עוד על עבודה עם רגשות: עבודה עם סיפורים

מרץ 22, 2018 ~ Yahel ~ כתיבת תגובה

זוהי תוספת (ראשונה, אולי יבואו עוד) לרצף התרגול לגבי רגשות שאנחנו עושים בקבוצה ברחובות, על פי המתכונת שרוב ברבאה התווה ומסוכמת במאמר הזה: https://waytothebeyond.wordpress.com/2017/11/21/עבודה-מיומנת-עם-רגשות

כדאי להבין את הטקסט הקצר הזה בהקשר זה. הוא נכתב על ידי, אבל נשען על דברים שרוב ברבאה מסר בהזדמנויות שונות, כפי שהובנו על ידי.

במסגרת העבודה שאנחנו עושים סביב הנושא של רגשות, אנחנו מתחילים לראות את יחסי הגומלין בין החוויה הפיזית של כיווץ, התנועה של השתוקקות והיאחזות, וההתייחסויות האינטואיטיביות של המחשבה לכל האירוע. אנחנו יכולים להתחיל לראות: כאשר מופיע הכיווץ, המשיכה והדחיפה, ואי הנעימות שמאפיינת את התנועה הזו – התודעה החושבת תיטה ליצור מחשבות מכאיבות, שמתייחסות לחוויה מכווצת ומוצקה של העצמי. לעתים קרובות אלו יהיו התייחסויות מאוד דקות, שקטות, תדירות יחסית – שהן כל כך שקטות, ואנחנו כל כך רגילים אליהן, שהם לא בטווח הרדאר של המודעות. התייחסויות כמו: ‘זה לא אמור להיות כאן’; משהו פה לא בסדר’; משהו אצלי לא טוב’; ‘זה הולך להמשך לנצח’.

במפגש הקודם דיברנו על האפשרות – להיות מודעים לתנועה הזו של התודעה, ולעתים גם – לשתול בכוונה התייחסויות אחרות: ‘זה בסדר’; ‘זה מושלם’, ועוד. אפשר להיות מאוד יצירתיים פה, וללכת עם מה שעובד עבורכם. החשוב הוא – להיות מודעים להתייחסויות האינטואיטיביות של התודעה, ולהציג אפשרויות אחרות, שיקלו על המצב – באותו רגע ובאופן מיידי, לא כרעיון בלבד. התנועה הזו, שאנחנו עושים על בסיס התנועות הקודמות שלמדנו (החזקה עדינה של התחושות, מגע עם הלא-נעים, אפשור) יכולה ללמד אותנו הרבה מאוד על האופן בו חוויות מנטליות נבנות, ומתוך הלמידה הזו – אנחנו יכולים לשחק באופן יצירתי יותר ויותר עם החוויה המנטלית.

אז יש רובד נוסף – והוא הסיפור הרחב יותר שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו והעולם מתוך הרגש. בתוך רגש או מצב מנטלי ישנה תמיד השקפה כלשהי לגבי עצמי ועולם. אנחנו מדמיינים את עצמנו או העולם, אירועים מהעבר ואירועים בעתיד – דרך נקודת המבט והעמדה של הרגש, וכחלק מזה – נבנה סיפור. אז במצב של כעס, או תסכול, אולי יתגבש סיפור מתוך העבר שמוכיח את טיפשותם ואזלת ידם של המעורבים בדבר. אולי יעלה סיפור לגבי הדברים שחוסמים אותי מלעשות דבר מה, או משהו כזה. במצב של חוסר ביטחון – סביר שיעלה סיפור סלקטיבי של העבר – שיציף תמונות של העצמי כנכשל, חלש, חסר סיכוי, או סיפור לגבי העתיד שנובע מההנחות האלו, וגם מתחזק ומחזק אותן. זו, שוב, התהוות גומלין כפולה.

בהנחיות קלאסיות למדיטציה – אנחנו שומעים שעלינו לשמוט את הסיפורים. וזה רעיון טוב, כדי לפנות מקום למשהו אחר להיות נוכח, אל מול הנטייה שלנו להתמגנט לסיפור ולהאמין לו באופן נאיבי. אבל בטווח הארוך – אנחנו צריכים לדעת לעבוד גם עם הרמה הזו, בין השאר משום שהיא רמה שיש לה תפקיד ומשמעות בחיינו. גם אם במדיטציה זה דועך במידת מה – ביום-יום אנחנו חווים וחושבים על עצמנו בהקשר ביוגרפי מסוים. אנחנו מפנטזים את עצמנו, מדמיינים מי אנחנו – באופן כזה או אחרת אל תוך ההווה – על סמך התחושה שלנו של ‘מה היה בעבר’ ו’מה מצפה בעתיד’. זו לא בעיה. ממש לא. הבנה רצינית של ריקות – לא תכתיב לנו להיפטר מהסיפורים האלו, ולחיות קיום ללא פנטזיה לגבי מי אנחנו. גם הבודהא, ו-ודאי שמורים אחרים – חיו בתוך סיפור, פנטזיה – לגבי מי הם. נראה שהדלאי לאמה – לא מסתובב בעולם בתחושה של היעדר סיפור או רצף היסטורי. הסיפור והרצף – הם הכרחיים עבור תחושת התפקיד שלו. אפשר לחשוב גם על, למשל – טאניסארו בהיקהו. התחושה של היותו נצר לשושלת רבת עצמה רוחנית של נזירי יער – נוכחת בכל מילה שהוא אומר וכותב. אז – מה הבנה של ריקות תאמר לנו על הסיפורים, ובאיזה אופן היא תשחרר את התודעה ברמה הזו?

מתוך התרגול שאנחנו עושים, ובעיקר מתוך המשען שאנחנו מוצאים בחוויית גוף האנרגיה – אפשר לראות איך סיפורים כאלו מתגבשים בתוך קונטקסטים רגשיים שונים, ואיך הם משפיעים על הקונסטלציה הרגשית שפועלת ברגע. וכמו עם התגובות האינטואיטיביות של המיינד החושב – אחרי שיש שם קצת גמישות, שנפתחת דרך השלבים הקודמים, וגם דרך המודעות שלנו להתהוות המותנית הזו של הסיפורים – אנחנו יכולים להתחיל לשחק קצת. זה לא נעשה כדי להכחיש את החלקים הקשים או הלא-נעימים שבנו. לא מדובר בתעתוע, אלא בשינוי עדין, מתוך המודעות והערות – שאנחנו עושים ובוחנים את התוצאות שלו באותו הרגע: מה יקרה אם אחשוב על המצב ועל עצמי בתוכו בדרך שונה לגמרי?

וודאי – יש לזה קשר הדדי עם המערך הרגשי. הסיפור שאני מספר לעצמי על מצב מסוים – הולך להוליד רגשות. וכך גם הסיפור שאספר לעצמי על עצמי.

האם יש לכם רעיונות לגבי דרכים בהן הייתם יכולים לספר אחרת סיפור מגובש, שמשמר סבל?

אפשר לתרגל את זה כלפי דברים קטנים יחסית, אירועים וחיכוכים של יומיום, ובהדרגה – כלפי דברים הרבה יותר גדולים. על החיים שלנו, למשל.

אז – אני יכול לחשוב על דוגמה אחת של מישהו – שמסתובב עם תחושה שמשהו עמוק אצלו לא בסדר. שהוא חסר תקנה, פגום, ושזה תמיד היה כך. עכשיו, מקרוב – מה שאתה רואה שם בעיקר זה – רגשות לא נעימים, ופחד ובושה – שנשענים על הסיפור הזה מתחזקים אותו. אבל מנקודת מבט אחרת – אפשר להסתכל על האדם הזה ולראות – שהוא התמודד עם נסיבות לא נעימות, קשות, ובסך הכל מקיים חיים מאוד יצירתיים ודי מקוריים. אז יש שם די הרבה יופי. הסיפור – נשען על קול של ביקורת פנימית, ומחזק אותו. אבל בסופו של דבר – זה רק קול אחד, ויש עוד קולות אפשריים, עוד סיפורים אפשריים.

אני יכול לחשוב על המורה שלי.

מנקודת מבט אחת – מדובר על אדם בודד, ללא משפחה, חולה, עני למדי. נקודת המבט הזו – שהיא נכונה, עובדתית – תוליד מערך רגשי מסוים. אבל אני יכול גם לחשוב עליו בנצר לשושלת של נזירים, של חוקרי תודעה ומיסטיקנים. או אפילו כהמשך, וריאציה – לשושלת חסידית, שמשפחתו הגיעה ממנה. שני הסיפורים יכולים להישמע מאוד נכונים.

העבר, הסיפור והביוגרפיה, ולכן גם תחושת העתיד – מתארגנים סביב מבט, והמבט – תמיד טעון ברגש, כוונה, שיפוט מסויים.

מה הגבול של זה? כי אם אני יכול להגמיש את הסיפור סביב רגש קשה, אולי אפשר להתחיל לשחק עם כל הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו ועל החיים האלו.

יש סיפורים שמותנים באופן מאוד עמוק בתרבות שלנו: שהגענו לפה סתם; שבסוף רק אנחנו דואגים לעצמנו; שהדבר הכי חשוב הוא – שנדאג לעצמנו, ולא לאחרים; שהחומר הוא המציאות האמתית; שלעולם אין משמעות, ושלנו אין באמת משמעות בתוכו; שהמוות הוא רע. כל מיני דברים. אני לא אומר שההפך מכל אחד מהם – הוא האמת, או שהם סיפורים לא-טובים. אני באמת לא אומר את זה. אלא רק אומר שאלו הם רק סיפורים, במובן מסוים. הרגלי מחשבה. אז אנחנו יכולים, בתוך העבודה המדיטטיבית, בתוך הרגישות שלנו וההליכה לקראת חוויה מיטיבה, בעבודה בתוך הרגע ולא כטיפוח של רעיון גדול חדש – לשחק עם שינוי של הרגלי המחשבה האלה. האינדיקטור שלנו לגבי הכיוון שאליו כדאי ללכת הוא – מה מפחית סבל, משחרר היאחזות – ברגע. אם אנחנו יכולים להתחיל לשחק שם – ישנן הרבה אפשרויות שיכולות להיפתח בפנינו. אני לא מכוון לסיפור אחר, שהוא האמתי. אבל – כשישנה הרגישות של משחק עם הסיפור באופן מיטיב, דרך העבודה שלנו עם הסיפורים האישיים סביב הרגשות שלנו – זה יכול להיפתח גם לשם, בהדרגה.

אז איך זה יהיה, למשל – להסתכל על קשיים שחוויתי בחיי – כדברים שחיזקו ובנו אותי, כאדם? ששכללו את הנפש, את האהבה, פתחו ולימדו עוד? קשיים של הגוף, של התודעה – מפתחים בנו רגישויות, פותחים אותנו ליופי, מלמדים אותנו המון. לאו דווקא, במבט לאחור – היינו מוותרים על מה שנראה אז כקשה. מי שאנחנו היום – נבנה גם מתוך הקשיים, מתוך ההתמודדות אתם. אני רואה, שוב ושוב, איך אנשים שחווה דברים לא פשוטים – מתרגמים אותם לכדי חמלה, רגישות, רצון לעזור ולאהוב.

רעיון נוסף: באופן הרגלי – אנחנו חושבים על עצמנו כמרכז של צריכה, במובן מסוים. מרכז של אינטרס. רוצים שיהיה לנו נעים, ושלא יהיה קשה מידי. איך זה יהיה – להפוך את זה על ראשו, ולומר: הקיום שלי בעולם הזה הוא, מיועד להיות – מעשה של נדיבות. הוא נמדד, נחשב מנקודת המבט של – מה אני יכול לתת לאחרים. אין צורך במדידה של מידת הנתינה. אנחנו לא בתחום הראלי של ‘מה עשית או לא עשית’. אנחנו בתחום אחר – בתחום של איך אתה חושב על עצמך ועל הקיום הזה, החיים האלו. איך זה יהיה לחשוב על עצמך כמרכז של נתינה? נקודת מבט כזו, שוב, משנה את כל המערך הרגשי. אני מכיר מישהי שעברה אירוע קשה. מסוג הדברים שאתה לא מדמיין בסיפור החיים שלך. והייתה לה את היכולת לומר, בצורה מאוד כנה: ‘אני אקח את זה, ואשתמש במה שאני יודעת היום כדי לעזור לכל כך הרבה אחרות שנמצאות במצב דומה’. אני לא יודע מה היא עשתה, בסופו של דבר. היא עושה הרבה דברים אחרים. אבל זה עושה משהו לחיי הנפש, ולהתמקמות שלך בעולם. בתוך זה – אתה צריך לשכלל את עצמך, לטפח את ההגנה שלך, את הביטחון וההבנה – כדי שתוכל לתת. זה משנה את כל נקודת המבט, ולכן גם – את כל המערך הרגשי. איך מתפרש קושי, מנקודת המבט הזו? איך מתפרש אדם שעושה דברים מזיקים? איך מתפרש סבל חברתי? כל אלו – יהיו שם, אבל הם מתפרשים אחרת, ומולידים חוויה רגשית שונה. זה מיינדסט של בודהיסטווה.

ישנן אינסוף אפשרויות. אחת נוספת, שאני מאחל לעצמי לזכור יותר ויותר: לראות הכל, כל מה שקורה לך, שנפתח עבורך – כגילוי של משהו שמימי. של אלוהות. קושי – הוא קריאה מהאלוהות לתגובה כלשהי מצידך, או שהוא פתיחה של משהו חדש בישות. שיש לו תכלית, שאתה לא מבין בשום אופן כרגע. מה שהיה נראה שפשוט כאב – מתורגם לכדי פתיחה. הקראתי לכם פעם את השיר הזה של רומי, על הזלזל שנסחף. אז ככה. לראות הכל, את הכאבים, הקשיים, הפרידות – כהתגלות אינסופית של האלוהי, שנפתח ומתגלה באופן ייחודי אליך ודרכך. זה לא צריך להוביל לפסיביות או השלמה, אלא – לפתיחות ואמון. יש מישהו שאני מכיר שממש רואה ככה, יש לה הבנה עמוקה של הנפש, והיא מדברת אלי מהמקום הזה – וזה משחרר באופן שלא יאמן. אני מכיר אנשים אחרים שמכירים את הנפש לא-פחות טוב. אבל משהו בנקודת המבט הזו – משנה את התמונה. ביקורת או שיפוט – פשוט לא יכולים להתיישב עליה.

לגבי נקודות המבט האלה – אנחנו לא צריכים להאמין שהן נכונות. אנחנו רק צריכים לראות שנקודות המבט הרגילות שלנו הן לא בהכרח נכונות, ואז – להיות נכונים לשחק. מה זה עושה – כאשר אני רואה כך? אנחנו עושים את זה שוב ושוב, וכל פעם הרגשות מרגישים אחרת, אנחנו מרגישים אחרת, ואנחנו רואים אחרים ואת העולם אחרת. וזה – המשחק הזה – להביט דרך הסיפור הזה, ולראות מה זה עושה לעולם, ואז להניח לו, ולאמץ אחד אחר – כשאנחנו עושים את זה מספיק, ובכנות מסוימת – מלמד אותנו משהו מאוד עמוק על הריקות מקיום-עצמי והגמישות האינסופית של הקיום. והלמידה הזו – מאפשרת עוד גמישות, עוד יצירתיות של המבט, של הסיפור, של תחושת העצמי – וכך – יותר יופי, יותר פתיחות, יותר חופש.

משען נטול מציאות

מרץ 18, 2018 ~ Yahel ~ כתיבת תגובה

ניסיתי להשען על גוף. הגוף נעלם.

שמחה? נעלמה.

שלווה נעלמה.

שקט בלבד התמיד לכמה שניות ונעלם.

ואז הכל נעלם, או נכון יותר לומר – הופיע שוב, מן הצד השני.

נאלצתי להודות – אין כאן כלום. נשענתי על זה. אין, אין.

אפילו זה – גס מידי.

אז פניתי – בודהא: נחווה אך אינו קיים. כך הוא כל זה. נחווה ואינו קיים.

שם יש משען נטול מציאות.

רוב ברבאה – הנחיות לתרגול למטא – חלק 5

מרץ 18, 2018דצמבר 12, 2022 ~ Yahel ~ כתיבת תגובה

הנחיות אלו ניתנו על ידי רוב ברבאה ביום הרביעי של ריטריט קצר בנושא מטא, שכל השיחות וההנחיות ממנו מתורגמות באתר זה. את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

אחד הדברים הנהדרים בתרגול מטא הוא – שאי אפשר, בעצם, לטעות. די קשה לטעות בזה. ישנו טווח של דגשים שדיברנו עליהם לאורך הימים – והתרגול יכול לנוע, או להיפתח, לזמן מה – לאורך קו מסוים בין הדגשים האלו. אבל כולם יפים, מרפאים, ובאמת שקשה מאוד לטעות. חשוב לדעת את זה ולבטוח בזה. בתוך הטווח הזה – אנחנו מנסים/ות, בעדינות, לעודד את תחושת הגוף, ואת ההזנה והטיפוח של תחושת רווחה בגוף. תחושת של תענוג, אפילו, רווחה, קלילות, פתיחות, חמימות – שלעתים משקפות ומבטאות את המטא. כמו שאנחנו אומרים/ות לפעמים – אנחנו לא דורשים/ות או תובעים/ות או לוחצים/ות כדי שזה יהיה, אלא – אם אני פשוט מרגיש, זה שם, ואפשר לחוש את זה, להבחין ולהזין את זה. בתוך הטווח – אנחנו נשענים/ות לשם, ואם זה מרגיש שיש בחירה – אם להישען לכאן או לשם, אז קצת – מדגישים/ות את זה.

לפעמים, עם תחושת הגוף, זה אפשרי לבסס את תחושת הרווחה כדבר ראשון. יושבים/ות, רגישים/ות לכל הגוף, במרחב הזה של המודעות, ופשוט מרגישים/ות את המרקם של זה, ויש לזה איזו נימה של נעימות, רווחה או פתיחות, ואנחנו יכולים/ות לפרש את זה כמטא ולהמשיך משם. כמובן, הגוף, בהיותו הוא – לא תמיד יהיה נוח, ויהיו קשיים מכל מיני סוגים. ואם אני חוזר להתחלה – לעתים קרובות אנחנו לא מרגישים/ות כלום. התחושה בגוף מרגישה יבשה, ואין שם כלום. אם זה המקרה, וכש-זה המקרה, אפשר ממש לבטוח במשפטים ובכוונות שאנחנו זורעים/ות. לבטוח בזרם הזה. כל הדברים האלו נעים בכיוון הנכון. אז – אם התרגול נע בכיוון של הרמוניה, והגוף מרגיש טוב – זה נהדר. אם יש קושי, ואתם/ן פשוט דבקים/ות במטא – זה ממש ממש טוב. מאוד מועיל. ולפעמים – מרגיש שצריך לפנות למשהו, ואולי לוותר על המטא, ולהיפתח אליו ולקבל אותו. ואולי זה חלק של הישות – שאני לא אוהב/ת לראות אותו, לא רוצה שיתקיים, רוצה שייעלם. בין אם זה פיזי, רגשי, מנטלי – אפשר להביא את הגישה של לפנות אליו, להיפתח אליו, לאפשר לו להיות באופן מרווח, במרחב, באפשור. ובתוך האפשור – המים של טוב הלב מתחילים לטפטף לתוך המרחב הזה, וזה מתחיל לעשות את כל ההבדל, הריפוי נכנס. אז – לכל כיוון שנשענים/ות – אי אפשר לטעות.

לפעמים הגוף מרגיש לא נוח, ויש אפשרויות כאן. דבר ראשון הוא – אם לא נוח לכם – לזוז. להיות נינוחים/ות. זה ביטוי של אדיבות של הגוף, לעצמנו. להזיז בעדינות. אם מרגיש שלשבת על הרצפה כל הזמן זה יותר מידי – להחליף תנוחות מישיבה לישיבה.

כשיש קושי – אנחנו, התודעה – נוטה להישאב לתוך הכאב. כאילו מתמגנטת, או נשאבת לתוך הקושי. זו תגובה מאוד נורמלית של ההכרה. יש הזדמנות בתרגול כזה – לבסס את הרגישות לכל הגוף, ואת המרווחות של המודעות, ולהתנגד להישאבות לקושי, איפה שהיא לא תהיה בגוף. להישאר יותר איפה שזה מרגיש בסדר, נוח. לשבת שם, ולהפוך את זה למרכז של המודעות. לפעמים יש משהו בגוף שהוא מאוד קשה, ואנחנו יכולים/ות לפנות אליו ולהחזיק אותו באפשור מרווח. האם אפשרי שמידה של טוב לב תכנס לתוך ההחזקה הזו, האפשור של מה שקשה בגוף?

לעתים, עם תרגולים כאלו, ואנחנו מדברים/ות על רגישות לגוף וכן הלאה – לעתים האנרגיה מתחילה להיפתח, מרכזי האנרגיה מתחילים להיפתח, והאנרגיה זורמת בגוף, בדרכים שאולי אנחנו לא רגילים/ות אליהן. עולה, או מתרחבת, או אזורים מרגישים מאוד מלאים, וזה יכול להיות מאוד נעים, או קצת נעים. לפעמים מה שקורה הוא שהאנרגיה מתחילה לנוע, וזה טוב שהיא נעה ונפתחת – האנרגיה זורמת ונתקלת בחסימה איפשהו. זה יכול להיות בראש, בלב, בגרון – בכל מקום, בעצם. זה די נפוץ בתרגולים כאלו. ואפשר לעשות כמה דברים:

א. להשתמש בדמיון הוויזואלי או המוחשי, ולדמיין את האנרגיה זורמת דרך האזור. זורמת דרך האזור החסום בגרון, או אם זה בראש – לצאת דרך הקדקוד וחוזרת אל הגוף. או אולי זה בראש ורוצה לצאת בכיוון כזה או אחר. לדמיון יש הרבה מאוד כוח, ובהחלט יש לו מקום – ודאי שבתרגול הזה, וודאי שגם בתרגול מדיטציית תובנה או מיינדפולנס. אני מדמיין משהו, ומה שמכונה ‘המציאות’ – עוקבת אחריו.

אפשר גם לדמיין – שהאזור החסום הוא המרכז של ה-מטא, וה-מטא מקרינה מתוך החסימה הזו. לעתים קרובות, כשהאנרגיות נפתחות, ויש איחוד של הישות שהולך ומעמיק – האזורים שמרגישים הכי חסומים, יכולים להיפתח האופן שגורם להם להרגיש הכי טוב. וזה גם נובע מדרך עבודה אתם שמאפשרת את אי הנעימות, מאפשרת את אי הנעימות, מאפשרת.

