רוב ברבאה: המסתורין של ודאנה – מפתח לשחרור (בתרגום צביקה הרטמן). חלק ראשון: יחסים משחררים עם החוויה

רוב נתן את השיחה הזו ב November solitary retreat, בשנת 2010.

אפשר למצוא את השיחה המוקלטת כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/11502/

תודה לצביקה הרטמן על התרגום היפה והמדוייק.


אוקיי, אז בשבוע הראשון של הריטריט נעבור על יסודות תשומת הלב (מיינדפולנס), נפרוש אותם, ונעבור על ההנחיות שלהם. היום אני רוצה להיכנס לעומק ליסוד השני, שנקרא וודאנה (vedana). אבל לפני שאני צולל לתוך זה, אני רוצה לקחת שני צעדים לאחור ולהכניס את זה להקשר רחב יותר. אז המילים האלה, חירות, חופש – מה המשמעות שלהן? מה המשמעות שלהן בשבילך? אני יכול להיכנס לזה לעומק, ואני נורא רוצה לעשות את זה, אז אני צריך לרסן את עצמי [צחוקים]. אבל כשאני חושב על זה עכשיו, נראה לי שיש סוגים שונים של שחרור, סוגים שונים של חופש. אפילו אם נניח כרגע בצד, למרות שאי אפשר באמת לעשות את זה – חירויות חברתיות, פוליטיות, כלכליות, שמובנות מאליהן לרוב האנשים פה בחדר, ורק נדבר על חירות פנימית, אישית. אפילו בתחום הזה, אם נחלק את זה באופן מלאכותי, נדמה לי שיש סוגים שונים של חירות. תחומים, פנים שונים של חירות.

מה המשמעות, לדוגמא, של להיות חופשיים במערכת היחסים שלנו עם כסף? מה זה אומר? איך זה אמור להיראות? מה המשמעות של להיות חופשיים ביחס למיניות? מה זה אומר? אני לא חושב שיש תשובות קלות או פשוטות לכל זה. אולי זה למעשה מסע חקירה אישי של כל אחד ואחת מאיתנו, מסע של גילוי, יותר מאשר להגיע למסקנות… אני לא יודע. לחקור. זה חי .זה מתמשך. להיות בחירות חברתית באינטראקציות עם אנשים אחרים, במה שאנחנו מציגים לעולם, מה המשמעות של זה? מה המשמעות של להיות בחירות עם אספקטים של איך אנחנו, למשל, ביחסים אינטימיים? בין אם אנחנו בתוך או לא בתוך מערכת יחסים מינית, מערכת יחסים אינטימית, מה זה אומר? להיות בחירות עם היצירתיות שלנו – מה זה? מה זה להיות חופשי בהבעה היצירתית שלי כבן אנוש, חופשי בלהוציא את הכול החוצה, את מה שאני, מה שאני רוצה להגיד, מה שאני רוצה לשיר? מה זה אומר? מה כל זה אומר?

מצד אחד נוכל להגיד שכל אלה קשורים, ומצד שני, אלה ענפים נפרדים של חירות, כמו ענפים של עץ אחד. כבן אנוש, יש לי את החירות לשאול ולחקור את כל זה. אני יכול לגשת לענף, להסתכל על אחד הפנים שהזכרתי מקודם, ולכוון את החקירה שלי לכיוון החירות בפן הזה, לדאוג לזה ברמה הזאת. לחילופין, אני גם יכול לכוון את החקירה שלי לכיוון, אפשר לומר, הרמה השורשית יותר. במילים אחרות, האם יש סוגים של חירות, סוגים של הבנה, שכאשר אני מעמיק בהם, החירות שהם מגלים הוא יותר ברמת שורש העץ ורלוונטיים לעץ כולו? האם אתם מבינים למה אני מתכוון? במקום שאני נמצא בו כרגע עם התרגול שלי, אני חושב ששניהם חשובים. יכולה להיות לנו השקפה כזאת או אחרת, בתלות ברקע שלנו: פסיכותרפיה או מסורת כזו או אחרת, לא משנה. “תעשה רק את זה” או “לא, חשוב לעשות דווקא את זה”. אולי נכון לעשות את שניהם.

אז גם הענפים וגם השורש. למה אני נכנס לכל זה? בגלל שהאספקט הזה של וודאנה, למעשה יש לו פוטנציאל חזק ללכת לשורש בחקירה לתוך שורשי החירות, שורש החירות. במילים אחרות, יש משהו כאן שיכול להתגלות בצורה רחבה בעץ הזה. האם זה נשמע הגיוני? כן? אני לא אומר שהסתכלות על וודאנה בלבד תגלה הכל. אני לא אומר את זה. אני גם לא אומר שאני צריך לבחון כל ענף בעץ. 

