רוב ברבאה נתן את השיחה הזו ביומו השני של ריטריט בנושא עבודה עם רגשות, בשנת 2011. את השיחות מהריטריט כולו אפשר לשמוע בקישור הזה:http://www.dharmaseed.org/retreats/1466/
היום אני רוצה לדבר על משהו ש, אם בכלל הייתי מדבר עליו בתוך ריטריט – הייתי עושה את זה בסוף, לקראת היציאה מהריטריט. אבל מכמה סיבות – החלטנו לעשות את זה עכשיו.
אתחיל עם שאלה: לאן אתם/ן חושבים/ות שכל זה מוביל? לאן זה הולך? מה התחושה שלכם/ן לגבי זה? מהי הפנטסיה, במובן הטוב – כלפי זה? אנחנו צריכים/ות פנטסיה של תרגול, זה דבר חשוב. אז – לאן זה הולך?
חלק מהא/נשים יודעים/ות שיש את האפשרות של התעוררות או שחרור. חלקכם/ן בטח לא ממש שמעתם/ן על זה, וחלק – אולי שמעו, אבל זה לא מדבר אליהם/ן. אבל – אולי אני מתחבר/ת לרעיון הזה או שלא, או שאני מתרגל/ת וותיק/ה, או ממש חדש/ה – מה התחושה לגבי ‘לאן זה מוביל’? האם אני מודע/ת לפנטסיה שלי לגבי – לאן זה מוביל? לדעתי זה דבר ממש חשוב. לא כי זה דבר רע, להפך – זה חשוב כדי שאוכל להניע את עצמי.
אז – אולי חושב/ת, באופן מובלע או גלוי – שאם אהיה ער/ה, או יותר ער/ה, או לאורך הציר – הכל יהיה קל יותר? יהיה יותר רוגע? העולם והסיבוכים שלו – פשוטים יותר לעיני? האם אני רוצה את זה? פסל של בודהא, שאפשר למצוא בהרבה משתלות בימינו כדי לשים בגינה – מה הוא אומר לכם/ן? זה דימוי מאוד חזק, ארכיטיפי. אולי לא כמו ישו הצלוב, בתרבות שלנו, אבל זה חלק מהתרבות, בין השאר כי אפשר למצוא את זה במשתלות. א/נשים יודעים/ות מה זה. מה הוא אומר? מה הוא מתקשר? מה הארכיטיפ הזה מתקשר? מה הוא עושה? מה זה נראה שהוא עושה?
הוא יושב שם, מאוד שליו, יציב, לא-מופרע; לעתים קרובות – עיניו עצומות במדיטציה. זו דמות ארכיטיפית חזקה שמתוקשרת אלינו מתוך זה. ודרך הדימוי – הרבה דברים נוספים מגיעים, עוברים. הוא הארכיטיפ, או ארכיטיפ אחד – של חכם, קדוש – שווה נפש. שווה נפש דרך החכמה שלו. אבל יש מידה של ריחוק בזה. בטקסטים העתיקים – יש ריחוק, טרנסצנדנציה מהעולם, שהיא מאוד שם בטקסטים העתיקים. זה לא כ”כ פופולרי בדרך שבה אנחנו מדברים/ות היום, אז אנחנו מדפדפים/ות את זה. אבל זה עדיין מתקשר משהו. שוויון נפש, שמגיע מסוג מסוים של חכמה, שיש בה מידה של מרחק, של הפרדה. אז – זה לא טוב, לא רע – אבל יש לזה אפקט. השוו את הדמות הזו לסיפור של ישו שהופך את השולחנות של המלווים, הצעיר חמום המוח בבית המקדש. זה ארכיטיפ אחר שעובר. לא טוב, לא רע, אלא שונה, ויש לו אפקט אחר. אנחנו לאו דווקא חושבים/ות על הארכיטיפים האלו, אבל הם עושים משהו לתרבות של הרוחניות, לתרבות של הדהרמה ולתרבות הרחבה יתר, ויש להם אפקט. בוודאות יש להם אפקט, אפילו ל/אנשים חדשים, שלא חושבים/ות על שחרור וכן הלאה. למה זה חשוב? כי הפנטסיה שיש לי לגבי התרגול – קובעת את הכיוון של התרגול, של מה הוא יהיה. אי אפשר שלא יהיה לזה אפקט. יכול להיות גם שאני בוחר/ת את הפנטסיה והארכיטיפ מתוך מה שאני רוצה. אז אולי אני רוצה פחות טרדה, פחות הפרעות, פחות ברדק, פחות עצבנות – אז אני מתמקד/ת בארכיטיפ הרוחני שמתקשר את זה ומציע את האפשרות הזו. חברה אמרה לי שכשהיא גדלה, וחשה את הכאב של העולם, והבינה את זיהום של הפלסטיק באוקיינוס, בסביבה, ואז היא התבגרה – ונתקלה באפשרות של תרגול דהרמה ומדיטציה, היא חשבה: אם אני אתרגל – אולי הכאב הזה יפחת. תהיה לי מידה של חירות מזה. אבל זה לא מה שקרה – למעשה – הרגישות גדלה מתוך תרגול עמוק. הלב נפתח, וזה נשא מחיר. ולצד זה – יש שוויון נפש, אבל הרגישות גדלה.
בזמנו של הבודהא – כל המרקם של החברה היה שונה. לא היה אפשר לדמיין שהחברה האנושית תגדל למימדים כאלו, שהטכנולוגיה והתיעוש – אי אפשר היה לדמיין שלאנושות תהיה אפשרות לשנות את האקלים. לא היה שום מושג לגבי קושיים שגורמת הגלובליזציה, שהיא עכשיו במלוא הקיטור. זו היתה חברה קטנה – אני ומה שאני עושה, והתוצאות של זה. כשיש גלובליזציה – זה הרבה יותר מורכב. מאיפה הגיעה החולצה הזו? מה כל זה אומר – זה מצב יותר מורכב. ומה אני מדמיין/ת – כשאני נע/ה לכיוון התעוררות? אולי אני מדמיין/ת שהכול נרגע, מרגיש פשוט יותר.
