המצורע? הוא היה קתולי ממסדר דומיניקני. ומתישהו, אחד מהאיים בהוואי היה מושבת מצורעים. אז הם השתמשו בו לשמור מצורעים, ואף אחד אחר לא חי שם. והוא התנדב להיות כומר שם, לחיות את שאר חייו, עם דבר מלבד אלפי מצורעים. הוא היה גם רופא, וגם איש הדת שם. ואחרי שתים עשרה שנה נדבק בצרעת ונפטר. אז מה קורה בתודעה של יישות שמאפשרת משהו כזה? אנחנו יכולים לדבר הרבה על אמונה. זו תכונה מאוד מעניינת, ויש גם לה ספקטרום.

ההתחלות של אמונה, ולא דיברנו הרבה על תרגול של התמסרות, ויחסים עם קואן יין וכל זה. התחלות האמונה הן: ‘זה יסתדר כמו שאני רוצה’. אנחנו שומעים: ‘זה יהיה בסדר’, אבל בעצם זה אומר: ‘זה יסתדר כמו שאני רוצה’. ואלו ההתחלות של האמונה, אבל זו אמונה לא בוגרת. דרך של אמונה והתמסרות היא דרך שמעמיקה ומתבגרת, ויש התבגרות של מה אמונה והתמסרות אומרות, בעצם. וזה נע, נוטש את מה שאני יכול  להשיג ומה שאני מבקש מאלוהים או מהבודהיסטווה, וזה נע מזה. מישהו אמר לפני כשבוע, נפגשנו והי אמרה: ‘אני מרגישה שהאלים נוטשים אותי’, ונכנסנו לזה, ומה שהיא התכוונה אליו בעצם היה: ‘אני לא מקבלת מה שאני רוצה’. זה מותמר ומעמיק, והמלים היפות של ישו בגת שמנים, כשהוא יודע מה עומד לקרות, ואומר: ‘כך ייעשה, כך מה שאינו שלי ייעשה’. היפוך של ערכים. אולי הדוגמה המפורסמת ביותר היא של סט.ג’ון אוף-דה-קרוס, שכותב על התנועה הזו, ממה שאני רוצה, ל’כך ייעשה’. ולעבר ‘הלילה השחור של הנשמה’, שבו אתה לא מקבל כלום, ויש משהו שם, בחשיכה ובאי-הקבלה של מה שאתה רוצה. משהו קורה בעומקי האמון וההתמסרות. ההשקפה לגבי סבל משתנה. ובמקרה הזה, דרך אמונה. האב קולבר ראה את המצב הזה אחרת. משהו בעומקי האמונה וההתמסרות שלו, בתחושה שלו של אלוהים או איך שתרצו לקרוא לזה. משהו שאפשר לו לראות את המצב הזה אחרת. כך שהסבל לא אמתי כפי שהוא נראה. או שהוא מוחזק במשהו אחר. כל אלו הן השקפות שונות של סבל, דרכים שונת בהן סבל נראה וזוכה להתייחסות.

אם אנחנו מדברים יותר במונחים של תרגול בודהסיטי תרוודי מסורתי, ושואולים: ‘מהי אמונה בדהרמה?’ מה זה אומר עבורנו להביא אמונה לחמלה? יש אולי שתי איכויות, שני פנים שהם חיוניים. האחד הוא, הפן הראשון – שאיכויות יפות והטיפוח שלהן, טיפוח הפתיחות של הלב, דרך נדיבות, שוויון נפש, סמאדהי ומטא, כל האיכויות האלו מביא רווחה, שמחה ובטחון. זה מה שמביא בטחון בחיים. יש חכמה בראייה של זה ויש אמונה בזה. וגם אמונה שזה אפשרי עבורי. לא משנה כמה עני אני מרגיש עכשיו וכמה חוסר בהן ניכר כשאני מביט פנימה, זה אפשרי עבורי. זה אפשרי ליישות הזאת, ללב, ליישות, לטפח איכויות יפות ולתת להן לצמוח. זה פן ראשון. פן שני של אמונה בדהרמה, במובן קונוונציונלי יותר הוא, שחופש מסבל הוא אפשרי. זה בשורש של כל הבנת דהרמה שהיא. וזה מעניין, כי ‘סצנות דהרמות’ שונות מתייחסות לזה אחרת. אמון אחד הוא – שחופש כללי מסבל הוא אפשרי. התעוררות היא אפשרי, חופש מסבל הוא אפשרי, במובן מאוד שלם. וזה מעניין, כמה מתרגלים, ואפילו שמתרגלים המון שנים, מאמינים בזה. ואני מכיר אנשים שמתרגלים המון שנים, ולא מאמינים באפשרות של התעוררות או הארה. אני לא אכנס לזה עכשיו. מה שיותר חשוב, זה שברגע, חופש מסבל הוא אפשרי, או לפחות שברגע הזה, לא משנה מה יש בו, כל מה שקורה, פחות סבל הוא אפשרי. מידה של חופש מסבל היא אפשרית. זו אמונה אמתית, ותבונה, וזה אקטיבי, זה עושה משהו. אני פה, בסיטואציה של סבל, ואני בוטח, אני יודע, שזה אפשרי עבורי לסבול פחות. או שאחר יסבול פחות. ומה שהאמונה הזו עושה זה להביא חיות ליחסים עם סבל, זה מביא חיות, חקירה, יכולת תגובה. זה ממש… שינוי קטן, במובן מסויים, אבל כ”כ משמעותי. זה מסב רגע של סבל למשהו שאפשר לעבוד איתו וללמוד ממנו. אם זה לא שם, אם האמונה הזו לא שם, איך אנחנו רואים סבל? איך אנחנו מביטים על סבל, של עצמנו ושל אחרים? אני חושב שבימים אלו, כשאנחנו חיים בחברה לא-דתית, כמה זה קל לראות סבל כחסר משמעות. ובתוך זה, להיות מוצף מהסבל. ההקשר של הסבל שאנחנו רואים, זה ממש קל בתרבות הפופולרית שלנו לראות סבל כחסר משמעות, חסר תכלית. ‘כלום לא יכול לצאת מזה’.

בחמלה יש תבונה. ובאופן יסודי, מה שזה אומר זה שאנחנו מתחילים באופן יותר ויותר עמוק להבין את הסיבות והתנאים שמביאים סבל. וההבנה הזו מביאה חמלה. אז זה אפשרי שמישהו לעולם לא יתקרב לתרגולים של חמלה ומטא, ורק ההעמקה של התובנה תביא חמלה, באופן חסרר מאמץ, טבעי ואורגני. כי אנחנו נכנסים לתנאים ולנסיבות שם. ולהבין את זה. כשאנחנו מתחילים לראות יותר ויותר את הסיבות והתנאים, אנחנו רואים יותר ויותר את המשותפות שבזה. אני עושה את זה, את עושה את זה, כולם עושים את זה. אנחנו מזינים סבל דרך אי ההבנה של התנאים והנסיבות, והראייה הזו של המשותפות שמביאה הרבה חמלה. מסורתית, עם שווין נפש כלפי ברואים, ישנם משפטים שאנחנו מהרהרים בהם, כמו במטא. ואני אקרא אותם. מסורתית, עושים את זה אחרי הרבה תרגול חמלה, והלב מאוד פתוח לסבל, וכדי לאזן את זה, מכניסים את ההרהורים האלו של שוויון נפש: ‘כל הברואים הם הבעלים של פעולותיהם. אושרם וסבלם תלוי בפעולותיהם, ולא במשאלותי כלפיהן’. זה בהקשר של איחולי טוב דרך תרגול החמלה, ואז רואה שיש מגבלה לזה. ‘כל הברואים הם הבעלים של הפעולות שלהם, והיורשים של התוצאות שלהן. העתיד שלהם נולד מפעולות כאלו, בן לוויה של פעולותיהם, ותוצאות פעולותיהם יהיו ביתם. כל הפעולות המכוונות, מיומנות או מזיקות, לפעולות כאלו הם יהיו יורשים’. ללב שמאוד פתוח לסבל, זה מאוד מפקח להרהר כך, במגבלות ומהו זה שהאדם לא מבין בהקשר של תנאים ונסיבות. אין כאן האשמה. זה לראות את המשותפות, וממש לא לגבי אשמה. וישנה התחושה שחירות היא אפשרית, ואז אנחנו רואים את הסבל אחרת.

וכך, שיישוית שמעוניינות בחמלה ובפתיחות של הלב וכשאנחנו חיים בעולם, אנחנו מוצאים את הסבל של העולם, את העוצמה האדירה שלו, וזה נוגע בנו. אנחנו רואים את זה, ואנחנו, בתקווה, פתוחים לזה, ורוצים להיות פתוחים לזה, ואנחנו מכירים במגבלות של מה שאני יכול לעשות. במגבלות של הפעולות שלי. אנחנו מביטים בעולם, פוליטית, סביבתית, חברתית, וכמה מעט שינוי נראה שקורה. לפעמים יש שינויים עצומים, כמו שהאנושות עשתה לפעמים, אבל לעתים קרובות, נראה שמעט מאוד קורה. ועדיין. יכול להיות המודעות: יש מעט שינוי, יש אינסוף סבל, ואף על פי כן, לחיות עם אהבה וחמלה זו הדרך הטובה ביותר לחיות. אנחנו יכולים לתהות: מה הטעם? זה לא עושה שום הבדל. זו הדרך הטובה ביותר לחיות. אפילו כשאנחנו מאוד מודעים למגבלות של זה ולחוסר הטעם לכאורה של זה, שם בחוץ. אני זוכר שהעניין עם שינויי האקלים… זה השתנה מהר, בהתחלה אמרו: ‘המדע לא בטוח, וזה לא ברור, אז בוא נשתהה עוד עם מה אנחנו צריכים לעשות’, ואז פתאום זה ממש עניין. ואני הרגשתי, גם כשהמדע היה לא בטוח, או עכשיו, שאומרים שזה מאוחר מידי, מהי הדרך הטובה לחיות? אם אנחנו בוחרים בפעולות שהן לא הדרך הקלה, שאולי מותחות אותנו, או דורשות מאיתנו איזו פרישות, מה אנחנו מזינים בזה? אולי זה עושה הבדל ואולי לא, ואולי המדע טועה ואולי לא. מה זה מזין אם אני מתעלם מכל זה וממשיך כרגיל? אולי האינדיווידואל הזה פה לא יעשה הבדל, אבל מה אתה מזין בלב הזה, ובלב של אחרים, כשאני בוחר לוותר, או לחיות אחרת, כי אולי זה עושה הבדל. מה אני מזין בזה? ואולי זו שאלה חשובה כמו, ואולי יותר חשובה מאשר האם התרבות כפי שאנחנו מכירים אותה תשרוד. מה אנחנו מזינים? אני לא מעולה עם זמנים, אבל כמעט…

לפעמים, עם החמלה ושוויון הנפש, יש תחושה שאנחנו הולכים על חבל, וצריך למצוא נקודת אמצע. אבל אני חושב שבעצם ריכוך מגיע לכל העניין. איך רואים סבל, ומה שלא יכול להפתר, כל העניין נהיה יותר רך ומרווח. מה מאפשר את ההתרככות הזו, יותר מכל דבר אחר? הראייה של ריקות, ההפתחות לזה. זה מרכך את ההשקפה שלנו. וככל שמישהו נכנס ומהרהר בריקות ומבין אותה, יותר מסירות מגיעה לחיים. אנחנו יותר ויותר מסורים לסבל, מוסרים את עצמנו באופן חסר-היאחזות. אז ריקות זה לא דבר קר או יבש, ובטח שלא ניהיליסטי. זה לא אומר ששום דבר לא קיים, ושום דבר לא משנה. אם זה היה ניהיליזם זה היה מוליך לאדישות. ההרהור בריקות הוא מאוד הדרגתי, ואני לא פגשתי אף אחד שהבין את זה בפתאומיות, ולא משנה מה תקראו או תשמעו על זה. זה מאוד הדרגתי. זה משהו שקשה להבין, ואנחנו מהרהרים, ויש לזה הרבה רמות למה שזה אומר, ואנחנו צריכים לראות שוב ושוב. אז בריטריט הזה אנחנו נוגעים בזה בכל מיני דרכים, ויש הרבה דרכים לראות ריקות. ומה שחשוב זה לעשות את זה שוב ושוב, לראות את זה שוב ושוב, עד שהאסימון נופל. וזה לא: ‘הנה, הבנתי, יופי’. ההרגל של תעתוע, של אי ראייה של ריקות, של ראייה של דברים כ’קיימים’ כ’עצמם’, עמוק להדהים, עמוק באופן קיצוני. אז חלקית זה עניין אינטלקטואלי, וצריך לרדת ללב. זה גם וגם. וזכרו, הריקות זה כלי, רק כלי, שאנחנו לוקחים לשחרור מסבל. וחמלה היא כלי אחר, ולפעמים הם באים יחד, באותו רצף.

אני זוכר שחייתי בבוסטון, בתקופה של הפיגוע במגדלי התאומים. ובלילה בו זה קרה היתה התאספות במרכז המדיטציה, ודיון שם, ומתישהו עלה העניין של ריקות, ומישהו אמר: ‘זה הכל ריק, וכלום לא קרה באמת’. אוקיי, אבל זה ממש היה הכלי הלא מתאים באותו זמן. כי למי שאמר את זה, ולמעשה לכל מי שהיה בחדר, ממש אף אחד, לא יכל להרים את הכלי הזה של ריקות באופן שיביא חמלה. וזה נכון, אתה יכול, אולטימטיבית, לומר ש’שום דבר לא קרה באותו יום’. באמת, כלום לא קרה. אבל אם אנחנו לא יכולים… אם הראייה שלנו את הריקות היא כ”כ מפותחת עד שאנחנו יכולים לגשת לזה כך באופן שמשחרר חמלה, אז צריך להניח את הכלי של ריקות. רק מילים, ולהתייחס בחמלה ליישויות, לסבל, ולאחריות שלי על הסבל. מישהו יכול לראות, עם העניין של ריקות, שגם סבל הוא ריק. הוא לא קיים באופן בלתי תלוי. חמלה, אהבה ריקות. ואיכשהו, הראייה של זה משחררת עוד חמלה. באופן מסתורין ויפיפה. איך זה שבודהיסטווה יכול להחזיק שאיפה כזו, בזמן כזה? הם מחזיקים אם החמלה עם הראייה של ריקות. אני ריק, הוא ריק, הסבל ריק, הזמן ריק. הכל ריק. ברמה אחת כלום לא קרה, וברמה אחרת, אני ממש שם. זה מה שמאפשר לבודהיסטווה להיות בודהיסטווה, שהחמלה והריקות שתיהן שם.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

רוב ברבאה: הולדתו של הבודהיסטווה, חלק ראשון: שוויון נפש ויציבות החמלה

זהו חלקה הראשון של השיחה האחרונה שרוב נתן בריטריט: ‘מטא וחמלה כדרך להתעוררות’, שלימד יחד עם קת’רין מקגי וג’ון פיקוק ב2008.


במסורות הדהרמה ישנו הקונספט והרעיון של הבודהיסטווה, שהיה שם מהתחלה. ולפני, משהו בין… זמן מה אחרי שהבודהא מת, הוא קיבל חשיבות די מרכזית ומשמעות קצת אחרת. ומה שזה התחיל לומר, במסורת, זה מישהו שיש לו שאיפה כפולה בשני מובנים. האחד, מישהו ששואף לחמלה עצומה, חסרת גבולות; משרת את החיים ואת הברואים. והשני, וזה לפעמים מוזנח קצת, באופן מעניין, להבין באופן מלא את הריקות של כל הדברים, כל התופעות. החמלה והתבונה, יחד, השאיפה למלא את שני הפוטנציאלים האלו מרכיבים את הבודהיסטווה. במקור המשמעות היתה – מישהו ששואף להיעשות בודהא בחיים העתידיים. אבל זה הגיע, היסטורית, למרות שהיסטוריונים חלוקים לגבי מתי ואיפה זה הופיע לראשונה במסורת, אבל זה הורגש, בקרב מתרגלים מסויימים, זמן מה אחרי מותו של הבודהא, ש: א. לא היתה הבנה מלאה של מה שהבודהא הצביע עליו, שזה החלק של הריקות. וגם, וזה ב. שהדגש על חמלה חמק, ואנשים התחילו לתרגל רק לעצמם. אז יש לידה מחדש של הדגש על החמלה וההבנה של הריקות. אז בודהיסטווה הוא מישהו שלגמרי מסור לחמלה, שחי עם חמלה בליבת סדר העדיפויות שלו. כל חייו סובבים סביב חמלה, סביב הרצון, המשאלה, לשרת אחרים. יש טקסט משנטידווה מהמאה השמינית, אני חושב. וזה המיצוי של השאיפה הזו, אז אני רוצה להביא קצת ציטוטים מזה. זה מבטא את הכמיהה, המשאלה, ההתמסרות למרכזיות של חמלה ולתנועה הזו.

‘אני תרופה לעייפים ולתשושים, מי יתן ואהיה מרפא עבורם, עד שמחלה לא תופיע עוד. מי יתן ואצמית את הרעב והצמא שלהם במזון ומשקה. מי יתן ואהיה מזון ומשקה עבורם בעת מחסור. מי יתן ואהיה אוצר אינסופי לאלו הזקוקים לו, מי יתן ואהיה המשרת, ואתן להם כל שהם מבקשים, גופי, שמחתי, הטוב שלי, כעת ולתמיד, בכל מקום, אין לי עניין בכל אלו, אני זונח אותם כדי להשיג את מטרתם של כל הברואים. מי יתן ואהיה מגן לחסרי המגן, מדריך לתועים. סירה, גשר, מעבורת לאלו המבקשים את החוף שמנגד. מנורה לאלו הזקוקים לה, מיטה לאלו הזקוקים למיטה, עבד לזקוקים לעבד, לכל הברואים. מי יתן ואהיה אבן משאלות, כד שופע, לחש קסמים, תרופה מופלאה, עץ ממלא משאלות, פרה המניבה לכל הברואים. כשם שאדמה, מים, אש ואוויר עומדים לשימושם של כל הברואים בכל החלל, בדרכים רבות, מי יתן ואהיה האמצעי לקיום של כל הברואים בכל החלל, עד שהכל יעבור לניבאנה. מי יתן ועל ידי מעלותי, מי יתן והעיוור יראה, והחירש ישמע, מפחד יפסיק לרעוד, תיושב דעתו של המוטרד, והמותש יהיה שבע רצון. מי יתן והחולה יחלים, אלו הכבולים משוחררים, מי יתן והחלשים יהיו חזקים, ויאהבו האחד את השני. וככל שהאדמה והשמים נותרים, מי יתן ואשאר גם אני, לרפא את מכאובי העולם. אני לוקח על עצמי את מכאובי העולם, מי יתן ויהיה מאושר’.