אוקיי. אז יש לנו את ארבעת יסודות תשומת הלב ואנחנו עוברים עליהם בשבוע הזה. לפעמים אנחנו עוברים עליהם, בדרך כלל תוך שבוע, ואנחנו סוג של מרפרפים עליהם, 15 דקות בבוקר על כל אחד, וזהו, יש לכם אותם. לרוב האנשים, זה הרבה מדי בשביל לקחת פנימה. יותר מדי חומר לעיכול. אז בדרך כלל מה שקורה הוא שהמסר שעובר הוא משהו כמו “פשוט תנסה באופן כללי לנכוח ברגע, רק תנסה באופן כללי להיות מודע לחוויה שלך, ברגע זה, להיות בתשומת לב”, ולכלול מודעות לחלק מהאספקטים שדיברנו עליהם, כמו לכלול סוג של מודעות כללית לוודאנה, אתם יכולים קצת לחקור את זה. וזה כמובן נהדר, פשוט להיות עם החוויות שמתגלות, להיות פתוחים אליהן, ולהיות עם הכל. זו דרך נפלאה לתרגל.

אבל ככל שזה נפלא, יפה וחשוב, זה כשלעצמו כנראה שלא יוביל לגילוי השלמות של התובנות, העומק של התובנות, שיכולות להתגלות אם יש לי לעיתים אוריינטציה קצת אחרת של תרגול, שלוקחת את היסודות האלה של מיינדפולנס כסוג של דרך או כיוון, ולהישאר עם אחד מסוים, לעקוב אחריו, ולראות אם אפשר לקחת זה יותר ויותר עמוק. אז במקום רק להיות מודע להכול, וסוג של להיות מודע לכל ארבע היסודות וכו’, לקחת למעשה אחד מהם וללכת אתו. ואז האפשרות, כפי שאמרתי, שהנושא הזה של וודאנה יחשוף סוג מאוד מסוים של חירות, סוג מאוד שורשי של חירות – לאו דווקא חירות מוחלטת, אבל סוג מאוד מסוים, חירות עמוקה ושורשית, אם אני יכול לקחת את זה כנושא (תמה), אם יש לי את הסבלנות והעניין והמסירות לקחת את זה כנושא. אחת המשמעויות של סטיפטאנה, שבדרך כלל מתורגם כיסודות תשומת הלב, היא להישאר, לשהות במקום מסוים. זוהי תחנה של מיינדפולנס. אני משאיר, שם את המיינדפולנס, את המודעות, על הוודאנה, וחוקר אותה, או שאני משאיר את המודעות על הגוף או על משהו אחר, וחוקר, נשאר עם זה. אני לוקח את זה כנושא, אם נשתמש במילותיו של הבודהה. 

אז יש סוגים שונים של חירות, ויש סוגים שונים של תרגול, וכולם טובים, כולם נפלאים. אבל כדי למצות את כל העומק מתוך חיי התרגול שלנו, כנראה שכדאי שנהיה מודעים לכך שיש סוגים שונים של חירות ושל תרגול, ושאפשר לעבור ביניהם באופן מודע. אז אני הולך להיכנס לוודאנה. ואני רוצה להגיד שזו רק דרך אחת. זה יכול להרגיש כמו: “זה לא ממש קשור למה שאני רוצה לחקור בריטריט הזה”, וזה בסדר. תוכלו לשמור את זה להמשך. פשוט תעזבו את זה עכשיו. ויכול גם להיות שאתם מתעניינים בוודאנה. וזה מורכב כי יש כל כך הרבה אנשים פה – לחלק מכם יש הרבה ניסיון בחקירה של וודאנה, לחלק מכם רק קצת, ולחלק אין בכלל ניסיון, אבל מתעניינים בזה. 

אז אני הולך לנסות ולעבור על זה בהדרגה. ואם אתם מתעניינים בוודאנה, תראו איפה אתם נמצאים, מה אתם כבר יודעים, ואיזה דברים אתם יכולים לאמץ ולקחת הלאה.

[10:12] אז המונח הזה, וודאנה, היסוד השני של המיינדפולנס, בדרך כלל מתורגם כ feeling באנגלית. אבל, זה תרגום בעייתי במקצת, כי באנגלית יש נטייה להשתמש במילה הזו במובן של רגש – עצב, שמחה, קנאה, וכו’. זהו רגש. תרגום מוצלח יותר של וודאנה זה משהו כמו טון רגשי, נימה של הרגשה או אפילו תחושה. תחושה היא למעשה מילה די טובה. והיא מתייחסת למשהו מאוד מאוד פשוט ומאוד מאוד ספציפי. במובן מסוים, זה ברמה הרבה יותר פשוטה מאשר רגש. נאמר שיש שלושה סוגים של נימת-הרגשה, שלושה סוגים של וודאנה (עדיף להשתמש במונח המקורי בפאלי). יש וודאנה נעימה, וודאנה לא-נעימה, ומה שנקרא לא נעימה ולא לא-נעימה. אז מה זה אומר? זה אומר באופן בסיסי שכל הרגעים, כל הרגעים בחיים שלנו, כל רגעי החוויה שלנו בכל החושים, חוויות פנימיות וחיצוניות, כל רגע מכיל סוג של נימה במרקם החוויה, שמרגישה נעים, לא-נעים, או משהו בין-לבין (לפעמים אנשים קוראים לזה ניטראלי).

