מחבר: Yahel

הקלטות מקורס עירוני: תודעה פתוחה, לב ער

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

אני מעלה לכאן הקלטות מקורס עירוני שהסתיים לפני שבוע, שנבנה על בסיס ריטריט של רוב ברבאה בשם:  unbinding the heart.

בהקלטות מהמפגשים תמצאו שני קווים של הנחיות מדיטציה, עם כמה מדיטציות מונחות בכל אחד מהם:

  1. תרגול מדיטציה של נשימה לכל הגוף, ולאחר מכן גוף האנרגיה, או הגוף העדין. זוהי צורת עבודה שמדגישה יצירתיות ורספונסיביות של תשומת הלב, שהולכת לכיוון של תחושת נעימות, איחוי ורווחה בכל הגוף.
  2. תרגול מדיטציה של מרחב. הסוג הזה של תרגול המדיטציה מביא תחושת רוחב וחופש, ומאפשר העמקה נוספת של תובנה.

נושאי השיחות הם:

  • היפתחות למה שאפשרי עבורנו בתרגול.
  • האפשרות של חיים של נדיבות.
  • עבודה עם שיפוט עצמי.
  • העצמי וחיפושו אחר ביטחון (ההקלטה של השיחה הזו לא מופיעה פה).
  • חירות וטבעה של המציאות.

הקישור להקלטות:

1cWbj7cIFbHRFHe1BNs0eF3DwJAnvwfst

תרגומי השיחות והמדיטציות מופיעות כאן (שתי השיחות האחרונות יתווספו בשבועות הבאים):

תרגום ריטריט: unbinding the heart

ריקות כשדה של משחק וביטחון

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

דברים אלו נכתבו בהמשך למפגש קבוצת ישיבה ברחובות; הם מביעים רעיונות דומים לאלו שכתבתי במקומות אחרים, ונשענים חוויות מתרגול המדיטציה של הריקות כפי שרוב ברבאה מלמד אותו.

Always mindful, Mogharaja,
regard the world as
empty,
having removed any view
in terms of self.
This way
one is above and beyond death.
One who regards the world
in this way
isn't seen by Death's King.

(Sn 5.15: Mogharaja's Question
translated from the Pali by Thanissaro Bhikkhu)

כשאנחנו ניגשים לפעילות שנקראת מדיטציה, בדומה לכל פעילות, אנחנו ניגשים אליה עם תחושה גלויה או סמויה של תכלית כלשהי. ישנו אי הנחת, שמורגש במיידיות של החוויה, ואנחנו רוצים להפיג אותו בדרך זו או אחרת; זהו המפתח הבסיסי שלנו. אם לא היינו עוקבים אחרי הנחיותיו של הבודהא, סביר שזה היה מניע סמוי ובלתי מודע, כפי שהוא מניע הרבה מאוד מהפעילויות שאנחנו עושים; אבל עבורנו – הוא גלוי לגמרי, והוא מפתח פורה וראוי. ישנן דרכים רבות בהן אנחנו יכולים להתייחס לחוויה – כך שאי הנחת תתפוגג במידה כזו או אחרת ובאופן כזה או אחר.

אחת הדרכים בהן אנחנו יכולים להבין את התנועה של המדיטציה היא כתנועה של הסגת (מלשון נסיגה) ההזדהות והזיהוי המוצק של חלקים של החוויה הפנימית שסביבם ישנה התעבות של אי נחת כך ש-לאי הנחת אין עוד משען. על פי ההגיון של ההתהוות המותנית אנחנו יודעים לומר: יחד אותם דברים שגורמים סבל עבורנו – ישנה התהוות והתעבות של תחושת עצמי, והתעבות של תחושת המוצקות של אותם דברים עצמם. לדוגמה: באופן אינטואיטיבי – ישנה עבורנו התהוות והתמצקות של תחושת עצמי, תחושת זיהוי ואמונה באמיתיות סביב מחשבות מסוימות, נאמר – מחשבות של חרדה סביב גורלו של העצמי – ביחס לאחרים, ביחס לבריאותו של הגוף, או ביחס למוות. אחת הדרכים אותה אנחנו מתרגלים בשבועות האחרונים להסיג את ההזדהות ותחושת האמיתיות מן המחשבות האלו – היא לפנות למרחב של המודעות, לפתוח אותו, וללמוד להיות רגישים אליו. בהדרגה – הוא הופך להיות אמתי עבורנו יותר מאשר המחשבות האלו, וכך – גם יותר מהתוכן של אותן מחשבות: תחושת העצמי, תחושת קיום של האחרים. הוא מתחיל להרגיש אמין, מוחשי ונגיש לא פחות מאשר המחשבות על עצמי, המחשבות על אחרים, והתוכן המכאיב של המחשבות האלו. התפיסה של תחושת המרחב, כאשר היא מלווה במידה של מטא – יכולה להיות סביבה שבתוכה המחשבות האלו מופיעות, ויחד עם ההתרופפות היחסית שלהן ושל תחושת העצמי – המטען שכרוך בהן זוכה במידה של ריפוי והקלה, ש, מתוך פתיחה חוזרת ונשנית של המרחב הזה – יכול להיות ארוך טווח ומשמעותי מאוד.

התרגול הזה הוא תרגול יפיפה כשלעצמו. וגם – הוא מאיר עבורנו, דרך החוויה – עיקרון שיכול לפתוח אפשרויות תרגול יפות ופותחות הרבה יותר. אנחנו משתמשים במרחב כמשען, ועל גבי המשען הזה לומדים, מתוך החוויה: כאשר אני מסיג את ההזדהות, ואת הזיהוי הנוקשה – ההיאחזות פוחתת מאליה; מגיעה תחושה של חופש, תחושה של אהבה ושל ביטחון – שעוברת דרך החוויה, מקיפה את ומפעפעת מבעד למופעי החוויה, אלו הנקראים פנימיים, ואלו הנקראים חיצוניים. כאשר ישנו מספיק ביטחון, אפשר ללמוד לשמוט את תחושת הקרקע של המרחב עצמו. גם הוא – אינו אמתי, גם הוא – פשוט מופע בתודעה. והרבה יותר לעומק – התודעה אינה קיימת, משום שהיא נשענת על המופעים, שאנחנו כבר יודעים לזהותם כבלתי-קיימים. הזמן אינו קיים, משום שהוא עוד מופע בתודעה, ואינו קיים באופן בלתי תלוי; אבל – אין תודעה ללא תפיסת זמן, ולפיכך – שוב, גם התודעה אינה קיימת באמת. בלא תודעה, בלא מושאים, בלא זמן – לקיום אין משען. זוהי צורה של ראייה עמוקה של ריקות.

הראיה של הריקות יכולה להישמע כמו משהו רציני מאוד; ובאמת – הדרך אליה דורשת רצינות. היא יכולה להישמע כמו דרך של אכזבה, ואפשר לומר שהדרך אליה מצריכה שמיטה של דברים בהם אנחנו נוטים להיאחז, אם כי מידת תחושת החופש יכולה להדביק בקלות את תחושת האכזבה. כאשר, ובמידה שבה אנחנו יושבים בתוך קיום שנחווה כריק – אכזבה ורצינות הן ההיפך ממה שיפתח עבורנו.

הראיה של הריקות, כאשר היא ערה – הופכת הכל למשחק, ומאפשרת ביטחון קיומי עמוק. בהיעדר תחושה של קרקע של אמיתיות של עצמי ושל עולם – מה יכול להיפגע? מי יכול לפגוע? כאשר הישות רואה את העולם ללא פגיעות – הצורך למדוד ולהעריך את העצמי ואחרים – נשמט מאליו. בהיעדרו – כל מופע זוכה בייחוד ויופי משל עצמו. עם השמיטה של המרכז של החוויה, של מדידה מצד העצמי, חישוב המרחקים, האיומים והסיכוים שלו – מופיעה תחושת חירות ופתיחות שמרגישה פראית (אלא ש-פראות נזקקת למיושבות כדי להיראות כפראית, וכאן – מיושבות, ולכן גם פראות – אינן בנמצא). תחושה יוצאת דופן של פתיחות, שבתוכה האיכויות של שלווה, של שמחה – אינן מוגבלות על ידי תחושה של זמן, השוואה או ניסיון לקרב או להרחיק. בתוך זה – תחושת העצמי זוכה בביטחון עמוק. הסופיות של העצמי מופיעה ונמדדת מתוך תחושת קיומו כקיים בזמן; עם שמיטתה של התחושה של עצמי קיים, ושל קיומו האמיתי של זמן, החרדה הקיומית נושרת מאליה.

התודעה מקבעת דברים כאמתיים, ואנחנו שומטים שוב את תחושת האמיתיות שלהם: 'גם זה ריק'. החוויה עשויה לדעוך עוד ולהתהוות מחדש, ותחושת אי האמיתיות שלה הולכת ומתבססת, הופכת לאורגנית ובלתי מעורערת יותר ויותר. מתוך זה – תחושה של נינוחות וביטחון משתקע בתוך הישות. הפתיחות של הכל, שכבר לא יכול לפגוע – מובילה למוגנות ולביטחון בתוך הכל. מתוך תחושת הביטחון, המופעים זוכים באישור של הנפש שלנו – להתקיים. הם לא צריכים לנוע עוד, לא צריכים להיות מתומרנים לכדי קיום או לכדי אי-קיום כדי לספק לנו חופש וביטחון.

לאורך זמן – אפשר ללמוד להיזכר, לחזור שוב ושוב, ולבטוח בזה.

מחשבות על רגשות

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

במאמר זה אני אנסה להוסיף ולהעשיר את אפשרויות העבודה עם רגשות קשים במדיטציה. הנחיות ברורות ועיקביות יותר אפשר למצוא בסיכום שכתבתי להנחיות של רוב בנושא, בקישור הזה:

https://waytothebeyond.wordpress.com/2017/11/21/%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%AA-%D7%A2%D7%9D-%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%95%D7%AA/

פה אני אחזור על חלק מההנחיות, ואוסיף שיתופים, דוגמאות וזוויות נוספות. שני הפרקים האחרונים של המאמר מיועדים לפתוח תחושה לגבי מה יכול להיות אפשרי בעבודה עם רגשות, והם נסמכים על מיומנויות עבודה נוספות, שלא מפורטות כאן. עבור רובכם/ן – אני ממליץ לחשוב עליהן כאפשרויות לעתיד.

מחשבות על רגשות

"בעיות אנושיות לא תיפתרנה על ידי תחבולות כוחניות. במוקדם או במאוחר, הרגישות כלפי הליבה הרגישה של יצוריים חיים חייבת להתפתח, אם אנחנו מבקשים לחיות בדרך אכפתית." (מייקל אייגן)

ישנם תדרים שונים, אינסוף זרמים פוטנציאליים שונים של חוויה שעוברים דרך הישות. אנחנו יכולים לייחד אחד מהם, ולקרוא לו – הזרם, התנודה, ההתהוות של רגשות. מקצתם מובהקים, מרביתם עדינים מאוד. ננשמים עם הנשימה, נשמעים עם השמיעה, מורגשים עם תחושת הגוף המיידית. תדר של אנרגיה רועדת כשאני מזהה לידי אמא וילד, עם התדר הרגשי והתחושתי המסוים מאוד של ההתרחשות הזו, שיש בו מידה של כמיהה, של געגוע, של פחד על עצמי, של השוואה, של חמלה. כשאני מביט אל זה שמולי, אל הגב שלו – תחושת ביטחון, שותפות, השוואה, אנרגיה מרוממת יותר, נוקשה יותר. כשהוא הולך – תחושת קור, בדידות כלשהי, התדר המנוכר של מכשור אלקטרוני כסוף, וגם תחושת הביתיות שיש לי בראייה של המכשיר הזה. כשאני מביט לשם, אל האיש האוכל – תחושת השוואה, תחרותיות, קנאה. מביט מעלה, למדף, ושם – תחושת מוכרות, וגם תחושת מתיחה ואתגר; תחושה חמוצה – שקשורה לתחושה עדינה שאני מנוצל ומתומרן איכשהו, באופן מאוד רגיל. עם הכתיבה – תחושת סיפוק, נוכחות, וגם אי וודאות ואי-ידיעה. הכיפוף של הגב – משדר איזו מאמץ, תנועה לקראת, וגם קצת נפסדות וחוסר ערך. אני יכול להמשיך לנצח, אבל אני בספק לגבי מידת העניין לציבור.

ועכשיו עולה השאלה – איך יהיה טוב לגשת, להתייחס, לזרם הזה של הישות?

לאופי של ההקשבה ושל היחס תהיה, כמו תמיד – חשיבות עליונה.

סביבת הקשב

"אטמוספירות רגשיות הן חלק מהנשימה, הן מחלחלות דרך הנקבוביות." (מייקל אייגן)

המרחב הראשון שאני אציע ליצור ליצור במגע עם רגשות נבנה מהאופי והגישה של תשומת הלב. אנחנו רוצים לגשת לתדר הזה של החוויה שעוברת דרך הישות במלוא הכבוד והעדינות שאפשריים לנו. אנחנו צריכים לזכור ולכוון את עצמנו: זה מעשה של אהבה, ולא שום דבר אחר. באופן הרגלי אנחנו מפעילים לחץ, פחות או יותר כל הזמן – על החוויה הרגשית. אנחנו שמים סד על מה שאנחנו אמורים או לא אמורים להרגיש, מה 'בסדר' להרגיש, ועד כמה. הלחץ הזה הוא מפתח חשוב, ובמובן מסוים – החקירה שלנו כאן היא ניסיון לגלות אופנים אחרים של יחס שמחליפים, בהדרגה – את היחס האוטומטי של לחץ, שמבט אלימות עדינה שבה אנחנו פונים אל העולם הרגשי.

לשם בניית המרחב הראשוני של הקשבה – אנחנו צריכים לדאוג לקונטסט של הקשב שלנו, שבתוכו הרגשות מופיעים. שלב מקדים לזה הוא מציאה של מרחב וזמן שמרגיש לנו 'בסדר'; שבו אנחנו לא חייבים 'להופיע' או 'לתת תשובות', כך שיהיה חופש עבור הישות – 'לקחת חופש' מהזרם שאליו אנחנו רגילים, ולהפנות את הקשב לעבר מופעים שלא משרתים את התכליות המגוננות (המכובדות כשלעצמן) של העצמי שלנו.

לאחר מכן – עלינו לבנות סביבה מאפשרת של קשב פנימי, שמורכב מכמה איכויות של הלב והתודעה, שאנסה לתאר במידה מספקת. בדרך כזו או אחרת – מטא חייבת להיות נוכחת. אנחנו רוצים למצוא את המקום שבו ישנה מספיק אהבה בלתי מותנית שספוגה בנו; היא מאפשרת לנו מצע והקשר של ביטחון ויציבות שבתוכו, בהיותנו מוחזקים במרחב מיטיב – אנחנו יכולים להרגיש בטוחים להרפות מהלחץ על המערכת הרגשית. המסלול שמאפשר לתנועה של מטא להפוך לסביבה יציבה של קשב – עובר דרך ההטמעה של המטא לתוך חוויית הגוף. אני אציע לחשוב על סביבת הקשב הזו כסוג של סמאדהי.

אפשר לחשוב על שתי דרכים בהן תרגול מטא רגיל – שימוש במשפטים ודמויות, כמו גם אופנים אחרים של טיפוח מטא – צפויים לשנות את חוויית הגוף. לגבי שתיהן יכול להיות מסלול דו-כיווני: אותו אופי של שינוי בחוויות הגוף, שצפוי להתפתח מתרגול מטא – יכול להיווצר גם מאופנים אחרים של תרגול, ולהיות מתורגם לכדי סביבת קשב של מטא.

דרך אחת תתבטא כמידה של נעימות, רכות ואנרגיה – שיבטאו את עצמם כחוויה גופנית שאנחנו יכולים ללמוד להשתקע בה, ולהפוך אותה למקיפה וממלאת בחוויה הגופנית הכללית שלנו; חוויית הגוף עצמה מתחילה לבטא ולהקרין מטא. כך, מלבד בנייה של סביבת הקשב – אנחנו גם פותחים את החוויה והקונספציה שלנו לגבי 'מהו גוף', כדי שהיא תכלול גם את האפשרות של חוויית המרקם של הגוף כמבע של רגש או הלך נפש (מטא, במקרה הזה). חוויית והבנת גוף כזו – תאפשר רגישות וקשר קרוב וחי הרבה יותר עם החוויה הרגשית.

האופן השני עליו אצביע בו חוויית הגוף עשויה להשתנות כתוצאה מתרגול מטא, או כבסיס למטא – הוא הנגישות של תשומת הלב למרחב שמקיף את הגוף. כל הרגל תודעתי שיש לנו כרוך גם באופנים מסוימים של הפניית תשומת לב (כאן אני מתכוון לתשומת לב כפקטור ניטראלי, ולא ככלי עבודה מכוון). אז – כרגע, למשל, תשומת הלב שלי נוטה להישאב ולהשתקע בהתייחסויות המחשבתיות שלי להתרחשות סביבי, שמאופיינות בחוסר מנוחה, השוואה ומדידה; ישנה צורה מנטלית מסוימת, אישית וביוגרפית – שמניעה את תשומת הלב, יוצרת השקעה ולכן מצמיחה סוגים מסוימים של מחשבה והתייחסות; אבל הנטיה של התודעה להשתקע במחשבה המודדת והמעריכה, שמשרתת את האינטרס העצמי – היא אוניברסלית. תשומת הלב למרחב מרופפת את ההרגל הזה, מרחיבה ומגמישה את התחושה של מהו 'המרכז' של החוויה, ומפחיתה את התנועה המותנית של משיכה ודחיפה שנובעת מההגנה על המרכז של העצמי ההרגלי. כך – מתאפשרים משאבים נפשיים של רווחה, וגם של תחושת מוגנות, ביטחון ועדינות. כאשר הרגישות למרחב משולבת עם תחושה מסוימת של מטא – אנחנו מפתחים תחושה של 'להרגיש בבית' על ידי האופן בו אנחנו עובדים עם הקשב שלנו. אנחנו יכולים להתחיל לאמץ גם את תחושת המרחב הזו כחלק מהתחושה המיידית והאינטואיטיבית של הקיום הגופני. בנוסף לתחושת הביטחון ובניית סביבת הקשב שהיא מאפשרת – הרגישות הזו למרחב תאפשר קשר חי ועמוק יותר עם החוויה הרגשית, משום שהיא מאפשרת מגע ישיר עם חוויית התפיסה והפענוח של מה שאנחנו חושבים עליו בדרך כלל כ'חוץ'; והתפיסה והפענוח האלו – הן חלק מהותי בחוויה של רגשות.