אלו פיסקאות מאוד חזקות, מאוד יפות. כששנטידווה, בדרך החיים של הבודהיסטווה, בפרק לפני כן הוא מתאר את זה מתפרץ לתודעתו במעין פיצוץ פתאומי, אבל אני תוהה אם, כפי שהשפה מאוד קישוטים וקיצונית, אני תוהה אם זו לא הגזמה, ואם זה באמת חייב לבוא באופן כ”כ פתאומי. אנשים אוהבים דברים פתאומיים, כי זה דרמטי וניכר. אבל אני תוהה אם התנועות האלו לקראת עשיית תנועה מרכזית יכולות להיות מדורגות, וזו לא חייבת להיות תנועה פתאומית, או ששניהם אפשריים. השאלה שאני רוצה להכנס אליה היא: מה מאפשר סוג כזה של חמלה? ראשית, לעלות, ושנית, להשאר שם. אז חמלה ענקית כזו, כדי שהיא תשאר, החמלה צריכה יציבות, אי-מעורערות. איפשה בחמלה צריך אי-מעורערות של החמלה. שתעמוד בפני כל סבל שהוא. כגודל היסוד, גודל החמלה. ואני רוצה להכנס לזה היום, וזו הדרך בה הברהאמויהארה הרביעי, שוויון נפש, נכנס. אז איך אפשר להפוך את החמלה לחזקה יותר ויציבה יותר?

אז, ישנן ארבע בהראמויהארות, מטא; חמלה; מודיטה – אושר, שעליו קת’רין דיברה אתמול; ושוויון נפש. ואני בטוח שקת’רין אמרה שמודיטה מתורגמת בד”כ באושר סימפתי, שמחה בשמחת אחרים. אבל זה משהו הרבה יותר רחב. אפשר לומר, שמחה רוחנית, אושר שאינו תלוי באגו. אושר שלא תלוי בזה שאני מקבל משהו, או שאתה אומר עלי משהו טוב או שאני מקבל משהו טוב. אלא אושר שמגיע מפתיחות ומהאפשרות שהחיים יגעו בנו. אז יש מודיטה, ואת האחרון, אופקה או שיוויון נפש. כשהבודהא דיבר על שיוויון נפש הוא דיבר על שיוויון נפש כלפי כל התנאים וכל הדברים. אז זה לא היה ביחס ליישויות אחרות בהכרח. אז אפשר לומר שיש שתי משמעויות. אחת – יציבות בפני כל מה שקורה, בפני כל תנאים שהם. והמשמעות ה’קטנה’ יותר זה שוויון נפש בהקר של חמלה, הדרך בה שוויון נפש צריכה להיות שם כבסיס של חמלה, כדי להפוך את החמלה לבלתי מעורערת. כך שבחיינו, ובתרגולים שלנו, אנחנו נותנים חמלה ליישויות. ולעתים קרובות זה עוזר. ולפעמים אנחנו מאחלים חמלה, מודטים, פועלים, וזה לא עוזר. האדם עדיין סובל, וזה אפילו מחמיר. שם שוויון הנפש צריך להכנס. אז שאלה – איך אפשר להכניס את זה באופן עמוק לתרגול, את שוויון הנפש הזה.

אז, וזו תהיה הפעם האחרונה שאני אומר את זה, אם אתם יכולים לשמוע את זה שוב… האיזון בתרגול. כשאנחנו מדברים על חמלה בתרגול, יש את ההתכוונות לסבל, ולתת לצער להדהד בלב, הפן שמקבל את הסבל. והאיזון של זה עם האנרגיה המרפאת, התרופה שמשככת ועוזרת. ולהרגיש את האנרגיה המרפאת בדרכה החוצה. היא רוחצת אותנו בדרך החוצה, והיא מזינה ושמחה. אז זה ממש מהותי. האיזון יהיה דינמי, ואנחנו יכולים לפתח את המיומנות הזו, שבה אנחנו מודעים לאיפה האיזון בכל רגע. ‘האם אני יותר מידי בצד האמפתי? יותר מידי עם הצער, וצריך לעבור לצד השני ולהרגיש את ההזנה?’. יהיה צער. הלב נפתח, ויש דמעות בצער העולם, או בצערם של אלו שאנחנו מכירים. וזה אוצר יפה של מה זה להיות אנושי, לחיות במלוא האנושיות שלנו, שאנחנו נרגיש את זה, ונבכה עם זה. אבל, לאורך זמן, אם אין דאגה לאיזון הזה, לחמלה לא יהיה כוח ואפשרות להשאר לאורך זמן, והיא ממש יכולה להשאר לאורך זמן. אז במובנים מאוד ספציפיים של טכניקה כאן, אבל אם מפתחים את האיזון הזה במדיטציה, זה מתרגם את עצמו, כשאתה יושב עם מישהו, מקשיב לו, מחזיק את ידו. אתה עם מישהו, ואתה יכול לקחת את אותה מיומנות מדיטטיבית למרחב הבין אישי. זה ממש מהותי, וזה מכניס קלילות לחמלה. וזה חשוב, כי לעתים כל כך קרובות אנשים מרגישים שזה כבד מאוד. כמה ימים לתוך ריטריט ואנשים ממש מזיעים מרוב משקל, ומחכים לעבור הלאה. אז זה מביא איכות של יציבות, שאלו פקטורים של שווין נפש שמגיעים פנימה.

וגם, הסמאדהי. במובן היסודי ביותר, סמאדהי כפחות מוסחות, וזכרו, זה רצף, וזה מאוד נפוץ ששופטים ‘אם יש לי את זה או לא’. אבל אי המוסחות מאוד עוזרת. פחות מוסחות פירושה יותר יציבות של תודעה. זו ממש משוואה. פחות מוסחות, יותר יציבות. והיציבות הזו מתחילה לחלחל ליישות בכל מיני אופנים. אז לא להזניח את הכוח של סמאדהי. וזה מאוד נפוץ שאנשים אומרים שהם מעדיפים לתרגל כשיש מוסחות והסמאדהי פחות טוב, כי זה יותר דומה למה שיש בחוץ, ואז זה יישאר איתי אחרי הריטריט. יש מידה של תבונה בזה, אבל אל תזלזלו בעד כמה הסמאדהי יכול להשפיע על היישות, על התאים ועל ההכרה. עם סאמדהי, הגוף רוחץ ומתעטף במשהו יציב ונוח, והפתחיות והכוח שזה מביא הופך להיות האופן בו הגוף נחווה יותר ויותר מהזמן. היינו יכולים לבלות כמה חודשים רק עם סמאדהי, וכשהו מעמיק, הוא מביא שמחה. שמחה באה באופן מאוד מלא ליישות, והשמחה הזו, המודיטה, היא גם בסיס לשוויון נפש. כשיש שמחה כזו בחיינו, יש לנו מספיק, ואנחנו פחות מעורערים ביחס לסבל שלנו ושל אחרים. אז הסמאדהי עובר מין מסע כזה, דרך שמחה ואל שוויון נפש.

כשאנחנו עושים את תרגול החמלה, זה מאוד נפוץ ונורמלי שתהיה תחושה של העצמי עושה חמלה. הנה אני, יושב והולך ומין מנפנף בכנפי ומנסה ליצור חמלה. וזה מאוד נורמלי וטבעי. העצמי עושה חמלה. ולפעמים, ואני בטוח שחלקכם טעמתם את זה במידה כזו או אחרת, כשהסמאדהי מעמיק יש פחות תחושה ש’העצמי עושה את זה’. ויש תחושה של, כמעט אי מאמץ, או מעט מאמץ, ומעט עצמי עושה, אלא איכשהו חמלה נוכחת. יש פחות עשייה. וזה יכול להיות נפוץ, אם מישהו טועם את זה לפעמים, להזניח את העשייה של החמלה, ולחשוב שזו החמלה ממש, רק כשאין עצמי שם. אבל כל הטווח הוא חשוב. וזה ממש חשוב לשמור במודעות. כל הטווח של חמלה ושל איך היא מרגישה חשוב לנו. אז לפעמים זה כן מרגיש כאילו אני כאן, מנופף בכנפי ומתנשף בנסיון להניע חמלה. מאוד העצמי הזה נותן חמלה לעצמי האחר. ממש עצמי ואחר. מאוד נחוץ ובסדר וחשוב. אז העשייה… עשייה זה פן של חמלה. חמלה רוצה להתיר סבל, ויש בזה עשייה. אז ישנם הפנים של הקבלה והחישה, אבל יש גם עשייה. אז, אתם יודעים, כשאנחנו בנוכחות ילד רעב, אנחנו לא אומרים: ‘תאמרי לי הכל, אני כולי אוזן’. זה מטופש, בבירור. אתה פועל. אבל זה עדין. לפעמים כשאנחנו עושים יותר, או מרגישים שאנחנו עושים יותר, בעשייה, תחושת העצמי ניבנית בגדר ‘העושה’, ועם זה הקשרות לתוצאות. יותר ‘עושה’, יותר הקשרות לתוצאות, ועם זה, פחות שיוויון נפש בחמלה. לפני כחמש שני, אני זוכר, הייתי בריטריט של שלושה חודשים כאן, ובנקודה מסויימת חליתי באופן די רציני עם התלקחות של קרוהן, שזה משהו שקורה לי לעתים. זה משהו שלא ממש הבינו למה הוא קורה. כשאני מקבל את זה, חלק ממני מתחיל לנסות להבין, ולשחק עם הדיאטה, ולרשום לעצמי פתקים, זו פשוט האישיות שלי, אני לא יכול לעשות עם זה כלום… טוב, כנראה שאני יכול, אבל… ושמתי לב שיש שני מודים. מוד אחד היה ‘אין מה לעשות, אין לאן ללכת’, והייתי יכול לשבת עם אי הנוחות שם, והכאב והפחד וכל זה, ורק להחזיק את כל זה בחמלה. אי עשייה, רק להיות עם זה, לתת לזה להיות מוחזק. וזה היה מוד אחד, שהיה דרך מאוד יפה להיות עם משהו קשה. והמוד השני היה יותר של עשייה, ולנסות לדאוג לעצמי ולנסות להבין מה יביא ריפוי. שניהם נחוצים. ורק לראות, לפעמים שמתי לב שכלל שהלכתי למוד שרוצה להבין, מתוך רצון לרפא, כך התרחקתי מהחמלה והמתיקות שבזה. שתיהן נחוצות, וממש חשוב להכיר בזה, שעם חמלה זה טווח, וכל זה זה חמלה. אפילו שזה נראה כאילו מישהו מורט את שערות ראשו בנסיון להבין, זו יכולה להיות חמלה.   

כמו שהזכרתי, זה יכול להיראות לאנשים מסויימים, לעתים שהחמלה נפתחת או עוברת לאזור אחר לגמרי, וזה כאילו מרחב של חמלה נפתח. חלל. ובמרחב הזה, הסבל מוחזק. כל סבל שעולה מוחזק במרחב הזה. וזה יכול להרגיש כאילו זה מרחב בנו, או מרחב רחב, בגודל היקום, אינסופי. זו תפיסה מאוד אמתית שיכולה לעלות לאנשים בזמנים שונים. מרווחות היא פן של שוויון נפש. ממש. כשיש סבל, מרחב או מרווח סביב הסבל זה צבע או פן של שוויון נפש. אז בתרגול הזה, ככל שאנחנו יכולים לעודד ולשהות במרווחות הזו, שבה כל סבל שיכול לעלות ביקום מוחזק ללא מאמץ, ואנחנו יכולים להציץ לחוויה הזו ולהזין אותה. באופן מאוד אמתי, זה משנה את כל היחסים לסבל בעצמנו, בעולם ובחיים האלה. זה נע יותר ויותר מהאני הקטן שצריך להחזיק את הסבל, לתחושה שזה מוחזק, ואתה יודע ומרגיש שזה מוחזק. ובנרחבות של ההחזקה הזו יש שיוויון נפש, עם החמלה, מעורבבת בחמלה. ולפעמים, לאנשים מסויימים, זה יכול להיות, כמעט תמיד תחושה מאוד יפה, מיסטית או אפילו דתית. תפיסות יכולות להשתנות, להפתח, ואז אנחנו יכולים, לא להחזיק בזה, אלא להזין, לעודד ולטפח את ההפתחות הזו. וזה עניין הדרגתי, אבל מאוד אפשרי, והרבה התמרה מגיעה משם. מישהי השאירה לי פתק עם שיר של רילקה שהיא מצאה. הוא מאוד יפה, ומדבר על התחושה של ההחזקה הזו כתחושה של משהו כמעט, או ממש דתי.

“כפי שממרחק העלים נופלים, נופלים כאילו הגנים הרחוקים דוהים אל השמיים, נופלים במחוות של וויתור. ואל תוך הלילה, נופל העולם הדחוס הזה, מטה, דרך הכוכבים, בבדידותו. כולנו נופלים. הנה, ידו נופלת גם, כפי שקורה לכולנו, רק הבט סביב. ועדיין, יש אחד המחזיק אותנו ברכות, כאילו בידיו אנו נופלים, לאין קץ.”

אז זה מדבר באופן יפה מאוד על ההחזקה הזו, שלאנשים מסויימים לובשת צורה אישית מאוד. ובמסורת הטיבטית היחסים עם הבודהיסטווה, היחסים עם הגורו או גורו-השורש כמישהו שמחזיק, ברוחב ההכרה שלו את הסבל של התלמיד. וכך גם בנצרות המיסטית, כשהישו הקוסמי או רוחו של ישו מחזיקה את הסבל של הקיום. זה יכול להיות אישי, או לא אישי, לא חייבת להיות דמות. זו נטייה שיכולה להיות שם או לא, והיא יכולה להפתח ולהביא הרבה שוויון נפש. אפשרות אחת.

כשאנחנו מדברים על שנטידווה והרעיון של בודהיסטווה, זו שאיפה מאוד גבוהה, באופן די… מאוד גבוהה. כמעט לא מציאותית. הטעם שמגיע זה של מין אי-מציאותיות. ועדיין, יש אנשים שלוקחים את זה ממש, ומתרגל לכדי משהו אמתי עבורם. ובין אם זה מושך או דוחה אותנו, זה לא כ”כ מה שאני רוצה לדבר עליו. אלא, מה הופך את החמלה שלנו, לא משנה מה מצבה היום, להפוך לבלתי מעורערת. אנחנו צריכים לכבד: ‘איפה אני’, איך זה אעבורי עכשיו כשאני בסיטואציה עם מישהו סובל, מישהו שאני מכיר או לא, איפה אני, באמת, באנושיות שלי? ולפעמים, וזה ממש משהו שצריך לתת לו תשומת לב מאוד זהירה. לפעמים אנחנו מזניחים את עצמנו והצרכים; אבל לפעמים אנחנו יותר מידי זהירים, ויש מקום למתוח את הכוחות שלנו, את הגבולות שלנו, ולומר: ‘לעזאזל עם עצמי והדאגה שלי לעצמי’. אולי יש לזה מקום. בהחלט יש לזה מקום, פשוט צריך לעשות את זה באופן נבון. ולמתוח את הגבולות של היכולת והנשיאה שלנו בנתינה. ואני לא בהכרח מדבר על ‘לתת את חיי’, מילולית, אלו יכולות להיות דרכים קטנות של שמיטה של הדאגה לעצמי. לפעמים, ובטוח נתקלתם בזה, שמשהו לא מרגיש ממש נכון בשבילכם. הגוף מעצבן, או משהו אחר, וזה יכול להיות מאוד מיומן להכניס את הרעיון: ‘זה לא משנה איך אני מרגיש, אני נותן את החמלה לך’. לוותר על הדאגה לעצמי. לא כל הזמן, אבל לפעמים. וזה אזור עדין, וצריך הרבה תשומת לב זהירה.

לפעמים צריך לשאול: ‘מהם הצרכים שלי?’ במצב מסויים, ומהם הרצונות שלי. אני בטוח שהייתים במצב בו הייתם בידידות או מערכת יחסים עם מישהו, והם סובלים. ואולי זה נמשך זמן מה, וזה כרוני, ואנחנו בתפקיד מטפל, באופן כזה או אחר. אולי זו רק ידידות. ובידידות עם מישהו, אפילו, שמביא סבל על עצמו. ואפשר לראות את זה על ידי הבחירות שהאדם עושה. אלכוהול, סמים, אורח חיים… אפשר לראות. ואכפת לך ואתה רוצה לחיות עם חמלה שם. ואפשר, באופן מאוד מובן וטבעי, להרגיש ש בהמשכות של היחסים האלו, הצרכים שלי לא נענים. וכך, זה מאוד נפוץ כשאתה מוצא את עצמך ביחסים כאלו עם חבר, או כל סוג של יחסים, ובמיוחד זה קשה אם נראה שהאדם מביא את זה על עצמו, אם הייתם ביחסים עם מכור או משהו כזה. זה יחסים שמאוד קשה לשמור ולשמור אותם בריאים. והשאלה: ‘האם אני אכפתי כלפי הצרכים שלי?’ בסיטואציה הזו. ‘האם אני דואג לצרכי?’. כי אם יש היסטוריה של ידידות, תהיה שם בדידות. לפעמים זה מרגיש שהאדם לא פנוי. לפעמים ממש מילולית הוא לא פנוי, ואין לו את האנרגיה להיות שם, או שהוא נעלם מהשטח. ואנחנו מרגישים שלא רואים אותנו. אנחנו לא מרגישים שיש זרם של ידידות ואהבה, לא מרגישים אהבה. אלו דברים ממש חשובים להיות מודע אליהם. ‘מהם הצרכים שלי, מה קורה כאן’. ו’למה צריך לדאוג כאן’. וזה יכול להיות יותר מורכב. כי אנחנו אולי עם מישהו שסובל ואנחנו, אם אנחנו כנים, אנחנו מביטים פנימה, ואולי רואים שאנחנו רוצים שיזדקקו לנו. וזה מוזר, משהו בנו מושקע בלשמור את האדם השני סובל. וזו מילה נוראית, אבל בפסיכותרפיות מסויימות קוראים לזה ‘תלות הדדית’. השקעה הדדית בזה שמישהו סובל, והשני רוצה לשמור את זה כך. אז אנחנו צריכים לשאול – האם אני רוצה, או צריך להרגיש שזקוקים לי, ואם כן מה קורה שם. האם אני רוצה שיכירו במאמצי? המאמצים של שירות. ובמובן מסויים, חלק מזה הוא פשוט אנושי. כשאנחנו נותנים, חומלים, חלק בנו רוצה שהמאמצים שלנו יוכרו. אז השאלה, או שאלה היא – האם זה אפשרי להשיג את מה שאנחנו צריכים באופן בריא? באופן בריא, כך שזה לא נכנס ליחסים באופן חסוי, בזרם תחתי כלשהו. אנחנו, בעצם, מודעים ומשיגים את מה שאנחנו צריכים באופן בריא. לא קל. בכלל לא קל. לפעמים יש סיטואציה של שירות, ואנחנו מתוסכלים, ואנחנו מרגישים סלידה מזדחלת פנימה. ואנחנו מרגישים שיפוט שמזדחל פנימה, במיוחד אם הם עושים את זה לעצמם. שוב, מטא וחמלה לעצמי. לא להזניח. אנחנו יכולים למהר לתת לאחר.

