את השיחה של טאניסטרו בהיקהו בפורמט mp3 אפשר למצוא כאן:

לפני זמן מה קראתי משהו, בו הכותב/ת הביע/ה מורת רוח מתרגום המילה ‘קוסאלה’ כ’מיומן’. הוא/היא אמר/ה שבמחשבת האתיקה המערבית – למילה הזו אין תפקיד, אז למה שנשתמש בה? זו גישה מאוד צרה. כאילו שמה שהבודהיזם יכול להציע צריך לעבור דרך הפילטר הזה לפני שנוכל להשתמש בו. למעשה – זה יהיה מאוד מועיל להציג את המושג ‘מיומן’ למחשבה האתית המערבית. כי זה עוזר להבהיר – שכוונות טובות אינן מספקות, אלא דרושה מיומנות, שאפשר ללמוד מן הפעולות שלנו וליישם על הפעולות בעתיד. זוהי רק אחת הדרכים בהם הבודהיזם מציג קונספטים רבים שזרים לנו, אבל כשאנחנו מנסים/ות אותם, חיים/ות אתם – הם מאוד מועילים. במיוחד כלפי המטרה שהבודהא הציג לכל הלימוד שלו – הפחתת אי נחת ודחק, ושימוש בהבנות שעולות מכך כדי לסיים אותם לחלוטין.

אחד הקונספטים הם ‘תכונות החומר’, שמתורגמים לפעמים כ’אלמנטים’. א/נשים חושבים/ות על אלמנטים מימי הביניים כשהם שומעים/ות על זה, כמעין דבר שבמערב כבר עברנו ‘מעבר אליו’. אבל במדיטציה – הם מאוד מועילים. באנגלית יש מילה שפירושה: ‘לחוש את הגוף מבפנים’. אז תכונות החומר האלו עוזרות לחלק את החוויה של הגוף מבפנים לקטגוריות.

יש נשימה, או רוח – שזו תחושה של אנרגיה. אש – תחושת חום. נוזליות – תחושת קרירות. ארץ – קשיחות. כשאת יושבת כאן, מיישבת את הגוף שלך, זה מועיל שתהיה תחושה של הפנים האלו של מה שאת מרגישה כשאת יושבת בגוף. זה עוזר לריכוז, ולאבחנה. בנוגע לריכוז – יש מקום בו הבדוהא מדבר אל ראהולה, עוד לפני שהוא יושב למדיטציה, ואומר לו: ‘עשה את המיינד כמו אדמה. אדמה לא מופרעת על ידי דברים נחמדים או דברים לא נעימים. אתה יכול לזרוק עליה זבל, והיא לא מגיבה’. זה דימוי טוב לעבוד איתו. כשאת נכנסת לסיטואציה קשה. א/נשים עושים/ות דברים שאת לא רוצה לראות או לא רוצה שהם/ן יעשו. אז תשאלי את עצמך: איך הגוף מגיב? ואיך העצמות מגיבות? הן לא מגיבות. נסי למצוא תחושה של העצמות, ולעשות את התודעה שלך כמו העצמות, כמו תחושת הקשיחות הזו. ואז תמצאי שאת יכולה לשאת דברים שלא יכלת לשאת לפני כן. ללמוד שיעור מהאדמה. התכונות האלו מועילות גם כשאת מנסה לשבת וליצור רווחה בגוף. במיוחד – הנשימה. את יכולה לחשוב על הנשימה בכל הגוף, וזה הופך את הנשימה לדבר הרבה יותר מועיל מאשר תחושה שלה רק במקום אחד. אנחנו מנסים/ות לפתח תחושה של מודעות לכל הגוף בריכוז שלנו, וזה טוב שיש משהו שמתפשט לכל הגוף – כאובייקט שלנו. אז כשמדברים/ות על מיקוד בדבר אחד – זה בשני מובנים: 1. שזה הדבר היחיד שאת עסוקה בו; 2. שזוהי התחושה האחת שיש בכל הגוף.

בין האלמנטים – הנשימה היא הכי קלה לתמרון. הכי קל להתאים אותה, ולהפוך אותה למתאימה. להפוך אותה לכזו שמרגישה טוב בשאיפה, ובנשיפה. הנשימה היא החוויה הראשונה של הגוף. אנחנו נוטים/ות לחשוב שהקשיחות היא הדבר הראשון, ואז הנשימה נכנסת. אבל למעשה – הנשימה היא מה שמאפשרת לחוש את הגוף. אם לא הייתה האנרגיה הזו שעוברת דרך העצבים וכלי הדם – לא היית יכולה לחוש כלום. אז היא מגיעה ראשונה – והשאר לאחר מכן. ולאחר שהכרת את הנשימה כך – את יכולה לפנות לתכונות החומר האחרות, ולהביא גם אותן לכדי איזון. אג’אן פואנג היה נותן לתלמידים/ות שלו להרגיע את הנשימה, ואז מנחה: להתמקד באש. איפה המקום החם ביותר בגוף? התמקדי בזה. ואז – תראי אם את יכולה להרחיב את זה: גם להפוך לחם יותר, וגם להתפשט. אם דברים נעשים חמים מידי – קחי את המים. איפה המקום הקר ביותר? התמקדי בזה. ותני לתחושת הקרירות להתפשט. ואז תני לזה להתאזן. מתי זה לא חם מידי ולא קר מידי, אלא מתאים בדיוק?

אז התמקדי באדמה – תחושת הקשיחות, הסולידיות של הגוף. יש א/נשים שממש נהנים/ות מזה, כי זה מקרקע. עבור אחרים/ות – זה לוחץ, ומקשה על הנשימה. אם זה כך – ערבבי את האדמה והאוויר.

אלו שני זוגות: מים ואש; אדמה ואוויר. נסי להביא דברים לאיזון. כך – את הופכת את הגוף למקום נוח לשבת בו. וזה טוב לבריאות שלך, כשיש לך תחושה של התכונות האלו בפנים. כשהגוף מתחיל לצאת מאיזון, את יכולה לשאול את עצמך – איזה מהאיכויות מוגזמת, ואיזו חלשה? התאוריה של הבודהא לגבי זה היא – שלפעמים האיכויות האלו הופכות למגורות, מתעוררות. כשמאפיין הרוח בחוץ מתעורר – יש סופות רוח; כשהמים – שיטפונות; כשהאש – שריפה מתחילה ומתפשטת. את יכולה לגלות שאפשר לעורר אותם דברים בגוף. הרבה מהמחלות הן חוסר איזון של האלמנטים. אפילו שהרופאים/ות אומרים/ות שזה בגלל כימיקל כזה או אחר – זה נחווה ישירות על ידי המאפיינים האלו. ואם את רגישה אליהם, ויכולה להרגיש מה חלש – את יכולה לאזן. אם את מסתחררת – קחי את האדמה. זה מקרקע אותך, שומר אותך קרוב לקרקע. כשהגוף עצל, או כשאת מדוכאת – תחשבי על הנשימה. לאוורר ו’להעלות’ את תחושת הגוף. אם קר או חם – אפשר לחשוב על ההופכי, כדי לאזן. יש מגבלות לזה – בהתחשב במצב הגוף וכוח הריכוז שלך. אבל כשיש תחושה של הגוף כפי שהוא מבפנים – יש לך יכולת לנהל חלק מהדברים האלו. יש לך איזו שליטה על איך שהגוף מרגיש.

כך התרגול הזה הוא שימושי לתובנה: כשאת רואה את הכוח של תפישה. החזיקי את התפישה של חום, ודברים ירגישו חמימים. ככל שיש יותר ביטחון ואשרור לתפישה הזו – האפקט יהיה חזק יותר. אז יש אפשרויות כאן – לראות את המידה שבה החשיבה המכוונת, ההערכות, התפישות שלך – עושות אפקט על ההרגשות שלך. על איך את חווה את הגוף עכשיו. וכמובן – זה עוזר להפוך דברים ללא-אישיים. הגוף הזה – הוא פשוט גוש של אלמנטים, של איכויות חומריות, כמו הגוף של כולם/ן. הבודהא נותן דימוי של קצב שיושב בצומת ומבתר פרה. כמובן, אם אתה מבתר פרה – התפישה של פרה נעלמת, והופכת לתפישה של בשר או עצמות. ובאותו אופן – אפשר לקבל תחושה של הגוף כאיכויות, אלמנטים. במקום שיהיה ‘הגוף שלי’ – יש רוח, אש, מים, אדמה. וסביב כל זה יש חלל, ויש תודעה, שיודעת את זה. כל הדברים האלו – יכולים להיראות כמאפיינים לא אישיים.

חלל והכרה – שימושיים כדי ללכת אל מעבר לג’אנות של הגוף, אל הג’אנות הלא – חומריות. כשיש לך את הנשימה יציבה, ושאר האלמנטים באיזון – נסי לשמור על התחושה של להיות מאוזנת כאן. ואז את שמה לב – שבגלל שהנשימה לא ממש זורמת כבר פנימה והחוצה כרגיל – אין ממש הגיון בתחושת הגבולות של הגוף. ואז – מה מחזיק את תחושת הגבולות של הגוף? זו פשוט תגית מנטלית. בלעדיה – הגוף הוא מעין ערפילית, כמו נקודות מים בענן. תחושת הגבול נעשית מאוד עמומה. אז את מתמקדת בחלל שבין הנקודות – וזה לוקח אותך למצבים חסרי הצורה. זה עוזר עם הריכוז שלך, ועם התובנה. ההבנה שהרבה מתפישת המציאות שלך מבוססת על התגיות המנטליות, ושאת יכולה לשמוט אותן, או להחליף אותן באחרות. במקרה זה (בתגית של) חלל אינסופי. החלל טוב כאשר דברים כגוף לא יכולים להתאזן. דברים מרגישים מחוץ למסלול, ושום דבר שאת עושה לא מחזיר אותם. אז אם את יכולה ללכת לחלל – תשהי שם קצת. יש סיפור של אג’אן פואנג על תלמידה שעלה לה קול במדיטציה שאמר שהיא תמות. עקב כך – הגוף שלה התחיל להרגיש ככה, כל הגוף היה כמו בית בוער – בלי מקום נוח ללכת אליו כדי למצוא נחמה. ואז היא חשבה על חלל, והלכה לשם, בילתה שם קצת, ודברים בגוף חזרו לסדרם. היא לא מתה, ושרדה כדי לספר. זו אפשרות טובה לחשוב עליה כשדברים בגוף לא הולכים טוב. וגם אם את עוד לא במקום שבו את יכולה ממש להיכנס לג’אנה של חלל – רק להחזיק את התפישה הזו בתודעה, ולראות: יש חלק מהתודעה שלך שמגיב לחלל הזה. זה כמו עם העצמות והאדמה, כשאת רוצה לעשות את התודעה כמו אדמה – אתה יכול להיות במגע עם תחושת קשיחות בגוף, וזה מביא סולידיות להכרה – באותו אופן חלל הוא מאוד שימושי. את חושבת על החלל, ושום דבר לא משפיע עליו. חלל פולש לכל, עובר דרך אטומים, בכל הכיוונים. יש פיסקה בה מוגלאנה פוגש מישהי שמנסה לפתות אותו, והוא אומר: זה כמו לצייר תמונות בחלל. אין מצע. ואפשר לחשוב על זה כשדברים קשים נאמרים או נעשים – לתת להם לעבור דרכך מבלי להשאיר סימן. זו תפישה טובה לשמור בתודעה – כמקום התפישה הרגילה שנעלבת ומגיבה. חלל לא מגיב.

אלו תפישות שימושיות בהרבה דרכים, אז זה טוב להכיר אותן לעצמך. את מבינה שהקונספטים החדשים האלו פותחים ממדים חדשים בחוויה שלך, ואז את יכולה להתמודד במיומנות עם כל מיני דברים. זוהי אחת הסיבות בגללן טוב להיות פתוחים/ות לקונספטים חדשים ודרכי ראייה חדשות, ולא להיות ממוקדים/ות באדיקות רק במה שמגיע מהתרבות שלנו. עם הגישה הזו לא יהיו לנו כ”כ הרבה הזדמנויות להכיר את האפשרויות של הגוף והתודעה, ונשלול מעצמנו הרבה מהכלים השימושיים שעוזרים להבין איך אנחנו יוצרים/ות סבל, ומה לעשות כדי להפסיק אותו.

במפגשים של כמה מקבוצות הישיבה, התחלנו להעמיק בנושא של: ‘וויתור’, או ‘אי היאחזות’. בשבועות הקרובים – נקדיש קצת שיחה ומחשבה לוויתור ואי היאחזות ביחס לפנים שונים של החוויה האנושית, על פי מיון שמקורו בקנון הפלי – שנקרא: ‘חמשת המצרפים’. אלו האזורים, על פי הבודהא, שבהם היאחזות צפויה לעלות, והם מכסים, למעשה – את כל הפנים של החוויה: (1) גוף; (2) תחושות נעימות/לא-נעימות/נטראליות; (3) תפישות; (4) סנקהרות; (5) ידיעה. הכוונה היא להציע דרכים בהן ניתן לעבוד אתם ולחשוב על כל אחד מהם באופנים שיפחיתו היאחזות ויאפשרו תחושת חופש הולכת ומעמיקה.

אז הראשון – הגוף.

בתרגול שלנו כאן, אנחנו מתחילים/ות את המדיטציה בזמן ארוך של פיתוח סמאדהי, והאופן בו אנחנו עושים/ות את זה הוא – רגישות לנשימה בכל הגוף. לאט לאט, מתוך זה – אנחנו מתחילים/ות לחוות את הגוף באופן קצת שונה מהרגיל. אנחנו יכולים/ות לחוש שהגוף הוא כולו נשימה, ובדרך כלל זוהי חוויה נעימה יחסית, ואפילו מאוד נעימה. משם – אנחנו יכולים/ות ללמוד לקחת את המשאב הזה איתנו, גם אל מחוץ למדיטציה. להתחיל לחוות את הגוף כשדה של אנרגיה, ולא כ”כ כאיברים מוצקים. יש הרבה סיבות ויתרונות לתרגול באופן הזה. הברור ביותר הוא סמאדהי. ה-סמאדהי נוצר מהאיחוי של כל התחושות לתוך סוג אחד של תפישה: ‘נשימה’, וכריכה של תשומת הלב סביב התחושות הגופניות הנעימות באופן יחסי, שאינן נובעות ממקור חיצוני. זה מרכז ומאפשר הרבה אנרגיה מנטלית, שבדרך כלל פזורה לכל עבר. ויש לזה עוד יתרונות. אחד מהם הוא – שזה עשוי להרפות ולפתוח מרחב סביב ההיאחזות בגוף.

