זו שיחה שניתנה בריטריט עירוני בן יומיים בבית הסאנגהה, בסוף השבוע האחרון.
סבך הסבל
בוא נתחיל מסבל.
אתמול הייתי באיזו דינמיקה של סבל. באמת לא משהו יוצא דופן – סבל רגיל, יומיומי, שהיה דומיננטי לזמן קצר למדי, ודווקא משום כך – היה מובהק יחסית. כמו כל חוויית סבל – אפשר לראות אותה במונחים אישיים, ואפשר גם להביט בה במבט שרואה את ההיבטים האוניברסליים שבה.
אני יכול לתאר בכל מיני דרכים, ומכל מיני זוויות – את החוויה הזו:
התודעה היתה שקועה באיזו 'בעיה'. מה זה אומר? במקרה הזה זה אמר – שנסיבות חיים מסויימות נראו לי בלתי אפשריות, והרגשתי שניצבת לפני ברירה בין כמה אפשריות, שהמחירים שלהן נראו גדולים מידי.
הגוף, כמו שאתם יודעים, היה חלש, מכווץ, עייף.
היתה היטלטלות בתוך עולם המחשבה הזה. לא הרבה סמאדהי.
אני, מול הדילמה הזו, שהיא לא באמת דילמה, אלא הרגישה יותר כמו 'קיר' – הרגשתי חלש וחסר אונים.
האנשים האחרים שכרוכים במצב, ולא היו שם, פיזית – היו נדמים כחזקים, בלתי גמישים בעמדות שלהם, כאילו הם נוצרים איזה כוח. וכמובן מאליו – נראו באופן די חד מימדי.
מצד המטא – לא נמצאה הרבה בסביבה. המבט שיל על עצמי היה כמישהו חלש, והמבט על אחרים – כמאיימים, או מבטיחים משהו, ולא היה שם המבט המורכב והדי-שוויוני ולא משווה – שהוא הכרחי לאהבה.
האנרגיה היתה נמוכה, אבל גם מתוחה.
אז – היו כל אלו.
דבר אחד שהייתי רוצה לדבר עליו הוא – האופן בו הם מזינים ומפעילים האחד את השני.
ישנו קשר בין הגוף וההיטלטלות. כשהגוף במצב חלש, מכווץ, או כשתשומת הלב לגוף מכווצת – תהיה פחות רווחה, ולכן יותר נטייה להיטלטלות. לא נעים לי פה; אני צריך משהו שישנו שם.
הקשר בין ההיטלטלות והמחשבות. ההיטלטלות הזו – טוענת את תהליך המחשבה ביותר אנרגיה, ומכווצת אותי סביבו. יש בו השקעה חרדתית, כי הוא צריך להציל אותי מהמצב הלא-נעים. אז – המחשבות נעשות אינטנסיביות, מכווצות.
הקשר בין המחשבות, הגוף, ההיטלטלות ותחושת העצמי. כאשר זה קורה – איך אני מרגיש את עצמי?; איך אני מרגיש ש'אני'? אם הייתי חושב על עצמי במצב הזה – איך הייתי מדמיין את עצמי? דמיון כזה – של עצמי – אכן קורה – בכל מצב שהוא, ובאופן אינטנסיבי ומובחן יותר – במצבי היכבלות כאלו.
הקשר בין תחושת העצמי לתחושת האחרים. ואיך אחרים מדומיינים בתוך מצב כזה? שוב, אנחנו תמיד מדמיינים 'מהם האחרים', בכל מצב שהוא – אבל במצבים אינטנסיביים יותר – זעם, או דיכאון או חרדה – מדמיינים אותם, 'משליכים עליהם', אפשר לומר – באופן מובהק יותר.
ואיך ההשלכה הזו משפיעה על האהבה?
ואיך היא מזינה את כל הקודמים? המהלכים האלו מזינים את עצמם; זה לא לינארי, אלא מעגל של היזון חוזר. כשאני מדמיין אחרים ככאלו, העצמי מדומיין בדרך הולמת, הגוף נסגר, וכל התהליך הזה משחזר את עצמו.
יש פה את המעגל הזה של היזון חוזר, שיותר איזו חוויית-עולם מאוד מלאה וכולית. ובאופן מעניין – יש לה נטייה להזין את עצמה. כמו שראינו – כל אחד מהחלקים שלה מזין את האחרים, וגורם להם להופיע. ומשום כך – גם אפשר לשנות אותה בהרבה דרכים. כל אחד מהרכיבים האלו – הוא שער לפתיחה ולשינוי של החוויה הזו.
אילו דרכים עולות על דעתכם? מה הייתם מציעים לי לעשות במצב הזה?
אלו תשובות יפות מאוד. תודה לכם.
חוויית-העולם של הסמאדהי
אתמול אמרנו שסמאדהי זו איכות שמפתחים אותה, מבין האיכויות השונות האלו, שהדהרמה מציעה. חלק ממה שאיכויות כאלו עושות זה – שהן נכנסות אל תוך הישות, ומניעות, או יכולות להניע או לעודד – חוויות והתהוויות – עולם אחרות.
הגדרנו סמאדהי כאיחוי ואיחוד של התודעה בחוויה נעימה.איזה 'מעגל', 'חוויית-עולם' או 'קומפלקס' איחוד כזה מפעיל?
מה קורה להיטלטלות? עם האיחוד של התודעה, האיחוי שלה – אחד הדברים היותר ברורים שקורים הוא – שהתודעה נרגעת, מתאחה, ומיטלטלת פחות. נעה פחות בחדות, באי מנוחה. וגם – עם הנעימות והרווחה, ולכן הנושא של איסוף סביב תחושה של רווחה הוא חשוב – יש פחות צורך של הלב והתודעה לנוע. יש להם על מה להישען כאן ועכשיו, והדברים 'שם' – פחות מושכים; אנחנו יותר במנוחה איתם.
המחשבות – מתוך כך – מאבדות משהו מהאינטנסיביות והמגנטיות שלהן. אנחנו – יכולים להיות יותר חופשיים סביבן – לשמוע אותן כקולות, כאפשרויות. והן, מתוך כך – יכולות לנוע יותר בחופשיות, פחות במסלולים קבועים וצרים, ולכן – להיות יצירתיות ופתוחות יותר.
הגוף – ייטה להרגיש פתוח, נינוח, מרווח יותר. תשומת הלב לגוף רחבה יחסית; ולעתים – אפילו התפיסה של 'איך הגוף נראה' תתחיל להשתנות. יכול להיות שאתם, וגם אחרים – תיראו יפים יותר בעיני עצמכם, כאשר יש יותר סמאדהי; כפי שאדם מאוהב – נראה יפה יותר. זה קורה גם בגלל השינוי של העיניים, כמובן, אבל גם תחושת ותפיסת הגוף עצמה משתנה.
יחד עם תחושת הגוף, והאנרגיה שמתפנה מהשחרור שלה מדפוסי ההיטלטלות והמחשבה האינטנסיבית – תחושת העצמי משתנה גם היא. יותר אנרגיה מנטלית, יותר חופש ביחס למחשבות, תחושת גוף פתוחה יותר – אתם בהחלט עשויים להרגיש שאתם ממש משהו טוב בעולם הזה. וזה נפלא, כי זה לא טוב 'ביחס ל', 'יותר מ' או 'פחות מ'. אלא – זה טוב שהוא לא כ"כ נתון בהשוואה. זה חלק מהיופי של סמאדהי; הוא מאפשר לך להרגיש שאתה טוב, לא ביחס למישהו אחר.
הדימוי של אחרים גם ישתנה. תמיד – תחושת עצמי ותחושת אחרים עולות יחד. גם אם אני לא מודע לזה, או חושב על זה – תמיד יש תחושה לגבי 'מי אני', ואיתה – תחושה לגבי 'מי האחרים'. ככל שישנם יותר היטלטלות, כיווץ, נוקשות של התפיסה, ואתם – תחושת עצמי חרדה, לא מוגנת – כך ההפרדה תהיה חדה יותר, ההשוואה ביני לבין אחרים חשובה יותר. אחרים – ייראו כאיום, או כאנשים שאני צריך להיות יותר טוב מהם איכשהו, או משהו מסוג זה. ככל שיש פחות היטלטלות, יותר סמאדהי ופתיחות של תחושת העצמי – יש פחות צורך להגן, ואני פנוי יותר מהשוואה. אז האחרים עשויים להיראות כ-יפים, כיחודיים, כפלאיים. הראיה שלי אותם משתחררת מהכפייה של ההגנה על העצמי המכווץ.
כשהלב משתנה, העיניים משתנות. כל העולם, כולל הדברים החומריים שבו – עשוי להיראות רך יותר. להיראות בתוך תחושת קשר, אינטימיות, ידידות. חלקכם דיברתם על דברים כאלה, כבר אחרי יום וקצת של תרגול.
ובבירור – במצב כזה יש פחות סבל.
שני המצבים האלו שדמיינו פה, זה של הסבל וזה של הסמאדהי – הם עולמות שאנחנו יוצרים לעצמנו, על ידי התנועות שהתודעה שלנו עושה; על ידי האופנים שבהם היא מורגלת לעבוד, או האופנים שטיפחנו במודע. כל הכלים שאנחנו מתרגלים ביומיים האלו, ועוד הרבה כלים – מיועדים לשנות את הדינמיקה של מעגלים מהסוג הראשון, ולאפשר יותר מעגלים מן הסוג השני. כמובן שכשאנחנו מדמיינים אותם כשני מעגלים, או עולמות נפרדים – זה יוצר תחושה הרבה יותר מידי 'הרמטית' של כל אחד מהסוגים; כמובן שבדרך כלל – יש יופי מעורבב עם קושי, וקושי מעורבב עם יופי ופתיחות, והמעברים לעתים קרבות לא כל כך ברורים ודיכוטומיים, וזה נפלא. אנחנו מבדילים כאן לצורך הבהירות.
אז – אנחנו לפעמים נכנס למעגלים מהסוג הראשון, ולפעמים לכאלו מן הסוג השני; ואנחנו יכולים להפוך למיומנים יותר בעצירת הדינמיקות הקשות, ועידוד היפות; ואני מקווה שברור למה שנרצה לרכוש מיומנויות כאלו. אני לא ארחיב על זה הרבה כאן, כי זה העיסוק המרכזי שלנו בכל העבודה עם הסמאדהי. אבל גם, ולא פחות חשוב – אנחנו יכולים ללמוד משהו חשוב מאוד מתוך הכניסה והיציאה ממעגלים כאלו, ומההבנה של החוויה המשתנה והמגוונת שלנו כאנשים – דרך הרעיון הזה. אנחנו יכולים להבין משהו על טיבה וטבעה של חוויית המציאות שלנו.
תובנה מתוך התהוות חוויות-העולם
אז בוא ניקח דוגמה יותר מעודנת. נניח שאני מרגיש, אינטואיטיבית – שאני 'אדם חסר ביטחון', או ש'העולם הוא מקום קשה'. והאמונה הזו עושה דברים בחיים שלי. אני חושב על עצמי לאורה, עושה בחירות לאורה, תופס את העולם באופן שבו האמונה הזו נכונה. אולי אפילו עמוק יותר: 'אני צריך לשמור על עצמי, וזה הדבר החשוב ביותר'. דברים מאוד סבירים ורגילים. אני לא חושב על הדבר הזה כעל 'התהוות-עולם', או 'סרט', כמו שתיארתי קודם. ואז – אני נוסע לאנשהו, ופוגש איזו קהילה עם ערכים מאוד אחרים; או הולך לריטריט; או שקורה משהו בחיים שלי, ולזמן מה – אני מתחיל לחוות, באופן אינטואיטיבי מאוד – את העולם כמקום בטוח ופתוח. מישהו מסתכל עלי בדרך מסוימת, עם גישה מסוימת, לאורך מספיק זמן, ו-דרך העיניים שלו – אני מתחיל לחוות את עצמי כטוב, איכשהו. אולי – אני מסתובב בסביבה ערכית מסוימת, או שמרגיש ביטחון מאוד עמוק מסיבה כלשהי, ובהשפעת זה – פחות תחושה ש'אני צריך לשמור על עצמי', ויותר פניות להקדיש את עצמי לטובת אחרים, למשל. אם יש חוויה אחת כזו – אז אני יכול לחשוב: 'איך שאני תופס את העולם – זו הדרך הרגילה, הטבעית; ומה שקרה שם – זו איזו חוויה מוזרה, אחרת'. אבל – אם זה קורה שוב ושוב? אתה מתרגל, ו-עצמך והעולם נראים אחרת. אתה כבר לא חסר ביטחון; העולם כבר לא מפחיד. אתה מטפח מטא, או סמאדהי – ומה שנראה רגיל, נראה פתאום פתוח ויפה. שוב ושוב.
הדברים האלו, החוויות האלו של עולם שונה ועצמי שונה – הן לא מקריות, אלא הן תוצר של הדינמיקה שתיארנו קודם. פחות היטלטלות, מכל סיבה שהיא – סמאדהי, או מטא, או נדיבות, או משהו אחר – יביאו חוויות עולם כאלו, של פתיחות, אהבה, רוחב. הן יכולות להיות מאוד מובהקות: 'כל העולם קורן מאהבה. דברים נוצרים ובאים מתוך ולתוך אהבה', או תחושה שישנה מודעות בהכל, או תחושה שהכל פתוח, זוהר. או שהן יכולות להיות הרבה יותר עדינות: תחושה של קשר, של רכות, של עדינות. האינטנסיביות הרבה פחות חשובה מהרגישות, שיכולה לפתוח עוד ועוד עומק של חוויות כאלו; והיא בהחלט פחות חשובה מאשר ההבנה של מה הדינמיקה של החוויות האלו ושל התנאים אליהן, ומה עשויה להיות המשמעות שלהן.
כי כאשר אנחנו רגישים לשינויים כאלו במרקם של החוויה שלנו, שיכולים להיות גם מאוד עדינים – אנחנו יכולים להתחיל לראות ולהבין – שגם חוויית העולם הרגילה שלנו – היא מין מעגל, או קומפלקס כזה – ש-מוזן על ידי הרגלי מחשבה, היאחזות, צורה של הפניית תשומת לב, תפיסות עצמי מסוימות, ותפיסות עולם מסוימות. דברים מאוד רגילים, נורמליים לגמרי: 'אני באמת קיים, והעולם באמת קיים אל מולי'. 'ישנם אירועים, והם עשויים לפגוע בי'. 'העצמי וההגנה עליו זה הדבר החשוב ביותר'. דברים מובנים מאליהם. אבל אנחנו רואים – שכאשר התודעה מתייצבת, או שיש הרבה אהבה, או הרבה נדיבות – התחושה של נפרדות פוחתת, תחושת העצמי מתרחבת, תחושת העולם נפתחת. יש פחות סבל, יותר אהבה. ככל שהדברים עדינים יותר – השינויים בתפיסה – של 'איך דברים נראים' – נעשים מרכזיים יותר לטיפוח ההבנה שלנו.
וזה מחזיר אותנו לשיחת הפתיחה. אמרנו – הבודהא, ומורים אחרים – הציעו אפשרות רדיקלית של שחרור.אז מה היא? כשהבודהא דיבר על הסיבה לסבל הוא דיבר, כזכור, על השתוקקות והיאחזות. אבל כשהוא דיבר עליה יותר באריכות, דרך התיאורים של ההתהוות המותנית – הוא דיבר הרבה על תעתוע. ראייה לא נכונה. ומהו התעתוע הזה? דרך אחת לחשוב על זה היא יכול להיות – שזוהי אי הבנה שלנו של עד כמה הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו ואת העולם – היא פשוט תפיסה, אחת מיני אינסוף אפשריות, שנבנית ומושפעת ממצב הלב שלנו. אנחנו רואים את עצמי ואת המציאות, תמיד, דרך הפילטר של הלב. וזו לא בעיה. זה לא משהו שצריך להעלים או לפתור, כדי 'לראות את המציאות בלי הפילטר הזה'. כאשר יש פחות היטלטלות, פחות תעתוע – אנחנו רואים עולם פתוח יותר, ועצמי פתוח יותר. וגם זה מצב של הלב; פשוט מצב יפה. כשאנחנו שקועים בסרט של שנאה עצמית, למשל – רואים את העולם מעיניים של שנאה עצמית. מה זה אומר?
ובכן, המון דברים. אבל עכשיו – אציין רק שניים.
אפיק אחד שבו אפשר ללכת – זה אפיק של תובנה לגבי הטבע של המציאות. יותר ויותר, מתוך הרגישות –אנחנו מבינים עד כמה המציאות שאנחנו חווים כרגילה לגמרי – היא לא אמיתית ממש. הראייה הזו – פותחת אינסוף אפשרויות ל'איך אתה רוצה לחשוב על, ולכן לחוות את העולם הזה'. ככל שהיא עמוקה וחיה יותר – כך פתוחות בפניך יותר אפשרויות של איך לחוות. העולם נעשה גמיש יותר עבורך. זה גם יכול להיות מפחיד, או מערער. ולכן, בין השאר, הסמאדהי כ"כ חשוב. זוהי ההגנה שדיברתי עליה אתמול. הבודהא דיבר על 'ללכת מעבר ללידה ולמוות'. אפשר לפרש את האמירה הזו כ-לבוא במגע עם מה שנמצא מעבר לתפיסה החושית, ושנגלה כאשר התפיסה דועכת לחלוטין. וזה פירוש תקף. אבל אפשר גם אפשר לפרש את הדברים שלו כהצעה לשינוי יסודי בדרך בה אנחנו תופסים דברים: 'אני קיים בעולם קיים', פירושו שאני נולד ומת. אבל אם אני לא באמת קיים והעולם לא באמת קיים – מה נולד ומה מת?
התובנה השניה נוגעת לחשיבותן של האיכויות האלו – של לב ותודעה. הגמישות האינסופית והמופלאה, ולעתים המפחידה הזו של התודעה – גם אומרת לנו משהו על החשיבות של הלב. אם חוויית העולם שלנו נשענת בצורה כל כך דרמטית על הלב – זה נעשה בהיר עד כמה האיכויות שאנחנו מטפחים בלב ובתודעה שלנו הן חשובות; משום שהעולם יכול להתגלות באינסוף דרכים, והוא תלוי בראש ובראשונה בלב – האיכויות האלו הן, בעצם – הדבר החשוב ביותר שישנו עבורנו. הן בוראות את העולם שנחיה בו. כפי שה-דהמפאדה נפתחת: 'הלב הוא ראש וראשון לכל הדברים'.
הסמאדהי, משום שהוא משנה את התפיסה – פותח את ההבנה לגבי הגמישות של חוויית המציאות; והוא עושה את זה תוך שהוא מזין אותנו במשאבים עליהם הלב יכול להישען.
רוב ברבאה נתן את השיחה הזו ביומו השלישי של ריטריט בנושא עבודה עם רגשות, בשנת 2011. את השיחות מהריטריט כולו אפשר לשמוע בקישור הזה:http://www.dharmaseed.org/retreats/1466/
במשך מאה או מאה חמישים שנים, אני לא בטוח בזמנים המדויקים – אבל מזה מאה או מאה וחמישים שנים – ישנו זרם של הוגים בחברה המערבית שהתבוננו בניכור שמזדחל ומתפלש לאופן בו אנו חשים, וחלקם גם העלו רעיונות שאולי יצרו את הניכור הזה. אז אם חושבים על מרקס, והמבט שלו על הניכור מהעבודה, והתחושה שהיתה לנו בחברה – של להיות מחוברים לעבודה שלנו, למה שהיא היתה, ולפירות עבודתנו – אז עם המהפכה התעשייתית קרתה ההפרדה הזו. פרויד, וכל התחושה שיש לנו קיום של קצה קרחון בקודקוד של תת – מודע שאנחנו לא יכולים לדעת ישירות, שהוא הרבה יותר גדול מההכרה של האגו, ובהשקפה שלו – זה מאיים. ניכור מעבודה, וניכור מעצמנו – מהעומק של עצמנו.ההיעלמות, בחברות מערביות רבות של האמונות הדתיות המובנות מאליהן – שהיו כל כך נפוצות – כולם האמינו באלוהים – וזה נעלם. והפילוספיות האקזיסטנציאליסטיות – לגבי עד כמה אנחנו נפרדים האחד מהשני. יש את כל הניכור הזה. ובמובן מסוים – יש מידה של ניכור שאנחנו מתמודדים איתו, כאנשים בחברה בת ימינו, וחלק מהאנשים מרגישים את זה באופן כואב מאוד ויכולים להבין מאיפה זה מגיע, וחלק חווים את זה באופן כואב מאוד ולא מזהים את המקור של זה. יש לי כמה וכמה חברים שיש להם תחושה עמוקה של אי השתייכות ליקום. תחושה שאיכשהו – הקיום שלי הוא טעות. שזה לא נכון שאני כאן. זו תחושה קיומית עמוקה של טעות – בלב הישות. כואב מאוד. אז זה יכול לנוע על טווח – משם ועד מידה כלשהי של ניכור. ומה שאני רוצה לדבר עליו הלילה הוא – האם זה אפשרי, ואם כן – איך – אנחנו יכולים להתאמן בתחושה של 'להיות בבית' באופן עמוק בעולם הזה. באופן עמוק בבית, שייכים. איך אנחנו עשויים לעשות את זה? כי – בית פיזי, אפילו בית מאוד חביב, לא יעשה את זה במובן הקיומי העמוק. אולי ישנן הלבנים והקירות האלו, וישנה תחושת הביטחון שבזה – אבל במובנים של תחושה עמוקה של 'להיות בבית', שייכות עמוקה ויסודית שמרווה את הישות – זה לא מספיק. מה שאני רוצה להכנס אליו הערב הוא אחד מהדברים האלו שכשמתחילים לחקור אותו מבינים שזה בעצם עניין די מסובך. יש חלקים שונים, פנים שונים, ואני רוצה להיכנס לחלק מהדברים. אני לא יכול להכנס לכל זה לעומק, אבל לחלק כן. אז בואו נתחיל.
מה צריך, מה מעורב בזה שאני ארגיש בבית בעולם? באמת בבית, באופן עמוק? ובכן, באופן ראשוני – אני צריך להרגיש בבית עם עצמי. ואפשר לומר בבירור – שחלק מהתרגולים שאנחנו עושים מכוונים לשם ותורמים לתחושה הזו. אז הבודהא (ויכול להיות שכריס עוד יגיע לזה כשהוא ידבר בהמשך) הבודהא מדבר על ארבעת יסודות המודעות: גוף, הרגשות, מיינד, וכן הלאה – ואלו מימדים של הקיום שלנו שבהם אנחנו יכולים בקלות להרגיש ניכור, אי חיבור. אז – לכוון את תשומת הלב בכוונה לרפא את הקשר הזה – כך שנרגיש שאנחנו בבית עם עצמנו. כמו שכריס אמר אתמול, ואמרנו פעמים רבות במהלך הריטריט – מהם היחסים בינך לבין מה שמתרחש? מהם היחסים? ומהם היחסים שלך עם החוויה הזו – של כאב לב, של חדווה, של כאב בברך, של המחשבות שעוברות? מה היחסים האלו מולידים? אם אני סולד מזה, או מנסה להיתלות בזה – מה התוצאה של זה, בהקשר של הערב, מבחינת ניכור או תחושה של 'להיות בבית'? וכך גם לגבי השקפה – אם יש לי השקפה מסוימת כלפי דברים על פיה אני מסיק ומניח דברים מסוימים לגבי תוצאותיהם של דברים – כמה בקלות ההשקפה הזו תומכת בניכור. אז – התרגול הזה שהתחלנו איתו – של הזרם של רגשות ומצבים מנטליים – תומך באפשרות להיות יותר ויותר ברווחה עם מה שעובר דרך הישות, דרך הלב – הדברים והחוויות שעוברות. ואנחנו נעים, בהדרגה, לכיוון של ביטחון שם. בניגוד למה שפרויד מצביע אליו, אנחנו הולכים לקראת תחושה של אי פחד ממה שעולה. אולי אני לא 'יושב על הר געש', אבל גם אם אני כן – אם הוא מתפרץ, אני יודע שאני יכול לעבוד דרך זה. כי עבדתי דרך התרגולים האלו, ואני מבין איך היחסים משפיעים על דברים, ומשחק עם זה. כך שאני כבר לא מפחד ממה שעולה. לפעמים מצב מסוים יכול להוליד רגש חדש, או מידע כלשהו על עצמי, העבר שלי, או על המצב העולמי – ואני לא מפחד מזה; יש שם ביטחון. זה חלק ענק מהיכולת לנוח, לנשום לעומק, להשתקע בחיים: שום דבר ממה שיעלה, רגשית – לא צריך להפחיד אותי. אז אנחנו נעים בהדרגה לקראת זה.
אנחנו עושים הרבה עבודה כלפי התהליך שלנו, ואנחנו גם לא צריכים להפחית בערכם של אחרים בתהליך הזה. חברים, תרפיסטים, מורים – האנשים האלו, בתוך היחסים – יכולים לבנות משהו יפה מאוד, שתורם ליכולת שלנו להחזיק חוויה, רגש, ואת החיים שלנו – בתחושה של שייכות. חבר, מורה, תרפיסט – מאפשר בנייה משותפת של שדה של אמון, וכך – חלקים של הישות שלנו שהיו נחבאים, או שיש סביבם בושה, ואנחנו לא רוצים להביט להם – אנחנו יכולים להוציא את זה לאור, בשדה של קבלה, אהבה וחמלה – ולהביט בזה ביחד. לתמוך בתחושה של קבלה לכל זה, ולקבלה יש הרבה במשותף עם להרגיש נאהבים. זה דורש אומץ – לתת לעצמך להיות פתוח לאדם אחר, בעיקר עם החלקים שמרגישים פגועים, מבוישים. יש שם פגיעות, וזה דורש משהו כדי שיהיה אפשר להציג את זה, ויכול להיות שהיחד הזה, והשותפות הזו היא בדרך לעצמאות, בדרך ליכולת לעשות את זה לעצמך. להיות עצמאי במובן זה. אם אתם זוכרים את השאלה ששאלתית בתחילת הקורס – מה אנחנו רוצים מהעבודה עם הרגשות שלנו? אז יש שני דברים: אחד – לחלוק בהם, באופן חופשי וכנה, ביחסים ומרחבים בהם זה מרגיש בטוח. ושני – אני רוצה, בנקודה מסויימת – להיות עצמאי מאחרים במובן הזה. לא שאני לא יכול לחלוק, אם אני רוצה, אבל שאני גם יכול להביט פנימה ולהחזיק את הדבר הזה – היפה כמו הקשה, ולהתייחס אליו בדרך מרפאת. אז יש שני פנים – אחרים ועצמי. לפעמים (ואני יודע שחלקכם עובדים כמטפלים) יש חלק מאוד מרכזי ביחסים, ולפעמים גם ביחסי מורה-תלמיד… אנחנו מדברים עם מישהו על שהות בגאיה -האוס, והם צריכים לשמוע את המסר: 'זה ממש בסדר להיות כאן'; 'אתה ממש מוזמן לכאן'. ואין שום דבר שאתה יכול לטעות בו – מבחינת מה שאתה אומר או עושה – שיוביל לכך שאני אדחה אותך. והפגיעה שיש סביב זה יכולה להיות כל כך חזקה ומצולקת שלוקח זמן שהמסר הזה יחדור את רקמת הצלקת; אבל לאט לאט – הישות עוברת מבעד למשוכה של 'האם זה בסדר?' 'האם זה בסדר להופיע?'. זה דבר יפה שאנחנו יכולים לתת למישהו אחר – המסר של 'זה בסדר. אתה יכול להיות אתה'. ובהדרגה הם יכולים לראות – אני לא אדחה, וזה מרגיש בטוח יותר, ואז אפשר ללמוד את הפחד מדחיה, וכל תחושת האיום יכולה לשקוט, ותחושת 'בסדר' צומחת. זה דבר יפה שיכול לצמוח בין שני אנשים או יותר. וכמובן – זה חלק ממה שאנחנו קוראים לו סאנגהה, קהילה, ידידות רוחנית. וזה קיים בהווה, עכשיו, אני ואחרים. וזה קיים גם בעבר וגם בעתיד. אז חתכנו את העבר והעתיד בתרגול של אתמול, אבל אנחנו יכולים להשתמש בהם. אז: כמה אנשים, לאורך השנים – ישבו באולם הזה, וישבו בסבלנות ושקדנות – עובדים עם מה שקשה ומטפחים את מה שיפה, ואנחנו באים לכאן, ונעים לזרם הזה, נכנסים לזרם של העבר הזה – וזה ממש מועיל להכיר בזה, ולהרגיש נתמך ונישא בזרם הזה. כל כך מועיל. גאיה האוס נכנסה לבניין ב1996, וזה לא כל כך מזמן, אבל היו פה הרבה מאוד אנשים. ומה אם אנחנו הולכים עוד אחורה – כמה עשורים, מאות שנים, אלפים – אנשים עשו את התרגולים האלו – עם הקדשה, דרך קושי, עם השראה – ואנחנו חלק מהזרם הזה, ומוליכים את התרגול עבור דורות העתיד. ויש פנטזיה כלשהי, כי אני לא יודע מי היה פה, ולא יודע מי יבוא, אבל יש לי סיפורים על המורים שלי, ועל המורים של המורים שלי, וכל זה. והפנטזיה הזו מאוד מועילה, מאוד מזינה – פנטזיה על עבר ועתיד שמה אותי בנקודה הזו בזמן – עם תחושת כיוון.
PAGE_BREAK: PageBreak
ויש – להיות בבית עם התודעה החושבת, שזה משהו שנגענו בו – מתוך תובנה, אנחנו יכולים להגיע למקום שבו מחשבות הן לא בעיה, שהתודעה החושבת היא לא בעיה. תודעה, מטיבעה מולידה מחשבות – זה מה שתודעה עושה, כפי שעץ, אם הוא בריא – מוציא עלים. זה הטבע של העץ, וזה הטבע של התודעה. אז אני יכול לנסות להחליט שזה לא צריך להיות הטבע של הדבר, אבל הוא יעשה את זה בכל זאת. או שאני יכול להתעצבן על זה שחלק מהעלים יפים וחלק לא, שחלק מהמחשבות יפות וחלק מכוערות, אבל – זה הטבע; זה הטבע של הדברים. אם אני מאמין למחשבות – אז מקשה על הפוטנציאל של 'להיות בבית' עם דברים, ואם אני מזדהה עם מחשבות, ומרגיש שרק כי היתה לי מחשבה שיפוטית או מכוערת זה אומר עלי משהו – אז קשה מאוד להרגיש בבית. אבל אני יכול, לאורך זמן – לפתוח ולמצוא מערכת יחסים עם התודעה החושבת שבה זו פשוט לא בעיה שיש חשיבה. זו לא בעיה שיש מחשבה מכוערת, או כזו שלא הייתי גאה בה. זו לא בעיה. אני נע לכיוון בו אני מרגיש בבית בתודעה. המיינד הופך להיות קצת כמו מגרש משחקים.
ויש את הגוף, ואיך זה להיות ממש בגוף, ולא מנוכר לתחושה גופנית ולאיך שהגוף הוא – הכאבים, האופן בו דברים מופיעים, ולהיות בסדר, באופן עמוק, עם איך הגוף הוא. זה קשה, זה מסע לא קל. לבודהא יש משפט בו הוא משתמש כלפי יסודות המודעות, שהגוף הוא הראשון שבהם: האם אתם יכולים 'לראות את הגוף כגוף'? למה הוא מתכוון? חלקית, הוא מתכוון ל – במקום להשוות את האופן בו הגוף הזה נראה, או את הבריאות שלו וכן הלאה, אם הוא יפה או מכוער – למדוד ולהשוות עם גופים אחרים ממגזינים נוצצים, במקום ההשוואה הזו שאנחנו עושים בדרך כלל ביחס לגוף – האם אני יכול לראות אותו כגוף, להתייחס לדברים בלי העצמי המשווה. זה עושה הבדל ענק. כשהגוף מזדקן – זה לא קל להיות בסדר עם זה.
חלק מהעניין של להיות עם הגוף – זה לראות שהגוף הוא חלק מהטבע, במובן יסודי כלשהו. הגוף הוא חלק מהטבע, והוא לא מנותק מטבע – כל זה בא מטבע, ואנחנו נחזור לשם, בוודאות. מישהי בריטריט אחד סיפרה על תרגול יפה שהיא היתה עושה בבוקר: היא היתה קמה מוקדם מאוד, יוצאת החוצה – ומשתחווה עמוקות לחמשת האלמנטים, שמופיעים גם הם בדרשה על תשומת הלב. הגוף מורכב מאלמנט האדמה, אלמנט האש, המים, האוויר והמרחב. זו שיטת חשיבה ארכאית, שגם אומרת – שזה שייך לטבע. היא היתה יוצאת עם הזריחה, ומשתחווה לאלמנטים, בידיעה – שזה לא נפרד ממנה. אדמה שם – זהה לאדמה פה; מים שם – זהים למים פה, לדמעות, לשתן, לדם; החום שם – זהה לחום פה; האוויר שנע שם הוא אותו אוויר שפה; חלל וחלל. להביא את הלב, בהתמסרות – לתרגול תובנה. והלבביות הזו יכולה להעמיק את התובנה, ולאפשר לעצמנו להרגיש בבית. האלמנטים האלו חוזרים לטבע כשהגוף מת, ונולדים גופים חדשים. חיות אוכלות, ומחזירות לטבע, ואין שם הפרדה.
