בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג'אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, ביומו החמישי של הריטריט, תורגמה בנדיבות ובמיומנות על ידי מעין גולדמן. כדי להקל על הקריאה, השיחה תפורסם בשלושה חלקים.
אוקי. בואו נחזור לדרך העבודה עם גוף האנרגיה, דרך העבודה השנייה. מה שדי נפוץ – לא, לא די נפוץ, אלא ממש נפוץ; זה יקרה כל יום בדרגה כזו או אחרת, הרבה פעמים ביום – זה שמשהו בגוף האנרגיה ירגיש לא נוח. זה מרגיש כאילו יש איזו תקיעות או חסימה פה או שם, איפשהו בגוף האנרגיה. זה חלק ממש, ממש נורמלי של החוויה הנורמלית, חלק מהחוויה האנושית. זה יקרה. גוף האנרגיה הוא לא דבר סטאטי. חסימות, השתחררות של חסימות, תקיעויות – כן, יש לנו תקיעויות מאד שגרתיות, אבל אפילו אם אין לנו, יהיו תקיעויות שיבואו וילכו בגוף האנרגיה במקומות שונים. אז במדיטציה, מה עושים עם זה? בגלל שהתקיעות, החסימה, היא לא הולכת להרגיש טוב. היא ההיפך מפיטי, אם תרצו.
- דרך אחת, שוב, אל תשכחו: היא לפתוח את המודעות. תמתחו אותה על פני כל מרחב הגוף, קצת גדול יותר מהגוף האנטומי. [34:58] מה שקורה כשיש תקיעות, או כל דבר שאנחנו לא אוהבים, זה שתשומת הלב מתכווצת. תפתחו אותה שוב. ועצם הפתיחה שלה עושה משהו. יש כאן תלות הדדית: תקיעות מכווצת את המודעות, פתיחות המודעות יכולה לפעמים לפתוח את התקיעות – דבר ראשון.
- הדבר השני לשחק איתו במדיטציה אם אתם עובדים עם גוף האנרגיה ועם הנשימה, פשוט תדמיינו את אנרגיית הנשימה עוברת וזורמת ישר דרך התקיעות הזאת. פשוט תדמיינו את זה. [35:38}
- או שתדמיינו זרם של אנרגיה שפשוט עובר ישר דרכה. זה יכול להיות עם הנשימה; וזה יכול לא להיות עם הנשימה. תשמשו בדמיון. הזרם עשוי לרצות לזרום דרך מה שתקוע. בואו נגיד שהתקיעות היא בגרון שלי. הוא עשוי לרצות לזרום דרך הגרון שלי ולמעלה מתוך הראש שלי, או למטה דרך החלק התחתון של הגוף שלי. האם הוא רוצה לזרום למעלה? האם הוא רוצה לזרום למטה? תרגישו מה מרגיש מועיל. שוב, אתם בסך הכול משתמשים בדמיון כדי לעצב, לפברק, לפתוח את חווית גוף האנרגיה.
נגיד שיש לי תקיעות בצוואר. אני יכול לדמיין את הנשימה נכנסת ויוצאת, לא דרך הפה והאף, אלא ממש נכנסת ויוצאת ישר דרך הגרון, או אחורי הגרון, אחורי הצוואר. אני פשוט מדמיין את זה. או אולי היא רוצה לצאת דרך הצדדים, ככה. והדמיון הזה יכול לפתוח משהו.
- אם אתם מתרגלים/ות מטא, למשל, ויש לי תקיעות בגרון או איפה שלא יהיה, כל מקום שיש בו תקיעות, מה אם תשחקו עם לדמיין את אותו המקום בו נמצאת התקיעות, לדמיין אותו כמו המרכז ממנו קורנת המטא? זה המקום האחרון שהייתם חושבים/ות עליו, כי הוא מרגיש הכי גרוע והכי תפוס ומכווץ והכי פחות כמו אהבה, אבל פשוט תדמיינו את המטא מגיעה משם, ותראו מה זה עושה.
