זוהי מדיטציה מונחית באופן עדין יחסית. אני מציע לפתח רגישות במהלכה ליסודות האדמה, האוויר והחלל, באופן מדורג. זוהי הפתחות טבעית יחסית, וגם אם אין לכם/ן נסיון בתרגול עם היסודות, זה יכול להיות נגיש וטבעי. במהלכה אני מציג גם לפתח רגישות לתחושות של מתח, והפחתה שלהם באופנים שונים.

מקווה שתהנו!

מדיטציה מונחית: אדמה, אוויר וחלל

לפני שבוע נפתח חלקו הראשון של קורס ארוך, שעוקב אחרי 'ראייה שמשחררת'. זוהי שיחת הפתיחה לנושא, ובה אני מציע הגדרות ואוריינטציות ראשוניות לגבי מהי ריקות, מה היא לא, ומה בינה לבין שחרור הלב-תודעה.

זו היתה שיחה ממש כיפית, ואני מקווה שתהנו גם. לכל הפחות, תוכלו לשמוע קצת רעשי גשם ברקע, שזה כמעט תמיד טוב.

שיחה: פתיחה לריקות

רוב הציע את הרעיון הקונספט של 'גוף האנרגיה' (ולפעמים גם הגוף העדין', 'הגוף הפואטי', בהקשרים ספציפפיים 'הגוף רגשי') ב2008 והוא ליווה את התפתחות ההוראה שלו מאז, דרך תרגולי הסמאדהי, העבודה עם הרגשות, וה soulmaking. וזה נושא מעניין דווקא משום שברובד אחד הוא די אינטואיטיבי ופשוט, אבל הוא גם מפליא ומרתק כאשר מתרגלים איתו לעומק ולאורך זמן.

בקובץ הזה מוצעת שיחה שלי על ביטויים שונים ודרכים שונות לעבוד עם גוף האנרגיה. במהלה ישנן שתי מדיטציות מונחות – אחת מכוונת לסמאדהי והשניה לעבודה עם רגשות בהקשר של גוף האנרגיה. בסופו יש סשן קצר של עבודה של איזון תשומת הלב בין עצמי ואחר.

מקווה שתהנו!

גוף האנרגיה: שיחה ושתי מדיטציות מונחות

שלום לכולכם וכולכן.

אני שמח ומתרגש לראות אתכם/ן, מתרגש מהערב הזה, ומהסיבה שבגללה התאספנו. 

אקדיש את הזמן הזה כדי לדבר על התעוררות.

אזהרת מסע 

התעוררות היא רעיון מורכב מכמה וכמה בחינות. ראשית, זו מילה שהיו לה משמעויות שונות בזמנים שונים, בתוך המסורת הבודהיסטית. אפילו רק בימינו, ואפילו רק במסורת של מדיטציית תובנה, אנחנו נמצא כל מיני דרכים להגדיר ולהתייחס להתעוררות. ולו רק משום כך עלינו להודות שזו לא מילה שיש לה משמעות אחת. 

שנית, זהו רעיון מורכב מבחינה פסיכולוגית, וזה כנראה נכון במיוחד בימינו. הוא מעלה את הסוגיה של 'יש לי או אין לי', ואת סוגיית ההישג והמדידה העצמית. והוא מעלה את סוגיית ה'אדם הער', ומיהו, ומה מייחסים לאדם כזה.

ובכל זאת. לזנוח את הרעיון הזה לחלוטין יהיה אובדן עצום לדהרמה ולפוטנציאל של האנושות. משום שהוא כן מסמן משהו משמעותי. הוא מסמן את האפשרות לראות ולהבין משהו משהו שמשנה את נקודת המבט על הקיום באופן יסודי ומתמיד. גם אם מי שהתעורר לאו דווקא חווה את הקיום מנקודת המבט של ההתעוררות כל הזמן, היא נמצאת שם כנקודת התייחסות פנימית. והיא נקודת ההתייחסות הבסיסית של הקיום. היא נחווית כאמת בסיסית. בנוסף לזה, המונח התעוררות לא מצביע רק על התוצאה הזו, אלא הוא גם מסמן נקודת השלמה של תהליך מובחן וספציפי, שמתרגלים/ות שונים/ות לאורך אלפי שנים הצביעו עליו. אז שווה להתעכב על השאלה: מהי התעוררות?

ממה מורכבת התעוררות?

נתחיל מהמבט הרחב ביותר. רוב הצביע על שלושה דברים שהם הכרחיים כדי להתעורר. הראשון הוא הבנה יסודית ומוטמעת של ההתהוות המותנית והריקות של כל הדברים. השני הוא טיפוח של איכויות יפות של לב ותודעה. השלישי הוא מיומנות עם העולם הרגשי. 