אז כל זה, באופן טבעי – מוביל לאופן נוסף של 'להיות בבית' ולאי ניכור. להיות בבית עם כדור הארץ. הבודהא לקח את זה כמובן מאליו: הוא נולד מתחת לעץ, הגיע להארה תחת עץ, ומת תחת שני עצים. הוא חי את רוב חייו בחוץ, ביער. אז הוא לקח את זה כמובן מאליו, אבל לנו קשה לעשות את זה בימינו. הנסיך צ'ארלס דיבר על עידן הנאורות, והוא אמר – שדרך התיעוש, יחד עם כל הדברים שהוא נותן לנו – העידן נהיה עידן הנוחות. אנחנו הולכים על הקו הזה של נוחות, ואם אנחנו מדברים על ערכים – זה נהיה ערך שאנחנו מחוברים אליו, ואולי אפילו לא באופן מודע. עידן הנוחות הופך להיות עידן הניתוק, מאוד בקלות. יש אמרה יפה משיר של מיי סארטי – 'הנה כוס מים מהבאר שלי, טעמם של סלעים, שורש, אדמה וגשם. זה המיטב שיש לי. הכישוף היחיד שלי, והוא קר, וטוב משמפניה'. כשאנחנו מדברים על קשר לאדמה, והאדמה כבית שלנו, וזה לא אומר שכולם צריכים לחיות חיים כפריים או חקלאיים או משהו כזה, שמתאימים לחלק מהאנשים, ולאחרים לא. אז – זה לא עידוד לזה דווקא. כשהאסטרונאוטים במשימת אפולו הגיחו מהאטמוספירה וראו את כדור הארץ – תכשיט צבעוני באמצע הרבה מאוד כלום, אז הם חזרו, לעתים קרובות – עם איזו התמרה רוחנית עמוקה מתוך הראייה הזו. חלק מהם טסו סביב הצד החשוך של הירח, וראו – אין שם הרבה, בשכונה שלנו ביקום. אחד מהם אמר ש: 'זו דרך ארוכה מאוד למקור המים הבא'. זה מה שיש. אז – האם אנחנו דואגים לבית שלנו? כמו שאני לא משתין על השטיח בבית שלי – האם אני דואג לבית הזה? יש איזו אישה, ואני לא בטוח אם היא היתה עיתונאים או אמנית, אני לא ממש בטוח, והיא סיפרה לי (זה סיפור קצת מוזר) היא סיפרה שישנם אגמים ענקיים, שבהם מטמינים את הפסולת הרדיואקטיבית מניסויים גרעיניים, והם כל כך גדולים, והם זורחים בגלל הפסולת הרדיואקטיבית, כך שאפשר לראות אותם מהרזולוציה הכי רחוקה של גוגל-מפות. פסולת רדיואקטיבית זרחנית – מאוד רעילה, והם פשוט משאירים את זה שם, כי אף אחד לא יודע מה לעשות עם זה. זה זורח, ואז שחפים מגיעים, והם נוחתים שם, והם אוהבים את זה כי זה חמים, ומחמם להם את הבטן, ואז הם עפים למקומות אחרים ולוקחים איתם את הפסולת, לא חשבו שזה יקרה כשטמנו שם את הפסולת. אז שכרו רובאים – שירו בשחפים. ואתה חייב לחשוב – כמה מנותק אתה צריך להיות כדי לעשות את זה? אז דיברנו על זה, ואני לא רוצה להישאר שם יותר מידי – הצרכנות והאינדיווידואליזם, והחשיבה שבבסיס כל זה – איך זה משפיע על התחושה של כדור הארץ כבית? איך אני נע דרך החיים? אנחנו נוסעים הרבה בחיים האלו, הרבה יותר מאבותינו, ואפשר לנוע כתייר – ולצרוך חוויות, ואז דברים כמו מה שהנסיך צ'ארלס אמר – נוחות הופכת להיות ערך כל כך גבוה בחיים. אבל התיעדוף הזה, של נוחות – יוביל לחוסר-בית עמוק. זה לא יכול שלא להוביל לשם.
פיטר אואן ג'ונס, מתוך הסיפור יוצא הדופן של העלייה לרגל שלו אומר – 'עכשיו אני מרגיש שעם כל מלון חדש שאנחנו בונים אנחנו מפסידים עוד טיפה מהחלב של טוב הלב האנושי. הרעיון של יוקרה, של הכמיהה להיות עטופים בנוחות – הפך לכל כך מזיק לאנושיות שלנו. השהו מבט ארוך ועמוק על היוקרה – זה דבר קר, כל כך קר. הקווים הארוכים של הארמונות חסרי האהבה האלו, שפזורים על החופים היפים ביותר בעולם'. כמה זה שונה – לנוע דרך החיים כעולה לרגל. איך זה לנוע דרך החיים כעולה לרגל? הוא רוצה משהו אחר לגמרי מתייר. משהו אחר מתועדף, הכוונות שונות, ומתוך זה – כוונות וערכים, החוויה חייבת להיות שונה. הכוונות והערכים הם שמולידים את חוויית החיים שלי. כשאני מחפש את זה – נוחות, יוקרה, תענוג – אולי אני אקבל את מה שאני רוצה, אבל אני אקבל עוד הרבה דברים יחד עם זה. אני אולי אקבל את זה, אבל הרבה דברים אחרים יכנסו, שלא עלו על דעתי, במובן של איך אני מרגיש, ואילו חוויות יש לי. אם יש לי ערכים אחרים – אני יכול לקצור משהו הרבה יותר יפה. אז צרכנות, אינדיווידואליזם – משפיעים על איך אנחנו מרגישים במובן של הבית הגדול יותר שלנו.
ויש חלק מורכב יותר – מה האפקט של זה על השקפת העצמי של אנשים? מה האפקט של הערכים האלו על השקפת העצמי של אנשים? דיברנו, לפני כמה לילות – על האובדן של תחושת המאמץ המשותף בחברה. החברה מפוררת, ואנחנו לא ממש חולקים תחושה של כיוון שאנחנו חולקים יחד, ותומכים במשהו ביחד. צרכנות ואינדיווידואליזם הולכים בכיוון של: 'מה אני יכול לקבל?'. מרדף יחידני, וכל הערכים שהולכים עם זה. כשיש אינדיווידואליזם, כשיש אמונה ביחיד כדבר החשוב, הדומיננטי, ומרכז של כל הפסיכה סביב זה – זה מביא הרבה השפעות.
עם האינדיוווידואליזם – יש צורך לבטא זהות עצמית. איך אתה יודע שאני אינדיווידואל? משום שאני מבטא זהות עצמית ייחודית. ואחת הדרכים בהן אנחנו עושים את זה, וזו אחת הסיבות בגללן כל כך קשה לעצור את כדור השלג של שינויי האקלים – שמאוד קשה לעצור צרכנות, כי אנשים קונים דברים, כי זה מה שמבטא את הזהות שלהם. אנשים יהיו מאוד מסוייגים… – זה לא רק התענוג ותאוות בצע שבצרכנות, אלא – המכונית שאני נוהג בה, הבגדים שאני לובש, הטלפון שיש לי – אנשים מרגישים שזה אומר עליהם משהו, כאנשים. אז זו דרך אחת לבטא אינדיווידואליות. ואז באה הדהרמה, וזה ממש קל לומר – שמה שכולם צריכים לעשות זה להרפות מהצורך בזהות. שמענו, אם הייתם בחוגים האלו מספיק זמן – שהעצמי הוא אשליה, שהוא בעיה וכן הלאה, ולכן – הרפה מהצורך בזהות, והצורך לבטא אותה – זה 'עשיית עצמי', אגו, אשליה. אני תוהה אם זה לא פשוט מידי, ולא באמת יעבוד בימינו. כל דבר שאני אומר ועושה הוא, במובן מסויים – הצהרה של במה אני מאמין. אז אני יכול להחליט לא להתעסק בכלל באיך שאני מתלבש, ואישית אני דווקא מנסה, למרות שאולי זה לא נראה ככה. באמת שאני מנסה! אבל אם אני לא, אם הייתי סוג האדם שלא היה אכפת לו בכלל – זו עדיין הצהרה. אם הייתי נזיר – אני לובש משהו, וגם זה מצהיר משהו על האמונה האינדיווידואלית שלי. זה משהו שאי אפשר להמנע ממנו בימים אלו. ואני תוהה – אם אנחנו לא צריכים, כדבר מאוד בריא – לבטא את עצמנו. במקום לומר – שזו רק אשליה – אנחנו צריכים לבטא את עצמנו. אם אני מבטא את עצמי יותר – אני ארגיש יותר בבית בעולם. אם אני עוצר את הביטוי שלי, זה בדרך כלל, היום – משום שאני מסיג את כוח החיים שלי, את הליבידו שלי מהעולם, וזה בא, בדרך כלל, מתוך פחד. וזה מוביל לדיכאון מאוד לא מועיל, וליותר ניכור. אז זה מורכב. שאלת הזהות בימינו היא לא שאלה פשוטה. האם אנחנו צריכים לבטא זהות, ומה זו זהות בכלל? אני חושב שזה הגיע לנקודה היום, שבה אנחנו לא צריכים לנסות למגר את האינדיווידואליזם. אין סיכוי, זה לא יקרה. פסיכולוגית – ההבנה שלנו נעה למקום אחר, היא כל כך שונה עכשיו מבימי הבודהא; תרבותית – זה כל כך מוטמע, ואי אפשר להימלט מתחושה של אינדיווידואליות במובנים מסוימים. אז אולי – אינדיווידואליזם יכול להיות טוב? במקום לומר שאנחנו לגמרי בברדק נורא מזה, יש בזה משהו טוב, ובמקום להיפטר מזה – אנחנו יכולים להיפתח לזה בדרך אחרת. זה קצת לא הוגן מצידי לומר את זה בשיחה הזו, כי צריך לומר הרבה יותר. אולי – אנחנו תופסים אינדיווידואליזם באופן הלא-נכון. אם אנחנו קוראים את דברי הבודהא בקנון הפלי, את מילותיו המקוריות מלפני 2500 שנה, אפשר לראות שאין שם את אותן בעיות שעולות מתוך תחושת העצמי בת-ימינו. אף אחד לא מסתובב ומדבר עם הבודהא על זה שהוא שונא את עצמו, או לא עומד בציפיות של עצמו, או שיש את זה ואת זה שהם לא אוהבים באישיות שלהם. השיחה הזו נעדרת לחלוטין. כל התחושה של אישיות, ומידת המורכבות של התחושה לגביה היא במידה רבה חלק מהתרבות המודרנית, שהגיעה מהחשיבה הפסיכולוגית ומכל מיני דברים אחרים בחברה המודרנית. אנחנו במקום אחר מבחינת המורכבויות של העצמי. כשאנחנו מדברים על הריקות של העצמי והפטרות ממנו – אנחנו, במובנים רבים… יש הרבה רמות ללימוד הזה, אבל ברמה מסוימת – אנחנו מתמודדים עם רמה שלא ממש התקיימה, כאשר הבודהא לימד. זה עניין מעניין. בימינו – אנחנו נוטים להאמין, ואנחנו מזינים את זה האחד בשני – אנחנו מאמינים בעצמי של האישיות. אישיות לכידה, לי יש אישיות כזו, ולמישל אישיות כזו, ול-יוהא יש כזו. זה מי שאני, וזה מי שהוא. ובקלות מאוד, עם האמונה באישיות האחת הזו – אולי לא ממש מבריק, או קצת משעמם, או כאלה – אלו עצמיים של אישיות, וזה נעשה מאוד חשוב בתרבות האינדיווידואלית שלנו, אז איך שאנחנו חושבים על העצמי, וכשיש לנו אישיות אחת – זה מאוד בקלות הופך למשהו שמודדים אותו. אז – 'האם אני טוב מספיק?'; 'האם אני מבריק מספיק?'; האם אני יפה, או מכוער?'; כל כך הרבה דגש על המדידה של העצמי הזה. אתם מבינים על מה אני מדבר? השוואה ותחרות. והרמה הזו של הסבל שנובע מהעצמי, שאנחנו סופגים בחברה שלנו בגלל התחושה של העצמי שיש לנו, זה לא ממש היה קיים. אז יש לנו בעיות שבאות מתוך התחושה של אישיות אחת, ומתוך המדידה שלה מול אחרים, ומתוך כך – הרבה מאוד חרדה חברתית מגיעה. דיברנו על זה היום בשתי הקבוצות. כמה רווחת, איזו מגיפה זו בחברה שלנו – הדאגה הזו, החרדה – מה חושבים עלי? האם אני בסדר?האם אני טוב מספיק? זה כל כך כואב, וכל כך נפוץ, ומתפשט, כמו סרטן, לכל מערכות היחסים – עם עצמנו ועם אחרים. וכשזה שם – חרדה חברתית, דאגה מ-איך חושבים עלי – איך אני יכול להרגיש בבית? איך אני יכול להרגיש בבית אם הנוכחות של אחרים מאיימת עלי? אני לא יכול להרגיש שאני מיושב, שייך ונינוח. אז יש את המדידה סביב האישיות האחת הזו.
וגם – זו סוג של אשליה, שיש לי אישיות אחת, וגם – בחיפוש הזהות – אנחנו מנסים למצק את הדבר הזה, שהוא בעצם אמונה, על ידי זה שאנחנו ממצקים את הזהות שלו.
אז אנחנו נעים הרבה בימים אלו. אני חייתי בארצות הברית שנים רבות, והרבה מחברי נעו הרבה בחיים, ולעתים קרובות לא חיים איפה שנולדו; ועם הפירוק של החברה, שדיברנו עליו, יכול להיות, שאנחנו לא צריכים להרפות מכל זהות, בהכרח, אלא לשאול – איפה אני מחפש אחר זהות? איפה, ואיך – אני מחפש זהות? ואיך אני מבטא זהות? ושוב, שאלת הזהב – האם החיפוש אחר זהות, והביטוי שלה – מועילים לעצמי ולעולם, או לא? אז חלקית, אני תוהה אם – 'בבית עם האישיות' – האם אני יכול להיות 'בבית עם האישיות שלי'? ואולי – לחשוב עליה כריבוי יכול להוריד לחץ מכל העניין. 'בבית עם אישיויות'. ישנם הרבה 'אנשים' ש'גרים' פה. אני לא רק אחד. יש הרבה שגרים פה. וזה פותח את כל העניין, ומוריד הרבה לחץ. אני פחות קונה את העניין של אישיות אחת שאותה מודדים. יש פה הרבה עצמיים. פחות לחץ למדוד ולהתאים, לקנות את הזהות שלי, ולגרום לה להרגיש אמיתית, ולהיות טובה יותר מאחרות.
אז אם נמשיך עוד – לתחושת העצמי. ולרעיון של 'להיות בבית עם העצמי', מה עם תחושת הקיום עצמה? מבחינה קיומית – מה זה אומר – 'להרגיש בבית בקיום?' בתחושת הקיום? אז – איפה שיש חיים, יש מוות. וזה עניין גדול מלהרגיש בבית, קיומית – להרהר במוות, ללמוד איך להרהר במוות שלנו ובמותם של אחרים. אם אני לא מתקרב לזה, תמיד יש מתח בחיי של – לנסות להימנע מהידע הזה, להעמיד פנים שהוא לא קיים, או להתעלם ממנו. זה די חשוב – להפתח לעובדה החשובה ביותר בקיום שלי, שהיא – שאני עומד למות. איכשהו – להפתח לזה באופן שמאפשר תחושת ביתיות ושייכות. וזה מעניין, כי אם אתם קוראים סופרים קיומיים, ההנחה היא שאתה לא יכול להרגיש בבית בקיום שאתה תחלוף ממנו. יש פיזיקאי בשם בריאן גרין, שכתב ספר מאוד טוב שנקרא 'המרקם של הקיום', והוא מתחיל אותו מלומר שכילד הוא מצא ספר של אלבר קאמי בספריה של אבא שלו, ופתח אותו – ובעמוד הראשון, משהו כמו: 'השאלה הפילוסופית היחידה היא שאלת ההתאבדות'. כלומר – כשאנחנו רואים מה החיים הם, אז זה הדבר ההגיוני לעשות, והספר, אני חושב – הצדיק את נקודת המבט הזו. ובריאן גרין טוען, כפיזיקאי, הוא אומר – אוקיי, אבל – האם אתה רואה את החיים באופן נכון? כי מה שקאמי והוגים קיומיים אחרים מסויימים אומרים – שמה שמופיע בפנינו אלו 'החיים'; אבל – הוא אומר – כשאני כפיזיקאי מביט יותר מקרוב – מה שנראה כמו 'קיום', במבט ראשון, הוא בעצם משהו אחר לגמרי ממה שהוא נראה במבט ראשון. אז אם אני שופט את רעיון ההתאבדות, בהתבסס על תחושה אשלייתית ולא-חודרת של מהם החיים – אני עושה טעות די חמורה. אותו דבר עם הדהרמה. והיום יש זרם די פופולרי בדהרמה של מעיין 'דהרמה קיומית', ויש לזה את המקום שלו, ואני אחזור לזה. אבל – האם אני מסוגל להביט בחיים לעומק? האם אני כשיר לזה? הוא מדבר על זה במונחים של פיזיקה וטבע המציאות, ואנחנו – האם אנחנו כשירים מדיטטיבית? האם אני יכול להסתכל לעומק, באופן חודר? אני יכול להסיק כל מיני דברים על החיים, ועל מה הם, ולהציג את זה כפילוסופיה רוחנית, אבל אם לא חדרתי דרך הראייה שלי, זה לא מונח מספיק ביציבות.
אז מתוך זה – אמרנו את זה כמה פעמים באולם – כל פעם שיש סבל, או שמשהו משתבש – תמיד יש הקשר שבתוכו קיים הקושי. לא יכול להיות קושי בלי הקשר. אז – דיברנו על ההקשר של הגישה והיחס של התודעה, ושל המרווחות שלה, אבל – בואו ניקח הקשר של תמונה גדולה באמת, ונאמר – כל תחושת הקיום שלי, התחושה של מהו הקיום, כהקשר של הקיום הזה. אני שופך משהו על השטיח, האוטו שלי מתקלקל, אני נעשה חולה, או מרגיש לחוץ – כל דבר שהוא – העניינים הקטנים של החיים, או כאב לב כזה או אחר – התחושה הגדולה של 'מהו הקיום', ובמובן מסויים – אם אני אומר דברים בצורה גסה – אני אומר שבתחושת הקיום יש משהו מיסטי. תחושה מיסטית של הקיום, כתחושה שיכולה להיות. או, לחילופין – תחושה ש'הקיום הוא חסר משמעות': אנחנו בחיים האלה כתאונה אבולוציונית, שנוצרה מכימיכלים שמגיעים יחד מהכוכבים, ושהו בביצה, וקרה כך וכך – והנה אנחנו! זו תאונה, וזה לא אומר שום דבר, ואם אתה חושב שכן – אז אתה נמושה שמנסה לברוח ממשהו. האמת היא אתאיסטית או אגנוסטית. אני לא רוצה לומר אם זה נכון או לא, אלא – מה שאני רוצה לומר עכשיו הוא -שזה חשוב לתת להקשר הזה, של התמונה הגדולה – להיות נוכח, באופן חי – כשיש סבל. כי בקלות מאוד – אנחנו נשאבים לתוך סבל. המכונית התקלקלה, וזה כל מה שיש. זה מכווץ מידי. ויש דרך בה כל נקודת המבט מצטמצמת. אבל איך זה יהיה – המכונית מתקלקלת, ואני באמת עם, באופן מורגש, באופן חי – עם התחושה של חוסר המשמעות של הדברים, אם זה העניין שלי. במקום להישאב לדבר הזה, שמולי – להביא עמדה גדולה הרבה יותר לתוך נקודת המבט שלי, כך שאני לא שאוב לתוך הדבר הקטן הזה. ואז מה קורה, בין אם זה מיסטי? או חסר משמעות? מה קורה? אני יכול, כמתרגל, להימנע מנקודת המבט הרחבה – אבל יש לזה תוצאות. הבודהא, אם אנחנו חוזרים למשפט הזה מהדרשה על יסודות המודעות: 'לראות את הגוף כגוף', 'תודעה כתודעה', וכן הלאה – זה נשמע כאילו – 'האם אתה יכול להיות שם עם מה שיש, בלי לראות שום משמעות, או דבר אחר, או מיסטיקה או משהו כזה, או אפילו את חוסר המשמעות, בלי כל זה' – אבל מה שזה – אלו הן הנחיות מדיטציה. זה משהו שאנחנו מחזיקים במדיטציה, וכשהנזירים והנזירות האלו קמו מהמדיטציה – היתה להם השקפת עולם די חזקה, שהבודהא עודד, ושהיא החזיקה את האופן בו הם חיו את החיים. האם זה נשמע הגיוני? זה מבט מדיטטיבי. אם אתה מנסה להשהות אותו – זה בעצם בלתי אפשרי. ובודאי שאי אפשר להתמודד עם המורכבות של החיים המודרניים כך, זה יתמוטט על הפנים של עצמו. אם אתה, נניח, מתגרש, או עובר דבר כזה או אחר, או שיש קשיים עם הילדים שלך, נניח שהם עושים סמים או משהו. זה כלי מדיטטיבי. זה הכל. מאוד חזק, אבל רק רק. אז – צריך תמונה גדולה.
כשיש לנו תמונה רחבה יותר, אנחנו יכולים לראות בהקשר רחב יותר – שזה שם דברים בהקשר יותר רחב, ועושה הבדל גדול. אנחנו, לעתים קרובות – נשאבים לתוך סבל עם הפרספקטיבה הלא-נכונה. אז – האם זה אפשרי, ויש פה רמה נוספת – האם זה אפשרי למצוא רמה נוספת, רמה שלמה נוספת – של להרגיש 'בבית בעולם'. עם המוות, ועם כל זה. הבודהא, בסיפור, עזב את הבית. בית מאוד נוח, כנסיך, והוא עזב, לדבריו, כדי: 'לחפש אחר ביטחון בלתי מותנה'. הוא חיפש רמה אחרת של בית. וישו, היסטורית, אם נדבר במונחים האלו – הוא היה בן לא לגיטימי. הוא לא ידע מי היה האבא שלו, במובנים אנושיים, ועל זה היתה סטיגמה ענקית בחוק ובתרבות היהודית של אותה תקופה. זו סיטואציה שממש הוציאה מישהו מהתרבות. ויש את הסיפור של הלידה שלו, והשלב בו הוא נדחה מנצרת כשהתחיל להטיף, ויש את התחושה של: 'לא בבית, לא בבית, לא בבית', והוא הולך עם זה למקום אחר לגמרי – לתחושה מיסטית של הקיום: אלוהים, או, בשבילו – אבא. ויש את התחושה המיסטית הזו – שמרפאת ומשפיעה על הרמות הרגילות יותר שדיברנו עליהן. אז דיברנו על ניכור, והדרך בה החברה יכולה לעשות זאת; ויש לנו תחושת ניכור מסיבות שונות, ולא רק משום שהחברה מזינה את זה, והאם – אני יכול למצוא רמה אחרת לגמרי? זה לא אומר שאני לא מעורב בחברה; וכבר אמרנו – שהמעורבות היא סוג של ביטוי עצמי, וזה גורם לי להרגיש יותר בבית בעולם, אפילו כשיש לי בעיה עם החברה, כשאני מעורב – זה מאפשר להרגיש יותר בבית. אז האם אנחנו יכולים כאנשים, כמתרגלים – לגלות, להפתח למה שהיינו יכולים לקרוא לו – תחושה מיסטית של בית? תחושה ברמה אחרת לגמרי של להרגיש בבית בעולם הזה, בקיום הזה? וזה אפשרי. זה בוודאות אפשרי, בכמה דרכים.
הצגנו את התרגול של המרחב היום, של התודעה המרווחת – זה מאוד חזק מבחינה הזו. אז אני רוצה להיכנס לזה, למרות שהצגנו אותו רק הבוקר וזה די טרי, אבל תזכרו שחלק מהשיחות האלו הן בעצם לשלב מאוחר יותר. אז אולי תרגישו שאתם לא קולטים את כל זה עכשיו, או שזה קצת, או הרבה – מעבר לאיפה שאני. אז הן לא רק לעכשיו. אז – אני אומר קצת על האפשרויות של לאן התרגול הזה של פתיחת התודעה יכול להוביל, פוטנציאלית. אז – התחלנו עם המרחב הבוקר, ובהמשך לשאלה המועילה שהארי שאל – אני מתחיל, בתוך המרחב – להיפתח לתחושת המרחב או הדממה עצמה, ולאיך שהם מרגישים. לפתח אינטימיות ומוכרות עם הפתיחות של המרחב, ולאט לאט, בהדרגה, זה כמו שהעיניים מתרגלות לאפילה, ואני מתחיל לחוות את המרחב כמלא באיכויות יפות. אולי אני לא שם לזה לב בהתחלה, וזה לוקח זמן; אז בבקשה – אם אתם מקשיבים לזה – אל תאמינו לביקורת הפנימית שמודדת איפה אתם; אני רק מתאר איך זה יכול להיפתח. לעתים קרובות יש תחושה של אהבה במרחב הזה, ואני לא שם לב לזה בשלבים הראשונים, אבל יש שם תחושה מיסטית, אוניברסלית – של אהבה; או קרינה; או שלווה נרחבת, אינסופית; דממה אינסופית ועמוקה. כל אלו אפשרויות. אחדות ותחושת אי-נפרדות. דיברתי עם מישהו בטלפון לזמן מה, והוא: 'אני מרגיש חיבה, אי הפרדה, מכל הדברים, ובתוך זה – הפחד מתנקז מתוך החוויה'. כי הפחד מגיע מתוך ההפרדה – מי אני, ואיך אני יכול להגן וכל זה. וזה פשוט מתנקז אל מחוץ לחוויה. או, מישהי אחרת אמרה לי: 'זה כמו להיות מוחזק באהבה טהורה'. ולמעשה – עם תרגול, והיא תרגלה את זה בבית – והיתה יכולה לגשת לתחושה הזו אפילו בזמן העבודה, כשדברים העלו תחושה של ספק או בושה, והיא יכלה לגשת לתחושה הזו, ולהיות מוחזקת באהבה הטהורה הזו, וזה הקל ופתח את התחושה של הבושה שהיתה שם. אז זה אפשרי, כשזה נפתח כך – ישנה תחושה עמוקה של תמיכה. תמיכה קיומית עמוקה; סוג של קרקע שתומכת בהכרה, בקיום, ולמעשה – בכל ההתגלמויות. וזה מעניין שבמסלול שכל מתרגל יכול למצוא בתוך זה, נראה שככל שהתרגול מתפתח לאורך זמן (חודשים ושנים בדרך כלל) חלק מהאיכויות האלו, שישנן במרחב – ירגישו יותר או פחות נגישות לאנשים שונים. אז – לאנשים מסוימים – קשה לשאת את התחושה של אהבה שם, שנוגעת בפגיעות ישנות לגבי האופן בו הם היו מוחזקים באהבה; לאחרים – הקרינה של המרחב הזה; ויש, לאורך זמן – אפשרות מאוד אמיתית של ריפוי במרחב הזה. וזה אפשרי לפעמים להביא חלקים של בושה, חלקים לא-אהובים, פינות דחוסות וחשוכות – אפשר להעלות אותן לתוך המרחב הזה, ולהציע להן להיות מוחזקות על ידי המרחב, על ידי הדממה שמחזיקה בלא-מאמץ. והדממה, המרחב, השלווה – נספגות אל תוך המקומות הפגועים האלה. זה כאילו לדממה לא אכפת מה יש בה, למרחב לא אכפת מה עולה, והוא אוהב, מחזיק, מקבל את הכל במידה שווה.
לאורך זמן, וזה אפשרי שחלקכם טעמתם משהו מזה היום, והעניין של קצב באמת לא חשוב – כשהמרחב הזה נפתח הרבה דברים מעניינים קורים, ובין השאר – תחושת העצמי דועכת. היא נעשית 'פחות' התחושה שיש לי של ישות קשיחה ונפרדת, עם כל העניינים, המחשבות, והאישיות שלי – שאיתה אני מזדהה, אז ההזדהות הזו, וגם ההתגלמות הזו עצמה – מתחילה לדעוך. זה נשמע הגיוני? לאנשים מסוימים – זה מביא פחד. באופן מובן מאוד, והעצמי עם כל הקושי והמורכבות – זה כל מה שאני מכיר, מזה עידנים, ואני מרפה מזה רק כשאני ממש ישן; וזה קשה להיפרד מציון הדרך המרכזי הזה ומהמוכרות הזו. אנחנו נצמדים לעצמי, ובהיעדרו – יש תחושה טבעית של פחד. בהדרגה – אנחנו לומדים לעבוד איתו ונפרדים ממנו, בסופו של דבר. בסופו של דבר, כפי שמתרגל אמר לי – בסופו של דבר אין צורך בעצמי הזה, ובהגנה העצמי הזו, וזה מאוד מרפא. יש משהו מאוד מרפא בהיעדר תחושת העצמי הזו. אי-הפרדה מגיעה, תחושה של אי-נפרדות. ועם אי הנפרדות אני ארגיש את העולם כבית, משום שהוא לא נפרד.
וזה מעניין, אם נכנס קצת יותר לפרטים, כי זה אחד התרגולים שאנחנו עושים בריטריט הזה, ושווה לרדת לעומקו קצת יותר – לפעמים המרחב נפתח וזה מרגיש מאוד מחזיק ומנחם עבור העצמי, ואתה מרגיש את העצמי מוחזק בתוך המרחב הזה. והעצמי נחווה כמקבל של האהבה וההחזקה הזו, וזה ממש טוב וממש מרפא, ואנחנו לא רוצים למהר דרך זה, כי זה ממש חשוב. וגם – כאשר התרגול הזה מעמיק, עם המרחב – תחושת העצמי דועכת, שוקטת, ועם ההשקטה הזו – יש פחות מה שצריך להיות מוחזק. יש פחות להחזיק. וכך – התפישה, החוויה של החזקה – פוחתת. וזה גם מאוד מאוד מרפא. לאורך זמן, וזה נפתח בקצב שלו, ואנחנו צריכים לתת לזה זמן. אבל להכנס ולצאת מהתחושה הזו, לאורך שנים כפי הנראה – מהתחושה של 'פחות עצמי', ואז שוב – לדעת את זה, לדעת אפילו את ההתמוססויות הקטנות של תחושת עצמי – זה מרפא הרבה מהשקפות העצמי, זה מרפא הרבה מהכיווצים של העצמי. אז מישהו אומר: 'אני לא טוב מספיק, לא מגיע לי להיות אהוב, לא מגיע לי להיות מוחזק'. השקפות עצמי מכווצות כאלו – זוכות בריפוי חלקי על ידי שאנחנו רואים אותן, וגם – על ידי זה שאנחנו צוללים ל'פחות עצמי' הזה, וחוזרים. משהו כמעט פלאי קורה להשקפות העצמי האלו.