עכשיו אני רוצה לקשור חוט נוסף לכל העניין. במפגשים הקודמים דיברנו על אי-היאחזות, על וויתור, שמיטה, הרפיה. שוחחנו על האיכות של חופש שמגיעה מתוך השחרור וההרפיה. ובחלק השני של המדיטציה היום – פנינו לתרגול של זה. הוויתור מול תחושה לא נעימה, וויתור באופן רחב יותר – מביא תחושת חופש, פתיחות, מערער את המוצקות של הדברים שלוכדים את התודעה שלנו. מתוך שני הקווים האלו – אני רוצה להרחיב קצת את הדיבור בנוגע להיאחזות ושחרור של היאחזות כלפי הגוף.

הגוף, החוויה של ‘להיות בגוף’ או ‘להיות בעל/ת גוף’ היא רכיב יסודי של הקיום שלנו. בעוד שאני בספק עם מישהו/י יכול/ה להגדיר, וודאי שאני לא יכול להגדיר ‘מהו גוף’ – אנחנו יכולים/ות לעבוד עם מערכת היחסים שלנו אתו, שהיא דבר יסודי למדי לאופן שבו אנחנו חווים/ות את חיינו.

כאן – אנחנו נתייחס למערכת היחסים הזו דרך המושגים של היאחזות ואי-היאחזות. בבירור – האופן שבו אנחנו תופשים/ות וחושבים/ות על הגוף מושפע מהיאחזות, ומביא או עוזר לשחרר היאחזות.

ניתן דוגמה לאפשרות הראשונה, בה היאחזויות משפיעות על החוויה והתפישה של ‘מהו הגוף’: אם נחשוב על אדם שחייו נמצאים בסכנה מידית, היאחזות בגוף תהיה אינסטנקטיבית לגמרי, וחוויית ותפישת הגוף תהיה קשורה להישרדות. באותו רגע – סביר שלא יהיה לי אכפת מ’מה חושבים עלי’, או ‘האם הגוף שלי יפה’. יותר סביר החוויה של הגוף תהיה כמעין מרכז של חיות, ושל תחושות ראשוניות מאוד. מאידך – אם אני נכנס/ת לחדר, שבו א/נשים לבושים/ות אחרת ממני, או זזים אחרת ממני, נניח – סדנת ריקוד – סביר להניח שהתפישה של הגוף שלי תיסוב סביב האופן שבו הוא נראה לאחרים/ות. אני אדמיין את הגוף, ואשווה את הדמיון הזה לגופים אחרים שאני רואה (זה בהחלט יכול להיות מהלך שרובו בלתי מודע). כלומר – התפישה של הגוף שלנו – מושפעת מהיאחזויות. האם יש לכם/ן דוגמאות נוספות, לאופן שבו היאחזות בדבר מסוים – משפיע על התפישה של הגוף?

מערכת היחסים הזו עובדת גם בכיוון ההפוך: האופן שהבו אנחנו רואים/ות את גוף יוליד היאחזויות. ב-מקום בו רווח דימוי שגוף צריך להיות ‘יפה’ באופן כזה או אחר – סביר שיופיעו היאחזויות שכרוכות בזה. ב-מקום בו הוא אמור להיות ‘חזק’, או ‘כשיר’ – היאחזויות שקשורות בזה.

בדהרמה יש הרבה משחק סביב האפשרויות השונות לחוות ולחשוב על הגוף, באופן שמפחית היאחזות. לא סתם אני משתמש במילה ‘משחק’, משום שאני חושב שזו דרך טובה להבין דרכה את הדברים האלו. אנחנו לא טוענים לאיזו אמת, ואומרים: ‘הגוף הוא לא כך, אלא כך’. אלא משהו בכיוון של: ‘אלו הן פרספקטיבות דרכן אנחנו יכולים/ות לראות את הגוף’. אבל דרכן אנחנו יכולים/ות ללמוד – שגם האופן בו אנחנו בד”כ רואים/ות את הגוף הוא רק פרספקטיבה, ולא אחת מוצלחת במיוחד, של נפרדות והשוואה. אז אני אציע כמה פרספקטיבות, שיכולות לעזור להפחית השתוקקות והיאחזות לגבי הגוף.

אחת היא – ראייה של הפנים הלא-יפים של הגוף. הפנים שאנחנו נוטים/ות להכחיש לפעמים. ישנה העצה המצחיקה הזו שנותנים לא/נשים שמדברים מול קהל – לדמיין את הקהל עירום. זו עצה מצחיקה, אבל יש בה משהו. אם אני עסוק/ה בשאלות והשוואות לגבי ‘איך אני נראה לעומת אחרים/ות?’ (ותמיד – איך אני נראה זה ביחס לאחרים/ות) – אני יכול/ה להרהר על כך ש’מתחת’ לכל זה – אנחנו די דומים/ות, ולא מאוד אטרקטיביים, בעצם. אולי אנחנו נראים/ות אחרת על פני השטח, אבל מתחת לעור, שעוביו רק כמה מילימטרים – כולנו מלאים באיברים פנימיים: מוח, עורקים וורידים, לב, מעיים, תכולת המעיים, קיבה, כבד, עצמות, מח עצם. כל זה. כולנו הולכים/ות לשירותים. כולנו נחלה, נזדקן, נמות. אילו פנים לא יפים ולא נעימים של הגוף, שכולנו חולקים/ות. זה בסיס לחמלה ולפרופורציה. כולנו נחלה, נזדקן, נמות.

פרספקטיבה נוספת, שאפשר לראות את המדיטציה שלנו גם כחלק ממנה היא – שהגוף מורכב מאלמנטים פיזיקליים שמשותפים לכל הדברים בעולם. האופן המסורתי בו חושבים/ות על זה הוא – להרהר בגוף כמורכב מארבעת אלמנטים פיזיקליים בסיסיים: מים, אוויר, אדמה, אש. הנוזליות, הדביקות של הגוף – הוא אלמנט המים. והוא משותף לגוף ולמה שמחוץ לגוף. האוויר – תנועה, רוח – וגם הוא – משותף. המוצקות והכבדות של האדמה. החום והאיכות המכלה של האש. הגוף שלנו יכול להיראות כפעילות של האלמנטים האלה, שהם לא ייחודיים לו בכלל, אלא משותפים לכל העולם, וחלק מכל העולם. אחרים/ות יכולים/ות לחשוב על אלמנטים פיזיקליים או כימיים. פחמן, חמצן וכדומה. מדיטטיבית – אפשר לחשוב על הגוף כמורכב מחלקיקים קטנטנים, מעין אטומים, שמרכיבים את כל העולם. אלו פרספקטיבות, אפשרויות ראייה ותרגול, ולא אמיתות מוחלטות. אבל הן מועילות מאוד, בכך שהן הופכות את החוויה של ‘קיום בגוף’ לחוויה חופשיה ופתוחה יותר. מפחיתות היאחזות. אם אני מתרגל/ת לחשוב על הגוף כמורכב מאלמנטים טבעיים, אז אולי המחשבה על מוות היא פחות מפחידה. אולי אני יכול/ה לחשוב על מוות כ’יסודות שמשנים את צורתם’.

תרגול מדיטציית הנשימה לכל הגוף, שאנחנו עושים/ות פה, הוא גם דרך כזו, משום שהוא פותח לנו חוויה מידית מאוד של הגוף כנשימה, כתנועה, וכשדה של אנרגיה. התחושה הזו בהחלט יכולה להפחית את תחושת המוצקות והאמתיות של הגוף, ולפתוח את הגבולות שלו ( חלקכם/ן דיווחתם/ן כך) ולכן לפתוח ולערער את ההיאחזות בו. התנועה הזו מתאפשרת משום שתחושת מוצקות ואמתיות והיאחזות – כרוכות האחת בשנייה, ועל זה ודאי נרחיב בעתיד.

כאשר תרגול של מטה צובר תאוצה – ישנה תחושה ש-מטה היא משהו די טבעי. אז נעשה טבעי מאוד לחשוב על הגוף כמרכז של מטה, או של נדיבות. הגוף כמעין ‘מקום’ שמאפשר מבעים של נדיבות ושל אהבה. ולחלופין – מרכז, מקום של קבלה של אהבה: מבטים אוהבים של אחרים/ות, חסד מהנשימה, ממזון, מהיקום – שמאפשר קיום לגוף הזה. ראייה כזו – מפחיתה גם היא היאחזות, משום שהיאחזות נובעת גם מכיווץ, נוקשות ופחד. וכל עוד אנחנו חושבים/ות על הגוף שלנו כדבר מוצק ונפרד – הנוקשות והפחד יהיו חלק מהתמונה. כשאנחנו רואים/ות את הגוף כמרכז של קבלה ונתינה של אהבה – הפחתת היאחזות תבוא באופן טבעי. כדי לעשות את זה – אפשר להפנות את המבט – באופן מדיטטיבי – לחליפין שלנו עם העולם, לחשוב עליו כחליפין של אהבה, ולהשהות את המבט שם.

אלו דרכי ראייה שמאפשרות לנו לראות את הגוף אחרת, ולחוות אותו אחרת – עם פחות היאחזות אליו. יש פה שיעור חשוב – היאחזות קשורה לדרך הראייה. וזה קשר הדדי: אם אני מתרגל/ת אי היאחזות – באופן טבעי – תפתח אפשרות לראות ולחוות את הגוף אחרת. אולי היא תהיה מובחנת, דרך דרכי הראייה האלו או אחרות, ואולי זה יהיה מעודן ולא-מורגש-כמעט. אבל זה בלתי נמנע.

בכמה קבוצות השבוע עלתה שאלה כנה: ‘אני יכול/ה לראות שאלו תנאים ונסיבות, ולהוריד את המשקל מה’עצמי’ כאשר אני חושב/ת על אירועים חד-פעמיים, אבל – אם יש משהו שאני עושה, שחוזר על עצמו, איך זה לא ‘אני’?

יש שתי מחשבות שיכולות לעזור. אחת היא – לחשוב על כך שראייה דרך תנאים ונסיבות זה לא ‘אמת’, בזמן שלראות ‘אני’ זו טעות, אלא – שתיהן נקודות מבט אפשריות, לעתים מועילות ולעתים לא-מועילות. הראייה של ‘עצמי’ כמחולל של האירועים תמיד יכולה להיכנס לתמונה, מתוך רצון או מתוך הרגל, אבל גם הראייה של תנאים ונסיבות יכולה להיות תקפה, אם אנחנו בוחרים/ות לראות כך.

רוב ברבאה, המורה שלי, מחלק את התנאים והנסיבות לתנאים חיצוניים מהעבר, חיצוניים מההווה, פנימיים מהעבר ופנימיים מההווה. אז, אם את/ה עובדת/ במקום צפוף או רועש, וקשה להתרכז – אולי אלו תנאים חיצוניים מההווה שמקשים על הריכוז. אולי זה נמשך כבר שנים, בצורות שונות, אבל בכל זאת, אם היית בטבע, או במקום נעים ושקט – יכול להיות שהיה הרבה יותר פשוט. גם אם זה מתמשך – אלו עדיין תנאים חיצוניים, מהעבר ומההווה. לגבי תנאים חיצוניים מהעבר, אנחנו יכולים/ות לקחת בחשבון שתנאים פנימיים וחיצוניים יכולים להיות משיקים וקרובים מאוד, כך שהרגל שמקשה עלי יכול בהחלט להיות מוזן מתנאי חיצוני מהעבר. פיזור של האנרגיה המנטלית, למשל, הוא מצב ‘פנימי’, שמשמש קרקע לשחזור של הרגלים ומצבים מנטליים מקשים. אבל לעתים קרובות אלו דווקא תנאים חיצוניים שתורמים למצב הזה. למשל: אני מגיע/ה הביתה עייף/ה, והבית מבולגן – זה תנאי חיצוני. הבלגן, באופן טבעי, מקשה על היכולת להתמקד ולהרגיש אסוף/ה, והאנרגיה המנטלית כבר לא ממש שם. או, שבן/ת הזוג שלי נוהג לראות טלוויזיה, ואני חוזר/ת לבית עם טלוויזיה פועלת. זה עושה משהו למומנטום של האנרגיה המנטלית, ועל בסיס זה – ישנו היעדר של קשב ואיסוף, וזה פתח למצבים פנימיים מקשים.

ויש תנאים פנימיים מהעבר. אנחנו יכולים/ות לחשוב על כך – שכל פעולה מנטלית שלנו מותנית על ידי פעולות מהעבר. כך שאם ישנו רגע של תשומת לב, או של חמלה – הוא מוזן מתוך ונשען על תרגול של האיכויות האלו בעבר, וכך זה גם לגבי כעס או פחד. אנחנו מתרגלים/ות איכויות מיטיבות או מקשות, והן מזינות את ההווה שלנו. אם אני רואה דברים באופן מכאיב, למשל – האשמה עצמית, זה פשוט משום שהתרגלתי כך, ואני יכול/ה ם להתרגל אחרת. כמובן שאלו גם תנאים חיצוניים – משפחתיים או תרבותיים.

לפעמים זה גם לא עניין של מיטיב או מזיק. למשל, למישהו/י עשויה להיות נטייה בתוך מערכת יחסים זוגית – לרצות לעזור, לטפל, באדם השני/ה. מרגיש/ה שזה המקום שלו/ה בתוך מערכת יחסים: להיות קרוב/ה ותומך/ת. אבל יכול מאוד להיות שהאדם השני/ה, רוצה דווקא איזה מרחק שמאפשר גילוי. זה דבר נפוץ, ויכול לבנות תסכול ותחושה, אולי של שניהם, ש’משהו אצלי לא בסדר’, או ‘משהו אצלו/ה לא בסדר’. זה לא באמת שיש משהו אצל אחד הצדדים שהוא ‘לא בסדר’. אלא – יש שני כיוונים שונים, שניהם חשובים, ובמפגש ביניהם – קורה משהו לא פשוט. מאוד מהר אנחנו מסיקים/ות שאם יש משהו לא נעים, אז מישהו/י ‘עושה משהו לא נכון’. איך זה יהיה, במצב כזה, להכיר בדינמיקה הזו ביחד, ולראות אותה יחד, במקום להסתובב עם תחושה של ‘קורה משהו לא נכון’?