 היום אני אדבר על החלק הראשון, שהוא אולי הקו המרכזי והמודגש ביותר במסורת כדרך להתעוררות, ושאותו הספר פותח בפנינו.

אז הנה ציטוט של הבודהא מדרשה מפורסמת מאוד. זוהי הדרשה, שאולי שמעתם עליה, בה שהבודהא, שזה עתה התעורר, אומר שהדהרמה שהוא הבין היא קשה ועמוקה מידי מכדי ללמד אותה לבני דורו. 

"הדהמה הזו שהשגתי היא עמוקה, קשה להבחנה ולהבנה, שליווה, מזוקקת, למעלה לכל שיעור, מעודנת, נחווית על ידי חכמים/ות. אך דור זה מתענג על היאחזות, נרגש מהיאחזות, נהנה מהיאחזות. עבור דור המתענג על היאחזות, נרגש מהיאחזות, נהנה מהיאחזות, קשה לראות את ההתניה של זה וההוא ואת ההתהוות המותנית. קשה גם לראות את המצב של התרתם של כל הפיברוקים, ויתור על כל הקניינים, סופה של ההתאוות; המצב של קור הרוח; הפסקות והתרה. ולו אלמד את הדהמה ואחרים לא יבינו אותי, יהיה זה מטריד ומתיש." (SN 6:1 The Request)

אז הבודהא מציין פה מה על אנשים לראות כדי להבין את הדהרמה. הראשון: "ההתניה של ההוא והזה וההתהוות המותנית"; והשני – המצב של התרתם של כל הפיברוקים. 

נתחיל עם השני ונחזור לראשון.

מצב ההפסקות 

התרגול המדיטטיבי בדרך הבודהיסטית יכול להוליד הרבה מצבי קיום יפים. הפתחויות שונות, מצבים מיסטיים, סוגים שונים של חוויות אחדות וכן הלאה. וישנו המצב, הבודהא אומר, שחורג לגמרי מכל עולם התפיסה הזה. גם מהתפיסה הרגילה, וגם מאותם מצבים מיסטיים. 

"ישנו הנחוּת, ישנו הנעלה, ומעבר להם ישנו הוויתור על כל שדה התפיסה הזה". (MN7, משל הבד; לקוח מתוך "ראייה שמשחררת"). 

והוא אומר גם: 

"באשר נמה־רופה (כלומר כל תפיסה שהיא), ואיתה תפיסת הצורה, דועכות בלי להותיר עקבות, שם הסבך כולו נחתך. (SN 7:6 מתוך "ראייה שמשחררת") 

ודרשה של הבודהיזם המאוחר מהדהדת זאת: 

באין שום ראייה של צורה, שום ראייה של ודאנה, שום ראייה של תפיסה, שום ראייה של הבניות רצוניות, שום ראייה של הכרה, תודעה או מבנה מנטלי — זאת, לימד הטטהגתא, היא ראיית הממשות. ( Prajñāpāramitā Samcayagatha: מתוך "ראייה שמשחררת")

הטקסטים האלו, וישנם עוד רבים, מצביעים על מצב בו תפיסה אינה מופיעה, כולל תפיסת זמן, מרחב, ואפילו לא תפיסה של 'אין'. וזוהי, אומר הטקסט, הממשות. זהו הדבר אותו יש לראות, ואותו יש להכיר. 

זה מצב שאפשרי לראות ישירות. הנסיון שלי בתרגול, ועם תלמידים/ות מראה שמפגש אמתי עם מצב כזה עשויה להיות חוויה מופלאה ומשנת חיים. זה לא נפוץ שמישהו מתרגל באופן שמאפשר את זה. ועוד יותר נדיר לחוות אותו ברגישות שמאפשרת ממש לחוש את החופש והיופי שהוא פותח. 

הבודהא אומר שהמצב הזה הוא רכיב בלתי נפרד מהתעוררות. במיטבו, הוא פותח עבור התודעה אופק של משהו טרנסצנדנטי לגמרי, חופשי מאי נחת, וחופשי מכל עול; אפילו מהעול המעודן של 'לתפוס דברים'. ומשם והלאה, לאחר שיוצאים מהמצב הזה, התודעה לא יכולה אלא לדעת שמימד טרנסצנדנטי כזה קיים. והוא שם את כל העולם הזה, את כל עולם החוויה, 'בסוגריים'. עולם החוויה כבר לא נושא את אותו משקל של אמיתיות, של הכרחיות, שליווה אותו עד אז.

אז זהו רכיב של התעוררות, ובכל זאת רק רכיב אחד. ולשיטתו של רוב, בהחלט לא החשוב ביותר.

