רוב ברבאה: סמאדהי, ניבאנה וריקות התפיסה, חלק 2: ניבאנה

זהו חציה השני של שיחה שרוב נתן בריטריט שנקרא: The art of concentration, מ2008.


היתה עוד מישהי בריטריט עבודה, שעשתה קצת תרגול סמאת’ה, והיתה שם רווחה בגוף, והיא יכלה לפזר את זה. ואז היא ישבה בריטריט קבוצתי, ויהיה לה כאב בברך, והם עשו תרגול אחר. אבל באמצע אחת הישיבות היא נזכרה בתרגול הרווחה שהיא עשתה, ורק מלהזכר ברווחה, הכאב הלך ומה שהחליף אותו זה רווחה. והיא נהנתה מזה, ואז היא תהתה: ‘האם אני מרמה’? אני לא ‘עם מה שיש’. והרעיון הזה של ‘להיות עם הדבר כפי שהם’ הוא מאוד מרכזי בדהרמה, אבל יש פה משהו הרבה יותר עמוק שם. יותר ממה שנראה במבט ראשון. היא היתה יכולה לומר: ‘דברים משתנים. אוקיי, אז היה כאב ועכשיו זה עונג. אוקיי, זו ראייה של ארעיות, דברים משתנים’. אבל בעצם, משהו אחר קרה, והוא היה תובנהעם פוטנציאל יותר עמוק מהראייה של שינוי. כמובן, דברים משתנים, וזה מועיל לראות את זה וזו רמה חשובה מאוד של מדיטציית תובנה. אבל תובנה יותר חשובה היא שהתפיסות שלנו הן, מה שהבודהא קורה לו ‘התהוות מותנית’. הן תלויות. מה שאנחנו תופסים, בגוף, בתודעה, בכל זה – תלוי במצב התודעה שלנו. תלוי בפקטורים בתודעה. זו, פוטנציאלית, תובנה חשובה מאוד, הרבה יותר מאשר התובנה אל  השינוי, שהיא גם חשובה כמובן. אז כל דבר, כל דבר, פנימי או חיצוני, כל כאב, אפילו, הטיבטים אומרים: ריק, כלומר ‘לא קיים מצד עצמו’. צריך את התודעה כדי לראות את זה באופן כזה או אחר, זה לא קיים מהצד שלו, זה ריק. אני והגברת בריטריט העבודה דיברנו על זה, והיא היתה מין: ‘וואו, אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה’. וזה מעניין, כי היא היתה פה לזמן מה, ואחרי זמן מה היא היתה שוכחת את זה, ואני הייתי מזכיר, ואז שוב, שוכחת את החשיבות של זה ואז נזכרת. והתגובה הראשונה היתה: ‘אני לא יודעת אם אני מוכנה להתקרב לשאילה הזו לגבי המציאות, אבל אפילו אז היה את העניין של השכחה. אז זה ממש לוקח זמן. זה אולי נשמע… ‘אוקיי, אולי זה לא כזה חשוב’, או שזה פשוט נשמע מוזר. לוקח זמן לספוג את זה ולהבין את החשיבות. אז בהתחלה סמאת’ה ומדיטציית תובנה ניראים כמו שני דברים שונים. ואני יודע שחלק מכם שעשיתם מדיטציה תובנה מרגישים ‘אני ממש עושה משהו אחר עכשיו’. אבל כשמתקרבים אז אפשר להתחיל לראות שהסמאת’ה מזינה את הויפאסנה. מזינה את התובנה, והתובנה מזינה את הרוגע והריכוז. הן מחזקות האחת את השנייה, ומתחילות להתערבב. הן רק נראות שונות בהתחלה. אחת הדרכים שבהן אני אוהב לתאר מדיטציית תובנה זה לומר שמה שמדיטציית תובנה היא, זה למעשה ללמוד או לפתח דרכי ראייה שמביאות וויתור. או לפתח דרכים של ראייה שמביאות חופש. בשבילי, זה מה שמדיטציית תובנה היא, יותר מאשר ‘להיות עם מה שיש’, למרות שזה יכול להיות חלק מזה. אז הבוקר אחד הדברים שזרקתי היה להציע שכשיש קצת כאב, מה קורה אם אני שם לב לתגובה שלי אליו ומתחיל לעבוד עם להרגיע את הסלידה הזו. כשישי אי נעימות תהיה סלידה. מה קורה כשאני מרגיעה אותה? חלק ממה שקורה זה שהסבל מתחיל להתנקז מהחוויה, ודבר נוסף – התודעה נרגעת, וסמאת’ה מגיעה. ועוד משהו שיכול לקרות הוא, שאי הנעימות מתחילה לדהות. אי הנעימות נעשית פחות אי נעימה. אם אני לוקח, כאחת מדרכי הראייה שלי או מדיטציות התובנה שלי, אני מהרהר בארעיות. רואה שינוי שוב ושוב ושוב שינוי, מעוניין רק בזה. זה גם צריך, ואכן, מוליך לסמאת’ה. יש הרגעה של התודעה כשעושים את זה. יש וויתור, ובאופן הולם, השקטה של מה שקשה. שינוי של התפיסה. אפשרות אחרת, ואני רץ דרך זה: להתייחס לדברים כ’לא אני ולא שלי’. משהו עלה בראיון, והמתרגל אמר: ‘הקול הזה, הוא לא באמת אני, זה רק קול’. אפשר לעשות את זה עם כל דבר. הגוף, תחושות, מחשבות, מצבי תודעה, מצבי רוח. כל הספקטרום של החוויה: לא אני, לא שלי, רק משהו שעובר, רק משהו שקורה. כשמישהו עושה את זה, יש הרגעה, ויש שינוי בחוויות. הן מתחילות לדעוך מעט.

אז אם אנחנו חושבים על מה בונה את החוויות שלנו, ובונה סבל. אז אנחנו באים מכמה זוויות שונות כאן, אז בואו נלך לרמה יומיומית מאוד. עד כמה זה נפוץ, שאנחנו כורכים וכובלים את הסיפור שלנו, סיפור חיינו, העתיד והעבר שלי, בדרכים שלמעשה בונה ומרכיבה סבל. עד כמה זה נפוץ? האם אתם מכירים את זה? או מזדהים, יש כאב ברגל, ו’זה הכאב ברגל שלי, ואני בטוח שלאף אחד אחר אין כאב ברגל’. איכשהו העצמי מזדהה עם זה, ובדיוק המהלך הזה של הזדהות בונה. בונה את החוויה ובונה סבל. שוב, אם אני מגיב למשהו, אם אני סולד כלפי משהו לא נעים – בונה חוויה ובונה סבל. וגם, הפקטורים האלו יכולים להשזר, והם אכן משזרים באופן מאוד מעודן לתשומת הלב שלנו. אז לפעמים אנחנו חושבים: ‘אני רק נמצא עם, אני רק שם לב לדבר הזה, לכאב, לאבל, לפחד. אבל ישנם פקטורים, שמסתתרים וכרוכים בתשומת הלב שמגבירים, מרכיבים, בונים את הדבר. ואחת האג’נדות של מדיטציית תובנה היא להתחיל ולראות את הבנייה ולהרפות אותה. זרקתי עוד משהו מעניין הבוקר, אני לא יודע עם ניסיתם את זה, העניין של לערבב טופו וגזר (כנראה מתייחס לתרגול של לחוש את הלא-נעים ביחד עם נעימות, ולתת להם להתערבב). מישהו ניסה את זה? אולי מצאתם, אני לא יודע, שיש לזה השפעה מורגשת. כמובן, אפשר לעשות את זה מתוך סלידה, אבל אם לא, אז התחושה של הכאב שתקוע בכתף יכול להשתחרר, ופתאום הוא לא שם, או מתפוגג קצת. מה קורה שם? התודעה עושה משהו מוצק. התודעה מדביקה דברים יחד. וזו דרך אחת להגדיר מהי תודעה. תודעות הן מה שמדביק דברים יחד. זה מה שתודעות עושות. אנחנו חושבים: ‘התודעה כאן, מקבלת את החוויה’. התודעה, למעשה, יוצרת, מפברקת במילותיו של הבודהא, בונה חוויה על ידי הדבקה יחד של דברים. ואנחנו מקבלים את מה שהוא תופס במעשה ההדבקה הזה, כמציאות. ואפשר לראות, כשעושים את זה – מערבבים דברים יחד, וזה מביא סמאדהי, או, כמו שגם הצעתי – להשאר עם הנעים, ולא להגרר ללא נעים. ועוד אפשרות: יש אזור, ומשהו קורה בו, אבל אתה לא בטוח אם זה נעים או לא נעים, ואתה מתבונן בו (ישהו שיתוף את זה בקבוצה) ודרך אחת לראות את זה זה לומר שיש כמה תדרים שקורים באותו זמן באותו מקום. יש תדר נעים ותדר לא נעים, והם מעורבבים. אפשר לפתח את האמנות של לכוונן בעדינות את הרדיו כדי להתכוונן לנעים. מה קורה? התפיסה הזו, ש’ישבה על הגדר’ של נעים ולא נעים, הולכת לנעים. או, אם אתה ממש מפתח את המיומנות, אפילו כשזה לא נעים, אפשר להתחיל לראות משהו כנעים. יש משהו בתשומת לב (( Attention ותפיסה. תשומת הלב בונה דברים, מלחימה דברים יחד. אם, בקצרה, אם מתרגל מחזיק את ההרהור הזה בתודעה שלו, מביט על דברים ואומר לעצמו: ‘זה מולחם, זה מודבק, אתה משהו שהתודעה שלי מרכיבה’, או לומר, בקיצור: ‘אתה ריק, אתה ריק’. זו דרך ראייה של תובנה, וזו דרך עבודה מאוד מעמיקה, ועם זה, המיינד הולך למקום שבו הוא תופס שום דבר, אין-דבר, ומוצא את עצמו בג’אנה השביעית. ואפשר ללכת עוד צעד ולומר על מה שנמצא שם בתרגול: ‘זו רק תפיסה, זו רק תפיסה’, אפילו תפיסה של ‘כלום’ או ‘אין דבר’ היא רק תפיסה, ואז באמצעות דרך הראייה הזו, של התובנה, ימצא את עצמו בלא-תפיסה-ול-לא-תפיסה (הג’אנה השמינית). סמאת’ה מזינה תובנה, ותובנה – סמאת’ה, הן מחוברות יחד לבלי התר.

אז לבודהא יש את המילה הזו: ניבאנה; נירוונה בסנסקריט. וזו המטרה של הדרך, זו הסיבה של התרגול, סוף הסבל. אחד התיאורים שלו את ניבאנה הוא: sabbe sankhara samatha, שמיתרגם ל: כל הדברים המפוברקים מושקטים. ההשקטה של כל הדברים המפוברקים. וזה לוקח הרבה זמן להסביר, וצריך הרבה סמאת’ה כדי להבין את זה, אבל יש משהו שמתחיל עם רק לחזור לנשימה ולהרפות מהסיפור, ומפברקים פחות ופחות. דברים, עצמי ועולם, נעשים מושקטים יותר ויותר, עוברים דרך הג’אנות, ודברים נעשים יותר וויתר שקטים, עצמי ועולם, כל הדרך עד ל’לא תפיסה ולא-לא תפיסה’, ועוד יותר עד כדי: ‘כל הצורות המפוברקות מושקטות’. ניבאנה. מה שהבודהא קורה לו ‘ההפסקות של התפיסה’, ואומר: ‘מימד זה צריך להיוודע, בו ראייה עוצרת, והתפיסה של הצורה דועכת, ושמיעה… כל הדברים של החושים, של ששת החושים – דוהים, ולא מפברקים עוד תפיסה. והוא קורא לזה ניבאנה, הבלתי מותנה, הבלתי מפוברק, שאינו מת. ואומר: שם, אני מצהיר, אין ביאה, אין הליכה, אין עצירה, אין חלופיות ואין התהוות. זה לא מבוסס, ללא יסודות, ללא משך (זה אפילו לא קיים בזמן) אין לו אובייקט, והוא ללא תמיכה. זה אכן סוף הסבל. זה הולך לגמרי מחוץ לתחום של מה התודעה הרגילה יכולה לדעת. לבלתי מפוברק, או אפשר לומר – התודעה לא יוצרת, וכך היא אפילו לא מרכיבה, לא מפברקת את עצמו, כי תודעה היא גם משהו מפוברק. לפעמים הבודהא מדבר על זה כ’מודעות ללא מושא’, המודעות הלכה אל מעבר לראייה של משהו, או עשייה של כל מושא שהוא, אפילו לא מושא של ‘כלום’. והוא אומר: זה שחרור מוחלט. המודעות שוחררה לגמרי מהצורך להחזיק במושאים. בנייה, מתברר, היא חלק אינהרנטי לתפיסה. היא מובנית לתוך התפיסה. יש פה משהו מאוד רדיקלי. כשהבודהא התעורר, היה משהו כל כך רדיקלי בזה, ובמה שאנחנו יכולים להתעורר אליו כאנשים.

ישנם עולמות של חוויה, ואפשר לראות: אני בונה עולמות. אני יכול לבנות עולם-מסויט, ובתוכו יהיו הסיפור שלי והכאב שלי והדרך בה אני רואה דברים, אני בונה את זה – בונה עולם שהוא סיוט; ואני יכול לבנות את העולם הקונוונציונלי, שכולם יסכימו לגביו, ואני יכול לבנות פחות ופחות. ובמובן מסויים, הג’אנות עדיין מפוברקות, אבל הן פחות מפוברקות, ובמובן מסויים הג’אנות הבלתי חומריות, העולםמות של חלל אינסופי וכל אלו, הם עולמות מפוברקים, אבל הן פחות מפוברקים. ואפשר ללכת אל מעבר לפיברוק. ורואים שאפילו חלל וזמן, ואפילו הרגע הנוכחי, ששמים עליו כל כך הרבה משקל בהוראה רוחנית, אפילו הרגע הנוכחי הוא משהו מפוברק. התחושה של ‘עכשיו’. דברים שאנחנו לוקחים ככל כך מובנים מאליהם, אילו דברים הם יותר  יסודיים בחוויה שלנו? ואנחנו מתחילים לראות שגם אלו מפוברקים.

אז כן, אנחנו נהנים מהרוגע שלנו, בכל מידה שאליה הוא מעמיק, אבל בעצם יש פה משהו הרבה יותר משמעותי. אנחנו צריכים להבין את חוויות המדיטציה שלנו. אם יש לנו חוויה של חסד, של אושר או של אחדות, משהו צריך להיות מובן שם, אחרת אנחנו לא חולבים את זה באופן מלא. ואז זו רק חוויה שהתודעה שלנו רוצה. לא ממש הבנו שם משהו. והתודעה אולי רוצה את זה בחזרה והיא לא יודעת איך, כי היא לא הבינה את התהליך. אז בהתחלה זה נראה כאילו אנחנו ממש יוצרים את הסמאת’ה, מנפנפים בכנפיים ועושים הרבה במדיטציה, ומתנשפים, ואז יש תחושה נוחה ואתה מחזיק את זה, וזה הרבה עבודה, הרבה פיברוק. ולאט לאט זה נע למקום שבו הם ‘שם’ המצבים ההולכים ומעמיקים האלו של הרוגע, קיימים כל הזמן, ואפשר להתכוונן לתחושה שלהם. ויש תקופה, בין לבין, שבה הם מרגישים לא מפוברקים, ויש לך תחושה שאתה מתכוונן למשה, לפן אחד של המציאות. ואז, ברמה נוספת, אתה מבין איך הם מפוברקים, גם כשאתה רק מסובב את החוגה בעדינות לשם. אז אנחנו יכולים להרגיש לפעמים במדיטציה: ‘אני רק קיים’, ואני לא אעשה שום דבר, אני לא עושה במדיטציה ,אני רק קיים. וזו דרך מאוד תקפה ויפה, אבל ברמה אחרת, מסתבר, שזה קצת מיתוס. כל רגע של חוויה, למעשה, מערב מידה של עשייה. זו עדיין יכולה להיות אסטרטגיה יפה לעתים, לשמוט את כל העשייה ופשוט להיות, אבל מסתבר שזה קצת, או הרבה, מיתוס. אז מה שמסתבר הוא שהתודעה מפיקה חוויות, וצורכת אותן. מפיקה וצורכת. שוב ושוב ושוב, ללא הפסק. ואז הבודהא בא, ואומר: קודם כל, האם אתה יודע שזה מה שקורה? ושנית, האם זה כזה רעיון טוב? האם זה באמת מה שאנחנו רוצים לעשות, להפיק ולצרוך כל הזמן? או שיש משהו מעיק בכל ההפקה והצריכה הזו של חוויות, אפילו של חוויות נעימות? מה עשוי לקרות, איך זה יהיה, אם התודעה תפסיק לעשות את זה? זה דורש הרבה מיומנות.