ולגבי תנאים פנימיים בהווה, אפשר לדמיין מצב שבו אנחנו עומדים/ות בפני איזו משימה שמרגישה חשובה עבורנו. לפגוש מישהו/י באופן אמפתי, להציג משהו, לעשות משהו. אם אני מנסה להציג משהו באופן בהיר, אבל מתקשה, אני יכול/ה לשאול את עצמי – מהם התנאים שהופכים את זה לקשה? אם, אפילו בזמן שאני מדבר/ת, אני יכול/ה לראות את זה כך, במקום להאשים את עצמי, יכול להיות שיצוץ איזה פתרון. למשל, אם אני עייף/ה, או מרגיש/ה חסר/ת ביטחון בזמן שאני מדבר/ת, ואני רואה את זה כתנאים ונסיבות, ולא מאשימ/ה את עצמי, אפשר לשתף את האדם השני/ה, או אפילו את הקהל, אם זו סיטואציה עם קהל, בזה שזה מה שקורה. האחרים/ות ירגישו שאני לא מאשימ/ה, ואולי יהיו אמפתיים למצב שאני משתפ/ת. זה יכול לשחרר את המאבק סביב המצב הזה, כי זה כבר לא ‘רק אצלי’. פחות משקל על העצמי, מאפשר יותר פתיחות גם לך, וגם לאחרים/ות. בסופו של דבר, כל התנאים החיצוניים והפנימיים הם מצבים אנושיים סבירים לגמרי, ומשותפים לכולם/ן במידה כזו או אחרת. זה מאפשר לנו לסלוח לעצמנו ואחד/ת לשני/ה.

זו נקודה נוספת שאפשר להרהר בה, כדי להפחית את המשקל של העצמי. אפשר לאמץ את נקודת המבט, מתוך חמלה – שכל אי נחת שאנחנו חווים/ות היא חלק מהקיום האנושי. שלידה אנושית פירושה – שיעלו רגשות מכאיבים/ות, שיעלה חוסר ביטחון קיומי; שאנחנו נחלה, נזדקן ונמות; שכל מערכת יחסים, טובה ככל שתהיה, תסתיים בהכרח בפרידה. אף אחד מהדברים האלו, שמפחידים אותנו כל כך ביומיום, הם לא ייחודיים לנו. טאניסארו כותב על האיכות של ‘סאמווגה’, זוהי מילה בפאלי שמבטאת משהו בכיוון של ייאוש מחוסר התוחלת של החיים אנושיים, ודחיפות לגבי מציאת דרך מחוץ לאי-התוחלת הזו. וזו איכות מיטיבה, שמהדהדת את הנחישות והכוונה של סידהארתה גוטאמה – למצוא דרך לחיות באופן שלא יהיה חסר תוחלת, להישען על משהו שהוא פחות מוגבל ומותנה. נקודת המבט לגבי היותו של הסבל משותף יכולה להביא חמלה, ותחושת שותפות ושליחות: למצוא דרך לחיות בעולם האנושי, עם הכאב והמורכבות שבו, באופן יפה וכנה. ואולי גם לחשוב על אחרים/ות, ועל אי הנחת שהם חווים/ות, שהוא בהחלט לא פחות גדול משלנו.

אני נזכר בשיר ‘תרומה לסטטיסטיקה’ של ויסלבה שימבורסקה, שכולו רלוונטי ו-מפכח, ומסתיים בהודאה:

“מִכָּל מֵאָה אֲנָשִים… בְּנֵי תְּמוּתָה

– מֵאָה מִמֵּאָה.

מִסְפָּר שֶעַד כֹּה לֹא הִשְתַּנָּה.”

כל אלו הן דרכי ראייה אפשריות, לא משהו שאנחנו ‘צריכים/ות’ להחזיק בו, אלא – שאנחנו יכולים/ות לבחור לשחק אתו, כדי להקל על סבל ולטפח יופי, ואנחנו בהחלט יכולים/ות להמציא נוספות, משלנו.

המשחק עם נקודות המבט האלו, שמפחיתות סבל ואי נחת, יכול ללמד אותנו שה’עצמי’ הוא נקודת מבט אחת מיני רבות אפשריות. לפעמים מועילה, לפעמים לא, אבל לא הכרחית ולא אמתית או נכונה יותר מאחרות. גם על הנטייה לראות דברים מנקודת המבט של העצמי אפשר לומר שהיא הרגל, שנוצר מתנאים ונסיבות, שמוזנים מהעבר החיצוני של התרבות, מהעבר הפנימי שלנו, ומההווה הפנימי והחיצוני. ואנחנו יכולים/ות להתחיל לשחק ולהגמיש את ההרגל הזה. זה מביא גמישות, אושר ופתיחות.

• לשיחה של רוב שעליה מבוססת השיחה הזו: http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/12514/
• למאמר של טאניסארו על סטמווגה: https://www.accesstoinsight.org/lib/authors/thanissaro/affirming.html
• לשיר: תרומה לסטטיסטיקה: http://midreshet.org.il/ResourcesView.aspx?id=7545

המדיטציה הזו, שתרגלנו במפגש חמישי של קורס מבוא למדיטציה – מעודדת פיתוח של סמאדהי דרך רגישות לנשימה בכל הגוף, ומשחק בין מרכזים שונים של נשימה לאורך הציר המרכזי של הגוף.

מדיטציה מונחית – נשימה לכל הגוף, מרכזים שונים

תרגול: ראיית תנאים וסיבות כדרך להפחתת מועקת העצמי

בלימוד שלנו במפגשים האחרונים התמקדנו בתנועה של השתוקקות והיאחזות ובתנועה של שחרור שלה. זוהי תנועה יסודית לתרגול הדהרמה, ואנחנו יכולים/ות למקם אותה כמרכז של תרגולים ודרכי ראייה רבות שכלולות בסל הזה, וחופשיים/ות למצוא דרכי ראייה ותרגולים חדשים שישרתו אותה ויחשפו פנים שונים של היאחזות ושל שחרור. אחת מדרכי הראייה האלו היא ראיית תנאים ונסיבות, באופן שמשחרר משקל שמוטל על ה’עצמי’. דרך הראייה הזו היא פשוטה ליישום, מאוד הגיונית, יכולה להפחית סבל באופן מורגש, ולטפח תובנה שתלך ותעמיק.

נקודת המוצא לתרגול הזה, ותובנה שמוטמעת דרכו – היא של ההתהוות המותנית של חוויית אובייקטים, כולל ה’עצמי’, של היאחזות והשתוקקות ושל אי-נחת. האובייקטים, ה’דברים’ שאנחנו תופשים/ות, הופכים לנוכחים וקיימים יותר ככל שההשתוקקות וההיאחזות אינטנסיביות ופעילות יותר; ובאופן הולם – דימוי מוצק ואינטנסיבי של אובייקט מוביל ומתחזק היאחזות והשתוקקות, ויחד עם שני אלו – מוחזק סבל. כדי למצוא דוגמה פשוטה אפשר לדמיין מישהי/ו שאנחנו מכירים/ות, או אפיון קבוצתי של קבוצה כזו או אחרת – שיש לנו רגש אינטנסיבי ותגובה חזקה כלפיו/ה; יחד עם התגובה הרגשית החזקה, ישנו דימוי של ‘מי הוא/היא/הם/הן’, שהולם ומזין את הדימוי הזה; ויחד אתם – דימוי מסוים של ה’עצמי’ שלי שמופיע בקונסטלציה הזו. ההשתוקקות וההיאחזות שמתבטאות ברגש, דימוי האובייקט ודימוי העצמי – תומכים זה בזה ועולים הדדית.

למרבה המזל, זהו גלגל שמסתובב בשני כיוונים אפשריים, וכפי שהיאחזות מקשיחה אובייקט, ואובייקט שנתפש כקשיח מתחזק היאחזות, כך ריכוך של אחד מהם – ירכך ויערער את המוצקות של השני, ואת הסבל הכרוך בשניהם. יכול להיות שבתרגול המדיטציה הבחנתם/ן – כאשר אני מחזיק/ה בתשומת הלב אובייקט כלשהו, נעים או לא נעים, ואני מפנה אליו תשומת לב עדינה ומאוזנת, ואולי יש קצת סמאדהי או מטא בסביבה – האוביקט עשוי להתחיל להתרופף, להיפתח, להיעשות פחות לכיד במידה כזו או אחרת. זו בדיוק התנועה הזו: תשומת לב עדינה ומדוקדקת לאובייקט היא כבר ביטוי של פחות השתוקקות והיאחזות – משום שהיא מביאה ומאפשרת נימה של סקרנות ביחס לאובייקט. הסקרנות וההתעניינות – עשויות לרופף את המוצקות של האובייקט, ולאפשר שחרור נוסף של ההשתוקקות. יחד עם השחרור של הדימוי המוצק וההשתוקקות – מורגשת הקלה, גם אם עדינה, של אי-נחת.

אנחנו יכולים/ות לעשות שימוש בתנועה הזו, כתנועה של שחרור – בתוך תנאים ונסיבות יומיומיים, שאנחנו רגילים/ות לקשור ולרכז סביב תפישת ה’עצמי’ שלנו. מתוך הרגל, אנחנו נוטים/ות להניח שה’עצמי’ שלנו ו’עצמיים’ של אחרים/ות הם האחראים לפעולות ובחירות שאנחנו עושים/ות, וכך מעמיסים/ות עליהם אשמה, הנחות וציפיות. אנחנו מאשימים/ות את ה’עצמי’ שלנו ושל אחרים/ות בדברים שהוא ‘עשה’, שאנחנו חווים/ות כלא-נעימים, ולעתים קרובות גם בחוויות לא נעימות, גם אם התפקיד של ה’עצמי’ לא ברור בהן. כך, למשל – חווית מדיטציה לא נעימה נחווית ככישלון של העצמי או של המנחה, ולא כחוויה ראויה לחקירה או לחמלה. התרגול הזה מבקש להראות ולאפשר דרך ראייה אחרת, מבלי לטעון שהראשונה היא ‘לא אמתית’, והאחרונה היא ‘אמתית’. אלא – רק דרך ראייה אפשרית אחת, שאחרי שנתרגל לאמץ אותה ונראה את יתרונותיה – נוכל לבחור לראות דרכה לעתים, ולוותר עליה לעתים.

אנחנו יכולים/ות לראות דרך נקודת המבט שמבינה שכל מה שה’עצמי’ שלנו ושל אחרים/ות עושה, עשה או יעשה, חוויה חווה או יחווה – הוא תוצר של תנאים ונסיבות שיש להן אינסוף גורמים, שאינם נובעים מתוך או נשענים על ה’עצמי’. אפשר להתחיל עם דברים יחסית פשוטים ויומיומיים, ולתת להם ללמד אותנו את העיקרון, ולחוות את השחרור שנובע ממנו. סביב חוויות ומעשים יומיומיים, שאנחנו מוצאים/ות את עצמנו שופטים/ות את עצמנו סביבן, אפשר לשאול: אילו תנאים הובילו ותחזקו את המעשים האלו?

אז דוגמא: לפני כמה ימים הלכתי לישון מאוחר, אחרי יום שלימדתי בכולו. זה היה יום שבת, והיה לי שבוע עמוס. כיוונתי את השעון לשש ומשהו, וחשבתי שאקום ואעשה מדיטציה. הייתי צריך לצאת בשבע עשרים וחמש כדי להגיע לטרמפ שחיכה לי בשמונה. בלילה – לא ישנתי טוב, ובבוקר – לא ממש קמתי בשעה המתוכננת, אבל לא מאוד רחוק, כך שקיוויתי שעוד אצליח לתרגל מדיטציה לזמן מה.

אז הבנתי – אין לי אוכל ליום, אז בישלתי משהו. בנקודה הזו הבנתי שאין כבר סיכוי למדיטציה, ולא רק זה – שגם בלעדיה הזמן נעשה גבולי למדי. בערך שלוש דקות לפני שעת היציאה הבנתי – שאני לא אשן בבית באותו יום, וצריך לארוז כמה דברים. אז ארזתי, לקחתי את כל הדברים, ויצאתי באיחור של כחמש דקות. אחרי כמה דקות של הליכה הבנתי ששכחתי משהו חשוב, חזרתי, לקחת מהבית. אז כבר איחרתי בעשר דקות בערך. שכחתי עוד כמה דברים, אבל שהבנתי את זה – כבר היה מאוחר מידי. יצאתי שוב. ראיתי חברים שלי יוצאים עם אוטו, והבנתי שהם נוסעים לכיוון. הייתי צריך לפגוש את הטרמפ בצורת ביל”ו בשמונה. הם נסעו. הרחוב היה חסום. נסעו מדרך אחרת. ממש טיפה לפני שמונה הורידו אותי בצומת ביל”ו. אז הסתבר (עובדה שהיתה ידועה לי, אבל לא נגישה באותו רגע) שצומת ביל”ו זה שם כולל לכמה וכמה צמתים, שנמצאות במרחק די ניכר. אחרי כמה דקות עצר לי איזה אוטובוס, ולקח אותי לצומת ביל”ו אחרת. הטרמפ כבר חיכה לי בצומת ביל”ו שלישית, שהיתה קרובה מאוד. וזהו. בזה זה נגמר.