לדוגמא, אתם יושבים יום אחד במדיטציה, והנשימה מרגישה מאוד מכווצת או תקועה איפשהו או נוקשה. ובכן, הוודאנה של הנשימה באותו רגע היא לא נעימה. זה לא נעים. ובזמן אחר, אולי אפילו באותה ישיבה, משהו נפתח והנשימה מרגישה נעימה, חלקה, עדינה, נפלאה ופתוחה; הנשימה מרגישה נעימה. יש שם וודאנה נעימה. באופן דומה, הגוף יכול להרגיש נוקשה או כואב או מכווץ, או הרבה יותר פתוח, מהנה, מאיר, נעים. תצאו החוצה ביום כמו היום, ואולי הקרירות של האוויר תרגיש נעימה אם היה לכם קצת חם מקודם, ואולי היא תרגיש לא נעימה אם היה לכם קצת קר. כל דבר שאנחנו עושים, לדוגמא, אני שם כעת את היד שלי על השטיח, ואני למעשה מרגיש תחושה עדינה של נעימות. זה מאוד עדין. עוד מעט ארוחת צהריים. אתם שמים אוכל בתוך הפה, ויש מגוון טעמים. אולי יש שם נעימות, ארוגה לתוך החוויה. או למשל העורבים האלה שיש לנו בחוץ, יש אנשים שאוהבים אותם, ויש אנשים ששונאים אותם. איך נשמעת השירה שלהם, אם אפשר לקרוא לזה שירה? איך נשמע הצליל? האם הוא נעים או לא נעים? האם זה משתנה בזמנים שונים? אם היו לי ציפורניים ארוכות והיה פה לוח שחור והייתי מגרד את הציפורניים בלוח [צחוקים] איך זה היה מרגיש?

כל מושא של המיינד, מחשבה – “אני ממש כישלון. אני לא באמת מצליח למדוט” – למחשבה הזו יש וודאנה; זה הולך להיות לא נעים. או דמיונות, חלומות בהקיץ, זכרונות. יכול להיות לנו זיכרון נעים או לא נעים. רגש. יכול להיות לי רגש מורכב, וחלק מהרגש הוא המרקם של האם זה מרגיש נעים, לא-נעים או בין-לבין.  כשאנחנו שומעים על וודאנה בפעם הראשונה, או אפילו זמן רב לאחר מכן, אנחנו יכולים לומר: “אוקיי, זה לא נשמע כזה משמעותי. זה לא כזה דרמטי”. למעשה, כשאני שמעתי על זה בפעם הראשונה, ואולי לחלק מכם יש אותה תגובה עכשיו, אני בכלל לא אהבתי את זה. ממש לא אהבתי את זה כלימוד. חשבתי שזה נשמע מאוד יבש, קטנוני, צר-אופקים. הרגשתי שזה מזלזל ומקטין את העסיסיות שיש לנו כבני אדם, את הכוליות, העושר של הלב שלנו, והעומק של חיינו הרגשיים. אני באמת לא אהבתי את זה בכלל. לקח לי זמן מה להיווכח שהלימוד הזה לא מכחיש את העושר שלנו. זוהי שיטה ספציפית. זה לא מכחיש את המורכבות שלנו. זוהי רק שיטה אחת של תרגול, דרך אחת להתבונן במשהו, שיש לה את הכוח לפשט, לפשט את מה שעובר עלינו, לפשט את החוויה, ולפשט את מערכת היחסים שלנו עם החוויה. זה לא אומר ש”זה מה שאנחנו” או משהו כזה וזו לא הכחשה של משהו אחר. זה בסך הכל כלי, דרך מסוימת של התבוננות, שיש לה את הכוח לפשט, והפישוט הזה מסייע להפחתת הסבל, לעיתים באופן דרמטי.

אז זהו כלי, ואם ניקח את הכיוון הזה שדיברתי עליו, את הנושא הזה, אם ניקח אותו באמת לעומק, יש לו אפילו יותר כוח מזה. היא יכולה לחשוף מסתורין מופלא, אמת נפלאה על הקיום. אמת בלתי נתפסת, שמהפכת את ההבנה שלנו על טבע המציאות, ומביאה תחושה הרבה יותר עמוקה של חירות. אז אלו שתי הרמות שאני רוצה להיכנס אליהן היום. הבודהה אומר: “אם וודאנה מובנת, אין דבר נוסף שעל האצילים ללמוד”. אין דבר נוסף לעשות ברגע שזה מובן. זה נכון שהוא אמר זאת גם על הרבה דברים אחרים, אבל זה עדיין אומר משהו. מה הכוונה פה במילה להבין? אוקיי, ‘אני מבין’. יש נעים, לא-נעים, ובין-לבין. האם זה אומר שאני מבין? כמובן שלא, יש פה הרבה יותר עומק.