לעתים קרובות, עם זאת, אין לנו עניין של האני, וזה לא חבר או אדם קרוב איתו אנחנו עובדים. ועדיין השאלה, מה מאפשר לחמלה להיות חזקה, יציבה ועדינה. כשאני אומר ‘חזקה’, אני בעצם מתכוון לפתיחות ועדינות של הלב. מה מאפשר את זה? בעולם, אנחנו מביטים באחרים ורואים, אפשר לומר, שהם גורמים לסבל לעצמם ולאחרים מתוך תעתוע. לא רואים את התוצאות של מה שהם עושים, או של איך הם. וזה ברור, ואנחנו רואים את זה, וגם משום כך שוויון נפש הוא כ”כ חשוב. שוויון נפש צריך להכנס. אנחנו מדברים על ‘האוייבים הקרובים’, וה’אוייב הקרוב’, מה שנראה כמו אבל הוא שונה, בבחינה מקרוב, האוייב הקרוב של שוויון נפש זו אדישות. פשוט, הלב סגור, קר, לא מעוניין ולא מחובר. שוויון נפש היא פתוחה, רכה, עדינה ונוכחת. לעתים קרובות אדישות יכולה ללבוש שפה רוחנית. אבל זה לא שוויון נפש. במסורות שונות יש לנו את הרעיון של ‘קארמה’, ואנשים מאוד בקלות מתפתים לומר: ‘זו הקארמה שלהם, הם צריכים לעבור את זה’. או במערב: ‘זה אלוהים מעניש אותם’, או משהו. אז במקום לשאול… זה שימוש לא בוגר בקונספטים רוחניים. במקום לשאול – מהי האחריות שלי על הסבל? זו שאלה ענקית. מהי האפשרות שלי להגיב, ומהי התגובה?

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

רוב ברבאה: אהבה והריקות של הדברים, חלק 2 – ההתהוות המותנית של התפיסה, הריקות של כל הדברים

השיחה הזו היא השישית שרוב נתן בריטריט: Lovingkindness and compassion as a path to awakaning, מ2008 (יחד עם קת’רין מקגי וג’ון פיקוק). זהו חציה הראשון של השיחה. קישורים לשיחות המוקלטות תוכלו למצוא כאן: https://dharmaseed.org/retreats/1265/


בואו נחקור קצת. משהו לגבי טבע התפיסה. אם ניקח צעד אחורה, ונראה איך התפיסה עובדת, בחיינו. לכולנו היתה החוויה של להיות כועס במצב כזה או אחר, וכל מי שרוצה להתבגר קצת, חייב להודות שצבע צובע את התפיסה לעתים. אנחנו אפילו אומרים, באנגלית: ‘לראות אדום’. המילים מרמזות על הצביעה של התפיסה, מישהו מביט על העולם והמצב דרך העדשה של כעס, והעדשה משתנה באופן הולם, השקפה עלינו, על אחרים, על המצב. ו, אולי חוויתם בריטריט, את הקיצוניות השניה, המטא הולכת היטב, ויש התרככות וחמלה, ויוצאים החוצה, והיופי. מרגישים, יש שלווה, זה כמעט להיות בעולם מלאכים, בעולם שמיימי. אולי רק לזמן קצר. זה בא, כשיש הרבה אהבה מסביב, איך התפיסה משתנה, כשיש הרבה כעס, איך התפיסה משתנה? כשאנחנו כועסים עם מישהו אחר; באופן רגיל, עולה המחשבה לשלוח אליו מטא. אבל יכול להיות מאוד מיומן, במקום לשלוח אליו, קוורא לשלוח לעצמנו. לעתים קרובות אנחנו צריכים אותה, כי אנחנו כואבים. זה יכול להיות מקום מעניין להתחיל. ועם המטא לעצמי, דברים מתחילים להתרכך. תודעה, לב , מתחילים להתרכך, כי יש מטא. העיניים מתרככות, והתפיסה גם. כי תפיסה תלוייה במצב התודעה. אז, יש לנו, אפשר לומר, רצף שבקצהו האחד זעם רצחני, ובקשה השני אהבה וטוב לב וחמלה יפיפיות. עם הפתיחות של זה. תמיד יש מידה כלשהי של אהבה או כעס כלפי מושא או דוחה ביחס אליו – מושכת ודוחה. תמיד יש מידה מסויימת של אהבה או סלידה. ואפילו עם תשומת לב, בכל רגע של הכרה יש מידה כשלהי של היאחזות ורצון לנוע לעבר, או אוורסיה. תמיד מידה מסויימת, עם אם מאוד מעודן. ישנו הרצף הזה, וכל רגע של הכרה, מזעם רצחני ועד אהבה אינסופית, כל רגע של הכרה יכול להיות ממוקם על הרצף הזה. איזו נקודה על הרצף הזה מגלה את המושא האמיתי? את האופן שבו ‘דברים הם באמת?’. כשהתודעה נעה על הרצף, התפיסות משתנות. מה מגלה את המושר האמיתי? אין כזה. אנשים, תודעות, גם של חשופיות וכבשים, מאמינים באובייקטים אמיתיים. מושאים אמיתיים. אנחנו, וכאן זה נהיה ממש מעניין, אנחנו יכולים לומר: ‘הכל יחסי’, וזה יפה, ולפעמים תובנה נולדת שם, אבל גם אם אמרנו את זה אינטלקטואלית, אנחנו מאמינים במושא אמתי. אבל אין ממש הדבר האמתי, אין מושא שאינו תלוי בתפיסה. מישהו יכול לומר, אוקיי, אם לא מיינדפולנס, אולי שוויון נפש מגלה. וזה נשמע כמו שוויון, או משהו באמצע, ואולי זו הנקודה הניטראלית. אבל מי שמתרגל שווין נפש יראה אותו דבר. כששוויון הנפש מעמיק, מושאים משתנים. אהבה ושווין נפש, התוצאה של הנוכחות שלהם בלב ובתודעה היא, שאובייקטים פחות נוכחים בתודעה. אנחנו יכולים לראות את זה בתרגול, בישיבה בהליכה, על הכרית, כשיש כאב, מה קורה אם אנחנו עושים את זה? כשיש רגש, מה קורה כשאנחנו רוחצים אותו באהבה? ולא רק על הכרית. יש משהו שנראה ממש חשוב, או מאוד מטריד אותנו. וכשיש הרבה אהבה או שוויון נפש, זה בקושי משפיע. החשיבות לא ניראית כ”כ קריטית. או שבקושי יש לו רושם על התודעה.

יש פה המון. ברמה אחת, מה שאפשר לגלות כאן זה מה שהבודהא היה קורה לו אמצעים מיומנים לשהייה מיטיבה. אמצעים מיומנים כדי לפתח נחת בחיים, במצבים שונים. זו גישה אחת, כשיש משהו קשה, להיות בנחת עם זה. כ”כ חשוב. האם אנחנו מפתחים בחיים שלנו את המיומנויות האלו, להיות יותר ויותר בנחת. כמה זה חשוב לחיינו, והתחושה של איכות החיים והרווחה. האם אנחנו מעוניינים לפתח את האפשרות של שהייה נינוחה, אפילו כשמשהו קשה קורה, מחלה או מצב קשה. ישנה האפשרות לנחת עם זה. וגם, ישנן תובנות כאן. והן מאוד חשובות ויסודיות. הראשונה היא, שהיחסים הם החשובים. היחסים עם החוויה, עם כל מושא, שהם החשובים. לעתים קרובות, בתרגול תובנה או זן, אנחנו נותנים תשומת לב למושאים, וזה מה שאומרים לנו לעשות, אבל לפעמים אנחנו כ”כ מקובעים עם המושאים שקורים, כ”כ הרבה תשומת לב הולכת לשם, שאנחנו לא רואים מה מסביב למושא, היחסים שלנו עם המושא. לפעמים אנחנו לא מבינים מהם היחסים האלו. אם לומר את זה באופן גס, היחסים עם המושאים, דהרמות, חוויות, תופעות, היחסים הם או של שלום, או של מאבק. מנסה לאחוז או להיאבק. כשיש מטא, אהבה וחמלה וביחסים האלו, עם על מה שקורה, אהבה היא יחסים של שלום. יחסים של אהבה הם יחסים של שלום. ואנחנו יכולים לראות שכשהיחסים לא נאבקים עם מה שקשה, הסבל מתנקז מהחוויה. הסבל נעלם מהחוויה, במידה שבה אנחנו יכולים לרכך את המאבק שלנו איתו. במידה שאהבה נכנסת ליחסים, שלום נכנס, סבל מתנקז מהחוויה. וזה כ”כ חשוב. כשאנחנו נאבקים עם משהו, ואנחנו חושבים ‘יש לי את הבעיה הזו, והדבר הזה בחיי, הדבר הזה בהכרה שלי הוא בעיה’. להתאמן ולראות שהוא, אינהרנטית, לא יכול להיות בעיה. הבעיה היא ריקה. אנחנו מביאים את זה דרך היחסים. כשלעצמה, כל חוויה היא ריקה מבעיה. זו רמה כ”כ חשובה, קריטית, של תובנה. ואפשר לקבל תחושה של הפוטנציאל והאחריות שזה מטיל על התודעה. עצום. זו רמה אחת, ואפשר ללכת קצת יותר עמוק.

ישנה הריקות של ‘איך הם דברים’. הריקות של ‘מה שיש’. ועל זה דיברנו לפני כן, ואנשים אמרו: ‘אין אובייקט אמתי’. לפני זמן מה בריטריט דיברנו על מקומות בהם התודעה יכולה להפתח לתחושה של אחדות או שותפות, ולפעמים זה נפתח באופן נרחב מאוד, תחושה נרחת של אחדות. יפה מאוד. ואפילו זה ריק. זו עדיין תפיסה שמגיעה לישות דרך היחסים שלנו עם דברים. ואם אתם זוכרים את הפתק היפה שהקראתי מהמתרגלת שדיברה על המרחב העצום השחור, שמלא באהבה ומחזיק הכל, פתיחה יפיפיה, ויש הפתחות מיסטית לאנשים מסויימים. זה מגיע מתנאים, מוחזק על ידי תנאים, מוחזק על ידי דרך הראייה שלנו והיחסים שלנו עם זה. יש שורה במטא-סוטה, ואני תוהה, בד”כ לא ממש מדגישים את זה, אבל אם קוראים את המטא-סוטה באופן לא מקובע, היא מתארת את היופי של מטא ואת התרגול שלה, ואז אומרת זה שמוביל להתעוררות. ובאופן מדוייק יותר: ‘על ידי אי-היאחזות בהשקפות מקובעות‘… על ידי אי-היאחזות בהשקפות מקובעות, מגיעה התעוררות. בלי להחזיק בהשקפות מקובעות לגבי ‘איך דברים הם’, ‘איך אני’, ‘איך המושא הוא’, זו הנקודה. אי ההחזקה בהשקפות לגבי מה דבר הוא או אינו. אנחנו מדברים על דברים, חוויות. האמת שלהם היא, לא שהם קיימים או שהם לא קיימים. הם מתקיימים ביחס להשקפותינו עליהם. הלימוד הזה של ריקות נקרא ‘דרך האמצע’. האמצע בין לומר שדברים קיימים ושאינם קיימים. דרך האמצע. וזה לא אומר שהם קיימים חצי מהזמן או משהו. זה מעבר לזה. לומר שדברים לא קיימים זה בבירור לא נכון, אבל לראות שהם לא קיימים בשום אופן שאינו תלוי בדרך הראייה, שאינו תלוי ביחסים איתם. אז כשאנחנו אומרים שהם לא קיימים, זה אומר שהם לא קיימים אינהרנטית, באופן בלתי תלוי, או, כמו שהטיבטים אומרים, הם לא קיימים ‘מצידם שלהם’. אז, האופן בו אנחנו ניגשים לזה זה דרך הראייה, דרך תרגולי האהבה והחמלה, אנחנו מתחילים לראות את היחסים שלנו עם החוויה. ומתחילים לראות את היחסים עם דברים, זה להתחיל לראות ריקות. להתחיל לראות את היחסים זה להתחיל לראות ריקות. ולהתחיל לראות ריקות זה להתחיל לראות חופש. שם נמצא החופש הנפלא ביותר, ממש שם. אפשר לראות את זה במדיטציה, או במצבים מורכבים יותר. למשל, קחו מצב כמו ריטריט מדיטציה, מישהו בא לGH למשך שלושה שבועות, וממש רוצה לעבוד על הסמאדהי, ואז הוא נכנס לאולם, ומישהו לידך משתעל או זז, ועצבנות עולה. וכל ההשקפה על המצב והאדם – עוברת דרך הפילוטר של עצבנות. הגענו לסיטואציה עם האג’נדה של ‘מה אני רוצה’, וזה מעצב את ההשקפה, ומשנה את התפיסה. אנחנו יכולים לשחק עם זה, והיופי של התרגול הוא באפשרות לשחק את זה. האם אני יכול לשנות אתההשקפה במצב כזה? האדם הוא חסר מנוחה, והאם אני יכול לראות את זה כהזגמנות ללמוד סבלנות? ואז, בכל פעם שיש הפרעה כלשהי, זו הזדמנות ללמוד סבלנות, וכל ההשקפה משתנה. או אם אתה ממש מתקדם, אז אפשר לשבת שם ולשכוח מהסמאדהי וכל זה, ולאמץ את ההשקפה: ‘אני כאן בשבילך. רק בשבילך’. מה קורה? ההשקפה משתנה, והתפיסה משתנה. התפיסות של דברים שיש לנו תלויות בהשקפה, באיך אנחנו רואים.

דיברתי על פחד לפני כמה שיחות, ואני יכול להכניס אותו. וזה די מעניין כם פחד, כי זה יכול להיות די ברור. אנחנו נוטים לחשוב, להרגיש ולהאמין, שיש משהו שקורה, או שאמור לקרות בעתיד, ואז יש לי פחד כלפי זה. אני מפחד מזה. ואיפשהו שם ישנה ההנחה שהדבר או הסיטואציה (מצד אחד) והפחד (מצד שני) – אלו שני דברים נפרדים. ושהם בלתי תלויים. יש מושא, כל מושא, ויש את איך אני עשוי להתייחס אליו. ואני יכול להתייחס עם פחד או שיוויון נפש, והוא עדיין מה שהוא, לא משנה איך אני אתייחס. ואנחנו מתחילים לקבל תחושה שזה לא ממש המקרה. ועם פחד, לפחות אינטלקטואלית זה די ברור. הפחד צובע את התפיסה. אתה הולך בלילה, בין הצללים, וזה נראה כמו… משהו מפלצתי. וזה לא, אלו רק הצללים, צבועים על ידי התפיסה של הפחד. פחד, ואמרתי את זה בעבר, פחד כרוך לעתים קרובות בחשיבה על העתיד. והחשיבה סביבו היא כלפי העתיד, אפילו אם זה כמה שניות קדימה, או לזמן ארוך יותר. אם אני מאמין בהווה, אם אני מאמין ברגע הווה, במצב של ההווה כמשהו שיש לו קיום עצמי ואמתי, אם אני מאמין בהווה, אז פחד מהעתיד הוא בלתי נמנע. הוא בהכרח יקרה, כמו שגלגלי העגלה עוקבים אחרי השור, אם לשאול מטאפורה של הבודהא. אם אני מאמין בקיום עצמי של ההווה יהיה פחד מהעתיד. אבל אנחנו יכולים לראות, דרך תרגולים אלה ואחרים, שהווה נעדר קיום עצמי, הוא לא עצמאי. גם העבר. אני יכול לחשוב על מערכות יחסים רומנטיות שהיו לי… ובתלות במצב הרוח: ‘הם היו נפלאים, וזה היה מתוק’, ובמצב רוח אחר: ‘אוי ואבוי, מה חשבתי?’. או אם אני חושב על התיכון שלי, זה היה סביבה מאוד מלחיצה, והיה שם משהו מאוד אכזרי, בעצם. ולפעמים, במצב רוח אחר, היתה שם הרבה שמחה. ההווה לא בלתי תלוי, העבר לא בלתי תלוי, הם תלויים במצב המנטלי בהווה. העתיד אותו דבר. העתיד רק ייעשה הווה ועבר. הוא ריק, לא בלתי תלוי. כשאני מתחיל לראות את זה, אני לא באמת מאמין בהווה, ואז אני לא באמת מאמין בעתיד, ואז לפחד אין מדרך. אני לא יכול להאמין לפחד.

אם אני אחזור לאקסימאטי סוטה, ולרמה השלישית שהוא מתאר שם: ‘אהבה אינה מבוססת על שום דבר’. ורק לחקור את זה בקצרה. זה נראה שבמסורות אחרות, במקורות נוספים… לרומי, המשורר הסופי, קראתי פעם ולא מוצא שוב. אבל הוא מדבר על אהבה ללא מושא. זו אפילו לא אהבה לכל היצורים או לכל הדברים, אלא ללא מושא. והתודעה יכולה להתחבט בזה. ונדמה לי שהוא אומר שזו האהבה הטובה ביותר. בחלק מהמסורות הטיבטיות הם מדברים על חמלה ללא מושא התייחסות. אותו דבר. וזו, נאמר, הדרך הטובה ביותר, ללא חסרונות. אז אני רק מציע את זה כאפשרות. כשמעמיקים לריקות, או כשיש הפתחות, אפשר לקבל הצצות לזה.