זה אירוע כמעט יומיומי. נכון, קצת מוגזם, אבל פאשלות ואירועים קטנים, ולפעמים ממש גדולים – קורים לנו מידי יום. וכמה בקלות אפשר לחוות את כל זה, ולהקיש: ‘אני לא בסדר’. אנחנו עושים/ות את ההיקש הזה לעתים מאוד תכופות, ולעתים קרובות – מבלי שאנחנו אפילו שמים/ות לב שאנחנו עושים/ות אותו. אנחנו פשוט מניחים/ות, אוטומטית, שזה באשמתנו. אז במקרה הזה: אני רשלן; לא נחוש או לא רציני, אפילו צבוע – כי לא עשיתי מדיטציה בבוקר; שאני מפוזר; שאין לי סיכוי להשתלב בעולם, בגלל שאני לא מספיק סגור על עצמי. מה זה מביא, לראות את הדברים ככה? ומה האפשרות השנייה?

לחשוב – מה הוביל לזה? ולעשות את זה בלי האשמה, בנימה של: how could i? הנימה היא הדבר החשוב ביותר. אם אנחנו עושים את זה כדי ‘להבין’, אבל בעצם מאשימים/ות, אז פספסנו את הנקודה. אנחנו אפילו לא ממש חייבים/ות להבין, ובטח שלא להבין הכל, אלא רק לראות מספיק בשביל לשנות את הקונספט. אז – מה הוביל לזה? אני יכול לומר:

• היתה עייפות מהשבוע, ומהיום לפני, שבו לימדתי במסירות.
• הלכתי לישון מאוחר כי קראתי משהו מעניין ומעורר השראה.
• השותף שלי לדירה עשה רעש, כי הוא קם מוקדם בבוקר.
• ומעמדה של עייפות – כיביתי את השעון.
• אז, בבוקר – מיהרתי, ולא לקחתי את השנייה שדרושה כדי להזכר בהכל, לוודא. ובטח לא – את השנייה שצריך כדי לחזור לתשומת לב.
• ואז לא הייתה תשומת לב, כי רגע של תשומת לב מותנה על ידי רגע של תשומת לב. בתודעה – דברים נעים ככדורי שלג: רגע כזה מתנה רגע דומה.
• וכל העניין עם הטרמפ, וצומת ביל”ו – אלו פשוט תנאים ונסיבות. האם זה באשמתי? ודאי שלא. באשמת החברים שלי? ודאי שלא.
• ואתם/ן יודעים/ות מה, יש לי הרגל של לעשות יותר מידי דברים בבת אחת. הרגל כזה, לא נפלא. אבל האם ההרגל הזה הוא ‘באשמתי?’ אולי הוא נובע מנטייה מנטלית מולדת שלי, מתנאים שהיו בבית ובחברה שגדלתי בה, ואולי מזה שפשוט חזרתי עליו הרבה מאוד פעמים באופן לא מודע. אבל בכל אלו – אין פה אני להאשים. אנחנו יכולים/ות לפרק את זה, אבל עדיין – זה לא יהיה שם.

ומה זה עושה, מה זה מביא, כשאני רואה כך? אם אין על מי לכעוס, אז איפה להניח את הכעס? להשתוקקות ולהיאחזות אין בסיס כל כך מוצק לעמוד עליו. אולי אפילו – עולה חמלה כלפי עצמי. אין סיבה שזה יוביל לחוסר אחריות; אין תחושה ש’לא אכפת לי’, או שום דבר כזה, וברור לגמרי שבפעם הבאה – צריך לנסות ולשנות חלק מהתנאים. לא זה מה שניטל מהסיטואציה. מה שניטל הוא – המשקל המוטה והמרוכז על ה’עצמי’. שוב אני מדגיש – זו בחירה של דרך ראייה. אני יכול לראות באופן שיוצר אשמה ומשקל, באופן שלא; ואני יכול לראות הכל דרך הפריזמה הזו.

אני חושב גם על חלק מאיתנו, שמוצאים/ות סיבות להתנהגויות בילדות שלנו. לעתים קרובות זה עוזר, ולפעמים אני תוהה – האם באמת הסיבות הן בילדות, או – שזה פשוט מועיל לראות את הדבר הזה קורה, ולא לתלות את הסיבה ‘בי’, אלא בגירסה רכה ומוקדמת שלי, שיש לי יחסים איתה, אבל היא לא ממש אחראית למה שהיא עושה. אולי – חלק ממה שקורה שם, בהפניית המבט לילדות – הוא דרך לראות דברים שאני עושה ואופנים שאני חווה – בלי לקשור אותם בצורה כ”כ דומיננטית וכובלת ל’עצמי’. ודאי, יש שם גם דברים אחרים, אבל אני בהחלט חושב שגם זה חלק מזה.

מה זה יעשה, אם אני אפנה את אותו מבט למשהו ‘נעים’, שאני זוקף לזכותי? שווה לנסות. מה זה משאיר, ומה זה נוטל מהסיטואציה? ומה כל זה עושה לתחושת המשקל והסבל שישנו?

אז בואו ננסה יחד. שווה להתחיל עם משהו שגורם מידה של אי נחת.

השיחה הזו ניתנה על ידי רוב בריטריט ב2013, ואפשר למצוא אותה כאן: http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/21822/

תגובה נבונה למכשולים

נדמה לי שזו הייתי כריסטינה שאמרה שאנחנו נתחיל מלימוד של הנחיות די סטנדרטיות, ואחרי זה – ניקח את זה לכיוונים שונים. אז אני רוצה להמשיך מהנקודה שעליה קת’רין דיברה אתמול, ולדבר קצת על הקשיים שיכולים לעלות. יש כל מיני קשיים שיכולים לעלות בחיים ובמדיטציה. הבודהא סימן חמישה במיוחד, וסביבם נחקור היום. הם ראויים לתשומת לב עמוקה: רצון חושי, כשהמיינד נמשך ומוסח על ידי אובייקט זה או אחר; זדון או סלידה, כשהמיינד לכוד בשליליות כלפי משהו. עמימות ונמנמנות: כשהמיינד ספוג עייפות וקהות. עצבנות של הגוף והתודעה. ספק, בלבול – כשהתודעה משותקת או מסתחררת בספק.

אני אדבר גם באופן כללי וגם ספציפי, לגבי כל אחד מהם.

גישה

הרבה פה הוא לגבי גישה ותבונה לגבי המכשולים האלו. הגישה בדרך בה אנחנו רואים/ות אותם. האם אנחנו יכולים/ות להביא תבונה למכשולים האלו? כי אנחנו יכולים/ות, אולי במפתיע, להיעשות נבונים/ות מתוך עבודה אתם. הבודהא דיבר על המכשולים האלו לפני 2500 שנה, והיום אנחנו נתקלים/ות בהם. אז יש פה משהו לגבי האוניברסליות שלהם. הם לא אומרים משהו עלינו. זה חשוב. הבודהא אומר – שהם לא נעלמים עד התעוררות מלאה. זה חלק מהמצב האנושי. האם אני יכול/ה לנסות לא לקחת אותם באופן אישי? הם לא אומרים עלי משהו, או על התרגול שלי. ‘אני הולך/ת אחורה’, ‘לא מתקדם/ת’, או ‘אני אדם כזה או אחר’. אם אנחנו לוקחים/ת אותם אישית: ‘זה אומר שאני כזה/ו וכזה/ו’, או ‘אני כישלון’ – זה מעצים את המכשולים ואת הסבל שבהם. זה די מובטח שזה יקרה. וזה דבר ענק. לעתים קרובות מאוד התחושה של ‘אני מתקדם/ת על הדרך’, וההשקפות שבאות עם זה – צובעות את חוויית ההווה שלנו, וזה נועל את הקושי במקומו. ‘אני מתקדם/ת’ – זה מזין קושי. הבודהא דיבר הרבה על: איך מזינים/ות את המכשולים, ואיך להרעיב אותם. אז זה ממש מזין אותם.

לאחרונה פנה אלי מישהו עם קושי גדול, שחוזר יום אחר יום, כל הזמן. דווקא לא היה מאחד המכשולים הקלאסיים. ואז ראה: ‘אה, אני מפרש, באופן לא רצוני ולא מודע – את הכאב ככישלון שלי’. וכשהוא ראה כך – מה קרה? הכאב השתחרר. היתה שם השקפה לא מילולית, אלא מוטמעת יותר, והחזיקה את הקושי במקום. אז אנחנו יכולים/ות לשמוע את זה ולומר: אז בוא נזנח את כל הרעיון של התקדמות. אולי. אולי התקדמות כולה לא אמתית, זה כנראה כך. אבל אולי השקפת ה’עצמי’ היא החלק הבעייתי יותר. יש לה אפקט ענק, זה לא דבר ניטרלי.

אם אנחנו מדברים על… קת’רין הזכירה את המילה ‘סמאדהי’? גם פה – הרבה זה לגבי גישה, התייחסות, קונספציה. איך אני רואה, מבין/ה את זה? לעתים קרובות המיינד מתכווץ והתפישה לגבי סמאדהי הופכת להיות -שזה רק לגבי ‘כמה זמן אני יכול להישאר ממוקד/ת’. וזה הופך להיות הדבר הראשון והחשוב ביותר. זה כיווץ וכבילה של ההשקפה, ויהיו לזה הרבה תוצאות לא – רצויות. לעתים קרובות מגיעה מתוך זה יבשושיות, והתרגול נעשה לא נעים, כי זה רק לגבי: ‘כמה אני מתמקד/ת?’. אבל יש פה עוד המון דברים שאני מטפח/ת. סבלנות. המיינד נודד, ואת/ה מחזיר/ה. אז יש סבלנות שמתפתחת שם. התמדה. לעתים קרובות היא קשורה לאיכות מתכתית, לאש והחלטיות, ולעתים – דווקא דרוש ריכוך, כדי לאפשר הבחנה. מיינדפולנס. בכל פעם שאנחנו רואים/ות: ‘המיינד במקום אחר’, ואנחנו מחזירים/ות – זה מיינדפולנס. מחזירים/ות שוב ושוב, כמו שריר. הכוח הזה – הוא פקטור ממש חשוב. בכל פעם שהמיינד נודד – אפשר לשחרר שיפוט. אדיבות כלפי עצמנו. כל זה. אנחנו צריכים לראות שיש פה תמונה גדולה הרבה יותר ממיקוד של המיינד. זה הרבה יותר מידי צר. אולי כל הדברים האלו: הסבלנות, ההתמדה, האדיבות שבזה – אולי הם יותר חשובים, בטווח הארוך. יש פה משהו שנבנה, בתוך הקושי, בזמן הקושי והמוסחות. אז אולי – לפעמים, בהתחלת מדיטציה או בזמן אחר – להזכיר לעצמכם/ן את התמונה הגדולה. יכולים להיות יחסים רכים ופתוחים יותר עם התרגול. הכל תלוי במערכות יחסים. זה מהותי אם אנחנו יכולים/ות לפתוח את זה כך. לפעמים א/נשים מתרגמים/ות סמאדהי ל’ריכוז’: כמה ממוקד ויציב המיינד יכול להיות עם אובייקט. אבל זה רק אלמנט אחד של סמאדהי. הבודהא התכוון למשהו יותר דומה לאיחוד או איחוי של גוף ותודעה, תחושה של הרמוניה, משהו מיושר, ויפה.

רגישות לכל הגוף יכולה מאוד לעזור. מה התחושה בשדה האנרגיה של הגוף? ומה יכול להיות מועיל שם? ההתכוונות הזו, למה שמועיל, הרגישות והפתיחות – למה שמועיל פה, זה יותר חשוב מדבקות בדבר אחד. ההבאה להרמוניה של גוף ותודעה, האיחוד הזה – מגיע מפתיחה של הלב, לא פחות מאשר ממיקוד של התודעה. כשהלב פתוח, ומשהו בחוויה נפתח – האנרגיות מגיעות ליישור, ומשהו מתיישב. זה משהו חשוב לראות. כשאנחנו רוצים/ות לטפח סמאדהי – צריך לדאוג לאדיבות, רספטיביות, קשר. אולי יותר מ’למסמר’ את התודעה לאותו מקום. כשהתודעה יציבה אנחנו משחררים/ות, מוותרים/ות על הרבה דברים אחרים באותו רגע, וזה מה שמביא את המיינד להרמוניה. אבל זה אומר גם שגישה, יחסים עם דברים – של אפשור, לתת לדברים – להכל להיות, שוב ושוב, ולעודד גישה כזו בכל רגע – יביא את המיינד לסוג של סמאדהי. למה? כי המשיכה או הדחיפה של משהו, המאבק עם זה ועם זה – זה מה שמביא חוסר מנוחה למיינד, ולוקח אנרגיה. כשאנחנו מרפים/ות מזה, אנחנו אוספים/ות אנרגיה, כי אנחנו לא מבזבזים/ות אותה על המאבק, ולא מפסידים/ות אותה לעצבנות הזו.

אז, כשאנחנו באים/ות למכשולים האלו – יש לנו טווח שלם של תגובות אפשריות. יש תגובות שהן נוגדנים ספציפיים: כך וכך קורהואז אנחנו עושים/ות את ההיפך, ולכן זה עוזר. וחלק – יותר ברוח של חקירה: איך מגיעים/ות ליחסים אחרים עם קושי זה או אחר, ולפעמים – זו תערובת של שניהם.

רצון חושי.

יכול להיות סביב כל מיני דברים. אוכל, מין וכו’. וזה אומר, הרבה פעמים, שהתודעה לא מיושבת עדיין. אז הדבר הכי פשוט הוא – לחזור שוב ושוב, ולבטוח בזה. אם אנחנו משתמשים/ות בכל הגוף, או בנשימה – אפשר לשים לב לתחושה נעימה בנשימה. מתי היא נעימה יותר? או בכל הגוף – מתי יש קצת נעימות איפשהו? ויברציה של נעימות, ובעדינות – לשים לב לזה, לשהות בזה, כי בסופו של דבר – יהיה שם מספיק, והמיינד לא ירצה לחלום על תענוגות אחרים. יש לו את מה שהוא צריך – ממש כאן. אז צריך קצת רגישות, עם המטא או הגוף – ולשים לב לנעימות, לדאוג לה. אומר משהו לגבי דימויים מיניים ותמונות במדיטציה – זה מאוד מובן ואנושי להיתפש בזה קצת. לעתים קרובות – כשהמיינד עסוק כך – אנחנו קצת לכודים/ות בדימוי של מה שקורה, מאבדים/ות מגע עם הגוף, והמיינד מסוחרר. אם אתם/ן שמים/ות לב שזה מה שקורה – שימו לב למה קורה לגוף באותו זמן. תנו לזה להיות שם, ותהיו במגע עם הגוף. יש אנרגיה מינית בגוף, ואפשר לפתוח את הגוף אליה. האנרגיה הזו – לא כ”כ רחוקה מהסוג של התענוג שעולה כשסמאדהי מעמיק. זה מועיל לפתח את היכולת לעשות זאת, ולהיפתח כך לאנרגיה של המיניות. ואם שום דבר אחר לא עובד – קחו מקלחת קרה.