אוקיי, אז אולי אתם מקשיבים ושואלים, מאוד בצדק: 'האם זה אמיתי? האם אתה מדבר על משהו אמיתי או שאתה ממציא, וזה בלבול מוח מיסטי?'. 'מה אמיתי?' וזו שאלה ממש חשובה – מהו אמיתי? אז אני רוצה לקחת קצת זמן ולדבר על זה, כי זה די מהותי למה שאנחנו עושים בכל התרגול שלנו. אם אתם יודעים משהו על פיזיקה מודרנית, והעולמות של יחסיות ושל פיזיקת קוואנטים – ואני עושה הפסקה מהשיח המדיטטיבי לרגע – הדברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם וקיימים באופן ברור, שאני לא יכול להכחיש את קיומם – השעון המעורר הזה, השטיח הזה, הדברים שאי אפשר להכחיש – זמן, חלל, בהבנה של הפיזיקה המודרנית – דבר שאני לוקח כמובן מאליו כאמיתי – לא קיים כשלעצמו, במנותק מנקודת המבט שלי עליו. כמה מכם, אני בטוח, מכירים את הקריאה והמחשבה הזו – אז – בין אם זה אור או חומר – זה תלוי באופן בו אני רואה את זה. זה יכול להופיע, ושיהיו לו התכונות – של גל, או של חלקיק. למה זה רלוונטי? כי אנחנו מדברים הרבה, בעולם של מדיטציה – על דרכי ראייה, אם נחזור לשיחת הפתיחה. אנחנו מביטים בדברים באופנים מסוימים, והאופן שבו אני מביט – מגלה את מה שאני רואה; ואנחנו רואים, בסופו של דבר – שאין משהו נפרד מהאופן בו אני מביט בו. אנחנו רגילים לחשוב שכן – יש את השעון, ואת זה ואת זה, ואת כאב הלב והכעס. אבל איך שאני מביט – זה חלק מדבר הזה. הוא לא קיים כדבר נפרד מהאופן בו אני מביט. והמבט – קובע את איך שאני אראה, ואת החוויות שיהיו לי. אז – אם אתם מכירים את הפיזיקה הזו – אי אפשר לומר שחלקיק הוא כאן, ונע והולך לשם. הייזנבורג, אחד החושבים היותר רדיקליים מראשית ההתפתחות של מכניקת הקוואנטים, אמר: 'הדרך של החלקיק התת-אטומי באה לכדי קיום רק כאשר אנחנו מביטים בה'. זה משהו מהפכני לגמרי באופן בו אנחנו מבינים מהי מציאות. 'הדרך של החלקיק התת-אטומי באה לכדי קיום רק כאשר אנחנו מביטים בה'. אז – במבט העמוק הזה בטבע המציאות – אני לא יכול אפילו לומר ש-לדבר הזה יש מיקום, שזה נראה כמו הדברים הברור מאליו ביותר. 'זה שם. הנה זה'. אתה לא יכול לומר: 'זה חלקיק, והוא שם' – בלי ההתבוננות שלך. זוהי ההתבוננות שלך שנותנת לו את המקום שלו, ואת האיכויות של היות חלקיק. אז – ההתבוננות שלנו, המבט שלנו – משפיע על מה שאנחנו רואים – אם זה מופיע כגל או חלקיק; איפה זה, לאן זה נע, ובאיזו מהירות – כל זה מושפע על ידי ההתבוננות. שוב, אם אתם יודעים משהו על ענייני הפיזיקה האלה – זה לא המצב שאנחנו מתבוננים באופן רשלני, או שהציוד לא טוב מספיק, או משהו כזה. זה בטבע המציאות עצמה. זה מטבעו של דבר – לא להיות 'דבר' עד שאני מביט בו. דבר אינו 'דבר' מבלי שאני מביט בו. יש פיזיקאי בשם פול דיוויס, אז במילותיו: 'בהשקפה של הפיזיקה הקלאסית – חלקיק הוא כמו כדור ביליארד קטנטן, שנמצא איפשהו ונע לאנשהו. ההתבוננויות שלנו, בהשקפה הזו – מגלות את המציאות, ולא יוצרות אותה.' כך אנחנו חושבים על העולם. 'אטומים וחלקיקים ממשיכים להתקיים עם מאפיינים מוגדרים גם כשאנחנו לא מביטים'. כך אנחנו מניחים, באורח רגיל – שהעולם הוא. 'בניגוד לזה, בפרשנות של מכניקת הקוואנטים – אנחנו דוחים את המציאות האובייקטיבית של עולם הקוואנטים'. אז אנחנו שואלים מה אמיתי, והוא אומר: במובן עמוק אנחנו דוחים את קיומו של עולם אובייקטיבי. אנחנו לא יכולים להתייחס לחלקיק כאל 'דבר קטן'. 'אנחנו לא יכולים לדבר באופן משמעותי על מה חלקיק עושה בין ההתבוננויות שלנו, משום שהן בדיוק הדבר שיוצר את המציאותיות שלו. ההתבוננות והמדידה על מיקומו של חלקיק יוצרת את מיקומו של החלקיק; ההתבוננות והמדידה על המומנטום של חלקיק יוצרת את המומנטום של החלקיק; ואף אחד מהם לא יכול להיחשב כ-קיים לפני שההתבוננות נעשתה'. ושוב, הייזנבורג: 'אם אנחנו רוצים לתאר מה קורה באירוע תת-אטומי, אנחנו צריכים להבין שהמילה 'קורה' תקפה רק להתבוננות, ולא למצב האירועים בין שתי התבוננויות'. זו הבנה שונה באופן לחלוטין של מהי המציאות. ופיזיקת הקוואנטים היא, כפי הנראה – התיאוריה המדעית המצליחה ביותר אי פעם, במובן של הדיוק שלה וטווח התחזיות. אז מה כל זה אומר? ג'ון ווילר, שאמור להיות בן מאה עכשיו, אני חושב שהוא עדיין חי, שהיה המורה של פיזיקאים רבים שזכו בנובל, ואיש נעים מאוד, לפחות על פי מה שקראתי בביוגרפיה שלו, הוא אומר: 'עלינו לסמן איקס על המילה הישנה: 'מתבונן', ולהציב במקומה את המילה החדשה: 'משתתף'. במובן מוזר כלשהו – היקום הוא יקום השתתפותי'. אז היקום אינו, כפי שהוא במודל הנאורות הישן – מכונה ענקית, תהליך שהרכיבים שלו נעים באופן מכני ובלתי תלוי בנו. זה לא הטבע של הדברים, כשאנחנו חודרים לאמת. אז מכניקת קוואנטים אומרת שלא רק שאנחנו משפיעים על המציאות, אלא במובנים מסוימים ובמידה מסוימת – אנחנו יוצרים אותה באופן פעיל. זה טריקי. זו דרך מחשבה מאוד שונה. אז מה זה אומר, במובן של מה שאנחנו אומרים פה הערב? כל זה תקף גם להתבוננות המדיטטיבית שלנו, ואני אדבר על זה יותר. אני לא מדבר באופן מופשט על פיזיקה, אלא – זה תקף לכל מה שאנחנו חושבים שהוא אמיתי, לכל התחושה שלי לגבי 'מהו טבע המציאות' שבה אני מתקיים. ומה שכל זה אומר הוא – שזה לא נפרד. שזה לחלוטין לא נפרד ממני. אם דבר מה אינו קיים בלי שאני מתבונן בו, אם הדרך בה אני מביט בו הופכת אותו למה שהוא – איך אני יכול לחשוב על עצמי כמתקיים במובן נפרד, ביקום נפרד ממני? כמובן שאם אנחנו שומעים את זה מהפיזיקאים – זה… אנחנו יכולים לחשוב: 'מגניב', או 'אני לא מבין את זה', או 'זה מופשט ולא רלוונטי'. אבל אני מזכיר את זה בדיוק משום שיש לזה כל הרלוונטיות עם מה שאנחנו יכולים לגלות במדיטציה. זו אותה תובנה. מישהו אמר לפני זמן מה – 'הבודהא, לפני כל כך הרבה זמן – גילה משהו כל כך עמוק שרק לאחרונה אנחנו מתחילים להבין לגבי טבעה של המציאות'. זה בלב העניין. אז – האם זה באמת שאנחנו חיים, שדברים נפרדים מהאופן שבו אנחנו רואים אותם, מהתודעה? האם זה באמת שחלק אחד של המציאות, אפשר לומר – יודע חלק אחר של מציאות? האם זה באמת מה שקורה? זה נראה, אינטואיטיבית, שזה מה שקורה – אבל ככל שאנחנו מעמיקים בתרגול – אנחנו מבינים – זה לא מה שקורה, זה לא טבע המציאות. כשאנחנו נפתחים דרך תרגול והרהור לתחושה ולהבנה הזו של אי-הנפרדות, במובן העמוק ביותר של המובן – העניין של למצוא בית ביקום מנוכר – נעלם.
האם כולכם מכירים את פו הדוב?
'שלום!' אמר חזרזיר. מה אתה עושה?
'צד' אמר פו.
'מה אתה צד?'
'אני עוקב אחרי משהו' אמר פו בנימה מסתורית.
'עוקב אחרי מה?' שאל חזרזיר והתקרב.
'זה בדיוק מה שאני שואל את עצמי. אני שואל את עצמי: 'מה".
'מה אתה חושב שתענה?'
'אני אצטרך להמתין עד שאמצא אותו' אמר פו.
'עכשיו, הסתכל לשם!' הוא הצביע אל הקרקע לפניו. 'מה אתה רואה שם?'
'עקבות!' אמר חזרזיר, ושרק בהתרגשות, 'או, פו, אתה חושב שזה… ווזל?'
'זה עשוי להיות'. אמר פו.
'לפעמים זה ווזל, ולפעמים זה לא'.
גל, חלקיק, כאב לב, חלל.
'אתה אף פעם לא יכול לומר רק על סמך עקבות'.
'חכה רגע', אמר פו, והרים את כפו. הוא ישב, וחשב באופן השקול ביותר שיכל, ואז – התאים את כפו לתוך אחת העקבות. גירד באפו פעמיים, ועמד.
'כן, אמר פו הדוב, אני רואה עכשיו. הייתי טיפש ומבולבל. אני דב מטופש כל כך'.
'אתה הדוב הכי טוב בעולם', אמר כריסטופר רובין, בקול מרגיע.
אז בשביל הבודהא – הביטחון העליון הוא ההבנה הזו של המציאות. ההבנה של הריקות של הדברים, שאומרת שהן לא קיימים באופן נפרד מהראייה, מהתודעה. והתודעה – גם אינה קיימת בנפרד מהראיה. זה לא שיש תודעה נפרדת, שמביטה החוצה ויוצרת הכל. גם התודעה. הבנה רדיקלית כל כך. המוח הקונספטואלי בקושי יכול לתפוס זאת. למעשה, הוא לא יכול לתפוס את זה באופן מלא. יש נקודה שאחריה הוא לא יכול ללכת. אז – מה שאנחנו נאבקים בו בחיים, מה שאנחנו מרגישים שמנכר אותנו, והבעיות שאנחנו מרגישים, בראיית דהרמה עמוקה של ריקות – הוא לא בעיה. כי זה ריק. אז מתוך המהארטנקואה סוטרה: הבודהא שאל: 'מנג'ושרי, איפה עלינו לחפש את מצב הבודהיות?' מנג'ושרי: 'יש לחפש אותו במכתימים, באי הטוהר של בני האדם', בקשיים ובדברים בהם היינו מתביישים; למה? 'משום שמטבעם המכתימים של היצורים החשים הם בלתי נתפסים'.
השיחה הזו ניתנה ביום השלישי של ריטריט בנושא אנטה שבו סייעתי בהוראה ליונתן דומיניץ, בסוף השבוע האחרון (היה נפלא!). יש לה כמה מטרות: א. לאפשר כמה כלים של עבודה משחררת עם אי-נחת בתרגול מדיטציית תשומת לב וריכוז; ב. לתאר למה ואיך עובדים תרגולים מכוונים של ראייה של אניצ'ה, דוקהא ואנטה, להציע דרך לחשוב עליהם ולהבין אותם, ולעודד את התרגול איתם; ג. להציע התבוננות נוספת שתאפשר התחלה של ראיית הריקות של כל הדברים מתוך התרגולים האלו.
פתיחה
מאוד מוקיר את המאמץ והתרגול שלכם. מאוד יפה, כנה. ואני מקווה שאתם יכולים להעריך את הרצינות של מה שאנחנו עושים פה.
בשיחה הזו אני אנסה לתת תיאור אפשרי של התפתחות של התרגול, ואנסה לשים את התרגול של אנטה בתוך הקשר. גם – על אילו הנחות, הגיונות ואופני תרגול הוא מבוסס, ולמה לעשות אותו, וגם – לאן הוא עשוי להתפתח.
ארבע האמיתות כ-שאלות מפתח
שאלתי את עצמי – מאיפה להתחיל את השיחה הזו. אז אני אעשה מה שכל בודהיסט יכול לעשות כשהוא לא בטוח – להתחיל מהתחלה.
אז ארבע האמיתות.
מה הן אומרות?
יש סבל.
הוא נובע מהשתוקקות.
יש פתרון.
יש דרך.
כל פעם שאנחנו לא בטוחים לאן ללכת או מה לעשות, אנחנו יכולים לקחת את ארבע האמיתות, ולהשתמש בהן כ-שאלות מפתח.
איפה יש סבל?
מה בתודעה בונה אותו?
האם יכול להיות פתרון כלשהו?
מה יוביל לשם?
המהלך של הבודהא לקראת התעוררות היה כרוך בהבנה עמוקה של מה בתודעה בונה סבל. על מה סבל נשען. ואם אנחנו יכולים לראות את זה, ולעבוד כדי למנוע את הבנייה של סבל – פחות ופחות סבל נבנה. כאשר הוא דיבר בקיצור, או למתחילים – הוא דיבר על השתוקקות. כאשר הוא הרחיב – הוא דיבר על מעגל ההתהוות המותנית. תנועות שהתודעה עושה – שיוצרות אי-נחת.
אז שאלה ראשונה: איפה יש סבל? אתם יכולים להזכר באיזשהו מצב של קושי, או אי נחת שחוויתם היום. יש לכם דוגמה לקושי, אי נחת, סבל?
סבל, יש לומר – זה עניין של מידה, ועניין יחסי. זה לא יש או אין. יש רק מצב אחד בו ממש אין סבל בכלל; בכל שאר מצבי הקיום שלנו – תמיד יש מידה כלשהי של אי נחת. יכול להיות שהיא קטנה מאוד, יחסית. אבל היא תמיד שם.
עכשיו, נניח, יש איזו מידה של אי נחת גופנית, ואיזו תחושה של 'משהו לא בסדר אצלי', או פחד קטן.
שאלה שניה: האם פתרון, או הקלה – הם בכלל בגדר אפשרות? והתשובה היא – ודאי שכן. לכל סבל אפשר לפנות, ואפשר לזכות בחופש ממנו, על ידי שינוי היחס אליו. זה לא תמיד זמין, ולפעמים צריך ללמוד – איך לעשות את זה, לנסות דברים שונים, ולראות מה עובד. אבל ודאי שאפשר לראות את הדברים אחרת. זה לא זמין לי עדיין, אבל אני יודע מנסיוני שזה אפשרי.
שאלה שלישית: ממה מורכב הסבל הזה?
מה הגוף, התודעה שלי עושים – שמתחזק ומזין את הסבל בסיטואציה?
סבל, כמו כל דבר – הוא פעילות; קארמה. זה לא ש'יש סבל' – כדבר מוצק ונתון, אלא – שהתודעה והלב שלנו – בונים סבל ומשמרים אותו על ידי פעילויות מסוימות, תנועות מסוימות. אז אנחנו צריכים לחקור עם עצמנו – מהן הפעילויות האלו?
אם אתם נזכרים בקושי שחווית היום, או שאתם מתמקדים בקושי שאתם חווים עכשיו – מה קורה שם, בעצם? במה סבל תלוי? מוזמנים לומר – ביחס לגוף, לתחושות של נעים/לא נעים, ביחס לתחושת כיווץ, ביחס לדימוי עצמי, ודימוי על העולם.
הגוף – כיווץ. קטנות. אי נוחות. זה תמיד נוכח עם קושי. זה ביטוי של היאחזות והשתוקקות.
תחושה לא נעימה. תמיד, בלב של כל קושי, או רגש קשה – ישנה תחושה לא נעימה. כשלעצמה, היא לאו דווקא דבר רציני כ"כ. היא נעשית דבר רציני יחד עם הנטייה הטבעית שלנו לדחות אותה. ליצור משיכה ודחיפה. המשיבה והדחיפה מתבטאות באותו כיווץ של הגוף שדיברתי עליו קודם, והן מנוע של סבל נפשי. אם אתם זוכרים את הלימוד של הבודהא על החץ השני, או את ההבחנה שיונתן עשה אתמול בין כאב לסבל – בזה מדובר. תחושה לא נעימה היא בד"ך לא עניין כ"כ גדול. ההתנגדות, הדחיפה, ההיטלטלות מולה – זה העניין הגדול, זה המנוע של הסבל. היאחזות = משיכה ודחיפה = היטלטלות.
מחשבות חוזרות על עצמן על העתיד, שיוצרות תרחישי אימה, ומניחות שהמצב יישאר או יחמיר.
דמיון של העצמי בתוך המחשבות האלו, באופן מודע או לא מודע – כקורבן, כחסר אונים.
דימוי של העולם כעוין. דימוי של אחרים כאומללים, או לא תומכים.
חוסר פניות לאהבה וחמלה.
אלו הם חלק מהרכיבים שבונים סבל, שהבודהא דיבר עליהם, ואנחנו יכולים לראות בתוך החוויה שלנו.
אלו הם חלק מרכיבי היסוד של מה שהבודהא קרא לו התהוות מותנית: התהוות של חוויה ושל אי נחת, מתוך תנועות שהתודעה עושה.
שאלה רביעית – איך אפשר להקל על הסבל?
מהלך ראשון: מדיטציית תשומת לב, וחקירה על התהוות ודעיכה של אי-נחת
כאשר אנחנו מתרגלים מדיטציית תשומת לב, או ויפאסנה – אנחנו בעצם מוצאים דרכי התייחסות לחוויה שמפחיתות סבל. אז אנחנו יכולים לחשוב על דרכים בהן אפשר לפנות לבנייה של הסבל, ולהפחית אותה. וזוהי הצעה לחשוב דרכה על תרגול המדיטציה שלכם. אפשר לראות את תרגול המדיטציה כדרך להרגיע את התודעה, או להיות עם החוויה. אבל אני חושב שדרך יפה ומועילה יותר לחשוב עליו הוא: להיות במגע עם החוויה, לפתח מודעות לסבל, להבין איך התודעה והלב בונים אותו, ולמצוא דרכים להפחית אותו. זו חקירה יצירתית ורצינית, שכל אחד מאיתנו צריך לעשות עם עצמו, ולהשתכלל בה יותר ויותר.
אז אם ניקח את הסבל שהזכרתי קודם:
אם הגוף מכווץ – אפשר להרחיב את המודעות לכל הגוף, ולרכך אותו. אם יש פחות מידי אנרגיה – להביא יותר. הנשימה לכל הגוף שעשינו – היא בדיוק זה. בשפת דהרמה אפשר לומר – שזו תנועה של אי-היאחזות. היאחזות מתבטאת תמיד ככיווץ כלשהי של הגוף. הפחתת הכיווץ פירושה הפחתת היאחזות.
עם התחושה הלא נעימה – אפשר לראות שהיא לא נעימה, ולראות אם אפשר לא לדחות את אי הנעימות הזו. להיפתח אליה, לאפשר לה. כך אנחנו עוצרים את התנועה של יצירת ההיטלטלות והסבל. שוב, הפחתת היאחזות. המשיכה והדחיפה סביב תחושה לא נעימה – היא היאחזות. אנחנו מפחיתים אותה – יש פחות סבל.
עם המחשבות – אפשר לשמוט אותן, שוב ושוב. שוב. אנחנו נאחזים במחשבות, והן אוחזות אותנו. כשאנחנו שומטים אותן – פחות היאחזות = פחות סבל.
לגבי העצמי – כמו שיונתן אמר אתמול – אנחנו בונים את העצמי על ידי ההתייחסויות שלנו אליו. 'אני שומע מזגן'. אז אם אנחנו שומטים את המחשבות, עוד לפני תרגול אנטה – הבנייה של העצמי תהיה פחות אינטנסיבית. תחושת חוסר האונים תפחת. גם כאן – לחוויה של הגוף יש תפקיד חשוב. או שאנחנו יכולים לחשוב, בכוונה – על דרכים שבהן אנחנו כן יכולים לעשות משהו. להביא לשם ביטחון.
העוינות של העולם – לפעמים צריך לחשוב, להיזכר – בדוגמאות הפוכות. אבל באופן יותר נפוץ – מתוך התרגול שלנו, מתוך הפחתת ההיטלטלות – העולם יראה פתוח ונינוח יותר. מאיים פחות. יפה יותר.
כך – אנחנו יכולים לעבוד במדיטציה שלנו כדי לפגוש את החוויה, ולהפחית סבל.
מהלך שני: תרגול מכוון של תובנה
האפשרות לראות באופן שבונה פחות סבל
מה שדיברתי עליו עד עכשיו – זו רמה ראשונה של תרגול תובנה. זו בכצם חקירה – מה בונה סבל, ואיך אפשר לשחרר אותו. והיא ממש חשובה. לראות: איפה יש סבל, ואיך אני יכול להגיב. המפתח שם – הפחתת היאחזות. פחות היאחזות = פחות סבל.
אבל אחרי זמן מה של תרגול, אנחנו יכולים לגשת לרמה נוספת. חלק מכם התייחסתם לזה היום בשיחות – לתחושה שתרגול האנטה הוא 'העברת הילוך' של המדיטציה. פה – אנחנו לא רק פוגשים את החוויה, ומתייחסים אליה באופן ש-מפחית סבל. אלא – מתייחסים לכל החוויה שלנו באופן שמראש בונה פחות סבל.
מה גורם לסבל?
אנחנו, כאנשים – נוטים לחוות עולם קיים, עצמי קיים, והעצמי, באופן טבעי – חרד לגורלו, ומנסה להשפיע על העולם שידאג לו. זה מאוד מאוד אינטואיטיבי, והסבל מונח על זה. תחשבו על זה – איזו חוויה שחוויתם לא כללה את המרכיבים האלו: תחושת עצמי, תחושת עולם, ותחושת צורך שמשהו יקרה. לפעמים זה מאוד גס וחזק, לפעמים מאוד מעודן. אני פה, על הבמה, אתם שם, ואני רוצה משהו. אתה יושב שם, והשאר סביבך, ואתה כמהה, מחפש, מבקש משהו. מאוד בסיסי. והדהרמה אומרת – על זה מונח סבל. התחושה שזה אמיתי מובילה, באופן בלתי נמנע – לסבל. הדלאי לאמה קורא לזה – תעתוע יסודי. התחושה שאנחנו קיימים פה, ורואים עולם קיים שם. ואם אנחנו מתרגלים מדיטציה, ולא חוקרים מאוד לעומק – אנחנו לא בהכרח נגיע לעבוד עם הרובד הזה, כי הוא נראה כל כך מובן מאליו. אבל זה הרובד שבו נולדת התשתית של הסבל, ושם אפשר לעקור אותו מהיסוד.
איך להפחית שם סבל?
מאחר וזה עמוק – אנחנו צריכים כלי עבודה טובים כדי לעבוד עם זה. אתה לא ניגש עם כך חפירה כדי להפיל בניין. אז הבודהא אומר – אנחנו יכולים, במקום זה – לבחור לראות את העצמי והעולם באופנים אחרים לגמרי, שיפתחו ויערערו את התחושה לגבי המוצקות של העצמי, המוצקות של העולם, והצורך למשוך ולדחוף כדי לדאוג לעצמי בתוך העולם. הוא לא אומר שאנחנו צריכים 'לא לדאוג לעצמנו'. וגם אני לא אומר את זה בכלל. להיפך – אנחנו אומרים: לדאוג לאושר שלנו – פירושו להיות מסוגלים לראות באופן שמפחית את החרדה הזו, ולכן מפחית סבל. לראות כך כאשר אנחנו רוצים, ובאופן שמשרת אותנו.
לבודהא היו שלוש דרכים כאלה, דרכן הוא הציע להתייחס לחוויה. לפעמים מתייחסים אליהן כאמיתות. אבל הבודהא דיבר עליהן כדרכי תפיסה. ואני חושב שזה נבון להתייחס אליהן כך: כאופנים לראות את החוויה.
אניצ'ה; דוקהא; אנטה.
אניצ'ה
כאשר אנחנו ממקדים את המבט בשינוי של הדברים – התודעה מתקשה למצוא משהו להיאחז בו; והיא גם רואה שכל מה שהיא קוראת לו 'עצמי' – משתנה כל הזמן. ולכן – באופן אוטומטי – יש הרבה פחות היאחזות. העצמי והעולם – במקום להיראות כקיימים – ניראים כמופעים משתנים. הדברים מאבדים את תחושת האמיתיות שלהם כמוצקים. עם זאת – הדברים המשתנים עדיין נחויום כאמיתיים איכשהו, ולכן יש מידה של סבל שנבנית על התשתית הזו: אמנם זה משתנה כל הזמן, אבל עדיין קיים
דוקהא
זהו תרגול מכוון של – לראות שדברים לא יכולים להיות מספקים לאורך זמן, בין השאר משום שהם משתנים. וכך – התודעה שומטת את הצורך להיאחז. זה יכול ללכת יותר עמוק מהאניצ'ה.
אנטה
במקום לחשוב על אנטה כ'אמת שאומרת שאין אני', אפשר לחשוב על אנטה כתרגול של הפחתת הזדהות. הזדהות היא סוג של היאחזות. כלומר – יחסים של משיכה ודחיפה עם דברים. אז שיחת הדהרמה הזו, נניח שאני אומר אותה, ואתם נראים משועממים; אני מפחד, חושש, שזה אומר שאני לא טוב – וזה מטיל משקל על הלב שלי. או – הצליל של המזגן; כשלעצמו – תמים. לא חשדתי בו. אבל אם אני לא רוצה שיהיה מזגן, אם חם לי, או שיש לי דעה שלילית עם מזגני כל העולם (כמו ש-לחלק מ-המתרגלים יש) אז הצליל של המזגן – יהיה הרבה יותר עניין בשבילי. יהיה מאבק שם. או – הגוף. אנחנו מזדהים איתו אוטומטית: כשלגוף לא נעים – תחושת העצמי שלנו לא נוחה, ויש שם לחץ. אם אני רואה את הגוף, ויודע אותו כ'לא אני, לא שלי' – אני מסיר הרבה מאוד משקל ולחץ מהחוויה. התודעה נעשית קלילה יותר, הלב פתוח יותר.
אנחנו נוטים, באופן מאוד אינטואיטיבי, ומתחת לרמת המחשבה – לראות חוויות על פי האופן בו הן מתייחסות לתחושת העצמי שלנו. וזה מטיל משקל על החוויה, מכווץ ומקשה אותה.
לדוגמה – אתמול קיבלתי חדשות מדאיגות. ואוטומטית – יש תחושה של כיווץ, והמחשבות מסתחררות בכיוונים של 'מה זה אומר עלי', על העתיד שלי, על הגורל שלי. אם הייתי מנסה להפעיל את דרך הראייה אנטה מיד – זה היה קשה מידי. אז הייתי צריך להפחית סבל בדרך רגילה יותר. הרגעתי את הגוף. ראיתי שהמחשבות הן רק מחשבות. ואחרי זמן מה ראיתי – הגוף, המחשבות, התחושות, הדימוי שלי על ההתרחשות, מה שיקרה או לא יקרה – זה הכל אנטה. זה לא אני, וזה לא שלי. אלו פשוט תגובות, פשוט גוף, פשוט מחשבות. באותו רגע – צוק שלם של סבל נפל. יכולתי לראות הרבה יותר אפשרויות בסיטואציה. הייתי הרבה פחות קורבן, הרבה פחות מכווץ בתוכה. ואהבה ודאגה לאחרים המעורבים בה – יכלה פתאום להיכנס.
אז התרגול הזה של אנטה – הוא כמו הילוך נוסף של המכונית. אנחנו רואים את החוויה, ולא רק פוגשים אותה ומגיבים אליה באופן נבון – אלא מראש מביטים בה בדרך שמפחיתה היאחזות, ולכן סבל.
זה לא מאוד ריאלי – שנראה ככה דברים כל הזמן – גם מחוץ לריטריט. זה אפשרי לעתים, אבל יותר ריאלי – לקחת תקופות וריטריטים – בהן אפשר לתרגל לראות כך. מתוך כך – משהו שוקע ביישות. אבל התרגול הזה, כמו הקודמים, אבל זה במיוחד – הוא פתח לעוד רובד של תובנה, שיכול, על ידי תרגול להיות מובן ביישות, ולהשאר איתנו באופן מתמיד מאוד.
מהלך שלישי: ראייה של ההתהוות המותנית והריקות של הדברים
מה גורם לסבל?
ברמה הזו – אנחנו מוזמנים לראות אפילו יותר עמוק. אנחנו אומרים: לא רק שאפשר להפחית את תחושת הקיום האמתי של עצמי ועולם, ואת ההיטלטלות והחרדה שנובעות מקיום כזה – על ידי דרכי ראייה משחררות, אלא אפשר לעשות עוד צעד – ולהבין, לצמיתות, שאני ועולם לא קיימים באמת. ששניהם – הם דימוי. הם דרך ראייה שהפכה להרגל, ולכן נחווית כאמתית. כמו אלוהים, למישהו מהמאה ה10, או אלים, בתרבויות מסוימות של אותה תקופה. האמונה שעצמי ועולם הם אמתיים – היא בסיס שעליו סבל חייב להתפתח. כי אם אני חושב שאני באמת קיים, בעולם שבאמת קיים – אני חייב להגן על עצמי איכשהו.
אם לצטט את נגארג'ונה: 'איך יכול להיות שהרגשות המכאיבים לא יעלו למי שלמיינד שלו יש בסיס?'.
איך אפשר להשתחרר מההרגל של להאמין שהעצמי והעולם הם אמיתיים?
פיברוק של אני-אחר-היאחזות-סבל
יונתן שאל היום: האם הבחנתם, במהלך היום – בזמנים שיש בהם יותר תחושת 'אני', פחות תחושת 'אני'.
האם עשיתם את זה?
מה הביא ליותר או פחות תחושת 'אני'?
איך זה הרגיש כשהייתה יותר תחושת 'אני', ואיך כשהייתה פחות?
יש פה משהו מאוד מעניין, שקשור להתהוות המותנית של היאחזות-עצמי-אחר-סבל שדיברתי עליה קודם.
כאשר ישנה יותר משיכה ודחיפה/היאחזות – עולה יותר תחושת אני, ויותר סבל. כאשר יש פחות היאחזות – פחות תחושת אני, ופחות סבל. יותר תחושת 'אני' – פירושה תחושה שה'אני' מרגיש סגור, שאין הרבה אפשרויות לאיך הוא יכול ליהות; שהוא מכווץ, מצומצם, שרוי במאבק. פחות תחושת 'אני' – מאופיינת בתחושה מרווחת. כאשר יש מרחב מסביב לדברים שעולים בחוויה.
והאם שמתם לב – איך העולם נראה – כאשר יש יותר תחושת 'אני', וכאשר ישנה פחות תחושת 'אני'?
אז איך?
בואו נמצא דוגמה. ונלך על משהו גס יחסית. נניח שאני שקוע בביקורת עצמית. אני מרגיש שאני עשיתי משהו לא טוב, ושאני לא טוב, איכשהו. באותו זמן – תחושת העצמי שלי מאוד מצומצמת סביב זה. אם מישהו יבוא, ויתחיל לספר לי על הצרות שלו – אני לא אהיה פנוי. אני לא ארגיש שאני יכול להיות איתו באמת. לא יהיה שם מרווח ומרחב להקשיב; אני לא אראה הזדמנויות עבור עצמי, או צדדים יפים חדשים בי, או שום דבר כזה. בזמן הזה – 'אני' פירושו ה'אני' שמרגיש רע לגבי עצמו.
ואיך אנשים אחרים ייראו בעיני?
הם איום. אולי יש בושה, ואני מפחד מאיך רואים אותי. כשאני מאויים – אני לא רואה את היופי או הכוח באחרים. ואם אני רואה אותו – זה לא דבר שאני חושב עליו כטוב, אלא כמשהו שהופך אותי לפחות טוב, איכשהו. אז העולם – במצב הזה – נחווה כסגור, כמפחיד, אולי כרחוק. למעשה – זו סוג של עויינות גם כלפי העולם.
בלב של זה יש משיכה ודחיפה. אני מרגיש משהו פה, וחושב עליו כלא-טוב, ויש דחייה כלפיו.
אז אם אני אפתח רק את ההיטלטלות. נניח, אשב למדיטציה ואשלח מטא. אפילו לאנשים לא קשורים. משהו מתרווח. יש רגש שסותר את תחושת הפגיעה והקורבנות, גם אם הוא לא קשור, לכאורה, לרגש המקורי או לסיבה אליו.
ומתוך זה – אני יכול לחשוב על עצמי אחרת; ואני יכול לחשוב על אנשים אחרים אחרת. אני ארגיש פתוח יותר. יהיה יותר חופש, יותר אפשרויות ל'מה אני יכול להיות'. האופן בו התודעה תצייר אותי – תהיה פחות מוצקה, יותר פתוחה. ועם זה – פחות סבל.
ואפשר לגשת אחרת – אם אני אראה – בכוונה – צדדים יפים או פגיעים באנשים אחרים – כל העניין ייפתח קצת. המשיכה והדחיפה, הסגירות של העצמי, הסגירות של אחרים – נבנים יחד, ואפשר לפתוח מכל אחד מהם.
האינטנסיביות והמוצקות שבה הדברים נבנים בתודעה שלנו – תלוי במידת ההיטלטלות. יותר הטלטלות, משיכה ודחיפה – יותר מוצקות; פחות – פחות מוצקות.
דעיכה דרך תרגול תובנה
ואם אני מתרגל את דרכי הראייה המכוונות, כמו אנטה – אז כל העניין שוקט עוד. תחושת העצמי הולכת ונפתחת, תחושת האחר הולכת ונפתחת. גם עצמי וגם אחר – מופיעים פחות ופחות, איכשהו. לא רק שאני מפסיק לחשוב על עצמי געל דבר רע, איכשהו, אלא אני עושה עוד צעד – ופותח ומרווח את תחושת ה'עצמי' בכללותה, על ידי הפחתת הזדהות. כדי להתנגד לאחר – אני צריך תחושה מוצקה של עצמי. אבל אם אני פותח את תחושת העצמי על ידי אי הזדהות עם הגוף, או המחשבות – לעויינות כלפי האחר לא תהיה קרקע לנבוט עליה. ואם אנחנו ממשיכים עוד – הפרדה בין עצמי ואחר עולה פחות ופחות. יש תחושה של אחדות. מצבים מאוד יפים, מאוד מרפאים. הם כל כך יפים, שיש אנשים שחושבים שהם המטרה של הדרך, שהם התעוררות. אני לא חושב שהם המטרה – אבל יש להם תפקיד חשוב מאוד: הם מאפשרים לנו חלופה, אפשרות אחרת – ביחס לראייה הרגילה שלנו של עצמי, עולם והיאחזות. וככל שאנחנו מפתחים הרגל ומיומנות איתם, והם הופכים לבית בשבילנו – כך אנחנו חופשיים יותר מהאמונה האינטואיטיבית בקיומו של עצמי אמתי ועולם אמתי. יש לנו אפשרויות אחרות פתאום.
אבל אפשר להמשיך משם עוד. ואם ממשיכים עוד – אזשום חוויה לא עולה. התודעה מרפה כל כך, שלזמן מה – היא לא מייצרת עוד חוויות. אין עצמי, אין אחר, אין זמן, אין חוויה. יציאה מגבולות התפיסה החושית. זה משהו שהבודהא הדגיש מאוד. עבורו זו חוויה, או מצב – חשוב למדי; אבל הוא די נדיר, ורחוק מאוד מההתנסויות של מי שיושב כאן באולם, בריטריט של שלושה ימים. והאמת היא שההבנה של המשמעות שלו – יותר חשובה מהמצב עצמו.
מה שחשוב זו התובנה: ככל שיש יותר היאחזות – יש יותר בנייה של עצמי ואחר. אנחנו נעשים מוצקים יותר, קיימים יותר, וכך גם האחר. למשל – רעש המזגן – אם הוא לא היה מפריע לי, הוא בכלל לא היה מופיע עבורי בתודעה. כאשר הוא מפריע – הוא מופיע בעוצמה.
כאשר אנחנו מתרגלים באופן הזה, של אניצ'ה, דוקהא או אנטה, או שאנחנו משתקעים בתרגול עמוק של סמאדהי – יש משהו שמתחיל להתגלות בפנינו. אנחנו רואים שוב ושוב איך העצמי והאחר, והעולם נבנים, ואיך הם מתפוגגים. נבנים, ומתפוגגים. ומתוך כך – אנחנו רואים – שהם לא יכולים להיות אמיתיים. שהם נחווים כתוצר של הפעילות המנטלית שלנו. זה לא שהם בכלל לא קיימים, אבל המידה בה הם מופיעים, והאופן בו הם מופיעים – תלוי באופייה של הפעילות המנטלית. וזו הבנה מאוד מאוד חשובה ויפה. כי היא מאפשרת לנו לראות: שום דבר ממה שניראה אמתי עבורנו, הוא לא באמת אמיתי.