אפשרות נוספת – אני יושב/ת, או הולך/ת, ויש כאב גב, או כאב ראש או אפילו כאב לב – ויש שינוי בגישה, בנקודת המבט: ‘זה לא משנה איך אני מרגיש עכשיו. איך אני מרגיש – זה לא רלוונטי, זה בשבילך’ (בפנייה לאדם אליו שולחים/ות את המטא). לזרוק החוצה את הדאגה לעצמי, להשליך אותה, ולהיכנס למיינדסט של בודהיסטווה. ‘זה לא משנה שאני מרגיש כאב או אי נוחות עכשיו’. מה קורה כשאנחנו משחררים/ות את הגישה? זה משחרר.

בתרגולי האלו, וזה ריטריט מאוד קצר, וזה בסדר אם זה לא מרגיש שזה קורה בגוף עכשיו, וא/נשים נפתחים/ות לאורך הטווח באופנים שונים – דבר חשוב הוא – שתחושת הגוף נעשית יותר מעודנת. כשדברים נעשים עמוקים יותר – התחושה של גוף גס, קיים, נוקשה, עם עצמות וחומריות והגדרות ברורות – מתחיל להתרכך, להיעשות עמום ומטושטש קצת, לפעמים. וזה ממש בסדר, ואפילו – אנחנו רוצים/ות קצת לעודד את זה, במקום לנסות להחיות משהו יותר מוצק או מוחשי, או אפילו – תחושה יותר ברורה של מטא. מישהו/י אומר/ת: ‘אני זוכר/ת שזה ממש רגש ודהר החוצה’. אולי זו דווקא תקופה שבה המטא הייתה פחות בוגרת, ועכשיו – היא מעודנת יותר, יותר שקטה.

שוב, בגוף, אנחנו נוטים/ות לחשוב – מטא צריכה להגיע מהלב. אבל לא בהכרח. לפעמים – המטא נובעת משם, אבל א/נשים אומרים/ות גם שהיא נובעת מהבטן, וזה בסדר גמור, והיא יכולה, בעצם, לבוא מכל מקום. מישהי הייתה פה, לאחרונה, בריטריט של שלושה חודשים שהיא עשתה מטא ברובו – והיא נכנסה לראיון, ישבה, ונפנפה את הרגל שלה מולי בהבעת ניצחון: ‘אני יכולה להקרין מטא מבוהן כף הרגל’. וכן, בוודאי, למה לא? בסופו של דבר, ואני אומר את זה ככיוון – בסופו של דבר – כל הגוף מעורב. וזה היה אמתי מה שהיא אמרה, ואני מכיר את זה כאפשרות. מה לגבי הידיים? מישהו אמר בקבוצה. הידיים, טוב, כל הגוף הוא מדהים, אבל הידיים – עד כמה הן מבטאות בעולם, דרך מגע, יצירתיות, מה שאנחנו עושים/ות. ואיך זה יהיה, אם תרצו, היום, להתנסות קצת, אם מתאים – לגעת בגוף שלכם – עם הידיים, ולתת למטא לבוא דרך הידיים, או לדמיין אותה מגיעה דרך הידיים. אנחנו, לעתים קרובות, לא נוגעים/ות בעצמנו בעדינות ורכות. ואיך זה יהיה – יד אחת נחה על גב השנייה, ובמגע – ריפוי, אהבה, עדינות שמתבטאת. מאוד מרפא ויפה. וגם, כאשר הגוף כולו מעורב במטא – אז אפשר להרגיש או לדמיין – אנרגיה יוצאת ממרכז כפות הידיים. אפשר להרגיש את זה עכשיו. כמו בתמונות שבהן א/נשים מברכים/ות אנשים – להרגיש משהו. כל העניין מעמיק – ומערכת האנרגיה העדינה נעשית מעורבת. יש פה משהו לגבי להיות איטי/ת ועדין/ה בתנועות שלנו – כי זה מעודד את הרגישות הזו, והפתיחה הזו. או כשהרגליים נוגעות באדמה. אנחנו הולכים/ות כל כך הרבה, והתחושה של כך רגל נוגעת באדמה, יכולה להיות המון עדינות שם. כף רגל אנושית נוגעת בארץ, בבית שלנו.

אז היום אנחנו נתרחב לכל הישויות. חוסר הגבולות. אני אקריא לכם את מילותיו של הבודהא על כוונה אוהבת (תרגום לעברית: שי שוורץ):

כך יעשה המיומן בהשגת שלווה.

עליו להיות מוכשר, ישר, כנה לגמרי

בעל דיבור נעים ומנומס, עדין בהתנהגות.

עליו להיות צנוע ולא יהיר.

עליו להיות שבע רצון וקל לתמיכה.

עם מעט חובות, ואורח חיים פשוט.

עליו לשמור על חושיו רגועים.

עליו להיות חכם אך לא בוטה ונועז.

אל לו להיות קשור מדי לבני המשפחה.

אל לו לעשות דבר שפל שעלול להביא חכמים אחרים להאשימו.

הלוואי שכל היצורים החיים יחיו באושר ונחת.

שכולם יחושו מוגנים ובטוחים.

כל היצורים החיים אשר יהיו

אלו הרועדים ואלו היציבים והחזקים

בין אם ארוכים וגדולים, בינוניים, קטנים, זעירים או עצומים.

אלו הנראים ואלו הבלתי נראים

אלו הגרים קרוב או רחוק

אלו שנולדו או שטרם נולדו

הלוואי שכל אלו יחיו בברכה ואושר.

הלוואי שלעולם לא יַתעה אחד את האחר.

שבשום מקום לא יביט אחד על אחר בזלזול או בבוז.

גם לא בכעס או עוינות

שאנשים לא ירצו ברעתו אחד של אחר.

בדיוק כפי שאם הרוצה בטובתו של ילדה היחיד

מגנה עליו במחיר חייה

באותו אופן כלפי כל היצורים החיים

יפתח מחשבות של אהבה ללא גבולות.

יפתח אהבה ללא גבולות כלפי כל העולם:

מעלה, מטה, ולרוחב, ללא הפרעה, בלי טינה ובלי עוינות או קנאה.

באם הוא עומד, נע, יושב או שוכב

חופשי מעצלות, עליו לפתח את תשומת ליבו.

זוהי דרך החיים הנעלה.

אז אנחנו נעים/ות היום כדי לכלול את כל הברואים, ויש הרבה אפשרויות לגבי איך אפשר לעשות את זה. במסורת – לקחו חלקים מהדרשה, והפכו את זה לתרגול מדיטציה. אז – אפשר לחלק לקטגוריות כמו כל החיות עם ארבעת הרגליים, או כל החרקים, או בני האדם, או נקבות או זכרים וכן הלאה. ואפשר לחשוב על קבוצות של ברואים. ואפשר גם – לכוון לכל מיני כיוונים. אז הולכים/ות ושולחים/ות לכל היצורים שלפני, מאחורי, לצידי האחד, לצידי השני, למעלה ולמטה. לכל הכיוונים. האפשרות השלישית, וזו שאני הייתי מעודד פה, למרות שאתם יכולים להתנסות איך שאתם רוצים… אז אפשר לשלוח: ‘כל היונקים הצמריריים שמשמאל’ – זה בסדר גמור. לכו על זה. ויש הרבה יונקים צמריריים פה. זה חלק מהכיף – להיות יצירתיים. אבל משהו שיכול להיות יותר פשוט ואולי יותר מועיל בקו שלנו פה: הנה אני, יושב/ת כאן, רגיש/ה לכל הגוף, וזה כאילו שדה האנרגיה של מטא, הספירה של מטא מתרחבת החוצה. שדה של מטא הולך וגדל – ונעשה אינסופי וחסר גבולות. הסיבה שאני מציע את זה היא – גם משום שזה פשוט יותר, ולכן יותר קל לפתח ריכוז, וגם משום שהדגשנו את הגוף. אז יש לנו את הגוף פה, איזו ספירה, או בלון, ולפעמים זה מרגיש קצת כמו מטא, וזה יכול להתרחב. משהו שאמרתי כבר, אני לא זוכר מתי – עם כל המשפטים, והדמיון – לפעמים קשה לגרום למטא לנוע, והמרווח, המרחב של המודעות – מקל מאוד. בתוך המרחב – מטא יכולה להתפשט הרבה יותר בקלות. אז – לפעמים – היפתחות לתחושת מרחב – מביאה מטא. אולי אני אגע בזה שוב היום. משהו מאוד יפה ויוצא דופן יכול להתחיל לקרות עם המרחב הזה – אנחנו יכולים/ות לתפוש, לחוש, שהמרחב עצמו, אולי אפילו המרחב של היקום – רווי באהבה, חמלה, קיינדנס. האהבה היא באוויר. היא בתוך המרקם של היקום. זו לא אהבה אישית. זה לא ‘אני נותן/ת אהבה לך’. זה לא-אישי, ענקי, מתרחב, ללא גבולות, ולא שייך לאף אחד. האהבה מאמצת הכל, מחזיקה הכל. אהבה היא, מנקודה זו – הרבה יותר ממה שאולי חשבתי באופן רגיל. משהו הרבה יותר גדול. אם יש לחישה של זה או הצצה לזה – זה נפלא, וכדאי לעודד את זה. וכל הביטויים של אהבה הם יפים. לא רק הקוסמי, אנחנו לא רוצים/ות תמיד להיות שם. כל האפשרויות הן נפלאות, גם אני ואת/ה ומה שיש בינינו.

ומה קורה כאשר האהבה נכנסת? יש שינוי בתפישה. ‘אני יושב/ת בחדר, ויש קירות, ותקרה, ואוויר ומרחב, ואני יודע את זה’. אבל משהו יכול להתחיל לקרות בדרך בה אני תופש את העולם. כשהלב משתנה – העיניים משתנות. לפעמים מישהו/י אומר/ת, ומישהו כתב פתק הבוקר: ‘אני תופש הכל כמעשה של טוב לב. טוב לב בכל מקום’. שינוי של תפישה. לא ברור מה מזג האוויר יביא, אבל כשיש מספיק מטא – גשם לא משנה. כשיש סלידה – גשם משנה מאוד. גשם קר, באוגוסט, עניין שאנחנו מתחילים/ות להתרגל אליו עכשיו. זו הסלידה שהופכת את זה לבעיה, אבל גשם בפני עצמו, הוא לא בעיה. זו תובנה חשובה לאנגלים. כשיש מספיק מטא, אין סלידה – זה ההפך. אנחנו צובעים/ות דברים, רואים/ות דברים אחרת. די לדבר, בואו נתרגל יחד.

ככל שניתן, למצוא מקום של נינוחות, רווחה ופתיחות של הגוף. לתת לגוף לבטא את הפתיחות, את הרכות – ככל שניתן עכשיו. ולמלא את החלל הזה במודעות. להוות את הבועה הזו של מרחב במודעות – רגישה, מעודנת וקלילה. וכשאתם מוכנים – להתחיל להציע את הכוונה, האנרגיה של טוב לב, אכפתיות – לאיפה שזה הכי קל עכשיו.

למצוא את הדרך שלכם/ן לעבוד – מה שעובד עבורכם/ן. ויזואליזציה קלילה, המשפטים, או הגוף, או כולם – מה שעוזר.

כשאתם מרגישים/ות מוכנים/ות – אפשרו לספירה של טוב-הלב להיפתח בעדינות. לפרוש את עצמה, להקרין החוצה – נוגעת בכל הברואים/ות, כל הברואים/ות בכל הכיוונים. עם החזקה, רכות, עם חום ועם כבוד, ואיחולי טוב. לברואים/ות אנושיים/ות ושאינם אנושיים/ות. מאחלים/ות שמחה, רווחה, נינוחות. אז לתת לזה להיות מרווח ובהיר. למצוא מה מועיל לכם/ן, לשחק קצת אם אתם/ן רוצים/ות.

אם יש תחושה או אין תחושה – זה בעצם לא משנה. בהתמדה, בעדינות – אנחנו זורעים/ות את הזרעים, ויש לנו אמון בזה. הזרם הזה של כוונה. להישאר רגישים/ות לכל הגוף שלכם, מקורקעים/ות בקלילות בזה. ומציעים/ות. בעדינות מציעים/ות, ומברכים/ות את החיים של כל הברואים/ות.

הנחיה להמשך היום

בתרגול היום – כל השדה פתוח, מבחינת הקטיגוריות – אז בישיבה – אתם/ן יכולים/ות להביא את כולם/ן, ולבלות כמה דקות עם כל אחד/ת. אתם/ן יכולים לבלות סשן שלם על קטיגוריה אחת, או כל דבר באמצע. תחשבו על מטאפורת המדורה – מה היא צריכה עכשיו? אולי היא צריכה זרדים יבשים שיעזרו לה להידלק, או משהו אחר. ומה שמזין את האש יכול להשתנות מפעם לפעם. לפעמים ‘כל הברואים/ות’, למרות שאנחנו עושים/ות את זה בסוף – יכול להדליק את כל העניין. אז אתם/ן יכולים/ות להיות גמישים/ות עם כל זה.

עקירת ההרגל של ביקורת עצמית

מרץ 12, 2018 ~ Yahel ~ כתיבת תגובה

השיחה הזו נכתבה על ידי (יהל), והיא מבוססת על תרגולים ודרכי מחשבה שהציע רוב ברבאה בשיחות:

ending blame: http://www.dharmaseed.org/teacher/210/?search=blame

Ending the Inner Critic: http://www.dharmaseed.org/retreats/2956

חלק ראשון: ההרגל של הביקורת העצמית

כבסיס לכל מה שנדבר עליו היום, עומדת ההנחה לגבי הגמישות של התודעה האנושית. אם נסתכל על תרבויות שונות ברחבי העולם, ובמיוחד עם נביט בהיסטוריה, אפילו הקרובה – נראה שיש טווח עצום של אופנים דרכם אנחנו, כא/נשים, יכולים/ות לתפוש ולהבין את המציאות. וכך גם בחיים שלנו, בקונסטלציות שונות – אנחנו יכולים/ות לתפוש ולחוות את העולם בצורות שונות מאוד, שייראו מאוד תקפות ואמיתיות באותו הרגע. חשבו על גיל ההתבגרות, למשל. אנחנו מושקעים/ות שם בדברים שנראים מאוד חושבים, אמיתיים, ובמבט לאחור – חלקם תמוהים למדי. אם יש בהם משהו, אז לכל הפחות אפשר לומר – שהפרופורציה של החשיבות שלהם היא אחרת מאוד מהפרופורציות שיש לנו היום. אם זה לא נכון עבורכם/ן לגבי גיל ההתבגרות, חשבו על תקופה אחרת שכשאתם/ן מסתכלים/ות אחורה גורמת לכם/ן לתמוה: ‘מה זה היה?’. הדברים נראים לנו מאוד אמתיים, כשאנחנו בתוך משהו, אבל במבט לאחור – אנחנו ‘בסרט’ כמו שנהוג לומר.

כשנולד חתול, או ציפור – יש ספקטרום מאוד מסויים של אפשרויות לגבי ‘לאן זה יתפתח’. אבל עם א/נשים – אנחנו מדברים/ותעל משהו אחר לגמרי. אפילו אצל אותו אדם. התודעה היא גמישה מאוד, בת-שינוי. הרבה יותר ממה שנראה לרובנו במבט ראשון.

המדיטציה והסמאדהי – הן דרכים בהן אנחנו יכולים/ות לעבוד עם הגמישות הזו, בצורה שתיטיב איתנו. לטפח מצבים יפים, להפחית ואפילו לעקור מצבים ודרכי תפישה וקיום שמקשות עלינו ועל אחרים/ות.

ומאחר והתודעה היא גמישה מאוד – התרבות שבה אנחנו חיים/ות היא דבר מאוד חשוב. ובתרבות שלנו, מכל מיני סיבות עמוקות – ישנה מגיפה של ביקורת עצמית או אשמה. אמנם היא מעוגנת בהרגל הטבעי של התודעה האנושית – ליצור שנאה, השתוקקות ותעתוע, וגם – יש לה מקורות היסטוריים ופילוסופיים שאפשר לזהות אותם. אלו חדשות טובות, משום שמאחר ומדובר בהרגל, או אופן מחשבה – שמוטמע בתוך ודרך התרבות – משמע שאפשר לשנות אותו. הוא לא נתון בסיסי של הקיום. אפשר לחיות בלי זה.

זו הזכות הענקית שלנו כמתרגלים/ות – אנחנו יכולים/ות, מוזמנים/ות – לעבוד עם האופן בו התודעה שלנו יוצרת את החוויה שלנו – ולשנות את האופן הזה. זה לא דבר קל, או משהו שעושים כלאחר יד. אבל זה אפשרי, ויתממש ככל שנשקיע את עצמנו במימוש האפשרות הזו. ההרגל של הביקורת הפנימית, בהיותו יוצר סבל, באופן ברור – הוא אחר האזורים בהם אנחנו מוזמנים/ות לעבוד.

יש אופן אורגני בו ביקורת עצמית יכולה להיחלש פשוט בעקבות התרגול הרגיל שלנו, אבל – עבור הרבה מאיתנו – זה יהיה מועיל להפנות את המבט לשם.

אז כדי להפנות את המבט, אנחנו נתחקה אחר שיטת המחקר של הבודהא, ונשאל: מה בונה, מה יוצר – ביקורת פנימית, וכך לנסות להבין – איך אנחנו יכולים/ות לשנות את ההרגל הזה?

ממה מורכבת ביקורת עצמית?

אז בואו נדמיין מצב שבו הביקורת הפנימית פעילה, ונחשוב על החוויה הזו דרך חמשת המצרפים:

גוף: איך הגוף מרגיש?
תחושות: אילו תחושות תשומת הלב תופשת בעיקר?
צורות מנטליות: מה המחשבות עושות?
תפישה: איך אנחנו תופשים/ות או מדמיינים/ות את עצמנו? איך אחרים ניראים לנו? איך אנחנו תופשים ומציינים את המעשים שלנו מרגע לרגע? אם ברגע בו הביקורת העצמית חזקה, היינו עוצרים הכל ומציירים את עצמנו, דרך המשקפיים האלו – איך היינו ניראים בציור?
ידיעה: למה אנחנו נוטים/ות לשים לב?

כשיש לנו את ההבנות האלו, אנחנו יכולים/ות להתחיל לעבוד בכיוון ההפוך: לטפח את התנאים שמפחיתים את הביקורת עצמית. אבל עוד לפני כן, כבר עכשיו, אנחנו יכולים/ות לראות משהו חשוב: הביקורת העצמית היא חוויה שמורכבת מהרבה דברים קטנים, שמצטרפים אחד לשני מתוך הרגל. אם אנחנו מסתכלים/ות על כל אחד מהדברים האלו בנפרד – זה לא כ”כ קשה לעבוד איתו. הכוח של הביקורת נובע בדיוק מכך שאנחנו לא מפרקים אותה לרכיביה, אלא – מקשיחים/ות אותה דרך הניסיון שלנו לברוח ממנה ודרך האמונה הנאיבית בקשקושים החוזרים-על-עצמם שהיא מספרת לנו.

איך אפשר לערער את הנוקשות של המבנה הזה?

אז, אם רוצים לעקור את ההרגל של הביקורת העצמית, אפשר לשאול: מהו ההפך? מה יכול לעזור נגד ביקורת עצמית? אני אתן כמה אפשרויות, שהייתי יכול לדבר עליהן הרבה יותר, וגם – ישנן רבות נוספות.

גוף ותחושות: תשומת לב לכל הגוף, לתחושה נעימה. סמאדהי.
הרגעת ‘המשיכה והדחיפה’ ברובד של הגוף.
צורות מנטליות, תפישה: מטא
ידיעה: למשל, נדיבות, הרחבת נקודת המבט.

כל אחד מהדברים האלו שאנחנו עושים/ות – ישפיעו על הדברים האחרים שציינו. מטא, תפישה של אחרים/ות כראויים לאהבה – תשנה את תחושת הגוף. תשנה את הכיוון של הידיעה, של תשומת הלב שלנו. תשומת לב מיטיבה לגוף תפתח אפשרות של מטא. נדיבות תשנה אותן, והן יאפשרו אותה, וכן הלאה.

הרבה מהדברים האלה אנחנו עושים/ות ממילא בתרגול. אין פה בהכרח חידוש מבחינת אופי התרגול. ואכן – א/נשים מדווחים/ות על שינוי בתחושת העצמי שלהם/ן, ובביקורת העצמית, לאורך זמן. חלק מהדרכים בהן זה קורה היא – שרמות של ביקורת עצמית שהיו נראות מובנות מאליהן פתאום נראות כפי שהן, כהרגל. מתרגלים/ות אומרים/ות לי: ‘היתה לי המון ביקורת עצמית, אבל רק עכשיו אני רואה אותה כביקורת עצמית’. היא עוד לא נעלמה, אבל דרך המדיטציה – דרך המטא, הסמאדהי, תחושת הגוף שבמדיטציה – אנחנו מתרגלים/ות לחוות את עצמנו אחרת, ואז כשאנחנו חוזרים/ות לדרך הקודמת, שהייתה בה ביקורת וכיווץ – זה מכאיב. וזה טוב, כי זה מראה שאנחנו כבר יודעים/ות אחרת.

וכן, לאורך זמן – התרגול יכול לפתור את הביקורת. אבל הוא יכול גם להיות מוגבל במידה שבה הוא יעשה את זה, וזו שאלה של הכוונה נכונה של תשומת הלב ושל מיומנות. עבור הרבה מאיתנו, זה הרגל כ”כ עמוק ומוטמע – שזה חשוב להפנות אליו תשומת לב נבונה, כדי לרופף את הסמכות שלו עלינו. וגם משום, כמו שכתבתי קודם – שההרגל הזה, עד שאנחנו מפנים/ות אליו את תשומת הלב, פועל עלינו כמו תוכנה שעובדת ברקע. הוא גובה משאבים, ומכוון את הראייה, המחשבה והפעולה שלנו – מבלי שאנחנו ערים/ות לו. עצם הפניית המבט אליו – כבר יכולה לעשות הרבה. משום שאנחנו יכולים/ות לראות אותו פועל, ופחות נאלצים/ות לפעול על פיו.

אני רוצה לפנות עכשיו לפן נוסף שמחזיק את הביקורת העצמית, ושעבודה אתו יכולה לשחרר אותה, וזה הפן של השקפה – הדרך בה אנחנו מבינים/ות ומפרשים/ות את החוויה שלנו בעולם.