עם דברים מסוימים – ודאי שזה קורה. הרבה יותר רגוע, פשוט. סוגים של סבל – פשוט נעלמים. נחתכים, לא עולים שוב. לגמרי. אבל – בהינתן כל המורכבות הזו – סוגים מסוימים של סבל שאנחנו במרכז שלהם, בחברה הגלובלית יראו את עצמם. ואז יש שאלה: האם אני מוכן/ה לשאת את אי הנוחות? להיות במגע עם אי הנוחות ולהיות פגיע/ה כך? מה אני רוצה? האם זה את הנירוונה הפרטית שלי? אולי אני לא חושב במילה הזו, אבל יש דימוי רחוק: יום אחד הלב שלי יינגע על ידי הדברים האלו, כי הוא יהיה לב רך ופתוח, אבל דברים לא באמת יפריעו לי. יש את הרומן של סלינג’ר – פראני וזואי. יש אח ואחות, והם מדברים: זואי הוא בשנות ה30 לחייו, ויש לו אולקוס, ואחותו שואלת אותו על זה. והוא אומר: ‘כן, יש לי אולקוס, למען השם. אנחנו בעידן הברזל פה. כל מי שמעבר לגיל 16 ואין לו אולקוס הוא מרגל מחורבן’.
הייתי במסיבה לפני כשבועיים, ודיברתי עם חברה רחוקה, והיא נתנה הערה מלאת תובנה, שאני אעשה לה פרפרזה. בודהיזם מדבר על סבל וקץ הסבל. זהו הקו שעובר דרך לימוד הדהרמה. סבל וסופו. אבל – מה זה אומר ‘סבל’? בימינו – יש לזה הרבה פירושים שונים. למה הבודהא התכוון? למה אני מתכוון, כשאני אומר ‘סבל’? ולמה כשאומרים ‘סוף הסבל’? האישה הזו אמרה – היסטורית, במערב, אם חוזרים לפרויד, הרעיון הזה שאנחנו צריכים לפתוח את המודעות לעומק הפסיכה, הלא-מודע, להכיר ולהתייחס לזה, כי משם בא סבל. ואחרי זמן מה – פסיכולוגים הבינו שהמשפחה ממש משפיעה. דברים שקרו בילדות מאוד משפיעים. בימינו – אתה כמעט לא תפגוש אף אחד שלא מכיר בזה שיש סבל מסוים שמגיע משם. אנחנו חושבים – ההורים עשו כך וכך, ואני צריך לעבוד עם זה, להבין ולצמוח מזה. זו הבנה מסוימת – שממש לא הייתה שם אצל הבודהא. הוא אף פעם לא דיבר עם מישהו שאמר לו: הייתה לי ילדות קשה ולכן…’ ‘ההורים היו קשים, ובגלל זה…’. היום – לא היינו חושבים על זה פעמיים. אולי – היום אנשים מתחילים לחשוב על מגדר, וגזענות כשורשים של סבל.
ומה עם הסביבה, החברה – והסבל שמגיע משם – אלי? התמונה גדלה עוד ועוד. ויש הבנה שגדלה כאן. אז פרויד דיבר על המודחק. מה אני מדחיק, שיכול לגרום לי כאב. אבל אנחנו מאה שנים אחרי זה. אנחנו יודעים לגבי כאבי הילדות, וחשוב לגשת לזה. אבל – האם זה המקום בו נמצאת ההדחקה בימים אלו? האם זה מה שאנחנו מדחיקים, או שזה משהו באזור אחר לגמרי? אני לא יודע, וזו שאלה. אבל אני חושב שחלק מזה הוא – שהמצב החברתי והסביבתי משפיע עלינו, ואנחנו עליו. אז כמו שאנחנו יודעים שזה מועיל לחקור – פגיעה וכאב שמגיעים מהמשפחה וכן הלאה, אז כך גם עם כאב חברתי וסביבתי. עקב כל זה – ישנה עצבנות כלשהי בתרגול שדועכת – ועצבנות כלשהי – שנעשית יותר גדולה, או יכולה להיעשות יותר גדולה, לתחושתי.
אותה חברה דיברה איתי על ריטריטים שהיא עשתה בבוד-גאיה, במקום בו הבודהא התעורר, שהיא בביהאר – אולי המדינה הענייה ביותר בהודו. והיא אומרת: הסבל שם הוא כל כך ‘מול הפנים שלך’ – ילדים וקבצנים, ועוני בלתי נתפש, ותת תזונה והיגיינה לקויה, ומחלות, זה בפנים שלך, בזמן שאתה מתרגל בריטריט. מאוד שונה ממה שיש פה. ובשבילה – זה היה מאוד מועיל. לקבל קנה מידה על הסבל והכאב של עצמך, לא לבטל אותו, אלא לתת פרספקטיבה, זה היה מועיל. בדיעבד היא אמרה – שהיו א/נשים שבשבילם/ן זה אולי היה קשה מידי, והסתגרו, באופן מובן מאוד, בתוך גולם שהסבל לא חלחל לתוכו. והיא יכלה לראות, לאורך שנים, את התוצאות של ההסתגרות הזו.
אז זה מעניין עבורי – אפשר לראות את תרגול הדהרמה כסוג של מהפכה, כמו שאנשים מסוימים אומרים. והמהפכה היא – ללמוד לפנות פנימה, ולא רק לפנות אל העולם, אלא לפנות פנימה, ולא לברוח מהחוויה שלנו, אלא להיות עם הרגשות, הקשיים וכן הלאה. וזה מאוד נכון וחשוב. אבל – יש כל כך הרבה חרבות כפולות-להב, ויש את הסכנה – שהתרגול יהפוך למשהו סוגר. למשהו שכורך אותך סביב עצמך. או שמישהו/י חומל/ת על אחרים, אבל רק כלפי סוגים של כאב שהוא/היא יכול/ה להתייחס אליו יחסית בקלות. אולי זה לא קורה, אבל זו סכנה, צד צל אפשרי. אם אני ביחסים עם מישהו/י – במשפחה, או עם צאצא/ית או מאהב/ת או משהו כזה – ויש קושי וכאב – אז זה לא רק שאני מרפה כאן, אצלי. אלא – לפעמים אני צריך לתקשר משהו, ולפעול, לבטא. וזה אותו דבר, מבחינתי – בהקשר חברתי או סביבתי. אז המהפיכה פונה פנימה, וגם החוצה.
מתישהו הצבתי את השאלה: מה אנחנו רוצים/ות מהעבודה עם הרגשות שאנחנו עושים/ות בריטריט הזה? ואנחנו יכולים/ות להוסיף דברים לרשימה הזו. בשבילי זה מרגיש מאוד חשוב שמה שאנחנו עושים זה גם – לפתח את היכולת להיות עם הכאב של התקופה, של הזמנים שאנחנו נמצאים/ות בהם, של העולם. לפעמים, כמורה – אני רואה סבל מאוד אישי, שבגללו אנחנו מלמדים/ות כך, ואני רואה כמה זה מועיל – אבל אני גם מעוניין – ביכולת של הלב שלנו לגדול. האם אני יכול/ה לפתח את היכולת לחוש את כאב התקופה עם כמה שפחות אלחוש, פחות ופחות הימנעות, או הצפה, או סלידה. וזה לא קל בכלל. אני בכלל לא חושב שזה קל.