לפנות אל הרגש

בתוך הסביבה הזו, של עדינות, של פרגון ושל מידה של שמחה – אני מזמין את הפניית הקשב לזרם של רגשות. לעתים קרובות זה לא קל. כשאני מנסה לעשות זאת עכשיו, אני מרגיש: זה מקום פגיע להיות בו. תשומת הלב מעדיפה להיהדף לעבר מה שהיא יודעת, מה שרגיל להניב תוצאות. זה מרגיש, לפעמים, 'חסר ערך'; ש'לא יצא לנו מזה כלום'. ואכן – זו אחת השאלות שעולות לעתים קרובות מאוד כאשר אנחנו באים לכדי מגע עם הזרם של הרגשות, במיוחד כאשר הן לא נעימים: 'למה, בעצם, אנחנו עושים את זה?'. עבורי, כרגע – עם הפניית הקשב, שמתאפשרת מתוך מידה של אמון ומיומנות – מופיעה התשובה הברורה: אנחנו עושים את זה כי זה מביא רווחה, תחושת קשר, תחושת פגיעות במובן הטוב של המילה. המבט על הרגשות מאפשר מידה של פתיחות וריכוך סביב התחושה של 'מי אני', פותח זווית מעניינת של חופש שנובע מראיה של ריקות-מקיום-עצמי. הרגשות שאנחנו לא פונים אליהם – צוברים מומנטום וכוח, ויוצרים עבורנו תחושות מציאות ודימויי עצמי, שעל פיהם אנחנו פועלים; כאשר אנחנו פונים אל הרגש ישירות – הדימוי העצמי ודימוי המציאות שקשורים אליו מתחילים להיראות כפי שהם – כלא אמיתיים, וכך מתאפשר סוג יפיפה של חופש.

החרדה שנוכחת עכשיו אומרת לי: 'אתה לא מספיק טוב בשביל…'; ומציירת אותו, את האדם שמולו אני לא מספיק טוב – בצורה מסוימת, שמדגישה את היתרונות שלו עלי, בדיוק באזור בו אני מרגיש חלש. אני כופה על עצמי תבנית קיום, כופה תבנית קיום על הדימוי שלו, ורואה אותו ואותי דרך נקודת המבט של החרדה הספציפית הזו. האמונה במציאותיות שנגלית דרך ה'שבלונה' של החרדה – הופכת את החרדה לכפויה ורודנית יותר ויותר. כאשר אני פונה אל עבר החרדה, ומחזיק אותה במיומנות – לכל תבנית המציאות הזו אין עוד תדלוק, והיא מתחילה להתפורר ולהיפתח. כאשר היא נפתחת, ומתוך מבט של טוב לב – מה שנראה כחרדה נחווה כרגישות, עדינות או רעד של יופי ויראה; אני נדמה בעיני עצמי כרגיש וכראוי לאהבה, והדימוי שלו – מתחיל גם הוא להשתנות: הדימוי מתרכך, ואני מכיר בחלקיות ובמוגבלות של הדימוי, ביחס לאינסופיות של 'מי הוא'; ואני רואה מאפיינים בו שמתאימים לחווייה העדינה יותר: הוא מתגלה לי כאנושי, כסובל, נפתח ומתלבט; אני יכול להתיר לו להתקיים באופנים שלא כרוכים באינטרס העצמי שלי; במידה מסוימת – הוא חופשי ממני, ולכן נוכח עבורי כיפה.

להתיידד עם העמימות

כאשר רוב ברבאה מנחה עבודה עם רגשות, ההנחיה הבסיסית שלו, אחרי או במקביל לביסוס סביבת הקשב – היא הפניית את הקשב לציר המרכזי של הגוף, מהראש ועד לאגן, ולהשהות את הרגישות באזורים שונים שם. זו הנחיה מאוד פשוטה, והיא לא מהותית לדרך שבה אנחנו מתייחסים ומבינים רגשות, אבל היא מאוד מיומנת. היא מאפשרת לנו להיות במגע עם מופע מאוד פשוט וברור באופן יחסי של החוויה – התחושות בציר המרכזי של הגוף, שכמעט תמיד משחקות תפקיד חשוב בחוויה הרגשית שלנו. אפשר לומר, מנקודת המבט היחסית הזו – שהחוויה הרגשית מגלה את עצמה או נבנית סביב התחושות בציר המרכזי. אחד היתרונות הגדולים של ההנחיה הזו – שהיא מאפשרת לנו להיות בקשר עם המופע של מצבים מנטליים בגוף באופן שלא מתווך דרך השמות שאנחנו נותנים להם.

כאשר אנחנו מפנים את תשומת הלב לציר המרכזי של הגוף ולמופעים של מצבים מנטליים שם אחד הדברים שצפויים להיעשות ברורים הוא עד כמה כל העניין לא ברור. ישנן תחושות של לחץ, של כיווץ, של תנועות של אנרגיה, של פתיחות ושינוי. וזה מרגיש שהן קשורות למצב המנטלי (צירוף מילים שאני אשאיר בלתי מוגדר בינתיים, ומקווה שיזכה להגדרה יחסית ומספקת מתוך כלל ההנחיות והיחסים כלפיו) אבל – הרבה מהן לא ברורות. אני עוד לא יכול לומר: זה כעס; זה פחד; זו שמחה. כרגע – אלו פשוט תחושות של אי נוחות כאן, קצת יותר נעימות שם, לחץ פה, חמימות שם, וכן הלאה.

תשומת לב הזו, לאזור שנוטה להיות מעט לא-נעים, ושלא יוצרת בהכרח תחושת נינוחות מדיטטיבית יכולה להיות לא קלה. אבל יש לה יתרון נוסף שמתחיל לגלות את עצמו, דווקא מתוך העמימות. היא מגלה שההתרחשות הרגשית, שאנחנו רגילים לציין לעצמנו באופן אוטומטי ובלתי-מודע בשמות והגדרות – מבוססת על התרחשות שדוחה הגדרות נוקשות. התחושה הזו בבטן, לדוגמא, מתפרשת עבורי, אוטומטית – כפחד וכדחק. אני לא צריך לחשוב על זה, או לעשות 'עבודה עם רגשות'; ביומיום, כמו עכשיו – מופיעה תחושה כזו בבטן – ומתפרשת כפחד ודחק; התודעה, באופן מעניין – מסיקה שיש פחד, ולכן שיש ממה לפחד, ויוצרת תפיסות וחוויות שמאששות את הפחד; היא מקישה מתוכו אירועים, ויוצרת אותם. מתוך תשומת הלב העדינה – אני יכול להרגיש את התחושה הזו, ולראות ש,למשל – יש תחושה של לחץ בבטן וכיווץ של הכתפיים, והנה התודעה מצמידה לזה תגית: 'פחד'. האם זה פחד? אחרי התיוג – זה מרגיש כמו פחד; לפניו – זה לחץ בבטן. מה יקרה אם אצמיד לו את התגית: 'התרגשות'? או: 'כמיהה'? והנה – התרגשות; הנה – כמיהה.

להחזיק בעדינות

האיכות של רגישות כלפי רגישות, תחושת המגע שלנו עם עצמנו וזה עם זה – מישושיות רגשית – היא גורם הנמצא בכל, אם גם חמקמק, בסוג האנשים שאנחנו נהיים, באופיו של העולם בו אנו חיים. (מייקל אייגן)

אחת המיומנויות המעניינות ביותר בעבודה עם רגשות היא האפשרות ללוות בעדינות רבה ככל שניתן את התחושות בציר המרכזי. זוהי אחת המיומנויות הראשונות שאנחנו מביאים, אבל עם הזמן – היא יכולה להעמיק ולהשתכלל; אם נחשוב על תרגול הדהרמה כולו כשכלול המיומנות של אופן הקיום – השהייה העדינה עם התחושות תבטא בדיוק את המיומנות של אופן הקיום שאפשרית לנו ברגע נתון. אז אני אציע כמה רעיונות כלפי האפשרות הזו של עדינות.

ישנה עדינות של תשומת הלב ואיזון של האנרגיה, שהן פשוט בת תרגול מתוך מתן תשומת לב מתמדת. זו האיכות של תשומת לב עדינה שאנחנו מפתחים לאורך השנים הראשונות של התרגול שלנו: 'להיות עם' – בעדינות וברוח של אהבה. רובד נוסף נעשה אפשרי כאשר אנחנו מפתחים את המיומנות בבניית 'סביבת הקשב' המתאימה: לומדים לפתח סמאדהי, ולומדים לכוון אותו כך שיצור מרחב בטוח ונינוח עבור עבודה מסוג זה. עם ההתפתחות של המטא והסמאדהי – היכולת לשהות בעדינות עם התחושות – תשתכלל ותיעשה פוריה יותר. רובד שלישי נעשה אפשרי עם תרגול התובנה של הריקות לגווניה השונים – דרך ראיה עמוקה של ארעיות, הבנה של השתוקקות והבנה של אנטה, ודרך ראייה ישירה יותר דרך נקודת המבט של ריקות. ככל שישנה הבנה אינטואיטיבית יותר של הריקות מתאפשרת עדינות רבה יותר. הריקות מאפשרת עדינות משום שהקיבוע של משהו כ'אמיתי'; 'קיים באמת'; 'אומר עלי שאני…'; 'צריך להיות…' – הוא צורה של משיכה ודחיפה, בשפה אחרת אפשר לומר – צורה של אלימות עדינה. כל עוד ישנה תחושה שמה שאני מרגיש 'באמת קיים' – ישנה מידה של מתח ביחס אליו. מה ש'באמת קיים', והדבר ברור במיוחד כאשר אנחנו מתקרבים לחוויה הרגשית – מרגיש 'קיים ביחס אלי', ולכן נושא עמו הבטחה או איום. כאשר אני חווה תחושה עם מטען של הבטחה או איום – מידה של לחץ, של אי-עדינות תופיע באופן אוטומטי. מידת עדינות עמוקה מתאפשרת כאשר הדבר נראה כמתגלה אך לא קיים; רק אז הוא חופשי מאלימות.

לאפשר באופן מלא

למשך כמה שעות אתמול הרגשתי את הקונסטרוקוציה של השיפוט העצמי, בעוצמה שהפתיעה אותי. המבנה של השיפוט העצמי הוא מורכב, הוא לא רגש אחד, אבל יש לו פלטה אופיינית.

הוא מאופיין בתחושה, שמתפלשת לתוך מגוון אירועים אמיתיים ומדומיינים, ש'משהו אצלי לא בסדר'; מבטא את עצמו בתחושת הגוף האינטואיטיבית – התחושה של כיווץ וחולשה; חוסם את האפשרות של השקעה של אנרגיה מנטלית, עם איכות מפרקת של ספק: "זה לא הדבר הנכון לעשות", או: "זה לא באמת יעזור"; מעצב דימויים מחלישים של עצמי ושל אחרים; צובע את העתיד והעבר, וגם מקומות והתרחשויות – בצבעים קודרים. דרך העיניים האלו הבית שאני חי בו, למשל – נראה בעיני כעלוב ומכוער. הבוקר קמתי, אחרי כמה אירועים מחזקים אתמול, שערערו את הרודנות שהמבנה הזה קנה על המערכת הרגשית – ואיכשהו היתה תחושה שהמבנה הזה כולו נראה על ידי, ואני יכול לראות את כולו נבנה ומתחזק את עצמו, כאשר אני נמצא במרווח מסוים מזה. שני דברים התבהרו מתוך הראייה הזו: א. השקריות של המבנה הזו, הפיקטיביות של המחשבות ודרכי הראיה שהוא מוליד; ב. הכאב שהוא מביא, והדחייה כלפיו. כש-חשתי אותו, בבהירות יחסית, וראיתי, באופן יחסי – את הכוליות שלו שאלתי – 'מה זה צריך?' ואחת התשובות היתה – להפתח לזה, באמת לקבל את זה.

זו תנועה פשוטה ואפקטיבית מאוד; אבל לפעמים היא גם אנטי-אינטואיטיבית באופן מפתיע, משום שהסלידה והדחייה ממצבים מסוימים, כמו במקרה הזה – היא חלק מהותי בקונסטלציה שמתחזקת אותם. השיפוט העצמי הוא כל כך לא נעים, שהתנועה של הדחייה סביבו, כל עוד אנחנו לא פונים אליה – הולכת וצוברת מומנטום. אז איך זה יהיה להתקרב לתחושה הלא נעימה של השיפוט, איך שהיא מבטאת את עצמה עכשיו – בציר המרכזי של הגוף, בדרך שבה המרחב נראה, עם הרגש של החולשה והצער – ולפתוח את הידיים לזה, באופן מלא ככל שניתן? משהו שם משתנה, באופן מיידי. תחושת דחיסות ועול נושרת; יש איזו פתיחות ורווחה. נימה של צער וספק מפרק – עדיין נשארת, וסביבה המבנה מתחיל להיבנות מחדש. אז שוב – ממש לאפשר. שוב, אפשר להתמקד בתחושות בציר המרכזי, ולהיפתח אליהן – בבטן, בפנים. זה פשוט יחסית. כשאני עושה זאת, אני מרגיש את הלחץ שהופעל עליהן, שאותו הזכרתי בתחילת המאמר. לחץ שמבטא את הדחיה כלפי הלא-נעים. אז לרכך אותו. להרגיש את המרחב שסביב הגוף, להפוך אותו לעוגן, ולאפשר לציר המרכזי להתרכך, ולחוות את הלא-נעים. עולה עצב, ואפשר לעשות אותה תנועה גם איתו. כאבים גופניים מסויימים מתחילים להיראות, עם הפתיחה של הקפיצות. לאפשר גם אותם. מורגשת הסלידה שמתבטאת ככיווץ של הגוף כלפי המרחב שסביבו. לאפשר את זה. תחושת המרחק והניכור כלפי מה שסביב הגוף. לאפשר.

עולה דימוי של עצמי, שנצא בלב תחושת הביקורת – כמכווץ, חסר אונים, מרוחק. לראות את הדימוי, להרגיש את הכאב והמוכרות שבו, ולאפשר. להזמין אותו פנימה. לקבל בברכה.

אני יכול לפנות לדמות הזו, ולשאול אותה: 'מה אתה צריך?' והוא מוסר: 'שתראה אותי, שתדאג לי'; שתפסיק לכלוא אותי בתא הבידוד'. מתוך התשובה שלו – עוד רובד של פגיעות שלי עולה, מורגש בעיקר בבטן, ואני מאפשר לו להיות שם. מאפשר לעצמי להרגיש פגיע כך. מתוך כך – עולה סוג של חמלה ודאגה. תחושת אפשרות של קיום חשוף יותר, כנה ובוטח יותר. תחושה שזה מלמד אותי משהו, ויחד איתה – תחושת כוח וערך, שלא נשענים על מגננה. יש איתם תנועה או קול מרדני, שמנוגד לקולות העמוקים של השיפוט העצמי: 'מה אכפת לך מה הוא יחשוב, מה היא תחשוב?' עם נימה של תחושת ערך פחות-תלויה. ויש עם זה דימוי, נשי דווקא – של מישהי פגיעה מאוד, במובן יפה של המילה, גאה ואמיתית עם הפגיעות שלה, שמבטאת קשר עם אחרים, קשר עם כוחות ותחושות שמנחות אותה, נאמנות למה שאמיתי וחשוב עבורה. כאילו אומרת לי: 'אתה לא צריך להיות בלתי פגיע, זה ימית אותך; תיעשה פגיע – למה ולמי שטוב להיות פגיע מולו, למה שהוא אמיתי עבורך, למה שהוא מעבר לדעתם הארעית של אחרים או של עצמך'. בשעת הקרירות האחרונה של הבוקר – אני יוצא לרוץ בלוויית הדמות הזו.

ללדת אפשרות קיום מתוך הרגש הקשה

“deep lines cut by trauma provide access to depths that are otherwise unreachable. In such instances, nourishment follows trauma to new places. We wish things could be otherwise … easier. But we have little choice when illumination shines through injury.”
מייקל אייגן

מבט אחד על ההתרחשות יאמר: היה קושי בנפש; הוא נראה באופן מלא יחסית, כמעין פיגורה שלמה של גוף, רגשות, תפיסות וכן הלאה; הכנסנו את התנועה של אפשור; מתוך כך – הפיגורה הזו נפתחה, נרגעה, והאנרגיה הנפשית התפנתה מההכרכות סביב השיפוט, התמלאה בכוח של האפשור, והולידה פיגורה אחרת. כך אני חוויתי את זה, וזו דרך ראייה תקפה ומועילה מאוד.

אבל מתוך הדוגמה של השיפוט העצמי – נובעים שני פיתוחים אפשריים לעבודה עם הרגשות. האחד – לגבי האפשרות של הולדה של קונפיגורציות רגשיות חדשות; השני – לגבי הרחבת התחושה והתיאוריה של 'מהי התודעה'.