אני רוצה להכניס משהו שאולי כבר אמרתי, אבל אני חושב שזה הולם. אני חושב שזה חשוב, כשמקשיבים להנחיות, לשים לב לתגובות של מה שנאמר. אז לעתים אני מדבר על אהבה ללא מושא, והנחיות עמוקות מאוד, ומעניין לראות – מה קורה לנו כשאנחנו שומעים את זה. חלק מהאנשים שומעים את זה, וכבים. משהו נסגר, ‘לא רוצה לשמוע’. או מתחילים לחטט באף. לא רוצה לדעת. או שאנחנו ממש מתרגשים, ויש יופי בזה. אבל לפעמים מישהו חושב: ‘אין ערך לאיפה שאני עכשיו, אני ממש רוצה ללכת לשם’. או חתירה אינטנסיבית יכולה להכנס לתרגול. חשוב לראות איפה זה נוחת, ורק לשים לב. יש פה טווח, וזה משתנה בזמנים שונים. אז רק לראות. הבודהא דיבר על שתי אנרגית של התודעה. טנהא, שמתרגם כצמא; הרצון הבלתי פוסק, השתוקקות. ואנרגיה אחרת: צ’אנדה. אפשר לתרגם את שתיהן כרצון, אבל צ’אנדהא היא יותר שאיפה, רצון לעשות. וזה הדלק של התרגול. אז איפה הלימוד נוחת? האם בטנהא, או צ’אנדהא? אז יש מקום לשאיפות נאצלות בתרגול שלנו. אנחנו שומעים דברים, וזה נוחת במקום טוב. וצריך קצת מודעות כדי לשים לב מה קורה. אני לא יודע מאיפה זה, אבל יש את האמירה על המבט על פסגת ההר, וגם על איפה הרגליים עכשיו, ויש שם איזון עדין.

אוקיי, אז הדעיכה הזו, אולי אני אומר על זה יותר. שדברים יכולים להיעלם קצת או לחלוטין, או לדהות, כשאנחנו מחזיקים אותם באהבה. למה? מה קורה שם? למה זה כך? אהבה או חמלה, כמו שוויון נפש, יש להן משהו משותף, ואפשר לדבר על רצף של אהבה, אבל בעומק האהבה, היא חולקת משהו עם שוויון נפש. בעומק האהבה, היא לא נאחזת. זה שונה מאוד מהתרחיש ההוליוודי של אהבה. נענו רחוק מזה. בעומקיה, טבעה אינו אוחז. כמו שוויון נפש. ואנחנו רואים, לומר שוב, ג’ון דיבר על התהוות מותנית, וודאי דיבר על החוליה של היאחזות והשתוקקות, והסבל שבא מזה. וזו חוליה אחת שזמינה מאוד להבחנה ולניסוי שלנו. אנחנו יכולים ללמוד להתיר היאחזות, ולראות את הסבל נעלם. שוויון נפש ואהבה, בעומק, לא נאחזות. אין משיכה ודחיפה. ואנחנו יכולים ללכת עמוק מאוד עם ההתהוות המותנית. היאחזות גואמת לדברים להיראות באופן מסויים. והיא גם גורמת לדברים להיראות. היאחזות גורמת לעולם להיראות. זה לגמרי אנטי-אינטואיטיבי. אנחנו נוטים לחשוב שדברים הם שם. אבל היאחזות גורמת לעולם להופיע. חשוב לראות את זה בחוויה שלכם. ככל שיש יותר קבלה בברכה, פחות סלידה, פחות משיכה ודחיפה, ומה שאנחנו מבחינים בו זה שעולם החוויה מופיע פחות. וכשיש מעט מאוד היאחזות, הוא כמעט ולא מופיע. מתפוגג, מתפוגג, מתפוגג. ואפשר להסיק מזה, יש משהו בהיאחזות שבונה את החוויה. אני לא יודע אם אפשר להסביר את זה יותר, אבל הראייה של היא קריטית. אין שחרור בלי לראות את זה. ואם אתה רוצה ממש להפוך את התודעה: היאחזות בונה חוויה; מה בונה היאחזות? חוויה. אני לא יכול לאחוז בלי משהו לאחוז בו. התהוות מותנית, dependent CO-origination. התודעה לא יכולה להקיף ולהבין את זה. אי אפשר לארוז את זה בחבילה פשוטה ונוחה. התהוות מותנית היא מפה מושגית שהיא כמו נחש שאוכל את זנבו שלו. זו מפה מושגית שמוליכה להתפוגגות המפות הקונספטואליות. היא ממש מגניבה. לא קל להבין את זה. אבל אנחנו יכולים להתחיל לראות את זה, וזה הדבר המדהים. וככל שרואים את זה יותר, ההשלכות הן רדיקליות לגמרי. זה הופך את כל ההבנה שלנו על הקיום על ראשו, ומבפנים החוצה. עד כדי כך הדהרמה היא רדיקלית. ולהתחיל לראות: אין ‘דבר’ שקיים עצמאי, אין ‘דבר’, אין בעיה. הבעיות שאני יוצר בחיים תלויות בזה שאתייחס לדברים כדברים נפרדים. אז אנחנו גם רואים שככל שאנחנו מרפים מהיאחזות, היאחזות מטשטשת את הראייה, אנחנו מעוותים את הראייה דרך ההיאחזות. אז, אהבה ואי היאחזות מובילות ומביאות ראייה עמוקה ובהירה יותר. מה זה אומר, במונחי דהרמה? זה אומר לראות ארעיות, ואת הריקות שאנחנו מדברים עליה עכשיו. ומתוך זה מגיע חופש, ויותר אהבה. כל הדבר מאפשר חופש ואהבה. עכשיו, זה יכול להיות שלשמוע על ריקות, זה נשמע בהתחלה ניהיליסטי, הרסני או מפחיד. אבל אם התרגול שלנו והרהור שלנו בריקות לא מוליך או פותח אהבה וחמלה, אז יש משהו מוסט באופן בו אנחנו מבינים ומתרגלים אותה. מטבעה, היא צריכה להוביל ליותר תחושת אהבה. אם לא, יש משהו שאנחנו לא מבינים, ויש חוסר איזון כלשהו. זה מוביל ליותר אהבה, פחות תחושת הפרדה, פחות גבולות, פחות ביקורת על עצמי, אחר ומצבים. פחות ניפוח או הפחתה של העצמי וכן הלאה. ובמובן מסויים דרך התרגול, כשהיא מעמיקה, אנחנו מתחילים לראות שכל הדברים הם ריקים. עצמיים. שלי, של אחרים. דברים הם ריקים. דברים ‘פנימיים’ ו’חיצוניים’. תודעות ריקות. מה שאנחנו קוראים לו תודעה הוא ריק, ולא קיים כדבר מה נפרד ובלתי תלוי. סבל הוא גם ריק. סבל לא קיים באופן בלתי תלוי. ואיכשהו, דרך כל זה, באופן מסתורי, לא עצמי, לא אחרים, לא סבל – ויותר אהבה וחמלה מגיעה מזה. במסתורין של הפרדוקס הזה. אני מודע, שלפעמים אנשים שומעים, ו’אני לא יודע על מה הוא מדבר’, אבל זה ממש אפשרי, דרך השדרה הזו או באופנים אחרים, אנחנו יכולים לפתוח את זה באופן שיהיה לו השפעה אמתית על האופן בו אנחנו מבינים את חיינו ועל האופן בו אנחנו חיים.

לסיום. מהאקסימטי סוטה ומהתרגול שלנו, אפשר לראות שיש רצף של אהבה, וא רמות, וזו לא מילה כ”כ טובה, אבל, התודעה האנושית נעה על הרצף הזה. לפעמים אנחנו לא מרגישים אהבה, ורק יושבים כאן וטוחנים את המשפטים. זורעים זרעי כוונה. ולפעמים אפילו מרגישים כועסים, ועם זאת אנחנו מנסים. והנסיון הזה, גם אם אנחנו לא מרגישים כלום או את ההיפך, זה ביטוי של אהבה. ויש רצף שם, מאהבה לעצמי ולאחר ולחתול שלי, כל הדרך עד ל’אהבה ללא אובייקט’, שנשמעת כל כך עילאית, והתודעה האנושית נעה על כל הרצף הזה. כולו זמין עבורנו. ובמובן מסויים, האנושיות שלנו נמצאת בתנועה הזו. אנחנו לא תמיד יכולים להיות בעולמות העליונים, אין סיכוי. האנושיות והענווה שלנו הן בתנועה. זה חייב לנוע.  

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

רוב ברבאה: אהבה והריקות של הדברים, חלק ראשון

השיחה הזו היא השישית שרוב נתן בריטריט: Lovingkindness and compassion as a path to awakaning, מ2008 (יחד עם קת’רין מקגי וג’ון פיקוק). זהו חציה הראשון של השיחה. קישורים לשיחות המוקלטות תוכלו למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/retreats/1265/


אז, מה שאני רוצה לדבר עליו הערב זו אהבה והריקות של הדברים. אבל קודם, לחזור על חלק מהמאפיינים המרכזיים של מה שעשינו עד כה. ברמה מאוד בסיסית אנחנו מטפחים מטא, טוב לב, ומטפחים חמלה. ואני לא חושב שצריך לשכנע אף אחד בברכות של זה בשלב זה של הריטריט. אז אנחנו רואים דרך הטיפוח את הברכות שבזה לעצמי ולאחרים. ואם זה עוד לא ברור איך זה מועיל לאחרים, זה מתבהר, כשאנחנו חוזרים לחיים הרגילים. וכך, כדי חזור על האנלוגיה, אנחנו זורכים זרכים של כוונה, ומתנים מחדש את הלב והתודעה, שהם בסופו של דבר הם רשת או מערבולת של תנאים, תנאים והרגלים. ואנחנו מתנים מחדש, באיטיות, סבלנות והדרגה. ודרך זה מתמירים את הלב, את הכוונות, כך שהדרך בה אנחנו בעולם, מה שיוצא מהפה שלנו, המחשבות, כל זה מותמר בהדרגה. כמו שהבודהא אמר, טיפה אחד טיפה הדלי מתמלא. זו רמה מאוד בסיסית של מה שאנחנו עושים. פן נוסף הוא שדרך טיפוח מטא וחמלה אנחנו גם מזינים ומבססים את האקלים הכי טוב לצמיחה שלנו, רוחנית, פסיכולוגית. אני יודע, אם אני מהרהר בעבר שלי, מנסה לעתים ועובד מאוד קשה על להבין את עצמי או להתמיר משהו בי, ועדיין, לא ממש מחזיק את התהליך הזה, אותי בתהליך הזה, באקלים של טוב לב, ובקושי הייתי מודע לזה. ומה קורה? נכנס בקיר, או שיש תגובה לזה. אולי יש איזו התמרה, אבל לא באופן המלא שעשוי להיות אפשרי. אז כל צמיחה, מדיטטיבית, רוחנית, טוב לב וחמלה הן האקלים הטוב ביותר. כשהבודהא תיאר את הדרך שהוא הציב, הוא לא לימד כ”כ הרבה טכניקה וטכניקות מדיטציה. יש קצת, אבל זה לא כזה נפוץ. מה שהוא עושה שוב ושוב זה לעודד לחתור לשני דברים, לטפח שני דברים. האחד הוא הזנה מועיל. תחחושה של הגוף, הלב והתודעה – מוזנים באופן הולם. באופן הולם זה אומר שלא מובילים לנזק לנו ולאחרים. ואלו כל האיכויות האלו, טוב לב, נדיבות, שוויון נפש, תשומת לב ועוד ועוד. ולטפח את האיכויות האלו, שנותנות ליישות קרקע מספקת בהזנה. יש מאגר בפנים, לאט לאט. וזה חלק ממה שהוא עודד. דבר נוסף – חקירה לשם תובנה. ואלו שתי כנפיים של הדרך, הטיפוח של מה שיפה והחקירה. המטא זה חלק מההזנה המיטיבה העמוקה הזו, וככל שיש לנו יותר מזה אנחנו יותר חופשיים, פחות תלויים באחרים, בנסיבות. יש לנו מספיק. וזה לא קר או מבודד, אלא יש לנו מספיק וזה יכול להתפשט לאחרים.

חלק מההזנה המיטיבה זה סמאדהי. לי זה נראה כאילו עבר הרבה זמן מאז שדיברתי על זה, אבל קיוויותי שזה יהיה משהו שיישאר איתנו לכל הריטריט. וזה מעניין, אנחנו מגיעים לשלושה שבועות או יותר, ויש הרבה דברים שקורים בחוויה. הרבה פנים למה שאנחנו עושים. פן אחד זו שאילה – מה זו חמלה ,אם אני מביט מקרוב, במה היא שונה מרחמים? איך אני מטפח אותה? יש שאילה שקורה. ומפעם לפעם דברים עולים עבורנו. תחושות, רגשות, ואנחנו נאבקים, או משהו טעון עולה. וזה חלק מהתהליך. יש שאילה, ולעתים לתת לעצמנו להרגיש מה שצריך להיות מורגש. וגם, יש העידוד וההזנה של הסמאדהי. שזו למעשה השקטה של השאילה, והשקטה של מערבולת הרגשות, שלפעמים תובעים את המבט שלנו. כל זה צריך להתאים לתמונה של מה שאנחנו עושים. לפעמים יותר שאילה, או אפשור לדברים לבעבע, ולפעמים פשוט מפתחים סמאדהי, ונותנים לדברים לשקוט. מפתחים את המסע אל העומק, היציבות, והמעודנות. עכשיו, מה שאני רואה, ואני חוזר קצת שם, זה שרוב האנשים שאני פוגש בחוגים האלו, לא נותנים מספיק דגש, או מאמינים מספיק בחשיבות של סמאדהי כפי שאולי צריך. אנחנו לא ממש בווטחים בזה או נותנים לזה מספיק משקל. וזה בהחלט עניין כאן בשביל העומק של הפתיחות, של ההתמרה כאן. סמאדהי הוא אחד הפקטורים, רק אחד, וכל האחרים חשובים, אבל הוא אחד הפקטורים שמאפשר לאהבה ולחמלה לחדור לתאים. משהו גופני ממש שם. אבל כל הפנים חשובים, וחשוב לדעת מהי הנטייה שלי, ממה אני נמנע. אז יש הזנה מיטיבה ותובנה, ואנחנו מזינים את שתיהן בחיי התרגול. עם הזנת האיכויות שמביאות הזנה מיטיבה, סמאדהי, מטא, חמלה, חשוב מאוד לראות שזה לא לגבי שיפור עצמי. מהר מאוד המיינד המודד נכנס: ‘איך אני מצליח?’. ‘יש או אין לי.’ ‘איך אני ביחס לאחרים?’. זה לא לגבי שיפור עצמי, וכל הרעיון של עצמי לשפר מתחיל להתרופף עם תרגול, ועם זה אפשר להיות ממש מחוייבים לתהליך הזה של טיפוח והתניה מחדש, בלי עצמי במרכז של זה. מחוייבים לגמרי. ההתניה מחדש; זה נשמע דבר מכני, אבל זה חלק ממש חשוב ממה שקורה. לפני כמה ימים לימדתי יום על חמלה בלונדון, ובשאלות ותשובות מישהו פנה, ואמר: ‘תנאים, תנאים, תנאים, כל תנאים האלו, האם זה לא הולך במעגלים של מה שהוא מותנה, איך התודעה יכולה ללכת לעבר מה שאינו מותנה? (הבודהא דיבר על התעוררות כהליכה לעבר הבלתי מותנה) האם אתה לא רק משחק עם התנאים?’. אני חושב שהוא הגיע ממקום אמתי וכנה. יש, ראשית, החשיבות של הרמה היחסית של להתנות מחדש את התודעה. ברמה אחת, הוא גוש, מערבולת, קערת ספגטי של הרגלים והתניות, ואנחנו יכולים להתנות מחדש, וכמות עצומה של חופש ושלווה מגיעים מזה, וזה ממש בסדר, ובעצם מהותי. וגם, יש את הזנת התנאים שמובילה לבלתי מותנה. בהעמקה שלה, בהפתחות שלה, מובילה לכיוון הבלתי מותנה, מה שלא נולד מתנאים, מה שאינו תנאי. וזה קשור, חלקית, למה שאדבר עליו. אז זו עדיין חזרה. ונקודה אחרונה. כשאנחנו עושים מטא וחמלה, והרבה מכם הרגישו את זה, בכל רמה שתהיה – תחושת העצמי מתחילה להתרכך לפעמים. העצמי, גבולות העצמי מתחילים להפתח, להיות מרווחים ופתוחים יותר, במובן מסויים. וזה מאוד מאוד חשוב, כי אנחנו מקבלים הצצה של לחיות בלי המגבלה העצמית, בלי לגדור את עצמנו, להגדיר את עצמנו ולכרוך את עצמנו כ”כ בזה. תחושה של אחדות, או טעם של הלא-עצמי, אנטה. אז אהבה וחמלה מובילות באופן טבעי לתחושת עצמי פחות כרוכה וכבולה, לעתים. ומשהו בפתיחה הזו, בהתרככות הזו, מתחיל לנער ולהעיר איזו הבנה על העצמי וטבע העצמי. ושוב, מתן אהבה וחמלה לעצמי – לא בונה את האגו, לא בונה את תחושת העצמי. וצריך לחקור את זה בחיינו בתרגול. האופן בו האגו נבנה זה דרך יחסים בעיתיים, שיפוטיים, נוקשים לעצמי. יחסים מגדירים באופן צר. תחושת עצמי בעייתית בונה את האגו. וכשיש מטא וחמלה כלפי העצמי זה מתחיל להתרכך. אז יש הקלה של תחושת העצמי, לעתים, עם התרגולים האלו.