PAGE_BREAK: PageBreak
לפני כחודש נתקלתי בפיסת חדשות ברשת: מדענים ימיים כמעט בטוחים עכשיו שהם לא שקלו את השילוב של שלושה גורמים: שינויי אקלים והתחממות אוקיינוסים, החומציות הגדלה של האוקיינוסים, וזיהום המים. הם לא שקללו את שלושתם יחד. והקבוצה הסיקה, לאחרונה – שיש סיכוי כמעט ודאי שאנחנו על סף, בעשורים הקרובים – של הכחדת המינים הימיים הגדולה ביותר בהיסטוריה של כל כדור הארץ. זה הופיע ליומיים ברשת ונעלם. אני לא יודע איפה זה פוגש אתכם/ן, אבל אותי זה מרעיד מאוד. אני מוצא צער ענק כשאני נפתח לזה. או מה שקורה עם סומליה, ואפריקה בכללותה, בימים אלו. זה נראה לזמן מה בחדשות, ונעלם. אבל – באזור הזה, של אפריקה הסאב-סהארית – היו בצורות, באופן רגיל, פעם בעשר או שתיים עשרה שנים. זה היה די רגיל. ולאחרונה – פעם בשנתיים. למה? קל לנחש. ובאותו עניין – מדעני אקלים וחוקרי סביבה די בטוחים שהסיכויים להגביל את ההתחממות הגלובלית לשתי מעלות – כבר די אבודים. ועכשיו אנחנו צפויים לשלוש מעלות או יותר, שזה הבדל ענק, משום שזה שם אותנו מעל לגבול שניתן לחזות מה יקרה בו. אנחנו לא יודעים/ות מה יקרה אז. אז – איך זה מרגיש? איך זה? אלו הזמנים שלנו, בזה אנחנו חיים/ות. עכשיו, אני יודע, באופן עובדתי (וזה מאוד חשוב לא לשפוט כאן, ממש חשוב לא לשפוט) – שלפעמים א/נשים לא מוצאים/ות מקום של אכפתיות לכל זה. זה פשוט מרגיש – ‘מה אכפת לי? אני עסוק עם דברים אחרים’. או – מסיבה אחרת – אין עניין. אבל אם זה המקרה, וזה ממש בסדר, אז אפשר, אולי, בעדינות לשאול – ‘מה תומך בחוסר האכפתיות הזה?’. יכולות להיות כל מיני סיבות. מאיפה מגיע החוסר הזה במערכת היחסים – כלפי כדור הארץ, אנשים אחרים/ות. מישהו אמר, לאחרונה: ‘שינויי אקלים הם, בעיקרם, נושא של זכויות אדם’. תשכחו מהסביבה אם אתם/ן רוצים/ות. זה עניין של זכויות אדם. אולי אי-האכפתיות מגיעה מתוך תחושה שזה מציף, או מתחושת חוסר אונים: אנחנו כבר שבעה מיליארד א/נשים פה, והעניינים כבר לא בשליטה. זה פשוט מכאיב מידי. או אולי. מהרבה סיבות – זה חשוב שהביקורת הפנימית לא תגיע לתוך החקירה הזו. אלא – זו שאלה אוהבת. מה שהתרגול יכול להציע זו היכולת להחזיק ולהגיב לכאב העולם. לפעמים מה שאנחנו רוצים/ות הוא, והמצב הוא כ”כ מורכב, והמורכבות של המצב הפוליטי, הכלכלי, הסביבתי, הטכנולוגי – הוא כ”כ מורכב, שאנחנו רק רוצים/ות פשטות. אני רוצה שדברים יהיו פשוטים. וזה מעניין, כי יש פה את השאלה: מה זה אומר להיות אדם אתי בימים אלו?
אז לבודהא הייתה רשימה של חמישה כללים: אל תעשה כך וכך וכך. היה לי מורה שהיה אומר: זה מעולה. את/ה פשוט עושה כך וכך, ואתה לא מסבך את עצמך במורכבויות, באשמה. זה ממש חכם. אבל אני לא יודע עד כמה זה עדיין מתאים. יש חלק בנו שהיה רוצה לפתוח את ספר הלימוד, לראות מה הכללים ולמלא את זה, ושזה יהיה מספיק. וכריס ידבר על הדרך כפולת השמונה ועל ארבע האמיתות, אבל אני תוהה – האם הן לא צריכות הרחבה בימים אלו? אני לא יודע, אבל יכול להיות שכן. אני חש שהדרך שלנו צריכה לכלול את הדרך בה אנחנו מתייחסים/ות לקשיי העולם. אני יודע שישנם א/נשים שלא חושבים/ות כך, והיו אומרים/ות שזה מוזר שאני מדבר על זה כאן. אולי אתם/ן מרגישים/ות כך, אני לא יודע. ואולי אתם/ן חושבים/ות: זו שיחה מאוד מוזרה לתת בערב השני של ריטריט. כשאנשים קצת זעופים, והרגליים והגב כואבים, ויש עייפות. אני יודע את כל זה. אבל – זו הייתה חלק מהסיבה לומר את זה הלילה. אם נראה שהשיחה לא מתאימה לכאן, אולי זו לא השיחה שצריכה לזוז, ולהשתנות. אולי זו ההשקפה שלי לגבי – מהו התרגול והמדיטציה, אם אני חושב ששיחה כזו לא מתאימה לכאן, לערב שיש בו קושי. העולם והאירועים שלו, הסבל – משפיעים עלינו. הם משפיעים עלינו מאוד, ובאופן נוקב, ואני לא יכול להתעלם מזה. יוקיאו מישימה, בספר ששמו: שלג באביב, אומר: “לחיות בלב תקופה פירושו להיות אדיש לסגנון שלה”. יש הרבה באוויר שאנחנו אדישים, רדומים אליו. אנחנו פשוט נושמים את זה, וזה הופך להיות האופן בו אנחנו רואים. יש ספר של מישהו בשם (לוטננט ג’נרל) דל-אייר, שהיה מפקד משימת שמירת השלום של האו”מ ברואנדה, בזמן רצח העם שם. והוא אומר: במרכז האימונים של כוחות השלום הקנדיים, מורים השתמשו בשקופית כדי להסביר לחיילים קנדיים את הטבע של העולם. אם כל האוכלוסייה של כדור הארץ מיוצגת על ידי מאה אנשים – וזה מ2006, ולכן לא מעודכן – 57 חיים באסיה, 21 באירופה, 14 בדרום וצפון אמריקה, ו8 באפריקה.FOOTNOTE: Footnote מספר האסייתים והאפריקאיים גדלים בכל שנה, בעת שמספר האירופאיים והצפון-אמריקאים פוחת. חמישים אחוז מהעושר מוזחק בידיהם של שישה אנשים, שכולם אמריקאים. 