אנחנו לא יכולים להשאר תמיד במעט פיברוק, מעט בנייה, מעט תחושת עצמי. זה משהו שאנחנו יכולים לעשות בתרגול אבל לא כל הזמן. מה שחשוב בעיני, וזה משהו שיכול להיות שמורים שונים חושבים עליו דברים שונים – הוא לא להשאר או לשאוף תמיד למצב הזה – של פחות בנייה של עצמי ועולם, והחופש והפתיחות שנובעים מזה; אלא – להכנס לתקופה, ולצאת משם, וללמוד איך להכנס, ולחזור שוב ולצאת שוב – הרבה פעמים. עד שהתודעה לומדת אינטואיטיבית – שהעצמי והעולם – האופן שבו הם מופיעים והמידה בה הם מופיעים – ניבנים על ידי הפעילויות של התודעה שלנו. ולכן – הם לא יכולים להיות אמיתיים. הם כמו חלום.
זה מפחית הרבה מאוד סבל. כל סבל – מונח על הנחת אמתיות. מה שנראה אמתי עבורנו – גורם לנו לסבול. אני אמתי בעולם אמתי – צריך להיות חרד לקיומו. אבל כשהתחושה הקיומית משתנה לחוויה של אני, בתוך עולם שהוא לא באמת אמתי – לסבל אין עוד על מה להישען. סבל, פחד, חרדה – זקוקים לאמונה בקיומו של עצמי אמיתי ועולם אמיתי לקיומן. האמונה באמיתיות של עצמי ושל עולם – זה מה שבדהרמה נקרא תעתוע.
כאשר אנחנו רואים, שוב ושוב – העצמי והעולם עולים מתוך הפעילות התודעתית – אנחנו משתכנעים באופן עמוק – הם לא יכולים להיות אמיתיים כפי שהם ניראים לנו. ולכן – לפחד אין מצע.
וזו עוד רמה של הבנה של אנטה, שאפשר לקרוא לה ריקות של עצמי ושל כל הדברים:
הכל תלוי ונוצר בגלל, וביחס – לאופן בו התודעה שלנו מבנה אותו. ולכן – אנחנו חופשיים לשחק עם איך אנחנו רואים דברים, חושבים על דברים – באופן שיביא טוב, ויאפשר אהבה.
זה מאפשר למטא, לאהבה – להתפשט עוד ועוד. למה? כי אם מישהו, או משהו – הוא רע – אני לא יכול לאהוב שם. אם אני רע, בדרך כלשהי – קשה לאהוב את זה. אבל אם אני רואה שאני ואחר – מתקיימים רק ביחס לנקודת המבט שלי – אני חופשי לראות את היפה בהם, ואת היפה בי. אני יותר חופשי לבחור לראות את הקיום באופנים שמאפשרים לאהבה להכנס. וכך – האהבה, הידידות – יכולות ללכת בחופשיות לכל מקום. והקיום יכול להפוך מאירוע של פחד והתגוננות – למופע של אהבה.
אנשים שאלו בשיחות האישיות – כשיש פחות תחושת עצמי – מה יש? והתשובה היא – יש מקום לאהבה, לחמלה, לתחושת חופש של הדברים.
במובנים מסוימים – השיחה הערב היא המשך של מה שאמרתי אתמול, ואולי אתם זוכרים – אמרתי שיש כל מיני רמות של השקפת עצמי. אז אתמוך דיברתי על רמת האישיות, רמת האישיות של ההזדהות – להיות מזוהים עם העצמי האישי, הפסיכולוגי. והזכרתי שיש אפשרות שבה זה נעשה שקט יותר, אבל אני עדיין מרגיש, איכשהו – שאני כאן. אז יש פחות את רמת האישיות, אבל אני עדיין מזוהה עם הגוף, או עם המיינד, או עם המבנה הזה של גוף ותודעה. אפשר לומר – שזו דרגת הזדהות מעודנת ושקטה יותר. זה פחות בנוי, אבל יש פה מידה של הזדהות. וגם זה יכול לשקוט, ואפשר לראות דרך זה, ולעתים – יש רמה אפילו מעודנת יותר של הזדהות. למשל – הזדהות עם מודעות, או עם מודעות במובן הקוסמי, או המרחב של מודעות, או הזדהות עם האחדות של הדברים. וזה הרבה יותר מעודן. ובמובן מסויים, אולי עקיף – אני רוצה לפנות לכל זה. אז – השיחה הזו, בסופו של דבר – היא גם חקירה אל מציאות וטבעם של הדברים, טבעם האמיתי של הדברים. ובשבילי – זה מה שתרגול עמוק צריך להפוך להיות. הבודהא דיבר על סיום סבל, וכן הלאה. אנחנו לא יכולים להתקרב לשם בלי החקירה העמוקה הזו אל תוך הטבע האמיתי של דברים, אל תוך המציאות. אז הבודהא אמר, לפעמים הוא אמר שהבעיה היסודית היא היאחזות, אבל רוב הזמן הוא אומר – הבעיה האמיתית היא עמוקה יותר מהיאחזות. היאחזות מגיעה מאיפשהו, והיא מגיעה מ-אוויג'יה – תעתוע. הבעיה היסודית היא תעתוע. וכפי שאמרתי באחת השיחות – אנחנו רואים באופן שגוי. עצם הראייה שלנו היא ראייה שגויה, עצם התפישה שלנו היא תפישה שגויה. האוויג'יה הזו, התעתוע הזה – ארוגה לתוך התפישה. אנחנו צריכים להבין את זה, וזה אומר שאנחנו צריכים להבין משהו בחיים, אם אנחנו רוצים את החופש שהבודהא מדבר עליו. הייתי באמריקה השנה, ובאחת השיחות אמרתי משהו כמו: 'אנחנו צריכים להבין', וביום הבא מישהו בא לראיון, והיה די נרגז מזה שאמרתי את זה – שיש משהו שאנחנו צריכים להבין. והוא אמר שהוא לא שמע את זה בשיחת דהרמה אף פעם, וחווה את זה כפוגע, כי הוא חשב – שהעניין הוא רק להיות מודע מרגע לרגע. עבורי – זה לא המסר של הבודהא. יש משהו שאנחנו צריכים להבין. ואני תוהה אם זה לא הצביע עבורו על הבנה אינטלקטואלית, והוציא מהתמונה את הלב. כשאני משתמש במילה הבנה – אני מתכוון לראש ולב, כמכלול. לא להוציא מחשבון אף אחד מהם.
אז בשיחה הערב – אני אנסה לחקור את זה. ואני אכסה מרחב מאוד גדול של חומר כאן, חלקית – כי אני רוצה להצביע על משהו, ולמלא משהו לגבי לאן הדרך מובילה. כי זה יכול להיות בקלות – שריטריט אחרי ריטריט אחרי ריטריט – התמונה השלמה לא מתגלה עד תומה, כי אנשים מרגישים שאין זמן, או מסיבות אחרות. אז – חלק מהשיחה – אני אדבר על הפנים עמוקים יותר של הדרך. הקצה העמוק. זה לא דברים מופשטים. אני לא מדבר על ספקולציות פילוסופיות או השערות או הפשטות מטאפיזיות, אלא – מדבר על מציאות, במובן מאוד אמיתי, שנעשית – בשביל מתרגלים שמקדישים את עצמם – לעניין של חיים ומוות. משהו ממש קריטי. אז אני מקווה שזה לא נשמע מופשט. ואני יודע גם שחלק מהשיחה, חלק לא קטן – יהיה מעבר למי שנמצא כאן בחדר. חלק מהשיחה יהיה מעבר, ואני מקווה שזה יהיה בסדר. יש את המבנה הזה של ביקורת פנימית שדיברתי עליו, ויכול ליהות שהוא יעלה ביחס למה שנאמר או למה שאחרים אומרים – וכמו שאמרתי, בשיחה הזו – האם זה יכול לפשוט להיות שם, ולא לתפוש את כל המרחב? זה שם, וזה עושה את הדבר שלו. וזה בסדר. לפעמים אנחנו שומעים משהו שאנחנו לא ממש מבינים, אבל אם יש פתיחות – אנחנו מקבלים תחושה של משהו. אנחנו מטמיעים משהו, אולי אני לא מבין את זה לגמרי – אבל אני סופג משהו, או הניחוח של משהו – עובר אלי. אם הביקורת הפנימית לוקחת יותר מידי מהבמה – היא חוסמת את זה. חוסמת את הספיגה הזו. אבל אם אנחנו עושים מקום, יכול מאוד להיות ש, עם הזמן – משהו נספג. כל הדברים האלו לוקחים זמן. אז שיחה – יכולה להיות רק זריעה של זרעים כלשהם, וזה מעולה גם אם זה כל מה שזה. אז במובן מסויים, אין פה שום לחץ. אתם יכולים להשען אחורה, ולהקשיב לתמונה של הדרך, או של פנים שלה.
אפשרויות בתרגול, ופתיחת האופקים שלהן
ניקוי החושים ו'דברים כפי שהם'
כשאנחנו לוקחים את התרגול ומקדישים את עצמנו, ומתרגלים בחיים שלנו, יש כמה אפשרויות שמתחילות להפתח. אחת היא, ונדמה לי שנגענו בזה אתמול – אחת היא שבעת שאני יותר מודע, ונותן עצמי לתשומת הלב – בניית הסיפור שדיברתי עליה אתמול, האופן בו אנחנו מסבכים דברים על ידי שאנחנו מכניסים את הסיפור – זה מתחיל לדעוך לעתים, עם תשומת הלב, ויש ויתור על מה שאנחנו קוראים לו פפנצ'ה – הסיבוך, הוספת השכבות עם הנחות מוקדמות ו'זה כך', והשקפות וסיפורים שמסבכים הכל. ולעתים – אנחנו מוותרים על העצמי האישיותי, הפסיכולוגי – והוא משתתק קצת. ובמובן מסויים – יציאה וכניסה מהחוויה הזו, מתוך הקדשת עצמנו לתרגול, לאורך זמן – אנחנו מתחילים 'לראות דרך' רמת האישיות כדבר אמיתי ואולטימטיבי. אנחנו מתחילים לפקפק בתקפות האולטימטיבית שלה. ועם זה – מידה מסויימת של יופי, פתיחות, הסרת עול וחופש. מידה מסויימת של זה נמצאת שם, עם זה. ועם התהליך הזה, ותשומת הלב וההקדשה להיות נוכח – יש אפשרות שלא רק רמת האישיות שקטה, אלא יש תחושה שהחושים עצמם נעשים נקיים יותר, מנוקים, כמעט כאילו, אנחנו מרגישים: כיסיתי הכל, ועכשיו אני יכול לראות דברים במהות שלהם, ב'דבריות' שלהם, וזה מדבר אלי. ואנחנו מרגישים שאנחנו רואים, במילותיו של הבודהא – 'דברים כפי שהם', במקום – דברים שמכוסים בסיבוך של סיפורים ופפנצ'ה וכל זה. ואז ישנה האפשרות הזו, במה שמרגיש כמו בהירות ומיידיות של רגע ההווה, ובניקוי החושים – שדברים – הדשא, השולחן, אדם אחר, הרגע הזה, הרגע שבו אני שותה תה, וכל זה – מתחילה להיות להם מעין קרינה, הם קורנים ב'דבריות' שלהם, בבהירות של קיום. וזה מאוד יפה. זו דרך מאוד יפה שבה שהתרגול נפתח. מאוד יפה, ויקר. אז – לפעמים… מצאתי את ההייקו האלו. ואני רוצה להקריא לכם אותם כי אני מאוד אוהב אותם, ושמח לשזור אותם לשיחה… לפעמים, זה קשה עם הייקו, אבל לפעמים זה משדר את הקרינה שבמיידיות של הדברים:
מכת גרזן,
ריח אורנים,
יערות החורף.
זה מושך תשומת לב למשהו, מחייה משהו, הופך את היומיומי, הרגיל – ליוצא דופן. רואה את יוצא הדופן ברגיל. ב'לא יותר מהרגיל'. תשומת לב ליופי החולף של דברים, בתוך הקרינה הזו, עם ההיות הזו של הדברים. עוד אחד:
שוטפת את המחבתות,
הירח זורח על ידיה
בנהר הרדוד.
תשומת לב לארעיות
ועם זאת, יכול להיות שאם אנחנו תופסים תרגול כך – שלמרות שרמת האישיות ניראית דרך זה, ואנחנו מרפים ממנה, והיא חוזרת ואנחנו מרפים – יכול להיות שהרמה העמוקה יותר, של גוף ותודעה – רק התחושה ש'אני קיים' איכשהו – במובן מאוד אמיתי – הרמה הקיומית הזו תשאר – ללא שאילה או חקירה. וכך – אפשרות שנייה, כשהתרגול מעמיק – זה הגברה של תשומת הלב לארעיות. ארעיות, באופן טבעי – על ידי תשומת לב ותרגול – מתחילה לבלוט, ומתחילה להיראות כפקטור מובן ברור וחשוב מאוד של הקיום. או – שאנחנו בכוונה מכוונים את תשומת הלב לארעיות, ומתמקדים בה, ורוצים לתת לה לעשות רושם עמוק על התודעה. ויש דגש ענק בלימוד של הבודהא על ארעיות. על תשומת לב לארעיות, התעוררות לארעיות. אין סוף ציטוטים, והנה רק אחד, מהבודהא: הסוף של כל קיום הוא פירוק. סיומה של התהוות – בהתמוטטות, סיומו של יחד – בפרידה, סיומם של חיים – במוות. אז משהו כזה אומר: תתעורר! תתעורר למשהו. היישר מבט, תתמודד עם זה, תעקוב אחרי זה, ותעודד את הראייה של זה – כי זה יביא משהו, איזו חירות. אז כמתרגלים – לקחת את הארעיות עמוק יותר, לשים אליה יותר לב, לספוג את המציאות הזו, את העובדה הזו אל תוך הלב – אנחנו מוצאים שאנחנו לא יכולים למצוא את העצמי הקיומי הזה. התחושה של העצמי הקיומי – במבנה הזה של גוף ותודעה, או כמבנה הזה של גוף ותודעה – יש משהו יציב שנקרא רוב, או 'אני', ויש משהו יציב שנקרא 'מייקל', או משהו כזה. זו התחושה שיש לנו על עצמי – כמציאות עצמאית, יציבה. אבל כאשר אני מסתכל בתוך זה, לעומק, עם תשומת לב חדה – אני רואה שכל מה שאני מוצא שם – אלו דברים ארעיים, תופעות ארעיות. אין פה שום דבר שאני יכול למצוא שהוא יציב, שמגיב למציאות היציבה שאני מרגיש עצמי להיות, ומרגיש שאחרים הם. אז תרגול עמוק עם ארעיות – מתחיל לפתוח ולערער את מה שאפשר לקרוא לו העצמי הקיומי. אז – גם 'הדברים כפי שהם' או הארעיות הזו, או שילוב של שניהם – בסופו של דבר, כשאנחנו רואים את זה – זה מגביר את תחושת החשיבות של מיינדפולנס, בדרכים שונות. אז בודאי – אם יש לי תחושה שלהיות נוכח, ובמגע עם מציאות בסיסית של דברים, ואני מרגיש שאני מנקה את החושים, ואז אני במגע עם מציאות יסודית, ואנחנו לפעמים מדברים על תשומת לב חשופה – אז התחושה של נוכחות הופכת להיות חשובה. זה דבר יפה להיות נוכח בממשות של הדברים, וזה הופך להיות משהו שממש מדבר ללב. נוכחות. כי אתה נוכח עם הממשות, האקטואליות של הדברים – הרגע הזה, כוס התה הזו, אור הירח על הידיים. אם אני נשען לכיוון הארעיות, או השילוב של שניהם, ואומר: ארעיות היא המציאות האולטימטיבית של הדברים, ואז אני שומע על לימוד שמדגיש חוסר-קרקע, ואני שומע על חוסר-קרקע, ואני מפרש שחוסר קרקע הוא ארעיות – כמציאות יסודית של הדברים, ואני מבין – אה, כן – תמיד אנחנו, כאנשים מחפשים קרקע בטוחה, אבל – אהה – דברים הם ארעיים, הם חסרי קרקע, משום שהם משתנים. כמו חולות נודדים. אז אלו עשויים להיות יחסים, או תפישה כלשהי של מהי המציאות. ושוב, מיינדפולנס היא התגובה ההגיונית, הדבר ההגיוני היחיד בפני זה. אין שום דבר מלבד רגעים של חוויות משתנות. אגע של זה , רגע של זה. שום דבר לא נשאר אותו דבר. ומיינדפולנס זו דרך – לא לחפש דבר מלבד זה. רק להיות עם, פשוט להיות נוכח עם רגע החוויה הזה, ואז זה – ולזרום כך. ואנשים מסויימים יאמרו – כשאר מישהו מתנהל כך – יהיו זמנים של מיינדפולנס בהם מישהו מתנהל באופן אופטימלי, ביחס למציאות יסודית שמשתנה כל הזמן. רגע של ארעיות, רגע של ארעיות, ועוד אחד – ומיינדפולנס זה הכי טוב שאדם יכול לעשות. האופן האופטימלי שבו אדם יכול להיות – ביחס לזה. אז להיות נוכח בלי לאבד את האיזון. זה בא והולך, זה בא והולך, ואני לא מאבד איזון. אני פתוח, במובן מסויים. או – אני לא גורר פנימה פגיעות מהעבר, של אתמול עם ההתנגדויות שלו, או ציפיות. אני רק זורם עם הארעיות של הדברים, ולא גורר דברים להווה. ואז אני רואה כפי שזה, כפי שזה, בלי שאני גורר פנימה דברים אחרים. ובמובן זה – השימוש במילה מיינדפולנס – הם אומרים: 'זה זה'. 'כך זה, רק זה'. 'זה מה שהם החיים: עלייה ודעיכה של רגעי חוויה'. ואנשים מסויימים ממשיכים ואומרים: כשהבודהא דיבר על נירוונה, מה שהוא התכוון זה – המצב הזמני של להיות מודע, ולכן להיות באיזון עם הארעיות של הדברים. וכמובן שהאיזון הולך לאיבוד, כי אין מיינדפולנס, ואז מישהו מחוץ לניבאנה, כי הוא מחוץ לתפקוד האופטימלי הזה, של יחסים עם הארעיות מרגע לרגע של המציאות לכאורה הזו. איך זה נשמע? איך זה נשמע לכם? אלו שתי אפשרויות, שיכולות להיות מעורבבות יחד.
האפשרות של מרחב של תודעה
אפשרות שלישית, למתרגל, כאשר התרגול מעמיק. התרגול הזה שעשינו אחרי הצהריים, בישיבות של 14.30, שבו אנחנו נשענים לכיוון של איזו קרקע של קיום, שזה משפט שהגיע בעצם מהמיסטיקה הנוצרית – פול טיליך, אבל אנשים משתמשים בו הרבה – קרקע הקיום. מודעות, או המרחב, או מה שאנשים לפעמים קוראים לו ריקות (emptiness) עם E גדולה – זוהי הקרקע של הקיום, ונידמית ונחווית כנרחבת, בלתי משתנה, יציבה, בלתי-מופרעת, ומתוכה מופיעות תופעות, ודועכות בחזרה אליה. כמו הדימויים בהם השתמשתי שמי הלילה, עם הכוכבים הנופלים וכן הלאה. ובתוך זה יכולה להיוצר תחושה של העצמי כמודעות קוסמית. ועם זה – תחושה של אחדות. מאוד יפה. אני לא יודע… בקבוצות – חלק מהאנשים מצאו שזה מאוד נוגע, אחרים עוד לא – וזה לוקח קצת זמן, בבקשה – עם העניין של הביקורת הפנימית – זה לא מרוץ. אנשים נעים בקצב שונה, ויש להם רקע שונה מאוד. אנשים נוטים לכיוון זה או אחר בתרגול – אז אני ממש רוצה שזה יהיה בסדר. אנחנו רק אנשים יחד, ולאנשים יש חוויות שונות, וזה ממש בסדר. אבל בכל מקרה – בנקודה מסויימת – הסוג הזה של חוויה מתחיל להרגיש יפיפה, כפי הנראה – יותר יפה מכל חוויה שהאדם הזה חווה. וזה נוגע באופן עמוק, יסודי. יש מגע מיסטי אל הלב שם.
שלוש האפשרויות – אינן מושלמות
אז – שתיים או שלוש אפשרויות. אם אנחנו מביטים בלימוד של הדהרמה – אנחנו מוצאים, למרבה הצער – לימוד שתומך בשתיהן. חלק אומר: ארעיות היא המציאות האולטימטיבית, זה מה שזה – דברים כמו שהם, ההיות הקורן והנוצץ של דבריותם של הדברים, וגם – הקרקע של המודעות הנרחבת, מתוכה כל הדברים עולים וחוזרים. אפשר למצוא תמיכה לכל זה. ו – כל השלוש, או השתיים – יכולות להיות מאוד מושכות, באופן אינטואיטיבי, עבור מישהו. ואנשים מוצאים אחת מבין השתיים מאוד מושכות, אינטואיטיבית. האם זה מספיק? האם זה מספיק – לתת למשהו מציאותיות ולתת לזה תוקף של אמת, כי אני מרגיש, אינטואיטיבית, שזה מדבר אלי? מהן הנטיות שלי, אישית, הנחות היסוד שלי, שאני מביא לזה? אני רוצה שזה יהיה… אולי אני רוצה שזו תהיה ארעיות של כל רגע, או שאני רוצה שזו תהיה קרקע נרחבת של קיום? האם אני מודע למה אני מביא, ומה אני מחפש, ברמה עמוקה של הישות שלי? האם אני אפילו מודע להשפעות התרבותיות שנכנסות למשחק, וזה נעשה מרתק עבורי – כשהבודהיזם נע מהודו לסין ויפן הוא ממש נדחה, באופן ראשוני. כי יש נטייה לתודעה ההודית לחפש את מה שהוא טרנסצנדנטי, טרנסצנדנטי לכל זה, לכל מה שנראה שמציאותיות של הדברים. הסינים והיפנים – מחזיקים בנטיה הפוכה לגמרי בתרבות שלהם. לגבי תחושת מציאותיות של מופעים, והיופי הרגעי שלהם וכן הלאה. אז מה שקרה, אחד הדברים – כשהבודהיזם שינה תרבויות – הוא השתנה, ופנים עמוקים של אוריינטציה במסורת השתנו. אנחנו, במערב – מקבלים זרמים שונים – בנפרד, או במעורבב. וגם, מעורבב לתוך זה, מתוך המאה האחרונה – הפילוסופיה והשירה הרומנטית. ולהם היו פילובופיות שהושפעו מאסיה, בתמהילים שונים, ואנחנו לא מבינים מה אנחנו לועסים כשאנחנו מקבלים את המזון הזה. וכשאנחנו נכנסים לזה – יש פה הרבה סוגיות על הפרק, שהן פילוסופיות, ויכול להיות שהן נראות מופשטות, אבל הן נעשות מאוד חשובות – אולי אינטלקטואלית, אבל – אולי יותר מסוכן – לא אינטלקטואלית. כי אני לא מבין שהן פועלות, אבל הן פועלות. אז למשל – האם ישנה מציאות נתונה, מציאות שקיימת שם, באופן עצמאי ובלתי תלוי? האם זה – שחומר הוא הדבר הראשוני מתוכו מודעות נובעת? האם זה המצב שאתה, איכשהו – מארגן את החומר, ולאורך מספיק מיליארדי שנים – מודעות תתפתח? זוהי ההשקפה המערבית – מדעית – רציונאלית. או אולי זה הפוך – שמועדות, מיינד – הוא ראשוני, ולחומר הזה – אין ממש מציאות? כל הדברים האלו, שנכנסים לתוך זה – ושוב, מה אני מביא לזה, במונחים של הנחות מוצא, שאולי אני לא לגמרי מודע אליהן, או לא לגמרי מודה בהן ביני לבין עצמי? אז לפעמים, מישהו, שאומר: 'זה זה, אין דבר מלבד מופעים רגעיים של תופעות, שאני חייב להיות איתן ולהתמודד איתן – לפעמים – זה כאילו, באופן מעודן – הם מלהקים את עצמם כסוג של גיבור אקזיסטנציאליסטי: 'אני ניצב בפני המציאות של הדברים, אני יכול לעשות את זה, אני אמיץ מספיק – כאילו זו היתה נקודת הסיום של הלימוד. אין שום דבר רוחני, אין עוד משמעות בחיים, אני לא קורא בהם שום דבר מלבד זה – יש רק את ההופעה הרגעית שעולה וחולפת של מופעים חסרי משמעות – הכל ארעי, תתגבר על זה, תתמודד עם זה. אם אתה מרגיש חרד – תתקשח, תהיה אמיץ, וזהו. בהצלחה.' יש בעיות בשתי האפשרויות, או בשלוש.
איפה סוף הפיברוק?
אם, דרך תשומת לב והקדשה – הפפנצ'ה, הסיבוך של הסיפורים – כל זה – נעשה פחות, ויש לי תחושה של הקרינה של הדברים, היופי של דברים 'כפי שהם', אם – באמצעות חדות של תשומת הלב אני מקבל תחושה של הרגעיות של הדברים, ואם, כפי שאמרתי הבוקר – פחות תגובתיות, ויותר תחושה של המודעות המרווחת, יותר תחושה של אחדות, ואז אני רואה – אם משהו מזה קורה, ואני רואה, ומבין: 'אה, הוספתי דברים. פיברקתי שכבה נוספת על דברים' או שפיברקתי סיפור, והוספתי את השכבה הזו, או – קביעות, או מוצקות, או נפרדות, או עצמי – כל מה שזה עשוי להיות. בכל רמה שמישהו ראה, אז הוא רואה: 'אני רואה את זה עכשיו, שזה מה שעשיתי'. ואז יש שאלה: איך אני יודע שאין עוד פיברוק קורה? האם זה בגיוני? איך אני יודע שזה הסוף של זה? איפה סוף הפיברוק? אוקיי, אני רואה דרך האישיות, ואתמול אמרתי די הרבה, ודי בפירוט על איך הרובד הזה של האישיות מפוברק, ואז נדחס ונקשר עם התפישה של את הדברים, והעולם. ואני רואה: 'אה, כן, זה פיברוק'. ואז יש לי תחושה של הארעיות, הרגעיות, הקורנות של הדברים – איך אני יודע שהפיברוק נגמר שם? איפה הסוף של פיברוק? במובן מסויים, לראות דרך רמת האישיות, כמו שאמרנו אתמול – זו סוג של אי-בנייה של האישיות, באותו רגע. איפה אי-הבנייה הזו נגמר? בעצמי הפסיכולוגי, האישיותי, שמשתתק; ועכשיו דיברנו על הסולידיות של דברים, שניראים פחות ופחות סולידיים. האם זה נגמר שם? אז – אחת הבעיות, בכל הגישות האלו עד כה – שיש הנחה שמישהו הגיע לרמה שמגלה את הבלתי מפוברק, לא בנוי. אולי אני מודע לזה כהנחה או לא, אבל זה שם.
תחושת עצמי מעודנת
בעיה שניה – עצמי פסיכולוגי, אישיותי – אולי שוקט. אולי אפילו – יש לי פחות הזדהות עם הגוף והתודעה. אבל עדיין – תחושת עצמי מעודנת – תהיה מורגשת ככזו שיש לה מידה כלשהי של מציאות, אם – האלמנטים של הקיום, האלמנטים שמרכיבים את הגוף והתודעה – או הרגעים של החוויה הפנימית – מורגשים כאמיתיים איכשהו. זה יעלה תחושה עדינה של עצמי, שעליה – תחושה גדולה יותר של עצמי תיבנה לעתים – ויהיה סבל עם זה. אז – בחלק מהמסורות, באבהידהמה התרוודית, אני חושב – הם מדברים על יחידות בסיסיות, אבני בניין יסודיות – שהם המציאות האולטימטיבית – אם אתה תופש מציאות בחדות מספיקה, עם תשומת הלב חדה מספיק, עד הגבול שלה – אתה תראה את זה – וזה זה – אבני הבניין היסודיות של החוויה. חלקיקים תת-אטומיים, רגעי חוויה וכן הלאה. כשהמהיאנה הגיעה, עם נגארג'ונה ואחרים – הם קרעו את זה לגזרים, והוכיחו שזה מושג מגוכח לגמרי, גם אם הוא מושך לאנשים מסויימים. אז היתה תשובה מצד הראשונים: אוקיי, מה שאלו, החלקיקים התת-אטומיים האלו או הרגעים האלו – נעלמים כאשר הם מופיעים. אבל אם אתה חושב על זה – זה לא הגיוני. אם משהו נעלם כרגע שהוא מופיע – הרי שהוא לא קיים. ואני לא יכול לצבור את זה לכדי מסה שתיצור משהו. אני לא יכול לצבוא מסה של זמן, או של משהו סולידי שם. אז יש בעיות בתחום של חירות, והאפשרויות של חירות, אם אני לוקח את חלקיקי הקיום כאמיתיים, גם אם חלקי הקיום הגסים יותר אינם אמיתיים. ויש גם בעיות במובן של מגבלות לחופש, וזה מאוד מעודן, אני מדבר על רמות חופש מעודנות ועמוקות – עם התחושה של האמיתיות של המרחב של המודעות. אם לצטט את נגארג'ונה: 'איך יכול להיות שהרגשות המכאיבים לא יעלו למי שלמיינד שלו יש בסיס?' אם אני נותן מציאותיות למודעות הנרחבת הזו, אני נותן איזה קרקע של קיום למרחב, ואיפה שיש בסיס – יש יסוד לבנייה. בנייה של מה? של חוויה, של עצמי, של סבל. צריך להיות מאוד זהירים עם זה, ואני מקווה שאני לא מאכזב אף אחד. זה מאוד מיומן. כל שלוש הגשיות האלו – הן מאוד מיומנות, ולכן אנחנו משקיעים זמן בלעשות אותן. הן אבני דרך מיומנות ביותר לחירות. אנחנו מדברים על פתיחה של השקפות, תרגול של שינויי השקפה. אלו הן – שינויי השקפה, שאפשר לחזור עליהן שוב ושוב. אז בישיבה של 14.30 ניסינו בעדינות, בכל יום – לעודד את השינוי בהשקפה. אבל – הן לא יהיו חופש סופי, והן לא אמיתיות אולטימטיבית. אז מה אני הולך לעשות? לאן ללכת עם זה?
הדרך להבנה של ריקות
אנחנו צריכים להביט יותר מקרוב את הבנייה של דברים. אנחנו מדברים על בנייה של אישיות, אז – איך סבל נבנה? כשאני נכנס ללחץ וסבל עם משהו, ויש שם היקשרות וכאב – זה נבנה. יש לנו יד בבנייה של זה, המיינד והיחסים שלו, וההשקפות שלו – בונה את זה. סבל הוא בנייה. זו היתה התובנה האדירה והסופית של הבודהא – סבל נבנה. מה שאומר – שאפשר לפורר אותו. תחושת העצמי – גם נבנית, בכל רמה שהיא. בכל רמה שהיא – גסה, אישיותית, ויותר ויותר דקה. על תחושת עצמי – ניבנית. חוויה היא גם בנייה. לא רק סבל ועצמי, אלא – חוויה – ניבנית, מפוברקת. להבין את זה, לתפוש את זה – זה מה שאנחנו קוראים לו התהוות מותנית. להביט להתהוות המותנית. אם אני מתחיל את החיפוש הרוחני שלי, במודע או בלתי מודע, עם תחושה של 'דברים כפי שהם', אולי כי קראתי משהו, אולי כי קראתי או שמעתי, או משהו כזה, ועל זה מתבסס החיפוש הרוחני שלי, או על תחושה של הקרינה של הדברים, או 'העצמי הגדול', או ארעיות – אם החיפוש הרוחני שלי מתבסס על אלו – אני כפי הנראה לא ארדוף את הסוגיה הזו של בנייה והתהוות מותנית בעומק מספק. כי אני אסתכל על כיוון אחר, אחפש משהו אחר, ואטה לעצור מוקדם מידי, כשאני מוצא את הדבר הזה, ולא אדגיש מספיק חקירה לתוך ומשחק עם התהוות מותנית, כך שהיא תגלה את העומק המלא, היוצא מגדר הרגיל שלה. זה משהו שהולך לעומק מדהים. מדהים. הרבה יותר עמוק מהעצמי הפסיכולוגי, והרבה יותר עמוק מהתחושות של רגעיות וארעיות, וכן הלאה. אז – תרגול, במובן מסויים – הוא תרגול עם חשיפת – מה המיינד עושה שבונה סבל, עצמי וחוויה. אומר זאת שוב: התרגול הוא חשיפה של מה שיש במיינד – שבונה סבל, עצמי וחוויה. ואז ללמוד לא לבנות. לא לבנות. אז דיברתי קצת הבוקר על איך היאחזות, דחיפה ומשיכה – הוא בסופו של דבר בונה של עצמי, וגם של סולידיות. ויותר מזה – הוא בונה של מופעים, מראיות. בונה של מראיות של דברים, וכך גם השקפת עצמי. כל מידה של השקפת עצמי שיש לי מופיעה כפקטור בתודעה, ובסופו של דבר בונה סבל, בונה עצמי, בונה חוויה ומראית של דברים. זה די מעודן ודי מדהים. זה גם מסתבר שהאמונה שלי בכך שדברים הם לא-בנויים – זה בונה דברים. אם אני מניח מציאות נתונה, עצמית – זה גם מעניק להם את התחושה הזו. וזה נעשה דבר נוסף שאני יכול לשחק איתו. אז עם המודעות הנרחבת, כשזה הולך – אז אחנחנו נסוגים, כשאני אומר: הכל הוא רק רושם בתודעה, ואני מציע את זה – זה משיכה של האמונה במוצקות ובקיום האמיתי של דברים. וזה גם – מתחיל לבנות פחות. זה הגיוני? זה בסדר אם אלו רק זרעים. אני נע דרך הרבה דברים במהירות, ואני מקווה שזה קצת הגיוני. אם היה עוד זמן – היינו הרבה יותר איטיים. זה דבר רדיקלי ביותר לראות, הופך הכל על ראשו, וקשה להבין את זה.