אנחנו הנחנו, כמובן מאליו שלא נכתב, שישנה תודעה אחת, אחודה יחסית – שמורכבת מתחושת גוף, רגשות, מחשבות וכן הלאה – ובתוכה או אל תוכה – עולים רגשות, ואנחנו, דרך הפעלת חלקים אחרים ותנועות אחרות באותה תודעה (למשל – אפשור, או ללוות בעדינות) יכולים להתייחס אליהם בדרכים שונות. אפשר להרחיב עוד, על בסיס אותה תיאוריה – ולומר שבתודעה הזו עולים קולות שונים, דמויות שונות – שהן קונסטלציה עשירה יותר מאשר רגש אחד. השיפוט העצמי, למשל – התבטא, החל מנקודה מסוימת – כאירוע עשיר, שמתבטא גם דרך 'פלטה' רגשית אופיינית. מתוך הפעלת יחס של אפשור כלפי השיפוט העצמי – התגלתה הדמות הנשית, שאופיינה בתחושת ביטחון ב-חישה האינטואיטיבית והתקשורתית שלה, וביסוד חזק של אכפתיות ועצמאות. הדמות הנשית הזו, עם הרגישויות שמאפיינות אותה – נחווית כחידוש עבורי. כאשר אני רואה דרך נקודת המבט וחווית הגוף שלה – המרחב נחווה כדינמי, קרוב יותר, מלא מסרים וקולות; הרגשות שעוברים – הם עדינים יותר, מגוננים פחות; יש שם פחד, אבל הוא מרגיש כמו פחד חשוב, כנה, רגיש; תחושה של קשר ונוכחות רגישה עם המופע של הקיום עכשיו – מחליף את תחושת ה'אין לי סיכוי' של הדמות של השיפוט העצמי.

אני יכול לומר: 'עכשיו שנפטרתי, במידת מה – מהשיפוט העצמי – זה מה שמתאפשר לי'. אבל אני יכול גם לומר משהו אחר לגמרי: היא נולדה מתוך המגע עם השיפוט העצמי. ללא השיפוט העצמי, והמפגש הקרוב איתו – הרגישות הספציפית הזו, היקרה והיפה כל כך – לא היתה נולדת כך. במובן זה – המגע והעבודה עם השיפוט – הצמיחו איכות חדשה עבור הנפש.

ועדיין, משתמרת כאן הירארכיה שאני מרגיש איתה לא בנוח. היה שיפוט עצמי, הוא רע; ועכשיו יש אותה, והיא טובה. וזה מוליך אותנו לפיתוח האפשרי השני.

לשמוע קולות, לדבר עם שדים

"השדים הופכים לבודהא, הממשי, שדבר בו אינו מלאכותי"
מתוך הסוטרה של חוי ננג

קודם – פניתי אל הדמות של השיפוט העצמי ברוח ובכוונה של אפשור. אבל האמת היא ש-האפשור הזה היה חלק מסט מהלכים של הגנה עצמית. אני אאפשר לו, וכך אפחית את ההתנגדות שלי אליו, ואצא ממסלול הפגיעה החריף של השיפוט העצמי. וזה חשוב, מאוד חשוב, לדעת לעשות את זה.

וזה גם מוגבל. אם הדבר היחיד שאני יודע לעשות עם השיפוט העצמי הוא לפוגג אותו על ידי אפשור, אני משמר את הפוטנציאל הרודפני שלו. אני קושר וכובל את עצמי לדמות 'טובה', שאין בה שיפוט, ומאמץ מבט עליו כאירוע מפריע, או מקשה. הזדהות כזו תוליד בהכרח מידה של אי-נחת.

אז איך אני יכול להבנות את מערכת היחסים הזו אחרת?

מה אם אחשוב אחרת על התודעה? מה אם ארשה לעצמי לשנות את התחושה של היעוד והתפקיד שלי, ביחס לשיפוט העצמי הזה?

בתוך הנחות היסוד שלנו על התודעה, שפירטתי קודם – שהיא מאופיינת בהמשכיות, שאירועים מופיעים בתוכה, שאנחנו יכולים להתייחס אליהם בדרכים שונות – משתמע גם סדר עדיפויות. אנחנו מזוהים עם התודעה הזו, ואנחנו רוצים שיהיה שם נעים, במובן עמוק וראוי של המילה. שהשיפוט העצמי לא יעשה שפטים גדולים מידי, שנוכל לרפא את הכאבים החריפים. אנחנו לא נפרדים מהנחת היסוד הזו, ומתחושת המטרה הזו, אלא – מציעים תיאוריה מקבילה, שיכולה להתקיים בהלימה ולסירוגין. מה יקרה אם אני: א. אביט על השיפוט העצמי, לאחר שיש ממנו מרחק מה שמאפשר לא להזדהות איתו לגמרי, ואראה אותו כפיגורה, כדמות שלמה, אוטונומית ותקפה. ב. אציע גם לראות את הדמות הנשית שעלתה קודם כדמות כזו. ג. אשנה את מערכת היחסים איתן – ממערכת יחסים שמוכתבת על ידי ההעדפות שנובעות מההזדהות עם התודעה שלי, למערכת יחסים שקשובה לצרכים שלהן?

איך זה עשוי להיראות?

אם אני חש בנוכחות של הדמות של השיפוט עצמי, ואני יכול להפריד אותה מהדמות שאני מזדהה איתה, הדמות 'שלי', אז אני יכול לפנות אליו ולשאול: 'מה אתה צריך'? אולי הוא נראה כדמות ויזואלית; אולי הוא תחושתי, אולי יש לו קול. ואני באמת מקשיב לתשובה שלו. 'אני צריך שתראה אותי, אני צריך שהנפרדות הזו, הניתוק הזה – יזכו במלוא המקום, שהם יהיו, באופן עמוק, מורשים'. הדמות הזו חשובה לי, היא מופיעה דרכי מזה שנים, רוצה ממני הרבה. זה מאוד משחרר – לשמוע מה היא רוצה, מה היא צריכה, ולהרגיש מחויב ומסור לזה. אם אני לא – ממילא הוא מתעלל בי, רודה בי. אז לדמיין אותו, לחוות את המרחב שלו, להיות איתו ביחסי אהבה. עם הקור, עם הניתוק, הפחד, תחושת הלבד, הסגירות, ה'לא יצא ממני כלום'. במובן מסוים – הוא לא ישתנה; זה חסר טעם לנסות להציע לו משהו אחר. זה מי ומה שהוא כרגע. האם אני מוכן להישיר מבט, באמת לאפשר? שם יש תחושה של אתגר, של כוח, ושל מערכת יחסים שאפשר לצמוח בה.

בהמשך היום – אני נשאר במגע איתו, מזווית העין. שוכב שם, לבד, מנותק, חסר תקווה. אני לא בטוח אם כתבתי כמה צעיר הוא. 15 בערך. אני אוהב אותו אהבת נפש. בוא שוב. בבקשה. בקש ממני עוד.

לפעמים גם היא, הדמות השניה – מופיעה ומבקשת להחוות. זה משנה את החוויה של החושים, את תחושת הגוף: דרכה – החושים רספטיביים, פתוחים, קולות היקום נשמעים ונוגעים ללב. תחושה רצון לשמוע לברך ולתת חיות להכל. לעתים השיפוט העצמי חוזר ומצטמצם לכדי חוויה נפשית רגילה, ומאבד את המעמד שלו כדימוי שאיתו אפשר לבוא בשיח. והדימוי שלה, שנושא את המומנטום של האפשור והפתיחות – מאפשר לו להיראות בעיניים אחרות, ולזכות שוב במקום שלו כדימוי.

אנחנו משנים את הקונספציה לגבי התודעה – ממרכז של וויסות לזירה של שיח ויחסים, או של בימת מופעים גמישה עבור דמויות שונות, מבעים שונים של קיום. עוד קולות רוצים מקום, רוצים להופיע ולהיראות. אין סוף למי שירצה לבוא. ויחד עם זה יש רובד נוסף של ריפוי: השיפוט העצמי נשען על תחושה של 'טוב' (שאני לא הוא) ו'רע' (שאני מזוהה איתו, איכשהו). כאשר התודעה נחווית כזירת מפגש, זירת שיח ויחסים בין מופעים שונים – מי יכול לשפוט מישהו כטוב או כרע? איזה מקום יש פה לאשמה, או לפחד מ'איך אהיה'? זה נעשה ברור – האשמה היא מופע של קול אחד, שנולד יחד עם קול אחר, שופט. אלו שני קולות מבין מקהלה מבורכת. והם יפים, מולידים חוויות, ולא אמיתיים. הצגה מבורכת של קיום.

הקלטות של שיחה ומדיטציות משבת תרגול: 'בבית ביקום'

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

אלו הקלטות של הנחיות מדיטציה, מדיטציות ושיחה משבת תרגול למתרגלים בעלי ניסיון בתל אביב ב7.7

סט אחד של הנחיות מדיטציה ומדיטציה מונחית עוסק בפיתוח סמאדהי דרך הקונספט של 'גוף האנרגיה או 'הגוף העדין' – הראייה והתפיסה של הגוף כהתרחשות חיה, חשה וגמישה; והיחס אילו כיחס מודע, מכוון ויצירתי, מרגע לרגע.

סט של הנחיות ומדיטציה מונחית – מדגיש את האיכויות של אפשור וקבלה בברכה כלפי החוויות שעוברות בגוף ובתודעה, ומציע לפתח רגישות לחוויית המרחב שנפתחת מתוך התרגול הזה.

השיחה נקראת 'בבית ביקום', והיא מבוססת על שיחה שנתן המורה רוב ברבאה במסגרת הריטריט The boundless heart, משנת 2011.

יכול להיות שיהיה צורך להוריד את השיחות למכשיריכם כדי שיהיה אפשר לשמוע אותן.

תהנו!

הקלטות – שבת תרגול 7.7 – 'בבית ביקום'

מהתעוררות לאפשרות של אינסוף התעוררויות

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

מהתעוררות לאפשרות של אינסוף התעוררויות

במסע לעבר ראייה עמוקה של ריקות – ישנו תהליך של העמקה של דרכי ראייה ועבודה מדיטטיביות, שמבוססת על מידת ועל עומק של תחושת השחרור שמתאפשרת בדרך ראייה כזו או אחרת, על בסיס המפתח של ארבע האמיתות: שחרור דרך אי-היאחזות. דרכי הראייה של אניצ'ה, דוקהא ואנטה, דרך הראייה של ריקות של תופעות, ושל הריקות של התודעה – יובילו לדרגות שונות ועומקים שונים של תחושת חירות. זה יכול להיות מסע ארוך ויפיפה, ונדרשות מסירות, תשוקה, משאבים פנימיים וחיצוניים – כדי לעבור אותו באופן מלא. הריקות מתגלה כאשר האחיזה המעודנת ביותר – שמביאה לכך שדברים נראים כ'אכן קיימים' – משתחררת. ראיית הריקות של כל הדברים, שמגלה את תחושת החופש והשלווה היסודית שבהם – היא שיאה של הדרך הרוחנית הזו.

אבל.

ההתעוררות ו'שאר החיים'

אנחנו, כאנשים בני תרבות המערב, או כאנשים הספציפיים שאנחנו – עשויים – במשך החיים שלנו לרצות, לכמוהה – לסוגים נוספים של קיום; לאופנים שונים ונוספים של חישה, של התרגשות, של קשר, ואפילו ושל אי-נחת. הדהרמה של סמאדהי, התובנה והראייה של הריקות – הולכות אל עבר הטהור, האינסופי, המשוחרר. אבל – נראה שהרבה מאיתנו רוצים גם דברים אחרים. לא רק טוהר וחופש מנטלי, וגם לא רק לב חומל ופתוח, אלא גם קשר, מעורבות, עשייה, ביטוי. אז – אם אנחנו מעוניינים לעומק בהתעוררות, וגם רוצים לחוות ולטפח את הפנים האלה ואחרים – מהן האפשרויות שעומדות בפנינו?

אפשרות אחת היא לומר: ההתעוררות, הטוהר – זה ממש טוב, אבל אני – אני יותר מידי כבול, יותר מידי מערבי, ולא יכול לקחת על עצמי את הטוהר הזה במלואו. אני אמנם מרגיש שזה הדבר הטוב ביותר, אבל אני אלך על 'השני הכי טוב'. או – שאני אלך לכיוון ההתעוררות כך וכך מהזמן, ושאר הזמן – סתם אחיה, ככל האדם. אני חושב שהמגבלות של ראייה כזו מובנות מאליהן, ולא אעמיק בהן.

אפשרות שניה, עדיפה בהרבה בעיני, היא לחשוב על התעוררות – כמשהו שקורא להגשמה יומיומית – כך שחיי היומיום שלי יכולים להיתפס כביטוי שתומך בהתעוררות ומבטא אותה על ידי אתיקה, על ידי חמלה. הן יכולות, למשל – להפחית בהדרגה את תחושת המרכזיות והממשיות של העצמי: חיי היומיום כזירה לביטוי ההתעוררות, ויצירת קארמה שמוליכה לשם. דרך יפה ומכובדת. אבל גם מוגבלת, בכמה דרכים. אולי אפשר לראות את המוגבלויות האלו רק על דרך הניגוד לאפשרות המשוחררת יותר שלהם, שאינה ברורה לנו עדיין, ובכל זאת אצביע עליהן.

מוגבלות אחת היא – הכבילה והראיפיקציה של אזורים שונים בחיינו, נניח – מערכת יחסים מסוימת – לתוך הקונספציה של 'מהי התעוררות' ואיך עלי לבטא אותה. אז – במערכת יחסים זוגית, למשל – אני עשוי, וכנראה שאעשה זאת – להגביל את מהי מערכת היחסים עבורי, את התחושה של המשמעותיות וה'גודל' שלה, ואת הכשרים הנפשיים והרגשיים שאני מרשה לעצמי להפעיל ולבטא במסגרתה – לתוך הקונספציה של איך עלי לבטא את ההבנה שלי לגבי מהי התעוררות, שהיא, במובן מסויים – חיצונית למערכת היחסים הזו. אני משעבד את הקיום שלי בתוך מערכת היחסים, את הרגישויות שלי – לסדר יום שיש לו קווים ידועים מראש, גם אם בגילוי שלה בתוך מערכת היחסים ישנה מידה רבה של אילתור, גילוי ויצירתיות. כך – אני עשוי להיות 'אני החומל' – ולהחזיק בדימוי עצמי כזה – שיכול להעתיק את עצמו לכל מערכת יחסים, ולשלול משהו מהחיות ומהעומק שעשוי להיות למערכת היחסים הזו עבורי. כך נשמרת תפיסת עצמי ותפיסת אחר מוגבלת, במובן מסוים. דוגמה אחרת – במפגש עם תוכן רגשי מסויים – אני בהחלט עשוי להיות כבול לתחושה ברורה מידי של 'איך עלי להיות' כדי שאוכל, למשל – לשרת אחרים באופן הטוב ביותר. מה עלי להרגיש, ומה עדיף לזנוח. או – לתפוס את המהלך הרגשי הזה כ'משרת משהו' בלמידה שלי. כל אלו דרכי ראייה שיכולות להיות מועילות מאוד, וודאי שהן עדיפות על הרבה אפשרויות אחרות (ונפוצות הרבה יותר) אבל יש להן גם מגבלה. הן מכפיפות את החוויות הרגשיות העמוקות, את מערכות היחסים, ומופיעים נוספים של הישות לתוך מסלול שיש לו תכלית 'חיצונית' אליהן – וכך 'מגהצת' אותן ומרוקנת חלק מפוטנציאל השחרור שיכול להיות בתוך ודרך אופני הקיום האלו.

חסרון נוסף הוא ש,באופן יחסי, אני לא משתתף באופן יצירתי ביצירה של 'מהי התעוררות'. כאשר אני מכפיף את המופעים של חיי לאג'נדה של טוהר, חמלה וכן הלאה – שהאידיאל שלהם הוא כללי יחסית – אני משחזר מחייה ומהדהד התעוררות שכבר יש דימוי שלה, שכבר התרחשה, במובן מסויים. אני מבטא אותה דרך הקיום שלי, אבל אני לא מגלה פנים חדשות שלה, ולא ממציא אותה.

כדי לנסות לתאר את האפשרות השלישית – אאיר כאן פן של המהפכה הנפשית שהראייה העמוקה של ריקות מאפשרת. כאשר אנחנו נוכחים בריקות של הדברים, כולל של תהליך הפיברוק עצמו, בעת שהראייה של הניבאנה מתפשטת ומכסה את כל הדברים – רובד עמוק של חרדה קיומית מחוסל, לפחות באופן זמני. כמו עם כל תובנה – כדי שהשינוי יוטמע הוא צריך להתאחות לתוך הישות, בתהליך חוזר ונשנה של תרגול ולאורך זמן. וככל שאנחנו חופשיים לראות, ולחוות מבעד לראייה של הריקות, ובהיעדר הפחד הקיומי היסודי הזה – הדברים, החוויות של העולם – מגלות עצמן כפלאיות; יתר על כן – מתגלה איזה כוח, תחושה של איזה טעם ומשמעות עמוקה – בתוך ודרך החוויות האלו. לא רק היופי והפלא של הריקות, אלא סוגים ספציפיים יותר של כוח ויופי – ייחודיים לאותם מופעים, התרחשויות, התגלויות של חיים.

הדחף שנובע מהחרדה ואי הנחת, שנובעות מתחושת קיומו של עצמי ושל עולם, מניע את הדרך הרוחנית להליכה אל 'מעבר', ומאפשר לראות, למשל – שמה שאני חווה עכשיו אינו ממשי ממש, אלא הוא מהדהד איזה 'מעבר' אוניברסלי. כאשר החרדה הזו והדחף הזה שוכחים במידת מה, וכאשר יש תובנה מסויימת של ריקות – אני יכול גם לחוש – החדר הזה, הסיטואציה הזו – לא רק שהיא ריקה, אלא יש בה איזו קריאה, איזה טעם – שמתגלה עבורי, באופן ייחודי לחלוטין למקום הזה, ובאופן ייחודי לחלוטין אלי. היא קדושה, כשלעצמה. ההתעוררות כאן פירושה גם – התמסרות לשמיעה של קריאה הזו, לבקשה הזו – הייחודית לחלוטין.