70 אנשים לא יכולים לקרוא או לכתוב. 50 סובלים מתת-תזונה. ל35 אין גישה למי-שתייה בטוחים. 80 חיים בדיור לא-הולם. ל1 יש השכלה אוניברסיטאית. כך שרוב אוכלוסיית העולם חיים בתנאים שונים באופן יסודי מאלו שאנשי העולם הראשון לוקחים כמובן מאליו. משהו נוסף שנתקלתי בו מספר בשם: ‘רקוויאם לזן (כמו זן של בעל חיים, לא כמו זן בודהיזם)”, מאת קלייב המילטון, על שינויי אקלים: “ב2007 הפאנל הבין-לאומי לשינויי אקלים עדכן את ההערכה של העלות הכלכלית של פליטת פחמן-דו-חמצני, על פי הערכה שנסמכת על מודלים כלכליים רבים. ההערכה היא, וכדי להיות הוגנים, נחשוב על האפשרות הגרועה ביותר לכלכלה – שהיא הטובה ביותר לאקלים. כלומר – הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עבור האקלים, במחיר היקר ביותר לכלכלה. ההערכה הייתה שחיתוך הזיהום על ידי co2 למידה שתאט משמעותית את שינויי האקלים… אוכלוסיית העולם צפויה לגדול עד 9.9 מיליון ב2050, וההכנסה הממוצעת צפויה להכפיל את עצמה. אם תיעשה ההשקעה הכלכלית הכבדה ביותר להפחתת פליטת co2, על פי המודלים, שתועיל לאקלים במידה הרבה ביותר – עליית השכר הממוצע תתעכב בשלוש שנים, ביחס לאי-השקעה. על פי המספרים הפסימיים יותר. ומה שיותר סביר – אובדן של שנת הכנסה אחת בין עכשיו ל2050. אז הוא מסכם – עיכוב של שנה אחת בהכפלת ההכנסה הממוצעות הוא הבסיס לאמונה שהשגת מידה בטוחה של הגנה על אקלים תהיה יקרה מידי. אז, את/ה קורא/ת או שומע/ת משהו כזה ואת/ה שואל/ת: מה קורה איתנו, כמין? משהו קורה, וזה ממש ענק, ואני לא יודע מה הוא, ואני אפילו לא מתחיל להבין. אבל משהו קורה. ואני לא רוצה רק לבקר את התרבות המודרנית, שנותנת לנו כל כך הרבה דברים טובים, אבל חלק מהערכים והעקרונות שעומדות בבסיס החברה המודרנית גורמים לסבל, לנו ולאחרים. וכאן הדהרמה נכנסת לתמונה.
במאה ה17 היתה תקופה שנקראת הנאורות, עם דקארט וניוטון וכל זה, והרעיון היה – שאנחנו יכולים/ות לדעת מציאות אובייקטיבית מעמדה של ריחוק ממנה. היקום עושה משהו בעצמו, ואנחנו יכולים/ות לדעת. וזה ממשיך עד היום – מיתוס של ידע מרוחק, אובייקטיבי. אז ג’ודי נלסון, כלכלנית, מדברת על מיתוס האובייקטיביות: ‘זוהי אמונה רומנטית ביכולת לדעת משהו ללא-רגש, מנקודת מבט שמחוץ לטבע, ורואה באופן חופשי. הרעיון הזה מקדש ריחוק רגשי, אוטונומיה, רציונליות, חוסר עניין וידע נוקשה – כל זה – הוא קונספציה שגויה’. וזה ממשיך ומוביל להשקפה של טבע, וגם של כלכלה ופוליטיקה, וגם – של מדיטציה. כל הרעיון של לדעת משהו אובייקטיבית במדיטציה זה גם מיתוס, ונחזור לזה. זה אחד המיתוסים הרווחים. כמו כן, היה הרעיון ש/אנשים הם/ן רציונליים. כשאת/ה מניח/ה את העובדות, לגבי שינוי אקלים, למשל, הם/ן ישקלו את היתרונות והחסרונות – ויבחרו את הדבר הרציונלי לעשות. זו הייתה הנחה למשך מאות שנים. אבל גל ענק של מחקרים פסיכולוגיים עכשויים מראה שזה אף פעם, או כמעט אף פעם, לא מה שא/נשים עושים/ות. אלא להפך. למעשה – תחושת זהות ותחושת ערך תמיד מחלחלים לסינון של המידע שאנחנו מקבלים, מנטלית. אז אנחנו מקבלים/ות, ושומעים/ות – רק את המידע שתואם את הזהות והערכים שלנו. אנחנו מעצבים/ות את החשיבה שלנו סביב זהויות חברתיות, מגנים/ות על זהויות חברתיות. כך שאת/ה מציג/ה למישהו/י עובדות לא נוחות, כמו שינויי אקלים – וזה נוטה להגביר את ההתנגדות. זה סוגר אותם/ן יותר.
מחקר אחר – הפריד בין ערכים חיצוניים ופנימיים, ואני לא אכנס לזה בפירוט, אבל ככלל – ערכים חיצוניים הם דברים כמו: סטטוס, הכנסה, ‘מה אחרים חושבים עלי’ ודברים כאלו. ערכים פנימיים הם דברים כמו: היחסים שלי, קהילה, קבלה עצמית, ערכים שהולכים אל מעבר לאינטרס העצמי. אנחנו, כולנו, מעורבבים/ות מבחינה ערכית. אבל – היתה תחזית די טובה, על פי מי ת/יטה לאיזו קבוצת ערכים – שחזתה איך אנשים מסוג זה ירגישו כלפי נושאים כמו הסביבה, היחסים על הסביבה, לגבי זכויות אדם, לגבי הסכמה למניפולטיביות ולדברים כמו דעות קדומות. אבל איך זה קשור לדהרמה? לתרגול דהרמה?