הבלתי מותנה
יש בלימוד הרבה התייחסויות ל'בלתי מותנה', לבלתי מפוברק, זה שאינו מת, שאינו נולד, זה שהוא 'מעבר', וכן הלאה. לפעמים אנשים שומעים את הלימוד, וחושבים: 'זוהי המודעות', כי לא משנה מה אני עושה – אני תמיד מודע, וכן הלאה. או – שזה המרחב של המודעות, מודעות במובן הרחב יותר. אבל, בעצם, זה לא יכול להיות אף אחד מאלו. כי אם היינו אומרים שזה אחד מהם – מודעות במובן הרגיל, או מודעות במובן הרחב יותר, והיפה יותר – איך אני יודע שזה עדיין שם כשאני מת? איך אני יודע שזה לא ימות? זה שם כשאני חי, וזה נראה שדברים מופיעים ומתים חזרה לזה. אבל זו צריכה להיות 'קפיצת אמונה' כדי שאומר שזה שם לאחר שאמות. אז יש בעיות שם – כשאנחנו לוקחים מודעות, במובן הרגיל – כדבר שאינו מת, אינו מותנה, בלתי מפוברק. ואותו דבר עם החלל – עשינו מדיטציות שונות אחרי הצהריים, וכמה אנשים אמרו לי: החלל – נראה שאפשר לצבוע אותו אחרת בזמנים שונים, אני יכול להרגיש אותו כשלווה. שלווה בלתי מעורערת. אני יכול להרגיש אותו כאהבה, כחמלה, כמודעות, כפשוט חלל. אבל העובדה שאפשר לצבוע אותו בדרכים שונות – מעידה על כך שזה עדיין מפוברק. שאי אפשר לומר שזו מציאות בסיסית ובלתי תלויה, כי אני ממשיך לצבוע אותו בכל מיני דרכים. זה תלוי – במה שאני מעניק לו. אז – אנחנו צריכים להיות זהירים ולא לבטל את כל זה מהר מידי. אנחנו פה פחות משבוע. חמישה או שישה ימים. זה הרבה יותר מידי מוקדם לגדוע את הדברים האלו, במיוחד אם הם חדשים לכם. מישהו אולי מתרגל עם העניין של המרחב הרבה זמן, ולוקח את זה, איכשהו – כדבר האולטימטיבי – כדבר ממנו הכל מגיע וכן הלאה. ויכול להיות, יכול להיות – שמגיע הזמן לפקפק בזה. אבל אלו אבני דרך מאוד יקרות, אז צריך להיות זהירים מפני – היאחזות בהם לנצח, או לאתגר אותם מוקדם מידי. אז אני לא רוצה להיות הורס מסיבות, או לנפץ בועות מוקדם מידי. אם זה מרגיש יפה, משחרר – לכו עם זה. אני רוצה להניח פה משהו שהוא רחב וארוך יותר. אז בחיפוש אחר הבלתי מפוברק – אני רודף אחרי אי הבנייה הזו, ולוקח את זה יותר ויותר לעומק: לא לבנות סיפור, לא לבנות עצמי, לא לבנות מוצקות – ועוד ועוד. ובסופו של דבר – מראיות מתחילות לדהות. מפסיקות להופיע. ואפשר ללכת כל כך עמוק – שמישהו הולך אל מעבר למודעות. במסורת קוראים לזה 'חווית הפסקה', אבל – העניין זה לא רק לחוות את החוויה היקרה והנפלאה הזו. זה, והרבה יותר חשוב – להבין מה קרה שם, ובמסע הזה – להבין שדברים, פנים של המציאות שאנחנו חושבים עליהם כאמיתיים לגמרי, ולגמרי מחוץ לשאלה, כמו חלל, מודעות, זמן – הם למעשה מפוברקים גם. כי כשאנחנו הולכים מעבר – אין זמן, אין מרחב, אין מודעות, לפחות במובן הרגיל. זה הדבר החשוב – להבין את הבנייה, את ההתהוות המותנית. יש אמירה מיסטית יפה של הבודהא, מהקנון הפלי: 'עבור אחד שרואה – אין שום דבר'. ומתוך הפאג'נפרמיטה: 'לראות שום-דבר זה לראות מצויין'. אז מסתבר, במונחים של מודעות – שמודעות פירושה מודעות למשהו. מודעות תמיד מודעת למשהו – לדבר אותו היא יודעת, וככזו – היא גם התהוות מותנית. ואפשר לראות שדברים, אובייקטים – מראיות שאני בונה – הן ריקות. מודעות נשענת על משהו ריק.
נצעד אל מחוץ לזה לשניה – כשאנחנו עוקבים אחרי החקירה הזו – בין אם זה למצוא את תחושת ה'דברים כפי שהם' והקורנות של הדברים, של הדבריות שלהם והיופי בזה, או שזו הרגעיות, או שזה המרחב הגדול של המודעות – זה צריך להביא, כאשר מתרגלים את זה היטב, וזה אכן מביא – כולם – מביאים סוגים מסויימים של חופש, חופש עמוק. ואהבה, וחמלה. אז, שוב – אני מקווה שזה לא נשמע מופשט – הם מביאים את זה איתם. אהבה, חמלה, חופש. כשאני הולך עמוק עוד יותר, אל הבלתי-מפוברק, אפילו יותר. יותר חופש, יותר חמלה. עכשיו – זה דבר שהרבה יותר קשה להבין. זה די קל לראות ארעיות. זה לוקח זמן לא-מועט כדי להפוך את המודעות לחדה מספיק כדי לראות ארעיות מאוד מהירה, אבל זה יחסית קל. זה יחסית קל לראות 'דברים כפי שהם' ואת הקרינה שלהם. וזה די קל לחוות את תחושת המרחב. אבל מה שאני מדבר עליו עכשיו – הרבה יותר קשה להבין את זה, ולהסביר את זה. להרבה אנשים – אין שום משיכה לזה בכלל. ויכול להיות שאתם מקשיבים וחושבים: 'זה נשמע לי נורא. אין לי שום עניין בזה. אני אוהב את המציאות שלי, תודה לך'. לאחרים – זה נוגע מאוד בעומק, ואולי הם לא מבינים את זה – אבל יש איזה ניחוח, וקשה לשים עליו את האצבע. זה לא ניהיליזם. בבירור, בבירור, בבירור. אחד עשוי לשמוע את זה ולחשוב שזה מדיף ניהיליזם, אבל זה לא מה שזה. זה לא אומר ששום דבר לא קיים. זה לא אומר שהכל חסר משמעות, זה לא אומר את זה בכלל. ומתרגלים ממש מסורים, ואני מדבר אנשים שממש מקדישים את עצמם – יכולים להכיר את הרמות האלו, ולדעת מה זה – לחוות, לחיות עם הארעיות, ולפתוח את הלב לזה, ולהרפות לשטף של זה – ויש יופי בזה. אבל – הרבה יותר עמוק, הרבה יותר רדיקלי, משחרר, מופלא – ההתהוות המותנית ההדדית של כל הדברים. הריקות ההדדית הזו, חוסר הקרקע ההדדי הזה של כל הדברים. וזה ממש לא מצביע לניהיליזם. אז המסע הזה – דרך כל זה – זה ממש מסע של אתגור עמוק של ההשקפות, הנטיות, ההנחות לגבי המציאות. ובמסע הזה, באתגור הזה – יש פלא ויופי.
לפעמים שומעים מתרגלים ומורים מסויימים: 'אין שום בלתי מותנה ובלתי מפוברק. זה תרגום שגוי של מילים מסויימות, ויש רק פיסקה אחת שבה הבודהא אומר את זה (וזה לגמרי לא נכון, אם אתם מכירים את הקנון) ואין שום דבר רוחני. תתגברו על זה, אין שום דבר מיסטי בחיים. זהו זה'. דברים הם ריקים – זה מה שהבודהא לימד, זה מה שהמסורת מלמדת, אבל לעתים – מה שקורה – זה שהם רוצים לומר שהתחושה הזו של משהו פלאי, משהו שנמצא לגמרי מעבר – זה ריק. אז כל הלימוד על ריקות – מיועד להפטר מתחושת ה'מעבר' הזו, שהם היו מעדיפים של תהיה שם, כי הם לא אוהבים את זה. אבל חוויה של זה, או אפילו חוויה קרובה לזה, עם הבנה לגבי אי-הבנייה משנה באופן יסודי, מרפאת באופן יסודי. אם ההבנה שם – מרפאת, משנה, משחררת – באופן מדהים. אנחנו יכולים לומר: מה אם נשנה מילים. הם אומרים שהבלתי מותנה הוא מפוברק. אז מה אם אומר את זה על טוב לב או אהבה? אתם יודעים, אולטימטיבית – זה גם ריק. האם זה אומר שאני מבטל את זה כחוויה? שאין לזה מקום לריפוי, בצמיחה, בריפוי שלי?
אז – צריך להיות זהירים, במובן של – אני יכול לומר שהכל הוא ריק, ואם אלו רק מילים, זה יכול להחזיר אותי לנטיות הרגילות שלי לגבי דברים, ואני עדיין מתפקד בעולם עם התחושה הרגילה שלי לגבי עצמי, דברים, זמן וכן הלאה. או, אם אחזור לרמה של ארעיות – ולהשוות אירות לארעיות, מה שהוא לא נכון, כי ריקות היא דבר נוסף – אין אותה רמה של חופש שתבוא מזה. אולי אני משתמש בכל המילים הנכונות, אבל אין חופש באותה מידה, כי לא הבנתי התהוות מותנית כל כך לעומק. אז אני צריך להביט, ולהיות מאוד כנה כמתרגל – מהן הנחות המוצא שלי? האם אני מנסה לשלול משהו בשביל משהו אחר, וכמו שאמרתי קודם – אנשים שונים ייטו לרצות להפטר מדברים שונים. חלק מהאנשים נורא רוצים להפטר מהעניין של הבלתי-מותנה, אחרים רוצים לודט שמודעות לא נלקחת כמשהו מיסטי, חלק רוצים להפטר מהמוצקות – ולהשאיר את השאר בלתי-נגוע. אז אני צריך לשים לב – אם אני רואה שדבר אחד הוא ריק – האם אני משאיר דברים אחרים על מכונם, ולא מבין את הריקות שלהם? אני חייב להביט על נקודות העיוורון שלי, להיות יסודי לגמרי, בעל יושרה מוחלטת. וכמו שאמרתי – זה אמור להביא לחופש, ואם זה לא – משהו אחר מתרחש.
איחוד של מראיות וריקות
זה אכן מסתבר – שהבלתי מפוברק, שאינו-מת – הוא גם ריק. איפה זה שם אותי? אולי במקום לבטל את זה – זה שם אותי במקום אחר לגמרי. אנחנו מדברים על האיחוד של מראיות וריקות. דברים מופיעים, הכל מופיע, והוא ריק. והריקות של זה וההופעה של זה הם אחד. אפשר לקרוא לזה – להב הסכין שבין מראיות וריקות. להב הסכין. וזה מאוד קשה להיות על זה. קל לומר את זה, קשה לראות, לחיות את זה, ולדעת את זה עמוקות. אז אנחנו מדברים, במסורת, ובעיקר במהיאנה, ובייחוד מסורות טיבטיות מסויימות – מדברות על לימוד שניתן כאמצעי, ולימוד שניתן כאולטימטיבי. רמות של לימוד, ותחנות בדרך. אני חושב שזה מאוד מיומן ומועיל לדעת – מהו מה.
חופש ואמון באי-קרקע
אז – איך אנחנו נסכם את זה? תפישה נשלטת, או כשהיא נשלטת על ידי אשליה – בונה, ומאמינה ב – מציאות סולידית, קיימת, בלתי תלויה של מה שהיא רואה. תפישה, כשהיא נשלטת על ידי אשליה – בונה, ומאמינה ב – מציאות סולידית, קיימת, נראית כבלתי תלויה – של מה שהיא רואה. במובן מסויים – כל התרגול הוא – ללמוד לראות דרך זה. ללמוד לראות דרך מה שהבודהא קרא לו אשלייה, כישוף, טריק של קוסמים. לראות דרך כל זה, לראות את זה כמו שזה. זה לא אומר לחיות בכלום, זה בלתי אפשרי – אלא לראות את זה כמה שזה. זו תנועה לגמרי אנטי-אינטואיטיבית. באופן מאוד עמוק, כי התחושה האינטואיטיבית שלנו, כמו העצמי – זה נראה כמו אחת העובדות הברורות מאליהן, ואחת העובדות הברורות הנוספות היא המציאותיות של מה שמופיע. אז זה לגמרי אנטי-אינטואיטיבי, וזה מביא חופש. זה מביא את הרמה העמוקה ביותר של חופש. אז איך אני עושה את זה? איך אני רואה דרך זה? על ידי תרגול של אי-בנייה, שעליו דיברתי. על ידי תרגול של החלפה להשקפה שונה, ששם בסימן שאלה את ההקשפה המורגלת שלי, ואז מערער את כל העניין. וגם – על ידי הגיון. לא דיברתי על זה בריטריט הזה, אבל יש מקום לתודעה ההגיונית – לבוא ולחשוף את אי המציאותיות של הדברים. או – כפי שזה לרוב – שילוב כלשהו של אלו. והתרגול הוא פיתוח של מיומנות בכל זה. ביכולת לעשות את זה, לשחק עם זה ולראות לעומק משם. אז אנחנו יכוילם לשמוע משהו כזה, ואולי, בתקווה – זה שותל זרעים. לפעמים זה לא, ולפעמים זה נראה לא-רלוונטי לחיים של מישהו, או שזה יכול להיות – כלפי כל אחד מהדברים האלו – החלל הגדול או משהו אחר – יש חוויה חד פעמים של משהו מדהים. לרוב – חוויות חד פעמיות הן לא מספיקות כדי לשנות חיים. ומה שצריך זה לחזור על החוויה הזו, באופן מכוון – עם ההבנה לגבי – איך אני לא-בונה, איך אני בונה ויכול לא-לבנות, ולחזור על זה שוב ושוב, עד שהתובנות העמוקות האלו שוקעות לתוך היישות. אז זה לא רק לגבי – שתהיה חוויה, ולא רק לגבי – להבין משהו אינטלקטואלית. אם אנחנו ממש חוקרים לזה – אנחנו נראה משהו די מדהים, שהוא – מודעות, או תשומת לב, או התרגול – תמיד נשען לראות מציאות בדרך כזו או אחרת. יכול להיות שזה באופן של 'דברים כמו שהם' והקורנות שלהם, אולי במובן של ארעיות, אולי במובן של חלל של מודעות או משהו אחר. זה יכול להיות בכוונה, על ידי הדרך שאני מתרגל ונשען, אבל לעתים יותר קרובות – זה מההנחות הסמויות. ושם – אנחנו ממש צריכים לחשוף דברים. או – שאני יכול לכוון את המיינד לראות את ההתהוות המותנית, לחשוף את הבנייה וההתהוות המותנית של דברים. אבל אחרת, המודעות – בין אם אני אוהב את זה או לא – תמיד נשענת לצבוע ולבנות את החוויה באופן מסוים, ולראות אותה באופן מסויים.
אז כדי להסיק משהו – דיברנו על החיפוש אחר ביטחון, אחר קרקוע שאנחנו יכולים לבטוח בו. וזה מצחיק, מה שמתחיל כחיפוש אחר ביטחון, כשאנחנו לוקחים אותו מכל הלב, באופן מלא לגמרי – מסתיים כאמון מוחלט, ביטחון מוחלט – באי-בנייה של קרקע. אמון באי בנייה של סבל, אמון באי-בנייה של העצמי, אמון באי-בנייה של ביטחון, של חוויה. לבטוח בזה. מה שמתחיל כחיפוש אחר ביטחון מסתיים באמון באי-בנייה של שום דבר מוצק. מחפש משהו מוצק, ואני רואה שהדבר הטוב ביותר הוא – לא לבנות אותו. ואנחנו לומדים לעשות את זה, לאורך זמן. ובעשותנו כך – באי-בנייה – מה שהיה דחוס אל תוך מציאות נוקשה-לכאורה – מופיע כבלתי כבול. אי-כבילה, פתיחה, ריפוף, הפגה של דברים – פתיחה שלהם, כחוויה. החוויה הזו צריכה להביא איתה הבנה של איך דברים ניבנים. בהיותם נבנים – הם מפוברקים, לא אמיתיים באמת, במובן שאנחנו מרגישים שהם. וההבנה הזו מביאה את החופש העמוק ביותר. ואיתו – קידה עמוקה. ולכן זה לגמרי לא ניהיליסטי. זה פותח את הלב, במובנים מסתוריים ביותר. קידה עמוקה, וזה גם מביא – באופן טבעי מאוד – רצון לשרת. אנחנו מדברים על נדיבות – רצון לתת את החיים. זה בא באופן טבעי מזה. יש בלימוד התייחסות לאי-הקרקע של החוויה, אבל להבין את זה, יותר ויותר לעומק – זה מובן כמשהו הרבה יותר עמוק מהארעיות, הרגעיות של דברים. הרבה יותר עמוק מזה. ההתהוות המותנית ההדדית של כל הדרים, כל התופעות. וכן, המסע הזה – יכול לערער את יסודות המציאות שלנו, לעתים. וכן – הוא יכול להביא חרדה לעתים. אבל לא לעצור בחרדה, זו לא נקודת סיום. זה צריך, ואכן מביא – חופש. אם אני לוקח את זה לכל הדרך, עמוק ככל שניתן. אי-קרקע – הפתחות לאי-קרקע, לראות אותה, להבין אותה – מביא חופש. בואו נהיה שקטים יחד לכמה רגעים.
אני רוצה לומר עד כמה אני מעריך את כל מה שכולכם מביאים לתרגול. זה מרגיש שיש הרבה נכונות, הקדשה, כנות ויושר, וזה נוגע בי.
הנושא שהייתי רוצה לחקור הלילה הוא העצמי והחיפוש שלו אחר ביטחון. אז – אחד הדברים הנראים כמובנים מאליהם ובסיסיים לקיום – זו תחושת העצמי. זה שאנחנו מרגישים 'אני כאן'. ו'אחרים הם שם'. 'הנה אני'. תחושת העצמי. ועם תחושת העצמי הזו, כפי שאמרתי – ישנה תחושת 'אחר'. ותחושת העצמי הזו מרגישה שהיא חווה תענוג, כאב, דברים יפים ודברים קשים. ומרגישה, במובן מסוים – פגיעה לכל זה, ולכל התנועה שבכל זה. הבלתי נודע שבכל זה. מה שמביא תענוג היום יכול להיות מכאיב מחר, ובסופו של דבר – ניצב המוות. וכשהעצמי נראה אמתי ומוצק – כל זה נראה גם אמתי ומוצק. מוות נראה אמתי ומוצק. כך שהעצמי הוא פגיע, וכמעט אפשר לומר – שהטבע שלו הוא נטייה לעיסוק עצמי. דיברתי אתמול על תחושת העצמי המובנת מאליה – כמרכז של רכישה, בתוך כל זה – התענוג, הכאב, מה אני יכול לקבל. וכך – באופן מובן מאוד, ודי נורמלי – העצמי הזה מחפש תחושת ביטחון. במובן עמוק מאוד – מחפש ביטחון. ולזה יש חשיבות עצומה עבורנו כמתרגלים וכאנשים. את זה אני רוצה לחקור.
חלק מכם, אולי אתם מכירים את הכתבים של דיוויד לוי – הוא פרסם כמה ספרים מעניינים לאחרונה. הוא פרופסור איפשהו, ומורה זן. והוא מביט על העניין בדרך מסוימת: לעצמי אין באמת אמתיות, ואנחנו יודעים את זה בדרך כלשהי, ולכן אנחנו מרגישים נטולי קרקע, מרגישים מאוד לא בטוחים בעצמנו, משום שהוא בעצם לא קיים. חוסר הקרקע הזה גורם לנו להרגיש אי נוחות, ומתוך אי הנוחות הזו – מחפשים קרקע, ורוצים לתת ממשות לעצמי. והוא מצביע על כמה דרכים בהן אנחנו נוטים לעשות את זה: כסף, תהילה, אהבה רומנטית וכוח – כארבע דרכים מרכזיות בהן העצמי המודרני נוטה לתת לעצמו ממשות. אני לא בטוח שאני לגמרי מסכים עם האופן בו הוא מציג את זה, אבל זה בסדר, ולא משנה מידי. עבורי – תחושת העצמי היא חלק ממה שהבודהא היה קורה לו האשליה היסודית. יש לנו תחושת עצמי מוצקה, ומאחר ואנחנו רואים את העצמי כאמתי – אנחנו מביטים על העולם מנקודת המבט הזו, ובוחרים ומתנהלים בעולם מנקודת המבט הזו. ולזה יש תוצאות מסוימות. אז אנחנו משתמשים בארבעת הדברים האלו – כדי לנסות ולמצוא תחושת ביטחון. אף אחד מהם אינו רע כשלעצמו. אין משהו רע בכסף, או בתהילה, או אפילו בכוח, וודאי שלא באהבה רומנטית. אין שום דבר רע בהם כשלעצמו. אבל העצמי -מתוך אשליה – מביט עליהם בדרך מסוימת, ומשתמש בהם בדרך בלתי מיומנת.
כסף
החשיבות של היחסים עם כסף
אין לי זמן להיכנס לכל אחד מהם, אז אני רק רוצה לדבר על אחד, וזהו כסף. עכשיו, ודאי שזה מתייחס למה שדיברתי עליו אתמול, שזו נדיבות, וחלקית – הסיבה שאני בוחר בזה זה כי אנחנו מדברים על זה מעט מאוד בחוגי דהרמה, וגם כי אישית נעשיתי מעוניין מאוד בנושא של כסף בשנים האחרונות – בעצמי, וגם סביב קריסת האשראי, וכל מה שמתרחש סביב זה ברמה הקולקטיבית, שהוא מדאיג. הדרך שבה אנחנו עם כסף, ואיך זה קשור לעצמי והחיפוש שלו אחרי ביטחון. ועבורי – זה לא נוגע רק לפלח מסוים – אני אולי חש את עצמי כעשיר, או נתפש על ידי אחרים ככזה, או שאני חש עצמי כעני או שאחרים תופשים אותי ככזה, אבל במובן מסוים – זה מכסה את כל הטווח. כסף הוא מאוד מעניין. עבור לכולם, נדמה לי – זה משהו מאתגר, גם אם הוא לא נראה כך במבט ראשון. בחוויה של אנושיות בימינו – זה אחד האתגרים. זה פן מאתגר של החיים. ובמובן מסוים – היחסים שלנו לכסף – זה חלק ממה שמתווה את המסלול שלנו כאנשים. ברמה מסוימת – איך שאנחנו עם כסף – יאמר הרבה. מעיד על הרבה, ויוצר הרבה – במסלול החיים שלנו. כסף, בין אם אנחנו חושבים שהוא עניין גדול או לא – הפך למשהו שלוכד ומפתה אותנו מאוד בקלות. ועבורי זה נושא מרתק. זה אזור שבו אנחנו יכולים להיות לכודים, מפותים, ונאבקים בקשיים ובעיות ביחס אליו, ביחסים שאינם חופשיים, וזה יכול להפוך לתחום שהוא כלי, בן ברית – בצמיחה, בטרנספורמציה שלנו, בהליכה שלנו לקראת חירות. אותו דבר עצמו.
קראתי ספר נפלא לאחרונה, שנקרא 'נשמת הכסף', שנכתב על ידי לין טוויסט, ואחזור אליו. אבל ציטוט משם: 'כסף נודד לכל מקום, חוצה את כל הגבולות, השפות, התרבויות'. שיניתי קצת, אז אני מקווה שהיא לא תקשיב ותפגע. 'כסף, כמו מים, מכה אדוות, ברמה מסוימת, דרך כל חיים וכל מקום, הוא יכול לשאת את אהבתנו או את פחדינו. הוא יכול להציף את חלקנו כך שאנחנו טובעים בו, או – לאט, באופן כמעט בלתי מורגש – מורעלים על ידי הצבירה או ההחזקה בו. הוא יכול להזין ולהשקות את העקרונות של חירות, קהילה ושיתוף. הוא יכול לאשר את החיים, או להפחית, להקטין, ולהרוס אותם'.
כשאנחנו חושבים על היחסים שלנו עם כסף – יכול להיות שאנחנו נתקלים בבעיות שונות עם כסף. אני לא מדבר רק על הרמה המעמדית, בה מישהו מתגלגל ברולס-רויס שלו ומעשן סיגר. אני לא מדבר רק על זה – על העניין של כסף ככלי להרשים אחרים. יש את הרמה הזו, שהיא גסה מאוד, של להרשים אחרים על ידי עושר, אבל זה הרבה יותר עדין מזה. אנחנו עובדים, עובדים בשביל כסף, וכמה בקלות כסף הופך למדד לכבוד. אני נותן את הזמן, האנרגיה, הכוחות שלי למשהו – ואני מקבל סכום מסוים, ובמובן מסוים – זה נלקח כמדד למה העצמי שלי שווה, מה ההקדשה של עצמי שווה, היכולות שלי שוות, המאמצים שלי. זה יותר מעודן – ואנחנו מגיבים לזה בדרכים שונות. אני לא אומר שזה רע לרצות להיות מכובד, אבל זו אחת הדרכים שדרכן כסף, באופן עדין יותר, נעשה בעייתי. זה לא שאנחנו רוצים הרבה כסף, אלא – אנחנו רוצים להרגיש מכובדים בזכות מה שאנחנו נותנים בעולם, או מוערכים באופן הולם – ביחס למה שאנחנו מרגישים שאנחנו נותנים.
כסף יכול להיות קשור בביטחון בעתיד – 'מה יקרה איתי בעתיד', 'איך אהיה', 'האם אהיה בסדר?'. וכמובן – ככרית ביטחון לזה. ואתם יודעים, אם מישהו הוא הורה… כמה אנשים אמרו לי: 'אני מרגיש רע אם אני לא יכול לשלם על מכללה עבור הילד שלי, אני לא מרגיש גבר לגמרי'. זה נעשה מאוד טעון, ויש עול שמוטל על זה. אנשים אמרו לי: 'זה פחד הישרדותי. יש לי פחד, וזה קשור לתחושת ההישרדות שלי'. ושמעתי, למרבה הצער – מאנשים שעשו הרבה תרגול: 'עכשיו אני מתרגל – לדאוג לעצמי, אז יש לי יחס שונה לכסף ולצבירה שלו'. או: 'עשיתי את העניין הזה שלי פרישות, והייתי בהודו בשנות ה70, ועשיתי שם ריטריט, ועכשיו אני בעניין של העולם כפי שאני בעניין של רוחניות'. ועוד.
האקלים שאנחנו בתוכו
בשביל רובנו – יהיה משהו שהוא לא לגמרי פתוח, מודע או חופשי ביחס לכסף. ואולי אתם שומעים את זה וחושבים: 'טוב, אין לי כסף, אז זה לא רלוונטי לי', אבל זה כן. או שאתם חושבים: 'אין לי באמת בעיה עם כסף. אני ממש סבבה עם זה'. אני חושב שיש יותר שם. אז, שוב, כמו אתמול – אני לא רוצה להיות, ואני לא מרגיש שאני – בעמדה של הטפה. אני מעדיף להציע משהו עבורנו, עבור כולנו, להרהור. קראתי משהו משדה הסוציולוגיה: בארצות הברית – 1961 הייתה השנה האחרונה בה היה קשר בין בעלות על יותר דברים לבין יותר אושר. ולמעשה, מאז – גרף הצמיחה הכלכלית מצא את מקבילו בגרף העלייה של דיכאון, ואינדיקטורים אחרים של חוסר ברווחה. המילה wealthy, באנגלית – באה מהמילה האנגלית העתיקה – weal – והמשמעות שלה היא רווחה. איכשהו הן נפרדו, אבל בתודעה שלנו – הן לא. וכסף, במובן מסוים – מצביע עבורנו על משהו, כמעט יותר מכל דבר אחר. אז אני נזכר במשהו, ואני לא זוכר מתי זה יצא, אני חושב ש2007 או 2008 – דו"ח סטרן. ונראה לי שהיחסים של הממשלה הבריטים עם שינויי האקלים – התאפיינו ברוח של 'אני לא רוצה להתמודד עם זה'. אז יצא דוח סטרן, והצביע על כך שאם לא נתמודד עם שינויי האקלים – זה יגבה מהכלכלה שלנו סכומי עתק, ואז, לפתע – היה מהפך ביחס. כך זה נראה לי, לפחות. מה שבסופו של דבר נתפש כדבר החשוב ביותר, אפילו יותר מכדור הארץ שנותן לנו חמצן ומזון – זו העלות לכלכלה. מה זה אומר? אני לא רוצה להפציץ אתכם במספרים, אבל – 250 מיליארד דולר הוצאו על הכנות לקראת באג 2000. אם זוכרים מה זה באג 2000? זוכרים את כל המהומה? 250 מיליארד, ולא הייתה ודאות שמשהו בכלל יקרה. אנחנו יודעים על שינויי אקלים. אנחנו יודעים על ההרס שכבר מתרחש. ותכנית האקלים של האו"ם – התקציב השנתי שלה ל2008 הוא 190 מיליון. תשוו את זה ל250 מיליארד. הסרט האחרון בסדרת ג'יימס בונד – 250 מיליון. ושמעתי שהוא ממש גרוע. אני אומר את זה, בין השאר – כדי לומר שזה האקלים, זו הסביבה שאנחנו בה, במובן של מה חשוב, ובמה צריך להשקיע וכל זה. וכך – אנחנו סופגים את המסר הזה ואת הגישה הזו כל הזמן. וחשוב להבין את זה ולהתעורר למשהו. אז ב2008 הייתה מחוייבות לסייע ב7.1 מיליארד פאונד לעולם השלישי, בגלל משבר מחירי המזון. ישנה עלייה ברעב העולמי, ולפחות או יותר מיליארד אנשים בעולם אין מספיק מזון בשביל בריאות בסיסית. זה אחד מכל שישה אנשים. אז הייתה התחייבות לתת 7.1 מיליארד, ועד סוף השנה מומשו מתוכה רק 580 מיליון. האו"ם, בכל מקרה – העריך שזה יעלה משהו כמו 15 עד 28 מיליארד, כך שגם ההתחייבויות היו בלתי מספקות. כשהמשבר הכלכלי הופיע – יותר מ160 מיליארד פאונד ניתנו בכמה שבועות לשיקום הכלכלה. מזכיר האום אמר שהוא מוצא את זה מביך שהעולם המפותח דואג ממיתון, בעת שרבים בעולם לא מסוגלים לאכול. אז מה יש כאן שהופך משהו אחד לחשוב ואת האחר ללא חשוב? וזה תופש את הכותרות, ואנשים, ואנחנו – קונים את זה.
אז הציטוט הזה מקודם, של לין טוויסט, שכתבה את הספר 'נשמת הכסף', שאני מצאתי מאוד יפה – היא, למשך שלושים וחמש או ארבעים שנים – היא מגייסת תרומות לארגונים שונים, בעיקר למה שנקרא 'פרוייקט הרעב', אבל גם לדברים רבים נוספים. והיא, בעבודתה – פוגשת את האנשים העניים ביותר בכל העולם – במדינות מתפתחות ומפותחות. וגם את העשירים ביותר, ומבקשת מהם כסף. והיא מביטה על כל היחסים עם כסף בספר הזה, ומצביעה על שלושה מיתוסים. הראשון הוא המיתוס של המחסור: התחושה, ההנחה – ש'אין מספיק'. ומה שהיא מצביעה עליו זה שבנסיעות שלה, ובמגוון של החברות השונות שהיא ראתה – היא אומרת שהיא רואה את זה גם אצל אנשים שיש להם כמויות עודפות של כסף, ולפעמים אפילו כמויות עצומות של עודפי כסף – וברוב התרבויות. והיא אומרת שזו תחושה שאינה מגובה בהכרח בעובדות. אני לא יודע אם יהיה לי זמן, אבל עשיתי משהו באורך יום בו שיחקנו משחק מונופול מסוים, עם כללים שונים – וזה היה מרתק. ולאחר מכן האדם שעשה את זה, שגם עובד עם אנשים עמידים מאוד, מנכ"לים וכאלה, והוא הרהר בעובדה שאנשים שיתנו אלף דולר בקלות עבור משהו הם לא בהכרח עשירים יותר מאלו שלא יתנו. זה מעניין – זה יותר עניין של התודעה. והוא הרהר – איזה הבדל זה עושה לאנשים מסוימים – אם 1000 דולר ייעלמו מחשבון הבנק? יש כאן אנשים, אני יודע – שעבורם זה יהיה הבדל גדול. אבל להרבה אנשים – זה לא. הספרות יורדות קצת, אבל זה כסף שבעצם לא עושה כלום. איזה הבדל זה עושה? ועם זאת – אנחנו לא נותנים. כסף ופחד מאוד קרובים, וזה משהו שנגעתי בו. אבל יש יותר מזה.