התהוות מותנית

הרכיב השני הוא ההבנה של ההתהוות המותנית. זה מונח שמשמש במסורת באופנים שונים. ועכשיו אני אתייחס אליו במובן שמודגש בספר ונשען על הוראתו של הבודהא.

הבודהא תיאר את המצב עליו דיברתי קודם כ'התרתם של כל הפיברוקים'. ואמר: זה מצב בו התודעה אינה תופסת דבר. ואפשר לומר אפילו שאין שם תודעה כלל, לפחות לא במובן המקובל של המילה. ואכן, באופן הזה המצב הזה מתואר על ידי אנשים. מכך משתמע משהו חשוב מאוד, והוא משתמע עקרונית וגם בחוויה. כל הדברים, כל החוויות שאנחנו חווים/ות, האוזן והצלילים, העין והמראות וכן הלאה – כל אלו הם בגדר פיברוקים. הם אינם אמיתיים לגמרי, ואינם קיימים מצד עצמם. הם מופיעים בתלות בתודעה. זוהי דרך לדבר בקיצור על אחת המשמעויות של המונח התהוות מותנית.

ולא רק שהדברים של החוץ והפנים הם אינם אמתיים באופן בו נדמה שהם, אלא גם התודעה הזו נשענת ותלויה באותם דברים. לפיכך אי אפשר לומר שהדברים של החוץ והדברים של הפנים הם אינם קיימים. אם רק התודעה היתה קיימת, והם לא, היינו יכולים לומר שהם לא קיימים. ואולם, הדברים של החוץ והפנים מופיעים בתלות בתודעה, ואילו התודעה תלויה בהם. לפיכך המסורת מצביעה על כך שהן המופעים והן התודעה הם נטולי קיום עצמי, ולא 'בלתי קיימים'. "מעבר לקיום ולאי קיום". הבנה יסודית ובלתי מעורערת של זה פירושה התעוררות. 

למה זה משחרר?

שאלה טובה.

ככל שאני חווה את עצמי כקיים ואת הדברים של החוץ והפנים כקיימים, מידה דומה של חרדה היא בלתי נמנעת. זאת משום שאני תמיד תחת איום, באופן כזה או אחר. ואולם, אם אני נוכח לגלות שהדבר האמתי יותר, 'הממשות', במילותיה של הדרשה שהקראתי קודם, הוא כי הן זה שכאן והן זה ששם אינם קיימים באמת, הרי שלחרדה ומצוקה אין על מה לצמוח. כמו שעץ לא יצמח באוויר, כך אי נחת לא תצמח ללא קרקע של אמונה בקיום של עצמי ועולם.

נגרג'ונה, שהיה המורה והפילוסוף החשוב ביותר במסורת, מלבד הבודהא עצמו, אמר:

"כשיש אמונה שדברים הם אמיתיים… תשוקה ושנאה מיוצרות… בלי האמונה הזאת מזהמים לא יכולים להופיע… וכשדבר זה הובן לחלוטין, כל ההשקפות והסבל מתמוססים… (כך) לימד היודע הנשגב של האמת (הבודהה)." (מתוך: "ראייה שמשחררת").

החוויה עליה שוחחנו קודם, של הפסקות עולם התפיסה, היא מטבעה זמנית. ואולם התובנה שאנחנו מדברים עליה עכשיו יכולה להטמע ביישות ולשנות אותה באופן כרוני. העולם כבר לא יכול להיות מובן כקיים במובן בו אנחנו מתכוונים בדרך כלל, והעצמי לא יכול להיחוות כקיים במובן כזה. אותה חוויה, עליה דיברנו קודם, היא אך אמצעי להבין את זה. 

איך אפשר לראות את זה?

אבל זה גם משהו שאנחנו יכולים ללמוד לראות בתרגול שלנו לכל אורך הדרך.

דרך לחשוב על מהי מדיטציית תובנה היא: כזיהוי של פעולות שאנחנו עושים, שמגבשות את חוויית המציאות שלנו באופנים שנושאים סבל, והפחתת הפעולות הללו. 

התודעה שלנו יוצרת ומגבשת את עולם החוויה הזה, שאנחנו חווים. זה ברור, אם אנחנו חושבים על מצב של כעס, למשל. אנחנו מדמיינים את עצמנו ואחרים בדרך מסויימת מאוד, וזה משמר את מצב הכעס. 

אבל אנחנו עושים את זה גם ברמות מעודנות מאוד.