מחקר סוציולוגי נוסף שנעשה לאחרונה הראה שמסרים תרבותיים וחברתיים מעצבים באופן דרמטי את הערכים שא/נשים חווים/ות כשלהם/ן. במלים אחרות – אוקיי, הערכים הפנימיים והחיצוניים – מושפעים מהפרסום, המדיה, הפוליטיקה. והפרסום והמדיה, כמובן, במכוון יוצרים תחושות של אי ביטחון ואי-התאמה. ‘אני צריך שיהיה לי את זה’; ‘אני צריך לשנות את זה’. ערכים פנימיים נמחצים תחת זה. האם אני חושב/ת שאני חסין/ה מפני זה כי אני מודט/ת? אולי אני מודט/ת כבר הרבה, ואני מדמיין/ת שזה לא משפיע עלי. ציטוט מאדם בשם תום קומפטון – חוקר בקרן חיי הטבע: ‘שוק הפרסום מעסיק כמות עצומה של פסיכולוגים’ (אני לא יודע אם ידעתם על זה) גאי מרפי, שהוא מנהל שיווק גלובלי בחברת JWT, אומר: אנשי שיווק צריכים לראות את תפקידם כניסיון לעשות מניפולציה על התרבות. להיות מהנדסים חברתיים, ולא מנהלי מותג בלבד’. ותום קומפטון ממשיך ואומר: ככל שהם מפיצים את הערכים החיצוניים, כך קל יותר למכור מוצרים.’ אז יש זרם אדיר של שיווק ומסרים, שנועדו באופן מכוון לשנות את מערכת הערכים שלנו, וכל זה – מזין צרכנות ואינדיווידואליזציה, וכל העניין מסתובב ומתעצם. קלייד המילטון: “מתוך כך – צורות מסוימות של מחשבה ומסקנות מסוימות נראות לנו לגמרי בלתי נמנעות. ברורות מאליהן. אז משהו כמו האופן בו אנחנו חושבים/ות על צמיחה כלכלית. אז מערכת הצמיחה הכלכלית, שחשבנו שבנינו לצורכנו אנו – קיבלה חיים משלה, ועכשיו אנחנו מתעוררים/ות לאט לאט למחירים שהיא גובה מבני/ות האדם שהיא אמורה לשרת. מכונת הצמיחה, לאורך זמן, יצרה את סוג הא/נשים המתאימים/ות בדיוק להתעצמותה שלה – מפותים/ות על ידי הבטחותיה, ובלתי-מסוגלים/ות לחשוב מעבר לגבולות שהיא מציבה. ככל שהם/ן מתקרבים/ות לקרבי המכונה – כך הם/ן מחויבים יותר למטרותיה. קשה להאמין שמישהו/י שמאמין/ה שצמיחה כלכלית עשויה להיות בעייתית – ת/יעמוד אי פעם ליד ידיות ההפעלה שלה. יותר סביר – שילעגו להם/ן על גבי העיתונים, ויוקיעו אותם/ן מעל במת הפרלמנט. א/נשים רגילים/ות עשויים לעתים לפקפק בהגיון של צמיחה בלתי פוסקת, ולהסיק שהיא לא יכולה להמשך לנצח, אבל הם/ן במהרה יסלקו הרהורים אלו על ידי הפיתוי שבקניות. המערכת יצרה את סוג הא/נשים שמתאימים/ות בדיוק למה שהיא צריכה – התרחבות בלתי פוסקת. כך מכונת הצמיחה מושלת. אנחנו חושבים/ות שיש לנו כוח, אבל מכונת הצמיחה מעניקה כוח רק לאלו אשר יקדמו את מטרותיה. אנחנו מפנימים/ות את השיח, כך שאנחנו מתחילים/ות להתאים את עצמנו לאינטרסים של המערכת ולכוון את עצמנו בהתאם לכלליה.”
כל המערכת מזינה את עצמה כך, ותרגול הדהרמה עומד במרכז של זה. ובהקשר של התרגול שאני עושה – הרגשות שאני מרגיש/ה – הם מגיעים, במידה רבה – מהאידיאלים והערכים שיש לי. אידאלים וערכים נותנים כוח לרגשות. כמתרגלי/ות מדיטציה – אנחנו מעוניינים/ות לראות תעתוע, וכאן יש מהלך גדול של תעתוע. בשבילי – מודעות לזה זה חלק ממה שהופך אדם למודט/ת – משום שזהו תעתוע.
עם כל זה – יש שבירה של המרקם החברתי. כל אחד דואג/ת לעצמו/ה, לענייניו/יה שלו/ה. איבדנו את האפשרות של מאמץ משותף, תמיכה משותפת, האחד/ת בשני/ה, כחברה. אנחנו חיים/ות, לראשונה, במצב גלובלי באמת. זה אומר שכל מה שבא לכדי קיום יכול במהרה להתפשט בכל העולם. אנחנו גם חיים/ות בציוויליזציה האתאיסטית הראשונה, במלים אחרות – ציוויליזציה שאיבדה את הקשר שלה עם האינסופי ועם הנצחי. מסיבה זו – היא מעדיפה רווח קצר טווח מתועלת ארוכת-טווח. אני חושב שזה מאוד מעניין, ואני רוצה לחזור מאוחר יותר לאפשרויות של נצחיות, אינסוף וכן הלאה. אני לא חושב שזה רע להיות ניהיליסטי, בהכרח, אבל – לאן זה מוביל? ואם אני ניהיליסטי/ת, האם אני יכול/ה להיות באמת, לגמרי – ניהיליסטי/ת, וממש להיכנס לזה, ולחקור את זה? כי זה דבר שונה ממה שאנחנו מדמיינים/ות, ואני אחזור לזה.
מה התגובות שלנו לזה? זה כ”כ מורכב, וגם התגובות שלנו. אנחנו צריכים/ות לראות את עצמנו עם חמלה. האם התגובות שלי מועילות או לא? אפשר לשמוע את כל זה – לגבי הערים לאורך העולם שיהיו מתחת למים, והבצורות וכן הלאה, והמיינד אומר – אוקיי, אז הבית בגבעה נשמע כמו רעיון לא רע… אולי אני יכול/ה לעלות קצת למעלה, והמים לא יגיעו. אבל זו גם מטאפורה, כי אולי אני לא יכול/ה להרשות לעצמי בית על הגבעה. זו מטאפורה ל’אני ושלי’. אבל עצם השימור העצמי הזה – הוא חלק מהבעיה. הוא מזין אי-קשר, וכך – סבל. אני מרגיש שהדרך היחידה בה אנחנו יכולים/ות להתייחס לכל זה יהיה בתחושה אמתית שאנחנו בזה ביחד. כשהמים עולים, הם עולים לכולם/ן. ואני לא אעלה לגבעה, אנעל את הדלת, ואעמוד בדלת עם רובה. או שהעושר שלי ישמור לי מקום, ישמור לי ביטחון. אין לנו הרבה זמן לשיחה הזו, אבל זה מאוד מעניין בכל מה שאני קורא – כל העניין של הפסיכולוגיה שמלווה את ההתייחסויות לשינויי האקלים, שהם לא סכנה מיידית. וזו חלק מהסיבה שכ”כ קשה לפנות לזה.