אשרור של פחד או תחושת שפע
אנחנו עושים בחירות בחיים, הרבה בחירות בכל יום. והרבה מהבחירות – אנחנו לא לגמרי מודעים מאיפה הן באות, והרבה מהן, למרבה הצער, מגיעות מרמה של פחד שאנחנו אפילו לא מודעים אליה ככזו. אנחנו לא מודעים לפחד. זה להרגיש להיות בסדר. אבל יש לזה השלכות. כשאני בוחר מתוך פחד, בוחר מתוך פחד, וממשיך כך – אני מאשרר פחד, ואני חונק אפשרויות אחרות בישות ובחיים שלי. בגלל שזה לא מודע, ולא נראה כמו עניין גדול, וכולם עושים את זה – אני לא שם לב להשלכות. הן לא נרשמות – ההשלכות של בחירות חוזרות ונשנות מהרמה הזו של הפחד. אני לא יודע אם ראיתם את הסרט 'אמת מטרידה' של אל גור – הוא נותן שם דוגמה – שאם אתה שם צפרדע בכוס (אני באמת לא יודע למה שמישהו יעשה את זה…) אם אתה שם צפרדע בכוס מים רותחים – היא תקפוץ מיד החוצה. אם אתה שם צפרדע בכוס מים קרים, ומחמם אותם לאט – היא תשב שם עד שהיא מתה או שמצילים אותה. זה דבר דומה עם הרבה מהבחירות שאנחנו עושים בחיים. לעתים קרובות אנחנו אפילו לא שמים לב שאנחנו עושים בחירות, וודאי שלא – מאיזה רמה של הישות הן מגיעות, ומהי הכוונה והכיוון שאליו הן הולכות. ואם אני חוזר לשיחת הפתיחה – כל כך הרבה מחיינו תלוי בזה, ואנחנו בקושי רואים את זה. אז – האם זה אפשרי לנוע, האם זה אפשרי לנוע מחוץ למבט של מחסור. וצריך לבדוק – האם יש לי את זה? כי אולי זה לא מדליק נורה, אבל אנחנו צריכים להביט ולבדוק, די לעומק – האם אפשר לעבור ממבט של מחסור למבט של מסופקות? האם אני יכול לעודד מבט של מסופקות? וזה אומר – למסגר מחדש את ההשקפה שלי על דברים – עם הערכה למה שכבר יש. הכרה, הערכה – למה שיש. זה משהו שאנחנו עושים גם במדיטציה, ואני אומר על זה דברים לאורך הימים.
בחיינו – יש זרם של משאבים וכסף, ובמקום שזה יהיה משהו שאני מנסה לאחוז בו ולבנות, וזה נתקע, ואולי אני רואה את זה הולך וקטן, ולא רוצה שיקטן – אולי אני יכול לתפוש את זה כזרם של הזנה, במקום זרם של משהו שאני צריך לאחוז בו ולהחזיק בו? זרם של הזנה שנע דרך החיים. אני לא יודע, אולי זה לא נשמע כל כך שונה, אבל זו דרך שונה לגמרי לראות את הדברים, שינוי מוחלט של ההשקפה. ומנקודת המבט הזו, אם זה אפשרי – אז, במובן מסוים – אנחנו נאמנים בעלי זכויות, לזמן זה – על המשאבים החומריים האלו, יהיו אשר יהיו, כולל כסף. אחראים, ולא בעלים. מסוגלים לבחור – איך אנחנו משתמשים בזה. ואז היחסים לכסף יכולים להיות ביטוי של אפשרות ולא של פחד. אז – יש תחושת שפע, שנובעת מאשרור של זה שיש לנו מספיק. שיש מספיק. ולהתחיל לראות את זה, בהרבה דרכים בחיים. אז אפשר להתחיל מלראות את זה בצורה יסודית, אלמנטרית מאוד – אנחנו נתמכים על ידי האוויר שאנחנו נושמים, על ידי מים, על ידי אור ומזון. ולהכיר בזה, ולהתכוונן לזה, כמדיטציה – להתכוונן לדרך בה אנחנו ניזונים מזה. אולי זה נשמע ניו-אייג'י או היפי, אבל – כמו שאמרתי אתמול – דרך הראייה השנייה: 'אני צריך להחזיק, צריך שיהיה לי, אין מספיק, צבירה, מה יהיה'? זה טירוף, שיגעון – מנקודת המבט של התעוררות. זה משוגע.
לין טוויסט – בשנות השבעים המאוחרות, בתחילת העבודה שלה – הייתה עשויה לעבור בין אנשים עשירים מאוד, ואז ללכת להיפגש עם אנשים עניים מאוד. היא הייתה בניו יורק, ואחרי הצהריים – הלכה לדבר עם אנשים בהארלם, בניו – יורק, במרתף של כנסייה. זה אזור מאוד עני בניו-יורק, שרובו מאוכלס באפריקאים-אמריקאים. ואני מניח שבשנות השבעים הוא היה עני עוד יותר מאשר הוא עכשיו. והיא גייסה כסף למקומות מסוימים באפריקה, שסבלו מרעב, והיא ישבה במרתף הכנסייה הזו, ולפניה אנשים עניים יחסית, והיה גשם בחוץ שדלף פנימה, לתוך דליים שהיו שם, והיא דיברה על זה, וביקשה כסף, והייתה מאוד לא בטוחה – אם זה הדבר הנכון לעשות. היא הייתה עוד בתחילת דרכה אז. והיא ביקשה, והיתה דממה. ואז אשה אחת, בשם גרטרוד קמה, ומצאתי את זה כל כך יפה שאני אקריא לכם: 'גרטרוד קמה ואמרה: עבורי, כסף הוא כמו מים. לחלק מהאנשים – הוא גועש דרך החיים שלהם כמו נהר. דרך החיים שלי – הוא עובר כמו טפטוף. אבל אני רוצה להעביר אותו הלאה באופן שעושה הכי הרבה טוב להכי הרבה אנשים. אני רואה את זה כזכות והאחריות שלי, וזו גם החדווה שלי. אין לי פנקס צ'קים או כרטיסי אשראי, יש לי חמישי דולר בארנק שלי, שהרווחתי מלשטוף בשביל אישה לבנה, ואני רוצה לתת אותם לך'. ומשם – זרם של אנשים התחיל לתת. מה שאני רוצה לחלץ מזה – זו התפישה של זרם. הכסף כזרם, שטף – ומה שקורה לפעמים, ביחסים שלנו עם כסף – זה שאנחנו חושבים שהוא לא אמור לזרום, איכשהו. כסף זורם פנימה, זורם החוצה, והוא צריך לעשות את זה – בשביל זה הוא שם, במובן מסוים. וזה כבוד, זו זכות ודבר יפה – להיות מסוגלים להטות את הזרם הזה לכיוון של מה חשוב לנו ביותר, לכיוון של המחויבויות הגבוהות ביותר שלנו. זה משהו יפה, ויחסים שונים לגמרי לכסף. וזה לא אומר להזניח את אלו שתלויים בנו או את עצמנו, אבל – כל הדרך בה אנחנו רואים כסף היא שונה. והיא אמרה – בעבודה שלה לאורך השנים – היא רואה את השינוי הזה, וכמו שהיא רואה את המיתוס של המחסור – היא רואה גם את השינוי, וגם אצל האנשים העניים יותר. היא מדברת על המסע שלה עם כסף, ועל העבודה שלה עם אחרים, ואני רואה את זה גם על עצמי – משהו שכולם נוטים להסכים עליו – זה שזה כלי לדאגה לעצמך. כלי שנראה במונחים של צבירה או הידלדלות – והדאגה לעצמי רוצה להשגיח על זה. ואפשר לעשות שינוי שם – מלראות את זה ככלי לדאגה לעצמי או לקבוצת אנשים קטנה שסביבנו – משפחה או משהו כזה – למשהו שמבטא לא רק את זה – אלא מסירות לכלל החיים. אותו כלי, מכשיר – נעשה למשהו הרבה יותר רחב, ושונה. כלי שמבטא אהבה. מבטא אישור עמוק של חיים וכבוד של כל הברואים. הכלי שדרכו, ועל ידו – אנחנו חולקים עם אחרים, עם העולם – את השאיפות העמוקות ביותר שלנו, החלומות שלנו, שנוטים להיות – לא להיות רק לגבי עצמי. אם אנחנו הולכים באמת עמוק, עם השאלה שהצגתי בשיחת הפתיחה – זה נוטה להיות לא רק לגבי עצמי. אז במילותיה שלה – אותו כלי מסונכרן ומכוונן עם הנשמה, כשהוא מכוונן עם הנשמה – זה מביא תחושה של שגשוג, שפע, מספיקות. וזה לא קשור לכמות שיש לי, או הכסף בבנק. ובדרך זו – כשמשתמשים בו כך, כשהוא מכוון כך – הכסף, במקום לפלג ולגרום לפערים בין עצמי לאחר, ופערים בחברה, ופערים עולמיים – זה הופך למשהו שמחבר, שיש לו את היכולת לחבר. יחסים אחרים לגמרי. אז זה תרגול, שינוי נקודת המבט הזו, אבל במובן מסוים, וזה משהו שכבר אמרתי במילים אחרות – תרגול הוא תרגול של שינוי נקודת המבט. שינוי נקודת המבט, לא רק פעם אחת, כי, שוב – זה ימשיך לחזור לברירת המחדל, ודרכי הראייה הרגילות – אז אנחנו משנים את זה, ואנחנו משנים את זה שוב ושוב, עד שההשקפה החדשה יותר, העמוקה יותר החומלת יותר – מעמיקה, מתאחה, מתמקמת. ואז, בתורו – זה יוביל להשקפה עמוקה אף יותר. זה תרגול. אני לא חושב שזה קל, אני יודע שזה אפשרי, אבל לא קל. אבל כמו תמיד – כל דבר טוב בתרגול מזין דברים טובים אחרים. אז שינוי כזה של ההשקפה מסתייע ונתמך על ידי מטא, אדיבות, עומק של מדיטציה, חדווה, תובנה. והוא גם עוזר לדברים האלו. הסיבתיות הולכת בשני הכיוונים.
תחושת העצמי והחיפוש אחר ביטחון
איזה חיפוש מוליד חוסר ביטחון? מהו חיפוש נבון אחר ביטחון?
נחזור לעניין של ביטחון בצורה כללית יותר. האם הבחנתם – שלעתים קרובות – מה שאנחנו מחפשים בו ביטחון, מה שאנחנו בונים כדי למצוא בו ביטחון – לעתים קרובות, ואולי תמיד – הופך למקור לדאגה, במקום? מה שאנחנו פונים אליו לביטחון – הופך, במקום זה – למקור דאגה. ובנוסף – אם אין חכמה, או אין מספיק חכמה בחיפוש אחר ביטחון – אנחנו מוצאים את עצמנו עם דברים כמו המשבר הכלכלי. או שינויי האקלים שיכולים לצאת משליטתנו. אז – האם יש דבר כמו – חיפוש נבון אחר ביטחון? חיפוש נבון אחר בטחון בחיים? לפעמים אנחנו יכולים לשמוע בדהרמה: 'שום דבר בשליטתך, זה הכל לא-בשליטה, אז רק לך עם הזרם'. הבודהא לא אמר את זה, ולי זה גם לא נראה נכון – ששום דבר לא בשליטתי. ברגע שאני חושב בקפידה על אילו מילים לבחור, או אני יכול להניע את הזרוע שלי, ויכול להיות שמשהו יקרה שימנע את זה ממני, ואז לא אוכל לעשות זאת, בסופו של דבר, אבל באופן בסיסי – יש מידה של שליטה, וזה לא מציאותי לומר שאין לי בכלל שליטה. ואני יכול להשתמש בה, בשליטה הזו, לטובת מה שטוב, ולטפח מה שטוב. אז 'ללכת עם הזרם' זה לא דבר מלא כל כך כאידאל רוחני. יש את הפוסטר הזה: 'רק דגים מתים שוחים בזרם'.
אז – מהו חיפוש נבון ומיומן אחר ביטחון. זה תלוי בכמה דברים: במה אני מחפש ביטחון? איפה אני מחפש אותו? והמקום שהבודהא הצביע עליו כדי למצוא ביטחון הוא – באיכויות של הלב. אז – טוב לב, חמלה, נדיבות, שוויון נפש, תשומת לב, עניין, עומק של מדיטציה ועוד. כל הרשימות האלו. וזה לא שהם נשארים יציבים כל הזמן כמצבי תודעה, אלא יותר שהם נעשים הרגלים של הקיום, נעשים יותר ויותר נגישים, ואנחנו לוקחים אותם איתנו לכל מקום אליו אנחנו הולכים ודרך כל מה שקורה. אז יכולה להיות קריסה כלכלית מוחלטת, ויכול להיות כך או כך – ואם אני פיתחתי את הזרמים האלו של הישות, זה המשאב הפנימי שלי, וזה ביטחון. וזה הופך להיות, יותר ויותר – משהו שאני יכול לבטוח בו בפנים. אני יכול לבטוח במידה של שוויון נפש, של טוב לב.
חיפוש ביטחון עבור האשליה של העצמי
וגם השאלה היא, לגבי חיפוש אחר ביטחון – מאיפה החיפוש הזה מגיע? משום שאולי – אולי העצמי לא יכול להיות בטוח, באופן אולטימטיבי. לעתים קרובות אנחנו מחפשים ביטחון, כמו שאמרתי בהתחלה – מתחושת עצמי. מהשקפת העצמי, אבל יש פה בעיה, משום שעצמי ואחרים – עולים יחד, שניות של עצמי ואחר, ולעתים קרובות – זה הופך ל'מה הם חושבים עלי'. זה הולך עם זה, וזה עולה לעתים קרובות, ואז אנחנו משקיעים בזה בתוך החיפוש שלנו, ורוצים שאחרים יחשבו עלינו בדרך מסוימת, ואנחנו מחפשים ביטחון בזה. ושם התהילה, הכסף, הכוח וכל זה – נכנסים. או שאנחנו מחפשים ביטחון בהשקפת העצמי. וזה מוזר לגבינו כאנשים, או – אפשר לומר – שהאשליה מכורה להגדרה של העצמי בדרך כזו או אחרת. אני כך או אחרת, ואנחנו רוצים להציג את זה לאחרים, ואולי גם לעצמנו. מישהו אמרה בראיון, לפני זמן מה – 'אני לעולם לא אוכל להיות הפנטזיה שיש לי על עצמי. בין אם טובה או רעה – אני אף פעם לא אוכל להיות כמו הפנטזיה, זה בלתי אפשרי.' זו תובנה. זה בלתי אפשרי.
העצמי הוא התהוות מותנית
או שלפעמים אנחנו מחפשים: מיהו העצמי האמתי? מיהו האני האמתי? ואנחנו מסתכלים על עצמנו במצבים שונים, ואנחנו רואים – אני ממשיך להשתנות, אז אולי זה לא כנה. מיהו העצמי האמתי? אבל איך שאני בסיטואציה – זו התהוות גומלין. אז אני לא יודע אם ראיתם את זה – אבל יש לי הומור שונה עם חברים שונים. אז עם חברים מסוימים – יש לי הומור מאוד מטופש, עם אחרים – הומור שנון יותר, עם אחרים – הקנטות חביבות, עם אחרים – משהו מוזר ו'זני' כזה. גם סגנונות הוראה – וזה מעניין. זה מעניין לתת שיחה, כי זה נראה שאני נותן שיחה, אבל בעצם כולנו נותנים את השיחה. יש לי פה, לפני, כמה שורות של מילים – אבל מה שאני אומר – תלוי במה שאתם נותנים לי, או במה שאני תופש שאתם נותנים לי. במובן מסוים, זה קורה יחד – אז סגנון ההוראה הוא התהוות מותנית. אמרתי לכם שחייתי בארצות הברית חמש עשרה שנים – ורוב הזמן הזה הייתי מוזיקאי ג'אז, ודיברתי מאוד אחרת אז. יש תת-תרבות של שפה – שפשוט לא תצא מהפה שלי כאן, בתנאים האלו. וכנראה שאם הייתי חוזר לסביבה הזו – היא תתחיל שוב. אז – האם פשוט פחדתי להיתפש כאנגלי קפוץ שם? לא. האם אני מדחיק אחר משהו אחר פה, מתוך פחד? לא – זו התהוות מותנית, שבאה מתוך התנאים. ואין עם זה בעיה. אז – אני מחפש משהו אותנטי, אותנטי זו מילה מעניינת, אבל אולי זה יותר – במקום לחפש את העצמי האותנטי – אפשר לשאול – האם מה שבה עכשיו מגיע מתוך פחד או לא? זו השאלה החשובה יותר. אולי אני משנה את עצמי או מסתגל כי אני מדחיק משהו מתוך פחד. אז אמרתי ביום הקודם, וזה תרגול מאוד חשוב – לראות שמה שמתבטא, אילו פעולות עולות, או היעדר פעולות, או דיבור או איך אני נראה – זה תלוי ברשת התנאים ששם, ולראות את זה – זה תרגול, ואנחנו צריכים לעשות אותו שוב ושוב. כי כמו שאמרתי בפעם הקודמת – אולי זה לא נשמע מלהיב, אבל ממש שם, בראייה כך, שוב ושוב – יש חופש ענק. אנחנו מתרגלים שינוי של ההשקפה. אז – האם שמתם לב – בדינמיקת יחסים – עם שותף רומנטי או מישהו שהיה כזה, או חבר, או דמות סמכות, או מורה או תרפיסט – מה מופיע – תלוי במה שאתם מרגישים שאתם מקבלים מהם, מה מושם עליכם. אולי אתם מרגישים שמופעל עליכם לחץ, אולי אתם מרגישים שאתם נבחנים, אולי אתם מרגישים שאתם בקופסה, או שיש תביעה שמושמת עליכם. כשיש תביעה, לחץ – בסיטואציה מסוימת – יש אינטנסיביות, ואולי פחד, ואז – מה מופיע על בסיס זה? ואז אנחנו אומרים: הסתכלתי על עצמי במערכת יחסים, ויש לי את הבעיה הזו, או 'אני ככה', או 'אני תקוע עם זה'. אבל זו התהוות גומלין. אז – מה שאנחנו בחיים, איך שהתהווינו – גם זו התהוות מותנית. אין 'אדם בזכות עצמו', או 'אשה בזכות עצמה'. התהוות חומרית למשל – תלויה בבעלות על הון או רכוש כלשהו – שהערך שלהם עולה. מורים, תלמידים – זה רק הסכם שאנחנו מסכימים להיכנס דרכו ליחסים מסוימים. אין שום דבר אינהרנטי פה שהוא מורה, או שום דבר אינהרנטי שם שהוא תלמיד. במקרה הזה אני מדבר ואתם שקטים. להיות מישהו – זה מצריך תנאים, תלוי בתנאים.
ההבניה של תחושת העצמי דרך סיפור, ודרך תגובתיות
בריטריט – הדבר היפה בפיתוח של תשומת לב ושמירה על תשומת הלב כל הזמן, וחלק ממה שקורה הוא – שהסיפור דועך קצת, לעתים, אולי מעט ואולי הרבה. וכשהסיפור דועך – תחושת העצמי שוקטת, מתרככת, נפתחת, נעשית קלילה יותר. ואנחנו מתחילים, דרך זה, דרך כניסה ויציאה מהמצב הזה – לפקפק באמתיות של הסיפור – הסיפור של עצמי ומי אני. אז מתרגלת, לפני זמן מה סיפרה לי על חלום, שהיא חלמה זמן מה לפני שסיפרה לי עליו. ואני הייתי קצת המום ממנו, אז שאלתי אותה אם אוכל לספר עליו, והיא כתבה אותו עבור עצמה ועבורי. וזה החלום: 'הייתי מעורבת, בדרך כלשהי, באיזה משפט, ונשפטתי על 'איך השתמשתי בזמן שלי'. התחלתי לתת הסבר על חיי הנוכחיים באריכות רבה, הדברים שאני עושה, האנשים שאני מכירה ומבלה אתם, תחביבים, תחומי עניין, מחויבויות משפחתיות, עבודות, פעילויות ועוד ועוד. וזה נמשך עוד ועוד, והיו שם המון פרטים. כשאני נזכרת בחלום עכשיו – אני נזכרת שהייתה שם תחושה תת-קרקעית של רצון לשכנע אחרים. דיברתי עם שכנוע וביטחון. לבסוף – הפסקתי וישבתי, מודעת לעייפות רבה. אז – שמעתי את עצמי אומרת: 'אבל שום דבר מזה אינו נכון'. הייתה שתיקה מהממת, והכל נעלם. הכל נעלם. כל החיים שלי נעלמו ברגע אחד. זה כאילו ישבתי בגלי ההלם של ההכרזה הזו. המרחב סביבי היה לבן וריק, ומלא במשהו שאני עוד לא יכולה לבטא בדיוק. האינטנסיביות של החוויה העירה אותי, כמו שאתה מתעורר מחלום רע, כי אתה לא יכול לשאת את הפחד יותר. אלא שלא פחדתי, אלא הייתי מטולטלת, מופרעת עמוקות בכל רמה, אני עדיין יכולה להרגיש את הרעידות בגוף שלי'. זה היה שבועות או חודשים לאחר שהיא חלמה. הסיפור הוא דרך בה אנחנו ממצקים את העצמי בזמן, בעבר. אנחנו ממצקים את העצמי בזמן, בעבר, דרך הסיפור. והעצמי, באופן שבו הוא עובד – ייטה לרצות לראות במונחים של סיפור. אז הסיפור מזין עצמי והעצמי – סיפור. זה דו-כיווני. ביטחון זה אופן בו העצמי עשוי לראות את העתיד. אז אנחנו רואים את העבר במונחים של סיפור, ואנחנו רואים את העתיד במונחים של ביטחון או היעדרו. ובעשייה זו – הוא ממצק את עצמו, וגם, למרבה הצער – ממצק דברים נוספים, כמו למשל תחושה של עתיד – בחושבו על העתיד. אבל להחזיק בתחושה של ביטחון – מביאה אתה את התחושה של חוסר ביטחון. והתחושות של עתיד, ביטחון וחוסר ביטחון – מביאות פחד. אז זה משחק שאי אפשר לנצח בו. עצם התחושה לגבי הקיום של הדברים האלו – מביא אתו את מה שממוטט אותם. זה מובן? אתם עוד כאן?
כשאנחנו מתרגלים מיינדפולנס, וכל הדיבור על זה על 'להיות בעכשיו', אז חלק מהדברים שזה עושה זה לחתוך, לקצוץ את העבר והעתיד, ואת מה שנבנה שם, ואז, במידה מסוימת – יש פחות עצמי שנבנה, משום שהוא לא נבנה כל כך חזק ביחד לזמן. אבל למעשה – עדיין יש רמה של עצמי שנבנית, ואני אגיע לזה. אז מה שאנחנו רואים, עם תרגול, ועם חקירה לכל זה – הוא שתחושת העצמי, שוב – זו התהוות מותנית. עצם תחושת העצמי היא התהוות מותנית. כך שאולי שמתם לב, וחלק מהאנשים ודאי הבחינו אפילו בריטריט הזה, שהוא רק באורך כמה ימים – ככל שיש יותר ריאקטיביות, ככל שיש יותר תחושת בעיה, או שאני מתחבט במשהו, או שמשהו הוא עניין גדול – יותר תגובתיות, יותר תחושת עצמי, יותר נוקשות שלו, הוא נראה כיותר מציאותי, יותר מנופח. חלקית, כשאנחנו עושים את התרגולים האלו עם המודעות הרחבה, מה שאנחנו באמת מתרגלים, ואנחנו מתרגלים הרבה דרך המודעות הרחבה, אבל אחד הדברים שאנחנו מתרגלים הוא – אי תגובתיות. אז אם אני אומר במדיטציה המונחית – הרפו, כי הכל ארעי, או הכל שייך לחלל, או – זה רק רושם במודעות, או משהו כזה – זה עושה הרבה דברים, אבל חלק ממה שזה עושה זה – מעודד אי-תגובתיות, דרך וויתור. וכשאנחנו חוקרים אל תוך התרגול הזה, וחלק מכם כבר מגלים את זה – עם ההפחתה של התגובתיות – יש פחות תחושת עצמי. לפעמים באופן די מהמם ויוצא דופן – הרבה פחות עצמי, כי יש הרבה פחות תגובתיות. אז זה אפשרי, ביופי ובתנועה של החיים המדיטטיביים – שאנחנו נחווה את זה, לעתים – האישיות שוקטת. האישיות דוהה. היא לא כל כך נוכחת בחוויה. אנחנו לא יכולים למצוא הרבה אישיות מתרחשת. ואנחנו נעים, במדיטציה, מתוך ההקדשה של עצמנו למדיטציה – אנחנו נעים לשם הרבה פעמים, ואם אנחנו רואים את זה מספיק פעמים עולה השאלה – מה אמתי כאן? מהו האני האמתי? האם אני מודעות רחבה? האם אני היעדר אישיות? האם אני האישיות? האם אני הרבה אישיות, או מעט אישיות? מה אמתי? אישיות היא התהוות מותנית, והיא מובנית, מפוברקת.
ההתהוות המותנית של תחושת עצמי ושל זיכרון
בוא נפרק את זה עוד יותר, נפתח את זה עוד יותר. השקפת העצמי נבנית, חלקית, ואני מדבר רק ברמה מסוימת, רמת האישיות – השקפת עצמי נבנית על בסיס זיכרונות נבחרים. ישנם אינסוף זיכרונות אפשריים בחיי, וחלק מהם נבחרים מבין הרבה יותר שלא זוכים למבט, או נשכחים. מדוע חלק עולים לזיכרון, ומה קורה שם? למה זה? חלקית, אנחנו זוכרים חלק מהם – בהתאם למצב המנטלי בהווה. אם אני מרגיש בודד עכשיו, למשל, אני אטה לראות את העבר, ולדלות ממנו את הבדידות, ונקודה לנקודה – אני בודד, תמיד הייתי בודד, תמיד אהיה בודד. זה נארג יחד. בתלות במצב הרוח בהווה – נמצא דברים שונים בעבר. ויש עוד משהו. יש את האינטנסיביות של החוויה שאנחנו זוכרים. אז למרבה הצער – רגשות קשים, עבור אנשים – הן החוויות האינטנסיביות יותר. למרבה העצר. וחלק ממה שאנחנו עושים במדיטציה זה להפוך את זה. חוויה אינטנסיבית עושה יותר רושם על התודעה, מכה עליה יותר בחוזקה. אז ניטה לזכור אותן. ואנחנו גם ניטה לזכור דברים על פי ההטיה התרבותית לגבי מה הוא משמעותי. אז לגבי אהבה רומנטית, אם אנחנו מתייחסים לרעיון של בדידות, האהבה הרומנטית מקבלת כזה הייפ, יש את הפרסומות והסרטים, ואת כל ההייפ, ואם מישהו לא ביחסים – אז הוא תופש את זה בדרך מסוימת. מה שניתנת לו משמעות, ולכן אנחנו זוכרים אותו בהווה – בהחלט יכול להיות מושפע תרבותית. ואז מה קורה? הפקטורים האלו – מצב הרוח בהווה, האינטנסיביות של חוויית העבר, הגורמים התרבותיים של מה משמעותי או לא, ופקטורים נוספים – נתחבים יחד, השקפת עצמי עולה בהסתמך על זה, והשקפת העצמי מתהווה באופן כזה, ונעשית העדשה שדרכה אנחנו מסתכלים, מפרשים ומרגישים את החוויה ברגע ההווה. אז אני מביט בחוויית ההווה כך, מרגיש אותה כך, מפרש אותה כך, אני מייחד דברים מתוך החוויה כך… אם אני מרגיש שאני מפסידן, אז המיינד מתחיל לחפש – איפה הדברים שיראו שאני מפסידן, ואז – אה, כן, לא עשיתי את זה, ולא את זה, כן. זה מסמן אירועים בהתאם לתחושת העצמי, כי אלו המשקפיים שיש לנו. זה נותן חשיבות, שוב, לאירועים מסוימים, לרשמים מסוימים במודעות, כי השקפת העצמי הזו היא העדשה. והוא זוכר דברים מסוימים, ולא אחרים. כל זה – מאשרר את השקפת העצמי. אתם מבינים? זה מאשרר את השקפת העצמי, ואת כל התהליך, וזה כמו כדור שלג. ושוב, זה מה שאנחנו קוראים לו סמסארה, ברמה גסה יחסית. למעשה, במונחים של השקפת עצמי – אנחנו תמיד רואים את העצמי ואת העולם, ואת החוויה – איכשהו. תמיד יש שם השקפת עצמי מסוג כזה או אחר. וזה לא משהו שאנחנו נוטים להיות מודעים לו, או לתת לו הרבה תשומת לב, ולפעמים – הרבה מתרגלים יכולים לומר: 'לא היה שם עצמי'. אבל בעצם – אפילו כשאנחנו מרגישים שאנחנו פשוט 'קיימים' – עדיין יש שם השקפת עצמי. יש שם השקפה של עצמי, אולי היא יותר שקטה, מעודנת, פחות בעייתית, אבל עדיין יש השקפה של עצמי, עולם, זמן.
אפשרויות של שחרור בתפישת העצמי
האם אנחנו מודעים לאיך אנחנו רואים את העצמי בכל זמן, מהי השקפת העצמי, או שזה מתחת לרדאר? לעתים קרובות זה מתחת לרדאר. אנחנו לא מודעים למה אנחנו מביאים במונחים של השקפת עצמי והאופן בו אנחנו רואים דברים. אבל כל דבר תלוי בזה – באיך שאנחנו רואים דברים. לכן אני חוזר לזה שוב ושוב – מדיטציית תובנה היא ללמוד לראות אחרת, בדרכים שמביאות חופש, וללמוד לשנות את ההשקפה, לאחות אותה ולתרגל אותה. אבל אם אני רואה את העצמי בדרך מסוימת, אולי – זה טוב לדעת – אילו דרכים של ראיית העצמי מובילות לחופש, או מובילות בכיוון של חופש, ואילו לא? כי זה הופך להיות שאלה חשובה למדי. ואולי, למשל, לראות את עצמי, במסורות מסוימות, ובתרבות שלנו זה די קשה בגלל הביקורת הפנימית, אבל – לראות את העצמי כלוחם רוחני, כגיבור או גיבורה – זו השקפת עצמי מועילה ביותר, ויכולה להיות מאוד מיומנת, אם זה מרגיש מועיל. או לראות את העצמי כבודהיסטווה. ו, באותו זמן, כל השקפת עצמי, בכל מידה – תהיה גם כלא, והיא דבר מפוברק, ולא אמתי, אולטימטיבית. אז – מבחינה דהרמית, מצד הדרך – זה לא שאנחנו מנסים להיפטר מהעצמי. זה לא הפרויקט של הבודהא-דהרמה. מה שאנחנו רוצים לנוע לקראתו זו הבנה עמוקה יותר ויותר שהעצמי הוא ריק, שהוא מפוברק, שהוא משהו שנבנה, כפי שהאישיות נבנית. זהו פיברוק, התהוות מותנית. אז – הוא ריק, אבל זה עדיין אומר שלעתים זה הולם לגמרי לראות במונחים של העצמי, לדבר במונחים של העצמי, לתקשר במונחים של העצמי. לעתים זו הדרך המועילה ביותר לדבר ולתקשר לאחרים. בפעמים אחרות – כל מה שזה עושה זה מביא סבל, במידה זו או אחרת. אז זה נעשה… כשאנחנו רואים שזה ריק – זה משהו שאנחנו יכולים להרים ולהוריד. זה בסדר, אבל זה קל – אנחנו שומעים שיחות, קוראים ספרים, וזה נשמע נחמד, וזה קל לומר – 'העצמי הוא הבעיה', 'אין עצמי, זו רק אשליה', או משהו כזה. אבל ההרגל של להרגיש את העצמי ולתפוש אותו כאמיתי – להרגיש אותו כאמיתי, להרגיש אותו אינטואטיבית כאמיתי – זה כ"כ מוטמע, כ"כ מבוסס בתודעה, שאנחנו לא יכולים לנער את זה באמירה: 'זו אשליה', או 'זה לא באמת קיים'. זה יותר מידי קל. התחושה הזו מוטמעת לתוך איך שאנחנו מרגישים את החיים, בצורה אינטואיטיבית מאוד. וזה צריך תרגול, תרגול – של לשבור את ההשקפה הזו. אנחנו בכוונה שוברים השקפות בתרגול, ואנחנו מחליפים להשקפות פתוחות יותר, בכוונה. זה עלה בקבוצה היום – לעתים אנחנו חושבים על תרגול מדיטציית תובנה כלשבת ולחכות, ותובנה תבקר אותנו וזה נפלא. וזה, אני לא אומר שזה לא קורה, אבל בנוסף – יש מוד שבו אנחנו בכוונה מנסים לפתוח השקפה מסויימת בדרך מסויימת, ולעשות משהו אחר – לתרגל שינוי של השקפה ולאחות את השינוי הזה, להעמיק אותו, להשתרש בלב, ולשנות את הדרך בה אנחנו מרגישים לגבי החיים, ומתייחסים לחיים ולמוות, לאורך זמן, כשזה נעשה חלק מאיתנו. וזה דורש חזרה, שוב ושוב: לשבור את ההשקפה, לצאת מתוך ההשקפה. לראות דרך תנאים ונסיבות, לראות דרך נקודות המבט האלו, שוב ושוב ושוב. תמיד יש השקפת עצמי, ובמובן מסויים אנחנו יכולים לדבר על רצף, או על רמות שונות של השקפת עצמי. אז אנחנו יכולים לדבר, כמו הרבה מהשיחה היום – על השקפת עצמי פסיכולוגית או אישיותית, ואיך אנחנו מסתבכים בזה ומזדהים עם זה. ולראות שמה שמתבטא – הוא התהוות מותנית. מה שנראה כאישיות הוא התהוות מותנית. זה לא באמת מי שאנחנו, אין לזה באמת את הקיום העצמאי הזה. אבל במובן מסוים – יש רמות נוספות, עמוקות, שקטות יותר מרמת האישיות – ראיית העצמי כגוף ותודעה, ואפילו יותר מזה – ואני אגיע לזה מחר. אבל ברובד העצמי של האישיות, כפי שאמרתי – איזה מהם הוא אמתי? אם אני רואה את כל הרצף שם? אם אני רואה את האישיות, רואה איך היא דוהה, רואה איך היא נבנית ומפוברקת, איך היא נבנית מתוך הרגלים, ואני רואה איך אפשר לשלול את כוחם של ההרגלים האלו, כך שזה נבנה באופן אחר. לראות את זה, את ההופעה וההיעלמות של העצמי האישיותי – זה נעשה שער, שער לתחושה אחרת לגמרי של חיים וקיום. חופשי יותר, קליל יותר, יותר נרחב. וזה לא שזו נקודת הסיום, אבל זו פתיחה. אולי התחלה, פתיחה למשהו. בוא ניקח זמן שקט יחד.