כשאנחנו מדברים על ‘ריקות’ בדהרמה, יש הרבה רמות בהן אפשר להבין את זה, אבל יש משהו בסמאת’ה, ובהעמקה לאנשים שרוצים, שיכול לפתוח הבנה מאוד עמוקה של ריקות, של התהליך הזה של פיברוק. וזה אופן של הבנה שממש אפשר לחיות אותו. אז לפעמים, אנחנו יכולים לשמוע או לקרוא משהו שמדבר על ‘הבלתי מפוברק’ על ההליכה אל מעבר לעולם, הפסקות התפיסה, וזה נשמע נורא. זה נשמע שומם ועגום, ו’למה שמישהו ירצה את זה בכלל?’. העניין בסמאת’ה, שהוא מתקדם במורד האי-פיברוק הזה, ורואים ש’הםם, זה נחמד לא לפברק קצת’, ואם אני מפברק פחות – אפילו יותר נחמד, ויותר נחמד ויותר נחמד, וזה מאפשר לתנועה הזו לכיוון מה שהבודהא קורא לו ניבאנה, זה מאפשר לה להיות לא מחרידה, לא מפחידה. זה בסדר, ברמה עמוקה מאוד, שעולם החוויה שלנו הוא ריק. זה ממש בסדר. הבודהא אמר: שארהנט, אדם מואר בשלמות, הוא מישהו שהבין תפיסה. זה לא נשמע כל כך זוהר, בעצם. אבל זה האופן בו הוא דיבר על זה לפעמים. והבין את הפסקת התפיסה, את ההליכה מעבר לזמן, מעבר למרחב, מעבר ל’עכשיו’, מעבר לתחושה של מודעות.

אז יש משהו בכל זה שיש לו הרבה קשר לאמת. מהו אמתי? בדהרמה, השאלה היסודית היא מה מוביל לסבל ומה לא. אבל כרוך יחד בשאלה הזו הוא: מה אמתי, מה באמת אמתי, מהי המציאות? האם אני סובל בגלל משהו שאינו אמתי? העניין עם ריקות הוא לראות שמה שאני סובל בגללו הוא בעצם לא אמתי. אז מה אמתי, ומה לא מפוברק? מה לא מורכב, לא בנוי, לא מולחם יחד? האם יש משהו כזה, בכלל, שאינו מפוברק? בשביל אנשים מסויימים, אלו יהיו שאלות בוערות. שאלות שפועלות בתשוקה, חיות ומניעות בחיים של אדם מסויים. והן יסידיות לקיום שלנו כאנשים: מה באמת אמתי? אז אני חוזר לעניין שעסקנו בו: ‘האם סמאת’ה היא בריחה?’. ובכן, לאור כל מה שאמרתי, זה בדיוק ההיפך, זה מסע לכיוון מה שהוא אמתי יותר ויותר, אפשר לומר, וויתור מדורג על מה שפחות אמתי, יותר מפוברק, יותר נפוח ובנוי. אז ההבנה הזו של הבודהא, זו שהבודהא מצביע עליה היא רדיקלית לגמרי. היא מהפכת הכל על ראשו. הדהרמה הופכת הכל. הבודהא אומר שהעולם זה לא שהוא קיים, וזה לא שהוא לא קיים, אלא זה משהו שהוא קורא לו דרך האמצע. ויש פה משהו שאנחנו צריכים להבין לגבי איך דברים מופיעים באופן תלוי, איך הם מפוברקים. בהבנה הזו טמון החופש. בהבנה הזו חופש מגיע. ואפשר לומר, שוב, שזו רק תובנה אחת, שנמשכת מהיומיומי ביותר, בוויכוח עם חבר, צאצא או שותף או הבוס שלנו, וזה חוט שמגיע כל הדרך עד התעוררות, ניבאנה.

שיר יפה של רומי, לסיום, שנקרא: wean yourself

Little by little, wean yourself.

 This is the gist of what I have to say.

From an embryo, whose nourishment comes in blood,

 move to an infant drinking milk,

 to a child on solid food,

 to a searcher after wisdom,

 to a hunter of more invisible game.

 Think how it is to have a conversation with an embryo.

You might say, The world outside is vast and intricate.

There are wheatfields and mountain passes and orchards in bloom.

At night there are millions of galaxies,

and in sunlight the beauty of friends dancing at a wedding.

You ask the embryo why he or she stays cooped up in the dark with its eyes closed.

Listen to the answer.

There is no “other world.”

I only know what I have experienced.

You must be hallucinating.

יש משהו בתהליך של הסמאת’ה שגומל אותנו, אנחנו נגמלים בהדרגה מההקשרויות שלנו, באופן הולך ומתקדם, דרך הסמאת’ה עצמה, אנחנו הולכים אל מעבר; ‘צייד לשלל בלתי נראה’. ובכך, יש חופש שאין לתארו. זה זמין לנו כאנשים.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

ללמוד מהפחד

לפחד יש כוח עצום. הוא מניע את התפיסות והפעולות שלנו כיחידים, וודאי שזהו המצב כשמביטים בהתנהגויות ובחירות קולקטיביות, מודעות ובלתי מודעות. לעתים פחד מתבטא באופן ישיר וברור יחסית, ולעתים הוא גודר גדרות ומגדיר הגדרות לגבי מה יש לעשות ואיך ניתן לתפוש ולחוות. אז, האופן בו הוא מגדיר איך ומה לא ניתן אפילו לא מורגש, משום שהוא מחוץ לטווח האפשרי, ואיננו חווים את המסלולים האלו במתווים על ידי פחד, או אפילו כמסלולים בכלל; הם פשוט נדמים כהגיון הפנימי והמוטמע של החיים. עבודה עם פחד עשויה לאפשר יותר ויותר תחושת ביטחון לנוכח המגבלות הללו, והביטחון הזה מתחיל לחשוף את מה שמגביל כמגביל, וכאשר הוא נגלה ככזה הוא מאפשר עבודה פורייה אתו.

בשיחה זו אני אציע יחס אל הפחד שמאפשר תובנה ביחס אליו ומתוכו.

אנחנו יכולים להתחיל באופן פשוט יחסית, במקומות בהם הפחד מורגש. פחד, כמו כל מופע רגשי או מנטלי, הוא תופעה מורכבת; ואחד הדברים שיכולים לעזור לנו לעבוד אתו באופן מועיל הוא לפרק קצת את המכלול, ולעבוד עם כל פן שלו בנפרד. כך, אנחנו מאפשרים לתשומת הלב להיות חזקה יותר מן המופע אותו היא ‘פוגשת’, ולאפשר מספיק מרווח מסביבו בשביל שהדינמיקה הנפשית תוכל להיפתח. אז אם נסקור את הפחד בקצרה, נמצא תחושות גופניות לא נעימות (בד”כ, בבחינה קרובה, הן לא יהיו בלתי נעימות במידה רבה כפי שאולי היינו מצפים). נמצא מחשבות לא נעימות, שבד”כ עוסקות בעתיד. המחשבות הללו עשויות להיות ברורות ומפורשות, או רזות ועדינות, כאלו שברגיל יעברו ‘מתחת לרדאר’ שלנו, אבל מתמידות מספיק בשביל לקבע השקפה מסוימת שאנחנו נתחיל, באופן לא מודע או מפורש, לחוות כנכונה. אם יש לנו אפשרות להיות רגישים למרקם של התודעה, אנחנו נמצא שהתודעה מכווצת, צרה, וקצת נרעדת. כל החוויות הללו הן בלתי נעימות, אבל אי הנעימות שלהן היא לא חריפה או בלתי נסבלת כשלעצמה; הפחד תובע מעורבות פעילה של גורמים נוספי של התודעה שלנו בשביל להפוך לקשה, ובאופן כללי יותר – כדי להחזיק את עצמו כפחד. אחד הגורמים הללו הוא, כמובן, התנגדות. ולכן, יכול להיות מועיל מאוד לחוש כל אחד מן המופעים הללו בנפרד, ולבדוק האם זה אפשרי לפנות ולחוש אותו עם גישה של אפשור או קבלה בברכה. ישנן כמה וכמה דרכים לעשות זאת, ואני לא אפרט אותן כאן, אבל זה עשוי להיות מאוד אפשרי פשוט לפנות אל כ”א מן המופעים הבלתי נעימים הללו, עם נימה או גישה של אפשור. ובעת שאנחנו עושים זאת אפשר לבחון – איך זה משפיע על תחושת הפחד ברגע. הפחד לא יכול להחזיק, לא יכול להתמיד, ללא ההתנגדות שמחזקת אותו; זה לא גילוי שיש לו ערך כרעיון; אלא – אנחנו צריכים לחוות את זה ישירות פעמים רבות, ולתרגל עם זה באופן מיומן על מנת שזה ייטמע בישות. שווה גם לבחון – איך תרגול כזה משפיע על האופן בו אנחנו תופשים את המושא של הפחד – את הדבר, האדם, ההתרחשות, המצב – ממנו אנחנו מפחדים.


כאשר ישנו פחד, אנחנו יוצרים, בהכרח ולרוב מבלי משים, דימוי של ‘הדבר’ ממנו אנחנו מפחדים. אפשר לומר שזהו ‘העולם’ עבורנו בתוך חוויית הפחד; ויחד אתו מופיע גם דימוי (שוב, לרוב מובלע) של ‘מי אנחנו’, שנוצר מתוך היחסים רוויי הפחד למושא. כאשר אנחנו משוקעים ומיומנים מספיק באופן עבודה שמרגיע פחד, יכול להיות שנתחיל לחוש שהדבר ממנו אנחנו נרתעים מתגלה באופן אחד כאשר אנחנו מדמים אותו כאשר אנחנו שקועים בתוך מצב הפחד, ובאופן אחר כאשר אנחנו מדמים אותו לאחר שמצב הפחד שכח באמצעות העבודה המיומנת שלנו. הפחד בורא את האופן בו מושא הפחד מופיע עבורנו; הוא יוצר, אפשר לומר, את המושא; והמושא המיוצר הזה מזין את הפחד. יש פה פתח לתובנה רחבה ועמוקה, שחורגת מתחומיו של הנושא, אל ההבנה לגבי מהותה של תודעה ועולם: הלב-תודעה יוצרים את חוויית העולם, שיוצרת, באופן הדדי וסינכרוני את חוויית הלב-תודעה (אני משתמש כאן בסינכרוניות כעזר לימוד, שאת תוקפו נערער בהזדמנות אחרת) .

תרגול של שאילת שאלות לגבי מושא הפחד עושה שימוש בקורולציה הזו על מנת לפתוח אף יותר את התפישה עליה מתבסס הפחד, וכך מערער אותו ומפתח את התובנה. אם אנחנו פותחים ומערערים את האמונה הנאיבית שלנו באמיתיותם של הדימויים הללו, הפחד שמזין אותם ונשען עליהם מתחיל להתמוטט.

כדי שתהליך השאילה יהיה פורה יש לפתח סביבת קשב רוויית כוונה אוהבת, ובתוכה להיות רגישים ופתוחים למגוון הרגשות שעשויים לעלות. בייחוד – שווה לבוא במגע עם כל תחושה של חופש, כוח, הקלה או היפתחות. הן עשויות לעלות באופנים יחסית בלתי צפויים, שיכולים להיות חזקים ומפתיעים, או דווקא עדינים מאוד. ההיספגות והמגע עם תחושת הכוח מעניקה לשחרור דרך השאיפה נוכחות בחוויה הגופנית המיידית, ומאפשר לו להפוך לאמת חווייתית עבורנו. אחת התנועות הרגשיות ששווה לפתח מידה של פתיחות ביחס לפרשנות שלה היא כעס; לעתים – תחושה של כעס כוללת בתוכה גם את תחושת הכוח והאוטונומיה שלנו, ולכן שווה להפוך את עצמנו לסקרנים במיוחד כלפי התעוררות שלה, ומוכנים לברור ולעשות את דרכנו בעדינות בין פנים שונים, בלתי מיטיבים ומיטיבים של הכעס.

כאשר סביבת הקשב מבוססת מספיק, אפשר להתחיל לשאול שאלות פותחות לגבי מושא הפחד, ולגבי האופן בו אנחנו מדמיינים את עצמנו ביחס אליו. אני לא חושב שאפשר לכתוב מתכון ברור למהלך השאילה, ואין מנוס מאלתור ויצירתיות, אבל אפשר להציע נקודות התחלה וכמה אפשרויות להמשך. ואני ממליץ גם לשמור על השאילה עקבית, נמרצת  וחודרת. שוב, סביבת הקשב והערנות לאקלים הרגשי היא חשובה, על מנת שהשאילה לא ‘תתלבש על’ התנועה של דחייה. אבל ככל שהיא חופשיה ממנה, שווה להפוך אותה לנמרצת וחודרת. תחושת החופש, כאמור, היא האינדיקציה שהשאילה הולכת לכיוון הנכון.

אפשר להתחיל עם השאלה: ‘ממה בדיוק אני מפחד?’. וזה מאוד חשוב; משום שהתחושה הכללית של פחד היא מרתיעה ומבלבלת בעצמה, אבל כשיש מושג לגבי הדבר בו מדובר הבלבול שוכך ואפשר להתחיל להפעיל אינטליגנציה.

לעתים התחושה הכללית והעמומה של פחד מטילה צללים גדולים מדברים קטנים. הבוקר התעכבתי לפני מדיטציית הבוקר, ושמתי לב לתחושה של פחד שהחלה ללוות את המהלך הנפשי. שאלתי את עצמי: ‘ממה אתה מפחד?’; אחת התשובות היו: ‘בגלל שהתודעה קצת חסרת מנוחה, המפגש בצהריים כנראה לא ילך טוב’. ואז שאלתי: ‘האם זה קשר נכון?’. היה ברור, באותו רגע, שאין קשר הכרחי בין הדברים הללו. שהתודעה לקחה אירוע קטן, ומתחה ממנו צל גדול; שהגזמתי בהערכת ההשפעה של אי הנחת הקטנה שחשתי, ותליתי אירוע גדול, שהתנהלותו תלויה באינסוף גורמים, בתנאי יחיד וקטן. וגם היה ברור שלעצם התחזית הזו היה אפקט, משום שבצל הפחד, התודעה החלה לזהות עוד ועוד סימנים לחוסר מנוחה ופיזור, ולשייך אותם למפגש של הצהריים באופן שמחזק את טענתה ש’המפגש לא ילך טוב’.

אבל לא כל הפחדים, ואפילו לא כל הפחד הזה, נשען על משהו שקל להפריך. משום שלאחר השאילה הראשונה, הפחד התמיד, אבל הרגיש שהוא מכוון כלפי משהו אמיתי יותר. אז שאלתי שוב: ‘ממה אני מפחד?’. והתשובה עלתה: מפחד ממצב תודעה תזזיתי, ומההשפעות שלו על אחרים ועלי. וגם שם נדרשה עבודת מיון: ‘באיזו מידה הפחד הזה מוצדק?’. במובן אחד הוא היה מוגזם: דמיינתי את ההשפעה של מצב התודעה שלי על אחרים באופן לא מידתי. במובן אחר הוא היה מוצדק יותר: דמיינתי את אי הנעימות של מצב התודעה הזה עלי. ואז, השאלה: ‘איך להתמודד עם פחד מכך שאחווה מצב תודעה שלילי בעתיד?’. והתשובה שעלתה: ‘להתמודד באופן מיטיב עם מצב התודעה בהווה’. ברור, משום שזה של ההווה יתנה את זה של העתיד, לפחות במידה המוגבלת שבה אני יכול לחזות את רשת ההשפעות. התמודדות עם מצב תודעה של חוסר מנוחה בהווה, בניגוד להתמודדות עם מצב התודעה הזה בעתיד, זה דבר מאוד בר ביצוע; וזה, ממילא, הדבר היחיד שאני יכול לעשות כלפי זה של העתיד. 

שאלה אחרת שעשויה להישאל היא: ‘במה אני מאמין שאני תלוי לצורך השמחה שלי?’. כאן, למשל, האמנתי שלצורך השמחה שלי אני תלוי במשוב חיובי של אנשים על המפגש. במקרה אחר, בכך שאדם אחר אתו אני במערכת יחסים יתנהג כך לא אחרת, וכן הלאה. אחרי שעולה תשובה, שווה לשאול: ‘האמנם זה כך?’ או ‘עד כמה זה נכון?’. במצב של פחד (כמו בכל מצב של סלידה) יחד עם ההיצרות של התודעה, ישנה נטייה להפקיד את השמחה במקומות צרים ושבריריים למדי. שאילה אינטליגנטית לגבי מקור השמחה מאפשרת לראות את אי ההיגיון שבזה. כמובן שכאן, ככל שישנם משענים עמוקים ורחבים של שמחה, שעשויים לנבוע מאיכויות כמו נדיבות, מטא, סמאדהי; מטיפוח של יחסים מיטיבים ועוד, כך ההיפתחות תהיה טבעית ופשוטה יותר. אבל היפתחות דרך השאילה עשויה גם לחשוף רבדים עמוקים ורחבים יותר שעליהם ניתן להישען, שהפחד טשטש או ביטל כ’לא מהימנים’ בגלל המיקוד המתועתע בגורם הפחד. אז – עד כמה זה נכון שהשמחה שלי תלויה בהתנהגות של אדם זה או אחר, או בתוצאה כזו או אחרת? מתך שאילה כזו עשויה להיוולד בהירות לגבי אי האמינות שבהסתמכות כזו, ולהפוך משאבים משמעותיים יותר לנגישים.