זדון וסלידה.

מה שקורה כאן, לעתים – הוא שהמיינד לכוד בשליליות כלפי מישהו/י או משהו, לכוד בכעס או זדון. נוגדן ברור – תרגול של כוונה אוהבת. לכוון את המיינד אחרת. לעתים, זה יכול להיות מועיל לתת מטה, כוונה אוהבת – לעצמכם. אפילו שאני כועס/ת על מישהו/י אחר/ת – מטה תכנס, ותתחיל לצבוע את התפישה אחרת. הבודהא מדבר על: לראות את היפה במה שאינו יפה. אז יש את האדם הזה/ו, והמיינד יוצר דימוי שלו/ה, ומוצא אותו/ה לא יפה, לא טוב. אז – האם אפשר לשחק עם דרך הראייה, ולמצוא משהו יפה שם? מה אני יכול/ה להכיר בו/ה, ולראות את היפה בלא-יפה? לעצב-מחדש בעדינות את התפישה.

אפשרות שלישית – להרגיש את הכאב שבסלידה. כשיש סלידה, שימו לב. עם הדברים האלו, אנחנו נוטים/ות ללכת לאובייקט. אני לא אוהב אותו/ה: איך זה מרגיש בלב? בגוף? אאוץ’, זה כואב. ממש פה. יש איכות כואבת, לא נעימה, בגוף, בד”כ באזור הלב, משהו ירגיש כבד, מכווץ. במקום להיות באובססיה לדבר הזה בחוץ – להביא את תשומת הלב לקפיצות הזו. מה שקורה שם, בין השאר – אנחנו מפשטים/ות את התפישה. במכשולים האלו – דברים נעשים מאוד מסובכים. פה – אנחנו מוצאים/ות את הרמה הפשוטה ביותר בכל המורכבות הזו. הגוף הזה, כאן.

אפשרות נוספת: אולי זה חשוב להקשיב: משהו תוסס בפנים, ואני צריך/ה להקשיב לזה. זה מתקשר אלי משהו, ואולי זה לא רק פקטור מזיק, אלא אולי יש שם אוצר. איזו תובנה, קול שלי, תשוקה ואנרגיה שבאות. ואני, אולי, צריך/ה להקשיב לכעס עצמו. עם מיומנות – אולי אפשר לפתוח את הגוף לאנרגיה שהכעס מביא אתו. ואולי – מתוך הכעס – אפשר לסנן כוח ועצמה, שנמצאות שם, בלב הכעס. משהו יפה, היישר מלב הכעס. זה דורש למידה, אבל יכול להיות מאוד חשוב.

לגבי סלידה, אם אתם מתעניינים/ות בה – אפשר לראות איך הסלידה תומכת במכשולים אחרים, אולי מעודנים יותר. שעמום. אי אפשר להיות משועמם/ת ללא סלידה. סלידה שומרת את השעמום במקום. אם אנחנו לוקחים/ות אפשרות אחת לראות שעמום, שהוא תמהיל של כמה מכשולים – ושמים/ות לב מקרוב למצב עצמו – לתחושה השטוחה, לאי הנעימות – ודרך המבט הקרוב – יש סלידה לרגע הנוכחי, למה שקורה בו. ואפשר לחקור – איך נראה השעמום? איך הוא מרגיש בגוף, בתודעה? דרך הרגישות אליו – אנחנו נפתחים/ות אליו עם פחות סלידה. ועם פחות סלידה – מה שהיה שעמום – יכול להפוך לרוגע. שעמום ורוגע הם די קרובים. לפעמים ההבדל היחיד הוא סלידה ואי-רגישות. מישהו אמר לי: יש קושי להיות ברגע, כי יש התנגדות ל’להיות כאן’. ההתנגדות הזו – היא ברגע הנוכחי. אז אפשר לבוא ביחסים איתה, כ’מה שקורה עכשיו’.

עייפות וקהות.

זה מאוד מאוד נפוץ בתחילת ריטריטים. יש הרבה דברים אפשריים. אחד – לשאוף יותר. למלא את הגוף באנרגיה. יותר חמצן, יותר אנרגיה בגוף, במיינד. להתמך על ידי הנשימה. הנשימה, כשאנחנו עייפים/ות, ואפשר לשמוע את זה על מישהו/י שהולך/ת לישון – מתבטאת כשאיפה קצרה ונשימה קצרה וכבדה. אז עשה/י משהו אחר. לשים לב לשאיפה – יכול להיות מאוד מועיל. בשאיפה – יש אנרגיה שמגיעה. שים/י לב יותר לשאיפה, ולאיכות של אנרגיה שממלאת את הגוף, וזה מביא אנרגיה.

כשיש עייפות – הגוף משקף את זה, מתכווץ כך או אחרת. ואז – אפשר פשוט להזדקף. שוב ושוב, לעשות את זה שוב ושוב, וזה מאוד מועיל. אפשר לדמיין שמש בהירה, אור בהיר. לדמיין אותו, ולהסתכל עליו בזמן המדיטציה. משהו חשוב נוסף: כשיש עייפות, המיינד מתכווץ.

כשאנחנו ישנים/ות, המיינד מתכווץ מהחושים ונסגר. אז משהו שמאוד עוזר – לפתוח את החושים יותר. את המרחב של התודעה. עכשיו – לחוש את כל המרחב של החדר. ואולי רק לעשות את זה – פותח את האנרגיה של המיינד. זה די עדין, אבל עם המיינד עמום קצת – זה מאוד עוזר. בעיניים עצומות או פקוחות. ואם העייפות ממש חזקה – לעמוד. זה גם מסר טוב לאחרים – אתם לוקחים/ות יוזמה לגבי הקושי הזה. לפעמים – הגוף צריך לנוע, אז לך/י בחוץ, או רוץ/י, או תעשה/י יוגה, ופתח/י את ערוצי האנרגיה בגוף.

חוסר מנוחה ודאגה.

כשקוראים את הבודהא, לפעמים הוא מדבר יותר על זה שהאתיקה לא מושלמת, ואז מישהו/י דואג/ת מזה. אבל כמובן – שזה מעודן יותר. פה הנשיפה עוזרת. הגוף, באופן מאוד ממשי – מרפה. אז אפשר לחוש את זה, וזה מרגיע, מרכך – את חוסר המנוחה והעצבנות במערכת.

תחושת מרחב היא ממש מפתח. לעתים קרובות התודעה מתכווצת סביב זה או זה. בכל המכשולים המיינד מתכווץ, אז ריווח עוזר. לפעמים אפשר לתת תשומת לב לאי-הנחת עצמה, בעיקר בגוף. לשים לב לאי הנחת בגוף, ליצור מרחב מסביב לזה, ולתת לזה לבעבע בתוך המרחב. בועות מופיעות וחולפות, ואת/ה עושה מקום. מה שקורה בכל המכשולים הוא – שהסלידה מהם מקבעת אותם במקום. אם אפשר לאפשר את הביעבוע בגוף, זה מסלק את הסלידה שמחזיקה את אי-הנחת.

לעתים קרובות עם מכשולים, וזה באופן כללי, לא רק לגבי חוסר מנוחה – יש רגש מתחת אליהם. זה נראה כמו חוסר מנוחה, עייפות ועמימות וכו’. אבל לפעמים – הם פשוט ביטוי משני של רגש שמתדלק את המכשול, לפעמים המכשול הוא סימפטום. אז תמיד שווה להסתכל מתחת: איך הלב עכשיו? האם יש משהו שאני לא מרשה, לא פונה אליו? לפעמים זה רגש יפה, לא בהכרח קשה. אולי משהו יפה שאנחנו שומרים/ות מחוץ לתחום המודעות שלנו. ולעתים קרובות כ”כ ההשקפה: “אני לא אמור/ה להיות חסר/ת מנוחה”, או: “הרגש הזה לא אמור להיות שם”. לעתים קרובות מאוד – זה לא מילולי, ויש לזה אפקט ענק. אם אפשר לשים לב: יש את הרגש הזה, ולאפשר, להחזיק את זה באדיבות ודאגה – דרך זה משהו בכל הישות, הגוף, הלב – מתרכך. דרך היחסים עם משהו, משהו מתחמם קצת, ומתחיל להתיישב. הכל מגיע מהיחסים עם, אל – הרגש.

מאמץ

אז יחד עם זה יש את כל השאלה של מאמץ עם המכשולים, ובמהלך התרגול בכלל. אנחנו יכולים/ות לדבר על מאמץ בשתי רמות לפחות: במהלך היום: האם יש המשכיות של תרגול? אולי יכולה להיות יותר אנרגיה ומחויבות לזה? לכל אדם, בכל יום – זה שאלה: מה יהיה מועיל? או, אולי באופן שבו אני מתייחס/ת ליום הזה – אני לוחץ/ת חזק מידי, ואני צריך/ה לפנות יותר מקום להשראה והערכה להכנס. וזה ישתנה מיום ליום בריטריט. אז צריך רגישות, לחוש – מה מרגיש נכון, ולנסות. מה מועיל? לפעמים בריווח של היום – יש יותר השראה ואוויר; הלחץ – מייבש את היום, וסמאדהי לא מתפתח ביובש.

ובמהלך ישיבה, וזה מאוד מעודן: האם צריך קצת יותר “גז”, או דווקא להאט? זו ממש מיומנות. כל המכשולים יכולים להתבטא באופן מאוד מעודן. לפעמים יש מצב של שקיעה – ה’אדג” יוצא מהתרגול, ויש איזו עמימות. או – שאין ממש עצבנות, אבל – המיינד נודד לכאן ולכאן – כביטוי עדין של חוסר מנוחה. שני אלו ממש מעניינים. כי זה קשה לומר, ברגע מסוים – האם צריך יותר או פחות מאמץ – זה משהו שצריך לברר בכל רגע. אנחנו נוטים לחשוב: אם התודעה נודדת – צריך יותר מאמץ. לפעמים זה נכון, אבל לפעמים צריך דווקא להאט, לרכך, וזה מרגיע. אז צריך לשחק, לנסות. זה מעודן.

אם יש דבר להדגיש הכי הרבה – זה נכונות להתנסות, ואלתור. לפעמים, אם התודעה נודדת הרבה – אני עושה משהו וזה מחמיר את המצב – אין בעיה! תחזור/תחזרי ותעשה את הדבר ההפוך. זה חוזר לגישה.

העורבים שיש פה, שחיים פה בעצים – לפעמים הם מנפנפים הרבה בכנפיים, ומשקיעים הרבה אנרגיה כדי לנוע. ולפעמים – הם משייטים, ושינויי הכיוון והתנועות – מגיעות מתנועות עדינות של הכנפיים. רגישות לתנועות הרוח, והם משחקים שם. אז לפעמים, כן, צריך לנופף יותר. יש סוג של, אם אנחנו מדברים על סמאדהי, מין אופורטוניזם. כמו העורבים האלו: את/ה רגיש/ה לזרמים, ולאיפה נמצאות הפתיחות, ומה יכול להיות מועיל. בעיקר – אם משתמשים בכל הגוף. להיות רגישים/ות לזרמים שאפשריים. יש פה יותר אמנות מאשר נוסחה. לא: קורה כך – עשה כך, אלא – תגובתיות. ולעתים קרובות – סמאדהי הוא לא רחוק כמו שאנחנו חושבים/ות. אולי אנחנו חושבים/ות: אני ממש לכוד בזה או בזה, אבל מתחת לזה, יש משהו שאנחנו יכולים/ות לשים לב אליו, ברגע, וזה שם. ממש תנועה עדינה, מיידית – לסמאדהי.

ספק

המכשול האחרון – ספק. אפשר לומר הרבה לגביו… הוא יכול לעלות כלפי ההוראה, או שאני מבולבל/ת לגבי מה אני עושה ולמה. או ספק בעצמי: ‘האם אני יכול/ה לעשות את זה’? וספק במורים/ות. לפעמים ספק הוא חשוב. היכולת שלנו לשאול שאלות. לעתים אנחנו מרוסנים מידי בשאלות. יש הוראות או הנחיות שאנחנו לא חוקרים/ות, או הנחות שאנחנו מחזיקים/ות בלי שיפוט, על עצמי, עולם, התרגול. אז יש משהו ממש טוב בשאלה וספק. אבל לעתים קרובות זה פשוט עניין של תזמון. אולי עכשיו זה מוקדם מידי. צריך להבין איך דברים עובדים, איך הדרך עובדת, ואז להתחיל לשאול. וגם במובן של – אולי עכשיו, במדיטציה, זה לא זמן טוב להשאב לספק הזה. אפשר לומר לעצמנו: ‘זה חשוב, אבל לא עכשיו, ואני אחזור אליך’. הספק יכול לשמוע את זה, ולהירגע – כי הוא יודע שתחזור/י. הספק יכול ממש לתקוע דברים לפעמים, להקפיא את המיינד, וצריך לשחרר איכשהו. לפעמים הספק הוא בעצם חוסר מנוחה: המיינד הולך הלוך ושוב עם משהו.