אנחנו נולדים לתרבות מסוימת, עם היסטוריה מסוימת, אפשרויות נפשיות ורוחניות שעוברות בתרבות שלנו. נולדים ומתהווים לכדי אישיות מסוימת, נסיבות אישיות, חולשות, בחירות, כמיהות ורצונות מסוימים. אנחנו יכולים לראות את הריקות העמוקה, ולשמוע את הקריאה שעוברת דרך הקיום הזה. דרך הכמיהה המסוימת לסוג כזה או אחר של קשר, דרך הדהודים תרבותיים ורוחניים מסוימים, חובות מוסריות מסוימות שמוטלות עלינו דרך התקופה והתרבות. ישנו כוח שטמון במקומות אליהם אנחנו כמהים, שמהדהדים באופן עמוק בישות שלנו, ואפשרויות של שחרור שם. באמצעות הראייה של הריקות, ובאמצעות הקריאה שעוברת דרך המופעים השונים של חיינו – אנחנו מוזמנים, כאנשים שמעוניינים בעומק של שחרור – לשחרר ולהשתחרר דרך, וביחס ל – כל מופע של החיים הקולקטיביים והאישיים בו יש לנו אהבה, תחושת חובה ומשמעות.

הזיקה אל המלאך, וההתעוררות של הבודהיסטווה

ישנו מודל רוחני מעניין, שיש לו בסיס במסורות רבות, ואני אביא אותו דרך אדם בשם הנרי קורבין, שהיה חוקר ומפרש של אבן-ערבי. על פי הראייה הרוחנית שהוא מציע – אנחנו, כאנשים – נמצאים בקשר ובזיקה למלאכים, או לפנים של אלוהות – שפונים אלינו איכשהו, מבקשים מאיתנו מימוש, ראייה, הגשמה. כל אחד זוכה לפניה על ידי מלאך ספציפי, או גילוי ספציפי של אלוהות שהוא נידון להגשימו, כך או אחרת. ברשת המלאכים, או ההתגלויות הזו שמור מקום מיוחס למלאך שמושך את העוקב אחריו למחוזות הטרנסצנדנטיים ביותר; אנחנו יכולים לומר – להליכה אל המעבר. אבל, על פי קורבין – זהו רק מלאך אחד מיני רבים. הדבר החשוב, אם כך – הוא לא לנסות ולדבוק במלאך הזה. אלא – למצוא, לבקש – את המלאך שקורא לנו, ולעקוב אחריו, להגשים אותו. אני אטען, בעקבות רוב ברבאה, שמושפע מאוד מג'יימס הילמן בהקשר הזה – שאנחנו יכולים לעקוב, ולהיות בקשר – עם מלאכים שונים בזמנים שונים, או אפילו באותו זמן.

עכשיו – אנחנו יכולים, אם אנחנו רוצים בכך – לתרגל לחוות קשר מדומיין-אך-משמעותי-ומחייב עם 'מלאכים', אם נרצה לקרוא להם כך. אבל עכשיו אני לא מדבר על התרגול המובהק הזה. כי אנחנו יכולים לדבר עליו גם באופן מופשט יותר, ולשאול: כאשר קורבין מציע – לחשוב על הקיום שלנו כמושפע ונחווה בהשראת מלאך – מה מאפיין דרך ראייה כזו? אפשר להצביע על שלושה מאפיינים: א. תחושה, ראייה – שהעולם הנגלה אלינו אינו 'אמיתי' לחלוטין (שלילת האמיתיות שלו משתמעת מכך שקורבין מעניק סמכות ל'מלאך', שבבירור אינו חלק מהעולם הנגלה); ב. תחושה, ראייה – שהעולם כפי שהוא נגלה אלינו הוא אלוהי איכשהו, במובן שהוא מלא חסד, שיש בו כוח, ושהוא מושלם, איכשהו – כפי שהוא נגלה. ג. הוא מבקש ממני משהו. הגורל הזה, המופע הזה – מבקש ממני לחייב אותו ולהיענות לו, על ידי היפתחות לתביעות שאני מרגיש, אינטואיטיבית, שהוא מעלה כלפי.

להבנתי – התפשטות של ההתעוררות דרך ראייה של ריקות יכולה להיראות כך. אם להשען על מעט הידע שיש לנו על קורבין, ועם ניסוח מחדש של משל הרפסודה של הבודהא אפשר לומר – שאנחנו נמשכים לכיוון ההתעוררות על ידי המלאך הראשי, המוביל אל ה'מעבר'; אבל לאחר שגילינו את מה שעשוי להתגלות עבורנו על ידו – אנחנו מוצאים את עצמנו חופשיים – לראות ולהיענות למלאכים אחרים, שמושכים לכיוונים אחרים ומבקשים דברים אחרים. אלא שמה שנחווה לפני כן כ'חול', כ'לא התעוררות' או כ'אמצעי להתעוררות' – יכול להיחוות עכשיו דרך הראייה שרואה ריקות, שיש בה את תחושת הגורליות והחיוב המוחלט של המופעים כפי שהם נגלים לנו, ורגישה ונענית לקריאה שנשמעת דרכם. קורבין, שאת כתביו קראתי באנגלית, משתמש במילה 'סימפתיה' כדי לתאר את ההדהוד ההדדי והמשיכה ההדדית – שבין המלאך לאדם איתו הוא בקשר. היחס הסימפתי הזה יכול להחזיר אותנו לעולם המחשבה הבודהיסטי, ולאפשר לנו לחשוב על הרעיון הזה כוריאציה של בודהיסטווה, שרואה את הריקות של העולמות בהם ומתוכם הוא מתהווה, חווה את המושלמות והיופי שבהם, ונענה לקריאה שנשמעת דרכם ובתוכם. הבודהיסטווה, כשאנחנו חושבים עליו כך – מתהווה בתוך ומתוך העולמות אותם הוא חווה. קיומו כבודהיסטווה נוצר מתוך התפיסה של הריקות ההדדית, ושל היחס של הסימפתיה. זו – כוללת כאן גם את התנועה של חמלה – שמתבטאת כאן כהולדה של כוחות גנוזים בעולם, וגם את התחושה של התהוות הגומלין המוחלטת, התהוות הדו-שיחית – של תחושת הסוכן המתהווה ותחושת העולם המתהווה.

אינסוף התעוררויות

כך אנחנו נעים מהאפשרות של התעוררות לאפשרות של אפשרויות אינסופיות של התעוררויות. המלאכים האלו – סיטואציות, התגלויות של חוויית עולם שיש לה אפשרות להראות כפילאית, עם חובות, אתגרים וקריאות מוסריות, סוגים שונים של יופי – יכולים להמשיך ולהיפתח עבורנו לנצח. ככל שישנה עבורנו תפיסה – ישנה האפשרות להתייחס, לראות ולחוות כך, להקרא באופן הזה. וכל פתיחה כזו, כל מלאך כזה – יבקש דברים אחרים, רגישויות אחרות, מיומנויות אחרות, ויוליד סוגים אחרים של יופי, של מבעים ופנים של העולם ושל האישיות שלנו. דרך הראייה של הריקות, המושלמות, הקריאה – אנחנו נוליד התעוררויות וניוולד להתעוררויות שונות, ייחודיות לתקופה, למקום, וליחודיות העמוקה שלנו.

איך תיראה, עבורכם, התעוררות של ריקות וקריאה ביחס ומתוך המצב הפוליטי או האקולוגי שקורא לתגובה שלכם? ביחס לגוף, לרגשות, לתנועה, למיניות, לחשיבה, לתשוקה, לחיים חברתיים וקהילתיים? האם אנחנו יכולים להרהר באפשרות – שהשדות האלו ואחרים, אלו שמהם יש לנו קריאה וכלפיהם יש לנו אהבה – יכולים להעיר אותנו, אם נראה אותם, אותנו בתוכם, ואת היחס בינינו – באופן שיאפשר התעוררות? ואפשר להשתעשע ברעיון שכך נבטא התעוררות באופנים שלא היו זמינים ואפשריים במצב אחר, לאדם אחר?

כמו כל האפשרויות שאני מציע – זוהי לא אמת אולטימטיבית שצריך להאמין בה, אלא דרך ראייה וקיום שאנחנו יכולים לתרגל. ואנחנו בהחלט יכולים לטפח את התנאים שיאפשרו לנו לראות כך.

רוב ברבאה: שיחה 2: חופש משיפוט עצמי

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

זוהי השיחה השניה שרוב ברבאה נתן בריטריט 'לשחרר את הלב', שניתן ב2009, ונמשך כשבוע.

את השיחות מהריטריט אפשר לשמוע כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

את התרגומים שלו, למצוא כאן:

https://waytothebeyond.wordpress.com/tag/%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9D-%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%98-%D7%9C%D7%A9%D7%97%D7%A8%D7%A8-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%9C%D7%91/

והקלטות מקורס שלי על בסיסו אפשר למצוא כאן:

הקלטות תודעה פתוחה, לב ער

הערב אני רוצה לחקור משהו שהזכרתי בקצרה בשיחה אתמול, וזהו – השיפוט העצמי. האופי, הדמות הזו בפנים, המבנה, מבנה האישיות אם תרצו, שהרבה אנשים חווים בחייהם – בריטריטים ולאורך החיים. קול שמנמיך אותנו, קול של שליליות, הקטנה, שיפוט עצמי, ביקורת, אשמה עצמית. קול שרודה בנו, של נוקשות. האפיק של בושה, שקשור לסלידה וכמעט שנאה לעצמנו. תלכיד של תחושות של אי-התאמה, ואי-מספיקות. אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות, ואני אקרא לזה שיפוט עצמי. ואני רוצה לדבר על האפשרות שיש לנו – להיות חופשיים מזה. לגמרי, לחלוטין חופשיים מזה, ואיך אנחנו יכולים לנוע מחוסר-חופש לחופש. כשאנחנו שומעים את זה, אדם כלשהו יכול להיות כל כך מורגל בסביבה הפנימית של המבנה הזה, כי זה ממש האוויר שאנחנו נושמים, והוא אפילו לא יכול לדמיין איך זה שהוא לא יהיה שם.

זה נפוץ להדהים. זה כנראה אחד הדפוסים הנפוצים ביותר שאנחנו פוגשים במערב; וחשוב לדעת – שאתה לא לבד בזה. המבנה עצמו לפעמים נושא, מטבעו, תחושה של בידוד. אבל אתה לא לבד בזה. מצד שני, לפעמים אנשים מניחים שלכולם יש את זה. וזה גם לא נכון. יש כמה אנשים שהם ברי מזל מספיק בשביל לא לחוות את זה – התנאים לא היו שם, וזה לא צמח. ויש כאלו שהיה להם את זה, והם חופשיים מזה עכשיו. אם אני מניח שאני לבד בזה, או שלכולם יש את זה – זה יכול להוביל ליאוש. וזו תחושה מסוכנת בדהרמה. אבל זה מאוד נפוץ, וכפי הנראה – הרבה אנשים באולם הזה סובלים מזה. וזה מאוד מובן, בתנאים שאנחנו רואים סביבנו, בסביבה. לעתים קרובות זה עניין משפחתי, ויש תנאים רחבים יותר, תרבותיים. נראה שהדפוס הזה הרבה פחות נפוץ בחברות במזרח; יש הרבה לומר על הדרך בה אנחנו פוגשים דברים במערב, אבל אומר רק שמשהו קרה, בתקופת הרנסאנס והלאה – שינוי לכיוון אינדיווידואליזם, והוא מתגבר, ומביא הרבה יופי ופוטנציאל, וכצל – מביא איתו גם את הכאב של אינדיווידואליזם מוגבר שיכול להתבטא כ-שיפוט עצמי. וזה יהיה מעניין איך הערכים המערביים, שעוברים למקומות אחרים בעולם – ישפיעו על מה יקרה שם מבחינה זו.

למה זה חשוב, מעבר לזה שזה פשוט מכאיב? כשהמבנה זה פועל שם, ופולש לחיי הנפש – אחד הדברים שזה יכול לעשות בתרגול המדיטציה זה לפלוש לתרגול, ולהכניס אליו תחושה של 'צריך'. אנחנו ניגשים לחיים הרוחניים עם תחושה של 'צריך'. אז יש קול, יש אנרגיה שדוחקת בנו: 'אני צריך…', ולעתים קרובות אני שומע את זה כשאנשים מדברים אלי או לעצמם על התרגול. ה'צריך' שבקול הזה מביא לחץ לתרגול. כשיש תחושת לחץ – או שאנחנו נמחצים על ידו, והחיים, הלב, הפתיחות נרמסים; או שאנחנו מורדים נגדו, והמרד יכול להיות נגד התרגול, או נגד דברים שטובים לנו. ויש עוד דברים שיכולים לקרות: המבנה של השיפוט העצמי יכול לחנוק את היכולת היפה שלנו, כאנשים, לשאול שאלות עמוקות ויסודיות על עצמנו ועל החיים. או אם אנחנו מדברים על האיכות של סילה – האכפתיות לאופן בו אנחנו אחד עם השני, ואתיקה, ולפעמים אנחנו אומרים: 'נסו לא לעשות כך, או כך'. אבל בעצם סילה זה אזור של חקירה, זו זירה גדולה של חקירה. במיוחד בזמנים של גלובליזציה – מה זה אומר לחיות באופן אתי, עם אכפתיות וכבוד לאופן בו הפעולות שלנו משפיעות על אנשים בקצה השני של העולם? זה נדיר למצוא תשובות של שחור ולבן. כשאנחנו באים עם השיפוט העצמי – הכל נכנס לקופסאות במונחים של אתיקה, ומה שהיה יכול להיות חקירה ערה הופך להיות ארון מתים. אז – זה מפורר את היכולת לשאול ולחקור.

הבודהא הציע עשר שאלות שמתרגל צריך לשאול את עצמו באופן קבוע, וזו רשימה מאוד מעניינת. אחת השאלות היא: 'מה אני נהיה בחלוף הימים והלילות?' (AN 10.48 PTS: A v 87

Dasadhamma Sutta: Ten Things). זו שאלה רצינית. באקלים של הביקורת הפנימית – אי אפשר לשאול שאלה כזו. זה כמו רעל שנוחת ברעל. בלתי אפשרי להתייחס לשאלה הזו באופן שיפתח משהו, או יתן השראה, או אפילו יוליד תשובה כנה. בהזדמנות אחרת הבודהא אומר: 'כשמישהו שומע על מישהו אחר שהגיע לרמה של התעוררות, עליו לחשוב: 'למה לא אני?". זה מאוד נדיר שזה המקרה, כשיש שיפוט עצמי. זרם אחר לגמרי של סיפורים מתחיל לזרום. הבודהא אומר שם: 'בהסתמך על יוהרה, אני נוטש יוהרה'. (AN 4.159 PTS: A ii 144 Bhikkhuni Sutta: The Nun)

לעתים קרובות עבורנו – השאילה מצטמצמת לכמה שאלות כמו: 'האם אני עושת את זה נכון?' 'האם אני בסדר?' 'מה הם יחשבו עלי?' 'האם ישבו שאני טיפש, עצל?' אז מה שיכול להיות מבע יפה של החיים שלנו, האפשרות של שאילה – הופך להיות משהו שמגביל וחונק אותנו, כובל אותנו.

עבדתי עם מתרגל לפני זמן קצר, וזה התחיל להשתנות, והוא התחיל לשאול את עצמו, במקום: 'האם אני עושה את זה נכון?' לשאול את עצמו: 'איך אני?' שאלה הרבה יותר אכפתית. ושאלה נוספת: 'מה מועיל עכשיו?' אחת משאלות הדהרמה החשובות ביותר.

זה מעניין, בסוטרות – שיפוט עצמי זה משהו שלא ממש נתקלים בו. נראה שאנשים בהודו של ימי הבודהא – פשוט לא סבלו מזה. בבירור הם סבלו מהרבה דברים, אבל לא מזה. אז הבודהא, לעתים קרובות, משתמש בשפה של 'לחתור לעבר', 'נחישות' וכן הלאה, וכמורים היום – אנחנו צריכים להיות זהירים באופן בו אנחנו משתמשים במילים האלו, כי זה נוחת, בדרך כלל, בבריכה של השיפוט העצמי. זה כוח מאוד חזק בתרבות שלנו, ופועל גם בתוך עולם הדהרמה, באופן טבעי, כך שזה משהו שאנחנו צריכים, יחד – כולנו יחד – לגשת לזה, ולמצוא חכמה וחמלה לגבי זה.

אבל אני אומר – שאנחנו צריכים לאתגר את השיפוט העצמי הזה. אבל אם אני אומר משהו כזה, לעתים קרובות אנחנו שומעים ורואים דרך העדשה והאוזניים של השיפוט העצמי, וזה יכול להישמע כמו שיפוט. השיפוט העצמי יצבע את מה שמגיע מהעולם – כשיפוט. הוא מפרש את מה שאחרים אומרים או חושבים כשיפוט. ולמרבה הצער זה עשוי לקרות, באופן החזק ביותר – עם האנשים שקרובים אלינו ביותר. לעתים קרובות כל כך זה כורך את עצמו בדינמיקות של מערכת היחסים, ואנחנו מתחילים לתפוס את עצמנו מרגישים נשפטים על ידי אדם מסוים בחיינו. אז לאתגר את השיפוט העצמי זה לא אומר, ממש לא – שאנחנו מביאים לשם קשיחות, או שזה נעשה באי-אהבה או שיפוט. זו תנועה של אדיבות. תנועה של אדיבות – לנסות לחפור קצת מרחב סביב זה, ולנער את זה קצת, ולראות מה אפשר להניע ולשחרר.

מטא

במסע הזה – אחד מבני הברית החזקים ביותר הוא התרגול של טוב-לב, מטא. זה מועיל כל כך, זה בן ברית כל כך חשוב בעבודה עם והשחרור מהשיפוט העצמי. חשוב כל כך. הדרך המסורתית לעשות את זה היא להציע משפטים: 'מי יתן ואני אהיה בטוב, ואתה תהיה בטוב; מי יתן ואני אהיה שליו, וגם אתה'. וכן הלאה. הם כמו זרעים שאיכר זורע באדמה. ויש משהו לגבי זה – כשאנחנו עושים את תרגול המטא זה מרגיש, לעתים קרובות – חסר תועלת, כמו לירוק לאוקיינוס. אז צריך לבטוח בזרעים האלו – והם אכן גדלים ונושאים פרי. אולי לא באותו רגע, אבל זה קורה, ויש שם כוח ענק שאפשר לרתום לטובתנו. בשנים הראשונות בהן לימדתי, ונתקלתי בדפוס הזה הרבה, כפי שאני עדיין נתקל, והיו אנשים, ולעתים האדם היה כל כך סבוך ולכוד בכאב הנורא הזה של שיפוט עצמי, בעינוי הזה – וזה נראה שאין מוצא. הם היו מיואשים, ומשדרים את הייאוש שלהם אלי, ואני לא תמיד ידעתי מה עוד להציע, ופשוט הקשבתי, ולעתים מחשבה היתה עוברת: 'אני לא יודע אם זה אפשרי עבורו. יש כל כך הרבה ביקורת, ונראה שיש כל כך מעט גישה למשאבים פנימיים'. ומצאתי את עצמי כל כך מופתע. האדם, ממעמקי הייאוש שלו, נותן את עצמו לתרגול המטא, ומחזיק בו כאילו חייו תלויים בכך, ואני רואה את אותו אדם, כמה חודשים אחרי זה – וזה מקום אחר לגמרי. זה לא שאין להם זמנים של קושי, אבל זה מקום אחר לגמרי – משהו נשבר במבנה הזה. וראיתי את זה לעצמי בעבר, ושוב ושוב עם אחרים. זה יפה לראות את זה, ואני יודע שזה אפשרי.