שאלה דומה תהיה: ‘מה אני מאמין שזה אומר עלי?’. ואז: ‘האמנם זה מה שזה אומר?’. ואם התשובה היא כן, אז: ‘אוקיי, אז מה? האם זה כ”כ רע באמת?’. לעתים אנחנו מאמצים נקודות מבט של אחרים עלינו, בין אם הן מבוטאות ישירות ובין אם אנחנו מניחים אותן, כאמת שמעידה שמשהו אצלנו אכן שגוי או לא נכון; אנחנו שוכחים שכל מה שאדם אומר צבוע, תמיד, בהשקפותיו שלו באותו רגע, ושהאופן בו אנחנו מתגלמים בתוך היחסים אתו הוא מורכב וספציפי. הלב ירגיש בטוח ובנוח להתבטא באופן מסוים בנוכחות אדם אחד, ובאופן אחר בנוכחות אדם אחר; אופן הנוכחות של האחר ישפיע על האופן בו אני אופיע ואתבטא מולו. ישנם אנשים שאיתם אני מרגיש בטוח להתבטא בעיקר דרך המורכבויות והקשיים, וכאלו לידם אני מרגיש יותר בנוח לבטא כוחות. אלו מן הסוג הראשון יחשבו עלי, באופן טבעי, באופן אחר מאלו מן הסוג השני. וכל מה שאלו משני הסוגים יאמרו עלי יהיה צבוע בסדרי העדיפויות ובאינטואיציות היסודיות שלהם על העולם. בראשיתו של ריטריט של חודשיים שהוקדש לעבודה עם רגשות, אמרתי למורה שלי: ‘אני לא כ”כ טוב בעבודה עם רגשות’. הוא ‘הריח’ את השקפת העצמי המקובעת שם, ושאל שאלה פשוטה: ‘בעיני מי?’. השאלה הזו: ‘בעיני מי’  התייחסה הן לרשויות חיצוניות והן לרשויות פנימיות. במקרה הזה, זה היה קול שהדהד ממערכת יחסים בין אישית מסוימת ונטמע אל הפנים עם נימה של חוסר ביטחון. ברגע שהשאלה נשאלה, המיומנות של עבודה עם רגשות שהייתה כבר מבוססת במידה לא מבוטלת הפכה לנגישה, והעבודה התחילה ממקום נינוח הרבה יותר, שגם אפשר יותר סקרנות ולמידה.

לעתים אנשים מבטאים דעות עלינו שיש להן משמעויות שליליות מבחינתם, אבל הן לא בהכרח כ”כ שליליות בפני עצמן. ולכן השאלה: ‘אם כן, האם זה כ”כ רע?’. בחיי הקומונה שחייתי בעברי, שצורך בלבדיות העיד על סוג של פגם; מתוך האופן בו אנשים קרובים אלי התייחסו אליה גם אני חשתי, אינטואיטיבית, שמשהו אצלי לא בסדר. היום, כשאני בין אנשי דהרמה, הלבדיות לא נחשבת בעייתית כלל.

שאלה נוספת: ‘מהי האחריות שלי בסיטואציה?’. מתוך פחד, אנחנו מנסים לשלוט בתוצאות. להשפיע ולתמרן את האופן בו אנשים אחרים יהיו, ירגישו או יבחרו. אנחנו לוקחים אחריות יתר, בצורה שמתישה אותנו ואחרים. אני זוכר את עצמי משתף את רוב בהתלבטות לגבי מערכת יחסים, בה הרגשתי שאני אחראי גם על האופן אדם אחר מרגיש וחווה. והוא שאל את השאלה הזו בדיוק: ‘מהי האחריות שלך במערכת היחסים הזו?’. ודאי, האופן בו האדם האחר חווה את מערכת היחסים היא חשובה לי; אבל כדי להיטיב עם אחר במערכת יחסים, האחריות הראשונה שלי היא למצוא את רווחה בתוכה ומתוכה. כפי שהבודהא הדגיש פעמים רבות, היחס שלך לאחר נובע ראשית כל מן הלב שלך, וזה המרחב הראשון שלו עליך לדאוג.

סוג נוסף של שאילה ישאל דווקא: ‘מה אני צריך לכבד כאן?’. לפעמים הפחד מסתיר רגשות נוספים, שדורשים הקשבה ותשומת לב, ואולי גם ביטוי ותקשורת. לעתים הפחד הוא בדיוק פחד מפני הרגשות הללו, ומהתוצאה של תקשורת ופתיחה שלהם. ושאילה מן הסוג הזה: ‘אילו רגשות שלי עלי לכבד’ היא כבר מענה לפחד מפני הרגשות האלו, הדוחק אותם באופן מכאיב לשולי מרחב הקשב. בפעמים אחרות השאלה הזו תגלה רגשות נוספים שאינם מהותיים יותר, אבל הם כן חלק פחות ברור מהקונסטלציה, כמו למשל פגיעות; ואז אפשר להחזיק אותה בעדינות שהיא מבקשת.

שאלה בנוסח ‘מה באמת חשוב לי כאן?’ או: ‘למה אני כמהה?’ יכולה לכבד את הישות שלנו ואת הצרכים שלה וגם ליצור קשר עם משהו בנו שמרגיש מבוסס ועמוק יותר, והמלכודת של הפחד יכולה להתפרק על ידי הביטחון שנוצר מחיבור עם משהו מהותי יותר, שעדיין ממשיך את התנועה והפעולה כלפי אזור הפחד.

מהלכים כאלו של שאילה מביאים את האינטליגנציה לידי ביטוי בתוך העולם הפנימי ויוצרים ביטחון עצמי ואמון. הם מפחיתים את הסמכות הלא-מעורערת של הפחד, על ידי חשיפת המנגנון הפנימי של היזון הדדי בין תחושה לדימוי של מושא ועצמי.


אולי אנחנו מפחדים מדברים קטנים וחסרי חשיבות משום שאנחנו לא פונים לפחדים משמעותיים יותר. אפשר לשאול: ‘האם יש משהו שכן ראוי לפחד ממנו?’. או: ‘לנוכח הידיעה על סופיות החיים, ממה עלי לחשוש?’. שאלות כאלו ייטו לשמוט את הקרקע מתחת לפחדים חסרי חשיבות. והן גם עשויות לחשוף פחדים אמיתיים יותר, עמוקים ורבי משמעות יותר. זו תהיה טענה סבירה מאוד לומר – שהלימוד המשמעותי ביותר של הדהרמה נועד להתמודד עם פחדים קיומיים אלו בדיוק (“מהו החיפוש האצילי?… מי שטבעו למות, לאחר שהבין את החסרון במה שטבעו למות, מחפש אחר האלמותי”[1]). אנחנו צריכים לגשת אל האזורים העמוקים של הדהרמה, שמאפשרים שינוי יסודי בחוויה של ‘מהו הקיום הזה’, כך שלפחד אין על מה לעמוד.

לעתים כשהולכים מעבר לרובד של ‘לפחד ממשהו’ כזה או אחר, אנחנו מוצאים שהפחד העמוק יותר הוא מפני מצב תודעה. אינני חושש מכך שיאמרו או יחשבו עלי כך או כך; אינני מפחד שההיא תצליח יותר ממני, או שההוא יעזוב אותי; מה שאני חושש ממנו זה ‘איך אני ארגיש’ כאשר כך או כך יקרה. בגישה הזו יש משהו הרבה יותר יציב, משום שעם מצב התודעה שלך אתה יכול לעבוד באופן מועיל יותר מאשר הניסיון לתמרן אנשים שיחשבו עליך דברים טובים, או לנסות לא לחלות לעולם. זה פחד שנובע ממידה מסוימת של תובנה, שמניחה את המשקל המשמעותי על מצב התודעה בתנאים פנימיים. אז אפשר לשאול: ‘איך עלי לנהוג עכשיו, אם זהו הדבר אשר יש לפחד ממנו?’. אחת התשובות שעשויות לעלות היא – לטפח מצבי תודעה מיטיבים כאן ועכשיו. אפשרות נוספת היא – לטפח מצבי תודעה מיטיבים ביחסים משמעותיים וארוכי טווח, שישמשו משאב עבורי ואוכל לבטוח בהם גם במצבים קשים. במובן הזה, זהו פחד מיטיב, שמתבטא כזהירות.

זו אחת משתי התשובות שהדהרמה מציעה לפחדים עמוקים יותר. תשובה אחרת קשורה בראייה של הבלתי מפוברק ובהתעוררות אל הריקות של כל הדברים.

ככל שהתודעה אחוזה פחות בהשתוקקות וסלידה, פחות מיטלטלת, היא יוצרת פחות תחושת מציאותיות (מעניין שאג’אן טאניסארו התחיל לתרגם ‘פפנצ’ה’ כ’אובייקטיפיקציה’). אחד הדברים שמתחילים לדעוך במידה בה פוחתת הפעילות הקדחתנית הזו היא תחושת הנפרדות והניגוד של עצמי ועולם. ככל שהתודעה יוצרת פחות, בונה פחות, כך שנפרדות דועכת, ותחושה מיסטית של אחדות מחלחלת אל החוויה. התחושה הזו, מטבעה, שומטת בהדרגה את הקרקע מתחת לנטייה לפחד; שכן תחושת איום נסמכת על תחושת נפרדות. אם ישנו מגע עם המקום בו התודעה לא מייצרת פעילות כלל, אנחנו יודעים ומוצאים מחסה במשהו שנמצא מעבר לתחושת הקיום בכללותו, ומרגיש אמיתי יותר. המגע הזה שם את הפחד הקיומי ‘בעירבון מוגבל’; אנחנו יודעים שהפחד, גם אם הוא שם, אינו מוצדק מיסודו.

אופן נוסף שבו פחד קיומי יכול לזכות למענה אולטימטיבי היא התובנה בדבר הריקות-מקיום-עצמי של כל הדברים. כפי שאומרת דרשת מהיאנה בשם Uttaratantra: ‘כיוון שמתברר כי הברואים החשים אינם אלא שלוות הדהרמטה [כלומר הטבע האמיתי והריק של כל התופעות], מטבעם הם טהורים לחלוטין, ומבראשית משוחררים מפורענות וסבל’[2]. מה שחורג מן היכולת להגדירו כ’קיים’ או כ’לא קיים’ (וכך מתארים את הארהנטים את קיומם שלהם, כחורג מהגדרות כאלו) הוא, מטבעו, אינו מאיים או מאוים. אנחנו חוששים ממה שנראה כאמתי. ממה שאינו אמיתי, איננו חוששים. ומשום כך, השיכוך הסופי של הפחד מגיע מתוך המסקנה הסופית: ‘הכול איננו אמיתי כפי שהוא נראה’.

הדרך הארוכה והעמוקה לראייה של הריקות עוברת דרך הדעיכה של פעילות התודעה, עד כדי ראיית הבלתי מפוברק, ואז טיפוח תובנה שמאחה את האיכות של ‘לא קיים ולא-בלתי קיים’ שמתגלה באופן מובהק בבלתי מפוברק – אל כל הדברים של היקום. אבל אנחנו לא צריכים לחכות לנקודה היסודית ביותר הזו כדי ליהנות מהחופש שראיית הריקות מאפשרת; בכל מידה בה הריקות של הדברים נגלית, כך חופש מתאפשר. בכל מידה בה אנחנו רואים שמה שנדמה כאמתי הוא אינו אמיתי, אנחנו חופשיים מפחד.

כך שהעבודה עם הפחד יכולה ללמד אותנו שיעור חשוב מאוד, שיפתח תובנה אל הריקות של הדברים, שבתורה תמוסס עוד פחדים קיומיים יותר. דרך השאילה, אנחנו יכולים לראות את האופן בו הפחד בורא את העולם עבורנו, וכיצד אנחנו מאמינים באופן נאיבי בעולם שנגלה דרך העיניים של הפחד. ואנחנו יכולים לחוש את ההיסדקות של הפחד דרך פתיחת הדימוי של המושא באמצעות השאילה, ואת החופש והרווחה שנפתחים משם. הלב לומד מתוך התנסותו שלו, שהאמונה במציאותם השרירה של דברים נשענת על גורמים לא-אמינים בתודעה, והיא מולידה סבל. והוא לומד – מתוך ראיית אי האמתיות של מה שהיה נדמה כאמתי מגיע אושר ואי פחד. ואולי מתחילה להתגבש תחושה אינטואיטיבית לגבי חוויית המציאות: אם המציאות שנגלית דרך הפחד היא כ”כ בנויה ושקרית, אולי התובנה הזו לא מוגבלת לחוויות מציאות שאני חווה כמפחידות באופן ברור? אולי העולם כולו, כפי שהוא נגלה לי, אינו אמיתי כפי שהוא נראה? ויתר על כן, אולי ראיית אי האמתיות שלו תוליד חופש, כפי שראיית אי האמתיות של מושאי הפחד הולידה חופש?


[1] מתוך הדרשה על החיפוש האצילי, בתרגום קרן ארבל

[2] הציטוט מתוך התרגום העברי ל’ראייה שמשחררת’ בתרגום קרן שפי (טרם פורסם)

רוב ברבאה: סמאדהי, ניבאנה וריקות התפיסה, חלק 1: העמקת הסמאדהי, ותובנה אל הפיברוק

זהו חציה הראשון של שיחה שרוב נתן ביום החמישי (מתוך חמישה) של ריטריט: The art of concentration מ2008.


לפני שני ערבים דיברתי, כחלק מהשיחה, על הביקורת הפנימית. ואני מודע, ואולי אתם גם, שזה שהקדשתי לה רבע שיחה לא אומר שהיא תיעלם. זה, לעתים קרובות, מבנה שנמצא שם הרבה הרבה זמן. אולי עשורים. וריטריט כזה יכול להציף אותה, ושיחות כלשהן יכולות לעשות את זה, ואנחנו יכולים למצוא את הביקורת הפנימית מאוד שם, חיה ובועטת, ועושה את מלאכתה. ואני יודע שלחלקכם השיחה אתמול עשתה את זה, ואני יודע שלחלק רק התרגול הזה עשה את זה. אולי חלק ממה שאומר הערב יפגוש את המקום זה או יביא אותו. האם זה יכול להיות בסדר? הזה הוא, עושה את מלאכתו נאמנה, וזה רק חלק ממה שקורה. זה בסדר שזה שם, ואולי חלק אחר של היישות מקשיב, ואולי שומע איזו אמת במה שנאמר, וזה בסדר שהביקורת הפנימית שם. חלק מקשיב ומאכסן חלקים לאח”כ. חלק ממה שאני אומר הערב לא נמצא במרחב החוויה של אף אחד מהמאזינים, וזה בסדר. אני נותן את זה בין השאר כי אני רוצה שאנשים שמעוניינים ידעו מה אפשרי. וגם כי יש קו של תובנה אחת, מהמצבים הברורים והיומיומיים ביותר, וכל הדרך לשחרור מוחלט, ואני רוצה למשוך את החוט הזה.

אז, מה שאני אדבר עליו הערב זה היחסים של ריכוז ותובנה. עכשיו, בד”כ, מה שאנחנו אולי שומעים על היחסים האלו, או הדבר הנפוץ שאנחנו שומעים זה שריכוז, סמאדהי, הרגעת התודעה הוא הכנה לתובנה. אז אתה מבלה זמן קצר או ארוך בהרגעת התודעה, ואתה לוקח את התודעה הזו, שהוא יותר בהיר ומרוכז, ומתחיל ליישם אותו למדיטציית תובנה. כלומר, מיישם אותו כך שהוא שם לב לכל מה שקורה בחייך, וחוויות שונות, ולהבין אותן. והריכוז והבהירות מאפשרות את התובנה. וזה לחלוטין נכון, וזה בסדר ואין עם זה בעיה. אבל יש, בעצם, הרבה יותר בריכוז מאושר רק זה. לא רק שהוא הכנה, אלא אפשר למצוא שתודעה רגועה, עם מידה של סמאדהי, הוא הקרקע הטובה ביותר לזעי התובנה להזרע. כמה מכם הייתם בריטריט. ויש תובנה לגבי קושי אישי, דפוס אישיות, או משהו פחות אישי, כמו ארעיות. וזה נראה כ”כ ברור: ‘הבנתי’! ואז הריטריט נגמר, והולכים הביתה, ומה קורה לתובנה? אנחנו מאבדים את הגישה אליה, והיא מאבדת את הכוח לשנות את חיינו, איכשהו. אחד דברים הנפלאים והחזקים בתרגול סמאדהי הוא שהוא מזין את הקרקע, כך שזרע התובנה יוכל לנבוט בישות באופן עמוק יותר, כך שתובנות יכולות ממש לשנות את הלב והחיים של מישהו. והתובנות האלו נשארות באופן שהוא נגיש עבורנו. בחלק מהיתרונות של הסמאדהי כבר נגעתי, אבל אני רוצה לחזור קצת.

ביטחון. דיברתי על זה מתישהו. לאט לאט, עם הסמאדהי, מתפתחת עבורנו תחושה של ביטחון בעצמנו, ביכולת שלנו להיות שמחים ולהרגיש היטב, ובטחון בתרגול שמגיע לאט. וזה חלק חשוב בתובנה. אני יודע שאני יכול להיות שמח, לא משנה מה. זה נותן לנו מינוף שמאפשר לנו להרפות ממה שזה לא מועיל להחזיק בו. זו נקובת משען ממנה אפשר לשחרר הרבה היאחזויות. באמת באמת חשוב. אמונה מגיעה, ואמרתי את זה אתמול. אמון בלימוד, בדרך, שהם אכן מוליכים לאן שהם אמורים להוליך. יש עסיסיות שמופיעה בתרגול, תחושה של רווחה. זה מאוד מזין למסע הזה, לדרך. לאורך זמן, עם תרגול סמאדהי, התודעה מאבדת את ההיקסמות שלה מפפנצ’ה, ההתמכרות ל-לסבך כל דבר ולבנות קושי ענק וסיבוכים סביב דברים. התועדה פחות ופחות מעוניינת בתהליך הזה. יותר שביעות רצון מגיעה, לאט לאט. וכל זה הם גם פנים של תובנה, בהיותה הדבר שמשחרר. ונגעתי בזה, אנחנו יותר חופשיים לחקור וויתור, עם כל ההשלכות שיש לזה על שינויי אקלים.