בהתחלה, ומהניסיון שלי בהוראה של ריטריטים קצרים של שבוע או פחות, לפעמים כשאנו מדברים על וודאנה בהנחיות, ויש קבוצות וכו’, אנשים אומרים: “אני לא באמת קולט את זה. זה לא הגיוני בעיניי, הלימוד הזה של וודאנה”. או ההיפך – זה נראה ממש טריוויאלי בהתחלה. זה לגמרי טריוויאלי כך שאין יותר מה להגיד על זה. אבל יש כאן הרבה יותר ממה שנראה לעין, הרבה יותר, וכשההתבוננות יורדת לעומק ונהיית יותר עדינה, הרבה יותר מתגלה. אז מאיפה להתחיל עם זה? מאיפה להתחיל? הדבר הראשון הוא להכיר את הרמה הזאת של החוויה, לשים לב לוודאנה, להיות רגיש לוודאנה, רגיש למימד הזה, לרמה הזאת, לפן הזה של החוויה. לפעמים זה לגמרי ברור – אתה הולך יחף והבוהן שלך נתקלת במשהו, וזה בבירור וודאנה לא נעימה. אין פה שום ניואנס עדין. אבל הרבה פעמים וודאנה היא די עדינה. תסתכלו עכשיו על השטיח. מהי הוודאנה? ומה אם תפנו את תשומת הלב לאור, לאור השמש שנופל דרך החלונות על הווילונות? מרקם הוודאנה עבור חוויות כאלה הוא כמובן הרבה יותר עדין מאשר חווית המכה בבוהן. אבל לכל רגע יש וודאנה. אז אפשרות אחת פה היא לומר: ” אני מאוד מעוניין בוודאנה הזו. אני ממש מתבונן בזה”. ולהתבונן בזה בכל המקומות שבהם למעשה בכלל לא הייתי שם לב. באמת לפתח את הרגישות, את העדינות של תשומת הלב שלי לתפוס את מרקם החוויה הזה, להשקיע זמן בהתבוננות במימד הזה.

[19:13] אנשים הם שונים. יש אנשים שהם מאוד שיטתיים, אז הם אומרים – וזה לגמרי בסדר – “כן, יש לי שישה חושים. אני אקדיש ישיבה אחת או יום, לדוגמא, להתבונן בתחושות הגוף, ובוודאנה שבאה והולכת בגוף. אמקד את תשומת הלב שלי בגוף, ואבחין בוודאנה, נעימה, לא נעימה, ניטראלית, באה והולכת, ובאמת להיות רגיש לכל העדינות, לכל העושר פה.” או לחקור חוש אחר, למשל, ראיה. עבור אנשים אחרים, זוהי חקירה יותר כללית. אתם יכולים לגלות שיש לכם חושים מועדפים, או חושים שבהם יותר קל להבחין בוודאנה מאשר לאחרים. וכל זה בסדר. כשתתחילו להתבונן לתוך זה, אתם עשויים לגלות שלהבחין בוודאנה לא נעימה – ואנשים לעיתים קרובות שמים לב לזה – וודאנה לא נעימה היא יותר בולטת. אנחנו שמים לב אליה יותר כשאנחנו חוקרים את החוויה שלנו. למה זה ככה? אני אשאיר את זה לכם.

אז למה אנחנו שמים לב כשאנחנו מתחילים?

יש הרבה לשים לב אליו שאנחנו מתחילים את ההתבוננות הזו, הרבה עושר. דבר ראשון שאנחנו שמים אליו לב הוא שלמעשה זה לא באמת נכון מה שהבודהה אמר, שיש שלוש סוגים של וודאנה. ובהזדמנויות אחרות הוא אמר שזה לא ממש נכון. זה לא ממש נכון שיש משהו שנקרא וודאנה נעימה, מין בלוק של וודאנה נעימה, בלוק של לא נעימה, ובלוק ביניהן. לפעמים זה מרגיש כאילו יש וודאנה נעימה ולא-נעימה, ואז סוג של הרגשה שהיא לאו דווקא נעימה, אבל גם לא לא-נעימה. זה לפעמים יותר כמו ספקטרום. אפשר לומר שיש שלושה, שניים או אחד. יש יותר עדינות פה. עוד דבר שאפשר לשים לב אליו, וחשוב לשים לב אליו, הוא שהוודאנה היא לא בתוך האובייקט. היא לא בתוך האובייקט. זה בתוך רגע החוויה. זוהי תובנה מאוד חשובה. זה לא שלאובייקט מסוים יש באופן אוטומטי וודאנה נעימה או וודאנה לא-נעימה.  חקירה קצרה תגלה זאת. “אני מאוד אוהב שוקולד”, או משהו אחר. ובכן, האם זה אומר שכל הזמן זה נעים? או למשל להסתכל החוצה – היום הוא יום מקסים, אבל שמסתכלים החוצה, זה יכול להיות מהימים שהם לגמרי אפורים, ואני מסתכל החוצה והמראה של כל העננים האפורים הוא לא נעים. ביום אחר, אולי אני במצב רוח שונה לגמרי, אני מרגיש חמימות מבפנים. אין לי הרגשה של מחסור או חוסר חיבור או דיכאון. מסתכלים החוצה, ואותו הגירוי בדיוק נותן וודאנה אחרת.