- עוד אפשרות – נדמה לי שהיא החמישית, אם אנחנו עורכים רשימה. בואו נגיד, לדוגמה, אני מרגיש תקיעות באמצע הבטן שלי איפשהו – לא, בואו נגיד בעצם שאני מרגיש תקיעות סביב הלב שלי. אבל הבטן התחתונה שלי דווקא מרגישה די נחמד, יש איזו רווחה שם. או שההיפך. לא משנה. יש מקום שמרגיש טוב, טוב יחסית, ואז יש מקום שלא מרגיש טוב. אחד הדברים שתוכלו לעשות זה פשוט לדמיין את המקומות האלה כמחוברים. יש מעין צינור אנרגיה או משהו שמחבר בין המקומות. אני לא מזיז שום דבר; אני לא מושך. אני פשוט מחבר ביניהם בדמיון שלי – המקום שמרגיש טוב והמקום שלא מרגיש כל כך טוב. ואז פשוט רואה מה קורה. אני פשוט מחבר בין שני מקומות בדמיון שלי, מאד בעדינות.
- ישנה גם האפשרות של: הנה התקיעות, הנה החסימה, הנה אי הנוחות, ואליהן להביא צורת הסתכלות של תובנה שאתם/ן כבר מכירים/ות, ולהתבונן בתחושת התקיעות עצמה, בתחושת החסימה עצמה, עם צורת הסתכלות של תובנה. בהקשר של תרגול סמאדהי, של תרגול ג'אנה, אלא אם דרכי הסתכלות של תובנה היא דרך העבודה המרכזית שלכם/ן, אולי זה יהיה המפלט האחרון, אולי (אני לא יודע אם זה חשוב). אבל בעיקרון, שוב, אלה תרגולים ממש חזקים, ממש חזקים. ולהסתכל על החסימה ככה, מבעד לעדשה של דרך ההסתכלות הזאת, פחות או יותר ימוסס אותה, כל עוד אתם לא – "נו קדימה! תתמוססי, תתמוססי, תתמוססי!" – דוחפים יותר מדי.
- עוד דבר לומר, שוב, שהוא ממש, ממש חשוב בהקשר של תרגולי ג'אנה וסמאדהי: אוקי, ישנה תקיעות. הנה החסימה. אני לא תמיד חייב להתמקד בהם. אני יכול לשמור את תשומת הלב שלי – אני אצטרך לעבוד על לשמור את תשומת הלב שלי איפה שנעים, איפה שמרגיש טוב, איפה שיש פיטי, אולי, או איפה שפשוט מרגיש בסדר. הנטייה תהיה או להיגרר למקום בו יש הרגשה קשה, לחץ, או חסימה, או להיגרר לגמרי החוצה ולהתחיל לחלום בהקיץ. אבל אם אני יכול לשמור את תשומת הלב שלי – למשל, בדוגמא ההיא, הבטן שלי מרגישה טוב ואזור הלב שלי לא, אני משאיר את תשומת הלב בבטן. אל תישאבו לזה. או שהברכיים שלי כואבות. אל תישאבו לזה. [40:03] פשוט תישארו עם איפה שנעים, ותתמקדו שם, ותיהנו מזה.
עכשיו כשאני אומר "איפה", "איפה" עשוי להיות מיקום גופני. וגם יכול להיות שהגוף קצת התמוסס, ואז זה מעין מיקום מרחבי. זה פשוט איפשהו אי שם במרחב. אני לא יודע אם "איפה" היא בבירור המילה הנכונה, אבל זה יכול להיות גם תדר. אז זה דומה למה שאמרתי קודם: הנה אי הנוחות, הנה התקיעות, הנה החסימה. במונחים אנרגטיים, זה סוג מסוים של תדר. האם אני יכול למצוא תדר נוסף שפחות קשור במיקום מרחבי ויותר במיקום מנטלי? ואז להיכנס אליו? למצוא אותו, לצלול מתחת, להיכנס אליו? שוב, עם יותר ניסיון של תדרים שונים, ובטח עם יותר חוויות של ג'אנה, זו פשוט הופכת להיות אפשרות שכיחה יותר. היא הרבה יותר נגישה, משהו כזה.
[41:03] רוב מתרגלי תובנה, רוב מתרגלי ויפאסנה, די מאומנים, אם בכוונה ואם מכורח ברירת מחדל, בזה שאם יש משהו קשה בגוף, אם יש דוקהה, כשיש לחץ, כשמשהו מרגיש לא בסדר, כשיש התכווצות, אז לשם הולכת תשומת הלב. ואנחנו מקבלים עידוד לעשות את זה, בדרך כלל, באופן שבו אנחנו מלמדים מדיטציית תובנה. וזה יכול להפוך להיות "טוב, זה מה שאנחנו עושים." ברגע שמשהו קשה לנו, לשם התודעה הולכת. זו אפילו לא בחירה שאני עושה. המתרגל/ת מבין/ה: "אה, זה בסך הכול הרגל. אני נותן/ת תשומת לב למה שקשה, לאיפה שישנה חסימה, איפה שישנה התכווצות, איפה שיש דוקהה."