תובנה מתוך המכשולים

הדבר האחרון – משהו כללי, אבל אולי – הכי חשוב. אנחנו מכירים/ות את זה שמכשול, או כמה – לוכדים אותנו. אנחנו ממש לכודים/ות בהם. שני דברים קורים שם, שהם מפתח: אחד – העניין של לקחת אישית. האם אני יכול/ה לראות שזה לא אישי? הדבר השני – אנחנו מאמינים/ות להם. אנחנו מאמינים/ות באופן שבו הם צובעים את התפישה והחוויה, ואנחנו חושבים/ות שזו המציאות. זה החלק הכי חשוב. אנחנו מאמינים/ות במה שאנחנו רואים/ות. אני כועס/ת עליו/ה, ואני באמת מאמין/ה שהוא/היא כך. התפישה נצבעת, מעוצבת, על ידי המכשול. בגלל זה ההנחיה המרכזית של הבודהא – תדע חוסר מנוחה כחוסר מנוחה, וכך לגבי כל המכשולים. כי זה שם את מה שקורה לך כאילו בסוגריים: אתה מודע/ת לכך שאת/ה חווה מתוך המכשול. לדעת שאת/ה רואה דרך מכשול – זה דבר מאוד חשוב. וזה ענק, כי המכשולים קורים כל הזמן, הם לא רק עניין של המדיטציה. הם קורים בחיים שלנו, ויש להם את האפקט של לעצב ולכלוא אותנו בתפישות ובאמונות שלנו – של מה שאנחנו חושבים/ות שהוא נכון. וזה הדבר הכי חשוב. אנחנו מאמינים/ות ומשתכנעים/ות באיך שאנחנו רואים/ות את המציאות. מצב התודעה תמיד צובע את התפישה. אז דרך המכשולים – מאפשר להבין משהו על מה שנקרא ההתהוות המותנית של תפישה. אין שיעור יותר עמוק, דבר יותר חשוב לדעת בכל הדהרמה – מהתהוות המותנית של תפישה. ואת זה אפשר ללמוד מהמכשולים. מה שאני רואה, התפישה שלי – נובעת ממצב התודעה; ומצב התודעה – מהתפישה. יש פה פוטנציאל לראות משהו מאוד עמוק. תובנה לא רק ביחס למכשולים, אלא מתוך המכשולים. הם לא רק בעיה, הם הזדמנות נפלאה ללמוד על איך אנחנו צובעים/ות את התפישה, ואז מאמינים/ות בזה. הם מדריכים לעניין הזה. וזה יכול להיות חלק מהגישה שלנו כלפיהם.

מאמר זה, שנכתב ב2016, נשען בכבדות על הוראותיו של רוב ברבאה לגבי ‘מרחב של תודעה’, כפי שהן מופיעות בספרו seeing that frees’, ובריטריט: unbinding the heart. הוא משלב הנחיות מתומצתות מתוך המקורות האלו, יחד עם הבנות שעליהן התרגול הזה מבוסס או שהוא מאפשר – כפי שעברו דרך ניסיוני שלי מתוך הנחיותיו של רוב.

את המדיטציות המונחות של רוב לגבי ‘מרחב של תודעה’ אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1071/

תרגול מדיטציה של מרחב

תרגול המדיטציה יכול להתפתח באופנים רבים. ברובד אחד החוויה המדיטטיבית היא באופן מוחלט אישית וייחודית לכל מתרגל/ת, וברובד אחר אפשר לסמן טווח של חוויות אופייניות, שצפויות להיפתח כאשר תרגול המדיטציה הולך ומעמיק. לאורך האפיק המגוון הזה – אופנים מסוימים של תרגול יעודדו היפתחות של חוויות כאלו או אחרות. במאמר זה אציע אופני תרגול שיעודדו את האפשרות של תרגול מדיטציה שמאופיינת בתחושת ‘מרחב של תודעה’. השתקעות בתרגול כזה יכולה להיות מועילה ביותר מבחינת האיכויות הנפשיות ואפשרויות הריפוי שהיא מציאה, כמו גם מבחינת הדינמיקה של התפתחות הדרגתית של תובנה.

ראשית, אנסה להציע דרך ראייה על התרגול בכללותו, אז אתאר את החוויה של מרחב של תודעה ואת יתרונותיה, אציע אופנים לפתוח ולטפח את החוויה הזו ולעבוד בתוכה, ואצביע על פוטנציאלים שנפתחים מתוך העבודה הזו.

מפת-כיס לתרגול הרוחני: הקדמה ואוריינטציה

ההקדמה הזו מיועדת לתת כלים להתמצא בדרך של התרגול, ולהרחיב את ההבנה לגביו ולגבי האופקים האפשריים בו. היא אינה הכרחית למי שרוצה לפתח את ההשגה (תפישה) של מרחב של תודעה, שניתן לתרגל את גם ללא הבנה או הסכמה עם הכתוב בפרק זה.

ניתן לצייר, וכאן זה ייעשה זאת בקווים גסים מאוד, מפה שיכולה לעזור להבין חלקים נרחבים של התרגול המדיטטיבי בבודהיזם, ואולי גם במסורות אחרות.

המונח הבסיסי שמתאר את הכיוון הבסיסית של סיפור הדרך הזה הוא: ‘דעיכה’ (fading) ואפשר גם לומר ‘עצירה’, ‘הפסקה’, ‘הפגה’. המונח הזה בא לציין את הכוונה והיכולת, שהולכת ומתפתחת עם התרגול – להפסיק, להעלים, להפיג – באופן זמני או קבוע – את קיומם של חלקים מסוימים של החוויה שלנו. עם התפוגגותם של החלקים האלו – מתפוגגת גם אי הנחת הכרוכה בהם. האפשרות של דעיכה יכולה להיות מובנת דרך הרהור על ההתהוות המותנית שעומדת בבסיס פעולת ההכרה והתפישה. בקצרה, אפשר לומר שהתהוות מותנית פירושה שאלמנטים שונים של מה שאנחנו חווים/ות כ’תודעה’, ושל מה שאנחנו חווים/ות כ’עולם’ – מופיעים באופן תלוי הדדית. דרך גסה יחסית לראות את התלות הזו היא דרך הרהור באופן בו מוסכמות תרבותיות מסויימות ‘יוצרות’ ומשפיעות על חוויות. לדוגמא – לאומיות – משתקפת בתחושות וחוויות שנחוות כאמתיות ביותר, מובנות מאליהן, אולי כפי שבתקופות אחרות תפישה כזו או אחרת של אלוהות הייתה יוצרת חוויות, שהיום, בהיעדר המוסכמה התרבותית שיוצרת אותן – פשוט לא יופיעו, או יחוו ויפורשו באופן שונה מאוד. דוגמא מעט יותר ‘מדיטטיבית’ עשויה להיות ההבנה שאותם דברים בהם אנחנו ‘מתעסקים/ות’ באופן תדיר בתודעה שלנו – יולידו תפישות מציאות שהולמות אותם. אם התודעה עוסקת באופן בלתי פוסק בשיפוט של האופן בו אחרים/ות מתנהגים/ות – התנהגויות מסוימות שלהם/ן יבלטו במיוחד. אם הנטייה הזו של התודעה תחלש לזמן מה, פחות ופחות התנהגויות כאלו יופיעו עבורי.

זהו עיקרון עמוק, שזכה פה למקום מאוד לא מספק, ואפשר לסכם אותו שאפשר לסכם בהבנה: במלים אחרות – התודעה ‘מפברקת’, מייצרת ומעצבת את החוויות שלנו בהסתמך על האמונות וההשקפות, ההיאחזויות והאופנים המותנים בהם אנחנו מפנים/ות את תשומת הלב.

הכיוון והכוונה של חלקים נרחבים של התרגול הבודהיסטי, כמו גם של תרגולים רוחניים אחרים – הוא בדיוק להחליש ואף להפסיק לחלוטין, באופן זמני, את הפעילות הזו של ‘פברוק’. ההחלשה וההפסקה הזו – מאפשרות לראות ולהבין משהו מהותי על טבעה של המציאות, וההבנה הנובעת מן הדעיכה (ולא הדעיכה עצמה) היא טומנת את אפשרות השחרור המשמעותית ביותר. דוגמא אחת מיני רבות לאופנים בהם הבודהא מתאר זאת אפשר למצוא בדרשה על הניתוח (של ההתהוות המותנית):

“הבורות היא תנאי לנטיות ולהתניות; הטיות והתניות הן תנאי הכרחי להכרה; ההכרה היא התנאי למבנה הגופני – מנטלי… המבנה הגופני מנטלי… לששת מרחבי החושים…”FOOTNOTE: Footnote . הוא ממשיך ומתאר כיצד מגע, תחושה, השתוקקות, היאחזות, התהוות, לידה, מוות, ולכן צער – עולים באופן שמותנה בבורות, בהטיות, בהכרה וכן הלאה. ולאחר מכן אומר: “מהיפסקותה והיעלמותה של הבורות נפסקות ההטיות וההתניות; מהיפסקותן… מפסיקה ההכרה…”FOOTNOTE: Footnote וכן הלאה.

הפברוק של התודעה, והאפשרות של דעיכה – הן לא בינאריות, אלא נחוות כספקטרום: דעיכה של תפישה יכולה להתקיים ברמות שונות ובאופנים שונים. הרבה מתרגולי המדיטציה המוצעים במסורת הבודהיסטית (ואחרות) – הם פשוט צורות שונות, ורמות שונות של תרגול של דעיכה. תרגול מיינדפולנס בסיסי, למשל – מאפשר רמה מסוימת של דעיכה: הוא מאפשר לסיפורים שאנחנו מספרים על עצמנו, לפפנצ’ה (הרעש המנטלי, ההכברה) הגסה – להתפוגג, וכך – אי הנחת שמלווה אותם מתפוגג גם הוא. תרגול מטא – מאפשר דעיכה של תחושות וחוויות של התנגדות, שנאה ופחד, וכך מפוגג את אי הנחת שהן מביאות. תרגול אנאטה – מפוגג את ההזדהות שלנו וההיאחזות שלנו בדברים כ’אני’ ו’שלי’, וכך משחרר מאי הנחת שכרוך בהזדהות, וכן הלאה. כל תרגול כזה – שמאפשר לתודעה לפברק פחות – נושא אתו איכויות ואפשרויות אחרות של תובנה, שחרור מאי נחת וריפוי – שיכולים להיות אפקטיביים מאוד, ולשנות את האופנים יסודיים ביותר של חוויה של עצמנו ושל העולם.

התרגול של מרחב של התודעה – גם הוא נקודה אחת אפשרית, אופן אחד אפשרי – של תרגול כזה. הוא מאפשר לסוגים מסוימים של היאחזויות ומגבלות שאנחנו חיים וחווים את עצמנו בתוכן – להתפוגג, ומאפשר ‘סל’ של אפשרויות לרווחה, שחרור, ותובנה. הוא לא תרגול קשה ליישום בדרך כלל, ויכול להיות מועיל ביותר לתלמידים/ות רבים/ות.

מרחב של תודעה

פתיחה של מרחב של תודעה הוא השגה מדיטטיבית נפוצה ונגישה יחסית למתרגלים/ות בעלי/ות ניסיון. ישנם/ן א/נשים שיחוו אותה באופן ספונטני, וישנם/ן שלא – אבל מרבית המתרגלים/ות המסורים/ות – יכולים/ות לבחור לפתח את ההשגה הזו, וליהנות מן הפירות שלה. זהו אופי של חוויה מדיטטיבית, והיא לא מצריכה הבנה אינטלקטואלית או אמונה מלבד אמונה מסוימת בפוטנציאל של מדיטציה, שתאפשר ‘לשחק’ עם האפשרויות שיוצעו כאן. אבל היא כן מצריכה מיומנות במדיטציית תשומת לב (מיינדפולנס) או כוונה אוהבת (מטא) ומהווה מעין ‘קומה שניה’ של תרגול המדיטציה. בתוך המיומנות הזו יכולות להתפתח מיומנות משניות או נוספות, ולכן היא פותחת אפשרויות להתפתחויות נוספות של תרגול המדיטציה.

מהם היתרונות והאיכויות של תרגול מרחב של תודעה?

פתיחת מרחב של התודעה והתבססות בו לאורך זמן – יכולה לשנות באופן יסודי את האופן בו אנחנו חווים/ות את עצמנו על ידי השפעה על היחס למחשבות ורגשות, על תחושת העצמי והגוף, ובמידה מסוימת – על תחושת העולם. אני אפרוש את האפשרויות האחת אחרי השנייה, אבל יתכן מאוד שהן יתפתחו יחד, או בסדר שונה.

התרגול של פתיחת מרחב של תודעה יתחיל בדרך כלל בביסוס תחושת מרחב בגוף, לאחר מכן ב’מרחב’ של שמיעה ובחושים אחרים, ולאחר מכן יתפשט אל ההשגה המנטלית של מחשבות ורגשות. בשלב זה נוצרת, באופן טבעי יחסית, אפשרות לראות ולחוות את המחשבות והרגשות ‘בתוך’ המרחב של התודעה. המחשבות, שיש להן תפקיד חשוב כ”כ בחיינו, יכולות להחוות כהתרחשויות, לעתים קרובות קלושות למדי, שעולות וחולפות בתוך המרחב של התודעה. דימוי יפה שמגיע מאג’אן צ’ה מתאר את המצבים המנטליים כמו עננים בשמי התודעה. חוויה של המחשבות באופן כזה מרופפת הרבה מהכוח והסמכות שיש להן עלינו, ותחושת הסמכות הפנימית שלנו מתבססת על מצע רחב הרבה יותר. תהליך דומה קורה גם ביחס לרגשות, אם כי הוא עשוי לדרוש מיומנות מעט יותר מבוססת. אנחנו יכולים/ות לחוש את הרגשות כגוונים שונים שהמרחב מתמלא בהם, כ’אקלים’ פנימי, שמופיע בתוך חלל, בתוך מרחב שהוא לא פחות משמעותי מה’אקלים’ הספציפי שמופיע בו. כך – הרגשות זוכים בקלילות וחופש, ואיכות של יופי. אנחנו חווים/ות אותם, בלי להיות לכודים/ות בתוכם.

