״ראייה שמשחררת״ יצא לאור לפני עשור, והוא עדיין בתהליכי קליטה. במובנים מסויימים, הוא נקלט היטב. יחידים וקבוצות של מתרגלים מוצאים את הגישות שמוצעות בו לתרגולי מדיטציית תובנה כמועילות, מבהירות ומוליכות לעומק. ואולם האוצר שהספר מציע עוד רחוק מלהיות ממוצה.
״ראייה שמשחררת״ עשוי להיראות כדומה לעוד ספרי דהרמה רבים וטובים, שמציגים גישות יצירתיות ושיטתיות שמוליכות מאי נחת אל חופש מאי נחת, שמוליכות מהבנוי והמפוברק אל עבר הבנוי פחות, ואולי אפילו אל מעבר לכל בנייה שהיא. ו״ראייה שמשחררת״ הוא אכן, במובן מסויים, ווריאציה על נושא דומה, אבל הוא שונה ויוצא דופן במובן חשוב אחד לפחות.
המובן הזה הוא הכיוון ושלמות של המהלך שב״ראייה שמשחררת״ שעשוי להתגלות, ועל כל שכן להתממש, רק מתוך עבודה ותרגול יסודי עד לעומק הספר.
אפשר לנסח את הכיוון הזה כך: ״ראייה שמשחררת״ מבקש להנגיש את השחרור שאפשרי דרך תרגול מדיטציית התובנה, ואז, באופן חווייתי, לשחרר את חוויית השחרור עצמה מהמבנים שכובלים אותה, לשחרר את השחרור ממקומו כנמצא ׳מעבר׳, מבלי לבטל את הטרנסצנדנציה המוחלטת שלו.
כל כך הרבה מהתרגול הוא בדיוק מסע לכיוון מה שנמצא מחוץ לתחומי הסבל, מסע מדורג של דעיכת התפיסה ושל הדוקהא הכרוכה בה, ופניה מכוונת או אגבית אל מה שנמצא מחוץ לכל שדה התפיסה הזה. מגע ומפגש כזה היה משמעותי עבור רוב, והוא משמעותי לכל מי ש-מממש אותו. כך עבור מי שהולך לכיוון הזה, דרך שלל התפיסות המפוברקות פחות שמגשרות בינו לבין שדה התפיסה היומיומי יותר, ו-וודאי שכך עבור מי שבא במגע ישיר עם האפשרות הזו והופך אותה לנקודת ציון מהימנה.
אלא שהגשמה כזו, מלאה או חלקית, גם מביאה איתה שאלות ובעיות אפשריות. ובראש ובראשונה את השאלה: "לנוכח אפשרות מכריעה ומשמעותית כל כך, האם ואיך אני יכול למצוא טעם וחיות כנה ושוות ערך בכל מה שהוא אחר מזה?" או: "האם ואיך אני יכול להשאר קרוב לאותה תחושת חופש ואמת מכריעה, שבה כל מה שהוא מפוברק דעך, כולל זמן, מרחב וכל תחושת עצמי או עולם, מבלי להפחית מיופיו וערכו של כל מה שמופיע על גבי זמן, בתלות במרחב, בתלות באישיות וייחוד?".
רוב אמר לי בראיון פעם, ש"ישנו הרעיון של 'שלוש הנעות הגלגל, ובעיני מתרגל מיומן יכול לחוות את שלושתן, כתהליך אורגני של התפתחות התרגול שלו". באופן גס אפשר לומר, ששלוש הנעות הגלגל מתייחסות כאן להוראה שבקאנון הפאלי כראשונה, לתובנת הריקות כפי שמנוסחת בדרשות המהיאנה ובמסורות של המהיאנה ההודית כשניה, ולאפשרות של גילויים מיסטיים ויצירתיים שמבוססים על הבנת הריקות כשלישית.
כוונתו היתה: דרך הפחתת הבנייה של כל הדברים המפוברקים, הבנויים, מתרגל יכול להפתח אל הבלתי מפוברק. אלא שהוא לא צריך לעצור שם, באופן תרגול שמותיר על כנה את השניות של ה״בנוי״ וה״בלתי בנוי״. והוא גם לא חייב ׳לקפוץ׳ למערכת תרגול אחרת כדי להמשיך הלאה. מתוך אותה מתודיקה תרגולית ואותן חוויות אפשר להסיק שכל מה שנחווה תלוי בתודעה היוצרת אותן, ולכן לא אמתי באופן שבו הוא נדמה. על סמך תובנה כזו אפשר להמשיך ולראות שהתודעה עצמה, על כל פניה ופעולותיה, ריקה גם היא, וכך הזמן שבו כל זה קורה, וממילא הבלתי מפוברק, והסבל והשחרור עצמם. דרך סוג כזה של חקירה השחרור שהבלתי מפוברק נושא מתגלה כמאפיין של כל הדברים. לא רק הבלתי מפוברק נמצא מעבר לכל תחומי התפיסה; כל הדברים הנגלים בזמן, והזמן עצמו, נושאים את החותם של אותה טרנסצנדנציה, שאינה נפרדת מההתגלות שלהם. כל הדברים נחווים כמשוחררים מטבעם. וכך יצירתיות של התפיסה, שממילא לא יכולה להיות נפרדת מריקות, היא אך מתבקשת.
במלים אחרות, ״ראייה שמשחררת״ פותר את הבעיה של ההשענות על השלילה או על הבלתי מפוברק כמנוגד ל״סמסארה״ על ידי הליכה עד תומה של התובנה המגלה את הריקות. משום שלא ניתן באמת למצוא זמן, לא ניתן באמת למצוא את הבלתי מפוברק, אבל כל השאר הוכח כבר כמפוברק ולכן כריק. מעבר לתפיסות של אמיתיות או אי אמיתיות, לא נותר אלא להתפלא ולברך את המסתורין.
עבור מתרגלים מסורים, ניסוח כזה של הדרך עשוי לעשות הבדל ממשי, טקטוני, בחוויית התרגול והחיים.
הדרך שמוצעת בספר הזה היא מפורטת, מלאה בהבחנות עדינות ומרגשות. יש ללכת בה בקפדנות ובהתמסרות, וללא קיצורי דרך. מאז לכתו של רוב, הכריזמה וכוח הנשמה שלו כבר לא בנמצא, או לפחות לא באותו האופן. אבל הדרך פתוחה, ומחכה שיהלכו בה.
יולי 2024