כל זה, זה בעולם של מה אפשר לומר… האופן בו תרגולים של חמלה ומטא מובנים באופן מסורתי. אני זוכר לפני כמה שנים חייתי בארה”ב, ולידי היה מרכז מדיטציה עירוני, מרכז קיימברידג’ למדיטציית תובנה. ופעמיים בשנה הם היו מפרסמים תכנית של דוברים, וריטריטים וכל זה. ולמשך כחמש שנים, בכל פעם שזה היה יוצא, היה על זה תמונה נחמדה של הבודהא, וציטוט. ולמשך חמש שנים הציטוט היה מדרשת הלוטוס, אחת הדרשות המשפיעות של המהיאנה, והוא אמר: ‘ראה את כל הדברים בעינים של חמלה.’ סוף ציטוט. ובד”כ הייתי סוקר את התכנית ובוחר קורסים, ומתישהו שמתי לב… שניה, זה לא אומר ‘ראה את כל הישויות בעיניים של  חמלה’ אלא, ‘ראה את כל הדברים בעיניים של חמלה’. מה זה אומר? האם זה אומר להתייחס למיקרופון בחמלה? המיקרופון המסכן צריך לשבת פה ולשמוע אותי חופר? יש דרשת מהיאנה אחרת, האקסימאטי, לא ידועה כמו דרשת הלוטוס. ויש שם שורה שאומרת – ‘בהתחלה של החיים הרוחניים, אהבה מכוונת כלפי יצורים. לאלו שיותר מתקדמים על הדרך, אהבה מבוססת על דהרמות, ולאלו שראו לעומק הריקות, או שראו את הבלתי מותנה, אהבה לא מבוססת על שום דבר’. אנחנו יכולים לשמוע משהו כזה, ולא ממש להבין מה הוא רוצה, ואני שיניתי את התרגום קצת, כי אני חש שיש מידה של אי הבנה, אבל בכל מקרה, זה דבר שקשה להבין. כמה דברים. ראשית, חמלה, במסורת של המהיאנה, זו מילה שהם משתמשים בה כדי לומר מה שאנחנו היינו קוראים לו חמלה, וגם טוב לב. כאן הם עושים אותו דבר עם אהבה. שני המונחים שם פחות מובחנים. ומה זה אומר ‘דהרמה’ כאן? ל’דהרמה’ יש הרבה מובנים, ואחד מהם אומר: ‘דברים’, בבחינת חוויות או דברים במודעות. משהו שעולה במודעות הוא דהרמה. תחושת גוף, מחשבה, כוונה, מצב רוח, מצב מנטלי, רגע של סמאדהי, חמלה – כל זה דהרמות. דבר במודעות. דבר בבחינת חוויה.

אז, אוקיי, עכשיו, ברמה אחת זה לא עושה שם הגיון, אבל ראינו במדיטציה המונחית הבוקר – אנחנו יכולים, בתרגול, לכוון את הזרם הזה, כשיש זרם של אהבה וחמלה – לכוון אותו אל החוויה, מה שהיא לא תהיה, ולרחוץ את החוויה בטוב לב או חמלה, או שתיהן. אנחנו יכולים להחזיק אותו באהבה, או לתת לו להיות מוחזק במים האלו של אהבה, או, מבחינת טכניקה, אפשר להשתמש במשפטים, או רק מילה, אם זה מרגיש מועיל. אפשר להתנסות בפתיחות דלתות התפיסה לגמרי, וממש לקבל בברכה, לפתוח לחלוטין כך שזה יוכל להיות שם. אז להדגיש את האהבה; להדגיש את זה טוב הלב והחמלה והקבלה, ולא כ”כ את תשומת הלב הבהירה של ראייה מדוייקת של מה שקורה. לעתים קרובות כשמתרגלים תשומת לב, הבהירות של הראייה והדיוק מודגשים; זו גישה שונה כשאנחנו ממש מדגישים את הקבלה. ממש נשענים על הפן של הקבלה, הפן של אהבה. אז להדגיש קבלה בברכה מלאה, כל עוד זה אמתי. ממש לעשות את זה באופן כנה. אז העלייה של כל דבר ממש מתקבלת בברכה, ומוחזקת באהבה; ההשארות של כל דהרמה במודעות; וההיעלמות שלה. הכל מוחזק ושורה בטוב לב. אז יש פה, אפילו במה שאמרנו, יש כל מיני גישות שונות באופן מעודן. אחת – ממש לכוון את הכוונה הזו לעבר תופעות, וזה גם יכול להיות להחזיק, ולהרגע למרחב שרווי בטוב לב. מוד יותר רספטיבי. מכוון או רספטיבי. לפעמים, כמובן, מה שיעלה זו התנגדות או אי-רגש, או משהו. אבל יש בזה משהו, כל מה שקורה – הגישה של קבלה בברכה תמיד יכולה להתרחב קצת ולכלול את זה. ‘אני שונא את זה…’ ולהרחיב קצת ולקבל בברכה. אין שום דבר מחוץ לטווח של טוב הלב או החמלה הזו. כל מה שקורה יכול להיות מקובל ולהכלל. במובן מסויים, דרך פנימה יכולה להיות שכשאנחנו מביטים פנימה, וכל מה שאנחנו רואים זה זרם של חוויות; וכל מה שעולה חולף; הכל כל כך חולף, ואז דברים, תופעות, דהרמות – חלופיים, חטופים מטבעם. כשאנחנו מביטיים בהם. ובמובן מסויים אפשר לומר שמגיעה להם חמלה, הם עניים, כי הם כמעט ולא מחזיקים. אז שאלה: מה קורה לתחושות כשאנחנו עושים את זה, כשאנחנו רוחצים אותן באהבה, מקבלים אותן לגמרי, מחזיקים אותן כך? מה קורה לתחושות? מה קורה למצבים מנטליים?

מישהי: ‘הם מתפוגגים’.

תודה! אני שמח שאמרת את זה, חששתי שאף  אחד לא יאמר כלום, אבל אז הייתי מושיב אתכם כל הלילה… מה שקורה לתחושות, מצבים מנטליים, תחושות הגוף, התפיסות של דברים – הם יכולים, וזה תרגול, ויכול להיות שזה ברור לחלקכם ולא ברור לאחרים, וזה בסדר, זו אופציה אחת במגוון האפשרי, וזה תרגול שאפשר לפתח, וחשוב לראות את זה. אבל יכול להיות שחוויות, דהרמות, חוויות, תופעות – מתרככות. הן מתרככות, החוויה מתרככת. הם מתחילים לאבד את הקצוות שלהם. מתחילים לאבד את ההגדרות. להטשטש. אפילו, כפי שג’נט אמרה, הם יכולים להתפוגג או לדהות, קצת, הרבה, או לגמרי. האם אתם מזהים את זה בחוויה שלכם, אפילו קצת?

אז, זה יכול להיות שמישהו ישמע את זה ויאמר: ‘זה לא יכול להיות נכון, זה לא יכול להיות מדיטציית תובנה ממש’, אבל זכרו, הבודהא לא לימד מדיטציית תובנה. הוא לימד הזנה מיומנת, הזנה מועילה של היפה, ואת הרווחה שזה מביא, הבאר של הרווחה; וחקירה. וזה לא שהוא לימד טכניקה מסויימת, ורק זה ולא כך, אלא שני אלו. ומתוך זה, מתוך הטיפוח, עם החקירה, בכל צורה שהיא לוקחת – מביא חופש. ובזה הוא התעניין, וכך גם עלינו, ויהא השורש של זה אשר יהא, בין אם מטכניקה מוסדרת ובין אם לא. זה לא משנה, החופש משנה. והעקרון זהה כמעט תמיד – הזנה מיטיבה וחקירה. וכמובן, לאורך חיים של תרגול יהיו צורות שונות בזמנים שונים, כמובן. ומה שאנחנו באופן רגיל מבינים בויפאסנה – מאוד יפה, חזק ותקף לעתים. אבל בואו נחקור עוד. בתרגול מיינדפולנס, יש הנחה. בעצם הנחה גדולה מאוד, ולא מודעת, שאנחנו לא ממש… לפעמים דווקא כן אומרים את זה בגלוי. ההנחה היא שתשומת לב היא משהו ניטראלי. ההנחה היא שיש משהו שנקרא ‘מיינדפולנס’, שמה שהוא יכול לעשות זה לגשת לדברים, ולראות אותם בממשות החשופה שלהם. משהו שלא מפריע בשום אופן, ורואה ‘דברים כפי שהם’. שזה ביטוי שחוק בדהרמה, ‘דברים כפי שהם’, ואם אני משחרר את הסיפור, ואת מה שאני אוהב או לא, אני אוכל להתקרב לדברים אראה את הממשות החשופה של מה שהם. או שאני אראה, אהיה בקשר עם מה שיש. ולפעמים, וזה עוד יותר בעייתי, אנחנו יכולים להציב כמטרת הדרך, כהשקפה על מטרת הדרך, שהמטרה היא להיות עם דברים כפי שהם. להיות עם מה שיש. ואלו הופכים להיות קונספטים מאוד טעונים, ‘מה שיש’, ‘דברים כפי שהם’, וזו לא יכול להית, אף פעם, מטרת הדרך. זו דרך יפה לתרגל, דרך יפה להיות, אבל לא יכולה להיות המטרה. המטרה היא הבנה עמוקה מאוד, שמביאה חופש. משהו שהולך מעבר ל’מה שיש’ ולרעיונות האלו. אני אדבר על זה עוד.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

רוב ברבאה: שימוש בתובנה כדי להעמיק את האהבה: שלושת המאפיינים בתרגולי המטא והחמלה

זהו תרגום לחלק השני (מתוך שנים) של שיחה שרוב ברבאה נתן באמצע ריטריט של חודש שנקרא: Lovingkindness And Compassion As A Path To Awakening, וניתן ב2008 יחד עם קת’רין מקגי וג’ון פיקוק.

אמרתי בשיחה לפני זמן מה, שבתרגולי החמלה והמטא, יכולה לעלות תחושה של התמזגות. אני והאדם השני מתמזגים לאחד, או תחושה של אחדות שנפתחת. זה יכול להיות שם לפעמים, לאנשים מסויימים. כשאנחנו מדברים על אנטה, וג’ון דיבר על זה, זה לא אותו דבר כמו אחדות. זה משהו קצת אחר, אבל האחדות היא חשובה כשהיא באה. אז אני רוצה להציב את זה במסדרת של שלושת המאפיינים. אולי מוכר לחלקכם. שלושת המאפיינים של החוויה, של תופעה, שהבודהא דיבר עליה. אניצ’ה, ארעיות, הטבע המשתנה של כל מה שעולה, ודועך. כל הדברים הם ארעיים. דוקהא, שפירושה חוסר סיפוק. כל הדברים לא מסוכלים להביא סיפוק ארוך טווח. הם לא מספקים באופן אולטימטיבי. והאחרון – אנטה. לא-עצמי, לא שייכים לי. לא שלי, לא אני. כשאנחנו שומעים את זה, זה יכול להשמע קצת קודר. דברים ארעיים, לא מספקים, ואין אני או משהו. ואוי ואבוי, הבודהיסטים האלו. הם לא אמורים להיות קודרים. למרבה הצער יש זרם של הלימוד, שנמשך כ2000 שנה, והוא מאוד חי ובועט היום, שאומר – זה קודר, וככל שאתה נעשה יותר מבואס מזה – יותר טוב. שאם אתה חושב על ארעיות, ואי-מספיקות, ומרגיש שזה נורא – אז אתה ממש במסלול הנכון. אני חולק עליהם באופן די מוחלט, ואני לא חושב שכך הבודהא דיבר על זה או התכוון לזה. אלו דרכי ראייה, שבהסתכלות, אמורות להביא תחושה של חירות ואהבה. תרגולים, דרכי ראייה, עדשות דרכן אפשר לראות את החוויה ברגע, שמביאות חופש ואהבה. ואם לא, אז צריך לשחק עם זה, עד שלומדים לעבוד איתם באופםן שמביא חופש ואהבה. אז, למרבה הצער, יש כמה וכמה קווים במסורת שחושבים שדיכאון קיומי, או פחד, או התבאסות ומיאוס הם רצויים. אני לא אזכיר שמות, כל זמן שההקלטה עובדת. וזה גם לא רק עניין תרבותי, זה חוזר לחלק מהפרשנים המוקדמים, כ500 שנה אחרי שהבודהא מת, וכנראה היה בסביבה לפני כן. זו רק מסגרת לאפשרויות שאני אתן, שיכולות להיות מעניינות עבורכם או לא. אבל אני גם רוצה לשים שם את האפשרות לגבי – כמה עמוק התרגולם של חמלה ומטא יכולים ללכת. יש עומק מדהים ועדינות שיכולות לבוא לתרגול הזה. אפשר להכנס ולמצוא שם תובנות מופלאות. לחלק זה ממש יתאים, ויתאים לתרגול הקודם שלהם, לחלק פחות. אבל אני רוצה לפתוח את זה כאפשרות.

הראשון הוא אניצ’ה, ארעיות. ברמה אחת, מה שהבודהא התכוון זה לזכור את המוות. לזכור את המוות, ואת היות החיים בלתי-צפויים. כך שאנחנו יכולים לעשות את תרגול המטא, ולכוון לאדם אחר, ולהחזיק ברקע התודעה הרהור קליל על עובדת מותם. הם ימותו, כמו כולנו, הם ימותו. ואני מזכיר, זה צריך להביא שמחה וקלילות. אז אם מביאים את זה, וזה מביא פחד, או מורבידיות, או שיתוק, עזבו את זה. אבל אולי תמצאו שלתת את המטא למיטיב, או לכל אדם אחר, ולהרהר: ‘הם מושאים למוות’, כנראה שהם לא יודעים מתי הם הולכים למות. לא רק מוות, אלא הם גם נתונים לכל הטווח של כל מה שאניצ’ה אומרת. אי ביטחון. שינוי. שהחיים שלנו כוללים כמות אדירה של אי ביטחון ושינוי. זה המרקם של הקיום שלנו. והם, כמותנו, נתונים לזה. אז להחזיק בעדינות את התחושה של אניצ’ה שהם ארעיים לה, כשעושים את המטא. זה יכול להתחיל את המטא כשהיא חסומה, או להעמיק אותה, אם היא כבר שם.

רק האפיק הזה של מוות, וזה קצת יותר מעודן, ואולי טיפה יותר מאתגר לאנשים, אולי. לתרגל – ללמוד לראות את הרגע הזה, בהקשר של המוות. אסביר. קוסמולוגיה אומרת שהיקום הוא בן 30.7 מיליארד שנים. די זקן. והוא יחזיק בערך אותו זמן, למרות שיש יותר חוסר ביטחון שם. או שהוא יקרוס אחרי אותו זמן, או ימשיך. טווחי זמן עצומים. חיינו, בתוך זה, נמשכים, מה 80 שנה? אם אנחנו בני מזל. ואפשר לשחק עם זה, ולראות את החיים שלנו כחלקיק קטן בנרחבות הזמן והמרחב. ואם אפשרי, להביא את זה לרגע. אז עכשיו, ברגע, יש רגע של חוויה. צורה, צבע, שמיעה, רגע של תפיסה. ולשים את הרגע הזה בנרחבות האדירה של הזמן הזה. אנחנו לא יודעים מה היה לפני חיינו, מה יהיה אחרי מותנו, ולא משנה מה התיאוריות, כולל הבודהיסטית, אומרות, הרגע הזה הוא חלקיק בתוך בלתי-נודע אינסופי. הרגע הזה, בתוך מוות ונרחבות. וזה יכול לפתוח לא פחד, אלא עוד אהבה. משהו לשחק איתו.

מה שיותר נפוץ, כשמדברים על תרגול ארעיות, זה לנסות ולראות, ברגע, תנועה, מרגע לרגע, ארעיות. כל רגע יש משהו חדש. ראייה, שמיעה, מחשבה. ואנחנו יכולים להתקרב לזה, ומרגע לרגע לראות תופעות עולות וחולפות די במהירות. עכשיו, גישה אחת בתוך זה, של להביא את דרכי הראייה המשחררות בהקשר של מטא – אפשר לעשות מטא, ולפתוח את התודעה מעט יותר, לארעיות הזו. וכל מה שאפשר לראות זה שינוי, רגע של זה ושל זה, ואי אפשר למצוא בזה שום דבר שהוא ‘עצמי’. כך אניצ’ה מדלה אנטה. תחושת העצמי הנורמלית היא שהוא קבוע, סולידי ומקובע, איכשהו. אני מי שהייתי לפני עשור, לפני עשרים שנה, ואני אמרשיך להיות מי שאני גם עוד עשר או עשרים שנה, אם אחיה. יש לנו תחושה של עצמי קבוע, סולידי, נמשך. אבל כשאני מביט מקרוב: שינוי, שינוי, שינוי. וכשאני מביט מקרוב, אין מי שנמצא שם. ואז עולה שאלה: ‘מי אני? מה אני?’ כשאני רואה את ארעיות הרגע הזה, תחושת העצמי יכולה להיעשות גמישה הרבה יותר, סולידית הרבה פחות. אני רואה רק רגעי שינוי, לא מוצא עצמי מוצק. ויש אפשרות, בהקשר של המטא, להפתח כך, ומה שקורה זה לא פחד וחרדה, אלא זה מעמיק או פותח את האהבה.

ואפשר לראות על אדם אחר: ‘אין מה לראות שם שהוא קבוע’. וזה מתחיל להיות קצת מוזר, כי אנחנו חושבים על אהבה בין עצמי לאחר, אבל כשמתקרבים לתחושה של העצמי יש פחות ופחות מוצקות, פחות ופחות עצמי. וברגע הזה, במקום שהאהבה תתפורר, כי ‘מי נותן אהבה למי?’ – ההיפך קורה, ויש העמקה של האהבה. פחות עצמי, פחות אחר, ואיכשהו – העמקה של איכות האהבה. יכולה להיות. אני צובע פה הרבה אפשרויות, מאוד מהר.