אנחנו מנסים, למשל, לשמור על דברים קבועים ויציבים. ואם אנחנו מתרגלים הפסקה של הפעילות הזו, יש בזה שחרור. ואם אנחנו עושים את זה ברגישות והתמדה, החוויה כולה תתחיל להשתנות. תיעשה הרבה יותר קלילה, פתוחה, ופחות בנויה. אנחנו מפסיקים לבנות את מה שבנינו קודם לכן. 

או שאנחנו יכולים הפסיק את התנועה שמבחינה ומבדילה בין דברים על סמך האינטרס שלנו כלפיהם. לפנות לכיוון של אי העדפה, למשל. ולצד ההקלה שזה יביא, בהדרגה אנחנו גם נחווה פחות ופחות הבדלים. הגבולות בין דברים והמובחנות שלהם תתחיל להתמוסס. 

ישנן כמה וכמה דרכים לעשות את זה.

כל דרך כזו היא משחררת ומקלה בפני עצמה. ואנחנו צריכים/ות לחזור שוב ושוב, בדרכים שונות ומזוויות שונות על אותו עניין: 'איך התודעה יוצרת את מסת החוויה הזו, ואיך אפשר להקל, להתיר אותה?'. ולשים לב – לא רק הסבל מתנקז החוצה מתוך החוויה; קורה שם משהו לחוויה של עצמי ועולם – היא מתמוססת, מתפוגגת, דועכת. 

אותן חוויות מיסטיות אותן הזכרתי קודם לא נפתחות באופן מקרי. הן נפתחות משום שאנחנו מפסיקים/ות לעשות משהו, שאנחנו עושים/ות באופן רגיל. למשל – להיאחז, לקבע במקום, להעדיף, לייחס לעצמי, לראות משהו כאמתי.  

וכשאנחנו מפסיקים/ות לעשות משהו מן הדברים האלו, ובמידה בה אנחנו מפסיקים/ות, חוויית המציאות שלנו נעשית שונה מהרגיל. חלקים ממנה שבנינו על ידי התודעה כבר לא ניבנים. ואם אנחנו מפסיקים/ות, באופן עדין, רגיש ומודע מאוד, לעשות אותם כליל, החוויה של עולם ועצמי לא מופיעה כלל. 

ודרך זה אפשר להבין: "מהי המציאות הבסיסית? ריקות. מהיא ריקות? שאין מציאות בסיסית" (R.B: Untill all is liquid: emptiness and sensing with soul)

הספר פותח את הדרך הזו באופן ישים ומשחרר. ממגוון של זוויות, וברמה שונות של דקות. מהברור יותר ועד לרמות מעודנות ויפות של חופש, ששום מורה או ספר מערבי לא הציעו עד כה. והוא עושה זאת בדרך שמאפשרת לגזור, בראייה ישירה, את המסקנות הנובעות מכך. זוהי דרך להתעוררות, שהבודהא הצביע עליה לפני 2500 שנים, ואנחנו מוזמנים/ות ללכת בה היום.

ללימוד של הבודהא על ההתהות המותנית ישנן שתי פונקציות חשובות. הראשונה היא שימושית מאוד: לצייר מפה המורה על האופן בו התודעה יוצרת חוויות נושאות סבל, ומצביעה על שערים להתרתן. השנייה נגזרת מאותה מפה, אבל מאפשרת מבט מרחיק לכת ורדיקלי הרבה יותר. היא מאפשרת למתרגלת להיווכח כיצד חוויות קיום מופיעות ודועכות בתלות בפקטורים של ההתהוות המותנית, וכך לשמש פתח למה שרוב כינה 'חקירה פנומנולוגית רדיקלית' אל טבעו וטיבו של הקיום.

השיחה הזו היא שיחה על משמעותה הראשונה של ההתהוות המותנית, ובתוכה רמזים לאופן בו ניתן לפתוח גם את האפשרות השניה. אם השניה היא המסקרנת עבורכם/ן, ועוד לא התחלתם/ן לקרוא את 'ראייה שמשחררת', עכשיו זה הזמן (או שאפשר לחכות לקורס שיתחיל בעוד כחודש).

השיחה ניתנה בריטריט סוף שבוע מקסים ב'משיב נפש', שהסתיים אתמול.

הנה הקישור:

שיחה: ההתהוות המותנית (עם שאלות ותשובות בסוף)

זוהי שיחה על הבחנה בעבודה עם רגשות, מתוך קורס ארוך בנושא זה. אני מקווה שהיא תהיה שימושית על אף שהיא חלק קטן ממארג עשיר יותר של תרגולים וגישות שהוצעו בקורס. מכל מקום, חשבתי שהיא יפה מספיק, ולכן שמח לחלוק אותה.

שיחה: הבחנה עדינה ושימוש בתיוג בתרגול עם רגשות