אז למה זה שונה בזמנים שונים? זוהי התחלה של חקירה מעמיקה מאוד. יש הרבה רמות לזה. מדוע אותו הדבר שונה בזמנים שונים? אם אני חוקר וודאנה, הדבר שאני באמת רוצה להיכנס אליו, מה שאני באמת רוצה לפרק, זה המענה והתגובות לוודאנה. אז בדרך כלל, מה שנשים לב אליו הוא שכאשר יש תחושה נעימה, התגובה הלא-מודעת האופיינית, לעיתים אפילו המודעת, היא לאחוז אותה, לנסות להחזיק בה, לנסות לשמור אותה או לרדוף אחרי התחושה הנעימה. זוהי התגובה האופיינית. והתגובה האופיינית לתחושה לא נעימה זה לנסות להיפטר ממנה. אני אומר “אופיינית” בגלל שאפילו זה לא תמיד המצב, זה די אפשרי – חלק מהאנשים בשיחות אישיות, או אנשים שכבר נמצאים פה זמן מה, מדווחים שכאשר הריכוז מעמיק, תחושה נעימה נפתחת בגוף. אנחנו קוראים לזה פיטי (piti), לגלים או לשדה של אנרגיה נעימה, תחושה נעימה בגוף. מאוד נעימה. לעיתים כל כך נעימה, עד שהאדם מרגיש התנגדות לזה; כלומר תגובה מאוד לא אופיינית לתחושה נעימה. אז זה לא חקוק בסלע.

כמו שאנחנו רוצים להכיר את הוודאנה, אנחנו רוצים להכיר את התגובות. אז איך אני שם לב לכך שקיימת סלידה? מה אומר לי, למשל, שיש סלידה או היאחזות? אני עובר לי את היום, עושה את מה שאני עושה, מודט, לא מודט, איך אני יודע שקיימת סלידה? זה באמת חשוב. אני צריך ממש להכיר את הסימנים של איך זה מרגיש להיות בסלידה או בהיאחזות. זהו ממש המפתח. איך זה מרגיש להיות בסלידה? מה אומר לי את זה? ושוב, אם אני נכנס לזה, אם אני באמת שם לב, אני מבחין שיש פה ספקטרום. כמו שקורה לעיתים קרובות בדארמה, יש פה ממש ספקטרום. אז לפעמים המיינד צועק: “אני שונא את זה! תוציאו אותי מפה, זה נורא! לא יכול להיות שזה קורה, זה חייב להיפסק”. או: “אני צריך את זה. אני חייב את זה. אני אמות אם לא יהיה לי את זה!”. השפה של המחשבות מאוד חזקה. אנחנו מבחינים בנוכחות של סלידה או היאחזות דרך המחשבה; זה ברור, המיינד צועק. ולפעמים השפה היא יותר עדינה, לא כל כך קולנית.

אבל לפעמים יש נוכחות של סלידה או היאחזות ללא כל מחשבה. אין שום מחשבה. המיינד נמצא ברמה הרבה יותר שלווה, יותר עדינה, ובכל זאת נוכחת שם סלידה או היאחזות. איך אוכל להבחין בכך? מה הסימן לכך? הסימן הראשון שיכול לרמז לי הוא מתח בגוף. ושוב, זה יכול להיות מאוד חזק – הכתפיים יכולות להיות משוכות למעלה לאוזניים, מאוד מתוחות, אולי ביחס לכאב לא נעים איפשהו. המתח יכול להזדחל לתוך מערכת השריר-שלד בצורה מאוד עדינה, ממש עדינה. הגוף מתמתח, והוא אומר לי משהו. הגוף אומר לי משהו. הוא אומר לי שיש נוכחות של היאחזות, של סלידה או היאחזות. הגוף הוא לפעמים יותר כנה מהמיינד. אני יכול להבחין בזה פה או שם בתוך הגוף, במתח, אז הוא חבר שלי.

לפעמים זה אפילו יותר שקט מזה. איך אני יכול להבחין בנוכחות העדינה של סלידה או היאחזות? אולי לפעמים – ממש בעומק – תחושת הגוף כולו נהיית מאוד אמורפית. זה סוג של שדה אנרגטי, מאוד יפה. ועדיין, בתוך השדה האנרגטי הזה, או מסביבו, יש תחושה קלה של התכווצות. לפעמים זו רק התכווצות בהקשר של הגוף. זה אומר לי שיש עכשיו סלידה, היאחזות, היאחזות. עדין. לפעמים – ממש בעומק – אפילו זה לא נמצא. כל הדבר כולו הוא עדיין מאוד שקט, מאוד מרווח. איך אני יכול לדעת? מה הולך לרמוז לי על הנוכחות של סלידה או היאחזות? זוהי התחושה של מרחב המודעות, שיכול להרגיש מאוד רחב, אבל קצת התכווץ עכשיו. פשוט התכווץ. זה אומר לי שיש נוכחות של סלידה או היאחזות. אז במובן מסוים, לחקור את התגובות שלי זה למעשה לחקור את כל הספקטרום ולהיות רגיש לכל הספקטרום.