אחת אחרונה, עם הארעיות, והיא די מעודנת, וממשיכה את מה שאמרתי. אם אני מביט בחוויה שלי בתרגול ויפאסנה או מטא, ואני פותח קצת את התודע,ה ורואה שינוי, שינוי, שינוי. אין שום דבר שלא משתנה. מה אני מוצא? כשאני מחפש את עצמי, כל מה שאני יכול למצוא אלו תפיסות. זה כל מה שאני יכול לתפוס. שטיח. מיקרופון. ג’ולי. אדם. צליל. גוף. רגש. כל מה שאני מוצא בחוויה שלי זה רצף של תפיסות. אין בפנים כלו שאינו תפיסה. זה לא אפשרי שיהיה משהו שהוא לא תפיסה. תפיסה צריכה את העולם. כדי לתפוס את השטיח צריך להיות שטיח. כל מה שאני מוצא כשאני מחפש את עצמי אלו תפיסות, והן אינן נפרדות מהעולם. אנחנו נוטים לחשוב על העצמי כמשהו נפרד, אבל כשאני מסתכל אני רואה רק תפיסות, והן בלתי נפרדות מהעולם. זה לא קל להבנה או לעבודה. אבל הראייה הזו היא דרך בה ארעיות יכולה להוליך לראייה של ריקות. אני לא יכול למצוא עצמי נפרד. ואני לא יכול למצוא נותן של האהבה, או מקבל שלה, ובזה – זה מעמיק את האהבה.

אלו היו ארבע אפשרויות בכיוון של ארעיות. זה בופה, ואפשר לבחור. חלק מזה ימשוך את תשומת הלב שלכם, ואולי לא יהיה נכון לחקור את זה בריטריט הזה. אולי בזמן אחר, אבל טוב לדעת מה אפשרי.

דוקהא

מאפיין שני, דוקהא, אי סיפוק.

אם נתחיל פשוט: סבל הוא חלק מהחיים. הוא מגיע לחיים של כל אחד, בכל מיני אופנים, בכל מיני דרכים. עובדת קיום. האמת הראשונה. טווח שלם ומגוון שלם. אז לפעמים אתה עושה את המטא או החמלה, ולהכניס את ההרהור: אנחנו כולנו באותה סירה. הגוף הזה חווה סבל, כאב, אי נוחות, מחלה לעתים, יחווה מוות. ולהרהר, כרקע – אנחנו באותה סירה, חולקים את המפגשים האלו עם סבל. פוגשים סבל בהרבה דרכים. דרך נסיבות של יחסים, חוויות פנימיות של תודעה ושל גוף, להכניס את זה כדי להזריק חיים לתרגול.

אם, בריטריט הזה או אחר, תניחו את תשומת הלב באזור הלב, בקלילות, ושימו לב איך זה נפתח ונסגר. התחושה האנרגטית או הקצת-גופנית של מרכז הלב נפתח ונסדר. והוא ייפתח ויסגר הרבה פעמים ביום, אינסוף בחיים. אם יש תשומת לב עדינה לזה אפשר לראות שכשיש היאחזות – נחשו מה? סגור. אין כניסה. כשאנחנו משחררים סבל, מרכז הלב נפתח, ואפשר ממש להרגיש את זה. מרכז הלב נפתח ונסגר. אולי זה לא דרמטי. לא בהכרח יש הבדלים קולוסאליים, אלא תנועות קטנות. ושימו לב ליחסים עם היאחזות. למה הבודהא חפר על היאחזות? היאחזות מביאה סבל, סוגרת את הלב. ושחרור שלו מקל, ומביא אהבה. ואנחנו יכולים לראות את זה בבהירות מוחלטת, ואין ויכוח. אנחנו מרגישים את זה בלב ובגוף. החדשות הטובות הן, חלקית, שאנחנו יכולים ללמוד להיעשות רגישים לתנועה הזו. לשים לב להיאחזות – ובזה אני מתכוון לגחות את מה שאחנו לא אוהבים, להזדהות יתר על המידה עם דברים, לנסות להחזיק בדברים, לאחוז, כל זה זה היאחזות, ואנחנו יכולים להתחיל להרגיש את זה ואת היחסים עם הלב. וכשאנחנו משחררים את ההיאחזות, הלב נפתח, ואהבה באה. ואנחנו יכולים לפתח, לאורך זמן, וזה תהליך מדורג, אנחנו יכולים לפתח את האפשרות להיעשות רגישים לנוכחות שלו. לפעמים זה ממש ברור, ואנחנו נאחזים ברגלו של מישהו ומתחננים שלא יעזוב אותנו. ‘אם תלך אני אקפוץ מהחלון’. אוקיי, ברור שיש היאחזות. אבל הוא נע על ספקטרום, והוא יכול להיות מאוד מאוד מעודן. ואנחנו יכולים לפתח את הרגישות של המודעות, ולהיעשות מאוד רגישים למתי היאחזות נמצאת שם. למה אנחנו רוצים, בין השאר, לפתח את הרגישות לגוף? כי ברגישות לשדה התחושה הזה, כשאנחנו מפתח את זה, ושומר על הרגישות והמודעות שם, תחושת הגוף הזו תשקף לי, תיתן לי אינדיקציה לנוכחות של היאחזות – החזקה, דחיפה, הזדהות – משום שסוג כזה או אחר של כיווץ ומתח ייכנס לחוויה הגופנית, גם אם הוא מאוד מעודן. בבטן, בכתפיים, בגב. מאוד מאוד מעודן – בכל חוויית הגוף. וזה אינדיקטור להיאחזות. וחדשות אפילו יותר טובות – אנחנו לא יודעים במה אנחנו נאחזים, אבל שחרור של התחושה הגופנית משחרר את ההיחזות ופותח את הלב. אז דרך אחת של תרגול, וזו עוד אחת האפשרויות, עושים את תרגול החמלה והמטא, ולהשתמש בתחושת הגוף כדי לשים לב: ‘האם יש היאחזות כרגע?’ ואם כן, האם אני יכול להרגיע אותה, להרגיע את הגוף, את ההיאחזות, ולראות מה קורה לאהבה? זה יכול להניע את המטא, או להעמיק אותה. ואפשר להשאר עם כל אחת מהאפשרויות האלו, ולתת למטא להעמיק איתן. אז היאחזות – דחיפה של מה שאנחנו לא אוהבים, כפי שאמרתי באותו יום, זה בונה את תחושת העצמי. תחושת העצמי בנויה על היאחזות, והיאחזות – על תחושת עצמי. יותר תחושת עצמי – יותר תחושת אחר, ויותר הפרדה. יותר הפרדה – פחות אהבה. רואים איך זה מתאים יחד, ולמה הבודהא דיבר על זה כ”כ הרבה. אז יש אניצ’ה, דוקהא.

אנטה

האחרון זה אנטה. הלימוד של לא-עצמי. זה ממש חשוב להבין שאנחנו, בלימוד דהרמה, לא מנסים לפוצץ, למחוק, להעלים, או אפילו לפוגג את העצמי או למזג אותו עם יישות קוסמית כלשהי. באותו יום הזכרתי אחדות, לפעמים יכולה להיות תחושה של היישות מתמזגת ונפתחת ומתאחדת עם משהו בתחושת אחדות. זה נפלא, יקר, ומאוד מועיל. אבל קצת שונה מאנטה. זה מאוד חשוב, כשזה קורה להפתח לזה, ולתת לזה לגעת בך. ואנטה זה שונה, ולא לשם אנחנו הולכים בתרגול הזה. באנטה אנחנו רוצים להבין משהו על טסע העצמי באופן שמביא חופש. אנחנו רוצים להבין משהו על מהו העצמי ואיך הוא, באופן שמביא חופש. נחזור לפחד. פחד מבוסס על תחושת עצמי. בלי אמונה בעצמי אין פחד, ממש, הפחד נבנה סביב העצמי, שם השורש שלו. אם אנחנו מתקרבים לעצמי, אנחנו מתחילים להבין שאין פה משהו שבאמת קיים שאפשר להגן עליו. ולכן פחד מתנקז מחיינו במובנים מאוד עמוקים. אז, אנחנו רוצים להבין משהו על העצמי, וזה לא קל להבין את העניין של הזה של אנטה. אף פעם לא פגשתי מישהו שמבין את זה מהר, וגם אם אינטלקטואלית זה נתפס מהר, לוקח הרבה זמן עד שהלב סופג את זה. זה מתעתע, כלימוד. אנחנו שומעים את זה, ו’סוג של’ מבינים, ואנחנו רוצים להבין את זה ונעשים מתוסכלים. לפעמים תופסים את זה באופן לא נכון.

יש סיפור מהמסורת היהודית. זה יום, כיפור, היום הקדוש ביותר בשנה. יום הכפרה, ואתה חושף את עצמך בפני האל ועושה חשבון על כל האופנים בהם לא עמדת בציפיותיך שלך ובבקשותיו. אז יש אווירה קדושה ורצינית בבית הכנסת, והרבי יורד על בירכיו, מכה על חזהו: ‘אני כלום, אני כלום, אני כלום’. זמן קצר לאחר מכן, החזן, על בירכיו: ‘אני כלום, אני כלום, אני כלום’. ואחריהם, השרת: ‘אני כלום, אני כלום’. והחזן פונה לרבי ואומר לו בזלזול: ‘תראה מי חושב שהוא כלום!’.

אז יש דרך בה אנחנו יכולים לעשות יותר עצמי מהעניין הזה, אם אנחנו תופסים את זה לא נכון. הבודהא, בד”כ רוצה שנבין משהו על העצמי שמשחרר, אבל הדרך הנפוצה שהוא ניגש לזה היא – האם זה אפשרי לתרגל דרך ראייה, שאנחנו רגילים אליה, ואיתה בא חופש ואהבה. חלקכם תכירו את האופנים האלו ממדיטציית תובנה, עבור חלקכם חדש. מהי הדרך, בהקשר של אנטה, לתרגל את דרך הראייה? להתייחס לחוויה שלנו כ’לא אני, לא שלי, לא עצמי’. אז הכרה רגילה – משהו מגיע לחוויה, מחשבה, תחושה, ואנחנו מתייחסים אליה, בלי לחשוב או לעשות את זה במודע, כ’אני’: אני הרגש הזה, זה מי שאני; או זה שלי: ‘המחשבה הזו שייכת לי, תחושת הגוף הזו היא שלי’. אני מזדהה או חש בעלתו על הדבר. וזה קורה 99.9 אחוזים של חיי הערות והחלימה שלנו. הרגל של הזדהות עם החוויה שלנו. אפשר לזהות את זה כלפי חמשת המצרפים שג’ון דיבר עליהם. גוף; טון תחושתי של נעים/לא נעים/ניטראלי; התפיסות שלנו; כל הטווח של צורות מנטליות, מחשבות, רגשות, והמודעות עצמה. לעתים באופן מכוון, לערוב לא, אנחנו חשים: זה אני, זה שלי. והבודהא אמר: האם אפשר לתרגל את זה, ברגע, כ’לא אני, לא שלי’. ץחושה באה, ופשוט קורית, מחשבה – פשוט קורית. לומדים להביט על החוויה דרך עדשה, במקום של ‘אני ושלי’, ‘זה רק קורה, לא אני, לא שלי’. וזה תרגול. ושוב, מה קורה? אולי נראה פרדוקסלי, אבל חופש ואהבה משתחררות בדרך ההתייחסות הזו. זו אפשרות מאוד אמתית לתרגול. לאלו עם החוויה או שיש את דרך התרגול הזו כבר – אפשר להפוך את זה לתרגול ברקע של המטא. לפתוח את המודעות, ולהתייחס לדברים כך, ולתווך החוויה מגיעה יותר אהבה.

אחד האזורים בהם אנחנו נכבלים הוא שיפוט עצמי. משהו עולה עבורנו, או תרגול מרגיש קשה, או אנחנו עושים מטא, ויש רוגז, עצבנות או מחשבות טורדניות. ואנחנו שופטים את זה. אנחנו שופטים את עצמנו, ומודדים את עצמנו: ‘איך התרגול שלי, ואיך אני?’. מאוד רגיל. המדידה הזו, השיפוט הזה, זה חלק ממה שהעצמי עושה. הדרך בה העצמי בונה את עצמו זה דרך מדידה, השוואה והערכה. זה יהיה חלק מהחוויה. השאלה היא – איך אני יכול להתייחס לזה בדרך המועילה ביותר? וזה נושא אחר שלם, אבל, טוב, אחת הדרכים היא להמשיך לעשות את המטא, בידיעה שיש לנו את הנטייה הזו, למדוד ולהשוות – זה לוקח את האנרגיה מהנטיה הזו, ומזין את המטא. אבל גם, לפעמים, לראות שהמחשבות האלו שאנחנו שופטים, עולות משום מקום. הן פשוט עולות, אבל הן לא אני או שלי, אנחנו לוקחים אותן ככאלה. הן מופיעות משום מקום, כמו כוכב נופל, ונעלמות. ככל שאחנו רואים כך יותר, פחות הזדהות, ואנחנו פחות מודדים את עצמנו, משווים ובודקים את עצמנו. זה ממש תרגול שאנחנו יכולים לטפח.

ואפשר לעשות את העניין הזה של אי בעלות על המצרפים עם אדם אחר. מכוונים מטא לאדם אחר, ו: ‘הגוף הזה לא שייך להם. התחושות; המחשבות. אלו דברים ללא בעלים. אלו רק דברים שקורסים, שעולים. ושוב, יש תחושה – אין הרבה נותן ומקבל של אהבה, ואהבה מעמיקה.

בבקשה, קחו מה שמועיל, זה חשוב שתקחו מה שמרגיש מועיל, ולהרפות מכל השאר. אני נותן הרבה, כי אנשים הם שונים, ויש להם העדפות שונות ונטיות שונות. קחו דבר אחד או שניים, ותניחו לשאר. חשוב שתמצאו דרכים לתרגל באופן שמרגיש חי ורענן עבורכם.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

רוב ברבאה: תובנה בתרגולי מטא וחמלה; עבודה עם פחד

זהו תרגום לחלק הראשון (מתוך שנים) של שיחה שרוב ברבאה נתן במחציתו של ריטריט של חודש שנקרא: Lovingkindness And Compassion As A Path To Awakening, וניתן ב2008 יחד עם קת’רין מקגי וג’ון פיקוק.

תובנה בתרגולי מטא וחמלה: עבודה עם פחד

אנחנו יכולים לפתח ולהרחיב את היכולת של הלב לטוב לב. ועלינו לשאול: מה עוזר לתהליך הזה? איך ההתרחבות הזו קורית? איך הלב גדל ביכולתו לטוב לב? ולשאול: מה חוסם, מרעיב, או נתקע בדרך של זה?

במובן רחב, רק החזרה של המשפטים. המדיטציה, ובמקומות אחרים – אמון בהתניה מחדש של הלב והתודעה. מאוד משמעותי. שוב ושוב אנחנו מאמנים מחדש את הכוונות בלב ובתודעה. ולפעמים, הסמאדהי, או כשהסמאדהי שם, זו דרך בה היכולת של הלב גדלה. מהתחלה.

יש הרבה דרכים בהן זה קורה, על הכרית ולא על הכרית. ומה שקורה מחוץ לכרית חשוב כמו עליה. בתוך המדיטציה הפורמלית, לפעמים זה מרגיש ש’הולך טוב’, ויש סמאדהי. נפלא. והדגשנו את זה, את הנושא של להשען לכיוון זה. בגלל זה אנחנו מדברים על הגוף, הרגישות של הגוף. לזרוק מילה או משפט, וזה מהדהד בגוף. ‘שלווה’, ומהדהד שלווה, חמימות, נינוחות. ולגשת לזה, ולהרגיש את זה, את הרווחה העדינה והלא-מדהימה שם. הקשר עם התחושות האלו בגוף עוזרת לסמאדהי, לאיחוד, ללכת עמוק יותר. ובכך – המטא נכנסת לתאים, באופן עמוק, והופכת להרגל ליישות, לתודעה, דרך הגוף ודרך הסמאדהי. וגם, לפעמים זה לא מרגיש שהולך טוב. אין תחושה, או יש אוורסיביות, או פחד, או אי נחת. וזה בסדר גם. וכמו שאמרנו בהתחלה – ממשיכים לזרוע זרעים עם המשפטים, של כוונות. לא לקפוץ ולשפוט את התרגול כהולך טוב או לא. יותר מידי קורה ‘מתחת לרדאר’, בחשיכה של מה שלא נודע, ואנחנו צריכים אמון בזה וביטחון בתהליך. אני לא זוכר אם אמרתי את זה כאן, אבל בשחקלאי או גנן זורע, ההזנה של הזרע קורית מתחת לאדמה, במחשכים, בלתי ניראית. וכך זה גם עם תרגול המטא. הרבה קורה שאין לנו גישה אליו. לבטוח בזה. אז המטא מתרחבת דרך הסמאדהי, וגם האמון הסבלני בטיפוח הזרעים.

מה שאני רוצה להכנס אליו היום זה היחסים בין תובנה וההעמקה של אהבה וחמלה. אז, בריטריט הזה, מה שאנחנו מדברים עליו, התחלנו וזה יתגבר, זו הדרך בה התרגולים של אהבה וחמלה מביאים תובנה, כחלק ממה שהם מביאים. תובנה משחררת. זו לא הדרך הרגילה בה אהבה וחמלה מובנות, אבל זה שם. כשאנחנו מטפחים אותן, תובנה יכולה לבוא. ישנה האפשרות. אבל היום – אני אדבר על הכיוון ההפוך. איך תובנה יכולה להזין מטא וחמלה. אז דיברתי על הזנה שלהן דרך המשפטים והזריעה של כוונות, הסמאדהי, ועכשיו – איך תובנה עושה זאת.