ראיית תנאים ונסיבות כנוגדן לתחושת העצמי המוצקה

כא/נשים, יש לנו נטייה להציב את ה’עצמי’ כמרכז האירוע. זו דרך שבה אנחנו משקיפים/ות על העולם, שהיא מחוזקת מאוד בתרבות שאנחנו חיים/ות בה, שמדגישה מאוד את האחריות האישית. כבר אין לנו אלים, ואין לנו קהילה או מסורת. נשארנו רק אנחנו כסיבה לדברים, מבחינת המבט התרבותי. זה הרבה משקל לשאת. אנחנו מדמיינים/ות שאנחנו זוכים ומפסידים דברים, שאנחנו מצליחים/ות ונכשלים/ות, שדברים קורים לנו, או בגללנו. לפעמים זה נכון, וחשוב לראות כך. הבודהא דווקא עודד תחושת סוכנות חזקה לגבי שאלות כמו: ‘במה חשוב להשקיע’ או ‘במה אפשר לבטוח’. הוא לא היה ‘היפי’ או ‘רוחני’ במובן הזה, אלא עודד אקטיביות ואחריות אישית במובן הזה. אבל – אנחנו נוטים/ות להפעיל את דרך המחשבה והראייה הזו הרבה יותר ממה שמועיל עבורנו, ואולי לא תמיד מפעילים/ות אותה במקומות בהם היא יכולה להועיל. אולי משום שבגלל המטען של הביקורת, אנחנו כל כך לא בוטחים במחשבות שלנו על עצמנו – שקשה לכוון אותן לכיוונים מועילים. ראייה דרך פרספקטיבת העצמי כל הזמן – יוצרת הרבה אשמה וביקורת עצמית, והקשחה וכיווץ של התחושה של מי אנחנו. אז אני אציע דרך ראייה חלופית. וכמו שתחושת העצמי היא הרגל, שאנחנו מטפחים/ות, באופן רצוני או לא רצוני – גם לראות בדרך שאציע עכשיו – זה הרגל שאנחנו יכולים/ות לטפח.

אנחנו יכולים/ות לראות דרך נקודת המבט שמבינה שכל מה שה’עצמי’ שלנו ושל אחרים/ות עושה, עשה או יעשה, חוויה חווה או יחווה – הוא תוצר של תנאים ונסיבות שיש להן אינסוף גורמים, שאינם נובעים מתוך או נשענים על ה’עצמי’. אפשר להתחיל עם דברים יחסית פשוטים ויומיומיים, ולתת להם ללמד אותנו את העיקרון, ולחוות את השחרור שנובע ממנו. סביב חוויות ומעשים יומיומיים, שאנחנו מוצאים/ות את עצמנו שופטים/ות את עצמנו סביבן, אפשר לשאול: אילו תנאים הובילו ותחזקו את המעשים האלו?

דוגמה

אז דוגמה: לפני כמה ימים הלכתי לישון מאוחר, אחרי יום שלימדתי בכולו. זה היה יום שבת, והיה לי שבוע עמוס. כיוונתי את השעון לשש ומשהו, וחשבתי שאקום ואעשה מדיטציה. הייתי צריך לצאת בשבע עשרים וחמש כדי להגיע לטרמפ שחיכה לי בשמונה. בלילה – לא ישנתי טוב, ובבוקר – לא ממש קמתי בשעה המתוכננת, אבל לא מאוד רחוק, כך שקיוויתי שעוד אצליח לתרגל מדיטציה לזמן מה.

אז הבנתי – אין לי אוכל ליום, אז בישלתי משהו. בנקודה הזו הבנתי שאין כבר סיכוי למדיטציה, ולא רק זה – שגם בלעדיה הזמן נעשה גבולי למדי. בערך שלוש דקות לפני שעת היציאה הבנתי – שאני לא אשן בבית באותו יום, וצריך לארוז כמה דברים. אז ארזתי, לקחתי את כל הדברים, ויצאתי באיחור של כחמש דקות. אחרי כמה דקות של הליכה הבנתי ששכחתי משהו חשוב, חזרתי, לקחת מהבית. אז כבר איחרתי בעשר דקות בערך. שכחתי עוד כמה דברים, אבל שהבנתי את זה – כבר היה מאוחר מידי. יצאתי שוב. ראיתי חברים שלי יוצאים עם אוטו, והבנתי שהם נוסעים לכיוון. הייתי צריך לפגוש את הטרמפ בצומת ביל”ו בשמונה. הם נסעו. הרחוב היה חסום. נסעו מדרך אחרת. ממש טיפה לפני שמונה הורידו אותי בצומת ביל”ו. אז הסתבר (עובדה שהיתה ידועה לי, אבל לא נגישה באותו רגע) שצומת ביל”ו זה שם כולל לכמה וכמה צמתים, שנמצאות במרחק די ניכר. אחרי כמה דקות עצר לי איזה אוטובוס, ולקח אותי לצומת ביל”ו אחרת. הטרמפ כבר חיכה לי בצומת ביל”ו שלישית, שהיתה קרובה מאוד. וזהו. בזה זה נגמר.

זה אירוע כמעט יומיומי. נכון, קצת מוגזם, אבל פאשלות ואירועים קטנים, ולפעמים ממש גדולים – קורים לנו מידי יום. וכמה בקלות אפשר לחוות את כל זה, ולהקיש: ‘אני לא בסדר’. אנחנו עושים/ות את ההיקש הזה לעתים מאוד תכופות, ולעתים קרובות – מבלי שאנחנו אפילו שמים/ות לב שאנחנו עושים/ות אותו. אנחנו פשוט מניחים/ות, אוטומטית, שזה באשמתנו. אז במקרה הזה: אני רשלן; לא נחוש או לא רציני, אפילו צבוע – כי לא עשיתי מדיטציה בבוקר; שאני מפוזר; שאין לי סיכוי להשתלב בעולם, בגלל שאני לא מספיק סגור על עצמי. מה זה מביא, לראות את הדברים ככה? ומה האפשרות השנייה?

פירוק לתנאים ונסיבות

לחשוב – מה הוביל לזה? ולעשות את זה בלי האשמה, בלי הנימה של: how could i? הנימה היא הדבר החשוב ביותר. אם אנחנו עושים את זה כדי ‘להבין’, אבל בעצם מאשימים/ות, אז פספסנו את הנקודה. אנחנו אפילו לא ממש חייבים/ות להבין, ובטח שלא להבין הכל, אלא רק לראות מספיק בשביל לשנות את הקונספט. אז – מה הוביל לזה?

רוב, המורה שלי, מציע לחלק את התנאים לחיצוניים, פנימיים, מהעבר ומההווה.

חיצוניים מהעבר:

ישנם דברים שמשפיעים עלינו. בתרבות שלנו זה נעשה מקובל מאוד לחשוב על הילדות כמפתח, ואני חושב לפעמים שזה עוזר בין השאר מהסיבה הזו: את/ה מסיר/ה את האשמה מעצמך משום שבילדות בבירור לא היית אשם/ה, ובגלל הרזוננס של ילדות – את/ה גם חושב/ת על עצמך בחמלה. ויש גם דברים הרבה יותר מידיים. חום, רעש – מביאים לחוסר מנוחה, ולעייפות. אז בדוגמה שנתתי:

א. השותף שלי לדירה עשה רעש, כי הוא קם מוקדם בבוקר.

ב. היום, השבוע כולו – היה שונה מהשגרה. אני עדיין מתרגל לעבודה הזו.

חיצוניים מההווה:

העולם נעשה עמוס ומבלבל מאוד, ויש הרבה מאוד מחלפים וצורך להשקיע מחשבה בפעולות פשוטות. לאנשים כמוני – הרעש העירוני יוצר הרבה קושי בדברים כאלה. הצורך לתכנן שלושה אוטובוסים, ולקחת בחשבון שיקולי תנועה וכבישים וכל זה – זה מעמיס על התודעה. סביר, למשל – שאם הייתי קם בטבע, במקום שקט – כל האירוע היה נראה אחרת לגמרי.

פנימיים מהעבר:

זה דבר מאוד חשוב, להבין איך אנחנו נוצרים/ות להיות מי ואיך שאנחנו, משום שאם אנחנו מבינים/ות, אנחנו יכולים/ות לבחור בנוגע לזה. העיקרון של קרמה מצביע על כך שכל פעולה מנטלית שלנו מותנית על ידי פעולות מהעבר. כך שאם ישנו רגע של תשומת לב, או של חמלה – הוא מוזן מתוך ונשען על תרגול של האיכויות האלו בעבר, וכך זה גם לגבי כעס או פחד. אנחנו מתרגלים/ות איכויות מיטיבות או מקשות, והן מזינות את ההווה שלנו. אם אני רואה דברים באופן מכאיב, למשל – האשמה עצמית, זה פשוט משום שהתרגלתי כך, ואני יכול/ה ם להתרגל אחרת. כמובן שזה קשור בתנאים החיצוניים – תרבותיים, משפחתיים וכן הלאה.

ויש דברים הרבה יותר מידיים, כמו למשל במקרה הזה:

היתה עייפות מהשבוע, ומהיום לפני, שבו לימדתי במסירות.

הלכתי לישון מאוחר כי קראתי משהו מעניין ומעורר השראה.

ומעמדה של עייפות – כיביתי את השעון.

פנימיים מההווה:

וכמובן, ישנם תנאים פנימיים בהווה, שדרכם מתבטאת הקארמה, כלומר – שמפעילים את התודעה בדרך בה היא פועלת באותו רגע. שם אנחנו יכולים/ות לעשות הרבה מאוד עבודה של שינוי, אם אנחנו פנויים והתנאים זמינים לכך. בדוגמה שנתתי, הם לא היו זמינים כל כך. אז בדוגמה – בבוקר – מיהרתי, ולא לקחתי את השנייה שדרושה כדי להיזכר ולוודא שעשיתי את כל מה שהייתי צריך לקחת או לעשות. ובטח לא – את השנייה שצריך כדי לחזור לתחושה מרווחת יותר. ואז לא הייתה תחושת ריווח, כי רגע של ריווח מותנה על ידי רגע של ריווח לפניו. בתודעה – דברים נעים ככדורי שלג: רגע כזה מתנה רגע דומה. מה מביא חמלה ותשומת לב? מה שמביא אותן זה רגע עם איכות דומה מיד לפני כן, ומומנטום של הרגל של תשומת לב מהעבר. כך שגם כאן, אם אין חמלה ותשומת לב, זו לא ‘אשמת’ אף אחד, אלו פשוט תנאים ונסיבות שבנו את זה.

ובמפגש בין העבר להווה – יש לי הרגל של לעשות יותר מידי דברים בבת אחת. הרגל כזה, לא נפלא. אבל האם ההרגל הזה הוא ‘באשמתי?’ אולי הוא נובע מנטייה מנטלית מולדת שלי, מתנאים שהיו בבית ובחברה שגדלתי בה, ואולי מזה שפשוט חזרתי עליו הרבה מאוד פעמים באופן לא מודע. במבט אחר – הוא ביטוי לרצון לתת, שעולה על גדותיו. אבל בכל אלו – אין פה ‘אני’ להאשים. אנחנו יכולים/ות לפרק את זה, אבל עדיין – זה לא יהיה שם.

בכל רגע אפשר לומר: אבל זה, הדבר הזה, הוא כן אשמתך. אפשר לומר את זה, אבל בכל רגע – גם אפשר לומר אחרת: מהם התנאים שיצרו את החוויה הזו? חיצוניים ופנימיים, מהעבר ומההווה.

מה שאנחנו עובדים/ות אתו פה זה הפן של השקפה. עבודה עם השקפה היא אחת הדרכים בהן אנחנו יכולים/ות להגיב בצורה נבונה, בהווה – על ההתרחשויות שאנחנו בתוכן. אז – איך זה יהיה להכניס את ההשקפה הזו, של תנאים ונסיבות. מה זה עושה? הדוגמה שנתתי הייתה קצת טיפשית. אבל אפשר לחשוב על דברים הרבה יותר משמעותיים, כמו – מערכת יחסית שמצויה בקושי, או תסבוכות או דרכים בהן אנחנו חושבים/ות על עצמנו שמביאות סבל. ועם זאת – אל לנו לזלזל בדברים הקטנים יחסית. התגובות המותנות של הביקורת לדברים הקטנים – הן שיוצרות את המומנטום שמאפשר לסלעים הגדולים להתגלגל; ולהפך – האבנים הקטנות של התובנה – מגלגלות את הסלעים הגדולים במורד הדרך.

סיכום, ופתיחת האופק להמשך

מה שאנחנו עושים/ות פה זו עבודה עם ההשקפה. אנחנו משנים/ות את הדרך בה אנחנו חושבים/ות על אירועים בחיים שלנו, בצורה שלא מטילה את כל המשקל על העצמי. זה תרגול, והוא יכול ללמד אותנו הרבה מאוד. הוא יכול ללמד אותנו על הכוח של ההשקפה, על הדרך בה היא קשורה לחוויה הגופנית, הרגשית, ולדרך שבה אנחנו רואים/ות את עצמנו ואחרים/ות. הוא גם יכול ללמד אותנו על ההבניה וההתמצקות של תחושת העצמי. בהדרגה, בתרגול – אנחנו רוצים/ות להתחיל לעבוד עם האזור הזה, ולגעת בו עוד ועוד. כל עוד אני תופש את העצמי כ’דבר’ שאחראי על דברים, קורים לו דברים, והוא מגיב לדברים אחרים – אשמה וביקורת הן בלתי נמנעות. ומנגד – האשמה והביקורת הן כוח ממצק ומאשרר של ‘עצמי’ ותחושת עצמי; במהלך ביקורת עצמית – העצמי מרגיש מאוד קיים וקשיח. אנחנו לא צריכים/ות לוותר על תחושת הסוכנות או המחושבות שלנו בעולם, לא לשם זה הולך. אלא – אפשר לראות מספיק פעמים שיש אפשרות אחרת – כדי שנוכל להיות פעילים/ות מאוד, מושכלים/ות מאוד לגבי מי אנחנו ומה אנחנו עושים/ות, בלי כובד על תחושת העצמי. אני לא יודע עד כמה זה נשמע אפשרי, אבל זה לגמרי אפשרי.

וזה יכול להוביל אותנו הלאה, לאזור נוסף של תובנה. למקום שבו אנחנו יכולים/ות לראות שהעצמי, כמו כל הדברים – הוא לא קיים בפני עצמו, ועדיין – הוא אפקטיבי וקיים כחוויה. הוא מובנה על ידי התודעה, הוא מפוברק, לא אמיתי, ועדיין נחווה וחשוב. ברמה הזו של הראייה של העצמי והתופעות – כלא-קיימות אך נחוות – לביקורת באמת אין עוד בסיס לעמוד עליו, גם משום שאי אפשר למדוד את מה שאינו קיים. לתובנה מהסדר הזה יש כוח משחרר ענק, משום שהיא מאפשרת גמישות מוחלטת של חוויית המציאות. הכל חשוב, יקר וראוי לחמלה, ולא-קיים-באמת.

לגשת לדהרמה – חלק 1 – שחרור מכבלי העולם

מרץ 10, 2018פברואר 5, 2024 ~ Yahel ~ כתיבת תגובה

השיחה הזו וזו שאחריה ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט בנובמבר 2012. בשתיהן יחד – הוא פורש מבט רחב ועקרונות יסודיים להבנה של הכיוון והאפשרויות שבדהרמה ולתרגול שלה. את השיחה הזו אפשר למצוא כאן: https://hermesamara.org/resources/talk/2012-11-18-approaching-the-dharma-part-one-unbinding-the-world

הקדמה

בשיחה הזו ובבאה אני אנסה לצייר כמה קווים שהופיעו בשתי השיחות האחרונות שנתתי, ובשאלות-ותשובות, ארחיב אותם, ואנסה להבהיר משהו לאורך שתי השיחות. כמה מכם/ן כאן, אני יודע היטב, מתוך תרגול שלכם, לימוד והקשבה – מכירים את מה שאציג עכשיו. לאחרים/ות – זה די חדש.

יש סיכון מסוים ב-לעשות את זה, אני אתן שתי שיחות, אבל זה צריך הרבה יותר זמן. זו קשת רחבה של דברים, ויש תפניות בעלילה. אנחנו מקליטים/ות הכל אז אתם/ן יכולים/ות לשמוע שוב, או למחוק את מה שנשמע מהזכרון שלכם/ן, כרצונכם/ן. לפעמים אנחנו, כבני/ות אדם, לא כ”כ טובים/ות ב-לשמוע משהו חדש. אנחנו אוהבים/ות לשמוע דברים שאנחנו מכירים/ות. לפעמים אנחנו יכולים/ות, ממש בזמן שאנחנו שומעים/ות משהו חדש, לקחת את מה שהאדם השני/ה אומר/ת, לשים אותו בקופסא, ולהסיר ממנו את החידוש.

סוף העולם: האפשרות של יציאה מוחלטת מעולם התפישה

אתחיל במקום שאולי נשמע משונה להתחיל ממנו:

יום אחד, הבודהא ישב עם חבורת נזירים, בשתיקה, ואמר:

“תקשיבו נזירים, אני אומר שסוף העולם לא יכול להיות נודע, נראה או מושג על ידי מסע, אבל אני גם אומר – שללא הגעה לקצה העולם, אין קצה לסבל.”

ואחרי זה הבודהא קם, הלך לבקתה שלו, וסגר את הדלת. והנזירים ישבו שם, מגרדים בראשיהם הקירחים. ואז הם שאלו את אננדה, והוא אמר משהו כמו: אני חושב מה שהוא רוצה לומר זה שאנחנו חייבים לדעת את סוף העולם של התפישה. מה שאנחנו תופשים עם העיניים, האוזניים, המיינד. בסוף של כל זה יש רמז לגבי סוף הדוקהא.

באירוע אחר הבודהא היה יותר ברור:

“את המימד הזה יש לחוות, לדעת ולהבין: כאשר העין דועכת, והתפישה של צורה דועכת… האוזן… צלילים… הלשון… טעמים… האף… ריחות… הגוף… מגע… המימד הזה צריך להיות נודע, נחווה, מובן – כשהתודעה דועכת, ותפישה של אובייקטים של התודעה דועכת.

בוא נלך לאט כאן. האם עלתה ביקורת פנימית?

“איך אני יכול/ה לחוות משהו כזה, אני לא יכול/ה להיות עם שלוש נשימות ברצף?!” או: “אוקיי, אז יש פה חווית מדיטציה קיצונית, מה זה קשור לחיים שלי?” אני מנסה לפרוש קשת רחבה, אבל חכו, חכו.

בשיחות האלה אני לא רוצה להדגיש את החוויה הזו, שהבודהא דיבר עליה. אלא – להדגיש ולהבהיר איזו דרך להבין את מה שאנחנו עושים/ות פה, את התרגול, שיכולה להשפיע ולכוון את הדרך בה אנחנו רואים/ות דברים. אז שוב הבודהא: “יש מה שהוא נחות, מה שהוא נעלה, ויש מה שהוא לחלוטין מחוץ לשדה התפישה הזה.” מה זה אומר?

משהו נחות – מצב של מערבולת, של כעס – אלו מצבים נחותים עבור הבודהא, ביחס למצב של סמאדהי, כשהמיינד פתוח ובהיר, או מצב של מטא, שבו המיינד פתוח ורך. אז יש את המצבים האלו, ויש את התפישה של העולם, כאשר הוא נחווה דרך המצבים האלה. הכל פה הוא סביב תפישה. מה אני תופש/ת, ואיך העולם נראה לי דרך התפישה הזו.

איך העולם, הבניין הזה, הטבע, אני – נראה דרך מטא? ו’המעבר’ – היציאה המוחלטת מהממד הזה של תפישה.

“”במקום שבו למים, לאדמה, לאש ולאוויר אין אחיזה,

שם אין הכוכבים מנצנצים, והשמש אינה מאירה;

שם הירח אינו זורח, אך החשיכה אינה חודרת.

כאשר החכם, הברהמין, ידע [זאת] בעצמו באמצעות החכמה,

או אז, חופשי הוא מצורה ואי-צורה,

מכאב ומעונג”.

אז הבודהא, כך נראה, מגדיר יציאה מוחלטת מתוך העולם הזה של תפישה. ולפעמים הוא מדבר מתוך זה – על הדעיכה של תחושה ותפישה. וזו תפישה מדיטטיבית, שהוא מדבר על הצורך לשהות בה.

לרוב הוא מדבר על זה במונחים שליליים – זה דועך, זה לא זה ולא זה. לפעמים – הוא מדבר במונחים חיוביים. לפעמים הוא מדבר על זה במונח חיובי: הכרה ללא אובייקט.

סאריפוטה, תלמידו הבכיר, שאמרו שהוא שני רק לבודהא, נשאל: כשרואים/ות משהו כך – האם משהו נשאר? והוא אומר: לא, את/ה לא יכול/ה לומר את זה. האם שום דבר לא נשאר? לא, את/ה לא יכול/ה לומר את זה. האם גם זה וגם זה? לא יכול/ה לומר. האם לא זה ולא זה – לא יכול/ה לומר. זה מעבר לכל מה שאת/ה יכול/ה לומר לגבי: ‘האם יש משהו או אין משהו שנשאר’.

אז בוא נעצור לנשום שניה. איך הלב מגיב לזה כרגע? אולי ביקורת פנימית נכנסת, ויש משהו שחוסם את הדרך בפני תגובה כנה. אנחנו שומעים/ות את הדברים האלה שמצביעים למשהו שהוא מעבר למה שאנחנו יודעים/ות בדרך כלל. איך הלב מגיב? אני רק שואל, בלי לומר שזה צריך להיות כך או אחרת.

מה יש להסיר, כדי לראות כך?

הציטוט הזה לגבי הכוכבים, הוא מתוך דרשה של הבודהא, שמפורסמת מסיבה אחרת. מה שהקראתי לכם זה נקרא ‘אודאנה’, שזו מין סיומת שירית. זה מגיע מדרשה שמדברת על בחור שנקרא באהיה, שהיה מאוד מוערך כמתרגל. והוא תהה יום אחד – האם אני באמת מואר? ואז מלאכית שאיתה היה לו קשר בעבר נגלתה אליו ואמרה לו – באהיה, מצטערת, לא רק שאתה לא מואר, אתה גם לא מתרגל בכיוון. ולמזלו – הוא היה מספיק צנוע, והיתה שם מספיק גמישות בשביל שהוא ישאל את עצמו – אולי זה נכון?! אז הוא שאל את המלאכית איפה יש מורה, והיא שלחה אותו לבודהא. אז הוא הלך מרחק עצום כדי לפגוש את הבודהא.

כשהוא הגיע, הוא ראה הרבה נזירים מתרגלים הליכה. שאל אותם: איפה הבודהא? והם אמרו: הוא הלך לאסוף אוכל בעיר. אז הוא מיהר לעיר, וניגש אליו. ואז:

“בראותו את המבורך, ניגש באהייַה אליו, ולאחר שהשתחווה לרגליו, אמר: ‘אדוני, למד אותי את הדהמה; למד אותי את הדהמה, הסוגטו, שכך אחווה אושר וברכה לזמן רב’. משסיים שבאהייַה את דבריו, אמר לו המבורך: ‘אין זה הזמן המתאים באהייַה, נכנסו כעת אל בין הבתים לאיסוף האוכל’. פעם שנייה פנה באהייַה אל מבורך ואמר: ‘אבל אדוני, אין לדעת אלו סכנות אורבות לחייו של המבורך או לחיי. למד אותי את הדהמה, אדוני; למד אותי את הדהמה הסוגטו, כך שאחווה אושר וברכה לזמן רב’. פעם שנייה אמר המבורך: ‘אין זה הזמן מתאים באהייַה, נכנסו כעת אל בין הבתים לאיסוף האוכל’. פעם שלישית פנה באהייַה אל מבורך ואמר: ‘אבל אדוני, אין לדעת אלו סכנות אורבות לחייו של המבורך או לחיי. למד אותי את הדהמה, אדוני; למד אותי את הדהמה הסוגטו, כך שאחווה אושר וברכה לזמן רב’.

אם כך באהייַה [ענה המבורך], עליך להתאמן באופן הזה: ‘בנראה יהיה אך ורק הנראה, בנשמע יהיה אך ורק הנשמע, במוּרגש יהיה אך ורק המוּרגש, בנתפס יהיה אך ורק הנתפס. כך עליך להתאמן באהייַה. כאשר בשבילך רק הנראה יהיה במה שנראה, רק הנשמע יהיה במה שנשמע, רק המוּרגש יהיה במה שהוּרגש, רק הנתפס יהיה במה שנתפס, אז באהייַה, אינך ‘עם זה’. כאשר אינך ‘עם זה’, אתה לא ‘בזה’. כאשר אינך ‘בזה’, אינך כאן, שם או ביניהם. אכן, זהו סופם של אי הנחת, הכאב והסבל.

זמן קצר לאחר מכן באהייה נדרס על ידי פרה, והבודהא אמר שהוא היה מואר לחלוטין, ויש להתייחס לגופתו בכבוד. בסוף הדרשה – מגיע החלק שהקראתי קודם.

אז ההוראות האלו שהוא נתן לבאהיה: “עליך להתאמן באופן הזה…”.

אני הייתי בארצות הברית, והמורה היה מלמד ומקריא את הפסקה הזו, ואני מצאתי את עצמי נשען קדימה, וחושב: אם אני אהיה ממש נוכח, אולי הפעם… אולי… אבל לא התעוררתי, ויש לזה הרבה סיבות, שאת חלקן אני אסביר כאן.

זה יכול להישמע כאילו הוא מלמד אותו תשומת לב חשופה. לברר מהו הנתון הבסיסי של החוויה שלנו. ‘דברים כמו שהם’. גם אם אתם/ן לא חושבים/ות על זה, זה נשמע כאילו אלו ההנחיות. לחתוך פפנצ’ה, את הסיבוך שאנחנו מוסיפים/ות לדברים דרך אסוציאציות וכדומה, כשהמיינד מסתבך במעבה של מחשבה, סיפור. מסבך את מה שקורה עם סיפור על העצמי, התעצמות של האגו, וכן הלאה, וכשזה ממש חמור – נלכד במערבולת של אגו שיש בה ניתן ממה שקורה מולנו. אז זה יכול להישמע כאילו הלימוד הוא – לחתוך פפנצ’ה, ולהיות בעולם בצורה ישירה ורעננה. אולי יש איזו אמת בזה, אבל זה הופך את הסיומת לממש מוזרה. למה הבודהא לא שר על כמה זה נהדר להיות בעולם בתפישה בהירה? אבל הוא כתב סיומת – שמהללת את ההיעדר המוחלט של התפישה. את ההליכה מעבר. זה לא מסתדר יחד בדיוק. כמו שאמרתי קודם – הכיוונים האלה של הבודהא לטרנסצנדנציה מופיעים פעמים רבות. ובמהיאנה – יש אינסוף:

“כשכל התופעות לא מופיעות, כך אתה רואה אותן באופן מושלם”.

דרך אחרת לתרגם מסנסקריט את מה שהוא אמר לבאהיה, זה: “בראייה, אפילו לא הראייה”.

אז אולי יש יותר בהוראות האלה במה שנראה במבט ראשון.

בואו נהפוך את הדבר על ראשו.

כשהוא אומר: “רק הראייה” – מה הוא מסיר? “רק” פירושו שמסירים משהו. מה מסירים/ות? אפשרות אחת – לשמוט את התגיות שיש על דברים: מיקרופון, מראה, חדר וכו’. וודאי, זה אפשרי ברמה מסוימת. אבל לאן זה מוביל, ולמה זה כ”כ חשוב? אולי יש לנו תחושה שאנחנו מנסים/ות להיות בתודעה כמו של תינוק, בלי תגיות. הבודהא לא עודד את זה. לפעמים זה יכול לבלבל, לפעמים לרענן. אבל – האם זה מה שאנחנו מחפשים/ות? זה הכל? בהוראות לבאהיה ההסרה של משהו נראית מרכזית, אבל – מהו זה שאנחנו מוותרים/ות עליו?

פפאנצ’ה, תיוג, תגובתיות – ההרגל שיש לנו למשוך מה שאנחנו אוהבים, להיפטר ממה שלא. סלידה והיאחזות. התגובתיות כוללת הערכה ומדידה. הדבר הזה הוא זה יותר טוב מזה, או פחות טוב מזה. או: הדבר הזה היה יותר טוב אתמול, מקווה שהוא יותר טוב מחר. מדידה בין דברים ושל משהו אחד לאורך זמן – הם חלק אינטגרלי ממשיכה ודחייה. אז עוד ציטוט של הבודהא:

“אם מתרגל/ת נוטש/ת השתוקקות לאלמנטים של צורה; וודנה; תפישה, צורות מנטליות, הכרה. דרך הנטישה של השתוקקות – התמיכה להכרה נחתך, ואין בסיס להכרה. הכרה, כבר לא מבוססת, לא ממשיכה, לא מבצעת שום תפקיד (כלומר – לא יודעת כלום) – משוחררת.”

כלומר – בהיעדר מוחלט של משיכה ודחייה – ההכרה נשמטת. את/ה תלך/י מעבר להכרה הרגילה.

הסרת התעתוע ממוטטת את חווית המציאות, ומוליכה אל ה’מעבר’

ציטוט דומה: “כשמתרגל השמיד בורות, או תעתוע, תעלה הבנה – אז, עם הדעיכה של הבורות הזו ועליית הבנה – הוא לא מפברק מצב נעים או מצב בלתי נעים. עם אי-הקיום של פיברוק, מתוך ההפסקה של פיברוק – יש הפסקה של הכרה, תפישה, וכן הלאה”. אז – ההסרה של משהו – פותחת משהו טרנסצנדנטי.

מהי הסרה של בורות, תעתוע? דבר אחד, שבטח שמעתם/ן – זה הקונספט של העצמי. כלומר – לראות דברים כ’אני’ או ‘שלי’. זה תעתוע בפעולה – לעשות אני ושלי. או, יותר בעדינות – “אני מודע למראה הזה”. אוויג’ה היא האמונה בזה שרואה, בעד. הרמה הזו של בורות היא לא בהכרח מחשבה. לפעמים אנחנו חושבים/ות כך, אבל לרוב זה קורה מתחת לרמת המחשבה. אני לא צריך/ה לחשוב: אני רואה את המיקרופון. זה קודם לתפישה. השקפה שקודמת לתפישה, כל הזמן, עד שאני מוצא/ת דרך אחרת.

נגארג’ונה: ‘זה שרואה את ההיעדר של אני, ואת ההיעדר של “עשיית אני” – אינו רואה. במילים אחרות – ראיית היעדר העצמי, הריקות של העצמי – פותחת פתח אל מעבר לתפישה הרגילה. למשהו אחר לגמרי. האוויג’ה, התעתוע הזה – הוא בשורש של ההפנצ’ה, של הסיבוכים שאנחנו נכנסים/ות אליהם, המערבולות. היאחזות והחזקה בהשקפת עצמי מולידה פפנצ’ה. בלי זה – לפפנצ’ה אין על סביב מה לנוע. ותחושת העצמי גם יוצרת את התגובתיות שלנו. מדידה והשוואה של דבר האחד בשני. כשיש תחושת עצמי נפרד מהעולם, הוא מושקע. זו בורות בפעולה. אני מרגיש/ה עצמי, אז אני משגיח/ה עליו: מה אני יכול/ה להביא בשבילו, מה אני צריך/ה לשמור מחוץ אליו? זה מופיע כהשקעה, משיכה ודחייה, פפנצ’ה. יש לבורות עוד משמעות, אבל נגיע לזה.

אז כל ההוראות האלה של הבודהא – תראה אם את/ה יכול להסיר משהו. ואז מה? משהו נפתח. אנחנו יכולים לומר – תפישה, חוויה, אני משתמש במילים האלו לחלופין – חוויה היא כמו בית קלפים. בנויה, מפוברקת. אני מוציא/ה קלף. אולי המבנה עומד. אם אני לוקח/ת כמה קלפים בבסיס – הכל קורס. זו לא אנלוגיה מאוד טובה. עדיף לומר, כל הדברים שמנינו עד עכשיו – מדידה והשוואה, תחושת עצמי, תפישה והכרה, פפנצ’ה – אפשר לראות שהם ספקטרום. הם יכולים להיות אינטנסיביים, או פחות, או עוד פחות, או ממש פחות. ודיברנו על זה בשאלות-ותשובות קודם. זה לא מתג הדלקה וכיבוי, אלא ספקטרום. כמו פפנצ’ה. יכולה להיות הרבה או מעט, הרבה או מעט מדידה והערכה, או הרבה או מעט עצמי. ככל שיש יותר מאחד מהם – יש את כל האחרים, ויש יותר תחושת עצמי, ויותר תפישה. ככל שיש פחות – יש פחות תפישה.

תלות של הפקטורים שבונים את החוויה, הפחתת החוויה על גבי ספקטרום

כל הפקטורים האלו שאנחנו מדברים עליהם – הם גם תלויים ובנויים האחד בשני. הם אספקטים של אותו דבר. בהנחיות של באהיה – כשאין “אתה בזה” כמו שהבודהא אומר לבאהיה, אז: “אתה לא בעולם הזה ולא בבא” – כשאין אתה – אין עולם. הבודהא – אומר לו: “אמן עצמך כך”. אז נאחנו צריכים/ות לאמן את עצמנו. במה? בלהוריד, להפחית, את הדברים שבונים את החוויה.

האם אנחנו יכולים/ות לאמן את עצמנו בהפחתה שלהם, ולראות מה קורה?

זה ספקטרום. של חוויה, של תחושת עצמי.

האמת היא, שכולם/ן יכולים/ות לראות את זה, אפילו בלי לעשות מדיטציה. כעיקרון, אפילו אם לא ישבנו פעם ראשונה – אנחנו יכולים/ות לראות שלפעמים אנחנו בונים/ות את העצמי, ואיזה ‘עניין’ – במידה רבה מאוד. נעים בין מצב רגיל ומצב עצבני של תודעה. יש את מה שנחות, נעלה, ויש את היציאה המוחלטת ממצב של תפישה. למודט/ת יש יכולת לראות טווח הרבה יותר גדול. לראות יותר את הבנייה, את הסולידיות של מה שנבנה. ואנחנו יכולים/ות לראות פחות ופחות בנייה. הרבה הרבה פחות. עד כמעט כלום, או כלום.

דרך התעתוע – המציאות מפוברקת

אני לא מציע פה חוויית מדיטציה, אלא תובנה. רעיון. את/ה עוקב/ת אחר הקו של התובנה לגבי פיברוק. והבודהא אומר: כל התופעות מפוברקות.

מפוברק זו מילה טובה, כי יש לה את המשמעות של משהו נבנה, וגם של משהו שקרי או מזוייף. הבודהא הצביע לדברים האלה, כשהוא אמר שדברים הם בנויים.

“כל חוויה היא כמו חזיון תעתועים”. תפישה, היא לא רק התיוג: “זה שעון, זה דג”. אלא – להפוך משהו לדבר. אנחנו מרגישים/ות שיש שם משהו, ותופשים/ות אותו. זה יכול להיות משהו מאוד עדין. עדיין – חזיון תעתועים. ואז ממשיך – “כל הכרה. פנימית או חיצונית, קרובה או רחוקה, עדינה וגסה – כמו תעלול של קוסם”. כל זה –קסם, מיראז’, אשליה. כל תחושת דבר, כל תחושת זמן – זה קורה עכשיו – אשליה, מיראז’. כולל התפישה של אחדות, או תפישה של “הכל הוא תודעה” מיראז’. אשליה.

מהי התגובה של הלב לזה? רק שימו לב.

לפעמים כשאנחנו שומעים/ות את המילה פיברוק, שלפעמים גם מתורגמת: ‘התניה’. לפעמים אנחנו חושבים/ות: “אה, דברים נוצרים מדברים אחרים”. המיקרופון הזה נוצר מדברים אחרים. אז משהו נוצר מדברים אחרים. אבל הבודהא אומר משהו נוסף. אז מה אם הם נוצרו מדברים אחרים? כמה חופש זה מביא? אולי הוא עשוי מכל מיני דברים יקרים, ואני ממש צריך להיאחז בו. מה זה אומר להיות מפוברק “על ידי התודעה”? ואפילו התודעה הזו – מפוברקת. כולה, המיינד והעולם – אשליה. סאריפוטה אמר: “אלו כמו שני גבעולים, נשענים האחד על השני.”. עצמי ועולם, הכרה ותפישה, מיינד ו’דבר’ – קשורים לחלוטין יחד. זה משהו מאוד רדיקלי, ומאוד קשה לתפישה.

למה הכוונה כשהבודהא אומר שמשהו הוא אשליה? בבירור, דברים נראים. ובבירור – לפעולות יש תוצאות. זה לא שזה לא נכון. כל מה שנראה – הוא תלוי, הוא ריק, אשלייתי, נבנה הדדית. כל אלו – מילים נרדפות. מה זה אומר לומר שמשהו הוא אשלייתי?

פעם אדם בשם קצ’יאנה שאל את הבודהא על דברים. והבודהא אמר: ‘שדברים קיימים, זו קיצוניות אחת, שהם לא – זו קיצוניות אחרת. אבל אני מקבל – לא שכן ולא שלא. ואני טוען לדרך האמצע בין יש לאין.’ זה דבר מאוד מעודן לומר על האשליה הזו. זה משהו שאנחנו צריכים/ות לראות במדיטציה. גם לא-מתרגל/ת יכול/ה לראות את זה, אבל אנחנו יכולים/ות לראות יותר לעומק. התהוות גומלין, פברוק. מה קורה אז?

לראות את דרך האמצע

מה בא מראיית הטבע המפוברק? האשליתי? אנחנו מתחילים/ות לראות את דרך האמצע. אז – המונח ‘תעתוע’ מתחיל לקבל משמעות אחרת לגמרי. כי הוא מתחיל לכלול, התבונה מתחילה לכלול את ההבנה שתופעות הן ריקות, שהמיינד ריק. שהעכשיו ריק. המראיות ריקות. מה קורה אם אנחנו חוזרים/ות להנחיות לבאהיה, ומחברים/ות את ההבנה הזו? רק הראייה פירושה – זה ריק. אני לא מניח/ה שזה דבר אמיתי, או שיש מודעות אמיתית שיודעת את זה. אולי זה מה ש-באהיה הבין. זו רמה אחרת לגמרי. הוא היה מתרגל רציני, אולי הוא יכל להבין כך.

אם רואים/ות את זה כך, ואני מודע שאני אומר הרבה. מה כל זה אומר?

אחת הדרכים להבין מדיטציה – הופכת להיות ניסוי פנומנולוגי רדיקלי. רדיקלי במובן של מהפכני, בבירור זה דבר מהפכני. וזה אומר גם: לשורש. זה מכוון לשורש התפישה. פנומנולוגי פירושו – יש לי את העולם הזה של התפישה, ואני לוקח/ת ומבין/ה את העולם בלי להלביש קונספציות מטאפיזיות, כולל – שזה משהו אמתי. זה מה שבא אלי, ובהקשר הזה – אני יכול/ה לשחק עם זה, ולהסיר דברים מסוימים, כמו מדען או אמן – ותוצאות שונות, מופעים ותופעות שונות יתגלו, והבנה מתגלה. ניסוי פנומנולוגי רדיקלי. אז אנחנו צריכים/ות להיכנס לזה ולגלות בעצמנו דרך מה שאנחנו רואים/ות במדיטציה. הבודהא, בבירור, לימד דברים שונים בהתאמה למי שמולו. אז בהתאם לניסוי הזה, וברמה של המופעים והחוויה – האם אני יכול/ה לשמור את השאלה פתוחה: מה מפוברק? ולשמור את זה כשאלה פתוחה. כשאני נתקע/ת בתסבוכת של שנאה לעצמי ואחרים, ואני יוצא/ת ממנה – אני שואל/ת את עצמי: “מה כל זה היה”? אז אנחנו יודעים/ות לומר – המיינד עשה את זה. אבל אנחנו לא ממשיכים/ות ואומרים/ות – שניה, אולי גם זה מפוברק? האם יש גבול למה מפוברק? איפה הגבול? האם השולחן הזה, למשל – אמתי?

אנחנו לא יכולים/ות לחיות בטרנסצנדנטי. אי אפשר לחיות מעבר לתפישה וחוויה. זה בלתי אפשרי. אנחנו אפילו לא יכולים/ות לחיות לאורך זמן בלי תיוג, בלי מתן משמעות. אנחנו נותנים/ות לדברים משמעות, מרגישים/ות מדברים שונים, יצורים שונים/ות, איזה הדהוד דמיוני ומדומיין. אי אפשר לחיות ללא סיפורים. אבל אם זה המקרה – אז מה המשמעות של מה שאני אומר כאן כבר שעה? מה לקחת מזה? מה לעשות עם זה? לא לנער את זה מתוך הביקורת הפנימית.

פברוק פירושו שקרי. אז אפשר לומר: הבלתי מפוברק הוא אמתי. הטרנסצנדנטי הוא אמיתי. אחרים/ות יאמרו – הרגע הזה הוא האמתי. העולם הזה של חוויה הוא אמתי. וכל השאר – ‘מטאפיזיקה’, או משאלות לב. מה הנטייה שלכם/ן? האם אתם נמשכים/ות לעולם ‘הזה’ של חוויה? או לעולם, לדת של – ‘מעבר’? רק לדעת מה הנטייה. יש א/נשים שאומרים/ות שזה פחד ממוות שמוביל לאמונה בטרנסצנדנטי, וזה כמובן יכול להיות ההפך, ולתת מעמד של: “זה זה. החיים” ויש פחד מלראות את הטבע המתעתע של החיים, כי החיים, בתרבות שלנו, הפכו להיות מה שאלוהים היה לפני כן. אני חושב ששווה להיות מודעים לאן אנחנו נמשכים/ות. ‘מה אני רוצה שתהיה התשובה’.

למעשה, שתי ההשקפות האלה – הטרנסצנדנטי הוא אמתי וזה לא, ו-זה אמתי והטרנסצנדנטי לא – שתיהן לא שלמות. יש תפנית בעלילה, ויש משהו יותר יפה ושלם משתי הנטיות האלה.

אני רוצה, כמו שאמרתי, לתת מבט יותר גדול, שיש לו משמעות כלפי האופן בו אנחנו מבינים/ות את כל התרגול. אז נמשיך בפעם הבאה. עכשיו, בואו נשב קצת בשקט יחד.

לגשת לדהרמה – חלק 2 – דרכי ראייה משחררות

מרץ 10, 2018ינואר 4, 2023 ~ Yahel ~ כתיבת תגובה

השיחה הזו וזו שלפניה (לגשת לדהרמה – חלק 1 – שחרור מכבלי העולם) ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט בנובמבר 2012. בשתיהן יחד – הוא פורש מבט רחב ועקרונות יסודיים להבנה של הכיוון והאפשרויות של הדהרמה ולתרגול שלה. את השיחה הזו אפשר למצוא כאן: http://www.dharmaseed.org/teacher/210/talk/17961/

אז. הזכרתי בתחילת השיחה הקודמת, שאני מתכוון לנסות לגלות משהו לאורך שתי שיחות, שזוהי השנייה מביניהן. זה קצת משוגע לנסות לעשות זאת, אבל זה מה שקורה. במובנים רבים, הרבה ממה שאני הולך לגשת אליו הפעם הוא פשוט יותר, ואפשר לתהות למה לא עשינו את זה בסדר הפוך, אבל הסדר מיועד לארגן איזו מסגרת חשיבה והבנה של כל העניין. לפעמים צריך מידה מסויימת של הבנה של ריקות כדי לראות את החשיבות של מה שאני אדבר עליו היום. אבל חלק מהסיבה שזה משוגע לדבר על זה כך היא שלא כולנו נמצאים ב’אותו עמוד’ לגבי התרגול שאנחנו עושים פה, ולא בהכרח כל התרגולים יוליכו באותו כיוון. אז – אני מודע שאולי זה קשה לחלק מכם, במיוחד אם זה חדש.

אבל הרבה מהדברים שקראתי או שמעתי שהיו משמעותיים עבורי – הייתי צריך לקרוא כמה וכמה פעמים, ולפעמים לחזור שוב ושוב לדברים. אנחנו, פיזית, לא שומעים הכל. אנחנו שומעים את מה שמתאים לנו, ולוקח זמן לבלוע הכל.

הקדמה – תובנה

אז אתחיל מלדבר על תובנה. זוהי, בעצם, לא מילה שהבודהא השתמש בה כ”כ הרבה, אבל היא נעשתה מאוד נפתה במסורת שלנו, בבירור. ואנחנו יכולים להגדיר אותה בכל מיני דרכים, ואני לא אנסה לתת הגדרה מאוד חד משמעית, אלא רק קו כללי. אז, בגדול, תובנה היא כל הבנה, דרך ראייה – שמביאה הפחתה בדוקהא, באי נחת. מאוד רחב. כל דרך ראייה או הבנה שמובילה להפחתה בדוקהא.

אז, אם נגדיר את זה רחב – זה אומר שתובנה היא לא חויוה ספציפית שאנחנו מנסים לחוות. זוהי לא החוויה שמשחררת אותנו. אלא – ההבנה של משהו. זה תמיד יותר משמעותי מכל חוויה שיכולה לקרות או לא. כמו כן, תובנה זה לא פשוט להיות מיינדפול. זה לא פשוט לדעת. אני אולי יודע שאני חסר מנוחה מאוד, ריאקטיבי מאוד, המון פפנצ’ה. תשומת הלב הזו לא בהכרח נחשבת כתובנה, אם היא לא מפחיתה את הדוקהא. אולי אני פשוט יודע, וזה לא עושה הרבה, ואז זו לא בהכרח תובנה. מהם הפקטורים שבאים עם תשומת הלב שעושים את ההבדל?

אז, זה עשוי להפחית את הדוקהא, ואולי לא. במה זה תלוי? זו השאלה המעניינת. מהן הפקטורים שבאים עם תשומת הלב שעושים את ההבדל? משהו בתובנה חותך את הסבל, או יוצר פחות – סבל.דבר נוסף הוא – שהתובנה מגיעה מתוך החוויה שלי. זו לא אמונה משהו חיצוני, במשהו שיקרה, אלא הבנה, נקודת מבט, שנובעת מתוך החוויה שלי.

זו הגדרה מאוד רחבה, ויכולה לאפשר הרבה דברים. יכולות להיות תובנות אישיות, שחותכות את האופן שבו אני סובל מסבל אישי. למשל – יש לי לחץ שמרגיש כרוני במקום מסויםך. בלב, בבטן. ואיכשהו – הסקתי מתוך זה שאני כך וכך. אולי זה מודע ואולי לא. אבל אני הסקתי מתוך הכיווץ בבטן שאני מפחד. זה נשאר איתי. ומתוך ההשקפה הזו – יש עוד כאב, עוד דוקהא. ואחרי שאני יושב – אני יכול לראות שזו הנחה. פשוט הנחה, ואני לא בהכרח אדם כזה. וזה עושה הבדל גדול, זה מפורר את הרה הזו של הדוקהא.

זה יכול להיות אוניברסלי: ‘אה, הכל באמת לא-קבוע’; ואולי אפשר לומר שיש אמת אולטימטיבית, תובנה אולטימטיבית, שזו לא ארעיות – אל משהו מרמה יותר מהותית.

יכול להיות שתובנה תוביל להפחתת דווקא בעתיד. אולי שמעתי על נדיבות, ואני חושב על זה ומבין שזה מוביל לאושר, וזה מוליד נדיבות בעתיד. או כוונה אוהבת, מטה, או אתיקה. אני מבין את זה, וזה מוליד פחות דוקהא בעתיד. אבל – יכולה להיות תובנה שמפחיתה סבל עכשיו. כשאני רואה כך – יש פחות דוקהא. המון אפשרויות. למשל, האדם הזה שיש לו כיווץ בגוף, ורואה את ההנחה הזו לגבי עצמו, ומתוך הראייה, באותו רגע – פחות דוקהא. וממש אפשר להרגיש את ההקלה באותו רגע, בגוף ובתודעה. ותחושת השחרור הזו מלווה את הראייה, וזה מראה לי שאני בדרך הנכונה. תחושת ההקלה מראה לכם את הדרך הנכונה. תחושת שחרור היא אינדיקטור. לחוש את השחרור זה חשוב, כשהוא שם. כי זה נותן חוויה של ארבע האמיתות: איפה יש דוקהא, ואיפה אפשר להקל עליה.

אז – דרך ראיה שמשחררת מדוקהא.

דרכי ראייה משחררות

לפעמים אנחנו יושבים, מתרגלים לנו, ופתאום: אהה! אני מבין משהו. יש הבנה. מתוך המיינדפולנס, הסמאדהי, משהו התבשל. זוהי תובנה כתוצאה, וזו הדרך הנפוצה יותר לחשוב על תובנה. אני רוצה להדגיש היום קו נוסף. תובנה כנקודת מוצא. כמשהו שאפשר ליישם, לעקוב אחריו.

דוגמא: יושבים במדיטציה, ושמים לב לתחושות הגוף, ויש הרבה מיינדפולנס, ונראה, לזמן מה, שתחושות הגוף הלו פשוט קורות. הן לא מרגישות כמו אני או שלי. יש פירוק של התחושה הכובלת של אני ושלי. ויש חוויה של אנאטה. חויוה של התופעה הזו כלא-אני. לא אני, ולא שלי. זה בא מתוך תשומת הלב. אולי אפשר לקחת את התובנה הזו, ולהתחיל להשתמש בה כתובנה. האם אני יכול לכוון את דרך הראייה שלי על החוויה, אולי רק תחושות גוף בהתחלה, ולראות אותה כאנאטה. כלא-אני? אז, יש עידוד מכוון, חוזר, מתמשך, של דרך ראייה שהתחילה כתובנה ספונטנית. אז אנחנו בכוונה מתרגלים “דרך ראייה”.

אז הבודהא:

“ומהי התפישה (ההשגה) של לא-עצמי?

הנה, מתרגל שהלך ליער, לצל עץ, לבניין נטוש, מבחין כך: העין אינה עצמי, צורות אינה עצמי, האוזן אינה עצמי, צלילים אינם עצמי, האף אינו עצמי, ריח אינו עצמי, הלשון אינה עצמי, טעם אינו עצמי, הגוף … תחושת המגע… התודעה… דברים שבתודעה…”

אז זה מבט מכוון. בכוונה לראות כך

לפיכך הוא נשאר ממוקד על אי עצמיות, על ששת אברי החושים והחושים.”

לאחר מכן הוא כולל גם את ההכרה, והוא כולל את כל מה שיש בחוויה האנושית. בכל.

אז הוא אומר – אנחנו מתאמנים בדרך ראייה, מתאמנים בתפישה. זה מאוד שונה מתובנה ספונטנית.

יש המון אפשרויות כאלו.

ארעיות

למשל – ארעיות. עכשיו, אתם יכולים לשים לב כך לתוחות הגופניות שלכם. לשים לב להבהוב, להגעה ולהעילמות של תחושות גופניות. והדגש הוא על לראות את השינוי. שינוי, מרגע לרגע. דברים באים הולכים, נולדים ומתים. לא חשוב אם רואים את כל הפרטים. מה שחשוב הוא השינוי. שינוי, שינוי. לספוג את התחושה של זה.

אפשר לעשות את זה עם צלילים. את השינויים של הצלילים, של הרוח. לא צריך להבחין בכל פרט, אלא להיות ממוקדים על השינוי. לשים לב, שוב ושוב.

אם תשהו את נקודת המבט הזו לזמן מספיק, והיא הראשונה, הפשוטה והנגישה ביותר, אבל הפחות משמעותית. אם תשאיר את נקודת המבט שם מספיק, אז התודעה תשחרר יותר. יהיה יותר letting go. זה מגיע באופן אוטומטי, לא צריך לחשוב על זה, או לומר לתודעה: “דברים ארעיים, אז תשחרר”, אלא ממש בראייה של השינוי – המיינד משחרר. כי הוא רואה אינטואיטיבית: דברים משתנים, אני אשחרר.

דבר נוסף שיכול לקרות הוא שמתחילים לראות את הפערים בדברים. אם מסתכלים מקרוב – מה שאנחנו רואים כאובייקט – הוא בעצם הרבה דברים נפרדים. הרבה רגעים נפרדים, ויש פערים ביניהם. אז זו דרך אחת לפרק את האובייקט. מה שנראה כ”כ מוצק, הוא פחות מוצק כשרואים מקרוב, דרך אניצ’ה. ככל שדברים נראים לי יותר מוצקים – כך אני אשתוקק יותר ואסבול יותר. הסולידיות של משהו היא בסיס הכרחי להשתוקקות ודוקהא. אז אי הסולידיות משחררת הרבה, כבר ברמה הזו, ויש לה הרבה אפקט.

יש הרבה אפשרויות עם זה.

דוקהא

אמרנו משהו על אנאטה, ויש את אניצ’ה, שזו הארעיות. השלישית בשלישייה הזו נקראת דוקהא. לפעמים הם נקראים: “שלושת המאפיינים” למרות שהבודהא לא השתמש במילה הזו.

דוקהא פירושה אי נחת או סבל. אבל זה אומר גם: “לא-מספק”. אז איך זה יהיה לשים את העדשה הזו, ולראות הכל כ”לא מספק”. כל מה שעולה: “לא מספק”. יפה, מכוער, נעים, לא: “לא מספק”. אני יודע שזה לא מספק, כי זה ארעי. זו לא עמדה קשיחה כלפי הקיום, אלא דרך ראייה. ואפשר ממש להרגיש את ההקלה שבזה. כמה מפתיע! לראות הכל כלא מספק פותח כל כך הרבה יופי עבור הלב, כשלא הופכים את זה לפילוסופיית חיים. או שאפשר להרגיש היאחזות והשתוקקות, ושוב ושוב להרפות אותם. או לשהות במרחב של: “לאפשר הכל. 100 אחוז פתיחה”.

אפשרויות נוספות

גם מיינדפולנס היא פשוט דרך ראייה אחת. זו דרך ראייה שמפחיתה פפנצ’ה. אנחנו אומרים: בו תהיה עם הדברים יותר בישירות. בגלל שיש פחות פפנצ’ה – יש פחות סבל. וכן – יש שם הפחתה של התגובתיות. זו דרך ראייה שמפחיתה סבל משום כך. ומיינדפולנס יכולה לחשוף, להראות חוויות של ללהראות את הפערים בדברים.

מטה זו דרך ראייה. מה קורה, מה אני לומד על החוויה, אם אני רואה הכל דרך מטה. לא רק אותי ואת האחר, אלא הכל.

ככל שמתרגלים, התחושה של ידיעה נעשית יותר בולטת, ומתישהו אפשר להשתמש בה כדי לעודד את השחרור של סבל מרגע לרגע. כששמים לב יותר לידיעה, להכרה, התחושה של דברים ,בתוך’ הידיעה נעשים פחות חשובים, והכל הופך לידיעה. דרך זה יש שחרו ביחס לכל מה שנחווה.

אז אנחנו משתמשים בדרכי ראייה שמבוססות על חוויה. הם יכולים להיוולד מתוך חוויה ספונטנית, חשיבה, אינטואיציה. מה שמשותף – שאלו דרכי ראייה שמשחררות סבל כרגע. מה משותף להן – שהן מעודדות מאוד את השחרור מסבל, ברגע. והן מאוד מעודדות אותו, על בסיס וביחס לתרגול מיינדפולנס.

דרכים הולכות ומעמיקות

כשאנחנו עושים את זה, אנחנו עושים את ארבע האמיתות בכל רגע. יש יחסים קרובים עם דוקהא, ולפעמים היא מאוד עדינה. אתה למעשה לא יודע שאתה במצב של דוקהא, מצב של אי נחת, עד שהוא השתחרר. ורק אז אתה מסכל אחורה ואומר: וואו, אנחנו מסתובבים עם זה כל הזמן. וזה דוקהא.

יש דוקהא בכל רגע, ואנחנו יוצרים אותה דרך אופן הראייה שלנו. אנחנו יוצרים ומשמרים סבל דרך הראיה. באופן רגיל, כשיש סבל – אנחנו מסתכלים עליו בצורה שמרעה את המצב. אז איך זה יהיה למצוא דרך ראייה שמשחררת סבל. באותו רגע.

פרי אחד הוא – שאתה משמר תובנות, חוזר עליהן, מטמיע אותן. אינסוף פעמים אתה חוזר על התובנה ש: “הכל ארעי”. אם אתה חוזר על זה המון פעמים, זה עושה אפקט ענק. עם האנטה – דרך חזרה – אנחנו למעשה מבססים את התובנה הזו, שהמחשבות הן לא אני. צריך לראות את זה שוב ושוב. הלב מעכל מעבד את זה. שהתחושות הן לא אינ. וגם – שדרך הראייה הזו משחררת מסבל. זו תובנה כפולה, שהחזרה מאחה לתוכנו.

פרי נוסף הוא – שדרך התובנה אפשר להמשיך להעמיק. תובנות עמוקות יותר מתחילות לצמוח ולהגיע מתוך התובנה שאני מטפח עכשיו. אם אני מטפח את המקום שבו הכל שייך למודעות, זה מקום מאוד יפה. ואז מתישהו תבשיל הראייה – שלא רק שהכל שייך למודעות, אלא הכל עשוי מאותו דבר כמו המודעות. והרמה של השחרור עולה לרמה אחרת לגמרי. ואחרי כמה פעמים – נא יכול להשתמש ברמה החדשה כמשהו לחזור עליו. להחליף לאניצ’ה

או עם האנטה – מתחיל לראות דברים כ: “לא אני, לא שלי”. מה שבא זה חופש נפלא. ואחרי זמן מה מתחיל להראות שמה שאני רואה אותו מתחיל להתפוגג, ותחושת הצעמי מתחילה להתפוגג. אני ואובייקט מתחילים להתפוגג באמצעות דרך הראייה. כשאני רואה דברים כך – יש פחות אני ואובייקט שנוצרים. ומתוך כך – אפשר לראות שאני ואובייקט הם פיברוק, הם נוצרים, לא אמיתיים. זה דבר מאוד עמוק ומשחרר.

הרעיון של פיברוק

שלושת המאפיינים האלו הן שדרות של העמקה. הם אימונים של התפישה.

הרבה ממה שיקרה בתרגול כזה הוא יחסית צפוי. אם תשהו בזה, התוצאות צפויות: פחות סבל, יותר פתיחות, ודברים מתחילים לדעוך. ש חוקים של התפישה שפועלים כאן. דרכי הראייה האלה מפרקים משהו. מפרקים את הדוקהא. דרך הראייה מסירה את הפיברוק. מסירה את אבני הבניין של המציאות שאנחנו נמצאים בה. דרך הראייה מסירה דברים. פחות היאחזות, השתוקקות וכן הלאה, ועם הסרה של הגורמים הבונים – יש פחות פיברוק, לא רק של אני אלא גם של אובייקט. ככל שאני מסיר – יש פחות. כל הדברים האלו הם ספקטרום. עצמי, היאחזות, סבל. זה הכל שאלה של רמה: לפעמים גס, לפעמים עדין. אותו דבר עם עצמי, עם היאחזות. והכל נע ביחד – יותר מזה – יותר מההוא, פחות מזה – פחות מההוא.

האם אנחנו מגיעים לנקודה, כאשר אני מתחיל להסיר בורות מדרך הראייה, כמו: “אני ושלי”, אז האם אני מגיע למקום שבו: “כך הם דברים באמת” האם אני אגיע, אם אני רואה דברים בלי עצמי ל: “זה הבסיס האמיתי של הדברים”? לא. אין כזה. כשמתרגל נוטש השתוקקות, נוטש בורות – הכל נעלם. כשרואים דברים ללא כל בורות, ללא כל דחיפה ומשיכה, אני לא מגיע ל”קרקע של מציאות”. איפה על הספקטרום הזה, משהו המקום – שמראה את האובייקט האמיתי, את העצמי האמיתי. אם אני מביט על הדברים ללא כל בורות, כלום לא מופיע. כל מה שאני יכול לומר הוא – שהדברים הם ריקים, מפוברקים. אז דרך שימוש בדרכי ראיה אני מתחיל לראות שהכל ריק, מפוברק. ואז אני יכול להתחיל להשתמש בזה כדרך ראייה: “ריק, ריק”. זו דרך ראייה מאוד חזקה. לקחת את כל הסיפור לרמה אחרת לגמרי, מבחינת היכולת לשחרר מדוקהא, להפיג בורות.

אני יכול לשאול: “אם ישנם, באופן רגיל, הרגלים של בורות, כולל במיינדפולנס, כולל כשאני לא חושב, בתוך האינטואיציה שלי יש טעות יסודית, וזה בתוך המיינדפולנס, איך נאחנו יכולים ללכת מעבר לזה?” ההשקפות האלו ממשיכים לפברק, להראות לנו דברים באותה דרך. איך נלך מעבר לזה? איך נראה את הריקות של הכל?

זו דרך אחת.

זה דבר לא קל. דרך הראייה מראה לנו יותר בורות, יוצרת לנו יותר בורות. ומי ישחרר את הקשר הזה?

ההבנה שמשחררת הכי ביסודיות זו ריקות. אנחנו סובלים משום שדברים הם אמיתיים. אם אני יודע שמשהו אינו אמיתי – אני לא סובל ביחס אליו. אז ההבנה של ריקות חותכת סבל ברמה העמוקה ביותר. לכן זה חשוב.

זה מעניין, אני חש מאוד… שנפלה בידי זכות גדולה, משום שמהתחלה היו הרבה דיונים עם מתרגלים ותיקים וחדשים, ואני עושה את זה לעתים קרובות, גם לפני גאיה האוס, ואני שואל לעתים קרובות – איך אתה חושב ל התרגול? לעתים קרובות, אנשים אומרים שהתרגול הוא “להיות עם מה שיש”, לקבל, להיות עם הגוף, ולהיות נחמד. באופן מנוסח או לא. זה דבר כ”כ נפוץ, שהיו הרבה שיחות שבהן אמרתי בדיוק ההיפך, ואנשים הגיבו: ‘אה, אתה אומר שאני צריך להיות עם כל מה שיש’. קשה להזיז משם. אבל זה לא מה שאנחנו עושים. אנחנו חותכים דוקהא. וכמה ואיך שאתה יכול להפסיק דוקהא, זה טוב. מיינדפולנס היא דרך אחת. הדבר החשוב הוא דרכי ראייה שמשחררות. שים לב, והיה זהיר לגבי ההנחות. ישנן הנחיות שהופכות את מה שנמצא שם לאמיתי עבורך. באופן דומה, הרעיון של “פשוט להיות”. זה רעיון אטרקטיבי אם אנחנו מרגישים מוטרדים מאוד. וזה יכול להיות חשוב ומועיל, אבל זה אמצעי. כי “פשוט להיות”, שתהיה לך חוויה – זה לעשות משהו. אתה כל הזמן יוצר את החויה שלך באופן פעיל. גם בלי תווית, אפילו אם אתה רואה ארעיות מאוד מהר – יש בזה פיברוק, עשייה. וזה כולל עשייה. תמיד יש דרך ראייה. אנחנו לא מבינים את זה, עד שאתה הולך די לעומק, אתה לא חושב במונחים האלה. בכל פעם שיש חוויה יש דרך ראייה של החוויה. והיא חלק מהפיברוק, מהייצור של החוויה.

הכל מפוברק, ולפיכך ריק

עכשיו, אני לא יכול לחיות בלי חוויה, במקום העמוק שהבודהא דיבר עליו. החיים הם תפישה, ותמיד יש פיברוק, כל עוד יש תפישה. אז – ‘מה אני הולך לפברק?’ – הופכת להיות השאלה המרכזית. מה אני הולך לפברק? הזכרתי בפעם הקודמת – יש טוויסט בסיפור, שהוא די יסודי ודי יפה. כל הרעיון הזה של פיברוק, שהבודהא דיבר עליו, או של התהוות מותנית, שבו דבר, תפישה, תלויה במיינד, שזו התלות היסודית, כשאנחנו מתרגלים עם זה – זה מתחיל ‘ללכת מעבר לעצמו’. באופן מאוד יפה, זה מתחיל לעכל את עצמו. אנחנו אומרים: דברים מפוברקים על ידי התודעה. אבל אנחנו מתחילים לראות: התודעה הזו, אם אני רואה אותו ככל מיני פקטורים, כמו כוונה ותשומת לב, כמו שהבודהא ניתח, או אני חושב עליו רק כידיעה – זה מפוברק גם, בתהליך. זה משהו מאוד מסתורי שקורה. התודעה והאובייקט מפברקים האחד את השני. שניהם תלויים הדדית, שניהם ריקים. כלומר – אין את הדבר הלא מפוברק שמפברק הכל, משהו יותר מסתורי.

עוד צעד – אם מה שמפוברק אינו אמיתי באמת, ומה שמפברק, המיינד, אינו אמיתי באמת, וגם זמן, ואפשר לראותת גם את זה – לא באמת קיים. התחושה, ההבנה של פיברוק – נעלמת. פיברוק אינו אמיתי באמת. אז, מתוך זה – הבלתי מפוברק אינו אמיתי. כל הרעיון של הבלתי מפוברק נח על הרעיון של המפוברק. כל הדבר – אני מתחיל למשוף חוט של תובנה, וזה כמו נחש שאוכל את הזנב של עצמו. זה חלק מהגאונות של הבודהא: הקונספט הזה בתרגול, מוליך לחופש ענק, ואז אוכל את עצמי בתוך החופש הזה. זה לא ‘באמת’ הסבר. זה לא באמת הסבר. זה רק הסבר ברמה אחת. אחרי הרמה הזו – העולם הולך מעבר למילים. יש משהו קסום, ענק בזה.

ואז כל התחושה… המילה פיברוק היא טובה, כי יש בה משהו שקרי, קצת שלילי. ועם הטוויסט הזה – כבר אין לזה את השליליות הזו. כי אין משהו בלתי מפוברק. יש רק מסתורין, ריקות. למילה בסנסקריט לפיברוק יש שלוש משמעותית: 1. השפה סנסקריט. 2. פיברוק. 3. לעשות משהו לקדוש. אז פואטית – הרעיון של פיברוק מתנתק מהשליליות שלו, וכל העניין הופך לקסום, לקדוש. אם אין דרך שבה דברים הם, בעצם, זה מתחיל להדגיש יותר ויותר את דרך הראייה. דרך הראייה נעשית מאוד חשובה. זה פשוט – אנחנו מרימים ומניחים – דרכים מיומנות לראות את החוויה. דרכים שמביאות חופש. הרבה אפשרויות קיימות. דרכי הראייה הן ריקות, אבל הכל חוזר לדרכי ראייה. זה היופי של זה. זו הסיבה שאני נותן את השיחה בסדר הזה.

מדיטציית תובנה אלו דרכי ראייה שמביאות חופש. אבל בלי השיחה הראשונה לא ברור מה החשיבות של זה. יש גמישות בתחושה שלנו לגבי דברים שהיא הרבה מעבר למה שאולי דמיינו.

כל זה, יש לומר – לגמרי אופציונלי. יש דרכים אחרות לחשוב על התרגול, וזה בסדר. אבל כל מה שצריך כדי להתחיל לנוע בזה זה – לראות שאפשר לראות את העצמי והחוויה בכל מיני דרכים, שאפשר לנסות כל מיני, לטפח אותן, ולראות מה קורה אם אני מטפח אחת או אחרת, ומה מפסיק לקרות, וקורה פחות ופחות. רק על ידי פיתוח דרך ראייה מסויימת – לראות את האפקטים על דוקהא, על תחושת העצמי, על תפישה וחוויה. כל אלו – תרגולים. ואם אנחנו מנסים, אפשר לראות – יש פתיחה מיומנת של קשרי דוקהא. נוצרת פחות דוקהא, ואפשר להתחיל לגלות, לחשוף – שכבות על שכבות של הבנה עמוקה יותר ויותר. אז, זו אפשרות. דרך חזקה מאוד לנוע ולהבין מה אנחנו עושים, ולפתח את התרגול.

הנחיות לתרגול מטא – חלק 4

מרץ 1, 2018 ~ Yahel ~ כתיבת תגובה

הנחיות אלו ניתנו על ידי רוב ברבאה ביום הרביעי של ריטריט קצר בנושא מטא, ששאר ההנחיות והשיחות ממנו נמצאות באתר. את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

אני יודע שאנחנו אומרים את זה הרבה, אבל זה מאוד חשוב: יש פה אמנות של תגובה ואיזון. לפעמים הכוונה האוהבת פוגשת את הסבל שלנו או של אחרים/ות, והיא הופכת לחמלה, ויש לה את הטעם הזה, וזה טוב. ואנחנו עומדים לדבר על האדם הקשה, וזה יכול להיות מאתגר, ולכן נחוץ. אבל – בריטריט קצר – ממש שווה לעודד בהירות ושמחה, ככל שזה אפשרי. אנחנו מגיבים/ות למה שהאוקיינוס מביא, אבל ככל שיש לי את זה (בהירות, שמחה) – כך כל השאר נעשה קל. אם אני שמח/ה – יותר קל להביא חמלה. אם, כשאני פוגש/ת את הסבל בעולם – ואני שוקע/ת, אז אין שם חמלה. אם אין לי את הכוח, את העליצות – לפגוש את האדם הקשה – זו אותה בעיה. אז – אלו צעדים ראשונים, ואנחנו מעודדים את הרווחה, כשזה מרגיש הולם. לפעמים – זה עובד ל’מוד’ השני – של לפגוש את מה שקשה. אז…

יש לנו את הקטיגוריות האלו, ותזכרו את הדימוי של המדורה. ואנחנו נדבר על הקשה, אבל לא בהכרח, בימים הקרובים – לא בהכרח כדאי לבלות איתו יותר מידי. ‘הנה ההזדמנות שלי לרפא את הפצע הזה’ או’ לסלוח לדוד מורטימור הרשע’, או משהו כזה. בהקשר הכללי של חיינו זה יכול להיות מאוד חשוב, אבל אני מרגיש, לעתים קרובות – שזה פורה יותר כשהרווחה והעליצות שם. אלו לא כללים נוקשים, כמובן.

הקטיגוריות הן גמישות. לא רק התנועה שלנו ביניהן, אלא גם הן, במובן ש- מישהו/י יכול/ה להיות האדם הקל, או הידיד/ה, ואז הם/ן אומרים משהו קצת עקום, או בטון הלא – נכון, ו… למטה אל הקטיגוריה הרביעית. לליגה הארצית, או איך שלא קוראים לזה. ואחרי זמן מה, אולי, הם/ן יכולים/ות להשתקם ולחזור לקטיגוריה הראשונה. אז אנחנו הולכים/ות בהדרגה בכיוון של חוסר הגבולות. זה לא צריך להיות מקובע מידי.

‘האדם הקשה’ – הוא/היא לא באמת ‘קשה’, כאדם. (אולי אתם חושבים/ות – לא לא, אתה לא מכיר אותו/ה, הוא/היא באמת קשה) אלא – מישהו/י שאנחנו חווים/ות קושי ביחסים אתו. אז – לא צריך למצק דברים יותר מידי. בקטיגוריה הזו – אנחנו באמת… האדם הניטראלי זה כבר תרגול שמותח אותנו. שישה מיליארד א/נשים, וחיות וכו’. והאדם הקשה הוא/היא גם – ממש מתיחה רצינית. אנחנו מאוד רוצים/ות, בחיים שלנו, לעשות את המתיחה הזו. זה מנמיך אותנו, ועושה אותנו לא-שמחים/ות – להסתובב עם תחושה של קושי ביחסים שלנו. בחיים, בהיותם מה שהם, ועם א/נשים, בהיותם מה שהם/ן – זה מאוד נורמלי. אבל אנחנו יכולים/ות להיות מאוד מעוניינים/ות ב-לא לתת לזה להתמצק יותר מידי, וב-לרפא את זה. אז אפשר לראות את זה, את התרגול של לכוון אדיבות כלפי האדם שאתו/ה קשה לנו – כאדיבות כלפי עצמנו. שתהיה נקודת המבט הזו. לעתים קרובות א/נשים שומעים/ות וחושבים/ות – זוהי ההזדמנות שלי, ואולי יש מישהו שאתם מרגישים שפגע בכם/ן, או התייחס אליכם/ן בצורה מאוד לא-הולמת, וכמובן – לעתים קרובות זה נכון, ויש תחושה של פגיעה, כעס. ושוב, בחיי התרגול שלנו – היינו רוצים/ות לבנות את העליצות, הכוח, הבהירות של מטא – שיתנו תחושה של יכולת להתמודד עם זה, ולהתמיר את היחסים האלו. אבל – פה זה ריטריט מאוד קצר. אולי עשיתם/ן מטא הרבה זמן, וזה מאוד מתאים לכם/ן. אבל – יכול להיות שזה הרבה יותר נבון לחשוב על מישהו/י שאתם/ן מוצאים/ות קצת מעצבן. להתחיל ממשהו יותר בר-התמודדות. אין כללים, אבל לא צריך לקפוץ ראש למקום הכי קשה.

וכמו תמיד – הרהור יכול להיות מועיל. להכניס בהתחלה, או תוך כדי. להשתמש קצת בקוגניציה, או בדמיון. אז – יש את המשותפות שלנו. כל מי שזה – חולק/ת איתנו פגיעות, את הסופיות של החיים. הם/ן גם רוצים/ות אושר. זה יכול להיות – שהדרך בה הוא/היא מחפש/ת אושר – היא ממש בכיוון הלא-נכון. אני רואה שהוא/היא רוצה אושר – אבל הוא/היא הולך/ת בכיוון ההפוך. זה מה שאנחנו, בשפת דהרמה, קוראים/ות לו בורות. חוסר הבנה לגבי – מאיפה שמחה מגיעה. זה חלק מהתעתוע שלנו, כא/נשים. ומישהו/י יכול ללכת בדרך הרסנית, מתוך דימוי שהיא תביא שמחה. וזה לגמרי לא נכון. אז – מה בשורש של הסיבה שבגללה בן אדם הוא כזה או אחר?

לפעמים אנחנו, כבני/ות אדם, פוגעים/ות בא/נשים, וזה טוב להודות – שכן, גם אני פגעתי בא/נשים. ולפעמים אנחנו פוגעים/ות ואנחנו אפילו לא יודעים/ות שפגענו. אז האדם הזה – שאולי אני מרגיש/ה פגוע/ה ממנו/ה, אולי הוא/היא לא יודע/ת לגבי הסבל שהוא/היא גורם/ת. יכול גם להיות… אני נזכר בריטריט מטא ארוך שעשיתי, ובחרתי פוליטיקאים/ות דומיננטיים/ות, וראיתי איך הם/ן פוגעים/ות באחרים/ות, ושזה מגיע מאי-ידיעה, אי הבנה. או, אם אנחנו כנים/ות – א/נשים יודעים/ות, ובכוונה – מנסים/ות לפגוע. אולי ראינו את זה גם בעצמנו. שם ישנה אי ההבנה של החוק הבסיסי – שאם אני פוגע/ת באחרים/ות, אני פוגע/ת בעצמי. זה לא תמיד ברור לאדם, ולא תמיד ניכר מבחוץ, אבל זה נכון – אני לא יכול/ה לפגוע באדם אחר/ת בלי לפגוע בעצמי, ברמה עמוקה כלשהי. זה בלתי אפשרי.

אני אומר עכשיו, ואז אחזור על זה – אם אתם בוחרים מישהו שאתם/ן מרגישים/ות פגועים/ות על ידו, בעבר: זה יכול להיות מיומן, אם וכאשר יעלו רגשות של פגיעה, או רגשות של כעס עליהם – זה יכול להיות מאוד מיומן לשלוח להם/ן מטא, ואז, מתוך מודעות לרגשות שלכם/ן – לשלוח לעצמכם/ן לכמה דקות, ואז שוב – אליהם/ן. בהלוך-ושוב הזה, לראות את כל התמונה. ולפעמים אפשרי לשלוח יחד: אנחנו, כא/נשים, נכנסים/ות לעתים קרובות ליחסים מורכבים, ונכנסנו לעניין המורכב הזה יחד, ואפשר לראות את האנושיות שבזה – שזה חלק ממה שזה אומר להיות אנושיים/ות. מאז שיש בני/ות אדם – הם/ן נכנסים/ות למצבים קשים יחד. יכול להיות מאוד מועיל לראות את זה כ-כוליות. לראות את זה כאנושי – מפחית את התחושה שזה אישי, ואת האשמה שכרוכה של לעתים.

אז בואו נשב.

מדיטציה מונחית – האדם הקשה

ממש לבסס את תחושת הזקיפות, ולתת לכוח החיים להיות מורגש כלפיה. ולהרגיש את הוויברציה של הגוף בכל המרחב הזה. זקוף ופתוח.

החוויה של הגוף, של הישות – מוחזק בעדינות, רכות, אפשור.

לשבת עם תחושת קשר, חיבור. כך שיש פתיחות, זקיפות, עליצות, וגם – רכות וחיבור של הנוכחות.

ולהישאר מעוגנים, בעדינות – עם השדה של אנרגיה ונוכחות גופנית. מתחילים, כאשר מרגישים מוכנים – לכוון את המטא ולאחל טוב – איפה שמרגיש הכי קל עכשיו. לכל מי שזה מרגיש הכי קל עכשיו.

אז תרגישו חופשיים/ות לנוע בין הקטיגוריות, אבל לזמן מה – להישאר איפה שזה קל. אדם קל, עצמי, חבר, ניטראלי – לתת לאש לבעור איפה שאפשר, ולהשען על איפה שקל יחסית. בעדינות ובלי לחץ, מציעים/ות, שוב ושוב – את הכוונות של אדיבות, את ההגשמה של עדינות, אכפתיות, רצון טוב. שוב ושוב. למצוא דרכים להתחבר, להרגיש את הגוף מעורב כלל שניתן, וגם – לשמור על אמון בזרעים, בזריעה שלהם.

כשאתם/ן מרגישים/ות מוכנים/ות – להביא לתודעה, למרחב המודעות את הדימוי או התחושה של מישהו/י שאתם/ן אתם/ן מרגישים/ות קושי כלשהו עכשיו, ובמרחב, ביציבות – בראש ובראשונה לשים לב לתגובה של הלב. לשים לב ולאפשר – למה שעולה.

מתחילים/ות להכיר בכך שהאדם הזה/ו, בדיוק כמוני, כמונו – מאחל/ת לשמחה, לרווחה, לשלווה, לנינוחות. חווה פגיעות – פיזית, רגשית, מנטלית. פגיעות בחיים. אפשר להתחיל לאפשר למטא להתרחב לכיוון האדם הזה/ו, לעטוף ולהחזיק גם אותו/ה, בבלבול שלו/ה, אחוז במומנטום של ההרגל שלו/ה. לזרוע, שוב ושוב, זרע אחרי זרע.

יכול להיות שתמצאו שכדאי להיות הרבה יותר עדינים/ות ומרווחים/ות עם המאמץ. לא ללחוץ חזק מידי. להיות מרווחים/ות יותר יכול לעזור מאוד. ולהיות סבלניים/ות עם עצמכם/ן, עם הלב, עם התודעה, לתת לה להיות מרווחת.

אם זה מישהו/י שיש אתו/ה היסטוריה של אהבה וקשר, ומתישהו, אולי בעבר – הייתה שם זרימה של אכפתיות, אדיבות – זה יכול להיות מועיל לזכור את זה, ואת האנרגיה של זה, ולהתכוונן לשם. לפעמים – כשיש קושי וכעס – אנחנו נלכדים/ות בתפישה, ושוכחים/ות את התמונה הגדולה יותר. אם זה המקרה – זה יכול להיות מועיל. אם לא, אם אני לא מכיר/ה אותו/ה, ואין לנו היסטוריה – אפשר לדמיין אותם/ן מדמיינים/ות אותם/ן מקבלים/ות אהבה ממישהו/י – מהמשפחה, או מבן/ת הזוג, ולראות אותם/ן מקבלים/ות אהבה, שמחים/ות.

אולי אתם/ן מודעים/ות לנראטיב, לסיפור מסוים – שכורך יחד אתכם/ן ואותו/ה – ואולי אפשר לבדוק: האם הנראטיב הזה מועיל עכשיו? אנחנו יכולים/ות למצוא את עצמנו כבולים/ות בנראטיב שהוא לא מועיל, למעשה. או – האם אני יכול/ה לשמוע את אותו סיפור בדרך שתעזור, שתועיל? ואם אני לא יכול, אולי ארצה ללכת עמוק יותר מרמת הנראטיב. להרפות מהסיפור, מההגדרה העצמית ברגע הזה – של הגדרה של עצמי, ושל האחר/ת. הגוף שלהם/ן, הישות שלהם/ן – לשמוט את ההגדרות שם.

כשאתם/ן מרגישים/ות מוכנים/ות – אפשר לתת לדימוי של האדם הזה ללכת, לדעוך, ולחזור ולהציע את המטא לעצמכם/ן. לגוף הזה, הישות הזו – כאן ועכשיו בחדר. ולהחזיק את הגוף והישות ברכות, אכפתיות. עדינות, קלילות, ריפוי.

מילה לסיום

אני מקווה, ואני בטוח – שאתם/ן מקבלים/ות תחושה של עד כמה התרגול הזה עשיר, וזה משהו לחיים שלמים. אז יש לנו מעט מאוד זמן בריטריט הזה, אבל אתם/ן יכולים/ות לקחת את התרגול הזה, ולתת לו להשאר אתכם/ן לחיים, והוא נפתח לעומק רב, ויש לו רוחב ענק של היפתחות והתפתחות. אני מניח שזה ברור עד כה. ופה אנחנו נשענים/ות בכיוון מסויים – אז לא לעשות יותר מידי מזה, למרות שאולי – זה ירגיש נכון בדיוק ללכת כך, עם האדם הקשה. למצוא איזון. דבר רטן נוסף, בהקשר של המשכיות. אנחנו נעבור להליכה, ואז סביב הבית – שווה להאט קצת, או יותר מקצת. זה לגמרי אפשרי להיות במטא לגמרי, ולהיות גם זריזים/ות מאוד, אבל זה יכול להיות הרבה יותר קל באיטיות מסויימת – להרגיש את המטא, ולתת לזה להיות איטי, עדין. זה נותן יותר אפשרות להיות רגישים/ות למטא במהלך התנועה פה.

רוב ברבאה: המתרגלת כמהפכנית

פברואר 28, 2018 ~ Yahel ~ כתיבת תגובה

רוב ברבאה נתן את השיחה הזו ביומו השני של ריטריט בנושא עבודה עם רגשות, בשנת 2011. את השיחות מהריטריט כולו אפשר לשמוע בקישור הזה:http://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

היום אני רוצה לדבר על משהו ש, אם בכלל הייתי מדבר עליו בתוך ריטריט – הייתי עושה את זה בסוף, לקראת היציאה מהריטריט. אבל מכמה סיבות – החלטנו לעשות את זה עכשיו.

אתחיל עם שאלה: לאן אתם/ן חושבים/ות שכל זה מוביל? לאן זה הולך? מה התחושה שלכם/ן לגבי זה? מהי הפנטסיה, במובן הטוב – כלפי זה? אנחנו צריכים/ות פנטסיה של תרגול, זה דבר חשוב. אז – לאן זה הולך?

חלק מהא/נשים יודעים/ות שיש את האפשרות של התעוררות או שחרור. חלקכם/ן בטח לא ממש שמעתם/ן על זה, וחלק – אולי שמעו, אבל זה לא מדבר אליהם/ן. אבל – אולי אני מתחבר/ת לרעיון הזה או שלא, או שאני מתרגל/ת וותיק/ה, או ממש חדש/ה – מה התחושה לגבי ‘לאן זה מוביל’? האם אני מודע/ת לפנטסיה שלי לגבי – לאן זה מוביל? לדעתי זה דבר ממש חשוב. לא כי זה דבר רע, להפך – זה חשוב כדי שאוכל להניע את עצמי.

אז – אולי חושב/ת, באופן מובלע או גלוי – שאם אהיה ער/ה, או יותר ער/ה, או לאורך הציר – הכל יהיה קל יותר? יהיה יותר רוגע? העולם והסיבוכים שלו – פשוטים יותר לעיני? האם אני רוצה את זה? פסל של בודהא, שאפשר למצוא בהרבה משתלות בימינו כדי לשים בגינה – מה הוא אומר לכם/ן? זה דימוי מאוד חזק, ארכיטיפי. אולי לא כמו ישו הצלוב, בתרבות שלנו, אבל זה חלק מהתרבות, בין השאר כי אפשר למצוא את זה במשתלות. א/נשים יודעים/ות מה זה. מה הוא אומר? מה הוא מתקשר? מה הארכיטיפ הזה מתקשר? מה הוא עושה? מה זה נראה שהוא עושה?

הוא יושב שם, מאוד שליו, יציב, לא-מופרע; לעתים קרובות – עיניו עצומות במדיטציה. זו דמות ארכיטיפית חזקה שמתוקשרת אלינו מתוך זה. ודרך הדימוי – הרבה דברים נוספים מגיעים, עוברים. הוא הארכיטיפ, או ארכיטיפ אחד – של חכם, קדוש – שווה נפש. שווה נפש דרך החכמה שלו. אבל יש מידה של ריחוק בזה. בטקסטים העתיקים – יש ריחוק, טרנסצנדנציה מהעולם, שהיא מאוד שם בטקסטים העתיקים. זה לא כ”כ פופולרי בדרך שבה אנחנו מדברים/ות היום, אז אנחנו מדפדפים/ות את זה. אבל זה עדיין מתקשר משהו. שוויון נפש, שמגיע מסוג מסוים של חכמה, שיש בה מידה של מרחק, של הפרדה. אז – זה לא טוב, לא רע – אבל יש לזה אפקט. השוו את הדמות הזו לסיפור של ישו שהופך את השולחנות של המלווים, הצעיר חמום המוח בבית המקדש. זה ארכיטיפ אחר שעובר. לא טוב, לא רע, אלא שונה, ויש לו אפקט אחר. אנחנו לאו דווקא חושבים/ות על הארכיטיפים האלו, אבל הם עושים משהו לתרבות של הרוחניות, לתרבות של הדהרמה ולתרבות הרחבה יתר, ויש להם אפקט. בוודאות יש להם אפקט, אפילו ל/אנשים חדשים, שלא חושבים/ות על שחרור וכן הלאה. למה זה חשוב? כי הפנטסיה שיש לי לגבי התרגול – קובעת את הכיוון של התרגול, של מה הוא יהיה. אי אפשר שלא יהיה לזה אפקט. יכול להיות גם שאני בוחר/ת את הפנטסיה והארכיטיפ מתוך מה שאני רוצה. אז אולי אני רוצה פחות טרדה, פחות הפרעות, פחות ברדק, פחות עצבנות – אז אני מתמקד/ת בארכיטיפ הרוחני שמתקשר את זה ומציע את האפשרות הזו. חברה אמרה לי שכשהיא גדלה, וחשה את הכאב של העולם, והבינה את זיהום של הפלסטיק באוקיינוס, בסביבה, ואז היא התבגרה – ונתקלה באפשרות של תרגול דהרמה ומדיטציה, היא חשבה: אם אני אתרגל – אולי הכאב הזה יפחת. תהיה לי מידה של חירות מזה. אבל זה לא מה שקרה – למעשה – הרגישות גדלה מתוך תרגול עמוק. הלב נפתח, וזה נשא מחיר. ולצד זה – יש שוויון נפש, אבל הרגישות גדלה.

בזמנו של הבודהא – כל המרקם של החברה היה שונה. לא היה אפשר לדמיין שהחברה האנושית תגדל למימדים כאלו, שהטכנולוגיה והתיעוש – אי אפשר היה לדמיין שלאנושות תהיה אפשרות לשנות את האקלים. לא היה שום מושג לגבי קושיים שגורמת הגלובליזציה, שהיא עכשיו במלוא הקיטור. זו היתה חברה קטנה – אני ומה שאני עושה, והתוצאות של זה. כשיש גלובליזציה – זה הרבה יותר מורכב. מאיפה הגיעה החולצה הזו? מה כל זה אומר – זה מצב יותר מורכב. ומה אני מדמיין/ת – כשאני נע/ה לכיוון התעוררות? אולי אני מדמיין/ת שהכול נרגע, מרגיש פשוט יותר.

עם דברים מסוימים – ודאי שזה קורה. הרבה יותר רגוע, פשוט. סוגים של סבל – פשוט נעלמים. נחתכים, לא עולים שוב. לגמרי. אבל – בהינתן כל המורכבות הזו – סוגים מסוימים של סבל שאנחנו במרכז שלהם, בחברה הגלובלית יראו את עצמם. ואז יש שאלה: האם אני מוכן/ה לשאת את אי הנוחות? להיות במגע עם אי הנוחות ולהיות פגיע/ה כך? מה אני רוצה? האם זה את הנירוונה הפרטית שלי? אולי אני לא חושב במילה הזו, אבל יש דימוי רחוק: יום אחד הלב שלי יינגע על ידי הדברים האלו, כי הוא יהיה לב רך ופתוח, אבל דברים לא באמת יפריעו לי. יש את הרומן של סלינג’ר – פראני וזואי. יש אח ואחות, והם מדברים: זואי הוא בשנות ה30 לחייו, ויש לו אולקוס, ואחותו שואלת אותו על זה. והוא אומר: ‘כן, יש לי אולקוס, למען השם. אנחנו בעידן הברזל פה. כל מי שמעבר לגיל 16 ואין לו אולקוס הוא מרגל מחורבן’.