אז – תרגול מטא, ואני לא רוצה לומר עליו יותר מידי, אבל בכל זאת. ראיתי מחקר של מדעי המוח לא מזמן, לאלו מכם המעוניינים בדברים האלו, והוא נערך על ידי 'ארגון התודעה החומלת', שזה ארגון מעניין למדי, והם מצאו ש-במובן מסוים, כשאנחנו עושים תרגולים כמו מטא או חמלה, על ידי המשפטים או בדרכים אחרות – אנחנו מפתחים או יוצרים, מדמיין אפילו – אישיות חלופית בפנים. יש לי את האישיות של השיפוט העצמי, ואז יש עוד אחת. ומשהו מעניין נוסף שהם מצאו זה שהמוח לא מבחין בהבדל, ומגיב באותו אופן – לדימויים מנטליים כמו לגירויים מן החוץ. כשאתה שם אוכל לפני אדם רעב – דברים מסוימים יתעוררו במוח, ואם הוא מדמיין קערת אוכל – אותם נוירונים מופעלים. המוח לא יודע שיש הבדל, ואנחנו יכולים להשתמש בזה לטובתנו. אנחנו יכולים לטפח אפשרות אחרת בפנים. וזה בסדר גמור, לעתים, לתת לזה להתממש כמעין דמות. במובן מסוים – התרגולים הטיבטיים עם בודהיסטוות, אלים וכל זה – עושים את זה. מאפשרים גישה לאפיק כלשהו של העולם הפנימי, ולמאפייני אישיות, שאולי בדרך אחרת היה קשה לגשת אליהם. אז מטא זה מועיל כל כך. וכדאי לעשות לא רק לעצמנו, אלא גם לאחרים. זו אותה אנרגיה,בין אם אנחנו מכוונים אותה פנימה או החוצה – היא מפוגגת את השיפוט העצמי. לפעמים אנשים חושבים שאם יש כל כך הרבה שיפוט עצמי, הם צריכים לעשות מטא רק לעצמם, אבל למעשה זה יכול להיות יותר מדי משקל על העצמי, ולכן זה חשוב להרחיב את זה. באותו עניין – דיברנו בריטריט על האפשרות של תחושה שאתה מתרגל גם עבור אחרים. אם אני מתרגל רק עבור עצמי, שזו מוטיווציה מובנת – זה שם איזה לחץ על העצמי. כשאנחנו פונים לאחרים – זה מרחיב את מה שדחוק, ופותח. בתרגול המטא – אנחנו לפעמים נסמכים על חברים, על הקהילה, על מורים. אז כן – התרגול שלנו, אבל לפעמים גם – המטא של אדם אחר, ואנחנו רואים את זה ונעזרים בזה ומקבלים את זה ממנו. כשמישהו מביע אמון בי, זה הולך עמוק. באותו רגע – האדם המקבל לאו דווקא יכול להוציא את הראש מהמים כדי שזה יירשם אצלו, או שיאמר משהו בתגובה – אבל זה משפיע. להביע אמון בפוטנציאל האחד של השני – זו אחת המתנות היפות ביותר שאנחנו יכולים לתת האחד לשני. אז מטא. להשתמש בלב, ולפתח את זה כתרגול – מאוד חשוב.

תשומת לב

תשומת לב כמבע של ידידות ורוך

ויש מקום ענק גם לחקירה. לחקור את המבנה הזה, ואיך הוא מתנהל, ומה זה בעצם. כאן מיינדפולנס, תשומת לב – נכנסת לתמונה. ותשומת הלב הזו צריכה להיות צבועה במידה של ידידותיות. תשומת הלב מידדת את המבנה הזה, של שיפוט עצמי, את האישיות הפנימית הזו. מישהו, אולי אג'אן סומדהו – מגדיר תשומת לב כ'סקרנות מלאת חיבה'. זה יפיפה. זוהי הגישה למה שקורה. סקרנות מלאת חיבה. כמו שהיינו מביאים לכל דבר אחר – מצב פיזי של כאב, נניח, ואנחנו פשוט מביאים סקרנות רכה, חמימה, ידידותית. אנחנו יכולים לדבר על פנים שונים של תשומת לב. אז יכולה להיות תשומת לב ידידותית, ויכולה להיות איכות של מרווחות של תשומת הלב. בדרך כלל, באופן מובן – כשהשיפוט העצמי שם – אנחנו מנסים להפטר ממנו; אנחנו שונאים אותו; רוצים שהוא ילך. אנחנו יכולים להיות מודעים או בלתי-מודעים לזה. ויש משהו ב-לתת לו להיות שם. לתת לה 'לעשות את העניין שלו' במרחב, לתת לו מרחב. לשים לב – האם אני מנסה להיפטר ממנו, ואם כן – האם אני יכול להרגע מסביבו, ולתת לו הרבה מרחב. אם אני מנסה להפטר – זו תנועה של דחייה, והשיפוט העצמי – הוא בעצמו מבנה של דחייה. דחייה כלפי דחייה – בונה עוד דחיה, זה כל מה שהוא עושה. אנחנו מוסיפים לו על ידי זה שאנחנו דוחים אותו. אם אני נותן לו רק קצת מרחב – הוא ימלא אותו, וזה יכול להרגיש לפעמים שאין בפנים שום דבר מלבד הקול הזה, מטריד אותי ורודה בי. אם אני נותן לו הרבה מרחב, ממש הרבה – אני מוצא שהוא לא יכול להשתלט על כל המרחב, זה בלתי אפשרי. ואנחנו יכולים למצוא שאיכויות נוספות יכולות להיות שם באותו זמן. ישנן איכויות נוספות יחד עם הקול הזה, שעושה את העניין שלו. אז להביא תשומת לב, על הכרית, באולם, בהליכה, לאורך היום – והאדם מודע, שומע את הקולות האלו, המטרידים, והם יכולים להיות ממש רמים, ולפעמים הם משסים את עצמם בו בעצמה, ולפעמים אלו לחישות כמעט בלתי מורגשות, שחותרות תחת הישות שלנו. אנחנו צריכים להיות מודעים כשזה קורה ולהקשיב. וכשהקולות האלו שם, בין אם טעונים או רכים יותר – יש להם איזה הדהוד ביישות: 'אתה אף פעם לא תצליח'; 'נכשלת שוב'; 'אתה כישלון'; 'לא יצא ממך כלום' – כל אופי שהקול הזה נושא – יש לו איזה הדהוד. האם אפשרי להיפתח, ולהרגיש את ה-הדהוד הזה? זה ירגיש מכאיב. זה כואב. ושוב, הכאב יכול להיות חזק או מעודן, כמו צביטה או כאב חלוש ורגעי. אבל זה חשוב לשים לב לזה. ואז סביב הכאב הזה, יחד איתו, במרחב סביבו – האם יכולה להיות אכפתיות כלפי הפגיעה הזו? חמלה, חמימות – סביב הכאב? אז יש לכם את שני הדברים האלו – הכאב והאכפתיות, ואנחנו יותר מעוניינים במים של האכפתיות שמכים בכאב, שרוחצים אותו. ולפעמים – להכניס את השאלה: האם יכולה להיות אדיבות, עדינות, אכפתיות? רק להכניס את השאלה מאפשרת משהו.

לפעמים תשומת לב מאופיינת באיכות של דיוק, ולפעמים באיכות של מרחב, ולפעמים בחמימות ונעימות, ויש תחושה של מים שמכים במשהו כואב. ומה שמסביב – המים – הם אהבה, חמלה. בתוך תשומת הלב. זה לא כמו תרגול מטא רשמי, אלא חמימות סביב מה שקורה, כלפי מה שקורה. אלה דברים שאנחנו יכולים לטפח ככלים, אמצעים, אמנות. וזה בר טיפוח ופיתוח. פשוט צריך לתרגל ולנסות.

תשומת לב חוקרת

לתשומת לב יש את היכולת להגדיל את אפשרות הראייה לגבי מה נמצא שם, מה מתרחש. אם השיפוט העצמי קורה באופן מורגל, אז יש דיכוי של הביטוי העצמי, פחד מביטוי עצמי מלא. דיכוי של היצירתיות, דיכוי של הפתיחות לאינטימיות והביטויים של אינטימיות. כך – היישות מרגישה חנוקה, מתוסכלת, כי משהו לא מבוטא באופן מלא. התסכול הזה יכול להוביל בקלות לזעם, וגם לדיכאון. או שאנחנו תחתיו, או שאנחנו מורדים בו, ויש זעם שנוצר שם. צריך להרגיש את הזעם הזה. איך האנרגיה הזו של זעם מרגישה, ולהיות בהירים – זהו זעם. אז אם אנחנו מביטים בבהירות, אחרי שדיברנו על מטא וחמימות, אנחנו יכולים לדבר על דיוק של תשומת הלב. מה אנחנו רואים, כשאנחנו מביאים בהירות – מה קורה שם? כשהמבנה הזה פועל אנחנו יכולים לראות שהוא לא רק מגיע מהעבר, אלא – אנחנו למעשה בונים אותו ומזינים אותו בהווה. אנחנו מדביקים יחד חוויות שבונות אותו. במילים אחרות – יש פנים שונים, ואנחנו מרכיבים אותם יחד לכדי דבר אחד, והדבר הזה נחווה כענן עמום ושחור. זה נחווה כחסר צורה וקודר, ואנחנו חווים את העול של זה, ומדוכאים על ידי זה. אז זה יכול להיות מועיל להפוך את תשומת הלב למדוייקת, ולהבחין בפנים השונים של החוויה הזו. אז למשל – איך הגוף מרגיש עכשיו? כפי הנראה – ישנה אי נעימות כלשהי בגוף, איפשהו. יש כבדות בחזה, או בגוף בכללותו, ויש כיווץ איכשהו. ולהתכוונן ולדעת – אני עם הפן הזה עכשיו. זה עוזר לדברים להיות יותר פשוטים, ובמקום שהם יהיו מסה חסרת צורה – אנחנו מחלצים אותם קצת ורואים – שאנחנו יוצרים משהו שמעיק עלינו. מהו המרקם בתודעה, מה קורה בתודעה, מהן המחשבות? איך שאר הגוף מרגיש? איך התפיסה צבועה? לשים לב לאלמנטים האלו, האחד אחרי השני, ולבלות זמן מה עם כל אחד. כך – יש לנו אחיזה במשהו שאחרת יהיה קשה לאחוז בו. כשהייתי ילד היו לנו הציורים האלו של נקודה לנקודה. אנחנו עושים זאת, ההכרה עושה את זה עם הכל, כל הזמן, ויוצרת סבל. היא עושה את זה במיוחד עם מה שיוצר סבל. אז אנחנו מחברים את הנקודות, וזה יוצר 'דבר'; אבל אנחנו יכולים לראות את זה כדברים נפרדים, וזה יקל את מערכת היחסים עם זה, ויתן יותר מרחב. אנחנו עושים את זה, מחברים נקודה לנקודה – גם במובן של הזמן: חושבים על העבר, ומחברים אותו לעתיד – ואז יש שם בלוק כבד שמועך אותנו. אני מדבר על זה בצורה פשוטה, אבל זה מאוד מעודן, ואנחנו צריכים לראות את זה בתרגול, במיוחד כשיש סבל. אתם יכולים להיות בטוחים ש, כאשר יש סבל, העניין של חיבור נקודה לנקודה – אכן קורה. זה קורה באותו רגע. ואנחנו יכולים לפרק את זה באותו רגע. אז תשומת לב פשוטה לאלמנטים השונים יכולה להיות מאוד מועילה בהתרה של כל זה.

האפשרות של שאילה

אז יש מטא, מרווחות, חמימות, ויש את הדיוק והפירוק שיכול לבוא. וישנה גם היכולת שלנו כאנשים – לשאול שאלות עמוקות. אנחנו יכולים לשאול ולחקור את הדמות הזו, של שיפוט עצמי. אז קודם – נקודה רחבה יותר – לגבי זה שהתרגול יכול לכלול את הלב והמחשבה. תרגול עמוק, בשבילי – כולל את שניהם. אז – האם אני סוגר אחד מהם? רוב האנשים במסורת שלנו – נוטים לסגור את האינטלקט. לא בוטחים בו. 'אני חושב יותר מידי', או התחושה – שהמחשבה היא בעיה. אבל אנחנו לא חושבים מספיק, במובן מסוים. אנחנו לא חושבים עם מספיק מומנטום מאחורי זה, ואם אנחנו עושים את זה – אנחנו יכולים לגלות שזה בן ברית חזק מאוד לשחרור שלנו. אנחנו צריכים להשתמש בו יותר, ובאופן נמרץ יותר. האינטלקט, התודעה החושבת, המהרהרת. להפוך אותו לבן ברית, ולא לאויב. אז – לשאול.

שאלה ראשונה: האם אני מאמין לו? פשוט לזרוק את השאלה הזו: האם אני מאמין למה שהוא אומר? זה יכול ליצור מספיק מרחב כדי לאפשר לספק להכנס. ספק בריא, שלא ממש נמצא שם. אז – לאפשר לספק להכנס. ובמה אני מאמין, בדיוק? זה די נפוץ, ואני מכיר את זה מהעבר שלי. אנחנו יכולים להאמין שיש בנו משהו רע. שלא ממש שייך למין האנושי. משהו רעיל, אפילו. אם אני מאמין לזה – אני נעשה מפוחד, זה מעלה פחד באופן בלתי נמנע. ויש לזה מקום ענק בהנעת הגלגל של דפוסים כמו התמכרות וחזרה להתמכרות. אנחנו מפחדים ממשהו, והפחד נותן לזה עוד כוח. אז – במה אני מאמין? זה חשוב לברר את זה, ולהיות מדויק.

ואולי שאלה נוספת: מה, אולי, זה נותן לי? מה אני משיג מזה? ואלו שאלות של חמלה, לא שאלות שיפוטיות. לפעמים זה נותן תחושה של מוכרות. לאורך השנים למדנו להכיר את עצמנו דרך זה, וזו תחושה של טריטוריה מוכרת. בית. לפעמים זה נותן סוג של זהות, זו נהיית הזהות של מישהו – לראות את עצמך בדרך כלשהי, ולהציג את עצמך כך. אז אנחנו נצמדים לזה, ובונים על זה.

אולי תחושה ש – בלי זה – לא הייתי קם בבוקר. לא הייתי עושה את הדבר הנכון.

ולפעמים – יש תחושה, באופן מוזר – שזה מגיע ממקום של אדיבות, של הגנה: אם אני אכה את עצמי קודם, אז אחרים לא יוכלו. אני אוודא שאני אהיה ממש קשה עם עצמי, כדי לוודא שלא אעשה טעויות, שבגללן אחרים לא יאהבו אותי, או ידחו אותי. אז לפעמים אנשים לא בטוחים אם רוצים להפטר מזה. אבל אנחנו צריכים להביט שוב ושוב ולראות, ולמצוא בהירות – זו דוקהא. זה מביא חוסר שביעות רצון. זה לא טוב לנו. יש דרכים הרבה יותר טובות לדאוג לעצמנו. הרבה יותר בריאות לדאוג לעצמנו.

דיאלוג עם הדמות של השיפוט העצמי

כשאנחנו בשאילה – אנחנו יכולים להיכנס לדיאלוג עם השיפוט העצמי כמעין דמות. דרך הדיאלוג – לא נותנים לזה להשאר כוח מעורפל ורודפני, שאנחנו בורחים ממנו, ומרגישים שהוא עול על גבינו. אלא – לפנות אליו, ודרך דיאלוג – לעזור לו להיות מאוד ספציפי. על ידי הדיאלוג אנחנו יכולים להאט את כל התהליך. אתה שואל משהו, ומחכה לתשובה, ואז שואל עוד שאלה: 'באמת? אתה מתכוון ש…?'. להמשיך את הדיאלוג ולגלות – מהו הדבר, בעצם – שבגינו אנחנו נשפטים? לעתים קרובות אנחנו מרגישים שזה מצל עלינו, ובכך שאנחנו לא פונים לעבר זה – אנחנו לא בבהירות לגבי – בגלל מה זה מכה אותנו? אז צריך להיות ספציפיים ככל שניתן. 'למה אתה כאן?'; 'זה בגלל שאתה כישלון'; 'למה אני כישלון?'; 'כי לא עשית כך וכך'; 'אז – אם לא עשיתי כך וכך זה אומר שאני כישלון?'; 'כן'. להאט את זה. להיות בהירים, ולהמשיך עם השאילה, ולא לעצור. להתמיד איתה. אתה שואל, מקבל תשובה, ושאל עוד שאלה בתגובה לתשובה הזו. המשך, תמשיך לחקור שם. לפעמים אנחנו יכולים לשאול: 'אוקיי, אם הייתי משיג x, שזה מה שאתה דורש – האם היית מרוצה אז?' ולפעמים הוא יאמר: 'כן'. חכה שם. תשאל: 'באמת?'. כי זה לא. בהחלט לא. צריך להשאר שם ולחקור. ואז אפשר לראות – זו דמות לא רציונלית ולא הגיונית. היא לא מבוססת על כלום. אין שום דבר שתוכל לעשות כדי לספק אותה. לעולם לא תגיע למקום שבו: 'אוקיי, העבודה הסתיימה, היה נחמד'. זה לא יקרה. ואנחנו צריכים לחשוף אותה. נטולת קרקע, לא רציונלית. אתה הרבה יותר אינטיליגנטי ממנה. הרבה יותר. וכשאנחנו לא מביאים את האינטיליגנציה שלנו, יחד עם הלב, אנחנו לא רואים את זה, ולא משתמשים במה שאפשרי לנו כאנשים. אין שאלה לגבי זה שאתה יותר אינטיליגנטי ממנה.