יש כל מיני אסטרטגיות שאנחנו יכולים להגיב דרכן לאיום: הכחשה, הסחת דעת, המעטה בערך האיום, לראות את זה כמשהו רחוק בעתיד. אדם בשם אנטוני לייסוויץ הכין דוח לממשלת ארצות הברית ב2006, ובו הוא סוקר גישות של אוכלוסיית ארה”ב לשינויי האקלים, וכותב: ‘ככלל, אוכלוסיית ארצות הברית הוא במצב של wishful thinking, בה הם מקווים שהבעיה תוכל להיפתר על ידי מישהו אחר, בלי שינויים בסדרי העדיפויות, בהחלטות או בהתנהגותם הם’. דרך נוספת בה אפשר לחמוק מזה היא בחיפוש אחר תענוגות; בהאשמה – היום קל להאשים את סין, בגלל מפעלי הפחם שלה; באפתיה; באופטימיזם מזויף. הוא כותב: ‘מחקרים לגבי שינויי האקלים מדברים בנימה כ”כ מדאיגה בשנים האחרונות, והפעולה הגלובלית היא כל כך לא מתאימה במידותיה, שלהעמיד פנים ש’זה יסתדר’ מעיד על ניתוק חמור מהמציאות’. אז אולי זה לא מרגיש מכאיב. אבל כאנלוגיה – יכול להיות לך סרטן, ולהיות במצב מסכן חיים, או HIV, ושלא יהיה כאב, עד נקודה מסוימת. או, אולי דוגמה יותר מדויקת – עבדתי לזמן קצר מאוד בקהילה של חולי צרעת בהודו, (ולא הייתי מודע לזה לפני כן) והבעיה עם צרעת היא – שמה שהם/ן מאבדים/ות זה את התפקוד העצבי בחלקים החיצוניים של הגוף. אז הם/ן יכולים/ות לשים את היד באש, ולא לשים לב לכך כלל. ואז – האצבעות נהרסות, והם/ן מאבדים/ות אותן. אז – האם אני יכול/ה לשאת את הרגשות האלו? ממש לשאת אותם. הטווח והיכולת של הלב האנושי היא מדהימה. האם אני יכול/ה לשאת את התחושה – ואני משתמש בשינויי אקלים, כי זה העניין הכי בוער של זמננו – לשאת את התחושה שבהבנה של ההרס הנורא שהתחממות כדור הארץ בשתי מעלות נוספות? האם אני יכול/ה לשאת את זה ששינוי הרסני באקלים הוא כנראה בלתי נמנע? מה זה עושה? איך אני יכול/ה לתרגל כך שאוכל להגיב? אז – כל מיני יחסים לא-מועילים ותגובות לא מועילות יכולות לעלות. אבל – אולי יש משהו מועיל? לי אין תשובות קלות, ואני לא חושב שלמישהו/י יש.
אז לפנות פנימה, והחוצה. המתרגל/ת כמהפכן/ית. ובמובן מסוים – כשאני מפנה את תשומת הלב לסבל בחוץ – זה גם מקל. הכאב הזה, בחיי – אולי הוא לא אשמתי. ‘למה אני לא מצליך להחזיק את כל זה’ – אולי זו לא אשמתי? אולי זו האשמה של המרקם החברתי שאנחנו חיים בו. זה מג’יימס הילמן, הוגה פסיכואנליטי: “זה מדכא רק אם את/ה במקום של הילד/ה, ומרגיש/ה חסר/ת כוח, ויש משהו גדול שם בחוץ שאפשר להאשים, ואת/ה לא יכול/ה לעשות כלפיו כלום. אבל בשבילי – זה לא מרגיש מדכא, אלא מקל מאוד מאוד – לדעת שזה לא אני שזו אשמתו. ואני לא חייב לנכס את, ולחשוב שאני היא הסיבה לכל האומללות והסבל בחיי. יש משהו שגוי באופן יסודי בחברה, וזה משחרר אותי מאשמה. וגם – זה משחרר מבושה. ושלישית – זה מרגש אותי, מושך את תשומת הלב החוצה – ליותר מאשר עצמי – וזה לא דבר מדכא”. הוא פסיכותרפיסט, חושב ועוסק בזה, והוא אומר – טיפול עשוי לגרום לדיכאון, כפי שהוא יכול לרפא. ואנחנו יכולים לומר אותו דבר על הדהרמה. “טיפול יכול לגרום לדיכאון במקום לרפא אותו, משום שהתסמינים הקלאסיים של דיכאון הם ריכוז בעצמי ומחשבות חזרתיות: ‘מה רע בי? איך הגעתי לכאן? לא הייתי צריך/ה לעשות זאת’. תחושה של מסכנות, חוסר כוח ואנרגיה. במלים אחרות – נסיגה של הליבידו מהעולם. ברגע שאת/ה חושב על העולם כבלתי מתפקד, כזקוק לעזרה – את/ה מחזיר/ה את תשומת הלב לעולם – וזה לא מדכא.”
בשיחה מרתקת עם אדם בשם ג’יימס ונטורה – הילמן והואמדברים על מצבים טיפוליים שונים. הוא אומר: ‘זה לא רק ההורים שלך, הילדות שלך. או היחסים והנישואין. יש אי תפקוד בחברה שמשפיע עלינו. ואני לא יכול לרפא את זה רק בעצמי ובמערכות היחסים שלי, כי הבעיה היא חברתית. אז – איך ליישב את העניינים עם אשתי/בעלי ירפא את אי-התפקוד של המצב הכללי? זו אשליה רומנטית – שאם אנחנו רק נבנה היטב את חיי המין שלנו, השיחות שלנו, אם אוכל להיות ביחסים הנכונים, אם ביתי הקטן יהיה מושלם, בטוח, אם יהיה איזון בביתי – אהיה מאושר/ת. אדבר עם הילדים, אדבר עם אשתי/בעלי, אפסיק לשתות, אשכב עם אשתי פעמיים בשבוע, אעשה דיאטה, התעמלות, עוד קצת כסף – ואז אהיה ממש בסדר. אלא שאת/ה לא תהיה/י, משום שאת/ה עדיין חי/ה בעולם המשוגע והבלתי מתפקד, שנוקש על דלתך ומשפיע עליך 24 שעות ביממה. שבו בית הספר של הילדים/ות שלך הוא לא בסדר. שבו האוכל לא בסדר, והאוויר גם לא. בו הארכיטקטורה שבה את/ה חי/ה תוקפת אותך, והתאורה והריחות והפלסטיק הם לא בסדר, כשהמלים שאת/ה שומע/ת בטלוויזיה ואלו שמודפסות בעיתון הן שקרים, שא/נשים שאחראים/ות על דברים – הם/ן לא בסדר משום שהם/ן צבועים/ות ומסתירים/ות את מה שהם/ן עושים/ות באמת, אז איך את/ה יכול/ה ‘לעשות את זה נכון’ בבית ובנישואין שלך? אחד הדברים שאנחנו אומרים הוא: את/ה לא יכול/ה לעשות שלום רק לעצמך. את/ה לא יכול/ה לחתום על הסכם שלום עם החברה דרך טיפול”. ואני אוסיף – או מדיטציה, או תרגול דהרמה.