באה הבנה יותר ברורה לגבי הלימוד על אנטה, שנראה מאוד לא ברור לפעמים, זה נעשה ברור על ידי הסמאדהי, כי אנחנו מתחילים לחוות זמנים בהם העצמי הוא הרבה פחות ‘קיים’, הרב פחות בנוי וחזק, וזה משהו שאחזור אליו. התודעה נעשית יותר גמישה, ואנחנו יכולים להשתמש בו בהרבה דרכים יצירתיות, במיוחד במדיטציה. מדיטציית תובנה זו בעצם לא טכניקה אחת, אלא טווח שלם של גישות, והתודעה נעשית מסוגלת לגשת באופנים שונים ולתמרן, ושישתמשו בה באופנים שונים. וגם, לאט לאט, עם ההעמקה של הסמאדהי, משהו ביישות יותר פתוח כדי לשמוע על ‘הפסקות’, או ‘הפסקות של העולם’, או ‘ללכת מעבר לעולם’. זה יכול להשמע מוזר ומרוחק מאוד. אבל כשהסמאדהי שם אתה יותר כשיר לשמוע על זה. מה שאני רוצה לחקור הערב, בעיקר, זה מה שנגענו בו הבוקר. טבע התפיסה. יש משהו לגבי תפיסה וסמאדהי שהוא ממש מפתח, ומתוך זה אפשר להבין את האופן בו התודעה בונה בעיות. אנחנו בונים בעיות, ויתר על כן, יותר לעומק, אנחנו בונים הכל. כשהבודהא התעורר, הוא הפיק מין שיר קצר, שאומר משהו כמו: ‘בונה הבית, אני רואה אותך, קורת הגג שלך נופצה, והלבנים פוזרו’, או משהו כזה. הוא ראה דרך, באופן מלא, תהליך הבנייה הזה, וכך הוא תיאר את ההתעוררות הזו. כשאנחנו מבינים את זה, אפשר להניח את זה. אז יש קו אחד של תובנה, כמו שאמרתי, שהולך מהמצבים היומיומיים ביותר ועד להתעוררות. קו אחד. אז, אנחנו ביומנו, ומוצאים את עצמנו במצב רוח רע, או שאנחנו כאן, או בכל מקום אחר, ויש כאב גופני, עולה מכל סיבה שהיא. או שאנחנו תופסים משהו אחר, מוכר או לא, כ’הוא ממש טיפש’, או ‘הוא אדם נורא’. תופסים אותם איכשהו. שאלת דהרמה: ‘איך אני מרכיב (בונה) את התפיסה הזו?’. זו אחת משאלות הדהרמה העמוקות ביותר. איך אני בונה את הסבל הזה, ואת התפיסה הזו. אז יש לי כאב בגוף, ויש כמה שאלות דהרמה מאוד חשובות. הראשונה, בסיסית יותר: ‘האם אני מודע לזה?’ אני במצב רוח רע. האם אני יודע את זה, או שאני משעבד את עצמי ואחרים אליו. האם אני ער לזה, ופתוח לזה? שאלה שניה: איך אני מרכיב, או – איך התודעה מרכיבה, בונה ומתחזקת את זה? השאלה הזו, כשעוקבים אחריה, מובילה להתעוררות מלאה. זו השאלה עליה יש לענות. אז כשאנחנו פונים לסמאדהי, מתחילים לראות את זה. בתהליך של הסמאדהי מה שהתודעה עושה זה לא לבנות, או לבנות פחות בעיה. היא בונה פחות, באופן כללי. ויש בזה משהו אותנטי. כשאנחנו בונים משהו יש בזה משהו לא אותנטי. אנחנו בונים השקפה, תפיסה של אחר, תפיסה של עצמי, או תפיסה של מצב. זה לא אותנטי, ויש משהו מאוד אותנטי בלא-לבנות, לא להיות מעורב בזה. אז סמאת’ה, אפשר לומר, זה המעשה של לא-לבנות, או אי-המעשה של בנייה. אנחנו ביחסים עם שותף, חבר, צאצא, לא משנה. ואנחנו מפשלים במשהו. ולעתים כ”כ קרובות אתה נכנס לכזו תסבוכת עם האדם השני ועם עצמך, ואחרי זמן מה אתה חושב: ‘האם זה היה נחוץ, מה שקרה בינינו? האופן שבו ‘האצבעות שלי התעוותו’ שם? ‘האם זה בכלל היה אמיתי?’ האם יש לכם לפעמים את החוויה הזו? לפני כמה שנים מישהי בריטריט עבודה תיארה קושי, ואני לא זוכר מה זה היה, אבל היא חוותה הרבה קושי ועצבנות סביב זה. והיו גם פרקי זמן של רוגע. ואני הצעתי לה, פעם אחת, כשיש רוגע יחסי, למה לא לזרוק פנימה מחשבות על הקושי. להביא ולזרוק אגנים לבריכה הזו, ותראי מה קורה, ואולי תהיה בהירות, מתוך הרוגע, שתבוא כלפי הקושי. אבל מה שקרה הוא שהיא באה חזרה בראיון הבא ואמרה: ‘כשזרקתי את זה פנימה, לא קרה כלום!’. כלום לא קרה, זורקים את האבן, ואין אדוות, ובטח לא צונאמי. מה קורה כאן? האם יש משהו שלא נוכח במצב של סמאת’ה שהוא למעשה נחוץ כדי לבנות בעיה ועצבנות. אם אנחנו לא מרגישים את זה וחווים את זה בעצמנו זה יישאר תיאוריה, ואנחנו צריכים לחוות בעצמנו כדי לראות שיש בזה משהו. אנשים דיווחו בקבוצות שהם מתחילים לקבל תחושה שסמאת’ה זה לא הכחשה של הרגשות, היא המלטות ממשהו. אלא שהקושי הרגשי הזה, אני פשוט לא מזין אותו איכשהו עם תשומת הלב שלי, כשיש סמאת’ה. זו הבנה שונה של מה שקורה, ולוקח זמן עד שזה מגלה את עצמו. אז ככל שהסמאדהי מעמיק, התחושה של העצמי נעשית קלושה יותר. אנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו: זה מי שאני, וכך אני, וזה הסיפור שלי וכל זה. ככל שיש יותר סמאדהי, כל המבנה הזה נעשה פחות מוצק, כאילו הבית נעשה קטן יותר איכשהו. אנחנו לא כ”כ בונים את העצמי, את הגדרות העצמי, הסיפור והבעיה של העצמי לא נבנות כ”כ. זה משהו שקורה עם ההעמקה של הסמאדהי. וגם, העולם לא נבנה כ”כ. ישנה דהייה של מה שאנחנו יכולים לקרוא לו ‘עולם’, עולם פירושו עולם החוויה. כל מה שאנחנו רואים, עולם חיצוני ופנימי נעשה שקט יותר. העצמי והעולם מתחילים לדהות קצת. וזה פקטור יסודי של סמאדהי, למעשה, זו דרך אחת לתאר מה הוא סמאדהי. יש הרבה תובנה בזה, בכל מידה שבה זה קורה. קצת, הרבה, המון. מי אני, כשאני לא כרוך בסיפור? מי אני כשאני לא חושב? מי אני כש-אפילו הגוף התפוגג? כמובן שאני נוטה להזדהות עם גוף, מחשבות, תוכן מנטלי, ואז מי אני, כשכל זה שוכך? ואז זה חוזר, ואז שוקט שוב. מי האני האמיתי? השקט יותר או הרועש יותר? וגם, ואנשים נגעו בזה, כשאנחנו חותכים את הסיפור שלנו שמגדיר אותנו יכול להיות שם פחד. אנחנו מפוררים חלק ממה שמחזיק את תחושת הזהות והמציאות שלנו במקומה, ויכול להיות שם פחד. ואמרתי מתישהו, זה טעם נרכש. לומדים להרגיש בטוח בדהייה הזו, וזה הדרגתי. ואפשר ללכת בזה בקצב שאתם רוצים, ולהרגע לזה. אבל הפחד די נפוץ בתהליך הזה. אנחנו צריכים להבין את זה. סמאדהי מכיל הרבה יותר מאשר התחושה הנעימה והנינוחות שם. זה נפלא, ואני ממש מעודד את זה, אבל אנחנו צריכים להבין שם משהו שנוגע לתובנה. ואנחנו צריכים להבין את הקשר הזה. לפעמים העצמי גדול ורועש, כמו טרול רוגש; ולפעמים העצמי מאוד מזוקק ושקט, או נורמלי, ולפעמים בקושי שם, וכך גם העולם. אנחנו צריכים להבין את זה, ולהבין את תהליך הבנייה. ההתהוות המותנית. וזה כרוך בהבנה שלנו של סמאת’ה.

כשהבודהא דיבר את הג’אנה הוא השתמש במשפט שנשמע מוזר בהתחלה: ‘הישגים של התפיסה’. ובהתחלה זה נשמע מוזר, למה הוא לא קורה לזה: ‘יכולות של התודעה’, או ‘מצבים מעולים שאתה יכול להיכנס אליהם’, או משהו? היא מאוד מדויק. אלו הישגים של התפיסה. וזה משהו שאני רוצה לחקור בשיחה.   

אז אני אחזור קצת למה שאמרתי אתמוך על הג’אנות. הג’אנה הראשונה, אפילו התחושה הנוחה הזו, כשאתה מפזר אותה בכל הגוף… תחושת הגוף וחוויית הגוך הרגילה שלנו שהיא: הנה יש לי בהונות מוגדרים בבירור, והכל מוגדר בחדות יחסית,… הכל נעשה יותר פלואידי, פחות מוגדר. והגוף, החוויה של הגוף הופכת להיות החוויה הנעימה הזו. התפיסה של הגוף שלי נעשית תחושה נעימה. ועם העמקת הג’אנות – תפיסת הגוף היא של שמחה, הגוף נעשה שמחה, ואז הגוף נעשה שלווה, ואז הגוף נעשה דממה. אלו תפיסות יותר ויותר מעודנות של הגוף, וצריך לעשות די הרבה מזה כדי לראות שזה מה שקורה. זו לא דרך ראייה ברורה בהתחלה. זו אחת מההבלחות של הגאונות של הבודהא, לפעמים הוא מאפשר תובנה שונה באופן רדיקלי.

מאוד בקצרה, הג’אנה הרביעית היא לא סוף הסיפור, יש, למעשה, עוד ארבע. אתאר מאוד בקצרה. הג’אנה הרביעית, יש רק דממה, והגוף התפוגג בדממה הזו. תחושה מאוד מאוד מעודנת של גוף. וזה יכול להיעשות יותתר מעודן, עד שכל מה שנותר הוא חלל, ואין תחושה של סולידיות בשום מקום, כאן או שם. אפילו בעיניים פקוחות, לא תופסים סולידיות או צורה בשום מקום. זה נקרא ‘העולם של חלל אינסופי’. וזה ממה כל מה שיש, ואתה ספוג ומתפוגג לתוך החלל הזה. תחושה עצומה של חופש שם, ותחושה מאוד מיסטית של אחדות. זה מעמיק, שוב, ואתה עובר מעבר לחלל, וכל מה שיש זה תודעה מפולשת לכל דבר. חלק מזה נמצא ממש בקצה של מה שאנחנו יכולים לדמיין בלי הרבה נסיון מדיטטיבי. אין דבר מלבד תודעה. רק יודעת, יודעת. חוויה יפה ומיסטית להדהים. ואפילו זה מעמיק, והתודעה דוהה, ויש רק תחושה של ‘שום דבר’; זה העולם של ‘שום דבר’, ואתה רק לגמרי מלא ומפוגג לכלום. יש רק כלום. וזו השביעית, ואפשר ללכת מעבר לזה, ולעבור לעולם של ‘בין תפיסה לאי תפיסה’, וזה ממש בקצה השפה. כשאין כלום, התודעה עדיין תופסת תחושה של ‘כלום’. זה מאוד מעודן ומזוקק. אין אפילו תחושה של ‘תופס’, תנועות של תודעה או פקטורים של תודעה, או משהו כזה. ואז הולכים ממש לקצה התפיסה, והתודעה לא עושה משהו או כלום שם, וזה רק הדבר המעודן ביותר, ואתה מוכה בחוסר יכולתו של התודעה לדעת: ‘האם זו תפיסה, האם זו לא תפיסה?’ מזוקק מאוד. בגא’נה הרביעית יש תושה מיסטית של אחדות. כל הפיזיות של הקיום נחווית כדבר אחד, ורואים את זה בצורה מאוד אמתית. בג’אנה השישית, הכל הוא ‘תודעה אחת’. אז כל זה, כל הדברים, הם פשוט משחק של תודעה אחת, וזו נעשית תפיסה מאוד מוחשית ואמתית. כל אלו, אם מתרגלים אותן, הן מאוד מתמירות, בטווח הארוך.

עכשיו כל הסמאדהי, ג’אנה או לא, מכיל שחרור (release) והקלה (relief). אז כשאנחנו בסמאדהי אנחנו משוחררים ממשהו, ויש הקלה מהשחרור הזה. יש הקלה בוויתור על הסיפור, בוויתור על העצבנות, בוויתור על המכשולים. כשמוותרים לגמרי על המכשולים, וזו גם הג’אנה הראשונה; שהבודהא דיבר עליהן, על הג’אנות, כמצב של שחרור והקלה. אבל גם סמדהי שהוא לא ג’אנה, יש פה ספקטרום של שחרור והקלה. ועם זה, תחושה של חופש. וזה לא משהו שקולטים אותו בהתחלה, אבל נסו, אפילו כאן בריטריט, כשיש מצב רגוע, תראו – האם אין שם מצב מסויים של שחרור שם? יש בזה שחרור ממשהו, והקלה ממשהו. אם אנחנו מדברים על ג’אנות, בכל מצב משהו דוהה מן המודעות. המכשולים דוהים ראשונים, ובשניה – מחשבה, בשלישית –  החדווה דוהה, ולפני כן, עוד לפני הג’אנות, הסיפור ועצבנות רגשית מתחילות לדהות. יש רצף עדין של דהייה של דברים. כשאתה מגיע, נאמר, לג’אנה החמישית, של מרחב אינסופי, מה שדוהה הוא החומריות, מוצקות, צורה. וממשיכים, וב’כלום’, למשל, ה’דבריות’ של דברים נעלמת מן החוויה. ואתה לא עוד תופס דברים, אתה כבר לא בעולם של דברים, זה נעלם. שזה נפלא. אבל יש  בזה גם תובנה. ושוב, ראו את כל זה כרצף. אני מדבר על זה ברמת הג’אנות, אבל זה פועל ממש ברמה היומיומית. יש תובנה כאן, ויש חופש שקורה לאחר מכן, עם הזמן, מהתובנה הזו. מתחילים לראות, בריטריט כזה או ארוך יותר: מכשולים, והם הולכים ויש רוגע. ושוב מכשולים. הולכים, ויש רוגע. ולומדים, לאורך זמן, שהם לא כ”כ אמינים, כ”כ אמתיים כמו שהם נראים. תחושה שהרג השלילי, הכאב בגוף, אפילו, לא חייב להיות שם. מישהו נכנס ליוצא מרגש שלילי, או מכשול או כאב גופני, ותובנה מתחילה ליפול: שזה לא חייב להיות שם. זה לא נתון. זו לא מציאות בלתי תלויה. אפשר לקבל תחושה לגבי איך התודעה יוצרת את זה, איך התודעה מפברקת קשיים רגשיים, מכשולים, אפילו כאב בגופני. איך התודעה מפברקת מוצקות, ‘דבריות’ וכל זה. כל זה מפוברק. זה נשמע הגיוני?

יש גם, עם סמאת’ה, ואולי שמתם לב לזה כבר, ובטח אחרי שנכנסים לג’אנה, ישנן חוויות עולם שהן מעין מצב שאחרי הג’אנה. אם ניקח את השלווה של הג’אנה השלישית, או פשוט רוגע שאתם בו עכשיו, נכנסים למצב הזה, ויוצאים להליכה או משהו, וזה נראה כאילו השלווה מרווה את הקיום. כאילו המציאות של הקיום היא שלווה. זה רוחץ הכל, הכל מדבר שלווה. נכנסים ויוצאים מזה, שוב ושוב, ובנקודה מסוימת, התחושות שלנו לגבי המציאות מתחילות להיות מוטלות בספק. איך העולם הוא? האם הוא שלווה, או לא? מהי המציאות כאן? מתחילים לקבל תחושה… ובאופן דומה ואולי יותר מעודן, למשל, עם החלל. תופסים תחושה של מוצקות ואז לא תופסים תחושה של מוצקות ושוב ושוב, עד כדי כך שהאמת של המוצקות של דברים ממש מתחילה להיות מעורערת. התפיסה הזו מושמת בסימן שאלה. אנחנו אומרים, בשפת דהרמה, שתפיסה היא ריקה. היא לא דבר אמיתי, זה ריק. אני תופס מוצקות, וכמובן שברמה אחת זה אמיתי, אבל ברמה אחרת זה משהו שהתודעה עושה לחוויה. זה לוקח זמן. זה לוקח הרבה סמאדהי ותרגולים אחרים, ולהכנס ולצאת. וזה קו אחד של תובנה שאני משקף מכיוונים שונים. מהיומיומי ועד לעמוק ביותר, קו אחד. לוקח זמן לספוג את זה ולהבין את המשמעותיות. בהתחלה זה… אוקיי, אני יכול סוג של לראות את זה קצת, אוקיי. יש אנשים שלא רואים שזה ממש עניין חשוב. וזה לוקח זמן להבין שיש לזה משמעות עצומה.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

רוב ברבאה: ארבע הג’אנות: חלק 2 – גישה לטיפוח ג’אנות

זהו חציה השני של שיחה שרוב נתן ביום הרביעי (מתוך חמישה) של ריטריט: The art of concentration מ2008.