מהי התגובה האופיינית כשהדברים הם ניטראליים, מה שנקרא לא נעים ולא לא-נעים? מה קורה אז? ובכן, יש אפשרויות שונות שאנשים מגלים. נניח שאתם עם משהו, חוויה, מה שזה לא יהיה, וזה לא מרגיש ספציפית זה או זה, ויש הרגשה של ” זה לא מספיק”, זה לא מספיק בשבילי, אין מספיק גירוי, זה לא מספיק בשביל להזין את האגו או את העצמי. אז ביחס לתחושה הניטראלית מגיעה תחושה של חוסר. ועם החוסר הזה, מה קורה? הניטראלי הופך ללא-נעים. תחושת החוסר, שאין מספיק, אין מספיק גירוי, זה לא ממלא את החור שיש לי בתוכי, לא מספיק בשביל הרעב שלי, לא מספיק בשביל למלא את תחושת העצמי שלי – וזה הופך ל: “אין בזה שום דבר בשבילי”. חוסר הופך לאי-נעימות. הדבר עצמו הופך להיות לא-נעים.

או, “זה ניטראלי, אין בזה הרבה בשבילי” – ואנחנו מוותרים על הרגישות. מוותרים על הרגישות שלנו. כשאנחנו מוותרים על הרגישות שלנו ממשהו, הדבר הזה הופך למשעמם. החוויה הופכת למשעממת. אני לא יכול להיות גם ברגישות וגם בשעמום באותו הזמן. זה בלתי אפשרי. אז כשאני משועמם, כנראה שוויתרתי על הרגישות שלי. מדוע אני מוותר על הרגישות שלי? מתוך ההנחה שאין פה מספיק בשבילי, אין מספיק גירוי. אז אני מוותר על העדינות של החיבור שלי, העדינות של המיינדפולנס שלי, ואז האובייקט הופך למשעמם, החוויה הופכת למשעממת. אני נהיה משועמם, וזה הופך להיות לא-נעים. או שזה ניטראלי, ואנחנו מהר מאוד פשוט מאבדים עניין ואנחנו מתחילים לחלום בהקיץ, אנחנו הולכים לאיבוד. אולי זה הופך להיות נעים, ואולי זה הופך לבלתי נעים. או, אם אני נשאר עם הניטראלי, אני יכול לגלות שבגלל שאין שם הרבה גירוי, יש שם למעשה סוג של מרקם רגוע. זה מעניין. אם אני יכול להתכוונן לזה, אולי אני אראה שחוסר הגירוי הוא למעשה די נעים בצורה מאוד עדינה, רמה שונה של נעימות.

[30:17] אז יש הרבה, יש הרבה ברמת התגובתיות, תגובתיות נורמלית. בלי שיפוטיות. לחקור, אבל בלי שיפוטיות. זו פעולה נורמלית של המודעות, ויש לחקור אותה. אם אני לא מודע לוודאנה ברגע, ואם אני לא מודע לתגובות שמתרחשות, הן ימשיכו לדחוף ולמשוך ולטלטל אותי, ואני אהיה נתון בחסדי התגובות הלא מודעות שלי לוודאנה, וזה יכול להימשך רוב היום. אני נתון לחסדי משהו שאני אפילו לא מודע לו: “לך אחרי זה, תרדוף את זה, לא, לא, הדבר השני יותר טוב, הדבר הזה לא-נעים, אני צריך להתרחק.” דרך כל החושים, בחוויה הפנימית, בחוויה החיצונית, נדחף ונמשך ומטולטל בחסדי משהו. איפה החירות בזה? אחד מהמורים של המורה שלי, כמו אותו מורה, היה נזיר בתאילנד. המורה הזה של המורה שלי, נהג לשמור בתיק-נזיר הקטן שלו בובת מקלות קטנה ממתכת, בובה של איש, סוג של דמות ממקל, ומגנט. לפעמים כשהיה מדבר מול קבוצה של אנשים, הוא היה מוציא את דמות-המקל הזו מהתיק, מעמיד אותה, ואז מוציא את המגנט ושם ליד הבובה. הבובה הייתה סוג של נוטה לכיוון המגנט, ואז היה מזיז את המגנט לשם והבובה הייתה נוטה לשם. מה מושך ודוחף אותנו? בחסדיו של מי אני נתון? האם אני יודע? האם אני מבין את זה? האם אני חופשי מזה?