אזור נוסף בו יחול שינוי הוא היחס ותחושת הגוף, ותחושת העצמי המשתמעת ממנה. כל אחד/ת מאיתנו חש את מרחב הגוף שלה באופן אחר במידת מה: חלקנו חשים/ות אותו כרחב או צר יותר מאחרים/ות, פתוח או סגור יותר, וכן הלאה. מאחר והגוף הוא שדה מרכזי ביותר של תחושות שעולות באופן אפקטיבי ומשמעותי עבורנו – התחושה הבסיסית של הגוף כשדה של חוויה היא מכוננת, יסודית – בחוויית העולם שלנו. כהמחשה ניתן לדמיין את התחושה אחרי פעילות גופנית ממושכת, והאופן בו היא משנה את תחושת העצמי שלנו. תרגול והשתקעות בתחושת מרחב מרגילה אותנו לחוות שדה רחב יותר של חוויה מאשר זה בו אנחנו מורגלים/ות. התחושה של ‘מהו הגוף שלי’, ו’מהם הגבולות שלו’ מתחילה להתרחב (מבחינת המרחב) ולהתגמש (מבחינת מגוון האפשרויות). האפקט של שינוי כזה על תחושת העצמי הוא משמעותי ביותר. אנחנו חווים/ות את עצמנו פחות ופחות כנתונים בידי התנודות הטבעיות שתחושות הגוף והמופעים שלו, ויחד עם השינוי ביחס למחשבות ורגשות – תחושת העצמי תהפוך לפתוחה וגמישה יותר, באופן אורגני.

כדי לאפיין את השינוי בתחושת העולם, נאמר שהפתיחה המורגשת בתרגול הזה נובעת גם מכך שאנחנו מפסיקים/ות לפברק תחושה של גבול ברור וצר. מפסיקים/ות לפברק את התחושה ש’אני תחום בגבולות הגוף’. אין לפרש את האמירה הזו כמכוונת לומר ש:’הגבול האמתי של האני הוא רחב יותר מהגוף’, אלא – כהצעה להשגה, תפישה אחת אפשרית, שבה אנחנו לא מפברקים/ות את גבולות הגוף בצורה בוטה כ”כ כמו בדרך כלל. הפחתת הפברוק הזה – תגזור גם הפחתה של פברוק של תחושות גבול חריפות של ‘דברים בעולם’. אנחנו עשויים/ות להרגיש שדברים הם פחות תחומים, פחות נפרדים. אולי שהם ‘נוגעים בנו’ והאחד בשני בדרך כלשהי. חווית העולם הנגזרת מכך תהיה של תחושת שייכות, אחדות, נזילות של הדברים. התרופפות של הנפרדות והמוגבלות שלהם.

איך לפתוח מרחב של תודעה?

הנחיות בסיסיות

ההנחיות הבסיסיות לפתיחת מרחב של תשומת לב יכולות להיות מסוכמות בכמה נקודות פשוטות, שאפשר ליישם במדיטציה (בישיבה, עמידה או הליכה):

• תחילת תרגול של תשומת לב לתחושות גופניות. אפשר להתחיל מנקודה מסוימת, ולהרחיב לגוף כולו.
• הרחבה הדרגתית של התחום של תשומת הלב לכלל התחושות הגופניות, למרחב של השמיעה (וראייה, אם העיניים פקוחות), וביסוס תחושה של מרחב שם.
• תשומת לב לנטייה של המרחב להתכווץ – ופתיחה שלו, שוב ושוב.
• אם מופיעים רגשות או מכשולים (עייפות, חוסר מנוחה וכיוב’) – אפשר לשים לב לביטוי הגופני שלהם, ולכלול את הביטוי הגופני בתוך המרחב של תשומת הלב.
• תשומת לב חוזרת ונשנית לתחושת המרחב שנוצר, ולנינוחות היחסית שהוא מאפשר.
• כאשר תחושת המרחב בגוף ובשמיעה יציבה יחסית (בדרך כלל ייקח זמן מה עד שזה יקרה) – אפשר לכלול את המחשבות והרגשות בתוך תחושת המרחב הזה.

כלי עזר ויישומים

אפשר להגדיר שפתיחת המרחב של התודעה הוא דרגה וצורה מסוימת של הפחתת פברוק, של דעיכה, שבה מה שדועך באופן בולט הם הגבולות שאנחנו מפברקים בדרך כלל. בין השאר – גבולות תחושת הגוף, גבולות התחושה של דברים כקיימים באופן קשיח ‘מחוץ אלינו, או ‘בתוכנו’. אבל הדעיכה מתרחשת באופן ‘רוחבי’, ולא נוגעת רק לגבולות: גם המחשבה דועכת במידת מה, חיי הנפש והרגש נרגעים והופכים שקטים יותר, התפישה של העולם משתנה וכן הלאה. לכן – על מנת ‘להגיע’ או לכוון את עצמנו למרחב הזה – אנחנו יכולים/ות לנקוט בכל ‘טקטיקה’ מדיטטיבית שתאפשר פחות פברוק. ה’טקטיקות’ משתנות, בהתאם לניסיון ולכלים המדיטטיביים של כל אחד/ת, אבל העיקרון דומה. על בסיס האמירה הזו, אציע כמה דרכים שעוזרות באופן ספציפי לעבודה עם מרחב. חלקן יעזרו לפתוח את המרחב באופן ראשוני, וחלקן – יסייעו בעבודה מיומנת ואפקטיבית אתו.

דרכי עבודה לביסוס תחושת מרחב

• האבחנה החדה והבהירה לגבי המאפיינים של המופעים הגופניים והנפשיים, שמודגשת בסוגי תרגול מסוימים (מיינדפולנס, אניצ’ה) – לא כ”כ חשובה פה, ואפילו יכולה להפריע. אפשר לשמוט את הסימון של דברים באמצעות מילים. פה אנחנו מעדיפים/ות רוחב על חשבון דקדקנות מיקרוסקופית. הדיוק פה – בא לידי ביטוי כנוכחות רחבה, עדינה, חיה, וכתשומת לב מתמידה לתחושת המרחב.
• איזון של האנרגיה של תשומת הלב: זהו פן הכרחי של כל תרגול מיומן במדיטציה. לעתים נצטרך להפוך את תשומת הלב לאקטיבית יותר, בהירה יותר (עם פיתוח מיומנות – ניתן גם לעשות זאת גם בלי להפוך אותה למכווצת); ולעתים – להרגיע אותה, על מנת שתוכל להתרחב, ולהיפתח.
• תשומת לב לחלופיות והשתנות כל התחושות הגופניות, הצלילים, וכל מה שעולה במרחב. תשומת לב במיוחד לפן של עלייה, השתנות והיעלמות – יעזור לפתוח תחושת מרחב. תשומת לב לחלופיות משחררת מהיאחזות באופן אוטומטי ואינטואיטיבי, וגם משום כך מקלה מאוד על פתיחת המרחב.
• תשומת לב לתנועה יסודית של אדיבות או כוונה אוהבת בבסיסי המדיטציה. התנועה של כוונה אוהבת מפחיתה את הצמצום הנובע מתוך איבה, פחד וביקורת, שמלווה אותנו, באופן מתון ומתמיד – ועוזרת לפתוח, באופן אורגני, מרחב של תודעה.
• אפשר לתת לתחושה של גבולות הגוף להיות עמומה, או להשתנות בדרכים אחרות.
• זה לא כל כך חשוב שתחושת המרחב תהיה אינטנסיבית, או גדולה מאוד. גם אם המרחב אינו גדול מהגוף, או שהוא מורגש אך בקושי – זו לא בעיה. הדבר החשוב הוא – לשים לב למרחב, לפתוח אותו במסירות, בהתמדה וברגישות מרגע לרגע – גדול או קטן, מובהק או קלוש ככל שהוא בכל זמן. ההתמדה, הרגישות החוזרת ונשנית, ותשומת הלב המעודנת למרחב יועילו יותר מאשר ניסיון ליצור חוויה אינטנסיבית במיוחד, שיכולה להיות מצוינת כאשר היא מתרחשת, אך אינה הכרחית.
• באופן טבעי למדי – מחשבות ורגשות יתחילו להחוות כאלמנט חולף בתוך המרחב של התודעה. מתוך מודעות לאפשרות הזו, כדאי לאפשר להן להופיע ככאלה, כאשר המרחב יציב יחסית. לפני כן – להתבסס במרחב סביב התחושות הגופניות והשמיעה. בהדרגה, אפשר ‘להכניס’ לתחושת המרחב גם את הדימויים שעולים כלפי עצמנו, את תחושת ה’מקום’, כל סוג של דימוי עצמי (דימוי ש’אני יושב כאן’) וכן הלאה.

יישומים ופיתוחים נוספים של התרגול

• את סוג התרגול הזה מועיל במיוחד לתרגל גם בהליכה, בעמידה, ובתוך היומיום. הראייה בהחלט יכולה להיחוות כחלק מתחושת המרחב. שווה לשים לב לשינוי באופן בו אנחנו חווים/ות אובייקטים ‘חיצוניים’ בתוך התרגול הזה. יכול להיות מועיל לעמוד מול ‘מרחב’ של שמיים או נוף, ולתרגל כך. תחושת המרחב החיצוני תעזור עוד יותר לתחושת המרחב של התודעה.
• ניתן להעמיק ולבסס את התרגול הזה על ידי הכוונת תשומת הלב לאיכויות שפותחות את תחושת מרחב, כמו – דממה או יציבות. וטיפוח הראייה שכל מה שעולה בתודעה עולה ‘מתוך’ הדממה הזו וחוזר אליה, ושהוא ‘ספוג’ בדממה הזו. צלילים עולים מתוך הדממה ושבים אליה; הם “שייכים” לדממה. באופן דומה- מחשבות עולות מתוך המרחב של התודעה ושבות אליה, והן “שייכות” לתודעה.
• אחרי זמן מה של תרגול אפשר לפתח רגישות לגבי העומק והנרחבות של תחושת המרחב של התודעה. אפשר למקד את תשומת הלב במרחב עצמו, לחוש ולהיספג בתחושת האינסופיות, הנרחבות, העומק, הדממה שבו.
• מעבר לאפשרויות שנפתחות מתוך התרגול עם מרחב, לאחר שהושגה מידה של מיומנות בו – אפשר להתחיל להשתמש בו כבסיס למדיטציה, שעליו אפשר לתרגל ולטפח איכויות שונות ודרכי העמקה שונות, כמו: תרגול עם שלושת המאפיינים, ארבעת המשכנות השמימיים, או מצבים מעמיקים מאוד של ריכוז. המרחב של התודעה, בהיותו תרגול שמפחית פברוק, ומאפשר רגישות ופתיחות – הוא אפקטיבי מאוד כמצע כזה.

עבודה עם קשיים בתרגול המרחב של התודעה

באופן טבעי, גם בסוג המדיטציה הזה – יעלו קשיים ומכשולים, והתרגול יכול לשמש מסגרת בריאה מאוד להתמודדות וטיפול בקשיים מנטליים שמלווים אותנו ממילא. בשלבים ראשונים אפשר לזהות את התחושות הגופניות שמתבטאות מתוך המכשולים והקשיים, ולאפשר להם ‘להדהד’ בתוך המרחב, להיפתח אליהם באופן שמדגיש ונשאר ממוקד בתחושת המרחב, גם אם היא מצטמצמת. בשלב קצת יותר מאוחר – אפשר לפגוש גם הוויה נפשית-רגשית שיש סביב כיווץ, ולהביא אליה תחושת מרחב: לתת לה ‘להדהד’ בתוך מרחב, להיפתח אליה, בלי לאבד קשר עם תחושת המרחב. אחרי שישנה מיומנות מסוימת של התרגול – אפשר לחוות את הרגשות, גם את המורכבים יותר מביניהם – כ’גוונים’ או ‘אווירה’ של המרחב של התודעה. כעס עשוי להחוות כסערה, כיווץ, חום, חיכוך – אבל כל עוד הוא נחווה ‘בתוך’ תחושת המרחב, ‘מהדהד בתוכה’, ואינו ‘מציף’ את התודעה באופן שמקשה על עבודה – הוא יעבור תהליך של התמרה, והפוטנציאל ההרסני שלו יעוקר. גישה כזו יכולה להיות מועילה ביותר כלפי אזורים רגשיים, ואפתח אותה במקומות אחרים.

כאשר ישנם קשיים רבים יחסית, אפשר לאמץ גישה של ‘פתיחה’ או ‘אפשור’ רדיקליים. לתת לכל מה שנמצא להדהד במרחב גדול מאוד. לאפשר ולאשר הכל, אפילו בלי לשים לב לאופיים של הקשיים הספציפיים. לשים לב מתי תשומת הלב מתכווצת, ושוב ושוב – לכוון אותה ל’אפשור’, ‘פתיחה’.

תובנות, אופקים נפתחים:

כאשר אנחנו פותחים/ות מרחב של תודעה, אנחנו מאפשרים/ות מבט אחר ויחסים אחרים עם כל חוויית הקיום שלנו. כמה תובנות יסודיות ומשמעותיות יעלו באופן טבעי מתוך כך. אנחנו נראה ונחווה שמידת אי הנחת שלנו כרוכה באופן עמוק באופן בו אנחנו רואים/ות דברים, שכן – כאשר אני מביט/ה דרך נקודת המבט שמודעת למרחב – אני חווה פחות ופחות אי נחת. אנחנו יכולים/ות גם להבין משהו לגבי הקשר בין אופן הראיה, מידת אי הנחת – והמוצקות של העולם, של דברים. כאשר אנחנו חווים/ות מחשבות, רגשות, דימויים, כשאנחנו משוקעים/ות בתוך המרחב הם, באופן מדורג, יאבדו את ממשותם ומוצקותם ויהפכו לגמישים, ‘נוזליים’ הרבה יותר. אנחנו מגלים/ות שמה שניראה לנו ‘אמתי’ ומובן מאליו כ”כ לפני כן הופך לגמיש ופתוח, כאשר אני חווה אותו דרך מבט אחר, שיש בו פחות היאחזות.