לגבי גישה

לפעמים אנשים נכנסים למצבים כאלה, אבל הם לא, זה הכל קצת אמורפי. זה די חשוב לדעת ‘זה זה, וזה המצב הזה’, ולהבחין, במקום: ‘אני במצב שמרגיש ממש טוב’. משהו בלדעת כל אחד. הם יכולים להחוות כקפיצות קוואנטיות מאחת לשניה, או יותר כרצף, אבל זה טוב מדעת להבחין: ‘אה, זו הג’אנה השניה’, ‘זו השלישית’, וכו’. לפעמים לאנשים יש אפקטים משניים, נימיטה. הנפוץ ביותר זה אור בוהק. התודעה יוצרת אור. וזה רק סימן להעמקה של התרגול. לפעמים זו קצת הסחת דעת, אבל אם אפשר לערבב אותם עם החדווה או השמחה, הם מועילים. אבל הם לא חיוניים, ולפעמים מדגישים אותם יתר על המידה. מה שהוא כן חיוני, זו ההספגה של הגוף, המפולשות של כל הגוף. כל פעם, הבודהא אומר את המילים האלו. זה מהותי. דבר נוסף שהוא מהותי זו היציבות. המילה ג’אנה קשורה למילה ‘ג’יאטי’, שהיא המילה ליציבות של להבת נר. אז יש משהו מאוד יציב במצב הזה. הפקטורים האלו, הרוויה של הגוף והיציבות הם יותר חשובים מהאינטנסיביות. אסטזה יוצאת מגדר הרגיל לא כ”כ חשובה. וכך גם מידת ההספגות. יש כאלו שאומרים: “זו לא ג’אנה עד שמישהו יכול לערוף את ראשך ולא תשים לב”. אולי מידה כזו יכולה להיות שימושית במקרה כזה, אבל זה לא הפקטור המשמעותי. יהיה רצף של הספגות. לפעמים יותר ולפעמים פחות, וכמובן שי כוונה לשם, אבל זה לא כ”כ חשוב. ויש גם הנחה שיותר ספוג ואינטנסיבי כך עדיף, אבל לא תמיד. למישהו עשויה להיות חוויה מאוד אינטנסיבית, אבל אין שם תבונה, ולא קורה הרבה בחיים של אותו אדם. אז אלו לא הפקטורים המרכזיים. זה אפשרי, ואני הייתי אומר, ממש ממש עדיף, למודט לפתח מומחיות בכל אחד מהמצבים האלו. מה שזה אומר זה שהוא יכול לשבת, או לעמוד או ללכת או משהו, ופשוט לומר: ‘חסד’. והנה הוא בא. או ‘דממה’, וזה בא. כוונה קטנה וזה שם, ואפשר לשמר את זה ולהספג בזה. אולי זה נשמע ממש רחוק אבל זה לא, ויש אנשים כאן עכשיו שיכולים לעשות את זה, אחרי שהיו פה זמן ארוך. אפשר להכנס, לצאת ולשמר את זה. אפילו אפשרי ללכת להליכה ארוכה באחד המצבים, והגוף יודע מה לעשות. זה מאוד אפשרי. אז מידה כזו של מומחיות היא ממש עדיפה מבחינת השינוי ארוך הטווח, בהשוואה להבלחות של חוויה, שיכולות להיות מועילות או לא כ”כ מועילות. אם חוויה ג’אנית היא חד פעמית, ו-וואו, ולא עוד, אז זה מסוכן, במונחים של הקשרות. המיינד: ‘”אני ממש רוצה לחזור לשם”.’ כשזה נעשה יותר רגיל ויותר נגיש, הבעיה עם הקשרות היא לא כ”כ גדולה בכלל. הבודהא גם הדגיש את המומחיות הזו, ולתת לדברים להבשיל. יש לו את הדימוי של פרה מטופשת, שמלכחת עשב בשדה בהרים, והיא חושבת: “אני תוהה מה הטעם של השדה השני?” ואז היא הולכת במורד הנקיק, ויורדת מתוך סקרנות, ולא יכולה לצאת מהנקיק. לכודה בין השניים. אז תשארו איפה שאתם, ותנו לדברים להבשיל. חלק מהמומחיות הזו שמעורבת בזה, וזה ממש אפשרי בהתמסרות ארוכת טווח, זה שישנה התחושה שאלו תדרים או ‘גלי רדיו’, שנמצאים באוויר כל הזמן, ואפשר לעבור בין התדרים. חדווה, או שלווה, ונשאר בזה. אז זה כמו לפתוח את המלתחה, ואתה בוחר. אבל התחושה של מה קורה מתחילה להשתנות וזה עובר לתחושה אמתית שהם שם כל הזמן וצריך להתכוונן לזה. וזה הבדל חשוב.

אז שוב, לגבי גישה, ואני מזכיר את השאלה לגבי איך אתם שומעים את זה. אבל למתרגל שעובר דרך כל זה, גישה היא ממש חשובה. זה מאוד נפוץ לאחוז במילה הזו ג’אנה, ולרצות שיתנו לך תג של ג’אנה או משהו. האגו אוהב את זה. אבל יותר חכם לחשוב על זה כהעמקה של חיים שלמים. לאורך החיים אנחנו מעמיקים במסע היפה הזה של העמקה של סמאדהי, ההעמקה של התודעה. מחוייבות ארוכת שנים לזה, כחלק מהתרגול שלנו. ואלו דברים שיכולים לבוא עבורנו אם אנחנו מעוניינים ומכניסים את מה שנדרש. כשאני עובד עם אנשים באחד על אחד אני בכלל לא משתמש במילה ג’אנה. לעתים קרובות זו מילה שאנשים תופסים באופן לא מועיל ועושים מזה יותר מידי. אז אני שואל: ‘איך השמחה?’ או ‘האם אתה יכול להספיג ת הגוף בחדווה?’ ומציע את המילה ג’אנה רק כשדברים מיושבים ומורגלים כבר. וגם חשוב להכיר שכל רצף החוויה עדיין יהיה שם, כולל קושי ורמות מאמץ, וזה יהיה חלק מהחוויה, חלק מהתרגול. לפעמים אתה מוצא את עצמך במצב יפה, ואין שם שום מאמץ. ספוג, שם, בלי מאמץ. לעתים קרובות יותר, יש מין ניווט קל. ומה שאני מתכוון בזה זה שיש עבודה עדינה בתוך הג’אנה, קצת יותר זה, פחות זה, ומשחק עם כל הפקטורים באופן מאוד עדין. לפעמים יש גלים, ועושים מה שאפשר כדי לגהץ אותם. לפעמים המכשולים מסביב, כמו כלבי טרייר נובחים מחוץ לדלת, ולא ממש בחזית. ולפעמים – מתקפת מכשולים של ממש. כל זה זה התרגול של סמאדהי, ואפילו של ג’אנה. הכל חלק מזה. יש עבודה מעודנת די הרבה מהזמן, ולפעמים גם לא מעודנת.

האם זה אסקפיזם?

אוקיי, אז לשמוע על זה, ואפילו לפני ששמענו, במונחים של התרגול שאנחנו עושים, כמה אנשים שאלו – ‘האם זה אסקפיזם?’ האם אני בורח ל’לה לה לנד’, ולא מתמודד עם הקשיים הפסיכולוגיים שלי? וזה חשוב, וצריך לגשת לשם עם איזו יושרה וכנות. אנחנו חייבים לראות את מה שאנחנו עושים כאן בהקשר. זו חתיכה מתוך הכוליות של התרגול, שאנחנו מדגישים כאן. האם אני יכול, כמתרגל, לפגוש את הקשיים הרגשיים שלי? האם אני יודע לעשות את זה? להתקרב, להחזיק מה שקשה, פיזית ורגשית? והאם אני יכול לעזוב את זה, וללכת למקום אחר? והאם אני יכול להבין מה אולי מזין את הקושי הזה, באופן שמפוגג אותו. וכל זה זה חלק מהתרגול, ואנחנו מדגישים את זה עכשיו. אם אני יכול לעשות את כל זה, אז השאלה של המנעות או אי המנעות נעשית משנים, כי אני יכול לעשות את זה לפעמים, ואת זה לפעמים. ואם אני בחרתי ללכת לחסד, וזה הדבר הלא נכון, הדברים יראו את עצמם בדרך כלשהי. אבל היכולת לעבור בין השניים נותנת יותר חופש, ואין את הדאגה של לעשות את הבחירה הלא נכונה. אז האם זה אסקפיזם? הבודהא אומר שזו המלטות, בריחה. הג’אנה הראשונה היא בריחה, מפלט מהמכשולים של עצלות, חוסר מנוחה, ספק, השתוקקות וסלידה וכעס. והשניה היא מפלט ממחשבה. השלישית היא מפלט מהגסות של הקודמות וכן הלאה. כן, מפלטים. האם זה מפלט מקשר עם אחרים? ודאי שלא. כשהולכים לתרגול סמאדהי, ברור שיש אהבה בזה. והסמאדהי, במיוחד כשהוא מגיע לחלק של השמחה, יש איכות אמתית של אהבה מעורבבת בזה. ובשלישית יש עדינות ופתיחות קיצונית שם. וזה הופך אותנו ליותר פנויים רגשית לעצמנו, לאחרים, ולחיים. זה ממש פותח את הזמינות שלנו בחיינו. גישה בחיים לתחושה הבלתי תלויה של שמחה ורווחה נותן ביטחון יוצא דופן. אני בטוח שאני יכול להיות שמח. וזה עניין גדול לדעת את זה, שאני יכול להיות שמח, ובדרך שלא צריכה הרבה. אנחנו פחות נזקקים כך, וזה לא הופך אותנו לקרים ומנותקים. כשהסמאדהי מגיע זה מביא אמון, כי החוויות ממש ממש מתאימות למה שהבודהא אמר, ואם אחת, שתיים שלוש וארבע נכון, אולי הכל נכון? הרבה אמון. ריפוי נפלא. אפילו סמאדהי טרום ג’אני מביא ריפוי לגוף, לתודעה, לגוף הרגשי, למערכת העצבים. מאוד מרפא. הרבה אנשים מוצאים שהיכולות האינטואיטיביות שלהם גדלות. זה מפתח את האינטואיציות ואת הרגישות לחיים.

מחר אני אדבר על היחסים בין ריכוז לתובנה אז טיפה על זה היום. לכל זה יש אפקט דרמטי על היחסים שלנו עם תאווה, רצון חושי וסלידה. יש משהו פה, שהוא הרבה יותר טוב, במלים קצת גסות, יותר טוב מרצון חושי. יש מספיק, ואין כ”כ רעב בתודעה. סביב הג’אנה השניה במיוחד יש שינוי כזה, לגבי התחושה של ‘מאיפה מגיע אושר’, וזה עושה שינוי בחיים. לפעמים, אני לא יודע אם זה נשמע גס או לא, אבל לפעמים אני אם נחשוב רק על הג’אנות הראשונות, כמה זה שווה במונחים של כסף? מיליונים? מיליארדים? כל מה שתוכל לקנות בכסף, לא יתן לא את הסיפוק הזה. יאכטה ענקית שעוגנת בקאריביים, עם מלצרים ואנשים שמנפנפים אליך ומביאים לך קוקטיילים עם מטריות. דמיינו שהיה לכם מטוב פרטי שהיה לוקח אתכם לשם, כשהייתם קצת בלחץ, הייתי מנפנפים לנהג, והוא היה לוקח אתכם למטוס ולשם, עם המים הזכים והשמיים וכל זה. זה לא משתווה לזה. לא משתווה. אני לא יודע כמה כסף צריך כדי שלמישהו יהיה את כל זה. מצטער על הגסות.

אחת התובנות האחרות, בג’אנה השלישית יש מידה עצומה של שלווה, ויש הרגעה של כל התנועה של רצון. לגמרי מסופק, שבע רצון. ולא צריך ורוצים שום דבר, לא יותר ולא פחות. ועם זה תובנה: שלווה באה מוויתור על להחזיק במשאלות, וזה האופי העמוק של שלווה. עם כל הג’אנות, יש הפחתה של העצמי, בכולן, הוא הולך לרקע, ולא כ”כ נבנה. הבודהא אמר: “פתחו סמאדהי. כשהוא מטופח, התודעה מזיזה הרים, ועל כל שכן אשליה עלובה”. ולפתור את האשליה פירושו להתעורר. כך שזה משאב ענק בחיינו. לפעמים אנחנו תוהים ‘איך זה יגיע לחיי היומיום’, אבל עם תרגול אפשרות להביא פיטי, ואפילו שמחה או יותר, כאיכויות, גם אם לא היספגויות מלאות במהלך היום, אבל כאיכויות זמינות, ואפשר לשאוב מהן בתוך מצב קשה. וזה משנה את היחסים עם כל המצב. זה הרבה יותר אפשרי ממה שאולי נשמע. פעם היה נזיר צעיר, אני לא זוכר את כל הסיפור שם, אבל מישהו אמר לו: “נזירים ונזירות בודהיסטים, אתם מכורים לשקרים, גניבה, ובצע וכל זה. והוא היה ממש חדש אז התבלבל, והלך לבודהא. והוא אמר: ‘תאמר לו שאנחנו לא מכורים לזה, אבל אנחנו מכורים לארבע צורות של חיפוש אחר תענוג’, והוא משתמש במילה תענוג, ואלו התענוגות של ארבעת הג’אנות, והוא אומר – כי הן לגמרי מועילות לניבאנה, להתעוררות. ‘זה תענוג שארשה לעצמי, זה תענוג שמוביל לניבאנה’. הוא אומר, באותה פסקה, שיש ארבעה פירות שצפויים להבשיל עבור מי שמחפש תענוג כך, ואלו הם ארבעת מצבי ההתעוררות. אז לזה אפשר לצפות. מאוד ברור. תרדוף אחרי זה, כי זה מוביל להתעוררות. אז השאלה הזו של הקשרות, זו לעתים מאוד נדירות בעיה. אני חושב שהזכרתי את הדימוי של סולם. ומה שדי נפוץ, מלעבוד אחד על אחד, שהם מגיעים לג’אנה השלישית, ואז אני צריך לבדוק איתם: ‘היי, אתה עדיין שומר על הג’אנה הראשונה?’ כי הם מסתכלים אחורה, וכל הזמזום הזה מרגיש גס, והתודעה נסוגה מזה. יש וויתור טבעי על המצבים התחתונים, אז זה נבנה. אז אוחזים בשלב שלמעלה, כדי להרפות מזה שמתחתיו, וכך מתקדמים.

יש דרך בה הדרך של סמאת’ה מוליכה עד התעוררות, זה אחד הנתיבים שהולכים על הדרך לניבאנה. אבל תמיד, זה חלק מדרך. כל מה שהזכרתי בהתחלה – טוב לב, נדיבות, תובנה וכל זה, זה תמיד חלק מהדרך. ומתרגלים משתנים במידה שהם מדגישים סמאת’ה. חלק ממש מעט, וחלק ממש הרבה, וחלק באמצע. וכל זה בסדר, וזה תלוי באישיות ופרדספוזיציות ודברים כאלו. אבל זה אפשרי, כשלעצמו, אם מהרהרים בסמאדהי באופן הנכון, שהוא יוליך כל הדרך להתעוררות. כאן, אנחנו ממש מדגישים את זה. מחר, אני אדבר על היחסים של ריכוז ותובנה, ואיך הם מזינים האחד את השני, וזה מה שקורה, הם מחזקים האחד את השני. אז זו מפה, ואני חושב שמה שאני באמת רוצה לומר זה שמה שתיארתי הערב הוא יותר זמין ממה שאולי נשמע, וזה יישמע אחרת לאנשים שונים, אבל זה יותר זמין ממה שאתם עשויים לחשוב. זה שם למתרגל, אם הוא רוצה את זה.   

תמלל ותרגם: יהל אביגור.


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

רוב ברבאה: ארבע הג’האנות: חלק 1

רוב נתן את השיחה הזו ביומו הרביעי (מתוך חמישה) של ריטריט שנקרא The art of concentration מ2008.