כשאני נכנס לעומק בחקירה הזו של וודאנה ותגובה, אני רואה למעשה משהו אחר די מעניין, והוא שבהתחלה אני בד”כ רואה שלוודאנה, כפי שאמרתי, מצטרפת כתגובה השתוקקות או היאחזות כלשהיא. אבל בואו ניקח משהו כמו השתוקקות לסיגריה או למשהו אחר, איזושהי התמכרות, מה שזה לא יהיה. אני מתחיל להבחין, אם אני באמת חוקר את זה, שלמעשה ההשתוקקות עצמה היא לא נעימה. ההשתוקקות עצמה היא חוויה לא נעימה. יש סוג של לחץ בהשתוקקות – “אני רוצה את הדבר הזה, אני רוצה את זה.” יש בתוך זה לחץ שהוא לא נעים, השתוקקות לא מספקת. אז זה לא רק אובייקט, אלא גם תנועה של תגובתיות שהיא עצמה לא נעימה. עכשיו, זה מאוד חשוב, ובמיוחד אם אני תקוע בסוג של התמכרות או התנהגות כפייתית, מה שהיא לא תהיה, בגלל שזה אפשרי לראות ולהרגיש את אי הנעימות שבהשתוקקות, להרגיש את הלחץ הזה וללמוד לשאת את זה, לתרגל ללמוד לשאת את זה, ואני באמת אראה את זה. להשתוקקות יש עקומה טבעית. אם אני רק אוכל להתבונן בהשתוקקות, אם רק אוכל לפתוח את זה, לתת לזה מרחב ולהרגיש את הלחץ של זה, להרגיש את הלחץ הלא נעים, מה זה עושה? זה נבנה ונבנה ונבנה. לרוע המזל, לפעמים אנחנו פשוט – “אני לא יכול יותר!” – אנחנו נלכדים ונסחפים לתוך מה שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים לעשות. אבל אם פשוט יכול להיות לי יותר מרחב, זה נבנה ונבנה ואז מגיע לשיא ואז זה פוחת ופוחת ופוחת. יש לזה עקומה, עקומה טבעית, אם אני יכול לתת לזה מרחב. ואני רואה את זה פעם אחת, אני רואה את זה פעמיים, רואה את זה שלוש, חמש פעמים, וזה מאבד את האחיזה שלו בי בגלל שאני לומד לשאת את הלחץ הלא נעים של השתוקקות. זוהי מתנה אדירה שאנחנו נותנים לעצמנו.

אבל אני גם שם לב, שוב, אם אני מתבונן לעומק לתוך כל זה, אם אני מסתכל בכל זה במובן רחב יותר, אני מתחיל להבחין בכל מיני תגובות שרשרת, כל מיני תגובות שרשרת ולולאות היזון חוזר. יש גירוי, מה שזה לא יהיה – אולי איזשהו טעם או משהו כזה, ואז יש תגובה שמגיעה, שמנסה לאחוז את זה או להרחיק את זה. אבל מאוד בקלות המחשבות מגיעות, ומתחילות לערבב הכול, מוסיפות לתגובתיות, עושה משהו עם התגובה. המחשבות בקלות הופכות לפפנצ’ה, הסוג הזה של התעבות הסיפורים והמורכבות ותחושת העצמי. אז לפני כמה שנים – בדיוק נזכרתי בזה אתמול בלילה כשניסיתי לחשוב על דוגמא. לפני כמה שנים הייתי הולך למרכז ריטריטים בקרבת מקום, ויש להם מערכת שבה יוצרים קשר עם המורים פעמיים בשבוע, נדמה לי, אז המורים מקבלים רשימה של שאלות. לפעמים אתה מקבל את השאלות מראש, ולפעמים אתה מקבל אותם כשאתה מגיע. במקרה הזה קיבלתי את השאלות מראש, ועברתי עליהן. אתה סוג של עובר על השאלות. ולגמרי לא יכולתי להבין את השאלה הזאת שהגיעה אלי לאימייל. זה היה משהו על רוחניות ודייסה. ואני – “מה?” [צחוקים] ואז הגעתי לשם ופגשתי את הבחור הזה והוא היה במצב מאוד מאוד נסער.

אז במרכז הריטריטים ההוא, כמו פה, אחת המנות בארוחת הבוקר היא דייסה, והוא ממש ממש היה מאוכזב מהדייסה. “לא יכול להיות ששוב יש דייסה. למה בכל מרכזי הריטריטים יש דייסה? מה כל כך רוחני בדייסה?” שאלה טובה! [צחוקים] “חייב להיות פה משהו שאני מפספס” וכו’. הוא לעניין שלם לגבי מה הוא צריך ואיך הוא רואה מסורות רוחניות, ונהיה בלאגן אחד גדול בכל הדבר הזה. אז הייתה לנו שיחה שלמעשה, אם זכרוני אינו מטעני, לא הייתה מאוד מועילה עבורו. אבל מה קרה פה? מראה הדייסה, טעם הדייסה, אתם יודעים – היו שם עוד דברים, אז הוא יכול היה לשים בתוך הדייסה, אתם יודעים; זה לא כזה גרוע אם מערבבים… [צחוקים] בחייכם. מה קרה? יש מראה, יש ריחות, יש טעמים, הוודאנה הראשונית. ואז מה קורה? כל המחשבות האלה, האמונות ופפנצ’ה לגבי העצמי ומערכת היחסים שלי עם מרכזים רוחניים ובלה-בלה. כל זה נכנס פנימה  ויצר תגובתיות, וקיבלנו בלאגן גדול.