לפני זמן מה הייתי בראיון עם מישהי, והיא עבדה עם זה, יחד עם דברים נוספים. ועם זה שהיא נעשתה יותר ספציפית, היתה התחושה: 'אני צריכה להיות מושלמת', 'אני צריכה להיות מושלמת'. עכשיו, זה אתגר… והיא חקרה יותר, והיתה מודעת לפחד להיענש על ידי אחרים, על ידי עצמה, או על ידי אלוהים – והיא לא גדלה בחינוך דתי, ולא האמינה באלוהים, ומתישהו זה נגרר, מי יודע מאיפה – לכל הבלגן, יחד עם פחד להיענש אם היא לא תהיה מושלמת. והיא ניסתה ונכשלה. וכמובן שהיא נכשלה, איך אפשר לא להיכשל בזה? וזה היה עצוב עבורה לראות את זה, והיה גם טוב לראות את הדפוס. המשכנו לדבר על זה, ומתישהו: 'תראי לי מישהו מושלם?' אז בודהיסט אולי יאמר: 'הדלאי לאמה'. יש הרבה בודהיסטים שלא חושבים שהדלאי לאמה הוא מושלם, ויש מסורות שבהן כל העניין הוא בכיוון שונה לגמרי, אם אתם מכירים את המסורת של המהאסי סיידו או אופנדיטה, ששם העניין הוא תשומת לב מדוייקת ומדוקדקת מאוד – זה לא העניין של הדלאי לאמה. ובאופן דומה הוא היה חושב, כפי הנראה – שהם לא מושלמים. הם רודפים אחרי איכויות אחרות. מה 'מושלם' אומר בדיוק? מה זה אומר בדיוק? תהיו ספציפיים, תרדפו אחר זה, ותגששו שם לעומק. לפעמים אנחנו אומרים: 'אני יודע שזה לא הגיוני. שזה מטופש'. זה לא מספיק. תהיו בלתי-נלאים. השיפוט הוא בלתי נלאה, ואנחנו יכולים להיות כאלו בחזרה. ושוב, אם אנחנו חוזרים לעניין של מושלמות – מה שהוא מושלם עבורכם היום, יהיה שונה מחר – מה שתחשבו עליו או תרגישו שהוא מושלם.

האשליה של המרכזיות של העצמי וראיית תנאים ונסיבות

כשאנחנו רואים איך זה פועל, ואנחנו מביטים על כל המנגנון – אנחנו יכולים לומר שהשיפוט העצמי, התפיסה, אם להיות יותר מדוייקים – בוחרת משהו אחד מבין הטוטאליות של האירועים, היא מייחדת ובוחרת משהו, נצמדת אליו, נותנת לו משמעות וחשיבות, ואז יוצרת השקפת עצמי מתוך זה. מסקנה לגבי העצמי – מתוך זה. אז אנחנו עובדים במשרד או משהו, ואנחנו עושים טעות. שוכחים לתייק משהו או משהו כזה. ואז – לעתים קרובות כל כך אנחנו מסמנים את זה בין כל האירועים שקרו ביום, וזה הופך למשהו שסביבו אנחנו ממצקים תחושת עצמי, במקום לראות: הרבה דברים קרו. ממש הרבה דברים. לפני זמן מה מישהו היה בראיון, וסיפר שהוא היה בבית חולים וביקר חבר, שכפי הנראה היה בסוף ימיו. והיתה כוונה לתת מטא לחבר הזה. אבל כשהוא רצה לעשות את זה, מה שעלה זו דאגה לעצמו, וחשש שאולי הוא יאמר את הדבר הלא נכון או משהו כזה. ואז – כשהוא שם לב שהרבה מחשבות היו על עצמו – עלה שיפוט מאוד חזק, מאוד מכאיב. אבל לראות – שזה אנושי שיהיו מוטיווציות מעורבות, לפחות עד נקודה מאוד מתקדמת, שבה כל העניין של דאגה לעצמי מתחיל להיפתח, אבל – זה מאוד אנושי. להתחיל לפתוח את הראייה לכוליות של מה שקורה, ולאנושיות של מה שקורה. אז – להרשות, במקרה הזו – לראות את הסבל של עצמו. הוא מאבד חבר. ומכיר בסופיות של עצמו, כשהוא רואה את החבר בבית החולים; יש את הפחד ואי-הנוחות של לא לדעת מה לומר, ואת הפחד בלעשות את זה לא נכון; ויש חוסר אונים בהבנה שהוא לא יכל לעזור מבחינה בריאותית, לא משנה כמה הוא רצה. אז – לאפשר את הסבל של עצמנו, ולהכיר בזה, ומתוך זה – חמלה טבעית יותר יכולה להיפתח, באופן טבעי מאוד.

אז משהו קורה בדרך הראייה של השיפוט העצמי – העצמי מעריך את החשיבות שלו יתר על המידה. זה משהו שהעצמי עושה בכל מקרה. אנחנו מציבים את עצמנו במרכז הבמה של כל מה שקורה: הכל תלוי בי. אז ממש לראות – המצב הזה לא לגמרי תלוי בי, זה לא יכול להיות כך. עם החבר הזה – אני חלק ממארג של יחסים. ובזמן הזה, שבו אנחנו יחד בבית החולים, זה זמן חשוב מאוד, אבל עדיין – זה רק חלק אחד מכל ההיסטוריה של החברות הזו. אנחנו מגזימים במרכזיות של העצמי, ואנחנו גם מגזימים בנוגע לזמן – עבר, הווה ועתיד – באופנים לא-מועילים. כשאנחנו עושים את זה – אנחנו לעתים קרובות לא רואים את הטוב שנוכח.

לראות את עצמנו דרך מה שחשוב באמת

אז מישהו אמר לי לפני זמן מה, בזמן המירוץ לנשיאות ארצות הברית, שהוא היה די מעורב בכל העניין שם, ואז עלתה ביקורת: אני פשוט מסיח את הדעת שלי על ידי המעורבות שלי בזה. והוא לא רואה – שאולי יש שם עניין של הסחת דעת, אבל גם – דאגה כנה ואמיתית, תחושה של החשיבות, ואכפתיות כלפי התוצאות. הוא לא חשב על זה. אנחנו צריכים, כאנשים, וזה מצע חשוב לתרגול – ממש ללמוד לכבד את עצמנו כלפי הדברים הנכונים. האם אנחנו מכבדים את עצמנו לגבי הדברים הנכונים? דברים כמו אכפתיות לאתיקה, אכפתיות לגבי איך אנחנו אחד עם השני. אם זה שם, אם אנחנו יכולים לראות את עצמנו, ולומר – אכפת לי מזה, אני משקיע מחשבה בזה, מנסה לשמור על אתיקה – זה משהו שממש אפשר לכבד עמוקות. גם אם אני רק מתכוון לזה – גם זה משהו לכבד. הכוונה שלי לצמוח ולהעמיק במדיטציה, לטפח רצון טוב – כל זה ראוי לכל כך הרבה כבוד. ועם זאת – אנחנו לא נותנים למיינד לשהות שם, ולאפשר לעצמנו לכבד את עצמנו, להרגיש טוב לגבי עצמנו. אנחנו יכולים לכוון את המיינד לשבת שם. לשים לב לטוב שלנו, להעריך את זה. לעתים כל כך קרובות אנחנו קופצים הלאה, לא משתהים שם לשניה. תרבותית, אנחנו עושים את זה. ויש לנו את המשחק העצוב של להעריך אחרים ואת עצמנו על בסיס דברים מאוד ארציים; אבל מצד הדהרמה – זה הפוך לגמרי. נגעתי בזה אתמול, אבל יש כל כך הרבה שמגיע מלתת לעצמנו להיות במגע עם, להיות בקשר עם – השאיפה העמוקה שלנו בחיים, וממש להרגיש את הישות שלנו מיושרת עם זה. זה כל כך חזק. להרגיש שאנחנו בקו עם מה שחשוב לנו באופן עמוק.

בראיון עם מישהי אחרת, המבנה של השיפוט העצמי היה חזק באותו זמן, והקול היה: 'לא מגיע לי להיות מאושרת'. תחושת חוסר ערך, והרבה כאב שם. ובאופן דומה – היא הרגישה שבן הזוג שלה הנמיך אותה עוד יותר. זו היתה התפישה של מערכת היחסים, מנקודת המבט של השיפוט העצמי. ודיברנו, ואני לא זוכר איך זה קרה, אבל באמצע הכאב הזה שאלתי אותה: מהו הרצון העמוק ביותר שלך בחיים האלו? והיא הרהרה, ואמרה: 'אני רוצה להיות בשירות האהבה. רוצה שחיי יהיו בשירות אהבה'. מה יכול להיות יותר יפה מזה? וזה היה מדהים, מה שקרה. הענן התפוגג. והיא נשארה עם זה, והרגישה את זה, שמה עצמה בכיוון התנועה של זה, הרגישה את העומק שבזה, את הכמיהה, התשוקה, כוח החיים והיופי ששם. וזה נעלם. כל התודעה המשווה התפוגגה, ובאה חדווה, פתיחות, כוח. וזה חשוב. כוח זה חשוב, ולהיות בקו אחד עם מה שחשוב לנו זה נותן כוח. כאשר השיפוט העצמי שם, עושה את העניין שלו – אז אין לנו כוח, אנחנו מפוזרים לגמרי. זה היה רגע חזק מאוד, ונמשך זמן מה, אבל היה צריך לחזור על זה. רוב הדברים הטובים בתרגול – דורשים חזרה. תחזור לזה, עגן את עצמך בזה, תרגיש את העומק שבזה.

איך אתם? אתם עדיין ערים? זה כן או לא? כן? יש לי עוד קצת, מקווה שתחזיקו.

הבנה של פעולה במקום היאחזות במהות

כשהשיפוט העצמי שם כמבנה פנימי, מה שמגיע ליישות זו בושה שמתפלשת לכל מקום. זו בושה שאין לה אובייקט – זה לא שאני מתבייש בזה או בזה, אלא – היא פשוט מתפשטת לתחושת הקיום, תחושה של אשמה רעילה שמתפלשת לתוך הישות. זה מכאיב באופן קיצוני. בושה נוגעת למהות שלנו, זה כאילו המהות שלנו לא טובה, אנחנו מרגישים לא טוב לגבי ליבת הישות שלנו, וקוראים לזה בושה. מתביישים בקיום שלנו. כאב מאוד עמוק עם זה. אחד השינויים המשמעותיים ביותר שהבודהא הביא לתרבות הרוחנית של הודו, זה דבר מעודן אבל מאוד עמוק, ועושה את כל ההבדל שבעולם – זה השינוי מהדגשה על המהות של העצמי, שינוי ממהות לפעולה. אילו פעולות מביאות סבל, ואילו פעולות מביאות שחרור מסבל? זה לא נשמע כמו עניין גדול, אבל זה עושה את כל ההבדל. אנחנו עושים משהו לא נכון, או שוכחים לעשות משהו, או עושים איזו שגיאה, ואנחנו מסיקים משהו על המהות שלנו. במקום לראות את זה כפעולה שהיתה לא מועילה, ולומדים מתוך הטעויות שלנו. בחיים, במדיטציה, בכל מקום – אנחנו עושים טעויות, ואנחנו לומדים מהם, נעים הלאה מהן – כי העניין הוא הפעולה, ולא איזו מהות שיש לנו. אז – לעתים קרובות מישהו אחוז באשמה. עשינו משהו בעבר, והתודעה חוזרת לשם שוב ושוב, ומרגישה רע לגבי עצמנו. אנחנו לכודים שם בלופ כי הסקנו משהו לגבי עצמנו, ומהות עצמית, ואז אנחנו תקועים שם, בלופ של העבר והעצמי. זה לא הולך לשום מקום מועיל, אלא רק לעומק של הבור הזה. אפשר, מנגד – לראות את זה במונחים של פעולות, וזה יכול לשחרר אותנו מהלופ הזה. אנחנו יכולים להיות יותר יצירתיים, ולהפנות את המבט לעתיד. פעולות בעתיד – והאפשרויות שם. ללמוד לראות באופנים שונים. ללמוד לראות באופנים שמפחיתים סבל, מפוגגים אותו. כשיש פעולה או דיבור ששפטנו – האם אני יכול להתאמן – וזה ממש תרגול – לראות אותה בדרך אחרת, ולראות שהיא עלתה מתוך רשת של תנאים. אז קחו מישהו במשרד, שעשה איזה ברדק של תיוק. אנחנו לא רואים שהייתה עייפות, המשרד היה מלא באנשים, והדעת הייתה מוסחת. היו תנאים נוספים, של דברים שהייתי צריך לעשות. רשת של תנאים מולידה פעולה, ולא העצמי מוליד פעולה. אני יודע שזה לא נשמע לאנשים כמו עניין גדול, אבל כתרגול – זה מאד חזק. אנחנו חוזרים על זה שוב ושוב, עוברים ממבט שבו העצמי הוא האחראי, מואשם – לרשת של תנאים שמולידה דברים. כל מה שעולה ביקום הזה הוא התהוות מותנית – תלוי ברשת של תנאים. אין עצמי שם, שאפשר להאשים.

אנחנו יכולים ללמוד לראות דברים, ולתאר דברים – לא בשפה של העצמי. אז עבדתי עם מישהו, והיה לו שיפוט עצמי על היחס שלו עם אוכל. והיה מצב שהוא תיאר, ואיזה תרחיש שכלל צ'יפס, שבו הוא לקח יותר ממה שהיה הולם, יותר ממה שהיה נוח עבורו. וכמובן – הגיע השיפוט העצמי: אני כזה, אני כזה. אז אנחנו יכולים לשנות את השפה הפנימית שם. אם אנחנו מביטים על נקודת הזמן הזו – מה היה שם? לא: 'אני הייתי…' אלא – היתה כוונה, היתה השתוקקות, היתה עייפות, היה הטעם הנעים, בגלל העייפות – לא כל כך הרבה תשומת לב. כל אלו – אנחנו מערבבים אותם – וזו התוצאה. איפה העצמי שם? תשומת לב לא-חזקה, למשל – איך זה יכול להיות עצמי, אם זה בא והולך? תשומת לב חזקה, חלשה, בכלל לא – גם זה בא והולך. זה לא העצמי. בדרך כלל אנשים אומרים… כמובן שלא מאשימים את העייפות, אבל לפעמים אנשים אומרים שזו הכוונה. פרקו את זה. איפה העצמי שהשיפוט העצמי מכה בו? אם אני מביט על כוונה – או שאני חווה כוונות שעולות משום מקום שעולות ונעלמות, ואז – אם אין תשומת לב – היא תופסת ומפעילה. אוקיי, אבל איפה העצמי שם? או – שאני רואה את הכוונה עולה מתוך רשת של תנאים, וכשאני מביט עליה: המראה, הטעם, הלחץ של הסביבה – משהו קורה – וזה יוצר את הכוונה. איפה העצמי שם? אני מפרק דברים, ולא מוצא אותו. אז תתרגלו – לראות דברים לא במונחים של העצמי. וזה תרגול. אנחנו עושים אותו מאה פעמים, או חמש מאות פעמים. משהו מתחיל להשתנות לעומק, ובאופן רדיקלי. אנחנו משנים השקפה שאינה מועילה להשקפה הרבה יותר מועילה.

חופש מהסמכות של המחשבה

בתרגול השני שאנחנו עושים, של המרחב של המודעות – בסופו של דבר זה אפשרי שהמחשבות האלו שעולות: 'אתה לא טוב', 'לא יצא ממך כלום' – משהו קורה ביחס שלנו אליהן בתוך המרחב הזה של המודעות. אנחנו רואים אותן בהקשר שונה, באופן הרבה יותר מרווח, הרבה יותר בקלות. אנחנו רואים את הטבע הבלתי-מוצק שלהם, הן כמו כוכבים נופלים בשמי הלילה, ונעלם. בקושי היה שם. וזו רק מחשבה. אנחנו רואים יותר ויותר בדיוק – מחשבה היא רק מחשבה, זה כל מה שהיא עשויה להיות, והיא מאבדת את הכוח שלה עלינו. אנחנו לא כל כך כבולים בדרך שבה אנחנו רואים אותה. כשאנחנו רואים את זה – זה חתיכה מאוד פוריה בפירוק הבנייה, בהתפוררות של המבנה הזה.

אתם יודעים, זה טוב להיות לא-מסופק מהתרגול שלך. להיות לא-מסופק מההתפתחות שלך, זה דבר טוב עד שאתה בודהא, שזה אידיאל די רציני. אנחנו יכולים להתפתח יותר, לשחרר יותר, להבין יותר לעומק. אפילו במסורת של התרוודה – הארהנט, שהוא הדרגה הגבוהה ביותר מלבד הבודהא – הם מדברים על זה שלארהנטים שונים יש דרגות הבנה שונות. אז משוחרר לגמרי – אבל יש עוד מה להבין. אז אי-סיפוק בוגר עם איפה שאתה נמצא יכול להיות דבר בריא. ומה שהופך את זה לבריא זה – שזה לא מכוון לערך עצמי ושיפוט עצמי. העצמי לא בזה. הוא פשוט לא בזה. אלא – אילו איכויות יכולות להיות יותר? זה לא לגבי הגדרה עצמית, אלא – חופשי מזה. אז התנועה הזו, כמו שאמרתי בהתחלה – התנועה מלהרגיש כבול בזה, לכוד בזה, מעונה על ידי זה לעתים, התנועה לשחרור מזה, לחופש אמיתי – היא לגמרי אפשרית. אני יודע על עצמי, ומעבודה עם הרבה אנשים – זה ממש אפשרי. אולי זה לא יהיה קל, אולי לא יקרה בין-לילה, אבל זה ממש אפשרי. לפעמים במסע הזה זה עובר דרך שלב שבו המילים בהן השתמשנו כדי להכות את עצמנו נשארות: 'אתה אידיוט'. אבל יכול להיות שלב שבו הן איבדו את הכוח שלהן, והן פשוט מילים ריקות שמופיעות בתודעה, ואין להם כוח בכלל. ובסופו של דבר – הן אפילו לא עולות יותר. כל הקולות האלו לא עולים. וזה יכול להגיע לנקודה, מעבר לזה – שבה מישהו יודע, בוודאות, בעומק הישות – שזה לעולם לא יכול לעלות שוב. אפילו לא לרגע. משהו נעקר כל כך לעומק, דרך ההבנה של המבנה של העצמי, שאני אדבר עליו בהמשך הריטריט – משהו הובן כל כך לעומק – שהוא נעקר מן השורש. בלתי אפשרי שהוא יעלה שוב, ואתה יודע את זה. ומה שאני רוצה לומר הוא – שזה ממש אפשרי עבורנו כאנשים ומתרגלים. וכמו כל מה שהוא קשה – אנחנו צריכים לגשת אליו בדרכים שונות.

ניבאנה כאפשרות אנושית: השחרור של הניבאנה מכבליה, והחופש המהותי של כל הדברים

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

בשיחה הראשונה דיברנו על ניבאנה בהסתמך על הקנון הפלי ועל מתרגלים שלקחו על עצמם תרגול משמעותי ברוחו. ומבחינתנו זוהי המילה המציינת את האירוע בו התודעה משתחררת לחלוטין, באופן זמני, מכבלי ההיאחזות והתעתוע, שחרור שמוביל לכך שבאותו הזמן – אין התהוות וחוויה מכל צורה שהיא (משום שהחוויה מתהווה באופן שתלוי בהיאחזות ובתעתוע). קראנו את ניסרגדתא מהראג', שאמנם אינו בודהיסט – אבל מתווה דרך דומה, של פנייה מהכוזב בהיותו כוזב, שלילת האמתיות של כל מה שהוא זמני ומותנה, ומתוך כך – מאפשרת ראייה ומגע עם מה שנמצא מעבר לכל חוויה, מעבר להתהוות, מעבר לחוויית החושים הגופניים והתודעה. והיום ניקח צעד נוסף. זהו צעד גדול ומורכב, וכדי לכבד אותו – אנחנו צריכים הרבה מאוד זמן, מילים, וחודשי מדיטציה. אבל – במסגרת מה שמתאפשר לנו פה, חשבתי שעדיף להצביע על האפשרות הזו, ולפתוח איזו רגישות והבנה כלפיה, גם אם חלקית, ולא לחסוך את מה שיכול להיות פתח לחופש יוצא דופן.

הצעד הזה הוא הדגש על הראייה וההבנה של ריקות – היעדר הקיום העצמי, אי האמתיות של כל הדברים, והחלת ההבנה הזו גם על החוויה וההבנה של ניבאנה עצמה, כמעוז אחרון של הנחת מציאות. אנחנו מתחקים פה אחרים שושלת של מורים ענקיים שהחלה מאנשים כמו נגארג'ונה, ארידווה (שהיה תלמידו) ו(תלמידו) צ'נדרקירטי, ונשענים על האופן בו רוב ברבאה מתרגם את הכתבים שלהם לכדי תרגול.

דרכי ראייה שמפחיתות היאחזות, סבל ומוצקות של עצמי ועולם

ישנן כל מיני דרכים שבהן אנחנו יכולים לגרום לתודעה לפברק פחות ופחות חוויית מציאות, וכל אופן ראייה שיפחית היאחזות יעשה זאת, במידה מסוימת. אנחנו יכולים להחזיק תשומת לב דקדקנית ועירנית מאוד לחוויה שלנו; אנחנו יכולים להעמיק בסמאדהי, דרך התחנות השונות שהבודהא הצביע עליהן, בהן משתנה תחושת הגוף ותחושת העולם; להספיג את התודעה שלנו בראייה של שינוי, מרגע לרגע; לתרגל מטא, כך שההתנגדות וההיאחזות דועכות; לראות הכל כדוקהא – בלתי מספק מטבעו, או לראות הכל כאנטה – לא שלי. וישנן עוד דרכים רבות. כל הדרכים האלו יפחיתו היאחזות והיטלטלות, ולכן יפחיתו סבל ברגע שאנחנו מפעילים אותן, ויולידו תחושת חופש. חלקן, המשמעותיות יותר ביניהן – גם יפתחו וערערו את הסולידיות בה אנחנו תופשים בדרך כלל את תחושת העצמי ותחושת העולם.

התנאים האלו, של הפחתת השתוקקות והיאחזות, כאשר הם מתורגלים בעקביות ורצינות, ובתנאים מתאימים – יביאו לדעיכה של התפיסה, וצפויים להיפתח חוויות מסוימות שמצביעות על רמות שונות של דעיכה, על גבי רצף. למשל – חוויות שונות של הגוף:כעדין, כ'לא קיים', כגדול ופתוח מאוד וכן הלאה; חוויות של תחושת אחדות, שיכולה להופיע ברמות ואופנים שונים, ונובעת מדעיכה של תחושת הגבולות בין דברים; תחושת 'היעדר קרקע', שנובעת מהדעיכה של התחושה שדברים 'ישנם כפי שהם נראים'; דעיכה של איכויות רגשיות קשות מסוימות – בעיקר כאלו שקשורות לתחושת פחד קיומי, ועוד. בהינתן התנאים המתאימים – הן גם יוליכו לדעיכה עד כדי מפגש עם מה שנמצא מעבר, מחוץ – לתחום התפיסה הגופנית והמנטלית.

כל דרכי הראייה והתרגול האלו, כאשר הן מתורגלות מספיק כדי להיחוות כאוניברסליות (הכל משתנה; הכל עטוף במטא) – עושות אפקט עמוק על הישות ומבססות תחושה אינטואיטיבית לגבי מהו הקיום ומהי 'קרקע המציאות' שאנחנו חווים. תרגול מטא, למשל – ירגיל אותנו לראות שאהבה מצויה בבסיס הקיום של הכל; תרגול אניצ'ה – ייצור חווית מציאות של שבריריות, יופי, רגעיות, וחופש שנובע מאי-היאחזות; תרגול אנטה – יראה לנו את הקיום כחופשי מטבעו, במובן מסוים – משום שהוא לא משפיע או משליך עלינו, מאחר ואנחנו מושכים את ההשקעה הכובלת שלנו בו ואת ההשלכה שלנו כלפיו. כך שהן דומות האחת לשנייה במובן של הפחתת ההשתוקקות וההיאחזות, הפחתת תחושת הסולידיות של עצמי ואובייקט, ופתיחת חופש. והן שונות – במידה בה הן עושות את זה (כדוגמה – ראייה עמוקה של אנטה, כאשר היא זמינה, תביא להפחתת פברוק משמעותית יותר מאשר התמד של מיינדפולנס, שלא תחדור מספיק כדי להראות את אי-האמתיות של העצמי) באפשרויות של הראייה וההבנה שהן פותחות, ובאופי תחושת הקיום שהן יולידו.

דרך הראייה של ריקות

מעבר לכל דרכי הראייה האלו – ישנה דרך ראייה שזוכה במעמד מיוחד: הראייה של ריקות. אני לא אתן בשיחה הזו מבט רחב ומלא על הבנה של ריקות, כי זה נעשה ועוד ייעשה בשיחות אחרות, אלא רק אזכיר מספיק כדי להבהיר משהו על המהלך כלפי התפיסה של ה'מעבר', ניבאנה. המילה 'ריקות' פירושה: 'ריקות מקיום מצד עצמו', ואחת הדרכים לדבר על ריקות היא לומר שזוהי דרך הראייה שמביטה על דברים: עצמי, אחרים, חפצים, חלל, זמן – ורואה שהם אינם קיימים מצד עצמם. כלומר – הם תמיד מפוברקים, מובנים, מושפעים על ידי התודעה, במידת מה. ועם זאת – הם לא 'לא קיימים בכלל', הם לא 'אין'. אלא – תמיד נראים באופן מסוים, מזווית מסוימת, ואין דרך שבה 'הדברים הם באמת'.

אז אפשר לתהות: מי רואה אותי, או אותך כפי שאנחנו 'באמת'? האם מישהו אחר, מבחוץ – רואה אותי 'כפי שאני'? האם אני, מבפנים, רואה אותי כפי שאני? ואם כן – מתי – כאשר אני מלא בביקורת פנימית, ונראה לעצמי חסר תקווה? או כשאני מלא גאווה, ונראה לעצמי עליון איכשהו? כאשר אני שקוע במטא, ונראה לעצמי אהוב ואוהב? כאשר אני שקוע בראייה של אנטה, וחווה את עצמי כחופשי מאוד? כאשר הסמאדהי חזק, ואני חווה בעיקר יציבות, שאין בה כמעט תחושת 'עצמי'? מי מהם הוא העצמי האמתי? האם העצמי הוא אמיתי כאשר הוא מרגיש כמו הרבה עצמי, כמו מעט עצמי, עצמי כזה או כזה? והחדר הזה, שאנחנו בו. מי רואה אותו כפי שהוא? מי שגר כאן, בבית, עם כל המטען הרגשי שלו, שרואה את החדר דרך הפילטר של החוויה הזו? או אני, שרואה את החדר מהזווית של מתרגל המדיטציה שמדבר בו, או החשמלאי, שרואה את רשתות החשמל והתשתיות של הבית? או כאשר הוא נראה דרך אניצ'ה – כחוויה של זרם אינסופי ותדיר של שינוי והתפרקות? או כאשר הוא נראה כחלק ממודעות אוניברסלית? מהו החדר האמתי? האם מישהו אי פעם ראה אותו? והרגע הזה. האם אני ואתה חווים אותו רגע? אז איך זה שהוא מרגיש אחרת לשנינו? מה הופך אותו, בעצם, לאותו הרגע?. בחיבורו '400 פסקאות על דרך האמצע' מוכיח ארידווה, תלמידו החשוב של נגארגו'נה, שההווה אינו קיים כדבר בפני עצמו:

"כפי שתודעה אחת לא יכולה לתפוס שני אובייקטים, כך שתי תודעות אינן יכולות לתפוס אותו אובייקט… נעדרי התבונה חושבים שההווה אכן קיים'.

(aryadeva 400 stanzas on the middle way בתרגום: Geshe sonam rinchen, פסקאות 266, 268).

ודאי – אנחנו לא יכולים לומר שאנחנו בשני רגעים שונים, או בשני חדרים שונים, כי אנחנו מתקשרים, ויש איזה הגיון ויכולת לנוע ולנווט בחוויה הזו. יש מופע של העולם, ואנחנו יכולים לזכות במידה כלשהי של אוריינטציה בתוכו. אבל מזווית הראייה של ריקות – מדובר במופע, במוסכמה. זה 'אותו חדר', ובו זמנית – אין 'חדר'. ישנה חוויה, וגם זו אמירה מוגזמת.

הראייה של ריקות – היא המשחררת את התודעה מהיאחזות, מאבק וחרדה קיומית באופן העמוק ביותר. כך כותב המורה הטיבטי בן המאה ה19, מיפאם רינפושה:

"על בסיס ההיאחזות בעצמי ובאחר כישויות אמתיות – האדם נכנס שוב ושוב לזרם הקיום המעגלי. מה שמונע זאת, היא ההבנה של אי-עצמיות. בלי להבין ישירות את אי-הקיום, אין טעם לאחל לאי-קיום, כפי שכאשר חבל שזור נדמה כנחש – זה לא מועיל לחשוב ש'אין נחש'; רק כאשר עובדת ההיעדר נראית, הדבר ננטש מאליו."

(duckworth s. Douglas: Mipham on buddha nature: the ground of nyingma tradition)

ישנן כמה דרכים בהן אנחנו יכולים לטפח ראייה של ריקות. זו שנובעת באופן האורגני ביותר מתוך התרגולים שעשינו ודרכי הראייה אותן הזכרנו בשיחה הזו – היא בדיוק הראייה: כאשר אני מביט בחוויה דרך כל דרכי הראייה האלו (אניצ'ה, דוקהא, אנטה, מטא וכדומה) – העצמי נחווה אחרת, והאובייקטים, הדברים בעולם – נחווים אחרת. ככל שישנה פחות היאחזות והשתוקקות (א) יש פחות סבל; (ב) אני נחווה כפחות מקובע, פחות סגור, פחות מובחן ומובדל, פחות 'קיים כפי שאני'; (ג) הדברים נראים כפחות קיימים, פחות מוצקים, פחות 'מה שהם'.

אופן התרגול הזה של ראיית ריקות – היא אחת ההברקות יוצאות הדופן והמשמעותיות ביותר של רוב ברבאה. אם תקראו את 'שירת השורש של דרך האמצע', או טקסטים אחרים מהמסורת של 'דרך האמצע' – תמצאו הרבה הוכחות לוגיות לריקות, שמראות שההנחה שדברים אכן קיימים היא הנחה בלתי אפשרית, בלתי סבירה ומלאה בסתירות. אפשר וכדאי לשאוב תובנה עמוקה מטיעונים כאלו. אבל – האפשרות שרוב מציע היא ראייה של ריקות שנובעת באופן טבעי ומתבקש מתוך תרגול מדיטציה עמוק, ולא דורשת שום 'קפיצת אמונה', אלא רק הסרת מכשולים מסוימים. אם אנחנו נתרגל במסירות את דרכי הראייה השונות, ולא נעצור בשום שלב מתוך תחושה ש'זוהי המציאות האמתית', ש'עד לכאן אנחנו אמורים להגיע' או ש'זוהי התפיסה הטובה ביותר האפשרית' – אנחנו נראה, באופן בלתי נמנע, גם אם לא מנוסח באופן בהיר: כשאני מביט במציאות כך – היא מופיעה כך, כשאני מביט בה אחרת – היא מופיעה אחרת. לא יהיה מנוס מפיתוח של האינטואיציה – שום תחושת מציאות היא לא אמתית באמת. כל מציאות היא תלוית מבט, כל חוויית מציאות נובעת מאופיה הפרשני של הראייה דרכה היא נחווית. המציאות, תחושת העולם, העצמי, תחושת הזמן – כל זה לא-קיים-מצד עצמו, מובנה על ידי התודעה.

הדקות של הריקות וההתהוות המותנית: תודעה, זמן, מרחב

כשאנחנו מתחילים לתרגל את דרך הראייה של ריקות, לראות שהכול אינו קיים מצד עצמו – תתפתח בהדרגה האפשרות – לראות חלקים יותר ויותר עדינים של החוויה כריקים מקיום עצמי, כבלתי קיימים באמת. לעתים קרובות – מתרגלים יכולים לקבל תחושה שכל הקיום אינו אמתי, אבל המודעות, בתודעה – היא שקיימת – יציבה, רחבה, מכילה את הכל. דרך הראייה של ריקות אפשר לראות – התודעה הזו היא, למעשה – תלויה בתפיסה, תלויה ב'משהו מבחוץ' שהיא מודעת אליו, תלויה בזמן. האם אי פעם הייתה, נחוותה על ידי מישהו – תודעה שלא ידעה כלום? אולי – התודעה יודעת חלל, אולי היא יודעת תחושה של מרחב, או הדהוד של משהו שמרגיש אינסופי, אבל כל הדברים האלו – הם גם בגדר 'משהו', גם אם דק ועדין מאוד – שהתודעה יודעת. משמע – התודעה תלויה גם היא במשהו, ואינה קיימת באמת. ושוב, מיפאם רינפושה:

"The mind is devoid of mind"

זמן – לא קיים בלי מישהו שחווה אותו, ובלי משהו שנתפס. לעתים, בתרגול – חוויית הזמן משתנה, בהתאם לתנאים נפשיים מסוימים (חוסר סבלנות, סמאדהי עמוק, וכן הלאה) כלומר – גם הוא אינו קיים באופן עצמאי; גם הוא מופע, ואינו קרקע אמתית של מציאות. ו-ודאי שמרחב – הוא חוויה, תפיסה – שתלויה בקיומו של מתבונן, ומושפע מהתפיסה שלו. מהי המציאות, אם מרחב, זמן, תודעה – הם מופעים שאינם קיימים באמת? האם מישהו יכול להתקיים באמת אם הוא לא מתקיים בשום מקום אמתי ובשום זמן אמתי?

האחדות של ניבאנה ושל המופעים

וכל זה – מאפשר לנו לחזור ולחשוב על החוויה של ה'מעבר', ליציאה מגבולות התפיסה, ל'התעלות מעל שדה התודעה', בשפתו של ניסרגדתא. נדמיין אדם, וכפי שאמרתי – ישנם אנשים כאלו – שראה וחווה את ה'מעבר' הזה. לעתים, אם כי לא תמיד – זו חוויה משמעותית מאוד, שמשנה את תחושת המציאות והקיום. כפי שראינו מניסרגדתא, ואפשר לחוש גם מציטוטים של הבודהא – הראייה הזו יוצרת תחושה עמוקה שהעולם הנגלה קיים 'בעירבון מוגבל'. כך הבודהא מדבר על המצרפים – חמשת האזורים של  , מתוך 'דרשת הקצף':

“Form is like a glob of foam; feeling, a bubble; perception, a mirage; fabrications, a banana tree; consciousness, a magic trick”

(https://www.dhammatalks.org/suttas/SN/SN22_95.html :תרגום טאניסארו בהיקהו)

ומצד שני, כפי שניכר באופן ברור מ-ניסרגדתא, וכפי שמובן ממורים שונים במסורת התרוודה – הניבאנה, מה שנמצא מעבר – נחווית, מובנת ומפורשת כמציאות וכממשות. זוהי מציאות וממשות ששמה 'בערבון מוגבל' את כל מופעי המציאות שנתפסים בחושים ובתפיסה, ולכן היא מביאה הרבה מאוד חופש ואושר. ועדיין, בהיותה בסיס מציאות – מטילה מגבלה. את המגבלה הזו על החופש, את המעוז האחרון הזה – מורים כמו נגארג'ונה (וגם רוב) מעודדים להתיר כאשר הם מציעים לראות גם את החוויה הזו – ניבאנה – כריקה מקיום עצמי.