לעתים קרובות, כשהבודהא לימד, הוא נתן מפה של כל הדרך, בהפתחות שלה מההתחלה ועד לשחרור מוחלט וסופי, סוף הדרך. הווא אהב להציג את זה לתלמידים שלו. אני גם מקבל את התחושה שהוא אהב לפתוח לאנשים את התיאבון בהצגה הזו. אז אני רוצה לעשות את זה קצת הערב, להציג מין מפה של לאן התרגול הזה, פואנציאלית, יכול להוביל. אז אני רוצה לדבר על ארבע הג’אנות, מה שנקרא ארבע הג’אנות, שאלו מסבים של סמאדהי עמוק, הספגות עמוקה. זו מילה בפאלי, ובסנסקריט זה דהיאנה. כדי להתחיל, אני שם שאלה להחזיק בעדינות במהלך השיחה, ולשמור ברקע: מה קורה כשאתם שומעים על דברים האלו? מה קורה בתודעה, מה התגובה, ואיך אתם מקשיבים? אז, אם מישהו שומע על מצבים בהמשך הדרך, ביחס לאיפה שהוא עכשיו, מה התודעה עושה עם זה? האם הוא אומר שאיפה שאני עכשיו זה חסר ערך? ‘זה לא שווה כלום, ואני רוצה את זה!’ האם זה מבטל את החוויה הנוכחית? האם זה מוצא משהו בתיאור של משהו שאין לנו עדיין, וזה מוריד אותנו עכשיו? זו הביקורת הפנימית שוב. זה משתמש בזה כדי ללחוץ ולהתאכזר לעצמי. או שאנחנו שומעים משהו, וזה מכבה אותנו איכשהו. ואם זה מכבה אותנו, אז למה? מה הסיבה? אז שאלה קלה – איך אנחו מקשיבים לזה, ומה קורה כשאנחנו מקשיבים. רק לשים לב לתגובות. במובן מסויים, ואנחנו פה שלושה וחצי ימים, ובחמישה ימים אני לא ממש מצפה שרוב מה שאני מדבר עליו הערב יהיה נוכח בחוויה עכשיו. אנחנו פה רק כמה ימים. אבל לכמה אנשים שהיו פה הרבה יותר זמן, או שיש להם היסטוריה יותר ארוכה, וזה ידבר לחוויה שלהם. לחלק, אפילו בימים האלו, היו הצצות למשהו שנמצא מחוץ לחוויה הרגילה. אז אולי זה אפשרי. אבל לרובכם, עדיף לךהשען אחורה ולשמוע תיאור של לאן זה עשוי להפתח. נתתי המון עד עכשיו, ולגבי הערב, לא ממש צריך לעשות הרבה עם מה שאני אומר. אז.

הג’אנה הראשונה

התחושה הנוחה הזו, איך שהיא לא מופיעה, שעליו הצבעתי ועודדנו כאן, לאט לאט, ובאופן לא לינארי אנחנו מתחילים לפתח אותה. וכשהיא מתפתחת, התודעה אוהבת אותה יותר ויותר. זה נוח, מהנה, מרווח וכן הלאה. ובגלל זה, התודעה מתיישבת בה יותר. וכשהתודעה מתיישבת בה יותר, זה גדל. ונוצר היזון חוזר שם, ובסופו של דבר זה מתפתח, ויכול להיעשות יותר יציב. זה יכול להיעשות גם אינטנסיבי יותר, אבל לאו דווקא באופן ניכר. יש מילה: piti, פיטי, וזה מתורגם כ’גיל’ או כ’תענוג’, אבל בואו נשאר עם המילה ‘פיטי’. זה קשה לומר, ולצייר קו מפריד, מתי התחושה הנעימה, צנועה ככל שתהיה, מתי היא מתחילה לנוע לאזור בו אפשר לקרוא לזה ‘פיטי’. אולי זה ספקטרום, ואין ממש קו מפריד. אז אפשר לקרוא לזה פיטי. ויש הרה סוגים שונים. אם כ”א מכם היה מתאר עכשיו, היינו מקבלים הרבה תיאורים. כך עם פיטי. הרבה צורות, והרבה עוצמות. לפעמים ממש לא מדהים, ולפעמים כ”כ חזק שזה כמו שברק מכה בך. ומילים כמו ‘אקסטזה’, או ‘חסד’, הן לא מחוץ לתחום. אבל זו יכולה להיות פשוט חמימות, עקצוץ, רטט נעים, קלילות, יכול להיות בעל הרבה איכויות. אבל מה שהופך אותו ל’הוא’ זו תחושה נעימה, שעולה מתוך מדיטציה. ואפילו זה… לפעמים לאנשים יש את זה מחוץ למדיטציה, מתוך פתיחות של היישות, ממוזיקה, או טבע, או פשוט פתיחות רגשית. והפתיחות הזו של היישות מאפשרת לערוצי האנרגיה להפתח, אם נשתמש בשפה הזו. והאנרגיה זורמת, ויש נעימות ורווחה שם. פיטי. אז הפיטי הזה מתחיל להכנס לחוויה, וזה יכול להיות ספורדי בהתחלה, ולהתייצב קצת, ואז ממש. ויש כל מיני בחירות שם. אחת – לשמור על הנשימה כמשהו שרוחץ את התחושה הנעימה הזו. ולפעמים הנשימה והפיטי מתערבבות, והן נעשות אתו דבר, והמתרגל נושם את התחושה הנעימה הזו. או שאפשר לעזוב את הנשימה, וללכת לרקע, או לאבד קשר איתה, והפיטי בא לחזית, והופך למושא של הריכוז. הדבר שהתודעה ממוקדת בו. ומתחילים לפתח את זה ולהתמקד בזה, ולתת לזה להתפשט ולמלא את כל הגוף. כך שכל הגוף מלא בתחושה נעימה. וזה יכול להיות ממש ממש נעים, או רק קצת נעים. אני אחזור לזה, אבל מידת האינטנסיביות פחות חשובה, מזה שהוא יהיה מפוזר ויציב. כשהפיטי הזה יציב, והוא נמשך דקות או יותר, והוא מרווה את הגוף, והתודעה ממש ממש נהנית מזה, ונספגת לזה וממש מתחככת בזה, מתפוגגת לתוך זה, נכנסת ומכירה את זה ממש, המצב הזה נקרא הג’אנה הראשונה, ההספגות הראשונה, או המצב הראשון של ריכוז.

לבודהא היו דימויים פואטיים יפים לג’אנות, ואני אקריא לכם אותם, לכ”א מהן. “הוא נכנס ושוהה בג’אנה הראשונה, והופך את החדווה והתענוג ספוגים, מציפים, מרווים ומפולשים לגוף הזה, כך שאין שום חלק בגוף הזה שאינו ספוג בחדווה ותענוג. כפי שאיש-אמבט מיומן, או השולייה שלו, מערבב אבקת סבון בכיור מתכת ומתיז עליה בהדרגה מים, ומרטיב אותה עד שהלחות מרטיבה את כדור אבקת הסבון שלו”, בימים האלה לא היו להם חתיכות סבון בסופר, אלא מישהו שמערבב אבקת סבון בקערה, בבית המרחץ, לכל רוחץ. “הלחות מרטיבה את כדור הסבון, מספיגה אותו ומתפלשת בו מבפנים ומבחוץ, ועם זאת הכדור עצמו לא נוטף. כך הוא עושה את החדווה והתענוג ספוגים, מציפים, מרווים ומפולשים בגוף הזה, כך שאין שום חלק בגוף הזה שאינו ספוג בחדווה ותענוג.”

זה דימוי די אקטיבי. האדם הזה מערבב משהו. אבל לפעמים, עם התחושה הנוחה הזו, ולהרבה מכם זה יהיה בעתיד, מישהו ממש מערבב את זה לגוף. אבל בפעמים אחרות זה יהיה הרבה יותר מעודן ופחות מעורב. זה יותר לתת לזה להתערבב, או לפתוח את המודעות, וזה מתערבב מעצמו. הבודהא בוחר משהו די אקטיבי. אז לומדים לעשות את זה, ועושים את זה שוב ושוב וליהנות מזה. וזה מתחיל להעמיק.

הג’אנה השניה

ועם הזמן, זה מבשיל. זה מבשיל למה שנקרא הג’אנה השניה. שהיא די דומה, אלא שכמה דברים שונים. ברקע, אפשר לומר, בג’אנה הראשונה, היה את הפיטי, והיתה שמחה ברקע. אבל הפיטי כ”כ חזק שלעתים קרובות לא שמים לב, אפילו, לשמחה שם. בג’אנה השניה השמחה עוברת קדימה, והפיטי לרקע. הפיטי עדיין שם במידה רבה, אבל מה שדומיננטי יותר בחוויה של הג’אנה השניה זו שמחה. שמחה שלא תיאמן. נביעה עמוקה ביישות של שמחה מאוד עמוקה ומספקת. הפקטור הנוסף של הג’אנה השניה. בג’אנה הראשונה, להרבה אנשים, אפשר להשתמש במחשבה מעריכה, ולחשוב קצת איך הולך במדיטציה, וקצת יותר לכאן או לשם. וחושבים על הנשימה: ‘האם לאריך אותה’, וכן הלאה. ‘מחשבה מכוונת ומעריכה’, זה נקרא. זה די נעלם בג’אנה השניה. התודעה לא יכולה לעקוב אחרי מחשבה בעת הזו. מחשבה, כמשהו שהמיינד כוקב אחריו, די נעלמת. ולא קורה כלום חוץ מהשמחה הזו. פעפוע יפה של שמחה. לבודהא יש דימוי יפה לזה.

“ממש כמו שהיה אגם בהרים, שמימיו נובעים מתחתיו”, אז יש מעיין בהרים שמזין אגם, “ואין זרמים של מים שמגיעים ממזרח, מערב, צפון או דרום, והוא לא מתמלא מפעם לפעם על ידי מי גשמים, אז נביעת המים הקרירים הנובעת לאגם תגרום למים הקרירים להספיג, לכסות להרוות ולמלא את האגם, כך שלא יהיה חלק שם של האגם שלא יהיה מלא במים קרירים, כך גם הוא גורם לחדווה והשמחה שנולדו מריכוז להספיג, לכסות להרוות ולמלא את הגוף, כך שלא יהיה שום חלק של הגוף שאינו מלא בחדווה ושמחה.” הם חיים באקלים חם, אז זה מאוד אטרקטיבי, בניגוד לכאן בדבון… אבל למאזינים, אתם יכולים לשמוע את היופי שבדימוי? אני מוצא את הדימוי הפואטי מדוייק להדהים. זה לוקח זמן.

הג’אנה השלישית

אבל מודט מתרגל לזה, ומתרגל לממש להספג בזה, ואחרי זמן מה, זה כאילו השמחה ממלאת את היישות כל כך, זה כמו מפל של שמחה, ויש מספיק. הלב מרגיש ש’יש לי מספיק’, זה ממלא לגמרי. ומשהו קורה – זה מתחיל להתעדן. זה כאילו השמחה מתחילה להתעדן, והיא עוברת דרך כמה שלבים. יש שלב בו יש תחושה יסודית של שביעות רצון. וזה מעניין, אם אנחנו אומרים ‘חדווה’, או ‘חסד’ שמתאר את הג’אנה הראשונה, וששביעות רצון של השלישית, אנשים מעדיפים חסד, אם הם שומעים את זה. אבל יש משהו בשביעות הרצון הזו, היא ממש מספקת. זה לא ממש משהו שאנחנו זוכים לטעום בחיי היומיום שלנו. אלו מצבים שהם מעבר לטווח הרגשי ולטווח ההכרה שרוב האנשים יהיו רגילים אליו. זו תחושה יסודית של סיפוק, שביעות רצון,  הוהוא גם שליו להדהים. וזה מתחיל להבשיל, ותחושת השלווה צועדת קדימה. בנקודה זו, ה’באאז’ של האסקטזה דהה, ומה שנשאר זו תחושה מאוד מעודנת, מתוקה באופן שקשה לתאר, של שלווה שמרווה את הכל. והבודהא:

“כפי שבבריכה של לוטוסים כחולים, אדומים או לבנים, חלק מן הלוטוסים שנולדו וגדלו במים פרחים שקועים במים, בלי לצאת החוצה מהם, ומים זכים מספיגים, ממלאים מרווים ומכסים אותם על עליהם ושורשיהם, כך שאין כל חלק של הלוטיסים האלו שלא ספוג במים קרירים, כך גם הוא גורם לשלווה, שהחסרה את החדווה (החדווה נעלמת בשלב זה) להספיג, לכסות להרווש ולהתפלש בגוף, כך שאין כל חלק של הגוף שלו שלא ספוג בשלווה”.

במובן מסויים, לכל אחד השלבים האלו יש שלבים בתוכו, וזה יכול להיות שהשלווה הזו מתחילה להתרחב החוצה. היא מתחילה כאן, בגוף, ומתרחבת החוצה, וזה כאילו מישהו הוא בעולם של שלווה. הכל, כשהציפורים שרות, הן שרות שלווה. הכל נעשה צבוע באופן הזה. הכל מדבר שלווה. זה מאוד קשה, במצב כזה, להיות מופרע על ידי צלילים, למשל.

ושוב, מפתחים את זה, וזה צריך זמן, ובסופו של עניין זה מעמיק, ועוברים לג’אנה הרביעית, והמתרגל מוצא את עצמו ספוג ועטוף במצב של דממה מוחלטת. התודעה והגוף נעלמים, מתפוגגים לדממה. הגוף פשוט, כל מה ששם זו תחושה של דממה יוצאת דופן. וכך גם התודעה. הדממה, עם זאת, היא מאוד בוהקת. יש תחושה אמתית של חיות יוצאת דופן. לפעמים זה בוהק ויזואלית, לפעמים כל המצבים האלו הם בוהקים ויזואלית, ויש מין אור לבן-זהוב. ויש תחושה יוצאת דופן של נוכחות ותחושה של ממש להיות שם. הרגע הזה, מאוד חי, מאוד נוכח. וזה גם מאוד מעודן. אז מה שקורה שם זה שהמצבים נעשים יותר ויותר מעודנים. במובן מסויים, החדווה, ביחס לדממה הזו – זה די גס, מזמזם וצוהל. זה משהו מאוד מאוד יוצא דופן ומעודן, ומזוקק. אחד הדברים שקורים כאשר התודעה מעמיקה דרך זה זה שהתודעה עצמה נעשית מאוד מעודנת, ויכול לשים לב ולהשאר עם מושאים מאוד מעודנים. אז השלווה, בג’אנה השלישית מאוד מזוקקת, ואנחנו מאמנים את התודעה להשאר עם הדרגה הזו של זיקוק.

לפעמים אנחנו שומעים על זה, ואנחנו רוצים ‘למהר דרך’ כל זה, אבל אני חושב שזה יותר מועיל עם מישהו לוקח זמן עם כל שלב, ולתת לו להבשיל בעצמו. לפעמים אפשר לנדנד לו’צת, אבל לרוב הוא מבשיל בעצמו.

“הוא יושב וממלא את הגוף הזה בתודעה טהורה ובהירה, כל שאין שום חלק של גופו שאינו חדור על ידי מודעות טהורה ובהירה, כפי שאדם היה יושב מכוסה מראשו ומטה בבד לבן, כך שלא יהיה שום חלק בגופו שאינו מכוסה בבד לבן, כך גם הוא יושב ומרווה את הגוף הזה בתודעה טהורה ובהירה, כל שאין שום חלק של גופו שאינו חדור על ידי מודעות טהורה ובהירה.” זה נשמע פחות דרמטי, אבל ללא יוצא דופן, מתרגלים מוצאים אותם יותר ויותר יפים ככל שהם מעמיקים.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

רוב ברבאה: מאמץ נכון והקשרות נבונה, חלק 2: על התמודדות עם קשיים, מאמץ נכון ואיזון

רוב נתן את השיחה הזו ביומו השלישי (מתוך חמישה) של ריטריט שנקרא The art of concentration מ2008. אפשר למצוא את הקלטות הריטריט כולו בdharmaseed.


גישה לקשיים

גישה היא ממש חשובה. מיכאלאנג’לו, בגיל 87, אחרי ‘דוד’, אמר: ‘אני לומד איך לפסל’. וגם מישהו מואר לגמרי – עדין לומר. לצפות לגלים זה חלק חשוב בגישה. זה לא ירגיש טוב כל הזמן, אלא עליות ומורדות, מכשולים, הגוף יתכוו., עצבנות. ואם השאלה יכולה להיות: ‘מה אני יכול ללמוד כאן?’ תרגול סמאת’ה זה לא רק שדברים ירגישו טוב, אלא גם – מה אני יכול ללמוד כשדברים לא מרגישים טוב. לפעמים בתרגול כזה מדברים על השתקעות של התודעה, ואולי אנחנו לא צריכים להיות כ”כ מקובעים על היציבות של התודעה שלנו, אלא לקחת צעד אחורה ולראות תמונה גדולה: מה אני מזין בתהליך הזה, אפילו כשזה לא מרגיש טוב. אולי זה בורח, ואני מחזיר שוב ושוב, ואני בעצם מפתח סבלנות. האם אני יכול לראות את זה? הראייה של זה מאפשרת לזה להרגיש משמעותי, וזה עושה הבדל גדול. אולי התרגול של סבלנות חשוב כמו ריכוז, בעצם? אם התודעה בורחת, ואני מנסה לא להיעשות מעורב בשיפוט, וקוצץ אותו, אנחנו מחלישים שיפוט. זה ממש חשוב. אז יש תמונה גדולה יותר מאשר להיעשות מרוכז ולקבל ציון טוב על זה. סבלנות, אי שיפוט. מפתחים את השריר של התודעה, הוא הולך, ואנחנו מחזירים. או כשזה לא הולך טוב, להביא שאילה: ‘מה הסיבה שזה לא הולך טוב, מה אני יכול לעשות?’ הרוח של שאילה זה גם משהו שאנחנו מטפחים, וזה ממש חשוב. לא בזבוז זמן. לפעמים ביחסים למטרה, אנחנו מתקבעים על התוצאה, ומאבדים את הרגישות למה קורה ברגע, שיכול לעזור לנו לנוע. זה יכול להיות די מעודן. אנחנו בתוך המדיטציה, ויש קצת ‘הםם, זה לא טוב מספיק’. אנחנו רוצים משהו שאולי טעמנו כבר, ויש השענות קלה קדימה, ברגע. שימו לב. ואם זה שם, האם אני מדלג על לדאוג לתאנים עכשיו? האם אני מעורב בתרגול, או שהלכתי לעתיד, או וויתרתי? האם אני שם לב למודעות הרחבה? האם אני משחק עם הנשימה? האם אני משחק עם רמות המאמץ?

מה מועיל למאמץ נבון?

אחת מהרשימות של הבודהא היא ארבעת הבסיסים להצלחה. לא שומעים עליה הרבה. אם אתה רוצה להצליח במשהו, כולל מדיטציה, צריכות להיות ארבע איכויות, שצריך לבדוק שהן שם. תשוקה; עקשנות; מכוונות ותשומת לב מלאה; חדשנות. לבדוק אם התשוקה שם. אנחנו צריכים לרצות את זה. צריך להמשיך ולנסות, בעיקשות, לקום וליפול. מכוונות. אתה עם הנשימה, ואתה עם הגוף, ונותן לזה את כולך. מעורב בתהליך. איך הנשימה? מה מרגיש טוב? מאיפה לנשום? האם אני עם כל הגוף? האם מלוא הישות שלי שם? וזה כך לכל דבר. אם אתה רוצה לכתוב רומן, או נובלה. ארבעת הדברים האלו צריכים להיות שם, אחרת זה לא יקרה. אז הדבר האחרון – וימאמסה – זה מין אינטיליגנציה יצירתית, יצירתיות, אנחנו מגיבים ומשחקים. אולי ללכת לגישה אחרת, למטא. או אם אין השראה, להרהר במוות. אנחנו יכולים להיעשות עצלים, כי סדרי העדפויות שלנו לא מיושרים.

אז. פקטורים של מאמץ נבון. הוא צריך שיהיה בו ‘מיץ’. לעתים כ”כ קרובות אנחנו ניגשים לתרגול מ’צריך’. אני ‘צריך’ לעשות את התרגול הזה. ‘צריך לעשות סמאדהי’, ‘צריך יותר טוב לב’. כמה מהמאמץ בא מ’צריך’. זה ממש מהותי. לפעמים אנחנו לא מבינים עד כמה. ועם זה השאלה: ‘האם אני עושה את זה נכון, או לא?’ ויש פחד מאחורי השאלה הזו. הרבה פחד. כשהתרגול מגיע משם, מ’צריך’ ו’האם אני עושה את זה נכון?’ הוא יתייבש, יישבר, או יפגע בקיר. האם יכול להיות ‘מיץ’ של לגשת לתרגול מעניין, אהבה, או תשוקה, אפילו. אנחנו רוצים משהו. לא צריכים להיות משהו, אלא ממש רוצים.  

אז מאמץ נבון צריך אמון, ותחושה של אפשרות. אנחנו צריכים להרגיש שמשהו הוא אפשרי עבורנו, אחרת לא יהיה איזון וחכמה במאמץ. כם התרגול הזה, אנחנו מתחילים לראות, באופן חווייתי, שאנחנו אף פעם לא רחוקים מתחושה נעימה. גם כשיש כיווץ, קושי, אך פעם לא רחוק משהייה נעימה.

איזון

לקפוץ לעניין האחרון. איזון. וזה פועל, balancing, כלומר, יש שם תגובתיות בריאה, וזה לא עניין סטטי. לפעמים אנחנו מדמיינים שנשים את החוגה על חמש, ונפעיל ‘קרוז קונטרול’. אבל זה לא ככה, אלא יש תנועה וגמישות שם. תמיד ישנה שאלה: האם אני ‘יותר מידי’ או ‘פחות מידי?’ צמוד מידי או משוחרר מידי? זה תמיד חלק מהאמנות, המשחק עם המאמץ. וגם, כשאנחנו מעמיקים, המודעות של מתי יש יותר מידי או פחות מידי נעשית יותר ויותר מעודנת. אנחנו יותר ויותר מעודנם שם. וזה מאוד מדורג. חלק גדול ממה שאני מתכוון אליו כשאני אומר ‘רגישות’. הבודהא אמר שמאמץ נכון זה כמו להחזיק ציפור. אם אתה לוחץ אתה תהרוג את הציפור, ואם אתה רפוי מידי – היא תברח. עם התודעה, אם אנחנו לוחצים חזק מידי יש לזה אפקט מצחיק. ראשית, אפשר להרגיש את זה בגוף. אם אתה לוחץ חזק על התודעה שתשאר עם הנשימה, זה יורגש בגוף. אז תנו לגוף לשקף לכם מתי זה יותר מידי. וגם תשימו לב שכשאתם לוחצים חזק, זה לוחץ על התודעה, וגורם לו ליצור יותר מחשבות. לשים לב לזה. כשאני מרגיש ‘יש כ”כ הרבה מחשבה’, זה כי אנחנו לוחצים מידי על המיינד. זה כמו כדר. עם האובניים שם. אם הוא לוחץ מידי, או פחות מידי. צריך ממש רגישות, ואם יש מיומנות אפשר ממש להרגיש – מהו הלחץ הנכון. ההכדר המומחה יוכל להסביר לשוליה, וחלק מזה אי אפשר ממש לומר, כי אלו דברים מאוד מעודנים, האופן בו מגיבים ללחץ, והאופן בו מעצבים דברים או מעודדים. וכך זה במדיטציה. כמו שהזכרתי, בנקודה אחת או אחרת, המיינד ימרוד. מפעם לפעם, ללא ספק. ‘השאר עם הנשימה’. ‘אני לא רוצה’. מה שיכול לעזור זה להרגיש את המאמץ, את הגישה, ולהשתמש בנעימות, תהיה אשר תהיה, לרחוץ את הרווחה הזו עם הנשימה. גישה רגועה. זה יכול להיות מאוד עדין. הנשימה, המאמץ, מאוד עדינים. זה כמו, אפילו הדימוי שיש לי, של לרחוץ תינוק, ואתה מחזיק את הראש של התינוק. אפילו יותר עדין מזה. רוחץ בתחושהת הנעימות עם הנשימה. אז ההנאה והנינוחות הן חשובות למאמץ. אם אנחנו מחוברים ומזינים את תחושת הנוחות הזו, זה מקל על המאמץ, במקום מין חתירה יבשה. ולאורך זמן, בהדרגה, באופן לא לינארי, אנחנו נעשים יותר ויותר מיומנים, ויש יותר ויותר עדינות בהחלקה השל המקומות הלחוצים, בהתפוגגות שלהם, איוד שלהם בגוף, עם הנשימה, המגע שם התודעה, האופן בו אנחנו תופסים את הנשימה. יותר ויותר מיומנות ועידון שם.

עוד אפשרויות למשחק עם הנשימה

אז, כמעט בסוף, אני אזרוק שלושה דברים שאני אומר מחר בהנחיות. להיות מודעים לכמה כבדה וכוחנית התודעה ביחס לנשימה ולגוף. להיות מודעים לזה, ולפעמים לראות אם המיינד יכול להיות ממש עדין, כמו נוצה. קל כמו נוצה. נוגע בגוף עם תשומת הלב. אז מודעים לנושא הזה של קלילות וכבדות, ולחקור את זה, במיוחד לתחום של כל הגוף. משהו לבדוק ולחקור. דבר שני. הנשימה באה פנימה והחוצה. יש לנו את הנשימה פנימה והחוצה. ויש גם, איך לומר, רמה יותר עדינה של אנרגיית נשימה, שהיא לא כ”כ נעה פנימה והחוצה, אלא זה הטון ברקע של הבלון הזה, ולהתכוונן לזה גשדה אנרגיה, מרקם, רטט. וזה נעישה ‘הנשימה’. או הנשימה המעודנת, או, הנשימה והגוף מתאחדים במודעות כזו, והנשימה פנימה והחוצה אולי נמשכת, אבל זה רק פן של מה שקורה. ויש איכות שקטה יותר ומעודנת יותר של ‘אנרגיית רקע’ של הגוף, ואנחנו רוצים להתחיל להתעניין בזה. דבר אחרון. במדיטציה המונחית הבוקר, אופציה אחת, שאני חושב שאמרתי – היתה של הנשימה באמצע הגוף ומתרחבת. אולי זה יכול להיות שאנרגיית נשימה מקיפה את הגוף. יש את הגוף, והיא מוקף אנרגיית נשימה, והגוף נושם דרך כל הנקבוביות של הגוף? מאוד מיומן. ואנחנו יכולים להנמס לאנרגיית הנשימה שמקיפה אותנו. להפתח לזה. אז אני אביא את זה שוב מחר. אבל יש אפשרות לתפוס את הנשימה סביב הגוף. אוקיי.

סיכום

אז, הרעיון הזה של איזון המאמץ, מעכשיו ועד יום מותנו, זה חלק מהתרגול. זה בסדר שזה חלק מזה, אנחנו רוצים ללמד את עצמנו. אם אנחנו עושים איזון כזה, אם המאמץ נכון, אם אנחנו אכפתיים, ויש משחק, סבלנות, רגישות ויציבות, אם כל זה שם, זה חצי מהקרב נוצח שם. ואז אנחנו לא צריכים לזרוק את התינוק עם מי האמבט, שזו סכנה אם אנחנו מזיחים את כל הנושא של מטרות. אם אנחנו נותנים לזה תשומת לב רצינית, נאבקים בזה במובן הטוב, אחנו לא סוגרים דלתות לעצמנו. אנחנו לא סוגרים את הדלתות למה שיכול להיות ממש ממש יפה.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

רוב ברבאה: מאמץ נכון והיקשרות נבונה חלק 1: על מטרות וביקורת פנימית

רוב נתן את השיחה הזו ביומו השלישי (מתוך חמישה) של ריטריט שנקרא The art of concentration מ2008. אפשר למצוא את הקלטות הריטריט כולו בdharmaseed.


מה שאני רוצה להכנס אליו הערב קצת זה הנושא של מאמץ נכון והקשרות נכונה. ובעיקר מאמץ נכון, יש לזה הרבה צדדים ורמות. במובן מיקרוסקרופי, מה קורה בתרגול שלנו בהקשר של מאמץ, ממש חיוני, וגם בהקשר של התמונה הגדולה – איך אני בחיי ביחס למאמץ, למטרות, התקדמות ודברים כאלו, ונגעתי בזה, אבל אני רוצה להכנס יותר לעומק.

מטרות בדרך הרוחנית

אז אם נתחיל עם התמונה הגדולה. זו שאלה, אני מרגיש, ממש חשובה: מהו היחס שלי לרעיון ולתחושה של מטרות בדרך הרוחנית; של התקדמות בדרך. זה ממש מהותי עבורנו, מסתבר, להיאבק קצת עם השאלה הזו, כי זו שאלה לא קלה לרוב האנשים במערב היום. יכול להיות לנו הרעיון של ‘רק להיות’, מה שזה לא אומר. אבל כמו שאמרתי אתמול, הבודהא, בעצם לא אמר כך, או דיבר בכיוון הזו. רעיון כזה יכול להיות מאוד מועיל לעתים, כגישה אחת ב’מזנון’ של הגישות שלנו, אבל אם זו הדרך הבלעדית בה אנחנו ניגשית לדרך, אז לתרגול יהיה מעט מאוד דמיון לשאר חיינו. כי חיינו מלאים מטרות. נתתי את הדוגמא של נהיגה במכונית. אני צריך להגיע, ולפעול בכיוון. אם אני הולך לשירותים, אני צריך את המטרה של לשים את העניינים בקערה הזו. ואחרים מאוד אסירי תודה על זה. אם אתה ביחסים, אפילו ידידות, יש מטרה שזה יעבוד, שתהיה יותר הרמוניה, ואם יש שבר, או אי הרמוניה, יש מטרה לרפא, ולעבוד לקראת משהו שעובד. אולי זה לא יהיה הפריים שניתן לזה, אבל זו שאיפה שחשוב שתהיה. מטרות הן לא בעיה, ושאיפות בטח שלא. איפה שאנחנו סובלים זה בהשקפת העצמי שמתגבשת סביב מטרות. העניין של מדידת-עצמי; האם אני טוב מספיק או לא, אין אני ביחס לאחרים. ‘אני’ ו’מודד’ ו’משווה’ הולך יחד. כשה’אני’ ביחס למטרה לוכד את השקפת העצמי, שם הקושי. ‘אני לא שם’; ‘היא שם’, ‘הוא שם’, ואני לא. ואני יוצר תחושת עצמי סביב כישלון, סביב להיות איטי, או טיפש, או לא-כשיר-רוחנית, או משהו כזה. אז השאלה היא – אם אני זורק את כל הרעיון הזה מהחלון, אז האם התפיסה שלי את הדרך הרוחנית מקוצצת? האם יש לי יחסים מכווצים, וגירסה מכווצת של רוחניות? ולפעמים, זה די נפוץ עבורנו במערב לעשות את זה. לפעמים במודע, לפעמים לא במודע, אבל אנחנו נוטים לעשות את זה – לטאטא את כל הפן הזה, את הרעיונות האלו הצידה. וזה קל להכנס לדימויים לגבי הדרך הרוחנית. אפילו מורים יכולים לעשות את זה. מורה אמרה לי שהיא לימדה בעיר אירופית מאוד עשירה ושופעת. והיה לי שיעור ערב, ובפעם הראשונה שהם נפגשו, והגיעו עשרים מנהלי עסקים, ישר מהעבודה, חליפות וכל זה. מנהלים בכירים, ובאחורי הראש היא חשבה: ‘זה מאוד שונה, מעניין איך זה ילך’. ואיך שהשיעור התחיל, מה שהם עשו זה להפעיל את הגישה של ‘כל הכוח קדימה’, שהם הפעילו בתאגיד, והיא אמרה שזה היה נפלא. והיה לה דימוי שאנשים רוחניים חיים בטוטנס (מעין פרדס-חנה של אנגליה, י”א) שלובשים שרוואלים. אני מתנצל בפני אנשי טוטנס.

אם אתם קוראים את הדרשות, הבודהא השתמש המון במילה ‘לחתור’, וזו מילה שנעלמה מתרבות הדהרמה המודרנית במערב. ויש לזה סיבות טובות, אבל הבודהא אומר את זה כל הזמן: ‘תחתרו לקראת המטרה’. ובאותו זמן, הוא לא טיפש לגבי זה, הוא מכיר שבתהליך של כמיהה למשהו, תנועה לעבר מטרה יהיה, מה שהוא לפעמים קורא לו ‘המצוקה של המתרגל’. תהיה מידה מסויימת של אי-סיפוק. אני רוצה להיות שם, ואני כאן. והוא אומר – זה יהיה שם, לעתים, וזה בסדר. אפשר לכלול את זה. אז מה שאנחנו באמת צריכים, אני מרגיש, זו גישה בריאה של תנועה כלפי שאיפות ומטרות, כלפי מאמץ. במובן מסויים, השאיפות שלנו יתנו לחיינו כיוון, ובכך מיישרות אותנו עם מה שיפה, ונותנות לחיינו אצילות. אחד המורים שלי אומר שחיים ללא שאיפות או מטרות הם, וזה דימוי קצת לא-נעים, הוא אומר שזה כמו להיות דג משכשך בבריכה. אתה משכשך, ושום דבר לא ממש קורה. זה חלק מהאמנות, המאבק עם זה, העבודה עם היחסים עם מאמץ, זה חלק מהאמנות של מדיטציה, אין שאלה. אז, למה אנחנו מתרחקים מהנושא של מטרות, של שאיפות בהירות? ובכן, יש את הכאב של השקפת-עצמי; העצמי נכרך סביב העניין. מהרעיון של הצלחה משתמע רעיון של כשלון, ואנחנו חוששים מהקצה הזה של הדברים. שאם אני אשקול את הרעיון של הצלחה, אני מזמין את הרעיון של כשלון. וזה נכון. אבל מהפחד שהעצמי שלי יזהה את עצמו עם כשלון – אני זונח את כל העניין. ויש לזה עלות. יש לזה מחיר עמוק. לפעמים אנחנו עייפים פשוט. עייפים מהחיים. ולא רוצים עוד משהו לשאוף אליו, לא רוצים עוד מטרה. לפעמים, וזה חשוב, אנחנו עייפים מזה שיש לנו מטרות שהן לא משמעותיות עבורנו. אלו דברים שאנחנו חותרים אליהם, אבל שבאופן עמוק הם בעצם לא חשובים לנו, והחיים שלנו עלו על הרכבת של משהו שהוא בעצם, במובן מסויים, חסרי משמעות עבורנו. ואז ברור שאנחנו רוצים לעזוב את כל העניין של מטרות. לפעמים מטרה אצילית ויפה, אתם יודעים – התעוררות, רצון לפתח לב חסר גבולות. אפילו מטרה אצילית יכולה להתחיל להרגיש חסרת משמעות, אם אנחנו מחליקים ליחסים איתה, וזה מאוד קל, לגלוש ליחסים מעוותים או לא מועילים איתה. ואז גם מה שהוא אצילי נעשה חסר משמעות. מאבד את היופי שלו. אם, איכשהו, בדרך בה אנחנו רואים את זה אנחנו מעוותים שם משהו. הבודהא אמר פעם: ‘בהסתמך על השתוקקות, השתוקקות ננטשת’. אז מטרת הדרך היא לנטוש השתוקקות, זו דרך לומר מהי התעוררות. והוא אמר – בהסתמך על השתוקקות, השתוקקות ננטשת. להשתמש בתשוקה, בשאיפה ובהשתוקקות כדי ללכת אל מעבר אליה. לפעמים אני תוהה אם הבעיה שלנו, לפעמים אני תוהה, שזה לא שיש לנו יותר מידי תשוקה, אלא שאין לנו מספיק. איכשהו לא נתנו לזה לבעור ביישות, לשקוע ביישות, לאש הזו. או שאנחנו לא סלקטיביים מספיק עם התשוקות שלנו; לא בוררים. קצת זה, קצת זה, קצת תענוג. לא מבקשים הרבה. אנחנו עושים דמוניזציה לתשוקה, אבל אולי בעצם אין מספיק מזה.

מה הוא מאמץ נבון?

אז מה יהיה מאמץ נבון? וזו שאלה ממש חשובה, ואני מרגיש שהמילה ‘מאבק’ היא חשובה. אנחנו ממש צריכים להכנס לזה בחיים שלנו, ויהיו שם יחסים שונים עם זה. אז צריך לחשוב מה זה עשוי לכלול, ואפשר לראות שלושה פנים. אחד – לאין אני מפנה את המאמץ? השני, מה מעורב במאמץ נבון, ומה לא? מה חלק מזה, ומה לא? והשלישי, השאלה של איזון. ואני אכנס לכולם.

הראשון: לאן המאמץ מכוון? זה ממש חושב. כשהבודהא דיבר על ‘מאמץ נכון’ הוא סיכם את זה כחלק מהדרך שמובילה לשחרור. והוא אמר: ישנם ארבעה מאמצים נכונים. 1. המאמץ להביא איכויות יפות, מיומנויות, של הלב והתודעה. כמו שאנחנו עושים כאן, מנסים לטפח מצב של רוגע אנרגטי, סמאדהי. זה מאמץ נכון. להביא את מה שנכון ויפה. כולל נדיבות, מטא. 2. וכשזה עלה, לשמר אותו. אז כאן אנחנו עובדים עם הנשימה, וזה מרגיש טוב, והגוף והתודעה מרגישים מאוחדים ויציבים. האם אפשר רק לעודד את זה להשאר קצת? להתמיד? זה המאמץ הנכון השני. 3. השלישי הוא לנטוש את האיכויות ההפוכות, הלא מיומנות, לא מועילות, לא מיטיבות, לא יפות. לא שהן לא יעלו, לא שהן לא חלק מלהיות אנושיים, אבל אנחנו מעוניינים בלהרפות מהם. כשיש עצבנות, קנאה, כעס… דברים לא מועילים. חלק מאלו, ואני לא אכנס לזה, זה יותר מעניין. אולי בכעס, למשל, יש חלקים מועילים. לנטוש את מה שלא מועיל. והאחרון: 4. למנוע את עלייתו של מה שלא מועיל. אז מה שאני עושה עכשיו, שאני מטפח את האדמה כדי שעשבים לא יעלו. אני לא יודע הרבה על גינון, אז אני לא יודע אם ואיך זה אפשרי. משהו שאנחנו עושים שמונע את עלייתם של מצבים לא מועילים. אז לאן זה מכוון? לקראת זה. והתעוררות. זה מכוון להתעוררות, הארה,  שחרור, ניבאנה. כל מילה שתבחרו. באופן מעניין,אנשים מסויימים לא מוצאים את זה מעניין כל כך. וזה בסדר גמור, ואני מקבל את זה. אבל לאנשים מסויימים זה ממש כן. וזה עניין שלם שלא נכנס אליו. או הרעיון ש’אולי יש משהו חסר-מוות שניתן להבין’. משהו שהוא מעבר למוות, וזה משהו שאנחנו יכולים לדעת, והידיעה של זה ממש משחררת, באופן שלא-יתואר. אז המאמץ הנכון הוא בכיוון הזה. וזה מעניין לאנשים מסויימים ולא לאחרים. אבל ארבעת המאמצים הם תמיד: להוליד את מה שיפה, לשמר, ולנטוש ולמנוע את מה שלא יפה.

יש אנשים, כשאני אומר ‘מעבר למוות’, שזה לא מהדהד טוב לאנשים מסויימים. אבל אני אומר את זה, כי לא לומר את זה יהיה חוסר צדק כלפי השאיפות שאולי יהיו חיות בשביל חלק. אז מה כלול במאמץ נכון? אני מרגיש, שהקשרות נבונה נחוצה. מה זה אומר? אז, אנחנו צריכים, בעצם, להקשר לאכפתיות שלנו לאתיקה, אכפתיות למה שאנחנו מביאים לעולם. צריכים להקשר לסמאדהי. צריך להקשר לתובנות שלנו. להקשר לסילה, סמאדהי ופניה. אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו לא אמורים להקשר לכלום, אבל אני לא בטוח אם זו הדרך הטובה ללכת בדרך הזו, וזו גם לא היתה הדרך שהבודהא לימד. תינוק דטן צריך להקשר לאמא שלו. הוא חייב את זה. ההקשרות לדבר טוב. זה בריא, ההקשרות של האם לתינוק ושל התינוק לאם. תיאוריית ההקשרות המודרנית מתארת איך זה קורה, ואיך לדאוג לזה, ומה קורה לתינוק ולצמיחה שלו כשזה לא שם. אז הקשרות היא חשובה כדי שמשהו יגדל. וזה אותו דבר על הדרך. תינוק מוזן על ידי ההקשרות לאם.

עם תחושה של איזון. אם האם, כשהתינוק נעשה עצמאי, והיא לא יכולה לשאת את זה שהוא מתרחק, אז היא נקשרת יתר על המידה. זה אותו דבר עם ההקשרות למה שיפה בדרך. מה בריאה, ומתי זה יותר מידי. וגם, בסופו של דבר אנחנו מוותרים על ההקשרויות האלו. מתירים עצמנו מההיקשרות לאתיקה, וזה לא אומר שאנחנו מפסיקים להיות אתיים, רק שאין הקשרות שם. מתירים את ההקשרות לתענוג של סמאדהי. זה לא אומר שאנחנו לא ממשיכים לתרגל אותו. אפילו, אנחנו מתירים את ההקשרות לתובנה. אפילו תובנה היא לא מטרת הדרך, אלא שלב בדרך לשחרור. אז אפשר להתיר את עצמך מהדברים האלו, אבל רק אחרי שהיה לך מספיק, שתפסת את זה באופן מלא. הבודהא לא אמר: ‘תרפו מהכל, עכשיו. פשוט תרפו’. הוא לא לימד כך. מה קורה אם אנחנו מנסים לעשות את זה? אנחנו פשוט נשענים בחזרה על ההקשרויות הסמויות, או הבלתי מודעות… לא מודעים ליער שלם של הקשרויות שפועלות. אין שם את עומק התבונה, או העדינות. נופלים בחזרה על הקשרויות ברירת מחדל, ברורות או סמויות. בלי הקשרות לסילה, סמאדהי ותובנה, אין לנו את המינוף על מנת לשחרר את עצמנו מההקשרויות הפחות מועילות שיש לנו. אז נחשוב על סולם. מטפסים על הסולם לקראת שחרור, ובמובן מסויים, אתה מחזיק את השלב למעלה, וההחזקה הזו מאפשרת לך להרפות את מה שמתחתיך. או שאתה דוחף עם הרגל את השלב. אתה נסמך על משהו כדי להגיע למשהו אחר. לעתים קרובות, בעיקר סביב סמאדהי, אנשים שואלים אם הם לא ייקשרו לזה. לפעמים אנחנו מודאגים מההקשרות לסמאדהי, אבל החיים שלנו מלאים הקשרויות שאנחנו לא מודאגים מהם. איפה שאנחנו גרים, מה שאנחנו אוכלים, כל מיני דברים כאלה. למה אנחנו מודאגים מאחד, ולא מהאחרים? לבודהא יש את הדימוי של רפסודה, והשחרור זה החוף השני. ואנחנו נעים מחוף הסבל לחוף השני, ואתה משתמש ברפסודה כדי לחצות. אבל אתה לא נוטש את הרפסודה בחוף האחד, או באמצע. אתה לא שובר את הרפסודה להדליק מדורה בחוף הזה, ורוקד בניצחון כי שברת את הרפסודה ואתה כבר לא קשור אליה. אתה עוד בחוף הזה. או, יש לי מכונית, ואני רוצה לסוע לאנשהו. אז האם המכונית תשאר לנצח? ודאי שלא. אבל היא תביא אותי למקום הנכון. האם היא תתקלקל? האם ייגמר הדלק? בטח. אבל אני יכול לתקן אותה, יכול לתדלק.

מהו חלק ממאמץ נבון, ומה אינו חלק?; עבודה עם ביקורת פנימית

הפן השני – מה מעורב, מהו חלק, ממאמץ נכון, ומה לא. אנרגיה אחת, חשוב מאוד, קונסטלציה שהיא לא חלק מהעניין זה הנושא של הביקורת הפנימית. ובקלות היינו יכולים לדבר על זה שעה. זה כ”כ רווח וייחודי לתרבות שלנו, הקול ששופט אותנו: ‘זה לא טוב מספיק, עוד לא שם, לא עשית את זה נכון’, וכל זה. תמיד מאשים, תמיד מבקר, תמיד שופט או משווה באופן שלילי. זה, אני חושב, ממש עניין גדול בתרבות שלנו במערב. זה ענק. ויש לזה כוח ענק, פנימית – כמה כוח יש לזה בחיים שלנו. ממש משהו שצריך לבדוק. עד כמה הביקורת הפנימית, וזה לא שם לכולם, אבל להמון אנשים, עד כמה זה מכוון את הבחירות, מושך בחוטים, כמה סמכות יש לזה? וכמה סמכות יש לזה בתרבות הדהרמה? גם בתרבות הכללית, וגם בתרבות הדהרמה? האם ישנם דברים שאולי אנחנו לא מדברים עליהם כמורים, כי איכשהו הם, הביקורת הפנימית בהרבה אנשים תשמע אותם, וזה יכאיב, והאם זה משפיע על תרבות הדהרמה בכלל? אם אני מרגיש שכשאני אומר משהו, ומרגיש כאב בתגובה לזה, אז אני לא אומר את זה בכלל, ואם כך אני עושה, מה זה עושה לתרבות הדהרמה. אם אני משמיט דברים כמו ניבאנה, המצב חסר-המוות, אפילו סמאדהי, בגלל שזה כואב לי להרגיש את הכאב מאחרים, אני מרגיש שזו שאלה ענקית במערב, כתרבות דהרמה. וקולקטיבית אנחנו צריכים לגשת לזה. יש כ”כ הרבה כאב כרוך במבנה הזה, ויש לו כ”כ הרבה כוח בגלל זה. וגם, זה אפשרי, מאוד אפשרי להיות חופשי לחלוטין מזה. לא משנה כמה זה גרוע עכשיו, זה אפשרי להיות לגמרי חופשי מזה. וזה יכול לקרות בהדרגה, ואני יודע את זה מתלמידים שעבדתי איתם לאורך זמן, ויכול לקרות באופן פתאומי מאוד. וזה לגמרי אפשרי להיות חופשיים לגמרי מזה.

אז אני רוצה לבלות זמן בדיבור על מבנה של הביקורת הפנימית, ואיך לעבוד איתו. כמה אסטרטגיות.

אפשרות אחת היא – לפנות אליו, ולשאול אותו: ‘אם אני אשיג את מה שאתה אומר שאני לא טוב מספיק כי לא השגתי אותו, האם תהיה מרוצה?’ ויכול להיות שהוא יאמר: ‘כן, אני אהיה’. אבל תשארו עם זה, ותראו אם ה’כן’ הזה הוא נכון. ‘באמת?’ ‘האם אתה אומר לי את האמת?’. ומה שתראו זה שהוא מלא אוויר חם. לא משנה מה, לא משנה מה אתם משיגים, זה לא יהיה מספיק בשביל הביקורת הפנימית. אתם מתחילים לראות שזה עניין לא הגיוני, לא סיבתי שקורה. וזה, אי אפשר לקחת את זה ברצינות, כי זה לא רציונלי ולא חכם. לפעמים יש ‘בליפ’ של ‘לא טוב מספיק’, וזה פשוט משהו לא רציונלי.

ואפשר לקחת את זה ממקום אחר. זה טוב לא להיות מסופק על הדרך, עד שאתה בודהא. עד שסיימת. ויש אי-שביעות-רצון בריאה. ואתם יודעים שאני יכול להתפתח יותר, להבין יותר לעומק, זה אפשרי. ואני לא מסופק עד שאני שם. יש חלק שלא יהיה מסופק עד אז, ויש אופן בו זה בריא. מה שהולפך את זה ללא-בריא זו הנקודה בה הופך להערכה עצמית. כשאנחנו מגדירים וכובלים את העצמי בהשקפות שמסתמכות על זה. זה הופך למשהו שנע מן השאיפות שלנו לעבר הגדרה עצמית, ואנחנו כרוכים בזה, וזה כואב ושורף.

אפשרות שלישית. לשפוט את העצמי זה לא מועיל, אבל אם אנחנו שופטים משהו, אולי לשפוט את הכוונות שלנו? אנחנו קצת יותר בשליטה של הכוונות שלנו, יש לנו כוונה לסמאדהי, לטוב לב, לנדיבות. יש לנו פחות שליטה על התוצאות. יש יותר מידי פקטורים אחרים ששולטים בתוצאות. יש לי כוונה לסמאדהי, אבל אולי שמעתי חדשות רעות, או יש לי שפעת. אני לא בשליטה על הזרם של תנאים מהעבר וההווה שמשפיעים על התוצאה. אם אני שופט את עצמי בהתבסס על התוצאה, זה לא נבון. אם אתה שופט את עצמך, שפוט את הכוונות. האם אפשר לכבד את העצמך על הדברים הנכונים? כבוד עצמי, בתרבות שלנו, נשען על דברים לא נכונים. כמה אני יפה, כמה עשיר, כמה זה או אחרת, איזה סטטוס יש לנו, וכן הלאה. ותחושת העבוד העצמי שלנו נמדדת בקווים האלו. האם אנחנו יכולים להריץ אותה במסלולים בריאים יותר? לכבד את עצמנו על הדאגה האתית? היופי של השאיפות, הכוונות? על מעורבות שלנו בתהליך של לדאוג למשהו שממש חשוב לנו? זה משהו לכבד.

ולפעמים זה שווה, לכוון את התודעה לכיוון החיובי, ולשבת בתחושה של הטוב שלנו, בתחושה של מה אנחנו מוקירים או מעריכים בעצמנו. זה לא כ”כ פופולרי בתרבות. זה נשמע אגואיסטי או משהו. אבל למה לא להזכיר לעצמנו את האצילות שלנו, את השאיפות היפות, את הדאגה האתית? ובמדיטציה לשבת עם זה, להביא את המיינד לזה. לשהות בזה. אנחנו, בד”כ, שוהים עם ההיפך המוחלט. וזה הופך להרגל, הרטנוניות. ואנחנו חושדים דווקא בשהייה ביופי שלנו ובכבוד, במקום לחשוד ברטינה העצמית. זה הפוך.

הבודהא עושה הבחנה חשובה בין פעולות ומהות. במקום לשפוט אנשים, עדיף להעריך האם פעולה היא מועילה או לא. הדבר הזה שאני עושה, התגובה הזו – האם היתה מועילה או לא? לא לשפוט את העצמי בזה, אלא להעריך – האם הפעולה הזו היתה נבונה? זה שינוי פשוט, זו היתה אחת הגאוניויות של הבודהא. לא לשפוט את המהות של האדם, אלא להעריך – איזו פעולה מועילה, איזו לא כ”כ? זה אולי נשמע מופשט, אבל נסו להפעיל את זה ביישות שלכם. ההשלכות זה זה מאוד משמעותיות והולכות מאוד לעומק.

חמישי. מה אני, בדיוק, מבקר, כשאני מבקר את עצמי, מה אני מבקר, בדיוק? בד”כ אני מרגיש שאני מבקר את ‘עצמי’. אבל מה זה? זו תמונה גדולה ומופשטת. אם אני מפרק את זה קצת, מה שאני מוצא שאני שופט זה רגע של משהו. והרגע הזה, אם אני מסתכל מקרוב, אין שם בדיוק עצמי. אם אני יושב במדיטציה והמיינד נודד. מה אני שופט שם בדיוק? רגע של שיכחה? רגע בו לא היתה תשומת לב? האם הרגע הזה הוא ‘אני’? אנחנו לא רואים את זה, לוקחים את הרגע הזה, מנפחים אותו ל’עצמי’, שופטים את כל זה, ויוצרים כאב.

שישי. ככל שמתרגלים סמאדהי, אז כשדברים מרגישים טוב, ומתאחדים, והדברים מרגישים שהולכים טוב, זה די ברור שזה לא תלוי בעצמי, אלא בתנאים שהתחברו. כשהתנאים שם – סמאדהי שם, וכשלא אז הוא לא. לוקח זמן לראות את זה. אבל זה מונע ניפוח של העצמי או תחושת כשלון.

הדבר השביעי הוא מטא, מדיטציית טוב לב. זה משאב ענקי שלנו. תרגול מטא לאורך זמן עושה הבדל ענק עם הביקורת הפנימית. שוב ושוב, להפנות טוב לב לעצמי ולאחרים, לשטוף את העצמי בטוב לב, ולאורך זמן זה מרכך, ומבקע את הביקורת הפנימית. וגם בטווח הקצר, בריטריט הזה עובדים עם הנשימה. ואם המיינד נעשה לחוץ, ויש נוקשות ושיפוט – עברו לטוב לב, וכוונו אותו לעצמכם, למה זמן שצריך.

ואחרון – להסיט את תשומת הלב מהעיסוק העצמי בתרגול, ולראות שאנחנו מתרגלים למען כל הישויות. אנחנו נצמדים לעצמי, אבל אפשר להפתח, וזה ממש עוזר.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!