יכול גם להיות שמדיטציית תובנה מושכת אליה טיפוסים ונטיות פסיכולוגיים מסוימים. יכול להיות, אבל זה גם סוג של אימון שקורה, גם ישירות וגם בעקיפין. המוכנות לעשות את זה, המוכנות ללכת לאיפה שקשה, להרגיש את זה, להיפתח לזה, ולעבוד עם זה – היא יקרת ערך. זה דבר כל כך יקר. מוכנות לא מספיקה. יש חשיבות לסוגהמיינדפולנס שאני מביא, בגלל שאני יכול להביא לשם תשומת לב, אני גם יכול להביא לשם סוג מסוים של מיינדפולנס, מה שרק עושה את זה יותר גרוע. ואני נוהג כ"מודט טוב", ויש לי את המוכנות, שזה מעולה, וזו כוונה טובה. אבל במיינדפולנס שלי יש רק טיפה של סלידה, והיא הופכת את זה לגרוע יותר. או שאני יכול להיות עם זה בדרך שפשוט לא עושה לזה כלום. או שאני יכול להיות עם זה – לתשומת לב ולמיינדפולנס יש איכויות של מיומנות בהן. מיינדפולנס היא לעולם לא דבר אחד. אין דבר כזה "מיינדפולנס טהורה". למיינדפולנס תמיד יש השקפות, תפיסות, איזה סוג של מערכת יחסים עם אובייקט – טיפת סלידה, או הרבה סלידה, טיפת חמדנות – תמיד יש שם משהו מזה, ואנחנו מדברים על רמה ממש, ממש מעודנת. אין דבר כזה "מיינדפולנס טהורה". ומה שיגרום לזה לקרות או לא לקרות, מה שיכריע מה יקרה, זה מה יש במיינדפולנס. זה מעולה שאנחנו מוכנים/ות לעשות את זה. כמתרגלי/ות תובנה, כולנו תרגלנו את זה, אני מקווה. מעולה שאנחנו מוכנים, אבל זה גם חשוב מאד – האם יש לי את המיומנות להביא מיינדפולנס שהיא באמת מיטיבה, תשומת לב מיטיבה?
אז כל זה מעולה, אבל עכשיו אנחנו רוצים גם מנעד, כמו שאמרתי בשיחת הפתיחה, מנעד, מנעד, מנעד. בחירה, חופש בחירה – בטח, אני יכול ללכת לאיפה שקשה. אני מוכן לעשות את זה. אני לא פוחד לעשות את זה. בין שזה קצת קשה, בין שזה קשה בדרך זו או אחרת, ובין שזה ממש, ממש קשה, אני מוכן ללכת לשם. ואני מסוגל לעבוד עם זה. ככל שעובר הזמן ואני מתרגל יותר, אני מסוגל לעבוד עם זה בכל מיני סוגי דרכים, בהרבה דרכים. אבל, אני גם מוכן ומסוגל לא ללכת לשם. אני אניח את התודעה כאן, איפה שנעים. ולא אלך לשם. אני מאמן את התודעה להישאר עם הנעים. כשאנחנו נפתחים לתרגול ג'אנה, זה הופך למיומנות די חשובה, וסוג של תרגול נגד הזרם, עבור מישהו שתרגל הרבה מדיטציית תובנה. אז עם האימון, יכול להיות לנו מנעד הרבה יותר רחב והרבה יותר חופש בחירה בנוגע למה אנחנו עושים ביחס לקושי.
אני זוכר שלימדתי את זה כאן בפעם הראשונה לפני שתים עשרה, שלוש עשרה שנים, בריטריט סמאטה (samatha). היו הרבה אנשים שאמרו, "אבל זה לא תרגול נכון! תרגול נכון, התרגול הכי טוב, זה 'להיות עם מה שיש'. כך שאם כואב, אני צריך 'להיות עם מה שיש'. ואפילו אם לא כואב, איכשהו הכאב הוא יותר 'מה שיש' מאשר המקום שלא כואב." אבל למרות זאת, או בנוסף לזאת, שוב, לא. אנחנו חייבים לשאול לגבי אונטולוגיה, לגבי המציאות כאן. האם זה באמת 'מה שיש'? למה אני מאמין בנוגע ל'מה שיש'? או האם זו תפיסה מפוברקת?… התשובה היא 'כן'. [צחוק]. ואני חייב להבין את זה. אני חייב להיכנס לשם ולעבוד עם דברים ולשחק עם דברים עד שאני יודע בתוך הלב שלי, עמוק בפנים, בתודעה שלי, בחיים שלי, אני יודע: "זו תפיסה מפוברקת." ואני יודע איך לפברק אותה אחרת. לפחות לפעמים יש לי את היכולת הזאת.