הם מדברים על, לדוגמא, עבודה עם קבוצה של א/נשים עם הפרעות אכילה שנפגשת כדי לתמוך האחד/ת בשני/ה: “למעשה, את/ה חייב/ת לכלול בשיחה הזו – שיחה על עסקי החקלאות, על דשנים, הרעלות נגד מזיקים, פרסום, ארוחות בבתי הספר, אוכל מהיר, דיאטות – אנחנו צריכים/ות לדבר על כל העניין, כי זה המצב, זה מה שעל הפרק”.
אז- המודט/ת כמהפכן/ית – לפנות פנימה, לפנות החוצה. קרוליין לוקאס, שהיא חברת פרלמנט עכשיו – שמעתי אותה מדברת, והיא קראה לאי-ציות ברמה הלאומית סביב הנושאים של שינויי אקלים (חברת פרלמנט!). אתם/ן צריכים/ות להחליט מה אתם/ן עושים/ות עם כל זה. אנחנו צריך/ים להיות עם העניינים שלנו, הכאב שלנו, בוודאי שכן. אבל – אחת המשמעויות של המילה דהרמה היא – חובה. מהי החובה שלי בחיים? המשפחה שלי, ההורים שלי שהולכים ומתבגרים, הילדים, הצאצאים, השותף/ה – מהי החובה שלי? חובה היא מילה כבדה. וגם – מהי החובה הגדולה יותר שלי, או האהבה הגדולה יותר שלי?
אז כל זה, עבורי – ממש משפיע על תרגול הדהרמה, ואיך שאני מרגיש שאני צריך לחשוב ולהתייחס ללימוד דהרמה. אז שוב מג’יימס הילמן, והוא היה הראש של מכון יונג בציריך, כלומר – עמד בראש העולם היונגיאני למשך עשור. והוא היה לגמרי מוטמע בתרבות הפסיכולוגית למשך שנים, ומגיב הרבה לתרבות הזו, אבל מבפנים, ולא מבחוץ. היום הוא ודאי כבר בשנות ה80 המאוחרות לחייו. והוא אומר דברים מאוד רדיקליים. אז: “נניח, שאנחנו משתעשעים/ות ברעיון שפסיכותרפיה הופכת אנשים לבינוניים. ונניח שאנחנו משתעשעים/ות ברעיון – שהעולם נמצא בקצה: בסבל ובאי-תפקוד אקוטי, אולי פטאלי – על סף הכחדה. אז אני אטען שמה שהעולם צריך יותר מכל הוא – קיצוניות רדיקלית ומקורית של המחשבה והרגש, כדי שהמשברים של העולם יוכלו לפגוש את האינטנסיביות ההולמת אותם. התמיכה וההבנה הסבלנית של הפסיכותרפיה לא ממש בנויה למשימה. במקום, היא מייצרת פחד מקיצוניות ושוליות.” מילים חזקות: “תרפיה כהרדמה, אילחוש – כך שאנחנו נרגעים/ות, מפחיתים/ות את הסבל – וקבלה, איזון, תמיכה, דרך האמצע, בינוניות”. מילים חזקות. וכל מה שהוא אומר שם – אני צריך לשאול את עצמי, כמורה דהרמה – האם אני תומך באלחוש הזה? האם זה העניין שאני בו? אני צריך להיות זהיר מול כל זה. אני מרגיש – שאני ממש צריך לשאול את השאלות האלה. מה המודל שאני מציב כמורה? האם אני מציב מודל של אדם מיושב, מאוקלם, מכובד? האם זה המודל שלי? מאומן, מבוית היטב. אז שוב, אני יכול/ה לדמיין, כמודט/ת – שאני מודע/ת, ולכן אני חסין/ה לאפקט של המניפולציות הערכיות וכן הלאה. אז – האם אני חושב שזה כך, ומה אני רוצה לעשות לגבי זה?
ביקהו בודהי, שהוא נזיר ומתרגם של הטקסטים הבודהיסטיים: “האתגר המיוחד שעומד בפני הבודהיזם בימינו הוא לעמוד כמגדלור של צדק בעולם. של מצפון לגבי הקורבנות של אי צדק חברתי וכלכלי שלא יכולים לעמוד עבור עצמם. זהו אתגר אתי ענק, שישאיר חותם על הביטוי המודרני של הבודהיזם”. הבודהא אמר: “מתנת הדהרמה היא הגבוהה מכולן”. אבל – מהי ה-דהרמה? היא גם ערכים. אז כשאני מלמד את הדהרמה, אני גם מלמד על ערכים שמשנים, שהולכים עמוק. אז מה שזה אומר זה שאם אני, אתם/ן – רוצים/ות לתת את מתנת הדהרמה זה אומר – לדבר את הערכים שלנו, ולהתערב בדיון, להתחיל דיון בתרבות לגבי ערכים. מהפיכה עמוקה בשיח לגבי ערכים בתרבות שלנו. וזה קשה. אין לי תשובות פשוטות בכלל, ואני מרותק מהמורכבות והקושי של כל זה. לפעמים נראה שאנחנו צריכים מבט ארוך טווח. יחד עם הידיעה של הדחיפות. לג’יימס ונטורה, מהשיחות עם הילמן – יש פיסקה יפה: “פחות או יותר כאשר הוא הגיע לגיל 13, מייקי חזר אחרי החשיכה, ישב על הספה ובמין זעם” זה ילד בן 13, והרגישות שם, העדינות שם, והעיניים נפקחות, וגילוי קורה. אז הרגישות והפתיחות הולכות החוצה ומגלות את העולם. הוא “חזר אחרי החשיכה, ישב על הספה ובמין זעם התפרץ: ‘זה דפוק. זה כל כך דפוק. כל העניין המזדיין דפוק לגמרי. מה אתה עושה בעולם הזה, בנאדם?’ ומה אני יכול לומר לו? שדברים יהיו בסדר? כי הם לא. לומר לו שכשהוא יגדל ותהיה לו עבודה – יהיה יותר טוב? אני לא, כי זה לא נכון. נהייתי קצת משוגע ועם איזו תשוקה, ואמרתי משהו כמו: ‘אנחנו חיים בימים חשוכים, ואנחנו לא נראה את סופם, או הילדים שלנו, וכנראה שגם לא ילדיהם. והעבודה שלנו, של כל אחד מאיתנו – היא לנצור כל מורשת אנושית שאנחנו אוהבים/ות, ולהזין אותה, ולשמור על הגחלת שלה, ולהעביר אותה. כי העידן הקודר הזה לא יימשך לנצח, וכאשר הוא יסתיים, א/נשים יבקשו את מה שהעברנו הלאה. הם/ן לא יוכלו לבנות עולם חדש בלי שנעביר כל מה שאפשר: רעיונות, אמנות, ידע, מיומנות, או – אהבה פשוטה ושברירית. איך שאנחנו מתייחסים/ות לא/נשים, עוזרים להם/ן – זה משהו להעביר הלאה’.”