הייתי במסיבה לפני כשבועיים, ודיברתי עם חברה רחוקה, והיא נתנה הערה מלאת תובנה, שאני אעשה לה פרפרזה. בודהיזם מדבר על סבל וקץ הסבל. זהו הקו שעובר דרך לימוד הדהרמה. סבל וסופו. אבל – מה זה אומר ‘סבל’? בימינו – יש לזה הרבה פירושים שונים. למה הבודהא התכוון? למה אני מתכוון, כשאני אומר ‘סבל’? ולמה כשאומרים ‘סוף הסבל’? האישה הזו אמרה – היסטורית, במערב, אם חוזרים לפרויד, הרעיון הזה שאנחנו צריכים לפתוח את המודעות לעומק הפסיכה, הלא-מודע, להכיר ולהתייחס לזה, כי משם בא סבל. ואחרי זמן מה – פסיכולוגים הבינו שהמשפחה ממש משפיעה. דברים שקרו בילדות מאוד משפיעים. בימינו – אתה כמעט לא תפגוש אף אחד שלא מכיר בזה שיש סבל מסוים שמגיע משם. אנחנו חושבים – ההורים עשו כך וכך, ואני צריך לעבוד עם זה, להבין ולצמוח מזה. זו הבנה מסוימת – שממש לא הייתה שם אצל הבודהא. הוא אף פעם לא דיבר עם מישהו שאמר לו: הייתה לי ילדות קשה ולכן…’ ‘ההורים היו קשים, ובגלל זה…’. היום – לא היינו חושבים על זה פעמיים. אולי – היום אנשים מתחילים לחשוב על מגדר, וגזענות כשורשים של סבל.

ומה עם הסביבה, החברה – והסבל שמגיע משם – אלי? התמונה גדלה עוד ועוד. ויש הבנה שגדלה כאן. אז פרויד דיבר על המודחק. מה אני מדחיק, שיכול לגרום לי כאב. אבל אנחנו מאה שנים אחרי זה. אנחנו יודעים לגבי כאבי הילדות, וחשוב לגשת לזה. אבל – האם זה המקום בו נמצאת ההדחקה בימים אלו? האם זה מה שאנחנו מדחיקים, או שזה משהו באזור אחר לגמרי? אני לא יודע, וזו שאלה. אבל אני חושב שחלק מזה הוא – שהמצב החברתי והסביבתי משפיע עלינו, ואנחנו עליו. אז כמו שאנחנו יודעים שזה מועיל לחקור – פגיעה וכאב שמגיעים מהמשפחה וכן הלאה, אז כך גם עם כאב חברתי וסביבתי. עקב כל זה – ישנה עצבנות כלשהי בתרגול שדועכת – ועצבנות כלשהי – שנעשית יותר גדולה, או יכולה להיעשות יותר גדולה, לתחושתי.

אותה חברה דיברה איתי על ריטריטים שהיא עשתה בבוד-גאיה, במקום בו הבודהא התעורר, שהיא בביהאר – אולי המדינה הענייה ביותר בהודו. והיא אומרת: הסבל שם הוא כל כך ‘מול הפנים שלך’ – ילדים וקבצנים, ועוני בלתי נתפש, ותת תזונה והיגיינה לקויה, ומחלות, זה בפנים שלך, בזמן שאתה מתרגל בריטריט. מאוד שונה ממה שיש פה. ובשבילה – זה היה מאוד מועיל. לקבל קנה מידה על הסבל והכאב של עצמך, לא לבטל אותו, אלא לתת פרספקטיבה, זה היה מועיל. בדיעבד היא אמרה – שהיו א/נשים שבשבילם/ן זה אולי היה קשה מידי, והסתגרו, באופן מובן מאוד, בתוך גולם שהסבל לא חלחל לתוכו. והיא יכלה לראות, לאורך שנים, את התוצאות של ההסתגרות הזו.

אז זה מעניין עבורי – אפשר לראות את תרגול הדהרמה כסוג של מהפכה, כמו שאנשים מסוימים אומרים. והמהפכה היא – ללמוד לפנות פנימה, ולא רק לפנות אל העולם, אלא לפנות פנימה, ולא לברוח מהחוויה שלנו, אלא להיות עם הרגשות, הקשיים וכן הלאה. וזה מאוד נכון וחשוב. אבל – יש כל כך הרבה חרבות כפולות-להב, ויש את הסכנה – שהתרגול יהפוך למשהו סוגר. למשהו שכורך אותך סביב עצמך. או שמישהו/י חומל/ת על אחרים, אבל רק כלפי סוגים של כאב שהוא/היא יכול/ה להתייחס אליו יחסית בקלות. אולי זה לא קורה, אבל זו סכנה, צד צל אפשרי. אם אני ביחסים עם מישהו/י – במשפחה, או עם צאצא/ית או מאהב/ת או משהו כזה – ויש קושי וכאב – אז זה לא רק שאני מרפה כאן, אצלי. אלא – לפעמים אני צריך לתקשר משהו, ולפעול, לבטא. וזה אותו דבר, מבחינתי – בהקשר חברתי או סביבתי. אז המהפיכה פונה פנימה, וגם החוצה.

מתישהו הצבתי את השאלה: מה אנחנו רוצים/ות מהעבודה עם הרגשות שאנחנו עושים/ות בריטריט הזה? ואנחנו יכולים/ות להוסיף דברים לרשימה הזו. בשבילי זה מרגיש מאוד חשוב שמה שאנחנו עושים זה גם – לפתח את היכולת להיות עם הכאב של התקופה, של הזמנים שאנחנו נמצאים/ות בהם, של העולם. לפעמים, כמורה – אני רואה סבל מאוד אישי, שבגללו אנחנו מלמדים/ות כך, ואני רואה כמה זה מועיל – אבל אני גם מעוניין – ביכולת של הלב שלנו לגדול. האם אני יכול/ה לפתח את היכולת לחוש את כאב התקופה עם כמה שפחות אלחוש, פחות ופחות הימנעות, או הצפה, או סלידה. וזה לא קל בכלל. אני בכלל לא חושב שזה קל.

PAGE_BREAK: PageBreak

לפני כחודש נתקלתי בפיסת חדשות ברשת: מדענים ימיים כמעט בטוחים עכשיו שהם לא שקלו את השילוב של שלושה גורמים: שינויי אקלים והתחממות אוקיינוסים, החומציות הגדלה של האוקיינוסים, וזיהום המים. הם לא שקללו את שלושתם יחד. והקבוצה הסיקה, לאחרונה – שיש סיכוי כמעט ודאי שאנחנו על סף, בעשורים הקרובים – של הכחדת המינים הימיים הגדולה ביותר בהיסטוריה של כל כדור הארץ. זה הופיע ליומיים ברשת ונעלם. אני לא יודע איפה זה פוגש אתכם/ן, אבל אותי זה מרעיד מאוד. אני מוצא צער ענק כשאני נפתח לזה. או מה שקורה עם סומליה, ואפריקה בכללותה, בימים אלו. זה נראה לזמן מה בחדשות, ונעלם. אבל – באזור הזה, של אפריקה הסאב-סהארית – היו בצורות, באופן רגיל, פעם בעשר או שתיים עשרה שנים. זה היה די רגיל. ולאחרונה – פעם בשנתיים. למה? קל לנחש. ובאותו עניין – מדעני אקלים וחוקרי סביבה די בטוחים שהסיכויים להגביל את ההתחממות הגלובלית לשתי מעלות – כבר די אבודים. ועכשיו אנחנו צפויים לשלוש מעלות או יותר, שזה הבדל ענק, משום שזה שם אותנו מעל לגבול שניתן לחזות מה יקרה בו. אנחנו לא יודעים/ות מה יקרה אז. אז – איך זה מרגיש? איך זה? אלו הזמנים שלנו, בזה אנחנו חיים/ות. עכשיו, אני יודע, באופן עובדתי (וזה מאוד חשוב לא לשפוט כאן, ממש חשוב לא לשפוט) – שלפעמים א/נשים לא מוצאים/ות מקום של אכפתיות לכל זה. זה פשוט מרגיש – ‘מה אכפת לי? אני עסוק עם דברים אחרים’. או – מסיבה אחרת – אין עניין. אבל אם זה המקרה, וזה ממש בסדר, אז אפשר, אולי, בעדינות לשאול – ‘מה תומך בחוסר האכפתיות הזה?’. יכולות להיות כל מיני סיבות. מאיפה מגיע החוסר הזה במערכת היחסים – כלפי כדור הארץ, אנשים אחרים/ות. מישהו אמר, לאחרונה: ‘שינויי אקלים הם, בעיקרם, נושא של זכויות אדם’. תשכחו מהסביבה אם אתם/ן רוצים/ות. זה עניין של זכויות אדם. אולי אי-האכפתיות מגיעה מתוך תחושה שזה מציף, או מתחושת חוסר אונים: אנחנו כבר שבעה מיליארד א/נשים פה, והעניינים כבר לא בשליטה. זה פשוט מכאיב מידי. או אולי. מהרבה סיבות – זה חשוב שהביקורת הפנימית לא תגיע לתוך החקירה הזו. אלא – זו שאלה אוהבת. מה שהתרגול יכול להציע זו היכולת להחזיק ולהגיב לכאב העולם. לפעמים מה שאנחנו רוצים/ות הוא, והמצב הוא כ”כ מורכב, והמורכבות של המצב הפוליטי, הכלכלי, הסביבתי, הטכנולוגי – הוא כ”כ מורכב, שאנחנו רק רוצים/ות פשטות. אני רוצה שדברים יהיו פשוטים. וזה מעניין, כי יש פה את השאלה: מה זה אומר להיות אדם אתי בימים אלו?

אז לבודהא הייתה רשימה של חמישה כללים: אל תעשה כך וכך וכך. היה לי מורה שהיה אומר: זה מעולה. את/ה פשוט עושה כך וכך, ואתה לא מסבך את עצמך במורכבויות, באשמה. זה ממש חכם. אבל אני לא יודע עד כמה זה עדיין מתאים. יש חלק בנו שהיה רוצה לפתוח את ספר הלימוד, לראות מה הכללים ולמלא את זה, ושזה יהיה מספיק. וכריס ידבר על הדרך כפולת השמונה ועל ארבע האמיתות, אבל אני תוהה – האם הן לא צריכות הרחבה בימים אלו? אני לא יודע, אבל יכול להיות שכן. אני חש שהדרך שלנו צריכה לכלול את הדרך בה אנחנו מתייחסים/ות לקשיי העולם. אני יודע שישנם א/נשים שלא חושבים/ות כך, והיו אומרים/ות שזה מוזר שאני מדבר על זה כאן. אולי אתם/ן מרגישים/ות כך, אני לא יודע. ואולי אתם/ן חושבים/ות: זו שיחה מאוד מוזרה לתת בערב השני של ריטריט. כשאנשים קצת זעופים, והרגליים והגב כואבים, ויש עייפות. אני יודע את כל זה. אבל – זו הייתה חלק מהסיבה לומר את זה הלילה. אם נראה שהשיחה לא מתאימה לכאן, אולי זו לא השיחה שצריכה לזוז, ולהשתנות. אולי זו ההשקפה שלי לגבי – מהו התרגול והמדיטציה, אם אני חושב ששיחה כזו לא מתאימה לכאן, לערב שיש בו קושי. העולם והאירועים שלו, הסבל – משפיעים עלינו. הם משפיעים עלינו מאוד, ובאופן נוקב, ואני לא יכול להתעלם מזה. יוקיאו מישימה, בספר ששמו: שלג באביב, אומר: “לחיות בלב תקופה פירושו להיות אדיש לסגנון שלה”. יש הרבה באוויר שאנחנו אדישים, רדומים אליו. אנחנו פשוט נושמים את זה, וזה הופך להיות האופן בו אנחנו רואים. יש ספר של מישהו בשם (לוטננט ג’נרל) דל-אייר, שהיה מפקד משימת שמירת השלום של האו”מ ברואנדה, בזמן רצח העם שם. והוא אומר: במרכז האימונים של כוחות השלום הקנדיים, מורים השתמשו בשקופית כדי להסביר לחיילים קנדיים את הטבע של העולם. אם כל האוכלוסייה של כדור הארץ מיוצגת על ידי מאה אנשים – וזה מ2006, ולכן לא מעודכן – 57 חיים באסיה, 21 באירופה, 14 בדרום וצפון אמריקה, ו8 באפריקה.FOOTNOTE: Footnote מספר האסייתים והאפריקאיים גדלים בכל שנה, בעת שמספר האירופאיים והצפון-אמריקאים פוחת. חמישים אחוז מהעושר מוזחק בידיהם של שישה אנשים, שכולם אמריקאים. 70 אנשים לא יכולים לקרוא או לכתוב. 50 סובלים מתת-תזונה. ל35 אין גישה למי-שתייה בטוחים. 80 חיים בדיור לא-הולם. ל1 יש השכלה אוניברסיטאית. כך שרוב אוכלוסיית העולם חיים בתנאים שונים באופן יסודי מאלו שאנשי העולם הראשון לוקחים כמובן מאליו. משהו נוסף שנתקלתי בו מספר בשם: ‘רקוויאם לזן (כמו זן של בעל חיים, לא כמו זן בודהיזם)”, מאת קלייב המילטון, על שינויי אקלים: “ב2007 הפאנל הבין-לאומי לשינויי אקלים עדכן את ההערכה של העלות הכלכלית של פליטת פחמן-דו-חמצני, על פי הערכה שנסמכת על מודלים כלכליים רבים. ההערכה היא, וכדי להיות הוגנים, נחשוב על האפשרות הגרועה ביותר לכלכלה – שהיא הטובה ביותר לאקלים. כלומר – הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עבור האקלים, במחיר היקר ביותר לכלכלה. ההערכה הייתה שחיתוך הזיהום על ידי co2 למידה שתאט משמעותית את שינויי האקלים… אוכלוסיית העולם צפויה לגדול עד 9.9 מיליון ב2050, וההכנסה הממוצעת צפויה להכפיל את עצמה. אם תיעשה ההשקעה הכלכלית הכבדה ביותר להפחתת פליטת co2, על פי המודלים, שתועיל לאקלים במידה הרבה ביותר – עליית השכר הממוצע תתעכב בשלוש שנים, ביחס לאי-השקעה. על פי המספרים הפסימיים יותר. ומה שיותר סביר – אובדן של שנת הכנסה אחת בין עכשיו ל2050. אז הוא מסכם – עיכוב של שנה אחת בהכפלת ההכנסה הממוצעות הוא הבסיס לאמונה שהשגת מידה בטוחה של הגנה על אקלים תהיה יקרה מידי. אז, את/ה קורא/ת או שומע/ת משהו כזה ואת/ה שואל/ת: מה קורה איתנו, כמין? משהו קורה, וזה ממש ענק, ואני לא יודע מה הוא, ואני אפילו לא מתחיל להבין. אבל משהו קורה. ואני לא רוצה רק לבקר את התרבות המודרנית, שנותנת לנו כל כך הרבה דברים טובים, אבל חלק מהערכים והעקרונות שעומדות בבסיס החברה המודרנית גורמים לסבל, לנו ולאחרים. וכאן הדהרמה נכנסת לתמונה.

במאה ה17 היתה תקופה שנקראת הנאורות, עם דקארט וניוטון וכל זה, והרעיון היה – שאנחנו יכולים/ות לדעת מציאות אובייקטיבית מעמדה של ריחוק ממנה. היקום עושה משהו בעצמו, ואנחנו יכולים/ות לדעת. וזה ממשיך עד היום – מיתוס של ידע מרוחק, אובייקטיבי. אז ג’ודי נלסון, כלכלנית, מדברת על מיתוס האובייקטיביות: ‘זוהי אמונה רומנטית ביכולת לדעת משהו ללא-רגש, מנקודת מבט שמחוץ לטבע, ורואה באופן חופשי. הרעיון הזה מקדש ריחוק רגשי, אוטונומיה, רציונליות, חוסר עניין וידע נוקשה – כל זה – הוא קונספציה שגויה’. וזה ממשיך ומוביל להשקפה של טבע, וגם של כלכלה ופוליטיקה, וגם – של מדיטציה. כל הרעיון של לדעת משהו אובייקטיבית במדיטציה זה גם מיתוס, ונחזור לזה. זה אחד המיתוסים הרווחים. כמו כן, היה הרעיון ש/אנשים הם/ן רציונליים. כשאת/ה מניח/ה את העובדות, לגבי שינוי אקלים, למשל, הם/ן ישקלו את היתרונות והחסרונות – ויבחרו את הדבר הרציונלי לעשות. זו הייתה הנחה למשך מאות שנים. אבל גל ענק של מחקרים פסיכולוגיים עכשויים מראה שזה אף פעם, או כמעט אף פעם, לא מה שא/נשים עושים/ות. אלא להפך. למעשה – תחושת זהות ותחושת ערך תמיד מחלחלים לסינון של המידע שאנחנו מקבלים, מנטלית. אז אנחנו מקבלים/ות, ושומעים/ות – רק את המידע שתואם את הזהות והערכים שלנו. אנחנו מעצבים/ות את החשיבה שלנו סביב זהויות חברתיות, מגנים/ות על זהויות חברתיות. כך שאת/ה מציג/ה למישהו/י עובדות לא נוחות, כמו שינויי אקלים – וזה נוטה להגביר את ההתנגדות. זה סוגר אותם/ן יותר.

מחקר אחר – הפריד בין ערכים חיצוניים ופנימיים, ואני לא אכנס לזה בפירוט, אבל ככלל – ערכים חיצוניים הם דברים כמו: סטטוס, הכנסה, ‘מה אחרים חושבים עלי’ ודברים כאלו. ערכים פנימיים הם דברים כמו: היחסים שלי, קהילה, קבלה עצמית, ערכים שהולכים אל מעבר לאינטרס העצמי. אנחנו, כולנו, מעורבבים/ות מבחינה ערכית. אבל – היתה תחזית די טובה, על פי מי ת/יטה לאיזו קבוצת ערכים – שחזתה איך אנשים מסוג זה ירגישו כלפי נושאים כמו הסביבה, היחסים על הסביבה, לגבי זכויות אדם, לגבי הסכמה למניפולטיביות ולדברים כמו דעות קדומות. אבל איך זה קשור לדהרמה? לתרגול דהרמה?

מחקר סוציולוגי נוסף שנעשה לאחרונה הראה שמסרים תרבותיים וחברתיים מעצבים באופן דרמטי את הערכים שא/נשים חווים/ות כשלהם/ן. במלים אחרות – אוקיי, הערכים הפנימיים והחיצוניים – מושפעים מהפרסום, המדיה, הפוליטיקה. והפרסום והמדיה, כמובן, במכוון יוצרים תחושות של אי ביטחון ואי-התאמה. ‘אני צריך שיהיה לי את זה’; ‘אני צריך לשנות את זה’. ערכים פנימיים נמחצים תחת זה. האם אני חושב/ת שאני חסין/ה מפני זה כי אני מודט/ת? אולי אני מודט/ת כבר הרבה, ואני מדמיין/ת שזה לא משפיע עלי. ציטוט מאדם בשם תום קומפטון – חוקר בקרן חיי הטבע: ‘שוק הפרסום מעסיק כמות עצומה של פסיכולוגים’ (אני לא יודע אם ידעתם על זה) גאי מרפי, שהוא מנהל שיווק גלובלי בחברת JWT, אומר: אנשי שיווק צריכים לראות את תפקידם כניסיון לעשות מניפולציה על התרבות. להיות מהנדסים חברתיים, ולא מנהלי מותג בלבד’. ותום קומפטון ממשיך ואומר: ככל שהם מפיצים את הערכים החיצוניים, כך קל יותר למכור מוצרים.’ אז יש זרם אדיר של שיווק ומסרים, שנועדו באופן מכוון לשנות את מערכת הערכים שלנו, וכל זה – מזין צרכנות ואינדיווידואליזציה, וכל העניין מסתובב ומתעצם. קלייד המילטון: “מתוך כך – צורות מסוימות של מחשבה ומסקנות מסוימות נראות לנו לגמרי בלתי נמנעות. ברורות מאליהן. אז משהו כמו האופן בו אנחנו חושבים/ות על צמיחה כלכלית. אז מערכת הצמיחה הכלכלית, שחשבנו שבנינו לצורכנו אנו – קיבלה חיים משלה, ועכשיו אנחנו מתעוררים/ות לאט לאט למחירים שהיא גובה מבני/ות האדם שהיא אמורה לשרת. מכונת הצמיחה, לאורך זמן, יצרה את סוג הא/נשים המתאימים/ות בדיוק להתעצמותה שלה – מפותים/ות על ידי הבטחותיה, ובלתי-מסוגלים/ות לחשוב מעבר לגבולות שהיא מציבה. ככל שהם/ן מתקרבים/ות לקרבי המכונה – כך הם/ן מחויבים יותר למטרותיה. קשה להאמין שמישהו/י שמאמין/ה שצמיחה כלכלית עשויה להיות בעייתית – ת/יעמוד אי פעם ליד ידיות ההפעלה שלה. יותר סביר – שילעגו להם/ן על גבי העיתונים, ויוקיעו אותם/ן מעל במת הפרלמנט. א/נשים רגילים/ות עשויים לעתים לפקפק בהגיון של צמיחה בלתי פוסקת, ולהסיק שהיא לא יכולה להמשך לנצח, אבל הם/ן במהרה יסלקו הרהורים אלו על ידי הפיתוי שבקניות. המערכת יצרה את סוג הא/נשים שמתאימים/ות בדיוק למה שהיא צריכה – התרחבות בלתי פוסקת. כך מכונת הצמיחה מושלת. אנחנו חושבים/ות שיש לנו כוח, אבל מכונת הצמיחה מעניקה כוח רק לאלו אשר יקדמו את מטרותיה. אנחנו מפנימים/ות את השיח, כך שאנחנו מתחילים/ות להתאים את עצמנו לאינטרסים של המערכת ולכוון את עצמנו בהתאם לכלליה.”

כל המערכת מזינה את עצמה כך, ותרגול הדהרמה עומד במרכז של זה. ובהקשר של התרגול שאני עושה – הרגשות שאני מרגיש/ה – הם מגיעים, במידה רבה – מהאידיאלים והערכים שיש לי. אידאלים וערכים נותנים כוח לרגשות. כמתרגלי/ות מדיטציה – אנחנו מעוניינים/ות לראות תעתוע, וכאן יש מהלך גדול של תעתוע. בשבילי – מודעות לזה זה חלק ממה שהופך אדם למודט/ת – משום שזהו תעתוע.