אחרי חמישה ימים של ריטריט מטא – הגוף מתרכך, ויותר ויותר – אנחנו נותנים לגוף ולרגשות את הסביבה האוהבת והמזינה של הכוונה האוהבת. ועם הזמן, השינוי, הריכוך, הפתיחה והכוח הזה של הלב לגלות לנו עולם שונה. אנחנו מתחילים לומר דברים כמו: 'יש קסם במקום הזה'; 'האנשים נראים כל כך קורנים'; או – 'יש חוט של חסד שעובר בין ובתוך האנשים'. וזה חשוב מאוד. הלב נפתח, העיניים נפקחות, העולם מתחיל להיראות אחרת, והעצמי מרגיש בטוח ופתוח בתוך העולם הזה, הרווי באהבה. אנחנו צריכים לחוש, לספוג, ולבטוח בזה. ללמד את תאי הגוף שלנו שזה אפשרי, שזה אמיתי. יותר אמיתי מהאופן הרגיל, המרוחק והמקוטע בו אנחנו רגילים לחוות את העולם.
ואנחנו יכולים גם להבין משהו על טבעה של החוויה. באופן רגיל אנחנו מניחים שאנחנו רואים את העולם פחות או יותר כפי שהוא. יש שם אותי, רואה, ואת העולם – נראה. ופה – יש לנו הזדמנות להבין משהו אחר. אנחנו יכולים להתחיל מלחשוב על תפיסה, ועל ההגיון של ההתהוות המותנית. על פי ההגיון של ההתהוות המותנית – תפיסה היא התנועה של התודעה שמכירה את העולם. והיא תופסת את מה שאנחנו חושבים עליו בדרך כלל כ'פנים', וגם את מה שאנחנו חושבים עליו בדרך כלל כ'חוץ'. כל מה שבפנים ובחוץ – הם תפיסה, אפשר לומר שהם בתוך התפיסה. ותפיסה, שוב,על פי ההתהוות המותנית – מותנית על ידי סנקארה – צורה מנטלית. אז – כל העולם הנגלה לנו – פנימי וחיצוני – הוא למעשה תפיסה, והוא מותנה ונבנה על ידי הצורה המנטלית. כאן יכולה להיווצר תחושה שאני אומר: 'כל העולם הוא בתודעה'; אבל אם נמשיך את החקירה (מה שלא נעשה כאן) נוכל לראות שהתפיסה מותנית על ידי אובייקט 'שם בחוץ'. גם היא – לא יוצרת את העולם, אלא נוצרת על ידו בדיוק באותה מידה בה היא יוצרת אותו. כך שהעולם תלוי בתפיסה, והיא תלויה בו. שניהם לא קיימים כשלעצמם, ולא בלתי-קיימים.
אז אנחנו מטפחים מטא כלפי פנים: 'מי יתן ואהיה'; מטפחים את הצורה המנטלית הזו, ונותנים לה לצבוע את התפיסה שלנו את עצמנו. ואז מתחילים לפזר החוצה: 'מי יתן ואתה תהיה'. ועם התנועה הזו – התפיסה הופכת לרוויה במטא יותר ויותר, והמטא מתפשטת יותר ויותר לרוחב, כך שמתוך הרווייה וההתרחבות – אנחנו מתחילים לתפוס הכל דרך המשקפיים האלו. העצים, האדמה, האנשים, הרוח, חלוף הזמן – מחזיקים אותנו באהבה, רוויים באהבה, ואנחנו מוחזקים בעולם הזה. השינוי של התפיסה משנה את חוויית העצמי, ואת חוויית העולם. אבל האהבה הזו, שהעולם מוחזק בה – לא צריכה להיות תחנה סופית עבורנו. משום שאם התפיסה היא גמישה, מותנית על ידי צורה מנטלית – אין עוד גבול ל'מה העולם הוא'. הוא נגלה, אבל אין שום קרקע של אמיתיות שלו בשום מקום. גם העולם הזה – המלא באהבה, המתקיים על אהבה – אהבה בפנים, אהבה בחוץ – הוא שער למשהו שמעבר אליו: הוא שער לאינסוף אפשרויות פתוחות של עולם, שאף אחת מהן אינה אמיתית.
כאשר ישנה תחושה של אהבה וביטחון, דרך המטא, וישנה התחושה של אי-האמיתיות של הדברים – התנועה של התאהבות נפתחת. אפשר לומר שהתאהבות פירושה – לראות את המושא מצד האפשרויות הפתוחות שלו, מצד המתבקש לקרות, מצד ההבטחה שבו. אלא שההבטחה הזו – היא לא הבטחה בשביל האינטרס העצמי הידוע שלי. אלא – תחושת אינסוף האפשרויות הבלתי ממומשות שגלומות במושא – מהדהדת תחושה של אינסוף אפשרוית קיום המתקיימות בי. הן לא צריכות להתממש – בתוך ההתאהבות תחושת האינסופיות, ותחושת האפשרות של מימוש – היא חשובה יותר ממימוש בפועל של צורה זו או אחרת. אני מאוהב באינסופיות שבו, והיא מהדהדת משהו אינסופי בי. כך – מתוך המטא, דרך ראייה של ריקות – נולדת האפשרות של התאהבות באינסוף ההתגלויות האפשרויות של עולם, אחרים ועצמי.
מעיינות של שמחה: היפתחויות של שמחה בתרגול הדהרמה על פי ההיגיון של ההתהוות המותנית
לאורך שנות התרגול, בעקבות הנחיותיהם הנבונות של מורים שונים, ומתוך נסיון להבין את הנחיותיו של הבודהא – חוויות שונות של שמחה נפתחו והתאפשרו, בהינתן התנאים להופעתן. אז במאמר הזה אני אנסה לתמוך בתנאים האלו, בשביל עצמי ובשביל אחרים, על ידי תיאור אפשרויות שונות של שמחה, ונסיון לשתף בדינמיקה שיכולה להסביר את ההפתחות וההעמקה שלהן.
יותר בדיוק – למאמר יש שתי מטרות, ושלושה חלקים. המטרה הראשונה היא לאפשר לחשוב על שמחה, במובן הרחב של המילה כציר מרכזי של תרגול הדהרמה. היתרון הראשון שעשוי להיות לשימוש במושג הזה הוא פשוט: לחלקנו עשויה להיות משיכה, השראה ושמחה רק ממחשבה על הדהרמה כדרך של שמחה הולכת ונפתחת, הולכת ומעמיקה. יתרון נוסף של שימוש בשמחה כציר מרכזי כזה הוא ששמחה, בניגוד, להתעוררות, או הארה, או אפילו הפחתת סבל – הוא מושג שקצת פחות סביר לבנות סביבו סולמות מדידה, שמתוכם נמדוד את התרגול שלנו ואת עצמנו בתוכו. ומאידך – בהחלט יכולים להיות סוגים שונים, עומקים שונים והיפתחויות שונות של שמחה, כך שאנחנו כן יכולים לצייר, בקווים כלליים, מפה מדורגת של היפתחויות של שמחה, ולתאר איזו דינמיקה ביניהן. אני רואה ערך בציור של תהליך כזה גם כדי לעורר תחושה של מה עשוי להיות אפשרי, וגם כדי להציע הבנה של דינמיקה מסוימת של התפתחות התרגול.
הדינמיקה הזו מתבטאת במטרה השניה: ביסוס ההבנה של הדינמיקה של התרגול על בסיס ההגיון של התהוות מותנית ודעיכה. העיקרון של התהוות מותנית ודעיכה מותנית יכול לשמש מפתח להבנת הדינמיקה של הדהרמה, ומתוך למידה חווייתית שלו אנחנו יכולים לנווט בתבונה את דרכנו בתוך מה שיכול להיראות כשדה של תרגולים שונים. כך שאנחנו יכולים להפוך למנווטים של עצמנו בכיוון של אופנים שונים של שמחה ורווחה, על פי יכולותינו והעניין שלנו.
ויש למאמר הזה, כאמור, שלושה חלקים:
הראשון נפתח בתיאור ההגיון של ההתהוות המותנית של השתוקקות והיאחזות ואי-נחת, ומציע דרכים ישימות ופשוטות יחסית של הפניית קשב מדיטטיבי – שמפחיתים את ההשתוקקות ואת אי הנחת – בתוך החוויה המדיטטיבית. השני מציג איכויות של לב ותודעה, שהפיתוח ההדרגתי שלהן מוליד ומנגיש משאבים של שמחה בישות. השלישי – מציג את הגיון מעמיק יותר של ההתהוות המותנית, שקושר בין השתוקקות והיאחזות, אי-נחת, תעתוע, ותפיסה, ולאחר מכן – מציג אופנים שונים שבהם התרגול יכול להתפתח, ושמחה יכולה להפתח – כתוצאה מתרגול שנשען על הבנת ההיגיון הזה.
הדהרמה המוצעת כאן מוצגת באופן לינארי במידת מה, ומתארת דינמיקה של התפתחות. אבל הדהרמה היא רחבה מאוד, ויכולה להפתח בדרכים שונות עבור אנשים שונים בהתאם לנטיות ולכמיהות שלהם, ולהתפתח דרכם בכיוונים שונים. אז הדינמיקה וההגיונות המתוארים כאן הם בגדר הצעה והזמנה עבור מי שסוג המחשבה הזה מועיל לו. הם לא מיועדים להסביר את כל הדהרמה בשביל כולם, או להגביל או לדרג חוויות וכיוונים שונים.
אז עכשיו, כשיש לנו מושג לאן אנחנו הולכים, בואו נתחיל לחשוב על שמחה. מקווה שתיהנו.
חלק 1: מי התהום של השמחה: השמחה בדעיכה המותנית של השתוקקות ואי נחת
Drinking the nourishment,
the flavor,
of seclusion & calm,
one is freed from evil, devoid
of distress,
refreshed with the nourishment
of rapture in the Dhamma.
(Dhammapada XV PTS: Dhp 197-208
Sukhavagga: Happy)
—
I’ve taken a lot of Prozac, Paxil, Wellbutrin, Effexor, Ritalin, Focalin, … I’ve also studied deeply in the philosophies and religions, but cheerfulness kept breaking through.
(לאונרד כהן, הופעה חיה בלונדון, 2009)
הגיון 1: התהוות הגומלין של השתוקקות והיאחזות ושל אי נחת וסבל:
העיקרון שעליו אני אבסס את התיאור של ההפתחות של שמחה הוא העקרון של התהוות מותנית ודעיכה מותנית. על פי העקרון הזה – התודעה והלב מופעלים על ידי, או מורכבים מאופני פעילות שונים, הבודהא מנה 12 כאלו – שעולים יחד ויוצרים את החוויה כפי שהיא מופיעה עבורנו. לעתים חושבים על ההתהוות המותנית כתהליך שנפרס לאורך זמן – קצר או ארוך. כך – השתוקקות מובילה להיאחזות, והן ממשיכות ליצור פעילויות נוספות של תודעה, כמו צורות מנטליות, תפיסה חושית וכן הלאה – שבסופו של דבר מולידות חוויה כזו או אחרת. על בסיס האופן בו רוב ברבאה מלמד את עקרון ההתהוות המותנית – אני אציע לחשוב עליו כאוסף של פעילויות מנטליות שעולות הדדית, באותו הזמן – ומולידות את החוויה שנחווית עבורנו. האינטנסיביות של כל אחת מהפעילויות האלו בזמן נתון – קובעת ותלויה באינטנסיביות הפעילות של האחרות. אפשר לדמיין את מעגל ההתהוות המותנית כגלגל אופקי עם 12 חלקים; מתחת לכל חלק ישנו מנוף, וכאשר המנוף הזה נע כלפי מעלה – הוא מרים את הגלגל כולו. כאשר אחד המנופים נע כלפי מטה – הוא מוריד את הגלגל כולו.
הבודהא דיבר על 12 חוליות של התהוות מותנית, 12 פעילויות תודעתיות כאלו. אבל אנחנו נתחיל רק משלוש, שיאוחו לשתיים, ובהדרגה נוסיף עוד ועוד. השתיים מהן נתחיל (באופן צפוי למדי) הן – השתוקקות והיאחזות (שנספרות על ידי הבודהא כשתיים, אבל אני אאחה אותן לאחת לצורך העניין) וסבל. השתוקקות והיאחזות, יש לומר – כוללות גם את התנועה של סלידה, שהיא פשוט מבע אחר של השתוקקות והיאחזות.
אז העקרון הראשון, והוא די מובן מאליו לכל מי שפגש קצת את הדהרמה הוא – שהשתוקקות והיאחזות מביאות סבל. הפחתתן – מפחיתה סבל.
הפחתת הסבל הזו, בכל רמה שבה היא מתאפשרת – יכולה, אם אנחנו מסתכלים עליה בגישה שתאפשר זאת – להוליד שמחה.
במובן הזה – שמחה היא כמו מי התהום של הנפש. היא שם, מתחת לפני השטח של ההשתוקקות וההיאחזות. אנחנו חושפים אותה על ידי הפחתת ההשתוקקות וההיאחזות. לכן – זה יכול להיות מועיל לחשוב על שמחה כעל טבענו האמיתי, כעל משהו שמופיע כאשר אנחנו חופרים קצת מתחת לפני השטח של ההשתוקקות וההיאחזות. וחווייתית – זה אכן כך. כמובן שזה יהיה מוגזם לטעון שאכן, שמחה היא באמת טבענו האמיתי. אבל זה מועיל לחשוב כך.
אז בחלק הזה של המאמר – אני אציין סוגים מסוימים של שמחה שצפויים להתפתח בתרגול על ידי הפחתת השתוקקות והיאחזות. אני מכוון כאן לתרגולים פשוטים יחסית של הפניית קשב לחוויה.
אופני מתן קשב שמבטאים אי סלידה, ומביאים שמחה
בכל רגע של חוויה – ישנה איכות מסוימת, גישה ואופי של קשב שמופנה כלפי החוויה הזו. אנחנו יכולים למצוא את התנועות של השתוקקות והיאחזות ושל סלידה ביחס שאנחנו נותנים לחוויה, באופן בו אנחנו פוגשים אותה; באופן רגיל – הקשב שאנחנו מפנים לחוויות השונות רווי הסלידה בנוגע לחוויות בלתי נעימות, או היאחזות בנוגע לחוויות נעימות. אנחנו יכולים לשנות את האופן והגישה איתן אנחנו פונים אל החוויה, וכך להפחית את ההשתוקקות והסלידה, ולאפשר לשמחה להופיע ולצמוח מתוך החוויה שלנו.
תשומת לב מתמידה
ההפנייה של תשומת לב מתמידה אל החוויה – כבר מביאה שמחה, ומפחיתה היטלטלות. התודעה שלנו, באופן טבעי ואינטואיטיבי – מיטלטלת בין חוויות נעימות ובלתי נעימות, אוחזת בחוויות שונות ובתחושות העצמי והעולם המלוות אותן. תשומת הלב מתמידה לחוויה ברגע הנוכחי מעודדת את התודעה לשמוט את ההיאחזות בחוויות עבר ועתיד, ולכן מרגיעה את ההיטלטלות הזו. אפשר לומר שהיא גם מביאה למידה של סמאדהי: האיחוי והאיסוף של התודעה סביב האיכות של קשב ועדינות. האיסוף של האנרגיות של התודעה, שהיתה מפוזרת בין היטלטלויות שונות – מנגישה אותן ויוצרת שמחה.
עדינות של קשב
ישנה שמחה שצומחת כאשר אנחנו מדגישים את האיכות של עדינות של הקשב שלנו. למרבה המזל, הסוג הזה של שמחה אפשרי, ומועיל מאוד גם ביחס לחוויות שאינן נעימות בדרך כלל. אז, למשל – הפניית קשב מחזיק ועדין עם חוויה רגשית בלתי נעימה או מטלטלת – מביאה איתה תחושה של שמחה של היות בקשר.
יחס של אפשור
אופן נוסף של יחס לחווה שמביא שמחה – הוא היחס של אפשור. שוב, זוהי פשוט דרך להפחית את ההשתוקקות והסלידה האוטומטיות ביחס לחוויות השונות שעוברות דרכנו. אנחנו ניגשים לחוויה, ושוב ושוב – מאפשרים, נפתחים אליה, פותחים בפניה את הדלתות, ונותנים לה לפעול את פעולתה עם מינימום התנגדות מצידנו. זה שונה מאשר 'פשוט להיות עם'; זוהי תנועה מכוונת של היפתחות, של אפשור, של אי-מאבק. גם היא ישימה ואפקטיבית מאוד גם מול חוויות בלתי-נעימות. מהתנועה הזו תיוולד שמחה ותחושת רווחה עם גוון של רוחב ואווריריות. היא גם מאפשרת גישה קלה יחסית לחוויות שקשורות ב'מרחב של המודעות' ולאחדות, עליהן ארחיב בהמשך.
השמחה ממגע עם משאבים פנימיים וחיצוניים
תשומת הלב שלנו, כאנשים – מורגלת להימשך, להתמקד ולהדגיש אזורים מסוימים של החוויה. למרבה הצער – היא נוטה, בדרך כלל – לאזורים של קושי, חיכוך ואי נעימות. רגשות קשים וחוויות לא נעימות נוטות לעשות רושם חזק יחסית על המודעות, שנכרכת סביבן, כך שאנחנו נוטים לפספס ולהזניח משאבים וכוחות שזמינים ואפשריים עבורנו. בניגוד לנטייה הזו – אנחנו יכולים לפתח מיומנות בהפניית תשומת הלב אל המשאבים שלנו. אנחנו יכולים לעשות את זה על ידי היזכרות באירועים, אנשים או נסיבות מיטיבות בחיינו, ואנחנו יכולים גם לעשות את זה באופן מיידי יותר, בתוך המדיטציה. לעתים קרובות ישנן תחושות גופניות נינוחות באופן יחסי, גם אם מתוך; או תחושה כללית של רווחה עדינה; תחושת מרחב; או אפילו הרווחה שיש בסבלנות שבתרגול, ובידיעה: אני עושה משהו טוב עבור עצמי. אנחנו יכולים להתמקד במתנות של נשימה, של ראייה, של הישענות על קרקע. דברים פשוטים, שבנסיבות אחרות, שבהן הם פחות מובנים מאליהם – היינו נותנים הרבה כדי שיהיו אפשריים עבורנו. ההשענות על משאבים היא מיומנות מתפתחת, והיא מביאה תחושת סיפוק ושביעות רצון. בתוך ההקשר שלה – קשיים יחוו כ'קוצניים' פחות, ויהיה לנו יותר מרווח לעבוד איתם.
השמחה שבמתן אמון בקול של ההנחיה העצמית
אפשר לומר שהנפש שלנו מדברת בקולות רבים. הם נושאים מטענים שונים, זרמים שונים של קארמה. עם הזמן, במדיטציה – אנחנו יכולים ללמוד להכיר אותם, ולברור – מאיזה מהם אנחנו רוצים פשוט להתעלם, ולתת להם לכלות את עצמם?; אילו דורשים הקשבה עדינה?; אילו מהם אנחנו צריכים לקטוע באסרטיביות?; וגם – לאיזה מהם מועיל להקשיב?. הקולות האלו לא רק 'נמצאים שם', אלא הם גם צומחים ונוצרים מתוך ההשקעה הנפשית שלנו. קולות בהם אנחנו בוטחים יותר ולהם אנחנו מאמינים יותר, באופן מודע או בלתי מודע יותר – יופיעו יותר, ויקבלו יותר ויותר סמכות.
עם התרגול, אחרי שיש לנו היכרות עם כמה סוגים של תרגולים שונים, ותחושה לגבי האפיקים שכל אחד מהם פותח – אנחנו יכולים ללמוד להקשיב לקול שינחה אותנו במדיטציה עצמה. ודאי שבתחילת התרגול, וגם בתקופות שונות לאורכו – זה חשוב מאוד לרתום את עצמנו למערכות של תרגול שמוכתבות מבחוץ, כך שנוכל ללמוד את מה שעוד לא נמצא בתחום המיומנות אינטואיטיבית שלנו. אבל לאחר זמן מה – אפשר להתחיל לחשוב על התרגול כמשחק, ולשאול את עצמנו, שוב ושוב: 'מה יועיל עכשיו'. השאלה הזו מבטאת מידה של מטא, ומבקשת את הקול שמנחה אותנו במשחק הזה: 'לך לשם'; 'תעשה את זה'. זה קול שונה מאוד מהקול שאומר: 'זה צריך להיות כך'; או: 'זה לא אמור להיות כאן', שמטא היא לאו דווקא המניע שלו. מדיטציה כוללת אינסוף החלטות קטנות בכל רגע: 'איזה תרגול לעשות?'; 'איך להתייחס לנשימה הזו'; 'מה רמת האנרגיה שיהיה מועיל להביא'; ועוד ועוד. המשחק הזה במדיטציה מאפשר לנו לנסות דרכים שונות, להרגיש את התוצאות בתוך החוויה שלנו, לטעות ולתקן. כשאנחנו חושבים על המדיטציה כזירה כזו של ניסוי או משחק, כשהשאלה שמנחה אותנו היא, בקירוב: 'מה מרגיש מועיל?' – הקול המנחה יכול לקבל יותר ויותר סמכות. תחושת הנוכחות שלו, ותחושת הסמכות הפנימית שהוא מביא מתפשטת אל מחוץ לגבולות המדיטציה, ומביאה איתה שמחה של אמון, תחושת סמכות ואי-תלות.
במסורת מסוימת של נזירי יער, שהמורה שלה היום הוא טאניסארו בהיקהו, מושם דגש על מענה יצירתי לצרכים של הגוף והתודעה בתוך מדיטציה. אופן העבודה הזה נשען על התבונה והאמון בקול המנחה הפנימי. כך אג'אן לי, מורה של טאניסארו – מציע לתרגל את ההרגעה של התודעה באמצעות עבודה עם הנשימה. כך הוא כותב:
‘It's like knowing how to look after a small child. If the child starts crying, you know when to give it milk or candy, when to give it a bath, when to take it out for some air, when to put it in a playpen and give it a doll to play with. In no time at all, the child will stop crying, stop whining, and leave you free to finish whatever work you have to do. The mind is like a small, innocent child. If you're skilled at looking after it, it'll be obedient, happy, and contented, and will grow day by day.’
חלק 2: בארות של שמחה: השמחה שבאיכויות יפות של לב ותודעה
So:
the enlightened man —
discerning, learned,
enduring, dutiful, noble,
intelligent, a man of integrity:
follow him
(Dhammapada XV PTS: Dhp 197-208
Sukhavagga: Happy)
—
Whatever a mother, father
or other kinsman
might do for you,
the well-directed mind
can do for you
even better.
(Dhammapada III PTS: Dhp 33-43
Cittavagga: The Mind)
הגיון 2: השמחה באיכויות יפות של לב ותודעה
בחלק הזה אציע לחשוב על התרגול מנקודת מבט קצת אחרת מזו של ההתהוות המותנית, ולראות אותו מנקודת המבט של טיפוח איכויות יפות של לב ותודעה (אם כי אפשר בקלות, ולעתים קרובות עושים זאת – לשזור אותן יחד, ולבחור לראות את הבנת ההתהוות המותנית כאיכות של חכמה). אם אנחנו שואלים את עצמנו לגבי מקור יציב ומתמיד של שמחה – זה המקום בו ניתן למצוא אותו. זהו מסע ארוך, ללא נקודת סיום, וכל צעד בו מבסס יותר ויותר שמחה ורווחה בישות. אלו המשענים האמתיים של הנפש. בכל מצב, בכל סט של נסיבות – אנחנו יכולים להישען על האיכויות היפות שטיפחנו. הן יצבעו ויעצבו את חוויית העולם ותחושת העצמי שלנו, ויכתיבו את הפעולות והביטויים שלנו בעולם. אני אציע פה כמה איכויות שמולידות שמחה ורווחה; אבל זו לא רשימה ממצה, ואפשר להוסיף איכויות רבות נוספות, ולומר הרבה יותר על כל אחת מאלו שכן מוזכרות.
האיכות של מטא
מטא, במובנה הרחב: ידידות, פנייה מתוך רצון טוב. זוהי האיכות הראשונה עליה אני אכתוב (הרבה פחות ממה שהיה ראוי) משום שיש לה תפקיד מיוחד עבורנו. ואפשר להצביע על שלושה פנים חשובים שלה: 1. היא משמחת ומרווה את הישות; 2. היא משמשת כוח מניע, מערכת הפעלה שיכולה להחליף מערכות הפעלה אחרות של הישות – כמו אשמה, תחושה של 'צריך' וכן הלאה; 3. היא מפחיתה את התנועה של סלידה, כלומר – של השתוקקות והיאחזות, ופותחת את כל האפשרויות לחופש ולתובנה שטמונות בהפחתת התנועה הזו. המאפיין השני של מטא – הופך אותה לחשובה כל כך עבורנו. דרך הטיפוח של המטא, בהדרגה ולאורך זמן, דרך תרגול, דרך כוונות ופעולות – אנחנו מרגילים את הישות שלנו לפעול על ה'דלק' או ה'מנוע' הזה. וזה מביא שמחה עמוקה וביטחון עמוק. התחושה שאני חי מתוך רצון טוב כלפי עצמי וכלפי אחרים; שזה הדבר שמניע ומוביל אותי בחיים האלו. לא הפחד, או הרצון למצוא חן, 'להיות כמו שצריך' או להיפטר מחוויות שנחוות כקשות. פעולה מתוך המניע והכוונה של מטא – נושאת איתה את המטען של הכוונה הזו, ומחזקת אותה. אנחנו לא תמיד יודעים מהו הדבר הנכון לעשות – בחיים בכלל ובתרגול בפרט. אבל אנחנו יכולים לבטוח בכך שפעולה מתוך כוונה מיטיבה ואוהבת כלפי עצמנו וכלפי אחרים – תזין את הזרם הזה של כוונות. והוא כשלעצמו מגן, מזין, ומביא תחושת רווחה ונינוחות. הטיפוח של מטא יכול להתבטא כטיפוח מכוון של כוונה אוהבת – על ידי תרגולי מטא, ולתרגול יש ערך עצום. הוא גם יכול, בעיקר אחרי שיש מידה של טיפוח מכוון של מטא – לבטא את עצמו כאופן של פניה אל החוויה המיידית. דרך אחת לעשות זאת, שכבר התייחסתי אליה בחלק הקודם – היא להכניס, לתוך הפעילות של מתן תשומת לב, את השאלה: 'מה יכול לעזור?' או 'מה יהיה מועיל?' כך – תשומת הלב עצמה הופכת למבע של מטא, והמטא הופכת לכוונה שמנחה את התרגול שלנו.
האיכות של אמון
אמון מביא יציבות ונינוחות לתודעה. היא יכולה ללכת ולהתפתח לאורך שנים, ולשנות את ההתכווננויות והדינמיקה הבסיסית של הלב והתודעה. ככל שישנו יותר אמון – כך שמחה יציבה נעשית אפשרית. המעניין הוא – שאת השאלה של אמון 'במה', שאנחנו עשויים להניח שהיא חשובה למדי – יכולה להיות, מנקודת מבט מסוימת – סוגיה משנית לאיכות עצמה. אנחנו נותנים אמון בהרבה מאוד דברים, ועם התפתחות האיכות הזו – עוד ועוד מושאי אמון יתחילו לגלות את עצמם, וייטו להיות פחות ופחות מותנים. אנחנו יכולים להשען על אהבתם של אחרים; על אהבתנו שלנו; על כוחן של איכויות יפות של תודעה; על האפשרות להתייחס באופן מיטיב לחוויה; על הטבע; על אהבה שמעבר לעצמי ולאחרים; על הפתחותה של החוויה כפי שהיא מגלה את עצמה. השמות והמושאים יכולים להתפתח באופן שונה ואופי שונה עבור כל אחד, אבל התנועה לעבר היותר ויותר בלתי מותנה – צפויה להתפתח עם התפתחות האיכות של אמון. האיכות יוצרת ומעמיקה את המושאים.
רומי, על האיכויות של אמון ואהבה:
Love is the mother.
We are her children.
She shines inside us, visible – invisible,
as we trust or loose trust,
or feel it start to grow again.
(Barks, a year with rumi, p.195)
האיכות של סבלנות
ישנה רווחה באיכות הזו, שמרגיעה ומשקיטה את אי-הנחת והתזזיתיות של התודעה, ומאפשרת פניות למה שחשוב באופן עמוק לבטא את עצמו. חוסר הסבלנות כורך אותנו באופן אדוק למימד הזמן, והוא, באופן מעניין – כרוך בתחושת האינטרס העצמי וההיאחזות: 'מה הספקתי ומה אספיק'; 'מה אהיה'; 'מה יהיה איתי'. האיכות של סבלנות – מרככת ומעמעמת את הכופיינות של הזמן, ואיתו את הדחיסות של תחושת האני ושל ההשתוקקות. זה כשלעצמו מביא רווחה. ומעבר לכך – היא מאפשרת לנו להיות במגע עם דברים, כמיהות והתכוונויות שחשובות עבורנו באופן עמוק יותר, ושנוטות להתייחס גם לטווחי זמן ארוכים יותר, וגם ליותר אנשים מאשר עצמנו. היא מאפשרת לנו לכרוח את הכוונות שלנו סביב מה שבאמת מהותי עבורנו. זו זכותנו להחליט מהם הדברים האלו עבורנו, אבל כדוגמאות אפשר לחשוב על – עולם אוהב יותר; קיום שליו; עומק של פילוסופיה וגילוי; רצון בקיום בתוך קשר, וכן הלאה. כל אלו – כמיהות עמוקות של הנפש, שלא רק שדורשות סבלנות לצורך המימוש שלהן – עצם המגע איתן תובע מידה של סבלנות, שמאפשרת התרחבות מעבר לתחושת העצמי המפוחד ולצרכיו המיידיים.
אנרגיה
אנרגיה מביאה שמחה. ואני אשאיר את זה פשוט, משום שיש שמחה בפשטות הזו של האנרגיה. לקום ולעשות משהו. לעזור במה שאפשר. לטאטא את החדר, לכתוב את המייל, לשבת למדיטציה, לעזור למי שצריך עזרה. לא להשאיר יותר מידי זמן להיסוסים והתלבטויות, שנובעים מיוהרה. כמו נזיר. זה לא הכל, זה לא מספיק, אבל זה טוב ומשמח.
מגע עם מה שחשוב עבורנו
ישנה רווחה ושמחה שמתעוררות ומתייצבות כאשר אנחנו במגע ובהיענות לדברים שחשובים לנו באופן עמוק: כיוונים, דימויים ורעיונות שמושכים את הישות שלנו וממלאים אותה בהשראה ותחושת כיוון. השקט המדיטטיבי מאפשר הקשבה לזרמים העמוקים האלו, וזו מיומנות בת טיפוח – לשמוע ולבטוח בהם. הם מרגישים אישיים מאוד, ולפעמים הם יכולים להיות ייחודיים, ולא להתאים למה שנדמה כחשוב עבור הסביבה, המעגל החברתי או מעגל הדהרמה שאנחנו בו. כוח ותחושת כיוון ייעשו זמינים במגע איתם, ותחושה שהחיים שלי מיועדים לשרת משהו שנמשך מעבר לעצמם – מעבר למשך שלהם, ומעבר למרכזיות של העצמי בהם.
רומי:
Let the beauty we love be what we do.
There are hundreds of ways to kneel and kiss the ground.
(Barks, p.28)
ענווה
האיכות של ענווה קרובה לתנועה של הפחתת השתוקקות והסלידה, עליה דיברנו, ועוד נדבר הרבה; ובכל זאת שווה לציין את הענווה כאיכות מובחנת, כדי שיהיה קל יותר לחשוב עליה כאיכות שמתפתחת וצוברת מומנטום בישות, לאורך שנים. היחס שלנו לחווה, לכל חוויה שהיא – מווסת על ידי תחושת האינטרס העצמי,שהיא בלתי מודעת בדרך כלל. בהתאם לתחושת האינטרס העצמי, למשל – לתחושה של 'מה יגן או יתחזק דימוי עצמי כזה או אחר' – אנחנו מפעילים את ההשתוקקות והסלידה, שאפשר לחשוב עליהן גם כלחץ – על הצורות הנחוות עבורנו. על מחשבה שאינה מתאימה לדימוי העצמי מופעל לחץ מסוג אחד, ועל כזו שמתאימה – מסוג אחר. תפיסה של אדם מסויים – נצבעת על פי האופן בו הוא משרת או פוגע באינטרס העצמי שלנו, כך שאנחנו תופסים אותו כחיובי או כשלילי, בהתאם למרכיב הזה. ענווה – היא האיכות של הפחתת האינטנסיביות של האינטרס העצמי. היא מאפשרת תחושת חופש, קלילות ורווחה; ומשחררת גם את תחושת העצמי, וגם את התחושה של 'מהו העולם'; כך שענווה משנה את האופן בו אני חווה אנשים אחרים, ומתוך כך – את האופן בו הם חווים אותי. נוח, קל ומרפא להיות בנוכחותו של אדם שמגשים, בזמן מסוים – את האיכות של ענווה. כמו עם אמון – היא לא חייבת להיות קשורה למשהו שכלפיו אני עניו. אלא – היא איכות שמשנה מטעם עצמה את הדינמיקה עם הצורות ואת התפיסה שלהן. באופן טבעי – ענווה תיצור מושאים שאותם אפשר לכבד, ולראות בעיניים של ענווה. כך – השמחה שהיא מביאה מתגמלת גם אותך וגם אחרים. ענווה אל מקטינה או מצמצמת את תחושת העצמי שלך. ראשית, היעדר הלחץ סביב תחושת העצמי – מוליד בהכרח פחות סבל באזור הזה; ושנית – כוחות ואנרגיות שהיו כרוכים סביב הפעילות של שימור האינטרס העצמי, והמשיכה והדחיפה שקשורים אליו, והולידו פחד והגנה – משתחררים לתוך הישות,ומולידים שמחה, תחושת התרחבות ורווחה, שמביאות איתן תחושת עצמי נינוחה.
עם הפיתוח של סמאדהי נפתחת אפשרות עבור התודעה – להבחין באיכות של שמחה, לדלות אותה מבין כלל החוויה, להחזיק אותה ולהרוות את התפיסה בה.
הדרך לשם יכולה להתחיל בעבודה מדיטטיבית עם הגוף. אנחנו יכולים למצוא את תחושת החיות והאנרגיה שישנה בגוף, ולהתרגל לחוות אותה – כחוויה מיידית של 'מהו הגוף'; להשתקע ולהתייצב, ולהרוות את התודעה בתחושה הזו של גופניות. דרך יפה לעשות זאת היא לחשוב על הנשימה מתפשטת בכל הגוף, ולחשוב על הגוף נושם, מלא באנרגיית נשימה. כך הגוף – שהיה מורכב מכל מיני תופעות, כל מיני דימויים – מתאחה לכדי תחושה אחת של נשימה, או של אנרגיה, או של תחושת חיות. זה לא צריך להיות דרמטי או אינטנסיבי בכלל; הרבה יותר חשוב – לתת לזה להיות מתמיד, ולהרוות בזה את התפיסה באופן שיטתי.
בהדרגה – האנרגיה הזו יכולה להתחיל להרגיש כמו שמחה. זה מרגיש כמו מעין שופע, כמו נביעה טבעית ומתמידה של שמחה. מתוך המיומנות עם תחושת החיות של הגוף – אנחנו יכולים לפזר את השמחה הזו לכל הגוף, להשתקע בה. בהדרגה – לא רק תחושות הגוף, אלא גם השמיעה, הראייה, המחשבות – נדבקות במומנטום של השמחה. כל ההוויה שלנו מתמלאת בה.
במבט אחר על התנועה הזו – אנחנו יכולים לומר שהיא מתקפת את ההגיון הראשון: פחות השתוקקות והיאחזות מביאה שמחה. משום שכאשר התודעה משוקעת כך – היא פנויה מהתנועה ההרגלית של משיכה ודחיפה ומחוסר המנוחה הנובע ממנה. עם הרגעת התנועה הזו – נחשף מעיין השמחה שמתחתיה.
המילים של הבודהא על האפשרות הזו כל כך קולעות, ששווה לקרוא את כל הפיסקה:
"Furthermore, with the stilling of directed thoughts & evaluations, he enters and remains in the second jhana: rapture and pleasure born of composure, unification of awareness free from directed thought and evaluation — internal assurance. He permeates and pervades, suffuses and fills this very body with the rapture and pleasure born of composure. There is nothing of his entire body unpervaded by rapture and pleasure born of composure.
"Just like a lake with spring-water welling up from within, having no inflow from east, west, north, or south, and with the skies periodically supplying abundant showers, so that the cool fount of water welling up from within the lake would permeate and pervade, suffuse and fill it with cool waters, there being no part of the lake unpervaded by the cool waters; even so, the monk permeates and pervades, suffuses and fills this very body with the rapture and pleasure born of composure. There is nothing of his entire body unpervaded by rapture and pleasure born of composure…”
(AN 5.2: Vitthara Sutta: (Strengths) in Detail)
שמחה מתוך הגמישות של התפיסה
בתרגול הדהרמה, ובמיוחד עם הפיתוח של סמאדהי – נפתחת גמישות של התפיסה. הלב והתודעה מתחזקים, מתגמשים, ואנחנו יכולים לחוות ודברים באופנים שונים מהאופן בו אנחנו ריגלים לחוות אותם. כאב יכול להפוך לתענוג – בהדרגה או אפילו בהינף כוונה, אדם שנוא יכול להיראות כאהוב, מה שנחווה כמוצק – הופך נוזלי. הגמישות הזו, כשלעצמה, עוד לפני שאנחנו משתמשים בה באופן כזה או אחר – מביאה תחושה של שמחה לישות. והיא גם שולחת אותנו לחלקו הבא של המאמר.
חלק 3: מרחבי האוקיינוס, והמים הזורמים מעבר לעצמם: השמחה שבדעיכה המותנית של תעתוע, השתוקקות והיאחזות, תפיסה ואי נחת
החלק הראשון של המאמר הזה נשען על הגיון פשוט מאוד של ההתהוות המותנית: ככל שישנן יותר השתוקקות והיאחזות, כך ישנו יותר סבל ואי נחת; ככל שהן דועכות – הסבל דועך, וצורות שונות של שמחה נפתחות. כדי להנגיש עבורנו צורות ואופנים עמוקים עוד יותר של שמחה – זה יהיה מועיל להציג עוד כמה מהחוליות של ההתהוות המותנית, להציע תרגולים שעוזרים לפוגג אותן באופן זמני, וכך להנגיש את השמחה שמתאפשרת עם הדעיכה הזו.
העקרון של התהוות מותנית, כפי שהוצג החלק הראשון – מצביע על כמה תנועות מנטליות יסודיות שאנחנו עושים באופן אינטואיטיבי, שעולות יחד – ומייצרות את החוויה המיידית שלנו. ככל שהן אינטנסיביות יותר – כך החוויה מתהווה באופן אינטנסיבי יותר, ומי התהום של השמחה מתרחקים מתחום האפשרויות שלנו. השתוקקות, היאחזות ואי נחת הן שלוש מהן שכבר הוצגו; ועכשיו נציג גם את התנועות של תעתוע ושל תפיסה. עם התנועה של תעתוע אנחנו רוצים לעבוד באופן ישיר, כפי שעשינו עם ההשתוקקות וההיאחזות. כדי לעשות זאת אנחנו נגדיר תעתוע כ'אמונה שדברים אכן קיימים כפי שהם ניראים', ונתחיל לעבוד עם דרכי ראייה שמפוגגות את האמיתיות-לכאורה שלהם. עם החוליה של תפיסה – אנחנו לא נעבוד באופן ישיר, אלא נצביע עליה כדי לאפשר הבנה של משהו שצפוי להופיע בחוויה שלנו.
אז כדי להדגים – נתחיל עם השתוקקות והיאחזות, ונראה איך הן משפיעות על כל שאר החוליות. נניח – שישנן השתוקקות והיאחזות סביב תחושה של היעדר של משאב כלשהו, נניח – תחושה ש'אין לי מספיק כסף'. השתוקקות והיאחזות פירושן – שהלב והתודעה כרוכים ונאבקים סביב הסוגיה הזו, סביב מה שאני מרגיש שאמור להיות לי, ומה שחסר בעיני. כדי שהשתוקקות והיאחזות יוכלו לפעול בחוזקה, הן צריכות אובייקט מובהק. כך שבאותה סיטואציה – תחושת המשמעותיות של כסף תיעשה גדולה במערכת הנפשית שלי. תהיה הרבה פעילות נפשית סביב הנושא. מלבד זאת – תהיה אמונה מובלעת – שזה דבר אמיתי וחשוב. כמו כן – תהיה תחושה ש'זה אומר עלי משהו'. אם יהיה לי כך וכך – אז זה אומר עלי ש… ואם לא יהיה – זה אומר עלי ש….
כלומר – עם ההשתוקקות וההיאחזות – תתגבש תחושה של קיום אמיתי של האובייקט, תחושה שהוא 'אכן כפי שהוא נתפס בעיני', ותהיה התגבשות של תחושת העצמי ביחס לאובייקט הזה.
אם תפחת ההשתוקקות וההיאחזות סביב כסף באותה סיטואציה, למשל על ידי הזכרות במשמעות של נדיבות, או על ידי ניכוח של משאבים ושפע שישנם, או על ידי השוואת עצמי לאחרים, וראייה שאני בר מזל למעשה – הפקטורים האחרים יפחתו גם הם. המידה שבה כסף יהיה נוכח במערכת הנפשית שלי, בזרם המחשבות שלי והאופן בו אני רואה את עצמי ואחרים – תפחת באותה עת. דברים אחרים יתחילו לתפוס את מרכז הבמה, ולהגדיר את סדרי העדיפויות. כך – האמונה באמיתיות של כסף, והקשר בין תחושת העצמי לבין כסף תפחת, באותה עת. בדוגמה הזו לא הלכנו רחוק מספיק כדי לערער את עצמם האמיתיות של כסף, אבל מספיק רחוק כדי להראות שהמעמד שלו במערכת הנפשית ישתנה, ושישנה מידה של גמישות ביחס ל'מה הוא', ו'מה הוא אומר'.
אז נקח דוגמה נוספת, והפעם נתחיל מהחוליה של תעתוע, כלומר – מתחושת האמיתיות. נניח שיש כעס כלפי מישהו. יחד עם הכעס, שהוא ביטוי של השתוקקות והיאחזות (סלידה היא ביטוי אותה תנועה של משיכה ודחיפה) – ישנה תחושה ש'אני באמת יודע מי הוא האדם הזה'. האדם הזה, שעשה לי כך וכך, חייב להיות רע, או פחות בדרך כלשהי. בתוך החוויה הנפשית שלי – הוא מצטייר באופן מובהק יחסית, דרך המשקפיים שמנכחות את השליליות שלו, שקשורה בהשתוקקות ובהיאחזות שלי. אם, נניח – אני אטפח בלב ובתודעה נקודות מבט אחרות על אותו אדם, שמביאות לידי ביטוי פנים אחרים של הקיום שלו, נניח – מנקודת המבט של אנשים שאוהבים אותו; או – כיציר וביטוי של אלוהות, או כל דבר אחר – ההשתוקקות וההיאחזות לא יוכלו לאחוז באובייקט באותה מידה של נחישות – ויפחתו מאליהן. גם תחושת העצמי המובהקת שלי, שעולה ביחס לכעס אליו – תפתח ותתגמש. הוא גם ייעשה פחות נוכח עבור התודעה שלי. כלומר – עצם מידת התפיסה שלו – תפחת. עם הפחתת התעתוע – פחות השתוקקות והיאחזות, תחושת עצמי פחות מובהקת, פחות תפיסה של אובייקט.
אותו דבר נכון לגבי כל אובייקט, גם אובייקטים עדינים הרבה יותר – וברמות עדינות יותר של אמונה באמיתיות. כך, למשל – נשימה שאינה נעימה כל כך, אם אני מאמין ש'היא אכן שם' – תוליד באופן טבעי מידה של סלידה ומאבק. מבט אחר על הנשימה, או על הגוף – יפרק את התחושה הזו. כך גם לגבי מחשבה מסוימת: אפילו אם אני יודע ש'מה שאני חושב' הוא לא בדיוק נכון – נניח שאני חושב מחשבה שלילית על עצמי – עצם האמונה והתחושה שהמחשבה הזו אכן קיימת שם יוצר סביבה מתח. אם היא 'אכן קיימת שם', והיא לא נעימה – רצון להפטר ממנה, או לדחות אותה – הוא בלתי נמנע. מתוך הבנת העקרון הזה של מעגל ההתהוות המותנית – נפתחת האפשרות להשתחרר מאי נחת, ולהנגיש אופנים עמוקים ופתוחים של שמחה – מתוך שינוי הדרך בה אנחנו מביטים על מופעיה הפנימיים והחיצוניים של החוויה.
החופש בפתיחת מוצקותם של היישים: התרגולים של אניצ'ה, דוקהא ואנטה
כאמור – על פי ההגיון של התהוות מותנית – הפעילות יוצרת הסבל של התודעה כרוכה, באופן הכרחי – ביצירת תחושת ממשות, מוצקות וקיום אמתי למה שממנו אנחנו סובלים. 'הריטריט הזה יהיה כל כך קשה'; 'חיי הנישואים כל כך מסובכים'; 'אני כל כך חסר סיכוי'. ישנה קורולציה בין מוצקות המושא (הריטריט, הנישואים, אני) לבין מידת הסבל. הפחתת המוצקות והאמיתיות של הדבר – מביאה תחושת חופש והקלה. הבודהא, שבבירור הבין את זה – הציע תרגולים שהתפקיד שלהם הוא – לפרק את תחושת המוצקות והאמיתיות של דברים, וכך לשחרר את התודעה מהעול שכרוך בהם. הוא הציע לתרגל ראייה של אניצ'ה, של דוקהא, ושל אנטה – כלפי כל הדברים – גסים ומעודנים.
אניצ'ה פירושה ראייה של ארעיות ושינוי, דוקהא: ראייה של היותם של דברים בלתי מספקים, או התרגול עם השתוקקות והיאחזות, ואנטה: הראייה שהמופעים של העולם, שאנחנו רגילים לחשוב עליהם כעצמי – לא כדברים של העצמי, אלא כמופעים בלבד. בחוגי הדהרמה – אנחנו עשויים לדבר על שלושת הדברים האלו כמעין אמיתות מופשטות, או תובנות שאנחנו יכולים לראות כתוצאה מתשומת לב מתמידה. אבל זה מועיל מאוד, וכך גם הבודהא הציע – לאמץ אותן כתרגולים אקטיביים יחסית, כעדשות שדרכן רואים ומתייסים לכל רגע של החוויה, זמן מה. כאשר אנחנו מתרגלים באינטנסיביות התבוננות דרך העדשות האלו – היא מאפשרת בדיוק את אותה פתיחה, אותו ערעור של מוצקות, את תחושת אי-הקיום-האמיתי של הצורות. כך – הוא מביא הקלה ותחושת שחרור, ברגע הראייה, ומביא לתובנה לגבי אי-אמיתיותן של הצורות.
עם אניצ'ה – אנחנו יכולים לבוא במגע ולחזור, שוב ושוב – לאלמנט של שינוי, ארעיות, הסתיימות – של כל מה שמופיע בחוויה. אפרש לעבור על כל חמשת המצרפים, ובאופן מכוון לראות את התנועה הבלתי פוסקת של שינוי בכל אחד מהם. במהלך התרגול הזה – התנועה של השתנות נעשית בולטת וקיימת עבורנו יותר מאשר אובייקטים קבועים, ודברים מאבדים ממשותם. תחושת העצמי מתרופפת, לאחר שאנחנו רואים לעומק – כל מה שיש פה, שאני יכול לחשוב עליו כעצמי – הוא משתנה וחולף כל הזמן; עצמי יציב, כפי שאנחנו מרגישים אותו בדרך כלל – לא יכול להבנות על בסיס הראיה הזו. כך – תחושה של קלילות, חופש ואנרגטיות מרווה את התודעה והלב.
עם דוקהא – אנחנו יכולים לעשות צעד נוסף מתרגול האניצ'ה, ולראות – אם דברים משתנים כל הזמן, הם לא יכולים להיות מספקים, אי אפשר להשען עליהם. ולאמץ את זה כעדשה – לראות דברים כלא-אמינים. כך – התודעה מרפה עוד, משחררת את אחיזתה בדברים, חדווה וחופש צפויים להופיע מתוך כך. אנחנו יכולים גם לעקוב אחרי ארבע האמיתות כתרגול ישיר: לחוש מתי יש אי נחת, לחוש את ההשתוקקות שמאחוריה, שמתבטאת ככיווץ וכ-מתח, להרפות אותו, ולחוות את הרווחה שם. התרגול הזה, שמביא מנוחה עמוקה לישות, יכול לגלות באופן ישיר ולהטמיע תובנה על ההתהוות המותנית: כאשר ישנה היאחזות, ישנו סבל, ודברים מופיעים כנוקשים ואמיתיים; עם הרפיית ההשתוקקות וההיאחזות – פחות סבל, ופחות נוקשות של הדברים. אני חושב על התרגול הזה כמרכזי מאוד – בגלל השילוב בין תחושת רווחה, ואפשרות להבנה מוטמעת ובלתי מעורערת שיכולה להתפתח לגבי ההתהוות המותנית של השתוקקות, סבל, ואמיתיות – ולהדעיכה ההדדית שלהם.
עם תרגול האנטה – אנחנו מרפים את הנטייה של התודעה להתייחס לדברים מנקודת המבט של העצמי, שכרוך בתחושה אינטרס עצמי, כלומר – השתוקקות והיאחזות. אנחנו יכולים לאמץ את המבט שרואה דברים כמופיעים, משתנים, נעלמים – מעצמם. מופעים שהיינו חושבים עליהם כעצמי: רגשות, מחשבות, גוף, תפיסה, ידיעה: רואים אותם כ'פשוט קורים'. יש סוג מעודן ויסודי של תחושת חירות שנפתחת מתוך כך, ויכולה לחלחל לחוויית הקיום שלנו.
כך הבודהא:
Happy indeed are the arahants!
No craving can be found in them.
Cut of the conceit ‘i am’,
Burst asunder is delusions net.
(S.N 22:76)
שלושת התרגולים האלו הם חשובים כל כך משום שהם מאפשרים לנו להעמיק את התרגול מנקודת המבט של ההשקפה על החוויה. הם פותחים סוגים מעודנים יותר של שמחה, ושדות חדשים של תובנות ותרגולים שמתאפשרים כאשר אנחנו רואים: כאשר אני מביא בחוויה באופן שמעניק לה פחות ממשות, בדרכים שונות – יש פחות השתוקקות והיאחזות, יותר חופש, שמחה, אנרגיה ופתיחות. כך אנחנו מתחילים להבין ולהיעשות מיומנים, על דרך החוויה – באפשרויות השמחה והחופש שנפתחות על ידי שינוי דרך הראייה. זו דרך שיכולה להיעשות יותר ויותר רדיקלי, יותר ויותר משחררת.
הדעיכה של גבולות, שלוות האוקיינוס
מתוך הדעיכה של ההשתוקקות וההיאחזות, או מתוך המבט על המופעים דרך העיניים של אניצ'ה או אנטה – תחושת הממשות שלהם דוהה במידת מה. כחלק מהדהייה הזו – תחושת הגבולות בין דברים, הקצוות שלהם, ההבדלים ביניהם – הולכים ומיטשטשים. אחת האפשרויות היפות שנולדת מתוך כך, ושאפשר גם לפנות אליה כדי להביא לדהייה הזו – היא התפיסה והחוויה של מרחב של מודעות או של תפיסה. התודעה יכולה להרגיש כמו מצע, בסיס או קרקע של הקיום – יציבה ומרווחת באופן שיכול להרגיש אינסופי. היא יכולה להחזיק הכל, להיות פתוחה ולהכיל הכל. המודעות עצמה, כאשר אנחנו חווים אותה כמרחב – יכולה להרגיש אדישה לכעס, לעצב ולשמחה. התנועות השונות של התודעה – אינן משנות את תחושת הנוכחות שלה, וכך – הן דועכות עוד יותר. יתר על כן – אותן תנועות של תודעה, כמו גם תחושות הגוף, הצלילים וכן הלאה – יכולים להרגיש כאילו הם 'חלק', 'שייכים ל', או 'נובעים מתוך וחוזרים אל' המרחב הזה של תודעה. הם מאבדים את הממשות שלהם עד כדי מרגישים זהים, במובן מסויים, לתחושת התודעה הזו.
מתוך הדעיכה הזו של גבולות, הבדלים, ותחושת ממשות – צפויות להופיע מאליהן חוויות שונות של אחדות. הן יכולות להרגיש כמו אהבה שמכסה את הכל, כמו תחושת מרחב, או אפילו תחושה של מודעות רחבה, קוסמית – שהכל מופיע בתוכה ומתוכה. עם תרגול – החוויות האלו יכולות להיות נגישות לנו בתוך ומחוץ לישיבות המדיטציה, ולהפוך לחלק מספקטרום החוויות היומיומי שלנו.
ויחד עם כל אלה עשויה להופיע תחושה של נוכחותו של דבר מה 'רחב' או 'עמוק' יותר ששוכן 'מאחורי' או 'מעבר' לדברים, והנוכחות הזו יכולה להרוות בשלווה, שמחה וחופש.
רומי:
This is how a human being can change.
There is a worm
Addicted to eating grape leaves.
Suddenly, he wakes up’
Call it grace, whatever, something
Wakes him, and he is no longer a worm.
He is the entire vineyard,
And the orchard too, the fruit, the trunks,
A growing wisdom and joy
That does not need to devour.
(Barks, p.62)
לעתים אנשים חושבים על החוויות האלו כשיא הדרך הרוחנית; אבל ישנם מורים שיצביעו על רבדים נוספים שעשוים להתגלות ולהפתח, ולגלות רבדים של מעודנים אף יותר של שמחה ורווחה.
אחד הטקסטים היפים שמתארים את ההליכה אל מעבר לחוויה של אהבה מקיפת ומכילת כל, שהיא אחת החוויות האופייניות של הפתיחה הזו – לעבר סוג השמחה שאזכיר בחלק הבא, הוא השיר היפיפה הזה של לאונרד כהן, ש(אם לא ידעתם…) היה מתרגל רוחני מעמיק, ונזיר בודהיסטי למשך כחמש שנים. וזה הציטוט היחיד במאמר הזה שתוכלו למצוא קליפ שלו ביוטיוב (החלק הויזואלי של הקליפ הוא מאולתר, ולא חלק מהעניין):
Love Itself
The light came through the window
Straight from the sun above
And so inside my little room
There plunged the rays of love
In streams of light I clearly saw
The dust you seldom see,
Out of which the nameless makes
A name for one like me
I'll try to say a little more
Love went on and on
Until it reached an open door
Then love itself
Love itself was gone
All busy in the sunlight
The flecks did float and dance
And I was tumbled up with them
In formless circumstance
I'll try to say a little more
Love went on and on
Until it reached an open door
Then love itself
Love itself was gone
Then I came back from where I'd been
My room, it looked the same
But there was nothing left between
The nameless and the name
All busy in the sunlight
The flecks did float and dance
And I was tumbled up with them
In formless circumstance
השמחה שבקרבה אל ה'מעבר'
קרבה אל מה שנמצא מעבר לחושים ולתפיסה מתאפשר כאשר הלב והתודעה חופשיים מהנסיון למצוא מחסה בכל מקום בעולם התפיסה, כולל בתחושת המודעות הרחבה וחסרת הגבולות, האהבה המכילה את הכל, או בכל אופן קיום אחר. אז – כל הפעילויות הנפשית של ההתהוות המותנית דועכות, עד כדי היעלמות זמנית. ויכולה להיות שמחה שלוה מאוד, ועם זאת בעלת איכות פראית – שנובעת מהמידה יוצאת הדופן של תחושת החופש שמלווה אותה – כאשר הלב מריח, חש בנוכחות, או מגיח מתוך מה שנמצא מעבר לתפיסה ולחושים. כאשר אתה מתקרב, כך או אחרת – אל החוויה שמעבר לכל זה – ישנה תחושה של תשוקה; אלא שזו תשוקה שמעורבת במעט מאוד סבל, משום שהיא פחות כרוכה בחוויה ספציפית, או בזיהוי של משהו. זוהי תשוקה עמוקה, שמרגישה מאוד מוכרת, ויש בה משהו מאוד מהנה. והקרבה אל המעבר, המגע איתו, או עם הניחוח שלו – יכול להרוות משהו עמוק ביישות. צמא שאפילו לא ידעת שהוא שם, עד שהוא נענה. משהו מושב, סוף סוף, אל מקומו הטבעי; מצאת את ביתך, שמעבר לכל בית.
מהבודהא:
I tell you that there is no making an end of suffering & stress without reaching the end of the cosmos. Yet it is just within this fathom-long body, with its perception & intellect, that I declare that there is the cosmos, the origination of the cosmos, the cessation of the cosmos, and the path of practice leading to the cessation of the cosmos."
(AN 4.45 PTS: A ii 47 Rohitassa Sutta: To Rohitassa: https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/an/an04/an04.045.than.html)
מתוך עבודה עם התרגולים שהובאו עד לכאן, ועם בסיס של הבנה שלהם כביטויים של התהוות מותנית ודעיכה מותנית – יכולה להשתקע בישות תובנה לגבי ריקותם של הדברים. אם – כאשר אני מפחית השתוקקות והיאחזות – דברים נוטים להתמוסס ולהתפוגג; ואם הם מופיעים באופן שתלוי במבט שלי עליהם (אם אני מביט עליהם כאניצ'ה הם יופיעו כך; אם אני מביט מהעיניים של תשומת לב חשופה – יופיעו אחרת; מהעדשה של מטא – בדרך שלישית; מנקודת המבט של אנטה – בדרך נוספת) הרי שיש משהו שאני יכול לומר על הדברים עצמם. הדברים שמופיעים עבורי (ובשביל הבודהא הדברים היחידים שחשובים הם אלו שמופיעים עבורך, כפי שאפשר להסיק מ'הדרשה על הכל', מהדרשה לרוהיסטה שמצוטטת למעלה, ואחרות)
השמחה שבראייה של ריקות
הראייה של ריקות מבשילה כאשר אנחנו מבינים את המשמעות של התהוות הגומלין של חוויה, ראייה, והשתוקקות והיאחזות. התובנה שיכולה לצמוח מכך היא – אי האמיתיות היסודית של כל דבר, פנימי וחיצוני. כל דבר שנראה עבורנו – נחווה ונראה כפי שהוא מתוך הבנייה של התודעה, שנוצרת על ידי התנועה של משיכה ודחיפה והאמונה באמיתיות. שום דבר לא נראה, לא יכול להיראות – כפי שהוא, ולמעשה – אינו קיים 'כפי שהוא'. כל דבר מופיע רק ביחס למידה ולאופן שבו אנחנו מתייחסים אליו.
הראייה של ריקות מאפשרת לאותו סוג של שמחה עמוקה, שיכולה להיות פראית ורגועה מאוד בו זמנית – להתפשט ולהפוך לאופן זמין ומתמיד של הוויה. הפראות של השמחה הזו נובעת ממקורה – אי האמינות, אי האמיתיות – של כל הצורות – פנימיות וחיצוניות. הדברים מופיעים עבורך, אך לא מיוחסת להם אמיתיות, הם לא נתפסים כקיימים באמת. אתה מופיע עבורך, ולא נתפס על ידך כקיים באמת. הכל נראה כמעשה קסמים, כפלא, ולכן – פתוח מכל צדדיו, גמיש ונוזלי, נתון לפרשנות. הדברים לא חייבים להופיע כאווריריים, אתריים או אפילו נעימים. הם יכולים להופיע במוצקות ונוקשות; וגם אז – דרך המוצקות, המוחשיות או הסובסטנציאליות של הדברים – הריקות שלהם ניראית.
השמחה מופיעה שם כחופש, כאי-מגבלה, ובעיקר, עבורי לפחות – כחופש עמוק מחרדה, שמאפשר להכל להיראות ולהיחוות כמשחק. החוויה, לאחר שמוסר ממנה האיום שנובע מתחושת קיומו של עצמי ומתחושת קיומו של עולם – מופיעה כפלא.
מיפאם רינפושה, מורה טיבטי מתחילת המאה (שהוא אחר אדם ממורה בן ימינו בעל אותו שם) מתייחס לטבען הבסיסי של הצורות (basic element) – כטהור מטבעו. לדבריו – כאשר הצורות נראות ללא ייחוס של אמיתיות לעצמי או לצורות עצמן – הן נראות בככותן, כלומר – ריקות מקיום עצמי, לכן טהורות מטבען:
“All the faults of samsara arise from the deluded mind which apprehends a personal self or a self of phenomena… The essence of the basic element is empty of these faults; it is untainted. Without depending on polluting delusion, it is luminous and clear by its own nature; self existing wisdom permeates the thusness of all phenomena.”
(S.D Douglas: Mipam on buddha-nature, The ground of the nyingma tradition)
השמחה בתנועת הנפש של ההתאהבות: ההופעה של דברים, שהם תמיד 'יותר מאשר עצמם'.
גם כשהם מובנים כריקים – הדברים מופיעים. ומאחר ואתה יודע שהם לא קיימים מצד עצמם – אתה יודע גם: מה שמופיע עכשיו מופיע עבורי, דרכי. אני החווה היחיד שלו, ואני היוצר שלו, במובן מסוים. בהיותה של תחושת העצמי חלק ממופע הקסמים הזה – אני גם נוצר מתוכו ודרכו. מה שמופיע עבורך ודרכך, ואינו נושא תחושה של אמיתיות – מביא איתו סוגים של יופי, של אפשרות, של כוח. אתה בא עם החוויה לכדי מפגש, שאין בו קיבוע, ואין בו שימוש תכליתי או חרדה. ומהו היחס שנוצר אז? מהי המילה שמתארת מגע עם משהו, ייחודי, שמביא יופי, כוח, אפשרות חדשה – ולא מהווה איום? זוהי התאהבות. התאהבות כתנועה יסודית, מחזורית, שניתן לפנות אליה ולטפח אותה. התנועה הזו, של התאהבות, היא פותחות ומרגשת כשלעצמה. אבל יותר מכך – בגלל אופייה כמפגש – היא שער לסוגים נוספים של שמחה. השמחה שבאה במפגש עם המופע הזה; עם האדם הזה; עם הרגש והחוויה הזו. כל אחד מהם – מביא איתו רגישויות, אתגרים, כמיהות, אפשרויות נפשיות, תחושת ייעוד. מתוך מיצוי האפשרויות של שמחה שנובעת מדעיכה של השתוקקות ושנאה, ומתוך השמחה שמגיעה מהקרבה אל המעבר וההבנה של ריקות – מגיחה האפשרות של מגע של התאהבות ושל פוריות עם סוגים רבים ושונים של שמחה – נפתחים והולכים, מעשירים את החוויה ובוראים ומגלים אותה כמיסטית.
ריקות, איכויות ללא גבול, ופיברוק יצירתי
בכל מה שכתבתי עד כה, בחלק הזה במיוחד – יש התייחסות, שאולי נשארה מובלעת – לסוג של שמחה וחדווה שאפשר לחשוב עליהם כמופיעים מעצם הגמישות של התפישה. עצם הגמישות, הנוזליות, תחושת האפשרות לעבוד איתה – כרוכה בתחושה עמוקה של חופש ובשמחה. זוהי דרך אחרת לדבר על השמחה שנובעת מראיית הריקות של הדברים; אי האמיתיות והפתיחות שלהם.
ועוד: עם ההבנה של הריקות של כל הדברים, שנטמעת לאורך זמן ארוך – ראיית הריקות, היעדר התעתוע, יכולה ללעת אל מעבר ולהפרד מהצורך לראות שוב ושוב את הדהייה והדעיכה של התפיסה. מתישהו הדבר נעשה מובן: הדברים דוהים כאשר ישנה פחות השתוקקות והיאחזות, ומופיעים באופן שונה בתלות ביחס שלי אליהם, משמע – הם אינם קיימים מצד עצמם. הם רק מופע. וכאשר זה מובן לעומק, דרך החוויה – ישנה רשות נפשית, ואפילו מחוייבות – לבחור לראות אותם בדרכים מיטיבות. להבנות, עבור עצמי – תפיסות של עולם ושל עצמי – שמעוררות שמחה. במלים אחרות: אם זה במילא לא באמת קיים מצד עצמו, למה לא לבחור לברוא את זה, עבור התפיסה – כ-יפה ומעורר השראה?
מתוך אימון בדרך הזו – אנחנו יכולים לשלב בין השמחה הזו לבין השמחה שבאיכויות היפות שהוזכרו קודם, לכדי חוויית תרגול מאוחדת. אם נחשוב על מה מגביל את האיכויות של הלב והתודעה – נראה שכל אמונה במציאותו האמיתית של משהו – מגבילה אותן. אם אני מפתח מטא, אבל מאמין ש'אני כך ולא אחרת', או שהאדם ההוא הוא 'אכן כפי שאני רואה אותו' – המטא תהיה מוגבלת. אפילו אם אני רואה אותו כ-יפה, ומאמין באמיתיות של היופי הזה, המטא תהיה מוגבלת לתוך תבנית היופי הזו כפי שאני מאמין בה. מתוך ההבנה שהאדם הזה הוא תמיד מעבר, תמיד אחר – מכל מה שאני חושב עליו – המטא לא נתקלת בשום מגבלה.
דרך יפה ויצירתית לתרגל את אופן הראייה הזה הוא לטפח ראייה של אחרים, או של העולם, או של עצמנו – כ'אחרים' מהאופן בו אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו, באופן שמזמין איכויות יפות. למשל, אפשר לחשוב על עצמנו ועל אחרים כמלאכים. לאמץ, באופן קליל ולא מחייב – נקודת מבט שרואה את העצמי ואחרים כמלאכים. ממילא – אנחנו רואים את עצמנו ואחרים דרך נקודת מבט מסויימת, בדרך כלל מובלעת או בלתי מודעת. לעתים רואים אותם מנקודת המבט של העצמי המודד – כאיום או כהבטחה להנאה עבור העצמי; או רואים אותם מנקודות מבט מותנות תרבותית, כמו – 'תוצר של קשיי העבר שלהם' וכן הלאה. אנחנו תמיד רואים אחרים, ואת עצמנו – דרך דימוי ודמיון מסויים. אז – איך זה יהיה לשחק, באופן מכוון עם הדימוי והדמיון הזה? לבחור – לראות את כל האנשים כמלאכים, איכשהו? כאשר אנחנו בוחרים לאמץ מבט כזה אנחנו מביאים לידי ביטוי את ההבנה שיש לנו על ריקות. אנחנו מביטים באנשים בדרך מסוימת, ומאפשרים להם להופיע עבורנו, ולמבט הזה להיות אפקטיבי עבורנו – וכך מתקפים את התובנה של הריקות. ובו זמנית – אנחנו מביטים עליהם באופן שמיועד לעורר שותפות, מטא, או חמלה – ולפתוח אפשרויות קיום יפות עבורנו ועבורם. כך – אנחנו מביאים לידי ביטוי את אותן איכויות יפות של לב ותודעה, שמביאות גם הן סוגים שונים של שמחה, שמתפתחות ומגלות את עצמן עוד ועוד.