לפעמים אנחנו יכולים לעשות את התרגול הזה, ולהרגיש כאילו אנחנו יוצרים את המטא. יושבים, נושפים ושואפים, דוחקים ולוחצים. זה מרגיש מפוברק, עשוי, וזה אכן כך, ברמה מסויימת. לעתים אנחנו יכולים לשאול את עצמנו: ‘האם אהבה היא משהו שאנחנו יוצרים?’ (ובמובן מסויים, התשובה היא כן) או, שאולי, אהבה וחמלה הן המצב הטבעי והביטוי של הלב והתודעה כאשר הן לא כבולות, ממוסכות על ידי היאחזות ותעתוע. או ש, בעצם, אנחנו חושפים אהבה, חמלה. אז זו שאלה מעניינת. מה קורה פה? האם אנחנו יוצרים או חושפים אותה, מאפשרים. כשאנחנו מדברים על מדיטציית תובנה זו שאלה טוב לשאול: ‘מה זה אומר? מה זו מדיטציית תובנה?’. תובנה היא הבנה, אינטלקטואלית או אינטואיטיבית, שמשחררת היאחזות, ובכך – משחררת סבל. אז הסמן של תובנה הוא שחרור מסבל. כך אתה יודע שזו תובנה. סבל נעלם, או פוחת במידה כזו או אחרת, בגלל צורה של ראייה או הבנה. תובנה מתירה היכבלות, משיכה ודחיפה, הזדהות, כל צורה של היאחזות. ומשום כך – סבל משתחרר. כשהבודהא דיבר על מדיטציית תובנה, יש כל מיני דרכים לפרש את זה. דרך אחת תהיה שזה רק סוג של לשבת שם, לצפות במה שקורה, ולנסות לא לעשות הרבה, ובתקוות, מזה – צצה תובנה. שזה תקף לגמרי, במידה מסויימת, אבל אנחנו יכולים לצפות בנשימה, פנימה החוצה, ומקווים שמתוך זה משבו יפרוץ ליישות. או לשבת, לא לעשות כלום, ולקוות שמתוך אי העשייה תובנה תיוולד. יש בזה משהו, בהחלט. ואני שם את זה באופן לא-אטרקטיבי, אבל זו בעצם גישה יפה לתרגול. לעתים קרובות הבודהא מציעה גישה אחרת: האם אנחנו יכולים לתרגל דרכי ראייה והסתכלות על החוויה, ברגע, לתרגל דרכי ראייה שמביאות שחרור ומתירות היאחזות. בד”כ אנחנו מסתכלים בעולם באופן שמביא סבל. זה מה שאנחנו עושים כל הזמן. והוא אומר – האם אפשר להסתכל באופן אחר, שמביא שחרור? שחרור מהיאחזות מביא שחרור מסבל, וזה מביא אהבה. אני מדבר בכלליות, ואז אפרט. תרגול של דרכי ראייה והסתכלות שמביאות חופש, שחרור ואהבה. ומה שאני רוצה להכנס אליו היום זה: האם זה אפשרי, רק אפשרות, להכניס חלק מדרכי הראייה האלו, חלק מהתרגולים הללו, לתוך תרגול המטא, כך שיש לנו עידון של תרגול המטא והחמלה. אני אסביר.

עבודה עם פחד בתרגול חמלה ומטא

במובן מסויים, אני רוצה להתחיל במעקף, אבל זה תמיד נראה רלוונטי בריטריט הזה, אז אני אעשה זאת שוב. ואני אדבר קצת על פחד. אז. פחד, למעשה, בוא דוגמה להיאחזות או דחייה, זה בעצם זן של דחייה, שחוסם אהבה. ולחקור את זה בחיינו. האם זה המקרה, שכאשר אנחנו מפחדים יש סגירה של האהבה. ואם תשימו לב – לאהבה ופחד יש יחסים הפוכים. במקור – הבודהא הציע את התרגול לקבוצת נזירים, שממש פחדו ביער, כנוגדן. ואנחנו יכולים לראות בחיינו – כשפחד חזק, אהבה חלשה, ולהיפך. וגם, אפשר לחוש בעולם ובנו – כשפחד חזק – אלימות. פסיכולוגית או פיזית. זה הולך עם פחד. רואים את זה בקלות, בחיות, בעצמנו, בקבוצות אידיאולוגיות. אז אני רוצה לומר קצת על עבודה עם פחד, כי זה כן בא בהקשר של ריטריט כזה, לאנשים.

ועבודה עם זה באה תחת המטריה של מדיטציית תובנה. לפעמים, בתרגול כזה, משהו מרגיש שהוא מעמיק או נפתח, ואולי, לרגעים או למשכי זמן – התודעה מוצאת את עצמה בטריטוריה שונה. החושים, הגוף, תחושת הנפרדות, העצמי. אולי דרמטית, אולי רק קצת. וזה מביא פחד. מאוד מיומן – אם הפחד לא חזק – יש בחירה שם. עם הפתיחה של הישות וההכרה, תהיה נעימות עם זה, יחד עם הפחד. פחד ונעימות קיימות יחד. בד”כ אנחנו נשאבים לפחד, והוא מסובב אותנו. לפעמים אפשרי לשבת אחורה, ויש את הנעימות, החמימות, הוויתור, ויש פחד. וללמוד, זה תרגול, לכוון את המודעות לעבר מה שמהנה שם. אז בפתיחות הזו יהיה משהו מהנה. זה טעם נרכש. לטבול בזה. אפשר לשלוט – לטבול במה שנעים, ולא לתת את כל הסמכות לפחד, וע”י הדאגה לתת לו סמכות. תרגול ממש חשוב, כשהפחד לא חזק. לפעמים הוא כן מרגיש חזק, ושאנחנו לא יכולים לעשות את זה. פחד חזק, בתוך או מחוץ לריטריט. אם אנחנו מביטים בפחד, אפשר לשאול – מהי בעצם החוויה של פחד או חרדה? וכשאנחנו מסתכלים, מה אנחנו רואים שם? לעתים קרובות אנחנו לא נשארים שם מספיק כדי לראות מה שם.

תחושות גוף לא נעימות. הבטן מפרפרת. וסלידה לתחושות הלא נעימות. אנחנו לא אוהבים אותן, רוצים שהן ילכו. זה חלק ממה שבא איתן.

מחשבות. מחשבות על העתיד, לעתים קרובות. מחשבות לא נעימות על מה שעשוי לקרות. ושוב, אי-נעימות, וסלידה מזה. תחושות גוף ומחשבות, וסלידה, בשני המקרים.

עניין שלישי, קצת יותר מעודן. האקלים של התודעה. של איך התודעה מרגישה. וכשיש פחד, הוא נעשה קטן. ההכרה מתכווצת. זה, באופן כללי, לא נעים. אנשים לא אוהבים תודעה מכווצת. ועם זה – אוורסיה, רצון שזה ילך. אז הגוף, המחשבה, והמרקם של התודעה, והסלידה מהם. את הסלידות האלו מאוד חשוב לחקור. כי אם אנחנו שואלים – מהם היחסים שלי עם פחד, וזו שאלת דהרמה חשובה – מהם היחסים שלי עם כל דבר; בד”כ היחסים שלי עם פחד הם – שאנחנו מפחדים ממנו. יש לנו פחד מפחד. זה חלק ממה שהופך אותו למה שהוא, זה שאנחנו פוחדים ממנו. כשהמדיטציה, ככלל, מתפתחת, לאורך זמן, אנחנו יכולים ללמוד לעבוד עם החוויה הזו של פחד. הגופנית, המחשבתית והתודעתית. לומדים להביא תשומת לב ולהיות עם זה. ומה שאנחנו לומדים, לאורך זמן, זו תחושה של ביטחון, שאלו רק תחושות לא נעימות, מחשבות לא נעימות, ואני יכול להיות עם זה. המודעות תחזיק את זה. מה שכמעט תמיד חסר עם פחד, זו תחושת ביטחון. אנחנו לא מרגישים ביטחון שאנחנו יכולים להיות עם הפחד, ולהסתגל אליו ולהיות בסדר עם זה. ועם תשומת לב אפשר לראות ‘זה רק זה’, ואפשר להיות עם זה. וביטחון בא. חשוב מאוד.

אז בד”כ היחסים עם פחד היא רצון להמלט מאי הנעימות שם. אבל עצם ההתנגדות או הבריחה גורמת לחווית הפחד לגדול. הסלידה מהפחד היא חלק מכל המנגנון שם, מכל הגלגל של פחד. זה הופך אותו ליותר קשה. כשיש תחושות לא נעימות בגוף, ואנחנו בורחים מהן, לאן אנחנו הולכים? ישר לראש. הולכים ישר לראש, ומזריקים עוד אנרגיה למחשבות, שממילא, מחשבות לא מועילות, לא מיומנות ממלאות את התודעה, ועכשיו הכנסת עוד אנרגיה לשם, כי אתה נמלט, והן מתגברות. מזינים את האש של הפחד. אז התגובות שיש לנו לפחד, אינן נפרדות ממנו עצמו. אלו לא דברים נפרדים, אלא חלק מהחרדה עצמה. אתם יכולים לבדוק ת זה; לא שני דברים נפרדים. אם אנחנו יכולים לרכך, או לקחת את התגובתיות הזו, מה שנשים אליו לב זה שפחד לא תומך בעצמו. אז לא לקבל את זה פשוט, אלא תראו אם אפשר להתנסות בזה, לנסות את זה כשפחד שם.. הפחד צריך אותי, שאהיה אוורסיבי ותגובתי כלפיו. הוא לא יכול לתמוך בעצמו בלי התגובתיות והפחד ממנו. לפעמים היחסים עם פחד הם של הפעלת לחץ על העצמי. זה אותו דבר, דלק על הפחד. או שיפוט על עצמי. אם אני שופט את עצמי שפחד שם: שמן למדורה. מה אני מניח לגבי עצמי בגלל שיש פחד מסביב? מה אני מניח על התרגול שלי? שהוא לא שווה כלום? זה משהו שאנחנו מזריקים לרגע, שמצית את הפחד .פחד הוא אנושי. האם אפשר לראות את האנושיות בזה, ולהביא טוב לב למפגש עם הפחד. אז כשאנחנו אומרים: ‘מי יתן ואני אהיה בטוח ומוגן, מי יתן ואהיה…’ מיהו ‘אני’ באותו רגע, אליו אני פונה? זה האני עם הפחד. לא ה’אני’ שנמצא כשהפחד איננו, לא איזה ‘אני’ אידילי, אלא האני שמפחד. אתה יכול למר, באותו רגע, שאתה אתה המפחד. זה כלול. כחלק מהסלידה, אנחנו רוצים לא-לכלול אותו במטא. מאוד נורמלי. הרבה פחד בחיים, במובן כללי, קשור בעתיד. ‘מה יקרה לי’, האם זה יהיה בסדר, האם אני אהיה בסדר, האם משהו ישתבש. בהרבה רמות רמת הגוף הבסיסית, הישרדות, כל מיני רמות. רגשיות, במונחים של יחסים, ביטחון, רכוש: ‘האם אני אהיה בסדר’. שאלת דהרמה בסיסית עולה, כשיש פחד מהעתיד, ‘איך יהיה לי?’. אז שאלה יסודית: האם אני יודע איך באמת, באמת, לדאוג לעתיד? מה זה אומר, באמת לדאוג לעתיד? אז דהרמית, מה מוביל לתחושה של ביטחון, שמחה, רווחה ושלום בחיינו? מה זה? הבודהא, שוב ושוב, מצביע לטיפוח של איכויות של לב, של התודעה, של היישות – נדיבות, סבלנות, טוב לב, חמלה, תשומת לב – מגוון של איכויות שנעשות ‘תיק ההשקעות’ שלנו. זו בגרות מאוד נדירה של התרגול. אפשר לומר: ‘כן כן, אני יודע שמשם באה שמחה’. אבל זה נדיר לפגוש מישהו שבאמת שם את מבטחו בזה, ולא כ”כ דואג לדברים האחרים. וכמובן, אנחנו צריכים גם לדאוג לרמה החומרית. אבל זה תרגול די בוגר, שמישהו משוכנע בלב ובתודעה: ‘אני יודע איפה לשים את הביצים שלי’, אני יודע איך לדאוג לעתיד. הרבה פחד קשור ב’מה הם יחשבו עלי?’ אולי יחשבו שאני טיפש, משעמם. הרבה מהפחד שם. כשאנחנו מטפחים איכויות יפות של לב ותודעה הן מביאות שמחה, ומה שאחרים חושבים עלי הופך לכמעט לא משמעותי. זו בגרות נדירה שמישהו ממש יחיה ככה, מתוך התרגול. ואיך נדאג לעתיד? דרך טיפוח. וגם, ביחס להווה. והאם היחסים להווה הם כאלו של פתיחות, אדיבות, סקרנות, עניין, תשומת לב? כשליחסים להווה יש את האופי הזה, העתיד דואג לעצמו, מרגע לרגע. שני החלקים האלו – טיפוח של היפה, ולדאוג ליחסים להווה, והעתיד דואג לעצמו, במובן העמוק ביותר. ובמובן אמיתי מאוד, אנחנו דואגים פחות ל’האם יהיה מספיק כסף’, האם יהיה ביטחון, האם יהיה בית, האם אמצע שותף, האם הוא ימות ואהיה לבד? כל הדברים האלו, שהם לא-לא חשובים, אבל יש להם כוח עלינו. והפחד, שאנחנו לעתים קרובות אפילו לא יודעים שהוא שם, מניע את חיינו ובחירותינו, כמה מזה למעשה מכתיב את הבחירות שלנו, ואנחנו אפילו לא חושבים עליו כפחד. וזה פוחת בגלל הכוח של טיפוח של מה שיפה. וזה דבר מאוד אמיתי, זה לא תיאורטי או לא-מציאותי. זה מאוד אמיתי, ויכול לפרוח בחיים של אדם, באופן מעשי. זה היה המעקף. אבל אני מרגיש שזה חשוב, ופן של שחרור היאחזות, עליה דיברנו, שאפשר לעשות דרך התרגול.    

תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

רוב ברבאה: סמאדהי בתרגול מטא וחמלה: ארבע התנגדויות נפוצות

סמאדהי בתרגול מטא וחמלה: חלק שני – ארבע התנגדויות נפוצות

זהו תרגום לחלק השני (מתוך שנים) של שיחה שרוב ברבאה נתן בראשיתו של ריטריט של חודש שנקרא: Lovingkindness And Compassion As A Path To Awakening, וניתן ב2008 יחד עם קת’רין מקגי וג’ון פיקוק.


כל מי שעושה תרגול כזה – מטא, חמלה, עבודה עם הנשימה, או כל מי ששומע על תרגול כזה, אולי לא כולם, אבל ל – 99% מהאנשים, תהיה אחת מארבע התנגדויות אם לא יותר. ומישהו מתחיל לעשות תרגול כזה, ואחרי זמן מה יש לו תחושה של ‘אולי זה לא רעיון כזה טוב’. אז אני רוצה להכנס לזה ולחשוף שם קצת, ובתקווה להביא תבונה ושיקול דעת לשם. אם אנחנו נותנים את עצמנו לתרגול סמאדהי, לעתים יש תחושת קפיצות. בתהליך אנחנו מרגישים קפיצות. כנראה כבר שמתם לב לזה. מנסים להשאר עם משהו, וזה מרגיש דחוס. המאמץ להשאר מרגיש דחוס. כל הרעיון של עבודה לכיוון מטרה, של העמקת הריכוז של טיפוח סמאדהי או מטא. האם לא אכנס לאיזו ‘חתירה’ או מאמץ סביב זה? הקשרות. אם סמאדהי מרגיש טוב, האם לא אקשר ואתקע שם? והאחרון: הדחקה. האם זה אפשרי שע”י המשפטים, או השארות עם דבר אחד, ואפילו ארגיש טוב שם, אולי אני מדחיק איזה רגש או משהו ביישות שצריך לעלות? אלו הארבעה. קפיצות, חתירה למטרה, הקשרות והדחקה.

הדברים אלו עולים, כשאלות וספקות. והרבה אנשים ירגישו קצת מבואסים כשזה עולה. ואנשים ירגישו מבואסים מזה, ואז יעלה רצון לעבור לתרגול של ‘רק להיות’, או ‘להיות עם מה שיש’. זה מאוד מאוד נפוץ. כמעט כל מי שעושה תרגול כזה, תהיה לו, בנקודה אחת לפחות, את הנטייה הזו. יותר מידי עבודה, או משהו לא מרגיש נכון, ועוברים לתרגול ויפאסנה פתוח.

לחץ ודחיסות

אז – קפיצות. איך אפשר לעשות את התרגול הזה, ולא להיעשות דחוסים מידי. רכות זה פקטור של סמאדהי. בסמאדהי יש רכות, או נוקשות בו. זה חלק מהאיכות שם. אחת הדרכים שהיא מאוד עוזרת מול תחושה של קפיצות יתר, ואתם בודאות תתקלו בתחושה הזו, אחד מהם זה להפוך את המודעות קצת גדולה יותר. הבודהא אמר – רגישים לכל הגוף. אז האם אפשר שיהיה לנו, כחלק מהתרגול, מודעות שכוללת את כל הגוף, ולהיות מקורקעים בזה? וגם, ברוחב הזה של מיינדפולנס, מודעות לגבי: ‘איך אני מרגיש לגבי התרגול כרגע’, מהם היחסים הרגשיים שלי עם התרגול עכשיו? האם אני משועמים, מנסה יותר מידי, לא מעוניין, חותר לאנשהו? תחושת הגוף יכולה לשקף את היחסים האלו שיש לנו עם התרגול כרגע. כשאנחנו קפוצים מידי, אפשר להרגיש את זה בגוף. אז חלק מהאמנות היא שתהיה מודעות רקע של הרוחב של הגוף, ולהיות רגישים לזה, זה ישקף את מה שקורה במובן של היחסים. זה נשמע הגיוני?

כשהסמאדהי מעמיק, הגוף נעשה מאוד מרכזי, מאוד חשוב. ולכן – רגישות לכל הגוף. והגוף הוא העוגן למה שאנחנו עושים. ועם הסמאדהי, תחושת הגוף משתנה, ונעשית יותר מעודנת, פחות מוגדרת, וזה חלק ממה שקורה לאורך זמן, כשהסמאדהי מעמיק. אבל אנחנו יכולים לעבוד עם הקפיצות – להרגיש אותה בגוף, ולהרגיע את הגוף. זה חלק מהתמונה הגדולה של הסמאדהי. רגישים לכל הגוף.

לפעמים אנחנו ניגשים לתרגול, וזה כאילו אנחנו מפשילים שרוולים, ובטון תקיף וזועף: ‘מי יתן ואהיה ברווחה!’. זה לא יקרה כך. הכוונות הטובות ביותר שם, אבל צריכה להיות ממש עדינות ורוגע של הגישה. לנשוך שיניים… זה הולך לפעמים, אבל בד”כ זו אמנות מאוד מעודנת. אז, שוב, האם יכולה להיות עדינות וטוב לב? התודעה נודדת, ושימו לב – האם יכולה להיות עדינות וטוב לב בחזרה?

ולפעמים – תהיה קפיצות, ואתם תרגישו: ‘אני ממש רוצה ללכת לתרגול ויפאסנה’, אבל תראו אם אפשר לקבל את הקפיצות, להביא אדיבות לשם, וזה ישתנה. ואנחנו יכולים להיות מודעים לקפיצות, כי הגוף משקף את זה בבטן, בכתפיים. לשים לב, ולהרגיע. חלק מהאמנות היא העמקת תשומת הלב לרמת המאמץ. ואנחנו לומדים: מתי יותר מאמץ, מתי פחות? יותר על דוושת הגז, פחות? להביא את זה לתוך התרגול.