אנחנו רוצים לאמן את פתיחת המנעד. ואנחנו רוצים להבין שיש משהו, יש כל כך מהטבע של המציאות שמעורב בכל זה. עבודה עם ג'אנות – איך היא קשורה לתובנה? היא קשורה לתובנה בכל דרך אפשרית. האם היא באמת אמיתית כמו שאתם/ן חושבים/ות שהיא? מה אמיתי? אלה שאלות יסוד חשובות. אנחנו ננעלים לתוך השקפות מסוימות. לפעמים אנחנו ננעלים לתוך השקפות מסוימות שנובעות מעצם ההקשבה והאימון והחשיבה שלנו בדהרמה.
אז, עשויות להיות, והולכות להיות, תחושות של אי נוחות ושל כאב לפעמים. כפי שאמרנו בתחילת הריטריט, אתם/ן באמת רוצים שלא ללכת לשם יותר מדי, ואדבר על כך עוד מחר. אבל ישנה גם אפשרות לתפוס, לתפוס במכוון, את הלא נעים כנעים. הנה הכאב בברך שלי, אני ישוב במדיטציה, ואני יכול במכוון לשחק עם התפיסה. הנה משפט המפתח: לשחק עם התפיסה. אני יכול לשחק עם התפיסה, ולתפוס את הלא נעים כנעים. אז הנה הכאב בברך. אני מחליט לתפוס אותו כפיטי. עם אימון, זה אפשרי לגמרי. אני מחליט לתפוס אותו כשמחה. כך שמרקם הברך שלי הופך לשמחה. הברך שלי הופכת לשמחה. אני מחליט לראות את זה, עם אימון, כדממה, כדממה מאירה, הברך נעלמה, ומה שיש שם הוא דממה מאירה, יפהפייה. אימון. אימון באמצעות משחק עם התפיסה.
דרך אחת לעשות את זה היא פשוט לגרום ל פיטי להתפשט, והפיטי מתפשט גם לאזור הקשה. זו אפשרות. דרך נוספת היא ישירה יותר, בה אני ממש מביט במשהו, ובגלל שיש לי מספיק היכרות עם פיטי, ובגלל שאני לא נעול לתוך ההשקפה של "מציאות הדבר היא הברך הכואבת" – אז ישנה היכרות עם פיטי, וישנו היעדר של השקפה נעולה בנוגע למציאות, ואז המתרגל/ת פשוט רואה את זה כפיטי, ומכאן חווה פיטי, או שמחה, או דממה, או מה שלא יהיה. מה הבודהה אמר? " "הישג תפיסתי" ((perception attainments. הג'אנות הן השגות של השקפה. מה הדרך הכי טובה לחשוב על זה? לשחק עם ההשקפה. אנחנו משחקים עם השקפות. וכפי שאמרתי, זה הרבה יותר משמעותי מהשאלה של "זו ג'אנה? או שזו לא ג'אנה? האם הגעתי לג'נאה השלישית? כי מה-שמו מגדיר אותה כ…." – זה נראה כל כך רלוונטי וחשוב. מה שאני מדבר עליו עכשיו, היכולת הזו, ולא רק היכולת, האפשרות, ההכרה, וחוויית האפשרות לעשות את זה עם, למשל, הכאב בברך – זה הרבה יותר משמעותי מאשר עם הגעתי לג'אנה הראשונה או השלישית כמו שצריך. זה הרבה יותר משמעותי. 'קסם': אנחנו משתמשים במילה הזאת, קסם.
כל העסק הזה על שאלת המציאות, על ריקוּת (שקשורה ל"מה היא המציאות של הדברים?"), על דרכי הסתכלות, על פבריקציה, על תפיסה (שוב, זו מילת המפתח), על לשחק עם התפיסה – כל זה מהותי לחלוטין לתובנה משחררת. זה מהותי לכל הדהרמה. זה מהותי לתובנה משחררת. וזה הרבה יותר חשוב, כמו שאמרתי, מאשר "ג'אנה שלישית, ג'אנה רביעית" – אתם יודעים, מה שזה לא יהיה – "הגעתי אליה? לא הגעתי אליה?".