רבים מכם ודאי מכירים את הסיפור של… היה היה מקרה, בו שני בנאים עבדו ליד אתר בניין. עולה לרגל שחלף על פניהם שאל את האחד מה הוא עושה: ‘רק מעביר עוד בלוק של סלע, עד יום שישי’. והוא שאל את השני: ‘אני בונה קתדרלה נפלאה. היא לא תסתיים עד זמן רב לאחר לכתי’. אנחנו צריכים את המבט ארוך הטווח הזה.
אני יודע שפחד יכול להיכנס. ושמעתי מתרגלי דהרמה שאומרים: ‘אני לא מתערב בכל זה, כי זה רק מעלה פחד’. אבל האם יש, ומהו ההבדל בין לפחד ל-להיות מודאג/ת? יש הבדל גדול. עבורי, ב-להיות מודאג/ת יש יציבות, קירקוע, כוח ואיזון, וב-לפחד אין את כל אלו. ואותו אדם אמר: ‘אני לא הולך לשם, משום שזה נראה שזה מביא כעס’. ושוב – מה ההבדל בין כעס לזדון? זדון הוא – כאשר אני רוצה לפגוע במישהו. להכאיב למישהו, או ‘להוריד’ אותו. כעס, אנחנו יכולים לומר – תגובה אנרגטית למשהו שגוי. בלי שאני רוצה לפגוע במישהו.
מכל זה – יכול לבוא חוסר-פחד. ביחס לכל זה, כמו ביחס לרגשות שלנו – אז ביחס למצב העולם. יש מתרגל בשם ג’סי מסאו, והיה ראיון אתו לפני שנים, והוא אמר, והוא מעניין כי הוא בוחר בעמדה חריפה, ומסרב לשלם מיסים באנגליה, בגלל המימון למלחמה על ידי המסים, והוא פשוט אמר: ‘ככל שאני מעמיק בתרגול, כך אני פחות ופחות מוכן לנהוג בדרכים שימעכו את תחושת התכלית שלי על פני האדמה’. אני לא יודע מה זה אומר, אבל אני יודע שחלק מהתרגול הוא לקיחת סיכונים, והעמקה בתרגול מחייבת לקיחת סיכונים, ולקיחת סיכונים ותובנה – מזינים האחד את השני. יותר תובנה שיש לי – כך אני יכול/ה לקחת יותר סיכונים. יותר סיכונים – יותר תובנה. הם תומכים האחד בשני.
זה מעניין, אולי אתם מרגישים/ות הרבה לגבי מה שאני מדבר עליו, ואולי מעט מאוד. אבל אתם/ן יכולים/ות לחשוב על זה שבקבוצות או מצבים מסוימים – יכול להיות פחד, או הימנעות מלהשמיע קול. זה נעשה לא נוח בחדר, או ש’הם/ן יחשבו שאני כך וכך’. פחד מהשמעת קולך. האם זה משהו שאני צריך/ה לשים לב אליו, והאם אני יכול לתת לקול שלי להישמע?
אז חנה ארנדט, כשמתייחסת לשואה: “באו זמנים חשוכים, שבהם תודעותיהם של אינטלקטואלים הפכו רופסות, והכריזו על החיים עצמם כטוב העליון. אבל – המוות מטיל את גשמיו האיומים בדיוק כאשר החיים עצמם מוכרזים כטוב העליון. אם אין לך שום דבר שתהיה מוכן למות למענו – אתה תמות, בלי לעשות דבר”. והיא מדברת על השואה, אבל – מה ייתן לי מבט משחרר ומחזק לגבי כל זה? ביחס לכל זה?
מחקרים פסיכולוגיים מראים גם שאם את/ה חושב/ת על המוות מעט – את/ה נוטה להיעשות יותר אנוכי/ת, ומרוכז/ת בעצמך. איזכור של מוות מגרה את האינטרס העצמי, ואנוכיות. אבל הם מראים שלחשוב על מוות הרבה, על סופיותך – מביאה לתוצאה הפוכה, והיא מובילה להרפיה מאינטרס עצמי וריכוז בעצמי. הרהור בסופיות החיים – הופכת ליחסיים יותר את היחסים עם העצמי, והקיום שלנו. הערכים נעשים פחות ממוקדים בעצמי. בבירור – בתרגול אנחנו לומדים/ות להחזיק את מה שעובר דרכנו. אם אני יכול/ה להחזיק את הכאב שלי, אולי אוכל להחזיק את הכאב הגלובלי הזה? זה אפשרי. זה לא אומר שזה לא ירגיש כמו הרבה, אבל זה אפשרי. ו – ולא דיברנו על זה עדיין, אבל יש את הלימוד העמוק הזה על ריקות – וכל ההבנה המחודשת של טבע הקיום והמציאות, שמביאה שוויון נפש עמוק מאוד, מרחב עמוק מאוד, כוח ואומץ עמוקים מאוד – ביחס לכל זה. הייתי בלונדון לפני כמה חודשים, ופגשתי אמנית ועיתונאית שעובדת סביב נושאים סביבתיים. והיא היתה בועידות מכובדות מאוד, עם מלכים ומלכות, וכל מיני כאלה – על פירוז גרעיני. וכל פעם שהם/ן דיברו על פירוז גרעיני – הם המשיכו להתייחס לגרעין כ’בעיה השנייה החמורה ביותר של האנושות’. הראשונה – שינויי אקלים. אז כשמרטין לותר קינג אמר את המלים שאצטט כאן – הוא דיבר על זכויות אדם, וגם על האיום הגרעיני, אבל עבורי זה תקף לגמרי: “השעה ההיסטורית הזו צריכה מעגל מסור של אנשים מותמרים ונון-קונפורמיסטיים. הצלת העולם שלנו מההשמדה המתדפקת תבוא – לא על ידי ההסתגלות השאננה של הרוב, אלא על ידי אי-הסתגלנות היצירתית של המיעוט הנון-קונפורמי. שחרור האדם נמצא בידיהם/ן של הבלתי – מסתגלים/ות היצירתיים/ות.”