אז ספציפית לגבי תרגול המטא, וקת’רין אמרה לי שהיא דיברה על מתן וקבלת אהבה במטא לעצמנו. לפעמים צריך לעבור למוד מקבל, וזה עוזר עם הקפיצות, ועם המטא בכלל. אם אנחנו קפוצים מידי עם המאמץ, יהיה לזה אפקט הפוך ממה שאנחנו רוצים שיקרה. המיינד לחוץ, וכמו בננה חצי מקולפת – לוחצים על החלק התחתון, ואו שהיא מתרסקת, או שהיא עפה החוצה. מכוונות נכונות – מנסים להיות קפוצים עם התודעה והיא בורחת יותר. יותר מחשבות וכניסה אליהן. ולפעמים אנחנו רפויים מידי, ויש עמימות ושקיעה של התודעה. להיות מודעים לזה. זה חלק מהעדינות, וצריך להיות מודעים ולשחק עם זה. תהליך מעודן.

מטרות בדרך הרוחנית

התנגדות אפשרית שניה – הנושא של מטרות, ואפשר לדבר על זה כל היום, אבל… לפעמים, או לעתים די קרובות יש את הפיתוי לחשוב שמטרות אינן רוחניות. ‘אין לאן ללכת, שום דבר להיעשות’, וכו’. יכול להיות מאוד חזק, וכמובן יש בזה איזה עומק לגלות שם. אבל אל תהיו מהירים מידי עם זה, וצריך להביא את כל הכנות והיושרה לשאלה הזו. החיים שלנו מלאי מטרות. ב17.30 תהיה שעת התה, ויהיה פעמון, והמטרה שלנו תהיה להשיג מרק במורד הגרון. לא עניין גדול. עכשיו המטרה שלי היא לתקשר משהו באופן מועיל ככל שניתן. והמטרה שלכם… לנסות להשאר ערים. החיים מלאים מטרות. היו זהירים עם האזור הזה. כן, אי שניות, ואנחנו נדבר הרבה על זה בהמשך, על אי שניות וריקות וכל זה, אבל ממש להבין מה זה אומר, אי שניות, זה קשה ממש להבין את זה עם עומק, בלי שיש עומק של סמאדהי. ואם יש מאמץ ומטרה עם הסמאדהי, והוא מתפתח, זה מביא כיוון חדש לגמרי לכל הנושא של מטרות. אנשים יכולים לומר מאוד מהר: ‘הכל לא דואלי, אין מה להשיג’, אבל הם נוחתים בחזרה לתפיסת ברירת מחדל, והבנת ברירת מחדל של ‘מהם הדברים’, ועדיין יש תחושה של: ‘אני כאן, והמיינד מעורפל, וזה בסדר’. והאי-שניות מגיעה בלומר ‘זה בסדר’. מקום יותר עמוק של אי שניות, שיכולה לבוא דרך תרגול סמאדהי ומטא זה שלמעשה, אין שום דרך בה דברים הם התודעה היא לא כמו שהיא נידמית כרגע. היא לא מעוננת, או בהירה, או עמוקה, או רדודה. אני לא יושב כאן, ואתם לא יושבים שם. זה לא גאיה האוס, וזה לא ריטריט מדיטציה. יכול להיות קשה להבין את זה בלי העומק של סמאדהי. יש עומק של הבנה של אי שניות שחשוב לחשוף, ולא להתפשר על משהו זול יותר.

אני חושב שבשיחת הפתיחה ג’ון הזכיר את המילה ‘ברהמה-ויהארה’. ‘בראהמה’ פירושו אלוהי או מעודן, ו’ויהארה’ – משכן. אז התרגולים האלו, טוב לב וחמלה – הן משכנים בשביל הלב. הלב, היישות, ההכרה, שוכנת במקום של יופי, מעודנות, משהו שמרגיש אלוהי. ויותר ויותר, כשהריטריט יעבור, אז תהיה תחושה של זה, של משכן להכרה, ללב. אז בראמה ויהארס, מטא, חמלה, אושר ושוויון נפש, הם משכנים. גם סמאדהי. הוא הופך למשכן לתודעה. כשאנחנו חושבים על ‘איפה המיינד שלי בד”כ שוכן’, זה לא במקומות מעולים. לרוב הוא לא שוכן בכל מקום, אלא נמשך למה שעושה את הרושם הכי גדול. שוכן בשום-מקום, או, ואפילו יותר גרוע – שוכנים בשיפוט עצמי, בעצבנות. טווח שלם של מצבים שאנחנו, ריאלית, ממש נוטים לעשות בהם בית. אנחנו כ”כ מתרגלים לזה במהלך חיינו, למקצב לא מועיל ולא שמח. משהו לא מועיל הופך למשכן שלנו, וזה כמעט טבע שני. חלק מתרגול המטא זה להחליף את המשכן השלילי במשהו הרבה יותר חיובי. אנחנו מוצאים את עצמנו עם הרבה מחשבות, ולעתים קרובות הן מחשבות ביקורתיות, שליליות. או שיפוט על אחרים, או של מצב. מה אם נשתמש באנרגיה של המחשבה, שהיא ממילא מסביב, ונכוון את המחשבות במטא. להחליף את הלא-מיומן במיומן. אני זוכר תקופה, אני לא זוכר לכמה זמן זה היה, בו הקדשתי את עצמי למטא. כל התרגול הפורמלי, וככל שניתן במהלך היום, מטא מטא מטא. במקלחת, ברחוב. דבר נפלא לעשות. בתחילת התקופה הזו הייתי הולך ברחוב לעבודה, ומנסה לשלוח מטא, והנטייה היתה: ‘אני לא רוצה למלא את המיינד בזה, אלא לתת לו להיות יצירתי וספונטני’. ואז הבטתי במה עולה בתודעה אם אני רק נותן לה להיות, וזה לא היה כ”כ יצירתי, בעצם… רוב המחשבות, חשבתי אותן 1,000 פעמים בעבר. כמה מחשבות יש לכם שלא חשבתם כבר, או שהן באמת מועילות? לא כזה הרבה. ואחרי שראיתי את זה ממש הייתי בסדר עם להחליף את זה במטא. והמיינד, לאט לאט, מוותר על התחושה של ‘אני חייב לחשוב על זה’. המכשולים, והפיתוי שלהם, הסיפור שהם בונים, פחות ופחות מפתה כשהסמאדהי מתפתח. מאוד בהדרגה. והסמאדהי, האיסוף, הפשטות של התודעה, הופך למשהו שאנחנו אוהבים ונמשכים אליו. זה טעם נרכש. נפלא ככל שהוא, זה טעם נרכש כמעט לכולם.

אנחנו יכולים להיות בריטריט, ועושים מדיטציה בהליכה, ומישהו יוצא, או שמכונית מגיעה. ואם המיינדפולנס שם, אפשר לתפוס את הרגע של לרצות לראות: ‘מה קורה?’ ‘מי בא?’ ואם המיינדפולנס ערה, אפשר לומר: ‘אני לא צריך לדעת’. האם זה באמת משנה, איזו מכונית מגיעה, או מי עושה הליכה? אני לא צריך לדעת את זה. או בישיבה, לפעמים, אתה מתחיל לחשוב משהו, ובחצי הדרך של מחשבה, אפשר לתפוס את זה: האם אני צריך לסיים את המחשבה הזו?’ ‘מה יצא לי מזה, בעצם?’ ולתת לדברים ללכת, סמאדהי וויתור, שני צדיים של אותו מטבע, זה לא ברור בהתחלה.

כשהסמאדהי מתפתח, לאורך זמן מה, ואולי אפילו במהלך הריטריט, לאנשים מסויימים, משהו מתחיל לעלות בחוויה, שנקרא ‘פיטי’, piti, וזו כל תחושה פיזית נעימה שעולה ממדיטציה. חום, עקצוץ, תחושה עולה, לב נפתח, תחושה של התרחבות. זה יכול להיות טווח שלם של חוויות, וגם טווח שלם של עוצמה. לאנשים מסויימים זה ממש חזק, כמו מכת ברק של אקסטזה. אני לא יודע כמה זה נפוץ. ובצד השני – משהו ממש לא מדהים. לא משהו שהייתם כותבים עליו הביתה. אלא תחושה נחמדה של נינוחות, תענוג בגוף. כל זה זה פיטי. לפעמים מתורגם כ’אושר’, ‘אקסטזה’, שזה קצת חזק. זה יכול לבוא מהסמאדהי. כאילו התודעה מתחככת באובייקט, במטא, ויש ניצוץ שעולה מזה. כשהמייד פחות מפוזר, והוא, מילולית, מוציא פחות אנרגיה. ביומיום מפזרים אנרגיה כל הזמן. וכשהמיינד פחות מפוזר הוא אוסף אנרגיה, ויש לה ביטוי גופני. לאנשים מסויימים. לא עניין גדול אם זה לא קורה. לא עניין גדול אם כן; אבל שווה לדעת. לפעמים זה מגיע מתוך עניין. כשאני ממש מעוניין ברגע הזה של חוויה, זה יכול להוליד את זה. לפעמים זה מגיע כי יש אנרגיה, והיא מתבטאת. לפיטי יש קשר לפתיחות. פתיחות של היישות. בד”כ מתייחסים לזה כבא מתוך ריכוז, וזה בהחלט בא משם. אבל יש לו יותר קשר לפתיחות של היישות. לכן חלק מהאנשים כשמקשיבים למוזיקה, או בטבע, ויש פתיחות של היישות, ויש תחושה שבאה עם זה, לפעמים. אי-הטלטלות זו מילה טובה. כשההכרה לא מיטלטלת מדברים, זה מאפשר פיטי. כשיש מטא, זה מצב של אי-הטלטלות. אנחנו לא כבולים לחויה באופן לא מועיל, וזה מאפשר את זה. אנחנו רוצים, בריטריט כזה, לעודד סמאדהי. אז כל סוג של תחושה נעימה או נוחה (אולי זה מרגיש שזה לעולם לא יקרה, ואני רק סובל, אבל אנחנו רק בתחילת הריטריט!) כל תחושה נעימה, נוחה, פיזית – אנחנו רוצים לעודד. זה חלק מהתרגול, ושווה לערבב את זה עם מה שקורה. ופיטי זה רק השלב הראשון, ויש חדווה, ושלווה ועוד.

הפחד מהיקשרות למדיטציה

כאן ההתנגדות השלישית עולה. ‘אוקיי, אם זה מרגיש טוב, האם לא אקשר לזה, וזה יהיה רע’. זה לא מוליף להקשרות בטווח הארוך. אולי אם יש חוויה אחת או שתיים, אבל אם זה מתפתח, אין שם הקשרות. התענוג של המדיטציה לא מוליך להקשרות. אז אם יש איזה סוג, צנוע ככל שיהיה, של הנאה, ראו אם אפשר ליהנות מזה. להכניס את זה פנימה. ולערבב את זה עם מה שקורה, פתוחים להנאה, איך שהיא. אג’אן ג’ף הציע: ‘תקשר לזה!’, ואני אף פעם לא שמעתי משהו כזה, והייתי: ‘באמת?!’. וזה היה מאוד נכון. זה בסדר להקשר לזה. היישות מתבגרת, ומניח להקשרות. תהנו מזה אם יש ממה. לעתים קרובות האנשים שעושים עניין מהקשרות לתענוג במדיטציה, לא עושים עניין גדול מהקשרויות אחרות. אוכל מעולה, בית יפה לגור בו, ואת זה לא מאתגרים, והתנוג המדיטטיבי מאותגר. זה טיפה הפוך, אני חושב. שלא לדבר על הקשרויות לדברים כמו ביקורת פנימית.

לפעמים, וזה לכל הריטריט – יש תחושה של העמקה, עונג, וזה לא מוכר, ופחד עולה. זה מאוד נפוץ. לפעמים אנחנו מודטים, והפחד ממש חזק, ואנחנו בטריטוריה לא מוכרת, ו’מה קורה? איפה הנורמליות?’ כשזה קורה – לכו לפחד ותעבדו איתו. ולפעמים יש מצב ביניים: יש מידה של פתיחות והנאה, ויש תענוג שם, ויש גם פחד. שני הדברים קורים. למרבה הצער, התודעה נמשכת, כמו מגנט, לפחד. האם היא חייבת? אם הוא לא חזק, קחו צעד אחורה, ואולי לא לדחות את הפחד, אלא ללכת לכיוון של מה שמהנה, נעים בחוויה, ולהשען כך. וההנאה מזה – תעזור לפחד לפחות. זה עניין של טעם נרכש והתרגלות. לאט לאט, ללמוד לבטוח בזה. לפעמים הפחד בא כי יש התרככות. עם המטא, העצמי מתרכך, ומתחיל להיעשות פחות מוגדר. פחות תחושה של ‘עושה’. ולפעמים בא פחד חזק, ממוות. כמו לאבד את עצמי במוות. מאוד נפוץ וחשוב כחלק מהתרגול. אנחנו לומדים חוויות שונות של העצמי, ולהרפות מהאופן הנוקשה בו קשרנו את עצמנו להשקפת עצמי, דרך הסמאדהי והמטא זה קורה, וזה מאוד חשוב.

כשהסמאדהי מעמיק, ויש פחות תחושת עצמי, יש אהבה שמגיעה מהסמאדהי. סמאדהי… אהבה מגיעה ממטא, וגם מתרגול תובנה עם עושים את זה היטב, וגם מהסמאדהי. אהבה לעצמי, לאחרים, לטבע, לכל הדברים, לכל הישויות. זה סימן של סמאדהי עם ההעמקה שלו. והכרתי אנשים, לפעמים, שהיו מסוגלים ללכת למצבים עמוקים של סמאדהי בלי פתיחות ואהבה, וזה הופך למשהו מאוד שביר. אני זוכר מישהו בריטריט ארוך, עושים את הסוג הזה של תרגול באופן לא רספטיבי, פתוח, בלי אהבה. ואז היה משבר בריאותי מאוד קשה. וכל התרגול פשוט התפורר. חלקית, כי לא היתה בו רכות, אהבה, רספטיביות. זה לא נכון ללכת כך. טבעית, בסמאדהי יש אהבה בו.

חשש מהדחקה וטבעם של רגשות

נקודה אחרונה, לגבי ההתנגדות האחרונה. קפיצות, מטרות, הקשרות. ורביעית – הדחקה. האם זה אפשרי שאם אני מתמקד במשהו, ומרגיש טוב, עושה מטא, ואני מדחיק משהו שצריך לעלות, רגשית. משהו ביישות שצריך לעלות. זו שאלה מאוד מעניינת, מאוד מעודנת. ואני חושב שמה שאני רוצה לומר בעיקר הוא לא למהר לתשובה. זה מאוד מעניין מה שקורה. האם אנחנו יכולים לחקור את זה? אני זוכר, לפני עשור או יותר, הייתי בשיעור ערב של מדיטציה בארה”ב, והיה מצב של אדם שהכרתי, שהיה, שעשה פשע, בעצם, שעירב גם אותי ואנשים נוספים. ואני ממש כעסתי, וזה נחשף לאורך זמן, והיה הרבה כעס, ועבודה סביבו. וערב אחד, בשיעור הזה, מדטתי, והיתה מידה של סמאדהי. שום דבר יוצא דופן. רק מידה של איסוף. ולתוך זה – עלה הזכרון של האדם הזה, והיה מאוד ברור, עם הבהירות של הסמאדהי, הדימוי עלה, ורגע של הכעס. רגע, ומה שלא היה שם זה… לא לא ניצת למשהו גדול יותר. בד”כ זה היה כעס די גדול, ותחושה של זה. ועכשיו זה עלה, והיה כעס, ולא ניצת. ניצוץ שלא נתפס. זה עשה עלי רושם ענק. זה סיפור של אי-אירוע, אבל עשה עלי רושם. היתה מישהו בריטריט עבודה כאן, וחוותה קשיים, וגם סמאדהי. ואמרתי לה – כשהסמאדהי שם – הזכרי במה שקשה. זרקי את זה פנימה, ותראי מה קורה. והיא חזרה ואמרה: ‘עשיתי את זה, וכלום לא קרה. הקושי לא נבנה’. מה שהיא הבינה מזה… משהו שנאחנו לוקחים כנתון, כמשהו שחייב לעלות, למשל כעס – זה צריך אותנו כדי להבנות. זה צריך תנאים להיות שם, וברגע הזה לא היו לו את התנאים להיווצר. אז אנחנו יכולים לחשוב שיש מחסן של רגשות ישנם, ואני לא רוצה להטות דברים לצד אחד יותר מידי, אלא רק להפנות מבט לשם – נוטים לחשוב שיש מחסן, ויש כעס שצריך לעלות. אבל הכעס לא יעלה אם התנאים ברגע ההווה לא שם. ואנחנו יכולים לפעמים לראות את זה, שאם אנחנו לא מזינים משהו בהווה הוא לא עולה. אם אנחנו רואים את זה שוב ושוב אנחנו מבינים שהרבה מה’אשיוז’ שיש לנו, הם למעשה ריקים. אין להם קיום עצמי. הם צריכים שאני אעשה משהו בהווה; הם לא אורבים שם, ומחכים להראות את עצמם בצורתם השלמה מראש. אנחנו צריכים לראות את זה שוב ושוב כדי שזה יהיה בהיר.

אז בד”כ אנחנו חושבים על סמאדהי כמשהו שאני מנסה לעשות ויוצר. כשנכנסים לזה – רואים שסמאדהי זה בעצם פחות לעשות. אנחנו עושים פחות ופחות, וגם פחות ופחות עצמי, ויש אהבה שמגיעה משם. מתחילים לראות את הריקות של הדברים, מתוך תרגול המטא והסמדאהי. מתחילים לראות שדברים לא יכולים להיות דברים בלי שאני עושה הרבה סביבם, תומך בהם ובונה אותם. וזו הראייה של הריקות, באופן מאוד מדורג, שוב ושוב, שמביאה את החירות הגדולה ביותר בחיים ובתרגול. וזה אפשרי לנו, דרך התרגולים הללו. אוקיי. אפסיק כאן.

תמלל ותרגם: יהל אביגור