נחזור ונדמיין את האדם הזה. הוא ראה את הבלתי-מפוברק, ומתוך כך עלתה התחושה – שהעולם הזה, הנגלה – הוא סתמי לגמרי, נטול ממשות, נטול מציאות. החופש שיהיה זמין לאדם כזה – אמנם יהיה מוגבל עדיין (כפי שאמרנו בשיחות הקודמות, הראייה של הבלתי מפוברק – ממש לא הופכת אותך לאדם מושלם, או חופשי לגמרי מסבל) אבל רובד שלם של חופש מהיאחזות ומהיכבלות בעולם ייעשה אפשרי יותר; אבל יש פה גם כבל מסוים. משום שראייה של העולם כסתמי, כ'ריק' במובן המקובל והלא-דהרמי של המילה, כחסר קיום – היא גם כבל, לעתים מעודן, ולעתים משמעותי למדי.

איך אפשר לראות שהבלתי מפוברק – גם הוא מפוברק? מן הסתם, ישנן דרכים רבות לעשות זאת. אחת מהן תהיה – לראות שאותו אדם שמציין או חושב על הבלתי מפוברק – יכול למעשה לדעת אותו רק בדיעבד (משום שבתוך החוויה – אין כל מופע או ידיעה) ולכן – אין שום דרך לדבר או לחשוב באופן מודע, או לומר משהו – על החוויה עצמה. כל מבט מתוך הקיום על ה'מעבר' – הוא פיברוק: ה'מעבר' נשאר תמיד מעבר לגבול של יכולת המחשבה והביטוי. על גבי זה – אפשר להתחיל ולראות שמופעי המציאות עצמם, בהיותם ריקים מקיום מצד עצמם- מהדהדים משהו מה'מעבר' הזה בעצם התגלותם. כאשר אנחנו רואים אותם כבלתי-קיימים-באמת – מופעי המציאות אינם זמניים, הם לא נוצרו מעולם ולא ייעלמו מעולם, משום שהם אינם קיימים באמת. הם לא מאכזבים, הם לא מאופיינים כדוקהא, משום שבהיעדר ייחוס מציאות – לא נוצרת כלפיהם ההישענות הבלתי נמנעת של המשיכה והדחיפה של התודעה. בהיותם בלתי מופיעים ובלתי מתים – הם שייכים, הם מהדהדים – את אותו 'מעבר'. כך – ה'מעבר', הניבאנה – הופך לאפיון של חוויית ה'יש', למאפיין של המופעים. מיפאם:

"אין כל הבדל בין הככות האולטימטיבית (ריקות, י"א) לבין המציאות הנגלית".

גם חוי ננג, מכוון לראיית כל המופעים (בשפתו: הממשויות) כריקות, ולכן טהורות מטבען:

"החדירה ללב האמיתות, הקפת כל הממשויות מבלי להזדהם משום דבר, מבלי להיצמד למראיתם של הדברים, מבלי לתפוש שום דבר בכלל, נקראת כלי הרכב העליון"

(הסוטרה של 'חוי ננג, תרגום: שחר לב, 73).

"הטבע ומאפייניו כמות שהם, בלתי נולדים ובלתי מתכלים, הם תמידיים ובלתי משתנים – לזאת ייקרא 'הדרך' "

(שם, 93)

איך זה עשוי להיראות, כאשר אדם שהבין את תהליך הפברוק, וראה את הבלתי מפוברק, או חש את נוכחות כקרובה, ושהבין את הריקות של אלמנטים יסודיים כמו תודעה, חלל וזמן – רואה שגם הבלתי מפוברק אינו קיים באמת? במהלך הראשון, של הבנת הליך הפיברוק – חוויית המציאות השתחררה מהכבלים של ראייתה כמציאותית דרך הראייה של ריקות והחוויה של הבלתי מפוברק; ואז – גם הבלתי מפוברק עצמו נחווה ומובן כבלתי קיים.

מהי הקרקע של הקיום אז? הקיום נותר חופשי באמת מכל הנחת מציאות, מכל קרקע. ואיפה זה משאיר אותנו? במקום בו אנחנו חופשיים לחלוטין לפרש, לראות את המציאות באופן שונים, וכך – לחוות אותה, באופן מלא ומתוך התמסרות גמורה – על פי האופן בו היא נראית. דרכי הראייה, כפי שאומר רוב ברבאה, הופכות לא רק לדבר היחיד שאפשר להישען עליו, אלא – כדבר החשוב ביותר שקיים עבורנו.

ועוד יותר מכך. בדרך כלל – ההפעלה של דרכי הראייה שפרטנו – אניצ'ה, דוקהא, אנטה, אפילו ריקות – נובעת ממידה מסוימת – מובנית, בסיסית ובריאה עבור התרגול הרוחני – של חרדה. חרדה של העצמי שחש עצמו קיים בתוך עולם, שחושש לקיומו, ולכן מבקש, במקום הבריא ביותר לבקש בו – איזשהו שחרור, מקלט ומפלט. במצב של ראייה עמוקה של הריקות של הכל, כאשר היא אפקטיבית בישות – החרדה הזו נושרת מאליה. כאשר דרכי ראייה ורגישויות פרשניות של חווית המציאות הן הדבר היחיד שקיים, וכאשר אין כל חרדה של העצמי לקיומו – מה מנחה את החוויה? מה מוליך את הדרך הרוחנית, את הבחירות הקיומיות שמתבצעות מרגע לרגע? מה לעשות, כאשר העצמי אינו חרד לקיומו, וכאשר המציאות נחווית כפתוחה לחלוטין? במצב כזה של חופש – אפשר, ולמעשה אין ברירה אלא – לראות את העולם כפלאי, כאינסופי, כקסום ומכושף. על כל הרעש והרשע שבו; עם כל המופעים, שבהיעדר הפחד הקיומי – כבר לא מהווים כל איום; וזה כולל – את השיגעונות, השגיונות והחולשות של העצמי והאישיות, שחוזרים ומופיעים. המופעים עצמם חופשיים להופיע – כאינסופיים, כפלאיים, כקסומים.

זוהי חלק ממשמעות המונח 'טבע בודהא'. מיפאם:

"טבע הבודהא הוא האחדות של המופעים והריקות"… "כל התופעות הן מוארות ובהירות ביסודן, בשורשן הן מטבעו של הבודהא".

ובהיותן של התופעות חופשיות מטבען, ובהיעדר הפחד וההכבלות שנשרו עם ראיית הריקות – אנחנו חופשיים לחלוטין לשחק. חוי ננג:

"אם אתה מבין את הכוונה, הדבר נקרא גם התגלמות הבודהיות, והוא נקרא גם בודהי או נירוונה ושחרור וידע. אנשים שרואים את טבעם המהותי יכולים לטפחם או שלא לטפחם; הם חופשיים ללכת ולבוא, ללא מעצור או מחסום. הם פועלים על פי הצורך ומגיבים בהתאם למתבקש. השלכותיהם האישיות, הניכרות בכל, אינן נבדלות מעצם טבעם; כך הם משיגים את הסמאדהי של ההשתעשעות בכוחות רוחניים חופשיים. לכך ייקרא ראיית הטבע המהותי".

האפשרות של ניבאנה ופרספקטיבות על שחרור: הערות על עשרה ציטוטים של ניסארגדאתה מהראג'

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

השבוע אנחנו נקרא מתוך הפרק: 'כל חיפוש אחר האושר הוא אומללות' (איזו כותרת נהדרת!) שהוא שיחה אחת המופיעה בספר 'אני הוא זה', המורכב משיחות של ניסרגדאתה מהראג' עם תלמידים שבאו לשבת במחיצתו. כדי למקד את הקריאה בנושא של ניבאנה, באופן בו הגדרנו אותו בפעם הקודמת – בחרתי כמה ציטוטים מהפרק, שאליהם ארצה להתייחס מהזווית הזו.

כדי להזכיר את התשתית שעליה אנחנו עומדים – אזכיר את האופן בו אפיינו ניבאנה: זוהי ה'חוויה', או האירוע – בו היאחזות והשתוקקות דועכות לחלוטין, וה-התהוות המותנית של תפישה, הכרה, תחושת קיומו של עצמי, עולם, זמן, תחושה, צורות מנטליות וכן הלאה – דועכת לחלוטין, ומפסיקה להופיע באופן זמני. על פי הבנתי – ניסרגדאתה מתייחס לחוויה הזו באופן תדיר, נותן לה מעמד מיוחד מאוד בדרך הרוחנית, ועל בסיס נקודת המבט שהוא שואב ממנה – הוא מבסס את ההשקפה שלו על העולם ומציע אפשרות של חופש יוצא דופן.

לציטוט הראשון. השואל:

"אני יודע שאני הווה, אבל אני לא יודע מה פירוש הדבר"

"מה שאתה קורא לו 'אני' ב'אני הווה' אינו אתה. לדעת שאתה הווה זה אך טבעי, לדעת מה אתה, זו כבר תולדה של חקירה מעמיקה. תצטרך לחקור את שדה התודעה כולו ולהתעלות מעליו."

החוויה של ניבאנה – 'ההתעלות מעל' לשדה התודעה – היא המגלה 'מי אתה באמת'. היא 'הממשות', וביחס אליה – הכל הוא ארעי, סתמי, אשלייתי; היא המאשררת את האשלייתיות של הכל. הזיהוי הזה, בין תחושת העצמיות המקורית לבין החוויה של 'הממשות' – מתבטאת גם כשהוא אומר, במענה לשאלה – מהו המניע לחיפוש הרוחני הזה:

"דחף השיבה הביתה. זהו הדחף הגורם לציפור לשוב אל קנה, והדג אל מעיין ההרים בו החלו חייו. כשהפרי בשל, הזרע חוזר לאדמה"

עבורו – החוויה של ניבאנה קשורה בשייכות עמוקה, אמיתית יותר מכל תצורה קונקרטית; היא המקור והיעד של הקיום.

אחרי חילופי דברים נוספים, התלמיד אומר:

"האמת בוודאי נותנת לך כוח לעזור לאחרים".

התשובה מפתיעה, ומהדהדת למקורות בודהיסטיים קדומים:

"האמת היא שאינך עוזר לאחרים פשוט כי אין 'אחרים'… האמת מתבטאת רק בשלילת הכוזב – בפעולה. לשם כך עליך לראות את הכוזב ככוזב ולדחות אותו. זניחת הכוזב משחררת ומפיחה חיים. היא מגלה את הדרך לשלמות."

ראשית, האמירה המאלפת לגבי אי-קיומם של אחרים. במישור אחד, ניתן לפרש את האמירה כמצביעה על אחדות: 'אין אחרים, משום שאין הפרדה בינינו'. וזו פרשנות סבירה, אבל אני לא חושב ש-לשם ניסארגדתא מכוון. אני לא חושב כך משום שבמקומות שונים, גם בפרק זה, הוא מבהיר שהתפיסה של אוניברסליות, אחדות – אינה התפיסה הממשית מבחינתו; וגם משום שהמשך הפיסקה מעידה על שלילת אמיתיות של קיום מתוך ראייתו כ-כוזב, ולא מכוון לאחדות. להבנתי – הוא מבטל את התחושה שאחרים 'קיימים', ושניתן לפנות לכיוונם באופן בר-תיאור ומדיד (למשל – לעזור) – משום שתפיסה כזו כרוכה בהכרח במתן מציאות למשהו שהוא כוזב, שאינו מציאותי.

ישנו מימד נוסף שאני רוצה להאיר בציטוט הזה, אבל מאחר והערתי לגבי הנושא של תפיסה אוניברסלית, זו הזדמנות לפנות אליו. אנשים רבים חושבים על ניבאנה, או על שיא הפוטנציאל הרוחני, במונחים של אוניברסליות. אבל מתרגלים מתקדמים, שמכירים את יופיה של התפיסה האוניברסלית – מעידים גם על המוגבלות של התפיסה הזו, יפה ככל שתהיה, וניסרגדתא ביניהם:

"לחיות בצורה אוניברסלית זה לא להבדיל, לא להתנגד, כי אם להבין ולאהוב את כל מה שבא אתך במגע… ואולם ההוויה האמתית, שלי וגם שלך, מצויה מעבר ליקום ועל כן מעבר לקטגוריות של מסוים ואוניברסלי".

מימד נוסף של דבריו בציטוט הקודם הוא המתודה, הטכניקה – של דחייה, זניחה, שלילה – של מה שהוא כוזב. מתוך שלילה של כל מה שהוא כוזב – מתגלה מה שהוא, מבחינת ניסרגדאתה – 'אמיתי'. התהליך הזה מקביל לתהליך של 'דעיכה מותנית', שתיארנו במאמר הראשון על ניבאנה. הראייה של הכוזב כ-כוזב – מקביל להפחתת התעתוע, המוגדר כ-ראיית דברים (ראיית העצמי בפרט, וראיית תופעות בכלל) כ-מציאותיים, אמיתיים, בעלי תוקף של קיום. עם הפחתת התעתוע – פוחתת ההשתוקקות וההיאחזות (מה שניסרגדתא מתאר כ'דחיית הכוזב'). עם הדעיכה של שני אלו – כל מעגל ההתהוות המותנית דועך, והתודעה יוצאת אל מחוץ לעולם התפישה – רואה ונמצאת במגע עם ניבאנה.

הציטוטים הבאים ממחישים עוד את התהליך של נטישת הכוזב (הפחתת התעתוע).

"האמת אינה מאשרת את עצמה, היא מצויה בראיית הכוזב כ-כוזב ודחייתו"…

"מהו הכוזב?"

"הכוזב הוא מה שאין לו קיום"… "מה שסותר את עצמו אין לו קיום, או שיש לו קיום רגעי בלבד, ובסופו של דבר זה היינו הך. מה שיש לו ראשית ואחרית, אין לו אמצע, הוא חלול. יש לו רק השם והצורה שנתנה לו הדעת, אך אין לו ישות או מהות."

"אם לכל החולף אין קיום, גם ליקום אין קיום"

"מי מכחיש זאת? ברור שליקום אין קיום"

פה אנחנו יכולים, די בקלות, לתרגם את ניסרגדתא למונחים שדיברנו עליהם לא מעט, וגם לזהות תהליך דומה לזה שהבודהא עושה בדרשה למאגהיה. התהליך הוא – של שמיטה, דחייה, פניה מהכוזב. היא זו שמגלה את האמת. וכיצד רואים את הכוזב ככוזב? ראשית, על ידי ראיית הארעיות שלו, ושנית – על ידי הראיה שהוא מפוברק על ידי התודעה ('יש לו רק השם והצורה שנתנה לו הדעת'). מתוך כך – הוא ננטש.

ציטוט מסוף הפרק – מתאר עוד את התהליך של נטישת הכוזב. הפעם – ניסרגדתא גם מוסיף כמה מילים לגבי הרווחים והתוחלת שבמהלך כזה:

ציטוט מוקדם יותר מתאר את התפיסה שמופיעה עם ידיעת הממשות:

"איך אדע כשגיליתי את האמת?"

"כשהרעיון: 'זה אמיתי, ההוא אמיתי' כבר אינו מתעורר.

כלומר – ראיית הממשות מובילה להתבססות של התפיסה על פיה הנגלה אינו אמתי, שוללת את האפשרות לקבע דבר מה כאמתי. מידה מסוימת של תעתוע, המתבטאת כייחוס של ממשות – נחתכת מן השורש.

בפסקה הבאה – הוא מצהיר על ממשותה של הניבאנה, בגדר מציאות אמיתית, בניגוד לתעתוע של הקיום:

"למה יש (ממשות)?"

"לזה שקיומו אינו תלוי בדבר. זה שאינו מתעורר כשהיקום מתעורר ואינו שוקע בשקיעתו, שאינו זקוק לשום הוכחה, כי הוא מקנה ממשות לכל מזה שבא איתו במגע… הכוזב מוגבל במרחב ובזמן והוא יליד הנסיבות"

אני מדגיש את הפיסקה הזו בין השאר משום שהשאלה לגבי ממשותה ומעמדה של התופעה שמופיעה בקצה החוויה – ניבאנה, דעיכה מוחלטת – הופכת בנקודה כלשהי – עבור מתרגל מתקדם מאוד, וגם עם התפתחות המסורת הבודהיסטית – לשאלה חשובה ומעניינת מאוד, ש-נושאת פוטנציאל שחרור. אולי עוד נגיע לכך, באחת השיחות הבאות.

ולא רק שניסרגדתא רואה במופע הזה את הממשות, הוא גם מזדהה איתו, ורואה בו את הבסיס לקיום שלו עצמו, ושל כל הדברים. במובן מסוים – הוא מזדהה איתו. אני, אתה, במובן העמוק ביותר, והיחיד שהוא אמיתי – זהים לחוויית הממשות הזו. 'אני הוא זה'.

"ההוויה האמיתית, שלי וגם שלך, מצויה מעבר ליקום, ועל כן מעבר לקטגוריות של מסוים ואוניברסלי"

וגם:

"שום אוניברסיטה לא תלמד אותך כיצד להיות עצמך. הדרך היחידה ללמוד היא באופן מעשי. כבר עכשיו התחל להיות עצמך. סלק כל מה שאינו אתה והעמק עוד ועוד. כמו אדם שחופר בבאר ומתעלם ממה שאינו מים עד שהוא מגיע אל קו המים, כך עליך לפטור את מה שאינו נוגע לעניין, עד שלא יישאר עוד דבר שניתן לשלול. תיווכח לדעת שמה שנשאר אינו דבר שהדעת יכולה להיתלות בו, שאפילו אינך אדם, שאתה פשוט קיים – נקודת מודעות מקיפה כמו המרחב והזמן והמצויה מעבר לשניהם, הסיבה הסופית שבעצמה היא נעדרת כל סיבה. אם תשאל אותי 'מי אתה?' תשובתי תהיה: 'שום דבר מסוים, אבל אני הווה'."