השגה אופיינית חשובה שיכולה להיפתח מתוך התרגול הזה נוגעת להשפעה ההדדית של תודעה ו’דברים’: מתוך פתיחת תשומת הלב לכלל המרחב של התודעה אפשר להתחיל לחוש שכל הגירויים, התחושות הגופניות, הצלילים, המראות, הרשמים המנטליים – הם מופעים שנחווים על ידי, ו’בתוך’ התודעה. הצליל כבר לא נחווה כ’צליל’ מן ה-‘חוץ’, אלא כאירוע של התודעה, שמהדהד בתודעה, ומושפע, בדרך כזו או אחרת – מן התודעה. ה’אקלים’ שיופיע בתודעה בכל רגע, התחושה שלה והמרקם שלה – ישפיע על האופן בו המופעים הללו נחווים, ואופיים של המופעים, כמו תחושות גופניות בלתי נעימות – ישפיעו על המרחב של התודעה – על המרקם ותחושת הרוחב שלה. כל אלו – מאפשרים פתח להבנה של ההתהוות המותנית, שהוזכרה בפתיחת המאמר: ההבנה שכל ה’דברים’, המופעים – מושפעים מן התודעה, והיא מושפעת מהם.

ההבנה הזו בהחלט יכולה להעמיק מתוך התרגול הזה, וכאשר היא הופכת לאפקטיבית מספיק, וכאשר נספגנו די הצורך בתחושת המרחב – אפשר ‘ללכת מעבר’ לתרגול של מרחב של תודעה. אחת הדרכים בהן ניתן לעשות זאת, שרק אציין אותה מבלי להרחיב כאן – היא לראות שגם תחושת המרחב של התודעה היא מפוברקת על ידי התודעה, אינה קיימת כדבר כשלעצמו.

אפשר, וכדאי, להתאהב באופן התרגול הזה. להטמיע ולהעמיק בו, וכך לאפשר לו לפעול את פעולתו המיטיבה על עולם הרגש, על חוויית העצמי ועל פתיחת ההבנה לגבי ‘טבעם של הדברים’. ואולם, זהו אינו ‘סוף הדרך’. המרחב של התודעה, אינסופי, יציב ונרחב ככל שהוא עשוי להרגיש – הוא תופעה מותנית, הוא מפוברק. ואפשר לחוות ולטפח אי פיברוק והבנה עמוקים אף יותר, שמאפשרים חופש עמוק אף יותר.

את השיחה המקורית אפשר למצוא בקישור:

http://www.dhammatalks.org/Archive/Writings/CrossIndexed/Published/Meditations3/041201%20M3%20Mindstorms.pdf

יש חלק מהתודעה שפשוט מודע. לא משנה מה עוד מופיע: חמדנות, כעס, אשליה, ייאוש, דיכאון, חרטה או פחד – כל אלה הם פשוט חלק מהתודעה. יש גם חלק אחר שפשוט מודע לדברים האלה, אבל הוא נוטה להיחסם כאשר רגשות חזקים נכנסים. עדיין, הוא תמיד שם, כמו שזמזום המקרר תמיד שם ברקע. או אולי
אנלוגיה טובה יותר תהיה הזמזום, של המפץ הגדול, ה”הםםםםם” העמוק שעודנו מזמזם מכל הכיוונים כל הזמן.
אחד הטריקים של המדיטציה הוא ללמוד ליצור קשר עם חלק זה של התודעה, לא להתייחס אליו כאל משהו יוצא דופן, אלא לקבל אותו כרקע לכל מצב רוח, כבסיס של המודעות ותשומת הלב שלך. זה דורש שינוי של מרכז הכובד שלך. על פי רוב אנחנו נוטים/ות לחיות את הרגשות שלנו, בתוך היצירות האלו שלנו, בעולמות הקטנים שאנו יוצרים/ות לעצמנו. אבל כמו שבודהה אמר, יש הרבה סבל בעולמות האלה. הם דורשים מאמץ מצידנו כדי להמשיך להתקיים. הם צריכים שנאכיל אותם. כאשר בודהה אומר שהקיום מותנה בהיאחזות, המילה ‘היאחזות’ יכולה להתפרש גם כהזנה, או אכילה. והמזון הוא התשוקה -התשוקה ליצור את העולמות האלה; התשוקה היא המושכת אותנו לתוך העולמות האלה, ודוחפת אותנו להמשיך אתם ככל שאפשר. תמיד יש פעולת הזנה כזו, והיא גורמת לאי נחת, לסבל.
אז את/ה צריך/ה ללמוד איך לצאת מאותם עולמות קטנים שיצרת בעצמך. אחרת את/ה יכול/ה ליצור סערות נפש ענקיות שיכולות להעיף אותך רחוק. אנשים מדברים על ישיבה במדיטציה, ועל זה שהם כ”כ מיטלטלים, שהישיבה נעשית בלתי אפשרית. אבל כמובן שאין כל סערה או רוח מבחוץ. מה שמתרחש הוא בדיוק זה – שהם נתנו לסערות הרגשיות האלה להתנפח, ושמו את עצמם בלב הסערות, ואז הם עפים איתן. חשוב לזכור כי תמיד יש מודעות סביב הסערות. אם את/ה יכול/ה למקם את מרכז הכובד שלך במודעות, הן לא יעיפו אותך.
זה לא כל כך קשה לצאת מן הסערות אם את/ה יכול/ה לצפות בהם כאשר הן רק מתעוררות, אבל קשה לחלץ את עצמך אם הן כבר נושבות במלוא העצמה. אז את/ה צריך/ה ללמוד איך להטות את מרכז הכובד שלך מוקדם ככל שניתן, ולשמור אותו במקום הנכון. אם לא תשמור/י אותו במקום הנכון סערות המשנה, שרוכבות על הזנב של הסערה הראשונה – יכולות לתפוס אותך לא מוכן/ה.

אחד מהבעיות היא חוסר הסבלנות שנושבת כסערה נפרדת. את/ה נעשה/ית חסר/ת סבלנות: ‘מתי הסערות האלה יסתלקו?’ ואז את/ה מציב/ה את עצמך בלב סערה שנייה, סערה של חוסר סבלנות, וגם היא יכולה להעיף אותך. או שאת/ה יכול/ה להיסחף בסערה של שעמום. הרבה מהסופות המשניות הן אלו שמוציאות מתרגלים/ות מאיזון, אז צריך להשגיח מפניהן.
זכור/י שיש מרחב גם סביב הסערות האלה. עליך ללמוד איך לראות גם אותן מבחוץ.
חלק גדול מהפרשנות המתרחשת בתודעה היא בדיוק בעניין הזה:
את/ה מוציא/ה את עצמך מתוך הסערות שמסתחררות סביב אירועים מן העבר או העתיד, אבל אז את/ה נותן/ת לעצמך להיתפס בסערות ההווה. כאשר הדברים האלה עולים – חרטה או חוסר סבלנות או כל דבר אחר – רק צפה/י בהם. הֵם עשויים להיראות מאוד חזקים ואמתיים, אבל את/ה יכול/ה ללמוד לפקפק במציאותיות שלהם. זכור/י כי למרות שיש איזושהי מציאות לדברים האלה, זוהי מציאות מפוברקת – מתעתעת, מלאכותית. זה משהו שאת/ה יוצר/ת עכשיו, ואת/ה אולי אפילו לא מודע/ת לזה שזה מה שאת/ה עושה.

כשהייתי צעיר יותר אהבתי לכתוב ספרות בדיונית. ביסודו של דבר מה שהסופר/ת עושה זה לעבור לחיות בעולם מנטלי קטן, ולבחון איך העולם הזה מרגיש מבפנים. ככל שאת/ה מצליח/ה להפוך את העולם לאמתי יותר עבורך, כך הסיפור יותר טוב. מה שמעניין בעולמות האלה הוא שלפעמים הדמות שאת/ה יוצר/ת יכול להפתיע אותך. ככל שהדמות אמתית יותר עבורך, כך יש יותר סיכוי שהיא תעשה דברים בלתי צפויים. כאשר זה קורה, את/ה מתחיל/ה לחשוב: “אולי לדמות הזאת יש מציאות משלה,” אבל זו יצירה של הדמיון שלך. הדברים האלה מפתיעים מאותה סיבה שבגללה גם המחשבות היום-יומיות, שיוצרות את העולם שלך, יכולות להפתיע. את/ה לא ער/ה למה שאת/ה עושה, ואז זה יכול להפתיע אותך. כאשר זה מה שמתרחש, המחשבות מתחילות להיראות אמתיות מאוד, כאילו יש להם מציאות ממשית ועצמאית. אבל מה שקרה, זה שחלק של התודעה שלך יצר אותם, ויש מחסום בינו לבין החלק שצופה בהן. משום כך הן יכולות לנהוג באופן כ”כ בלתי צפוי.
זוהי הסיבה שעלינו ממש להשקיט את התודעה – כדי שנוכל להתקרב לחלק של התודעה שפשוט מתבונן, וקרוב לחלק ממנו מגיע הפברוק הזה. כאשר את/ה מתקרב/ת מספיק לפברוק הזה, הוא מפסיק להיות מפתיע. וכאשר הפברוקים של התודעה כבר לא מפתיעים אותך, את/ה כבר לא מוקסם/ת מהם. את/ה רואה את המלאכותיות שלהם. את/ה יכול להוציא את עצמך מהעולם שלהם ותר ויותר בעקביות.

אז כאשר סופות מתחילות להתבשל בתודעה שלך זכור/י: זהו רק אירוע של התודעה, ויש תודעה המקיפה אותו, שהיא מחוץ לסערה. למד/י איך לתת יותר ויותר משקל למודעות הזו, ולא לסערה. זה טבעי שנזדהה עם דברים, אז למד/י להזדהות עם המודעות השקטה הזו. יכול להיות שהיא לא תיראה מאוד יצירתית, או אינטליגנטית, אבל שם הישועה שלך. שם את/ה יכול/ה לעמוד כדי לא לעוף בסופה.

כמה פעמים ראית א/נשים חכמים/ות ויצירתיים/ות מאוד, ואז משהו בתודעה שלהם קיבל חיים עצמאיים, ובסופו של עניין הם/ן הרגו או עצמם/ן, בגלל יצירות המחשבה שלהם. הם מוצאים/ות את עצמם/ן נדחפים לכל מיני סוגים של התנהגות הרסנית משום שהם לא יכולים/ות להרפות מעולמות-מחשבה שנוצרו בתודעה שלהם/ן.

עבור ההישרדות של מה שהוא בעל ערך וטוב בתודעה שלך, את/ה צריך/ה לדעת איך לצאת מתוך האירועים האלה, מתוך הבנה שלמרות שהמודעות לא נראית חכמה או יצירתית, היא החברה האמתית שלך. ויש תבונה ב-ללמוד איך להישאר ולהתבונן, ולהתבונן, ולא להיות חסר/ת סבלנות לגבי תוצאות, או לגבי האופן בו דברים יסתדרו לבסוף. למד/י איך להיות יותר יציב/ה בהתבוננות הזו שלך, משום שהיציבות תאפשר לך לראות דברים מאוד מעודנים, לראות את הטריקים שהתודעה עושה על עצמה, המקומות בהם היא מושכת את הווילון או מקימה את הקיר כדי לשמר אשליות. המבט היציב שלך הוא מה שיאפשר לך לראות דרך האשליות האלה.

בתחילת התרגול – הצופה הזה יכול להיחוות כבלתי יציב ושברירי, כמו העולמות האחרים שאת/ה יוצר/ת. אבל ככל שאת/ה מתרגל/ת למקם את מרכז הכובד שלך שם, את/ה מגלה שזה הרבה יותר קל להישאר שם מאשר להמשיך ליצור עולמות. המודעות הזו היא גם עולם, ויגיע שלך שבו יהיה עליך לפרק אותה, אבל בינתיים – זהו העולם היציב ביותר שברשותך.

לאחר זמן, מרכז הכובד שלך נשען יותר ויותר בכיוון הזה. אחרי שהוא שם, האיכויות של יציבות, סבלנות וסיבולת הופכות לזמינות הרבה יותר, ואת/ה לומד/ת להוקיר אותן יותר. למרות שכשלעצמן הן לא מפתיעות או מבדרות במיוחד, הם מאפשרות לך לגלות כל מיני דברים מפתיעים על התודעה. במיוחד, את/ה לומד/ת לראות את התהליך הזה של יצירה. מאיפה מגיעים העולמות האלה? כך הבודהא גילה את התהוות הגומלין, על ידי כך שהוא צפה מאוד בסבלנות, שם עצמו במקום בו הוא לא יעוף.

זה כמו להשתתף בשיח אקדמי. כולם/ן רוצים/ות להשתתף בשיחה, ולהראות שגם הם/ן יכולים/ות לדבר ולחשוב במונחים של הז’אנר. אבל רק אלו שאומרים/ות: “שניה, השאלות האלה לא הגיוניות. משהו לא בסדר כאן” – הם/ן אלו שמביאים/ות להתקדמות אמתית של הידע. כאשר את/ה פוסע/ת אחורה ומתרחק/ת מדיאלוג מסוים, את/ה מתחיל/ה לראות את ההנחות שעליו הוא היה מונח בבהירות.

אותו דבר נכון לגבי התודעה. ישנם סימנים ומסרים קטנים שהתודעה שולחת לעצמה, ואת/ה חש/מרגיש/ה נבון/ה כאשר את/ה מבין/ה מה הם אומרים: “כן, אני מבין/ה את הסימן הזה, אני אלך עם זה”. ואז את/ה נשאב/ת לעולם של הסמלים והסימנים האלו. אבל זה דורש הבנה אמתית על מנת לא להילכד בסימנים האלו. לצעוד אל מחוץ לעולם שהסימנים האלו יוצרים.

אג’אן סואט אמר פעם שאחת התובנות הגדולות שהיו לו במדיטציה הייתה לראות איך התודעה משחקת ‘בכאילו’ עם עצמה. יש לך את הסימנים וההסכמים האלה – “זה הוא זה, וכך הוא כך” – ופתאום יש עולם של התהוות, רק משום שהיית חכם בקריאה ופירוש של הסימנים. אז לפעמים זה טוב לשחק אותה טמבל, ולומר: “אני לא מבין את זה, זה לא הגיוני”. ולצעוד אחורה. זה הרבה מאוד תרגול שיש לעשות.

תוספת לסיכום – אפשר לתמצת את העבודה ל3 שלבים:

1. לזהות. מה קורה פה? באיזה עולם אני? לתת לו שם.
2. לבחון אותו. ללמוד אותו קצת. דרך הגוף והנשימה.
3. למצוא את המקום בו אני רואה אותו אבל הוא לא ככ משפיע עלי. שבו אני רק רואה.