עם כל זה – יש שבירה של המרקם החברתי. כל אחד דואג/ת לעצמו/ה, לענייניו/יה שלו/ה. איבדנו את האפשרות של מאמץ משותף, תמיכה משותפת, האחד/ת בשני/ה, כחברה. אנחנו חיים/ות, לראשונה, במצב גלובלי באמת. זה אומר שכל מה שבא לכדי קיום יכול במהרה להתפשט בכל העולם. אנחנו גם חיים/ות בציוויליזציה האתאיסטית הראשונה, במלים אחרות – ציוויליזציה שאיבדה את הקשר שלה עם האינסופי ועם הנצחי. מסיבה זו – היא מעדיפה רווח קצר טווח מתועלת ארוכת-טווח. אני חושב שזה מאוד מעניין, ואני רוצה לחזור מאוחר יותר לאפשרויות של נצחיות, אינסוף וכן הלאה. אני לא חושב שזה רע להיות ניהיליסטי, בהכרח, אבל – לאן זה מוביל? ואם אני ניהיליסטי/ת, האם אני יכול/ה להיות באמת, לגמרי – ניהיליסטי/ת, וממש להיכנס לזה, ולחקור את זה? כי זה דבר שונה ממה שאנחנו מדמיינים/ות, ואני אחזור לזה.

מה התגובות שלנו לזה? זה כ”כ מורכב, וגם התגובות שלנו. אנחנו צריכים/ות לראות את עצמנו עם חמלה. האם התגובות שלי מועילות או לא? אפשר לשמוע את כל זה – לגבי הערים לאורך העולם שיהיו מתחת למים, והבצורות וכן הלאה, והמיינד אומר – אוקיי, אז הבית בגבעה נשמע כמו רעיון לא רע… אולי אני יכול/ה לעלות קצת למעלה, והמים לא יגיעו. אבל זו גם מטאפורה, כי אולי אני לא יכול/ה להרשות לעצמי בית על הגבעה. זו מטאפורה ל’אני ושלי’. אבל עצם השימור העצמי הזה – הוא חלק מהבעיה. הוא מזין אי-קשר, וכך – סבל. אני מרגיש שהדרך היחידה בה אנחנו יכולים/ות להתייחס לכל זה יהיה בתחושה אמתית שאנחנו בזה ביחד. כשהמים עולים, הם עולים לכולם/ן. ואני לא אעלה לגבעה, אנעל את הדלת, ואעמוד בדלת עם רובה. או שהעושר שלי ישמור לי מקום, ישמור לי ביטחון. אין לנו הרבה זמן לשיחה הזו, אבל זה מאוד מעניין בכל מה שאני קורא – כל העניין של הפסיכולוגיה שמלווה את ההתייחסויות לשינויי האקלים, שהם לא סכנה מיידית. וזו חלק מהסיבה שכ”כ קשה לפנות לזה.

יש כל מיני אסטרטגיות שאנחנו יכולים להגיב דרכן לאיום: הכחשה, הסחת דעת, המעטה בערך האיום, לראות את זה כמשהו רחוק בעתיד. אדם בשם אנטוני לייסוויץ הכין דוח לממשלת ארצות הברית ב2006, ובו הוא סוקר גישות של אוכלוסיית ארה”ב לשינויי האקלים, וכותב: ‘ככלל, אוכלוסיית ארצות הברית הוא במצב של wishful thinking, בה הם מקווים שהבעיה תוכל להיפתר על ידי מישהו אחר, בלי שינויים בסדרי העדיפויות, בהחלטות או בהתנהגותם הם’. דרך נוספת בה אפשר לחמוק מזה היא בחיפוש אחר תענוגות; בהאשמה – היום קל להאשים את סין, בגלל מפעלי הפחם שלה; באפתיה; באופטימיזם מזויף. הוא כותב: ‘מחקרים לגבי שינויי האקלים מדברים בנימה כ”כ מדאיגה בשנים האחרונות, והפעולה הגלובלית היא כל כך לא מתאימה במידותיה, שלהעמיד פנים ש’זה יסתדר’ מעיד על ניתוק חמור מהמציאות’. אז אולי זה לא מרגיש מכאיב. אבל כאנלוגיה – יכול להיות לך סרטן, ולהיות במצב מסכן חיים, או HIV, ושלא יהיה כאב, עד נקודה מסוימת. או, אולי דוגמה יותר מדויקת – עבדתי לזמן קצר מאוד בקהילה של חולי צרעת בהודו, (ולא הייתי מודע לזה לפני כן) והבעיה עם צרעת היא – שמה שהם/ן מאבדים/ות זה את התפקוד העצבי בחלקים החיצוניים של הגוף. אז הם/ן יכולים/ות לשים את היד באש, ולא לשים לב לכך כלל. ואז – האצבעות נהרסות, והם/ן מאבדים/ות אותן. אז – האם אני יכול/ה לשאת את הרגשות האלו? ממש לשאת אותם. הטווח והיכולת של הלב האנושי היא מדהימה. האם אני יכול/ה לשאת את התחושה – ואני משתמש בשינויי אקלים, כי זה העניין הכי בוער של זמננו – לשאת את התחושה שבהבנה של ההרס הנורא שהתחממות כדור הארץ בשתי מעלות נוספות? האם אני יכול/ה לשאת את זה ששינוי הרסני באקלים הוא כנראה בלתי נמנע? מה זה עושה? איך אני יכול/ה לתרגל כך שאוכל להגיב? אז – כל מיני יחסים לא-מועילים ותגובות לא מועילות יכולות לעלות. אבל – אולי יש משהו מועיל? לי אין תשובות קלות, ואני לא חושב שלמישהו/י יש.

אז לפנות פנימה, והחוצה. המתרגל/ת כמהפכן/ית. ובמובן מסוים – כשאני מפנה את תשומת הלב לסבל בחוץ – זה גם מקל. הכאב הזה, בחיי – אולי הוא לא אשמתי. ‘למה אני לא מצליך להחזיק את כל זה’ – אולי זו לא אשמתי? אולי זו האשמה של המרקם החברתי שאנחנו חיים בו. זה מג’יימס הילמן, הוגה פסיכואנליטי: “זה מדכא רק אם את/ה במקום של הילד/ה, ומרגיש/ה חסר/ת כוח, ויש משהו גדול שם בחוץ שאפשר להאשים, ואת/ה לא יכול/ה לעשות כלפיו כלום. אבל בשבילי – זה לא מרגיש מדכא, אלא מקל מאוד מאוד – לדעת שזה לא אני שזו אשמתו. ואני לא חייב לנכס את, ולחשוב שאני היא הסיבה לכל האומללות והסבל בחיי. יש משהו שגוי באופן יסודי בחברה, וזה משחרר אותי מאשמה. וגם – זה משחרר מבושה. ושלישית – זה מרגש אותי, מושך את תשומת הלב החוצה – ליותר מאשר עצמי – וזה לא דבר מדכא”. הוא פסיכותרפיסט, חושב ועוסק בזה, והוא אומר – טיפול עשוי לגרום לדיכאון, כפי שהוא יכול לרפא. ואנחנו יכולים לומר אותו דבר על הדהרמה. “טיפול יכול לגרום לדיכאון במקום לרפא אותו, משום שהתסמינים הקלאסיים של דיכאון הם ריכוז בעצמי ומחשבות חזרתיות: ‘מה רע בי? איך הגעתי לכאן? לא הייתי צריך/ה לעשות זאת’. תחושה של מסכנות, חוסר כוח ואנרגיה. במלים אחרות – נסיגה של הליבידו מהעולם. ברגע שאת/ה חושב על העולם כבלתי מתפקד, כזקוק לעזרה – את/ה מחזיר/ה את תשומת הלב לעולם – וזה לא מדכא.”

בשיחה מרתקת עם אדם בשם ג’יימס ונטורה – הילמן והואמדברים על מצבים טיפוליים שונים. הוא אומר: ‘זה לא רק ההורים שלך, הילדות שלך. או היחסים והנישואין. יש אי תפקוד בחברה שמשפיע עלינו. ואני לא יכול לרפא את זה רק בעצמי ובמערכות היחסים שלי, כי הבעיה היא חברתית. אז – איך ליישב את העניינים עם אשתי/בעלי ירפא את אי-התפקוד של המצב הכללי? זו אשליה רומנטית – שאם אנחנו רק נבנה היטב את חיי המין שלנו, השיחות שלנו, אם אוכל להיות ביחסים הנכונים, אם ביתי הקטן יהיה מושלם, בטוח, אם יהיה איזון בביתי – אהיה מאושר/ת. אדבר עם הילדים, אדבר עם אשתי/בעלי, אפסיק לשתות, אשכב עם אשתי פעמיים בשבוע, אעשה דיאטה, התעמלות, עוד קצת כסף – ואז אהיה ממש בסדר. אלא שאת/ה לא תהיה/י, משום שאת/ה עדיין חי/ה בעולם המשוגע והבלתי מתפקד, שנוקש על דלתך ומשפיע עליך 24 שעות ביממה. שבו בית הספר של הילדים/ות שלך הוא לא בסדר. שבו האוכל לא בסדר, והאוויר גם לא. בו הארכיטקטורה שבה את/ה חי/ה תוקפת אותך, והתאורה והריחות והפלסטיק הם לא בסדר, כשהמלים שאת/ה שומע/ת בטלוויזיה ואלו שמודפסות בעיתון הן שקרים, שא/נשים שאחראים/ות על דברים – הם/ן לא בסדר משום שהם/ן צבועים/ות ומסתירים/ות את מה שהם/ן עושים/ות באמת, אז איך את/ה יכול/ה ‘לעשות את זה נכון’ בבית ובנישואין שלך? אחד הדברים שאנחנו אומרים הוא: את/ה לא יכול/ה לעשות שלום רק לעצמך. את/ה לא יכול/ה לחתום על הסכם שלום עם החברה דרך טיפול”. ואני אוסיף – או מדיטציה, או תרגול דהרמה.

הם מדברים על, לדוגמא, עבודה עם קבוצה של א/נשים עם הפרעות אכילה שנפגשת כדי לתמוך האחד/ת בשני/ה: “למעשה, את/ה חייב/ת לכלול בשיחה הזו – שיחה על עסקי החקלאות, על דשנים, הרעלות נגד מזיקים, פרסום, ארוחות בבתי הספר, אוכל מהיר, דיאטות – אנחנו צריכים/ות לדבר על כל העניין, כי זה המצב, זה מה שעל הפרק”.

אז- המודט/ת כמהפכן/ית – לפנות פנימה, לפנות החוצה. קרוליין לוקאס, שהיא חברת פרלמנט עכשיו – שמעתי אותה מדברת, והיא קראה לאי-ציות ברמה הלאומית סביב הנושאים של שינויי אקלים (חברת פרלמנט!). אתם/ן צריכים/ות להחליט מה אתם/ן עושים/ות עם כל זה. אנחנו צריך/ים להיות עם העניינים שלנו, הכאב שלנו, בוודאי שכן. אבל – אחת המשמעויות של המילה דהרמה היא – חובה. מהי החובה שלי בחיים? המשפחה שלי, ההורים שלי שהולכים ומתבגרים, הילדים, הצאצאים, השותף/ה – מהי החובה שלי? חובה היא מילה כבדה. וגם – מהי החובה הגדולה יותר שלי, או האהבה הגדולה יותר שלי?

אז כל זה, עבורי – ממש משפיע על תרגול הדהרמה, ואיך שאני מרגיש שאני צריך לחשוב ולהתייחס ללימוד דהרמה. אז שוב מג’יימס הילמן, והוא היה הראש של מכון יונג בציריך, כלומר – עמד בראש העולם היונגיאני למשך עשור. והוא היה לגמרי מוטמע בתרבות הפסיכולוגית למשך שנים, ומגיב הרבה לתרבות הזו, אבל מבפנים, ולא מבחוץ. היום הוא ודאי כבר בשנות ה80 המאוחרות לחייו. והוא אומר דברים מאוד רדיקליים. אז: “נניח, שאנחנו משתעשעים/ות ברעיון שפסיכותרפיה הופכת אנשים לבינוניים. ונניח שאנחנו משתעשעים/ות ברעיון – שהעולם נמצא בקצה: בסבל ובאי-תפקוד אקוטי, אולי פטאלי – על סף הכחדה. אז אני אטען שמה שהעולם צריך יותר מכל הוא – קיצוניות רדיקלית ומקורית של המחשבה והרגש, כדי שהמשברים של העולם יוכלו לפגוש את האינטנסיביות ההולמת אותם. התמיכה וההבנה הסבלנית של הפסיכותרפיה לא ממש בנויה למשימה. במקום, היא מייצרת פחד מקיצוניות ושוליות.” מילים חזקות: “תרפיה כהרדמה, אילחוש – כך שאנחנו נרגעים/ות, מפחיתים/ות את הסבל – וקבלה, איזון, תמיכה, דרך האמצע, בינוניות”. מילים חזקות. וכל מה שהוא אומר שם – אני צריך לשאול את עצמי, כמורה דהרמה – האם אני תומך באלחוש הזה? האם זה העניין שאני בו? אני צריך להיות זהיר מול כל זה. אני מרגיש – שאני ממש צריך לשאול את השאלות האלה. מה המודל שאני מציב כמורה? האם אני מציב מודל של אדם מיושב, מאוקלם, מכובד? האם זה המודל שלי? מאומן, מבוית היטב. אז שוב, אני יכול/ה לדמיין, כמודט/ת – שאני מודע/ת, ולכן אני חסין/ה לאפקט של המניפולציות הערכיות וכן הלאה. אז – האם אני חושב שזה כך, ומה אני רוצה לעשות לגבי זה?

ביקהו בודהי, שהוא נזיר ומתרגם של הטקסטים הבודהיסטיים: “האתגר המיוחד שעומד בפני הבודהיזם בימינו הוא לעמוד כמגדלור של צדק בעולם. של מצפון לגבי הקורבנות של אי צדק חברתי וכלכלי שלא יכולים לעמוד עבור עצמם. זהו אתגר אתי ענק, שישאיר חותם על הביטוי המודרני של הבודהיזם”. הבודהא אמר: “מתנת הדהרמה היא הגבוהה מכולן”. אבל – מהי ה-דהרמה? היא גם ערכים. אז כשאני מלמד את הדהרמה, אני גם מלמד על ערכים שמשנים, שהולכים עמוק. אז מה שזה אומר זה שאם אני, אתם/ן – רוצים/ות לתת את מתנת הדהרמה זה אומר – לדבר את הערכים שלנו, ולהתערב בדיון, להתחיל דיון בתרבות לגבי ערכים. מהפיכה עמוקה בשיח לגבי ערכים בתרבות שלנו. וזה קשה. אין לי תשובות פשוטות בכלל, ואני מרותק מהמורכבות והקושי של כל זה. לפעמים נראה שאנחנו צריכים מבט ארוך טווח. יחד עם הידיעה של הדחיפות. לג’יימס ונטורה, מהשיחות עם הילמן – יש פיסקה יפה: “פחות או יותר כאשר הוא הגיע לגיל 13, מייקי חזר אחרי החשיכה, ישב על הספה ובמין זעם” זה ילד בן 13, והרגישות שם, העדינות שם, והעיניים נפקחות, וגילוי קורה. אז הרגישות והפתיחות הולכות החוצה ומגלות את העולם. הוא “חזר אחרי החשיכה, ישב על הספה ובמין זעם התפרץ: ‘זה דפוק. זה כל כך דפוק. כל העניין המזדיין דפוק לגמרי. מה אתה עושה בעולם הזה, בנאדם?’ ומה אני יכול לומר לו? שדברים יהיו בסדר? כי הם לא. לומר לו שכשהוא יגדל ותהיה לו עבודה – יהיה יותר טוב? אני לא, כי זה לא נכון. נהייתי קצת משוגע ועם איזו תשוקה, ואמרתי משהו כמו: ‘אנחנו חיים בימים חשוכים, ואנחנו לא נראה את סופם, או הילדים שלנו, וכנראה שגם לא ילדיהם. והעבודה שלנו, של כל אחד מאיתנו – היא לנצור כל מורשת אנושית שאנחנו אוהבים/ות, ולהזין אותה, ולשמור על הגחלת שלה, ולהעביר אותה. כי העידן הקודר הזה לא יימשך לנצח, וכאשר הוא יסתיים, א/נשים יבקשו את מה שהעברנו הלאה. הם/ן לא יוכלו לבנות עולם חדש בלי שנעביר כל מה שאפשר: רעיונות, אמנות, ידע, מיומנות, או – אהבה פשוטה ושברירית. איך שאנחנו מתייחסים/ות לא/נשים, עוזרים להם/ן – זה משהו להעביר הלאה’.”

רבים מכם ודאי מכירים את הסיפור של… היה היה מקרה, בו שני בנאים עבדו ליד אתר בניין. עולה לרגל שחלף על פניהם שאל את האחד מה הוא עושה: ‘רק מעביר עוד בלוק של סלע, עד יום שישי’. והוא שאל את השני: ‘אני בונה קתדרלה נפלאה. היא לא תסתיים עד זמן רב לאחר לכתי’. אנחנו צריכים את המבט ארוך הטווח הזה.

אני יודע שפחד יכול להיכנס. ושמעתי מתרגלי דהרמה שאומרים: ‘אני לא מתערב בכל זה, כי זה רק מעלה פחד’. אבל האם יש, ומהו ההבדל בין לפחד ל-להיות מודאג/ת? יש הבדל גדול. עבורי, ב-להיות מודאג/ת יש יציבות, קירקוע, כוח ואיזון, וב-לפחד אין את כל אלו. ואותו אדם אמר: ‘אני לא הולך לשם, משום שזה נראה שזה מביא כעס’. ושוב – מה ההבדל בין כעס לזדון? זדון הוא – כאשר אני רוצה לפגוע במישהו. להכאיב למישהו, או ‘להוריד’ אותו. כעס, אנחנו יכולים לומר – תגובה אנרגטית למשהו שגוי. בלי שאני רוצה לפגוע במישהו.

מכל זה – יכול לבוא חוסר-פחד. ביחס לכל זה, כמו ביחס לרגשות שלנו – אז ביחס למצב העולם. יש מתרגל בשם ג’סי מסאו, והיה ראיון אתו לפני שנים, והוא אמר, והוא מעניין כי הוא בוחר בעמדה חריפה, ומסרב לשלם מיסים באנגליה, בגלל המימון למלחמה על ידי המסים, והוא פשוט אמר: ‘ככל שאני מעמיק בתרגול, כך אני פחות ופחות מוכן לנהוג בדרכים שימעכו את תחושת התכלית שלי על פני האדמה’. אני לא יודע מה זה אומר, אבל אני יודע שחלק מהתרגול הוא לקיחת סיכונים, והעמקה בתרגול מחייבת לקיחת סיכונים, ולקיחת סיכונים ותובנה – מזינים האחד את השני. יותר תובנה שיש לי – כך אני יכול/ה לקחת יותר סיכונים. יותר סיכונים – יותר תובנה. הם תומכים האחד בשני.

זה מעניין, אולי אתם מרגישים/ות הרבה לגבי מה שאני מדבר עליו, ואולי מעט מאוד. אבל אתם/ן יכולים/ות לחשוב על זה שבקבוצות או מצבים מסוימים – יכול להיות פחד, או הימנעות מלהשמיע קול. זה נעשה לא נוח בחדר, או ש’הם/ן יחשבו שאני כך וכך’. פחד מהשמעת קולך. האם זה משהו שאני צריך/ה לשים לב אליו, והאם אני יכול לתת לקול שלי להישמע?

אז חנה ארנדט, כשמתייחסת לשואה: “באו זמנים חשוכים, שבהם תודעותיהם של אינטלקטואלים הפכו רופסות, והכריזו על החיים עצמם כטוב העליון. אבל – המוות מטיל את גשמיו האיומים בדיוק כאשר החיים עצמם מוכרזים כטוב העליון. אם אין לך שום דבר שתהיה מוכן למות למענו – אתה תמות, בלי לעשות דבר”. והיא מדברת על השואה, אבל – מה ייתן לי מבט משחרר ומחזק לגבי כל זה? ביחס לכל זה?

מחקרים פסיכולוגיים מראים גם שאם את/ה חושב/ת על המוות מעט – את/ה נוטה להיעשות יותר אנוכי/ת, ומרוכז/ת בעצמך. איזכור של מוות מגרה את האינטרס העצמי, ואנוכיות. אבל הם מראים שלחשוב על מוות הרבה, על סופיותך – מביאה לתוצאה הפוכה, והיא מובילה להרפיה מאינטרס עצמי וריכוז בעצמי. הרהור בסופיות החיים – הופכת ליחסיים יותר את היחסים עם העצמי, והקיום שלנו. הערכים נעשים פחות ממוקדים בעצמי. בבירור – בתרגול אנחנו לומדים/ות להחזיק את מה שעובר דרכנו. אם אני יכול/ה להחזיק את הכאב שלי, אולי אוכל להחזיק את הכאב הגלובלי הזה? זה אפשרי. זה לא אומר שזה לא ירגיש כמו הרבה, אבל זה אפשרי. ו – ולא דיברנו על זה עדיין, אבל יש את הלימוד העמוק הזה על ריקות – וכל ההבנה המחודשת של טבע הקיום והמציאות, שמביאה שוויון נפש עמוק מאוד, מרחב עמוק מאוד, כוח ואומץ עמוקים מאוד – ביחס לכל זה. הייתי בלונדון לפני כמה חודשים, ופגשתי אמנית ועיתונאית שעובדת סביב נושאים סביבתיים. והיא היתה בועידות מכובדות מאוד, עם מלכים ומלכות, וכל מיני כאלה – על פירוז גרעיני. וכל פעם שהם/ן דיברו על פירוז גרעיני – הם המשיכו להתייחס לגרעין כ’בעיה השנייה החמורה ביותר של האנושות’. הראשונה – שינויי אקלים. אז כשמרטין לותר קינג אמר את המלים שאצטט כאן – הוא דיבר על זכויות אדם, וגם על האיום הגרעיני, אבל עבורי זה תקף לגמרי: “השעה ההיסטורית הזו צריכה מעגל מסור של אנשים מותמרים ונון-קונפורמיסטיים. הצלת העולם שלנו מההשמדה המתדפקת תבוא – לא על ידי ההסתגלות השאננה של הרוב, אלא על ידי אי-הסתגלנות היצירתית של המיעוט הנון-קונפורמי. שחרור האדם נמצא בידיהם/ן של הבלתי – מסתגלים/ות היצירתיים/ות.”