עכשיו, אם הוא היה מסוגל לשים את זה בצד – ואולי יש כמה שאלות טובות פה, אני לא יודע, אבל – אולי אם הוא היה יכול להישאר עם הטעמים, הריחות, המראה של הדייסה, לשים בפנים קצת ריבה או משהו אחר, אגוזים, פשוט להישאר עם הטעמים. האם זה באמת כזה ביג דיל? יש פה איזשהו היזון חוזר שגורם לתגובה כל כך חזקה. זה מגיע מגירוי ראשוני, והמחשבה – מה קורה עם המחשבה כשהיא מתערבבת עם התגובתיות?

או, דוגמא הרבה יותר פשוטה: אני יושב פה, יש כאב בגוף, כאב בברך. בקלות רבה המחשבות מגיעות: “אוי, זה בטח סרטן בפיקת הברך” או משהו כזה. מה זה עושה לכל הדבר הזה, לכל החוויה? הייתה לי דוגמא מאוד מורכבת, אבל אוותר עליה. זה כנראה יותר מדי מורכב, למרות שזה מאוד מעניין. נשמור את זה לפעם אחרת.

[38:40] טוב. אז בהינתן שחשיבה ותגובתיות מסבכות את העניינים ונוטות להחמיר את הדברים אם לא מתייחסים אליהם, האם ישנה אפשרות שאלמד, שאתאמן להישאר עם הוודאנה? האם הוא יכול היה להישאר בטעם, רק שם? זה רק ניטראלי. זה רק ניטראלי אם זו דייסה, או שזה רק לא נעים. אולי הוא לא אהב את המרקם הדביק, אני לא יודע. זה רק לא נעים. פשוט להישאר ממש בוודאנה, סוג של להתרכז בוודאנה. במובן מסוים, כשאני עושה את זה אז אני נשאר שם וזה לא לוקח את הצעד הנוסף לתגובתיות. או לחילופין, אני רואה את התגובתיות אבל אני נשאר בוודאנה וזה שומט את התגובתיות שוב ושוב, רק להישאר ממש בוודאנה. זהו תרגול. זהו תרגול שאנחנו יכולים לפתח. זהו סוג של ריכוז. כשאנחנו עושים את זה, אנחנו לא יוצרים תגובתיות. אנחנו לא נותנים לתגובתיות, לפפנצ’ה, להיווצר. אם אתם יודעים על התהוות מותנית, אנחנו סוג של עוצרים את ההתקדמות של ההתהוות המותנית לשלב הבא. מה שאגלה הוא שאם אני יכול להישאר עם הוודאנה בצורה כזו, הסבל פוחת. במידה מסוימת, הסבל מתנקז מהחוויה. באופן דומה, אם אתם מכירים, אין חץ שני בנוסף לחץ האי-נעימות הראשון. אין את החץ השני של תגובתיות ומחשבות ופפנצ’ה. אוקיי?

אז זו אפשרות אחת והיא מאוד חשובה, מאוד זמינה. אז פה הוודאנה היא סוג של נתונה: לכל חוויה יש וודאנה, נעימה, לא-נעימה. זה סוג של נתון: ” זה מה שיש.” אבל אני יכול לחתוך את תגובתיות היתר על ידי כך שאני פשוט נשאר עם הוודאנה. באמת עוצמתי. אבל הוודאנה שם היא מציאות נתונה. אני צריך לומר פה, שלפעמים שאתם שומעים על פפנצ’ה ועל המעגלים שקורים עם וודאנה, מחשבות, תגובתיות, זה יכול בקלות להישמע כאילו משהו קרה, יש גירוי, ואז כל הרכבת הזאת של תגובתיות, וזה נשמע כאילו אני צריך ממש לתפוס את הרגע הזה לפני שזה הופך לתגובתיות. רק להישאר בקשר, לתפוס בדיוק את הרגע לפני שזה הופך לתגובתיות. לפעמים אהיה מסוגל לעשות את זה. לפעמים אהיה כל כך בתשומת לב, כל כך נוכח, שאוכל למעשה לתפוס את הדחף הראשוני, וזהו זה. זה לא ברח. אבל אז אני צריך לעשות את זה שוב. אולם גם אם פספסתי את זה, לא הכל אבוד. אם אני מפספס את הרגע ההתחלתי הזה אני לכוד: הנה התגובתיות, הנה הסבל, הנה הפפנצ’ה, זה לא המקרה שבו כל מה שנשאר לי לעשות זה סוג של חקירה-לאחר-מעשה של הסבל. זה לא המקרה. אני למעשה יכול בכל רגע, בכל זמן, להתכוונן לרמת הוודאנה של החוויה, לא משנה כמה מטורף נהיה המיינד, לא משנה כמה מטורפת נהייתה הפפנצ’ה. רמת הוודאנה של החוויה היא תמיד זמינה לי כרמה פשוטה ומפשטת. הנה כל העניינים האלה, הם לגמרי שטויות, תן לי לחזור לגוף ואולי הוודאנה הלא נעימה בגוף שמצטרפת לכל הטירוף הזה, וזה הרבה יותר פשוט וזה יפשט את החוויה כולה. זה ירכך את כל התגובתיות שמתרחשת. זה יגלה משהו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *